כל מי שיש לו עין – רואה עתה כי מתהוה שנוי בעולמה הרוחני של אירופה. יותר מעשרים שנה חיתה בצל ממשלת האמנות; אחרי הירידה האמנותית בגרמניה של שנות השבעים והשמונים ושברוסיה של שנות השמונים למאה העברה – באו תקופה של יצירה אמנותית, ורצון לחיים אמנותיים. והתרוממות זו הורגשה גם בעולמנו. דלדול הריאליזמוס והנטורליזמוס בצרפת, של השאיפות אשר ראו את הספרות והאמנות לא כעין מטרה לעצמן, אלא כעין סניף למדע ולהתפתחות השכלית, – דלדול זה היה להתחלת תקופה חדשה. יחד עם אלו כמו ירד המדע ועמו גם השכל מכסאם ותחתם עלו האמנות והרגש. מובן, כשמדברים אנו על דבר עליות וירידות – הכל הוא רק ביחס. אין תקופה בדורותינו בלי מדע, כמו שאין תקופה בלי אמנות; אירופה התעשרה בתגליות מדעיות רבות בתקופה אמנותית, והתקופות הכי מדעיות הביאו לה גם כן יצירות אמנותיות. יצירות חשובות מאד של טולסטוי ואיבסן נבראו בתקופות־מדע, וקוי־רנגטן והרדיום נגלו בתקופות־אמנות. ואין זה מבטל כלל את ההנחה העיקרית. עליות וירידות ישנן בכל פנת־חיים ויצירה, וממילא גם תקופות בעלות אופי שונה. במאה התשע־עשרה, אחרי תקופות יצירה אמנותית קלסית ורומנטית של ראשית־המאה בגרמניה ובעוד ארצות באה באלו הירידה של שנות השלשים והארבעים. בשנות החמשים והששים באה שוב עליה ואחריה ירידה שוב וחוזר חלילה. ברוסיה נשנה גם כן זה החזיון. וכן אנו רואים גם בעולם המדע.¹).

וישנה עוד הופעה המלוה את החזיון העיקרי. היוצר האמנותי והמדעי מקדים, כמובן, את הקהל הגדול. סופה של תקופה אמנותית עשיר הוא בתגליות חדשות או במהפכות בעולם המדע. ואלו מכינות את הקהל לקראת תקופה חדשה, ולהיפך: סופה של תקופה מדעית בא כמעט תמיד בקשר עם יצירות אמנותיות חשובות או עם מהפכה בעולם האמנות. חזיונות אלה מופיעים ונשנים באופן רחב ומזהיר בחוץ, ובמדה דלה ועלובה בעולמנו היהודי הקטן. כי גם בו מרגשת כמעט תמיד התחלפות תקופות של שלטון־השכל וממשלת־הרגש.

שתי הרשויות, השכל והרגש, הן גם שתי הממלכות של המדע והאמנות וגם של רציונליות ומיסטיות. אם באים, למשל, ביכנר וחבריו בגרמניה, או פיסַרֶב בספרות הרוסית ורואים באמנות לא פרי נשמת חוזה ורוח הקודש, כי אם מלאכה פשוטה והתמחות באומנות־יד – הרי השקפה רציונליסטית זו מראה למדי על שלטון הרציונליות בעולם; ולהיפך: אם באים ורואים את התגליות המדעיות כעין הופעה אינטואיטיבית – הרי השקפה זו מיסטית היא בעיקרה. וכך הולך ומתבאר לנו החזיון, שיוצרים גדולים ובינוניים של אחת הרשויות באים ומשתמשים ברשות השניה לצרכיהם ומשעבדים אותה להם. ישנה עוד הופעה: אם בא ז’ול ורן ומשתמש בצורה אמנותית לתיאוריות מדעיות, או באים משוררים ומשתמשים בצורות מדעיות, כדי לבסס את פרי דמיונם, או אם אנשים כניצשה וכקירקיגוֹרד הדֶני מדברים אלינו באופן שאין אנו יודעים היש לנו עסק עם בעלי מדע ומחשבה או עם משוררים וחוזים – הרי זה מראה לנו על שותפות הרשויות. בתקופות שונות ליד סימניהן העיקרים ישנם גם חזיונות בודדים מעורבים. המספר המדעי וֶלס (שנהיה גם להיסטוריקן), החוזה האוטופי ויליאם מוריס, ההיסטוריקן ארנסט ריגן מצד אחד והמספר אנטול פרנס מצד שני – מאחדים בקרבם כל־כך את שני הצדדים, עד שאנו פוגשים אצלם כמעט הרמוניה גמורה של השכל והרגש, או של המדע והאמנות, ואך בחזיונות אלה ישנם גם סימני מעבר. שלטון השכל באמנות ואינטואיציה במדע מראים תמיד שאין בעליהם מסתפקים ברשות אחת, בהרגישם ברפיונה של זו מתאמצים הם למלא את החסר באמצעים לקוחים מבית גנזי הרשות האחרת. ויש, שאחד־היוצרים הוא בן־בית אצל שתי הרשויות בבת־אחת.

הקיצוניות הטבועה באדם אינה נותנת לו את האפשרות להגיע להרמוניה גמורה, ואך אפשר מאד שחסרון הרמוניה הנהו גם מעלה. הרמוניה הרי היא בעיקרה הסתפקות במה שיש, שביל זהב, נוטה לגמר ולא התחלה. והאביב הלא טוב מהאסיף. באביב הלא רבות כל כך האפשרויות. הנך רואה נצנים רכים ופרחים בטרם הפתחם, חולם על עושר שאין כמוהו – והאסיף מביא לנו רק את שארית הפליטה. הרמוניה זוהי הגבלה. צריך להגביל כל רשות ורשות כדי שלא תתרוצצנה ולא תפרוצנה האחת לגבולות חברתה. ואם בא אתה למזג יסודות שונים למזיגה אחת – הרי מזיגה זו לא תתכן בלי מדה וקצב. אמנם מדה וקצב יפים הם אלא שהנם שיכים יותר לאחרית מלראשית. ירידה אחרי הרמוניה אם אינה חורבן הרי היא נושאת בתוכה גם גרעיני־עליה. צרים הגבולים ליסוד אחד מיסודותיה והוא מתפרץ, ההרמוניה נפרעת, אבל ההתפרצות הורסת ויוצרת.

מי קודם למי: המדע לאמנות, השכל לרגש, האמת ליופי או להיפך? אולי כל המושגים האלה הם רק יחסיים? כי יודעים אנו כמה יש במושכלות מדעיים מן השכל וכמה מן האינטואיציה? או כמה יש ביצירה אמנותית מן האמת וכמה מן היופי? אך גם בהשתמשנו במושגים אלה באופן מוסכם ומקובל, אנו יכולים להגיד שסוף־סוף קשורים הם זה בזה. המדע גם פותח אפקים ומכין אמצעים ליופי; שערו־נא את גתה בלי הפילוסופיה של שפינוזה, בלי ידיעותיו ההיסטוריות והארכיאולוגיות ובלי הבנתו העמוקה בטבע ובתולדה; מה היה המספר היפה והדק יֶנס פטר יעקבסֶן הדני בלי ידיעותיו המרובות והדקות בבוטניקה ובתורת־הצבעים? ואיבסן? וויקטור הוגו? וכמה מן המדע יש בבֶּקלין וברוֹדֵין! כמה מן השכל ומן השאיפה לאמתיות שכליות אצל כל אלה. ואך האמנות גם היא מגלה נסתרות בשביל המדע. קנט בעל השכל היה בקוסמוגוניה שלו לא בעל־מחשבה הגיוני כי אם משורר וחוזה כמעט, והוא קדם בה ללַפלַס המתימטיקן הדיקן. גתה הרגיש משורר בתורת־ההתפתחות בטבע עוד לפני למרק ודרוין. ב“פויסט”, חלק שני, אנו מוצאים רמזים לתיאוריות מדעיות וחברתיות שאנו משתוממים עליהם. הפרֵידיזמוס הוכן במדה גדולה על ידי היצירות האמנותיות של המאה התשע־עשרה, הדרמה, הרומן, והנובילה הכינו לו המון חומר וגם כונו את מחשבותו. אין ערוך לחומר שהכינו דוסטויבסקי, איבסן ופשיבישבסקי בשביל המדע של ההוה והעתיד הקרוב. ואך לכל גבול. ושבני־אדם עוסקים עשרות שנים במדע וחושבים לגלות כל סתום, סוף־סוף עומדים הם כעני בפתח ומרגישים בכל דלותם. כל מה שגלו נראה להם כשטח של טפח על טפח במרחב אין קץ. כשהם שומעים את התהלות והתשבחות שחסידי המדע שרים לו ולכל יכלתו, תוקף אותם רגש של לעג לרש. צפרדעים אלו למה הן מקרקרות? וכי אינן מרגישות שישנם שמים גבוהים ורחבים מחוץ להבצה הקטנה של שלטון־השכל? ואז יש שפלוני או אלמוני מגאוני־המדע בא ותוהה על קנקנו של יוצר אמנותי, של איזה חוזה ומשורר בעל המדעים המדויקים מתחיל ראשונה להרגיש בחסרון היסוד של מושכלותיו והריהו נצרך לפילוסופיה ולתורת ההכרה, כדי לבצר על ידיהן את אמתיותיו הראשונות וליצור בסיס להנחותיו ולהשערותיו המדעיות. זקוק הוא עתה למקצועות הרוח והשכל שאיש המדע המדויק רגיל לבטלם בקראו להם פואיזיה שכלית. ותורת ההכרה כשהיא באה לדון במה שבטבע נתקלת היא תיכף במה שלאחר־הטבע. תורת־הכרתו מזכירה לו תיכף את מציאותו של עולם אחר מתחת־לסף או ממעל למשקוף ההכרה, וזו אומרת לו ברור: אנו מגיעים רק עד הכותל, וחוג קטן זה אינו מספיק; פה הכל יחסי ורופף, צריך לפרוץ את הגדר. אבל מה שמעבר לו יוצא כבר מחוץ לגבול השגתנו, מחוץ לשכל, שם מתחילה ממשלת הדמיון והשירה. כך עולם הולך ונדחף, בתוקף פשיטת הרגל של המדע, לתוך זרועות היצירה הדמיונית. לשוא באים קצרי־הראות אשר למדע וצועקים: אל לכם לעזוב את המציאות! הסתפקו וחיו! גדולי המדע, המעמיקים והמרחיקים לראות, דוקא הם הראשונים המרגישים בקוצר ידו של זה, והם הם לפרקים מהבאים לדפוק על דלתות האמנות. וכך נהיים אנשי המדע לפילוסופים, והפילוסופים לעוסקים בדברי־שיר. יש שפילוסוף חפץ לשעבד את עולם השירה למדע וגוזר עליו גזרות פסיכולוגיות ואסתיטיות, ואך המשורר הבא אינו מתחשב עם גזירותיו ופורץ את הגדרים, והפילוסוף הבא מוכרח לכתוב אסתיטיקה חדשה. הרמן כהן בא ומטפל במוצרט המוסיקאי, קונו פישר בגתה ובשילר, שופנהואר בא ומרים את האמנות מעל למדע, וניצשה נעשה בעצמו אמן. האמנות חוגגת את חגה, ואך נצחון זה אין לו אריכות־ימים.

היצירה האמנותית של תקופה ידועה מגיעה סוף־סוף עד ראש־הפסגה שלה, ליוצרים אין לאן ללכת הלאה ולהתרומם, והם נאלצים להסתפק במועט ולטפל בפרטים. כשאתם מוצאים, למשל את רובנס ובקלין במוזיון אחד – ידמה לכם כי סוף־סוף ישנם רק שני ציָרים יוצרים גדולים: האחד בסוף הריניסנס והשני בתקופתנו אנו, ובאמצע נשארה לנו טבלה ריקה. כל מה שבא אחרי רובנס ואחרי בקלין היה רק חטוט בפרטים שונים של יצירתם, ובאופן הכי־טוב רק המשכת אחד הקוים שלהם. לפרטים וקוים אלה יש ודאי ערך חשוב, אפשר כי השנים הגדולים לא השיגו בפרטים ובקוים אלה את השלמות הדרושה, אבל יותר מהם לא גלה איש כלום; בדרך גלוי המסך מעל העולם והחיים בדרך ההסתכלות לפני ולפנים במה שלמעלה להם – בדרכים אלו לא הרחיק, דומה, ללכת שום ציָר. והרגשה כזו יש לך בעברך את השטח שבין שקספיר וגתה. כמו כן מרגישים אנו שאחרי ניצשה, איבסן ומטרלינק מוכרח היה דלדול־כחות לבוא, באשר הם הגיעו עד הגבול וללכת הלאה אין לאן וליוצרים הבאים אחריהם נשאר רק לחטט בפרטים, ולכן נראים הם טפלים בעינינו לעומת בעלי־העיקר הגדולים, בעלי־מלאכה פשוטים הבאים למלא אחרי היוצר, או כעוסקים בצעצועי ילדים, שהאמנות אינה להם דבר רציני ואינה מטרה של חייהם ומרום־פסגתם. אמנות כזו, כמו עליתו של המדע עד למרום פסגתו בתקופה ידועה, מביאה זקנה לעולם. בני אדם רואים שהגיעו עד הסוף ואין להם כלום, וכפתאים הם עומדים בזקנותם לפני השער הסגור; והכרה זו גוזלת מהפקחים שבהם את האמונה באפשרות התרוממות מחלטה ועושה אותם לפסימיסטים גמורים, או מביאה אותם לידי הצורך לנחם עצמם במעשי־שעשועים, בעוד אשר את התמימים שבהם דוחפת היא לצד אחר, שבו נהפכים הם לילדים המתחילים שוב מבראשית. לולא קפיצה והתחדשות זו לא היתה שום התקדמות אנושית לאפשרית. כמובן, התחלות חדשות אלו עולות הן, על פי רוב, על אלו שקדמו להן והן יפות, עשירות או עמוקות מהקודמות, לכל הפחות בהערכת דורן או דורות שאחריו קרובים לו; הערכה זו היא סוד האמונה בהתפתחות האדם; והיוצרים החדשים מדה מרובה של תמימות ילדותית טבועה בהם, עד כדי לשכוח או לבלי דעת את מה שקדם להם ועד כדי בטול הכל, וילדותיות זו נותנת להם להתחיל מחדש את גִדוּל המדע והאמנות מחתולי־הילדות. ואז מתלקחת על פי רוב מלחמה בין צעירים וזקנים. האחרונים מביטים על הנעשה בעינים פקוחות ומניעים ראש: “מה שהיה הוא שיהיה”; כאותה הזקנה הרואה את נכדתה הנערה מתגנבת עם בחירה לפנת־גן בליל־ירח, והשוחקת בקרבה למראה הילדה החושבת, שהיא היא אשר גלתה ראשונה את סוד־האהבה שלפניה לא ידעה אף אשה מה היא אהבה. אבל כאותה הזקנה טועים גם הם. כמו שהזקנה אינה מרגישה בשנוי־הצורה אשר לאהבת־נכדתה וגם בהשנויים הקלים הפסיכולוגיים־פנימיים של אהבה זו, כן אין גם אלה מרגישים במעט החדש שכל התחדשות־יצירה מביאה עמה. השווי שבעיקר אינו נותן להם לראות את ההבדלים הדקים שבפרטים.

בסופה של תקופה אמנותית אנו מתחילים להכיר בדלדול הקרוב. השכל והמדע, במקום להיות רק מצעי יצירה אמנותית או ליסודות־טָפֵל שלה – הולכים ומתהוים מטרות לה או ליסודות עיקריים בה. בימי־עושר ליצירה אין היוצרים מרבים להתפלפל: המטרה לעצמה היא האמנות אם רק אמצעי? האמנות ממלאה כל־כך ומשעבדת לעצמה את הכל עד שאין כלל מקום לשאלה. ואך שאלה זו העומדת על הפרק בראשית התקופה, עולה בסופה שוב על הפרק, ובעלי־מהפכה השואפים לראות באמנות אמצעי בשביל שאיפותיהם מרבים להופיע אז; גם אלה המכריזים שהאמנות היא מטרה רק לעצמה, חסידי אמנות לשמה, הנם בעצם ענף של אנשי־מהפכה אלה, רק שהאחרים צועקים ומכריזים על החיים, וכל אחד רואה אותם רק בשאיפתו והשאר הוא מות לפי דעתו, ואלה רואים את עיקר החיים בהעשיה האמנותית לפי נטיתם וצמצומם הם. בצרפת, כלומר בפריז, המקדימה תמיד את האחרות באמנות (מקדימה רק בזמן אבל לא תמיד עוברת אותן ולא עולה עליהן) נשמע כבר שנים אחדות קול זה. מפני שאין כבר מקום לתכנים חדשים באשר נשאבה הבאר עד תומה ­– באים מתחכמים שונים ובמעשי להטים מעלים הם אבק בעיני הבריות. השאיפה הצרפתית החדשה בציור, זו של הקוביסטים והדומים להם – מראה כבר ש“כלו כל הקיצין” ואין לאן ללכת. “הקוביזמוס” – השם בעצמו כבר מעיד כמה מן ההתחכמות ומן ההתחשבות עם המדעיות יש בשאיפה זו, אף שלכאורה אינה רציונלית ובעלי־הבתים רואים בה את השגעון הכי־גדול. ודוקא בה בשעה שפוגשים אנו דלדול שאין כמוהו באמנות האירופית. בשעה שלאפיגוני בקלין, ולאחרוני אימפריוניסטי צרפת בציור ולתלמידי וגנר במוסיקה אין מה להגיד, ודרכים חדשות אין, בשעה שהויפטמן חוזר על עצמו ומדלדל את עצמו ושניצלר הפקח מטפל במיסטיות, שרק דבר אחד חסר בה: מיסטיקה והופמנסתל כותב טכסטים לאופירות, והתיאטרון השתקע כולו בלהטים חיצוניים מחסרון כוח פנימי, דוקא עכשיו מרגשת תסיסה כזו בעולם המדעי, שלא היתה כמוה הרבה עשרות שנים.

גלוי הרדיום הביא מהפכה בעולם המדע. אם בעשר השנים האחרונות באו בעלי־מדע מעמיקים ואנשי פילוסופיה שחדרו לנקרי המדע ואלה ואלה הטילו ספקות באמתיות מוסכמות רבות, הנה באים עכשיו חזיונות והופעות מדעיים שנתגלו בעקב הרדיום ועל ידו ומאמתות הרבה מספקות אלו. ודוקא חוקי־הברזל של הפיזיקה והכימיה בסכנה הם. תורת דרוין (במדה ידועה), חוק שמירת האנרגיה, אי־כליון החומר, אי־התחלפות היסודות הכימיים ותורת־האטומים – דוקא אלה שעליהם נשען הבנין החזק של המטריאליזמוס הם בסכנה, ואין לך אמת מדעית כמעט שהרדיום אינו מעמיד את קיומה בספק. בימי המרכסיזמוס נחשבו, כידוע, כל ההיפוטיזות (ההנחות המדעיות) למושכלות, לאקסיומות; עכשיו נכנסו כל המושכלות לגזע של השערות לבד. מושג ההנחה הוא כבר בסכנה, אבל הספקות והתסיסה אינם מחלישים את המדע, כי אם מגבירים אותו. סוף־סוף פורצות התגליות בכל פנה; ואם חשבו אנשי המדע שהם עומדים לפני קיר, בא הרדיום ופתח להם אשנב לתוך עולם חדש, ואפשרויות החקירה המדעית נעשו עכשו למרובות ורחוקות. מי שמפחד מפני הרס השקפותיו הזמניות יוכל להצטער, אבל האיש החותר אחרי דרכים חדשות במדע, מי שחפץ לראות, לגלות את המסך מעל פני הטבע – יוכל רק לשמוח על מהפכה זו, שחדלה להיות פלפול פילוסופי לבד, ועתה היא תולדה של עובדות גלויות ממשיות. ואין שום ספק, כי עתידה של ההתפתחות הרוחנית בתקופה הקרובה מונח בעולם המדע. כמובן, משמשות עתה הפילוסופיה והאמנות של תקופתנו העוברת אמצעים חשובים להבנת הופעות מדעיות רבות. הן גלו הרבה אפקים חדשים, וביחוד האמנות.

לכל תקופה – מלוֶיה. תקופת אמנות עשירה על פי רוב בתסיסות דתיות ומיסטיות. מעוררת וגם מרגיזה את העצבים, ובוראת על ידי זה אטמוספירה חולנית, ובני־האדם החיים באטמוספירה זו רואים, מצד אחד, את הדברים באופן לא־בריא ולא־ממשי, ומצד שני יותר משנִתנה רשות לעין רגילה לראות. תסיסות אלו מולידות גם שאיפות למהפכות. הצבור אינו מסתפק בהתפתחות אטית וחפץ להרוס את הכל בבת אחת. האמנות גם מכניסה אל העולם את פריצת כל הגדרים; המדע הוא גם מהרס וגם בונה, בעוד שהאמנות רק הורסת היא; להמדע יש אמתיות, ולאמנות שעשועים בעיקר; אצלה הכל רק יחסי. אם פוגשים אנו תקופות־ריאקציה הבאות יחד עם תקופות־אמנות – ריאקציות אלו הן רק חיצוניות־מדיניות, ועל פי רוב יש בהן אנרכיה לא פחות מאשר במהפכות שקדמו להן. שומרי־המשפחה של ראשית תקופות אלו הנם פרוצים לפרקים בעריות לא פחות מהורסי־המשפחה קודם. תקופת־אמנות מעוררת תמיד גם שאיפות ליופי, ליופי נפשי וגופני, ויחד עם שאיפות נזיריות מכניסה היא גם שאיפות של התפתחות גופנית. תקופת־אמנות שלנו דחפה את אירופה דחיפה עצומה לצדה של יון, כמו בתקופת הריניסנס ובתקופת הקלסיקים הגרמניים. אלא, שיונותה–יונות תרגום היתה ולא של מקור.

מצד אחר יש גם לתקופה מדע מלַוִים שלה: חופש־דעות הדרגי, שאיפה ליצירה מדינית אטית ולעבודה חיובית בכל מקצועות החיים. בכלל, דרכה של תקופה כזאת להכניס מדה וקצב לחיים. האמנות, כידוע, שואפת להרמוניה, אבל באמת הורסת היא כל הרמוניה. המדע, לכאורה, שואף להרס, לחדש, מנקר הוא ומבקר, אבל באמת יוצר הוא הרמוניה בחיים. סוף־סוף כל בקורת מדעית אינה באה אלא לשם בסוס איזו אמת חדשה המוכנה כבר במוחו של המבקר.

בחוץ מוצאים להם כל אלה החזיונות את בטויָם המלא. גם היוצאים מן הכלל המרובים אינם מחלישים את כוח הכלל. אצלנו, בעולמנו היהודי לא כך הוא הדבר. תקופה אמנותית משאירה לנו בהסתלקה איזה עושר. התקופה האחרונה משאירה לנו התחלה מוצלחה של יצירה פיוטית, אידיאלים חדשים ותסיסות שונות עמוקות, תנועה ציונית וכדומה. האמנות שלנו הוכרחה להסתפק רק בענף אחד: בספרות, באשר לתיאטרון, למוזיקה, לציור, לחטוב ולפסול עבריים לא זכינו עוד. להיפך: התקופה השכלית של שנות השבעים, שנמשכה למרות חבת־ציון עד אמצע שנות התשעים, (חבת־ציון הריאקציונית שהתחילה בלילינבלום ונגמרה ביעבץ היתה גם כן רציונליסטית בעיקריה ולא מיסטית.) – השאירה לנו לאין ערוך פחות מזו שבאה אחריה. כשרונו הפיוטי של יל"ג לא עצר כח לכבוש את הרציונליות של תקופתו וכל הרציונליות של מפו והשאיפה להשכלה של מיכה יוסף לבנזון לא הכחידו אצלם את הרגשות הילדות התמימות של תקופת האמנות הקודמת. מה תשאיר לנו איפוא התקופה הבאה? למדע עברי כולל אין עוד מקום. אפשר תעשירנו תקופה זו במקצוע חכמת־ישראל, אבל למדע אנושי רחב חסרים בעולמנו היהודי התנאים הנחוצים. מי שמבקש מדע – מוכרח למצוא אותו מחוץ לעולמנו. להסתפק בחכמת ישראל לבד ­– קשה קצת, ביחוד אחרי שחכמה זו אצלנו היא פלפול של דיליטנטים או נקרנות של ארכיאולוגים, ולחופש־הרוח אין בה מקום עוד. אבל, דומה, שאותו הכנוס ההולך ונעשה עתה אצלנו (“ספר האגדה” ועוד) ושישמש ודאי בתור הכנה ליצירה עברית בעתיד, ומצד אחר השאיפה לעבודה חיובית בישוב, בחינוך באגוד כוחותינו – עתידים, כנראה, למלא מקומה של שאיפה זו. אנו נסתפק בתקופה הבאה לקראתנו רק במלוֶיה, לעיקרה אין עוד מקום ולא תנאים מסוגלים אצלנו. זהו במה שנוגע לנו בתור יהודים, ואך כבני־אדם הרי יוצאים אנו באירופה כולה תקופת שלטון האמנות והולכים לעומת תקופה של שלטון המדע בעולם.

הערה: דברים אלה נתפרסמו כמעט לפני חצי יובל שנים, ומובן מאליו, שהשפעו מהרגשות של אותן השנים, וגם לא נצלו מסובייקטיביות. הכותב, למשל, ידע גם אז כי לרמברנדט נתנו ערך יותר מאשר לרובנס, ואך הוא באופן סובייקטיבי נדהם מאוסף גדול של תמונות רובנס עשירות הצבעים, ובנוגע לבקלין לותו גם הרגשת הדור, כמו ביחס לניצשה, איבסן ומטרלינק. האחרון, כידוע, לא החזיק מעמד, וכמובן אין הדורות של עתה נוטים להערצת־בקלין. (אף כי בימים האחרונים דומה, מתחילים לשוב ולהעריכו). וכמו כן הפריז הכותב בהביאו לדוגמא את הופמנסתל ושניצלר. זה רק מראה, עד כמה עלולים בני־אדם להכשל על ידי הערכות והתפעלויות של רגע. קללת המודרניות. מה ישאר אחרי חצי־יובל שנים מגדולי־רגענו עתה ומגאוניו?

הכותב הפליט אז את המלים “בימי המרכסיזמוס”, כעל חזיון של עבר – בטוי של שעתנו עתה. ואין פלא: מי שזוכר את הערצה העורת של המרכסיזמוס בשנים שלפני המהפכה הרוסית של שנות 1905־6, ואת הזלזול בו שבא אחרי האכזבה, יבין כי בטוי זה התאים גם אז למצב הרוחות. כי גם אחרי המלחמה העולמית לא שב המרכסיזמוס לגדולתו, אם לא בחוגי הקומוניסטים.

ובנוגע לשאלה: “מה תשאיר לנו התקופה הבאה?” לא שם אז הכותב לב למצבנו המיוחד מנקודת הפגור. אנו הן מפגרים הננו, ותקופת האמנות שלנו נמשכה בעצם עד אחרי מלחמת העולם, כשם שעתיד להג האכספרסיוניזמוס להשתפך אצלנו עוד שנים. באירופה אומרים כבר: האקספרסיוניזמוס היה רחוק מן החיים ואצלנו חושבים שהוא הוא שנתן בטוי לחיי־הדור; באירופה חותרים עתה למלה פשוטה ובהירה ולריאליות עליונה, בעצם לריאליות אי זחלנית ולא־נטורליסטית, ואצלנו הדור הצעיר עוד שקוע במליצה ובלהג ובלהטי־מלים ותמונות. ומובן מאליו, כי המציאות הארץ ישראלית והשתפכות החיים הכלכליים והישראליים לגוש אחד – עתידים להשפיע וליצור אפשר גם התחלות של מדע חיובי אצלנו פה. אלא, מי יודע, בערב איזו תקופה אנו עומדים עתה. תקופת האכספרסיוניזמוס חשבה לחולל אמנות חדשה, ונהיתה באמת תקופה אנטי־אמנותית. ויכול היות כי התקופה האמנותית היא לפנינו, אף כי ישנן גם פסיבדו־תקופות, שבני־אדם ממלאים בהן את מקום האמתיות.

הכותב לא נגע במאמר הזה בצד הפוליטי. הוא חשב, כפי שבטא זאת במאמר, את התקופה המדעית הבאה לתקופה מדעית־התפתחותית, והנה נהיתה התקופה במובן הפוליטי, על ידי מלחמת־העולם והמהפכות הגדולות, לקסטרופלית. ואך, כפי שנאמר, בפוליטיקה לא נגע פה כמעט. ובכלל היה חצי־יובל שנים זה באמת מדעי־טכני ושכלי ובכל אופן לא אמנותי, לא פיוטי ולא מיסטי. והפרידיזמוס, רציונליזציה זו של הנפש וכחותיה הסתומים – הוא המופת הכי חותך לזה.