א. בעלי הבית    🔗

בעלי הבית הקטן בהרי הקטסקיל הם בגיל קרוב לזקנה. הוא קטן וצנום, פניו שזופים וקמוטים ושערו הפך כולו לבן. תמיד לבוש בגדי בד לבנים. יום יום והא נוסע לעיר הקרובה לקנות את צרכי האוכל ולהביא את לקוחותיו, ובשעת ארוחה הוא ניגש לשאול אם הכול בסדר. אך יש אורחים הרוצים להראות לו, שאין זה בעצם לפי כבודם להיות בבית מלונו הקטנטן ושלא באו הנה אלא במקרה, והם מתלוצצים עליו: שואלים הם אותו מתי יתקין מעלית בביתו ואם נשאר האוכל המוגש מן השבוע העבר, ובשעת מעשה צוחקים או מטפחים על כתפו. הוא מחייך, אלא שבזויות פניו המקומטים מציץ כעס חבוי, ומיד הוא פונה הצדה ומראה פנים טרודים.

גם אשתו קרובה לזקנה, אלא שבשל פניה הטובים והמחייכים היא נראית צעירה יותר. מן הבוקר עד הערב היא עובדת במטבח, ומשהיא רואה כי הוא נרגז היא ניגשת אליו ושמה ידה עליו. ופעם תפסתי את מבטה על האיש שהעליב את בעלה, ובקום החיוך הקודם היה בו כעס טורף של אֵם שגוזלים ממנה את בנה יחידה.

לפני שנים רבות גרו בניו־יורק. היתה להם חנות־מכולת משלהם, ובאותם ימים היו חנויות־המכולת פתוחות כל היום וכל הערב. בן יחיד היה להם ולא היה פנאי להשגיח עליו. ופעם הצטנן הנער, חלה במחלת השחפת וההורים לא ידעו. נער שקט וטו היה ואהב את הוריו. לא היה מתהלך עם ילדי השכונה ברחוב אלא מתקפל על הספה וקורא ספרים. כשגדל היו מתקבצים בביתו עוד נערים כמותו, בני גילו וגדולים ממנו. זוכרים הזקנים את השיחות בין הנערים האלה. היו מדברים על אי־הצדק בעולם, על האנשים הסבלים החיים על יגיע כפיהם ועל העשירים המנצלים אותם. היו האם והאב מקשיבים ונהנים. ומקוים שבוא יבואו ימים טובים והבן יגדל ויקל עליהם את העול…

אך לא הבריא הבן והרופאים אמרו שזקוק הוא לאויר ההרים הטוב. לא היססו האב והאם, קבצו על יד מה שאפשר היה לקבוץ, מכרו את החנות וקנו להם את הבית הקטן בהרי הקטסקיל. מובן שבאותם ימים היה הבית פחות מותקן. לא היה מקרר ולא היה תנור הגון, והדרך היתה מלאה חתחתים, אך היתה תקווה, שיבואו הנה והבן יבריא. אולם קשה היה אז החורף בהרים. שבועות מספר היה הבית כולו מנותק מהעולם. היתה להם מכונית, אך לא האב ולא האם לא היו מומחים בנסיעה על פני השלג והכפור. והקור היה רב.

לא התאונן הבן. אדרבא, התקרב באותם ימים בודדים ולבנים אל אביו ואל אמו. דיבר אליהם אז כדברו אל חבריו, וסיפר להם כל אשר קרא בספרים. סיפר להם, שיש אנשים הנלחמים על חיים טובים בשביל הכול… מעולם לא דיבר אליהם על המוות. רק על החיים דיבר. על עולם שיבוא, על עולם של אהבה גדולה. והם הרגישו את אהבתו, והם יראו, שהנה ילך מהם, והוא נעשה קרוב להם יותר. ומסביב היה עולם לבן של חורף בהרים, והם גרו יחידים בעולם של אהבה גדולה ויראה מטרפת.

אך מימיו לא קרא לפניהם את הדברים שבמחברתו, ואילו קרא אפשר שלא היו מבינים את דבריו. אחרי מותו קראו במחברת, ואף כי לא הבינו כל מילה, הבינו את רוח הדברים.

וכשמזדמן להם עתה אורח היושב אתם שבועות מספר ומתקרב אליהם, יש שהם מבקשים אותו באחד הערבים, כשאין אורחים רבים והמעטים עסוקים במשחק הקלפים, לקרוא לפניהם את שירי בנם, כי קשה להם לקרוא אנגלית. ויושבים שני הזקנים ושומעים את שירי בנם המלאים אהבה ורוך ורחמים לאביו ולאמו המרודים, רחמים לעצמו המשתוקק לפועל בשבילם ובשביל הדומים להם… ויש שהם שומעים אנקה מתפרצת מתוך השירים, אנקת נער שאינו רוצה למות והוא פורש את זרועותיו החלשות אל העולם הלבן הגדול, אך אדיש העולם וזרועותיו נופלות אין אונים… והם שומעים את מחאת בנם המת על שהעולם אינו שם לב לזקנים נדכאים ולצעירים המתים בלא עתם.

 

ב. המשותק    🔗

לה קוראים הכול מיסיס שוואבּל ולוֹ קוראים בעלה של מיסיס שוואבּל. וכשמבטאים את המלה שוואבל מחייכים בערמומיות. כי יש חושדים בעברה של מיסיס שוואבל שאינו כשר ביותר. הכול נהנים מדבריה הקולניים הדשנים. יש שבכוונה מבקשים ממנה, שתספר איזה סיפור, והיא מתיישבת בגופה הגדול והרחב, כשעיניה הקטנות, השמנות והטובות, צוחקות, מספרת סיפוריה מתוך הנאה מרובה וגופה מפרכס ומתנועע. היא מדברת אנגלית בלי שגיאות ללא היסוס כלשהו, ואילו אידיש היא מתבלת במלים אנגליות בנטיות של אידיש כגון: בּוֹצ’יקלאך, אגיימקילי, רוּמקילי, שפירושם נערים, משחק קטן, חדר קטן. היא מדברת בקול, צוחקת בקול ומכניסה רוח ומרץ רב בכל מעשיה ודבריה.

לו, לבעלה, קוראים הכול הֶרִילִי, שם מוקטן וכינוי של חיבה לשמו הרי. כך היא קוראת לו בשעת משחק הקלפים, כשהיא מייסרת אותו על שלא שיחק כהוגן: “הרילי, היזהר… הרילי, צריך היית לעשות אחרות…” וממנו למדו כוכך כינוהו בשם הרילי, הרילי הוא גבה־קומה ויפה־תואר, גופו חב, מצחו גבוה, אלא שחלק מגופו משותק, זרועו האחת כמעט אינה זזה ממקומה, ובלכתו הוא צולע על ירכו. זמן רב היה כולו משותק, אלא שעתה הונח לו. חיוך ילדותי פורש על פניו בשעת דיבור, וכשהוא יוצא לטייל אתה, דומה שנשמך אחריה כילד אין אונים. גופה השמן, הרחב והבריא צועד במרץ, וכמו להטעים את מהלכה האיתן, היא דופקת במקל עבה על אבני הדרך וגופו הגדול נמשך אחריה בתנועת אמוּן ומסירות.

הם מטיילים הרבה מאוד ויש דורשים טיולים אלה לגנאי, שהיא אוכלת הרבה מאוד ולכן היא מכריחה אותו לטייל אתה שלא תהיה יחידה בטיולה. ויש דורשים לשבח, כי לגופו יש צורך בהתעמלות. הכול יודעים את כל פרטי חייו, שמיסיס שוואבל היא אשתו השניה של הרילי, שהרילי היה תופר בגדים כל ימי חייו, ופתאום שוּתקו איבריו בשעת העבודה. עליו יודעים הכול, ובעיקר מסיפוריה, שאשתו הראשונה מתה זמן מה אחרי שיתוּק איבריו, ושיש לו ילדים בפיטסבּוּרג, ושהוא מקבל קצת פּנסיה, ואפילו שיש לו קצת כסף. אולם עליה אין איש יודע כלום ומרננים, שבעיקר היא יושבת אתו בשל כספו ומצפה היא לירושתו.

תמיד היו יחד. בזוזה היא זז אחריה, בצחקה גם שפתיו ממלמלות בזחיחוּת דעת, וספרה הוא מביט אליה בהערצה תמימה.

פעם נשארתי אתו יחידי.

– אני צריכה לכבס משהו – אמרה. והוא, כדרכו, הביט בכמיהה אל גופה השמן ההולך מאתו.

תוך כדי שאלות ותשובות סיפר לי על חייו. אחרי מות אשתו נשאר יחידי בעולם. טוב היה לו בהיותו משותק לגמרי – אז עזרו שכנים ועזרה גם קצת הבת שבאה מפיטסבּוּרג – אבל משהבריא קצת, עזבוהו לגמרי. ואז באב מיסיס שוואבל שגרה באותו בית ולא זזה ממנו…

וכשדיבר עליה בגמגומו המשותק, שוב נתרככו פניו כבאותם רגעים שהיא יושבת אתו:

– אינכם יודעים אותה… אתם חושבים כי היא רוצה בכסף שלי… היא טובה מכולם פה. היא ישרה מכולם. הלא אין לי כסף. אני מקבל פחות ממאה דולארים לחודש, וכי מי יכול להתפרנס מזה? ילדי אינם שולחים לי הרבה… לפעמים מתנה של עשרים וחמשה דולארים. הבית הוא שלה ולא שלי. היא מרוויחה קצת מן התפירה בבית, ולכן אנחנו יכולים לבוא הנה לשבועיים במשך הקיץ… הם כולם לועגים לה פה… מי הן הפרות האלה? הבעלים מביאים להן הכול מן המוכן… ואני מה נתתי לה? אילו ידעתם אותה.

היא נתקרבה אלינו בגופה הגדול והשמן ושוב נתלה בה מבטו, מבט מלא מסירות תמימה.

וכך נשאר בזכרוני: גוף אדם גדול ומשותק הנמשך אחר אשה שמנה ובריאה ונאחז בה כמיהה.

 

ג. נצר מגזע    🔗

“המלחמה קירבה את הצעירים לעמם” – כך אומרים. וכך מחייב ההיגיון: ראו הבחורים היושבים בברוּקלין, או בבּרוֹנכּס או באיסט־סייד, כי בשבתם בביתם אינם פוגשים גוי אלא פעם בשמיטה, כי אמנם יש הבדל כלשהו בין יהודי לגוי בעיני עם הארץ אפילו בארץ טובה זו. ולא כל שכן הבחורים שיצאו לאירופה וראו את אימה הגדולה.

כך אומרים. אך, לאידך, הרסה המלחמה את החוּגים והגבולות היא פיזרה את הצעירים בכל רחבי אמריקה והרחיקה אותם מבית אביהם. שירת צעיר במדינת וושינגטון האדיבה והאמידה, חי בדנוור, שצבעיה הממזגים חום וירוק משמשים גשר בין המזרח ובין המערב, יצא לקליפורניה הנאוה, בת־המלכה הצעירה ל מערב אמריקה, ולוואיומינג ומונטאנה והדאקוֹטוֹת המסחררים בהריהם ובבקעותיהם, הרגיש במורא מוטל עם נסיעה במדבּרות הגדולים ובהערצה הכובשת אותך עם ראותך את כיבוש המדברות העצומים שביוּטה ואריזונה ויתר מדינות המערב… יש שהצעיר מתקשר לאחד המקומות האלה הצעירים, ובית אבא והעיר של אבא אובד חנם… ויש והוא מתקשר גם לאנשים. ושבועות מספר אחרי שובו לבּרוּקלין או לברונכס רואים אבא ואמא שהוא מקבל מכתב אחד ושני לו ושלישי, ואינו מראה את הכתוב בהם. ויש שכתב־היד הוא של אשה, ואז רועד הלב ביראה, והמוח מסתחרר – ואם אדוק אתה או אינך אדוק, הנך מתחיל לפחוד ורואה שואה גדולה מתגלגלת ובאה מרחוק… ויראה זו מקננת בלב הכול, לרבות הללו שהיו סוציאליסטים ואנארכיסטים בנעוריהם, ואף קומוניסטים רבים בכלל.

ולא כל שכן כשהאיש הוא נצר מגזע מתנגדי ליטא ידועים והאשה היא מצאצאי אחד הרביים הידועים בגאליציה המזרחית. אמנם עם בואם לאמריקה לפני שנים רבות היה הוא חסידה של אמה גולדמאן והיא מחסידותיו של יאנובסקי – ואז היו שניהם צוחקים ולועגים לכל מסורת “ריאקציונית” ולחומש, וללאקשען־קודש. וכיוון שכך, שמעו גם הבנים כל דברי הגנאי והלעג וספגו אותם לתוכם, כפי שניתנו להם על ידי הוריהם. והם מטיילים אתי האב והאם בחדר המלון הקטן שבהרי הקטסקיל, הוא נצר מגזע מתנגדים למדנים והיא מצאצאי אחד בעלי המופתים הידועים בגאליציה, ואין זכר עתה לראדיקליותם, ואין זכר למרדם. היא אשה טובה, שפניה קמוטים כאחת מאמות אמותיה, והוא איש עובד ויגע ואוכל מיגיע כפיו, וקורא את ה“טאג” ונאנח מסבלות ישראל באשר הם שם ונהנה מבניין ישראל… ובטיילם הם רואים מסביב הרים ובקעות ירוקים, ויער עבה משחיר במרחק, וליד היער גבעה שירותה כה, ובין ההר והגבעה אֲפָר ירוק בהיר, והזכרונות מעלים ימי ילדות רחוקים בעיירות שהיו ואינן, וגעגועים רבים מתעוררים בלב, ויש רצון לשבת על יד בנך היחיד לספר לו כל הדברים האלה וכל הזכרונות הרחוקים המולידים עתה כאב בלבך… ואמנם בא הבן, צעיר יפה כבן עשרים וחמש שפניו שזופים ושערותיו מקורזלות ומהלכו שקט, אך דבריו להוריו מעטים, והוא מקשיב לך ואינו מקשיב, וירא אתה שמא אינו בא אלא למלא חובתו ובלבו הוא כבר רוצה להסתלק…

האב, נצר מצאצאי מתנגדים, נושא את הכאב בלבו, אך אשתו פונה אליך בסור בעלה הצדה ומדברת על בנה שבא לבקרה:

– ראית את בני… הוא שתק כל הזמן… אל תחשוב שהוא יהיר… חלילה וחלילה… לא כך הוא הדבר… פשוט טבעו בכך, הוא שתקן…

ורוצה אתה לרכך את הדברים והנך מסכים לאם ואומר אתה לה, כי אמנם כך הוא, יש בחורים רבים ביישנים ושתקנים ושבכלל סוף סוף מה בינינו וביניהם… גם אנו היינו צעירים בשעתנו…

וכיון שכך הוא הדבר, מוצאים דבריך חן בעיניה והיא ממשיכה לספר אתך שהכול טוב מאוד והוא בן חביב ומצוין… הנה, היא ובעלה נמצאים בניו־יורק והוא רחוק מהם אולם בהיוודע לו שהם רוצים לנסוע אל הכפר, בא לקחתם אתו במכונית… לא יתן להם בשום אופן לנסוע באוטובוס, אף על פי שהם עומדים על כך… כן, כפי שאמרה, לא בבית הוא עתה אלא בעיירה במדינת מאסאצ’וסטס… שם היה חדשים מספר גם בימי המלחמה… אין שם יהודים כלל בעיירה ההיא… הוא בן טוב אבל אינו מספר הרבה… ולב אם, הלא מבין הוא, לב אֵם ירא ומהסס… בעיקר שהוא, הבּן, עתה תמיד שם, וכשהוא בא הביתה אינו נפגש עם בחורות כלל… והאמת ניתנה להיאמר: היא ראתה אצלו תמונות נערה שאינה נראית כיהודיה כלל…

וחושב אתה על הבחור השקט ויפה, אחד הבחורים היהודיים שחן יהודי שפוך עליו טוב־לב שקף מעיניו השחורות המאירות. בחור טוב שהביא את הוריו ממרחק של מאתיים מיל ויותר ועתה בא לבקרם ואף ישיבם הביתה. אבל מי יודע מה יאמר לאמא, לכשיפסיק את שתיקתו… מי יודע מה יאמר ואיך יאמר דבריו בחור שתקן זה? איך יספר על השידוך שלו ועל מחותניהם החדשים לאביו, נצר מגזע מתנגדי ליטא, ולאמו, שהיא מצאצאי גזע רביים ידועי־שם מגאליציה?

 

ד. המורה הזקן    🔗

היה שם גם מורה עברי ותיק המלמד בתלמוד תורה שבברוּקלין. כבן שישים הוא ויותר, ורד חולני פורח בלחייו ובתו מייסרת אותו על שמטייל ארוכות.

אלמן הוא ובא אל המלון עם בתו הבכירה. היא אשה גבוהה וגדולה. פני גבר לה ארוכים וצרים ופסיעותיה רחבות וזרועותיה ארוכות.

מתהלך הוא וספר עברי תחת בית־שחיו, ושאר האורחים מדברים אליו בכבוד ובלעג גם יחד.

ילד וילדה לה לבתו, הילדה כבת אחת עשרה, גדולה וחיורת, ודומה לאמה, והילד כבן שבע, זריז ופיקח. ויש שהסב תופסו ומושיבו על ברכיו אומר לו אילו מלים בעברית. מראה לו על הפרה הרועה ואומר לו, כי זו היא פרה, ומבקש את הילד לחזור על המלה, ומראה לו כך גם על עץ ועל ציפור ועשב. הוא נותן לילד סוּכריה וילד חוזר על הדברים, אך כשניגשת בתו, הוא מפסיק מיד.

והובן לי הדבר כששמעתי את בתו דורשת ברבים, כי לא טוב לילדים ללמוד שתי לשונות בבת אחת.

ובסוף השבוע בא גם חתנו של המורה הזקן, איש מהיר־תנועה ומרכיב משקפים, מנשק את ילדיו ואת אשתו ואל חותנו הוא מדבר בקול רם כדבּר אל חירש.

במשך השבת מסתירים הגברים את הסיגריות, כשהמורה עובר על ידם, וגם חתנו עושה כך, אף כי יודע הוא, כי לזקן לא איכפת כלל אם מעשנים ואם לאו. וכשהוא נשאר יחד עם משפחתו הוא אומר להם שלא כדאי להביא את “אבא” הנה. סוף סוף הם חושבים אותו לאיש אדוק והדבר מפריע אותם.

ניגשתי פעם אל הזקן ושמעתיו מזמזם לעצמו את השיר של מאנה “שמש אביב נטה ימה”, ונבהלתי פתאום. הלא זהו שיר העלומים, והכול רואים אותו כזקן. אך זה היה נער ורוֹד־לחיים צעיר וחולם ומקוה… הכך ראה את שנותיו הבאות? הכך נראה אותן אנו כולנו? קשה לי להסכים, אך שוב אני מביט אליו, שומע את זמזומו ואומר לעצמי בקול: “כך הוא הדבר… כך באה הזקנה. כך”.

 

ה. השוטר האירי    🔗

אל שולחננו בא אורח חדש. לפני הארוחה ניגש בעל המלון הקטן ליושבים אל השולחן ושאל אם לא למורת רוח הוא לנו שישב אתנו זוג שאינו מבני ברית. ומובן שמיד ענינו כולנו פה אחד בהבעה מוטעמת ומוגזמת: אדרבה ואדרבא, מדוע לא, וכי מה ההבדל, ובכלל למה לא?…

ואל השולחן ישב איש אחד משכמו ומעלה גבוה מכולנו ומכתפו ולמטה רחב מכולנו וחיוך ילדותי ומהסס על שפתיו, וישבה על ידו אשתו, גם היא רחבת כתפיים וגבוהת־קומה, אלא שבעיניה מנצנצת ערמה והיא מיד מנסה להעריך את המסובים ושיחם.

וסיפרו לנו אגב אכילה ולעיסה, שהוא שוטר בעיר רחוקה ואלה הם ימי חופשתו, וכיון שאחות האשה היתה כאן מלצרית בשנה שעברה והם מכירים את בעל המלון, החליט להתעכב כאן ללילה אחד.

אך איזו כבדוּת הושכנה מסביב לשולחן. קודם ישבו כאן האנשים זחוחי דעת, נוחים ומבוּדרים, ועתה הוכנסה מתיחות.

דומה, כל השולחן הוקטן עתה וכל האנשים רזו וקטנו, ואפילו בני ביתו של הקצב היושבים ואוכלים בתיאבון ומבקשים הוספות אחרי הוספות ומדברים בקול, נשתתקו פתאום. הכול נעשו פתאום אורחים ארעיים והוא, האורח הארעי, ישב בראש. ולא עוד אלא שהאוכל היהודי שמצא חן בעיני המסובים, נראה עתה כמקופח. השמנת וגרגרי התות השחורים הקטנים ומריקם והמוֹז והלביבות נאסף אורם ואבד חנם.

לא חדלה השיחה. אדרבא, דיברו יותר על דא ועל הא ועל דברים העלולים לעניין את השוטר, וגם השוטר דיבר: סיפר כיצד בילה את חופשתו בקאנאדה, כיצד צד דגים, מה אכל במסעדות, ובשעת סיפורו ראו אותו המסובים אל השולחן בדמיונם אוכל ויושב ומספר עם אנשים ונשים גדולים כמותו וזרים כמותו. ענייני שאר האנשים נעשו קטנים ובלתי חשובים. דומה, איש זה דחק בין שעה קלה את רגלי האנשים שראו עצמם לפני זמן מה כאזרחים מושרשים.

ולמחרת הבוקר כשישבנו שוב אל השולחן והשוטר עם אשתו לא היו עוד שם, עדיין קטונו בעינינו, ונדמה כאילו בריה גדולה וזרה נסתלקה ממנו. משל לילדים קטנים, שפתאום בא איש גדול וזר ומתערב במשחקם, וכשנסתלק, עדין רוח מוזרה מרחפת מסביב.

ושוב קרובים וטובים גרגרי התות, וצלחות קטנות עם השמנת מאירות עיניים.

 

ו. המשורר    🔗

הוא זן עיניו בשדות ובעצים, ובשמים הכחולים, כאילו רצה לספוג כל זה לתוכו במשך השבוע שישהה כאן. משיעורים פרטיים לא תחסוך כסף לקייטנות, וזה שנים רבות של יצא מניו־יורק.

בטיילנו בין השדות הוא נזכר בעיירתו שחרבה ומספר לי עליה. אגב מספר גם על נעוריו.

עיירה קטנה היתה זו. באמצע השוק היה בית־הכנסת ומסביב לו בתים קטנים ושחוחים, מכוסי קש. ממרחק הזמן דומה, שגם האנשים היו טובים ורכים כגגות הקש. אבדו הכעס והרוגז במשך השנים, ונשאר הכאב. זוכר הוא את הכאב והצער כששמע יום יום את קולה המרוגז של אמו האלמנה הדווּיה. כי יום יום היתה רבה עם שכנתה אשת השוחט השמנה והחולה. חרה לה שאשה זו מתהלכת לאטה ובעלה השוחט מביא הביתה בשר ולחם בכבוד, ולה לאלמנה, אין כלום, והיא מוכרחה לרוץ אל השדה להתחנן לפני הגויים הנוסעים בעגלותיהם שיעמדו וימכרו לה את ביציהם ותרנגולותיהם.

והוא נער כן עשר מוכרח היה ללכת אתה באותם בקרים. חרה לו עד לכאב, שהנערים היו מתגרים בו. כינויים שונים היו מכנים אותו בשל כך: “בעל הביצים” ו“בעל התרנגולות”. ובינים מקניט ביותר בנו של השוחט, קטן־קומה, חד־עין ושחצן. ומדי שובו עם אמו אל העיירה היה מתכווץ בתוך תוכו… נער גבה־קומה ורזה היה והיו קוראים לו “מוט ארוך”, “מטה אהרון”, ורוצה היה להתכויץ בתוכו ולא להתבלט לפניהם. רצה להתחמק ולברוח, אולם ידע, שאם יעשה כך, תעמוד אמו האלמנה שקולה חד וצוחני ותצעק, ותקראהו בשמות גנאי, ומסביב יעמדו בשוק־העיירה כל הילדים, ובראשם בן השוחט קטן־הקומה וערום־הפנים, ויצחקו וילעגו ואחר כך יספרו זאת בחדר ויקראו לו שמות שונים.

עתה חרבה עיירה ואיננה ונראית במרחק הזמן קטנה ומקופלת בין השדות. ויש שהוא עוצם עיניו ורואה עצמו עם אמו הרזה הגבוהה יחידים בשדה וגויים גדולים ושוטים בידיהם יושבי בעגלות ובאים לקראתו ומאיימים, והשדה מסביב רחב וגדול והעיירה רחוקה ויער משחיר במרחק.

כך רואה הוא את עיירת נעוריו הקטנה כאן במשעולים ליד המלון הקטן, וכך כותב הוא בשיריו הרכים והוא נותן לי לקרוא מדי פעם בפעם.

כשגדל התחיל לקרוא ספרים בעברית, אידיש ורוסית – כך שמצא בבתים ובעליוֹת. יצא לו שם טוב, ובאותה תקופה התחילו אנשי העיירה לשלוח את ילדיהם לאסכולות, והוא היה מלמדם דקדוק רוסי וחשבון ושירי קרילוֹב ופּוּשקין והוא עצמו היה בולע ספרים שונים. ותוך כדי קריאה זו לבשה העיירה צורה אחרת. היה בה עתה זוהר וכאב, וכשהיה יוצא אל היער מחוץ לעיירה, היו המרחקים גדולים וכחולים, וצללים היו מתפשטים בין כתמי האור הרך, והוא עצמו כתב שירים על כל שראה..

רבים מבין כחבריו, ביניהם בן השוחט, למדו עדיין בישיבה ומשם התגעגעו אל עולמוֹ, עולם הספרים והגעגועים הרכים, והשיחות והטיולים עם הנערות. הוא התחיל להרוויח ואמא לא רצה עוד אל השדה. וזוכר הוא עדיין אותו יום, שבן השוחט קטן־הקומה בא אליו ת שני חברים וביקשו ממנו ללמד אותם רוסית וחשבון… הרגיש עצמו גבוה מהם וגדול מהם בלמדו אותם שירי פּוּשקין וסיפורי צ’יחוב. ראה בעין שקשה להם לתפוס את הרוח שבדברים… לו כל שורה מביאה עולמות של אורות וצללים וגעגועים וכאב והעולם מתרחב בתוכו וחוצה לו, ומסביב לדברים הדים והדי־הדים, ואילו הם, הנערים האחרים, נשארים בחוג הצר ואינם פושטים ידיהם לכל המתרקם סביבם… ובן השוחט הערום מסתיר את ערמומיותו ומעמיד פנים נבונים וחולמים, אך מרגיש הוא כי אינו ואלא מתחפש. רק בשעה שהוא מלמדו חשבון ודקדוק הוא נוכח כי בן השוחט תפס את הדברים ומחזיק אותם בידיו ממש.

הוא קורא לפני דברי שירה מן הימים ההם ומסמיק ומצטדק על שהוא נושא אותם אתו… לפי דבריו רצה לקרוא אותם בפני עצמו בקייטנה…

תיאור שדות ודרכים מחוץ לעיירה בשירים אלה ואמות דווּיות ושחוחות בתוך העיירה. אף כי אינו כותב הכל בפירוש, אני רואה בין השורות אמות וילדים עומדים על דרכים מאוּבּקוֹת, וביניהם אשה רזה גבוה עם נערה הרך, ובמרחק נוסעים אנשים גדולים בעגלות והיא קוראת להם שיעמדו, ורובם עוברים בצחוק ובאיום שוט, ושעטות פרסות ובהעלאת אבק, ובקללה, והם שניהם, האם ובנה, שוב נשארים עזובים בשדה הגדול… וכתוב בהם בשירים גם על אותם קורי־עכּביש מזהירים בסוף הקיץ ועל חלומות נער בודד בעיירה עזובה, הנטווים ונקרעים כקורי־עכביש אלה, ועל קריאה בסיפורים ובשירים, נתפסים ואינם נתפסים, המעבירים אותך פתאום לעולמות רחוקים ומזהירים ובין רגע מכווצים אותך בתוך תוכך לאבק אדם הנכסף לצאת אל האור ואינו יכול.

יצא לו שֵם משורר בעיירה באותם ימים, והיה קורא את שיריו בחברת נערות שמגען משׁכּר והוא נמשך אליהן. ואשה אחת צעירה גרה בשכנותם שבעלה היה באמריקה ועיניים גדולות לה ומאירות, ושערה שחור ורך, וגופה נוגע בגופו ומרעידו, והיא קוראה שיריו ברוֹך ובכמיהה, ומשכיבה ראשו על ברכיה וקוראת לו “ילדי הנחמד”, והוא אז נער כבן שמונה עשרה, שלא ידע אשה ולא נגע במערומי אשה, והיא ניתנה לו בלי בושה, ניתנה כולה במשך חדשים מספר. הוא היה שיכור אותו קיץ, והרה לכתוב שירי אהבה… וגם שירים אלה היו טבולים אותם זהרורים ואתה בדידוּת של הדרך העזובה המאובקת.

היו אלה ימי מלחמת־העולם, שבה הותרה הרצועה וניטשטשו התחומים. האם היתה מתלוננת עתה ברוֹך, כי הוא היה מכניס ומביא בבית ולא יכלה לגעור בו, ובאותם ימים הוא שלח שיריו אל עיתון יהודי והדפיסו אותם בשינויים קלים… ניסה לכתוב גם רוסית ולא הצליח. נוכח שרק באידיש יכול להכניס את נעימת הבדידות של העיירה הקטנה התוהה בין השדות הגדולים ואת האשה העזובה בדרך המאובקת עם בנה היחיד הירא ללכת עם אמו וירא לשוב אל העיירה…

ואחר כך באה המהפכה הגדולה. פתאום הגיחה. נהרות אורה פרצו עליו וסביביו, סביב כל העיירה והשדות. היתה אז העיירה לחלק מן השדות, וניטשטשו הגבולים בין האיכרים הנוסעים בעגלות ובינו.

באותם הימים נשאו אותו החיים במערבולתם… הוא דיבר רוסית וסיפר לאנשים על סבל הנדכאים, ועל בדידותם, והביא ראיות מנקראסוב ומניקיטין ומאחרים, אך בעצם דיבר על עצמו ועל אמו ועל בתי הקש השחוחים, ועל נרות השבת הרועדים מאחורי וילונות מרפרפים, ועל אלמנוּת ויתוֹם.

ובימים ההם בא אליו בן השוחט, שבינתיים נשתקע כולו בלימודים, ודיבר רוסית והראה לו שירים וסיפורים…

דיבר אז בן השוחט בבטיחות וצעד בבטיחות, ונאם, ודרש בנאומיו כי השוויון אינו ניתן אלא נלקח בכוח… ובשיריו ובסיפוריו היתה רוח סער, רוח פריצת גדרים… לא היו בהם חרוזים בשירים אלה. ולא התאימו להם חרוזים לשירים אלה. סכין חדה בכל מלה. ויש שכל משפט ניתן לחוד ויש שכל מלה ניתנת לחוד, ונשאר רושם של עצים גדולים וחדים העומדים בדד.

ואחר באו ימים מטורפים ומשונים שבהם נתנדפו ההרורים כלא היו… אנשים זרים עברו ברכיבה בעיירה; קולות משונים היו פורצים לתוך העיירה; אנשים יצאו ולא נראו עוד; שמועות התהלכו על גדודי גזלנים, ושריפות ועינויים… בימים ההם נתבלטה דמותו של בן השוחט. הוא היה לראש ההגנה של העיר…

רחוקים הימים הם עד כדי טשטוש… דווקא ימי הילדות וראשית ימי הנעורים מתבלטים יותר. הוא עדיין ממשיך לכתוב עליהם… אחר כך נתבלבלו התחומים. וגם בשיריו יש רק אותה נעימה של ילדות ונעורים, ואלי משום כך אין קופץ עליהם… אין קוראים אותם עוד במערכות העיתונים שהוא שולחם אליהם. בסיפורו הוא מדלג על תקופה גדולה זו של נסיעתו למרחקים. חייו באמריקה נמסרו על ידיד קטעים ורמזים.

סוֹד היה לו באמריקה שהתפרנס מחנות קטנה לממתקים, ושניהם, הוא ואשתו, עומדים בה מן הבוקר עד הערב ומוכרים לילדים גלידה ומי סודה וגיר וצעצועים. רבה הצעקה ורבה העבודה, וקשה הפרנסה, והחנות קטנה ואין מקום לנוע בה. ושני ילדים לו, ושלושה חדרים צרים. אך טוב־לב היה הדוד ולא נשתמט מאחריות, וסוף סוף מצא בשבילו עבודה. הכניסהו ל“שאפ” של בגדים והבטיחו שילמדוהו תפירה במכונה. חדשים על חדשים שלחוהו בכל מיני שליחויות ללא תפירה, וכשלמד קצת תפירה לא נתנהו פקיד האגודה המקצועית לעבוד, ותנאי הכניסה לאגודה היו אז קשים מדי.

ואפשר שהיה מצליח לפרוץ לו דרך במלאכה, אילו הצטיין בעבודתו. אך תנועותיו היו אטיות כמשקל־שיריו, ושוב לעגו לו… ויש שהיה הלעג מזכירהו אותם בקרים שנשא בידיו תרנגולות, והנערים ובן השוחט הקטן בראשם ממלאים פיהם צחוק.

ופעם, אחרי התרוצצות רבה מאין עבדוה, הציע לו אחד מקרוביו שילמד את בנו מפטיר לבר מצווה. קרוב טוב היה האיש ומצא בין שכניו ובין באי בית הכנסת שבשכונתו ועד שיעורים מספר…וכך נעשה המשורר למורה.

ובימים הראשונים הוקל לו קצת. היה חופשי לנפשו כבימים הרחוקים שבעיירה, ובשעות הפנאי היה נכנס לספריה ויושב וקורא או מביט נכחוֹ באין מטרה ואיש לא שם לבו אליו. כך שוב באה אותה בדידות רחוקה ונעימה. ושוב התחיל לכתוב שירים. אולם למה יסתיר ולשם מה יסתיר: לא נדפס אפילו שיר אחד… ויש שהוא מתבייש לספר שהוא כותב שירים… כפי שהוא מתבייש לספר מה עבודתו… כל שיריו הם מאותם ימי נעורים, – כך אומרים לו – בפירוש אמר לו פעם אחד מעוזרי העורכים כשבא אליו. “עבר שמנם של שירים אלה” – כך אמר לו…

שבוע ימים עובר מהר מאוד בקייטנה, והנה בוקר אחד בא אלי להיפרד מאתי. המכונית עמדה ליד החצר. שאלה אחת נתקעה במוחי, שמשום מה רציתי לדעת את תשובתה. משל לספר שהדף האחרון חסר בו. לא נעים היה הדבר ובכל זאת שאלתי:

– מה היה לבן השוחט? השמעת עליו…

– הוא אחד הסופרים הידועים…

הוא מיהר להיפרד. המכונית חיכתה. ביקשתי אחר כך לראותו ולא יכולתי. עדיין העמוד האחרון חסר: איני ידוע מה שמו של בן השוחט.

 

ז. פראנסיס המלצרית    🔗

פראנסיס המלצרית אינה יפה ואינה צעירה. פניה גדולים ואפה רחב, אבל טובת־לב היא. כשסאלי העומדת להתעוור יוצאת מצריף אל צריף, היא רצה להוליכה שלא תיכשל. ואם אין לה פנאי לצאת, היא עומדת בחלון ומביטה בהתרגשות. עוזרת פראנסיס למי בתפירה, למי בסידור השיער, וכשהיא רואה ילד בוכה מתקשרות דמעות בעיניה.

וכאשר פשטה השמועה בין הדיירים שהנהג של בית המלון הגדול הסמוך נתן עיניו בפראנסיס, היתה השמחה רבה. אחדות מן הנשים בלכתן לטייל אל המלון – ויש אומרים שבכוונה הלכו לשם – סיפרו, שבחור יפה והגון הוא. ואף אנחנו ראינוהו פעם. איש כבן שלושים וחמש, ששיבה זרקה ברקותיו, מתהדר בלבושו ומדבר במבטא סלאווי… והכול אמרו לדבק טוב.

דברנית היא פראנסיס טובת־הלב שהיתה הולכת ומספרת על אושרה לכול. סיפרה שהוא לקחה במכונית וחיבקה ונשקה ואמר לה, שהיא מוצאת חן בעיניו ושבמוצאי שבת “יוציאנה”: יקחנה לליבּרטי הסמוכה לקאבארט ושם ישתו, יאכלו וירקדו. אמנם חיסרון אחד היה לו, לפי דבריה, שהוא שותה יותר מדי וכשהוא רואה בקבוק יי"ש קשה לו לעמוד בניסיון. אולם ידוע היה לחבר־הדיירים, שגם היא אהבה את הטיפה המרה, ובספרה על שתייתו הצטחקו איש אל רעהו וקרצו עין זה לזה.

וכך התחילו כל הנשים הצדקניות ולא צדקניות להתעסק ב“יציאה” של פראנסיס. זו נותנת צמידים לידיה וזו משאילה עגילים לאוזניה; זאת מייעצת כיצד לסדר את שׂערה וזאת משאילה לה חולצה מתאימה, והיא גם היא שומעת לעצות ופניה מאירים בטוב־לב.

ידעו הכול גם את הסימן שצריך היה להינתן לה: בשעה אחת עשרה, לכתגמור את עבודתה, ישתחרר גם הוא מעבודתו, יגש במכוניתו, ישרוק שלוש פעמים והיא תצא אליו.

כל הדיירים היו מוכנים לכך. מראשית הערב התכוננו. בשבתם בחצר מול ההרים ההולכים וכהים והצללים הגדלים והעבים הוורוּּדים, באו זכרונות ממוצאי שבת של ימים רחוקים. כביכול, דיברו על דברים של מה בכך, על ארוחת הערב ומרק הסלק, והדג המלוח, וכמה מילים כל אחד הלך ברגל במשך היום, וכמה מרוויח בעל המלון – אבל דברים לא היו אלא מן השפה ולחוץ וההרהורים היו מלאים ורד העננים ושחור הצללים, וזכרונות מארץ רחוקה רחוקה שלא יראוה עוד. וזכרונות על עיירה קטנה שנחרבה, שבשעה זו היו יוצאים שם בצוותא לאחורי העיר. ושריקה זו שעתידה פראנסיס לשמוע הזכירה שיחת לחש נשכחה מאותם הערבים הרחוקים, ועצב טמיר, וחדווה פתאומית שהיתה מציפה את הלב.

פראנסיס התהלכה בינינו באותו ערב הלוך וטפוף, הלוך והצטחק לכל אחד בבת צחוקה התמימה והטובה, כאילו רצתה לשתף את הכול בשמחתה הרבה.

אולם כשראיתי מרחוק את התלחשותם של שני הגברים הצעירים, שני השותפים ב“שאָפּ” קטן לבגדים, שהיו באים לראות את נשותיהם בסוף השבוע ובמשך שני ימי שהייתם היו מרבים בתעלוליהם, לא ניבא לבי טוב. ידעתי שיש להיזהר מגחלתם. מומחים הם בהרחקת כיסא מתחתיך בו ברגע שאתה רוצה לשבת, או לתת לך “האט פוּט”, שמשמעו לשים גפרור בור למעלה מסולייתך עד שתיכווה, או לשים נעץ על הכיסא שאת האומר לשבת עליו. האחד מהם גבה־קומה, קצת כפוף, ועינו ממצמצת תדיר בחיוך ערמומי, ושתפו רזה ודק, וראשו ארוך כראשו של סוס ואפו אורך ושיניו גדולות, והוא הולך אחרי ידידו ונדמה שפיו תמיד פתוח ומוכן לצחוק וליהנות מתעלולי רעהו.

מובן מאליו שעיני הכול היו ואתו ערב על פראנסיס המאושרה. אחרי ארוחת־הערב ואחרי הטיול הקצר שלאחר הארוחה הקשיבו הדיירים קצת כדרכם לראדיו, הסתכלו בטליוויזיה, ושוחחו ואמרו, הנה שוב עבר שבוע ושוב יעבור משנהו וכך עוברים כל החיים. וגברת שוואבּל דיברה בקול וסיפרה הלצה דשנה ובעלה המשותק הביט אליה בהערצה וכל גופו נמשך אחריה באהבה ובאמון, וגברת שפגלר ציוותה לבעלה שיביא את המאנדולינה, ומר שפגלר, שבמשך היום הוא איש מקומט ושמן ועגלגל, נדמה בנגנו במאנדולינה בערב לאותם בחורים צעירים אוּקראיניים המנגנים לפי נערותיהם את ניגוניהם, שתוגה ושמחה וגעגועים משמשים בהם בעירבוביה… רוב האנשים הבאים הנה פועלים מרודים הם או סוחרים זעירים, ולשבוע זה היו מצפים כל ימי השנה, ועתה נגמר השבוע ועליהם מחר לנסוע, ושוב עומדת לפניהם האימה הגדולה של קימת יום יום עם שחר ועמידת יום יום לפני המכונה, וריצת יום יום ל“שאפּ”, והקטטות הקטנות בבית בין אם לבתה ובין אשה לאחותה, והעבדוּת הגדולה האופפת אותך בצללים קטנים ורבים עד שאינך רואה אלא אור דק נשקף מתוך חָרָךְ, זהו האור של שבוע חופש זה שאתה מחכה לו כל השנה… אולם בערב זה נדחו יתר העניינים, והלב ניתן לפראנסיס, משל לחתונת שאַר וקרוב הדוחה את ענייני החול ומכניסה קצת שׁבּת בחיים.

פראנסיס לא נראתה מסביב. ליד בניין המלון הקטן היה צריף קטן שבקטנים ושם דרו העוזרים המעטים של בית המלון. ועתה יודעו הכול כי פרנסים יושבת בצריף ומחכה. לא רצתה שיראוה הכול בעלותה אל אוטומוביל וגם לא רצתה שיראוה מחכה. אדרבא, מוטב שיחכה הוא לה קצת. כך אמרו לה וכך החליטה: אחרי שישרוק היא תתמהמה כחמש דקות. ואז תצא מלובשת שמלתה החדשה והמעיל הקצר היפה ששאלה מאחת האורחות, והצמידים, והעגילים. יראה אותה עתה ויתמה: הרי יפה פראנסיס ומלובשת הדר… וידעה גם ידעה כי עם שריקתו לא יוכלו הדיירים ובעיקר הדיירות להתגבר על יצרם וּודאי יציצו ויראו אותה נכנסת אל המכונית ויושבת ליד הבחור שלה.

וכך התקרבה השעה האחת עשרה והושלך הס בחצר הקטנה. הגברת שוואבל הפסיקה את צחקה. האנשים פסקו לדבר. הירח יצא במלואו הלוך ושוט מתחת לקרעים של עבי כסף. דומה, גם העצים עמדו שקטים והקשיבו והשמים היו כחולים כהים. וכוכבים אחדים קטנים נצנצו ברקיע.

הרגעים היו ארוכים. הכול הסתכלו בשעוניהם. עברו דקות מספר אחרי השעה הקבועה, ועוד רבע שעה. אך עדיין שרר שקט, ויראו להפריע. בת צחוק הופיעה על השפתיים, הציפייה הכבידה, עד שפתאום פרץ קולה של מיסיס שוואבל:

– ודאי כי אין לו שעון לבחור… במקום לתת לה צמידים ועגילים, הייתם צריכים לתת לו שעון. הֶרילי, – היא פנתה לבעלה – הרילי, איל הצטרכתי לחכות לך שעה ארוכה כזו לא הייתי נישאת לך.

והרילי צוחק לו את צחוקו התמים ועיניו נאחזות בה ברפיון ילדותי.

נדמה שעם קולה ניתק דבר מה באוירת החצר. כאילו הכול חיכּו לאות שתוּתר הרצועה, ובבת אחת התחילו צוחקים ומדברים בקול. ציפייה המתוחה נפסקה. התחילו מדברים ומתלוצצים. מישהו נגע במאנדולינה והמיתרים השמעו צליל. השקט החגיגי הפך חול.

ובה בשעה ראיתי אופשר שגם אחרים ראו זאת, כי שני השותפים הליצנים לא היו אתנו. לבי ניחש כי ידם באמצע. ואחרי שעה קלה נכנסו הדיירים אחד אחד אל חדר־האוכל לשתות חמין, כדרכם. בעלת הבית הזקנה הגישה תה ותופינים והאנשים התלוצצו על דא ועל הא, ומפה לפה נשמעה גם המלה “פראנסיס”. והנה נכנסו זה אחר זה גם שני השותפים, הכפוף גבה־הקומה, שעינו ממצמצת בחיוך ערמומי, ואחריו רעהו, שראשו ארוך וגדול כראשו של סוס ופיו מוכן לפרוץ בצחוק…

הראשון החל:

– נו… פראנסיס מחכה לו עדיין?

והשני פתח את פיו הגדול והרחב ובצחקו נתבלטו שיניו הגדולות. הוא הראה בצהלה על רעהו:

– הדבר עולה לו בשני דולארים… הוא מתגולל עתה בקיאו כולו שיכור… הראינו לו לגוי משקה ושכח על הכול…

ובעברי אחר כך ליד צריפה של פראנסיס המלצרית, שמעתי קול בכי חנוק…

 

ח. הריקוד    🔗

זוהי הפעם הראשונה שגברת צ’סלר באה אל מלון קטן זה. לא יכלה עוד לנסוע למלון הקודם. שם כל פינה ופינה היתה מזכירה אותה את אייבּי בנה יחידה שנפל במלחמה. בילדותו היתה לוקחת אותו אותה שמה בכל קיץ, ובכל משעול ושביל צצו הזכרונות… הנה טופפות רגליו הקטנטנות על המשעול כשהוא לומד ללכת בפעם הראשונה… הנה הסלע שהיה ניזק בו, והנה האגם שהטיל עליה יראה בכל פעם שאייבי רץ על ידו… וּמתעלה זו הוא רץ אליה, ילד דק ולבנבן, כשעיניו מאירות מהתלהבות וצפרדע גדולה בידיו… כשגדל ונסע למקומות אחרים היה בא על פי רוב לסופי שבועות לבית המלון של אמא… באחד הביקורים האלה התאהב. היתה שם מלצרית נכרית שלמדה באוניברסיטה של קוֹרנל, והובאה אל מלון על ידי אחת מחברותיה היהודיות. כאב הלב, ובאחד הערבים היא ישבה ובכתה לפניו. לא ידעה כיצד לברר לו את התנגדותה וניצחה בדמעות ובתחנונים… בכתה והתיפחה ואמרה שיוריד אותה שאולה, שתאבּד עצמה לדעת… ומה לא אמרה לו אז? והוא שמע בקולה ולא נשא אותה… ואף כי אמר לה אז דברים קשים: אמר לה כי היא מהרסת את חייו והי צר לו לעצמו שהוא כל כך קשור אל האם ושהוא שומע בקולה… ועתה אייבּי איננו, והדאגות אינן… והכול בסדר… כן, בסדר נורא… אין לדאוג… ואין יראה ואין שמחה. פשוט איננו ולא יהיה עוד.

לא יכלה לנסוע למלון הקודם. אמרו שם לבעלה במלים ברורות שלא יביאנה. היה זה בית מלון גדול והאנשים באים ליהנות מחייהם והרבה מבין האורחים מכירים אותה, והיא איננה מתאוננת ואינה מדברת כי אם יושבת לבדה ואינה עונה על השאלות. יראו האורחים לדבר בפניה ויראו לצחוק בנוכחותה, ובעברה בחצר הושלך הס… וכך אמר בעל בית־המלון לבעלה בדברים של ידידות, כי אמנם צר לו מאוד, שמכיר הוא אותם זה שנים על שנים ומכבד אותם, והלא ידוע כמה אהב וחיבב את אייבי, אולם מה לעשות והוא תלוי באורחים, ובסך־הכול פרנסתו תלויה בשני חוֹדשי־קיץ אלה, ואם האנשים ילכו, יישאר בלי כול.

כאן במלון הקטן קיבלו אותה בסבר פנים יפות. ראשית, היה חידוש בה ושנית, רוב הנשים לא היו צעירים ונכמרו רחמיהם על האשה האומללה. ומלבד זאת היא היתה משונה מכולם ושימשה חומר לשיחה… כבת ארבעים היתה ומראה ותוֹארה כבת שלושים: דקת־מותן, שחורת־שיער, מלובשת בשמלה שחורה, עגילים גדולים באזניה וצמידים על ידיה כהולכת אל משתה, אך יושבת לבדה וכמעט לא מטיילת.

ורק פעם פרצה מחוץ לחוג שעגה לה לעצמה. אל בעלת הבית באו שתי אורחות, האחת קרובתם מניו־יורק ושניה חברתה של זו, נערה נוֹכרית בלונדית ממוצא סקאנדינאבי. וזו הנוֹכריה נראית לה לגברת צ’סלר דומה לאהובתו של בנה המנוח. אותם השערות והעיניים, והחיוך הפיקח, והאף הקטן, והתנועות השקטות, האטיות.

אותו ערב באו עוד צעירים אחדים, וכשהתחילו לרקוד, ישבה האם השכולה כולה מלובשת כלחתונה ולא גרעה עין מן האורחת הנוכריה, ולאחר ריקודים מספר קמה כסהרורית וניגשה אליה וביקשה בתחנונים:

– רקדי אתי…

תמהה קצת הנערה, אבל לא רצתה לסרב והתחילה לרקוד אתה. אך זו לא הרפתה ממנה. הכול ראו אותה מרקדת ואחד אחד יצאו מן המעגל, אך זו לא הרפתה וביקשה שימשיכו את הנגינה. הנערה לא ידעה את האשה ואת טיבה, אך בראותה את התלהבות האשה אות תנועותיה המשונות, נבהלה. האשה חיבקה אותה בריקודה, משכה אותה אליה, ולחשה. בחדר הושלך הס. הכול עמדו מסביב והנערה הרגישה בזרות בשקט שהשתרר, אך יראה גם לחדול… עד שפתאום נפלה האשה השחורה גבוהת־הקומה ונתעלפה…

סיפרה אחר כך הנערה, כי בשעת הריקוד לפני שהתעלפה היא לחשה אליה: “אננה אהובה… אננה יקרה…”

ונודע אחר כך לנו מפי הבעל, ששם אהובת בנו הנוכרית היה אַננה.

 

ט. בעל המאנדולינה    🔗

סיימון שפגלר המנגן במאנדולינה היה נראה צעיר בהרבה מאשתו. וכשהיו מתלוצצים על כך בחצר המלון, אשפר שהיו קטעי דברים מגיעים גם אליה. גבוהת־קומה היתה, רזה וקמוטת־פנים ושערותיה הצבועות ראו כתבן לח. היתה נושאת אתה תמיד ספר רוסי, וכשפנו אליה באידיש היתה מבקשת לחזור על השאלה ועונה אנגלית. כביכול, לא שגורה אידיש על פיה. הוא לא היה מנגן במאנדולינה אלא אם היא ביקשה אותו, בקשה שיש בה משום פקודה. ובנגנו היתה הומה לה לעצמה את ניגונים וטופפת ברגלה. כשהיה טועה או משמיע צליל זר, היתה מתמתחת וקוראת בקול: “לא כך, סיימוֹן, לא כך…” וכנער שסרח היה חוזר על המנגינה.

פניו היו נראים צעירים בערבים כשהקמטים לא נתבלטו: מאותם פנים עגולים שאינם משתנים עם הגיל. איש פשוט הוא שאינו קורא בספרים, ובקחתו עיתון בידיו אינו מביט אלא בתמונות, וכשהיו מנשארים שניהם לבדם אינם מדברים ביניהם. דומה, הוא היה ירא להישאר על ידה ולשתוק על ידה ונמשך תמיד אל החבורה, וירא להצטרף אל החבורה. יש שיושבים הגברים האחדים לשחק בקלפים והוא עומד על ידם מעונין, ובראותו את מבטה מיד חוזר אליה. ובעמדו על ידה נראה כבן לה. שפתה העליונה, הבלה, משורבבת ונופלת על התחתונה ברפיון, המצח גבוה והצואר דק, רק העיניים מאירות, ודומה, גבותיה דוקרות אותו.

לפני המסופר, יש להם בן מוסיקאי חשוב בהוליווּד אלא שהוא שונא את אמו ורק עם אבא הוא מתראה לפעמים. אומרים האומרים, כי לא יכול הילד לסלוח לה על שמתעללת בבעלה השקט. איש אחד ממכריהם סיפר לי על עברם ונטוה לפני רומאן של כפר קטן על גדות הדניפר. בחצר הפריץ המרוּוחת דר חוכר האחוזה העשיר ולו נערה זקופה ויפה שעיניה מנצנצות בשיגעון, ובו בכפר בית חייט ההולך בכפרים ובנו המנגן במאנדולינה. אבי הנערה רוגז ומאיים, אך הנערה קראה בספרים ורוצה גם היא להיות גיבורה. בורחים השניים לאמריקה, ובניו־יורק של אותם ימים רחוקים הם גרים בדירה קטנה ואפילה בנוֹרפוֹלק־סטריט, והבעל עובד מן הבוקר עד הערב, והחיים קשים, וכשנולד ילד, קשה העבודה שבעתיים, והייחוס שלה אינו ייחוס כלל, והשכנים שונאים אותה והיא משלמת להם בשנאה. עוברים שבועות שאינה מדברת עם איש. רק המאנדולינה והנגינות מזכירות אותה ימים עברו, ולפעמים, אחרי יום של עבדוה קשה, היא מכריחה אותו לשבת ולנגן עד חצי הלילה ויותר… הוא עייף והשכנים עייפים וקוראים להם מן החלונות כינויים מכינויים שונים, ומאיימים שישברו את המאנדולינה, ובלכתה ברחוב מראים עליה באצבע: זוהי האשה שבעלה מנגן לפניה אחרי יום עבדוה קשה… אף הילד ההולך וגדל מבקש שיפסיקו לנגן, כי לועגים לו חבריו.

רק ימים מספר ניגן סיימון שפגלר בחצר המלון הקטן, ופתאום פסק. ביקשנו אותו והוא לא אמר דבר אלא הצטחק והביט באשתו, והיא ישבה בלי לאמור דבר ועיניה כבושות בקרקע.

אולם כשהכול הלכו לטייל אחרי ארוחת־הערב, היו שניים אלה נשארים וצלילי המאנדולינה נישאים מחדרם, ואחר כך שניהם יוצאים: פניו מביעות היסוס ועלבון כנער שסרח ומורהו השאירו בחדר לאחר השיעורים בתור עונש, והיא התהלכה לידו זקופה, שקטה, ללא הביט על איש.

ואָמוֹר אמרו הליצנים שבחבורה, כי היא מרקדת לפניו בחדרם.

 

י. תשעה באב    🔗

בין חמישים הדיירים לא היו אלא מעטים שידעו כי היום ערב תשעה באב, וביניהם המורה העברי הזקן, הקצב מבּרוֹנכּס, ואול גם המשורר גבה־הקומה החיוור והרזה. הקצב הודיע לבעל המלון, שרוצה בארוחת־חלב בערב זה, והמורה היה עצוב וקודר ונפשו ירעה לו. משהוא חסר ולא ידע כיצד למלא את החלל. הוא ראה עצמו גלמוד ונעזב, ובצאתו יחידי אל השדה, נתנגן בו נגון הקינות מאליו… “איכה ישבה בדד… אלי ציון ועריה…” מלים וזכרונות ומראות הצטרפו למשהו גדול ולא ברור, והוא השתוקק לשבת על הארץ וספר הקינות בידו, לשבת ולקרוא בקול את הפסוקים העצובים. אך לא היה לו ספר קינות, ובעל המלון הטוב לא ידע מה לתת לו. רק זאת ידע, כי יש לו סידור ומחזור וחומש; על כל פנים הוא הכניסו אל חדרו, פתח לפניו את ארונו ואמר לו שיחפש בין הספרים. כבן עשר היה בעל בית־המלון בבואו לאמריקה וידע עוד קצת להתפלל, אבל קשהלו להבחין בין ספר לספר.

המורה מצא בארון מחברת שיריו האנגלים של בן בעל בית המלון שמת משחפת, סידור שחציוֹ אנגלית חציו עברית, קובצי שיירם אחדים באנגלית, מחזור ליום כיפור וחומש. הספרים היו מונחים זה על גבי זה ודפי החומש הישנים נתמוללו ביד, בפתחו אותו. באין ספר קינות, לקח את החומש.

ובינתיים פנה היום ונתארכו הצללים. העננים התפשטו קרעים קרעים. הדיירים נתפזרו זה בכה וזה בכה. בשדות הרחבים האלה העיקה הבדידות. מה טוב היה לשבת עתה חלוץ־נעל ליד הבית השקט המתמלא צללים ולקרוא מגילת איכה בקול. אולם ידע כי יצחקו לו, וביחוד ירא את הלעג העוקץ של בתו. כמה ימים כאלה עברו ולא הרגישם כראוי, לא הרגישם באופן ממשי… רק עד ההגיון הגיעו, מעין תמונות עוברות בסך… משק כנפיים היה חולף, צליל נגונים נשכחים עובר ושוב היה ממשיך דרכו.

כשלא בא המורה הזקן לארוחת הערב, שלחה אליו בתו את נכדתו שתקרא לו, וכשלא נענה יצאה עצמה ונפנפה בזרועותיה הארוכות ודיברה קשות בקולה הגברי:

– מאימתי נעשית אדוק כל כך? מאימתי התחלת לצום? כשהיית צעיר ובריא לא צמת, ועתה כשהרופא אומר בפירוש שעליך לאכול בזמן הקבוע…

ידע כי שומעים הם שם בחדר־האורל את דבריה לא נעים היה. אך עמד על דעתו והיא שבה כעוסה ורוגזת.

קבוצות קבוצות יצאו מחדר האוכל הקטן. הגברים פתחו את הדלת באדיבות עד שתעבורנה הנשים תחילה, איש חלק כבוד לרעהו וחיכה לו שיעבור תחילה. דיברו אגב הליכה על ארוחת־החלב שאכלו הפעם בשל הקצב מבּרונכּס. אחדים גינו אותו כי בגללו נהפך הסדר, ואחרים אמרו שאין רע אם פעם לא יאכלו בשר, כי הרי סוף סף טראדיציה היא ובכלל אוכלים די בשר. התלחשו גם על המורה הזקן שלא בא לארוחה. המם התמרמרו על הבת שגערה באבהי ומם דיברו בשבחה:

– זהו דבר שבהרגשה… כפי שאיש לא יצווה עליך לצום כך גם אסור לאמור לבן אדם שלא יצום.

– אבל הבת יודעת את אביה…

– אולי ירא הוא מפנינו… כלי קודש אלה… אני מכירם היטב. כשלא יראוהו יאכל תרנגולת עם קרה ועל כרעיה.

ומיסיס שוואבל הכריזה בקול, שהיא בכלל אינה מאמינה בכל ה“זאבּאבּאנעס” האלה… והא ראיה, היא יודעת על ראבּיי אחד, שהוא בכלל אינו כל כך. “אתם יודעים למה אני מתכוונת”, ושהיה עושה דברים שלא כאן המקום לספר עליהם ושבכלל… ואז עלה הרעיון בלבה של אחת הנשים, שבעלה היה שייך לפועלי־ציון בצעירותו וגם עתה הוא שייך אליהם ברוחו, אלא שבריאותו אינה מרשה לו להתעסק בעניינים אלה, לקבץ כסף לקרן הקיימת… ובעיני בעלה מצא חן הדבר:

– צדקת בהחלט… בכלל איני יודע למה לנו עתה תשעה באב… אדרבא, עלינו לשמוח בימים אלה… לשמוח ולעזור… זהו העיקר… לעזור.

האפלולית גדלה בחצר… מחלון חדרו של המורה זקן הגיע קול נוּגה של קריאת “איכה”. המשורר הרזה עמד והקשיב. אפשר שגם הוא רצה להילווֹת אליו אלא שלא עמד לו אומץ הרוח. העסקן, מי שהיה שייך בצעירותו לפועלי ציון, ניגש אליו:

– בוא ונקבץ כסף לקרן הקיימת…

אחדים נרגנו ונתנו:

– אני נתתי כבר שלוש פעמים בחדשים שעברו. בחנות לוקחים ומן האגודה לוקחים. הנה בבית שלי קוּפה מלא של שוברות.

ואחדים נתנו בחפץ לב. בעיני הגברת שוואבּל מצא הדבר חן והיא הכריזה בקול:

– כן, כן, ודאי שצריך לתת… תבורך שאתה הולך לקבץ… אנחנו חיים פה בכל טוב ושם אנשים מתים מרעב ואין להם גג על ראשם. אני ראיתי בקולנוע תמונה איך נלחמו…

ואשת העסקן מילאה אחריה. דיברה בקול נמוך ודק והביטה אל בעלה בדבר, כאילו ביקשה את הסכמתו. ודאי שמעה את הדברים לא פעם:

– כך נגאל את הארץ… לא בתפילות ולא בצום, אלא כל אחד יעשה ויפעל. וכי חושבים אתם, שאנחנו לא נתנו? בעלי תמיד נותן… מתפילות לא ניוושע…

היא שתקה רגע קל ולאֹוֹזניה הגיע ניגון המגילה מן החלון הפתוח:

– אדרבא, יתן גם הוא… יתן גם הוא…

בעלה העסקן נענע לדבריה בהסכמה כאומר: אפשר להוסיף כמה וכמה דברים, אולם לא עת לדבר היא. וציא שטר ושׂם על הקערה… היו עוד שטרות אחדים והיו גם מעות קטנות.

המורה הזקן שמע את הדברים. הוא הפסיק את קריאת המגילה, יצא אל המקבצים ונתן להם שטר מקופל. העסקן הביט אליו בניצחון, והגברת שוואבּל קראה בקול:

– כך, כך… כך צריך… אתה מתפלל וגם נותן… אני מכירה אנשים שמתפללים כל היום, אבל לא יתנו פרוטה…

המורה נכנס שוב אל החדר, ישב אצל המגילה, אך קשה היה שוב להתחיל בניגון הקודם. הוא ישב והביט אל הדפים ושפתיו נעו.