א

בשובו מעבודתו בבית־מרקחתו אל הרחוב השקט על־יד אוֹשן־פּארקוויי, היה לוּאי פוּנק יושב על הגזוזטרה המרוּוחת ונח. טובה היתה המנוחה. טוב היה לשבת ולהסתכל באורות המנצנצים בין העצים העבוּתּים של הרחוב השקט ולהקשיב לקולות הנישאים מתוך הבית. על פי רוב היה שורר שקט גם בחדרים. לא תמיד היו הילדים שם. מַייק משתתף כדרכו באסיפות בניו־יורק או הולך אל התיאטרון, ג’אניט הולכת אל קונצרט או אל ראינוע, ומֵיימי יושבת על פי רוב בדירה שלה. אולם אף בהיותם בבית לא הפריעו אותו. על הגזוזטרה הורגשו יותר השפע והרחבוּת של החדרים המרובים מאחוריו. הוא היה מכיר לפי צלילי הראדיו מי מילדיו שם. כשג’אניט בבית, נישאים צלילים מתוקים וניגונים משעממים של סימפוניות ארוכות; כשבא מייק עם חבריו נשמעת שיחה ארוכה ומנצח עליו קולו של מייק, קול איטי וצלול; ובשעה שבאים מיימי עם בעלה, פיל רובינס, מגיעים צלילי ג’אז סנטימנטאליים, וצחוק רך וקל נישא מן החדר הגדול.

גם בּטי אשתו נכנסת אל הגזוזטרה אחרי גמרה לשפשף את הכלים במטבח. ושניהם יושבים ושותקים. טוב לנוח כך. הרי סוף סוף לא איש צעיר הוא. הוא רואה זאת בפני אשתו. מרכיבה היא את המשקפיים על פניה הרחבים והמקומטים וקוראת בעיתון. מתוך קריאה היא מחוה דעתה בענייני גזילות וגנבות ורוחים גדולים של ה“כוכבים” בקולנוע. בשנים שעברו היתה מרגיזה אותו בקריאה זו ובהערות אלה. אז היה כועס וקם ממקומו, מתהלך בחדר או יוצא אל הרחוב. עתה הוא מרגיש את המנוחה גם בדבריה. כן, נראה שהזדקן. אך משום מה לא צר לו עתה. וטוב כה. היא פה, על הגזוזטרה, והילדים שם; החדרים גדולים ומרוּוחים; הראדיו מנגן, והכול שלוֹ, בבית שלוֹ. לעתים היה מדבר למראית עין בריטוּן:

– איה הילדים?

– הלכו להם.

– ומתי יבואו?

– לא אדע.

– ומי יודע? הרי אֵם את.

– ובכן, אומר להם לאן ללכת? כבר עברו הימים ההם. אל נא תשכח כי אנשים מבוגרים הם.

– כן… אנשים מבוגרים. אבל אם אנשים מבוגרים הם, למה לא ירוויחו כאנשים מבוגרים? הכול עלי ועל בית־המרקחת שלי. בהיותי אני בגילו של מייק, בן עשרים וארבע, הייתי כבר בעל משפחה והרווחתי בשבילה. גם ג’אניט איננה תינוקת עוד… גם לה מלאו כבר עשרים ושתיים.

– כלום דומות השנים שעברו לשנים אלה? הרי משבר עתה באמריקה. בשנים ההן היתה נערה כג’אניט מוצאת לה משרת הוראה בנקל, ועתה תשב ותחכה לתורה.

– כן, תשב ותחכה לתורה שנים על שנים. ומדוע לא תבקש עבודה אחרת? הלא גם את, כשהיית בגילה, לא הלכת בטל: היית כופפת גבך על עבודה בבית חרושת. ומייק, מדוע לא למד מקצוע? אילו היה לומד רקחוּת, היה יכול לעבוד בבית־מרקחתי ולעזור לי, ולא סתם ללמוד ספרוּת ודברים שאינם מעלים ואינם מורידים.

– ובכן היית רוצה שגם מייק יתעסק בשטיפת בקבוקים? לא לשם כך למד וקיבל את ה“פיי־ביטא־קאפא” באוניברסיטה וכל הציונים הטובים. פה רוקח הוא חנוני ולא יותר. מייק לא יהיה חנוני. בשביל מי עובדים אנו אם לא בשבילם? גם אתה לא תסכים שג’אניט תלך לעבוד בשׁאָפּ אחרי שלמדה בקוליג' ואחרי שסיימה והצטיינה בלימודיה. ידע פונק, כי דבריו ותרעומותיו אינם אלא מן השפה ולחוץ. אלא צריך היה להתרעם – והתרעם. אילו היו מציעים לג’אניט עבודה בבית־חרושת, לא היה מרשה לה לקבלה. אף אילו רצתה בכך, היה מסרב. כי בלבו פנימה נהנה הנאה מרובה מכל העניין הזה שהוא בעל בעמיו. כה יושב הוא על הגזוזטרה והוא אדון על כל הבית. אדון על הראדיו הגדול והיפה המנגן שם בפנים, אדון על החדרים הגדולים, אדון גם על ילדיו. בלעדיו לא כלום. הוא גם אדון על בתו הנשואה וחתנו פיל רוֹבּינס הכול־יכול. בלעדיו גם פיל זה לא יוכל להתפרנס. יודע הוא, כי בטי נותנת בסתר מתנות וכסף למיימי, אבל הוא משים עצמו כלא־ידע וכלא־יראה, כשם שהוא משים עצמו כלא־ידע, שבטי נותנת עשרות דולרים לג’אניט ולמייק. וכי מניין להם כל הבגדים היפים, בגדי החורף ובגדי הקיץ, והכסף לתיאטראות ולקונצרטים ולכל השדים? בטי הרכיבה משקפיה והשקיעה ראשה בעיתון. לוּאי הסתכל בה בהיחבא וההירהורים נמשכו. היא נראית עייפה ובאה בימים. ומה הפלא? מבשלת ומכבסת, חוסכת ומצרפת פרוטה לפרוטה ממלבושיה ומצרכיה כדי לתת לילדים, ומה הנאה היתה לה בחייה? לא הלך אתה במוצאי שבתות לתיאטרון, לא הלכה כג’אניט וכמייק לקונצרטים ולאסיפות. מנעוריה ועד עתה עבדה בלי חשׂך. מעודה לא היתה יפהפיה. והשנים חולפות… ברחוב נטו צללי העצים, וביניהם רעדו אורות הפנסים. מרחוק המתה העיר. שם, מאחורי הרחוב השקט, נמצאת אוֹשן־פּארקוויי ואוטומובילים אצים ורצים, ומאחורי אוֹשן־פּארקוויי רחובות אחרים ואנשים רצים הנה והנה. מי יודע כמה מהם רצים לבקש קצת פרנסה וכמה מבקשים מקום לנוח. לא טוב עכשיו ברחובות ההם בברוּקלין ובניו־יורק. יש רבים הרעבים ללחם ממש. יש אנשים בני־גילו המבקשים עבודה ואין. יש אנשים הישנים לרגלי החומות הגדולות, ויש הבאים אל בניהם לבקש עזרה. וכאן הוא האדון. הוא עוזר לילדיו. החדרים, כל החדרים, שלו הם. הראדיו המנגן שם שלו הוא. ואם ירצה, יצוה ויחדל מלנגן. ואם ירצה, יכעס, והכול יצאו מכאן. וטוב לו בהרגשתו זו. למחרת ישוב אל בית־מרקחתו, ותהיה לו פרנסה, ויבואו לשאול בעצתו. למראית עין עוד הראה פנים רוגזות, אבל בלב שכנה חדוה. וכשאמרה לו בּטי, כי היא חשה בראשה והולכת לישון, היה צר לו על שהיא נפרדת עתה ממנו. טוב לו כשהיא על־ידו.

ב

בימי הסתיו והחורף היה בא הביתה גם למנוחת צהריים. נוחות היו שעות אלה של מנוחה אחרי העבודה הקשה בקיץ שבית־המרקחת נהפך לשוק. זוכר הוא את בית־המרקחת בעיירת־מולדתו הקטנה, מקום שם היו נכנסים ביראת־כבוד.

נכנס פעם עם אביו אל בית־המרקחת וביד אביו נייר שעליו כתובות אותיות מוזרות. היה זה חדר גדול ונקי, בקבוקים מכל המינים היו עומדים על האצטבות ועל השולחן מאזניים מבריקות, כאריות אשר מעל לארון־הקודש. כל מיני צנצנות וקופסות קטנות עמדו ערוכות בשורה על המדפים ועליהן מודבקות פתקות לבנות ובדיו שחורה כתובות עליהן אותיות קטנות ומסולסלות. האב הסיר מיד את כובעו והושיט את הפתקה לאיש גבוה ורציני העומד על־יד המאזניים. הוא עצמו עמד אז בחדר הגדול והנקי ולא ידע מה לעשות בידיו. ואפילו ברחוב נוֹרפוֹלק, במקום שם היה עובד עודנו נער, לא היו מוכרים מי־סודה וגלידה, והקונים, רובם ילידי רוסיה ופולין, היו נכנסים ביראת הכבוד. ובדמיונו ראה את עצמו פוּנק כרוקח היושב בחדר גדול ונקי וסופר כל דיבור משלו ועושה את מלאכתו במתינות. כל אלה הדמיונות עלו בתוהו. נכנסים נערים ונערות וקונים “פופסיקלס” ו“פוֹג’יקלס” וגלידה ל“פיינטס” וחצי “פיינטס”, ויש ביניהם רבים העומדים על המידה, ותמיד עומד שאון בחדר: – לא נתת לי די… – הוסף קצת… אל תחוס… אין זה זהב… – מהר נא, כי אין לי פנאי… הנערים והנערות הנכנסים מתיישבים על מקומותיהם, כאילו הם נמצאים בבית־מרזח ולא בבית־מרקחת. ובצאתם אינם הולכים הביתה, אלא עומדים על יד הפתח ומרבים להג, ולפעמים גם עומדים ושרים את שיריהם הטיפשיים. אמנם אין הוא כשאר הרוקחים. אין הוא עומד ומחייך אליהם. ואם אחד הצעירים מתלונן על מידת הגלידה, אינו מצטדק, אלא משיב: – אם אינך רוצה בכך, לך לך… וכשמתאספים צעירים מסביב לבית־המרקחת ומרבים להג, הוא יוצא מגדרו ומגרשם. מובן, כי אין זה יפה לעסק כלל. ראשית, אינם שומעים בקולו; ושנית, יצא לו שם רע ביניהם. “גרומפי” קוראים לו, ויש ביניהם המוסיפים: “פוּנקי־גרוּמפּי”, ואין זה נאה לו, ומזיק לפדיון. אך בימי החורף לא היה נרגז. כלו ימי הסודה והגלידה. אנשים נכנסים וקונים סמי־מרפא והוא לוקח את פתקת הרופא בידיו וקוראה. לפי הפתקה ולפי הקונה הוא יודע את טיב המחלה. ויש אנשים השוהים ושואלים בעצה. גם רופאים נכנסים ומשוחחים. רבים מבין הרופאים הצעירים נכנסים בכוונה כי יודעים שיש בידו לשלוח אליהם חולים, ואם לא יועיל לא יזיק. ורבים מן הרופאים מכירים אותו עוד מימי נעוריהם ומדברים אליו כדבר איש אל רעהו. כך נכנס הד“ר שרפין לפעמים תכופות. אפילו המנתח המפורסם זימרמאן, המקבל מאות דולרים בעד ניתוח, גם הוא נכנס לפעמים. מדבר עמו זימרמאן כידיד, אוחז בידו ומטפח עליה בכפו, וכל האנשים עומדים סביב ביראת כבוד, ובצאתו שואלים אם זהו הד”ר זימרמאן המפורסם. אין לוּאי פוּנק עונה להם מיד, אלא מנענע בראשו, כאומר שאין הבדל בעיניו מי האיש. אדם הוא אדם. מה ההבדל? אמריקה היא ארץ חוֹפשית. הכול שווים. כל איש עושה את שלו, כפי יכולתו, לפי כוחותיו ולפי כשרונותיו.

ובבואו הביתה למנוחת צהריים יש שהוא שוכב על הספה בחדר הגדול. בבית שורר שקט של אחר הצהריים. הם כאן ארבעה אנשים בשישה חדרים גדולים, וברחוב נוֹרפוֹלק היו חמשתם בשלושה חדרים קטנטנים. לא היתה אז מנוחה כלל. וכשמייק וג’אניט אינם בבית, נמשך הלב אליהם. סוף סוף אינם סתם הולכי בטל. יודע הוא כי ג’אניט מתעסקת עכשיו במוסיקה שלה, וגם מייק, יאמרו עליו מה שיאמרו, הרי אין הוא מן העומדים סתם ברחובות או על־יד בתי־מרקחת כמו בחורים ניוּ־יוֹרקיים אחרים. מעולם לא רדף קדים כמותם. תמיד היה מעוניין בדברים חשובים. אמנם יודע לואי, כי מייק אינו טוב־לב, אבל ההיה הוא, לוּאי פוּנק אביו, טוב־לב? וכי באמת חשובים הם טוֹבי־הלב? אילו היה הוא, לוּאי פוּנק, טוב־לב, היכול אתה להיות בעל בית־מרקחת אמיד ויושב ברוחה ובמנוחה בבית כזה? ודאי שלא. במקום לשמור על הדולארים האחדים שהרויח לשם תשלום בקוֹליג', היה נותן את הכסף למשפחתו, כאחיותיו, ומה היה עושה עכשיו? גם הוא ודאי היה מוכרח לעבוד לעת זקנתו, או גרוע מזה: היה מוכרח לשלוח את ילדיו לעבוד ולבקש מאתם פרוטות… או, מי יודע, אולי היה גם הוא נאלץ,

כאלפי אנשים בימים אלה, לצבוא על פתחי העזרה הממשלתית. אילו היה טוב־לב? אולי טוב כך. אולי יישמע ויוודע שמו של מייק בעולם. יודע הוא כי כל החברים של מייק היללו את מאמרו ב“ניוּ־מאסס”. אמנם הנכנסים לבית־מרקחתו אינם קוראים את ה“ניוּ־מאסס”, אבל הכול יבוא במועדו. גדול היה כבוד האנשים הכותבים בעיתונים בעיניו. קרא פעמים רבות את המאמר של בנו – המשפטים כה יפים, והלב מתרחב מזחיחות דעת. אף טובה המנוחה בימות החורף. בחוץ יורד שלג. אנשים מתכופפים ונחפזים; האוטומובילים מתנהלים בעצלתיים ושרשרות־הברזל על צמיגיהם מעכּסוֹת על הרצפות המושלגות; ובעיתונים מסופר על אנשים שקפאו בקור… ואנשים כמותו, כלוּאי פונק, עומדים מן הבוקר עד הערב, מנקים את השלג ברחובות, רועדים מקור, ורוקעים ברגליהם כדי להתחמם קצת. ורבים־רבים מבין אלה אנשים באים בימים, בני־גילו. מי יודע, אילו היה טוב־לב בצעירותו, היה גם גורלו כגורל האנשים האלה. היה גם הוא מניח את השעון המעורר למראשותיו ובבוקר השכם היה מוכרח להתלבש חיש מהר ולרוץ אל מקום העבודה ולטאטא את השלג, כפי שהיה רץ בוקר־בוקר בהיותו נער אל בית־המרקחת להדיח את הבקבוקים.

אבל אז היה נער צעיר והיה מלא כוח ומלא תקוות. אבל מה קשה היה לו לעשות זאת עכשיו. הרי אין הוא צעיר עוד. ואם להודות על האמת, הריהו כבר זקן, בא בימים… אביו, כשהגיע לגיל של ארבעים וחמש, היה איש זקן וחלוש. וכאשר היה בן חמישים מת. ומוכרח הוא להודות שלא הצטער הרבה. ועכשיו הוא עצמו, לואי פונק, בן חמישים ושלוש, וגם מייק בוודאי לא יצטער על מותו. ואולי ישמח. תהיה ירושה, יהיה חוֹפשי לנפשו, יוכל לקנות אוטומוביל מן המצוּינים. ופיל ישתדל לסדר הלויה יפה במרכז, ויתעסק, וירוץ הנה והנה ויראה את עצמו כאיש חשוב. ומיימי וג’אניט תבכינה קצת ותחדלנה, וג’אניט תחשוב אגב בּכייה אם יפת־מראה היא בשעה שפניה עצובים ועיניה זולגות דמעות. עם התעורר הרהורים אלה היה משתרר עצב בבית הגדול והשקט. אך גם טוב היה. טוב היה להינתן לזמן־מה להרהורים כאלה. בשעת העבודה אין פנאי לחשוב, אין פנאי להרהר, ובימי עבודתו ובימי לימודיו, אף אז לא יכול להרהר. ודוקא תמיד התגעגע על עצב זה של הזיוֹת. יש בהם ברגעי עצב אלה משום הרחבת הדעת.

שומע הוא את רשרוש העיתון של אשתו, ויודע הוא מראש מה תאמר ומה תעשה. והנה היא קמה ממקומה, מסירה את משקפיה, ובקולה הרך היא אומרת לו אותם הדברים שידע כי ייאמרו:

– לואי, אולי תשתה כוס תה טרם תלך? קר היום. תתחמם קצת.

– מילא, יהי כן… כוס תה.

הם יושבים שניהם אל השולחן, והיא מתחילה בשיחתה על הילדים. יודע הוא כי תדבר על האוטומוביל. אבל אין עוד כעס ואין רוגז, ולמה באמת לא יקנה להם אוטומוביל? ולמה יהיו גרועים מאחרים? הרי יש לו. וגם הם יודעים זאת. ואמנם אלה הם דבריה:

– לוּאי… החשבת כבר על האוטומוביל? אמרה לי ג’אניט כי אפשר לקנות אוטומוביל יפה בזול על ידי אבי חברתה. בתוך לבו הוא מסכים לה, אלא מתוך הרגל אינו רוצה שתנצח בבת־אחת:

– אל תבלבלי את המוח באוטומובילים. מקרה אסון חסר לי, תאונת דרכים… האוטומוביל הטוב ביותר שלי הוא הרכבת. קולו מתרכך קצת והוא מוסיף בצחוק את הבדיחה שהוא אוהב להשמיע תכופות:

– למה לך לנסוע באוטומוביל העולה בשבע מאות דולרים, אם יכולה את לנסוע ברכבת התחתית העולה ברבבות דולרים? ובטי מרגישה בנעימה הרכה ויודעת היא, כי לא קשה יהיה להשיג את המבוקש:

– הנה אף עכשיו, למה לך ללכת ברגל אל קרון־החשמל במזג־אויר כזה? אילו היה לך אוטומוביל, כי אז היתה זו נסיעה של רגעים מספר. ויודע הוא, ויודעת גם היא, כי סוף סוף יקבלו הילדים גם את האוטומוביל, אף על פי שהוא עצמו ימשיך גם אחר כך לנסוע בקרון־החשמל אל בית־המרקחת, כמו שקיבלו את הראדיו־פוֹנוֹגראף העולה למעלה מארבע מאות דולר ושהוא עצמו אינו משתמש בו אלא לעתים רחוקות מאוד. ובהתכוננו לצאת מן הבית, בעמדו במסדרון, הוא שומע את קולה של בטי מרחוק:

– נעל את הערדליים וקח את הסוכך… שוב יורד שלג…

ג

האמת היא שמכל הילדים נוחה לו חברת מיימי וחתנו פיל. מיימי גדלה בעת שעבד עוד בבית־מרקחת לא לו ברחוב נוֹרפוֹלק אשר במורד העיר. אז היה אוסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל להיות אדון לעצמו, ולא היה יכול להקפיד על חינוכה של זו. אמנם, גם כשרונותיה לא היו מצוינים ביותר. אפילו בבית הספר התיכוני לא סיימה את לימודיה. קטנת־קומה היתה ורחבת־פנים ודומה לאמה. היא אהבה לרקוד והיתה מאחרת לבוא הביתה. וכשגערו בה היתה מחייכת בטוּב לב ולא ענתה דבר. קשה היה לגעור בה. גם בעלה פיל רובינס היה כמוה, לא מן המלומדים ביותר. מהיר היה ופזיז. אך מיימי שתקנית היתה, ואילו פיל אוהב לדבר. גבה־קומה הוא פיל, ועיניים לו שחורות קטנות ובולטות ושפם שחרחר קטנטן. בשעת דיבּורו הוא מתלהב ומפתל גופו כנערה. מתלהב בנקל מכל דבר ומדבר באותה התפעלות על כדור־הבסיס ועל שמלת אשתו ועל הנאום ששמע מפי הרבי במרכז היהודי שבשכונתו. גם בענייני חנות־התמרוקים שלו דיבר בהתלהבות. לכתחילה לא מצא פיל רובינס חן בעיני בטי. אבל פונק גער בה:

– אמנם אֵם אתּ, אבל גם עליך לדעת את האמת: מי היא מיימי? עגלה טיפשית היודעת לרקוד… אין היא ג’אניט ואין היא כמייק. ופיל בחור יפה וטוב־לב.

גם פונק עצמו לא כיבד את פיל, אבל חיבבוֹ. מעלה היתה לפיל: ידע להיעשות חסיד לדבר שהלהיב אותו. נדמה לו כי הכול מוכרחים להתלהב אתו.

וכן משך את האנשים אחריו. וכשהיו פיל ומיימי נכנסים, היה מתמלא הבית דיבור ופעולה. ג’אניט ומייק היו מלגלגים עליו, ובכל זאת היו לומדים ממנו את הריקודים החדשים. כשבאה עונת התעניינות בצילומים, היה פיל מצלם יום יום את אנשי המשפחה, וכשהתעניין בהתעמלות, דיבר יום וליל על חשיבות ההתעמלות. לא היה חידוש בדברי פיל, ומייק קרא לו שלא בפניו תוּכּי. אבל פיל ידע להלהיב את האחרים עד כדי כך, שלואי פונק עצמו הלך כמה פעמים, בשעות הפנאי, לאולם ההתעמלות בבניין המרכז היהודי. ביחוד מצאה חן בעיני פונק התעניינותו הנלהבת של פיל בעבודה ציבורית במרכז היהודי. פיל נעשה לחבר נאמן במרכז והיה נכנס בוויכוחים גם עם ג’אניט ועם מייק. מייק היה לועג לו, ג’אניט בכלל לא התעניינה בשאלות אלה, ופיל היה תמיד המתחיל בוויכוחים. אמנם פיל לא ידע אפילו לקרוא יהודית, אך היה חוזר בהתלהבות על כל הנאומים ששמע במרכז. – אוֹפּיוּם חדש… כנראה לא די בכדור־בסיס וקולנוע –

מייק היה מדבר בנחת וכבדרך אגב. בדברו הסתכל ארוכות במקטרתו וחייך. לא רצה להראות רצינות בויכוח עם איש כפיל רוֹבּינס:

– כן, לא די… ועתה הנה אמצאה חדשה. תערובת מכל המינים: כדור־בסיס עם תפילות ג’אז ודת. חנות כל־בה: קח את הכול לפי חפצך, ויד הלקוֹחוֹת על העליונה. זוהי הקאתוליות של המאה העשרים בסיגנון אוֹשן־פארקוויי של בּרוּקלין וּגראנד־קוֹנקוּרס שבּברוֹנכּס. רוח הזמן היא… מייק דיבר את דבריו לאט לאט בלי רוגזה. הרי בין כך ובין כך איש כפיל לא יבין את דבריו כראוי. אך פיל לא שם לב לשחצנותו של מייק:

– יהודי צריך להיות יהודי, – היה מתלהב – יהודי צריך לזכור את צור מחצבתו. ראיתי אפילו סינאטוֹרים וחברי־קוֹנגרס באים לשמוע את נאומו של ה“ראבּיי”. יהודי צריך להיות יהודי. היהודים נתנו לאנושות את הטוב והנעלה, את כל האנשים הגדולים. מוסר היהדות הוא הגדול והנשגב בעולם. לולא היהדות, לא היתה לנו החוקה של אמריקה. צריכים אנו ללמוד את היהדות. גם פונק לא ידע הרבה בענייני יהדות. הוא עזב את רוסיה בהיותו נער, אך בנעוריו למד תנ"ך וקרא ספרים אחדים. ואף כי לא זכר הרבה, ידע כי פיל הוא בּוּר בעניינים אלה.

– ומה הוא מוּסר היהדות? – היה שואל בתמימות שבליצנות. ופיל היה חוזר על הדברים ששמע במרכז, ופונק נהנה מהתלהבותו. פיל היה בא אל בית־הכנסת, כשהיה לו פנאי, גם בשבתות, וכאשר הגיעו ימי ראש־השנה ויום־הכיפורים היו ידיו מלאות עבודה. מינוהו לאחד “המבינים” על החזן ששכרוּ להתפלל במרכז, והוא עזר במכירת כרטיסים ועסק בגביית כסף. ובזכות פיל התחיל גם לוּאי פוּנק בא בראש־השנה ויום־הכיפורים לבית־הכנסת שבמרכז והוכרח לתת גם נדבות. השים עצמו גומל טובה לפיל, ובינתיים נהנה. אמנם לואי שמר על עיקריו, אך משהיו לבעלי־בית ברחוב השקט על יד אוֹשן־פּארקוויי, לא היה נעים הדבר כלפי השכנים. סוף סוף רואים והולכים רכיל, ולא יפה שלא ללכת אל בית־הכנסת בימים הנוראים, אך עוד יותר לא נעים להיעשות בעל־תשובה אחרי שנים רבות ללא ביקור בבית־כנסת וקפיצת־יד.

וכאן היה מוצא טוב ונעים: החתן הכריח. פיל רוֹבּינס, שהיה אחד העוסקים במכירת כרטיסים, הביא כרטיסים יפים במתנה. ידע פונק כי הדבר יעלה לו במתנה יותר יפה, אך שמח שהוציאו פיל מן המבוכה. גם בבית־הכנסת היה טוב לראות את פיל רץ אנה ואנה, כשכיפת־משי חבושה לראשו וטלית קטנה מצויצת על שכמו. מיימי ישבה על יד בטי ולא גרעה עיניה מבעלה. וגם פונק נהנה: סוף סוף יש בדבריו התמימים של פיל יותר קירבה אליו מאשר בדבריו היהירים והרחוקים של מייק. ובכלל נדמה לו כי קרוב לו פיל יותר ממייק ומג’אניט. מוזר היה לו לפונק עצמו יחסו לילדיו. בשעה שהיה בבית־המרקחת או בשעה שהיה בא הביתה ואינו מוצאם, היו קרובים לו. הלב היה מתרחב מתענוג. ג’אניט נערה יפה מאוד. אין הוא חלילה מן הזקנים ויודע הוא נערה יפה מהי. בחורים חומדים נערה כזו. גבוהה היתה ודקת־גו ועינים לה אפורות וחדות כעיניו הוא ושערות חומות וסמיכות. היא היתה משחקת מצוינת בטניס וידעה לרכוב על סוסים ולרקוד, ועל סימפוניות ואוֹפּירות דיברה מתוך מבינות. ומייק בודאי בעל־כשרונות. קיבל “פיי־בּיטא־קאפא” באוניברסיטה של קוֹלוּמבּיה, והיה שם אחד העורכים של העיתון והממונה על ביקורת התיאטרון. אפשר היה להראות גם לקוראים ולרופאים שנכנסו אל בית־המרקחת את העיתונים. ביחוד את מאמרו האחרון בשבועון הראדיקאלי החדש. מובן כי אין הוא אץ להתפאר. הוא מראה להם את העיתונים דרך אגב ומעמיד פנים כמתרעם: – הנוער שלנו… ההיה עולה על דעתי, כי בני יכתוב בכתב־עת קומוניסטי? אמנם אין אלה אלא דברי ביקורת על התיאטרון, אבל העיתון הוא קומוניסטי ומוכרח אני להודות, אם גם איני מסכים לו, כי המאמר כתוב יפה. יותר יפה מאשר ב“טיימס”. הקומוניסטים רוכשים להם את הכוחות הטובים ביותר.

אדרבא, קרא…

והאנשים היו קוראים ומחייכים בטוב־לב, ורבים מהם בקנאה. הכול יש לו לאיש זה. פרנסה טובה וגם ילדים בעלי כשרון.

אבל מוזר הדבר שרחבות־דעת זו באה רק בשעה שאינו רואם. כשהוא מזדמן אתם, דעתו נחלשת. ביחוד כשהוא מזדמן פנים אל פנים עם מייק. בחור זה הוא גבה־קומה ורציני. המצח שלו כמצח אביו, גבוה ורחב, וגם קרחת כלשהי הוטלה בשערו. אך הפנים מוארכים, שלא כפני אביו, והאף זקוף וללא גבנונית. היו לו עינים כחולות־בהירות ושפם בלוֹנדי קטן. היה מדבר לאט ובקול של בר־סמך. אף כשהיה מדבר על דבר קל־ערך, היה מסתכל בבן־שיחו ארוכות ושוקל את דבריו. תמיד היתה לו מקטרת בידו או בפיו, ובדברו היה מתופף עליה באצבעו, כאומר: “אלה הם דברי ואין להרהר אחריהם”. עם אביו לא הרבה דברים, ואף כשדיבר עמו היה מביט עליו מגבוה. ובהיותו גבוה מאביו, היה הוא, האב, מרגיש עצמו כנפגע מן הקול הצלול והאיטי של בנו. ביחוד הרגיש זאת פונק בשעה שבנו היה משוחח עם חבריו במעמדו. החברים היו על פי רוב מברכים אותו לשלום במבט עין או בנדנוד ראש, ואילו מייק לא היה מפסיק שיחתו בשעה שנכנס אביו, כאילו לא קרה דבר. חברים אחדים של מייק מצאו חן בעיני פונק. ביחוד ג’ייק, בנו של הרופא המפורסם ד“ר שרפין. פונק הכיר את ג’ייק מנערוּתו. היה נכנס אז עם אביו אל בית־המרקחת. האב משוחח עם פונק והנער אוכל את הגלידה או שותה את מי־הסודה שקנה אביו בשבילו. וגם עתה היו נכנסים שניהם. פונק ידע כי שרפין הצעיר הוא צייר בעל כשרון וגם אחד ממנהיגי הסטודנטים הראדיקאליים, אך ביחסו אל אביו לא ראה פונק שום שינוי. בלכתם יחד, הבן עם האב, היה נראה כנער המקשיב ביראת־הכבוד לכל מוצא פי אביו. ועד היום היה קוראו אביו “ג’ייקי” באותה הטעמה אבהית רכה. וכשהם נכנסים את בית־המרקחת, מדבר ד”ר שרפין באותה רחבות ובאותו טוב־לב:

– ג’ייקי… מה אתה רוצה, מי־סודה או גלידה?

וג’ייקי מביט אל אביו רחב־הכתפיים וגבה־הקומה בחיבה ושותה את הסודה בעיניים מחייכות של נער המקבל מתנה מאביו. בבית־המרקחת קורא גם פונק לבנו של שרפין “ג’ייקי” ואילו בחברת בנו קשה לו לקראו בשם זה. מוזר הדבר. בשעה שהוא יושב בבית־המרקחת הוא, לואי פונק, נראה חשוב ונשוא־פנים בעיני עצמו: שׂיבה זרקה בו, מצחו גבוה ורחב, עיניו נבונות ופיקחוֹת. קונים רבים באים לשאול בעצתו לא רק בעניינים קטני־ערך כגון סילוק אבק שנפל לתוך העין או סם־מרפא לכוייה, אלא שומעים בעצתו אף בדברים רבי־ערך. אבל כשהוא נכנס הביתה ונמצא בחברת בנו, הוא מרגיש את עצמו קטן יותר, כאילו מצטמצמת קומתו, ודבריו לעוּ.

כעס חבוי כוסס את לבו אז: מי אתה, מייקי? אמנם בני אתה, אבל ההרווחת פרוטה אחת בחייך? היודע אתה עבודה מהי? ראדיקאל אתה, כביכול, מדבר על עבודה ועל עובדים, על מנצלים ועל מנוּצלים. אבל היודע אתה עמל מהו ופרוטה מהי? התדע טעם עבודה במשך ימים שלמים, כמו שעבדו אביך ואמך? והלא גם עכשיו, מייקילי, עובד אביך בשבילך ובשביל אחותך עד שש עשרה שעות ביום. ומשום כך טוב שנוכח לפעמים פיל רוֹבּינס בשעה שהם ישבים כולם אל השולחן. פיל אינו יכול לעמוד בוויכוח עם מייק. הלז מביא ראיות ומראי־מקומות ומדבר בלעג ובביטול. אבל פיל מנצח לפעמים בהתלהבותו ובדברים שלא מן העניין.

– שמע נא, מייק, – אומר לו פיל בכעסו – מה יודע אתה על החיים? אתה וכל חבריך הסמוכים על שולחן אבותיהם, מה יודעים אתם? הלא נער אתה. הקנית מימיך מכנסיים בכסף שהרווחת בזיעת אפך? אתה מדבר ככל הירוקים. טוב להם לצעוק כאן. בארצנו החוֹפשית מניחים לכם לצעוק כאוות נפשכם על רוסיה ועל קוֹמוּנה ועל עבודה. מייק היה מכווץ את שפתיו בלעג ומפנה פניו בבוז:

– לא כדאי להתווכח.

אבל העוקץ הגיע אל מטרתו. ג’אניט כעסה. ומיימי ביקשה מבעלה שיחדל. אחרי שיחה כזאת היה כל אחד פורש אל חדרו. ופונק שמח בעומק לבו על משבּתוֹ של בנו. אך לא תמיד היה בא פיל לנקום את נקמתו. ואז היה הכעס חודר ומכאיב. ביחוד חרה לו כשבאו חברי בנו אל הבית והוא היה נכנס אתם בדברים. אז היה מייק יושב ומביט נכחו, כאומר “עד מתי ידבר? ולמה לו להתערב בדברים לא לו?”. בעיקר שנא לואי בחור אחד יליד רוסיה, כבן שלושים, בעל פנים קטנים וערומים, שהיה מחייך בבוז כשהתערב פונק בשיחה. לפי דברי הילדים, היה זה איש בעל כשרון שכתב סיפורים בעיתונים הראדיקאליים, ולפעמים היה גם אוכל אתם ארוחת־ערב. הוא היה עושה כבשלו ומדבר ומספר עם מייק ועם ג’אניט, ואילו אל לוּאי כמעט לא פנה בדבריו. אחרי הארוחה היו פורשים לחדרו של מייק, או שהיו נשארים בחדר הגדול ומקשיבים לראדיוֹ. פונק היה מבקש תואנה להשתמט אל הגזוזטרה. שם היה בא בטענות אל בטי:

– איני יודע באיזו רשות מזמין מייק הנה את חבריו לארוחות. טוב אם עושים זאת פעם, פעמיים, אבל לא בכל עת שעולה על דעתו, סתם כך.

השתדלה בטי, דרך אם, ללמד זכות על בנה ועל חבריו:

– וכי מה איכפת לך? לא אתה המכין את הארוחות. אני המבשלת. ויש לי הנאה מזה.

– לא הכסף עיקר… איני רוצה שביתי יהיה הפקר בשעת הארוחה. אני רוצה במנוחה אחרי עבודתי. בטי כעסה. ג’אניט ומייק אומרים שלא בפניו, כי הוא שוכב על כספו ככלב על האבוּס. ממש דברים אלה אמרה ג’אניט. אמנם גערה בהם. אמרה שאביהם עבד קשה עד שרכש מה שרכש. אבל במקצת צדקו הילדים. איש לא נוח הוא ועומד על המקח בכל דבר ודבר. הנה למשל דבר קטן כגון הזמנת חברים, שאינו מקבל את האורחים בסבר פנים. ולא כל שכן בדברים הגדולים. זכוּר עניין הראדיו הגדול שג’אניט דרשה ולא עלה הדבר בנקל עד שסוף סוף קנוהו. ואחר־כך דבר הפרווה בשביל ג’אניט, והנסיעה אל ההרים… והרי גם באוטומוביל צדקו במקצת. לכל ידידיהם יש אוטומובילים ולהם אין. הכול יודעים שהפוּנקים אינם עניים. וכך אמרה לו.

– אתה שוכח כי בת בוגרת לך. היית רוצה שילדיך יתרחקו מהכול. בושה וחרפה! וכי למי רכושנו אם לא להם? רצה פונק לדבר דברים חריפים ולגעור בה. אך מה יאמר לה? הרי אין זה עניין הארוחה ואין זה עניין הכסף. יש כאן יותר מזה, וכיצד יבאר? פונק קם, התהלך לארכו ולרחבו של החדר, מלמל בשפתיו וישב. הרגיש עייפות. מילא, ישתוק, מה יועילו הדברים?

נשמע רשרוש עיתונה של בטי. פונק הושיט את רגליו ועצם עיניו. מאחד הבתים הגיע קול ילד בוכה. הראדיו ניגן ניגון ממושך ועצוב: פונק ידע כי ג’אניט יושבת עתה ליד הראדיו.

ד

בשעה שהתבונן בילדיו המבוגרים, היו רעיונות מרעיונות שונים עולים על דעתו. בן חמישים ושלוש הוא היום, אף כי בטוח הוא שבני־אדם חושבים אותו לכל היותר לבן ארבעים ושמונה. קשה לו לעצמו להאמין כי כבר הגיע לגיל זה. בן חמישים ושלוש הרי זה ממש איש זקן. כשבני־אדם הולכים לבית־המרקחת לבקש רפואה והוא שואלם על גיל החולה, הרי הם עונים במשיכת כתף: “אין הוא צעיר לימים עוד, כבר למעלה מארבעים”. פיל קורא לו בחיבה “אוֹלד מֶן” וג’אניט דיברה אליו לפני ימים מספר על הצורך לקנות אוטומוביל וגם היא קראה לו “אוֹלד מן שלי”. מובן כי לא ג’אניט היא הדורשת את האוטומוביל אלא הוא, מייקילי, האריסטוקראט והראדיקאל שבמשפחה מדבר מתוך גרונה. הרי לא יבקש הוא בכבודו ובעצמו ועושה זאת על ידי אחותו. כשנכנס אל החדר הרגיש, כי התחילו פתאום בשיחה שלא מן העניין. הבין שדיברו עליו קודם. בשעת הארוחה חייכה אליו ג’אניט ממש כבאותם הימים שהיתה מבקשת לקנות לה צעצועים, חייכה בעיניה, בשפתיה, ובכל ראשה היפה. כך ודאי מחייכת היא לבחוריה בעת שהיא מוליכה אותם שולל. פתיה! כאילו אין אביה יודע דברים אלה. היא ניגשה אליו אחרי הארוחה והתחילה לסלסל בשערו:

– אבא, שׂיבה זרקה בך… אתה אוֹלד מן. תהה. בלבו הוא כועס עליהם תמיד על שאינם ניגשים אליו ואינם מדברים אתו, ועתה כשניגשה סלדה נפשו. למה? ודאי לא משום שקראה לו “אוֹלד מן”. לא, לא משום כך. אלא משום שהכיר, כי היה כאן דבר ערוּך ומחושב מראש. באופן כזה היתה ניגשת אליו רק בשעה שביקשה דבר שלא יכלה להשיגו מאמה. כך נהגה כשרצתה לנסוע אל ההרים לשבועות אחדים או בשעה שרצתה בראדיו הגדול.

– ג’אניט, מה רצונך? למה לך לבזבז את מרצך חינם? אמרי, ואתן או לא אתן…

העינים האפורות והנוצצות הושפלו לרגע. הסירה במהירות את ידה מראש אביה. נתבלבלה לרגע קל. אך גם בכעסה עמד הכן:

– ובכן, אבא, אם רוצה אתה שאדבר אליך פשוטות, אעשה רצונך. אני מתכוננת לדבר אליך זה זמן רב. חושבת אני לבושה ולחרפה שלאנשים ממעמדנו אין אוטומוביל. הכול חושבים אותך לאיש עשיר. במשפחות אחרות, עניות ממנו, יש שני אוטומובילים, אחד בשביל ההורים ואחד בשביל הילדים… יודע הוא כי מייק הוא הדורש. זה הראדיקאל החוצב להבות על המנצלים, שהוא עצמו עוד לא עבד עבודה כלשהי בחייו. יוכל לנסוע במכונית לנאום נאומים ולמצוא חן בעיני צעירות. יסע אתן עם הצעירות הללו אל הגן וידבר אליהן בקולו האיטי על אביו הקמצן… יתנה אהבים עם נערותיו ויספר בגנוּת אביו. התרומם לוּאי פונק ממקומו ופרץ בצעקה על בתו:

– אין לי מכוניות בשבילכם, אין לי אוטומובילים. “אוֹלד מן” אני ואתם צעירים, ואיני יודע למה אתן אני לכם ולא אתם לי. איני יודע…

מייק יושב אל השולחן ושותק; מעשן במנוחה את מקטרתו ושותק. והכרת פניו עונה בו שידע מקודם מה תהי התשובה. כנראה דיבר אליה קודם וכך אמר לה:

– אל תהי טיפשה, ג’אניט, יודע אני את אבא. לבו של קמצן זה כואב בשעה שהוא נותן לנו גלידה מבית־המרקחת, ואת מבקשת ממנו שיוציא כסף לאוטומוביל…

ופניו מביעים עתה ניצחון בעשנו את מקטרתו: האם לא אמרתי לך? האם לא ידעתי מראש? וצר לו לפונק שיצא מגדרו וצעק. לכל הפחות צריך היה לדבר בניחותא, כפי שמייק מדבר. בּטי נכנסה אל החדר והבינה מיד את הנעשה. היא רצתה כדרכה לטשטש את המחלוקת. קראה אליה את ג’אניט שתעזור עמה להעביר כיסא מפינה לפינה. ג’אניט קמה ממקומה בלי דבר דבר ובעברה על יד אביה אף לא הביטה אליו. פונק יצא אל המרפסת. קשה היה להישאר בחדר עם מייק היושב ושותק. תיכף יוציא מייק ספר ויקרא בו, ואז הרי מוּתר יהיה לו לכל הדעות לשבת ולשתוק. כי בשעה שהוא קורא יושלך הס בכול. אפילו כשגרו ברחוב נוֹרפוֹלק, לא היה איש מעיז להפריע לו לנער שישב וקרא. האם העייפה היתה דוחה את עבודתה עד שילך הבן היקר לישון, כי עתה הלא קורא ספר הוא. בשעה שהוא, לוּאי, הוכרח ללמוד בלילות אחרי העבודה הקשה של היום, לא שם איש לב אליו. ומה הוא הסוף? בסוף אינם מבינים את הדבר הפשוט בתכלית הפשטות. בּטי יצאה אל הגזוזטרה:

– מה נפל שם בינך ובין הילדים? למה בוכה ג’אניט? מדוע אינך יכול לדבר אליהם כבן־אדם? הם אינם ילדים עוד, טיפש זקן.

– ובכן מה היא דעתך שאקנה להם “רוֹלס־רוֹיס” ואתן להם כל שיש לי ואלך לימי זקנתי לבקש נדבות? מהיכא תיתי, אם את מסכימה לכך, אולי טוב כך.

– אם אינך רוצה או אינך יכול, למה לא תבאר להם? ועל פי דבריה מבין לוּאי, שהבנים כבר פיתוּה, את הטיפשה הזקנה. מעכשיו תדבר על לבו יום יום.

– שמעי, בּטי, אם רוצים הם בדברים כאלה – יעבדו, ירוויחו ויקנו…

– הרי יודע אתה שאין עבודה.

– אם אין עבודה, אשריהם שיש להם אוכל ודירה ובגדים ודמי־נסיעה בתחתית.

– אבל אל תשכח כי יש לחשוב על תכלית…

ג’אניט אינה עוד נערה קטנה… ויש גם להתראות לפני אנשים… בתכליות אלה ניצחה תמיד. בטענה זו הצליחה להחזיק את מיימי בבית בלי עבודה עוד בהיותם ברחוב נוֹרפוֹלק ובחסכם את פרוטותיהם. בטענותיה על תכלית הכריחה אותו להכניס את ג’אניט אל קוליג', שאתה משלם שם במיטב דמיך. הנקל הוא לכבוש לבו של אב יהודי בדברים על תכלית. אבל הפעם יתעקש. יש כאן גם עניין של ניצחון. סוף סוף אי אפשר לוותר על הכול.

– קשה להבין – טענה בטי – וכי פיל מרוויח כמוך? ומה הוא הפלא שיש קנאה? איך לא יקנאו, אם כל פעם שיש צורך לנסוע לאיזה מקום מוכרחים לבקש את פיל?

פקפקה רגע קל אם להוסיף דברים או לא, ולבסוף הוסיפה בלחש:

– וכלום חושב אתה שטוב הדבר כי ג’אניט תסע תמיד עם פיל? סוף סוף אנשים צעירים הם. נעימת הדברים הסודית הפתיעה אותו. מעולם לא עלה דבר כזה על דעתו. הוא קם ממקומו:

– וכי חושדת את שג’אניט… הלא היא לועגת לו תמיד…

בטי הרגישה שהגדישה את הסאה:

– לא, לא… איני מתכוונת לשום דבר… אני חושבת שלא כדאי… אני תמיד גורסת זהירות… ג’אניט יפה, ואין צורך לעורר קנאה… לא כדאי…

ה

הילדים ודאי שהיו מקבלים את האוטומוביל, אלמלא מחלתה הפתאומית של בּטי. הדבר קרה פתאום כל כך, עד שלא הספיק פונק להתרגל למחשבה שבמהירות רבה כל כך ישתנו חייו עד היסוד. מעשה ובא לוּאי פונק הביתה יום אחד אחרי הצהריים. כדרכו תמיד שהה קצת על יד המבוא במסדרון בטפלו בקיפול הסוכך. לא נשמעה ההמולה הרגילה של צעדי בטי. כעס במקצת. יום קר כזה ועליו לשים ידו בכיס ולבקש את המפתח. היא יושבת לה כל היום בבית חם והוא עובד ונוסע. כשהיא שומעת את צעדי הילדים היא רצה מיד. כאילו בית זה שלהם הוא ולא שלו. וכן נכנס אל הבית בלי צלצול ובלבו כעס ורוגז. אך איש לא בא לקראתו. מה קרה את בטי? במזג אויר כזה לא תצא אל החנויות. ולמה תבחר דווקא בשעה שעליו לבוא הביתה? ולפתע פתאום הגיעה אליו אנחה מחדרה. הוא נכנס אל חדרה בחפזה ומצאה מפרפרת בכאבים. מיד ראה שאין זו סתם מחלה. לפי כל הסימנים הכיר, שזוהי דלקת חריפה של הוורדה. וטילפן לרופא. ועד שבא הרופא בדקה הוא עצמו ודיבר אליה כדרכו בתרעומות: – למה לא טילפּנת? איה הילדים? למה לא טילפנת למיימי? – אין דבר, לואי. לך ונוח קצת. הרי עייף אתה. עיניה הקטנות והחומות הזהירו ברוך אהבה. פניה הרחבים התכוצו מכאב. וכשהונח לה רגע, חייכה שוב בטוב לב. וברגעים האחדים האלה הרגיש כי אשה זו יקרה לו מכּוֹל, כי היא חלק ממנו. ורעיון נצנץ ודקר במוחו: האפשר כי אשה זו תמות והוא יישאר לבדו?

ברגעים מועטים אלה עברו בו הרגשות גדולות ורבות. אשה זו שאיננה יפת־מראה, שעיניים לה חומות קטנות וקצרות־רואי ואשר פניה רחבים ומקומטים, אשה זו שמימיו לא אהב את גופה כאהוב צעיר את צעירתו ושאף עכשיו איננו אוהב אותה – אשה זו נעשית חלק מחייו עד כדי כך, שעצם נצנוץ הרעיון על מותה בוקע את מוחו. עם מי יישאר? מי אתו? אין הוא צעיר עוד. ולמה כה נקשר אליה? נשא אותה לאשה מפני שהיה כדאי לו. היה לה מעט כסף והיתה לה עבודה, ובלעדי זאת קרובתו של בעל בית־מרקחת גדול היתה. ואם לא חטא עם נשים אחרות הרבה, הרי תמיד היה מתגעגע עליהן, על הנשים האחרות. ואותן נשים ספוּרוֹת שבא אתן במגע עראי הרי עומדות הן בהזיותיו כעמודי־אור. בשנים האחרונות לא בא במגע עם כל אשה אחרת, אבל עיניו היו עוקבות אחרי רגלי הנשים הצעירות. ולא עוד אלא שהרי בעצם לא הרהר קודם לכן על אשתו כלל. היו עוברים ימים שלמים בשבתו בבית־המרקחת והיא לא תפסה כל מקום שהוא במחשבותיו. היה חושב עליה רק בשעה שראה אותה. איך אפשר שאשה זו זקנה ומכוערה קשרה אותו אליה עד כדי כך שבלעדיה מתנפצים כל חייו לרסיסים? הרבה היה חושב פונק בימים שבאו על רגעים ספורים אלה ליד מיטת אשתו. שני ימי המחלה, והרופאים, והלוויה, והבכי של הילדים, והנסיעה אל בית־הקברות היו מעורבים אהבה וכעס… אשה זו הזרה לרגשותיו בחייה כבשה אותו, ועתה מהלך חייו ילך וישתנה. זמן מועט ארכה מחלתה. הכול עבר כבמערבולת. מהר־מהר. בכי וצעקה, וחיפזון, וריח בית־החולים, והפנים הקרים של מייק, ומיימי המתייפחת, ופיל העוסק ברצינות בהלוויה. ובתוכם ההרגשה הנוראה, כי הנה עבר הכול ולא נשאר דבר.

תהה פונק עד כמה גדולה השפעת פיל אף על מייק הראדיקאל. הוא עצמו לא היה מבקש זאת ממייק, אבל פיל הצליח. הכריח את מייק קר־הפנים לחזור על הקדיש מלה במלה אחרי השמש. בלי לשאול פי איש הביא פיל גם “מניין” אל הבית. ובשעת כל תפילה היה פיל מוציא את הסידור שבו היה כתוב הקדיש באותיות גדולות, ומייק חוזר על המלים בהברות אנגליות רחבות, ואנשי המניין מביטים זה אל זה ובאין רואה שולחים מבטי לעג. ארוכים היו ארבעת הימים הראשונים של ימי ה“שבעה” אשר לא הלך אל החנות. ביום הראשון אחרי מות בּטי ישבו כולם איש בחדרו והיו מתאספים רק בשעת הארוחה. אליו, אל לוּאי, באו אנשים מעטים. בא הד"ר שרפין, באו שני יהודים שכנים בעלי בתי־חרושת־לבגדים ודיברו על אבידות שאינן חוזרות, ושכך הוא מנהגו של עולם. הוא לא ידע מה לומר להם וגם הם הרגישו את הזרות המתוחה ולא שהו זמן רב. פיל סידר את כל ענייני הבית, שכר גם אשה שתבוא ותבשל את הארוחות. וכשהיה פיל בבית, נתעוררו כולם לזמן מה. היה מתהווה אז קשר בין לוּאי פונק ובין ילדיו. בלעדי פיל השתררה ריקנות בבית – חלל ריק בין האב והילדים. ביום השני והשלישי באו חברים אל מייק ואל ג’אניט. הם נכנסו אל חדריהם ולוּאי נשאר יחידי. קשה היה להיות יחידי. הקולות שהגיעו מחדרי הילדים הרגיזו. מדוע לא ידברו אליו כפי שהם מדברים אל חבריהם? כמה פעמים ניסה לגשת אליהם ולהיכנס אתם בשיחה, אך הדברים כאילו נשארו תקועים בגרון ולא יצאו חוצה. נתגלה חלל שאין לעברו. ועם כל אי־הנעימות שבאמירת קדיש, טוב היה כשבא מניין היהודים המתפללים ונתמלא הבית המולה. מסביב דיברו, מלמלו בשפתיים, עשו משהו. וביום הרביעי, כשהודיע מייק לפיל כי היום הוא היום האחרון לאמירת קדיש, וכי למחרת הוא מוכרח ללכת מן הבית, התפלל פונק בלבו שישפיע פיל על מייק להישאר. הוא עצמו לא רצה להתערב. כי הרי תמיד היה מבזה טקסים אלה בעיני הילדים.

פיל דיבר כדרכו בהמולה ובהתלהבות. בחדרו של מייק דוברו הדברים. אולם פונק שמע את השיחה מרחוק:

– יהודי הוא יהודי. גם הגויים מקיימים את הטקסים שלהם. ולמה לא תקיים אתה?

– אבל אני איני איש דתי. כל הטקסים האלה אינם בעיני ולא כלום.

– מילא, אם גוי אתה, היה גוי… אבל עליך לעשות זאת לכבוד אמך. כבוד אחרון, מייק…

– אבל כיצד אקיים כיבוד אֵם באמירת דברים שאיני מבינם?

– ובכן, מייקל, אתה החכם מכל האנשים… אנשים חכמים ממך וגדולים ממך אומרים קדיש. קראתי בעיתונים, כי גם שופטים ראשיים של ארצות הברית וגם הגוֹברנוֹר של מדינת ניו־יורק, והגוֹברנוֹר של מדינת אילינוֹי, שים לב, ניו־יורק ואילינוֹי, המדינות היותר גדולות בארצות־הברית, גם הם אומרים קדיש… רק אתה, מייקל פונק, אינך יכול לומר קדיש…

– חדל, פיל, מן השופטים והגוברנורים שלך. אולי תביא לי גם ראייה מבריונים עשירים ההולכים אל בתי־כנסת. ואני, אומר לך את האמת, איני בטוח אפילו אם אבא שלי אמר קדיש כשמתו עליו אביו ואמו. והוא הרי יודע את הדברים הכתובים בקדיש.

– זוהי הצרה שאביך לא לימדך אף את הדברים הפשוטים האלה. כל הצרה היא שהאתיאיסטים מביאים את האידיאות שלהם מיוּרוֹפּ לאמריקה. וכשבאו האנשים באותו יום להתפלל, כי לא הספיק פיל לאמור להם שיחדלו, ציווּ על לוּאי לומר את הקדיש, ודמעות עמדו בגרונו והצטרך למהר באמירה שלא יראוהו בוכה. וצר היה לו על שאין הוא כאחד היהודים האלה, על שאיננו יכול לשבת ולשוחח אתם כשוחח איש אל רעהו. זוכר הוא שקרה מקרה מות ברחוב נוֹרפוֹלק בבית אביו. אחד מאחי אביו מת. ואנשים כאלה באו אז והשתתפו בצער השתתפות ממש, ודיברו כל מיני דברים, והבית היה מלא יותר מאשר בימים רגילים והיתה חמימות. ופה, בבית הגדול הזה, אין כלום. וכשהאנשים האלה יֵצאוּ מן הבית, לא יישאר איש. הכול זר. ואולי צודק פיל, שזוהי אשמתו. אפשר. הרי במשך כל ימי חייו התרחק מכול וכול, אפילו מקרוביו. איש לא בא אליו. כלום אשמתם היא? ולמחרת לא יכול להישאר בבית. גם ג’אניט הלכה לה עם חברה, וקשה היתה הישיבה בבית. הוא נכנס אל בית־המרקחת והוקל קצת. אנשים נכנסים ויוצאים ואחדים מן הלקוחות עומדים ושואלים. אלה היו שאלות תפלות וחסרות ערך:

– בת כמה היתה?

– החלתה זמן רב?

– ובכן לא סבלה הרבה.

– סוף כל אדם למות.

– לא טוב בגיל זה בלי הידיד היחידי…

ידע פונק כי אלה הם דברים מן השפה ולחוץ וכי בצאתם מבית־המרקחת ישכחו אותו ואת אשתו, ובכל זאת טוב היה. אך לא נעים היה להישאר כל היום בבית המרקחת, ובפרט כשביקשהו העוזר שילך והבטיח לעשות את כל העבודה בעצמו:

– לך, מר פונק, הביתה. לך לך… אשתדל לעשות את הכול. אל תפחד. הכול יהיה בסדר. אין להשאיר את הילדים יחידים באסון כזה.

– “הילדים יחידים” – מישהו צחק ודקר במוח.

אבל אי אפשר היה להישאר. לא נאה בפני העוזר, והוא חזר הביתה. ישב במרפסת על מקומו הרגיל.

תמיד היתה יושבת היא, בטי, מולו וסורגת פוזמק או קוראת עיתון. ועכשיו איננה. האפשר לומר שהוא מתגעגע? אפשר שאלה הם געגועים ואפשר שיותר מזה. מנסה הוא לעצום את עיניו ולהרגיש את קרבתה, לרחוש אליה אהבה, אהבה לאשה זו שבילתה אתו רוב ימי חייה ורוב ימי חייו הוא. לא, אין זו אהבה. על כל פנים לא אותה אהבה במובן הרגיל שרוצה האיש לתפוס את האשה בזרועותיו ולחבקה ולהיות עמה. אבל מי יודע, אפשר שזוהי אהבה מסוג אחר. אולי זוהי הרגשה יותר גדולה ויותר חזקה מאהבה, הרגשה שעדיין לא ניתן לה שֵׁם. הנה היא איננה פה, והכול חסר: הבית אחר; הגזוזטרה אחרת; הרחוב אחר; העץ עבות־הענפים אחר. כולם נתרוקנו מתוכנם הקודם. הישיבה על הגזוזטרה נעשתה קשה עליו. צליל שטיפת כלים הגיע מן המטבח. אשה באה בימים שם, כמו בטי. שוטפת היא את הכלים. אך הצליל ריק. ופתאום תקפהו רצון עז ללכת ולראות את חדריו. ללכת מחדר אחד למשנהו. המבקש הוא משהו? שטות. ובכל זאת ילך ויראה. הנה חדר־האורחים. וכי כמה אורחים קיבל בביתו מיום היותו בעל בעמיו? כמה אורחים קרובים אליו שהיה נהנה מקרבתם ואשר גם הם לא באו סתם לצאת ידי חובה? ומדוע היה הכול שונה שם ברחוב נוֹרפוֹלק? לא היה שם חדר לאורחים, אבל הבית היה תמיד מלא שאון והשתתפות בצער ובשמחה. תמיד היו באים דודים ודודות, חברים ורעים. הוא זוכר יפה את הבית. כשבאו לאמריקה היו חמשתם במשפחה: האב, האם, ושתי אחיות לו. אחת האחיות מתה כבר, אף כי אל הלווייתה לא הלך. היא איבדה את עצמה לדעת מרוב עוני ודחקוּת. וכנראה האשימו אותו, את לוּאי אחיה, מפני שלא רצה להיות ערב על שטר של הלואה… לא חתם כי הדבר עיקר הוא לו, פרינציפ – איננו חותם על שטרי ערבוּת. אילו היתה מבקשת ממנו כסף במזומנים היה נותן, אבל עניין ההלואה והריב באו אחר כך, אחרי שעבר אל ביתו המרוּוח ליד אוֹשן־פארקוויי. באותה שעה עוד גרו ברחוב נוֹרפוֹלק. היתה זו דירה בקומה התחתונה. בעד החלון היו נראים העוברים והשבים. שכנים ומכּרים היו נכנסים תכופות ולפעמים אף אוכלים ושותים. אחות זו שמתה היתה מדברת בקול רם וגוערת בכל אחד ומגישה אוכל. טוּב לבה הוּרגש אף בגערתה. לא היתה מחיצה שם בבית ההוא בין הדירה בקומה התחתונה ובין הרחוב. כאילו שררה שותפות. איש בא לשאול חפצים משכנו; איש הולך רכיל בשכנו; גוער בילדי שכנו ושמח בשמחתו. וכאן, בבית היפה הזה, בדירה המרוּוחת – הכול מובדל.

הוא זוכר את דבריו, שאמר לאחותו בשעה שבאה לבקש ממנו את חתימת הערבות:

– אמריקה היא זאת – אמר – כל אחד עובד כאן… יש לי משפחה שלי ודאגות שלי.

– “משפחה שלי” – עם מות בטי הוא זר למשפחתו. נחרת בזכרונו אותו ביקור של אחותו. ביחוד כעס על שדיברה בקול רם כדורשת, כאילו את שלה באה לדרוש. לכאורה, לא אמר לה דברים קשים, אבל נראה שקולו ואופן דיבורו הרגיזוה. היא דיברה בקול רם והתרגזה ולכן התרגז גם הוא: – אין זה רחוב נוֹרפוֹלק, – אמר אז – אל תצעקי. אמרתי לך פעם כי אינני חותם. זהו הפּרינציפּ שלי. לעולם לא ישכח את המאורע. עמדה רגע ושתקה, ופתאום ירקה בפניו:

– אני יורקת עליך ועל הפּרינציפּים שלך ועל אוֹשן־פּארקוויי שלך.

ירקה בפניו ויצאה מן הבית. אחרי צאתה התרוצץ כמשוגע והתבייש לספר את הדברים לבּטי. ומה אילו היה מייק יודע שאחותו ירקה בפניו? בנו מייק זה, אשר בשבילו הוא עובד יומם ולילה, והוא עצמו אינו עושה דבר, ממש לא כלום. מייק הולך יום יום לאסיפות. מייק שייך לאגודות. מייק חכם ממנו, מאביו השוטה, לוּאי פונק. כן, לוּאי פונק, טיפש אתה. שוטה! זקן ושוטה! לואי פונק לא השתייך לאגודות, חסך את הכסף מקרוביו. כל חבריו התקרבו לאנשים והוא התרחק. אמר לעצמו כי פרינציפּ הוא זה. גם הסירוב לחתום על שטר־הערבות היה פּרינציפּ. גם הסירוב ללכת בימים הנוראים אל בית־הכנסת היה פרינציפּ. ומתוך פּרינציפּים אלה נשאר הבית מרוּוח, גדול וריק. והוא, לוּאי פונק, איש על פי מראהו לא טיפש כלל, מתהלך עזוב מחדר לחדר. פיל רוֹבּינס לא יהיה בודד כמוהו. מייק לא יהיה טיפש כמוהו. ג’אניט מתהלכת תמיד עם בחורים ובחורות. יש להם מישהו. הם שייכים למישהו. הוא עבד ועבד, ולמי, ולמה?

התהלך מחדר לחדר. הנה גם חדרו של מייק. והנה חדרה של ג’אניט. ספרים מונחים על המדפים ועל השולחן. גם אמש ישבו כאן ודיברו. דיברו פה יחד – והוא יחידי. ואיך נעשה כה עזוב? בשל אשה אחת: בשל בטי. והלא היתה כל כך רחוקה ממנו. הוא מתאמץ להעביר לפניו את דמותה מלפני שנים רבות עת היתה צעירה לימים. וקשה. לפניו דמות אשה באה בימים היושבת וקוראת עיתון וסורגת, ומדברת טובות על הילדים, ומגישה אוכל. ומה נתרוקן הבית עתה, כשהלכה ואיננה! הוא ניגש אל הארון והתחיל מבקש את התמונות. כדאי לראותה עוד פעם, את בטי. אך נשמע קול אנשים על יד הדלת. הוא שמע את קולה הצעיר של ג’אניט. מיד סגר את הארון בחיפזון ויצא אל המרפסת.

ו

אחרי הימים הארוכים מנשוא של ימי ה“שבעה” היה לו לפונק בית־מרקחתו למקום מקלט ומנוח. שוב עמד בראש השולחן בחדר הארוך המסודר, והעוזר השקט עמד על ידו ושמע למוצא פיו. נכנסו אנשים ושאלו לשלומו, ודיברו בידידות ואף ביקשו עצתו. בימים הקרים של החורף, ריק שולחן הגלידה מאדם. הדלת סגורה, ושאון הרחוב אינו פורץ אל הבית. האנשים נכנסים לבושים אדרות ומדברים בנחת:

– טוב פה… חם פה…

– מזג אויר משונה. זה שנים רבות שלא היה בניו־יורק חורף כזה.

– אל תמהר… התחמם קצת ואחר תלך…

מעטים בימי חורף אלה הולכי בטל בבית־המרקחת. האנשים הנכנסים רציניים. עושים את שלהם, מדברים מלים מספר לשם יציאת ידי חובה והולכים. ואחרים באים במקומם. הכול קרוב לו. כל החפצים, בעצם ידיו קנם וסידרם. הכול שלו הוא. לא כאותו ראדיו גדול ויקר, וכאותם רהיטים יקרים בחדריו הרבים והגדולים. וכי מתי נגע בו בראדיו יקר זה? וכי מתי עיין בספרים הרבים שבחדרי ילדיו? אולם כאן, בבית־המרקחת, הוא הבעל. הכול שייך לו, ורק לו. אפילו העוזר בעל הקרחת המבהיקה, נמוך־הקומה ומרכיב־המשקפיים, הריהו ממש כחלק מבית־המרקחת, ככלי חשוב בבית־המרקחת. הראדיו הקטנטן כאן שלו הוא. אינו משתמש בו למוסיקה ולבדיחות טיפשיות: בית־מרקחת אינו אולם־גלידה. אבל כשהנשיא מדבר, או אפילו אחד ממריביו, או שרוצה הנך לדעת את תוצאות הבחירות – יש לשמוע. יש לדעת את הנעשה. ויש שבשעת שלג וסוּפה הוא נשאר יחידי בבית־המרקחת. ומוזר אז וטוב. בעד החלון נראים אנשים אצים כפופים. נחפזים הם ודאי אל משפחותיהם, ושם ישאלום איפה היו ומה עשו, וישמעו לתשובותיהם בשים לב. מכוניות מיהרו ברחוב הלבן: כתמים כהים בעולם לבן. מרחוק הגיעה המולה כבושה של רכבת עוברת. אנשים ודאי חיכּו שם עתה בקוצר־רוח עד שהרכבת תגיע למחוז חפצם. הנוסעים הם אל בית חם ונוח אחרי יום עבודה ארוך? או אולי יש גם להם בפינה אחת מרחבי ניו־יורק הענקית חנות ובה עוזר שקרחתו מבריקה, וטוב להם בחנות זו מאשר בביתם? ואולי ממהרים הם לראות אשה אהובה, היושבת יחידה בחדר ומביטה אל העולם הלבן בעד החלון, והלב מתגעגע ודופק בחזקה?

מול החלון עובר איש בא בימים בצעדים אמיצים. דומה, פניו של האיש ממוּתחים ומרוּכזים. לאן הולך איש זה? הקרה משהו חדש ומפתיע בחייו? ישב האיש במשרדו או בבית־מרקחתו ביום שלג קר; יחידי ישב, ומישהו פתח את הדלת ונכנס. נערה גבוהה ועיניה אפורות וחדות. ניגשה אל השולחן, ביקשה משהו והוא הגיש לה. פתותי שלג ריחפו על החלון. איש לא היה בחנות והוא נגע בידה. הוא דיבר אליה וסיפר לה מה קר בחוץ ביום כזה, ומה איוֹם לשבת בדד ביום שלג קר, והיא הסמיקה ולא נטלה את ידה ממנו… ולמחרת שוב באה ושוב אחז ידה בידיו… וכך ישבו שניהם ודיברו. דיברו דברים של מה בכך. סתם ישבו ודיברו… והשלג ירד מעבר לחלון, והמכוניות השחורות שכוּסו כוכביוֹת לבנבנות מיהרו… הבית שברחוב הקטן ליד אוֹשן־פארקוויי היה רחוק. מעבר לשלג הלבן, מעבר לכול. הרהורים מוזרים ומתוקים. ונעים וטוב היה לשבת וּלהרהרם בבית־המרקחת השקט.

ואף בשעה שנכח בבית־המרקחת סיגאל העוזר קטן־הקומה ומרכיב־המשקפיים, לא הופרעו ההרהורים. עוזר טוב הוא ועושה עבודתו בשקט, בהתמדה ובמסירות. קשה למצוא טוב ממנו. אינו דומה לעוזרים האחרים. בכלל מחלק אותם פונק בדמיונו לשני סוגים: למייקים ולפילים. הבחורים מסוגוֹ של מייק רואים עצמם כנגזלים. שתקנים הם הללו וכל מלה המדוברת אל הבעלים שקולה בזהב. אנשים מסוגו של פיל, לאידך, מדברים בלי הרף, רצים ואצים, וממלאים את בית־המרקחת שאון ומרוצה. הרי באמת טוב טוב שמייק לא היה לרוקח. מה קשה היה לשבת פה עמו יום יום. כל השלוה הנפשית היתה הולכת לאיבוד. בימים אלה היה פונק אץ אל בית־המרקחת בבוקר השכם מתוך הרגשה של נעימות. נזכרו לו הימים שנעשה לבעל בית־מרקחת משלו. ממש כאותם ימים. בטי לא צריכה היתה אז להעירו משנתו, כדרכה אחר כך. היה משתוקק להסתכל בכלים, במאזניים ובצלוחיות, לראותם, לנגוע בהם, להרגיש שהם שלו. במשך ימי האבל היה פיל מנהל את ענייני הבית, אבל עתה שב לביתו ופונק הרגיש שעליו לסדר את הדברים, שהכול גם בבית יבוא בזמנו ובמקומו כמו בבית־המרקחת. ולא ידע כיצד להתחיל בדבר. מימיו לא התערב בענייני הבית. הוא ידע רק אחת: עליו לתת סכום מסוים להוצאות. ובספּר לו אשתו על הוצאות ומחירים, לא היה שם לב לדבריה:

– זוהי שיטת אמריקה, – היה אומר – שלי שלי ושלך שלך. גם פוֹרד נתעשר בשל חלוקת העבודה. את, בּטי, לא תתערבי בענייני בית־המרקחת ואני לא אתערב בהוצאותיך.

רק בנוגע להוצאות גדולות היו באים אליו. בשעה שדרוש היה כסף לימות חופש, למעיל פרווה, ודברים כיוצאים באלו. מן הנעשה בהנהלת הבית לא ידע. אף כוס תה לא לקח לעצמו. לא ידע איזו כותונת שלו, איזו חולצה. בבקרים היתה בּטי מעירה אותו, וידע בדיוק מה תאמר לו וכיצד תאמר. אותם הדברים מדי בוקר בבוֹקרו: – שתה מיץ תפוחי־זהב וקום. טוב שתקדים רגעים אחדים ולא תצטרך לרוץ אחר כך. רצה פונק שתגיש לו אשתו את המיץ וידע כי עליו לקום. בכל זאת התמרמר למראית עין:

– אל תגמלי לי חסדים.

ובשמעו אותה אומרת אותם הדברים גם למייק ולג’אניט כעס ממש:

– מי ביקש מידך לקום עם שחר? גאניט אינה ילדה עוד ועליה להגיש לך מיץ. מוּתר גם לך לישון עוד קצת. וגם אני הייתי יכול לשתות אחר כך. ובכלל אפשר לקנות מיץ גם במסעדה.

אולם אחרי מות בּטי היה שוכב יחידי בחדרו ואיש לא בא להעירוֹ ולהתמרמר עליו על שאינו שותה מיץ, על שאינו לובש חולצה חדשה. היה מכין עתה את השעון המעורר ומעמידו ליד מיטתו, ומוזרים ואכזרים היו הצלילים הצרודים והחדים בחדר הגדול והריק על שתי מיטותיו הגדולות, שהאחת מהן מוצעת וחלקה ולא נגעה בה יד. ובהיכנסו לאולם הגדול, כשאנשי הבית ישנו בחדריהם, נראה הכול זר ומרוחק. הוא נכנס פעמים אחדות אל המטבח וניסה להכין לעצמו ארוחת הבוקר, אבל משונה היה לו לעצמו לשמוע את לעיסת פיו, ופתאום חדל מאכול, לבש את מעילו, דפק בדלת, ואץ אל בית־המרקחת. וכך גם בערבים בשובו מעבודתו. היה מתעצל לבקש את הסנדלים וכן היה מתהלך שלא לפי הרגלו בנעליים הכבדות. ואם גם היתה משרתת בבית, לא נתרגל לבקשה. המבשלת הזקנה הלכה ובמקומה באה נערה אירית צעירה וזקופה, גמישת־גוף וכחולת־עין. ולא נעים היה לבקש ממנה את התה או את הקפה. היה זה תה אחר, כעין התה הניתן על־ידי אחת המלצריות במסעדה. כל ימיו היה רגיל שיגישו לו בלי שיבקש, ועתה, כשהצטרך למשהו, לא ביקש אלא התרגז והתקצף. והנערה המשרתת יראה מפניו והשתמטה ממנו, וכל פעם שביקשה לא נמצאה לו.

אך עיקר הקושי היה בעניין ההוצאות. מעולם לא ידע כמה מוציאה בטי על צרכי הבית וכמה נותנת לילדים. הוא ידע כי מרווחיו אין ביכולתו של פיל חתנו לספק את הוצאות האוטומוביל, וכן ידע שלא רק על שמלות ובגדים מוצאים הילדים כסף. אבל לפי הפּרינציפּ שלו לא היה שואל שאלות. ובסתר לבו החזיק לעצמו טובה על כך: – גם את עבדת, גם את עמלת, – היה אומר לבטי – את בבית ואני בבית המרקחת. שוּתפים אנו, ורשות לך לעשות בבית כחפצך. סוף סוף אינו איש רע, מה ששייך לה הוא לה. בימים הראשונים אחרי מות בטי, סמך בכול על פיל. פיל סידר גם את עניין הלוויה ועמד על המקח עם בעל־הקברים:

– שש מאות דולארים! – צעק פיל. – הרי זו גזילה ממש. חברי המרכז משלמים בעד מקום טוב מזה פחות ממאתיים דולאר.

– ובכן הרי אתם משלמים מסים במשך כל ימי חייכם, – השיבהו הקברן – לא ראי אנשים השייכים לאגודה כאנשים שאינם משלמים פרוטה כל ימיהם. צא וחשוב כמה שילמת במשך ימי חייך באגודה ותראה ותבין שאין אנחנו מקבלים יותר מדי. וכשהצליח פיל להוריד חמישים דולאר, שמח לוּאי, אך בלבו פנימה הצדיק את הקברנים. התלהבותו של פיל היתה טובה בעיניו. אמנם הוא לא אהב ביותר את מראה פניו, לא אהב את עיניו המבריקות מדשן, לא אהב את כפות ידיו הרכות והילוכו המרקד. בעומק לבו כיבד יותר את אדישותו של מייק. אבל על בחור זה אי אפשר היה לסמוך. ואילו פיל היה מרבה שיחה ופונה בדבריו לכול: למייק, לג’אניט, וגם אליו, ללוּאי. ובאופן דיבורו הידק קשרים ביניהם: בנוכחותו של פיל נדמה כאילו משתתפים הכול בשיחה אחת. מפי פיל היו יוצאים הדברים חלקים וטבעיים. היה ניגש אל פונק, אוחזו בזרועו ומדבר בצחוק ובטוב־לב:

– אבא, יש לנו צורך בקצת “ממתקים”… נאמַר, חמישים דולארים. יש לך? ואם אין לך, תנם בין כך ובין כך…

– אבא, הוצא מכיסך טבין ותקילין… יש צורך בעשרים וחמישה דולארים. אמור להם שלום ונשקם… לא תראם עוד…

– אבא, תן נא לאשה עשרה “גלגלים” למזונות ולא נרעב.

אבל אחרי לכת פיל מביתו, הוכרח פונק לבוא במגע ומשא עם ילדיו וקשה היה. מייק לא היה ניגש ראשונה, ופונק לא ידע כיצד להתחיל. פעמים אחדות החליט להתחיל בשיחה, אבל האדיבות והנימוסיות הגאה של מייק הפסיקה אותו. הוא עשה את הכול על ידי ג’אניט. אבל גם בינו לבין ג’אניט עמדה מחיצה. חסרה הידידות והאגביוּת של פיל. ג’אניט היתה מתחילה בהיסוס ומתפרצת פתאום בחוצפה:

– אבא… אין לי פנאי… יש לך כסף?

– עלי ללכת, אבא… אני זקוקה לכסף…

ותיכף הסתלקה. הוא היה נותן בלי לשאול שאלות:

– הנה… קחי דולארים אחדים גם בשביל מייק…

ותמיד היה נותן יותר ממה שחשב מראש. לא רצה פונק להיכנס לפרטים של הוצאות קבועות. וכי מהו ההבדל באיזה אופן יתן? הרי הכול הוא בסוף כל החשבונות בשבילם. מייק בחור הגון, מה שלא ייאמר עליו. יש בחורים ריקים ופוחזים וגם בהם תומכים ההורים בימים אלה. וגם ג’אניט אינה מן הנערות שרק בריקודים ובדברי הבל מעייניהן. אין ספק ששניהם בעלי כשרון. בכל זאת רצה פונק לדבר אל הדוקטור שרפין בנוגע לבנו, בּוֹבּ. כדאי לדעת מה עושים אבות אחרים במקרים כאלה. ומוזר היה ששרפין לא ראה שום קושי בדבר. הוא עדיין ראה עצמו כאביו של בּוֹבּ, שכל אחריותו עליו. עובדה זו אף הכאיבה במקצת. דוקטור שרפין עמד על ידו גבוה ממנו משכמו ומעלה, רחב־כתפיים, גבה־קומה, וצוחק צחוקו המקוטע והטוב:

– לא, מר פוּנק… אין לי פרוֹבּלימה כזאת… לא בביתי… לא במשפחתי… בבית שלי אין מדברים על ענייני כספים. אין הוצאות קבועות ואין קצבה לילדים. כשבּוֹבּ זקוק למשהו, הוא בא ומבקש, ואם אין זה יותר מדי, יקבל. ולפעמים לא יקבל. זה הכול. ולכשיתחיל להרויח בעצמו, יחדל לבקש ואחדל לתת. זה הכול. אין כאן שאלה, פונק ידידי… לא במשפחת השרפינים.

היתה פשטות בדבריו, פשטות שיש בה בטיחות וכוח. ופונק ראה עצמו נקלה בשאלותיו ובבעיותיו. ואחרי השיחה נדמה לו לזמן־מה, שגם הוא יוכל לפתור את השאלה בנקל. פשוט מאוד. יגש אל מייק וידבר אליו בפשטות ובכנוּת כאָב אל בנו. יברר לו את הכול בלי הסתר. ידבר אליו כדבר שרפין אל בּוֹבּ בנו.

– מייק, – יאמר לו – מייק, חדל מגאוות־השוא כלפי אביך. אין זאת אלא התפארות ילדותית. תתראה לפני חבריך, ויחשבוך לגדול ולחכם. אבל לא לפני. מייקל, מייקל, לא טוב עתה לכולנו. עכשיו, בחורי, יודעים אנו מה היתה לנו אמנו. היא היתה מסדרת הכול בדרכה השקטה בלי רעש ובלי תופים, וכולנו חשבנו שכך ייעשה תמיד. לא טוב עתה לכולנו. אתה מבין, בני, כמה קשה לאיש בן־גילי לצאת ממסלוּל הרגליו. אל תשים לב לכך אם אני נראה לפרקים מרוגז ונוח לכעוס. יודע אתה שאין כוונתי לרעה. אל תתנכר, מייק. אל תתהלך בבית כאיש זר. כשיש לך צורך במשהו, אמור לי, ואם נוח לך לקבל סכום קצוב מדי שבוע – טוב ויפה. לא איכפת לי… הכול שלכם יהיה… הכול שלכם…

כך אמר בלבו לגשת אל מייק ולדבר כדבר אב אל בנו ידידו. אך אחרי יישוּב הדעת החליט לקראו אליו. כך יותר נאה: סוף סוף הוא האב. גם מייק יכול לגשת: לא יזיק לו חלילה. השתדל לרכך את קולו ולדבר ברוֹך:

– מייק, גש הנה.

– מה יש?

מייק עמד מלוא קומתו ופנה אל אביו. אך בעמידתו הזקופה ובמבטו הקר והאדיש כולו אמר גאוה. נראה הוא לו ללוּאי כמשתאה על שאביו העיז לקרוא לו.

מייק חזר על הדברים ושם ריוח בין מלה למלה:

– וכי מה יש?

כל התלהבותו של לואי פונק פגה. תמה כיצד עלה על דעתו לפני רגעים מספר שמייק יֵשֵב על ידו והוא ידבר אליו דברים היוצאים מן הלב. קולו נעשה קפדני וקשה: – מייק, הרי ודאי יש לך צורך בכסף… רציתי לדבר אליך על זאת…

– טוב, אבא, גם אני רציתי לדבר אליך על סידור העניינים.

הדברים היו פשוטים, אבל הבעת הפנים היתה קשה וקרה. אלמלא היה לפחות מכיר לו תודה. “סידור העניינים”! הלא הוא האב רצה בסידור. הוא ניגש אל בנו בידידות כנה. האם כך מדברים אל אב? גם הוא יכול להיות קשה וקפדן אם יש צורך בכך. אמנם, יצטרך להכניס סדר בעניינים! אבל לא בשעה שמייקל ירצה בכך. לעת עתה יתן לו דולארים אחדים, וזה הכול. יחשוב כי לשם כך נקרא. פונק הוציא שטר של עשרים דולאר, הרהר רגע קל והוסיף עוד שטר של עשרים: – יספיק לך לפי שעה? מייק מלמל בשפתיו, הוציא את מקטרתו, תוֹפף עליה וכבש בה את עיניו בעיון רב.

ז

לפתע פתאום בא האביב. הרגישׁוֹ פונק ראשונה בקרון־החשמל בשעת נסיעה מבית־המרקחת הביתה. פני הנוסעים נראו צעירים ונלהבים. נערים ונערות לבושים סווידרים מרובי־צבעים צחקו במשובה; רוח קלילה פרצה מדי פעם בפעם בעד החלונות הפתוחים; שובלי שמלות נצנפו, נתבדרו, ונגלו ברכיים ורגליים רעננות וחמודות. הדלתות נפתחו ונסגרו, ואנשים ונשים נהרו ואצו לתפוס מקומות לישיבה, כשמעיליהם תלויים על זרועותיהם ופניהם משולהבים. נחפזים הם להגיע למחוז חפצם. מישהו קרוב מחכה להם, מישהו קרוב כלה נפשו לסַפר אתם. גם פונק נחפז אתם; מנה את עודף המעות שקיבל מאת הנהג ומיהר לתפוס מקום לישיבה. שררה המולה. בקהל הצפוף שוחחו, צחקו והתלוננו. מראות כהים ורחוקים עברו בדמיון. אי־שם הרחק מכאן עומד בית מרוּוח, ומרפסת מרווחה מוקפה עצים ועשב. הוא יֵרד מקרון החשמל, יעבור ברחוב השקט, ייכּנס אל הבית, וילדיו ירוצו לקראתו בהמולה, ימשכוהו במשובה אל הספה, יסובבוהו ויפטפטו על ידו. ג’אניט ומייק שניהם ידברו ויפריעו זה את זה, והוא, לוּאי פונק, אביהם של השובבים הללו, ישתיק את שניהם, ויגער בשניהם. כּאֵב ונחת־רוח: האם מתה, ועליו מוטל להיות אב ואם גם יחד. פונק חייך למראות־שוא אלה, אך התאמץ להמשיכם גם עם רדתו מן הקרון ועם התקרבו אל ביתו. נעים היה לו לראות עצמו כאחד האנשים האלה האצים אל ביתם בציפייה, בכליון נפש, ובחדווה חבוּיה, והשתדל לשקוע בהזיות הרווֹת. אך פתאום נפסקו המראות. הוא עמד ליד הדלת וצריך היה להוציא את המפתח מכיסו. עמד רגעים אחדים תוהה, כמצפה שמי מבני הבית ירוץ לקראתו לפתוח את הדלת לפניו. לא רצה הפעם לבקש את המפתח, וצלצל בפעמון. וכשנשמעו דברי ג’אניט, ידוע ידע את דבריה מראש, דברים מנומסים שייאמרו תוך תמיהה וקוצר־רוח דק שבדקים:

– כך… זה אתה, אבא… אמרתי… שכחת את המפתח?

חברי מייק שוב התחילו לבוא אל הבית בערבים. שוב נישאו אל המרפסת קולות וּויכוחים ארוכים, ממוזגים בצלילי הראדיו. אבל נעלמה כליל אותה שלווה ונחת־רוח שצלילים אלה היו נושאים אתם לפנים, בּשבת בּטי על ידו. בא רעיון, שכל הצלילים האלה הבאים מפנים ביתו הם מחוצה לו. והרעיון המבהיל בפשטותו חדר ונקב כבמקדח. בּטי לא תבוא עוד לקרוא את העיתון על ידו, לא תפריעהו עוד בשעת קריאה והרהור ולא תרגיזהו בשאלותיה ובהערותיה על שירלי טמפּל, ועל ג’ון בּארימוֹר ועל כל הגזילות והגניבות והשערוריות. המראות שראה בקרון־החשמל מראות־שוא הם: מייק וג’אניט לא יבואו לספר עמו. לכאורה, אותו הבית, ביתו, אותם החדרים, העשב, העצים והגזוזטרה – אבל חלל ריק מבדיל ביניהם.

וכשקראוהו לפעמים מתוך האולם שייכנס וישתה ספל תה או קפה, היה קם, למראית עין, בעצלתיים, כגומל טובה, אבל בלב לבו שמח. באולם היו דברים, ויכוחים, אור. והרי אחדים מחברי מייק בחורים לא רעים כל עיקר. ואמנם מיום מותה של בּטי היו מתאמצים להראות לו ידידות יתירה. ג’יק גרפין, בחור שלמד רקחות, שאלהו שאלות שונות בענייני בית־המרקחת. ג’יק עומד לפני גמר לימודיו באביב זה ורצה ללמוד פרק בענייני מקחם וממכרם של סמי־רפואה למיניהם. הדברים נראים כפשוטים לאיש כמייק בנו. לו כל זה הוא חנות ולא יותר, אבל ג’יק יודע הלכה בעניין זה ורוצה ללמוד מגדול ממנו. ופונק מבאר לצעיר, כי בן אדם צריך להרוויח, לשם כך הוא עובד, אבל מוטל עליו לשמור על כבודו ועל כבוד בית־מרקחתו ולא להציע סתם סמים שצצו בין לילה במודעות ועלולים להזיק יותר מאשר להועיל. יש גם להיזהר שלא להיכנס תחת חסותן של החברות הגדולות העלולות להחניק את הרוקח על בית־מרקחתו, ואז לא יהיה עוד הוא בעל בית־מרקחתו אלא עבד נרצע של החברוֹת יישאר לכל ימיו.

הצעירים חושבים שאין עליהם אלא לדעת כיצד להכין סמי־מרפא – אבל גם המכירה לא דבר קטן היא: יש להכיר מיד מי מן הלקוחות הוא עשיר ומי עני, מי מהם יעמוד על המיקח ומי ישלם בלי דבר דבר. וג’יק גרפין היה בחור שופע ידידות. שאל ושם לב לתשובות, אף רשם דברים בפנקסו. והיו עוד בחורים מבין חברי מייק, שאפשר היה לדבר אליהם. מילטון פּרסמאן, אחד מראשי הדַבָּרים, התלהב וכעס תוך דיבורו אל פונק, אבל לא ביטל אותו. דיבר כאיש אל יריבו ומתנגדו. בנו שלו, מייק, ואף ג’אניט בתו לא דיברו אליו כך. באמת לא דיברו אליו כלל בענייני העולם. מעולם לא ישבו להתוכח עמו, לא כל שכן שלא דיברו על דברים החשובים בעולמם. אפילו בּוֹבּ שרפין, שראה עצמו נער במעמד אביו, הושפע מיחסם של ילדיו אליו. טוב שאותו סופר נבזה, הכותב סיפורים וחושב שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, טוב שלא היה בניו־יורק בימים אלה. דבריו ויחסו קשים מנשוא, ודי לו עם ילדיו. אולם זה ימים מספר שג’אניט לא ביקשה ממנו כסף, ולפי מבטיהם נראה כאילו ממתיקים הם סוד. הוא צריך להתחיל בשיחה. סוף סוף ילדיו הם, אף כי אינם רכי־מזג. אולם האם הוא עצמו רך־המזג הנהו?

בכל זאת דחה את השיחה מיום ליום. קשה לדבר אל מייק אחרי עמידתו המחוצפת. אך יום אחד הרגיש פונק כי משהו עומד להתרחש. בשעת ארוחת הערב היו פני מייק מרוכזים ורחוקים, וג’אניט הביטה אל אחיה כאילו היו דברים ביניהם. ואחרי הארוחה הגיע אליו קול שיחתם מחדרו של מייק. הקול של מייק היה רציני ובטוח וקולה של ג’אניט מתמרמר. למחרת, כשבא הביתה לארוחת־הצהריים, שוב שמע את קולותיהם בבית והתפלא, כי לא היו רגילים להימצא בבית בשעה זו. ובשבת פונק אל השולחן לאכול את ארוחתו, ישבה לפניו ג’אניט ישיבה מעשית ורצינית, בתנועה של החלטה:

– אבא, באתי לדבר אליך…

– טוב מאוד, ג’אניט. אני רוצה תמיד לדבר אליכם אלא שאין אתם בבית.

– מובן שאיננו בבית. אין אנו ילדים עוד…

לוּאי הסתכל בבתו היפה וליבב אותה בעיניו. סוף סוף בת נחמדה היא.

– ובכן, ג’אניט, מה הדבר? היש לך צורך בקצת כסף?

– כן, באתי לדבר אליך בעניין כסף.

– אם כן, כל הרצינות היתירה למה? וכי ביקשת ממני ולא נתתי לך? ולמי כל רכושי אם לא לכם? לוּאי התרכך קצת. סוף סוף באה עתה לבקש ממנו. קודם היתה מבקשת מאמה. קודם לא ידעה דאגה. את הכול היתה אמא מגישה להם. ועתה עליה לבקש. אך קולה של ג’אניט עדיין המשיך לדבר ברצינות, דומה אפילו בקצת רוגז. למה רוגזת היא הטיפשונת? הכול יסתדר.

– אבא, באתי לדבר אליך… לא ילדה אני עוד… אני אשה מבוגרת… וגם מייק מבוגר… אין אנו יכולים לבקש ממך בכל פעם כסף. עלינו לדעת מה שייך לנו.

לוּאי נתבלבל קצת. אך גם שמח. הנה סוף סוף התחילה בדבר, ועתה יסודר הכול. יֵדעו כמה מקבלים וגם הוא יֵדע ותחדל כל הדיפּלומאטיה הזאת.

– טוב מאוד, אך מניין לי לדעת כמה עלי לתת לכם? נקרא את מייק ונשאלהו. אדרבה, נחליט ביחד.

ג’אניט קראה למייק, שבא כרגיל שותק ומרוכז. – ובכן, ילדים, בכמה יש לכם צורך? אל תתביישו. אמרו ואתן. גם לאמא הייתי נותן כך. ראיתיה כשותפת ולא ביקשתי ממנה חשבונות. אדרבה, מייק, אמור לי כמה יש לך צורך לחודש או לשבוע? אל תתבייש… אין זו אשמתך שבאמריקה עתה משבר – ניסה להכניס קצת ליצנוּת – לא לעולם משבר. אמריקה יצוא תצא מן המיצר. אמריקה איננה יוּרוֹפּ…

פונק הרגיש שהוא מדבר הפעם, שלא כפי הרגלו, יותר מן המידה. אבל מבטו המרוכז של מייק בלבל אותו לרגע ומוכרח היה לדבר. מייק ישב זקוף, מביט נכחו על מקטרתו, ודיבר בקול נמוך וברור:

– אני רואה, אבא, שלא הבינות את דרישת ג’אניט. ואולי לא הסבירה יפה. לא טוב לנו, לי ולה, לחיות בבית הזה. דרכיך אינן דרכינו, השקפותיך אינן השקפותינו. אם נמשיך כך, נהיה כצנינים איש בעיני רעהו. כל האוירה של החיים האלה מחניקה אותנו.

– ובכן?

– ובכן? רוצים אנחנו לגור במאנהאטן. ג’אניט תלמד מוסיקה ואני אעסוק בכתיבה. באוירה זו איני יכול לכתוב. עלי להיפגש עם אחים לדעה ולספרות.

בלב האב התרתח כעס עכור. לא טוב להם אתו. אוירה אחרת… הוא אינו די טוב והגון בשביל בר־בטנו היקר, בשביל מייק. אבל הוא ידבר אליו בנחת, לא יכעס.

– וכסף יש לכם בשביל כך? או אולי יתנו לכם הכול בלי כסף?

– על הכסף באנו לדבר אליך. לשם כך באנו. תן לנו סכום הגון בבת־אחת ולא נצטרך לבקש ממך קימעה־קימעה.

לואי התאפק. איזו חוצפה! “סכום הגון” הוא מבקש. כנראה רואים אותו כסמרטוט. ומה הפלא? הרי תמיד מילא את כל חפצם.

– וכמה זה, לפי דעתך, סכום הגון, מייק?

– סכום הגון הוא, שנוכל לחיות עליו במשך שנתיים, ובמשך הזמן אולי נסתדר ולא נצטרך לבקש עזרתך.

ובכן, זוהי המטרה שלהם, של האידיאליסטים שלו, כביכול: לעזוב את האב הזקן לאנחות ולא לראותו לגמרי. לא. דוקא להכעיס ישבו אתּוֹ. אילו היה להם כסף משלהם, לא היו אפילו באים לראותו. מייק הסופר, הראדיקאל, אין לו עסק עם אביו. ואם בז הוא לאביו, מניין לו החוצפה לבקש ממנו את כספו שעבד עליו כל ימיו בזיעת אפיו? יקרה היתה לו אחותו מרחוב נוֹרפוֹלק ממנו, ממייק בעל הפנים הגאים. צריך היה לירוק בפניו של מייק כשם שירקה אחותו בפניו הוא.

– ובזכות מה מבקש הנך את הסכום לשנתיים?

מייק החליק בידו על מצחו הרחב, הקיש בציפוֹרנו על מקטרתו וחייך:

– בזכות מה? אמרת כי אמא היתה שותפת לך?

– אם כן?

– אתה אומר תמיד, שאלולא אמא לא היית יכול לרכוש את כל הרכוש. הלא כן?

עד מתי יתאפק? מי הוא כאן? בא בנו לבקש ממנו כסף וידבר אליו כשופט. מי שׂמוֹ? ומייק המשיך:

– ובכן, אם אמא היתה שותפת ואם היה לה חלק… איננו מבקשים את כל כספה, אבל אנחנו אנשים מבוגרים ואין עלינו לבקש “ניקלים” יום יום. זהו עניין של פּרינציפּ.

פּרינציפּ? הגם מייק מדבר בשם פּרינציפּים? בשם הפּרינציפּים הם נעשים שותפים לרכוש שעמל עליו. אחותו ירקה על הפּרינציפּ. אולי יעשה גם הוא כך? מייק גמר וחיכה לתשובה. אך לוּאי כבר התאושש. ידבר אתו בלשונו שלו, של מייק. ידבר ברורות וקצרות. אתה ג’נטלמן החי על חשבוני ואני ג’נטלמן החי על חשבון עצמי. תמשיך לחיות על חשבוני. תוכרח לבקש ממני ואני אתן לך, היהיר והגאה. לא כך, יקירי, לא כך, מייקל. לא אשאר כאן יחידי. אתם תישארו כאן, אם רוצים אתם בכך או לא, ואני אהיה אדון לכם. אני אדון על הבית ועל הכול אשר בבית. כך הוא הדבר, ג’אניט היפה ומייק הגאה.

– ובכן, כבר גמרת, מייק?

– כן.

– וזוהי גם דעתך, ג’אניט?

ג’אניט ביקשה עזרה בהבעת פניו של אחיה.

באינטוּאיציה של אשה הרגישה את הסערה ומלמלה באי־בטיחות:

– כן, הלא מייק ביאר לך את הכול.

– ובכן, שמעו נא, וגם אני אבאר לכם. כיוון שבאתם אלי בלשון בּיזנס, אף כי לא ידעתי כי מייקל הוא סוחר מצוין כזה, כיוון שבאתם אלי כבּיזנסמן מצוינים, גם אני יודע בּיזנס מהו. בדרך החוק אינכם יכולים לדרוש ממני דבר. הכול, כל הרכוש רשום על שמי. כנראה, בטחה בי אמא יותר מאשר היתה בוטחת בכם.

ג’אניט שיסעה אותו בדברים:

– אבל אין זה מן הצדק. כבר ביאר לך מייק, כי העיקר הוא הפּרינציפּ.

– ובכן, שמעי נא, ג’אניט, ושמע גם אתה, מייק –

הוא הביט אל בנו. האש כבתה במקטרתו של מייק והוא ישב תוהה, אבל שפתיו לא חייכו עוד בלעג מסותר. הוא הכיר את אביו. וטוב שהכירוֹ… יֵדע כי איננו סמרטוט. אז יכבדהו יותר. אולי ידבר עתה אליו באופן אחר:

– ובכן, שמעו נא, ילדי היקרים. על הצדק, באמת רצוני לדבר אליכם. וגם על הפּרינציפּים. לפי הצדק ולפי הפּרינציפּים, יודעים אתם ודאי, כי אין זה כלל מן הראוי שאיש בא בימים יתמוך בילדים בני עשרים וחמש. אדרבא, הרי קוראים אתם בספרים, וראדיקאלים אתם, כביכול ועליכם לדעת, כי אנשים בגילכם יודעים בימים אלה את הסבל והעמל בפרנסת משפחה. ודאי אין זה מן הראדיקאליות ומן הצדק שילדים כאלה יבואו וידרשו מאב בא־בימים, שיתן להם כל שהרוויח בזיעת אפיו. בכל זאת אומר לכם, ילדים, כי יש לי יושר וצדק יותר מאשר לכם, למרות הספרים הרבים שאתם קוראים. אתם תחיו ותאכלו בביתי, ובכל זאת אתן לכם חמישה־עשר דולארים לשבוע לכל אחד. בימים אלה חיות משפחות על הסכום הזה.

לוּאי נתעייף אחרי הדברים הרבים ונשתתק. ראה לפניו את הפנים הנלהבים של ג’אניט ואת המבט המרוכז והקשה של מייק ולא רצה לקלקל את הרושם. לא רצה בדברי ריב. מוטב להסתלק כג’נטלמן. קם ממקומו ויצא אל המרפסת.

ח

הוא לא נצטער על הדברים הקשים שדיבר באזני ילדיו. להיפך, בכל שעה שהרהר על השיחה היה שבע רצון. מעתה ודאי יעלה כבודו בעיניהם. בימים הראשונים אחרי השיחה כמעט לא ראם. הם היו באים הביתה בשעה מאוחרת, והוא אוכל את ארוחתו יחידי גם בצהריים וגם בערב. והבית היה ריק. המשרתת הצעירה כחולת־העינים היתה נכנסת, מגישה את האוכל בלי דברים, וממהרת אל המטבח. אילו היתה מגישה אוכל למייק או לפיל, ודאי לא היתה ממהרת כל כך. לא פעם ראה אותה משהה עיניה עליהם. עיניה הכחולות מתלקחות אז בברק־משובה צעיר, ביחוד בשעה שפיל בבית. גם היא חושבת אותו לזקן. ואמנם מורגשת הזקנה בשעה שהוא נמצא בבית הגדול. בבית־המרקחת נראה לעצמו צעיר יותר.

היה מאחר לשבת בבית־המרקחת. בכוונה מבקש ומוצא כל מיני מלאכות כדי לדחות את חזירתו הביתה. פעם ופעמיים ניסה אפילו לאכול את ארוחת הצהריים במסעדה סמוכה לבית־המרקחת. אבל לא הורגל לכך. ראה את הפועלים נכנסים חבורות חבורות ויושבים אל אחד השולחנות, משוחחים בקול ומתלוצצים עם המלצריות. ומוזר היה לו לשבת יחידי אל השולחן. ליד כל שולחן היה קבוע ראי בכותל והוא ראה את דמותו: איש בא בימים, בעל צורה שמצחו גבוה ויפה, ראשו קירח ובפאותיו זרוּעה שיבה, יושב לעת זקנתו אל שולחן מסעדה. יש לו בית מלא כל טוב, והוא אוכל כאן, כי אין איש בבית. וכשבא הביתה הרי עוד גרוע מזה. תוקע את המפתח בחור המנעול ואיש לא בא לקראתו. פותח את הדלת ונכנס פנימה – ואין איש. מן המטבח מגיע צלצול כפות וצלחת. זוהי מרי, הנערה האירית היפה והזרה שתפסה את מקומה של בּטי. היא יראָה אותו. היא שומעת את צעדיו וּודאי סולדת ישותה מפניו. יראה היא שמא יקרא לה ויגער בה. אילו היה נכנס פיל או אפילו מייק השקט והגאה, היתה מוצאת תואנה ונכנסת ושואלת מה ברצונם לשתות. כמה שוּנו החיים. בשנים שעברו היתה לפרקים נכנסת מחשבה זרה על חופש ועל יום שׁבּטי הזקנה והמכוערה לא תהיה במטבח ובמקומה תתהלך שם נערה צעירה וזקופה כמו מרי. והנה בא הדבר, והוא אומלל ובודד. גם פיל לא הרבה לבוא בימים אלה. עסקיו הורעו מיום ליום.

וכנראה גם הוא הצטער, שלא היה חלק מן הרכוש רשום על שמה של חותנתו. חשד בו לוּאי שגם ידו היתה בדבריהם של ג’אניט ומייק. אילו היו הם מקבלים כסף, היה אז גם הוא מוצא תואנה לבקש או לדרוש. אבל הכעס עליו אינו רב ביותר. ראשית, הלא זר הוא; ושנית, בכלל קשה לכעוס על פיל. מייק שותק ומתנפח כתרנגול הודו, ואילו פיל מרבה לדבר. ובאחד הימים נכנס פיל מחייך, צובט את שפמו השחרחר ומדבר גלויות אל חותנו: – אבא, צר לי מאוד שלא נשארה ירושה קטנה בשבילי. באו מים עד צוואר. אילו יכולתי לזרוק זריקת מוֹרפיוּם לתוך חנותי, אפשר שהייתי נוֹשע. אם לאו אין עצה אלא להיפטר מן החנות ולהיכנס בעסק אחר. ועל דברים הנאמרים בגילוי לב קשה היה לכעוס. אמנם אין לואי אוהב אותו ביותר, אבל גם לגעור אינו יכול. עד שבא פעם פיל ודיבר בפשטות, כדבר איש אל רעהו:

– יודע אני, אבא, שאין דרכך בכך, אבל המצב שלי בכל רע ויש לי צורך בהלוואה גדולה.

אופן דיבורו מצא חן בעיני פונק. אילו היה מייק זקוק לכך, היה מתהלך וכועס ואינו מבקש כבן אדם. לאיש כפיל קל לתת וקל גם להשיב את פניו.

– טוב, פיל, אתן לך, אם תראה לי את ספר החשבונות ואם אווכח כי איני מניח את כספי על קרן הצבי.

פיל צחק: – אבא, קשה לרמות אותך. פיקח אתה ממני. לפי החשבונות אין לתת לי אף פרוטה. ותוך כדי צחוק קיבל פיל הלוואה הגונה. אבל גם ההלוואה לא הועילה. ופיל היה מוכרח לצאת נקי מחנותו ולהישאר בלי פרנסה. ואז צצה ההצעה שיקבל את פיל לעבודה בבית־המרקחת. ג’אניט היא שעוררה את השאלה. מייק לא נתרצה עוד לדברי אביו והתהלך קודר ושותק. בכלל נוח יותר לשחק משחק של ברוגז. כשאתה “ברוגז” אינך מוכרח לדבר ואינך מוכרח לבקש נושאים לשיחה: אתה חופשי לנפשך. אולם ג’אניט לא יכלה להמשיך את מצב הרוגז, וביחוד שקיבלה מדי שבוע בשבוע את כספה, ולא רע כלל. כי הרי מאמה לא היתה מקבלת סכום כזה והצטרכה לתת לה דין וחשבון. והפעם ניגשה ג’אניט מתוך רצינות:

– אבא, דבר חשוב לי אליך.

קל היה לגשת כך, שהרי לא למענה ביקשה עתה. יפה היא ג’אניט, ובשעה שהיא מדברת רכות היא ממש נחמדה. כך צריכה בת לדבר. אילו היתה בת אוהבת, היה נותן לה את הכול, היה נושאה על כפיים. וכי מי לו כאן אחרי מות בּטי? אילו היתה ניגשת תכופות ומדברת דברים רכים ושואלת מה רצונו, אם רוצה הוא לטייל קצת, או ללכת לקולנוע, או לטעים פרי. בין כך ובין כך היה עונה כי אין צורך: “תודה, אין צורך, ג’אניט חביבה…” אפילו היה רוצה, היה עונה כך. כשהיתה קטנה היה לוקח אותה בזרועותיו והיא מטפחת על כתפיו ולחייו וצוחקת. גם את מייק היה לוקח בזרועותיו. אז היה מרגיש כי הכול כדאי. אפילו הריב עם קרוביו. ואם לא ראם יום אחד, היה מתגעגע עליהם. ועתה כה רחוקים הם ממנו. האם אשמתם היא זו?

ואולי אשמתו?

לתמהונה קיבל אביה הצעתה בלי לחשוב הרבה. הוא יקבל את פיל לעבוד בבית־מרקחתו עד שימצא לו עבודה אחרת או עד שיעבור המשבר, ויעתיק גם את דירתו לביתם. אמנם היטב חרה לו שלא שאלו את פיו קודם ותיקנו את ההצעה בלעדיו, בכל זאת שמח. ואף שלא כיבד את פיל בלבו: טוב מרבה להג ומרבה ידידות כפיל משתקן ויהיר כמייק. ואמנם הוקל לו לפונק לזמן מה. הבית נתמלא שאון. היו ימים של עבודה והמולה בהעתקת דירה וסידור רהיטים. גם ג’אניט עזרה, ואף מייק הוכרח לתת יד. קולו של פיל נישא בחדרים ופסיעותיו הפזיזות מילאו את חלל הבית, ומרי רצה אנה ואנה לפי פקודותיו וסידרה את החפצים. וגם אחרי שסודרו החפצים נמשכה ההמולה. פונק היה יושב על מקומו במרפסת ומקשיב לקולות. העצב לא היה מדכא כל כך. בחדרים פנימה צוחקת ג’אניט וצחוקה משתבר לרסיסים. יפה ג’אניט בשעת צחוק. שיניה הלבנות נחשפות ושפתיה הנעות נעשות תפוחות וטעימות. גם מרי המשרתת צעירה ויפה. גם היא מחייכת בשעה שנמצא פיל בבית. במה הוא כובש את כולן, פיל זה? הוא מטפח על כתיפה: “מהרי, מהרי, יפהפיה”. ועיניה הכוחולות והביישניות מתרחבות ונוצצות. היא מתכופפת ברגע זה ומזיזה את הכורסה או את הספה. ושׁדיה הקטנים זזים מתחת לחולצתה, ויש שלוֹבן שד מציץ חוצה. גם מייק וגם פיל זורקים עליה מבטים. קל לו לפיל לעשות כל דבר. הוא, לוּאי פונק, לא היה מטפח על הכתף בקלות כזוֹ אף בהיותו צעיר. ופיל יכול הכול. אפילו לעיני מיימי. ומיימי אינה כועסת כלל, היא עוקבת באהבה אחרי תנועותיו ומלבבת אותו בעיניה.

הוקל בבית. מיימי היתה מטפלת בארוחה או מקשיבה לניגוני הראדיו או הומה לעצמה מנגינת ג’אז. אלה היו ניגונים קלים סנטימנטאליים והיה לה גם קול רך וסנטימנטאלי. היא שרה על ירח ועל אהבה, על קנאה ועל נעורים. בכלל לא היתה מיימי מן הדברניות, ובימים הרחוקים לא אהב אותה ביותר. הילדים הקטנים היו יותר חריפים. ציוּניהם היו תמיד טובים יותר. מיימי היתה תמיד מן הנחשלות. היו שולחים מכתבים להורים שיבואו אל בית הספר. אבל בימים אלה נעים להקשיב אליה ואף להסתכל בה. נתמלא הבית משיריה הרכים. היתה נוסכת סביבה ערגון קל ורך. ופליאה גדולה היתה זאת בעיני לואי: כיצד לומדת מיימי את כל השירים האלה על פה? דומה שאין קץ לשיריה. אף לא מכוערה היא. אמנם היו לה פניה הרחבים של אמה, אך הפנים לא היו עייפים, לא היו בהם הקמטים שבפני בּטי. נראית רעננה, עגולה ושמנמונת ועיניה החוּמוֹת הקטנות הבריקו בברק של טוּב־לב ושביעות־רצון. ובבואו לארוחת הצהריים היה מוצא על הספה את ה“דיילי מירוֹר” או את ה“איוונינג־ג’וירנאל” עם התמונות של המשחקים בקולנוע ועם הסיפורים השונים על גטין וקדושין וגזילות ומקרי רצח. ג’אניט ומייק היו מתביישים לקרוא עיתונים אלה, וגם הוא עצמו, לוּאי, התבייש לקראם בפניהם. אבל טוב היה להשתרע על הספה ולהסתכל בתמונות המרהיבות עין ולקרוא את הסיפורים הקלים שבסופם תמיד מתחתנים ומתעשרים. קשה היה לקחת אחרי העבודה המעייפת את ה“טיימס” עב־הכרס וקטן־האותיות ולקרוא בו את הדברים המסוּבכים על פוליטיקה וכלכלה. קשה ומעיקה הקריאה. בגרמניה לוחצים את היהודים; גם בפּלסטיין לא טוב; בספרד הורגים איש את אחיו; בסין נהרגים אנשים לרבבות. רוצה פונק לנוח קצת בבית. אמנם גם ב“דיילי מירוֹר” כתובים כל הדברים האלה, אבל שם הם נקראים באופן אחר. דיה לצרה בשעתה. יודע הוא את הטענות המרובות, אך האם יועיל לו ולמישהו אחר אם יקרא וייאנח? יודע הוא את טענותיהם של מייק וחבריו, כי היום שם ומחר כאן, באמריקה, ובכל העולם כולו… מייק שייך לאגודה אנטי־פאשיסטית, ופיל טוען כי אין זו אלא אגודה קומוניסטית. בלב לבו הוא מסכים למייק, כי מדברים כאלה שפיל עושה במרכז, כגון סידור ריקודים ונשפים או מכירת כרטיסים לראש־השנה וליום־הכיפורים, או בחירת חזן טוב וחדש – מדברים כאלה לא יוושע ישראל. לאידך, מה יכול הוא להועיל ומה תועלת בפעולות מייק? מתאסף הוא עם חבריו ומסדרים הם אסיפות, ומדברים על פועלים ועל מנצלים. לפי חשבונו של מייק יוצא, כי הוא, לואי פונק, הוא המנצל, והם, מייק, וג’יק, ובּוֹבּ, וג’אניט, הם מנוּצלים עד מות… הראדיו מנגן, מיימי ממשיכה בשיריה, והמחשבות הקלילות נגררות זו אחר זו. יודע הוא שיש בהן הרהורי שטות, אבל טוב כך לנוח. אילו היתה בּטי כאן היתה מסלקת משקפיה לשעה קלה ומחווה דעתה על החדשות בעיתון. אבל היא איננה. ובמקומה מיימי. מיימי דומה לבטי, אך היא פשוטה ממנה, אולי משום שצעירה יותר. מיימי קוראת את העיתונים של הוֹירסט ואת ה“מירוֹר” ומייק מתנפל עליה בשל זאת. ומי יודע מי צדק ומי לא צדק? אמריקה היא ארץ החופש. ילך לו כל איש בדרכו. וכי מי עבד על כספו הוא? כמה תענוגים חסך מארוחותיו בהיותו צעיר? כמה תענוגים חסך מעצמו כדי שיוכל לרכוש את בית־המרקחת ואת הבית הזה? הנה אפילו לפיל רוֹבּינס הקבצן יש אוטומוביל, ולו, ללוּאי פונק, אין. ובכן נשאר פיל קבצן. לא יכול להחזיק מעמד. אם אוכלים את העוּגה, העוּגה נאכלת. וכה מתמלא המוח הרהורים רכים וקלים. יודע הוא כי מקצתם תמימים ואין להעלותם על השפתיים במעמד אחרים. קלות ותמימות כמו שירי הג’אז של מיימי, כמו כל גופה של מיימי, העגול, השמנמן והרך:

Blue moon, you saw me standing alone Without a love in my heart.

או:

If I see the trees sway in a caressing breeze Whispering you are the one I love How could love be blind?

כמה מוזר הדבר. בּטי מעולם לא שרה שירים אלה על הירח והאהבה והרוח המתרפקת, ובכל זאת נדמה לו, כי קרובים שירים אלה לבּטי. מתוך ערפל הזמן נראה לו כאילו רוּחה של בּטי מרחפת בהם בשירים אלה הקלים והפשוטים, המרטטים ומתגעגעים. ולמה דוקא בּטי? הם קרובים גם לו, ללוּאי. על כל פנים יותר קרובים לו מן הסימפוניות והניגונים הארוכים של מייק וג’אניט וחבריהם. בניגונים הללו בטי איננה. גם הוא, לוּאי, איננו. וטוב שאין שאר הילדים עתה בבית וקולם לא נשמע. מיימי דומה לבּטי והיא יושבת לה לבדה שקטה כיונה. בשעה שפיל נמצא בבית היא עוקבת אחרי צעדיו באהבה. והדבר מרגיז. אפשר שהיא אינה יודעת ואינה רואה, כי אין היא פיקחית ביותר. אבל לואי רואה את המבטים שפיל מכוין לג’אניט ולמשרתת מרי. צחוקו הרך בשעת דיבורו אליהן מרגיז.

ט

פונק מינה את פיל למוכר המשקאות והגלידה בבית־מרקחתו, ופיל הצטיין בעבודתו. בימים החמים היה רב העסק ופיל היה ממהר ועובר מן הסודה אל הגלידה ומן הגלידה אל הסבון והמסרקות והבולים. ואגב אורחא זורק מבט חיוך ובדיחה לכל קונה:

– יפהפיה, מה ביקשת? אה, גלידת דובדבנים? והרי את עצמך דובדבן מתוק.

– ואת, קטנטונת, סודה עם שוקולד? לשפתיך יש להגיש שאמפֵּיין ולא מי־סודה. מי־סודה שאין דוגמתם אתן לך, בשביל הנסיכה מפלטבּוּש.

– שמע נא, בחור, לאט לך עם בחורה זו. אם לא תתנהג אתה כהוגן, הריני מוכן ומזומן להוציאה מתחת ידיך.

בימים הראשונים היה בכך משום חידוש לפונק. אך ברבות הימים הרעימוֹ הדבר במקצת. שונא רעש היה מעודו, ומעולם לא הרשה להקים שאון בבית־מרקחתו.

– תדעו לכם שזהו בית־מרקחת – היה אומר – אם רצונכם להקים שאון, לכו לכם לאולם־גלידה. שם תתעלסו כאוות נפשכם.

אך עם בוא פיל גבר הרעש שבעתיים. פיל מדבר בקול והקהל פורץ בצחוק לעומתו. וגם הפרנסה רבתה. ואמנם בימים אלה לא יזיקו הדולארים הנוספים. הוא נותן מדי שבוע למייק ולג’אניט, ומלבד זה יש לשלם לפיל יותר מאשר לעוזר הקודם. והמשרתת אף היא אינה עובדת חינם. ודווקא כמו להכעיס נפתח באותו הרחוב אולם־גלידה חדש ויפה.

לא היתה זו דרכו של פונק להתערב בדברים לא לו, על כן דיבר רכות אל פיל:

– שמע נא, פיל, מיניתיך למנהל המשקאות והגלידה, ואתה רשאי לנהל את הכול לפי דרכיך. אבל הדבר נוגע בכבוד בית־המרקחת. יותר מדי רעש אתה מקים, יותר מדי צחוק…

פיל גם הוא דיבר בניחותא. ידע יפה כי העסק הוטב בגללו:

– וכי מה היית רוצה, שאשפוך דמעות על הגלידה והסודה?

– יודע אתה למה נתכונתי. יש צורך ברצינות בבית־מרקחת.

אנשים באים הנה לקנות סמי־מרפא לחולים, ואם רוח של הוללות וצחוק תשרה כאן, לא יהיה להם אמון בבית־המרקחת.

פיל צחק:

– אתה טועה, אבא. זוהי השיטה הישנה. גם במרכז חשבו כך קודם. היו לנו דירקטורים מן הדור הישן שחשבו כי “מרכז” צריך להיות כמו בית־כנסת שמעבר לים, שיהודים בעלי זקן יבואו וילמדו כל היום מתוך ספרים כרסניים, שילמדו סידור או תנ“ך. אל תחשוב, אבא, כי מתנגד אני לתנ”ך. חלילה לי. התנ“ך ספר גדול. לולא הוא, היינו אובדים בעולם הגדול. כל הגויים מכבדים את התנ”ך. אבל לא זוהי הדרך להביא את הצעירים אל ה“מרכז”. הצעירים רוצים בשירים וריקודי־ג’אז. ניתן להם את מבוקשם, וממילא ייכנסו ויביאו את חבריהם, ויקנו כרטיסים לראש־השנה וליום־הכיפורים, ויבואו ל“יארצייט” ויהיו גם ציונים טובים. צריך להיות קצת מוֹדרני, אבא. בשיטות הישנות של יוּרוֹפּ לא תרחיק לכת.

רצה לוּאי לענות לו לפיל כאיוולתו, אך התבייש. סוף סוף זהו עניין של “בּיזנס” ולא נאה לעשות מזה מעין אידיאל. כן יעשו הירוקים. מכּר אחד משלו בא והביא את הרגליו מעבר הים: התעקש ועמד על כך שבית־המרקחת יהיה כמו שם, לדבר קודש, ולא רצה לסחור בשום דבר שאין לו שייכות לרפואה. אפילו בתוקפת ה“פּרוֹהיבישן” לא רצה להשתמש ברווחים הקלים של מכירת יין ויי"ש לשם רפואות. ומה היה לו? אבד לו כל כספו והיה ללעג ולשנינה. אפילו הוא עצמו היה לועג לו.

אולם פונק ידע כי בלבו יש עוד סיבות להתרעמותו על פיל, אף כי לי הודה על כך לעצמו. כשהיתה בטי בשנים שעברו מתרעמת על פיל ויחסו הקל לנשים, היה הוא, לוּאי, מגין עליו:

– ומי היא מיימי שלך? – היה אומר – גריטה גארבּוֹ? הבאמת חשבת כי לא יביט פיל אל נשים אחרות אחרי קחתו לאשה את בתך היפהפיה? וכי מה ממנה יהלוך אם יגע באשה אחרת? אז הוא דיבר כך לא רק לשם הגנה על פיל, אלא שזו היתה דעתו. ועתה חרה לו היטב יחסו של פיל לנשים הנכנסות אל בית־המרקחת. פיל היה קורץ אליהן בעיניו הדשנות העוגבות, מעמיד פנים חולמים ושם את כפו על ידיהן ועל זרועותיהן כּלא במתכוין. שמע את הנשים מדברות ביניהן. לא כולן ידעו כי חתנוֹ הוא ודיברו אליו גלויות:

– יפה־מראה הוא העוזר שלך. יביא אל בית־מרקחתך את כל הנשים שבשכונה. הן נמשכות אליו כדבורים אל הדבש.

– היזהר נא, מיסטר פוּנק, עוד יבואו אליך אבות ובעלים בטענות.

ואמנם פיל עורר את תשומת לבן של הנשים. הן שוהות יותר מכפי הרגיל ומלבבות אותו בעיניהן. ולואי פונק טען לעצמו מתוך כעס:

– ילבב נשים בעיניו ואף בידיו כאוות נפשו, אך לא בבית־מרקחתי.

ידע כי קנאה מעורבת בטינתו, ובהרגישו זאת היה מייסר את עצמו ומחליט בלבו שלא לשים לב לתעלולי פיל:

– הלא זקנת, לוּאי פונק… האומר אתה להשתווֹת לצעיר זה? שׂיבה כבר זרקה בך. וכי דואג אתה למיימי?

אבל נפשו לא ידעה מנוח, ובכל שעת כושר היה מביט אל פיל בעד החור העשוי במחיצת הקרשים של החדר הפנימי, שבו הוא מכין את הרפואות ומשתדל להקשיב לדבריו. בכוונה היה מתרחק אל החדר הפנימי, משפשף את הסממנים ומשמיע קול צלצול בכלים, כדי שיחשבו כי הוא עסוק, ובאותה שעה היה עומד ומסתכל בנעשה ליד שולחנו של פיל. הוא התבייש בפני עצמו על מעשיו ובכל זאת המשיכם. ידע כי מרמה הוא את עצמו בנוגע לגיל ולזיקנה. אף בהיותו צעיר כלתה נפשו לגישה כזו אל נשים. היו חברים מספרים לו, כי יש להם נערות משלהם והן ממלאות את חפצם, אבל לוֹ לא היו כאלה. השתדל גם אז לשאלם שאלות כאילו דרך אגב. זהו בעצם ממש כפי שהוא עושה עתה ומביט דרך החור אל מעשי פיל. וחרה לו על פיל שיכול לטפח על כתיפה של צעירה, והוא, לוּאי פונק, לא יכול לעשות כן מעודו. הרי טוב היה מראהו ממראה פיל זה. על כל פנים מה רואות הן הנערות בבחור זה המתגנדר כאשה, שעיניו לחוֹת תמיד ומבטו מתוק וממותק? וכל כך קל לו לפיל לעשות דברים אלה הנראים כטבעיים. הכול בלי אחריות והכול כל כך קל. ולמה בכלל קלים כה החיים לפלוני וכה קשים לאלמוני? קשים היו חייו בהיותו נער, קשים היו עם בטי וקשים בלעדיה. הנה הוא עומד עתה בבית־המרקחת שלו, איש חשוב ועשיר ופיקח – ומציץ מן החרכים אל מעשי פיל חתנו, מחכה להזדמנות שאחת הצעירות תישאר עם פיל לבדה בבית־המרקחת ופיל ינסה להעביר עליה את ידו. בושה וחרפּה! הרי הוא מנוּול ושוטה עוד יותר מחתנו. אך ביחוד היה מחניקוֹ הכעס כשהיה רואה בבואו הביתה את פיל מתהלך עם ג’אניט ועם מרי ממש באותן הדרכים שהוא מתהלך עם הצעירות בבית־המרקחת; מדבר במתיקות, משהה עליהם את מבט עיניו הדשנות, טופח על כתיפן, נוגע בכף ידן. בערה בו חמתו וכמעט שפרץ בכעס.

ישב ערב אחד על הגזוזטרה והקשיב לקולות הנישאים מן החדר הגדול. שם היו ג’אניט, מיימי ופיל. שמע את קולו של פיל ורעיון מבעית התחיל מנקר בו: ומה אם יתנה פיל אהבים גם עם ג’אניט? הלא הם עושים כל שלבם חפץ.

מן החדר הגדול הגיעו דברים על טיול באוטומוביל. הנה יסע עתה פיל עמה, הוא ילחצנה אליו, יעביר ידו על גופה. אך לא. היה לא תהיה. באותו רגע הרגיש נגיעה בכתפו. עמד על ידו פיל מדושן, מחייך וצובט את שפמו השחור:

– אבא, כולנו נוסעים לטייל אל קוּני־איילנד. אולי תילוה גם אתה אלינו?

נגיעה בכתפה ותו לא. עלו על הדעת הדברים שראה מבעד לחור הקיר. פתאום קם ממקומו וצעק:

– לכו, סעו… לך לך לקוּני־איילנד. למה באת לשאול אותי? עשו כל שלבכם רוצה…

הוא התבייש בפני עצמו על ההתנפלות המשונה והשתדל לכפר את פניהם בחיוך. אפשר שלא שמו כלל לב להתפרצותו. בכל זאת שמח שלא היה מייק באותו מעמד. נשמעה דפיקה מן הפרוזדור. כנראה יצאו. שלשתם הלכו: מיימי, ג’אניט ופיל. טוב שהלכה גם מיימי אתם, ולא יהיו שניהם לבדם. אך בינתיים הוא נשאר לבדו. אין איש בבית. רק מרי המשרתת כאן. היא עתה במטבח, יפה וצעירה. גופה גמיש ודק ורגליה זקופות. מעולם לא החזיק גוף כזה בזרועותיו. אילו היה נשאר פיל לבדו בבית ודאי היה הולך אל המטבח ושׂם ידו עליה. אך הוא ישוב פה יחידי ולא ילך. ולא משום “צדקוּת”. פשוט לא יעיז. ואולי אף מייק לא היה מעיז. ולאידך, מי יודע, אולי ניגש מייק אליה לא פעם. היא תגמור לרחוץ את הכלים ותלך לה, והוא יישאר יחידי בכל הבית הגדול. ולמי יספר כעסו על פיל?

אילו היתה כאן בּטי, היתה לפחות מקשיבה, ואולי היתה גם מדברת ואומרת דברים. היה יכול לגעור בה, בבּטי:

– בּטי… לאן הלכו כולם? בעלי־הפרנסה שלי… אף לשבת בבית לא יוכלו. את אשמה בכל זה. סוף סוף את חינכת את הילדים. אני הייתי בבית־המרקחת. אני הייתי עסוק. זוהי דרך אמריקה. העבודה מחולקת. אני עושה את שלי ואת עושה את שלך. בטי… את רואה, אין פה איש. את אשמה…

בפנים הבית היה שקט ונדמה כהד אטום עולה משם:

– בּטי… בּטי…

רוח קלה נענעה את ענפי העץ אשר נגע בחלונות הגזוזטרה.

י

רוח אחרת נשתררה בבית־המרקחת. בימים שעברו הרגיש פונק בכל זווית, בכל מדף ובכל כלי כי הם שלו. כשהיה צורך להוציא חוצה חפצים ומכשירים שנתיישנו, קשה היה לו להיפרד מעליהם, והיה שָׂמָם לרוב במרתף. שם נצטברו מאזניים ישנים, קופסות שהעלו חלודה, בקבוקים וצנצנות, וכשירד פעם בפעם אל המרתף היה מסדר אותם מתוך חיבה. בבית היתה בּטי הפוסק האחרון בדברים אלה, והיטב חרה לו בשעה שהוציאו את הספה הרחבה והנוחה, שהיה רגיל לשכב עליה בצהרי ימי חורף, ובמקומה הכניסו ספה בעלת זויות מודרניות. היתה זרוּת גם בראדיו החדש והיקר. הדברים החדשים היו נראים כחפציהם של ג’אניט ומייק ולא שלו.

אולם בית־המרקחת היה תמיד רשותו שלו. גם סיגל העוזר נמוך־הקומה וקצר־הרואי היה כחלק מבית־מרקחתו. סיגל עבד אצלו למן היום שקנה את בית־המרקחת, ושמר כל מוצא פיו. היו לו פנים חיורים ועיניים כחולות־חיורות, לא היה מהיר במלאכתו, אבל אפשר היה לסמוך עליו בכול. בדברו אליו היה מרגיש את בעלותו. “מיסטר פוּנק” היה קורא לו ומקדים שתי מלים אלה לפני כל שאלה. שתי המלים היו ממושכות ומודגשות בפיו, ובשעה שביטא אותן הרגיש פונק כי הוא בעל בית־המרקחת. כשהוכרח להודיעו שבגלל פיל הוא מפטרו מן העבודה ליד שולחן הגלידה ומעתה יעבוד רק שעות אחדות בהכנת רפואות, אם ירצה בכך, קשתה עליו ההודעה. לא יכול לענות על טענותיו:

– מיסטר פונק, איך אפשר בימי־משבר אלה? הלא ילדים קטנים לי, מיסטר פונק… אתה יודע, מיסטר פונק, כי בשכר עבודת השעות המעטות לא אוכל לשלם אפילו שכר דירה… צדק האיש, אבל מה יעשה? כלום קל היה עליו הדבר לעשותו? נתרגל בו במשך השנים וידע כי אין כדאי לו לסיגל לקבל את העבודה המעטה. אם יוודע, שיש לו עבודה חלקית, לא יוכל לקבל את מעט העבודה הממשלתית הניתנת למחוסרי עבודה. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו שהצטדק לפני האיש הזה נמוך־הקומה וחיוור־הפנים:

– יודע אתה כי אין לי תרעומות עליך, וכי לא תואנה להיפטר ממך אני מבקש. להיפך… אך הרי תבין, כי חתני קודם… אם רוצה אתה לעבוד עבודה חלקית, טוב ויפה. על כל פנים בקש לך עבודה אחרת, ואם לא תמצא, תהיה תמיד הראשון לעבודה המעטה שישנה…

– אבל, מיסטר פונק… איש אחר במקומו של סיגל היה מתאונן ואולי גם מתרגז ומגדף. אין משלחים אנשים באופן כזה. על כל פנים יודע פונק כי העוזר החדש הממלא עתה את העבודה החלקית לא היה מרכין ראשו בשתיקה ואומר “מסיטר פונק…” החדש הוא, כנראה, מן החבריה של מייק. הוא מדבר בקול של תרנגול המוכן לקרב. טיפש הוא ונער – האינו יודע כי פונק יכול לפטרו ואין פוצה פה? בכלל ענייני פיטורים קשים לו לפונק. אבל אין ספק כי בית־המרקחת פנים אחרות לו עתה. הרוח אחרת. בחור זה גבה־קומה וצנום ונושא תמיד ספרים ועיתונים מרובים. גם הוא מדבר בקול רם כפיל, אלא שקולו של פיל רך ובטוח וקולו של זה דק ומתרעם.

דומה, עבר מרכזו של בית־המרקחת אל המבוא על יד פיל המוכר מי־סודה וגלידה. קודם לכן היו רק הנערים והנערות עומדים ליד השולחן ההוא. המכּרים היו מנענעים בראשם לסיגל בהיכנסם, ומיד ניגשים אל בעל בית־המרקחת. עכשיו הם מתעכבים שם ליד השולחן ושוהים ומדברים עם פיל. כאילו יד לו לפיל בבית־המרקחת. ופעם שמע כדברים האלה מפי המנתח, דוקטור זימרמאן. מנתח מפורסם זה היה אחד הדירקטורים של המרכז, והוא דיבר אל פיל כלידיד צעיר. נעלמה אותה חשיבות פרופסיונאלית המורגשת תמיד בדבריו אליו, אל פונק. שהה זמן רב, נענע בראשו מרחוק אל פונק וחייך, התווכח עם פיל וצחק, ורק אחרי שעה ארוכה ניגש אל שולחן הרפואות:

– לא ידעתי כלל כי פיל רוֹבּינס הוא חתנך. טוב עשית שקיבלת אותו בתור שותף למסחרך… אני בטוח שיגדיל את המסחר, יפיח בו רוח חיים… ב“מרכז” שלנו חולל ממש נפלאות… יש לו שיטות חדשות באירגון… מובן שהוא עדיין צעיר לימים… לולא זאת היינו ממנים אותו אף לדירקטור…

ידע פונק כי אין זו אשמתו של פיל. לא אמר לו פיל כי שותף הוא בבית־המרקחת. אבל עובדה היא שהאנשים חושבים כן. ולא יכול אפילו להכחיש ולומר לו לדוקטור זימרמאן כי לא נכון הדבר. ואפילו היה מכחיש את הדבר בפני זימרמאן, האפשר לו להכריז לכל יוצא ובא, כי הוא הוא בעל בית־המרקחת ולא אחר? הלא רעיון זה של שותפות נובע מעצם התנהגותו של פיל, העושה כבתוך שלו.

הכעס אכל את לבו. לזרא היו לו הבדיחות של פיל והצחוק הנישא מדי פעם משולחנות הסודה. לזרא היו לו שפמו השחרחר הנראה כמשוח בשמן, אזניו הקטנות וגופו המתפתל כגוף נערה צעירה. לא יכול עוד לסבול את השאון הבא מן הקצה השני של בית־המרקחת. היה משתדל להתרחק אל פינתו, אבל כמו להכעיס הגיע אליו קולו של פיל. אי אפשר שהדבר יימשך כך. אך הרי לא ישלח את פיל. יום יום מתמעטת הסבלנות ואין מוצא לכעס. אין אפילו לספר את הדברים כהווייתם. אילו יכול היה להתקוטט ולהוציא את חמתו בדברים של מה בכך, והונח לו. אבל מיימי יושבת שקטה כיונה ושרה לה שיריה הסנטימנטאליים, מייק אינו מדבר אליו כלל, מקבל את כספו שבוע שבוע ומתנהג כאילו גומל הוא חסד לאביו שאוכל על שולחנו. וג’אניט היא ג’אניט. לפעמים מטיל את כעסו בנערים המתאספים מסביב לבית־המרקחת. הנערים היו מתפזרים, אבל היטב שמע את כינוו “גרוּמפי”, וכעבור רגעים מספר שבו בצותא אל בית־המרקחת ושוב דיברו וצחקו. אחר דברים כאלה היה פיל מרצה לפניו ואומר:

– רואה אתה, אבא, עד כמה אין כל השיטה שלך נכונה. גערת בהם, רדפת אחריהם, ומה פעלת? הם שבו, אך לא כלקוחות. לא ולא. מעתה יהיו קונים את הסודה והגלידה בחנות אחרת והנה יבואו למרר את חייך. מה איכפת לך אם הם מתאספים כאן? אדרבא, אחרים היו משלמים במיטב כספם שיהיו מתאספים מסביב לחנותם. הרעש מביא ברכה ל“ביזנס”. אנשים הם כבני צאן, הולכים איש אחרי רעהו.

לא הדברים של פיל העיקר, כי הרי צדק מנקודת המבט של העסק, אבל העיקר הוא נעימת דיבורו. מניין לו אותה נעימת דיבור בטוחה, כאילו היה בעל בית־מרקחת מנוסה וידע את ה“בּיזנס” על בּוּריוֹ? בכלל, מדבר הוא בטון של שותף ולא כעוזר החי בחסדו. עד ששיסעהו פעם לואי בכעס ולא נתן לו לגמור את דבריו:

– מה אתה מלמדני? מי פה בעל הבית, אני או אתה?

היה רוצה לאחוז בשפם המאוס ולהטילוֹ ארצה. פיל הרגיש בכעס חותנו ועזבוֹ לנפשו. מצא תואנה והתחמק. העיניים לא חדלו מלהתחקות על צעדי פיל. קודם עקב אחריו בבית־המרקחת ואחר כך גם בבית. ייסר פונק את עצמו על כך. הלא יודע הוא מבית־המרקחת כי כל מעשיו של פיל הם במבטים ובנגיעות יד. ואם אפילו יותר מזה, מה איכפת לו? בושה וחרפה, שהוא יקנא בפיל. אבל לא יכול לחדול. יש שהוא יושב לו על הספה והילדים בבית ואינו שם לב לשיחתם, והנה רק נכנס פיל, ותיכף מתחדדים החושים והוא עוקב אחריו ומתאמץ לשמוע את דבריו. היה יושב במרפסת ומן החדר הגדול מגיעים קולות ג’אניט ופיל, ולפעמים נשמעים גם קולות מייק וחבריו. הוא שמע מרחוק כיצד פיל מלמד את חבריו של מייק לרקד. כל אלה הסופרים והמלומדים כביכול. ובכן, כל הגדוּלה שלהם הם מראים רק לו, לאביהם, אבל לא לאחרים. רק הוא איננו שם. אפילו קולה של מרי ביניהם. יודע הוא למה קרא לה פיל מן המטבח. קרא לה שתראה לכולם כיצד מרקדים את הריקוד החדש. אין הדבר לפי טעמו של מייק. אבל לא יכול להתנגד לפיל: הלא דימוקראט הוא וראדיקאל כביכול. פיל מחזיק את מרי בזרועותיו, לוחץ אותה והיא מזיזה את גופה היפה הנה והנה, ומייק וחבריו מעמידים תנועות של ביטול, לכאורה, ועיניהם עוקבות בתאווה אחרי תנועות השוקיים המגרות, הנראות תוך ריקוד בהיפרדן ובהידבקן. מבט עיניה הכחולות של מרי אינו עוד ביישני כבשעה שהיא מדברת אליו, אל בעל הבית. העיניים נוצצות עתה ופניה משולהבים. הם שם כולם יחד. ואם ייכנס הוא אליהם, כזָר היה שם ויופרע מהלך שיחתם. אפילו מייק הוא בתוך תוכו קרוב לפיל מאשר לו. רק הוא, לואי פונק, אחר. הוא, לוּאי פונק, הנותן להם לראדיקאלים אלה המרקדים עם המשרתת את הכול, את כל צרכיהם, איננו משלהם. לזרא היה לו השאון, וזכר עתה לטובה את הימים הראשונים אחרי מות בּטי, ימי השקט בבית. פונק לא נסע תכופות באוטומוביל של פיל. על פי רוב התחמק.

רָעד בראותו את פיל שם את כף ידו הרכה על ג’אניט היושבת על ידו. אך לא תמיד יכול לסרב. היו נוסעים על פי רוב לטיול לפרוספקט־פארק. משני הצדדים מוריקות חורשות; פנסים מאירים וזורקים אור חיור על העצים; ואוטומובילים מבריקים אצים זה אחר זה. חלקלקים הם ומבהיקים כמו פיל. כמוהו רצים מתוך רקידה ומתפתלים ומתגנדרים. כל אלה פילים הם. פילים, ג’אניטות ומייקים. בצדי הדרכים מתהלכים אנשים. מה הם? הכמוהו הם וכבּטי, הנושאים עליהם תמיד עול של אחריות וצועדים בכבידות, או כג’אניט וכפיל וכמייק? רוח קלה מרקדת ליד החלון, מרקדת כמכוניות המבהיקות. פיל נותן קולו בשיר. שיר פזיז. לא כשירים שמיימי שרה בבית. ואולי הם אותם השירים אלא שבפיו של פיל הם משתנים לגמרי? אחריו מחזיקה גם מיימי, ואמנם השיר מתרכך קצת. ג’אניט עוזרת בקצת התאפקות, כאילו גומלת להם טובה, ופיל מסיר ידו האחת מן ההגה ומטפח על כתפה:

– טוב, ג’אניט… שירי גם את קצת. אל תהי כל כך אריסטוקראטית. הרי בעומק לבכם כולכם אוהבים את הג’אז ולא את הסימפוניות המשעממות.

וג’אניט מתלוצצת:

– ברומא נהג מנהג רומאים… אלא מה אשיר אתך פה, את האוֹדה לגיל של הסימפוניה התשיעית? והם ממשיכים לשיר. אהובים השירים עליו בעת שמיימי שרה אותם בבית ופה הם שנואים עליו, כשם ששנוא עליו פיל. המכוֹנית מרקדת על המרצפת המבהיקה בכתמי כסף של אורה, ולפניה ומאחריה מרקדות מכוניות אחרות כמותה, וידי פיל הרכות מרקדות על ההגה, ופיל מתגנדר ומסיר את שתי ידיו לרגע קט מעל ההגה ושם אותן על זרועה של ג’אניט.

יא

ימי הסתיו הקדימו לבוא. גשמים דלפו לאטם. הטיפות הדקיקות מילאו את החלל המעורפל והיו כתלויות באויר. לא נשמע הד דפיקה ונפילה. דומה נכנסות טיפות בלתי נראות אל הגוף פנימה. מסביב לבית־המרקחת עמדו בתים וחנויות; אוטומובילים השתקשקו על הרצפות הלחות; אך במרפסת ביתו שרר שקט. הוא ראה עלים בלים מתגוללים ברחוב ומרפסות שוקטות דולפות. העץ הגדול עבוֹת־הענפים נראה כזקן רפה־אונים עוטה בגדים בלים. אבדה לו חשיבותו הקודמת ועמד בלי נוע כמטה שכמו לסבל ולפורענות. עלה על הדעת בימי סתיו אלה, כי זמן רב מאוד עבר מיום מותה של בּטי. לפי החשבון עברו כעשרה חדשים. אבל מה הוא חשבון? השנים והחדשים מצטרפים מימים, לילות, ושעות; ויש שעות ארוכות ויש שעות קצרות, ויש ימים ארוכים וקצרים. רק בימי נעוריו היו לו ימים ארוכים כימיו עתה, ימים שנספגו לתוך התודעה. כל אותם ימים אחר כך בניו־יורק ובברוּקלין עברו־חלפו. וקשה היה לזכור את ריח הימים וצבעם. חורף, קיץ, סתיו – אלה היו עונות טובות ועונות קלושות. הקיץ היה עונת הסוֹדה והגלידה, והסתיו עונת הרפואות. היו קיצים חמים ולא חמים, חרפים קרים ולא קרים – והם היו סימנים לנוחוּת גופנית או לטרדה וסבל גופני, ועל פי רוב גם נושא לשיחה: “יום קר היום”, “בחורף שעבר לא היה צורך בהסקה כבימים אלה”, “ציוויתי לה שתלבש את מעיל הפרווה ביום כזה”. עתה עוברים הימים כתנועות אטיות בקולנוע, נתונים לראווה ולקליטה.

לעיניו עמד והתבלט יום הלוויה של בּטי. יום חורף קר. שדות לבנים. שלג לח מודבק בחלון האוטומוביל, ומצבות מושלגות עומדות כעזובות לאנחות. רוח מצליפה על אנשים המוכרחים להעמיד פנים רצינים ונכספים לשוב הביתה ולנוח מן הטרדה והצינה. ואחר כך בא האביב הראשון שאחרי מות בּטי. הרוחות הקלילים שפגשו אותו בלכתו מקרון החשמל אל הבית התלכדו בגעגועים למנוחת המרפסת הקודמת, לשירי מיימי הסנטימנטאליים של ימים אלה ולכעס על מייק ועל ג’אניט.

וימי הקיץ היו רובם קשורים לפיל. שמים כהים כחולים זרועי־כוכבים, ושאון האוטומוביל, וקולותיהם הצוהלים של פיל וג’אניט בנסיעתם אל שפת הים או אל גן פּרוֹספּקט, ולילות שוקטים בבית הגדול שברחוב השקט, צעדי מרי הצעירים המגרים שם בבית פנימה, וצל ענפי העץ על מרצפת הרחוב המבריקה. בכל השנים שעברו שלפני מות בטי היה כל יום וכל ערב רק חלק מאיזה דבר ארוך וממושך, משהו קטן הנמשך לאישהו גדול. טושטשו בהן בשנים אלה לאט־לאט פניהם ודמויותיהם של אביו המנוח ואחיותיו החיה והמתה. גדלו והתרחבו פני מייק וג’אניט ואחר כך גם פניו של פיל. אבל מאז מתה בּטי היו הימים והלילות אחרים. הם היו עתה מפוֹרדים; כל יום חטיבה לעצמה, יום יום על צבעו וריחו, כעסו, כאבו וקנאתו. הוא הרגיש בתוך גופו את העננים הקודרים של הסתיו, הוא שמע היטב את שקשוק המכוניות בשלוליות המים, ראה ברורות את האנשים המצטופפים ליד קרון־החשמל. אמנם לא נסע תכופות בקרון בימים אלה. פיל לא נתנו לנסוע בקרון בימי סגריר: – בּוֹא, אקחך במכונית שלי. הנסיעה תימשך רק רגעים אחדים. במזג־אויר כזה אף משוגע לא יבוא אל החנות. שוב אבקש את הצעיר מחנות המכולת להשגיח כאן רגעים מספר עד שאשוב. ידע כי צדק פיל. העוזר יבוא בקרוב ואם יהיה משהו יוצא מן הכלל יוכל לטלפן אליו. שמע בקולו של פיל, אבל בלבו התנגד לקבלת הטובה ממנו. ופיל לא נתנו אף לשוב בחזרה בקרון. היה מורידו ליד מבוא הבית ועומד ומזהיר:

– אבא, חכה לי… אל תהין לנסוע בקרון־החשמל… אמרתי למיימי שתטלפן אלי ואבוא לקחתך באוטומוביל.

קולו של פיל לא נפגע ממזג האויר. סתיו וחורף וקיץ – אחת הם לו, כפי שהיו לו ללואי במשך כל השנים שעברו עד מות בּטי. קולו של פיל רך ומזרז ומצלצל. אך גם שנותיו הוא תחלופנה כך, שנה אחרי שנה, מהר־מהר – ופתאום יעמדו גם הימים והלילות, ופתאום יבחין בין יום ארוך אחד ובין משנהו. מיימי אמנם דומה לבּטי, ומה אם נוגע הוא עכשיו בזרועות נשים ובשוֹקיהן? בשעה שיהיה למעלה מחמישים ומיימי לא תהיה עוד, יעמדו גם חייו, וכל יום וכל לילה יהיו מלאי קנאה ובדידות וצער. בכלל, נעשה עתה פיל יותר שקט. פשוט, אין קונים רבים ואין בן אדם יכול להקים שאון לבדו. לפי החשבון הלא יש רק חדשים מועטים שבהם ירבה השאון בבית־המרקחת. טוב, יקים שאון. בכלל, בחור לא רע הוא. על כל פנים תוכו כברו. דבריו כנים מדבריו הוא, לואי פונק, עצמו. למה יכעס עליו? למה ישנאהו?

אבל בשעה שהרעיונות הנסתרים האלה מתחילים להציק לו, נראה הדבר יותר מסובך. בשעה שכעסו היה מכוּון כלפי מייק וג’אניט, היה הדבר פשוט. הוא כעס עליהם וידע כי צדק בכעסו. ידע גם להגדיר את סיבת כעסו. אבל מהו עיקר רוגזו על פיל רוֹבּינס? לא יכול לומר בפירוש. באותו רגע שכועס נדמה לו כי הכול ברור ומפורש, אבל אחרי רגעים מספר נשארים רוגז ושנאה קהה, ואינו יודע לברר את הסיבה. מובן כי שטות היא אם יאמר שהוא שונא את פיל רוֹבּינס משום שהוא מביט על אנשים בדרך זו או אחרת, או מפני שהוא נוגע בזרוע נערה. יש אנשים האוחזים בכנף בגדו של בן שיחם ויש בני אדם המושכים את הכפתורים, היכעס עליהם משום כך? הישנא אותם? וכי מי שָׂמוֹ?

אבל לשוא הן כל התוכחות שהוא מוכיח את עצמו. הכעס היה מתפרץ פעם בפעם. רצה לברר לעצמו כי עיקר הסיבה הוא שנכנס פיל לרשותו שלו בבית־המרקחת. אבל ידע כי זה טעם, אך לא כל הטעם. אחת ידע כי סוף סוף יוכרח להיפטר ממנו ויהי מה. קשה יהיה הדבר. בזכות פיל רבתה ההכנסה במשך זמן קצר. ואיזו תואנה יבקש לו? לא יוכל לאמור לו כי הוא משלחו מפני שנוגע בזרועות נשים או מפני שהדוקטור זימרמאן חושב אותו לשותף. לצחוק יהי בעיני אנשים. יש צורך בתואנה רבת ערך. מובן כי צדקה בּטי בנוגע לג’אניט, ועכשיו נוספה גם מרי. ג’אניט היפהפיה חושבת את אביה לזקן שוטה שאינו יודע דבר בהלכות הללו.

אך מובן שגם זו אינה תואנה. על כל פנים אם גם היה יודע ברורות, אסור לו להשתמש בתואנה זו שתהרוס את הבית. ולאידך, מה איכפת לו אם יהרוס את הבית? יש לו תענוגים גדולים בביתו? לעזאזל כל העניין. יוכל למצוא לו מרפסת בכל בית שהוא בכספו שלו, בזיעתו שלו. אנשים זרים יכבדוהו יותר. אנשים זרים מכבדים אותו יותר אף עכשיו. ערבי הסתיו היו מובהקים אחד ממשנהו: ערבי־סגריר ארוכים נראים לעין ונתפסים בתודעה. הרהורים לא נעימים זחלו. אנשים מחוסרי־עבודה שאין להם ילדים יושבים עתה בחדרים קטנטנים גלמודים ועזובים. בעלי משפחה יושבים יחד עם משפחותיהם, ילדים קטנים וגדולים, מתחממים ליד תנור וחושבים בצוותא על יום מחר כי יבוא. יש ברגע זה אנשים עזובים בני־גילו היושבים בבית־מקלט ומספרים איש עם רעהו, ומתאוננים איש באזני רעהו. והוא יושב פה יחידי.

בערבי סתיו אלה לא ישבו הילדים על פי רוב בבית, ולואי היה שוקע בשינה שאינה שינה, ובלילה נדדה שנתו. בלילות אלה התגבר הכעס וחדר חשד. הרגיש כי יחד עם החשד באה גם שביעות־רצון נסתרה, שלא לחינם כּעס. הוא התבייש מפני שביעות־רצון זו ועורר יותר את רוגזו. לילה אחד שמע רשרוש ולחש מחדר האורחים. פנה פעמים אחדות לקום ולהיכנס ולא קם. יראה עצרתו. יראה וכעס. בבית שלו? האפשר? ולמחרת בהיותו בבית־המרקחת התעורר חשק לגשת אל פיל לאחוז בצוארונו ולגרשו. נבזה כזה. לא די לו בעגבי בית־המרקחת. ובלילה שלאחר כך לא פשט את בגדיו. אזנו היתה נטויה. כך עברו יומיים ולא ראה דבר חשוד. מי יודע, אולי נדמה לו. ייסר את עצמו על חשדיו. בלילה השלישי התפשט, אך לא יכול לישון. ופתאום שמע רשרוש ליד חדרו. התגנב אל הדלת והביט בחור המנעול. לא ראה דבר, אך בטוח היה כי שמע צעדים נחפזים. שוב פיל? אי אפשר. כולם ישנים עתה. יתפסנו ויתנקם בו. יֵדע מעכשיו תנואת ידו. אילו היתה בּטי בחיים, לא היו נעשים מעשים כאלה בביתם. שקטה היתה בטי, אבל עינה היתה חדה, ודאי היתה מונעת את הדברים לכתחילה. לא היתה מרשה לפיל לדור אצלם. לא אהבה מעולם את פיל. – מי הוא פיל? – היתה אומרת – פר בן בקר. יודע לרקוד ולרַדף שמלות. הוא כעס אז על בּטי. נזף בה. אמר כי מיימי היא נערה טיפשה היודעת רק להזיז את שוקיה. מיימי השיגה בחור בעל “בּיזנס”, ומה עוד? וכי אפשר היה לדעת מראשית אחרית? הוא ידע היטב כי משתדל עתה בכוונה להעביר לפניו את כל ההרהורים האלה כדי לדחות את המעשה. הוא זכר את הדברים של בטי על ג’אניט, זכר את כפו של פיל על זרועה של ג’אניט וירא. ובהרהרו הלך הכעס וגבר, ופתאום התפרץ מחדרו.

ובראותו את שניהם, שתי דמויות חצי עירומות על הספה בחדר האורחים לא יכול להבליג על כעסו. הוא התנפל עליהם בשתיקה ותפס את פיל בצוארונו. התחיל לחנקוֹ. תקע את ציפרניו בצואר. פיל פרפר בידיו וברגליו, ולוּאי חש מכה בבטנו. ופתאום הדהימה אותו צעקה משונה. כאילו משא כבד נגול מעליו. לא היה זה קולה של ג’אניט. כן. זוהי מרי. אך הכעס לא פג. הנבזה הזה. דווקא עכשיו טוב לכעוס. הוקל ונוסף מרץ. לא ג’אניט היא. עתה יקום ויירק בפניו. הוא הרפה את ידיו מן הצוואר, אך לא יכול לזוז. זרועותיו נאחזו כבצבת. פיל החזיקו, ומרי המשיכה לצעוק…

מישהו הדליק אור. נשמעו צעדים. ג’אניט ומייק וגם מיימי לבושים בגדי ליל. מרי חדלה לצעוק. ישבה על הספה חצי עירומה, שמה ראשה בכפה ובכתה. מייק תפס את ידיו של פיל והסירו מאביו, ופיל לא מחה. מיימי עמדה רועדת כילדה שסרחה. ג’אניט פנתה הצדה והביטה בחלון. המבט נפל על מייק. הלז עמד מביט אליו ושותק. כולם שותקים.

הוא מוכרח עתה לאמור משהו, לעשות דבר. מי יודע, הרי עלולים הם לחשוב כי הוא בא הנה ולא פיל. הנבזה. הם לא התנפלו על פיל כלל. מיימי אינה מורטת שער ראשו, איננה מורטת את שפמו, איננה שורטת אותו בציפורניה. ג’אניט אינה יורקת בפניו. הוא יחידי גם עכשיו. הוא יַראה להם ויַראה לו. האומנם יעמוד כך וישתוק? השתיקה איומה. ופתאום התנפל על פיל באגורפיו:

– כלב… כלב, צא מכאן… כלב נבזה… צא… בכספי… בדמי… איני רוצה לראותך עוד…

יב

לוּאי לא התחרט על הנעשה. זו היתה דרך טובה להיפטר מפיל. תפסהו, הכהו, וג’אניט נקייה. ומה היה אילו היתה זו ג’אניט ולא מרי? טוב כך. אך לא היה נעים. היה קשה להשיג משרתת אחרת, ובבית הכול מוטל ללא סדר. ניירות ואפר ועיתונים התגוללו על הכסאות ועל השטיחים. בימים כתיקונים היה לוּאי מתמרמר ולבסוף מטלפן ללשכת שירות ומשיג משרתת במשך שעות מספר, אבל בימים אלה לא רצה להתערב. אדרבא, יעשו הם. למחרת המאורע שרר שקט בבית, שקט מתוח ודחוּס. אבל עם צאתו אל הרחוב הונח לו. משא נגול. הוטל עליו לעשות דבר לא נעים והכרחי, ועתה הדבר נעשה והוקל. משל לניתוח הכרחי. הוא חיכה זמן רב לקרון החשמל, ואחר החליט לפנות לצד אוֹשן־פּארקוויי וללכת ברגל בשדירה היפה. היה יום בהיר וקר. רוח נשבה והעצים בשדירה הרחבה התנועעו לאט וברחבות. האוטומובילים החליקו על המרצפת המבהיקה, עמדו מזמן לזמן בשורה הכן כמחכים לפקודה ושוב המשיכו מרוצם בשדרה הרחבה. הוא הרגיש כוח נוסף אגב טיול ביום הבהיר והרחיב צעדיו. חדווה חבוּיה התפרצה חוצה. הנה הוא הולך אל בית־מרקחתו שלו. לא יראה עוד שם את עיניו הדשנות, המבהיקות של פיל. לא ישמע את קולו הרך. שוב יעמוד סיגל השקט מרכיב־המשקפיים בעל הקרחת המבהיקה ליד שולחן הגלידה; לא יתעכבו עוד הנכנסים על יד המבוא, אלא יגשו מיד אל שולחן הרפואות וידברו באימון ובדרך ארץ. גם הבניין נראה כמחודש… ובהיכנסו אל בית־המרקחת הריק והשקט ניגש בחפזה אל הטלפון טרם פשט מעילו וטילפן לסיגל. הרגיש בטלפון את ההבדל בצלילי הקולות: קולו שלו היה מלא וחזק והקול של סיגל מרוגז במקצת וחלש. היה קצת נרגז על יחסו של סיגל. מה רשות יש לו לכעוס? אולם עתה העיקר הוא שיבוא:

– כן… תדבר אלי אחרי בואך… מה? פיל? פיל איננו… לא… לא יבוא עוד אל החנות… כן, משרה שלמה… אל תדאג… הרי אמרתי לך שלא יבוא… אל תתנהג כילד, בוא מהר…

דומה, קשה לו לסיגל להבין את העניין… מובן שקשה, ביחוד שלא סיפר לו ולא יספר לו את כל האמת… טוב שלא מצא לו סיגל משרה אחרת בינתיים. לא היה רוצה לבקש איש אחר. פונק ניגש אל שולחן הגלידה. עמד רגע במקומו של פיל, ושוב חזר אל שולחן הרפואות. בבית־המרקחת השתררה תנועה אטית רגילה. אנשים נכנסו, קנו מה שקנו, שוחחו שעה קלה והלכו להם. ואחר בא גם סיגל. שמח פונק שהיו לקוחות בחדר ולא היה בכדי לשאול ולהשיב. סיגל פשט את מעילו ועמד על מקומו כאילו לא התרחש דבר. כמעט נשכחו במשך היום דאגות הבית. התרחק הבית ויושביו. אך בפנות היום החל שוב עול סתום להעיק. הוא דחה את יציאתו מבית־המרקחת לשעה קלה, ובנסעו הביתה הרגיש שחדוות הבוקר הולכת וקהה. שוב ניתן המוח בשכרון מטומטם ובקוצר־רוח.

וכשבא הביתה היה כל אחד בחדרו. לא יצא איש לפגשו. הראדיו לא ניגן. הוא שכב על הספה לנוח והעיתון בידו. יישאר זמן מה באולם ואולי ייכנס מישהו ותתחיל שיחה ביניהם. הלא לא ילך לבקשם בחדריהם, וטוב לדבר ולשמוע דברים. הלא אי אפשר להמשיך כך. רק לפני שעה קלה, בשבתו בבית־המרקחת, נדמה לו כי הכול כמעט סוּדר. לא. כלל וכלל לא. משונה: הבית שלו, בית גדול ומרוּוח; הכסף כספו, כסף שעבד עליו בזיעת אפיו; כל האנשים האלה חיים בחסדו – והוא, כאילו מחוּיב הוא להצטדק לפניהם. טעון הוא משא לעייפה ואינו יודע כיצד לפרקו.

הקשיב לחריקת הדלתות. שמע חריקת דלתה של מיימי. עברה בשקט מחדר לחדר, אך לא נכנסה אל החדר הגדול. שמע מרחוק רשרוש גם בחדר של ג’אניט. אך איש מהם לא נכנס. אילו היו לפחות באים ומדברים. היה רצון להיכנס אל חדריהם ולחבוט על השולחנות בכעס. למה נתכנסו לתוכם? למה אינם אומרים דבר? הלא בביתו הוא, וגם הם בביתו. ולא הוא חטא אלא פיל. הוא הסתכל בשטיחים, בכסאות, בשולחן, בראדיו המפואר. הספה עלתה במאתיים דולאר; השטיח במאתיים וחמישים דולאר. במאתיים וחמישים דולאר היה חי חדשים רבים עם אשתו בהיותו בן גילו של מייק. בעד הראדיו שילם יותר מארבע מאות דולאר. כסף רב היה סכום זה לו ולבּטי בשעה שהיו חוסכים פרוטה לפרוטה. ומה לו בבית הזה עכשיו? הכול הרי להם, ומה לו? עבודה ורוגז. וכאשר שכב לישון, שמע את צעדיו של מייק. צעדים אטיים ובטוחים. מכיר הוא את טיב הצעדים. הוא הכירם עוד בימים שהוא עצמו למד באוניברסיטה. היו שם בחורים כמותו שבמשך הלילה שטפו בקבוקים ועשו כל עבודות אחרות, ואל הקוֹליג' היו באים עייפים, מוּדדי־שינה, ישבו כפופים על המכתבות, וחששו שלא יקבלו ציוּן רע. עלול הציוּן, חלילה, להחזיקם עוד שנה באוניברסיטה. והאחרים, מסוגו של מייק בנו, חיוּ על חשבון אבותיהם האמידים והיו מתהלכים מחוסרי דאגה. היו מתהלכים בבטיחות ומדברים בבטיחות, כמו מייק, כיודעים את ערך עצמם. נשאו אתם ספרים מסוגים אחרים, היו מתעניינים גם בספרות וגם בתיאטרון, התווכחו ברצינות ודיברו דבריהם כפוסקים אחרונים. כמה שנא אותם. השנא אותם מתוך קנאה? המקנא הוא גם בבנו? גם בבתו ובפיל? אי אפשר. לא מתוך קנאה בא הריב. נמאס עליו פיל, חשד בו בפיל. ומי היה נוהג אחרת? את פיל לא ראה. לא שמע את צעדיו. איהו? ההלך לו? טוב מאוד. ילך לעזאזל. ואם עדיין הוא כאן, צריך לגרשוֹ, את הכלב הנבזה. ישחק לו עם נשים כאוות נפשו. האם מיחה בידו בהיותו בבית־המרקחת? אבל לא בביתו, באותו בית שנמצאת מיימי אשתו. גם בּטי היתה מסכימה לדבריו. בּטי תמיד שנאה את חתנה.

שנתו נדדה בלילה. ולמחרת הרגיש עייפות בכל האיברים, ובלא רצון שב הביתה בשעה מוקדמת. וכשנכנס, מצא באולם מעין מועצה משפחתית. מיימי וג’אניט ישבו על הספה, ומייק ישב על הכורסה. בהיכּנסו הרגיש כי נפסקה השיחה באמצע.

כּעס בלבו. מועצה משפחתית ובלעדיו. הלא עשה מה שעשה בשבילם ולא בשביל עצמו. שכח בלכתו הביתה להיכנס למסעדה, והנהו גם רעב במקצת. ולמה לא יגישו הם לו? וכי מי עבד ועמל במשך כל היום? ודאי כועסים הם גם עליו על שהפריע שיחתם. הוא דיבר ברוגז גלוי:

– אולי יערוך מישהו את השולחן ויגיש אוכל?

בבית השתררה לרגע קל דממה מתוחה. מיימי ישבה כשריסי עיניה מונמכות ולא אמרה דבר. מייק יישר את גבו, החליק בכפו על שערותיו המעטות וחייך, כאומר “דבר זה ודאי לא נוגע אלי”. ג’אניט הסתכלה רגע קל במיימי, קמה ממקומה ויצאה אל המטבח. שָׁכנה דממה כבדה. נשמע ברורות תקתוּק השעונים הדק על פרקי הידיים של מייק ומיימי. הורגשה הרחבוּת של הבית. שריקת אוטומוביל נשמעה לרגע קל והיה רצון שתימשך השריקה זמן רב ותפריע את הדממה הכבדה. צלצול כוסות וצלחות נשמע מן המטבח. טוב היה אילו נשברו באותו רגע צלחות רבות והיה מופרע השקט הכבד. היו יכולים אז לדבר על הכלים השבורים.

מייק הפריע את הדממה. הוא ניגש אל השולחן הקטן שעל יד הספה, הוציא את המקטרת, לקחה בידו, מילאה לאט לאט טאבאק, ניגש אל השולחן וישב מול אביו:

– אבא, לא רציתי לדבר במעמד מיימי, בכל זאת אדבר. סוף סוף כולנו כאן אנשים מבוגרים ומבינים דבר. אין לנו להסתיר.

כמה שנא את היהירות בדברי מייק, את המבט הבטוח בעיניו הגאוֹת האפורות. כאילו היה הוא ראש המשפחה. דומה, באים אל ביתו של מייק לבקש עצה מפיו והוא מחווה את דעתו הנכבדה.

– טוב, מייק, דבר. וכי מי אינו מניח לך לדבר?

– הרי יודע אתה למה אני מתכוין. יודע אני כי חיים אנו בעולמות שונים. ערכים הולכים ומשתנים בעולם ואף מבחן הערכים משתנה. כן הדבר בערכים כלכליים וכך הוא גם בערכים מוסריים. העביר את מבטו היהיר מאביו אל ג’אניט.

– הוא חושב שאין אני מבין את דבריו החשובים – עבר הרהור מרגיז:

– ובכן?

– ובכן? – מייק המשיך לאט לאט ובהטעמה: – כבר דיברנו על כך היום בינינו לפני בואך. מה שהיה אסור לפי דעת הקהל בדור שעבר הוא מן המעשים בכל יום בדורנו. פיל רוֹבּינס שלנו נוטה לחיות לפי דעת הקהל. לפי דעות המוסר המתהלכות בימינו אנו, לא עשה פיל דבר רע. עובדה זו חשובה מאוד, מפני שכל זה שייך אך ורק למצפונו של פיל. פיל זכאי בפני עצמו. מצפונו אומר לו כי איננו אשם. אך מובן כי לדברים אלה מצטרף עוד פּרינציפּ – עוד פּרוֹבלימה שמוכרחים לעמוד עליה. האם חטא פיל לחברה? ודאי וודאי לא. ואם איש איננו מזיק בהנהגתו לחברה אין כאן עבירה מוסרית. כל המוּסר איננו אלא עניין חברתי.

פונק רגז. בחור זה אומר לו דברים שכל בר־בי־רב היה מדברם בימיו וחושב שהוא מגלה נצורות. כל אופן דיבורו בכלל הוא כאילו היה מדבר לבן אדם שלא יבין את דבריו הנשגבים. ובכלל, מי שמך לשופט, מייקל פונק?

– ובכן מה זה שייך לי? דבר את דבריך.

– מה זה שייך לך? הרי אתה העלבת את פיל. אתה התערבת בדבר שאינו שייך אליך כלל. זהו עניין בין פיל ובין מיימי ומרי, ואתה הכית את פיל.

– ומה עתה עלי לעשות לפי דעתך המלומדה? אולי לנפול על פני ולהתחנן לפניו שיבוא ויאכל את לחמי ושיירק בפני.

מייק הצית את מקטרתו לא מיהר בתשובתו: – לפי דעתי, עליך לבקש את סליחתו. אם מיימי תדרוש זאת.

הסבלנות פקעה. מייק דיבר את דבריו בישוב הדעת, לאט לאט, כמדבר אל איש הבא לשאול בעצתו, לאיש החי בחסדו. לא יוסיף עוד לסבול! לואי דפק על השולחן במלוא ידו:

– מי? אני? אני אבקש סליחתו של פיל? ואולי מוטל עלי גם לבקש את סליחתך על שאני מפרנס אותך, בחור בן עשרים וחמש? כן, בן עשרים וחמש וסמוך על שולחן אביו. ואתה בא ומחווה לי דעות? צריך הייתי לגרש את כולכם. כן. אל תביט עלי מגבוה כאילו אתה החכם היחידי בעולם. ראיתי פיקחים כמותך. וגם כמו פיל. שאני אלך לבקש את סליחתו? גם את סף ביתי לא אתן לו לעבור…

מבטו נפל על מיימי. משהו קרה. פניה הרחבים כאילו נצטמצמו וברק שנאה התנוצץ בעיניה.

פתאום קמה ממקומה וצעקה:

– אין זה עסקך. מעולם לא ביקשתיך לתבוע את עלבוני. חיינו בלעדיך כל השנים ונחיה גם הלאה. חיינו בלי עצות וכך נמשיך… פיל הוא שלי. פיל בעלי. ועלי לגעור בו אם רצוני בכך. אבל אין זה עסקם של אחרים. לא אשמתו של פיל היא אם כל הנשים כרוכות אחריו. פיל אוהב אותי ויאהב אותי… אין זה עסקך… מוטב שתשמור על בתך הצעירה. מי ביקש מידך שתשמור על פיל… שמור על ג’אניט… כך… ככה… אני יודעת מה שאני מדברת…

ופתאום הפסיקה.

מייק משך בכתפיו ויצא מן החדר. מיימי שוב נתכנסה לתוכה. מן המטבח נישא צלצול כלים. לואי פנה ויצא אל המרפסת. מחשבות רבות ומשונות התרוצצו בקרבו. אי אפשר להשאיר את הדברים כפי שהם. בעיקר אחרי הדברים שדיבר היום אל מייק. מה יעשה עתה? אולי יירק גם מייק על הבית ועל החדרים וילך? ולאן ילך בימי משבר אלה? והעיקר הרי מייק חושב כי לא משלו, משל אביו, הוא אוכל, אלא משל עצמו, משל ירושת אמו. מייק מטהר את השרץ בפּרינציפּים. דרך מצוּינת. כמו שהוא, לואי פונק, לא רצה לחתום שטר ערבות בשביל אחותו בשל פּרינציפּים. ומיימי? כנראה, ידעה כל הזמן את האמת ושתקה וקיבלה באהבה. שיגעון. וכי מה רואות הן כולן בברנש זה? והוא ימשיך לחיות כך עם כולם? גם עם מייק ועם פיל? לא ולא. הלא הוא הולך ומזדקן. בן חמישים וארבע כמעט. וכמה יוכל עוד להמשיך? נאמר, עוד שנים אחדות. ואחר כך כל זה ילך לאבדון. לידיהם יינתן כל עמלו. בשם פרינציפּים ינקרו איש את עיני רעהו. אולי כדאי להפסיק בבת אחת את הכול. בבת אחת ולעולם. ילך ויבקש לו סרסור למכור את הבית, ואולי גם את בית־המרקחת, ויאמר לו לבוא בשעה שמייק וג’אניט יהיו בבית. תהיה גם מיימי אז. ישב אתו על יד השולחן וידבר אליו בקול רם. הוא מכיר אותו, את הסרסור, איש גבה־קומה בעל חוטם ארוך ועיניים שחרחרות ופיקחות. הלז יבין את כוונתו וידבר אליו גם הוא בקול רם.

– ובכן מה רצונו, מיסטר פונק? הלא אפשר לדבר אתו בפני הילדים, הלא כן? ודאי אין לכם סודות איש מרעהו.

– ודאי לא. אני רוצה למכור את ביתי.

ומייק יֵשב ויַטה אוזן. פּרינציפּים או לא־פּרינציפּים. לא תהיה לו אז אותה חשיבות מעושה, אותה העמדת פנים.

– וכי מה, רוצה אדוני לקנות בית אחר קטן יותר או קרוב יותר לבית־המרקחת שלו?

– לא, אני רוצה למכור לגמרי… אין לי צורך בבתים כלל.

– ואיפה יגור אדוני? הלא יש לו צורך בדירה?

והוא, לואי פונק, יזרוק מבט לעג אל מייק ואל ג’אניט וגם אל מיימי, מיימי זו הצועקת ומרעישה עולמות כשאומרים משהו על פיל רוֹבּינס:

– המעטים בתי המלון בברוּקלין? והרי יש גם בתי מלון בניו־יורק.

– והילדים? – והסרסור יסתכל בבת־צחוק מבינה בילדים ויוסיף: – אף כי אליבא דאמת אינם ילדים קטנים, ודאי חדלו לשאול בעצת אביהם מכבר.

– די להם לילדים שיקבלו ירושת אביהם אחרי מותו.

והסרסור יצחק: – מיסטר פונק, מיסטר פונק… אל ידבר על המוות… עוד כוחו במתניו… מי יודע מי תהיה העלמה הצעירה שיקח לו לאשה? אולי עוד תכריח אותו לבזבז את כל כספו עליה.

ובמקום הסרסור מרחפות דמויות נשים צעירות בחלונות. נכנסות ועומדות סביבו ומחייכות אליו. מרי עומדת צעירה, לבנה, לבושה כותונת לילה, ומגישה לו כוס מלאה מיץ תפוחי־זהב. נתקרבה אליו ואינה מתביישת, מביטה אליו בעינים נוצצות, כפי שהיתה מביטה אל פיל… עומדות על ידה נערות צעירות ושותות מי סודה, ואחדות מחזיקות בידיהן פנכות גלידה ופיותיהן פתוחים… והן מחייכות לו ונוגעות בידו… מרחוק עומד פיל ומחליק את שפמו השחרחר… אך הנה הן מתפזרות ומפנות את מקומן ובכורסה מולו יושבת בּטי. כן זוהי בּטי. פניה מקומטים והיא מביטה אליו בתחנונים. דומה, הוא שומע מלים:

– לוּאי, ככה עשית לי? הזהו ביתי? הזוכר אתה את היום הראשון שנכנסנו אל ביתנו החדש? ואת היום האחרון לפני מותי אתה זוכר? מה עשית לי, לוּאי? הלא זה גם ביתי… היית אומר תמיד כי שותפת אני לך, וכי זוהי דרך אמריקה… לואי, הרי הם גם ילדי… לוּאי… לוּאי… אבא… אבא…

מישהו עומד אצלו ומדבר אליו. האומנם נרדם? אפשר שנמנם רגעים מספר. הרגיש עייפות גדולה עוד בהיותו בבית־המרקחת. על יד הפתח עמדה ג’אניט וקולה מרוגז:

– אבא, מדוע אינך נכנס? הלא אמרתי לך כי אכין. האוכל כבר נתקרר.

א. ג’ייקי גרינברג

ג’ייקי גרינברג החייט הוא איש שמנמן נמוך־קומה וטוֹב־מזג, ובעברך ליד ביתו שבגרינווּד הסמוכה לניו־יורק אתה רואהו עומד על מגהץ הקיטור או יושב ליד שולחן התפירה כשהוא ממלמל לעצמו ומחייך לעצמו. בגרינווּד הכול מכירים את ג’ק גרינברג החייט והכול קוראים לא בשם ג’ייקי לשם חיבה וקיצור, והרגל הוא בידי העוברים ושבים בלכתם לתחנת האוֹטובוס או לקולנוע הנמצאים בקרבת מקום, להתעכב אצל בית־מלאכתו, להציץ בעד החלון ולברכוֹ בקריצת עין או בנענוע ראש. ואם היום אינו קר מדי, חזקה היא שחלון חדר מלאכתו של ג’ייקי פתוח לרוחה ושמשם יישמע קולו של ג’ייקי השר את שיריו. המון שירים לו לג’ייקי, חדשים גם ישנים, והוא שר אותם בהטעמה יתירה, כשגופו השמנמן מתנועע לקצב השיר, ואף כי לפעמים הוא עדיין שר שירים באידיש מעין “די גרינע קוּזינע” או “אוי אוֹי, דער רבּי גייט”, הרי בעיקר שיריו הם שירים אנגליים החל בשיר הנושן על הנערה דייזי הנוסעת על אופניים עם בחיר לבה וכלה בשירים האחרונים שבאחרונים. אך חסד מיוחד נוטה ג’ייקי לשירי ג’ורג' כהן המנוח, שחיבר את שיריו הידועים על ימי המלחמה העולמית הראשונה, ולאירווינג בּרלין, שעדיין ממשיך בחיבור שירים. וטעמו ונימוקו עמו:

– זוהי אמריקה… כן, חביבי… זוהי אמריקה הדימוקראטית… בהיותי צעיר לימים לא הבינותי כל זאת… הייתי עובד אז בניו־יורק עם ירוקים כמוני והייתי תמיד מדבר גבוהה גבוהה על אַנארכיזם וקאפיטליזם ועל כל מיני איזמים שבעולם… אך עתה יודע אני, כי אמריקה היא אמריקה… שפתיים תושק אמריקה. הנה ג’ורג' כהן, למשל, הריהו אירי שבאירים, ושם לו דווקא כהן, כן, כהן שמו ולא יחליפהו בשם אחר… ואירווינג ברלין, הריהו בחור משלנו, בחור מהאיסט־סייד, וצא וראה שאף הנשיא וסגן הנשיא, וכל הסנאטורים וראשי־הממשלה הולכים לראות את המחזות שחיבר. ולא עוד אלא שהשיר שלו, דוקא השיר של הבחור היהודי מן האיסט־סייד, נעשה להימנון של אמריקה.

וכך אגב דיבור וגיהוץ ונענוע בגופו השמנמן והזריז הוא שר קטע משירו של ברלין:

God, bless America,

Land that I love,

Stand beside her

And guide her.

ויש שגם אשתו מילי קטנת־הקומה ועגולת־הפנים נכנסת לקרוא לו לארוחה ועומדת רגעים מספר ומקשיבה בהנאה ביישנית לשיריו. ואז מעמיד ג’ייקי פנים שאינו יודע כלל שהיא בחדר, ממשיך את שירו וקורץ בשעת מעשה ורומז למסובים, והכול מצטחקים. ואחר הוא פונה פתאום וקורא בקול:

– הגברת גרינבּרג… מיסיס גרינבּרג… גם את עומדת ונהנית משירי בעלך היקר, ואני לא ידעתי… אילו ידעתי הייתי שר משהו מיוחד בשביל אשתי היקרה, ביחוד אחרי בואך להאכילני ארוחתך הטובה והידועה… ואני, ג’ייקי גרינברג, להוי ידוע לך, רעיתי היקרה, ואף לכם, ידידי הנכבדים, שאפילו בימי היותי אנארכיסט וסוציאליסט ומה לא, גם אז אכלתי בתיאבון את ארוחותי, אם היתה לי ארוחה… כן, כן, רבותי, גם העולם הזה כדאי הוא…

ויש שהוא משאיר את לקוחותיו וידידיו בחדר העבודה והולך אחרי אשתו.

רבים הם מבאי חדר מלאכתו של ג’ייקי גרינברג. יש ביניהם ותיקים שבותיקים ויש אנשים שאינם נכנסים אלא לרגעים מספר. ראש וראשון ביניהם הוא ג’או הדייג. כך הוא קורא לעצמו מפני שבכל יומא דפגרא ויומא דלא פגרא הוא פתאום מחליט שאינו רוצה עוד לעבוד, ולא תמשכוהו אז לעבודה בכבלים. לא צעיר הוא עתה: כבן שבעים ומעלה, אבל עדיין לא נס ליחו, וכשיש עבודה ארעית, כגון ניקוי שלג בחורף או סידור גינה באביב או עזרה סתם שאינה מחייבת הרבה, פונים אל ג’או הדייג. אך בשום אופן לא יקבל עליו עבודה קבועה. זוהי עבדות לפי דעתו. גבה־קומה הוא ג’או ורזה־גוף. עיניו קטנות וחדות ומציצות בסקרנות על סביבו כשמקטרתו נתונה בפיו. הוא חובש מגבעת שחורה רחבת שוליים, שאיש לא ידע את שנותיה, ואף הוא עצמו מתלוצץ על חשבונה. אשתו מתה זה כבר ובניו נתפזרו זה בכה וזה בכה, ובית לו גדול בן שתי קומות בטבור העיר וחדרים בו רבים, וכבר הציעו לו פעמים מספר מחיר רב בעד ביתו, אך הוא באחת: בבית זה גידלתי את בני ובבית זה אמוּת. ויודעים באי בית־מלאכתו של ג’ייקי, שאם רוצים הם לשמוע את דעתו של ג’או על העולם והוויותיו ישאלו למה אינו מוֹכר את ביתו. והוא אז מבאר בהרחבה, שהבית הוא האיש והאשה, וכסף הריהו כבנים. כסף היום הוא כאן ומחר מתגלגל לאחר, ואשה, אם תשמרנה או לא תשמרנה, היא תמיד תסוכך עליך. ולא עוד אלא שבית הריהו כמיחוש של איש, כרבמאטיזם למשל:

תמיד הוא אתך ולא יעזבך. בבית יש זכרונות בכל פינה, ואם תשכיר את החדרים הרי זה ממש כאילו מכניס אתה איש אחר אל חדר משכבך; משל, אתה מביא איש זר את אשתך. ויש שהיה מרחיב את הדברים:

– הנה, למשל, אתה ג’ייקי… נשאת אשה אחרת אחרי מות אשתך.

נשאת את מילי. אשה טובה ומצוינת היא מילי שלך. כולנו אוהבים את מילי. היא אשה טובה ואם טובה לרוֹזאלין בתך. אולי טובה הרבה מאמה המנוחה. אבל הבית שלך אחר הוא. אין זה אותו הבית. וגם בתך היא אחרת. וכך מרבה בדברים גם רעהו הותיק של גרינברג, טוֹני הסַפָּר הזקן האיטלקי, הסוציאליסטן, שנשאר כרוך אחרי נורמאן תּוֹמאס ועתה עליו לענות בחדר מלאכתו של ג’ייק על כל הקושיות שמקשים ג’ייקי גרינברג והמסובים בנוגע למצב הסוציאליזם בעולם והסוציאליזם של בּווין ואטלי כביכול, ויש שאפילו אחד מבניו של הספּר עוזר עם יריבי אביו להקניטו. טוני הוא בעל שפם שהפך שיבה ועיניו גדולות וחוּמות ודבריו מהירים וחמים ובשעת שיחתו הוא כועס ורוגז. אך בהיווכחו שהגדיש את הסאה ברוגזו, מתרחבים פניו הורוּדים בחיוך טוב והוא צוחק וצוחקים גם יריביו. ויש שנכנס גם השוטר הצעיר האירי זקוף־הקומה, שכולו מצוחצח ומפורכס ואינו אהוב על ג’ייקי, בייחוד כשהוא משהה את כפו על הנערות הנכנסות. ובין השאר נכנס גם ידיד נעוריו של ג’ייקי, סם פילש העשיר, שבתו מארגריט היא ידידת נעוריה של רוזאלין, ותלמידי בית־הספר נכנסים, וסתם אנשים המביאים ולא מביאים בגדים לגיהוץ, כי בחדר מלאכתו של ג’ייקי תשמע תמיד משהו מבדח.

ב. ג’ייקי ורוזאלין

קולו של ג’ייקי היה מתנמך בראותו מרחוק את גזרתה הדקה והעצבנית של רוזאלין בתו. ידע כי לא לרצון לה שיריו וליצנותו במעמד השכנים, וידע כי בבואה הביתה תשתרר בבית שתיקה ממושכה ועקשנית. לא חדל מיד לשיר, אדרבא, המשיך את שירו וליצנותו בעקשנות. אולם פסקה ההתלהבות ופג טעמו של השיר.

וכשהיתה עוברת באותה שעה בחדר־המלאכה אל פנים הבית, לא היתה אומרת דבר. היתה מחייכת בחיוך כבוש, מנענעת בראשה לשלום ולפעמים אף שואלת לשלומו של אחד הלקוחות. אך מיד הורגש כאילו נחלק החדר לשנים: בחלק האחד ג’ייקי וידידיו ובשני זו הנערה היפה גבוהת הקומה וחדת־המבט, שלמדה בניו־יורק באוניברסיטאות, שלושה ערבים בשבוע היתה רוֹזאלין נשארת בניו־יורק לשם לימודיה. ויש שהיה ג’ייקי שמח בלבו על אותם הערבים שהיה נשאר עם מילי אשתו בלעדי רוזאלין. קשה היתה השתיקה הממושכת והמתוחה ליד השולחן עם בתו היחידה.

במחשבותיו ניסה ג’ייקי להצדיקה. לא לכבוד הוא לה לרוזאלין ולא לכבוד אף לו לעצמו שהוא עושה מעשי ילדות ושר ומתלוצץ. סןף סוף צודקת. וכי מה נתן לה בכלל? הנה ודאי פוגשת היא בחורים והם שואלים אותה מה מעשי אבא. ומה תענה להם? אבא מטליא טלאים… ולא עוד אלא שאבא ליצן, בדחן ומבדח את הבריות.

ויש אשר כעס ורוגז מתעוררים גם בו. אמריקה היא זו. ארץ חוֹפשית היא אמריקה. וכי מי היא שתלמדנו דעת? הרי סוף סוף עדיין סמוכה היא על שולחנו מן הפרנסות שלה במשרד שהיא עובדת בו לא היתה מספקת אפילו לשמלותיה וסמרטוטיה. ויש שמילי אשתו הטובה משתדלת להפיג את השתיקה הממותחה בדברים רכים. מה טובה היא מילי. כאילו אינה מרגישה כלל במתיחות וכאילו הכול הוא בסדר ממש:

– רוזאלין… טוב שאת אוכלת בבית הערב… נתן לי הקצב חתיכת בשר מצוינת… כלבבך…

– רוזאלין… החום בניו־יורק היום נורא, כנראה. לכי, נוחי קצת…

פיקחית היא רוזאלין ועונה למילי מה שעונה. אך ברור לו שאילו היה הוא אומר לה לרוזאלין משהו, היתה ודאי שותקת בכוונה את שתיקתה הממותחת, המעצבנת ומשגעת, עד שאתה רוצה לקפוץ ממקומך, להכות על השולחן באגרופך ולצעוק ולאיים ואחר כך להתחרט על הצעקות ועל החבטות. ומר וצר לו לג’ייקי, וקשה לו להבין ואין לו למי לספר על הכאב הנסתר הזה. ואיך יבינו, והרי כל באי בית עבודתו מטפחים לו על כתפו באהבה והוא גם הוא מתיידד אתם בנקל. ולא עוד אלא שיש אשר צעירים נכנסים ומספרים לו על ציוּניהם:

– ג’ייקי… יודע אתה מה קיבלתי בהיסטוריה? ציוּן מצוין, ג’ייקי.

ולפעמים שואל ג’ייקי מאת התלמיד מה ילמד ומה רצונו לעשות לכשיגדל, והתשובות הן ידידותיות. וגם על כשלונות מספרים:

– ג’ייקי, לא טוב, ג’ייקי… אבא שלי אינו יודע… נכשלתי בגיאומטריה. ג’ייקי, לא טוב… לא שמעתי בקול הורי… ובכל זאת גהץ את המכנסיים היטב… נשף יהיה הערב ויש שם נערות מתוקות כדבש… ואף הלואה קטנה מבקשים מאת ג’ייקי, ועל פי רוב מחזירים. והוא גוער ונותן. וכמה היה רוצה שגם רוזאלין תספר לו משהו מאשר אתה… או שלכל הפחות תדבר אליו כמו האחרים. ולא עוד אלא שבמעמדה של רוזאלין אף יתר הצעירים דיברו עמו באופן אחר. במעמדה היו ממעטים בדברי ידידות ומרבים ליצנות. נכנסו לקצב דבריה…

כך… כך… ג’ייקי החייט שלא למד בקוליג' ולא למד בהיי־סקוּל אינו ראוי לדעת מהנעשה עם בתו. אולם טעות היא בידה, אם סבורה היא כך. יודע הוא הרבה. אולי יותר מדי. טוב היה לו אילו ידע פחות. וכי אינו יודע על אהבתו של מארטין המנוח גבה־הקומה הרזה בן אהרון דארף המורה העברי שבגרינווּד? שניהם, כאב כבנו, רציניים מאוד, כאילו רוצים לצחוק ואינם יכולים. אולם טובי־לב הם. אולי צריך לאמור עתה כי מארטין היה טוב לב. מרחוק בעד החלון היה רואה אז את מארטין דארף נפרד מרוזאלין ונשאר עומד שעה ארוכה ואחר כך מתהלך סביב ביתה. וכי לא ידוע לו כי חברו של מארטין הלומד בבית־המדרש לרבנים מחזר אחריה בעקשנות? אינה יודעת, בתו התמימה וחושבת עצמה לפיקחית, כי הוא, אביה הזקן שלא למד בקוליג', יודע דברים מספר. הוא שאל וחקר גם בנוגע למשפחתו של בחור זה. כך למשל ידוע לו, כי משפחתו של הבחור אדוקה מאוד ושלאביו זָקן גדול ויפה ושהוא בעל גאוה ואינו אהוב על הבריות, ואם יוגד לו לאיש זה שבת ג’ייקי החייט מגרינווּד אומרת להינשא לבנו היחיד האומר להיות רב בישראל, יקפוץ מרוגז… טוב דווקא להכעיס בן אדם כזה. גם אמו של הבחור יחסנית. אומרים עליה שהיא עוסקת בעסקי ציבור ושמה מופיע תכופות בעיתונים… ג’ייקי גרינברג, ישישו בני מעיך, ג’ייקי… אתה עולה מעלה מעלה… זאת אומרת, אינך רוצה כלל לעלות, אלא שבתך רוזאלין מעלה אותך על כרחך. מחותן תהיה, ג’ייקי, לרבנים ולעסקנים. ואל תחשבי לך, רוזאלין, כי אבא אינו יודע את הבחור עצמו. בחור לא רע כלל. טעם לא רע לך, בתי רוזאלין. בחור לא רע, אף כי שונה לגמרי ממארטין. מתהלך מסוֹרק ומצוחצח ובטוח בתנועותיו. האמת ניתנה להיאמר, כי קל יותר לחיות עם איש היודע את אשר לפניו.

אולם הוא, ג’ייקי, אהב את המנוח יותר… ולא עוד אלא שגם ידועה לו לג’ייקי אותה תקופה אחרי מות מארטין כשרוזאלין התחברה עם מארגריט פילש ושתיהן התהלכו עם הבחורים הנכרים, שקצים ויהודים שהם כשקצים. בנו של השופט היה מחזר אז כדרכו אחרי מארגריט פילש, ובנו של בעל הקולנוע העשיר התהלך עם רוזאלין. שני שקצים בלונדיניים. העמיד אז פנים שאינו רואה, וכאב הלב. היו אלה ימים קשים מאוד. רוזאלין היתה באה כועסת ומורגזת ומתרתחת על כל הערה קטנה שבקטנות. כך, כך הוא, שקצים או רבנים… אין היא יודעת שבילי זהב רוזאלין… כמה הונח לו שחדלה אז מן השקצים ושוב התחילה להתהלך עם טוֹלי שפירא. טוב שלא אמר לה דבר באותם ימים. אפשר שאילו אמר היתה עושה את ההיפך, להכעיס… ומי יודע אולי חדלה ונאחזה בחברו של מארטין מפני שראתה והבינה את צערו.

לא קל היה באותם ימים שרוזאלין התהלכה עם חבורתה של מארגריט פילש. היתה יראה משגעת. כמה קינא אז באנשים היכולים לגשת אל בניהם ובנותיהם ולדבר אתם כדבּר איש אל רעהו. ובראותו כי אותה דאגה מקננת גם באחרים לא הוקל, אלא שראה עצמו קרוב יותר לאותם אנשים. ידיד לדאגה היה גם שכנו בעל בית־החרושת לנעלים אירווינג פילש. היה פילש נכנס כאגב אורחא, אולם ידע ג’ייק כי עיקר בואו הוא להיוודע אם לא התרחש משהו לבתו. כנראה, גם הוא ירא לדבר עם בתו. אירווינג פילש עלה לגדולה ונתעשר והנהו אפילו נשיא בית־הכנסת שבגרינווּד. אולם ביטויו האנגלי כשל יהודי הבא מארצות מזרח־אירופה, ה“ר” מחורחרת וה“ת” כדין “ד”, ומאחורי גבו מחקים אותו חברי בתו ולועגים למבטאו.

לא קשה לו לג’ייקי לדבר אל הנשיא, כי זוכר הוא עדיין אותו מן הימים שהיה מחוסר־פרנסה ועובד בחמישה דולארים לשבוע, אלא שנהפך המזל ובעליו פשט את הרגל והחנות נשארה בידי פילש וחברו ואחר כך מת החבר ממחלת לב

– וכך עלה פילש ממדרגה למדרגה. אך בעצם הוא עדיין יהודי פשוט וטוב־לב, חסון בגופו ומדבר בקול ובגילוי־לב:

יודע אתה, ג’ייקי, מה שאומר לך… טוב לנו ולא טוב לנו… הנה גם לך בת יחידה. ומה יהיה, בינינו לבין עצמנו, מה יהיה אם תבוא מחר בתי או בתך ותאמר שהיא נישאת לנכרי… ג’ייקי, יכאב הלב, ג’ייקי. ומה תוכל לעשות אתה, ג’ייקי, ומה אעשה אני? לא כלום, ג’ייקי, ממש לא כלום… ומי אשם בזה? איני יודע…

כאילו דיבר פילש את דבריו הוא. כי ידע גם ג’ייקי, שאם יקרה הדבר לא יהיה לו כוח לעכב. עלולה היא לבוא הביתה באחד הערבים – דווקא בשעה מוקדמת מן הרגיל – ובין מאכל למאכל תבליע אגב לעיסה את דבריה ותבשר לו את הבשורה הגדולה. תבשר אגב הפרחת המלים לתוך החלל, כאילו אגב אורחא. כאומרת, שהנה קנתה לה שמלה חדשה.

קשים היו אותם ימים. יש שהיא מאחרת לבוא באחד הערבים, ואינה מטלפנת ואינה מודיעה. והוא, כרגיל, אחרי ציפייה של שעות ארוכות, מסתלק מן החלון, בשמעו את טפיפותיה הקלות והמהירות, ומעמיד פנים שלא חיכּה לה כלל. אך לפעמים לא היה יכול להבליג על כעסו ושואלה. היה מתחיל

בניחותא:

– רוזאלין, למה אחרת כל כך?

והתשובה היתה מקניטה. על פי רוב היתה עונה בשאלה:

– וכי מה יש?

וביחוד הרגיזה שאלה אחת תכופה משלה הבאה כתשובה:

– וכי מה ההבדל?

גם ג’ייקי היה יודע לכעוס. אחרי ככלות הכול, האומנם אין הבדל אם אבא יושב ודואג? ואז הוא מתפרץ:

– ודאי שיש הבדל…

והיא שוב, באדישות זרה ונוקבת עד הלב, היתה מסננת בין שפתיה דברים אחרים מסוג זה. דברים קצרים ומקניטים עד מוות:

– כך הוא? יש הבדל?

וקשה היה להישאר אדיש כלפי הקול החד והמלגלג.

ג. בעיותיה של רוזאלין

קשה היה לרוזאלין בימים אלה, שניאותה ולא ניאותה להינשא לנפתלי שפירא, חברו של מארטין המנוח. פעמים רבות אמרה בלבה, שעם בואה תשב על יד אביה הטוב, תאחז בידו, תלטף את כפו ותספר לו הכול. תספר לו כמה אהבה את מארטין המנוח. תספר לו מה שאינה מספרת לאיש, כי היא רואה את מארטין המנוח תכופות כמראהו במדי־הצבא: גבה־קומה, רזה, כפוף במקצת, ועיניו, שדוֹק צהוב פרוּש עליהן, תמיהות ותוהות. בימים ההם כשהיה מארטין נוגע בה היתה ידו רועדת והוא נראה כמהסס. בכול היה כך. קודם נראה כמהסס ואחר כך ממשיך בעקשנות. מה טוב היה אילו היתה יכולה לשבת עם אביה ואמה ומבקשת מהם עצה.

מילי, אמה חורגתה, אשה טובה וחביבה אך מתכנסת לתוך תוכה בראותה את בתה חורגתה. מתכנסת כאותו צב, למרות דבריה הטובים כביכול. הרואה היא ברוזאלין את אמה המנוחה בצעירותה? ידוע לה לרוזאלין הכול מתוך שיחות ורמיזות הנשמעות לכמה פנים, שבצעירותם היו ג’ייקי ומילי מאורסים, והנה באה אמה המנוחה של רוזאלין וגזלה את אביה ממילי. מעין להכעיס היה בכך, כי לא אהבה האשה את ג’ייקי. בּזה לו בפני הכול. מילי היא אשה טובה ונראית כמיועדת לג’ייקי לאשה מששת ימי בראשית. ואמנם ג’ייקי נשא את מילי אחרי מות אשתו הראשונה. אך נדמה לה לרוזאלין, שאשה טובה זו יראה אותה. מי יודע, אולי רואה היא בה את אמה המנוחה שהסבּה לה כל כך הרבה צער… הכול אומרים כי אמנם דומה היא רוזאלין לאמה בתוי פניה.

מה טוב היה אילו יכלה לשבת על יד אבא ולספר לו את הדברים המעיקים עליה. בעצמה אינה יודעת למה היא עונה ברוגזה לאביה בשעה שהוא שואלה והיא רוצה לענות. לו יכלה היתה מספרת לו על החוטים הדקים הטווּיים בינה ובין מארטין. מה אוהבת היתה להיכנס אל בית אבי מארטין המורה לעברית בגרינווּד. הכול שם היה שלא כבבית אביה. אביו של מארטין השקט שמר על כל מוצא פיו. איש גבה־קומה היה, רזה כמארטין בנו ופניו דאוגים ואשה קטנה לו, שתקנית, ותמיד ממהרת ועסוקה ואינה מספיקה, והאב תמיד יושב וקורא והמדפים בבית מלאים ספרים קטנים וגדולים, ובבית רהיטים ישנים, ומתוך הכורסאות מבצבץ המוך, ועיתונים מתגוללים בכל פינה… אך נעים היה בבית הזה. שם, דומה, בני המשפחה מספרים היו ומתייעצים איש עם רעהו… כשמארטין מדבר הכול מקשיבים, וכשאבא פותח את פיו מארטין כולו אומר כבוד והאם אינה גורעת עין וסופגת כל מלה ומלה.

כך בשעת נסיעה מניו־יורק לגרינווּד וחוזר חלילה היתה רוזאלין מהרהרת על חבריו של מארטין ועל חברותיה. נפתלי שפירא היה חברו הטוב של מארטין. שניהם נפגשו יחד בבית ספר עברי בניו־יורק ושניהם היו בתחילה זרים לה. להם לשניהם, למארטין בן המורה העברי בגרינווּד, שביתו מלא ספרים עברים, ולנפתלי בן השוחט האדוק אשר בפלטבּוּש היה הדבר ברור כי מוכרחים הם ללמוד עברית ושאי אפשר אחרת, ואילו לרוזאלין היה לימודם זר. היא היתה היחידה מבין חברותיה של מארטין ונפתלי שלא ידעה עברית, ובהתחברה אליהם נשארה קירחת מכאן ומכאן וכמעט בלי חברוֹת, כי לחברותיה מגרינווּד היו ענייני הבחורים האלה לזרא. ניסתה פעם לקרב את מארגריט פילש לנפתלי שפירא, והדבר לא עלה להם. מארגריט נמצאת עתה תמיד בחברתו של מייק מוֹרפי בנו של השופט וחייה עוברים בהילוּלה וחינגא… הרי גם היא ניסתה להיות בחברתם שבועות מספר. דומה, הימים היו עוברים תוך מחול קל. הכול עובר בקלילות:

הנסיעה, הישיבה באולם הגלידה, השיחות, היחסים. ומארטין היה כל כך כבד לעומתם, כאילו נושא עול ומטילו גם על בני־לווייתו. העול הזה קירב את הבן אל אביו. משל לשני שורים המושכים בעול אחד. אך מארטין איננו והדברים נסתבכו יותר. עתה יש לספר לאבא ולאמא על נפתלי שפירא חברו הטוב של מארטין. על נפתלי יפה־התואר, שעיניו שחורות וגדולות ומזהירות, ושערותיו שחורות ומקורזלות, והולך הוא בחיים ככובש לו דרך ובדברך אליו עיניו משתלהבות, ודומה שתפש את מהות דבריך לפני שגמרת להוציאם מפיך. תמיד נעים בחברתו של טולי שפירא, הוא כאילו מנחש ויודע את חפצך לפני שאת מוציאה את הדברים מפיך. בעצם אין צורך לספר לאבא את הפרטים… יש צורך לשבת על ידו ולדבר סתם, כי רוצה את לדבר אל מישהו קרוב מאוד לך. ברור שלא נסתרו הדברים מאבא למרות שתקנותו ולמרות ליצנותו והלא־איכפת שלו המעוּשׂה. וכי נסתר ממנה כיצד מחכה הוא לה בלילות ומביט בעד החלון, ומיראה פן תגער בו הוא נחבא בחדרו או מעמיד פנים שמתקן הוא אי אלה דברים. אבל איך תשב על ידו ולא הורגלה לכך. לא הורגלה ליהנות מאהבתו הרבּה אליה.

זוכרת היא בדיוק אותו יום שמארטין הציג לפניה את חברו טולי שפירא. בתחילה היתה זו פגישה ככל הפגישות. היא נחשבה חברתו של מארטין, וטולי יועד על ידיהם למארגריט. אך הדברים היו יגעים בין מארגריט וטולי. מארגריט ראתה עצמה זרה ביניהם, בין שני הבחורים הרציניים. ואפשר שמארגריט מיד תפסה שעיני שני הבחורים עוקבות אחרי רוזאלין רעותה. מארגריט נסתלקה מיד מאת החבורה ומארטין התכווץ בתוכו ומאז נראה תמיד כמתהלך יחידי אף כשכולם היו על ידו. דומה, קומתו נתיישרה וכתפיו הורמו בעקשנות, וכל גמישות ניטלה מגופו.

מארגריט פילש הערה, גלוית־הלב וגלוית־התאוות, העמידה אותה את רוזאלין על כך מיד. לא רגילה היתה מארגריט החמודה שהבחור המיועד לה לא ישים לב אליה, ולמחרת אחרי הפגישה בהישארה יחידה עם רוזאלין אמרה לה את דבריה בלי קנאה, בפיקחות. עינייים ערות ושובבות לה למארגריט, אף קטן סולד קצת, שפתיים קטנות ועבות וגופה מתנועע לקצב דבריה:

– רוזאלין, למה הבאת אותי אל שני בחורים המאוהבים בך?…

בכלל לא מסוּגי הם. כבדים הם. אולי כשאזדקן אבקש לי בחורים כאלה. לעת עתה איני רוצה בטראגדיות. מארגריט הערה והפיקחית לא נכנסה אל הסבך. יודעת היא כיצד להתקרב אל הבחורים בצחוק מגרה על שפתיה הקטנות והעבות וגם כיצד לצאת מן הסבך. אך רוזאלין נסתבכה בין שני הבחורים האוהבים אותה. וקשה היתה היציאה. עד שיום אחד הודיע מארטין את דבריו. שניהם, מארטין וטוֹלי, נתקבלו אז לבית מדרש לרבנים והיו פטורים מן הצבא. אך יום אחד הודיע מארטין שאומר להתנדב. קרה הדבר בשבתם יחד בקפיטריה, אחרי צאתם מאחת אסיפות המחאה שבה השתתפו גם תלמידי בית־המדרש ורבנים רבים שכבר סיימו ושימשו ברבנות. הגיעו אז הידיעות הנוראיות על השמדת היהודים ועל כבשני־האש. אסיפה רבת־עם היתה זו במדיסון סקוויר־גארדן שבניו־יורק ואנשים רבים הקריבו לשם כך את ארוחתם השמנה בבית והחליטו איש ואשתו ומשפחתו לאכול בבית־אוכל בניו־יורק ולא תצטרך האשה לבשל ותוכל לנוח קצת, ואגב אולי תקנה לה משהו בעיר, כי זה זמן רב לא היתה שם כלל… וכך באו יהודים מברונכס ומפלטבּוּש ומבנסנהוירסט ואפילו מעיירות סמוכות ללונג־איילנד ומניו־ג’רסי ומעיירות בקוֹנקטיקוֹט, כדי להשתתף במחאה ולשמוע את דברי הנואמים הגדולים והמפורסמים… ואחרי תפילת יזכור ושירת “עוד לא אבדה” קמו האנשים והתחילו לשוב במירוץ אל הרכבת התחתית והרכבת העילית ורכבת לוֹנג־איילנד וההוֹדסוֹן־טיוּבּס, לשוב למשפחותיהם ולבתיהם ולשמוע בראדיו מה קרה ומה עשתה המלכות הרשעה של בּווין בארץ־ישראל; ואגב הליכה הביתה מן הרכבת להיכנס אל אחת החנויות ולקנות קצת חמאה, כי אמור אמרה האשה שכמעט אזלה החמאה ואזל הסוכר וטוב להביא משהו, כי בשכנותם נותנים בסך הכול רבע ליטרה של חמאה, והרי אי אפשר להתקיים בזה, בייחוד שהשכנים רצים כל אחד לחנויות רבות ומשפחתו אוהבת חמאה, כי כידוע לכולם אינם זוללים וסובאים. אולם אי אפשר בלעדי פרוסת לחם בחמאה, והצרה היא שיש נשים המשיגות הרבה ויש נשים שעליהן הוטל כל העול… אך לא הכול אצו הביתה.

סוף סוף כשיוצאים פעם בשמיטה מן הבית אין לרוץ מיד חזרה, והעולם לא ייהפך אם יבלו שעה קלה בניו־יורק, וטוב להיראות עם ידידים שאין רואים אותם אלא באסיפות רבות עם כאלה, ויש רצון גם להיכנס לקולנוע, אף כי מצד אחד לא נעים הדבר, אולם מצד שני הרי יש הצגה אחת אנטי־נאצית שהכול צריכים לראותה ולתמוך בה, ושנית, כמו שאמר אחד הנואמים, למרות כל זה אסור לנו להתייאש… חושבים הם כי ישמידונו, אך על אפם ועל חמתם חיה נחיה… הֲמָנים רבים אמרו להשמידנו ואנחנו בילינו אותם… נאום טוה היה זה ומרומם ומעודד. כן, בילינו אותם, את כל הצוררים ונבלה גם המן זה…

ומי יודע מה משפיע על בחור צעיר וטוב כמארטין, אם הנאומים משפיעים או דווקא החיפזון לאחר הנאומים וההספדים וה“אל מלא” והריצה הביתה ואל בית־האוכל ואל שיחת רעים ואל הקולנוע… ואולי חשב ברגעים אלה דברים יותר קרובים ויותר פעוטים, ואפשר שרצה גם לראות את הרושם שדבריו יעשו על טולי ועל רוזאלין…

– החלטתי שלא להיכנס לבית־המדרש… מקומי בצבא עם חברי.

טוֹלי היה מוכן לדברים אלה וטען: אדרבא, בתור רבי יביא תועלת גדולה יותר. הלא לא יאמרו למהנדס, למשל, שייכּנס דווקא לחיל־הרגלים, וכרב צבאי ימלא שליחות רבה וחשובה יותר מאשר בחיל־הרגלים. ודבריו של מארטין היו פשוטים יותר וקולעים יותר:

– אני מוכרח ללכת למעני… איני יכול להביט בפני אנשים. אני בוש להתהלך בחוצות… איני יכול לשמוע לנאומים. כשאני רואה כוכבים בחלונות ההורים השכולים דומה שאני הורגם… כי מה היה אילו היו כולם כמותי נשארים בעורף…

ואחרי צאת מארטין לצבא כתב לה מכתבים אחדים. היו אלה מכתבים קצרים בלי דברי אהבה ובלי ההתבדחות הרגילה במכתבי החיילים. היא ראתה אותו במכתביו: אותו בחור רזה האוהב בהסתר ובעקשנות כשגופו הארוך והדק נמשך אליה במתיחות.

וכשהגיעה הידיעה על מותו במלחמה, הלכו השכנים והידידים לנחם את ההורים השכולים, וביניהם בא גם ג’ייקי גרינבּרג. ג’ייקי גרינבּרג הדברן לא מצא מלים וישב ושתק, אך בלי ספק ראה הוא את יחס ההורים לרוזאלין בתו. האם הקטנה השקטה החזיקה בידי רוזאלין והחליקה עליהן בכפּה. עם צאתם אולי תאחז כך בחפצים של בנה המוּשבים לה מן החזית, ואפשר שכך היא מחליקה בלילות על גבי הכר במיטתו המיוּתמת של מארטין. האב דיבר עם הבאים. לצאת ידי חובה דיבר, ואולי חיכה במתיחות שהם כולם יצאו ויוכל לשבת יחידי. דומה היה למארטין בשעת התרכזותו. גבוה וכפוף ונתון בתוך עצמו, אלא שדבריו ותנועותיו הביעו הכנעה ורפיון אונים. הרהרה רוזאלין על המעשים שיעשה אחרי צאתם. יקום מפעם לפעם, יטול ספר ויניחהו ושוב ישב… ופתאום, לפתע פתאום, תפרוץ יללת אשתו, והוא יגש אליה, יניח לרגע את כפּו על כתפה, ושוב יקח ספר בידיו. וגם את טולי שפירא מצאה שם פעם. אמרה שלא תפגשהו עוד, אך נכמרו רחמיה עליו. קשה היה לו לבחור. דומה היה כֹמַפנה את עיניו לא רק מן האחרים אלא אף מעצמו.

מוזר ומכאיב היה שבאותו רגע לא חשבה על מארטין שנהרג ואיננו אלא על הבחור יפה־התואר הזה הבטוח בכוחותיו ומעוֹרב עם הבריות, שישב עתה נבוך ליד ההורים השכּוּלים, לא ידע מה לאמור, ירא להביט עליהם וירא שלא להביט עליהם, השתדל לכווץ את גופו ונראה לו שהנה הוא מתבלט לעיני כול.

אפשר שגם האב השכול הרגיש בכל זה ובכל שעת נוכחותו של טולי דיבר… התאמץ ודיבר… שאַל מי הם המורים ומה הם הלימודים ולא ידע שמכביד בשאלות אלה.

ואותו ערב בבוא רוזאלין הביתה ידעה שטוֹלי יטלפן אליה, וכך היה. דיבר תחנונים:

– רוזאלין, אנו רוצה מאוד לראותך… התוכלי? אני מוכרח לראותך…

קשה היתה פגישה זו. היה ערב קריר על הריוורסייד־דרוייוו שבני־יורק. ישבו על אחד הספסלים מול ההוּדסוֹן המעורפל שאורות רועדים בתוכו. הוא ישב קצת מרוחק ממנה שלא כדרכו ולא הביט בפניה בדברו:

– רוזאלין… את בָּזה לי?

אך היא לא בזה לו, ובעצמה כעסה על כך. אדרבא, טוב היה לשבת אתו בערפל… דומה היה שאם ילך הוא ממנה לא יישאר לה איש והיא תהיה לבדה בערפל הרב הזה.

וכך ישבו שעה ארוכה. והוא היה קרוב לה ורחוק. מישהו בערפל מאיים עליה על שבתה אתו כאן. בתוך המים קמו דמויות אנשים גדולים, גבוהים ומאיימים.. דומים הם לאביו של מארטין… גם למארטין היתה אותה תנועה שקטה ועקשנית, אלא שאביו עומד בהכנעה ומארטין היה עומד ישר בלי התרפסות…

ולמחרת, כשטלפן שוב, לא נענתה. החליטה לסרב.

חברתה מארגריט הפיקחית והערה שהרגישה בתהייתה של רוזאלין הזמינה אותה לבלות ערב עם החבריה שלה… וכך המשיכה בחברתה חדשים מספר. היתה נוסעת אתם לריקודים, היתה לפעמים שותה. זה היה עולם אחר לגמרי, שמארגריט פילש נתמצאה בו. אלה היו הימים הקשים ביותר בבית. ידעה כי לא נסתרו הדברים מאביה ולא יכלה דבּרוֹ לשלום… יש שרצתה לדבר אליו דברים רכים וטובים, ומיד כשראתה אותו נתמלטו מפיה דברים קשים. עד שערב אחד טלפנה היא עצמה אל טולי…

ד. בבית פנימה

בעצם היתה עיירת גרינווּד יכולה להיחשב על פרברי ניו־יורק, אלא שבשל אילו סידורים משונים יצא שאינה אלא עיירה בפני עצמה: עיירה שרוב תושביה עובדים בניו־יורק, קוראים עיתוני ניו־יורק, הולכים לראדיו־סיטי אשר בניו־יורק ורואים עצמם בגאווה כתושבי גרינווּד. ביתו של ג’ייק שייך לו ועליו גאוותו. קנה אותו עוד בזיל הזול בראשית שנות השלושים, כשאשתו הראשונה היתה בחיים ורוזאלין היתה תינוקת. הבית רחב־ידיים והחדרים מרוּוחים. אפשר היה להשכיר חדר, אולם אינו רוצה בכך: רוזאלין הגיעה לפרקה, וסוף סוף מה יש לו לג’ייקי גרינברג להראות להם לבחורים? יהיה לכל הפחות בית הגון. ולפעמים כשאין העבודה דוחקת הוא נכנס אל הבית פנימה, מתהלך בחדריו ומביט בעד החלונות הפונים אל צומת הרחובות. שמות נהדרים להם לרחובות אלה: רחוב ג’פרסוֹן ורחוב לינקוֹלן ותיאוֹדוֹר רוּזוולט. וטוב לראות בעד החלון את הרחובות הרחבים המשתרעים עד למרחק והמכוניות המבהיקות האצות זו אחר זו, והחנויות מעבר לרחוב ואולם הגלידה שבקרן הרחוב, והאותיות הגדולות של שלטי הקולנוע וגם בית־הכנסת ובית־היראה של הנוצרים הנראים בקצה הרחוב.

וביום בהיר, כשמבהיק הכביש במרחק והשמים טהורים ורחבים, מורגשת רחבות והנאה. בפנים הבית ארבעה חדרים. מחדר המלאכה נכנסים אל חדר־האורחים הגדול שחלונותיו פונים אל הרחוב, ומשם אל חדר האוכל ואל שני חדרי־המיטות ולמטבח. רוזאלין אינה באה הביתה אלא בערבים, וטובים הבקרים בבית ונוחים. מילי עסוקה במטבח ומשם מגיע שכשוּך מים ונקישת כלים. מילי היא אם חורגת לבתו לרוזאלין אך טובה היא לה מאֵם. היא אשה שקטה, קטנת־קומה, עגולת־פנים, ודומה שעיניה החוּמוֹת והגדולות תופסות רוב פניה הקטנים. מה טוב אילו היתה גם רוזאלין שקטה וטובה ולא גוערת ולא נרגזת. דומה, אשה זו אינה מטילה שום אחריות עליך. אינך דואג לה כלל. טוב ולא טוב כך. לרוזאלין אתה תמיד דואג. או שאתה ירא ודואג לדברים שהיא עושה, או שאתה מיצר על הדברים שהיא עלולה פתאום לעשות. מה דומה היא רוזאלין לאמה, לאשתו המנוחה.

רזה, גבוהה, מוארכת־פנים, ומוזר ולא מוזר שכעס ואהבה משמשים בערבוביה בזכרך אותה. דומה, כל הווייתה היתה דוחקת אותו. קומתה הדקה היתה ממלאת את כל החלל בבית ללא שיוּר, ירא היה לפצות פיו מחשש שעיניה האפורות הצרות תפנינה אליו בלגלוגן הדק.

ויש שבעמדו ליד חלונות החדר הגדול באים גם הרהורים על היחסים שבינו לבינה. הוא רואה מבעד לחלון נשים צעירות, זקופות ויפות, וּבצעדן מתבדרת השמלה ונגלית שוק חמוּדה ומגרה, ויצר הרע לוחש, ויש שהוא משתיק את היצר ויש שאינו משתיקו והוא ממשיך להביט בעד החלון מתוך היצמדות עין ומתיחות. ופתאום עולה על הלב, שהנה עומד הוא כאן וחושב על הכול ואינו חושב כלל על האשה הטובה והשקטה המתהלכת שם בפינת המטבח, שוטפת את הכלים ומכינה לו ארוחה, לו ולבתו. כלא היתה כלל. הרי רק בקשר עם רוזאלין ואשתו המנוחה הוא מהרהר בה. האוהב הוא את מילי? מה זאת אהבה בכלל? האהב את אשתו המנוחה, זו שהיתה ממלאת את כל הווייתו יום יום במתיחות ובכאב, שהיתה מכה את התינוקת שלה ומנשקתה חליפות. ובשמעו את הצעקות היה ירא להיכנס אל החדר אלא היה נשאר בחדר המלאכה ומקשיב במתיחות לנעשה בבית פנימה… וכך גם עכשיו. הוא חושב תמיד על רוזאלין והלא רק כשאיננה כאן הוא נושם לרווחה… והנה מסתכל הוא עתה בנשים העוברות. נעימה ההמולה המגיעה מן הרחוב. ביחוד כשבאה שעת הצהריים והילדים מקפצים ורצים זה אחר זה… ולפעמים מנסה הוא לראות את עצמו רץ בהיותו קטן ובשום אופן אינו יכול… הכול כל כך רחוק שם בימי ילדותו הרחוקים מעבר לים… רחוב מאובק וילדים רצים מן ה“חדר” בהמולה דומה לזו… עתה אינם… נכרתה אותה ההמולה וחרב אותו הרחוב. איננו עוד, ולא יהיה עוד… כל השנים האלה אמר שיבוא עוד פעם לשמוע את ההמולה הזו ולראות את הילדים המקפצים ברחוב המאובק והבתים הקטנים והשחוחים העומדים לצדיו, והשמים הכחולים הרחוקים והניקוש והשקשוק הנישאים באויר. כל הימים האלה היה נמשך לראות שוב אותו רחוב… רוך וכאב מצטברים בלב פנימה והוא רוצה לדבר רכות למילי זו שהוא מזניח אותה אף במחשבותיו. ורוצה הוא לפייסה ונכנס אל המטבח והיא גוחנת על הכלים, ובראותה אותו, פונה היא אליו בהווייתה העגלגלה והטובה:

– מה יש, ג’ייקי.

אך ג’ייקי לא הכין דברים קודם והוא מבקש עתה מה לומר לה למילי.

– ריח טוב הגיע לנחירי מן המטבח ונכנסתי… אגב, אולי אדריכך בבישול?

יודעת מילי כי אין זו אלא אמתלא ועיניה החומות הגדולות מתרחבות בחיוך:

– בכרסך זו ההולכת וגדלה מיום ליום, אסור בכלל לתת לך אוכל. הלא כרסך כבר כחבית…

– אדרבה, טוב כך… יאה כרס גדולה לג’ייקי גרינברג…

להוֹליווּד בין כך ובין כך לא אסע… קשה לבן אדם בגילי להתחרות עם קלארק גייבּל…

וג’ייקי חוטף אגב דיבור וטועם משהו ומעמיד פנים כאילו הוא בורח מן המטבח ומילי מחייכת בהנאה לתעלוליו ולטוּב לבו. ובצאתו הוא שוב חושב על מילי ועל אשתו הראשונה פּוֹלה אמה של רוזאלין, על טוּב לבה של זו ועל מרירוּתה של ההיא, ועל אשר מיד עם צאתו מן המטבח דמות זו חביבה וטובה הולכת ומיטשטשת כאילו אינה קיימת, ובמקומה באה פּוֹלה המנוחה דקת־הגזרה הרגזנית, וּלידה בתו רוזאלין.

ה. מצד החתן

וכשהגיעה השמועה להוריו של טולי שפירא שבנם מחזר אחרי נערה ממשפחת חייט בן חייטים, מטליא טלאים מגרינווּד, וכשענה להם בנם על שאלתם כי אמנם כך הוא הדבר, לא היתה השמחה רבה במעונם. ישראל שפירא השוחט, אביו של טולי,היה בר אבהן שזקנו יפה וגזוז והוא מעביר בו פעם בפעם אצבעותיו להראות את זחיחות דעתו, ומאידך, תולש שערות מזקנו בשעה שהוא שרוי בכעס. ואמנם יש כעס ויש רוגז. בן רבנים הוא ויחסנים ורואה עצמו כמקופח, שהוכרח לעסוק בשוחטות בה בשעה שרוב קרוביו וידידו יושבים על כסאות רבנות. ולא עוד אלא שאפילו בביתו שלו לא רב הכבוד שחולקים לו. מדי פעם בפעם הוא קורא בעיתונים על אשתו העסקנית ששם היא נאמה ופה דיברה, וכאן מי יודע מה, ולא נסתר ממנו כי בזמן שאנשים רוצים לבוא אל ביתו אינם אומרים אלא “הבה נבקר את ביתה של דבורה שפירא”, ובו, בישראל שפירא, אינם נזכרים אלא עם היכנסם אל הבית… ואף בשעה שיושבים ומשוחחים על מצב היהדות ועל ארץ ישראל אינם פונים אלא אליה, והיא מספרת אז דברים מאחורי הפרגוד לדא ולהא, ומהו המצב באמת לאמיתו, ומי הוא האיש הכותב את הנאומים בשביל מנהיג פלוני או אלמוני, ומי הוא האיש העוסק לטובת הכלל ומי הוא הבא על שכרו…

ואף לאשתו דבורה שפירא לא היה השידוך לרצון, כי אשה מלומדת היא ופעילה בין נשי המזרחי ונואמת נאומים, ובכלל, בעלת צורה ובעלת אופי וגם טובת מראה: גבוהת־קומה, גבוהת־מצח ומרכבת משקפיים, שעיניים כחולות ומזהירות נשקפות מתחתם. וגם דבורה שפירא אינה שבעת רצון. אמנם יפה היא להפליא נערתו של טולי, אולם ספק הוא אם טובת־מזג היא… צודק בעלה, החינוך בבית הוא חשוב מאוד. אינה מתכוונת ליחוס אבות אלא לבית שבו חונכה. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שאינה יודעת כלום בענייני עולמנו. הייתכן? בימים אלה נערה אינה יודעת אפילו את ההבדל בין פועלי־ציון ובין המזרחי… קשה היה ביקוּרה אצלם, ובצאתה עם טולי מן הבית, נשארו השוחט ואשתו יושבים אל השולחן, שעוד לא נוּקה מן הפירורים. ישבו ושתקו שעה ארוכה וכמעט בבת אחת נפלטו מפי שניהם:

– נו…

– נו…

–מה נו?

– מכל הנערות שבעולם לא יכול לבחור אלא את בת הלאטוּטניק.

יש שוחט אחד מגרינווּד העובד אתי בבית המטבחיים, ושאלתיו דרך אגב… לא לאלוהים ולא לאנשים, כך אומר. מזנבו של סוס לא תעשה שטריימיל. ואשתו, שזכרה יפה את הוכחותיו של בעלה כי יחוסה אינו יחוס התנגדה לדבריו:

– כבר אמרתי לך, העיקר אצלי בית ולא היחוס… כל אלה נשי המזרחי היחסניות אינן אלא לראייה… סתם פסלים… רק מפני שבעליהן גדולי־דעה, גם הן כביכול עומדות בראש… לא זה העיקר… העיקר, כפי שאמרתי לך, החינוך בבית. אני מדברת אליה על כל המתרחש בעולמנו, והיא אינה יודעת דבר. כאן נפגע ישראל שפירא השוחט, שבעצם יש לו סמיכה ויכול הוא להיות רב ככל הרבנים… אפשר שלא נתכוונה לכך, אך העובדה היא עובדה. כל השנים הוא עפר לכפות רגליה… הוא עובד עבודת פרך והכול נקרא על שמה. והוא פורץ פתאום בכעס:

– בכול… אשמתך בכול… כן, אשמתך היא… אֵם צריכה להיות אֵם לילדיה ולא עסקנית ציבורית… העם היהודי יחיה בלי עסקנותך… כן… כן…. גם ארץ ישראל תתקיים בלי נאומיך…

יצאה האשה אל חדרה כועסת בלי דבר דבר. וכי מי הוא ומה הוא בלעדיה? אילו היה בעלה איש בעל שם, כי אז היתה ללא ספק נשיאה או סגן־נשיאה… וכי מה יודע הוא על פעולותיה… וישראל שפירא נשאר יושב אל השולחן וממשמש בידיו את הפירורים הפזורים עליו.

ו. הביקור בבית ג’ייקי

אם רוצה אתה בשידוך בנך או אינך רוצה, בעל כרחך תסכים, שאם לא תסכים היום תסכים מחר או מחרתיים. וישראל שפירא, שהוא נצר ממשפחת יחסנים ורבנים, ואשתו שהיא אחת ממנהיגות המזרחי הנואמת לפני אסיפות רבות עם, הוכרחו לבוא ולבקר בבית הכלה בגרינווּד. אף ג’ייקי גרינברג לבש את חליפתו הטובה ביותר והשתדל לדבר אל מחותניו, אף כי קשה היה עליו הדיבור. משום מה כל שטף הדברים שהוא מדברם אל שכניו ומיודעיו ניטל ממנו. ולא מפני שנבוך מפניהם ולא משום יראת הכבוד, אלא משום שעיני רוזאלין החדות היו נתונות בו ולא ידע אם בחנו אותו או לעגו לו, ואפשר עמדו לצדו. וכך עמד לפניהם בהיכנסם, וכיון שהיום היה יום קריר של סתיו, לא היה שום קושי ברגעים הראשונים. היה חומר לדיבור:

– יתן נא לי את מעילו בבקשה…

– אין דבר…

– הנה כאן… בבקשה…

וכדומה. אולם כשנגמר טקס תליית הבגדים, הכניסם אל חדר האורחים המרוּוח, הטיל מבט בהם ובחלון וישב וחיכך ידיו זו בזו. וישראל שפירא אף הוא רצה לאמור משהו והחזיק את זקנו היפה בידו וליטפו, והביט מסביב והפליט מלים מספר על מזג האויר, שלמרות הסתיו הרי יום חם הוא, ושאתמול היה יום חם יותר, ושאפשר כי שוב יהיה חם, ואפשר שלא יהיה קר ולא חם, כי ראשית הסתיו הוא וראשית הסתיו באמריקה כידוע שאינך יודע מה טיבה.

ובדברם כך הציצו שניהם בעד החלון וראו יום סתיו יפה בגרינווּד. העצים לבשו צבעים שונים, והרחובות היו זרועים עלים חומים וצהובים ואדומים, והם ריקים ורחבים וחגיגיים ושוקטים ורוח קלה מזיזה את העלים, והחנויות סגורות, ומכוניות מבהיקות עוברות כבתהלוכה. ולא נעים לשבת כך בבית בלי דעת מה לומר.

שוב עברו על אותם משפטים קצרים היוצאים מן השפה ולחוץ מאליהם בלי מחשבה תחילה:

– איך נסעתם הנה?

– מה יודעים אנו? הלא נפתלי הוא המוביל אותנו. ובינתיים ניתנה הזדמנות לישראל שפירא להפליט מימרה אגב חיוך:

– הרי ידוע מי הם המוליכים בימים אלה…

והכול מצטחקים קצת אחרי דברים אלה. מילי הגישה תקרובת לאורחים. בעצם צריך היה להזמינם לארוחה,

אבל יש עניין של כשרות וכלים, וג’ייקי, דווקא ג’ייקי עמד על דעתו: אינו רוצה שישקרו להם. אגב מצאה דברים עם הגברת שפירא. זו שיבחה את האפרסקים ואמרה כי בפלשטבּוּש קשה להשיג אפרסקים כאלה, ואחר כך מצאו דברים גם על הוילונות ועל המסכים ומחיריהם וצבעיהם, ומעניין לעניין על המחירים… ואגב דיבור קמו לראות את שאר החדרים. הזוג הצעיר ישב לו בינתיים על הכורסה בפינה ודיברו על דברים משלהם, ושני הגברים, שנעשו זרים איש לרעהו יותר ויותר במשך השיחה המקוטעת, ישבו והביטו איש אל רעהו.

ג’ייקי ישב וגמגם מלים מספר ללא קשר, והמחותן ישב הכן ותלש את שערות זקנו:

– ובכן… זאת אומרת, בחדר הסמוך חדר המלאכה, וכאן גם הדירה… זה טוב. אין צורך לנסוע לעבודה. כן… זוכר אני את הימים שעבדתי בניו־יורק. קשה היתה הנסיעה בסוֹבּוויי יום יום. ואיפה עובד מר? סיפר לי בנו שהוא שוחט בבית־המטבחיים הגדול. כאן באמריקה אפילו השוחטים מאורגנים. העיקר הוא האירגון…

חרה לשפירא ראשית על שהוא קורא אותו בשם שוחט. במעמדו של איש אחר, איש כערכו, היה ודאי מבאר שבעצם אינו שוחט אלא במקרה ושכל רעיו הם רבנים. אבל הרי לא יעמוד לספר לאיש הזה ולהוכיחו בדברים אלה. ושנית, מדבר אליו האיש הזה כאילו היה אף הוא חייט או סנדלר…

ושוב היו שקטים ושותקים שעה ארוכה, ושוב הסיח אחד מהם שהיום “יום סתיו יפה” ושוב הביטו בחלון ואיש אל רעהו, עד שנכנסו הנשים ועלה על דעתה של דבורה שפירא לבקש את בנה שינגן על הפסנתר, והוא סירב, אך גם רוזאלין ביקשה והוא ניגן רגעים מספר, ושוב ביקשו האורחים לטעום מן התקרובת, ומאין דבר אחר לעשותו שתה רבי ישראל שפירא קצת יותר מדי, וגם ג’ייקי לקח קצת יותר מן הראוי למחותן. ונדמה לו לג’ייקי שזוהי רוזאלין אחרת היושבת בחדר, כי חלף קושי פניה ורוגזה, אדרבא, היא מביטה אליו עתה בחיבה גלויה ובבת צחוקה שנתרככה. בכלל, היא מאירה פנים עתה יותר לאביה, כאומרת להראות להם, שהנה כך אני וכך הם בני משפחתי ואין כאן משום מיקח טעות. עתה נדמה לו, שהביטה אליו בחיבה גלויה כמבקשת סליחה וכאומרת: "הכנסתיך לבוץ, אבא… אבל אתה, אבא, איש טוב. טוב אתה כמותם וטוב אתה מהם… יודעת אני, אבא, את ערכך ויודעת אני, אבא, כמה אוהב אתה אותי… ואני, גם אני אוהבת אותך… חי נפשי, אבא, שכך הוא הדבר. הכאבתי לך תמיד, אבא יקר, אני יודעת זאת. חטאתי לך. אבל הרי סלחת לי, הלא כן?

ואם אמנם חשבה כך רוזאלין ואם לאו, עובדה היא, שפתאום ניגשה אל אבא, פנתה אליו מבלי שים לב אל המסובים, חיבקה אותו לעיני כול וצחקה צחוק רך. מעולם לא שמע מפיה צחוק כזה:

– למה התעצבת כך, אבא? אל תחשבו שאבא הוא תמיד כזה. הוא תמיד שמח ושר.

דיברה וצחקה וראשה הקטן המוארך צחק, והעיניים הצרות השחורות הזהירו במסירות. ופתאום רב האור בבית. הבית היה עתה ביתו, ואלה, האחרים, לא היו אלא אורחים. הוא עצמו גדל עתה בחדר והכול האיר ונתרחב, ומבעד לחלונות נשקפו רחובות גדולים ורחבים והמתה המולה נעימה.

ג’ייק גרינברג קם ממקומו והרגשה מוזרה השתלטה בו, הנה עתה הוא ג’ייק גרינברג ואינו מתחפש עוד. הוא נענע בראשו, ותלתל גדול ומקוּרזל ששיבה זרקה בו גלש על המצח, ופניו הגלויים והטובית נתרחבו בבת צחוק:

– צדקת, רוזאלין… למה יושבים אנו עצובים? נפתח בזמרה.

– טוב, אבא, מצוין… התחל… הלא אתה הזַמָר שבמשפחה.

– ומה אשיר, בתי?

– כל שתשיר, אבא… הלא אוהב אתה לזמר משיריו של אירוינג בּרלין.

– יפה… ואת תלוויני על הפסנתר…

וג’ייק גינברג זימר. וחמימות התפשטה בחדר. ונפתלי התחיל לעזור ואחריו גם אביו. קודם דפק האב באצבעותיו על השולחן ואחר כך חדל מדפוק והצטרף לשירה.

וכשישב ג’ייקי על מקומו, מחאה הגברת שפירא כף, כדרכה בנשפים ובאסיפות, ואבי החתן התבונן בה בזחיחות דעת. וכשמזג לו ג’ייקי עוד כוס וכוס אחריה, שתה וקרא בקול “לחיים”. וכשביקש אותו בנו שיזמר מעט דברי חזנות, צחק, העביר ידו בנחת על זקנו, שר קטע אחד ואחר כך עוד קטע מזמירותיו של יוֹסילי רוֹזנבּלאט והתמוגג ממתיקות… ובעוד שעה קלה ישב ג’ייקי בלי מעיל ובלי כובע וביקש גם מאורחו שיפשוט את מעילו, כי חם מאוד בבית, והיה טוען וחוזר וטוען, כי משונה הוא יום זה, והא ראיה: קודם היה קריר ועתה חם, חם מאוד, ובכלל למה לשבת במעיל אם אפשר לשבת בלי מעיל, כי אנשים אחים אנחנו… והשוחט לא התנגד. פשט את המעיל ובמקום הכובע רחב השוליים חבש כיפה קטנה על ראשו… ובשובם מביקורם היה ישראל שפירא השוחט קצת בגילופין, ישב על הספה ודיבר את אשתו:

– אין הוא מחותן יאות לישראל שפירא, אבל איש פשוט וישר הוא.

ז. בבית המחותנים

הביקור השני היה בבית שפירא בפלטבּוּש. היה ביתם בית קטן, שגינה קטנה ללא עצים וללא עשב מאחוריו ומרפסת אפלה במבואו וחדר־אוכל בו שבתוכו שולחן עגול גדול וזכוכית עבה ועגולה על גביו, וספה גדולה וכורסאות נושנות, וארון אחד שבו כוסות וצלחות מצוירות וארון שני ובו עשרים־וארבעה וש"ס ופוסקים ועיתונים ציוניים, כיאות לשוחט, שבעצם ראוי להיות רב בישראל אלא שבאמריקה לכשאתה נכנס לעבודה הרי אתה ממשיך בה, ביחוד כשההוצאה גדולה ואתה זקוק לפרנסה, וכיאות לאשה שהיא אחת המנהיגות של המזרחי, שאין לה פנאי להצטעצע בכלים חדשים וברהיטים חדשים… אמנם יש שהיא מרגישה ויודעת בשעה שמתאספות בביתה נשי אגודה זו או אחרת, כי בצאתן תדברנה על חוסר הטעם… לא בפירוש תדברנה ולא תזכרנה את שמה אלא תשוחחנה על כך בדרך כלל ותאמרנה, כי יש נשים הסבורות שאם הן עוסקות בעבודה ציבורית עליהן להזניח את הבית לגמרי.

טעם טוב אינו מזיק כלל וכלל לעבודה ציבורית, והא ראיה… אולם בהישארה עם אחדות הקרובות לה, היא מבארת להן כי לא היא כהרי הנשים שאין להן אלא שאיפה אחת בחיים, להתראות ברהיטיהן ובקישוטיהן, ואוי ואבוי לנשים שכאלה שאין להן שאיפה נעלה בחייהן, ואוי ואבוי לאמות שכאלה, כי סוף סוף מה זה חינוך אם לא חיקוי, ואוי ואבוי להם לילדים המחקים אמות כאלה…

גדול בית זה של משפחת שפירא מביתו של ג’ייק, אולם חסרה בו הרחבות, וחסר פה האור וחסרים החלונות הפונים אל צומת הרחובות הרחבים. ג’ייקי החליט להימנע מן השתיקה הממותחת ונכנס בבת צחוק מוכנה מראש ודיבר בקול רם. אך במשך הימים נתחרט השוחט על הקירבה היתירה שהראה למחותנו החייט בשעת ביקורו והטיף לעצמו דברי מוסר. סוף סוף מה הוא ומי הוא האיש הזה שקוראים אותו ג’ייקי? אילו היה הדבר תלוי בו לא היה נותן לבנו אפילו לבוא אתם בדברים, עם בני בלי שם אלה. ואם בנו אינו שומע בקולו, ילך לו בדרכו אך למה ייגרר אביו אחריו? צריך הוא, ישראל שפירא, לשמור על כבודו, וידע בור זה, חייט בן חייט זה, עם מי יש לו מגע ומשא… תולש לו עתה ישראל שפירא את זקנו בנחת וסימן הוא כי אינו כועס. ולמה בעצם יכעס? אדרבא, יראה להם שהוא יודע להתהלך עם כל איש ואיש. ולאידך, הרי איש ישר ג’ייקי זה. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך… אולם יֵדע לכל הפחות חייט זה עם מי יש לו עסק… יושבים הם מסובים לשולחן, רוזאלין יושבת קצת בריחוק מקום ונפתלי יושב ועפרונו בידו ורושם את שמות המוזמנים לחתונה. וישראל שפירא קורא את השמות בנחת, בהברות איטיות וממושכות:

– וגם את הרב מווֹלוֹצ’יסק יש להזמין… הוא שני בשלישי…

– ומה תאמרי, דבורה, בנוגע לרב מאַמצ’יץ –

ובשעת מעשה בכוונה אינו מתבונן אלא באשתו. מה הם האחרים יודעים על דברים אלה ועל קרובים כגון אלה…

– אומר לך, דבורה, אם נזמין את כל רבנינו קרובינו, הלא נרושש את מר גרינברג… יש לברור…

גם דבורה עיינה ברשימה:

– כן… אי אפשר להזמין את כל הרבנים שלך… הרי גם מן הידידים יש להזמין. יש ידידים טובים מקרובים…

ג’ייקי לקח את הכובע בידיו. לא הורגל לשבת חבוש כובע:

– אל תדאגו לכך… רוזאלין היא בתי היחידה… לי לא היתה חתונה כלל. נכנסנו אל ראבּיי ונגמר הדבר. פּולה גם בזאת לא רצתה, אלא שהקרובים כעסו ולא רצינו להקניטם. אבל עתה ימים אחרים… אַל תשימו לב להוצאות. אוציא כל שיש לי לחתונתה של רוזאלין.

רוזאלין ישבה על קצה הספה בריחוק מקום ושתקה. אין שמחה עתה בנערה זו. היא כמו פּוֹלה אמה, מתלהבת, אך מי יודע מה בלבה? רוזאלין יודעת לשמור אהבה ורוגז. סבורה היא כי אביה אינו יודע דבר מאשר אתה. אך לא נסתרה ממנו ישיבתה על גבי התמונות של מארטין בלילות. ממש כמו פּוֹלה – נישאה לו לג’ייקי מתוך רגש פתאומי, ולבה בל עמוֹ כל ימי חייה. אמנם טולי הוא לא ג’ייקי החייט. יפה־תואר הוא, מלומד ומוצא חן בעיני כל רואיו, ולפולה היה בעל שהכול התלוצצו בו… בכל זאת מהסס הלב. היא נשתתקה בבית עתה, אינה נרגשת ואינה בועטת בו. היכּנעוּת זו מכאיבה…

– מיסטר גרינברג… ירשום נא את מי בדעתו להזמין. נפתלי, רשום כל מה שמר גרינברג יאמר… נדע את המספר הכללי.

ג’ייקי התחיל כמעט בלחש, כאיש המחשב חשבונות לעצמו:

– ראשית, מובן, הקרובים. אין לי קרובים רבים. יש דוֹד זקן בדטרוֹיט וקרובים אחדים בניו־יורק. יש להזמין גם את דייו פילש, שהוא נשיא בית־הכנסת בגרינווּד. ידיד ישן נושן מן השנים שעברו… צריך להזמין את חברותיה של רוזאלין.

ישראל שפירא החליק את זקנו בזחיחות דעת והביט בלגלוג על מחותנו. יראה נא מחותן יחסן זה מה בין שתי המשפחות האלה. ג’ייקי הרים ראשו ותפס את הלגלוג וכעס. רוזאלין התקרבה ופתאום פרצה:

– ומה, אבא, בנוגע לטוֹני בספּר ולג’או הדייג וליתר השכנים? אַל תשכח להזמינם.

לא ידע ג’ייקי אם הכריזה על הדברים בקול כדי להקניט את המחותן או מתוך ידידות לאנשים. אך שמח על כך. זוהי ילדתו שלו. זו הילדה שהיתה נכנסת אל החנות בקטנותה ומשתובבת. זה מזמן חדלה ממשובתה הנעימה.

גם הוא נתפס לקולה וענה בקול:

– בודאי, רוזאלין, נזמינם, נזמינם. לא חשבתי אחרת.

המחותן נבהל קצת:

– הם אינם יהודים?

ג’ייקי מצא כאן מקום לגבות את חובו:

– ואם אינם יהודים מה בכך? הם ידידי הטובים ושכני הטובים, ורוזאלין גדלה על ידיהם.

ופתאום גברה בו בג’ייקי המשובה. הוא פנה אל מחותנו:

– מחותן, שמע נא מחותן, – זו היתה הפעם הראשונה שקרא לו בשם מחותן ובכוונה חזר על הכינוי – אומר לך, מחותן, שהם אנשים חביבים ומצוינים ולא אחליפם ביהודים ואפילו ברבנים.

לא אמר ישראל שפירא דבר. בביתו אורחים ולא יביישם. אך מה יאמרו בני שפירא האחרים ומה יאמרו הקרואים הנכבדים? התכונן לענות לו בכל זאת לחייט כחייטותו, אך שוב נכנסה רוזאלין לדברים:

– טולי, האם רשמת את אביו ואמו של מארטין?

טולי גמגם: – לא… ודאי שצריך להזמינם, ודאי שצריך…

השאלה היתה פתאומית וטולי נבוך. הנשים הביטו זו אל זו תוך סקרנות ותמיהה. השוחט הרגיש שדבר חדש נפל ושתק, וג’ייקי הביט ברצון ובחיבה אל בתו.

ח. החתונה

החתונה הוחגה ברוב פאר והדר. ג’ייקי הוציא מן הבנק את כל כספו שחסך. יַראה להם למחותנים שאיננו מן הקמצנים. וכי אין זו חתונתה של ילדתו היחידה?

הרהר לעצמו מה היה אומר לפני שלושים שנה על חתונה כזו עם כל התגים. היו שוּשבינים ושוּשבינות וילדה קטנה ההולכת לפניהם ומפזרת פרחים, וחזן ידוע ורבנים מצד החתן שכוּבּדוּ בפסוק אחר פסוק, וכיפות נייר חולקו לכל הקרואים, וגם טוני האיטלקי ובניו ונשותיהם וג’או הדייג ישבו חבושי כיפות, וג’ייקי עצמו היה לבוש בגדים לפי הטכס.

וכשהתחילה הארוחה והתחילו לרקד בין השולחנות, יצאו במחול קרובי החתן הרבים, ומיודעיו של ג’ייקי כמעט לא נראו. חברי החתן התהלכו ביניהם וריקדו ריקודים מודרניים, התחילו לרקד בנימוס רב וגמרו ברעש ובמהומה ג’אזית, בהתאספם קבוצות קבוצות מסביב לרקדן המצטיין בריקודו… מרוממים ומאוששים יצאו אחר כך כל אחד ואחד ממקומו בני הרבנים ובנותיהם מכל בני משפחות שפירא לסוגיהן. אפילו ידידיו של השוחט, הרבנים החשובים, רקדו, והוא, המחותן, התלהב ורקד ביניהם. דומה, ברגעים אלה נמחו ההבדלים בינו, ישראל השוחט, וביניהם, הרבנים הידועים, והוא עתה כמותם. הוא היה עתה בעל השמחה, בנו לוקח אשה והם יחד אתו. בנו לא יהיה כמותו – הוא יהיה רב בישראל, ורבים מבני קרוביו הרבנים אינם יודעים אפילו לתרגם פסוק כצורתו. הנה הוא בנו היושב אל השולחן, יפה־תואר וּכבוּד־פנים, חכם ואדיב. עוד מעט ואולי הוא עצמו יפסיק את עבודתו בשחיטה. כבר חסך לו קצת כסף ויוכל לשבת וללמוד, ואולי גם יעסוק ברבנות. יתחיל מיד לקרוא דף בגמרא לפני האנשים של בית־כנסתו וידעו מי הוא.

ובין מחול למחול התהלכו האנשים מהקרובים וחילקו יין ויי"ש לכל השולחנות, והיצר הרע התלקח, והמשובה רבתה, וגם טוני הספּר שתה קצת משקה, וגם ג’אוּ הדייג שתה. הקרובים המחלקים את המשקה בין הקהל הכירו באנשים אלה שאינם בני ברית ואחרי קריצה ורמיזה איש אל רעהו הביאו בקבוקים נוספים אל השולחן, וג’אוּ הדייג שתה קצת יותר מדי והכריח גם את בניו של טוני הספּר לשתות. אשת טוני ביקשה את בעלה להימנע משתייה, אך ללא הועיל… ואז קם ג’או הדייג ועמד במעגל באמצע האולם וצעק בקול זקן וניחר ויודע שמחה:

– מי ירקד אתי ג’יג אירי?

עמד לפניו אחד מבניו של טוני, תמך ידיו במתניו והרים רגליו

– מסביב הושלך הס, ועיני המסובים עליהם. אולם טפף בנו של טוני רק פטיפות מספר וג’אוּ צחק וקרא בקול:

– אתה ממזר איטלקי… בן נעוות המרדות… הכך מרקדים ג’יג? לא כך, בן כלבה… אדרבא, מי יודע לרקד ג’יג ממש?

הכול קמו ממקומותיהם… רבים מבין הצעירים התקרבו אל המעגל. נשתתקה גם הקבוצה המיוחסת היושבת אל השולחן הראשי.. גם המחותן אבי החתן ראה במחזה ולא ידע מה לעשות והתחיל לתלוש את שערות זקנו… לשם צחוק ומשובה קמו אחדים מן הצעירים והצעירות והתאספו מסביב וניסו את כוחם במחול הג’יג האירי. ג’אוּ האירי התלהב יותר ויותר וכשנפל מבטו על הכלה קרא בקול:

– רוזאלין… זוהי חתונתך, רוזאלין… על ברכּי ישבת, כלבה קטנה, בהיותך תינוקת… עתה גדלת ותהיי לכלה… בואי, נחוג את שמחתך… רקדי עם ג’אוּ הזקן… אוהב אני אותך, כלבה שכמותך, מפני שאת בתו של ידידי… מה טוב מידידות…

ורוזאלין הביטה כה וכה, הביטה אל הפנים המשתוממים של הרבנים, ראתה את הצחוק הכבוש של האורחים הצעירים המצפים לראות מה יצא מהזמנתו של השיכור הזקן, ראתה את חמיה היושב ותולש את שערותיו בזו אחר זו במהירות ופונה אילך ואילך כמבקש עזרה, ראתה את חמותה המכובדת עומדת בבת צחוק פיקחית, כנואמת שפתאום בא מישהו להפריעה והיא מחכה עד יעבור זעם, וראתה גם את אביה עומד נכחה ומביט על ג’אוּ באהבה.

ובמשובה פתאומית קרצה עין וניגשה אל ג’אוּ. חמודה ויפה היתה בשמלת החתונה הצחורה. קומתה הזקופה נראתה זקופה יותר, עיניה השחורות הצרות הבריקו במשובה והיא עמדה נוכח ג’אוּ. הכול מחאו כף והיא יצאה במחול. ג’אוּ הזקן רקד כנגדה והיא טופפת לפניו, היא מרקדת בעמידה והוא מסתובב סביבה, הוא אוחז בזרועותיה ומסובב אותה.. והכול מוחאים כף…

ובין שעה קלה עמדו הכול מסביב למחול של ג’אוּ הזקן והכלה. המנגנים אף הם נתדבקו בהתלהבות הקהל וניגנו את הניגון המונוטוני של הג’יג בזירוז ובהתלהבות, הצעירים נענעו את שוקיהם ומתניהם לפי הקצב של הזוג הטוֹפף…

אפשר שגם ג’ייקי התלהב כמותם, ואפשר שרצה להכעיס את המחותנים הנכבדים… עקוֹב אחר לב האיש… הוא תפס בזרועות מילי אשתו העגלגלה ויצא במחול אחרי ג’אוּ הזקן המחולל מול הכלה – וכל הקהל מנענע במתנים ומכה כף – והמחותן יושב ותולש שערות ראשו ואשתו משתדלת לדבר אל ידידיה כאילו לא נפל דבר וכאילו כך, ממש כך, צריכה היתה החתונה להתנהל. אך פתאום נפל מבטה של רוזאלין על אביו של מארטין הכפוף וגבה־הקומה שישב והביט נכחו. דומה, לא הביט אליה אלא אל אשתו הקטנה שישבה וגלגלה בידה איזה חפץ או כלי. היא הפסיקה פתאום את ריקודה.

ט. שיחו של גזבר הטמפּל

מיסטר פילש, בעל בית החרושת לנעלים העשיר, נשיא ה“טמפּל” לשעבר, בעצמו הציע שישתדל בנוגע למשרת הרבנות הפנויה בגרינווּד שתינתן לחתנו של ג’ייקי. אפשר שרצה בכך לשם מארגריט בתו. היא מתהלכת בגלוי עם מייק הבלונדי בן השופט, ולא עוד אלא שמייק יוצא ונכנס כבן בית, ובהיכנסו קורא לו בקול “היי, פּאפּ”, היינו, “שלום, אבא”, ויושב ואוכל ושותה כבן בית. ומה תעשה ומה לא תעשה? וכשהוא מדבר דברים קשים אל מארגריט בתו, הרי היא מחבקת אותו במשובה כדרכה תמיד, מנשקת אותו ואמרת בצחוק, שלא יחשוב כי היא אצה להתחתן עם כל בחור המחזר אחריה… וירא האב להקניט את בתו, שהרי ידועים המקרים שאתה מחיש בזה את מפלתך, ויש שמכוונה תחילה להרגיז תעשינה מה שתעשינה.

הדברים סודרו ללא קושי. גזבר ה“טמפל” מיסטר קוּפּר, שהיה נשיאו בפועל, הסכים להיפגש מיד עם הרב הצעיר נפתלי שפירא. מיסטר קופר היה אדם כבן שלושים וחמש, קצר־קומה ורחב־גרם, פניו ורוּדים וחלקים ותנועותיו מדודות ופסקניות. התגאו אנשי גרינווּד כשעלה בידם למשוך לעבודה ציבורית את מר קופר העשיר, בעל עסק הבניינים הגדולים, מי שסיים בנעוריו את לימודי ההנדסה באינסטיטוט הטכנולוגי של מסצ’וּזטס הנודע לתהילה. ואפילו מר פילש, שלא חיבב אותו ביותר וסיפר בגנותו, הוכרח לספר גם בשבחו:

– מר קופר הוא איש קשה וקפדן, ורוצה להעמיד על שלו. הנה, למשל, נתעורר עתה עניין המורה העברי, דארף. הרי אתה מכיר אותו. בני היחיד מארטין נפל במלחמה. אומרים עליו על דארף שהוא מלומד גדול בעברית. אך מר קוּפּר רוצה לפטרו. אני טענתי אליו ואמרתי: כיצד יכול אתה לעשות דבר כזה?… הרי אתה יורד לחייו… הוא איש חולני. תמיד היה חולני, ועתה יש לו לחץ דם גבוה, ואם תפטרהו תהרגהו לגמרי. אך קופר באחת: אם חולה הוא, צריך לעזור לו בכסף, וגם הוא, קופר ישתתף בכך ואולי יותר מהכול, – כך הוא אומר – אבל אי אפשר להשאיר אותו בתור מורה בבית הספר… הוא טוען שבבית הספר האנגלי פוסלים מורים שיש פגם כל שהוא במבטאם מחשש, שמא ילמדו הילדים מהם וכן ידברו, וכאן יושב בן אדם שמבטאו האנגלי שבור ורצוץ והשפעתו על הילדים היא נוראה. אם רוצים שימשוך אנשים עשירים שיפעלו בטמפּל עליהם ראשית כול להזמין מורה אמריקאי ממש, שלא תהיה בושה וחרפה להיכנס למחלקתו… אני התנגדתי לו בנוגע למורה דארף, אבל עצם הרעיון להזרים דם חדש לתוך הטמפּל הוא נכון… יש לקרב את האנשים הרחוקים לגמרי מן היהדות… יש להפעיל אותם…

וכך לפי הצעתו של מר פילש בא הרב הצעיר נפתלי שפירא אל ביתו של הגזבר. הם ישבו על המרפסת המרוּוחת, שתו כוס מיץ קר ושוחחו. הגזבר שאל על הלימודים של טולי ב“סיטי קוֹליג'” והטעים בגודל רוח כי יש אנשים שאינם מחשיבים את האנשים שלמדו ב“סיטי קוֹליג'”, אבל לגבי דידו אין הבדל, אף כי הוא עצמו לא למד בקוֹליג' עירוני… מר פילש נכנס לתוך הדברים: – הלואי והיו לנו רבים כמר קוּפּר המעוניינים בעבודת־ציבור. מר קופר, ליהוי ידוע לך, רבי יקר, קיבל את ההצטיינויות הגדולות ביותר.

קופר חייך והעמיד פנים שאין לו צורך במחמאה זו. הוא נענע בידו:

– מגזימים, מר פילש, מגזימים…

ובחייכו המשיך את דבריו הקודמים וביאר שהעיירה גרינווּד, אף כי קרובה היא לניו־יורק איננה ניו־יורק כלל, והוא, מר קופר, מקוה שהיא לא תלך בדרכי ניו־יורק. זוהי קהילה בפני עצמה המושכת לפי דעתו את ה“אלמנט” הטוב ביותר מבין היהודים, אנשים, שאם אפשר להתבטא כך, הם אמריקאים ברוחם. ומעניין לעניין עבר לדבר הרבנות בגרינווּד:

– ראשית, אולי כדי להסביר לך מהי הטעות העיקרית של הרב הקודם. איש הגון וטוב היה, אבל לא הבין את היסוד המעשי שבדבר. תמיד הזכיר את המתים. בכל נאום היה מדבר על חמישה מיליונים ושישה מיליונים יהודים שנהרגו… ואני אמרתי לו: רבי היקר, אמרתי לו. האמן לי, רבי, שגם אני חס על האנשים ההרוגים כמותך, אולם נהיה מעשיים. לשם מה באים אנו הנה אתה ואני? לשם מה נכנסתי הנה מעבודתי היום יומית לפעולה הציבורית? אנו רוצים למשוך את היהודים לטמפּל שלנו, אנו רוצים למשוך אותם ליהדות. אנו רוצים להביא הנה לא רק את האנשים שנולדו מעבר לים אלא גם את האמריקאים ממש. ולא זו הדרך להזיל תמיד דמעות ולהמשיך יום יום ולספר את העובדה המעציבה, המעציבה מאוד אמנם, על שישה מיליונים שנהרגו. ואני אומר, חדלו מזה. אם לא תחדלו, לא יהיה לכם קהל. פשוט לא יבואו.

הוא הפסיק לשעה קלה, הדליק את הסיגרה הכבוּיה, והמשיך לאט בוודאות ובפסקנות:

– רבי הצעיר, זאת אמרתי לרבי הקודם ואלה הם גם דברי אליך. אני יודע כי אתם הצעירים אידיאליסטים… ודאי טוב כך, אני אוהב אידיאליסטים. יותר מדי המאטריאליזם שורר בעולמנו, ובעיקר הראבייס צריכים להיות אידיאליסטים. הלא הם מנהיגינו הרוחניים. אבל אני רוצה במעשים. אם אני אומר לקרב מישהו, עלי לתת לו נוחוּת, עלי לתת לו עונג. כך בבניינים ובדירות וכך גם בטמפּל… הנה, למשל, אתה ואני שנינו רוצים לקבץ כספים בשביל המגבית המאוחדת. זה חשוב מאוד, זה הכרחי ממש. הפליטים המסכנים בישראל ישנים בחוץ, ולבניינים יש צורך בכסף רב – רב מאוד. בעניין זה אני מומחה קצת… הכלל, אנו מבקשים כסף, ולשם כך עלינו להביא את האנשים לאסיפות… עלינו להביא את האמריקאים. הביאו אותם הנה… אל תגרשו אותם מכאן…

אלה בערך היו הדברים של הגזבר מיסטר קוּפּר, פארו ותפארתו של הטמפּל של גרינווּד, והרב הצעיר עמד ושמע וידע שאם ברצונו לקבל את המשרה הקרובה לניו־יורק אסור לו להתנגד בדברים העיקריים ועליו לחייך חיוך יפה. ואשת קופר היפה, שהגישה את המיץ בראשית השיחה, ואחרי שבתה שעה קלה ביקשה סליחה ויצאה. ודאי אמרה אחר כך לידידותיה במשחק הברידג', שהרבי הצעיר הוא כנראה איש פּרוגרסיבי המבין את שאלות הזמן ואינו שוֹביניסט כהרבה צעירים בימינו…

וכשנכנס פילש אחר כך אל חדר מלאכתו של ג’ייקי, סיפר לו כי חתנו מצא חן בעיני הגזבר, שהוא הוא בעצם בעל הדעה ושאילו רצה בכך היו ממנים אותו לנשיא:

– חתנך יודע, חביבי, מתי לשתוק ומתי לדבר… בחור טוב הוא. רבי באמריקה הוא, ג’ייקי, כרופא טוב. מעבר לים היה רופא צריך לדעת לרפא את המחלה ולא איכפת היה אם קטן הוא או גדול, רזה או שמן. לא כן פה, יקירי…

ג’ייקי שמע ולא שמע… שאלה אחת לא נתנה לו מנוח מאז שמע מפיו של פילש בנוגע לאביו של מארטין:

– ומה בנוגע למורה?

– כפי שאמרתי לך, קוּפר הוא עקשן וקפדן. דיברתי אליו שוב ואמרתי שכך לא נוהגים עם בן אדם שבנו הקריב את חייו לאמריקה. טענה זו ריכּכה אותו קצת. הוא מוכן למצוא בשבילו עבודה בטמפּל, ואומר כי יש לו קשרים רבים ויוכל להשיג בשבילו פּנסיה מוגדלת מן הממשלה… אבל בשום אופן אינו רוצה להשאירו בהוראה…

י. אחרי מות

יום אחד טילפנו לרבי הצעיר של גרינווּד, נפתלי שפירא, והודיעוהו על מותו של המורה העברי, אהרון דארף. רוזאלין היתה חולה ולא יכלה ללכת אל הלוויה, אך שמוע שמעה אחר כך מפי השכנים, כי הרבי החדש הצליח מאוד בנאומו ושהקהל התמוגג בדמעות בשעה שתיאר את סבלה של האם השכולה, וביאר כי שניהם, הבן והבעל, מסרו את נפשם על מזבח האומה… האב מסר את חייו לחינוך העם והבן הקריב את חייו קרבן על מלחמת הטוב ברע, האור בחושך. ואמנם ראתה רוזאלין שגם טולי עצמו היה שבע רצון מנאומו, אף כי לא הזכיר את נאומו ולא דיבר אלא על המנוח ועל אשתו שנשארה בעירום ובחוסר כול.

– אעשה כל מה שביכולתי, רוזאלין… כבר רמזתי לנשיא על הדברים שיש לעשות ועוד אדבר אל מר קופר… מה שלא תאמרי עליו, יש להודות שהוא איש מעשי ויש לסמוך עליו. בטוח אני שימצא עצה כלשהי. אולי נוכל להשיג בשבילה איזו עבודה קלה… היי בטוחה שעשה אעשה… לא נשאר כסף כלל. מלמד הוא מלמד. לא ביטוח ולא אחריות כל שהם. היה קצת כסף, אך המחלה אכלה את הכול. בהיוודע לו שרוצים לפטרו מן המשרה עלה לחץ דמו מרוגז וצער… אבל מאנחות בלבד לא תיוושע… יש לעשות.

רוזאלין שתקה. לא דברים אלה רצתה לשמוע ממנו, מחברו של מארטין. היו הדברים אמורים בזחיחות דעת של בן אדם העושה מלאכתו באמונה. הוא עמד לפניה גבה־קומה, יפה־תואר ושחור־עין, רבי צעיר המדבר את דבריו בבטיחות ובהרגשת ערך עצמו, ובדברו הופיעה לפניה דמות אחרת מהססת בדברים… רזה הדמוּת וגבוהת־קומה וצוֹהב עיניה מתרפק עליה ביראה…

למחרת הלכו שניהם לנחם את האבלה. הם מצאו בבית שתי נשים קרובות מתעסקות במטבח ואנשים מספר יושבים קצתם ליד האבלה וקצתם מדברים איש אל רעהו. האבלה ישבה על ארגז, שקטה וּכתוֹהה מה זה ועל מה זה.

דבר לא נשתנה בחדר מאז, אלא שהספרים והעיתונים לא התגוללו עוד על הכסאות. כנראה סילקום הנשים הקרובות… התמונות הרבות של מארטין שהיו תלויות על הקיר ועומדות על השולחנות היו מכוּסות…

רוזאלין היססה בצאתה מביתה, לא ידעה מה תאמר לאלמנה. זכרה את הימים אחרי מות מארטין, שהאם ליפפה אותה וחיבקתה, אך איך תעיז להתקרב אליה אחרי כל זה? אולם הדברים היו קלים יותר מאשר פיללה. את טולי ראו עתה כרב העדה ובהיכנסו זזו הכול והזיזו את כסאותיהם, ושנים קמו ופינו מקום לה ולוֹ… הוא, טולי, ניגש את האבלה בצעדים בטוחים, בהבּיטו סביב, כאומר למסובים: כך הוא, רבותי, אין זה דבר נעים ביותר, אבל דבר שיש לעשותו נעשהו, ועתה תנו ואני אעשה את המוטל עלי… הלא אני הרב שלכם… כך ניגש והביט עליה ברוך. ואף כי לא אמר אלא מלים מספר, דומה היה שיצאו מפיו דברים משקיטים ורכים ומנחמים, וגם בעיני המסובים נראתה הקלה… משל לאנשים מסובים בבית בשעה שבא רופא וכותב על נייר את שמות סמי התרופה – והוקל.

וידעה אמנם רוזאלין, כי כך צריך להיות, כי ממלא הוא את תפקידו כהוגן, ובכל זאת הקניטוּה בטיחותו וזחיחות דעתו. דומה, אז, בשעה שמצאה אותו כאן אחרי מותו של מארטין מיוסר במוסר כליות, היה קרוב לה יותר.

היא ישבה ליד האבלה בהיסוס מה, אבל פתאום השיבה אליה האשה את פניה ושוב, כמו אז אחרי מות מארטין, ראתה לפניה עיניים גדולות פתוחות לרוחה – עינים גדולות כעיני מארטין שהלוֹבן הגדול היה בו מעין צוהב… וכמו אז פתאום תפסה האשה את ידיה ונדבקה אליה בגופה… ופתאום פרצה ביללה:

– את שניהם לקחו ממני, רוזאלין… את שניהם… עם מי נשארתי? לא ילד ולא שׁאֵר… יחידה בעולם, יחידה, רוזאלין… ואיש לא בא הנה… גם את לא באת, רוזאלין… הלא הוא אהב אותך מאוד… היחידי שבא הוא ג’ייקי… אביך, רוזאלין… יברכהו אלוהים… כן, הוא היחידי שבא מדי שבוע… אמר, שאת עסוקה ושתבואי ולא באת… גם בשבוע שעבר היה פה ודיבר על לבו… אמר שהרב הצעיר לא יתן שיפטרוהו.

ובנסעם הביתה החליטה רוזאלין להיכנס אל בית אבא. נפתלי התנגד. לא היה לו פנאי, ובכלל לא רצה להיראות יותר מדי בבית מלאכתו של חותנו. מוטב שייכּנס אליו בשבת או ביומא דפגרא כשאין הערב־רב מתאסף בחדר המלאכה. סוף סוף רב הוא ואסור לו להקל בכבודו. אולם רוזאלין עמדה על דעתה והוא לקח אותה במכוניתו אל הבית, הורידה והבטיח לקחתה בחזרה כעבור שעה.

בהיכנסה מצאה חדר מלא אנשים, וג’ייקי, כרגיל, עומד לפני המגהץ ושר לפניהם את השיר הנושן על דייזי הרוכבת על האופניים עם אהובה.. בראותו את בתו, נתבלבל, אך היא חבקה אותו, נשקה וצחקה בקול: – המשך, אבא, המשך לשיר… ימים רבים לא שמעתי שיר זה.

פלורה ישבה בקצה המרפסת הפונה אל הכביש. לאור הלבנה התבלטו האותיות השחורות על הטבלה המסוּידת: אל טרֵינטוֹן… אל ניו־יורק… אורות אוטומובילים הופיעו מאופק המישור, הציצו רגע סביבם בזהירות כבעיני זאב בּולשות, ואחר התאוששו, ולפתע פתאום הגיחו בחזקה ועברו על הכביש מול הטבלה המסוידת בבטיחות ובהמולת כוח עצור. טוב כך. אין להסס. בדרך זו יבוא גם הנרי בפניו הצעירים, המשולהבים, יביא אמו צחוק ודברים, ויקחנה. בדרך זו תסע אתו מפלטוויל לניו־יורק, מן השדות הכהים והנוּגים האלה אל החדרים שבברונכּס, קטנים ומוארים ומלאים הוייתו הטובה והילדותית של הנרי.

מן הקצה השני של המרפסת נישאו קולות אביה ושכניו. קול אביה רועד ונקשה והדברים יוצאים מהססים ומתאוננים, וקולו של מירקין הזקן מיושב ודבריו מסודרים, כזקנו הלבן הרחב, כעניבתו המקושרת וכמעילו המגוֹהץ. חלף חיוך על פני פלורה, בחשבה, כי גם קולו של וולט בנו נעשה כה מיושב ומסודר מאז נעשה לפרופיסור ברוֹטגרס־קולידג'. מדי שעה קלה נשמע גם קולו של השלישי בחבורה, רוֹבּרט “המכוֹנאי”, קול צרוד, נלהב ועקשני. כך ישבו אתמול ושלשום על המרפסת ליד פתח החנות, וכך ישבו ודאי גם מחר, כשהיא, פלורה, לא תהיה פה עוד. אם ירד גשם ייכנסו לתוך החנות וישבו על יד ארגז ה“קוֹקה־קוֹלה” האדום.

והיא תשב אז אי־שם בברונכּס בקומה השלישית או הרביעית עם הנרי ותקשיב לשיחתו הנלהבת. הצר לה לעזוב הכול פה? על כל פנים מוזר. הנה היא מזינה עיניה בשדות הכהים של פלטוויל, בבתים הקטנים, בעצים ובצללים ובאוטומובילים המגיחים מאחורי אופק המישור של ניו־ג’רסי, ופתאום תשב ותסע לה באחת המכוניות האלה הנחפזות מול הטבלה המסוידת" פלטוויל… אל טרינטוֹן… אל ניו־יורק… וכל זה, הכול שהיא רואה עתה, יטושטש בה ויאבד. כך טושטשו ימי ילדות, והנסיעה יום־יום אל בית הספר באוטובוס על השאון והצחוק, והמשחקים והמריבות; כך טושטשו הימים הרחוקים שהיתה עוזרת לאביה בנטיעת עצים; כך טושטשו השעות שהיתה מחכה להופעת צלו האריך של ווֹלט מירקין על מרפסת הבית הסמוך. בימים ההם היה קולו של ווֹלט אחר. לא כקולו זה של אביו. היה רך ומלטף כקורא דברי שירה נוּגים על אורם הזך של הירח והכוכבים…. מה רעד אז הלב לקראתו! ועתה הלא כל זה כמעט איננו. רק ברגעים אלה הכול מופיע לפניה. ביתר השעות אין הדברים האלה, שהיו חלק מהוויתה, אלא ככתמים חסרי דמות הנראים במרחק אפלולי.

פלוֹרה ראתה את אביה קם ממקומו. ידעה כי יאמר לה משהו, וטוב היה. יפריע במקצת את הרעיונות. הובלטו מרחוק קומתו הגבוהה וכתפיו הכפופות קימעה. את השניים האחרים לא הבחינה עינה, ובודדה נראית לה הקומה הגבוהה והכפופה של אביה לאור הקלוש של הלילה על המרפסת הארוכה ליד הכביש, שבהרות אור נופלות עליו, מתפזרות ונעלמות. הרי יישאר הוא כאן בלעדיה, יחידי. עם לכת רוברט ומירקין הביתה, יישאר פה כך, יחידי, בבית העזוב ובמרפסת הגדולה. וכשהגיעו אליה צלילי קולו הנקשים והרועדים נדמה לה כאילו מרחפים הם אטוּמים ללא הד בחלל הריק. – פלורה, לכי לישון. עליך לנוח. הנרי לא יבוא לפני חצות.

במוצאי שבת הוא מאחר לשבת בחנותו, והנסיעה מפלטוויל לניו־יורק היא כשעתיים ויותר. לכי לישון. מתוך פתח החנות הלבינו ארגזים, פחים, שולחן ארוך, ונראה קצה הארגז האדום של ה“קוֹקה־קוֹלה”. כתמי האור מן המנורה בפנים החנות רעדו על רצפת המרפסת. אביה התקרב אל הפתח. ידעה פלוֹרה שילך עתה לנעול את הפתח מבפנים ויצטרך לשוב אל המרפסת דרך החצר, וכי למשא עליו הדבר. טוב שהיא תקום ותעשה זאת. הרי אפשר שזהו הערב האחרון שבו היא נועלת את פתח החנות. היא תעבור עתה לאורך המרפסת ותראה בפעם האחרונה את שלושתם יושבים יחד, ותתבונן בחנות הכפרית העזובה. מכאן, יגדל הרישלון בחנות. בעברה תסתכל גם בפניו של רוֹבּרט. עם נסיעתה מכאן יישאר גם הוא, רוֹבּרט, בודד כאביה. יהיה בודד למרות עקשנותו ולמרות אהבתו את אחוזתו. ברבות הימים יקשה לו אף יותר מאשר לאביה. אביה הרי גמר כבר בלבו, שכך מוכרח להיות, והוא מכריז על ההכרח, כאילו היה רוצה בזה להחריש את הכאב. עצם דרישתו הכאובה והקשה שתצא מפלטוויל, שלא תישאר אתו, יש בה משום הכרזה זו על ההכרח. אמנם יש בה בלי ספק דאגה לגורלה ורצון־אב שהבת תינשא ולא תישאר בבתוליה, אבל יש כאן גם משום רצון חבוי להגדיל את פצע הבדידות והאכזבה, לחטט באכזבתו. נוכחותה היא מעין חציצה בינו ובין הכרח זה.

– אבא, אני אנעל את הדלת, – ובעברה על ידו חששה, שמא יראה אותה כמסכימה לדבריו הראשונים והוסיפה:

– איני עייפה, איני רוצה לישון. אשב קצת על המרפסת.

הרגישה את עיני המסובים שורות עליה ומיהרה לעבור. ידעה את עיניו השקטות של מירקין הזקן, חשה את מבטו הסקרני החודר ונוגע, כבציפרניים, של רוֹבּרט. מיהרה, ובכל זאת השתוקקה להשהות עליה את המבטים שלהם, לחוש אותם יותר, כפי שרצתה להשהות בתוכה את מראות השׂדות הכהים, את צללי הבתים ואת הכביש והאורות המגיחים מעבר לאופק המישור, לחוש בתוכה את המראות המיטשטשים של ימי הנעורים.

שעה קלה שררה מתיחות בין היושבים. אהרון צייטין, אביה של פלוֹרה, איש כבן חמישים ששׂיבה זרקה בו, בעל צואר גבוה ודק ועיניים מבהיקות ששקעו בחוריהן, ישב כאיש שעבודתו נפסקה לפתע פתאום. הוא אחז באצבעותיו קומץ שערו שנפל לו על מצחו והעמיד פנים של איש המחכה לדברי חבריו. מירקין, איש כבן שישים ויותר, חבוש מגבעת שחורה בעלת שוליים רחבים ועניבה, העביר את כף ידו מגבות עיניו הלבנות ויישר את קצות זקנו, ורוברט “המכוֹנאי”, הצעיר שביניהם, רזה ורחב־גרם, לבוש אפוּדת־צמר חוּמה שהקרע נראה במרפקים, הסתכל ממושכות אל פתח החנות. הצעדים בתוך החנות התרחקו ועברו אל החצר, וכששוב הלבינה שמלת פלורה בקצה השני של המרפסת, הסיר רוברט את עיניו מן הפתח, הוציא סיגריה ומיעכה בידיו הגדולות.

הביט רוֹבּרט אל צייטין והרגיש שצריך לומר משהו ולהפסיק את הדממה שהשתררה. התחיל לדבר בהנמכת קול. לא רצה, כנראה, שיגיעו הדברים אל קצה המרפסת.

– ובכן, פלוֹרה תעזוב אותנו? תעזוב את פלטוויל? הנרי יבוא?

גם צייטין הנמיך קולו:

– הנרי אוהב אותה מילדותו. הנרי בן אחותי בחור טוב.

בילדותם שיחקו תמיד יחד. יש לו חנות מכולת בברונכס והוא מרויח יפה. רק בשנים האחרונות הזניחה אותו פלורה קצת. גם לזה היו טעמים. הביט בשעת דיבורו אל מירקין הזקן והפסיק פתאום. מירקין העביר את אצבעותיו בשער זקנו הארוך והמסורק. דברים אלה של שכנו לא היו לו לרצון. יודע הוא כי מתכוין צייטין לווֹלט בנו, שלא נשא את פלורה לאשה. גם לו חרה הדבר. תמיד חיבב את פלורה בת שכנו. אולם גם קשה להאשים את ווֹלט. לא הרי פרופיסור ברוֹטגרס קוֹליג' כהרי איכּר בפלטוויל של מדינת ניו־ג’רסי.

אך קשה היתה השתיקה. בשעת שתיקה נאמרים דברים רבים שאין כדאי לשמעם. רצה מירקין הזקן לנהל את השיחה לכיווּן אחר: – למה לך להישאר פה יחידי? צא גם אתה לניו־יורק. בנקל תמצא קונה לחנותך. רבים הקופצים בימים אלה על עסק בכפר. הפליטים הגרמנים באים הנה להתיישב, אבל קל להם לעסוק בחנות מאשר בלוּלי־עופות ובביצים. בראשונה הם סבורים שזוהי ישיבה תחת גפן ותאנה, אך העבודה והעמל בגידול עוופות אינם מושכים את לבם. צייטין התרעם:

– הרי גם אתה פה יחידי. כולנו נשארנו כאן יחידים. וגם הפליטים הקונים את הנחלות ועוסקים בלוּלים, גם הם יישארו יחידים. אנחנו, לכל הפחות, החזקנו מעמד, באנו עמוסי אידיאלים והשד יודע מה, ואלה מבקשים לכתחילה רק מפלט לרגע. לכשיראו שהעמל רב והריווח מועט, יברחו כּשׁדים מפני הקטורת.

– ובכן, הרי אלה הם דברי. מה לך פה? לי בכל זאת יש משק קטן. וגם ווֹלט בא אלי תכופות מרוטגרס. סוף סוף ענייני חקלאות קרובים לו. אבל לך אין פה כלום. איני רוצה להכאיב לך, אבל, בינינו לבין עצמנו, בנך תום לעולם לא ישוב אל הכפר, ומה לך פה בחנות יחידי?

קטעי השיחה הגיעו לפלורה והשתלבו לתוך ההרהורים. לא סיפרה לאביה את אשר בלבה, לא אמרה לו אלא שכתבה להנרי מכתב שיבוא ליום ראשון ואפשר שתסע אתו לניו־יורק. והרי אין זו הפעם הראשונה שהם עורכים נסיעה כזו. אבל כל כך בולט ההכרח בעיני אביה עד שאין לו צל של ספק. האומנם זהו הערב האחרון כאן בפלטוויל? כך נראה, גמרו כולם אומר. חסרונה כאילו מורגש כבר בתודעתו של אביה. התרגל אליה, אל פלורה, ויודעת היא שגם באותו רגע, תוך כדי דיבורו, נתונות עיניו בקצה המרפסת שעל יד הכביש.

וההרהורים באים וצובטים, כבאים מתוך חצר מירקין הנרגעה, מתוך בתי השכנים ההולכים ומצטופפים. הרהורים ממש כאלה היו מנקרים באותם ערבים שווֹלט חדל מכתוב אליה. הציצה מתוך ההרהורים ריקניות של חידלון פתאומי, והבהיל הרעיון שכאן יישאר הכול בלעדיה. וגם עתה כך. שדות נוּגים אלה, רבּוֹאוֹת הכוכבים בשמים הכהים והאפורים, הבתים הקטנים על צלליהם הדוממים, על עציהם החיורים־כהים ודפיקות דלתותיהם ללא הד. וכשתסע היא מכאן, יישארו שלושת האנשים האלה בקצה המרפסת השני, ופה, קצה זה שהיא יושבת בו, יהיה ריק. ובלכת השניים, לא יופרע השקט, רק קומת אביה הגבוהה תתהלך גלמודה בדממת החנות בין הארגזים והשולחנות. דממה מוזרה בחנויות אלה של הכפרים.

דממה בהן אף בשעה שבאים אנשים ומדברים בקול. הדממה מתפשטת מתוך הארגזים המונחים שורות שורות ומתוכם ריחם הכבוש והטחוב. רצינות כבדה כובשת בלילה את חלל החנות על ארגזיה, מדפיה וחביותיה, כרוברט המכונאי הרציני ומחריש. אבל לא… רק שפתיו של רובּרט מחרישות. עיניו וידיו, והחריצים העמוקים בפניו המוארכים אינם מחרישים. עיניו הקטנות, החומות, המאירות, אינן מחרישות.

דברי אביה הגיעו מתוך האפלולית:

– כשאדם מגיע לגיל החמישים אין לא אלא לרדת מן ההר ללא טענות ומענות. אסור לו להסתכל אחורנית. אני צריך ומוכרח להישאר פה בפלטוויל. אם אחפוץ ואם לא אחפוץ, אי אפשר לי אחרת. וכי אלך עתה לנוע על חדרים צרים בקומה השישית בברונכס ובברוקלין? איעשה “בּוֹרדר” לימי זקנתי? ואסור לאיש להיות למעמסה על לידיו.¹ מוטב שאשב לי כאן בחנותי בפלטוויל של ניו ג’רסי, אמכור “קוקה־קולה” וגלידה שנתיישנה, וסיגריות מסריחות, ואקרא לעצמי פייבל צייטין האיכר. כן, איכר. הרי כך קוראים לי עוד מכירי בעיר. הן זוכר אתה, מירקין, את הימים שהתגאינו בכך.

צייטין חדל לרגע, והמשיך בקול רם. רצה, כנראה, שגם פלורה תשמע:

– אבל לצעירים אסור. אסור להם. חזרתי ודיברתי על לב פלורה. לכי מכאן – אמרתי לה – לא לך כמותי להיקבר כאן חיים. מה לך פה? – אמרתי.

פלורה ידעה את הדברים האלה. אביה היה מדבר אליה, כאילו רצה בלב תמים שתלך. ומה יעשה כאן מחר עם בוא הערב, לכשתסע? יבואו מירקין ורוברט וישוחחו, ואחרי לכתם יישאר יחידי בין הארגזים המחרישים של החנות. אולי ישהוּ מחר אחרי צאתה עוד שעה. אולי יבוא גם החייט הזקן שכנם; אולי ייכנסו לשעה קלה גם אחדים מהפליטים הצעירים? אבל בימים שיבואו אחר כך לא ירבה מירקין לבוא. הולך הוא ומזדקן ולא קלה עליו הישיבה כאן בפלטוויל. אולי יקחהו ווֹלט אל ביתו ברבות הימים. גם רוברט לא ירבה לבוא. בתו של רוברט הולכת וגדולה.

מי יודע? אפשר שטעות היא מלכתחילה שמכר אביה את משקו ולקח בחליפין את החנות? אין זו אשמתה. דיברה על לבו שלא ימכור. כשהיה משק, היתה תנועה, היתה אחריות רבה, בעלי חיים בחצר, תרנגולים ותרנגולות הממלאים את החצר המוּלה. והרי גם פרה היתה במשקו. יכול היה לשכור לו עוזר וטוב לו אז מעתה. היתה זו הפעם הראשונה שהתרגז עליה. היא הבטיחה לו שתעזור במשק. והוא באחת. אף צעק והתמרמר:

– לא… לא… בשום אופן לא… תוֹמי בני אבד בשל המשק הנבזה. איני רוצה שגם את תאבדי. איני רוצה שתזדקני כאן מעמל ורוגז.

מי כמוה ידע כמה קשה לו להיפרד מעל חצרו ומשקו. כל אילן ואילן שבחצרו בידיו נטעהו. בהיותם צעירים לימים היתה נטיעת עץ מעין טקס קדוש. היה דוחה את הנטיעה עד שוב הילדים מבית הספר, או לסוף השבוע. ודבריו היו אז רכים וטובים:

– את, פלורה, החזיקי את השתיל… אתה, תומי, חפור את הבור… לא כך… יותר רחב… וגם את, אמא, בואי הנה…

היא תמיד אהבה טקס זה. היתה בכך מעין חגיגיות. אבל תומי אחיה השתדל תמיד להתחמק. אף בהיותו קטן היה עושה את הדבר בלי חשק. ואחר כך כשגדל מיחה: “אין לי פנאי… הזקן כבר התחיל בכהונתו”. ניסתה להשתיק את תומי, אך לא תמיד עלה הדבר בידה.

וזמן־מה קודם שמכר את משקו, אחרי שמתה האם ותוֹמי עזב את הבית ואת החצר והלך לו, רצתה לעודד קצת את אביה. קנתה שתיל אלון יפה והביאה לאביה:

– אבא, הבה נטע את השתיל.

הוא הביט אליה באהבה. דמעות נוצצו בעיניו. גם הוא השתוקק לאונאה עצמית זו. היה זה כעין משחק. ואמנם הצליח לשעה קלה. אותן הפקודות ואותה התרוממות הנפש, לכאורה, אף הקפדנות המעושה:

– החזיקי את השתיל…

– לא כך מחזיקים… מחזיקים אותו הכן… כמה פעמים הזהרתיך!

– אי אפשר ללמדם… האינך רואה כי החפירה איננה עמוקה למדי?

אך לא ארך המשחק. לפתע פתאום הביטו איש בעיני רעהו וראו כי הדברים הם קהים וחסרי טעם. נעשה פתאום הדבר מגוחך. ובאותו רגע חדל לצווֹת וגמר בחיפזון ובלי דברים. אף את הכלים לא אסף אחריו. והמכּוֹש והמעדר התגוללו על יד העפר התחוח מסביב לשתיל הקטן המיוּתם. ומאז ביקש קונה למשקו. למרות הפצרותיה ביקש. עד שלבסוף עשה חליפין עם בעל החנות שבכפר ואת העודף קיבל במזומנים ובשטרות. מאותם ימים התחיל להזכיר תכופות את שמו של הנרי. אפשר שגם כתב על כך לאחותו בניו־יורק, ומשום כך תכפו מכתביו של הנרי אליה. על כל פנים עלה הדבר בידו. הנה היא יושבת על יד הכביש ומחכה לבוא הנרי. וגם הזקן יושב ומחכה. הזהו ליל הפרידה מהכול, מנעוריה ומכל שהיה לה בנעוריה? ליל אביב התפשט אט־אט במישור הכפר. לכאורה, ערב ככל הערבים. קשה לחשוב שזהו האחרון. ואולי טוב כך. דוקא ללא שום הכנות קודמות.

לפתע פתאום התחילה לכתוב לו שיבוא, ואולי תאיץ בו ומחר בבוקר השכם יסעו מכאן. לא תישאר חציצה בזמן. לא תהיה שהות לגעגועים וחרטה. קל יותר כך – בבת אחת. טוב היה אילו הפסיקה אז מיד את נטיעת השתיל ולא חיכו עד תום העבודה והכאב. טוב היה אילולא החזיקו בתוֹמי שנים על שנים למרות כעסו ורוגזו. היו צריכים להפסיק בבת אחת ולומר: “תומי, את חייך שלך אתה חי, אם אינך רוצה לשבת כאן, לך לך”. למה החזיקו בו והגדילו את התהום ביניהם? הלא בסופו של דבר הלך בין כך ובין כך. איה הוא עכשיו, תומי? האנשים שראוהו בלוס אנג’לוס אמרו, כי מסתובב הוא בנמל עם בריונים. אמר להם כי מתכונן הוא להתנדב אל הצי של ארצות הברית. הלואי ועשה כך, ויהיו בטוחים לפחות שלא יבוא עליו סוף של גאנגסטר. על כל פנים טוב שסוף סוף עזב וחדלה המריבה התדירית.

בקצה המרפסת נמשכה השיחה. מדי פעם נשמע גם קולו של רוברט. רוברט שנתחנך בעיר אוהב את חיי הכפר על כל עמלם, ותומי שגדל בכפר, שנאם. היתה זו שנאה עיורת, עקשנית, נרגזת, כואבת ומכאיבה. תומי אחיה היה צעיר ממנה בשנתיים. אך היא ראתה עצמה גדולה ממנו הרבה והיתה גוערת בו, אף כי ידעה שאין זו תרופה. תומי שנא את העבודה התדירית בכל מאודו, בנערותו היה עושה את הדברים המוטלים עליו ומתמרמר, אך כשגדל לא היה מסתפק בשתיקה מרוגזת. ואחר כך הגיעו הדברים לידי אכזריות גלויה. יש שאבא מספר על מין מזון חדש לעופות, או שהוא מדבר על זריקה חדשה שמשתמש בה כדי למנוע מחלה מן העופות, ומסובים יושבים ומקשיבים. רובם ודאי מטילים ספק בדבריו באותה שעה, כי יודעים הם את צייטין בעל החלומות. ופתאום פורץ תום בצחוק. ורב הרוגז.

פעם ראתה את תום בקלקלתו. נורא היה הדבר בעיניה. בכתה ולא סיפרה לאיש: תוֹמי נכנס לתוך הלולים להאכיל את העופות. היא עקבה אחרי צעדיו והוא לא ידע. הביט סביבו ואחר תפס תרנגולת ברגליה וניפץ ראשה אל הכותל. בכעס הכה, בתאות נקם, כאילו רצה להתנקם על עוול שנעשה לו. אכזרי היה המראה: עמד בחור פרוע, שחור־שיער, רם־קומה, חובט בכעס, ומסביב לו רצות התרנגולות בקרקור ובצריחה. ראשונה רצתה לפרוץ בצעקה, חפצה לרוץ אליו ולהכותו – אך התאפקה. שבה על עקביה ועשתה עצמה כלא רואה.

מאותה שעה לא התנגדה עוד לעזיבתו. אדרבא, דיברה על לב אביה שיתנהו ללכת העירה לעבוד. אך האב התעקש. רק אחרי מות האם הלך לו. כשבועיים אחרי מותה. לכאורה, היה שקט ושלום בבית. נדמה כאילו השלים תוֹמי עם עבודתו. אך באחד הבקרים פרץ הריב. תוֹמי הטעין את שק המספוא על כתפו ויצא אל הלול. והנה ניגש האב אל החלון וקרא לו. תוֹמי לא שמע, או שהשים עצמו כלא שומע. האב חזר וקרא בקול:

– החרש אתה? בוא הנה כשקוראים לך.

ותומי לפתע פתאום השליך את השק מידו, שב על עקביו, פתח את הדלת ועמד הכן לפני אביו:

– אני הולך מן הבית.

חשבה פלוֹרה שאבא יצעק ויתמרמר. ודדוקא לא. אבא ישב על מקומו שומם ומחריש. ואחרי שעה קלה דיבר בקול נמוך ומדוכא:

– תוֹם… זוהי החלטתך?

– כן…

– אם כן… הישאר אתנו עד אחרי השבת ונשיג בשבילך קצת כסף.

לפתע פתאום נשתנו אז היחסים. שלושה ימים ישב תום בבית ועבד עבודתו בצימאון. טיפל בלולים, בגדרים, פינה ותיקן. כאילו עמד לבנות לדורות. וגם בלכתו לא היו עוד טענות ומענות. לא נשקו איש לרעהו, והאב לא דיבר עליו כמעט אחרי לכתו. רק כחודש ימים אחר כך ניגש פעם אביה אל משכבה ונשק לה ובכה. קודם לכן לא ראתה אותו בוכה.

– פלוֹרה… רוצה אני שגם את תלכי מכאן. איני רוצה שתקללי אותי אחר כך. לי אי אפשר לעזוב. כל חיי השקעתי פה. נמכור את המשק לבעל החנות כפי שהציע ואני אטפל בחנותו. ואת תלכי מכאן. הבטיחי לי שתלכי.

ראתה שאביה רצה לומר עוד משהו והיסס. לבסוף אזר און. קשה היה לו לזדות מלח על הפצע: – עליך לשכוח את ווֹלט מירקין… ברא כרעיה דאבויה. גא כמותו. תמיד ידעתי שלא יצא דבר מזה.

הפסיק ושוב גמגם:

–בשבתך כאן בפלטוויל תמיד תסבלי. שינוי מקום יביא מרפא. הנרי אוהב אותך וישמור עליך כעל בבת עינו. לכי מכאן.

שמים רחבים ואפלים נשתטחו על שדות רחוקים ועל עצים עבוּתים בקצה האופק. מדי הפסקים ממושכים הבריקו אורות אוטומוביל נחפז, ונשמעה נביחת כלב רחוקה. לא, אין זה הנרי. לא יצא הנרי מן החנות לפני שעות הסגירה. יגיע בערך בחצות.

כשעוברים אורות האוטומובילים, נראים העצים כחיוורים ורועדים. שם בברונכס לא יהיו שדות כאלה. בדירה של שלושה חדרים, באחד הרחובות החדשים השקטים, ישוב הנרי לארוחת הערב מעבודתו. יבוא נרגש, אדום־לחיים, טוב־לב, ומהיר־תנועה וישק לה. אמנם היא אוהבת את נשיקותיו של הנרי. מוזר שדווקא בחור זה מברונכס יש בו מריח השדה. דווקא לו נאה להיות איכּר. גם לפי תנועותיו ודבריו הוא כאחד האיכרים הצעירים. דבריו של ווֹלט היו מסוג אחר. ריח סיפורים עצובים היה להם. יהיר היה ומחריש. היה מנשק אותה, אבל מעולם לא דיבר אליה דברי אהבה. היה מנשקה ומדבר על ספרים ושירים, ואילנות ונהרות. ובדברו היו כל אלה נטווים בקולות ובמראות.

עיניו של ווֹלט חומות, מאירות וקטנות כעיניו של רוברט. תמיד יש רצון להשוות את שלושתם, את הנרי לווֹלט ולרוברט. הנרי מדבר דברים נעימים וטובים. נחפז בדיבורו, והדברים יוצאים מפיו כצעצועי ילדים יפים המכרכרים ומקימים שאון. דבריו של ווֹלט היו נראים כעומדים והוזים. ודווקא בשתיקתו של רוֹבּרט יש מעין תנועה חבויה. קשה יהיה לו לרוֹבּרט בלעדיה. גם בתו היחידה, רות, קשורה אליה. תמיד רצה אליה, מבקשת עזרה בשיעוריה, בבישול הארוחה ואף בסודותיה. הלא רק ילדה בת שתים עשרה היא, אף כי מפותחת לא לפי שנותיה. ורוֹבּרט עצמו. למה הסתר? יש אשר נראה לה כי עיניו כאילו מידבקות בה. ולכשתסע מכאן, ישב פה רוברט עם אביה ועיניו יתעו על פני המרפסת. ודאי גם עכשיו, בשבתו שם בקצה השני, עיניו פונות אליה. באמתלא זקן הוא ביותר, אלא שמתוך הרגל היא מקשרת אותו תמיד לאביה. הוא עכשיו כבן ארבעים, אבל הרי גם לה מלאו עשרים ושמונה… ואולי להישאר כאן… עם רוברט…

משונה. מעולם לא חשבה על כך. הנרי, ווֹלט, ורוברט: כולם כה שונים איש מרעהו. רוברט והנרי שניהם טוֹבי־לב. האומנם לא חשבה על רוברט? לא נכון. ידעה תמיד שעיניו עוקבות אחריה. אלא שהמחשבה היתה מרנינה את הלב ומבדחת. ואולי באמת רוברט? הנה הוא יושב שם עכשיו עמהם וממעך בוודאי כדרכו תמיד את הסיגריה. יפה לראות אותו כך.

רחב־גרם, גבה־קומה ורזה, מחריש ומביט למרחוק… או אולי אל קצה הגזוזטרה הוא מביט עתה, אל מקומה. הנרי מתוֹאר תמיד בדמיונה כיושב בין חברים ומדבר בטוּב־לב ובצחוק. טוב לראות בדמיון את רוברט מתהלך יחידי בשדות הרחבים וממעך סיגריה בידו. נראה כאילו מקומו כאן בשדות. כאילן גדול בעל שרשים מסורגים המתנועע לאורות האוטומובילים האצים הנה והנה, אילן שענפיו ושרשיו נשלבים ונתונים בתוך הצללים והאורות, והבתים והאנשים.

הרי גם היא עצמה כך. היא יושבת כאן בגזוזטרה, ומחשבותיה משולבות בהם בכולם: ברוֹבּרט, באביה בווֹלט, בהנרי, בחנות, במשק, באורות הנחפזים על הכביש, בקולות הנישאים מקצה המרפסת. כולם משולבים זה בזה. הנה אביה מדבר וכל מעייניו בה. קול אביה התמרמר בשקט הליל:

– טעות היא. בני תומי, צדק שלא רצה להישאר כאן. גם בתך, רוֹבּרט, לא תישאר כאן.

תשובתו של רוֹבּרט היתה אטית וקולו צלול. כאילו נישאו צלילים במרחק השדות על כנפיים רחבות. המלים באו בהפסקות. רוֹבּרט איננו מן הדברנים. כל מלה מבקשת לה משען, וכשהיא יוצאת אל המרחב היא כבדה ומלאה:

– עבדתי במשך ימי חיי בבתי־חרושת גדולים, עבדתי גם באניות שונות שנים רבות. הרי בשל כך קוראים אתם לי “מכונאי”. אתם מתארים לכם ודאי את הרגשת האדם הנמצא תמיד באנייה. אין בסיס לרגלים. דומה אין בסיס גם לנפש. מים ומים. אבל גם בבית־חרושת על היבּשה כך. אין קרקע. כמו באנייה בים. אין קרקע לנפש. בעיר הגדולה לא הכרתי את בני האדם כפי שאני מכירם פה, כפי שאני מכיר אתכם, ואת בניכם ובנותיכם. זוהי יבשה, זוהי קרקע. רות בתי תהיה פה מאושרה יותר. ביקשתי יבשה, ביקשתי קרקע בשבילי ובשביל בתי. שם בעיר הגדולה היו שלושה חדרים נידחים מן העולם, מובדלים מן העולם. כמו איים קטנים בתוך הים. סירות קטנות בתוך עיר ענקית רבת אוכלוסים. לא צר לי שעברתי הנה.

אביה צחק במרירות:

– ובכן… וכי זוהי קרקע? גם אני, שיגעון זה הביאני הנה. קרקע. זה השיגעון נתקע בתוכי עוד מימי ילדותי ברוסיה. חשבתי על סוסים ומחרשות, עגלות ושוֹבכי יונים, וריקודים בככר הכפר… ובמה עסקתי כאן? בתרנגולות ובביצים!

שמעה דברים אלה פעמים רבות. אך ידעה כי הדברים מעושים ברובם, אף כי יש בהם טיפות מרות של אכזבה. יש כאן ביחוד הרוגז בשל תומי, והדאגה לגורל בתו.

בדברי רוֹבּרט היתה גם קצת אכזריות:

– ומי לא נתנך לזרוע ולחרוש? היתה לך כברת ארץ הגונה.

– מי לא נתנני? צעיר אתה, רוברט, ואינך יודע. יחלשו כוחותיך וגם אתה תחדל. הנה נמצא אתה כאן כחמש שנים ואני יותר משלושים. לכשתגיע לשנותי, קשה יהיה לך אף לטפל בלוּלים. וכשתחכם קצת, תבקש לך עוזר, וכדי לשלם לו תוכרח להוביל ביצים לניו־יורק כדי להרוויח עוד דולארים אחדים. תלך אל הנשים ותבקשן שתקנינה ביצים… “ביצים טריות”… “ביצים טריות”… “ביצים טריות מניו־ג’רסי”…

הפסיק לרגע קל והמשיך:

– כן… תטפס על הקומה השלישית והרביעית, לאותם איים קטנים בתוך הים שהזכרת, והנשים תעמודנה על המיקח, ובעליהן הפיקחים יעמדו מן הצד ויביטו אליך בלעג וברחמים… איכר לביצים… ותשמע גם דברי ליצנות: “הוא קונה את ביציו בחנות המכולת ומביא אותן הנה…” מוטב שאמכור כאן “קוֹקה־קוֹלה” ודגים מלוחים.

מי מהם צדק? הרי תוֹם איננו. גם ווֹלט איננו. רוברט ימשיך בעקשנות, ורות מה תהא עליה? הגם היא תהיה כמוה? רות אינה יפה. היא, פלורה, היתה לפחות יפה. גם עכשיו היא יותר יפה מאשת ווֹלט. יודעת היא את עצמה עד כדי כך. עיניה עיני אביה, שקועות, שחורות ומזהירות, אלא ששערותיה הן צהובות כשערות אמה; הקמטים על מצחה מזקינים אותה במקצת, אבל מוסיפים גם רצינות.

וזו, אשת ווֹלט, אשה בלוֹנדינית גבוהה ושמנה, המתהלכת כאילו מקל תקוע לה בחוט שדרתה… בכל זאת, כשהיא חושבת על ווֹלט, היא מתרגשת ואף נרגזת. האהבה היא זו? לא. זהו כעס ולא יותר. ווֹלט היה מדבר אליה תמיד על עיניה השחורות והעמוקות. מה הוא אומר עתה לאשתו, שעיניה אפורות וצרות? יש דמיון בין מבטיהם של ווֹלט ורוֹבּרט. הוא משהה עליה את עיניו כאילו אומר לחדור לתוכה. נעים ומוזר שדווקא עכשיו, בשעה שהיא מחכה להנרי, באות מחשבות על רוֹבּרט. מעט מאוד חשבה עליו קודם באופן כזה. ראתה אותו כאיכר בא בימים, כידידו של אבא… כאביה של רות. אך כשהיא זוכרת את מבטיו, מתבהרים דברים רבים…

דלת נסגרת מרחוק בדפיקה. זוהי דלתו של אחד הפליטים שבא מגרמניה. השיחה על המרפסת נפסקה לשעה קלה. לא טוב בעולם, אנשים נידחים ממקום למקום. כדברי רוֹבּרט: אין קרקע. כמים הניגרים. קשה להם למסכנים להסתגל כאן. לרוֹבּרט היה יותר קל להסתגל. ידע מה שרצה. קולו של רוברט צעיר עודנו. לפרקים גם פניו הטרושים והחרושים נעשים צעירים.

הולכים ומתבהרים דברים ותנועות. יש שאנשים חיים אתך, מדברים אתך, ואינך רואה אותם. אינך רואה את חייהם ומאווייהם. ולפתע פתאום דברים מתחוורים, והאיש גדל ובולט ועומד לפניך מלוא קומתו ותופס מקום בך. יש שמאורעות עוברים בלתי נראים ופתאום צצים וגדלים.

הולך ומתבהר לילה אחד בביתו של רוֹבּרט. רות בתו חלתה אז ופלוֹרה באה לטפל בה. גלמוד הוא רוֹבּרט ויש לעזור. היה מוזר לראות את רוברט, האיש הבטוח בכוחותיו, נעשה חסר אונים. רוברט הגבוה בעל הכתפיים הגרמיות מתהלך אחריה, אחרי פלוֹרה, ושומע לכל מוצא פיה.

ליל גשם היה והוטל עליו לנסוע לבית־מרקחת של העיר הקרובה להביא סמי־רפואה בשביל בתו החולה. ובשובו הביתה היה כבר אחרי חצות. הוא בא כולו רטוב ומיהר להחליף את בגדיו. היא נכנסה אל חדרה של החולה ומן המטבח הגיע קשקוש כלים, ובהיכנסה ראתה שולחן ערוך ועליו נקניקים ולחם טרי, ותה, והוא, רוֹבּרט, עומד לפניה מאיר וצעיר, לבוש חולצה לבנה, ושערו מסוֹרק היטב, והוא מתחטא כנער הפוגש את אהובתו. לא ידעה קודם שאפשרי רוך כזה בפני רוֹבּרט הטרושים.

הגשם התדפק אז על החלון. הם ישבו ואכלו והוא סיפר לה על חייו. חיים קשים. יתמוּת ושכוֹל. בלי אב ובלי אם. נתחנך בבית יתומים ושם למד את מקצוע המכונאות. עבד באניות, נדד מחוף אל חוף וממדינה ומדינה. עד שנמאסה הנדידה. וכשחסך לו כסף, נשא אשה ונשאר בניו־יורק. לא התאהב וידע זאת, אך ביקש פינה שקטה, ביקש לו בית־אם. אך לא מצא את אשר ביקש. כל פרנסתו באה אל צרור נקוב. היא ביקשה שאון, קלפים, קולנוע.

טיפות הגשם הטעימו את השקט בחדר. הוא ישב אז מולה אל שולחן המטבח ודיבר בקול כבוש, שלא להפריע את שנת החולה: – היא היתה יפה, אבל זרה לי. אוֹמר לך, פלוֹרה, היא היתה אשתי במשך עשר שנים. ואחרי כל זה נדמה לי עתה כאילו לא הכּרתיה כלל. לא נשארה בתוכי כלל. מיד אחרי מותה, כל הוייתה ניתקה ממני. ודאי שגם בחייה לא נכנסה אל תוך תוכי. סלחי לי, פלוֹרה, אם אומר לך את האמת. הנה את, למשל, את תמיד תישארי בתוכי. הנה רות בתי, למשל, בכל מקום שאני נמצא היא בתוכי. אני ירא ודואג כשאינני רואה אותה. יש אנשים שאתה חי אתם, מתנשק אתם, והם אינם אלא מחוצה לך. כאיש שאינו זוכר את המים אשר בהם עברה אנייתו. כמו שאיני זוכר את טיב החדרים השונים שגרתי בהם בברוּקלין ובברונכס. הדברים שלו נראים עכשיו כה חריפים ורעננים. כאילו הוא עומד לפניה ומדבר, צעיר, מסורק, מרוחץ למשעי, ומביט עליה בעצב. משום מה דוקא ברגעים האלה לא נדבקו הדברים. ועכשיו נתוסף להם משקל, נתמלאו. אז נראו המלים כאבהיות: דברי אביה של רות, דברי חברו של אביה. ועכשיו רוֹבּרט לפניה. דבריו מלאים, ריחניים, כאויר הלילה בפלטוויל.

– סלחי לי, פלורה, על שאני מדבר אליך כך. אבל אוֹשר בך. אושר בעיניך העמוקות. אושר בך לאיש, לגבר. אסור לי לדבר אליך כך. אבל הריני איש לא צעיר ואב לבת גדולה. לא תחשדי בי.

מה קרה במשך השעה? יש לגרש את המחשבות. שטות. הנה היא יושבת ומחכה לאוטומוביל של הנרי, ופתאום יוצא מאיזו פינה נסתרה איש שלא חשבה עליו קודם ותופס את כל המקום. רוברט המכונאי, השתקן, הבא בימים, שפניו מלאים קמטים וחריצים. הנה הוא יושב עם אביה וּודאי כדרכו תמיד ממעך סיגריות ומחריש. וכאן הוא עולה במחשבותיה כצעיר הוגה דברי אהבה. אך כמו להכעיס עולה דמותו וקמה. כמו להכעיס דווקא עכשיו כולם עולים. הנה נראה בדמיונה כשהוא יוצא מבין האילנות ומשני צדיו הנרי וגם ווֹלט. כמה קטנים הם בעמדם על ידו. האחד, ווֹלט, זקוף ודק, והשני עגול ונמוך. שניהם מנענעים בידיהם כמאריוניטות והוא מתהלך מתון ומחריש וצעדיו מדודים… כמה גדול הוא משניהם. מה טוב ונוח היה להישען על זרועו וללכת על ידו!.

השתדלה פלוֹרה לטשטש את המראה. תנסה לחשוב על דברים אחרים. הלא יש לחשוב על הנסיעה. האין זה הערב האחרון? אולי משום כך גדלה קומתו של רוֹבּרט. יש בכל זאת להסיח את הדעת, לראות דברים כמו שהם. היא תביט מעכשיו על השדות והבתים הנמוכים והכוכבים הנוצצים, והעצים, ותנסה לקבוע כל זה בזכרונה, לתמיד. הנה ביתו של מירקין. נתרוקן הבית. בית גדול ועצים סביב לו וגדר. היה נראה לה בימים שעברו בית זה מלא אנשים ופעולות. היתה יושבת כאן על הגזוזטרה ומנחשת מה עושה ווֹלט. המתהלך הוא דק וזקוף על פני החדרים, מדבר בשקט וברוך ובהכרת ערך עצמו אל אביו, או יושב בחדרו וקורא ספר? ווֹלט גדול ממנה בשנים. הריהו עכשיו כבן שלושים ושלוש. לא שיחקו יחד בילדותם. הוא היה יושב וקורא ספרים וראה אותה כילדה. הכאיב הדבר.

בימות החופש היה בא אליהם הנרי בן דודה, ושיחק אתה ברצון. בכוונה היתה מדברת אל הנרי בקול. ישמע ווֹלט את דבריה. אבל ווֹלט היה רק מחייך מגבוה כשראה אותם. והנרי אמנם שנאהו. אך כשגדלה והיתה לבת חמש־עשרה, נתקרב ווֹלט אליה. ווֹלט היה מדבר אז אליה בקול מתגעגע וממושך על אילנות ושירים, וטבע וחופש. וכשהיה בא הנרי, היה קשה לה. לא רצתה להעליב את הנרי אך התגעגעה על ווֹלט. ראתה את רוגזו של הנרי, ובמשך היום היתה יושבת בחברתו ושומעת לשיחתו על קוּני־איילנד וקולנוע ומכוניות. אבל כשבא הערב לא היתה מוצאת אתו דברים. היתה מחכה עד שיתעסק במשהו בבית ומתחמקת אל ווֹלט. ידעה, כי יודע הנרי את תעתועיה ומעמיד פנים כאינו יודע. אף הרגישה את עיניו התועות אחריה. ובאמת צר היה לה, והיתה מנשקת אותו בשובה, אך למחרת התחמקה בערב אל ווֹלט הזקוף, החולם והיהיר.

עתה ריקה הגזוזטרה של מירקין. היא ריקה גם במשך היום. כאילו פרחה הנשמה מן הבית הזה. ריק הוא ושקט כל היום. ווֹלט מלמד עתה ברוטגרס קוֹליג', ובא מדי פעם עם אשתו הבלונדית הגבוהה. אבל אף אז נושבת ריקניות מביתו של מירקין. כשווֹלט בא לבית אביו, הוא נכנס אל הלולים ונושא את שקי האוכל על שכמו, ומטפל בתרנגולות ובביצים. דווקא עכשיו. בנעוריו היה ממעט בעבודה זו. אבל עכשיו יש בכך משום התגנדרות. וגם אליה, אל פלורה, הוא מדבר עתה בחיבה עשויה. מבטו כאילו אומר לה שאין לה טענות עליו, שידיו נקיות. כי הלא מעולם לא דיבר אליה על אהבה, מעולם לא הבטיח לה דבר. ואם נשקה פעם או שתיים, מה בכך?…

ומכאיב כשהמבט המעליב הזה ניתן בה בשעה שהוא לפניה עם אשתו. הוא מדבר אז בידידות מופרזת:

– זוהי אהבתי הראשונה, הלא כן פלוֹרה? וגם עכשיו אני אוהב אותה… היזהרי מפניה, מילי… ודברים אלה כאילו מדגישים את הנעשה. נשמעים בהם דברים אחרים שלא נאמרו:

– מעולם לא היה דבר בינינו, ואף לא יצוּיר שמשהו יהיה בינינו. יותר מדי רב המרחק… אבל בת שכננו את, ואני מתייחס אליך באופן יפה ואדיב.

וגם מילי, אשתו הבּלונדינית, הגבוהה, מתבדחת בקול מיושב ושליו של אשה הבטוחה בבעלה:

– טוב שאני כאן… האהבה הראשונה היא המסוכנת ביותר.

ובהיכנסו אל החנות לשוחח עם אביה, הוא יושב דווקא על אחד הארגזים ושואל על כל הפרטים, ומרבה לדבר. והרי דווקא כשהיה צעיר היה מחריש. זה התאים יותר. לא היתה המלאכותיות בולטת. שקט עכשיו על הגזוזטרה של המירקינים. היא מנסה להעביר לפניה גם ברגע זה את מראהו של ווֹלט המתהלך על פני הגזוזטרה. אבל משום מה הולכת דמותו ומוקטנת. הוא נעשה דק יותר ומטושטש. רוֹבּרט גדול בשנים מווֹלט. שרטוטי פניהם דומים במקצת. קומה גבוהה וכפופה מעט, כאילו משא מוטל על השכם; עיניים חומות, עקשניות, ומצח גבוה משופע. אך כתפיו של ווֹלט דקות ופניו חלקים, פני נער, מול פניו של רוברט הטרושים.

מרחוק נשמע הקול של אביה ודבריו:

– לא, מירקין. הקברים כאן. קבר אשתי וקבר של שלושים וחמש שנות חיים. בניו־יורק אהיה למשא עליהם ועל עצמי. כאן אשרך לי את ימי.

פלוֹרה ראתה בדמיונה את פני אביה הקמוטים, את העיניים ששקעו בחוֹריהן, הגידים הכחולים־שחרחרים שבלטו על הפנים, הידים המשורגות בגידים והצוואר הגבוה והדק מתוך החולצה הפרומה.

משהו הזדעזע בלב. שניהם כה עייפים וחרושי־חיים. רוֹבּרט ואביה. טוב היה לגשת עכשיו, לשים יד אחת על שכם אביה והשנייה על רוֹבּרט ולדבר אליהם טובות. כתפו של רוברט גרמית וטוב להישען עליה. נדמה לה כי בהישענה על רוברט היתה מוצאת משען לעצמה, והיתה יודעת מה לעשות. אף מלים נתרקמו במוחה, מלים ברורות ומלאות כוח: – עמכם פה אשאר. לא אעזבכם. אני אוהבת את רוֹבּרט. אני אוהבת את רות. אתה, אבא, תישאר פה אתנו. תמכור את החנות לאחד הפליטים, נגדיל את משקנו ונעבוד יחד.

המחשבות אצו. זהו הערב האחרון. שטות. אסור להתמסר עכשיו לדברי דמיון שאין בהם ממש. מה לה ולרוברט? אדרבא. היא תקום ממקומה ותגש אליהם להיווכח שכל זה דמיון שוא. היא תגש ותסתכל ותראה, שפני רוברט הם קמוטים וזקנים, וכל המראות החודרים ומקדחים כמו במקדח אינם אלא מדוחי שוא. דווקא לשם כך תקום. תראהו נדכּה ומחריש, והכול יעבור. כן, עליה לגשת…

פלורה קמה ממקומה. אורות אוטומוביל הציצו מרחוק. שריקת החצוצרה… האוטומוביל נתקרב, פנה אל החצר, ועמד ליד המרפסת הפונה אל הכביש.

א

ביומי דפגרא יושב בֶּני כהן על פי רוב בביתו אשר בשכונת ויליאַמסבּוּרג – ונח. בבקרים הבהירים מוצף חדר־האורחים הגדול שמש ואור. חלונות החדר פונים אל הכיכר הרחבה של בית הספר וטוב לשבת על יד החלון ולהרגיש את חום השמש על הפנים. נראים מבעד החלון חצר בית הספר אשר ברחוב מארסי ואף הרחובות מעבר לחצר. בבוֹקרי־חג הרחובות נקיים וחגיגיים: אבות משפחה נושאים בידיהם חפיסות של לחם ועוגות; נערים ונערות נושאים עיתונים ועומדים ברחוב לקרוא את הבדיחות הצוירות; אוטומובילים מועטים עוברם בשריקה הנישאת ברחובות הריקים כבשורה קלה ונעימה, ובהישמע קול סיידי מן המטבח, שיבוא לאכול ארוחת הבוקר, צר לו לבּני להיפרד מעל החלון. יש שהוא טוען:

– סיידי, אולי נאכל פעם בחדר הזה ולא במטבח האפל?

יודע בּני לכתחילה את תשובתה של סיידי: כי היא המנקה את החדרים, כי מבקש הוא בשבילה כל ימיו עבודה יתירה, ושבכלל אין להם עוד צורך בארבעת החדרים, כיוון שפלוֹרנס אינה אתם וּמאקסי הוא איֹשם במרחקי האוקיינוס השקט. אדרבא, יותר נעים לאכול במטבח, לפי דעתה. המטבח איננו אפל כלל. זהו חדר קטן ונוח יותר, וכשאתה מיסב בו לאכילה אין הריקנות מרחפת בחלל. היא, סיידי, אמרה לו לבּני לא אחת, שיוכלו להסתדר בשלושה חדרים, או אפילו בשניים וחצי. אדרבא, יבקשו באותו מחיר חדרים בקומה נמוכה, ולא יצטרכו לטפס אל הקומה השלישית. אבל שניהם יודעים, כי כל אלה אינם אלא דברים בעלמא. לא תעבור סיידי לדירה אחרת אף אם תמצא יפה מזו. מכירים הם פה את השכנים ואת השכנות, נכנסים הנה ידידיהם, גם החנות שלהם היא בשכונה זו, ובשבתם כאן אין בּני זקוק לכתת רגליו בקרונות החשמל וברכבת התחתית. אגב, יש בכך גם משום חיסכון: בני מביא את רוב המזון מן החנות שלו. הנה שכנם, פארקין, גם לו חנות מכולת אי־שם באיסטרן־פארקוויי, ואשתו מוכרחה לקנות כל צרכיה בחנויות זרות. האין זו שטות?

השעות שלפני הצהריים עוברות בטיול קל מסביב לבית הספר, בגילוח, בסידור אילו חפצים או בכתיבת מכתב לבנו אשר בצבא, למאקסי. בּני חוזר וקורא את מכתבי בנו קודם לכתיבה. אין בני רגיל בכתיבת מכתבים והוא מפסיק ומתחיל שוב. במגירת המכתבים מונחות גם תמונות, ובני מוציא אותן אגב כתיבה ומתבונן בהן. תמונות מבית אביו נמצאות כאן, תמונות מאקסי בנו ופלוֹרנס בתו, ואף תמונות שלו ושל סיידי בהיותם צעירים לימים. הנה הוא לבוש מגבעת דרבי שחוּמה, מכנסיים צרים ומעיל ספורט מרובה הצבעים, ולסיידי שמלה ארוכה ורחבה ונעליים גבוהות. בימים ההם לא היו יושבים בית ביום בהיר כשבתם עתה. היו נוסעים לקוּני־איילנד או יוצאים לפּיקניק עם חבורה מבני עירה של סייד. קשה לזכור את השיחות והמעשים מן הימים ההם. דומים אותם ימים לרוחות קלילים שעברו. אותם ימים חלפו תוך כדי טיסה מהירה, כעצים העוברים לעיניך בשעת נסיעה ברכבת. לפני זמן מה ניסה שוב לנסוע לקוּני־איילנד באחד הבקרים של יום חג ולזכור נשכחות. הוא וסיידי קמו בבוקר השכם, הכינו כריכים וישבו מתוך צהלה וציפייה ברכבת המובילה ל הים.

זמן מה חשו כעין התרוממות הרוח בתוך הצפיפות וההמולה, אך קימעה־קימעה עברה ההתלהבות, ועייפות השתלטה בגוף. לזרא היו הדחיפה, הרעש והליכלוך, ובנסיעה הביתה ספרו את הרגעים העוברים מתוך ליאוּת ורגש של בחילה – בחילה בצעקתם הפראית של הנערים והנערות, ריצתם מקרון לקרון, לעיסת הצ’וּאינג־גוֹם ופיצוח הבּוֹטנים. נעים להחזיר את העט ביד ולהביט בתמונות כשקרני השמש מחממות את הפנים, אלא שהכתיבה קשה עליו על בני. מעטים המכתבים שכתב בימי חייו. רק בשנים הראשונות לבואו לאמריקה ענה על מכתבים ואחר כך חדל. חבל שחדל אז מכתוב. עתה היה עונה, אבל אין שם עוד מי שיכתוב. הידיעות בעיתונים מחרידות. נורא, נורא… האפשר הדבר? כעין לוע ענקי נפער, בּוֹר פחדים שהעין יראה להביט לתוכו. מוזר, הרי גם מאקסי בנו בסכנה, אבל משום מה אינו דואג לו. נראה לו מאקסי בצבא אמריקה כּמוקף חומה. הוא רואהו בדמיונו כמו שהוא, צעיר טוב־לב, בעל פנים רחבים־מחייכים ואף סולד במקצת. כאילו נסע לו לזמן מה מן הבית ויש בטיחות שבוא יבוא.

מחזיק בּני בעט ורוצה להמשיך. כבר כתב ואמר, ששלום לו, לאם ולמשפחה של פלורנס, ושהפרנסה מצויה – והגיליון לא נמצא אפילו כדי חציו. כועס הוא במקצת: תכתוב גם היא!

– סיידי, הרוצה את לכתוב למאקסי עתה?

– אחר כך… עסוקה אני.

– אני יורד לקנות עיתון ובינתיים אשלח את המכתב.

– יש להכין את הארוחה. האם תעשה את כל הדברים בבית? אגב, אל תשכח להיכנס אל המאפייה. אין לי דבר בבית.

טעימות הלחמניוֹת הטריות של יום ראשון בשבוע. הריח מלטף את הנחיריים, ולולא התבייש בני, היה מוציא אחת מהן מתוך החפיסה ואוכלה ברחוב. בינתיים הוא קונה לו גם את ה“פאָרווערטס”. היה נוהג בימים שעברו לשבת על הספסל אשר ליד בית הספר ולקרוא בו. אך יודע הוא לכתחילה מה ימצא בעיתון. יקרא אחר כך. ובינתיים יטייל לו ועד פעם מסביב לחצר בית הספר.

ילדים משחקים בכדוּר־יד על יד הקיר, כשהסידורים שלהם מונחים על הקרקע ומחברות מלוכלכות מתגוללות על המדרכה. כך היה עושה גם מאקסי בלכתו אל ה“חדר”. אשה פרומה־צוואר מכסה במטפחת את חזה וקוראת בעד חלון בקול מרוגז אל בנה שילך מיד אל ה“היבּרוּ”, והלז, לד שחרחר ורזה, מניע בכתפיו קוצר רוח וצועק שתיכף ילך, ונשאר עומד על מקומו. ראש האשה נעלם, וכעבור רגע היא מופיעה שוב וצועקת בקול צפצפני ובתנופת יד, שאם לא ילך אל ה“היבּרוּ” היא תרד ותכהו מכות רצח ותקרא לאביו. הילד ממלמל משהו מתוך כעס, זורק מבט של רוגז אל החלון, מרים בעצלתיים את סידורו, ובלכתו אחורנית הוא ממשיך להביט אל חברו החובט את הכדור בכותל.

כשהיום בהיר נגש בּני כהן אף אל כיכר המשחקם שבשכונה, הנמצא במרחק רבעים אחדים מביתו, יושב לו על אחד הספסלים ומסתכל בּאבות הצעירים המביאים הנה את ילדיהם ומנדנדים אותם על גבי הנדנדות. כך היה עושה גם הוא לאמקסי לפלורנס באותם ימים רחוקים. ואינו יודע אם להצטער ואם לשמוח על שאין חובה זו מוטלת עליו עתה. איש חופשי הוא עתה ומתהלך לו באין מפריע ביום הבהיר על פני רחובות ויליאמסבורג אשר בברוּקלין ואינו זקוק לשמור את ילדיו. כן, חוֹפשי הוא. אם ירצה, יאחר גם לבאו הביתה. כך דרכו מיום שגדל מאקסי שלו. נער טוב היה מאקסי. תמיד שמע בקולו. ידיים ברוכות לו למאקסי. הרי גם בצבא הוא עוסק בתיקון מכונות. וגם טוב־לב הוא. אף בעלה של פלורנס, דֵייו, עוזר כשיש צורך לתקן דבר בבית או בחנות. קשת־המזג במשפחה היא פלורנס. קשה לו לשאת את רוגזה התדירי ואת קולה הדק המתרעם. אבל בּית לה משלה, וסוף סוף אינה באה תכופות. לאחר הארוחה יושבים בּני וסיידי בחדר הגדול בכורסות הנוחות זה מול זו. הקרחה המבהיקה מארכת את פניו הרחבים של בני. חיוך רפה מתמלט מתוך השפתיים העבות, ועצלוּת משתפכת בכל ישותו. הוא לוקח את העיתון בידיו ופותח בקריאה. יודע הוא שבעוד שעה קלה תבקש ממנו סיידי את העיתון, והוא מסתכל בינתיים מן הצד בפניה העגולים: עורקים קטנים אדומים וכחולים מבצבצים מסביב לנחיריים ופימה תלויה לה מסנטרה המחודד בקצהו. אינה מזדקנת. נדמה לו, שכך הוא מראה פניה זה כמה וכמה שנים. אלא שפניה עייפים קצת. עבודה בבית וגם עזרה בחנות לפרקים, וריצה, והכנת ארוחות, ועתה – הדאגה למאקסי. היא מרכיבה את המשקפיים על חוטמה העבה והקצר: – סוף סוף אנוח גם אני קצת. עכשיו, בּני, תן לי את העיתון. אתה קראת בו כל היום.

נשמעת נעימה של רוגז בקולה:

– כל הבוקר היית חופשי. יכולת לקרוא. כל יום א' אותו הדבר.

– כל היום? מתי? גם אני לא קראתי בו.

– טוב. אם זהו היושר שלך, טוב, קראהו, ואני לא אבקשהו עוד.

– וכי אמרתי שלא אתן? למה את כועסת? הנה, קחי קודם את עמוד התמונות ואחר כך נתחלף.

יושבים וקוראים. יודע בני לפי הבעת פניה את אשר היא קוראת. דמעות יורדות על חייה. ודאי מתבוננת היא עתה בתמונות היהודים המעוּנים. הוא מרגיש חלחלה בגרונו ומסב את פניו הצדה. ירא הוא פן יזלגו הדמעות על לחיו וסיידי תראה אותו בחולשתו. קם לפניו מראה אביו המכובד בעל הזקן המהודר והעיניים הרציניות־הקפדניות, כשהוא מתפלל תפילת מוסף לפני העמוד. לא אהב בני את אביו, אבל ירא אותו וכיבדהו אביו היה ממעט בדברים ומושך את כתפו הימנית מתוך אי רצון, כשלא חלקו לו את הכבוד היאות.

משתדל בני לקרוא בעיתון, כי עוד רגעים מספר ויצטרך להשיב את העמוד לסיידי, אבל המראות צובאים עליו. רואה הוא את אחיותיו הקטנות רצות ומפטפטות. כך נשארו בדמיונו: קטנות ומפטפטות. את אחותו הגדולה הוא רואה שקטה, גבוהה, כמושה, כשהיא קוראת ספרים על הספה, ואת אחיו הגדול כמתהלך ביהירות ונושא עיתונים תחת בית שחיו. גם אביו היה מתייהר בבנו זה המלומד, וכשגער בו על שהוא מאחר לבוא אל בית־הכנסת, היתה רכּוּת בגערתו ובעיניו הקפדניות, והיה נראה כיוצא ידי חובה בגערתו. עליו, על בּני, הביט באופן אחר בשעה שגער בו. היה מביט מלמעלה ומדבר כנותן פקודה. אפילו ספר־מעשיות אינו יודע לקרוא, בּור זה – זוכר בני את דבריו אלה של אביו, עדיין כאילו משא כבד של בּוז מורגש. גם כאן, בעמוד התמונות של ה“פארווערטס”, עיש כזה עומד לפני הנאצים, אלא שזקנו שוּרבב הצדה ופניו מבוהלים. בני משתדל, שסייד לא תראה את פניו הרטובים, והוא מכסה אותם בעיתון עד שנראית רק קרחתו המבהיקה.

ב

יש שבני סיידי יוצאים ביום ראשון אחרי הצהריים לבקר את משפחת פלורנס בתם או את סם, אחיה של סיידי. אולם על פי רוב באים האורחים לביתם. פלורנס באה עם דייו בעלה ואתם ילדתם, ילדה חוּמת תלתלים, שמנמנת ושובבה, הממלאה את הבית שאון. היא רצה מפינה לפינה פלורנס צועקת אחריה:

– פה מקלקלים אותה. לא אביא אותה הנה. התשבי על מקום אחד? אם לא, אושיבך אני…

עיניה של פלורנס אפורות ושצרות, גופה דק, פניה עגולים וקולה צפצפני. היא מדברת במהירות; המלים יוצאות מפיה דחופות ומסתבכות זו בזו. כשצעקתה של פלורנס פוסקת, ניגש בעלה דייו אל הילדה ומיד עולה הקטנה על זרועותיו. בכלל עושה דייו כל דבר בשתיקה, ובשעה שפלורנס מדברת ברוגזה, הוא יושב ומעשן מקטרתו בנחת, כאדם המחכה שהגשם יעבור. באים גם בן עירו של בני, ג’ייק ראטנר, הגר בביתה סמוך, וסם, אחיה של סיידי, הוא ואשתו, מילי קטנת הקומה, שחיוך ילדותי פרוש לה תמיד על פניה. בן גילו של בני הוא סם, אבל מראהו צעיר ותנועותיו בטוחות ורחבות. איש גבה־קומה הוא ורחב־כתפיים, ובשערותיו השחורות נראים רק פסים אחדים של שיבה, המדגישים את השחור. “הדוד סם” קוראים לו כולם, וכשהוא נכנס, מתמלא הבית צהלה. אפילו פלורנס מחייכת. סם אוהב לספר באידיש, וכשעובר על ידו אחד הצעירים הוא צובטו ומעמיד פנים כאילו נתון הוא כולו בסיפורו. ותמיד הוא מביא אתו מתנות. איש עשיר וחשוך בנים הוא סם, בעל חנות מכולת גדולה, ועל ידו ובזכותו מתפרנסים רבים מאנשי המשפחה וביניהם גם דייו, בעלה של פלורנס. אבל אין הוא מתגדר בעושרו והכל מחבבים אותו ושואלים בעצתו.

אוהב בני להוציא מימים ימימה את התמונות הנתונות במגירה ולהראותן למסובים. ביחוד כשבאים בני עיירתו, ג’ייק ראטנר ואשתו. הללו נתמכים עתה על ידי בניהם העשירים. בני זוכר את ג’ייק ראטנר או, כפי שקראוהו לפנים, יענקל השמש, עוד מימי “המולדת הישנה”, ונהנה הוא כשהלז מספר על גדולתו של שמואל כהן, הוא אביו של בּני. ג’ייק מרחיב את הדיבור על מתנותיו של שמואל כהן לרב ולשמש, על תרומותיו לצרכי הציבור, על ה“כיבוד” שהיו מקבלים בביתו, על הכבוד שהיו ה“פריצים” נוהגים בו, וכיוצא באלו. שותק לו אז בני ומסתכל מתוך גאוה נסתרת במסובים ומקשיבים לראטנר.

ואמנם יודע הזקן ראטנר לספר. הוא מחזיק את התמונות בידיו, מצביע בשעת מעשה על הזָקן הגדול של אבא, על העיניים הקפדניות, והאיש עומד כחי בזכרונו של בני. יש לו לבני גם תמונה של אחיו הבכור בּוֹריס, ששלחה לו אמו לפני שנים מספר. מן האח עצמו לא קיבל מכתב מימיו, וגם הוא בני לא כתב לו. דומה אח זה במראהו לבני: הראש גדול, האף עבה ורחב, העיניים קטנות ושקועות בחוריהן. אלא שלאחיו זקנקן צרפתי ושפם שחור. כתבה לו אמו באותן השנים, כי אחיו נשא אשה מכובדת ומלומדת ושסוחר הוא באבנים טובות באנטוורפּן. סם יודע את חולשתו של בני לתמונות והוא מתלוצץ:

– בני… מתי תראה לנו את התמונות?

– להכעיס אראה אותן… ושוב תצטרך להביט עליהן…

– טוב… אדרבא ואדרבא… ביחוד אוהב אני להביט על אחיך וזקנקנו… מיניסטר ממש… מדוע אין אתה מגדל לך זקן? אין לך שיער על הראש, יהיה לפחות שיער בזקן…

מיום הילקח מאקסי אל הצבא נתרבו תמונותיו של בני ותמונות העיירה נדחקו הצדה. תה סיידי היא המבארת:

– הנה… היה אז כבן שנה וחצי… כן, אותו קיץ קנינו את החנות… לא כן, בני?… ותמונה זו מן השנה שסיים את בית הספר… וזוהי מגוואדלקנל… לשם יצאת חוב לקוחים המסובים בידם את התמונות ומחווים דעה על מראה פניו של מאקסי. אומרים שפניו טובים, או שנשתנה במקצת, או שמוציאים אנחה: מי יתן ותיגמר המלחמה ויבוא בשלום הביתה.

סם, כדרכו, מכניס מליצנותו, בטפחו על כתפו של בני:

– בּני… חושד אני באחותי… זה חוֹטמך הרחב? לא ולא…

אפילו קרחתך הגדולה חסרה לו… בּני, לולא היתה סיידי אחות לי, הייתי מיעץ לך משהו…

הכל צוחקים ואשתו של סם, מילי השקטה והקטנה, המחייכת בהנאה לבדיחות בעלה, נכנסת לתוך דבריו:

– חדל לך, סם… אתה תמיד מוצא לך דבר צחוק…

אין זה צחוק כלל… – עיניה הגדולות והחומות מביטות על סיידי בהשתתפות והיא מלטפת את זרועה:

– הוא ישוב, סייד… עוד תשבעי ממנו רוב נחת… סם נבוך קצת: – טיפשונת… ואם אבכה מה אפעל? בעיירתי היו אומרים פתגם ברוסית: “עם תשתה תמות ואם לא תשתה תמות, מוטב איפוא שתשתה ותמות…”

בעצמו נבהל מדברי המוות שהכניס לתוך השיחה. ראה את פני אחותו הכבושים במדף השולחן, וכדי לטשטש את הרושם קם ממקומו כלא יודע שנכשל בדיבורו, טפח על כתפה של פלורנס. אחז את הילדה בזרועותיה, והתחיל זורק אותה באויר ותופסה בכפיו, כשזו צוחקת וצועקת:

– עוד… עוד, הדוד סם… עוד…

ג

היה לו לרצון לבּני שהסיחו אורחיו את דעתם מתמונות משפחתו, כי הרי סוף סוף יש שהלב נוקף ובאים דברים נסתרים ומטפחים לו לאדם על פניו: הסתכלת בתמונות האלה כך ימי חייך, התפארת לפני מכריך וקרוביך שאב מכובד לך, אח מלומד, אֵם טובה, אחיות יפות – ומה עשית בשבילם? הכתבת אליהם במשך כל השנים הרבות? הניסית להוציאם מן הגיהינום? הלא בושה היא להתגאות בהם ולספר עליהם עתה, בימי הרג נורא? הולך אתה ואוכל, ושותה, ועוסק במסחר, ומצטער אם מישהו רימך בשוה פרוטה, ולכאורה כל נעשה מעבר לים אינו מוציא מלבך אלא אנחה ארעית. אבל האמת היא, שדוקא העסק והמסחר ודברי יום יום אינם אלא עניינים שטוחיים שאינם נוגעים בך, ובלב פנימה נחבא יצור קטן המקוסס ונוקר ומקניט בלי חשׂך. אינו נותן דמי לך, מביא מראות איומים ומציגם לפני עיניך. יש שאתה מתקומם לו ליצור זה: וכי מה יכול אדם קטן, בעל חנות מוויליאמסבּוּרג, לפעול לעומת כל כלי המשחית הנוראים? ואפילו יעמוד איש כבּני כהן ויצעק ככרוּכיה ויתן את כל רכושו הקטן ונפשו, –מה יפעל? מי הוא בּני כהן ומה הוא?

דברים ושיחות מרגיזים בימים אלה עד לכאב ממש. הנה, למשל, יש שאשתו סיידי מפליטה מדברים מתוך רחמים, ודווקא אז מתעורר כעס עליה.

נראים דבריה חיורים, ריקים ומיותרים:

– רחמנות על היהודים בווארשה…

– הלב כואב למקרא כל הדברים האלה…

– יודעים אתם, ביום שקראתי בעיתון על הנעשה ליהודים במחנה־ההסגר לא יכולתי לאכול…

דומה מקטינה היא בדבריה את הסבל והייסורים שאין מָשְׁלָם. לא כך צריך לדבר, לא כך… יש לעשות משהו… יש לפעול במקום לדבר דברים של מה בכך…

תוך כדי הרהוריו אלה הוא ממלמל לעצמו וכועס. הנה הוא יושב פה בבית המרוּוח ושמח על שאין אורחיו מביטים בתמונות, על שאינם מזכירים לו את הנעשה. אבל היצורים הקטנטנים מקוססים ללא הרף ומראות הזוועה עולים מאליהם.

כשהראתה לו אשתו פעם, בשובו מחנותו, מברק, כי אחיו הבכור, בּוריס כהן, נמצא בפורטוּגאל ושיש לבוא בדברים עם הקוֹנסוליה, ראה עצמו עושה דבר מה. ניטל משא מעיק מעל השכם. חסר ישע היה בּני כהן בדברים אלה. לא ידע את המוֹצאות והמבואות. לא בקי היה בענייני משא ומתן עם הרשות. אבל בעזרת סם גיסו עשה כל אשר ביכולתו לעשות.

– סם יקר… קח כל מה שיש לי… הנה, השתדל… ואם יחסר…

סם שיסע אותו בדבריו:

– ראשית, לא יחסר… הלא כתוב במברק, שכרטיסי־אנייה כבר נקנו… ואם יחסר, אני אתן, אל תדאג.

בּני כהן נסע אל ה“היאַס” ואל הקונסול. בימים הם הזניח את חנותו. גם סיידי נתפסה להתלהבותו. הוקל ללב. היו הדברים עתה מתוך נחת

– גם לדברים שלה היה עתה טעם אחר. אדרבא, טוב היה מעתה לדבר ולשמוע לדברים. מה טוב שאשה כסיידי לו, האוהבת לעזור ומוכנה לצמצם עצמה בחדריה.

סיידי דיברה מתוך זחיחות דעת:

– טוב עתה שיש לנו ארבעה חדרים ולא שלושה.

– ודאי שכן. הרי טענת שיש לעקור לדירה קטנה יותר. אבל היכן יישנו? הלא יש להם בן ובת מבוּגרים.

– בחדר הגדול יישנו אחיך וגיסך, ובחדר הקטן תישן הנערה. נאמר במברק שהיא בת עשרים ושלוש. לה יש צורך בחדר מיוחד.

– והבחור? הרי גם הוא כבן שבע עשרה.

– אין דבר… בני אדם מתקרבים כשהם דרים בצפיפות. יישן אתם בחדר הגדול. אציע לו על הספה. ודאי ישמחו לכול.

אפשר היה עתה לדבר אל סיידי על האומללים והנידחים. מתוך דבריו של בּני עלתה נעימה של שביעות רצון. הוא, בּני כהן, עשה את המוטל עליו. יש לעזור בעת צרה. אנשים אינם חיות. היה עתה עומד בחנותו וענה ברצון ללקוחותיו השואלים אותו על בוא משפחת אחיו:

– כבר באו, מיסטר כהן?

– אני מצפה להם יום יום…

– בכך שאת טוב לו לאיש שיש לו קרובים באמריקה. בעיקר קרובים מסורים…

ובני כהן מחייך בנחת ובצניעות לכל אדם היודע את מעשהו כי טוב:

– בימים כאלה כל אחד עוזר כפי יכולתו…

– לאו דווקא… יש עכברים השוכבים על דינריהם גם בימים אלה.

אמנם החזיק טובה לעצמו. אילו היו כולם כמותו, כי אז…

חשבון פשוט הוא: ארבעת מיליונים יהודים באמריקה, כן ירבו – היינו, כמיליון משפחות. אילו היתה כל משפחה עושה כמוהו ודואגת למשפחה אחת… וכך היה אומר גם לסיידי:

– הצרה היא שהיהודים שלנו קוראים בעיתון על הצרות, נאנחים – ולאחר שעה קלה הם חוזרים ושוכחים.

גם למאקסי כתב על בוא משפחת האח. נוסף עתה חומר למכתבים ולא הכבידה הכתיבה. ופעם, בבקשו את סייד שתוסיף דרישת שלום לבנו, הקריא לפניה את הכתוב והוסיף רמז:

– מי יודע? הוא בן עשרים ושמונה והיא בת עשרים ושלוש. לא רע. אולי תשתדכנה משפחותינו, סיידי. השידוך הראשון עלה לך יפה, הלא כן?

סיידי חייכה וטוב־לב היה מורגש בגערתה:

– אתה וקרוביך. חושב אתה, שהנה הנה יתפוס בה מאקסי על שהיא ממשפחת הכהנים. אל תשכח שמאקסי שלנו הוא בחור אמריקאי.

– נו. הוא אמריקאי והיא בלגית. ומה בכך? גם היא לא באה מאַיישישוֹק, איני יודע ייחוסו של מי גדול יותר.

ואותם הימים, לפני באו האנייה מפּוֹרטוּגאל, שוב בא זכרונן של תמונות המשפחה המוזנחות במגירה. כשבאו ראטנר, הדוד סם, ופלורנס ביום ראשון אחר הצהריים, הוציא בני את תמונות אביו ובני ביתו והראן למסובים. אף סם לא התלוצץ עתה. הוא הרגיש עצמו שותף למצוה. סם התבונן בתמונת אחיו של בּני ולא אמר דבר, לא על הקרחת שבראשו של בּני ולא על הזקנקן והשפם של אחיו.

ד

היה ערב סתיו קריר. האנייה עגנה באחד הנמלים של בּרוּקלין. דייו השתקן ניהג את המכונית, מצץ את מקטרתו כרגיל ולא הוציא מלה מפיו. על פני הרחובות השקטים, המואפלים מפאת המלחמה, עברו מכוניות וקרונות־חשמל כמתחמקים מפני מישהו נסתר, והשריקות והצלצולים כאילו תעו בחלל ריק עם הרוח ההומה. זכרונות ודמיונות התחילו מתרוצצים. הנה נוסע הוא לקראת אחיו הבכור, והלה כמעט אינו מכירוֹ.

כבן שמונה עשרה יצא מעיירתו ואחיו אז כבן עשרים וחמש וישב בווארשה. זוכר הוא בדבּר אביו אל אחיו הבכור. דיבר על שאינו זהיר במצווֹת ובתפילה, אבל אפשר היה להרגיש מתוך הדברים את הכבוד שהאב רוחש לבנו הבכור. בּוֹריס היה אחד המשכילים בעיירה, בחור שקרא ושנה. היה חותם על עיתון עברי ורוּסי ומקבל על ידי הדואר שיעורים בהנהלת חשבונות. לזמן מה נסע אל העיר הסמוכה לשם קבלת תעודת־בגרוּת. ואף כי נכשל בבחינה אמרו הכל כי בשל אנטישמיות המורים עלתה לו מכך וכי מרובות ידיעותיו מידיעותיהם של רבים מבין המורים.

זכרון מרירות צף בתודעה, אך בחלל הריק של רחובות הלילה השקטים בברוקלין קשה לתפסו. נוגע הוא ואינו נוגע, כרוח זו השקטה ההומה בחוטי החשמל. הוא, בּני, היה “לא יוצלח” במשפחה. מעולם לא רצה ללמוד, ואף כי בהמלצת אחיו מצא לו מורה לרוסית, לא הצליח. לא יכול בּני לתפוס את עניין נטייה של הפועל והשם הרוסיים ושאר דברים שנצטווה ללמוד על פה. עולה עתה, בשעת הנסיעה, רעיון מוזר, כי לא דיבר אליו אביו מימיו. בשום אופן אינו נזכר בדיבור ממש, חוץ מדברי הבוז: הוא, הוא… היה אביו משוך ומורט את המלה “הוא”; והוא, בּני, היה מתכווץ בתוכו. גם הרעיון על הנסיעה לאמריקה בא תחילה מאביו. זכוּר לו לבּני אותו ערב קיץ ליד בית אבא. הוא ישב אז לבדו על הספסל ליד הפתח והביט אל השוק הריק מאדם ועל האורות המהבהבים בחלונות. שם ישבו משפחות אנשים קרובים זה לזה, והוא, בּני, יחידי ומיותר. הבית גדול, השוק ריק והשמים כהים ורחבים; מן הבית הגיעה שיחה של האחיות עם אמו, והוא – הוא יחידי. והנה שב אביו מתפילת מעריב, עבר על ידו ולא אמר דבר. אחר כך, כשנזכר משהו, פנה אחורנית. עודנו זוכר את המלים שסנן אבא. לא היתה זו שיחה. לא הביט אליו אביו בדבּרו. כאילו הפליט מלים שהיו בפיו קודם לכן:

– מה אתה יושב בלי לעשות דבר?

לא חיכה אפילו לתשובה ונכנס אל הבית. ואחר שמע בּני את קול אביו ואת קולה המפייס של אמו:

– וכי מה אתה רוצה ממנו? לא הכול יכולים להיות כבּוריס… לא הכל יודעים ללמוד.

– ילמד משהו. ילמד עבודה. דיברתי עם המרגולין סוחר היערות שיקבלהו. צחק מפני. שומעת את? ממש בפני צחק. “את בּוריס שלך” – אומר הוא לי – “תן לי ואשלם לו כמה שירצה. אבל לא את הצעיר…” בושה הוא גורם לי. בושה. הייתי שולח אותו ללמוד נגרות לוּלא התביישתי… אפילו בבית־הכנסת יושב הוא ושותק ומחייך כטיפש כשמדברים אליו.

– אבל בנך הוא. וכשהילד איננו מצוין, מה בכך?

– אשלח אותו לאמריקה. להרי החושך אשלח אותו.

האב צעק וכעס והאם דיברה דברי פיוס. כנראה, הסכימה האם גם לכך. היא עצמה אמרה לו למחרת:

– בנימין, מה התכלית? ללמוד אינך רוצה. יש לעשות דבר!

גבוהה היתה ורזה ועיניה אפורות וגדולות. גם האם אהבה לשבת על יד בּוריס הבכור ולהסתכל בו שעה שהוא לומד או קורא, או בשעה שחבריו באים אליו לשוחח…

בתוך הרחובות הריקים של בּרוּקלין הרגיש עתה בּני את עצמו נער עזוב. רצה לשמוע קול איש על ידו. פנה אל חתנו ואמר:

– היודע אתה בדיוק את מקום הנמל?

ידע בּני, שיובילהו חתנו השתקן למקום הנכון, אבל רצה לפזר את המחשבות בדיבורו, לפתע נכנסה יראה ללבו עתה הוא נוסע לפגוש את בּוריס אחיו. מה ידבר אליו? אינו זוכר אפילו אם דיבר אליו בהיותו נער.

בּני כהן לא היה רגיל לגבי אניות ונמלים. חשב, שתיכף בבואו יוליכוהו אל אחיו, ומצא אנשים למאות נדחפים וצועקים, ושוטרים חוסמים לפניהם את הרדך כשהם מנופפים את מקלותיהם. בהידחף הקהל אל הכניסה ניגש אחד השוטרים ומנופף את מקלו לאות שיירתעו אחורנית. לפרקים אילו אנשים מראים כרטיסים ומכתבים לשוטרים ואחרי שיח ושיג הם נכנסים. הקהל רוטן ומלמול כבוש עובר מאיש לאיש.

אחדים מן הצעירים התרעמו בקול: – מדוע מניחים להם להיכנס? אין כאן יחסנים…

קודם לא ענו. אבל כשגברו הצעקות, פקעה סבלנותו של אחד השוטרים. גם הוא דיבר עתה בקול:

– השד יודע אותם… כולם השיגו רשות. לנו אומרים שלא להכניס ושם נותנים פתקאות. סבורים אתם שאנו רוצים לעמוד פה?

בּני עמד שעה ארוכה ליד הכניסה עד שיצא אחד השוטרים וקרא בשמות אנשים שבא תורם להיכנס. הרגשה מוזרה קיננה אז בלב בּני: רצה משום מה שקריאת שמו תידחה במקצת. נדמה לו, כי קודם כל עליו לתפוס מחשבה שהתרוצצה בו בשעת הנסיעה ועתה אבדה לו. לא ידע מהו הדבר. משהו ניתק. בינתיים יצא אחד הפקידים והכריז את שמו:

– מיסטר בֹנג’מין כהן…

בּני הלך אחרי הפקיד המחייך, והלז הכניסהו לחדר מלא אנשים צוחקים, בוכים, מדברים בקול ונחפזים. קבוצה קטנה ושקטה קמה לקראת הפקיד המתקרב:

– אלה קרוביך המחכים לך, מיסטר כהן…

עמד לפניו אחיו הגדול בּוריז, ממש כמו בתמונה שבמגירתו. אותו האף העבה והמצח הגבוה והקרחה, אלא שהקנקן הפך עתה לבן והפנים כוסו קמטים זעירים מלוכדים זה בזה. היה זה איש קצר־קומה, לבוש בגד שחור, מקומט ונקי. את הצוארון הלבן לבש, כנראה, לפני שעות מספר. הוא פשט ידיים שמנמנות ולבנות:

– ובכן אתה הוא בנימין… כאן ודאי קוראים לך בשם אחר…

חיכינו פה, וראינו שאין לדבר סוף. מיד עשינו מה שעשינו. כנראה אין שונא בצע גם פה… הוא קרא לך מיד… אף כאן אותו הדבר.

האיש השמנמן חייך ודיבר כאדם היודע להתהלך עם הבריות.

בּני כהן עמד לפני אחיו כנאשם:

– אני לא יכולתי… לא הניחו לי להיכנס…

האח הבכור הביט אל אחיו הצעיר הגדול ממנו בקומה והמשיך בקול נעים ומלא ידידות:

– ראשית כול אציג אותך לפני משפחתי.

על ידו של בּוריס עמד בחור שחרחר ודק־הגזרה. צעירה כחולת־עין לבושה בגדי ספורט. על הכיסא ישבה אשה גבוהת־קומה ורחבת־כתף. בעמדה היתה גבוהה משכמה ומעלה מיתר בני המשפחה.

– אני שמחה מאוד להכירך – אמרה באנגלית, כשהיא שמה ריווח בין המלים ומסתכלת ממושכות בגיסה, – עייפים אנו מאוד… רבים הלכו להם ואנחנו חיכינו…

היא כאילו העריכה אותו במבטה, והוא התכווץ בתוכו ולא מצא דברים. משום מה נתלה מבטו בעגילים הגדולים הירוקים הנתונים בתנוכי אזניה. קול האח הבכור הוציאו ממבוכתו: – ובכן… עתה אנחנו בידיך. בּני לא היה רגיל בנסיעות. מיום שבא לאמריקה לא יצא אלא לשם נסיעות מספר בימי הקיץ להרי הקטסקיל. שם היה יושב שבוע ימים, אוכל שלוש ארוחות שמנות ליום, מסתכל באנשים המשחקים בקלפים, וחוזר הביתה באוטובוס או ברכבת, כשהוא נושא את מזוודתו בידיו.

בת אחיו אמרה בינתיים לאביה דברים אחדים בצרפתית והלז החליט:

– תקח אותנו למלון, בנימין.

בּני התעורר כמעט נשכחו הדברים שאמר לדבר אליהם. עתה השתמש בדברים אלה:

– חס וחלילה… מה אתה סח? הכינותי לכם מקום בביתי. אין לי ארמון, אבל בית הגון לי. תגורו אתנו עד שתסתדרו. איה חפציכם? אקרא מיד לחתני, נקח המזוודות. חתני בא במכוניתו.

האח הבכור חייך את חיוכו הפיקחי־העירוני:

– יש לנו מזוודות כבדות, בנימין… הנה סבל…

והוא קרא אנגלית:

– פּורטֶר!

הסבל שם את החפצים על עגלתו ויצא החוצה. אחריו הלכו בני המשפחה. הגברת כהן הלכה גבוהה, זקופה ומושכת בכתפה מקוצר־רוח. שני הצעירים הלכו יחד ודיברו ביניהם צרפתית, ובּני כהן תמך בארגז הנוטה על עגלת־הסבל העמוסה כשומרו שלא יפול. לא ידע מה לומר אותה שעה. אך בתתו את במבטו באחיו, התעודד אף הוא. הלז התהלך כעושה בשלו, כאילו הוא הוא מכניס־האורחים ועתה הוא חוזר לביתו. בלי לשאול, לפי התנועות, הכיר בּוריס בצאתו מן החדר את חתנו של בּני, וגם אליו דיבר כאל צעיר שהוא מכירו מכבר:

– זהו חתנך… שלום לך… מיסטר מי?… מיסטר זבלין… נעים מאוד מיסטר זבלין…

אגב הליכה הציג את מיסטר זבלין גם לפני אשתו, וזו, בפנים רציניים מתוך עמידה ישרה לרגע קט, ענתה אנגלית, שנעים לה מאוד לפגשו. בינתיים קרבו גם הבן והבת, אלא שלא הספיקו לומר דבר, כי צריך היה דייו לעזור לסבל להכניס את החפצים אל המכונית וכשהתחיל בּני כהן לפשפש בכיסו לא נתנו דייו לשלם. בשתיקה, בלי להוציא את מקטרתו מפיו, הפנה אותו בתנועת יד הצדה, שילם וביקש אתה אורחים לשבת. בּוֹריס, אשתו ובתו ישבו בפנים המכונית ובּני כהן עם הנער ישבו ליד הנהג. הבת יברה אל אמה צרפתית. ידע עתה בּני שעליו לומר משהו לאורחים ולא מצא דברים. שמח כשהנער התחיל שואל באנגלית:

– זוהי ניו־יורק?

בּני כהן גמגם בתשובותיו. לא ידע כיצד לבאר את הדברים לבן אחיו: בּרוּקלין היא זו… זאת אומרת ניו־יורק ולא ניו־יורק… מעין פרבר גדול… גדול מניו־יורק… דייו פנה אל הנער וביאר לו:

– זהו חלק של ניו־יורק. אבל העיר ניו־יורק גופה היא מעבר לגשר. בצד זה. היא על האי מאנהטן. הנער קרא בהתפעלות:

– יודע אני על האי מאנהטן. קראתי, שקנוּהו בדולארים אחדים מן האינדיאנים.

בּני פנה אחורנית ודיבר אידיש אל אחיו וגיסתו:

– לא ידעתי, שבני ביתך מדברים אנגלית. כשבאתי אני הנה לא ידעתי אף מלה אחת.

אגב דיבור זכר את בדיחתו הישנה ופנה אל אחיו בצחוק: – אנגלית היא שפת אמי… אימי אינה יודעת את השפה ואף אני איני יודע…

האח צחק צחוק מקוטע טוב־לב, אך הגיסה הביטה נכחה בלי לחייך. היתה קשיוּת בדבריה.

– אנחנו למדנו אנגלית, ומדברים אנו גם צרפתית וגרמנית… אנחנו למדנו שפות…

המלה “אנחנו” היתה מודגשת. בּני הרגיש עצמו קטן ביותר.

הנעה הוסיף לשאול ובּני כהן ודייו ענו לו. מצא חן הנער הסקרני בעיני דייו השתקן. קול הנער היה צלול ומילא את חלל מכונית. הוא שאל לשמות הגנים, הבניינים, הגשרים. בקרוא הנער לדייו במשך השיחה “מיסטר זבלין”, אמר לו הלז, שיקראהו בשמו: דייו.

– ושמי מארווין, – ענה קולו הצלול של הנער.

נזכר בּני ביום בואו לאמריקה, כיצד גמגמם והתבייש וירא את האנשים שדיברו אליו. נזכר וחייך. טוב לו לבן אחיו עתה, שוּנו הזמנים. הוא החזיק תודה לנער על שהפריע את השתיקה. כשעמדה המכונית על יד הבית הישן ברחוב מארסי, היטו השכנים, שנתאספו ליד המדרגות, בבאים תוך סקרנות והשתתפות. ראשונה אמר בּני כהן לדבר אליהם דברים אחדים לשם יציאת חובה. הן לא זרים הם. יום יום שאלוהו על הפליטים. אך, כשראה את קומתה הגבוהה והמתוחה של אשת אחיו המביטה אל הנאספים בקוצר רוח, התחיל גם הוא להזדרז ויצא ידי חובתו בנענוע ראש.

בּני העמיד פנים של איש עסוק מאוד, היינו, צר לו שאין לו פנאי לעמוד ולדבר: עיניהם הרואות, כי לא עת דברים היא.

–דייו, – פנה אל חתנו, – אתה תוציא את המזוודות. תיכף ארד לעזור לך ובינתיים אעלה את אורחינו אל הבית. הרי עייפים הם.

בּני לקח בידיו מזוודה קטנה, גם בּוֹריס רצה לקחת מזוודה אבל בּני הוציאה מידיו:

– אַל תדאג… נביא את הכול. ראשית כול, ניכנס… סיידי מחכה לנו…

בּני השתדל לדבר בקול רם, בטון של בעל בית מכניס אורח. בּוֹריס הלך על ידו הליכה מהירה, סוחרית, כשהוא מחכך את ידיו. הנערה נשאה בידה תיק עור והביטה על סביבה בסקרנות, אחיה עזר לדייו בהוצאת מזוודה גדולה, והגברת כהן הלכה בקומה זקופה ובפנים מתוחים בלי להסתכל לצדדים.

ה

לא הרי חדרים מרוּוחים, נקיים, מוארים, ובעלת בית, המאירה פנים ומחייכת בטוּב לב, ומגישה אוכל ומשקה, כהרי תחנה קרה וטחובה, שאנשים עייפים וכעוסים מתהלכים בה. חששותיו של בּני כהן נתנדפו בבית כליל. בראשונה נבוכה בעלת הבית במקצת, בראותה את אחיו של בּני ואת אשתו היהירה גבוהת־הקומה, אבל לעקרת הבית אין פנאי להיסוס. אחזה סיידי את המושכות בידה והיתה עסוקה ושלטת:

– הלא רעבים אתם…

– בּני, הראה להם את חדר הרחצה…

– הנה לך מגבות והדלק את המאור…

– טוב, טוב… תיכף ומיד…

כשישבו האורחים אל השולחן עברה המתיחות ממילא. בּני כהן הביא את היי"ש שהכין מבעוד יום. המסובים התחממו מתוך אכילה ושתייה ודיבור ובירכו איש את רעהו. ברכתו של בּני יצאה מגומגמת ומקוטעת. היה רוצה לומר משהו חמים וטוב, ואמנם היו לו דברים, אלא משום מה התנדפו המלים ונעלמו, ומיהר לסיים גמגומו:

– מילא… נו…. נקווה שמעתה הכול יהיה טוב… והאח הגדול דיבר בקול רם ובמלים ברורות:

– לנצחון על הנאצים ולחיי כל אלה שנשארו…

הוא שתק רגע והסתכל בבני ביתו… אחר הוסיף:

– ולחיי כל משפחתנו.

הדגיש את המלה “כל” וירא להמשיך…דמעות עמדו בעיניו, והתכוין לבנו הנשוי ולמשפחתו, שלא נודע מקומם.

הדמעה מקרבת את כול, האשה הגבוהה, מרת ראיסה כהן, פרצה בבכי. כל החשיבות של האשה גבוהת־הקומה אבדה. סיידי ניגשה אליה וחיבקה אותה ברחמים. האריסטוקראטיות המעוּשׂה נעלמו. עתה ישבה אל השולחן אשה זקנה הבוכה ומנגבת עיניה, והדמעות ממיסות את הפּוּך על הפנים הנעשים כהים וקמוטים. בּני כהן התחרט על הרהוריו הקודמים. המשפחה נתקרבה. סיידי לא חפצה באנשים מיוּתרים בערב הראשון. כך אמרה לפלורנס, וזו כדרכה כעסה בחשבה כי מתכוונים לה. כעסה ולא באה. ואולי בדיעבד טוב שאיננה. היא מקימה שאון רב. כנראה, טעים האוכל לפליטים אחרי חדשים ארוכים של ארוחות חטופות מכל הבא לפה… המולה שליווה של שיחה מגיעה מן הרחוב. אורות מנצנצים בזוהר רך. סיידי שואלת כל אחד אם רצונו בעוד חתיכת דג או בשר, אם מוצא חן בעיניו דבר זה או אחר, ויש שהיא מבקשת מאת בעלה או ממארווין שיעזרו להזיז שולחן או כיסא. נכמרו רחמיו של בּני על קרוביו בהביטו אליהם: הרי בשרו ודמו הם. אנשים עשירים היו, וכל כך סבלו, המסכנים. כמה שנים לא ראם – ועתה באו. והרי טוב גם לו בגללם. גלמוד היה עד כאן, ללא אח וללא קרוב. במשך השנים שעברו היתה לפעמים מתעוררת קנאה בסיידי על שכל קרוביה פה והם באים לבקרה, ולו אין נפש קרובה. ובסוף הארוחה ראה בּני את עצמו כבעל הבית הצריך לפתוח בשיחה:

– עוד לא שאלתיך אפילו על חייך ונדודיך… לא פיללתי שאראך כאן בביתי…

– ומה יש לספר? איני יודע מהיכן אתחיל… הבה נראה…

סיידי התנגדה. עוד יבואו ימים ולילות ארוכים. עתה הם בביתם שלהם ואין למהר. ישוחחו מחר, ולפי שעה יש להציע את המיטות וינוחו. הם יישנו כאן עם מארווין חדר הגדול. אל ידאגו: יש מצע ויש משכב. הם, הכהנים, גרים בבית זה כחמש עשרה שנה. והרי גם להם בן ובת. לפלורנס יש ילד נחמד. והבן הוא בצבא עתה. שמו מאקסי. בחור חביב. לולא השעה המאוחרת היתה מראה את תמונותיו. הנערה תישן בחדר הקטן ובשביל מארווין יעמידו מיטה מתקפלת:

– אין דבר… הלא עניין עראי הוא… בביתנו היו לנו חדרי מיטה לכל אחד – מדברת ראיסה כהן שוב בהרמת ראש, אפילו בישיבתה נדמה כאילו עומדת היא מלוא גובהה. – אין דבר, אנחנו יָשַנו בכל מיני מקומות.

היא מדברת שוב כאשה עשירה וחשובה שירדה מנכסיה ומקבלת באהבה כל שניתן לה, אף כי אין זה לפי דרגתה. מנענעת היא בראשה, כאומרת שעוד יבוא יום והיא תשלם כפל כפליים לקרוביה הירודים העוזרים לה בשעת דוחקה.

סיידי מרגישה בכך. דברי האשה הגבוהה דוקרים במקצת. אבל, לאידך, מה איכפת לה? מסכנים הם הללו ויש לעזור להם. טוב שפלורנס אינה פה. זו לא היתה עוברת בשתיקה.

מכולם מצא חן בעיני סיידי מארווין צעיר. נער שחרחר זה חוטמו עבה כחוטם אביו, פניו סגלגלים ועיניו סגלגלות, תנועותיו מהירות, והוא עוזר מתוך שמחה. ליל אחותו מתהלכת זקופה וזרה ומדברת רק אל בני משפחתה. כבר הספיקה אמה להודיע בקולה הפסקני ובדבריה הודאיים, שאין אחריהם ערור, כי לילי שלה צירה לגור במרכז המוסיקה, במקום שיש אוירה של מוסיקה. ולילי עצמה מצאה לה ספרים אחדים על המדף ומדפדפת בהם. ובשעה את דברי אמה היא מושכת כתפה מתוך אי־רצון ועצבנות. בּני ומארווין עוזרים בסידור המיטות. טוב ונעים היה אילו עזרה גם הנערה. לא לשם עזרה, כי אם לשם התקרבות. אבל זו מוסיפה לדפדף בספרים. מארווין נראה לה לסיידי כמאקסי בנה בדיבורו ובפניו הישרים והשופעים ידידות. אלא שפניו של מאקסי גדולים יותר ותנועותיו אטיות יותר. נדמה לה בדברה אליו כאילו אל בנה היא מדברת:

– מארווין, את הספה…

– מארווין, הזז את השולחן…

מארווין מדבר יהודית כמאקסי, אלא שבמקום המלים “וינדה” ו“טייבּל” הוא מכניס מלים צרפתיות ואותה הוא קורא “מא טאנט”…

ו

בימי הקיץ ההוֹדי נראים השמים חגיגיים ובתכלתם הטהורה. העצים בצדי הרחובות מבהיקים ובגוני שלכתם והערבים צוננים. אין בּני עומד עוד ברחוב שלם שיחה וממהר לארוחת הערב. אבל בבית אין מקום לפשוט את הרגליים כהוגן. המטבח הקטן צפוף, סייד רוחצת שם ומשפשפת, ובחדר הגדול יושבת לילי בת אחיו וקוראת בספר והגברת ראיסה מטפלת בהצעת המיטות. גם הראדיו נמצא באותו חדר ולא נעים להוציאו משם, בעיקר לאחר שראיסה הדגישה את נחיצות הראדיו לבתה. פעמים אחדות נכנס בּני לחדר הגדול לא מצא דברים עמהן – הוציא מפיו מלים מספר ויצא. עדיין לא סח כהוגן עם אחיו. יום כולו עסוק בּני בחנותו ובערבים יושב אחיו בחדר הגדול עם משפחתו. ויש ערבים, שאחיו שב הביתה בשעה מאוחרת: יש לו לבוריס מכרים במסחר האבנים הטובות והוא מקווה להיבנות על ידיהם.

ביחוד קשה לו לבּני לדבר אל ראיסה, עצם נוכחותה מכביד עליו. נזכר הוא בידידות האינטליגנטיות של אחיו בעיירת המולדת, שהיו מדברות אליו מגבוה… שמח הוא בכל זאת שאין לסייד טענות עליה. נקבעו יחסיהן של הנשים אשה לראותה למן הערב הראשון. סיידי מעבירה על מידותיה. אשה קפריסית היא גיסתה וגאה. אבל סוף סוף אשה אומללה היא: פליטה ושכולה.

אולם עינה של פלורנס רעה באשה זו. ופלורנס אינה מן השתקניות. מדברת היא בקול ואמה יראה תמיד, שראיסה תשמע את דבריה החריפים:

– צריך לעזור לפליטים… מובן שצריך… אבל מדוע יושבות האם והבת כגבירות? מדוע אינן עוזרו על ידך? מדוע צרירה את לבדך לשפשף, לרחוץ ולנקות?

סיידי, אמה, גוערת בה:

– ואת עזרת לי הרבה כשהיית בבית? לא איכפת לי כלל אם אינן עוזרות. אדרבה, איני רוצה כלל שתיכנסנה למטבח הצפוף בלעדי זאת.

ואמנם לא רצתה סייד שתיכנס אשה בוהה ומכובדת זו, החבושה מחוֹך, אל המטבח. כאן הכול היה ברשותה ואשה זרה זו היתה תופסת את המקום הראשי. מעין רוח קרירה היתה מנשבת בנוכחותה בבית כולו, וטוב שבמטבח היא יחידה.

כך הולכים ונקבעים יחסים חדשים במשפחה שגדלה. למן היום הראשון מסר בּני כהן לאחיו את מקומו בראש השולחן, והוא, בּני עצמו, ישב לו בקצהו. עתה יושב האח הבכור על מקומו, מחליק על זקנקנו הלבן ומספר מתוך בטיחות בהתעניינות שומעיו. ראיסה אינה דברנית. מכניסה היא מדי פעם מלים אחדות לתוך השיחה, אך כשיש ברצונה לדבר, מיד הכול משתתקים. מעין יראה עצורה עוברת בחדר ובעלה הדברן עומד כאיש המחכה עד יעבור זעם, ואחר הוא מתחיל בדיוק באותן המלים שהפסיק. לילי שתקנית היא ועל הרוב עומדת לה בפינה ומדפדפת בספר או הומה לה ניגון. בדבריה של גיסתה יש גאווה, וזו, בתה, מתהלכת בבית כזרה: גם אל אמה אינה מדברת אלא מתוך אדישות. להמתרחש הוא בעיניה כחלום זוועה. הטלטול מארץ לארץ והמעבר ממצב למצב נטלו ממנה כל רצון לפעולה והיא מתהלכת בעולם לא לה, כאילו כל הדברים המתרחשים הם ארעיים, מעשים לרגע, ובקרוב יעברו. צועדת היא, דקה, חיוורת ושקופה, נוגעת בדברים ואינה נוגעת, עושה כל שמבקשים ממנה, עונה על שאלות ואינה פותחת בשיחה. מארווין, להיפך, הוא כולו פעולה: רץ ממקום למקום, שואל ומדבר, עוזר לכול, צוחק וצוהל.

פלורנס כעסה על אמה שלא הזמינה אותה באופן מיוחד בערב הראשון לבוא האורחים. ולאחר כך רגזה:

– טוב… לא איכפת לי אם ראיתים למחרת, אולם את דייו ביקשו שיביא אותם במכוניתו.

חרה הדבר לסיידי. כך אין מדברים אל אם. ובפרט שנסע דייוי להביא במכוניתו פליטים אומללים. האם מבקשת היא אותו ואת מכוניתו למענה? בּני אומר מדי פעם כי יש לבקש מאת דייוי שיקחם אל המדרכה בקוּני־איילנד או לגן־פּרוֹספּקט או סתם לטיול או ביקור, אבל היא, סיידי, מתנגדת לכך. לא מדובשה ולא מעוקצה של בתה היקרה… מכירה היא את פלורנס וטיבה. גם על בת מוּתר לאמור את האמת. הנה מאקסי הוא אחר לגמרי. הוא היה תמיד בא ומבקש בעצמו: “אמא, שמא רוצה את לנסוע?” “אבא, בוא נסע קצת”. פלורנס אינה שוֹוה בקצה ציפרנו של מאקסי. חוצפה שכזו! וכי נסע בּני עם דייו להנאתו? – וכי מי הוא המבקש את דייוי שיוביל אותו במכונית שלו? אדרבא, מתי ביקשתיך?

– כולכם… כולכם… גם הדודים והדודות… גם הדוד סם… דייוי הנה ודייוי שמה… דייוי, רוץ, דייוי, סע…

ממהרת פלורנס בדיבורה עד שהמלים מסתבכות והעיניים האפורות הולכות וצרות. חרה לה עתה באמת לסיידי. אינה יודעת אפילו כמה טובות גמל הדוד סם לבעלה. סבורה היא, הטיפשה הכול הוא בזכותה:

– בנוגע לדוד סם, מוטב שתשתקי. מניין לו לדייוי כל פרנסתו אם לא מיד הדוד? סבורה את, שאצל בעלים אחרים היה מקבל משכורת כזו?

פלורנס יצאה מן הבית בחרי אף, וגם סייד כעסה. בכל זאת למחרת שוב טלפנה לפלורנס שתבוא. מאקסי אינו כאן. תבוא היא. הרי פליטים הם, יש להתקרב אליהם.

אך לא מצאו חן הפליטים בעיני פלורנס. מרת ראיסה כהן הרגישה את עיני הצעירה הבוחנות שורות עליה ומיד לבשה אתה ארשת האריסטוקראטית של חשיבות מוגזמת. דיברה אנגלית אליה. ולאחר שיחה קלה ישבה זקופה ויהירה כאילו מילאה חובתה ושוב אין לה מה להוסיף על דבריה. פלורנס לא שהתה בבית אמה. בדקה בעיניה החדות את פני לילי, ניסתה לדבר אליה, וזו ענתה קצרות על שאלותיה ושבה לשתיקתה. בוריס האיר לה פנים, צבט אל לחי ילדתו, דיבר אליה באדיבות מלים אחדות אוחר היה חושר לסיפורו:

– כפי שאמרתי קודם…

ופלורנס פונה כמתוך החלטה פתאומית אל בעלה:

– השעה מאוחרת. צריך להשכיב את הילדה. בוא ונלך.

ביום הראשון לשבוע באו אורחים. באו הדוד סם ואשתו הקטנה והשמנמנת; בא ג’ייק ראטנר, מי שהיה שמש בעיירתו של כהן; שוב באו פלורנס וביתה. סם נכנס, כדרכו, תוך הרחבת הדעת, טפח על שכמו של דייו, קרץ עין לפלורנס, וכשהציגו לפניו במסדרון את מארווין, אחז ידו בחזקה:

– נו, בחור? מוצאת אמריקה חן בעיניך? שמי סֶם… הדוד סם… כך קוראים לי… אתה תהיה פה אוֹלרייט, בחור… רואה אני בך כי תהיה אוֹלרייט… הדוד סם מכיר בטיב אנשים. וכך נכנס מתוך התרוננות אל החדר הגדול. אך משראה את הפנים החשובים־רציניים של הגברת ראיסה, הנמיך את קולו, ואחר שהציגו אותו לפניה ולפני בעלה, ישב ודיבר בנחת, שלא כדרכו תמיד.

השיחה התנהלה על העיירה הקטנה, שבה נולדו האחים כהן. ג’ייק ראטנר הכיר את האחים בהיותם נערים והזכיר נשכחות, ואחר עברו המשוחחים לענייני השעה.

– כמה מוזרים הם הרגלי בני אדם, – אמר בּוּריס כהן – כשהתחילו להפציץ את אַנטוורפּן, נסנו אנחנו עם שאר בני העיר, ידעתי שלא אשוב עוד, ובכל זאת, בצאתי מן הבית, נעלתי את הדלת ולקחתי אתי את המפתח. ולא עוד, אלא ששבתי אחר כך על פעמי ומתוך הרגל התבוננתי אם נעולה הדלת כראוי.

היה זה עתה סיפור על דברים רחוקים. בוריס כהן נהנה מעצם סיפורו, מהסבריו על אופי האדם בכלל. כאילו מספר על מישהו אחר. אבל על המסובים הכבידו הדברים. הנה לפניהם אחד האנשים שנפלו בציפרני הגורל האיום… אחד מאותם רבּוֹא רבבות שאתה רואה אותם בדמיונך כמביטים אליך בעיני אימה ואתה אינך עושה דבר למענם… בחדר השתלט שקט. נראה לו לבּני, שצריך להפסיק את הדממה הכבדה.

– וכך השארתם את הכול?

– כן, את הכול. כל אחד תפס מכל הבא ביד.. היו אנשים שהלבישו את ידיהם מעילי פרווה כבדים, והלכו קטנים אלה בשרב יום הקיץ כשמעיל הפרווה נגרר על פני הארץ ובוּבּה בידם. היו אנשים שנשאו ספרים ואחדים אפילו כרים וכסתות. אני לא לקחתי כלום אתי. אני זוכר את עצמי הולך וסופר: אחת, שתיים, שלוש, וכן עד שבעה. ידעתי שבמשפחתנו שבעה אנשים והאחזתי במספר שבעה כמתוך שיגעון. הלכתי וספרתי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש שש, שבע… ושוב התחלתי…

– האמנם לא לקחת אתך דבר?

לא היתה זאת שאלה בעצם, אלא הרגשת זוועה, שהוא, בּני, נמצא במקום אחיו. מה אם יאמרו לו שיצא מיד מארבעת החדרים האלה אל כל אשר תשאנו הרוח. שיצא וירו. הוא עם סיידי ולא ידע לאן?

– בני הבכור לקח אתו אבנים טובות והן היו בעוכריו. על הגבול חפשו בכלינו. אנחנו עברנו בלי קושי ואתו עצרו. הוא התחנן לפני אשתו שתלך אתנו והיא התעקשה ונשארה עמו…

בּוּריס כהן חדל ללטף את זקנקנו הלבן ודיבר מתוך התרגשות. הזכרונות התגברו:

– ואני כמעט שנשתגעתי. המספר שבעה נעשה אצלי מעין שיגעון… הייתי סופר גם אחר כך עד שבעה… אבל רק ארבעה היינו…

בּוּריס שמע פתאום את אשתו מתייפחת ומיד חדל מספר. ישבו עתה איש זקן נסוך ואשה זקנה אומללה, שאבדו להם ילדיהם. בחדר השתכנה דממה קשה. לא היו דברים בפי האנשים, וכשהתחילה ילדתה של פלורנס לרוץ בחדר והאם קמה מתוך רוגז והוציאה אותה אל המטבח, באה מעין הקלה. טוב היה לשמוע עתה את קולה הצפצפני המרוגז של פלורנס ואת בכיה של הילדה.

ז

מארווין מצא לו עבודה, לא רצתה אמו שילך לעבוד, אבל הוא התעקש. נקרו לפניו חברים בלגיים ויחד אתם הלך לעבוד באחד בתי־החרושת לעשיית כלי מלחמה. רצה מארווין להתנדב לצבא, אבל לשם כך היהלו צורך בהסכמת הוריו, לילי היתה יושבת בית על פי הרוב. אמה דואגת לה והיא מתהלכת נטולת רצון, חיוורת ושותקת. רק בבוא מארווין הביתה ובספרו על חבריו ועל עבודתו, פניה מתעוררים. בוריס אינו בא הביתה אלא לארוחת הערב. מתרוצץ הוא בין אנשי אַנטוורפּן ומבקש לו עסק, אבל לשם כך יש צורך בכסף. פעם אמר לבני אחיו שהוא זקוק לשלושת אלפים. אבל אין בני בוטח במסחרים מסוג זה. סיפרו לו כיצד עסק זה באבנים טובות מתנהל: יושבים סוחרי האבנים הטובות בקלובּ שלהם, מספרים איש עם רעהו, משחקים בקלפים ואגב משחק ושתיית תה מוכרים וקונים. כמשחק ילדים נראה לו הדבר לבּּני, שעבד כל ימיו בזיעת אפיו. באו גם מכרים וסוחרים לבקר את בוריס. אנשים מסוג אחר לגמרי הם. דומים לבוֹריס: יושבים ומשוחחים בבטיחות, מתוך רחבות. בכל זאת, אילו היה לו כסף היה נותן, אבל – פשוט – אין. היכול הוא לתת לו את פרוטותיו שחסך לו ליום סגריר כי יבוא?

בינתיים והימים הולכים וקצרים והערבים מתארכים. בערבים כאלה טוב לשבת בחדר הגדול והנוח ולהביט בעד החלון על האורות הנוצצים מסביב לכיכר הגדולה ל בית הספר, על האוטומובילים העוברים. טוב להקשיב להמולה המגיעה מלמטה ואגב לראות את הנעשה ברחוב. וגם הראדיו הוא שם, בחדר הגדול. אבל הוא, בני, לא ייכנס לחדרה של ראיסה. בליל סתיו, בבואו הביתה, יושב לו בּני במטבח מול החלון האפל הפונה אל החומה או שהוא שוכב במיטתו.

– מה לך? החולה אתה? – שואלת סיידי: – למה לא תיכנס אל החדר הגדול? תשב שם קצת.

סיידי אינה אומרת זאת מתוך מחשבה זרה. אדרבא, רואה היא את עצמה כידידתה של משפחת אחיה. אמנם קשה לה עתה, ביחוד כשגיסה אינה עוזרת, אבל – מה לעשות? השכנים, החנוונים והקצב כולם מברכים אותה. הלואי, אומרים הם, וחצי המצווה היתה שלהם. אולי ישמור אלוהים על מאקסי בגלל מצוה זו. שמא באמת יש אלוהים בשמים והוא משגיח על מעשי האדם. מנין לה, שאין? אנשים מתים שם כזבובים בחזית הפּאסיפית, ומאקסי כותב לי טוב לוֹֹ שם.

אמש, בלכתה הביתה, עבר מולה לרוחב המדרכה חתול שחור והפעם לא חששה כלל. נראה לה, שמשפחת הפליטים היא מעין שמירה על ביתה. מובן, שאם תאמר את הדברים לבעלה או שתאמרם, חלילה, לפלורנס, יצחקו לה. אבל, מי יודע? הקושי הוא ביחוד ביום חג. פג כל טעמו של יום הראשון לשבוע, כשבני מוכרח לשבת במטבח או בחדר המיטות. גיסתו מאחרת קום, וגם לאחר רומה מהלכת היא בכותנתה ובתחתוניה עד עבור הבוקר. האמת היא שלא נוח להיכנס לשם אפילו כשהחדר כולו מסודר. ובכלל הרוח היא אחרת. הדוד סם אינו מרבה לבוא, וכשהוא בא – שוב אינו מתלוצץ ואינו רודף אחרי הקטנה. יושב הוא ושומע לשיחת בּוֹריס. סיפּורים ארוכים לו לבּוֹריס אחיו: מספר הוא מי היו ושותפיו ומכיריו באַנטוורפּן, ובבּרוּסל, כיצד נמלט מאנטוורפן לצרפת ומשם לפורטוגאל, מה אמר לשוטר זה שבדק את ניירותיו ומה אמר למשנהו. ואמנם יודע הוא לספר, והסיפורים גופם מעניינים – אבל באותה שעה הוא, בּני כהן, שוב אינו בעל הבית בארבעת חדריו. קודם לכן היה מסתפק בקריאת ה“פאָרווערטס” ובנו ופלורנס בתו היו קוראים את ה“דיילי ניוּס”, ועתה מוציא אחיו את המפות של ה“טיימס” ומראה על מקומות המלחמה, איפה היא בלגיה, ואיה הולאנד, ומהיכן אפשר להתקיף את היאפּאנים בים הפּאסיפי… בּוֹריס יודע את כל המקומות והכול מקשיבים לו בדרך ארץ, לרבות סם אחי אשתו. וכשהוא, בני, אומר משהו, אין שמים לב לדבריו.

– בני, אמור נא לסיידי, שתכין כוס חמין… או אולי תביא אתה בעצמך… אל תתעצל, בּני…

– בני, אין לך כאן גפרור? איזה בית לך, בני, אפילו גפרור לא תמצא כאן…

לפנים, כשדיבר אליו סם באופן כזה, היה הדבר מוצא חן בעיניו. ואולם עתה הדברים מכאיבים. דומה, נדחה הוא, בעל הבית, הצדה. אליו מדבר סם על הדברים שאינם חשובים, כשם שמדברים אל נער היושב מן הצד. גם אל מארווין ידבר כך. אבל אל אחיו הבכור, אל בּוֹריס ידבר אחרת. יושב אחיו הבכור בראש השולחן ותופס את כל חוטי השיחה. במשך השנים שעברו היה לפעמים חלום מוזר מפחיד את בני. היה רואה בחלומו והנה הוא שוכב על משכבו שבבית־מולדתו וחפץ הוא לקום ולברוח ואינו יכול. עוד מעט יבוא אביו… הנה הוא שומע צעדים מתקרבים… אי שם, בהרהוריו, ידוע הוא כי אינו שייך לבית זה, שיש מקום השייך לו לעצמו ואין לאביו דריסת־רגל בו, אולם שכח את המקום… בכל כוחותיו מתאמץ הוא לקום אבל כבדות הרגלים מאוד ואינן נשמעות לו… ויש שהוא חולם כי יושב הוא בבית אביו בסעודת חג… בּוֹריס, אחיו הבכור, מדבר אל אביו בבטיחות ללא היסוס, גם אורח הביא אתו אבא לארוחה והוא מדבר אליו כדבר איש אל רעהו – והוא, בנימין, יושב מן הצד ורואה עצמו נשכח, עלוב ונעזב.

מעין הרגשה זו החלה מפעמת אותו גם עתה, בימי סתיו אלה, כשאחיו מספר והוא, בני כהן, יושב בקצה השולחן כזר.

ח

שונא מריבות היה בני כהן, ובכל זאת כשפרצה בביתו מריבה בין פלוֹרנס בתו וגיסתו, זחה עליו דעתו. בבואו הביתה באחד הערבים מצא את אשתו יושבת ומייסרת את פלוֹרנס בדברים. מן החדר הגיע קול בכי.

וכשחזר אחר כך בּוֹריס, נודע גם לו דבר הקטטה. מעשה שהיה כך היה: פלוֹרנס דיברה במטבח בקול ואמרה שהפליטים מעמידים פני אריסטוקראטים כאילו היו בביתם נסיכים, והגברת ראיסה, בשמעה את דבריה, נכנסה אל המטבח ואמרה אף היא בקול שאינה רוצה לקלל אותה, אולם טוב היה שכל אחד המדבר כך יטעם טעם גלות. ענתה פלורנס שלא יפה ולא יאות לאשה זקנה וחשוּבה להיעשות מרגלת ולהטות אוזן מבין החרכים לדברי הבריות. צעקה הגברת ראיסה מתוך כעס ואמרה, כי בביתה לא היתה מקבלת אשה כפלורנס אפילו למשרתת… ניסתה סיידי המסכנה להפריד ביניהן ולא צליחה. ואחר כך התייפחו שתיהן, גם פלורנס וגם הגברת ראיסה. בני עצמו התפלא על אשר לא חרה לו הדבר כלל. אדרבא: הורגשה כעין הקלה. ההחלטה גמלה. וטוב היה כשפתח בוריס בדברים.

– הזוכר אתה את החומש? – דיבר בוריס, כדרכו תמיד, באופן מסחרי־עירוני, מבלי למהר, אלא שהסתכל מסביב אם אין בני המשפחה מקשיבים: – לאברהם היה קרוב ושמו לוט, ורועיהם של לוט ושל אברהם התחילו מריבים. כתוב בחומש “רועיהם” ואני מתאר לי שאלה היו נשותיהם. תאר לך את הקטטה בין עדרי הנשים שהיו מוליכים אתם. ואברהם איש פיקח היה, אבל את נשיו ירא ממש כאחד מאתנו. ובכן החליט: למה לו הריב והקטטה? די לו בנשיו שלו ואין כדאי לסבול מנשים זרות. בא אל לוט ואמר לו: “שמע נא, ידידי, אם תימין – ואשמאילה…”

שמח בּני על שאחיו מדבר אליו בשפה סוחרית זו, בלי מרירות:

– יודע אתה שאני מוכן ומזומן לעזור לך, אלא שאמרתי בלבי אולי תגור אתי עד שתסתדר. אך אם אי אפשר, אי אפשר. נכון אני להלוות לך כאל, ואפילו אלף וחמש מאות דולארים…

– מצוין, בנימין… גם מידידַי אוכל ללווֹת כאלף דולארים. ואם תשיג בשבילי הלוואה גם מִסֶם גיסך, יהיו גם דירה וגם ביזנס.

ועוד באותו יום אמר בני כהן אל סם גיסו: – סם, יודע אתה שאיני אוהב לבקש הלוואות.

טפח לו סם על כתפו:

– למה לך ההקדמות? לכמה אתה צריך?

– צריך אני לאלף וחמש מאות בשביל אחי. יעשה משהו.

מארווין כבר מרוויח קצת. לשכר דירה יספיק. ואולי גם הבת תמצא משהו כשתצא מבית זרים. על כל פנים – לא טוב לגור יחד.

– גם אני חשבתי כך, אלא שלא רציתי להתערב בענייניכם. אוסיף לך עוד חמש מאות לרהיטים, ולכשירויח, ישלם.

בני כהן עצמו הלך לבקש דירה, ודייוי עזר לו בהובילו אותו במכונית מרחוב לרחוב. בקושי עלה הדבר. בשל המלחמה נתמעטו הדירות וצריך היה ללכת מבית ל בית ולשאול פי מכרים. אך בני כהן לבש עוז ומרץ, ועתה בלכתו עם אחיו, היה הוא הדברן. הוא היה גם המוציא והמביא בקניית כלים ורהיטים.

רץ ממקום למקום, שידל ידידים, שאל לכתובות, ודיבר כאיש שמוכרחים לקבל את דעתו.

ובבוקר של יום ראשון לשבוע, שלושה ימים לאחר שעזבה מפחת אחיו את ביתו, עמד בני כהן ליד חלונו הפונה אל כיכר בית־הספר הריקה, הסתכל ענפים היבשים המתנועעים לרוח הסתיו, באנשים הנושאים את הלחמניות והלחם מן המאפייה, ובילדים העומדים לקרוא את הבדיחות המצוירות כשרוח מעלעלת בעמודי הנייר. שלא כדרכו פתח את הראדיו לכל מלוא קולו. מן המטבח נשמעה גערתה של סיידי:

– סגור את הראדיו! יום ראשון בשבוע היום וכל השכנים ישנים עדיין.

ובּני כהן ענה בחוצפה שלא כדרכו:

– ביתי הוא! אני מצפצף על השכנים.

אחרי צהריים שלאותו יום שוב באו הדוד סם וג’ייק ראטנר.

סייד הוציאה את תמונותיו של מאקסי בנה, ובני כהן לא נגע אותו יום בתמונות בני משפחתו.

א

התפלאתי כשראיתיו עומד על־יד השולחן בחדר האוכל של המורים וצועק שהוא יהודי, אבל אהדתי אליו לא גדלה על ידי כך. ראשית, היכן היה כל השנים האלו שהכול חשבוהו לרוסי מלידה ומבטן? וכי לא נתנוהו להתחבר אל היהודים? שנית, בכלל לא אהבתיו. לזרא היתה לי הליכתו הגנדרנית כשהוא מעביר את ידו בשערו הארוך, כאותם המשוררים של המאה התשע־עשרה; לא אהבתי את משיכת כתיפו הקאפריסית ואופן דיבורו הטראגי של שחקן קרתני. הזכירני טיפוס הסטודנטים היהודים ברוסיה, שהיו באים לימות החג מן האוניברסיטה אל עיירתם הקטנה.

וכשפגשתיו לאחר ימים רבים, אמרתי להתחמק ממנו, אבל הוא עצרני והכריחני לשמוע לסיפורו.

– אליך אני רוצה לדבר. הזוכר אתה את השערוריה שהקימותי בחדר האוכל? התאמין, כי גם ידך היתה בזה? אנחנו שנינו היינו היחידים במכללה היודעים רוסית, ואילו נתקרבת אלי הייתי ודאי מוצא דרך לצאת מן הבוץ שנכנסתי בו. אולם אתה תמיד השתמטת מפני.

דבריו הפליאוני. אמנם צדק, התחמקתי ממנו. אך עשיתי כך מפני שיצא לו שם שהוא אחד הרוסים ה“לבנים”, ובעיקר מפני שהיה מתחבר למורים חשודים באנטישמיות. וכן אמרתי לו.

הוא צחק בשמעו את דברי:

– כך חשבו, כנראה, גם שאר המורים. ומה יכולתי לעשות, אם כלהכעיס היו הללו דוקא מתחברים אלי?

החזקתי בידי עיתון יהודי והוא הוציאו מידי והתבונן בו:

– הרי גם עברית ידעתי בהיותי נער. כבר שכחתי וקשה עלי הקריאה, אבל עיתון יהודי קורא אני היטב… אגב אורחא, אין רע בלי טוב – הצטחק – עתה יש בידי לקרוא עיתון יהודי ללא מפריע.

– וקודם לכן מי הפריע אותך? אין איש מתערב כאן בעסקיך. אני תמיד קורא עיתונים יהודיים במכללה, ורבים המורים המקנאים בי בשל כך.

– כן… אבל הם יודעים לכתחילה מי אתה, ואני כידוע לך הייתי “רוסי” בעיניהם. והרי זה סיפורי.

ב

– מימי לא עלה על דעתי להכחיש את יהדותי, והכריחני לכך חיוך של שטוּת. כן. האמן לי, בכול אשם אותו החיוך.

– סיימתי את לימודי באוניברסיטה קטנה במדינת אוֹהאיוֹ ובאתי לניו־יורק להשתלם במתימאטיקה. והנה במקרה סיפר אחד הפרופיסורים במחלקה על כתבי־העת הרוסיים הנמצאים בספרייתו, שאינו יודע לקראם. ניגשתי אליו אחרי גמר השיעור ואמרתי לו, שהנני מוכן לקרוא את הדברים ולבארם לו, כשיהיה לו צורך בכך. הוא שמח מאוד, דיבר אלי ארוכות, ובהמשך השיחה שאלני לשמי ולמקום מולדתי. כנראה, לא היה מאוהבי היהודים, וכשאמרתי לו ששמי יאשא ליבנוֹב, אמר והטעים ששם משפחתי ומראה פני מעידים עלי שרוסי ממש הנני, שלא כרוסים, כביכול, הממלאים את רחובות ניו־יורק… וכך הלאה באותה נעימה ידועה. ואני עמדתי לפניו וחייכתי כטיפש. והנה, לכאורה, חיוך טיפשי זה מה לו ולחייו של בן־אדם, לגאוותו ולהכרת ערכו העצמי? על כל פנים חיוך זה היה בעוכרי. ממש כאותו גרגר קטן בהרי האלפּים ההולך וגדל ומושך אתו את גושי ההרים הענקיים. שקר אחד קטנטן, לאו דווקא שקר, אלא הסכמה של חיוך לשקר אחד, וכולך, כל עצמוּתך, כל מאודך, יתגלגלו במורד.

– למה לנו לרמוֹת את עצמנו? גם פה בניו־יורק קשה מאוד ליהודי למצוא לו עבודת הוראה או עבודת־מחקר באוניברסיטה. וזאת ראיתי לפני בואי אל ניו־יורק. הייתי תלמיד מצוין במתימאטיקה. קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר. אבל בבואי אל מורי לדבר על משרת הוראה ראיתי שכמעט לא ייתכן הדבר. “הגש בקשה”, “דבר אל נשיא האוניברסיטה”, “השוחחת עם הדיקאן?”, “הרי ידוע לך שעתה קשה להשיג משרה, כי…” – ולעיני, ממש לפני עיני, נתקבל אחד התלמידים שעמד בדרגה נמוכה הרבה ממני בידיעות ובציונים. זהו סיפור ישן נושן והדבר ידוע לכול, ידוע עד כדי כך שאין מתרעמים עליו עוד. ניסיתי למצוא משרת הוראה או חקירה באותן עשרות מכללות זעירות שבמערב אמריקה, מכללות שבהן פרופיסור צריך להיות מומחה בכל שבע חכמות שבעולם, רק לא במקצועו, ושהתלמידים מפילים עליו אימה בגוֹדלם ובבוּרוּתם. אבל שם לכתחילה סימנו בבקשות שורות מיוחדות לדתך ולמולדתך. היה בטוח כי לא תקבל משרה במכללות אלה, ואם תקבלנה לא תוציא את שנתך. אך, האמן לי, לא עלה על דעתי מימי להתכחש לעמי. מילאתי בקשות לעשרות, כראוי ליהודי טוב וכשר, כתבתי כי דתי היא דת אברהם, יצחק ויעקב, ומובן שלא קיבלתי לא משרה ולא זנב־משרה. אבל כאן בא הדבר בלי ידיעתי. פתאום התחלתי להתגלגל במורד ולא ידעתי.

– לא עברו ימים מועטים וכל המחלקה ידעה עלי כי אני, יאשא ליבנוֹב, הוא האיש הקורא את המאמרים הרוסים במתימטיקה לפני הפרופיסור קלורי. ואמנם קלורי השתמש בידיעותי ופירסם מאמרים אחדים על המתימאטיקה ברוסיה. איש טוב היה קלורי והזכיר את שמי במאמרים, ובאחד מהם צירף את שמי, אף כי אני מסרתי לו רק את תצמית המאמר ובביקורת לא לקחתי חלק. גם אל ביתו הזמינני ולפני משפחתו הציגני, בהדגישו על פי רוב שלא הרי ליבנוב כאנשים אחרים בניו־יורק היודעים רוסית, שליבנוב הוא רוסי ממש, ולכן הוא יורד לעומק השפה, כי באמת השפה אינה ניתנת מתוך לימוד, היא נתונה בדמו ובנפשו של האדם במשך דורות, וכו'… והפזמון ידוע. ומעניין זה היה עובר בדבריו לשאר עניינים… מובן שכאן היה מקום גם לבני שיחו, יתר הגויים, להתגדר ולהתאונן על שיהודים כותבים על ספרות אמריקה ואנגליה: “וכי מה לו ללוּאיסוֹן ולספרות אמריקה? הוא מכניס רוח זרה לספרות זו, אין אמריקאיות בביקוֹרתו; אמריקאיות אינה נרכשת על ידי קריאת ספרים, היא טבועה בתוך הדם והנפש… הנה, למשל, גם גיאורג בּראנדס כתב ספר על שקספיר. אין ספק שבּראנדס הוא חריף ובקי, אבל את שקספיר עליו להניח לאנגלים…” לכאורה, האיש המדבר דבריו על לוּאיסוֹן ובראנדס אינו רואה עצמו אנטישמי. חלילה. לפי דבריו אי אפשר לאמריקאי ממש להיות אנטישמי או אנטי־מישהו אחר. והא ראיה, יש לו ידידים טובים מאוד מבין היהודים, והוא בכלל ליבּראל, והוא שונא תכלית שנאה את הנאציזם והפאשיזם. אבל כל אחד צריך לדעת את מקוריותו. אמריקאיות צריכה להשתרש על ידי אמריקאים. ביחוד בענייני ספרות. אין זו אנטישמיות, אדרבה. ולכן, מוסיף הוא בסוף שיחתו, יתנגד לפעמים כשאומרים לקבל בן אדם להוראה בשל ציוּניו הטובים. המוח החריף אינו העיקר. העיקר בחינוך הוא השורש, ואילו היה רוצה להשתמש במלים נושנות, ואמנם בינינו לבין עצמנו, כדאי וכדאי להשתמש במלים נושנות שיש בהן מחכמת הדורות, היה אומר: העיקר הוא הלב. לא ידעתי שיש לו לליבנוב כוח של חיקוי. הוא החייה לפני בתנועותיו ובדיבורו את רוב דברי הפרופיסורים. סקרנותי התעוררה וסיפורו לא היה עוד למשא עלי. ליבנוב המשיך:

– והנה פתאום ראיתי את ההבדל. כל השערים נפתחו לפני. התחילו פרופיסורים להזמינני אל בתיהם, להציג לפני אפילו את נשותיהם ובנותיהם וביקשוני לספר להם על משפחתי. איני יודע איך נעשה הדבר, אבל נעשיתי ללוֹמוֹנוֹסוֹב בעיניהם. לא שיקרתי בנוגע לכפר מולדתי. נולדתי בכפר ששמו סרגייבקה בפלך מוֹהילוֹב, והרי זה כשר לכל הדעות, גם שֵם הכפר וגם שֵם הפלך. אלא שבבית משפחתי עשיתי שׁמוֹת. אף כי אבי היה איש בר־אוריין ועשיר, שחכר אחוזות גדולות מאת הפריצים, סיפרתי משום מה, אגב שקר הגורר שקר, כי בן איכר אנוכי, שגלה למקום תורה ובכוחות עצמו עלה לגדולה. אולי משום שזכרתי את הסיפור על לוֹמוֹנוֹסוֹב ונדודיו למקום תורה סיפרתי להם גם אני, שחייל זקן בכפרנו לימדני קרוא וכתוב ואחר כך הלכתי יום יום בשלגים ובקרח אל כפר אחר לשמוע דברי תורה.

– כיוון שהתחלת בסיפור מסוג זה הרי הכול מתגלגל ובא מאליו. שקר גורר שקר. הבי“ת תבוא אחר האל”ף. ואמנם זוהי הדרך הכובשת את הלבבות: רוֹמאנטיוּת יש כאן ודימוקראטיות, ועיני נשי הפרופיסורים נרטבות מחיבה והשתתפות. אחר הסיפור של ימי לימודך בכפר נמשך ובא מאליו הסיפור על הדרך הרחוקה אל העיר ועל קשי הכניסה של בן איכרים לגימנסיה. יש לספר על צחוק התלמידים העשירים לכפרי העני ולעגם למבטאו ולמלבושיו. כדאי להוסיף ליתר שאת את דעותיו המהפכניות בחבורת־סתרים, – ואם לא תועיל, לא תזיק גם הוספת נופך על חופש הפרט ועל הבּוֹלשביקים. מובן שיש להישאר בהמשך הדברים ליבּראל במקצת. הכול טוב, אבל לא יותר מדי.

– קימטו הפרופיסורים מצחותיהם ושאלוני שאלות מחוכמות, ואולי על סמך דברי כתבו גם מאמרים. שאלוני בנוגע למצב האיכרים ברוסיה בימי הקיסר ובימי הבּוֹלשביקים, וגם אני קימטתי מצחי וביארתי שאמנם בימי הקיסר רע מאוד היה לאיכרים. לא הספיקה האדמה אלא למעטים ורובם צריכים היו לעבוד בשדות זרים… אבל שצריך היה להפוך כל זה לאט לאט, ובעיקר שהקולקטיוויזאציה היתה בעוכרי האיכר. הוא בטבעו אוהב נכסים משלו, הוא אוהב את משפחתו, והא ראיה, קראו את סיפוריהם של טוֹלסטוֹי, צ’יחוֹב, וכו'…

– הכלל, נתתי להם מה שדרשו ממני, וגרגר השלג נתגלגל מאליו. והחושב אתה שקל היה הדבר? אמנם היתה גם הנאה בצדו. יודע אני שאילו הייתי אומר ומודיע שאני יהודי, לא הייתי נוחל אפילו מחצית הכבוד מיהודים גופם. היחס של התלמידים היהודיים היה דווקא טוב מפני שאינני יהודי. אבל זהו עניין אחר. בעצם היה רע לי מאוד. בּוֹר כריתי לעצמי ולא יכולתי לצאת ממנו.

– לא הספקתי להתבונן מסביבי ופתאום הוברר לי שאני מתרחק מן היהודים וירא מחברתם. יראתי והתביישתי מפניהם. דע לך, שאיני שייך לבני האדם השונאים את הוריהם ולכן הם עוזבים את עמם, ככתוב בכל הרומאנים שלנו. אהבתי מאוד מאוד את אבי הפיקח והאדיב ואת אמי היפה והטובה. אבי הוא איש משכיל. איש עשיר היה, מעורב עם הבריות, והפריצים היו חולקים לו כבוד. היה לוקח את המורים העברים הטובים ביותר בשביל ילדיו. ובלמדנו בגימנסיה היה מביא מורה עברי לחדשי הקיץ. לא שכחתי את דבריו לפני צאתי אל הגימנסיה כל סתיו וסתיו: “יודע אני, יאשא, כי יש בין חבריך בגימנסיה מתנשאים על אחיהם היהודים שלא שיחק להם מזלם לקנות דעת. הם רוצים לשכוח את עמם. דע לך, בני, שאם תשכח את עמך, תאבד את עצמך, את עצמוּתך. לא יהיה לך משען בחיים בלעדי עמך. לרווחתך ולטובתך, בני, הֵיה עם עמך הנדכה”. איני זוכר בדיוק את דבריו אבל אלה הם הדברים בערך. אבא היה אוהב באותם הימים לדבר גבוהה גבוהה. גם אני, כנראה, רכשתי זאת במקצת ממנו. היה אוהב לדבר ברחבות, בהעבירו אצבעותיו הדקות והיפות בזקנו השחור המסורק. היה מתחיל דבריו תמיד בהקדמה רצינית: “יעקב (ברגעים אלה לא היה קורא לי יאשא אלא יעקב), יעקב, נשב נא ונדבר בכובד ראש”. אמי, לאידך, היתה מדברת דבריה דרך אגב, ולפעמים כשישבתי כבר בעגלה היתה לוחשת לי “היה יהודי, יאשינקה”. אבי לא היה אדוק בדת, אבל אמי התנגדה אפילו ללימודי בגימנסיה. “הוא ייעשה שם לגוי”, היתה אומרת ומביאה ראיות מבני השכנים, חוכרי האחוזות שפרצו כל גבול. דבריה החרישים חדרו ופעלו, ובימים הראשונים בגימנסיה הייתי נזהר שלא לעבור עבירות. ואפילו בגדלי הייתי שומר את המצווֹת בהיותי בבית.

– והנה תאר לך, דווקא אני, יאשא ליבנוב, פתאום ראיתי עצמי מתכחש לעמי. הלא הייתי בעיר הגימנסיה גם חבר לאגודה ציונית ומדבר גבוהה על העם היהודי ומחרף ומגדף את המתבוללים. השם הקשה יותר בפי היה “אסימילאטור”.

– הנך מחייך. מה אומר אתה בלבך? אומר אתה שבידי ליבנוב היה הדבר. לאו דווקא. גרגר השלג כבר גדל. נתנו לי משרת הוראה, ובעוד זמן מועט הבטיחוני שאהיה גם לסגן־פרופיסור. הלא זוכר אתה את שירו של ניקראסוֹב “עוד מעט תהיה באוניברסיטה”, שורות אלה שאנחנו הגימנאזיסטים היהודים התפללנו אליהן כל ימינו. אבותינו הכניסו לתוכנו תשוקה זו, והגדרים שגדרו בעדנו הגדילוה עד כדי גוזמה. וביחוד בחור כמוני שבא לאמריקה ורואה לפניו מתוך השערים הפתוחים את אפשרויות ההגשמה של חלומותיו המדוכאים.

– למותר לי לספר לך מה רבו התאמצותו וסבלו של בחור עברי הבא הנה בעירום ובחוסר־כול, ועליו מוטל גם לשלוח עזרה לבני משפחתו הגוועים ברעב. מובן שאבדו לו לאבא אחוזותיו והונו, ולולא הכסף המעט והחבילות שהייתי שולח לו למקום מגוריו החדש בעיירה קטנה בפולין, היו מתים מרעב. וכך בימי למדי באוניברסיטה הייתי לשומר דרכים ולשומר פתחים, למדליק אורות הפנסים ולשליח טלגראמות ב“פּוסטל טילגראף”. ובמקום ארבע שנות הלימוד הרגילות באוניברסיטה, אני והדומים לי לומדים שבע ושמונה שנים. והנה פתאום, בהיסח הדעת, הנני נמנה עם מורי האוניברסיטה, ולא עוד אלא שגם המשכורת הגונה ויש בידי לשלוח כסף ולהביא את אבא ואת אמא מן הגלות הפולנית הארורה, שסוחר וחוכר אחוזות כאבא לא יכול בשום אופן להסתגל אליה.

– איני יודע אף עתה, אם כל כך מיהרתי במשלוח הניירות לאבי כדי להשתיק את מצפוני, שאוכל לומר לעצמי, כי יש כפּרה לשקרי ושאני עושה מה שעושה לשם הצלת נפשותיהם. ודאי היתה גם כנות במעשי, כי הרי אוהב אני את אבי ואמי. על כל פנים עשיתי כל שביכולתי והבאתי אותם, את אבי ואמי, לניו־יורק. הדבר עלה לי בעמל רב. ניירות כאן, וניירות שם, ואת כל הדברים צריך הייתי לסדר ב“היאס”, ובבואי שמה הייתי מתבונן סביבי אם אין שם מי מתלמידי או ממכירי.

– ודאי קראת משהו מעין זה בספריו של לוּדוויג לוּאיסוֹן. אבל מצבי היה גרוע יותר ממצב גיבוריו. שם הסקוֹטים והליוואים יש להם מלחמה מצד אחד. הם בונים בפנים לבם שנאה לצד השני, וצרתם היא רק זו שאינם מתקבלים לחוג הנכרים. ואני, הרי אהבתי רבה לבני משפחתי עם התרחקי מהם. אדרבה, דווקא מפני שהצלחתי בהתכחשותי ראיתי עצמי כנותן יד לשונאי ישראל. וכשבאו אבא ואמא סוף סוף לאמריקה, הוכפל ושוּלש סבלי. הרי סיפרתי לך כי אבי איש משכיל, ואף כי זקן הוא עתה, לא נס ליחו. רבה היתה שמחתו כשכתבתי לו שנעשיתי למורה באוניברסיטה. והנה פתאום התנדפו כל חלומותיו והוא ראה עצמו עזוב מכול. להעביר אותם אל דירתי למעלה־העיר לא יכולתי. סוף סוף באים ידידים וגם תלמידים שאני מזמין לפרקים וכל השקר יֵצא לאור. ומשום כך לא יכולתי גם לעבור למורד העיר למקום מגוריהם. היכולתי לאמור לאבי כי מתכחש אני לעמי? אבי סבל באופן נורא, חשב שאני מתבייש בו. כאן בניו־יורק אין לנו כל קרובים. קרובינו הם בקליוולנד ובפּטסבּורג ואבא ואמא היו בודדים. אמנם מצא לו אבי כתובת של “לאנדסמאנשאפט” של העיירה הסמוכה לכפר מולדתנו והלך פעם בפעם אל אסיפות. אך יום אחד בא כולו כועס ומרוגז. אגב שיחה רצה, כנראה, להתפאר קצת ואמר להם שבנו פרופיסור, והם לעגו לו בפניו: “אתה ירוק ואינך יודע מה זה פרופיסור. אל תדבר שטויות ולא ילעגו לך”. הדבר חרה לאבי. הוא עצמו לא אמר לי דבר, אבל אמא התמרמרה: “איך יֵדעו את בנו אם אינך בא בין אנשים, אם אין רואים אותך בינינו. ואמנם, בני, מדוע אינך מביא אנשים חכמים הנה שישוחחו עם אבא. אבא יוכל לדבר עם כל אחד. אין להתבייש בו, חס ושלום”. כנראה, את מחשבותיו של אבי הביעה. בנו פרופיסור והוא מוכרח לדבר רק אל הבוּרים של ה“לאנדסמאנשאפט” שלו. אין זאת, כי בנו מתבייש בו.

– ופעם בכתה האם הטובה בשעה שאבא לא היה בבית:

– יאשינקה בני… אולי טעות היא שהבאת אותנו הנה. הנה אביך מתהלך כאן יחידי כל היום. לאן ילך? הוא איש מעורב בין הבריות ועתה הוא בודד כאבן.

– לבין המצרים נדחקתי. ויודע אתה מה גדולה האכזריות בבן אדם. אודה על האמת האכזרית והמרה, שהוקל לי במקצת כשחלה אבי באותם הימים לזמן־מה. לא הייתי צריך לבקש אז תואנות להצטדקות. אבל אני עצמי ידעתי את מחשבותי הנבזות והמשכתי. ולמה המשכתי כך? איני יודע. כנראה יראתי לעזוב את הבטיחוּת המדומה במצבי. יראתי לצאת מתוך השביל הכבוש ועשיתי שקר בנפשי. אמנם, השתדלתי לתת לאבא בעין יפה, נתתי להם כמעט כל משכוּרתי שישלחו חבילות לקרובים ברוסיה, קניתי רהיטים וכלים. שיקרתי להם ואמרתי שאני מרויח הרבה. אבל מה ערך לכל זה מול ההרגשה הפנימית של השקר האוכל אותך יומם ולילה בלי חשׂך.

– באותם הימים השתוקקתי שמישהו מן המורים היהודיים במכללה יתן לי יד ויעוררני קצת. אבל דווקא באותה שעה התרחקתם כולכם ממני יותר ויותר. אלה היו הימים שהשנאה ליהודים התחילה למצוא לה בסיס של טענות ותואנות. העיתונים הדימוקראטיים שלנו, וה“טיימס” בראש, נתנו להם את כל החומר ויותר מזה. קשה לי להבין למה צריך היה להדפיס את כל הנאומים של כל שונאי ישראל, החל מהיטלר וגמור בנושאי כליו. האנטישמיים הקטנים נעשים כך לאנטישמיים גדולים, ואף הללו שלא היו אנטישמיים סופגים לתוכם ניצוצות של שנאה. מי כמוני יודע שהיו חוזרים על הדברים שקראו בנאומי הנאצים שנדפסו ב“טיימס”. בייחוד כשהדבר בא בקביעות. אפילו אבן נימוחה מטיפות יום יום. וכיוון שריננו אחרי שאני מ“הרוסים הלבנים”, היו באים אלי הללו ומראים את הדברים בעיתונים. יודע אני שיצאה שמועה, כי דיברתי סרה על היהודים. מובן שזוהי שטות. להפך, הייתי תמיד רב אתם. אבל השמועה עשתה לה כנפיים, ומה יכולתי לעשות? לאט לאט, לא רק היהודים, אלא אף סתם אנשים הגונים התחילו להתרחק ממני. החליטו בלבם, כנראה, שאני רוסי ואיני קומוניסט, לכן שייך אני למחנה האנטישמיים… הרי גם אתה חשבת כך… הלא היית תמיד מעמיד פנים שאינך רואה אותי.

– מארק טוויין הדגיש באחד מסיפוריו האחרונים, כי השקר הגדול ביותר של האדם אינו השקר הנראה, הגלוי, אלא השקר הנסתר, שקר ההסכמה. אני קוראהוּ עתה לשקר מסוג זה “שקר החיוּך”. שקר זה גדל לרשת של הרבה שקרים סבוכים וכרוכים זה בזה, והם סבוני ובלעוני. ראיתי את עצמי אשם לא רק בצרת משפחתי, אלא אף בצרת כל היהודים, ואל תצחק לי, אף בצרה האיומה של מעשי הנאצים. ראיתי עצמי שותף לכל השותקים בעיתונים הגדולים; ראיתי עצמי בין האנשים הממשיכים בעבודתם היומיומית, באכילתם ובשתיקתם, בסגן־הפרופיסורה ובפרופיסוּרוֹת לסוגיהן, ואינם קמים כאותו איש, שכחתי את שמו, שבמחאתו איבד עצמו לדעת בג’ניבה. כי זוהי הדרך: להמית או למות, ולא לשקוט.

– קארפיל זה שאתו רבתי בחדר־האוכל, משרד משותף היה לנו. היו במשרד חמישה שולחנות ושולחנו היה המרוחק ביותר ממני, בקצה החדר. הוא היה מביא בחדשים ההם עיתון יהודי ומניחו על שולחנו. לבי אומר לי כי עשה זאת בכוונה להרעימני, היינו, “ראה, אנטישמי שכמותך, שאני קורא עיתון יהודי פה במדינה החופשית”. אותו טיפש לא ידע שאני נהנה מזה, וכי אני נשאר בכוונה לזמן מה אחרי שהם יוצאים כולם מן החדר לשם קריאה בעיתון זה. מעולם לא אהבתי את קארפיל, אבל דווקא בימים ההם רציתי להתקרב אליו. פעם לא יכולתי להתאפק וניגשתי כשהיה יחיד בחדר, אבל פגשתי את מבטו הקר, וחדלתי.

ג

ישב לפני הגנדרן ששנאתי, אבל בלבי נתעוררו רחמים, רחמים לבעל חיים קטן שנלכד בפח. פעם הראני מורה לפסיכולוגיה באחד מנסיונותיו עכבר תפוס במלכודת שהשבילים עקלקלים בה ורבים, והעכבר אינו מוצא את ידיו ורגליו ורץ ממקום למקום בבהילות. כך נראה עתה יאשא ליבנוב בעיני.

ליבנוב תפס את מבטי ודיבר בכעס:

– חכם אתה בעיניך. אבא היה תמיד אומר לי שכתוב “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. מי יודע אם אתה היית עומד בניסיון. ידון נכרי ולא יהודי. דווקא לא יהודי. להם קל להגיע אל המטרה. ולנו, ליהודים, לבן אדם שהמטרה היתה חלומו מנוער, קשה לעזוב את המטרה שהושגה. תאמר לי שהדבר לא כל כך חשוב. אבל העיקר הוא שהתפללת אליו כל ימי חייך. יש צורך בדחיפה גדולה שתוציאך מסבך השקרים.

כעסתי: – היטלר לא הספיק?

– דחיפה אינה באה אלא מתוך מראה עיניים ממש. בלעדי זאת יש שהמוח משיג, האיש משתגע, ובכל זאת ממשיך במסלולו. הייתי ממש משוגע. הייתי בעיני כאיש שעזב את קרוביו מתבוססים בדמיהם. ובכל זאת המשכתי את המשחק הארור. היו ימים שראיתי עצמי כלועג לעצמי ולכל המעוּנים; הייתי עומד מול הראי בחדרי, מושיט לשון לעצמו וחוזר מתוך שאט נפש על אותו חיוך טיפשי שחייכתי בפעם הראשונה בפני הפרופיסור קלורי.

– אבי הטוב הצילני ממלכודת איומה זו. שכן היה לנו שאבא התקרב אליו, ולו בנים ונכדים ונכדות. ברצותי לפייס את אבי הבאתי לו פעם מאמר מודפס בכתב עת למתימאטיקה והנה רצה אבי, כנראה, להתפאר במאמרי לפני השכן והראה לו את העיתון. רצה גם השכן להתפאר בידידו, קרא אליו את הנכדים או את הבנים, והראה להם את המאמר. וכאן בא סוף סיפורי, או מי יודע אולי התחלת סיפורי. באו הנכדים או הבנים ואמרו שיודעים הם את הפרופיסור ליבנוב וברי להם כי אינו יהודי. עמד אבא תמה והתלהב והראה להם באותות ובמופתים שזהו יאשא ליבנוב בנו. שאלוהו מה מראהו, שערו, תנועותיו, ומובן שהכול הוכיח כי אני הוא ולא אחר. אבל הנכד או הבן גם הוא רצה לצאת זכאי בריבו, וכמופת אחרון טען, כי אי אפשר הדבר מפני שהפרופיסור ליבנוב מוחזק במכללה לאנטישמי מובהק, וסוד זה גלוי וידוע לכול.

– באותו יום טילפנה אלי אמא שאבוא תיכף הביתה, כי אבא אינו בקו הבריאות. באתי וניגשתי אל מיטתו, אך לא רצה לדבר אלי. שכב אבי כשראשו מוּסב אל הקיר. בתחילה לא שם לב אלי. רק כשיצאה אמא מן החדר, פנה אלי בפנים מוזרות ומשולהבות, כשזקנו היפה מופנה הצדה מתוך שכיבה. הוא דיבר אלי בלחש:

– יאשא… אתה לא בני… לך מכאן… צא מן הבית… אינני זקוק לך… איני רוצה בכספך… – התחננתי לפניו, ביקשתיו, סיפרתי לו את הכול בלי להסתיר דבר. הוא שמע ולא ענה דבר. שתק עד שיצאתי.

– ולמחר קרה מה שקרה. אינני יודע איך קרה הדבר. לא ידעתי מה אעשה, אבל ידעתי כי עלי לעשות דבר. קשה היה עלי הלימוד באותו יום. בשעת הצהריים, כשנכנסתי לחדר־האוכל, ביקשתי לי שולחן קטן לחוד, אבל כל המקומות היו תפוסים, חוץ ממקום אחד על יד קארפיל. הוא גמר את הארוחה לפני, וכנראה, כדי להכעיסני, הוציא את העיתון היהודי מתיקו והתחיל לעיין בו. אני הפניתי את פני לכותרות הגדולות והוא פנה אלי באדיבות של אירוניה: “זהו עיתון יהודי, אדוני…”

– איני יודע מדוע ולמה, אך כאילו נחש נשכני. קפצתי ממקומי ועשיתי את השערוריה וצעקתי עליו כי גם אני יהודי וכי הוא רודפני. בעצמי איני יודע בדיוק מה אמרתי. – את הסוף אתה יודע בעצמך… הוא ישב עתה לפני וחייך שוב את חיוכו השנוא עלי. בעת ספרו את סיפורו נראה כסובל, ועתה שוב הכניס את אצבעותיו הארוכות והדקות לתוך שערו הארוך ומשך כתפו בקוצר רוח. ראה כנראה מעין שאלה בעיני, וכאילו סיכם את דבריו:

– ועתה אני משתדל לשכוח את החיוך ההוא. ראיתי עצמי חייב לומר לו משהו:

– המוכרח היית לעזוב את המשרה?

– רק כשבאתי לאבי ואמרתי לו שאיני עוד פרופיסור ושאין לי משרה, התחיל לדבר אלי.

א

מבט ארעי, שיחה שנפסקה, הוא והיא באוטומוביל עובר, חלונות ברכבות הנפגשות ונפרדות – קטעים הם, התחלות סיפורים וסופי סיפורים של ניו־יורק הענקית. לוע הבינתיים הרחב, התוך העקוב, מי יֵדָעם מתוך המבט שחלף הלך לו, מתוך חלון הרכבת האצה? אך מוח האדם משתוקק לידיעה שלימה. הקטעים רודפים אחריו, וכל ימי חייו יזוזו וינועו, יציקו בתודעה ויבקשו פתרון. ויש שמתאחים הקרעים לפתע פתאום. במרוץ השנים נתקל שוב המבט בחלון הרכבת. עוד הצצה – והנה נראה לפתע פתאום החלל האבוד, ויש שנראה חלל אחר, תוך אחר.

המלון הגדול “לייאוֹן לוֹדג'” אשר בהרי הקטסקיל נקרא בימים ההם בשם “אחוזת יוּדל האיכר”. כמה חיכינו לשבועיים ההם אשר בהם תחדל הריצה מן ה“שאָפּ” אל בית הספר ומבית הספר אל החדרים הצרים על מיטותיהם הגדולות, קירותיהם העגומים, והספרים והחפצים המוטלים ללא סדר. טוב היה לבוא אל אחוזת יוּדל, לשכב פשוט־מעיל ופשוט־דאגה ולהקשיב לשאון החגיגי, לשירים המזכירים נשכחות ולרישרוש העצים. בימים ההם של העלומים הרחוקים היו השבועות האחדים של ימי החופש ארוכים ויקרים. הרישול שעבר באיברים היה מורגש כיין סמיך המשקיט את הגוף ומחדד את החושים. העין היתה נחה על המרבדים הירוקים והנפש מתרחבת וגדלה. שם, בניו־יורק, הצטמצמה, וכאן תפסה מקום וערך. היו דועכים וכהים זכרונות של חיפזון, צלצולי שעון, צפיפות ברכבת, ורעד מגרה ונגעל של גופות נדבקים.

לא בבת אחת נתבלטו האנשים מסביב. בשעה הראשונה, בנשאנו את המזוודה לחדרנו, היו פני כולם דומים זה לזה, אך אט אט נזדקרו. קוּרים דקים נטווּ בין איש לרעהו, ודמויותיהם עמדו הכן. דברים וקולות לבשו ממשוּת ויציבוּת; על המרבד הירוק, בשלוות העצים, בהמולה החגיגית של חדר־האוכל, נתקרבנו איש אל רעהו.

כי בעיקר התגעגענו אז בימי עלומינו לקרבת אנשים. בניו־יורק בת המיליונים לא היו לנו קשרים של קיימא. הכול היה באותם ימים כעין מעבר לדבר אחר, למקום אחר, לשעה אחרת. לא ראינו את בני האדם אלא כקהל עובר בסך.

וכאן היינו קולטים לתוכנו דמויות בני האדם וניזונים מקרבתם. יוּדל האיכר היה אז כבן שלושים בערך, פיקח, מהיר, שחור תלתלים, ושני חריצים עמוקים עוברים מגביניו העבותים אל מצחו הגבוה. באותם ימים היה לו המלון כעין אידיאל. לכתחילה קנה את האחוזה לשם איכרות, וכשראה שאפילו התושבים מוכרים את אדמתם לשם בניין בתי מלון, וכשהכבידה עליו הבדידות, מצא לעצמו הכשר, הגדיל את ביתו והתחיל לקבל אורחים. – אין זה מלון, – היה אומר – זהו בית מנוחה לעייפים בגוף ובנפש.

ובגשתנו אל קרחת היער שבו עמד הבית הארוך והצר של יוּדל, ובראותנו את יוּדל עומד לפנינו פשוט־זרוע ומחייך ומדבר בקול רם ולבבי, היה מנשב לקראתנו רוח של בית מולדת רחוק, בית שעל ידו כר ועשב נדרס ברגל אדם ובהמה, ותרנגולות מחטטות, ופרה מתהלכת בעצלתיים כשפעמונים מקשקשים על צווארה, ועצים מלבלבים פה ושם ללא סדר, ופרחים אדומים וצהובים מבצבצים בין עיתונים לבנים וסדינים אפורים.

השעה הראשונה היתה שעת תהייה וציפייה. את מי נפגוש? עם מי נתחבר? ובינתיים הופיעו מכרים מאז, ולחיצות יד מבטיחות לילות חיבה וחדוה, ורמזים ושיחות.

– הראית את בֶּרטה מאז?

– המחזר עוד יעקב אחרי קלארה?

– הנמשך עוד סוֹל שיינר אחרי הבחורות?

– ומה שלום בֶּלָה?

שאלו לכאורה בצחוק, אבל חבויה היתה בתוך השאלה רצינות נוקרת. ימים שטופי־שמש ולילות של כמיהה הציצו מביניהם. בימי העמל והשיממון בניו־יורק היו צצים רגעים אלה בשמחה ובדווי כקטעים שלא נגמרו, והגוף הצעיר התעוות תוך חשק וקנאה.

כולנו קינאנו בסול שיינר וריחמנו על בּלה הכרוכה אחריו. הוא היה בחור יפה, זקוף־קומה ושחור־עין, שחיוך מרחף על שפתיו והפרוטה מצויה בכיסו. והיא רחבת כתף ורכובת משקפיים, שמתחתם הציצו עיניים חוּמות, קטנות ועקשניות. יום יום היה מחליף את הנערות. לעיני כול היה שם את ידו על הנערה שבחר והולך אתה, ובּלה מביטה אחריו בקנאה ובגעגועים.

בערבים היו יוּדל האיכר מקריא לפעמים מכּתבי פרץ ושלום־עליכם. ביחוד אהב להטעים את ריבוי הנקודות שבכתבי פרץ. בקראו פסוק סתום, היה מעביר את אצבעותיו בתלתליו השחורים. שני הקמטים הארוכים על מצחו היו מתעמקים והוא מביט סביביו בגאון כאילו היה שותף ליצירה. אחר הקריאה היתה בּלה שרה שירים יהודיים רכים על אהבה וכוכבים, וגעגועים, ויוּדל מחזיק אחריה. אך במשך הזמרה היו הצעירים מתחמקים זוגות זוגות לתוך הצללים, ובּלה נשארת עם הזוגות הנשואים וממשיכה את זמרתה, וקולה נעשה עייף ומרוסק, עד שסילוויה אשת יוּדל הטובה מזמינה את המסובים לכוס תה במטבח.

בלילה היו באים סול וחבריו ומספרים על כיבושיהם. היינו צוחקים למראית עין ודורשים פרטים. מעניין לעניין היה סול מספר גם על הרפתקאותיו בניו־יורק. עסקו היה שם בקניית שברי זהב של חפצים ישנים, והוא מתאר את ביקוריו בבתים בשעות שהבעלים לא היו בבית. אחרי סיפוריו אלה היה לנו הלילה ארוך לאין קץ. וגם בחדשים הבאים בניו־יורק היו רגעים אלה מבצבצים ומרגיזים.

פעם הסיבותי צער לבּלה בלי שהתכוונתי לכך.

ישבנו והתלוצצנו כדרכנו על חשבונה של בּלה. ואני התגריתי בסול:

– עם כל הנערות הנך מתעסק. למה לא תעשה חסד גם עם בּלה?

– לכשיזדמן לה בחור, אקחנה תחת כנפי. כל שאינו טוב לאחר, אינו טוב לי.

– אַל תתהלל, סול. לכשיהיה לה בחור לבּלה, לא תרפה ממנו. תחזיקהו בציפרניה ולא תחליפהו גם בתריסר בחורים כמותך.

– הבה נתערב.

– הבה.

ודווקא להכעיס נמצא לה לבּלה בחור כיומיים אחר השיחה.

בא אל אחוזת יוּדל בחור שקט מאלה הבחורים המתהלכים צדי הדרכים. נמוך־קומה היה ורחב־גרם ומבטו תמיד כבוש בקרקע. מאלה הבחורים העקשנים העובדים בניו־יורק יומם ולילה, משתדלים לצבור קצת כסף, נושאים סבל על שכמם והולכים מדי חודש ביום השבת אל הבאנק ומוסרים חלק מהדולארים החסוכים לפיקדון ואת השאר שולחים לאם זקנה או לאחיות מזדקנות, כשהידיים ממשמשות בשטרות הממועכים בדאבון, באהבה ובתלונה חרישית. בחור כזה אינו רואה במשך השנה אלא את חדרו, מיטתו וארבע אמות של ה“שאָפּ”, ובבואו אל הכפר לנוח אחרי שנים מספר הוא רואה את עצמו יוצא דופן. ראינוהו את הבחור הזה נשאר על יד בּלה, ושומע לשיריה בלי דבר דבר, והחלטנו לקרבם. רמזנו ליוּדל על העניין והוא סידרם בחדר האוכל זה על יד זו. בכל שעת כושר השארנום יחד. ואמנם הצלחנו. אחרי יומיים התהלכו יחד ולא נתפרדו כל היום והערב.

הרינה עברה במחנה וכולנו שמחנו. כשראינום בטיולינו מרחוק, הלכנו סחור סחור ועזבנום לנפשם. בירכנו איש את רעהו בברכת מזל טוב. ולא עוד אלא שהליצנים שבינינו סידרו כעין ריגול:

– בּרנארד ליטף את ידה של בּלה.

– בּלה נשענה על כתיפו של בּרנארד.

– בּרנארד חיבק את מתנה של בּלה.

והנה מי פילל כי דווקא אני אהיה בעוכריה של בּלה. בבוא סול לילה אחד לספר על הרפתקאותיו, השתדלתי גם אני להיראות כליצן והתבדחתי:

– הזוכר אתה, סול, מה שאמרתי בנוגע לבּלה?

– מה?

– שתתחיל לחזר אחריה לאחר שתמצא לה בחור.

– מוחל אני על כבודי.

– כן, מוחל בדלית ברירה… אדרבה, נסה נא… לא, חביבי, הנשים האלה כשהן מוצאות להן גבר הן דבקות בו בכל לב וציפורן.

– הדבר תלוי ברצוני.

– אדרבה!

– אתה רוצה להתערב?

– כן.

ובדברים אלה חתכתי גורל האשה ולא ידעתי.

סול החל להשתמש בכל אמצעיו. ישב על ידה, השתדל להתקרב אליה, נטל את ידה בידו, ובּרנארד כבש את עיניו בקרקע בלי לאמור דבר. תחילה התנגדה בּלה והביטה אל בּרנארד כמבקשת מפלט. אילו היה בּרנארד לוקחה ממנה והולך אתה או גוער בסול, אפשר שהיה בא הקץ לתעלולים. אבל בּרנארד ישב על מקומו בשתיקה עצורה. וסול העביר את ידו בכל הזדמנות על זרועה ועל כתפה.

לא היתה בימים ההם תזמורת במלונו של יוּדל ולא היה אולם מיוחד לריקודים, והיינו מרקדים לצלילי פסנתר אוטומטי בחדר־האוכל. עמדו אז בחדר־האוכל שולחנות ארוכים עשויים מקרשים מונחים על גבי כלונסאות, ואנחנו היינו מטילים את הקרשים בפינה ומרקדים. דיבר סול על לבנו שכולנו נרקד אות ערב עם בּלה: כדאי לראות מה יעשה ברנארד. עשינו כדבריו, אך יותר מכולנו רקד אתה סול. באותם ימים היו מרקדים לצלילי ואלסים רוסיים סנטימנטאליים, וסול גחן על בּלה, הביט בעיניה כמתגעגע, נלחץ אליה, וכשנגמר הריקוד, היה תיכף ניגש אליה בחור אחר ומזמינה לריקוד הבא.

גדולה אכזריות האדם: הרי גם אני נהניתי מן המחזה. אבל אחרי הריקודים, כשראיתי שבּרנארד מתהלך שותק וראשו כבוש בקרקע, ובּלה וסול אינם נראים מסביב, התחרטתי ונתרגזתי. ולמחרת המשיך סול את תעלוליו והתהלך עם בּלה גם במשך היום. בשעת הארוחה ישבה בּלה שמחה ופנתה מדי פעם גם אל בּרנארד להגיש לו חמאה, מים או מלח, אבל בּרנארד שתק ולא אמר דבר.

קינאתי לבּרנארד ואמרתי לתקן את המעוּות. אבל באותו יום נגמרו ימי חופשתי. בּלה וסול, ויוּדל האיכר, ואשתו, ורבים אחרים עמדו וליווּני בקריאות, בברכות ובצחוק. אבל את בּרנארד לא ראיתי בין העומדים.

ב

עברו שנים. אנשים באו וחלפו וצצו מדי פעם בזיכרון. מה היה להם? מה היה לכל אלה הנפגשים ברכבות ובגנים ובבתי־החרושת? השאירו עירגון כלשהו, מרירות כלשהי, כמיהה ושמחה ורוגז, וחלפו להם. ויש שנשכחו ושוב צצו. סול, בּלה, קלארה, יוּדל – כאילו נשכחו כליל בימים הלומי־נוער ושכורי־געגועים, ושוב היו קמים ועומדים ברורים ובולטים.

ואמנם כשפגשתים שוב אחרי שנים אחדות באחוזת יוּדל, נדמה כאילו נמשך הסיפור מתמול. אך לא נתאחוּ הקרעים כפי שציירם הדמיון. בחיים מסופר לא כמו בסיפורים. מי פילל כי ישא סול את בּלה?

הצטערתי כשראיתים יחד. היה להם אז ילד בן חמש שנים, אבל מיד ראיתי כי בדברים שבינו לבינה אין הכול בסדר. אי אפשר היה אחרת.

בית־המלון של יוּדל האיכר נשתנה. קראו לו עתה “הוֹטל”. האורחים דיברו אל ילדיהם אנגלית וגם המכּרים הקודמים דיברו ביניהם לבין עצמם יהודית מתובלת אנגלית. בית־המלון נבנה מחדש. העצים גדלו וסביבם רבו הפרחים. סילוויה בעלת המלון השמינה, הרכיבה משקפיים ונראתה עתה כבעלת־מלון ממש. הגברים עישנו סיגרות עבות, שיחקו “פּינאקל” והאנשים הלכו רכיל מסביב למשחק “פּוֹקר”. הקאסינו המיוחד לריקודים נתפס על ידי צעירים מסוג חדש. תנועותיו של יוּדל הואטו. נער מיוחד היה בא לפגוש את האורחים ולשאת את כליהם ומזוודותיהם, ונערה מפורכסת ישבה במשרד, טיפלה בטלפון ובחשבונות ולעסה גוּמי.

לאט לאט הובררו היחסים. היה קשה במקצת לראות שאנחנו הזדקנו ואת מקומנו תופסים הצעירים. המכרים הישנים היו מתקבצים מסביב ליוּדל ומספרים על שנים עברו. הצעירים היו עוברים על יד חבורתנו, מתעכבים לרגע קט, מקשיבים לשיחה היהודית כשהם מחייכים בוויתרון והולכים להם. היו אלה ימי הג’אז והפּרוֹהיבּישן, וריקוד הצ’ארלסטון, ובקבוק היי"ש בכיס הצעיר, והנער הרהיב לא רק בזקן אלא אף בבן השלושים וחמש. אך הרי גם אנחנו חייכנו באותו חיוך של ויתור. ראינו את ריקודיהם כמעשי נערות, ובכל זאת כשציווה יוּדל לתזמורת שינגנו ואלס רוסי או “שֶער”, היה כל אחד מתאמץ להראות את יכולתו, ואחרי גמרו היה מביט סביבו בניצחון כאומר: “הנה גם אני יודע עוד ללמדכם משהו”. גם בּלה שיינר היתה מסתפחת לחבורת המכרים. אבל סול לא מצא לו מקום בינינו. הוא למד את הריקודים החדשים והשתדל להימצא ליד הצעירים.

סול היה אז כבן שלושים וחמש, אבל נראה צעיר יותר. היה לובש בגדי ספורט ומתהלך זקוף, מגולח למשעי, מסורק. הוא השתדל להיכנס בין הצעירים, לדבר בלשונם על משחקים ומשתאות, והם אמנם לא דחוהו, כי הפרוטה היתה מצויה בכיסו והיו גם מכונית ומשקה לעת מצוא. אבל גם הוא ראה כי הקרקע הולך ונשמט מתחתיו, ואת חמת־אכזבתו הטיל כנראה באשתו.

בּלה נשתנתה במשך הזמן. לא היתה בה אותה הכנעה קודמת. רצתה להראות גם לנו שהיתה לה שליטה. בדברה עליו לפנינו היתה עתה מדגישה את המלה “בעלי”. והוא הרגיש בדבר והיה בכוונה מדבר אליה בביטול.

– סול, תצטנן… למה לא תלבש אפודת צמר או מעיל?

– סול, עלי ללכת להשכיב את הילד… אל תתמהמה…

הורגש כי מדברת היא לשם דעת הקהל, אך גם הוא התנקם. לא היה עונה ופונה עורף, כאילו לא אליו מכוּונים הדברים.

נודע לי במקצת סוד נישואיהם. בּרנארד עזב את המלון באותו יום שאני יצאתי, ובּלה ישבה כל היום כלואה בחדרה. עקוֹב לב האיש. דווקא לאחר שבּרנארד הלך לו, נתקרב אליה סול. אולי היתה בכך משום התלהבות לשעה, מוסר כליות, קרבן.

ובשיחותינו בינינו לבין עצמנו, ריחמנוה. דיברנו על יחסיהם. יוּדל מצא לו מקום להראות בינתו וידיעתו:

– כן… טעונה רחמים היא, חביבי… תמיד אמרתי… תמיד הייתי אומר “אל תצריכנו”… אף בעניין אהבה מדובר…

ואמנם סול היה נשאר בקאסינו עם הצעירים בלילות ואחר כך היה נוסע עם הפרוצות שבבחורות לקאבּארטים שבעיירות הסמוכות. חרה לכולנו, והיה הכעס מהול בקנאה, אף כי לפרקים נצנץ ברק נקמה. יש שהיה נראה מגוחך ברוקדו את מחול הצ’ארלסטון עם צעירים וצעירות מהירי־תנועה וגמישי־גוף. הרי גם אנו בודאי הבטנו בגעגועים אל הרגליים הזקופות של המרקדות הצעירות, אבל אנחנו התכווצנו בתוכנו ונכנענו. סול יפה־התואר, זקוף־הקומה ובר־המזל לא רצה להיכנע.

בּלה היתה עסוקה רוב היום עם ילדה, ילד שזוף־פנים ושחור־עיניים שדבק אל אמו, ואל אביו הביט באי־אמון. המכרים האחדים, וביניהם אני ויודל בעל המלון, היינו מתקבצים מסביב לו ומשחקים אתו. סול הרגיש בזה, וכנראה, נהנה. נהנה מעצם מבוכת השתיקה הנרגזה בנוכחותו. רצה שירגישו שאינו שם לב לאשתו, שאינה כמונו. ואנחנו התמרמרנו:

– איננו שם לב לילד.

והפרוגרסיביים בתוכנו היו מרטנים. בעיקר אשת יודל, סילוויה הטובה:

– הלא זה שקר… שקר וצביעות… שקר עושים בנפשם ובנפש הילד הרכה. חייו של הילד נקרעים לגזרים. למה לא יתגרשו?

ובגשת בּלה אל החבורה היתה השיחה נפסקת באמצע, והיא מסתכלת סביבה מבוישה.

וכעבור ימים אחדים החל סוּל להתגנדר עוד יותר. כשהיתה באה אשה שריננו אחריה, היה סול מיד מכרכר ומחזר אחריה, אף אם מכוערת היתה, והיה לוקחה אתו במכוניתו לטיולים בפומבי. היה מודיע בקול למען ישמעו:

– בּלה, אַל תחכי לי… עלי ללכת לליבּרטי…

נדף ממנו ריח של מילוֹדראמה ופאתטיות. זכרתי את בּרנארד הבחור השקט שחזר אז, לפני שנים רבות, אחרי בּלה. הכול מקרה. מלה אחת לולא נאמרה, רחמי רגע לוּלא פרצו בלבו של סול – ולא היה בא לעולם סבל יומיומי זה ארוך ומעיק. ובמידת מה הרי היה סול עצם מעצמנו, כי בהרהורינו הטמירים כולנו התרוצצנו בין הקאסינו ובין חדר־האוכל. בגיל זה, בסוף העלומים, רועד הגוף בהרגישו את ימי הזקנה העולים באופק. בדמויות הנשים הצעירות, הזקופות והדקות, שלא לנו הן, אנו רואים את החיים המתחמקים ללא שוב, ומושיטים אנו זרועותינו ביאוש ובכאב טמיר. בגיל זה הנפש עדיין מקווה ומתפללת. וכה, בין צלילי הג’אז שנישאו מהקאסינו ההומה ובין צללי זוגות גופות צעירים שהתפתלו ורעדו בינות העצים והשיחים, התהלכו אז בני האדם המזדקנים, ובלב פנימה ניקרו קנאה ורוגז על היעדר העזה.

וכרגיל, מרוב רחמים והשתתפות הסיבונו צער לבּלה. אחרי שסול היה סורח בפומבי, היתה ניגשת אליה בעלת המלון טובת־הלב ומדברת בחיבה יתירה על ילדה, על ארוחות הילד, ועל דברים של מה בכך, וגם אנו כולנו משתדלים לדבר ולספר ולהשכיח את הנעשה. בערבים אלה היינו נכנסים בחבורה אל המטבח לשתות תה. מן הקאסינו ומן החצר הגיעו נגינה וצחוק וטפיפת רגליים צעירות, וישיבתנו ושתייתנו היו כעין סעודת הבראה. ובלי ספק הרגישה זאת גם בּלה.

ועל פני בּלה ריחף אז חיוך מעוּנה ערמומי, ומעולם לא ידעתי אם מכוּון הוא כלפי פנים או כלפינו אנו. בחשבי עתה על אותם ימים, מתבהרת לפני העובדה, כי בשעה שסול ובּלה נשארו יחידים פנים אל פנים תש כוח התגנדרותו. ראיתי שהוא היה אז המדבר והיא החרישה. אבל באותם ימים הייתי כולי נתון ברחמים סנטימנטאליים ולא הבינותי כי מרבה הוא לדבר מתוך מבוכה.

רעיון משונה התחיל מציק לי באותם הימים. מעשי נערוּת כאלה לא היו עולים על הדעת בניו־יורק. ראיתי עצמי כאשם וכאיש המוכרח לעשות משהו ולהקל על בּלה. מתוך מחשבת רחמים כזאת נשא אותה סול. ופעם, בדעתי שסול יושב בחדרה של אשה אחרת, גמרתי אומר ונכנסתי לדבר על לבה. אף תיכנתי לי בדרכי נאום ארוך, רציתי לנחם אותה בסבלה.

ורק במקרה לא נשאתי את נאומי. בגשתי אל הדלת שמעתי את דברי הילד:

– אמא, איה אבא?

– היית ילד רע ולא רצה לבוא אליך…

– אמא, אתמול אמרת לו, שילך אל האשה האדומה… אמא, יש לאבא אמא אחרת?

כנראה נשמע קול צעדי במסדרון. פתחה את דלת חדרה והביטה אלי בתימהון:

– אתה מבקש את סול? איננו פה…

גמגמתי משהו והסתלקתי. לא מצאתי כלל בפניה הרחבים והמחייכים את ההכנעה והתחנונים שתיארתי לעצמי. ביקשתי סליחה והסתלקתי. ירא הייתי שמא תכיר בפני כי לא את סול ביקשתי לראות. ואולי באמת הכירה. היתה ערמומיות של ניצחון בחיוכה.

ג

מתהלך בן אדם ברחובות ניו־יורק. מסביב לו אנשים כועסים, שמחים ובוכים ואינו רואם ואינו שומעם. כצללים העוברים מול חלון בלי להבליט דמות ממשית. כטיפות גשם הפוגעות בזגוגית החלון ומחליקות ויורדות. אך יש והעין נתקלת בדמות עוברת, ולפתע נטבעת דמות זו בתודעתך, ועינך רודפת אחריה ומבקשת אותה.

עניין סול שיינר ואשתו בּלה הם דברי ום יום בעיתונים, בספרים, ובוודאי גם בדירות הסמוכות אלי. אך במשך השנים לא עזבוני איש ואשה זו. דמיוני היה משלים את סוף הסיפור: ראיתי בדמיוני את סול זקוף־קומה וצעיר, ואותה מזדקנת, נובלת וסובלת. נפגשתי פעמים אחדות במכרים ושאלתי עליהם. התשובה היתה קצרה:

– מרוויח יפה. הרי הוא סוחר באבנים טובות.

– אבל מה טיב חייהם?

– כרגיל. הוא רודף אחרי נשים והיא מגדלת את ילדיה.

– כמה ילדים להם?

– נער ונערה.

ואחרי שנים רבות פגשתים שוב. התעורר בי רצון לבקר את המקומות שבהם ביליתי את השבועות הטובים בימי עלומי, ונסעתי שוב אל מלונו של יוּדל האיכר.

המקום נשתנה כליל. במקום בית־האוכל הקטן, שבו היה יוּדל עצמו ואשתו מגישים את האוכל בצחוק ובבדיחות, היה עתה אולם רחב־ידיים, ומלצרים ומלצריות על קידותיהם והשתחויותיהם. שיבה זרקה בתלתלי יוּדל. הוא ישב באולם ליד המשרד והסתכל בצעירים העוברים ומחבטי טניס וגולף בידיהם. ישב יוּדל וחייך, אך החיוך היה עתה זר וזהיר. הללו לא היו עוד האורחים אשר לפניהם היה קורא ושר את השירים היהודיים. נישאו באולם שיחה אנגלית שוטפת וצחוק צעיר וסואן. על יד המבוא ניגנה תזמורת של בחורים לבושי לבן וזוגות צעירים רקדו. פה ושם ישבו על הכורסאות אנשים באים בימים ועיתונים יהודיים בידיהם, אך גם הללו שוחחו אנגלית ביניהם.

יוּדל האיכר הסתכל בי רגע בעיניו הפיקחות ותפסני בשמחה בזרועי:

– חוזרים לאכסניה. חוזרים. מה שלומך? כחמש עשרה שנים שלא ראיתיך. הזוכר אתה את הימים הראשונים שבאת אלי? נער היית אז, הצעיר שבחבורה. גם אתה הזדקנת, יקירי.

– ומה שלומך אתה, יוּדל? הנה עלית לגדולה. במקום בית יוּדל האיכר הנה עכשיו לייאוֹן לוֹדג'.

– לא רע… לא רע… אבל אין זה מה שהיה. הנני עכשיו בעל בית מלון גדול. מיוּדל נעשיתי ללייאוֹן. אנשים הכריחוני. הזמן הכריחני. לא רצו עוד לבוא אל יוּדל, ושיניתי את השם. אבל אותם ימים אינם. הנני זר פה… זר בבית מלוני… אתה זוכר את הביטוי העממי: “מרקד על חתונות זרות”.

– העודך קורא מכּתבי פרץ ושלום־עליכם לפני האורחים?

– כן. בימי חג יהודי אני קורא על פי רוב מכתבי שלום־עליכם לפני הזקנים והזקנות, ורובם מחכים למקום הבדיחה, וביחוד לדברים שיש בהם קללה יהודית. גם צעירים ניגשים לפעמים ועומדים ומביטים כתרנגולים בבני אדם. דווקא הם עומדים ביראת הכבוד. חושבים הם כנראה שזהו חלק מטקס החג וסגולה לשנה טובה.

– המישהו ממכירינו הקודמים בא הנה?

– כן. יש שבאים על קבר אבות. הנה אתמול באו הנה סול שיינר ומשפחתו. אתה ודאי זוכרם. הנה הם…

הכרתיו מיד. עמד כמו קודם זקוף־קומה, אך פאותיו הלבינו, והשערות היו דבקות לגולגולת. הסתירו כנראה את הקרחת המציצה בעקשנות. עמד לבוש מכנסיים לבנים וחולצה פרומה ובידו מחבט של טניס. אך אותה, את בּלה, קשה היה להכיר. בשערותיה זרקה שיבה, והדרת כבוד של אשה באה בימים לה. התאימו הכתפיים הרחבות והפנים הרחבים לשער השיבה. אף המשקפיים הלמו אותה.

שניהם שמחו לקראתי, וסול שיינר הציג לפני את ילדיו:

– זהו ארנסט. וזוהי בתי הלן. אגב, ארנסט, קח נא את המחבט והעלה אותו החדרה.

הנערה היתה בעלת פנים עגולים, צוחקים, ואף סולד, עבה בקצהו, והבן, בחור כבן עשרים, דומה לאביו בקומתו הזקופה, בפניו החדים המחוצפים ובשערו השחור. הצעיר עמד הכן רציני ושותק, נענע באדישות את ראשו לדברי אביו, הושיט את ידו למחבט:

– תסלחו לי, עלי ללכת להתרחץ.

ואחר פנה, ביקש שוב סליחה, ולחש דברים על אוזן האם.

הנערה עמדה נלחצת אל אמה.

ביקשתי דברים לשיחה:

– נעשית לאיש ספורט, סול.

– אני תמיד נותן למוֹלֶך את אשר לו.

– הגם בּלה משחקת בטניס?

שאלתי והתחרטתי. ניסיתי להטות את השיחה לכיווּן אחר, ופניתי אל הבת:

– את משחקת עם אבא בטניס?

היא צחקה צחוק רך ומחוצף:

– אבא חושב שהוא משחק. טוב היה אילו רץ הכדור אליו, אבל יש גם לרוץ לקראת הכדור.

סול העמיד פנים מחייכים ובתו המשיכה:

– אני בטוחה, שאילו היתה אמא רוצה לשחק היתה מיטיבה לשחק ממנו… אמא, סליחה… אני רוצה להתקלח… היש סבון בחדר?

האם דיברה רכות אבל בקול פקודה:

– תחכי רגעים מספר. התחממת יותר מדי. תנוחי ואחר כך תתקלחי.

נתרגלתי במשך כל השנים לרחם על בּלה ולקנא בסול ומשהו נשתנה כאן. עמדה לפני בּלה, אשה באה בימים, מכובדת והדורת־שיבה, והוא, סול, נראה צעיר ממנה, אבל הוּקלשה דמותו במעמדה. הוא עמד כאיש שנשמט מתחתיו בסיסו, והיא ישבה בטוחה, אמידה ויודעת את אשר לפניה. דומה, חיוך ערמומי נסתר הציץ בעיניים הקטנות החוּמות מתחת למשקפיה.

אותו ערב ישבנו עם יוּדל ואשתו, שוחחנו והזכרנו נשכחות. בקאסינו ניגנו וריקדו. שמעתי את קולה של בּלה. היא ישבה בקצה הגזוזטרה וילדיה עמדו על ידה:

– לכו לכם. אני אשב פה על הגזוזטרה.

– בואי, אמא, אל הקאסינו. תראי את המחזה.

– לא, ילדתי, אני עייפה.

– אמא… אני רוצה להישאר הערב בקאסינו עד לאחר הריקודים. לארנסט התרת הכול כשהיה בן גילי.

– טוב, טוב… אבל מיד אחרי הריקודים תבואי…

הנערה קפצה בהתרגשות וחיבקה את אמה:

– אַת חביבה… אַת יקרה…

וברחה.

קמתי ממקומי והתקרבתי אל בּלה. רציתי לראות את פניה.

בּלה ישבה על הכורסה וזחיחות־דעת ערמומית התפשטה על פניה הרחבים.

&&& שני האחים וגרטרוּד

א

זהו סיפור על שני אחים בודדים בניו־יורק הגדולה, שחיו בשלוה והתפרנסו מחנות לכלי מטבח ברחוב אוֹרצ’ארד, עד שקפץ עליהם רוגז נשים. שני אחים היו שאהבו איש את אחיו אהבת נפש. הגדול, סם שטיין, שמלאו לו שלושים שנה בשעה שבה עומד הסיפור, היה גיבן ונמוך־קומה, אך אהוב על הבריות, ובכלל זה גם על נשים. כי פיקח היה הגיבן וטוב־לב, ויודע לספר, ועיניו כחולות, וקולו נעים. כשעמד לזמר בחנותו היו באות מבנות הרוכלים וצובאות על מבוא החנות ועיניהן צוחקות ובוכות. ויש שהיה מחייך לאחת מהן בעיניו הגדולות והכחולות והיא מסמיקה. כשביקש ממנה אחר כך ללכת אתו אל קולנוע, היתה מסכימה, אף כי לא המשיכה להתהלך אתו זמן רב. אפשר שלעגו לה חברותיה ואפשר שפגה סקרנותה. האח הצעיר, ליאונארד, נער שהיה אז כבן שמונה עשרה, לא היה גיבן כאחיו, אבל נמוך־קומה היה, ורזה ושתקן, ועיניו גם הן כחולות, קטנטנות וחדות.

יתומים היו הנערים ובחיי אבא ואמא היו שומעים מפיהם סיפורים על עיירות מעבר לים, אבל מאז מתו האב והאם וחדלו הסיפורים. יודעים הם רק כי מיוּרוֹפּ באו הוריהם, ואולי גם בניו־יורק יש איזה קרוב או גואל, אך מי ידעם? והקרובים במשפחת יהודים עניים שמעֵבר לים מי ידע כיום מקומם?

כשסיים ליאונארד את לימודיו ב“היי־סקוּל”, ראה שקשה לאחיו בחנות, כי העוזר, איזי כץ, הוא יהודי טוב, אבל זקן הוא ואינו יודע לדבר אנגלית, ועל סיידי הפנקסנית בכלל אי אפשר לסמוך: יבוא אליה בחור בריא ותשכח את החנות והכלים גם יחד. לפיכך החליט ליאונארד לעזור לאחיו בחנותו. סם התחנן לפני אחיו הצעיר שימשיך בלימודים ויהיה ל“מישהו”, אך ליאונארד סירב. לא יכול לראות בעמלו הקשה של אחיו הגיבן.

ואמנם מצאה העבודה בחנות חן בעיני ליאונארד. היה זה חדר צר וארוך שבצדו משרד קטן גדור במחיצה נמוכה, ועל אצטבותיו ושולחנותיו שלרחוב כל החדר מוטלים בסדר ובלי סדר קדירות וצלחות וכוסות, ועוד כלים מכלים שונים. ביום ראשון לשבוע וביומי דפגרא חפשים הסוחרים הזעירים ובאים הם לקנות “מציאות” ברחוב אורצ’ארד, לראות מה טיב הסחורות החדשות, או סתם לשוחח קצת. בחנותו הצרה והמלאה של סם שטיין טוב ונוח לשבת, כי אין סם כופה את הסוחרים לקנות אצלו ואין הוא מעמיד פני רוגז אם קונים אצל אחר.

החנות נמצאת על יד הרכבת העילית ואפשר לראות בעד הדלת והחלונות את בני האדם העולים ויורדים. גם ברחוב המולה. אנשים ונשים עוברים ומשוחחים ונושאים ונותנים; זקנים נחפזים בהתאמצות וברצינות; צעירים אצים בצהלה; ואפשר גם לתת עין בנערות העוברות על יד החנות. בבית הספר לא היה מצוי ליאונארד בחברת הנערות, אף כי הצטיין בלימודים. חבריו קראוהו “שרימפּ” בשל קומתו הנמוכה, ואם נתן עיניו בנערה, לעגו לה ולו. אך כאן הוא עומד ומביט אליהן כאוות נפשו.

בעיקר נעים בימות החול, עת ריקה החנות מאדם. איזי נמצא על פי רוב במרתף ועוסק בסידור הכלים, וסיידי הפנקסנית מנגנת לעצמה בחשאי ניגון פזיז או מדברת עם אחד הנהגים. טוב אז להקשיב להמולה הרחוקה של העילית ולקולות האנשים. שם בבית הספר היו הכול צעירים ויפים ואמיצי לב, והוא היה רואה עצמו קטן ודל. בכלל, היה תמיד חושב שם על עצמו. אבל כאן ברחוב אורצ’ארד הוא אחד בין הרבים. האנשים כאן רובם שחוחים ודלים ורזים, ופניהם אינם מגולחים. ולא פעם רואה הוא את עצמו כגדול וחזק ביניהם. הצליח אפילו לחבק נערות אחדות. דיבר אליהן והן ענו ואחר כך הלך אתן אל קולנוע, וימים רבים היה זוכר את המגע החם והמזעזע.

בימי חג, כשהיו הכול מתקבצים סביב אחיו, והלז מתבדח ומספר ומדבר והעיניים הכחולות זורות סביבן צחוק, היה ליאונארד שוכח לגמרי כי אחיו גיבּן. נראה אז סם שטיין כמצביא על הכול, וקולו היה ממלא את חלל החנות:

– מר פינקלשטיין, כמה מכל מין? זהו מן המובחר.

– גברת בודנר, לא ראיתיך זמן רב. מה שלום וילי? מה שלום בנותיך?

– ג’ייקלי, ימח שמך… אפוצץ את ראשך בקדירתי זו.

– איזי, ארוז את הצלחות.

– סיידי, ערכי את החשבון.

והגברת בודנר היתה עונה וצוחקת כשגופה המלא מתנועע הנה והנה, ופימתה השמנה מתאדמת ומתנפחת. פינקלשטיין, היהודי בעל הזקן, הנראה כעשיר בר־אוריין שירד מנכסיו, משתדל להראות, כי לא לכבוד הוא לו לעמוד עם כולם ומזרז הוא בקול רם את סם העומד על המקח. ג’ייקי, רחב הכתפיים ואדום־הפנים, שבא מכפר קטן במדינת ניו־ג’רסי, ניגש אל אחת הנשים הצעירות שבאו אל החנות וצובט אותה בשוק כשהיא צווחת ומכה אותו על ידו.

אך לא נעים היה הדבר כשווילי בודנר היה בא במקום אמו. הוא היה מתנה אהבים עם סיידי הפנקסנית ולועג לליאונארד:

– היי, דוקטור, החבילה שלך תיקרע טרם נגיע הביתה… כלך לך אל ספריך… למה מחזיקים אתם אותו כאן? אף שובל שמלה אינו יכול להרים, וכאן עליו להרים ארגזים מלאים קדירות ולארוז אותם. שלח אותו לאוניברסיטה או לקונגרס.

פעמים היה סם נוקם את נקמת אחיו:

– ליאונארד לא יהיה בוּר כמותך. למדת בהיי־סקוּל והנך בור וגס. בוודאי גירשו אותך משם. אך ליאונארד לא יישאר ברחוב אורצ’ארד. עוד תקרא לו “דוקטור” ותזדקק אליו שירפאך באותו מקום.

חשב סם כי גמל טובה לאחיו. אך טעה בכך. הלעג של בודנר אכל בלבו פנימה.

ליאונארד הכיר את וילי עוד מבית הספר. הלז היה גדול ממנו בשנים ולא הצטיין בלימודים. אבל ידוע היה בבית הספר כמתגושש ומשחק בכדור רגל. ודווקא משום שהכיר את ליאונארד מחוץ לכותלי בית־הספר היה רודף אותו ומשתרר עליו בגבורתו. כשהיה ליאונארד עובר על ידו בשעת שיחתו עם נערות, היה וילי מכשילהו ברגלו שיפול, ומרים את קולו בצחוק פרוע. לפעמים היה ניגש אליו ולועג לו:

– בוא הנה, שרימפּ, לא אטרפך.

ופעם שמע דברים שהכאיבו לו מאוד:

– דומה בדיוק לאחיו. חסרה רק הגבנונית. אלא שאחיו פיקח ממנו.

ועתה נעשה גם וילי לסוחר. כבן עשרים ואחת היה, פניו שזופים ובריאים, שפם קטן בלונדי לו, עיניו קטנות וחומות, ומבטו מחוצף ובטוח. וביחוד חרה לליאונארד כשראהו ניגש אל סיידי ורומז בלעג על שני האחים. היה מראה בידו גבנונית או נמיכות־קומה, וסיידי צוחקת.

בימים אלה היתה נעשית החנות כעין המשך של בית־הספר, ונתכווץ הלב מרוגז מר.

ב

סיפור הוא על שני אחים שהתגעגעו למעט אהבה של אשה. והתחיל הדבר בשעה ששוּלחה סיידי הגדולה והבריאה, ובמקומה באה גרטרוּד קטנת־הקומה וטובת־הלב.

אפשר שתעלולי וילי הגבירו שנאתו של ליאונארד לסיידי, ולכן כשבא המקרה והיא נתפסה בגניבה, דרש מאחיו שישלחנה. אבל לאמיתו של דבר לא היה וילי היחיד. רבים היו הגברים שהיו משהים את עיניהם על גופה הבריא של סיידי. היו לה פנים שמנים ומגושמים, אבל צווארה היה לבן וגבוה, חזה מלא ומוצק ורגליה זקופות ויפות. היא עוררה תאווה גם בליאונארד, וכשהיה רואה מישהו משהה עליה את ידו או נכנס אתה אל המרתף לבחור כלים, וצחוק וגערה מגיעים מעומק המרתף, היה כולו רועד. אך הקנאה לוילי בודנר היתה מעורבת בשנאה. ועוד בשבוע הראשון לבוא גרטרוד הפנקסנית החדשה, הטובה והשוקטה, נחל ליאונארד את נצחונו. ניגש וילי ושם את ידו עליה, והיא הביטה אליו בתימהון בעיניה האפורות ובטוב־לב. היא שתקה ולא אמרה דבר, ובכל זאת לא הציק לה וילי עוד. וליאונארד שמח.

גרטרוד לא היתה יפה. פניה היו רחבים במקצת וחוֹטמה קטן ועבה. גם לא צעירה ביותר היתה, כבת עשרים ושבע או עשרים ושמונה. אך היה משהו אמהי במבטה. משהו לא מושך כי אם נמשך אחרי המביט בה ומכניע בהכנעתו. היו לה כתפיים חדות, ושערות גזוזות ב“גזיזת נער”. בעמדה מן הצד נראתה כנערה צעירה לימים, אך בהישירה מבטה הופיעה גדולה, מבוגרת ומבטיחה מחסה.

לא היתה בו בליאונארד אותה התאווה אליה שהיתה מתעוררת למראה סיידי. אך היה קרוב אליה יותר. בשעה שסיידי מוצקת־האיברים היתה יושבת במשרד, היתה הרגשת אי־מנוחה תוקפת אותו. נראים היו אז החנות והמשרד כשתי רשויות ומתאווה הוא לעבור לרשות השנייה ואינו יכול. כמו באותה תקופה של לימוד בהיי־סקוּל בראותו את וילי בודנר עם הנערות. אבל כשבאה גרטרוד אל החנות ניטלה המחיצה. קולה היה אמהי, חודר אל הלב ומרככו.

שני האחים התקרבו אליה. אבל שונים היו היחסים. כשדיברה אל האח הגדול היתה מביטה אליו במבט נשי נמשך ונכנע. ידע ליאונארד מבט זה, המעורב סקרנות ורחמים, שהיו הנשים שולחות אל אחיו הבכור. כה הביטה אל סם גם סיידי בימים הראשונים לבואה. אבל הפעם לא קינא ליאונארד. אדרבה, הוא אהב לשמוע אותה מדברת אליו באופן אחר, כדבר אם או אחות גדולה. היתה מעבירה ידה עליו ללא היסוס. גם קראתהו בשם אחר. ליני היתה קוראת לו. היה ליטוף רך בשם זה.

ליאונארד היה המלומד ביניהם, ואי אפשר היה לסמוך על גרטרוד בכתיבת מכתב מסחרי, כי נפלו לא פעם שגיאות בכתיבתה. וכשהיה עוזר על ידה, היו התפקידים מתחלפים. ליאונארד היה נראה אז בעיני עצמו איש מבוגר, והיא – נערה צעירה. וטוב היה לשבת על ידה, לתקן את שגיאותיה ולראות הערצה בעיניה האפורות והשוקטות.

מבטה ודבריה היו מזכירים דברים וימים רחוקים. אמו היתה קוראת לו לייזרקי, בשעה שלא היתה כועסת או נרגזת. ממש באותה רכוּת ובאותו קול שגרטרוד מבטאת את השם ליני. האב היה משכים לקום והולך מן הבית, ושב בשעה מאוחרת בלילה. בימות החול כמעט לא ראהו. רק ביום השבת היה יושב בבית כועס ורוגז. ליאונארד ירא את יום השבת: אמא נרגשת ובוכה ואבא כועס וצועק. צועק על שאין הנערים יושבים אל השולחן כהלכה, על שאינם יודעים לקרוא בסידור כראוי, על שסם הולך לקולנוע בשבת. לפעמים היה גם מתנפל וסוטר לו לליאונארד על הלחי. את סם לא הכה עוד. סם היה משתכר מעט כסף בעזרו על יד אחד הרוכלים במכירת כלי מטבח.

מעודו לא אהב את אביו, וכשמת לא בכה. אבל זמן מועט אחריו מתה גם האם. וניטל משהו מן הגוף. צלילים רכים וטובים אבדו לעולמים. והנה באה גרטרוד.

ובשבתו עם גרטרוד בימי החול בחנות הריקה מאדם, היה קולה הרך מלטף אותו והוא מדבר ומספר, כאילו נפתח מעיין נסתר ונבע ממעמקים. מעולם לא דיבר כך אל סם. הם אהבו איש את רעהו, אבל מיעטו בדיבור. ואליה דיבר.

דיבר הוא אליה גם על אחיו סם. היה מספר לה על טוב לבו ופיקחותו במסחר. סיפר שאחרי מות האם היה אחיו סם מרחצו, מלבישו ומוליכו אל בית־הספר. ובעיני גרטרוד נוצצו דמעות. אחרי השיחה היה רואה אותה מביטה אל סם באהבה. וכשביקש אותה סם לנסוע אתו באוטומוביל אל גן העיר, לא סירבה. ליאונאררד ראה את השמחה בעיני האח הגדול ומיאן להילוות עליהם: יסעו להם לבדם. אף כי היה מוזר קצת לראות את גופו הכפוף יושב על ידה באוטומוביל. מרחוק, בשעה שלא נשמע קולו ולא נראה מבטו, היה סם אחר – גופו הרצוץ התבלט יותר.

ידע ליאונארד שהוא גורם להתקרבותם של סם וגרטרוד. השתדל להשאיר אותם יחד בכל שעת כושר, ושמח וירא בשעה שראה את המבט הסקרני המלבב של גרטרוד נח על גופו הרצוץ של סם. טוב יהיה לשניהם אם סם יקח אותה לאשה. סם טוב ופיקח ואוהב, והיא הרי גלמודה היא: אינה יפהפיה ואין בחורים כרוכים אחריה כלל. ידוע ידע את חייה בביתה כי קשים מאוד

הם. סיפרה לו לא אחת, ואם גם לא התאוננה, הרגיש את הסבל החבוי. אביה מת בהיותה צעירה לימים, והיא נשארה לדור עם אם זקנה בבית אחות מטופלת בילדים. היא גרה בסביבה נידחת בבּרוֹנכּס, והנסיעה לעבודה וחזרה היתה גוזלת ממנה שלוש שעות יום יום. היתה מוציאה כל משכוּרתה הדלה וישנה בחדר קטן עם אמה הזקנה העצבנית, שהיתה מקללת אותה תמיד ומתאוננת על שאינה משגיחה עליה כהוגן.

ערב אחד חש ליאונארד בסם שהוא רוצה לספר לו דבר, אך קשה עליו הפתיחה. כשהיו שבים הביתה מן העבודה היו על פי רוב סועדים בבית־האוכל. הפעם הציע סם לאכול בבית:

– יאונארד, נקנה נקניקים ובירה ונאכל בבית הערב. רצוני לדבר אליך באין שומע.

ראשונה הכין סם את הארוחה ואחר כך ישב ודיבר. כאל חבר בן גילו דיבר:

– ליאונארד, אני רוצה לספר לך, כי עומד אני לשאת את גרטרוד לאשה.

שתק ליאונארד לרגע קל, וסם המשיך:

– אך טוב לנו לשנינו שתישאר אתנו יחד גם אחרי הנישואים. דיברתי אל גרטרוד והיא מסכימה בכל לבה. היא אוהבת אותך כאח.

ליאונארד שתק. ביקש לומר דברים נאותים ולא מצאם. סם חיכה ויראָה בעיניו. נראה כמתחנן:

– ליאונארד… יהיה לנו בית משלנו… גרטרוד טובת־לב. היא אוהבת אותך.

עליצות פתאום אחזה את ליאונארד. מימיו לא נשק את אחיו. לא היה רגיל בכך. גם אמו לא נשקה אותו אלא לפעמים רחוקות מאוד. על כל פנים בזכרונותיו לא נחרתו נשיקותיה של אמא. רק מבטים רכים וחמים וליטופי יד הדומים לליטופיה של גרטרוד היו עולים בזיכרון. ועתה בקע מעיין נסתר. הוא חיבק את סם ונשק אותו וקרא בקול:

– טוב עשית… טוב עשית…

רצה לומר משהו טוב וחם ולא ידע מה.

ולפתע פתאום חדל ונרתע אחורנית. מעולם לא ידע לתת דין וחשבון לעצמו על הנעשה. לא ידע מה קרה. ראה את עצמו בראי עומד ומחבק את אחיו הגיבן: ראה בראי מולו את גוף אחיו השחוח והמעוּות, ונרתע.

ג

גלמודים היו שני האחים בניו־יורק הגדולה. גלמודים היו בשעה שחיו עם הוריהם ולא כל שכן אחרי מות ההורים. שלושת חדריהם הקטנים נראו כארעיים. שניהם השתדלו לסדר את החדרים, להציע את המיטות כהוגן ולרחוץ את הכלים היטב, ואף־על־פי־כן היו הסדינים נגררים על פי רוב על הקרקע, כוסות וספלים נשארים על השולחן ואפר סיגריות על הרצפה ובצלחות. והנה עם נישואי סם נשתנה הכול. שכר סם ארבעה חדרים בקומה השישית של בית חדש ברחוב גראנד, וחלונותיהם פונים אל הנהר ואל הגשר ואל בתי ברוקלין, ונודע לשני הבחורים שלוות בית מהי.

סם לא הראה את השינוי כלפי חוץ. אף כי נראה דברן, לא היה מגלה את רגשותיו. גיבּנוּתו ועלבון נעוריו לימדוהו להסתיר בחוּבּוֹ את שמחתו ואת צערו. אך רגשות ליאונארד השתקן פרצו חוצה. הוא ראה עצמו כנער. כילדות שנייה היו לו ימים אלה. היו אלה ימי אביב ניו־יורקי הבוקע פתאום בלי הכנה. פתאום הרגיש וראה את השמים הכחולים, את הילדים השמחים, את כתמי האור על הבניינים הישנים.

באביב זה היו עולים על הזיכרון ימי ילדותו העגומים. לא הספיקה עבודת האב לפרנסת המשפחה, והאם הכניסה דיירים בנוסח הזמן ההוא: היינו, היתה משכירה מיטות לשינה, ובבית שררו תמיד ערבוביה, רוגז, וצעקות, ונדף ריח בשר בלה. היה נראה כמשונה אילו ניגשה אליו אמו ודיברה דברי חיבה. הקטטות וההמולה היו מחניקות כל הבעת ידידות. ועתה עם נישואי סם הרעיף שקט בבית, כמו ספרים ובשירים. הוא ראה את גרטרוד גיסתו כאחות אוהבת.

אמנם לא פעם חרה לו, כשהתרחקו סם וגרטרוד אל חדרם והוא נשאר יחידי. שניהם אהובים עליו, שניהם יקרים לו, אך קשה היה לראותם כבעל ואשה. בתעתועי דמיונו היו מופיעים כשני יצורים מיוחדים המתקרבים ומתרחקים, נוגעים ולא נוגעים, מתחברים לרגע ופורשים מיד לזוויות מיוחדות.

הראדיו מנגן וליאונארד משקיף בעד החלון של הקומה השישית אל הגשר ואל אורותיו הרצים ואצים זה אחר זה, זה על גבי זה. הררי אורות, בתים, אוטומובילים, בני אדם, – הכול בתוך האורות וביניהם ואחריהם. השריקות והקולות באים משם. שם אנשים כמותו. אנשים רזים, גיבנים, קטנים, חלשים כמותם, כאחים סם שטיין וליאונארד שטיין. מיטלטלים הם ממקום למקום. מה ערכם של שני נערים צנומים וקטנים בין הררי האורות הרבים? כעין חומה גדולה מבדילה ביניהם ובין האורות הנחפזים וההמולה הרבה. ניגונים אטיים יוצאים מתוך הראדיו. הנה הוא יושב בבית, ובחדר הסמוך בני אדם קרובים לו. ישבו לפני שעה קלה כאן, על ידו, ושוחחו. ומחר שוב יקומו וישוחחו. בשקט ובנחת. וגם סם מאושר הוא. ומתי היה סם מאושר? לא טוב היה לו לסם. מסכן היה. גיבן. לעגו לו בילדותו וריחמו עליו. הרי גם עתה נשקף לפרקים מעיני גרטרוד אותו מבט של סקרנות מעורבת ברחמים. טוב שסם אינו רואה זאת. ואולי מעמיד הוא פנים שאינו רואה. הלא פיקח הוא מאוד.

השינוי בליאונארד היה נראה לעין. היה מתהלך כחולם ועל שפתיו בת צחוק של נער המרחף בעולמות עליונים. גם בעבודתו בחנות נשתנה. מדברים אליו, ואחרי שעה קלה נודע כי לא שמע את הדברים. בעיניים הכחולות והקטנות בערה אש זרה. רק בבוא וילי בודנר אל החנות היה שב אל שקטו ואל זעפו ומקשיב בחשד לכל היוצא מפיו. כמו להכעיס התחיל וילי מתקרב שוב באותם הימים לסם ולגרטרוד. היה נכנס אל המשרד ומדבר, ומחייך, וקורץ בעיניו, ושוב היה קורא לליאונארד “דוקטור”.

מראה פני אחיו מילא את לבו של סם דאגה. ופעם שמעהו ליאונארד מדבר אל גרטרוד:

– גרטי, לא טוב הדבר שאין ליאונארד מתהלך עם נערות.

רצה ליאונארד לשמוע את תשובתה. היא שתקה שעה קלה ואחר דיברה. דומה, זו היתה סתם תשובת דחייה:

– הלא עדיין צעיר הוא.

וסם המשיך:

– מה מועיל בעבודתו בחנות? ליאונארד בעל כשרונות. ילמד ויהיה “מישהו”, אם ירצה בכך. הוא יכול להיות דוקטור או עורך־דין. וכאן הוא יושב ומבלה את ימיו ברחוב אורצ’ארד… הלא אין לי כסף להרחיב את העסק, ואם ארצה להרחיבו אוכרח לקבל שותף, ומי יודע אם ירצה השותף בליאונארד? על כל פנים, גרטי, נסי לדבר אליו. אולי בקולך ישמע.

גרטרוד ענתה בבטיחות:

– טוב, סמי, מחר אדבר אליו.

ובו ברגע החליט ליאונארד לשמוע בקולה. רפרפו לפניו המלים האחרונות המודגשות. אולי לא לרצון לו לסם שבקולה ישמע ושהוא יושב אתה בחנות? סם לא יגלה את מחשבותיו ברבים.

ד

למחרת דיברה גרטרוד אל ליאונארד וליטפה אותו בקולה הרך ובעיניה האפורות.

היה ערב של סוף הקיץ, כמעט שנה מאז באה ושינתה את מהלך חייו. הוא ישב על יד החלון כדרכו והביט אל האורות ואל השמים הזרועים כוכבים ואל חומות האש הנראות כצעצועים ענקיים. טוב היה להביט החוצה ולהרגיש כי גרטרוד יושבת כאן בחדר. בין חלומות הלילה היה חלום אחד שהבעיתהו, וזהו ישיבתו עם הדיירים בבית אביו. בחלומות אלה היה מופיע גם וילי בודנר כאחד הדיירים היושב ולועג לו בעיניו החומות העגולות, כשהוא מחליק את שפמו הדק. בבית כזה היה גם חיוכה הטוב של גרטרוד מתעוות.

וכשניגשה לדבר אליו, השתוקק לומר לה דברים טובים, להודות לה על היותה במחיצתו. היא עמדה על ידו אצל החלון. לבושה היתה אפודת צמר כחולה, שהבליטה שדיים קטנים ושמלה שחורה וקצרה, כנערה צעירה. חוטמה מתעבה קצת על יד קצהו, עיניה קרובות זו לזו ומתגדלות באפלולית הלילה. הרי גם היא כאמור תתגאה בו אם יהיה לעורך־דין או לרופא. מוזר, אֵם צעירה כזו.

– ליני… ליני… דיברתי אתמול עם סם עליך… סמי הצטער מאוד על שהפסקת את הלימודים. מהי התכלית? עליך להתחיל שוב. לא להיות כמונו. עליך להיות “מישהו…”

הדברים לא היו חדשים לו. אך בדברה נתקרבה אליו ואפודתה נגעה בו. כנערה צעירה היתה. כאותן הנערות דקות־הגזרה וגמישות־הרגליים שווילי בודנר היה מתהלך אתן אל בית הספר. היא עמדה על ידו והוא הרגיש את חום שוקה. גל עבר את גוף הנער, והוא לא נתנה לגמור. תפס בידה הקצרה והרכה ונשקה נשיקות רבות. גרטרוד לא סילקה את ידה והביטה אליו במבט מוזר. עיניה כהו באפלולית החלון, נראו כהות וגדולות. שדי הנערה מתחת לאפודה נגעו בזרועו. לא יכול לעצור בגל ששטפהו. הוא אחז במתניה, קירבה אליו ונשק לה על שפתיה, והיא נענתה תמהה, מחרישה ורועדת. אך פתאום נשמעה דפיקה על הדלת, והם התרחקו איש מרעהו.

איש לא דפק על הדלת. דבר מה נפל במסדרון. אך הם ישבו מרוחקים כאילו עברו עבירה. ליאונארד הרגיש שעליו לומר משהו, כי קשתה השתיקה מאוד:

– כאחות את לי, גרטי… כאחות גדולה… אשמע בקולך… אשמע בקולכם…

ידע כי משקר הוא, אבל צלצול הדברים הפריע את הדומיה הכבדה והוקל לו. המלים מתחו כעין גשר דק שעליו יכלו שני האנשים לעבור ולדבר איש אל רעהו. וגם היא דיברה:

– ידעתי כי תשמע בקולי, ליני… מה תרבה שמחת סם! הלא אוהב הוא אותך מכול…

ושוב נשתכן שקט. שניהם ישבו מרוחקים באפלולית החדר והעמידו פנים כמביטים בעד החלון אל הגשר ואל אורותיו הרצים זה אחר זה, זה על גבי זה.

א

לש. דמשק בידידות

כפי שעיניך רואות, הנני לבוש קרעים וישן לפרקים בגנים. ראית נשים מתנפלות עלי והשוטר מבקש ממני להתרחק מהן. אני מצפצף על השוטרים והם יודעים זאת. מה יעשו לי? יאסרוני? יפה. יתנו לי בינתיים אוכל וגם דאגותי תחלופנה לזמן־מה. חושב אתה שנעים מאוד ללכת יום־יום ברחוב ולבקש “ניקלים”? יאסרוני, יאכילוני, ואני אשלח לעומתם לשון. זוהי אמריקה ולא ארץ הנאצים. גם היום עלי להחזיק טובה לשוטרים. אינך יודע מה זאת לנפול ביד נשים השומרות על ילדיהן בגן וקוראות בעיתונים את כל הסיפורים המבהילים על חטיפת ילדים. הניסית פעם לגשת אל תרנגולת השומרת על אפרוחיה? בהיותי ילד הייתי עושה זאת. איננה שואלת מי אתה ומה אתה. קופצת ותוקעת את מקורה בעיניך.

אל תחשוב חלילה שאספר לך כי נסיך הייתי ונשרפו ארמנותי, או איש צדיק וטוב אני, ואנשים רעים וחטאים הטוני מן הדרך הישרה. לא דא ולא הא. מעולם לא היו חיי מזהירים ביותר. גם קודם שעזבוני אשתי ובני לא הייתי רוֹקפלר. אבל עמהם ודאי לא הייתי יורד למדרגה זו. אך אין זה מטבעי לאמור “אילוּ” ו“אולי” ו“לוּ”. למדתי במשך שנים אלו, כי אי אפשר לחשב חשבונות. מחשב בן אדם ומחשב, ובא המקרה והופך את כל הקערה על פיה. הנה היום פגשתיך ואתה נותן לי לאכול. ואולי אוּכל להציל ממך גם כסף מזומן בעד מדברי הנאוה… זה רק בדרך משל. איני מבקש כסף מעמך. אם תתן אדרבה, לא אסרב. ולולא הייתי פוגש אותך, מי יודע, אפשר שהייתי נשאר רעב – ואולי הייתי פוגש במישהו שהיה מספר לי על אשתי ובני… רואה אתה, כבר רועדות ידי. רק מזכיר אני את אשתי ובני, וידי מתחילות רועדות. זוהי הצרה. זו היתה תמיד צרתי. משום כך לא יכולתי למצוא מעולם עבודה הגונה. ידי הרועדות מזכרת הן לי מן החפירות בצרפת. לו יכולתי להחזיק את ג’ימי הקטן שלי בזרועותי ולנשק אותו. כחולות היו עיניו. ואולי כהו עכשיו. אומרים שעיני ילדים משתנות בהתבגרם. רגליו הקטנטנות הרי ודאי גדלו. טוב היה להחזיק בהן, לזרקו באויר ולתפסו. צוחק היה אז וצחוקו בהיר וצלול. ואולי היתה עומדת באותה שעה קארוֹלין ונהנית, וצוחקת וגוערת. קולה היה צרוד במקצת וטוב, והגערה לא היתה גערה כלל. אבל צריכה היתה להעמיד פנים גוערים – הרי אֵם היא – ועיניה הגדולות היו נדלקות בזוהר זך.

הרי כל זה פשוט בתכלית הפשטות. תאר לך, שיש לך אשה וילד ואינך יכול לראותם וירא אתה לראות אותם. איך יכול אני במצבי, בבגדי ובכל הילוכי להראות לפניהם? מה אציע להם? לאן אקחם? וכשאני מתהלך ברחובות ובגנים ורואה ילדים משחקים ואמהות עומדות על גבם, איני יכול להתאפק. אני עומד ומסתכל בהם. הייתי רוצה להחזיק בידם, לעצום את עיני ולחשוב, כי מחזיק אני בידי ג’ימי שלי. זה הכול. אך מראה פני ותנועותי, כנראה, משונים הם באותה שעה. פעם ראיתי בראי את העויותי המשונות. וזוהי, כנראה, הצרה. משום כך רוגזות הנשים. הן קוראות את כל השקרים בעיתונים ופוחדות. כאילו אינן יודעות שדווקא ה“גאנגסטרים” מהדרים בלבוּשם. אין זו הפעם הראשונה. לקחו אותי פעמים מספר אל המשטרה. אבל במשטרה אינם טיפשים. הם יודעים מי הוא החוטף ילדים ומי הוא סתם עובר בטל. יודעים שם הכול. יודעים אפילו מתי הייתי מוכר יי"ש ומתי עסקתי בדברים גרועים מאלה. אבל יודעים הם גם כן, כי עכשיו שלוּמיאל אני, ועוזבים אותי לנפשי. בפעם האחרונה אף נתנו לי לאכול ולשתות. הקאפיטאן היה יהודי, כנראה הכיר את שלו. ואולי מפני שנודע לו כי “ויטיראן” אני.

זהו באמת כל הסיפור. אני מסתכל בילדים המשחקים ורואה בדמיוני את ג’ימי שלי. איני רואה אותו קטנטן, כביום שעזבני. הוא גדל בדמיוני עם השנים החולפות. הנהו עכשיו כבן תשע וחצי. כחמש שנים עברו מאז ראיתיו, ואני רואהו עכשיו מלובש חליפת בגדים ורץ מבית־הספר, מראה לי תעודת־הציוּנים שלו, ומבט ערמומי מנצנץ בעיניו… אני רואה אז את עצמי מוציא “ניקל” ותוחב לידו את הכסף כמו בהיחבא:

– קנה גלידה – אומר אני אליו ומעמיד פנים כאילו מסתכל אני סביבי – ואל תספר לאמא. אמא תגער בך על שאוכל אתה גלידה לפני הארוחה.

ומקיץ אני מהזיותי ומוצא את עצמי מבקש “ניקל” לכוס קפה.

מעניין שקארולין אינה מזדקנת כלל בהזיותי במשך השנים. אותה רואה אני לא כבשעה שעזבתיה, אלא כבשעה שפגשתיה. בפעם הראשונה פגשתיה באולם הריקודים: גבוהה, זקופה, דקת־גוף, חומת־עין וגזוזת שיער. היתה אז לבושה שמלה קצרה ורגליה חטובות ומגרות. רקדנית מצוּינת היתה, וגם אני לא הייתי מה“שלומיאלים”. “צ’ארלסטון” היו מרקדים באותן השנים. היינו הזוג גבה־הקומה ביותר באולם הריקודים. ודאי לא מעטים קינאו בנו. באותו ערב נמשכנו שנינו זה לזה. היה בה ובתנועותיה משהו שקוף וטוב. כשהתחמקנו באותו לילה מאולם־הריקודים וטיילנו בבּרוֹדוויי, נדמה לי כי הכרתי נערה זו שנים רבות. לא היינו עוד בודדים וגלמודים בברודוויי ההומה. הרגשנו את עצמנו קרובים ומחוזקים.

היפה היתה אז קארולין? אינני יודע. לא היתה בפניה אותה העדינות שגברים נמשכים אחריה בימינו. פניה היו גדולים ומוארכים. גם זרועותיה היו ארוכות ולתנועותיה חסרה זריזות. כשהיתה מדברת לאנשים בלתי־ידועים לה מתמול שלשום, נדמתה לי תמיד ביישנית וכבדת תנועה, כאחת מבנות כפרי הקטן בארץ מולדתי ברוסיה. רק בשעת הריקוד היו תנועותיה נעשות חפשיות וזריזות. בכלל בשעה שהיתה מתרגשת היתה משתנית כולה. היו לה עיניים חומות גדולות וצלולות ופקוחות לרווחה. היה בהן זוהר בעיניים אלה. כנגוהות רכים המציפים אותך בחמימות. השד יודע. כשהיתה מציפה אותי בנגוהות עיניה בשעת מריבה, הייתי לפעמים משתתק פתאום, ולפעמים, להפך, הייתי מגביר צעקתי כדי להסתיר את מבוכתי.

אמנם גם היא לא היתה מן השתקניות. גם היא ידעה לגדף. בן אדם שיש לו עסק עם שיכורים צריך לדעת זאת. אבל גידופיה היו מתוך שגרה. כה למדה בביתה מילדותה. אבל אודה, כי אני גידפתיה לפעמים בכוונה. התכוונתי להנמיך רוחה, להשפילה בעיניה, לדקור אותה במקום המכאיב ביותר. וכל זה דווקא בשעה שצריך הייתי להכיר לה טובה. והרי ידעתי כי אהבה אותי. אך מה לעשות, וכשהיה נעשה פתאום צר ועצוב בבית שלנו, בחדר הגדול והאפל עם התמונות התלויות על הקיר, הייתי נרגז ומבקש תואנה לצעוק. ובצעקי התחרטתי, ואולי משום כך צעקתי שוב.

לא תמיד היה ביתנו עצוב. בראשית, בשעה ששכרנו את הדירה, עלינו אליה בצהלה ובשמחה. גם בשעה שתלינו את התמונות רב היה הצחוק ורבה העליצות. תמונות הוריה של קארולין היו תמונות אב ממש ואם ממש. אחד האמנים השיכורים שבשכונתנו צבע אותן בצבעי שמן מתוך תמונות קטנות והוסיף להן חשיבות. תמונות “הורי” היו סתם תמונות. מצאנו בחנות לחפצים ישנים צילומי קצין רוסי ואשה יפה בהירת־שיער, הגדלנון ואמרנו לכל מכירינו כי תמונות הורי הן.

מה צחקנו אז בתלותנו את התמונות על הקירות. באמת לא אשמה בזה קארולין. היתה זאת המצאה משלי. לא כדאי היה שידעו הנכנסים ובאים כי יהודי אני. ביחוד שמראה פני אינו יהודי כלל, כפי שעיניך רואות, וגם המבטא שלי אינו יהודי. זמן ה“פּרוהיבּישן” היה, והחלטנו לפתוח מען “ספּיק־איזי” קטן, כנהוג בימים ההם, בתוך הדירה. אנשים ייכנסו, ישתו קצת וישלמו בעין יפה. והשוטרים והבלשים לא חיבבו ביותר את היהודים. הרי ידוע לי מה שהיו מדברים עליהם בפני.

ואולי משום כך רבה הפרנסה בימים הראשונים. אמנם הנכנסים לא היו אנשים אמידים ביותר. היו באים אלה מבין הוויטיראנים שבאו מצרפת ושהתוודעתי אליהם באסיפות בניו־יורק. היו באות אחרי חצות לילה נערות מאולם הריקודים ומביאות אתן בחורים. ולפעמים היו מתחמקות אלינו גם בערבים ונכנסות אלינו והיו גם אחרים. ידענו שלא נתעשר משתיינים כאלה. אבל היתה פרנסה בשפע. וגם היה לנו מקום משלנו, דירה משלנו. והלא עבודה אחרת לא יכולתי למצוא גם אז. אמנם לא רעדו אז ידי כפי שרועדות עתה, אך כבר נראו הסימנים. הלואי והיה נראה הדבר לעין, כי אז הייתי בודאי מקבל פּנסיה הגונה. כלהכעיס לא נראה אז דבר, ובעצמי לא ידעתי כי אפשר לחיות על חשבון “הדוד סם”. קיבלתי פעמים אחדות עבודה ב“שאָפּ”, עבודות פשוטות לכאורה שאינן מצריכות התמחוּת, אך ראשי היה עלי סחרחר אחרי שעה קלה של עבודה. הצרה היא שבימים ההם, אחרי בואי מצרפת, לא נראתה המחלה לעין. לולא ה“ספּיק־איזי” ושאר הדברים האסורים שעסקתי בהם, הייתי יכול גם אחר כך לקבל פּנסיה. אבל אצלם רשום וכתוב הכול, כל חטאי. כאילו חטא הוא לבקש פרנסה. עתה אני בעיניהם איש שאינו ראוי לעזרה. רשום אצלם גם בעניין היי"ש, גם בעניין הקוֹקאין. גם דבר הנשים שאני מסתבך בהן בגן אינו מוסיף אמון בי. לך כל פעם, ספר ובאר לכולם, כי כל זה אינו אלא פרי האותיות הגדולות בעיתונים.

– מדוע אינך מוצא לך עבודה? מדוע אינך ממשיך לעבוד במלאכות הקלות שאנו ממציאים לך? – שואלים אותי הלבלרים הפיקחים ממשרד הוויטיראנים: – מדוע אינך יוצא את ניו יורק? – שואלים אותי חכמים אלה המקבלים משכורת גדולה על חשבוננו ואינם עושים דבר כל ימי חייהם. לצאת מניו־יורק? לא! ניו־יורק היא העיר הטובה בעולם. כאן אינני היחידי הישן בצל החומות. רבים כאן כמוני. הם לועגים לי ואני לועג להם וניו־יורק לועגת לכולנו; אך גם מאירה פנים לנו. ניו־יורק תמיד רועשת, תמיד מלאה, תמיד מאירה. איני רוצה לצאת מניו־יורק. יצאתי פעם והיה נורא. כאן תמיד אורות מסביב. כל מקום מוּכּר לי מאז. אני תמיד אחד בין רבים. יש עם מי לשוחח. ולא תמיד ישן אני בחוץ – סוף סוף הרי ויטיראן אני. ויש גם בני אדם הנותנים לך רבע דולאר וחצי דולאר ואפילו דולאר. ביחוד כשנפגשים עם אנשים שהיו בשדה המלחמה ונזכרים בימים ובלילות שבצרפת. מובן, כי לאנשים אלה מספרים גם קצת נסים ונפלאות. להם מספר אני, כי פצוע אני מפצצות ומכדורים בפני ובאחורי ובכל הראוי ביותר לעורר את דמיונם. ובחורף איני ישן בחוץ. יש מוסדות ויש אנשים, ויש לשכת ויטיראנים. במשך היום אפשר גם להיכנס לספריה ולקרוא ספר. אני אוהב לקרוא סיפורי אהבה. גם קארולין אהבה לקרוא סיפורים כאלה. לא למדתי זמן רב בבית־הספר, אבל יודע אני לקרוא.

ב

התחלתי לספר והנה אני קופץ מעניין לעניין. סיפרתי לך קודם כיצד שכרנו את הדירה שלנו במנהאטן ותלינו את התמונות על הכתלים. זה היה ברחוב ארבעים ושמונה על־יד השדרה התשיעית. בית ישן ורעוע בלב מנהאטן בין חומות גבוהות ועשירות. אך לנו זה היה גן־עדן. כמה צחקנו והתעלסנו באותו יום. לא היה עוד הראדיו נפרץ באותם ימים. על השולחן העמדנו את הפוֹנוֹגראף הישן שקנינו ושנינו רקדנו כילדים. נראה אני בעיניך עכשיו כּחוּש וכפוף ועובר־בטל, אבל באותם הימים – אל תשכח, שימים רבים עברו מאז, הרי כבר למעלה מארבעים אני כיום – הייתי בריא וחזק. למרות ידי הרועדות הייתי בריא בגופי. גם הנערות היו אוהבות אותי.

הבאנו באותו היום את הספה והכורסות אל הבית, ומעל לספה תליתי את התמונות של “הורי” ומעל לכוּרסה את תמונותיהם של הורי קארולין.

צחקנו למראה התמונות. רק אני וקארולין ידענו, כי לא תמונות הורי הן. ה“אב” שלי היה קאפיטאן רוּסי בעל זקן שחור ומסוֹרק היטב, רוכב על סוס אביר, ו“אמי” היתה אשה בהירת שיער לבושה שמלת־חוּפּה. לאורחים שהיו באים אלינו אחר כך לשתות הייתי מספר על גבורות “אבי” ועל סופו הנורא במלחמתו עם הבולשביקים. למדתי לספר את הסיפור כה יפה, עד שבעיני השומעים היו עומדות דמעות. כדאי לזקוף במדה הגונה את אדיבות אורחי על חשבון “הורי”. ביחוד היו מתיחסים אלי יפה היהודים ילידי רוסיה. היו משתדלים לדבר אלי רוסית, ואני הייתי מדבר בפניהם טובות על היהודים. “לא כל היהודים אשמים”, הייתי אומר: “אף אם יש בהם אחד כטרוֹצקי” – ופניהם היו קורנים משמחה. כדאי היה עניין “הורי” ושמחתי להמצאתי. היה באותה שכונה “בּוּטלֶגֶר” ¹ אחד יהודי. השוטרים והבלשים היו קוראים לו שלא בפניו “קייק”, ומדי שבוע היו לו תלאות, ואחדים מהבריונים היו מתפארים, שהאיש הוכרח לתת להם יי"ש חינם ועוד העניק להם מתנות.

בימים ההם לא הסתכלתי הרבה בתמונות “הורי”, אבל מצאתי עניין עוד בימים הראשונים בפני הוריה של קארולין. אולי מפני שהיו תלויות מעל הספה, ובשכבי לנוח נאצלתי להביט עליהן.

לאביה של קארולין היה מראה “פּוֹליטישן” אירי בניו־יורק, המטפח על כתף “אנשיו” ויודע לספר בדיחות יפות; מאותו סוג של “פּוֹליטישן” שמלבד הפוליטיקה הוא עוסק גם במכירת כרטיסים למירוּץ סוסים ובמכירת משקה. היה לו מצח קטן ופנים מוארכים; נמוך־קומה היה ובעיניו הצרות והאפורות נצנצו ערמומיות ועליצות. לפי סיפורי קארולין היה בעל בית־מרזח גדול בעיירתו באירלאנד לפני בואו לאמריקה. ואני הייתי מתאר אותו בדמיוני עומד ליד שולחן מלא בקבוקים, מוזג כוסות יין, ומספר בדיחות ללקוחותיו. את אמה הייתי מתאר לעצמי כמתהלכת בחצר מלא תרנגולות ופרות וחזירים ומחלקת להם אוכל. רחבת גרם היתה ושמנה, ובהסתכלי בתמונה היה נדמה לי שעוד מעט ואשה זו תצא ברחבות, כשירכיה השמנות מתנענעות, ותגער בקול רם ובטוּב לב, ותגרש את התרנגולות והתרנגולים מאבוס החזירים. איני יודע מדוע דווקא חזירים, אפשר שעמדה לפני עיני אשה אחת מן הכפר הרוסי שבו נולדתי, שדמתה לה במראיה, ובימי ילדותי הייתי שומע יום־יום את גערתה בחזירים, או אולי מפני שיהודי אני וחזירים מאוסים עלי מאז.

טוב היה לנו באותם ימים ראשונים. פינה נוחה היתה לנו דירתנו וגם פרנסה היתה מצוּיה בה. טובה היתה דירה זו אחרי הגלגולים שנתגלגלתי מימי בואי לניו־יורק בחדרים צרים על מיטות גדולות ומכוערות והיינו אוכלים בקאפטיריוֹת מלאות שאון וצעקה. ודירה זו היתה כולה שלנו. רק בערבים היה מתמלא הבית שאון קל, אבל הימים היו שלנו ולנו. היינו ישנים עד שעה מאוחרת, ובצהריים יוצאים לגן המרכזי, שטים בסירה, הולכים לגן הזוֹאולוגי ולפעמים גם לקולנוע. זכורים עדיין ימים אלה. היתה אז צורה אחרת לניו־יורק. גם החומות הענקיות היו קרובות. היתה עליצות בטקטוּק הבלתי פוסק של האוטומובילים. אך עיקר העונג היה, אודה ואתוודה, בבית. שבעתי עונג לא יתואר בהתהלכי חצי־ערום, בלתי־מסורק ובלתי־מגולח בחדרי. הרגשתי אז, כי היה לי כאן משהו משלי. ובייסר אותי קארולין על רשלנותי, היה העונג כפול.

אהבנו אז דווקא לשבת בחדר המרוּוח והאפל שבו הועמדו הספה, הכורסות והתמונות. היו לנו עוד שני חדרים קטנים. חדר אחד היה חדר־המיטות שלנו, והשני שימש מקום לינה לאורחים השותים לשכרה, שקשה עליהם ההליכה הביתה. ואחרי שנולד ג’ימי היה זה חדרו. אבל ממהר אני בעניין ג’ימי. הוא נולד כשהפרנסה נתמעטה ומעטים היו האורחים והקונים. חלונות חדר־המיטות פנו אל הרחוב ומבעדם היו נראים האנשים ברחוב המתרוצצים הנה והנה. וחלון החדר השני נשקף למגרש גדול לחניית אוטומובילים, ומשם אפשר היה גם לראות את השמים המחולקים לפסים ולזויות על ידי החומות הענקיות של מנהאטן. היה לנו טוב אז.

היינו מדברים בינינו בהשתתפות וברחמים על האנשים הנכנסים ובאים אלינו. רובם היו אנשים בודדים, מנוּדים מקרוביהם. הרי גם אנחנו היינו גלמודים קודם שפגשנו זה את זו. קרובים היינו ל“שביל הלבן” של התיאטרונים, ממש בתוכו, ובכל זאת מרחק רב ממנו. על יד ביתנו היו ארמנות, ובהם אנשים ללא כל דאגות. הבית שלנו והבתים האחרים שדמו לו נראו כיוצאי דופן. ישָנים היו, אך לא יציבים, נדמים כארעיים. וכן גם האנשים היושבים בהם. באים לזמן־מה וחולפים. אמנים עניים, פרחי־אמנים, שחקנים דלים, נערות בוּרליסק, גנגסטרים פעוטים, סוכני המראה והגרלה. מי שההצלחה מאירה לו פנים, מיד הוא נעלם מבתים ישנים אלה. אך נעלמים גם השלוּמיאלים. דווקא אני גרתי בבית זה יותר מכולם. יראתי להחליף. כנראה הלב ניבא. אף על פי שבימי השפע יכולתי להשיג דירה יפה יותר. לקארולין הייתי אומר, כי אין כדאי הדבר מטעם מסחרי. בבית זה ובשכונה זו הכרנו את השוטרים והבלשים. מובן שהיה דבר אמת גם בזה, אבל העיקר – יראתי.

דברי הריב בשל הדירה ובשל דברים אחרים קטני־ערך באו רק בשנים הבאות. קארולין היתה מתלוננת, כי החדרים קטנטנים ושהחדר הגדול היחידי אפל, החלונות שלו פונים לקיר אטום, ויש צורך בחשמל גם במשך היום. ואני הייתי מנמק, כי טוב חדר זה לנו ולעסקנו. טוב שמחלונות זרים אין רואים את האנשים הבאים אלינו. והמריבות היו קשות. צעקתי בקול, דפקתי בכפי על השולחן וקראתי לקארולין שמות מגוּנים. יש שעולה על דעתי, כי רק למראית עין תלינו את קולר המריבות בדירה. יותר מדי בטחה בי קארולין בימים הראשונים. יותר מדי דברי אמת סיפרה לי. בשעה שהיתה מספרת לי קיבלתי את הכול באהבה ובתודה על גילוי לבה. אך, כנראה, לאט לאט הצטברו בלב כאב וכעס, שבסופם היו פורצים החוצה.

ג

בשעה שהיתה מספרת לי, היה לבי מלא אהבה. רק אחר כך היה בא משהו לתוך הלב וצובט ומרגיז.

אביה היה אדם שמח וטוֹב־לב, היה תמיד מתבדח ומתלוצץ, אך את העבודה הטיל על בני המשפחה. מבעל בית־מרזח גדול ואיש מכובד בעיירתו באירלאנד ירד בניו־יורק למדרגת שוער בבית גדול בריוורסייד־דרייוו. קארולין היתה הצעירה במשפחה, וכששני אחיה עזבו את הבית והיא לא יכלה לראות בסבל אמה. הוטלה כל העבודה עליה. עליה הוטל למלא את התנורים פחם, לשאת את פחי האפר ולרחוץ ולשפשף את הרצפות והמבואות. האם היתה עסוקה על פי רוב בבישול ובכביסה ולפעמים הלכה גם לעבוד בבתי שכנים, והאב יושב לו בבית־המרזח ומספר סיפורים ומבדח את הבריות.

היתה מספרת על ילדותה בכאב. אך תמיד התפלאתי שלא היתה בה כלל שנאה לאביה. התייחסה אל מעשיו כפי שמתייחסים לגשם הניתך ארצה או לקור חודר עד לעצמות. רע מאוד, אבל זהו הטבע ודרכיו. אולי מפני שהוא היה האדם היחידי שהיה קרוב אליה. למרות עבודתה הקשה, למרות עצלותו. הוא היה היחידי שהיה לפעמים מספר ושר ומתבדח אתה. בלעדיו היתה לגמרי גלמודה.

גם בילדותה בלמדה בבית־הספר, לא טוב היה לה. היא היתה ממהרת משפשוף הרצפות ומפחי האפר אל בית־הספר, והמורה מייסרת אותה בפני הילדים על אי־נקיונה. היא היתה גבוהה מאוד ועלתה בקומתה על כל הילדות בנות גילה, וחברותיה קראו לה “גמל”. בלימודים לא הצטיינה. ילדות רבות מבנות מחלקתה בבית־הספר גרו באותו בית ששם שפשפה את הרצפות והן התייחסו אליה בבוּז. הוריהן ואומנותיהן היו גוערות בהן ששיחקו אתה. וכשקראוה אל הלוח לספר ולבאר, היתה מרגישה את מבטיהן של אותן הילדות על בגדיה הישנים ומתבלבלת.

ומשגדלה קשו חייה עוד יותר. רוב השוערים בשכונה היו כוּשים ולא היו לה חברים. חברותיה שלמדו בבית־הספר כבר התחילו נפגשות עם נערים. היא היתה רואה אותם יוצאים בצוותא, וידעה כי מיד יתפזרו זוגות זוגות על הספסלים או על העשב ליד ההוֹדסוֹן.

מוזר היה לי לראות את הכאב והקנאה מתעוררים בקארולין שלי השקטה והטובה. בשעת סיפורה היו עיניה מצטמצמות ונראות כקו דק, וקנאה ורוגז מרעידים את גופה הדק והזקוף. היתה מספרת על טיולי החרש שלה מסביב לספסלים ומסביב לשיחים אשר שם נשתטחו הזוגות. ביחוד גדלה שנאתה לנערה בת שוער יהודי, מבית סמוך לריוורסייד־דרייוו. היתה זו בת יחידה מלובשת יפה, שחרחורת, קטנטנה ומהירה. היא היתה נושאת תמיד ספרים בידיה, ומוריה משבחים אותה במחלקה. וכשגדלה, היו הנערים והנערות מתקבצים אל סף ביתה ומשוחחים, ואמה מכבדת אותם תכופות בגלידה ובבטנים. וכשלא היה האב בבית היו לפעמים גם נכנסים לתוך החדרים פנימה זוגות־זוגות ורומזים איש לרעהו בצאתם. שארלוֹט היה שם הנערה, ושם זה נישא תמיד על שפתי הנערים והנערות. לה, לקארולין, לא היתה דריסת רגל בבית סמוך זה. שארלוט הפיקחית הבינה לנפש קארולין, ראתה אותה אורבת לתנועותיהם וכינתה אותה בשם מרגלת. היה להם בשכונה זו סימן מיוחד מקובל למרגל: היו שולחים לשון ומנענעים בה. ואז התחילו ימי סבל. בכל מקום שפגשוה היו מנענעים בלשון. הגיע הדבר עד כדי מכות ושערוריה. קארולין לא חדלה לארוב מסביב לספסלים. לא יכלה לחדול. פעם ישבה שארלוט והתחבקה עם אחד הנערים, ופתאום ראתה את ראשה של קארולין מאחורי אחד השיחים. היא לחשה משהו לנער, ושניהם פנו אליה, הושיטו את לשונותיהם, נענעו בהן ופרצו בשחוק. לא יכלה קארולין להבליג על כעסה והתנפלה על שארלוט. שארלוט היתה קטנת־קומה וחלשה, וקארולין גדולה ממנה כפליים. היא נעצה את ציפרניה בלחייה, באפה בצווארה. הנער התנפל עליה מאחוריה, אנשים התקבצו ומשכוה מעל גבה של שארלוט, גררוה, הכוה, וקארולין לא הרפתה.

יום שלם לא יצאה אז מפתח ביתה. באותו יום עשה אביה את כל העבודה בבית וצעק כי יהרוג את כולם. אך למחר שוב הוכרחה להיראות לעיני כל הנערים והנערות. אביה שוב הלך אל המרזח והיא שפשפה את המבוא וטאטאה את המדרכה… והכול הראו עליה באצבע.

סיפורי ילדותה קירבוה אלי. ראיתי בסיפוריה גם את ילדותי העכורה. אך סיפרה לי גם דברים, שמוטב היה לשנינו לולא סיפרה אותם. סיפרה לי על תעתועי אהבה ראשונים עם איש שהיה גדול ממנה בשנים. היה זה נהג של אחד האנשים האמידים שגר בביתם הגדול. היא היתה אז כבת חמש־עשרה והוא כבן שלושים. בשעה שהיתה משפשפת את הרצפה היה מביט אל רגליה, קורץ אליה בעיניו והיא היתה רועדת ממבטו התאוותני. היה זה איש קצר־קומה ורחב־כתפיים ועינים לו קטנטנות ושמנמנות. היא היתה שונאת אותו. אך כשהביט אליה, היתה חושבת על בת השוער היהודי ועל זוגות הנערים והנערות הנכנסים אל ביתה. פעם ירד אחריה אל מרתף הפחמים ואחז אותה בזרועותיה. היא ברחה ממנו אז. אך עוד באותו ערב, כשישבה על שפת ההודסון, שוב ניגש אליה, ומבלי דבר דבר לטף את גבה ואת רגליה. היא רעדה, חפצה לברוח, ונשארה. מסביב להם ישבו זוגות והתחבקו והתנשקו ובה לא נגע עוד איש. ומאז היה תופסה בכל הזדמנות, על פי רוב במרתף. התביישה קארולין מנסיונותיה אלה והיתה מספרת עליהם בגועל נפש. אוהבה זה הראשון מעולם לא נשקה. היה תיכף בגשתו אליה מתחיל למשש את גופה. ובכל זאת היתה הולכת אחריו וניתנת לו. לפי דבריה היתה זו מעין התמסרות שבנקמה. אף על פי שבשום אופן לא ידעה לבאר במי חפצה להינקם.

בחור זה הביא אותה בפעם הראשונה בחייה אל אולם ריקודים. בכתה מעלבון כשסיפרה על הערב ההוא, שאוהבה הראשון ניסה למסרה לידי איש אחר. הוא הציג אותה לפני חברו, בחור גדול, בריא ועליז, וכנראה אמר לו כי יכול לעשות בה כרצונו… וכשיצאו החוצה והבחור משך אותה אליו בבטחה יתירה, פרצה פתאום בבכי, סטרה אותו על לחיו וברחה. ובכל זאת הרבתה מאז ללכת אל אולם הריקודים.

בשעה שהיתה מספרת לי דברים אלה הייתי מקרב את ראשה בזרועי ומנשק אותה, כנשק אב את ילדתו. ובכל זאת, בלי דעת, נכנס משהו מרגיז והציק והכאיב. היא היתה מספרת לי גם על עבודתה בבית זרים בתור משרתת. פגשה באולם הריקודים נערות בנות גילה שהיו באות עם בחורים והן סיפרו לה על עבודתן. באותו הזמן מתה אמה, וכשהיתה נשארת לבדה בדירתה גדלה בדידותה מנשוא. אביה היה יושב רוב הימים, כדרכו, במרזח והיא כרעה תחת סבל העבודה. החליטה אז לברוח מאביה. וכשהמציאה לה אחת הבחורות הבאות אל אולם הריקודים עבודה בתוך משרתת, ארזה את החפצים בשעה שאביה לא היה בבית והתחמקה. מאז לא ראתה אותו. במשפחת אחיה יצא לה שם רע, וכשבאה פעם לבית גיסתה, לא נתנתה להיכנס.

היתה קלה העבודה אחרי הנסיונות הקשים בבית הגדול שבריוורסייד־דרייוו. ויום אחד בשבוע היתה חוֹפשית לנפשה. על פי רוב נתנו לה רשות לקבל בחורים גם בבית, אך קשה היה לה עם הבחורים בשכונות הבעל־ביתיות של בּוֹרוֹ־פארק ופלטבּוּש. הבחורים שבאו בשכונות אלה במגע ומשא עם משרתות היו מאותו טיפוס של הנהג, שרעדה לזכרונו. רובם היו מבקשים כל מיני תואנות שלא להיראות על ידה לעין רואים ברחוב. היו גם מבין הנכנסים ובאים אל הבתים שהיו קורצים לה עין, והמחוצפים ביותר גם מנסים לצבוט אותה ולחבקה באין רואה. אך כל זה נעשה בהיחבא ובחיפזון.

ד

האמת צריכה להיאמר, שקארולין לא היתה תמימה וצדקת בעת שנשאתי אותה לאשה. אבל האם הייתי רשאי לקבול? ומי הייתי אני? בן בלי משפחה ובלי כסף וללא עבודה קבועה. המשפחה שלי בברוֹנכּס לא רצתה לדעת אותי מיום בואי לאמריקה ואני עודני נער. אמתלה היתה להם: הם קיבלו מכתב מאבי כי גנבתי ממנו את הכסף להוצאות הדרך לפני ברחי מן הבית. לדעתי היה זה כספי: עבדתי כעבד, והוא הרעיבני כפי שהיה מרעיב את שאר בני הבית. אבל לקרובי שבברוֹנכּס היה נוח יותר להאמין לו ולא לי.

– הרי בושה היא וחרפה – אמרה אשת שאר בשרי שלא בפני, בחשבה כי איני שומע את דבריה מן החדר הסמוך: הרי בושה היא וחרפה להחזיק בחור כזה בבית בשעה שאלינו נכנסים הפינקלשטיינים והוואכּסמאנים. אין בו עדינות כלשהי. אני מספרת להם תמיד כי משפחתנו מעבר לים מהוגנת ויחסנית והנה הוא לפניכם. כשהוא אוכל, הוא חוטף כאילו רעב זה שנתיים. וצפרניו תמיד עכורות. אומרת אני לך, כי איני רוצה שישהה בביתנו. תן לו דולארים אחדים וילך לו.

אלה הם בקירוב הדברים ששמעתי. עליך להבין כי אחרי דברים אלה, וביחוד אחרי שסיפרו לי על מכתב־אבי, לא הרביתי לבוא אל בית קרובי במושולה־פּארקוויי. בכלל לא האיר לי מזלי בין יהודים. קלוב היה להם לאנשי העיירה הסמוכה לכפר מולדתי. מישהו סיפר לי עליו ואני ביקשתיו ומצאתיו באחד המרתפים אשר באיסט־בּרוֹדוויי. בחורים ובחורות רקדו, דיברו ולא שמו לב אלי. אחדים מאלה שהכירו אותי בהיותי בא מן הכפר אל עיירתם ניגשו אלי, הציגוני בחיוך של ביטול לפני נערות אחדות והלכו להם. רק שתי פעמים נכנסתי אל הקלוב וחדלתי. נזכרתי ביחסם אלי בעיירה כשהיו מתאספים סביבי, מחקים את דיבורי הכפרי ושואלים אותי על ה“שיקצות” שבכפר ואם אני רוצה לאכול “בּייגל”. וכשמצאתי עבודה בתור נושא טלגראמות ואחר בתוך שוער בבית־ בּוּרליסק ובמלאכות אחרות כגון אלה, התחברתי לבחורים אירים ואיטלקים. כך התרחקתי לגמרי מן העיירות הקטנות של היהודים המתקבצים בניו־יורק. כפי שרואה אתה, לא הייתי מעולם מן העדינים ביותר ולא מן האנשים הישרים ביותר. לא דרשתי אף מקארולין טהרה יתירה ותמימות יתירה. וכך אמרתי לה בראשונה. אמרתי לה שאילו היתה צנועה ותמימה ביותר, לא הייתי מחזר אחריה. ובכל זאת, זה צפון, כנראה, בדמי היהודי. בעיירה המטוּנפת ובכפרנו המטוּנף היה כל איש בעל בעמיו. “מלך” היו קוראים לו בליל הסדר. ובשאר ימות השנה רגז כל הבית כשנשמעו צעדיו. האם התכווצה בפינה והילדים השתתקו והתחבאו זה בכה וזה בכה. כנראה עבר זה גם אלי בירושה.

אף פגישתנו לא היתה איסטניסית ביותר. הלכתי עם אחד מחברי, שהכירה קודם לכן, אל אולם הריקודים. זו היתה פרנסתה בימים שפגשתיה. עליה היה לרקוד עם הגברים הנכנסים והיא קיבלה אחוז מכל ריקוד. אמר לי הבחור שהביאני כי היא “טוֹבת־לב” וכי כדאי לנסות את מזלי. אני זוכר עדיין את דבריו. לא פגשתיו אחר כך. אילו ראיתיו, הייתי מוציא לו את לשונו. “מפשקת רגליים” קרא לה. המלים האלה נטבעו במוחי מאז וגרמו לי ייסורים רבים. בשעה שהייתי עוזב את הבית או בשעה שהיתה הולכת מעמי לזמן־מה היו מלים אלה עומדות לפני בולטות ומוחשות.

אך באותו ערב שפגשתיה לא פיללתי כלל שאתקשר אליה. עשיתי כמצוות חברי שהציגני לפניה. ואמנם צדק. אך כבר באותו ערב יקרה היתה לי. הרי ידועה לך ודאי הרגשתו של בחור אחרי מלאו את חפצו. מבקש הוא תואנות להיחלץ ולהימלט, ואני הייתי כמסומר לנערה זו חוּמת־העין. כאילו ידעתיה שנים רבות ותמיד אהבתיה. כאילו פתאום נתמלא חלל ריק בנפשי. מילדותי היה בי חלל זה. אמי היתה אשה רצוצה מעבודה קשה ומפחד. אבי היה על פי רוב מחוץ לבית. הוא היה נוסע בכפרים וקונה חטים ודגן. מעולם לא ידענו מתי יתפרץ אל הבית. ואז, כמעט באותו רגע, הושלך הס. האם התרוצצה הנה והנה להכין לו אוכל ולשמור על מוצא פיו. לא הרימה עיניה מיראה. איני זוכר אפילו מה הוא הצבע של עיני אמא. נראתה אז כעכבר קטן מתרוצץ הנה והנה במלכודת. והוא, אבי, היה יושב אל השולחן, על פי רוב היה שותק ונושך את זקנו. את עיני אבא אני דווקא זוכר היטב. היה יושב ומביט נכחו בעיניים אפורות וחדות. המבט הזה היה כאילו חודר בכל פינות הבית ומטיל פחד. היה אז רצון להיטשטש ולא להיראות. וכשהיה קם ממקומו גבוה וזקוף ומתהלך על פני הבית, היה ממלא את חלל החדר וכולנו היינו מתכווצים בתוכנו. אפילו כשגדלתי ונסעתי עם אבא במסעיו ונעשיתי בעצמי לנער בעל פרנסה, לא פג הפחד הזה. היינו יושבים שעות תמימות איש על יד רעהו ושותקים. אמנם בעגלה לא יראתיו כך, אך מיד, כשהייתי בא הביתה, מפתח את הסוס מרתמתו ורואה את אמא מתכּווצת מיראה ומתרוצצת הנה והנה, היה הפחד תוקף גם אותי. מאוד מאוד לא אהבתי את אבי. אך גם את אמי לא אהבתי. ואחות גדולה היתה לי, שאמי היתה שופכת עליה את כל רוגזה. “בהמה”, “עגלה” – אלה היו השמות שקראה לה ושנחרתו במוחי כשמות־לוואי לשמה. לא פניה רואה אני בדמיוני, אלא גבּה ואחוריה. תמיד היתה עומדת כפופה ומכבסת, רוחצת, לשה או משפשפת… עוד עתה, כשעומד לפני מראה בית מולדתי אני נבהל. רע לי פה, רואה אתה. אין לקנא בי כלל. אבל פעמים אחדות חלמתי כי שוב נמצא אני באותו בית, וזיעה שטפתני. כשקמתי משנתי אחרי אותו חלום וראיתי את עצמי בניו־יורק בקירבת החומות הגדולות של מאנהטן, חיתה נפשי. משא קשה נגול מעלי. כאילו נפלו כבלים כבדים שאסרוני בהם. תאר לך, חלמתי זאת בשכבי על ספסל קשה, רועד מקור וירא משוטר, והוטב לי כשברור היה לי שלא בבית מולדתי אני. שני חדרים גדולים נראו בחלומי. אותם החדרים של בית אבי הוגדלו. הדלת הרחבה פתוחה מחדר אחד למשנהו ונראים החדרים כאולם ארוך אחד. בחדר הפנימי יושב אבי בראש השולחן שותק ושולח את מבטיו החודרים לאורך הבית, האם מתרוצצת קטנה ונמוכה על יד הכתלים, ובחדר השני, במטבח, עומדת אחותי כפופה ומכבסת לבנים. נראה היה לי תמיד כאילו אחותי היתה היחידה ששמחה לקראת בוא אבי אל הבית. בפניה הגדולים והעייפים היתה נשקפת עליצות ערמומית, כשהיתה מפנה אותם לרגע מן הכביסה. היה שביב מודלק בעיניה הליאות והן עוקבות בשמחה מסותרת ובנקמה אחרי האם הצמוקה הקטנטנה הרצה הנה והנה. ברגעים אלה לא גידפה אותה האם. בשעה שהאב היה בבית, שתקה.

לא נתנני אבי לשחק עם השקצים שבכפר. וגם אמי שמרה עלי. הייתי אוהב לבוא אל חצרו של הנפח, שביתו עמד בקצה הכפר וחצרו גדולה ומלאה שאון ועגלות וגלגלים. וגם הנפח ובניו האירו לי פנים. אך לא היו שם נערים בני גילי. הייתי יושב בחצר המרוּוחה על יד האופנים והעגלות, מקשיב לקולות האיכרים ומקנא בבני הנפח.

התבין מה היתה לי קארולין? אם ואחות, אהובה וחבר. כל מה שנכספתי ושחסר לי תמיד. היו אומרים עלי הבחורים בניו־יורק וגם בצרפת בימי המלחמה שיש לי מזל לנערות. ומדוע לא? הייתי בחור יפה, גבה־קומה, בריא, וגם ידעתי לספר סיפורים. אבל עד שפגשתי את קארולין ביקשתי מן הנשים רק דבר אחד. ניגשתי אליהן בתאווה גלויה ולא הסתרתיה. ונדהמתי ושמחתי בראותי שמתקשר אני לקארולין באופן אחר, בקנאה ובמסירות. ראיתי כי זוהי האהבה שמספרים וכותבים עליה. הבינותי כי בכל אותן השנים שהייתי יחידי וגלמוד נכספתי לאשה זו, שמבטה שקוף וטוב ומציף את הלב ברוֹך. כאילו בכל אותן השנים של ילדותי כשהתכופפתי תחת מבטו הזעום של אבא בשני החדרים הגדולים שבכפר מולדתי, וגם בימי בחרותי כשהתרוצצתי ברחובות ניו־יורק ההומים מאנשים, שלא ידעתים ולא אדעם, תמיד התגעגעתי על אחווה זו ותמימות של קארולין.

אולי היתה זאת אשמתי, שבמשך כל ימי חיי בניו־יורק, זו העיר הגדולה רבת האנשים המבקשים ידידות, לא מצאתי לעצמי חבר טוב. דווקא עכשיו אני מוצא אותם לפעמים. אבל עכשיו כבר מאוחר. באותן השנים לא התקרבתי לאנשים. פשוט, לא יכולתי. לא למדתי זאת בילדותי. כנראה, חדרה הרוח המרוגזת של בית הורי לתוך עצמותי. והיה תמיד קיר ביני ובין האחרים. דיברנו, שיחקנו, התלוצצנו, אבל הם לחוד ואני לחוד. ובפגשי את קארולין, כאילו ניטלה מחיצה. למן הערב הראשון השתוקקתי להיות על ידה, להימצא אצלה, והייתי נבהל מן המחשבה, כי עלולה היא להתרחק ממני, כי אפשר שלא אראנה עוד. אז ניתק דבר מה בקרבי ולא ידעתי את נפשי.

ומי יודע, אולי גם היא נקשרה אלי משום כך. משונה הדבר. שני אנשים כה רחוקים איש מרעהו, לכאורה, בת אירים שנולדה בניו־יורק ונער יהודי שבילה את ימי נעוריו בכפר נידח ברוסיה, ושניהם בודדים ונמשכים איש אחרי רעהו.

ה

היו שנים טובות. היתה פרנסה והיתה שמחה. אך היו גם ימים רעים. סוף סוף, בימים ההם שלאחר המלחמה, לא היתה פרנסה זו של מכירת יי“ש פרנסה כשרה. ולפעמים היתה המשטרה מוכרחה להראות כי עושה היא משהו, כי איננה מקבלת שכר בעד הטיול ברחובות, ואז היתה מקריבה אחד ה”בּוּטלגרים" הקטנטנים. והרי גם אני הייתי מדגי הרקק. היו גם ימים כלל וכלל לא נעימים בבית־המשטרה. לא יצאתי במשך השנים נקי גם מהכאות, ולפעמים אף מידי אורחים ששתו לשכרה בביתי. היו ימים ולילות שישבנו חרדים לכל רשרוש קל, בעיקר בימי חילופי המשטרה, או בימי בחירות, ימים שהשופטים והשוטרים רוצים להראות לעיני כול את קנאתם לדת ולדין. אך הרע שבחיים מיטשטש ונשכח. דווקא הטוב זכור היטב. כנראה, מפני שלא הייתי יחידי בימי הרעה. הנה גם בילדותי ודאי היו לי ימים טובים. אך ירא אני את ימי ילדותי אפילו בחלום. אפשר שהיו לי ימים טובים גם בימי עבודתי בבית־החרושת, אבל מה שנשתמר בזכרון הוא השולחן הארוך והימים הארוכים ושטיחת הארג, והטרטוּר הבלתי פוסק של המכונות. יָמַי בצבא בכלל מוזרים. נדמה לי, שאני, וילי קוֹמארוב, לא הייתי אז כלל בעולם, חדלתי להיות. היה איזה דבר גדל ורחב וארוך כעין אנייה גדולה, הומה, ואני חלק קטנטן בתוך האנייה ההומה הזאת. איני נראה ואיני נשמע. רוצה אני לדבר ולצעוק, ואינני מרים את קולי. איזה רעיון כבד הוטל במוח ואיננו מניח לצעקה שתתפרץ. והרי באמת לא מעטים הימים הטובים חסרי דאגה ומלאי שיר ושמחה שביליתי אז עם בחורים וגם בחורות. אבל לא נשאר זכר מכל הימים הטובים האלה. כאילו לא היו כלל. לא היתה בהם אחיזה. הניסית פעם לצאת אל השדה או אל היער ולתת קולך בשיר? הדים באים לקראתך. אתה מרגיש, כי מישהו משתתף אתך בצהלתך. ועכשיו, אדרבה, לך הביתה אל חדרך, אם רווק אתה ואין לך ידידים או קרובים, ותן את קולך בשיר. אם אינך שיכור, נסה נא להקשיב לקולך אתה, תחדל תיכף ומיד. כמשוגע תיראה בעיניך. אין הד, חביבי. אין הד. זה העיקר. באותן השנים הראשונות היה לי הד. וטרם פגשתי את קארולין לא הי הד. ועכשיו שוב אינו. כל זה פשוט מאוד.

ואמנם השנים ההן היו טובות ומאירות. הייתי בעל בביתי. ידעתי, יש מי שיגער, שיתמוך, שיחייך, שישמח. על ידי היתה קארולין. בזכרון נחרתו הבקרים השקטים. הייתי ישן עד שעה מאוחרת. קארולין מקדימה לקום ומגישה לי למיטתי כוס מלאה מיץ תפוחי־זהב. לפעמים היתה מעירה אותי בנשיקה, ופתאום הייתי רואה לפני שתי עיניים חומות גדולות מביטות אלי באהבה וצוחקות. התפנקתי והתהלכתי חצי ערום עד הצהריים. אפלולית שררה בבית. שאון הומה הגיע מן הרחוב, שפשוף כלים נשמע מן המטבח והכניס חמימות ורוך לתוך הגוף. קארולין שם, קארולין אתי. לפעמים עברתי בבוקר אל החדר המרווח והאפל, שכבתי על הספה וראיתי לפני את התמונות של "הורי, והוריה. וחשבתי כי טוב שאין כאן הורים ואין מי שיפריד בינינו. מרחוק התגבר שאונה של ניו־יורק, צעקות ושריאות הגיעו, קול אדם ומכוֹנה, וממולי היה קיר אטום ואמוֹץ. כוסות ובקבוקים ושרידי ניירות וסיגריות התגוללו עדיין פה ושם על הכורסות ועל הרצפה, זכר לאנשים שהיו פה אמש. מהם נשקו לי, מהם הקישו כוסותיהם בכוסי וטפחו על שכמי, ובבוקר כלא היו. מה אני להם ומי אני להם ברגעי־בוקר אלה? גל חם היה מציף את הלב, והייתי מטה אוזן לצלצול הכלים המגיע מן המטבח ועוקב באהבה אחרי צעדיה של קארולין. הרי היא היתה היחידה בחיי שהיתה אתי ממש, שלא שכחה על הווייתי. מי היה בלעדיה רץ אל המשטרה, אילו אסרו אותי? מי מהם היה רץ אל מקאינטייר הכול־יכול, שיסדר את העניין, ומי היה פוגש אותך על יד המבוא אחרי השחרור?

נכמר הלב. היתה הרגשה, כאילו כל זה ממש עבר עלי. כאילו אמנם נאסרתי ואחר שוחררתי, ופניה המוארכים והיקרים קורנים משמחה ואהבה, והעינים הגדולות שולחות קרני אור לתוך הלב. וכה היה מתמלא הלב שמחה ואהבה לקארולין, שלא יכולתי להבליג על רגשותי והייתי מתגנב אליה מאחוריה אל המטבח, מושך את פניה אלי ונושקם בלי חשך. היא היתה גוערת בי, מסיבה את פניה, קוראת לי “משוגע” ו“חסר־דעה” ואומרת שלא לגדף אותה בערבים ולא לנשק אותה בבקרים, ואחר גם היא פורצת בצחוקה הצרוד, ואני תופש אותה בזרועותי ומסתובב אתה במטבח. ומתוך חלון המטבח היו מתגנבות קרני שמש ומפזזות על שערה החום. בעיקר הייתי אוהב לראותה לבושה במעיל הבית הכחול עם נקודות הזהב. זקופה יותר נראתה בחלוּק המכסה כל אורך גופה; פניה הנראים קשים רכו; וצחוקה נהיה טוב ותמים.

ועוד נזכרים לי ערבים שהיתה שונה בהם לגמרי. גם הבית נראה אז אחר. רצינות היתה בהם מעורבת בדאגה. עם כל צלצול הייתי ניגש אל הדלת בזהירות. מתוך חור עשוי מבפנים ובלתי נראה מבחוץ יכולתי לראות את כל הניגשים אל הדלת. רק מעטים מבין המכירים הקרובים היו שותים בדירתנו. רוב האנשים היו באים, קונים את היי“ש והולכים להם. והיה צריך להיזהר ולדעת מי הוא הקונה. עם כל צלצול השלך שקט בבית. וכשהיה נכנס מי, גבר שוב השאון. אנשים היו מדברים, שותים, צוחקים ואני מתהלך ומוזג, ומקבל את הכסף או משחק בזריקת מטבע: אם ניחשתי, על האורח לשלם בעד היי”ש ולכבד גם אותי, ואם לאו – עלי לכבדו. ומתוך כך הוכרחתי אף אני לשתות, ולפעמים גם השתכרתי במקצת. וקארולין הוכרחה אז לשמור על כולנו. היו בין האורחים אנשים שכבר נהיו בני־בית והם גם הושיטו יד עזרה ושמרו על הסדר. היה פולני אחד, בּז’וזוֹבסקי שמו, ארוך־רגליים וצנום ומדבר חלקות בהברה פולאנית לכל אשה נכנסת והיה שותה על חשבון הגברים הבאים; היה “פּוֹליטישן” אחד הקרוב למשטרה ול“סיטי־הוֹל”, עורך־דין יהודי; היה איטלקי שמן שהיה בא פעם אחת בשבוע ומכבד את כל המסובים. אשה אחת, בעלת עינים שחורות פיקחיות ושערות לבנות כשלג, שעבדה כיועצת לתלבושת הנשים באחד ה“מיוּזיק־הוֹלס” הגדולים, היתה אורחת תמידית, ומסביב לה צחוק תמיד. ידעה לספר את הבדיחות הדשנוֹת ביותר, הכול צחקו והיא היתה יושבת וכאילו מתפלאת על הצחוק הפורץ וממשיכה. היו באות גם הבחורות מבית הבּוּרליסק ומאולם הריקודים, באות במשך חדשים מספר ואחר אובדות פתאום. אבל הנאמן מכל אלה היה מק־אינטייר “השתקן”. הוא היה אירי רחב־כתפיים וקטן־קומה, בעל עיניים ששקעו בחוריהן ולא זעו. היה ידוע בעולם ה“בּוּטלג” בשם “השתקן”, וסוד גלוי היה כי הוא המנהל של ממכר היין בפרבר חשוב של ניו־יורק. ידוע היה גם כן, כי היתה לו טראגדיה במשפחתו. סיפרו, כי אשתו התאהבה באיש אחר ושניהם ברחו לקאליפורניה ושם “איבדו את עצמם לדעת”. ובסתר הוסיפו, כי מגיעה ידו של מק־אינטייר גם לקאליפורניה. ומק־אינטייר זה היה בא לפעמים תכופות מאוד. שמחתי תחילה לבואו של מק־אינטייר, כי ידעתי שהוא תריס בפני המשטרה, אך אחר כך יראתיו. היה יושב שעות על שעות, מקשיב ומחייך ושותק. היראה באה בעת שנפקחו עיני לראות את תשומת לבו המיוחדת לקארולין. לא ידע, כנראה, שאני עוקב אחריו, וגם לא היה טעם לקנאה. קארולין התייחסה אליו בידידות, כפי שהתייחסה לשאר הלקוחות הטובים, ובטוח הייתי כי אין בינו ובינה ולא כלום – ובכל זאת יראתי.

טוב לב היה מק־אינטייר זה. כל מי שהיה נתון בצרה היה בא אליו, ולא פעם חלץ גם אותנו מפורענוּת. אולם הקנאה נכנסה אל הלב. הרגשתי במבטיו אל קארולין מעין הכנעה מוזרה ובקשה. ואחרי ערב כזה היינו רבים. לא הייתי אומר דבר על מק־אינטייר, אך הייתי מוצא תואנות.

הריב היה מתחיל, לכאורה, מדבר חסר־ערך:

– מדוע אינך שוכבת לישון בשעה מאוחרת זו?

– עלי לנקות קצת את הבית.

– מחר תעשי זאת.

– איני אוהבת להשאיר את הבית מטונף.

– ובכן יכולת לעשות זאת קודם. למה ישבת לשוחח עם האורחים הנכבדים והחשובים?

– ומה אם שוחחתי?

– תמיד תמצאי עניין בדבר שאין בו צורך.

– יודעת אני בעצמי במה יש צורך ובמה אין צורך.

– יכולתי בעצמי לכלכל את הדברים עם השיכורים.

– בך? הרי גם אתה היית שיכור כמותם.

– לא לנשים מסוגך לומר לי, אם עלי לשתות או לחדול.

– למה אתה מתכוין?

– יודעת את יפה למה אני מתכוין?… תראי גבר וכבר את בגילופין… הרגלים טובים.

ידעתי כי הכאבתי לה והתכוונתי לכך. היא היתה רועדת מכעס, והתפרצה בצעקה: – אין לך רשות…

– יש לי רשות… שתקי

– אידיוט

– כן… אידיוט אני, אם יש לי עסק עם נשים שכמותך…

ואז גם היא צועקת ומגדפת, וגם אני מגדף. ולא דיברנו איש אל רעהו משך שעות. אך הכעס לא נמשך זמן רב. עוד בשעת צעקותי וגידופי הייתי מתחרט ולפעמים משתתק פתאום וניגש אליה ומלטפה ומדבר אליה רכות, והיא צוחקת מתוך דמעות… ולפעמים המשכתי את צעקותי מתוך חרטה וכעס ואחר עבור זמן־מה היתה היא מפייסת אותי…

פעם בבואי הביתה אחר הצהריים שמעתי קול שיחה מן החדר הגדול. לא היה הדבר חדש שאיש ייכנס לביתי, אך נדמה לי כי זהו קולו של פיל מק־אינטייר. נכנסתי אל החדר הקטן והטיתי אוזן.

המלים נחרתו במוחי:

– דבר לא יחסר לך, קארולין… אשא אותך על כפיים… קארולין, מלה אחת טובה!

שמעתי את צחוקה הרך של קארולין. אותו הצחוק הצרוד והטוב, שבו השקיטה את האנשים שעוררו שאון בשעת שתייה:

– אומר לך הרבה מלים טובות. יודע אתה, פּיל, כי מכבדת אני אותך וכי מחזיקים טובה אנו לך…

– קארולין, יודעת את כי לא לזה נתכוונתי. אהבתי פעם אחת בחיי. את יודעת זאת. אבל אותך אני אוהב יותר. ערב־ערב אני יושב ומביט בך. את יודעת. ואני ירא גם להביט. גם זאת אינך מרשה לי. אבל הנני רואה אותך גם כשאינני מביט בך. אני רואה תמיד. מלה אחת, ואני אעזוב את הכול כאן. יש לי די כסף, נמצא לנו פינה שלווה. גם את בני משפחתך אביא אליך. גם הם יתקרבו אליך כשידעו כי את חיה חיים טובים. שנינו בני עם אחד. בני גזע אחד. הרי סוף סוף הוא רחוק ממך.

קולה היה קול אם המשדלת תינוק:

– יודעת אני כל זה, פיל, אך אילו ידעת כמה אני אוהבת את וילי וכמה הוא אוהב אותי, כי אז לא היית מדבר דברי ילדוּת כאלה. אולי כל האהבה היא פרי דמיונך. יש כמה נערות נחמדות שתאהבנה אותך.

בקולו הנמוך והעבה היו רוגז ותחנונים:

– יודעת את, קארולין, שאילו רציתי הייתי מפנה את וילי מדרכי בנקיפת אצבע אחת. אך לא אעשה לך זאת. אהבתי אליך היא אחרת לגמרי. אמרי לי, קארולין, האין לי כלל תקווה?

קולה של קארולין המשיך לדבר בחיבת אם:

– יודע אתה כי אני מכבדת אותך. אין לנו ידידים רבים ואיני רוצה בשום אופן שידידותנו תינתק. אני יודעת את טוב לבך, אבל, פיל, יודע אתה כי אין…

השתררה שתיקה ממושכה ואחריה שמעתי את דבריו של מק־אינטייר שנאמרו בכובד ראש:

– קארולין… איני יודע משום מה, אולם נדמה לי, כי עוד תהיי זקוקה לעזרתי… כי עוד תאהבי אותי… אי אפשר אחרת… אני אוהב אותך יותר מדי. קראי, קארולין, ואני תמיד אבוא…

הושלך הס. לעולם לא אשכח את הרגשת הבדידות שאחזתני פתאום. אהבה לקארולין הציפה את לבי. שמעתי טובות עלי, ובכל זאת לרגע דק שבדקים הבריקה לפני מחשבה שתעזבני, ונדהמתי. ראיתי את עצמי פתאום יחידי בכל העולם כולו בלעדיה. נשקפו לי מבעד חלוני חומות גדולות ענקיות וזרמי אוטומובילים רצים הנה והנה, ואני יחידי וגלמוד בחדר קטן מורחק מהם. איני יודע כמה רגעים או שעות ישבתי אז הוזה ליד החלון. זוכר אני, כי שמעתי את קולו של פיל מק־אינטייר האומר שלום ושמעתי פעמיים את דפיקת הדלת. ארכו הרגעים בין דפיקה לדפיקה. גם קארולין יצאה. ודבר מוזר קרה אותי אז. התדע על מה חשבתי אז פתאום? על כפרי הקטן ועל אבי ואמי. פתאום חפצתי לראותם. פתאום נתעוררה בי תשוקה לראות את אבי היושב זועם ושותק בבית העצוב ואת אמי הקטנה המתרוצצת הנה והנה; חפצתי לראות את אחותי הכפופה על משארת הבצק. קרובים נראו לי פתאום.

וזמן רב אחרי שיחה זו לא רבתי עם קארולין.

ו

הרי זוכר אתה את ימי המשבר שבשנות הנשיא הוּבר. אנשים מסוגי לא היו קודם לכן מחשבים חשבונות. שם על יד יוּניוֹן –סקוויר היו מתהלכים תמיד בני אדם המנפנפים בדגלים אדומים ומדברים וטוענים ומפגינים. אבל אנחנו, האנשים הקרובים לרחובות התיאטרונים והווֹדווילים, לא שמנו לב לכל זה. היתה פרנסה – טוב ויפה, ואם לאו ביקשנו פרנסה. ועל פי רוב מצאנו משהו. היעמוד לפתע אדם הנוסע ברכבת לשאול שאלות על הנהלת הרכבת? חשבנו כי הכול מתנהל בסדר. רק כשהרכבת עומדת לפתע פתאום והנוסעים אנוסים במחילה מכבודם לרדת, מתחילים הם להתפלסף. במשך כל השנים נסעתי אני במסילתי הצרה ליד השדרה התשיעית אשר בניו־יורק ושילמתי את מסי לשוטרים, והנערה באולם הריקודים אף היא שילמה את מסה ועלתה לגדולה או נתחתנה ונהיתה לבעלת בית בשכונה של אנשים ישרים, או שהזדקנה ונעשית לזונה בלה. חשבנו כי כך עולם כמנהגו נוהג. והנה עמדה פתאום הרכבת. אמרנו ראשונה כי נתקלקל משהו לזמן מה, כי הרי סוף סוף נואלנו להאמין, כי מישהו עומד מגבוה ומנהל את המכונה. אבל ברבות הזמן ראינו, כי פשוט תועים אנו ללא דרך. לפתע פתאום ראה השחקן העני היושב בעליית קיר ומתפרנס “מיד לפה” כי אין צורך בו כלל. ראו זאת פתאום גם רֵעָיו האמן וה“בּוּטלגר” והרקדנים. לא היה צורך בהם כלל. ולא היה אל מי לדבר, ולא היה גם מי שירחם. פשוט, לעגו לנו. אינך יודע מה גדולה היתה הקנאה כשראינו תהלוכה של פועלים ברחוב. ראינו אנשים באים בדרישה, בטענות, ואנו, אף טענות לא היו לנו. להם היתה לפחות רשות להתמרמר לפני הקהל. הם הלכו יחד, צעקו יחד, ושלנו התפזרו איש איש על יד הקפיטריוֹת וביקשו “ניקל” לכוס קפה. ביקשו בלי אמונה שראויים הם לקבל. התהלכו אנשים גלמודים כצללים בין החומות המוארות של ניו־יורק. הייתי פוגש בלילות את הנערות של אולמי הריקודים והווֹדווילים מתהלכות בחוצות ועיניהן משוטטות ביראה ושפתותיהן מוכנות לחיוך מעושה. וידעתי לשם מה מתהלכות. אותי לא יָראו. לפעמים אף שאלו אם ידוע לי מישהו…

קשה מאוד היה בימים ההם לצאת אל הרחוב ולראות באנשים הקטנים והכפופים המחטטים באשפה על־יד החומות הגדולות. עכשיו כבר התרגלתי לכך. לי ולקארולין לא חסר עוד דבר אז. חסכנו לנו מעט כסף בימים הטובים. וזוכר אני, כי התביישתי בפני עצמי בימים ההם, שאני הייתי מאושר. ואמנם בימים ההם הרתה קארולין ללדת. למן היום ששמעתי את שיחתה של קארולין עם מק־אינטייר התגעגעתי על ילד. והנה הוא בא. לקוחות באו עתה לפעמים רחוקות, וגם כשנכנסו לא שהו. מק־אינטייר היה בא עוד לפעמים, אך גם הוא, פניו נפלו ואבד מבטו הבטוח. אולי לא שהו הנכנסים גם מפני שראו את מצב אשתי. ואני, שמחה מילאתני. משהו גדול ובלתי נראה נוסף. ראיתי את עצמי הולך וחזק בעולם הרעוע ובין האנשים הגלמודים המתהלכים מסביב לבתי־האוכל רעבים ללחם. קארולין היתה מדברת עוד קודם לכן על ילדים. לרוב מכירינו לא היו ילדים, וגם ידידינו בעלי המשפחה היו באים אלינו כדי להשכיח מלבם את ענייני משפחתם. אך בטיילנו בגן או בבואנו לפעמים לקוּני־איילנד, היתה קארולין תופשת את הילדים שנזדמנו לידיה ומחבקת אותם בגעגועים ובאהבה. ובימי הריונה נהרה כולה. פניה המוארכים כאילו נתעגלו והקשיוּת שבפניה נעלמה. כמה רוך וחיבה היו בפניה, עת שהיתה מבקשת אותי לקשור את שרוך נעלה או לעזור לה בהלבשה או בבישול. כעין קיר גדול עמד אז בין הבית והרחוב. שני עולמות. מחוץ לקיר פנים רעבים של אנשים המוכרים תפוחים ועפרונות, וגומי־לעס ושׂרוֹכי־נעל, ומתחננים לעוברים ושבים, ובבית נהרה ושמחה ועושר. התביישתי.

דבר אחד הסתרתי מקארולין. היה פנאי לחשוב כנראה ומשום כך חשבתי. משום כך באים לראשי גם עכשיו רעיונות משונים מפני שיש פנאי. הרי באמת מן היום שאני נמצא בחברת האנשים הישנים לרגלי החומות ובגנים, למדתי דברים רבים. יש פנאי וחושבים ומדברים. אבל נטיתי הצדה. נדמה לי באותם הימים ששם אני לב יותר מדי לתמונות התלויות על הקיר, וכי הולכת וניעורה בי משטמה אליהן. אולי יראתי שמא יאבד לי האושר, שמישהו יבוא ויגזלנו. הרי כה רבים היו האומללים שהתהלכו ברחובות, ובמה טוב אני מהם?

משום מה באה בי יראה בפני התמונות. הייתי מסתכל בשר־הצבא שחור־הזקן הרוכב על סוס, ב“אבי”, ונדמה היה כאילו מוכּר וידוע הוא לי מתמול שלשום. היה לובש צורות אחרות באפלולית החדר. היו נראים לי הפנים שלו כפני ה“פריץ” שהיה עובר במרכבה, ולפעמים ברכיבה, על יד ביתנו הקטן בכפר, ואבי היה מסיר אז את כובעו ומחייך לפניו חיוך רך וממותק. כמה כעסתי אז באותם ימים רחוקים. הייתי משתוקק אז לראות בפני אבי אותה ההעוויה הזעומה, שאני ואמי ואחותי רואים יום־יום. ולפעמים היתה מופיעה בתמונה לנגד עיני במקום ה“פריץ” דמות ה“פּריסטאב” של העיירה. היה דבר־מה “לא כשר” בישיבתנו בכפר ובמסחרנו, וכולנו היינו רועדים בראותנו אותו רוכב על־יד הבית. כה היו עוברים מבטי באפלולית החדר מתמונות “הורי” לתמונות הוריה של קארולין. מראה אביה לגמרי שונה ממראה “אבי”, כי הרי איש נמוך־קומה היה וחיתוך עיניו היה אחר. אולם ראיתי קרבה ביניהם, בין “הורינו”. נדמה לי לפעמים כאילו עומדים הם איש מול רעהו ומחייכים בערמומיות.

משונה? כן. השתדלתי לגרש את המחשבות המשונות ממוחי ולא יכולתי. דווקא בשעות אושרי לא יכולתי להשתחרר ממועקה נסתרת ואִיוּם סתום, שדמויות אנשים אויבים אורבים לי מעל הכתלים.

ודווקא אז, בימים שאהבתי את קארולין בכל לבי, הייתי מתפרץ לפעמים בכעס. קשה היה לה להבין את הסיבה. וגם אני לא ידעתי.

הנה נשארים מק־אינטייר או בז’וֹזוֹבסקי לארוחה, ובערב לפני לכתנו לישון פונה קארולין בבקשה קטנה לכאורה:

– וילי, כתוב פתקה לחלבן שישאיר מחר שמנת נוספת.

– גם זה אינם יכולה לעשות בעצמך?

– אילו יכולתי כי אז לא הייתי מבקשת. אני עייפה.

– אַל תזמיני אנשים לפתע פתאום לארוחה ולא תתעייפי… ויהיו גם פחות כלים לשטיפה.

והרי היתה זו סתם תואנה, כי בפתחי את פי לא ידעתי מה אוֹמר.

– ובכן, בפעם הבאה ארחץ בעצמי את הכלים ואַל תגמול לי טובות.

– רחצי ואַל תבלבלי את מוחי…

– הרי ידוע לך, שלא הייתי אפילו רוצה לבקש מאתך עם כל שגעונותיך, לולא מצבי…

– מצבך… איני יודע עדיין אם אני אשם במצבך…

– וילי, חדל מדבריך הטפשיים, אתה מרגיזני…

– גם את מרגיזה אותי… עם המק־אינטיירים שלך… עייפתי… ילך הכול לעזאזל…

ואני צועק בלי סיבה כלשהי. כעסתי על צעקותי והנני ממשיך לצעור.

אמנם כשנולד הילד הסחתי קצת את דעתי מכל זה. עוד בשבוע הראשון כשברנש חדש זה היה ללא מראה ודמות, נקשרתי אליו. השם שקראו לו היה קצת משונה בעיני. קארולין דרשה בכל תוקף שיקראו לו ג’יימס על שם אביה. ואני פשוט לא התרגלתי לקרוא ילד בשם זה. הרי לא באתי במגע ומשא עם ילדים עד היום ההוא.

אך כמה אהבתי את ג’יימס הקטן שלי. מובן כי הכל התחילו קוראים לו ג’ימי, אך אני הייתי משום מה מתחמק משם זה וקורא לו תחילה בסתם: תינוקי, ילדי, חביבי. לפעמים הייתי מתחכם וקורא לו ג’ימילי. היה בכינוי זה רוך מוּכּר מאז.

נעורי נתחדשו. עודני רואה את עצמי רוקד ומתגלגל על הרצפה ומוציא כל מיני קולות משונים. כל העוויה חדשה, כל מלה חדשה… כאילו עולמות חדשים נבראו. כל רגע היה יקר. הזמזום שלו היה רודף אחרי. הייתי מתהלך ברחוב ומרגיש פתאום חיוך על שפתי, כי נזכרתי בהמייה או בתנועה או בהגה קל של ג’ימילי.

אילו היו אומרים שלא אוכל לראות את ילדי הייתי מתפלץ מגעגועים. כך חשבתי אז ולא ידעתי שלא אראהו כלל. לא מפני שהיה ילד יוצא מן הכלל, אף כי הכול הסכימו כי ילד נחמד הוא. לבנבן היה וכחול־עיניים. החוטם קצת סולד כמו אצלי; שערות פשתן רכות והגוף חמים, קטנטן וגמיש. כשהיה מחייך, נדמה היה לי, כי משהו נוסף לנפשי, כי גם בקרבי עומד מישהו ומחייך. הרגשות שונות ניעורו. אף האנשים מסביב נעשו יותר קרובים, יותר מובנים. כשהייתי לפעמים מוביל אותו בעגלתו בגן ומסתכל באנשים, בעצים, בילדים, בעשב, בשוטר, הרגשתים יותר. שמעתי גם קודם את המלים “מבול של רחמים”, “מעיין של רחמים”, אך לא ירדתי אז כנראה לעומקו של הביטוי. ראיתי בשעת המלחמה בצרפת אנשים מתים מסביב לי. ביניהם היו גם חברים. ובשעת מעשה הייתי רועד מכאב. איש היה ואיננו. אך כעבור זמן־מה שכחתים. כנראה, לא חדרה קרבת האיש לנפש פנימה. וכאן נדמה לי כי שוּניתי לגמרי. הובן לי סבל האחרים יותר: חדר לעצמותי על ידי ג’ימי שלי. חלה פעם ג’ימי מחלה ממושכת. ימים אחדים ריחף בין החיים והמות. התהלכה אז שפעת קשה. התינוק היה כבן שנה, פעוט וחיוור, רק העיניים הגדולות מנצנצות, ונדמה, מתחננות הן בלי אומר. לא בכה, שכב אין אונים, ומשהו ניסר וגזר בגרוני ובחזי. בכה מישהו בקרבי. קשה ונוראה היתה המחשבה שהוא יילקח ממני ולא יהיה עוד. ודווקא כלהכעיס היתה באה ומבריקה מחשבה מעין זו: הנה באים אנשים לבושים שחורים לקחתו מהבית, הנה חוזר אני עם קארולין המתייפחת לבית ריק. רגעים נוראים היו אז. כאילו נקרעתי לגזרים. וכמה גדלה השמחה כשהתחיל לשוב לאיתנו, כששוב ראיתי חיוך קלוש על פניו ונגעתי בידו הקטנטנה ונשקתי את כפו הרכה. ראיתי אז עולם אחר. היה אז יום אביב קריר. מתוך החלון של חדר הילד נראו רחובות ניו־יורק. קיבלו אז גם הרחובות צורה אחרת. למדתי אז אהבה מהי ורחמים מה הם. יש שהאיש רואה לפתע פתאום את כל העולם בעיניים אחרות. לא אנשים סתם רצים ברחוב, אלא אנשים יקרים לי וקרובים, שגם הם סובלים כמוני ושמחים כמוני.

אמנם שינה הילד את יחסי לאנשים. לא הייתי איש רע מעולם, וחשבתי כי מרחם אני על אנשים ואוהב גם אחדים מהם. אבל אלה היו הרגלי מחשבה ולא זעזועי הרגשה. מתוך אהבתי לג’ימי חדר סבל האנשים לתוכי. כשהייתי מתהלך בין אנשים ורואה אותם עומדים בתור לבקש לחם, ניתר משהו בקרבי. הייתי אז רואה את תוך תוכם, הייתי רואה אותם בתוך משפחותיהם וחדרי בתיהם. הייתי רואה עתה את הפנים המעונים של הילד המבקש לחם ואין. הייתי רואה את האשה הפורשת את ידיה ובוכה ומקללת. ראיתי את הפועל היושב מדוכא ושותק, ופתאום גם הוא מתחיל לרוץ לאורך החדר ומתנפל בכעס על שניהם וטורק את הדלת בחזקה.

ואולי משום כך התחלתי לראות גם את ימי ילדותי קצת באופן אחר מאשר קודם לכן. היה לי די זמן לשבת ולחשוב. במשך השנים נתמעטו הלקוחות לגמרי. אכלנו מן המוכן. ובשחקי עם ג’ימי, היתה ילדותי באה לפני. שוב ראיתי את אמי מתרוצצת הנה והנה ואת אבי יושב בראש השולחן ומטיל פחד עלינו. ראיתי אותם בלי חיבה, אך גם השנאה פגה. ראיתי את אבי נוסע יום יום בשדות חשופים מכפר לכפר, ראיתיו נושא את שקי הקמח למצוא טרף למשפחתו, הבינותי את יראתו כשבא הפּריסטאב ואיים לגרשו, ואבא כולו מתכופף ומתחנן, ופניו משתנים ומתרככים. ראיתי את אמי עובדת כל היום מתוך סבל ומתוך עוני. מי יודע מה היה אז בלב אבי ואמי?

קארולין הרבתה אז לדבר על הוריה בפני ג’ימי. היתה מושיבה את הילד מול התמונות והיתה מבארת לו ומספרת:

– רואה אתה, ג’ימי, זהו סבא. סבא איש עליז וטוב. הוא היה גר לפנים בארץ רחוקה־רחוקה, באירלאנד. זוהי ארץ של אנשים טובים וחזקים וגיבורים. הרבה־הרבה גיבורים יש באירלאנד.

– רואה אתה, ג’ימי, זוהי סבתא. סבתא טובה מאוד מאוד. היא תמיד נותנת דברים טובים. אילו היתה כאן, היתה נותנת לך דברים טובים וצעצועים רבים. היתה משחקת אתך. סבא היה מספר לך סיפורים ושר שירים, וסבתא היתה נותנת צעצועים.

ראיתי בדבריה אהבה וגעגועים על אביה ואמה. וצר היה לי ומשונה, שלה, לקארולין, יש תמונות, ויש בידה לספר על אביה ואמה, ואני איני יכול. הרי לא יכולתי לספר על הקצין שחור־הזקן, הנראה לי באפלולית החדר, כשאני נשאר יחידי, כ“פּריסטאב” וכ“פריץ” השנואים עלי, שהוא הוא סבא של ג’ימי.

פעם התחילה קארולין לספר לו. הראתה על תמונות “הורי” והתחילה באותו נוסח:

– הרואה אתה, ג’ימי, את האיש היפה הרוכב על הסוס? גם זה סבא. סבא טוב. הוא חי בארץ רחוקה, ברוסיה. הוא היה גיבור גדול.

אך בקרבי ניתק משהו. זוכר אני כי השתדלתי לא לצעוק. אני רק משכתי בשרווּלה במפגיע:

– חדלי!

כנראה היה קולי מוזר. ראיתי כי פנתה אלי בתימהון וחדלה מיד. ולא זו בלבד, אלא שנזהרה מאז מִסַפֵּר לו במעמדי גם על ההורים שלה.

ז

עוד זמן מה לפני עבור ימי ה“פּרוֹהיבּישן” נפסק לגמרי מעין פרנסתנו. ובאה יראה אל הלב. ראינו וידענו איך גירשה העניות את כל מיודעינו מדירותיהם וניתקה אותם מידידיהם.

קארולין היתה נשארת בבית לבשל ולנקות, ואני יוצא עם הילד אל הגן המרכזי. אמהות מובילות ילדים בעגלותיהם, משרתות צעירות מספרות זו לזו על בעליהן ואהוביהן, והקולנוע, והשמש מאירה בפניהן ובעיניהן. אנשים באים־בימים יושבים על הספסלים ומשוחחים. העיר הגדולה הומה במרחק. ואני מתהלך עם ג’ימי, שמלאו לו באותו קיץ שנתיים, וגיל ואושר מציפני. אך עם האושר באה גם יראה. ומה עם פתאום יישאר ג’ימי יחידי בעולם? מה דבר נתתי לו שישמרהו מן הפגעים המתרחשים? אם פתאום אני מת, או אוזל הכסף, או אוסרים אותי, ומה יעשה? אין לו אפילו פינה משלו. אין לו קרובים וגואלים. יש דירה ובה חדר אפל, וגם בעדה לא יהיה בקרוב שכר דירה.

גם בז’וֹזוֹבסקי נעלם ומכל מכירינו לא היה בא אלא מק־אינטייר. היה לו עסק חדש. הוא עסק עתה במכירת קוֹקאין ואוֹפּיוּם, והיה נכנס ויושב לו בפינה ושותק כמו בימים הקדמונים. היה מפסיק או שתיקתו רק בעת ששיחק עם ג’ימי. היה מביא לו צעצועים והילד אהבהו.

על ידי מק־אינטייר ניתנה גם לנו קצת פרנסה. הוא מסר לנו מעט קוֹקאין למכירה ועם זה גם מראה־מקום לקונים מספר. אך קארולין התנגדה למסחר זה. היתה בו סכנה יותר ממכירת יי"ש. העונש היה גדול יותר והפרנסה היתה מעטה. מתוך יראה קיבלתי עלי את המסחר, מתוך יראה שמא אשאר לגמרי בלי פרנסה, אך גברה בי יראת העונש. היה נראה לי שעוקבים אחרי צעדי, אוסרים אותי, וקארולין וג’ימי נשארים לבדם.

מה התגעגעתי אז לחיי משפחה ממש עם שכנים ונשים פטפטניות הנכנסות אל הבית ומדברות בלי חשך על משקל התינוק ועל הרהיטים, ועל הנישואים של שאר וקרוב, ועל דא ועל הא! כשעברתי לפעמים בשכונות בעל־ביתיוֹת אלה בברוּקלין או בברוֹנכּס או אפילו במורד העיר, קינאתי. זכרתי את הבית של קרובי במושולה־פארקוויי עם הדודים והדודות והקרובים, וה“סוויטהארטס”, וה“פּארטיס”, והנשיקות והמריבות ודברי־הכיבּוּשין. שנאתי אותם באותם ימים רחוקים בבואי לאמריקה. אך בימים אלה הייתי מאושר אילו שמעתי מסביב לילדי, לג’ימי, דברי להגם של אלה הקרובים ומקוֹרבים. הייתי הולך לפעמים ביומי דיגרא עם קארולין וג’ימי לקוּני־איילנד, ורואה משפחות גדולות באות אל שפת הים. כל אנשי המשפחה צפופים איש אל רעהו, צועקים איש אל רעהו. הזקנות מדברות ביהודית רכה מתובלת במלים אנגליות… בני’לה, סמי’לה, שוֹירל’לה… והילדים צועקים וצוחקים ועונים… ילדים מתרחקים אל החוף והוריהם קוראים בקול וגוערים… בקבוקים וקופסות מתגוללים; אנשים נכנסים אל הים מתוך רחבות דעת ושבים ומתגוללים על החול. דומה, חג משפחה הוא זה, ורק אני וקארולין איננו קרואים לחגיגה משפחתית זו. בטוח אני כי גם במוחה של קארולין ניקרו רעיונות כגון אלה. דוקא שם בין הקהל הרב היתה מתנפלת על ג’ימי ומחבקת אותו ומנשקת אותו. ומי יודע, אולי היתה גם שנאה מתעוררת בה למראה כל האנשים הזרים לה סביב… הרי גם בילדותה היתה זרה לאנשים אלה. או אולי גם היא היתה מעבירה בדמיונה כמוני את הדירה העצובה על יד השדרה התשיעית, הדיירים הרווקים המתחלפים חודש חודש בחדרים הסמוכים, הבניינים הגדולים העומדים שם ונראים בעד האשנב של החדר הקטן כגאים, אמידים וזרים, והאנשים המתרוצצים ברחובות איש־איש בדרכו הוא, ואינם מסתכלים בנו בעברנו ולא יסתכלו בנו.

ביום קיץ כגון זה התרחש דבר ששינה את כל מהלך חיינו. בלכתנו מקוּני־איילנד הביתה היתה קארולין תמיד מכריחה אותי לעמוד ליד בית־האוכל “האירים השׁרים”. זוהי מסעדה גדולה פתוחה מכל העברים ובה המלצרים שרים לפני הקהל שירי־עם איריים ומרקדים ריקודים איריים. השירה עממית, פזיזה ותמימה, והריקודים גם הם פשוטים וחדגוֹניים. ופעם בעברנו הפצירה בי קארולין להיכנס אל המסעדה.

התנגדתי לכתחילה. ידעתי כי חפצה היא להיות בין אנשים משלה. והיא עמדה על דעתה. נכנסנו וישבנו ורבנו בקול נמוך, אף כי מצאו חן בעיני השירים והריקודים. הזמנו את האוכל, ופתאום ראיתי איש אחד שפניו ידועים לי מתמול שלשום עומד לשיר. לא ידעתי מי הוא, אך בטוח הייתי כי ראיתיו פעמים רבות. קארולין היתה עסוקה אותה שעה בהגשת אוכל לג’ימי. מסביב עמד שאון המדברים והאוכלים. קולו של האיש השר היה נמוך ביותר, כנראה, לא מבין ה“כוכבים” היה ולא שמו אליו לב. פניתי לקארולין:

– קארולין… מי הוא האיש הזקן השר שם? נדמה לי כי ראיתיו. אולי מכירה את אותו?

קארולין הפנתה את פניה אליו. ובו ברגע קמה ממקומה כרצה לקראתו. אך מיד ישבה שוב והתחילה לצחוק צחוק נמוך וטוב. בו ברגע עלתה לפני עיני התמונה התלוּיה על הקיר. אלא שהזקן הזה נראה טוב־לב יותר. הוא עמד עתה לפני הקהל כולו צוחק ומחייך ומוכן לבדח את הבריות.

הסתכלתי בפני קארולין. לוּ ראיתי את אבי שלי פתאום, הייתי ודאי קופץ ממקומי ובא אליו. והרי לא אהבתיו. וקארולין ישבה מסתכלת בו וצוחקת חליפות.

– הפתיע אותי הזקן, הפתיע. קראהו, וילי, לכשיגמור לשיר את שיריו. קראהו אל שולחננו. גם אני אפתיע את הזקן.

כשגמר את השיר, רמזתי לו והוא ניגש אלינו צוחק:

– מה רצונכם, ידידי?

קארולין הסתכלה בו שעה קלה ולא ענתה. גם הוא הביט אלינו. ראשונה היתה זו הבטה ללא ראייה, אותה הבטה של מלצרים ומוכרי־כרטיסי־הגרלה, וחנוונים שאינם רואים לפניהם אנשים אלא לקוחות. אך כשלא קיבל תשובה על שאלתו והרגיש את מבטה התכוף של קארולין שורה עליו, התבונן גם הוא בה, ועיניו אוֹרוּ פתאום. עבר הצחוק מפניו הזקנים והמקומטים ובמקומו בה תימהון. בגדי המלצר נראו פתאום עליו גדולים ומשורבבים, וקומתו כאילו הצטמצמה.

הוא הטיל את שתי זרועותיו על קארולין ונראה כאילו נסמך עליה, ועיניו הקטנות מבריקות מהתרגשות ודמעות:

– קארולין… קארולין… קארולין…

גם אני עמדתי כולי נרגש למראה. דמעות עמדו בעיני. אב ובת נפגשים אחרי שנים רבות. בשעת מעשה הרהרתי גם על אבותי. מה היה, אילו פגשתי את אבי שלי אחרי שנים כה רבות. הלא אף מכתבים לא קיבלתי ממנו. מי יודע אם חי הוא. ודאי לא… כל כעסי היה פג בן־רגע… מה לי לשקר? חלף בי רגע של קנאה באותו מעמד, ואולי משום כך התבוננתי בה בקארולין ורציתי לראות את מראה פניה ואת הבעתה. ואפשר שהיתה זאת סתם סקרנות.

למראית עין לא התרגשה קארולין. כעין שלווה ירדה על פניה. היא אחזה בידיו והתבוננה בפניו, כאילו ביקשה שם משהו, כרוצה לגלות דבר אבוּד… ואחרי רגע קל הושיבה אותו על הכיסא:

– שב, פּאפּ, לרגע… הרי מותר לך לרגעים אחדים… יחכו זמן־מה… הלא כן?…

הוא ישב נרגש, כשכתפיו רועדות, שם את ידו על זרועות קארולין, והעביר מבטיו מקארולין אלי ואל ג’ימי. אושר חבוי נצנץ בעיניים הקטנות האפורות:

– וזהו ילדך?

ג’ימי שמח על שהסיחו בינתיים דעת מאכילתו ושם ידיו בקערה ונתלכלך כולו. מראה ג’ימי נסך צחוק כלשהו לתוך רצינות הפגישה. כולנו צחקנו. גם הזקן צחק. ובן־רגע פגה המתיחות.

– כן, אבא… זהו ג’ימי השובב, וזהו בעלי…

עיני הזקן עברו בחיוך אבהי חליפות על הילד, על קארולין ועלי. רצה לדבר עוד, אך פתאום ראינו, כי התחילו להביט אלינו מן השולחנות הסמוכים. משולחן סמוך נשמע קול גערה:

– מלצר… מלצר, אנו מחכים לך…

הזקן עמד ודמעות בעיניו:

– חכי, קארולין, אגמור פה ברגעים אחדים את מלאכתי ואבקש רשות לצאת אתכם לשעה קלה.

קארולין ניגבה את פני הילד בתשומת־לב יתירה. לא חפצה, כנראה, שאראה את התרגשותה. אך ראיתי כי גם עיניה קרנו מתוך דמעות.

ח

הזקן סיפר לנו את הרפתקאותיו. במשך עשר שנים ניטלטל ממקום למקום, עסק בכל מיני עבודות, עבד באחוזות, בבתי־מלון ובבתי־אוכל, והתהלך זמן רב גם בלי עבודה ובלי פרנסה. ואנחנו שמענו לסיפוריו וידענו כי קשה היה בימים אלה לזקן

כמותו.

בבואו אל דירתנו לבוש בגדיו הישנים והמקומטים, היה מראהו אחר מאשר במדי המלצר. ראיתי לפני איש זקן וכפוף וטוב־לב. כלל לא אותו האיש שציירתי לפני כל הימים. חלפה ארשת הבטיחוּת שבפנים הצעירים בתמונה. היו בו עכשיו רכּוּת וצחוק. זה זמן רב לא היה לי מגע ומשא עם אנשים זקנים. עכשיו יודע אני. איש מזדקן מסוגי אינו במציאות. משכיבים אותו על יד הגדר לפני הגיעו לימי זקנה. אין מספיקים בידינו להזדקן. וכי כמה אמשיך עוד, ידידי? הזקנים שהכרתי בימי ילדותי נחרתו במוחי כאנשים קפדנים הדנים בכובד ראש על כל דבר ודבר. לא כך זקן זה, אביה של קארולין, ג’יימס ריילי. הוא היה איש טוב, מחייך ושמח. כשהיה נכנס אל הבית, היה הבית משתנה. החדר הגדול והאפל נתמלא שמחה. ג’ימי נמשך אליו באהבה, וכשהיה הזקן בבית, לא רצה הקטן לדבר אל איש זולתו. היה הזקן מניח לו לעלות על גבו, נושא אותו על זרועותיו, משחק אתו במחבואים, ושר אתו שירים איריים כפריים פשוטים וילדותיים. הילד למד לזמזם שירים אלה לעצמו, וכשהיה בא הזקן, נתמלא הבית שאון. לא רק הקטן, אלא כל הבית נתמלא שמחה. גם קארולין עצמה הרבתה לשיר בימים ההם, ולפעמים היתה תופסת את הקטן ויוצאת במחול “ג’יג” אירי, והזקן עומד ומוחא כף ולפעמים עומד ורוקד לעומתם.

ביחוד מצא הזקן חן בעיני מק־אינטייר, שהתחיל נכנס אל הבית לפעמים תכופות יותר. הזקן גירה אפילו את השתקן הזה. איש לא העיז קודם לכן לפנות למק־אינטייר בשאלות של מה בכך, והזקן בעשותו זאת, כנראה, מצא חן בעיניו. היה קורא לו “מיי בּוֹי”, אף הוכיח לו בהוכחות ברורות שהוא קרוב לאחד מקרוביו באירלאנד. היה ניגש אליו וצובט באוזנו:

– איי, מקי… למה יושב אתה כדוב? איי, בחורי, בחורי, האם לא אירי אתה? איה רוח השמחה שבך? פגה השמחה? אירים שרים ורוקדים אפילו בבית־האסורים, ואתה יושב כאן כמת…

היה מק־אינטייר משתדל לענות ולהתלוצץ, ונמשך לתוך השיחה. לפעמים אף נלווה לזקן ולקארולין בזמירת שירים איריים. קולו של מק־אינטייר היה עבה ונדמה כבא ממרחקים. לפעמים נדמה לי כהד היוצא מתוך בור עמוק. קולו של הזקן היה דק ועליז ומתנפץ שברירים־שברירים, וקולה של קארולין צרוד ונמוך ולבבי. ג’ימי הקטנטן היה על־פי רוב מתקפל לרגלי הזקן וגם הוא מרים את קולו מדי פעם ושר.

בימים ההם שמחתי גם אני. נוספה חדווה בבית. כאילו שבה הרוח הטובה והעליזה של ימי ה“פרוֹהיבּישן”, עת שהיו באים צעירים וצעירות מאולמי־הריקוד ומהווֹדווילים, שרים שירי ג’אז ומרקדים “צ’ארלסטוֹן”. ונוספה משפחתיות וקרבה.

אך שאלת הפרנסה העיקה. הכסף כמעט אזל, וההכנסה היתה לקויה מאוד. ואז הציעה קארולין את תוכניתה. ואף כי לא מצאה חן בעיני, הוכרחתי להסכים לה. היתה זו בעצם תוֹכניתו של הזקן. סוף עונת “קוּני־איילנד” התקרב, וידע הזקן כי יפטרוהו בקרוב מעבודתו במסעדה. אולם היה לו לבעליו בית־אוכל אחר במאנהטן, פתוח גם בימי החורף, ובו אפשר לה, לקארולין, לקבל עבודה בתור מלצרית. הזקן דיבר על כך עם בעליו והלז הסכים. עם ההענקות אפשר להרוויח כשלושים או ארבעים דולאר לשבוע – סכום הגון מאוד בימים ההם. הזקן יעבור אל ביתנו וישגיח על הילד, היינו, יצא אתו אל הגן וישחק אתו, ואני אשגיח על הבית ואטפל במכירה המעטה של הקוֹקאין. לא יכולתי להתנגד, בדעתי כי ג’ימי קשור לזקן, והזקן הסכים בכל לבו לעבודה קלה זו. מעולם לא אהב לעבוד עבודה קשה, ולא כל שכן לעת זקנתו.

– איש זקן – היה אומר – הוא כסמרטוט ישן. טוב לנגב בכל מקום מלוכלך. – היה אומר זאת בצחוק־הנאה, שמח שסוף סוף מצא לו פינה נוחה.

הסכמתי אף כי נדמה לי כי ג’ימי מתרחק ממני בינתיים. התרחק במקצת גם לפני עבור הזקן אל דירתנו. היה תמיד מדבר אך ורק על “סבא”. ואין פלא. בהיכנס הזקן נתמלא כל הבית עליצות משפחתית. היה הוא מאותו סוג שרואים בקולנוע: סבא, שבת־צחוק לו כל“וויל רוֹג’רס”. נזדמנה לידי לפני זמן־מה תמונה של משפחה יהודית בערב יום הכיפורים: סבא, איש שכולו אומר כבוד, מברך את הנכדים, והאב והאם עומדים מתוך דרך ארץ בריחוק מקום. גם פני הזקן ההוא טובים, אבל קשה לשחק עם סבא כזה. לא ישוער לעלות על כתפיו, לצבוט את אוֹזניו, ולתלוש את שערותיו ולשחק אתו משחק ממש. וכאן היתה קרבה של חברים. קארולין היתה גוערת בזקן ממש באותה נעימה שגערה בג’ימי. היא טענה, שהוא עושהו לשובב. ראיתי את הרוך והגאווה בפניה בשעת גערתה: כנחה בתוך משפחתה. כשכולנו היינו מתאספים בחדר הגדול, וגם מק־אינטייר בתוכנו, היתה היא המפקדת, כראש המשפחה.

ואמנם טוב היה לנו. אבל אדם הוא בשר ודם. הראית מימיך בן אדם שבע רצון? רק אחר שהדבר נלקח ממנו, כשהוא מגורש ממעונו, הוא מיבב ומתגעגע. אבל לך והכניסהו שוב אל מעונו, ואחרי שעה קלה שוב יבעט. גם אני, כנראה, בעטתי מרוב טובה. הייתי לפתע פתאום רואה את עצמי כיוצא דופן בתוך המשפחה הזאת. “ג’ימי”, “ג’ימי”, “ג’ימי” – שמעתי יום ולילה את שמו. אך הוא לא שיחק אתי הרבה. חדל. תמיד היה ליד הזקן. ונדמה לי שאפילו אל מק־אינטייר הוא רץ ברצון רב יותר מאשר אלי. ובהישארי יחידי בחדר המרוּוח והאפל, שוב היו מראות מוזרים מבעיתים אותי.

נדמה לי בשבתי על הספה מול התמונות כאילו יוצא הזקן מתוך המסגרת, ודמותו הולכת ומתפשטת לכל זויות הבית, ואני מוכרח להצטמצם לנקודה קטנה ולפנות לו מקום. ולפעמים היה נראה לי, אף בשבתי בתוך משפחתי, כאילו קהל רב מתאסף לתוך הבית, בא בז’וזובסקי ובא מק־אינטייר, ובאות המרקדות, והקאפיטאן הרוסי שחור־הזקן עם אשתו, ושותי היין, והכתלים מתרחבים, והחדר נעשה גדול גדול, ואני הולך ומצטמצם, וקולי אינו נשמע. כמעט חדלתי לדבר בביתי. הזקן כבש את הבית בצחוקו ובלהגו; הקטן דיבר תמיד אל הזקן; וגם לקארולין לא רבו דברי – היתה עסוקה במשך היום בעבודתה בתור מלצרית ובערבים שוחחה גם היא עם אביה. ועם קוני הסמים הנארקוטיים הרי בכלל לא הרביתי לדבר. לא היו הללו דומים כלל ללקוחות היי“ש של ימי ה”פּרוֹהיבּישן“. חוק ה”פּרוֹהיבּישן" היה לזרא לדעת הקהל, ודוקא משום ה“פּרוֹהיבּישן” רבה אז השתייה. הלקוחות ההם היו טופחים על השכם ומדברים וצוחקים, ומתפארים בשתייתם. מכירת הסמים הנארקוֹטיים דין אחר לה לגמרי. היה הבדל בשעת הקהל, מעין ההבדל בין פצעים הבאים מתוך מלחמת־ביניים ובין הפצעים המופיעים על הגוף ממחלה מינית. לקוחות אלה היו מתגנבים אל הבית כהתגנב איש אל בית זונות: מסתכלים לצדדים, לפעמים אף שלום לא היו אומרים, נכנסים וממלמלים:

– קומץ אחד… שני קמצים… יותר…

גם בעת עמדם על המקח לא דיברו. כאילו מתוך החוטם יוצאים הדברים. רק האנשים הסוחרים, שהיו לוקחים את הסמים לשם ממכר, היו מדברים. אלה היו על פי רוב צעירים מחוצפי־פנים שיראתי אותם. ידעתי כי לולא מק־אינטייר לא יכולתי להחזיק מעמד.

מעטים ביניהם היו צעירים. אך גם זקנים לא היו. רובם בגיל הארבעים והשלושים; הפנים עייפים ומקומטים, העיניים כאחוזות־שינה, והתנועות מהירות וקצרות.

ועם מי יכולתי לדבר במשך כל היום? היו ימים שהשתדלתי להתקרב אל הזקן ולדבר אליו, אך יצא תמיד שהוא היה מדבר ומספר ואני שותק ומנענע בראשי.

אמנם גם הוא השתדל להתקרב. כשהיה נשאר אתי בבית, היה מספר זכרונות מאירלאנד, בעיקר היה מדבר על חשיבותו בכפר מולדתו: כל האנשים הנכבדים היו מתאספים בבית־המרזח שלו והוא היה הפוסק האחרון בכל העניינים. מתוך מרחק הימים, כנראה, האמין בעצמו לסיפוריו ועלה בעיני עצמו. אך כדי לפייס אותי היה מתחיל לדבר טובות גם על הרוסים:

– תמונה יפה זו של אביך. יודע אתה, כשאני מתבונן יפה, רואה הנני שבעצם אתה דומה לו. כן, בלי שום ספק. עיניך ושערותיך דומות לעיני אמך ושערותיה, אבל הבעת הפנים היא של אביך. אמיצי־לב וטובים הם הרוסים. הכרתי רבים מהם בימי נדודי. איש רוסי, כשאתה מוצא חן בעיניו, יתן את חייו בעדך. לולא היהודים כי אז לא היו שם הבּוֹלשביקים. אפשר לראות בפני אמך, כי אשה מצוּינת היא ובת־טובים.

דיבר בטוב לב וחייך. חייך אותו החיוך הזקן והערמומי, שאי אפשר היה לדעת אם מחייך הוא או לועג.

וגם לקטן היה מדבר על סבא:

– סבא טוב לך פה, וסבא טוב לך שם. את מי אוהב אתה יותר, ג’ימי?

וכשהיה הילד מראה עליו, היה צוחק בטוב־לב:

– כן, כן, קטנטן… שים טיפה אחת אירית בים של דם אחר, והיא תצוף למעלה. עניים אנו ושמחים, הלא כן, קטנטן?

ט

אמנם חרה לי. כאילו היו מאזניים בבית, מצד אחד אני, מן הצד השני קארולין, וג’ימי באמצע, והנה בא איש קטנטן זקן וקמוט־פנים והכריע את כף המאזניים. אבל במה אשם הוא?

הנה העלבתי את הזקן דווקא בשעה שצריך הייתי להכיר לו טובה; דווקא בשעה שהיה לי תריס בפני פורענות. עקוֹב לב האדם. הכעס שכן בתוכי ופרץ בלי לשאול את פי.

נשאתי בכיסי חבילה קטנה של קוֹקאין והרגשתי כי מישהו הולך בעקבותי. ראיתי איש נמוך־קומה ולבן־שער וזכרתי כי ראיתיו כבר בין קבוצת בּלשים. ביקשתי להתערב בקהל במבוא הצר של בית־מרקחתו של גריי ברחוב ארבעים ושלושה, ושוב מצאתיו על ידי. ניסיתי להינצל אל הספריה המרכזית, ובראותי כי גם שם אינו עוזב אותי לנפשי, החלטתי לברוח הביתה ולהיפטר מה“טריפה” שבכיסי.

מוזר שדווקא ברגע של סכנה מתפלג המוח לשניים ושני החלקים חושבים. האחד חושב על בריחה והצלה, והמחשבות אצות ופוזזות, והחלק השני חושב לו על דברים אחרים לגמרי. מהלך רב מן הספריה המרכזית אל ביתי, ובאותה שעה שהתאמצתי להתחמק מציפרני הבלש, חשבתי על ביתי, חשבתי כי טוב לי טוב שיש לי בית, ומשפחה, וקארולין, וג’ימי. וכשהגעתי סוף סוף אל ביתי, עמדתי בפרוזדור לנוח ולהתענג על קולותיהם של הזקן וג’ימי הנישאים ממעוני. גל חם הציפני. הנה באתי סוף סוף, הנה אכנס, והזקן יחייך, וג’ימי יפרוש את כפיו ויחריש אוזן בקריאתו:

– אבא, אבא… ג’ימי ילד גדול… ילד גדול ג’ימי… אבא, קנה לג’ימי כדור גדול… כדור גדול כזה…

אך בשימי את המפתח לתוך המנעול והנה שוב לפני האיש הקטן לבן־השער. לא האמנתי למראה עיני. אבל עד שהספקתי להירתע אחורנית, הושיט את רגלו אל המבוא ולא יכולתי לסגור את הדלת בפניו.

איני יודע בדיוק מה אמרתי ואיך בא ונהיה הדבר. הכול בא פתאום. זוכר אני כי מלאתי כעס ופחד וצעקתי בקולי קולות:

– מה לך פה?

והוא לא זז ודיבר אט־אט, במלים ספורות:

– אתה יודע היטב. הוצא את הקוֹקאין מכיסך ותנהו לי.

– אין לך רשות לבוא אלי. מה אתה רוצה? לך, ואם לאו – אשבור את מפרקתך!

כעסי התגבר. הרי קטן הוא, זקן וחלש, ומרהיב לדבר אלי כך. אגע בו, והוא יתגלגל מעל המדרגות. אך האיש, כלהכעיס, ספר את המלים בבטיחות של שוטר ענק:

– אתה יודע היטב את אשר ברצוני… תן, ואם לאו אקח בחזקה… מצאנוך… אנחנו יודעים הכול… דבר לא יועיל… עצתי לך, תן ברצונך הטוב…

מי יכול לעמוד בפני כעס המתעורר ומציף את הלב? שכחתי כי עלי להיזהר. מצטבר הכעס, מתמלאים החזה והראש, ואיני יכול למשול בעצמי. הנה, לכאורה, צריך הייתי להשתדל שלא ישמעו את הקולות בדירות הסמוכות. ידעתי כי הבלש רוצה שירבה השאון. ובכל זאת צעקתי. הוא אחז בכיסי, ואני התנפלתי עליו, אך הוא הקדימני ברגלו, ואני נכשלתי ונפלתי מלוא גופי בעד הפתח הפתוח אל החדר פנימה, והוא אחרי.

שנינו התגוללנו על הרצפה, כשהוא משתדל להכניס את ידו לתוך כיסי ואני מתאמץ להסיר את ידו מעלי. ובאותו רגע ראיתי את הזקן ואת ג’ימי אצים מן החדר הפנימי. הזקן הבין, כנראה, במבט עין אחד את הנעשה, והתנפל על האיש מאחוריו.

ניסיתי לדחוף את האיש הקטן מעל גבי, אך שרירי ברזל היו לו. זוכר אני איך הופיעו לפני פתאום פני ג’ימי. עמד הקטן פעור־פה והתכונן לצעוק. הכדור נפל מידיו, ועמד תוהה ולא זז ממקומו. ומפני שהסחתי לרגע את דעתי בראותי את ג’ימי, התחזקו ידי האיש ובן־רגע נפל הזקן מעל גבו והוא שוב גחן עלי וידיו פרושות אל כיסי. אך התחמקתי מידיו ועמדתי על רגלי. וכנראה בכוונה הוא צעק בקול:

– תן, בן־כלבה… תיכף אקרא לעזרה ונמצא את הכול…

עמדתי מוכן ומזומן להתנפל עליו, לאחוז בגרגרתו הבולטת ולחנקו… הנבזה הזה בא אל ביתי וצועק… זוהי אמריקה… אסור לו להיכנס בלי רשות. הוא חושב שאיני יודע את החוּקים… בביתי הוא צועק… בבית שלי… אראה לו…

ופתאום קרה דבר מוזר. מפי הזקן התפרצו צחוק וקריאה:

– פּוֹיר… פּוֹירסי… פּוֹירסי…

ראיתי את שניהם עומדים הכן, ראשי שניהם פרועים, העניבות שמוטות הצדה, והם עומדים איש מול רעהו תמהים ומחייכים… כך ניצלתי מצרה ואגרופי נשארו תלויים באויר. הבינותי, שהבלש הוא ידידו של הזקן. אחר כך ביארו לי כי הם מכירים איש את רעהו זה שנים רבות.

אך הבלש ציווה עלי במפגיע לחדול מעסקים אלה. סיפר, כי יצא צו לתפוס את כל העוסקים בסמים נארקוטיים, וגם אני ברשומים.

– הפעם, בן־כלבה – אמר – ניצלת. זכות אבות עמדה לך. אך אם לא תחדל, אוכרח למסור אותך. ואם לא אני, יתפסך אחר. בקש לך פרנסה אחרת.

ובעוד שבוע ימים פרצה המריבה ביני ובין הזקן. דעת קארולין והזקן היתה שאחדל לזמן־מה. גם מק־אינטייר יעץ כזאת. ואמנם גם אני הסכמתי לכך בתוך־תוכי. אבל אופן דיבורם הרגיזני. הכרת כבודי התנגדה.

והמריבה עם הזקן אירעה כשבוע ימים אחרי המאורע.

ישבו מסביב לשולחן בכובד ראש. כמועצה משפחתית. כאילו אני הייתי הנאשם ומסביב לי בית־דין השופט אותי. אבי קארולין, שלא התערב בענייננו עד השבוע הזה, דיבר עתה כמטיל מרה:

– ילדים, בכלל אין הדבר מוצא חן בעיני. אין זו דרך של פרנסה ואין זו דרך של כבוד, אם עליכם לפחוד בשבתכם בביתכם לקול הצעדים על המדרגות. אמר לי פּוֹירסי, שמעט מאוד מאנשיכם נמלטים מן הפח. סוף סוף נתפסים. ומה בנוגע לג’ימי? החשבתם עליו? יגדל בבית כזה ויהיה מי יודע מה.

לא הדברים הרגיזוני אלא אופן דיבורו. מי שׂמוֹ ליועץ? לא לו, לשיכור האירי, להטיף לי מוסר. רציתי אז לקפוץ ממקומי ולהזכיר לו קצת מילדותה של קארולין. האדם כזה ילמדני לחנך את ילדי? רציתי לאמור לו כי הוא חי על חסדי. אך התאפקתי ולא אמרתי דבר.

חרה ביותר, שגם מק־אינטייר ישב והשתתף בשיחה, אף כי שתק רוב הזמן, כדרכו. אולם בגמור הזקן את דבריו, הביט סביביו וסינן בין שפתיו דבריו בפסקנות, כהחלטה שאין אחריה ערעור:

– צדק סבא… צריך לחדול לזמן־מה.

– לא לזמן־מה, אלא לגמרי – התלהב הזקן – זהו מסחר לכוּשים או ליהודים.

– כל המסחר הזה הוא בידי אירים – פרצתי בכעס.

מק־אינטייר הביט אלי בחשד. קארולין נתנה לי אות שלא אמשיך. ידעתי כי צדקו. אך הרי ידעה גם קארולין כי אי אפשר לי לעבוד בבית־חרושת בידי הרועדות. וכי אפשר היה בימים ההם למצוא עבודה כל שהיא? וכי אני עצמי לא ידעתי שזה לא טוב לג’ימי? וכי עליהם ללמדני? וביחוד הרגיזני מראה המועצה. הם היו כולם יחד, ואני יחידי. באו להחליט מה עלי לעשות. כמשפחה הדנה עם חתנם הזר. ומה לזקן ולג’ימי? יש מי שידאג לו!

ואיני יודע איזו רוח שטות נכנסה בי. פתאום קמתי והדברים יצאו מפי בכעס:

– איש לא יאמר לי מה עלי לעשות בביתי. זוהי פרנסתי ואלה הם חיי. עלי להמציא טרף לביתי. אין לי צורך בעצות. עד עתה חייתי בלי עצות – אף אוכל להמשיך בלעדיהן.

הזקן קם מעל הכיסא ורצה לענות. אך ראה את כעסי והיסס:

– אבל…

ואז נפלטו מפי המלים:

– בלי אבל… אל תתערב…

הזקן קם לצאת וקארולין רצה אחריו. מק־אינטייר ישב שעה קלה שותק ויצא. ואני נכנסתי אל חדר־המיטות מבולבל ומבוּיש.

י

העמדת פעם לראות בבניין חומות ניו־יורק? אנשים למאות עומדים ומסתכלים וגם אני ביניהם. מושך אותי אליהם.

באותם הימים עמדו בבניין ראדיו־סיטי. הייתי עומד ומסתכל באנשים המתהלכים הנה והנה על החומות הגבוהות כשהם זורקים איש לרעהו לבנים ומעבירים מיד ליד קורות ומוטות. ואנחנו, האנשים למטה, רואים ולא רואים אותם. אנחנו מביטים אליהם ולמחרת לא נדע אם אלה הם האנשים שהתהלכו פה אתמול. אנו מסתכלים ורואים את החומה העולה וגדלה, האבנים, המלט, המכונות, אבל איננו מבחינים באנשים. כאילו היינו עוברים ליד תל־נמלים. מי שם לב אליו, לאיש העומד על הקורה ומוחה את הזיעה בשרוולוֹ? מי הוא ומה הוא האיש הזה בלי משפחתו? מה ערכו בלעדיה? שם, בביתו הקטן, במטבחו הצפוף, בחדר־משכבו, חושבים עליו ויודעים את שעת בואו. מנעוּל הדלת נשבר, ועליו לתקנו; האופניים של הבן נתקלקלו, והקטן בוכה; בבית הכסא אין המים נשטפים כתיקנם, או החלון אינו נסגר – הוא ידאג לכל זה. בגמרו את עבודתו ילך הביתה. שם אשתו מצפה לו שילך אתה אל קולנוע, או שאומרת היא לגדפו ולקללו על שלכלך את הרצפה הנקייה בשעת רחיצה. שם בחדריו הקטנים הצפופים בברוֹנכּס או בברוקלין איש זה גדל, בולט ומוּכּר, ודבריו יוצאים מתוך פניו, ורושמם ניכר, והם נשמעים מקצה הדירה עד קצה.

באותם ימים קשים אחרי המריבה עם הזקן היו האהבה והגעגועים על משפחתי מכווצים את הלב. הייתי רוצה בתוך תוכי לפייס את הזקן – ולא יכולתי. דווקא מפני שידעתי את אשמתי, התהלכתי מתנפח ומתרעם. דבר נסתר גדול וכבד מן המריבה עמד בינינו. עוד לא ביררתי לעצמי את העניין כהוגן. אמנם קל לבאר ולומר, כי הסיבה היא שאני הייתי יהודי והוא אירי. אבל אין זה העיקר. הרי גם בימים האלה אינני נמשך אחרי יהודים כלל.

חדרנו הגדול היה שקוע באפלולית גם בימים הבהירים. ובשבתי שם יחידי, בשעה שהזקן היה יוצא עם ג’ימי, וקארולין הולכת לעבודתה, היה נראה חדר זה בדול ומבודל מן העולם. למראות הקודמים היו מתוספים מראות ממראות שונים. שנאתים, יראתים, ובכל זאת דוקא בחדר זה הייתי יושב. כאיש המשתוקק לראות סופו של מחזה בקולנוע.

נראה היה כאילו מתפשטים ומתרחבים הקירות של החדר ובתוכו גדלים ומתארכים החפצים הנמצאים בו. הספה האדומה הכהה מתרחבת ומתארכת לאין קץ; מתרבות התמונות על הקירות המתרחקים; אנשים שחורים לבושים מדי־צבא עומדים שורות־שורות, רצינים, מחרישים ומחכים לפקודה, ומאחוריהם עומדות כנופיות־כנופיות של אירים לבנבנים מנענעים בראשיהם וכובשים את צחוקם. רבים הם האנשים לפני, כולם עומדים מסביב לי ומחכים ומצפים למשהו – ואני יחידי ביניהם, וגם אני מחכה לקץ המאיים. הייתי מחכה בקוצר־רוח לדפיקת הדלת שתפריע את המראות במוחי – אך באותו רגע השתוקקתי גם שיימשך הדבר…

ובימים ההם התחיל חודר גם הפחד בפני במשטרה. שנים על שנים עסקתי במכירת דברים אסורים. לא אומר שלא יראתי, אבל היה לי הדבר לפרקים מעין משחק התנצחות, משחק בקוּביה עם הבלשים. ובבואי הביתה הייתי מספר על הרפתקאותי. ואמנם עשיתי פעמים אחדות מעשים שלא ייעשו כדי לנסות את אומץ לבי. קארולין היתה גוערת בי ואני מצטדק כנער שסרח. כך היה בימי מסחרי ביי"ש. אז היתה אחיזה. אולם בימים אלה שאני מספר עליהם התחיל הפחד למשול בי. היתה חודרת הרגשת בדידות ואוחזת בי ולוחצת את הלב. היתה יראה משונה, שקארולין וג’ימי יילקחו ממני. שיאסרוני וכשאשוב מבית־האסורים אמצא בית ריק. ובלכתי ברחובות כשהדברים האסורים בכיסי, היה רעיון זה מבהילני, ואני רץ הביתה כמשוגע להיווכח כי הם שם.

והיראה המסותרת משלה גם בבית. הייתי נבהל מכל צלצול פעמון, ויראתי להראות את פחדי בעיני בני־ביתי. הייתי ניגש אל הדלת ומסתכל בחור הדלת ארוכות וידעתי שכולי רועד באותה שעה. ולא זו בלבד, אלא שהייתי תופס את עצמי מסתכל סביבי בפחד על יד ביתי. ויראתי שקארולין תציץ בחלון ותראני בקלקלתי.

אסרוני פעמים אחדות קודם לכן, בימי ה“פּרוֹהיבּישן”. אך בימים ההם לא איכפת היה לי. ועתה אף עצם הרעיון על מאסר הרעידני. ראיתי את עצמי בדמיוני מוּבל בידי בלשים ואני יחידי, ללא קשר עם ביתי. אני מוּבל בידי הבלשים, והבית נשאר מאחורי נפרד וניתק ממני. איני יודע כיצד לבאר לך את הדברים. הבית הוא בית כמו שהיה, אבל אין זה ביתי, אין העדרי מורגש שם – אין קשרים בינינו. קארולין ומק־אינטייר מדברים עלי ונדים לי – אך אין קשר. הם מביטים רגעים מספר בעד החלון, רואים אותי בידי הבלשים, מחרישים שעה קלה, ואחר־כך יושבים אל השולחן קרובים איש לרעהו ומדברים על הכול וגם עלי, והקטנטן בוכה קצת ואחר כך עולה על ברכי הזקן ומשחק בשערותיו. הם כולם בצוותא ואני יחידי. לפעמים היה המראה הולך ונמשך ואני רואה את עצמי מתפרץ מידי הבלשים ורץ אל ביתי. אני רוצה לראותם בחלון, להיווכח שאשתי ובני דואגים לי. אבל החלון ריק ואילם. אין איש שם.

ועוד שטות אחת אני זוכר מן הימים ההם. בכל המראות האלה היה הזקן תופס מקום בראש. הייתי יושב וצובר בתוכי כעס על הזקן, ומבקש תואנות להגדיל את כעסי. הייתי נכנס אל חדרנו הגדול, מביט מסביב אם אין איש, ומושיט לשון לתמונתו של הזקן ומאיים עליו באגרופי. לא ידעתי נפשי.

רק כשהיה היום מעוּנן הוקל במקצת. הזקן לא היה יוצא אז עם הילד ולא נאלצתי להיות יחידי בבית. בנוכחותם לא התרוצצו במוחי הרעיונות המשונים. והעיקר, הרי ג’ימי היה על ידי. למרות התקשרותו לזקן, הייתי מוצא עמו שעות קלות של צחוק ושיחה ומשחק. מלאו אז לג’ימי שלוש שנים, וחיתוך דיבורו היה ברור. דיבר במבטא אירי ובניגון האירי של הזקן. רגזתי כשדיבר אל האחרים בהברה זו, אבל בדברו אלי נהניתי.

היה מתרוצץ בחדר כשהוא משחק בכדור, ופתאום מתגנב אלי מאחורי, מחבקני ומלחש בערמומיות:

– אבא, אני אוהב אותך… אבא, נשחק קצת…

ידע הקטנטן, כי באותם רגעים יקבל את הכול. קארולין היתה גוערת בי על שאני ממלא את כל בקשותיו. והרי הייתי נותן עתה הכול שיש לי והכול שאין לי כדי לראותו, לנגוע בו, להחזיקו רגעים אחדים בזרועותי.

טוב היה באותם ימים מעוננים. עמד שאון בבית, וכשנשמע צלצול או דפיקה לא נבהלתי. ילדי היה על ידי.

מתוך השאון לא נשמעו הצעדים על המדרגות. בחדר היה תלוי ראי גדול לאורך כל הקיר ואהבתי לראות את עצמי משחק עם ג’ימי על הרצפה. וכשהיתה נכנסת קארולין בשעת־רצון כזו, היינו מושכים גם אותה אחרינו. היא היתה מעמידה פנים נרגזים והתנגדה – ואחר פרצה בצחוק, ואותו זוהר רך מימים שעברו הופיע שוב בעיניה. שוב היינו יחד, וג’ימי בינינו. המאזניים תוּקנו לשעה קלה.

יא

ואפשר שלוּלא הפרנסה הנמבזה היה הכל מסתדר. סוף סוף גם שיכור אירי לא לעולם חי. אבל הפרנסה הלכה ונתמעטה. מיום פגיעתי בבלש סירב מק־אינטייר למכור לי סחורה והוכרחתי לקנות מיד שנייה ושלישית. לא תתעשר אם תצטרך לקנות שיבּולת־שועל מאווזים – היה אבא אומר. וגם צריך הייתי להיזהר יותר. המפרנסת באותם ימים היתה קארולין ולא אני.

על ג’ימי השגיח הזקן. היה לוקח אותו על הגן ומאכילהו ומלבישהו. במטבח לא רציתי לעסוק. לולא הזקן, הייתי ודאי מנסה ומכין את הארוחות ועוזר לקארולין הבאה עייפה ויגעה מהעבודה. אבל לא יכולתי לראות עצמי מכין אוכל ומגיש אל השולחן בשעה שהזקן יושב אתנו. קארולין היתה באה מן העבודה ורצה אל המטבח, ואני משתוקק לרוץ לקראתה, לנשק את ידיה ולאמור לה שאני אעשה את הכול – אך נשארתי יושב על מקומי. וכך ראיתי את עצמי אוכל ואינו עושה, והרוגז מקוסס.

מק־אינטייר היה נכנס בימים ההם לפעמים רחוקות. משעות המריבה כמעט לא דיברנו איש אל רעהו. היה נכנס לרגעים מספר, משחק קצת עם ג’ימי והולך לו. עם הזקן לא הרביתי לשוחח. דיברנו רק על הדברים ההכרחיים ביותר. וכשהיתה קארולין חוזרת מעבודתה היה הזקן מרבה לדבר אליה. היה מספר לה על משעי ג’ימי וחכמותיו, על פגישותיו בגן בזמן הטיול. ביחוד היה מרבה לספר על יהודי אחד זקן, שגם הוא מביא את נכדו אל הגן. דיבר טובות על היהודי, אבל היה תמיד לועג למבטאו ומחקה את אופן דיבורו, ומוסר את סיפוריו בניגון יהודי ובתנועות־יד.

כשלא יכול פעם הזקן לצאת אל הגן מחמת רגל כואבת, יצאתי אני עם ג’ימי לטייל. והנה התעורר בי רצון למצוא את היהודי הזקן עם נכדו. בעזרת ג’ימי מצאתיו בנקל.

היה זה יהודי פשוט. סבא יהודי המחייך לנכדו ומדבר אליו יהודית רכה מעורבת במלים אנגליות. ידיים גדולות מיוּבּלות, ופנים רחבים, גסים וטובים. דומה היה הרבה לאותו נפח של כפר מולדתי. חצר גדולה היתה לנפח ההוא, ובעת שאבי לא היה בבית, הייתי רץ ומשחק שם. הנפח ובניו הגדולים היו מרשים לי להכות בפטיש על הסדן והיו מבקשים לפעמים את האיכרים לקחת אותי לעגלותיהם או להרכיבני על סוסיהם לשעה קלה. כשהיה הנפח נכנס אל ביתו היתה השמחה במעונו. לא כמו בביתנו אנו. האשה היתה מגשת אל השולחן קערות גדולות, וכולם היו חוטפים ואוכלים ומדברים בקול. איש זה שפגשתי הגן, גם לו היה האף העבה והאדום של הנפח, אותו המבטא היהודי הכפרי, אותו הצחוק הגס והטוב, אלא שבמקום המלים הרוסיות יצאו מפיו מלים אנגליות בנעימה יהודית, והתעוררו בי געגועים – געגועים לסבא כעין זה בשביל ג’ימי שלי.

דיבר אלי האיש הזקן אנגלית משובשת. דיבר בטוב לב וברוך. והבינותי למה נקשר אליו אבי קארולין. הוא דיבר וסיפר על ילדיו הטובים שהביאוהו לאמריקה וממלאים את כל משאלותיו. דבר אינו חסר כאן באמריקה. ובספרו היה משחק עם נכדו.

הילד היה כבן ארבע, שחוֹר־עיניים ופטפטן. תיארתי לעצמי מה ידבר הזקן אל הילד בהישארו אתו יחידי. ודאי ידבר אליו יהודית ויספר לו על כפר־מולדתו הרחוק, ואולי גם יספר לו על חצר גדולה, ובה המולה עליזה של ילדים ואיכרים והקשת הפטיש על הסדן, ממש כמו בכפר שלנו.

ג’ימי רצה לקחת את האופניים מידי הילד והילד דחפהו. הזקן ניגש אל נכדו ודיבר אליו בנחת, חציו אנגלית וחציו יהודית:

– לוּאי’קל, לוּאי’קל… עליך להיות ילד טוב… תן גם לג’ימי לשחק… הוא נתן לך אתמול את כדורו… לוּאי’לי…

צלילי הדברים היו כל כך קרובים ודבר מה נסתר צבט בלב. היה יום קריר. העצים התנועעו ברוח. מרחוק, מן הבריכה, הגיעה המולה של קולות צעירים. ונדמה היה לי באותה שעה, ששוב נמצא אני בחצרו של הנפח בכפרנו. וממש כמו אז, בהצטרכי ללכת הביתה, היה הלב נוקף. לא היה רצון לעזוב את החצר ההומיה והעליזה וללכת אל הבית העצוב של אבא. לא חפצתי לעזוב את הגן ואת היהודי הזקן הטוב עם לוּאי’קל ולבוא הביתה אל החדר הגדול והאפל ולדבר בלב ולב אל אבי־קארולין.

היהודי הזקן דיבר אלי כאיש המדבר אל בנו הצעיר:

– אתה הוא חתנו של האיש הזקן הבא הנה יום יום? איש טוב ופיקח… ראה את העולם… אוהב את נכדו… גם אני ככה… כשאנו מזדקנים, משעננו היחיד עם הנכדים. בנינו חושבים אותנו לעוברים־בטלים. הקטנים עדיין מאמינים בנו.

דברים של טעם – חשבתי – אבל לא עלי נאמרו הדברים. איני יודע איך הדבר. הוא רצה לבאר משהו באנגלית ולא יוכל, ואני עזרתי לו ואמרתי את הדבר ביהודית. האיש השתומם. פניו אוֹרוּ. כאילו היה בהרי־ההימאלאים ומצא שם יהודי לרפואה.

– יהודי אתה?

באתי במבוכה. לא ידעתי מה להשיב לו. היכולתי לספר לו, כי גם חותני אינו יודע שאני יהודי? החרשתי שעה קלה. הזקן התכופף אלי ודיבר ברצינות שלא הורגשה קודם בדבריו:

– והוא? הילד? האם הוא יהודי?

לא היתה קנאה בשאלות הללו. אבל היתה בהם השתתפות רצינית. איני זוכר מה עניתי. ודאי דיברתי דברים שלא ממין השאלה. גמגמתי מתוך בושה. וטוב היה שבינתיים התחילו הילדים שוב לריב ביניהם על אודות האופניים, ואני מצאתי לי תואנה להשלים ביניהם ולהתחמק.

מיהרתי הביתה. היתה בי הרגשה סתומה, שמוכרח אני לעשות משהו. אף כי לא ידעתי מהו הדבר.

ובכל זאת לא היה הכול אלא מקרה. במקרה נתאחרה קארולין באותו יום בעבודתה ולא באה בשעה הקבועה. במקרה נקעה רגלו של הזקן ולא הסתפח אלינו בבואנו. ישבתי על הכורסה ומשהו רטן בקרבי. נדמה לי, שאם אסיר את התמונות מן הקיר ישתנה הכל. בכל זאת לכתחילה לא עלה על דעתי לפגוע בתמונות הוריה. חשבתי רק על תמונות “הורי”. השתוקקתי שבמקום האופיצר הרוסי שחור־הזקן יהא תלוי על הקיר מולי מישהו קרוב. לא על אבי חשבתי אז. אלא על יהודי מעין זה שפגשתי בגן, סבו של לוּאי’קל. יהודי טוב כזה היה יכול להיות סבא טוב לג’ימי. היה ודאי מדבר אליו טובות עלי, היה מקרב אותו אלי. היה נעשה כמעין המשך: הוא ואני וג’ימי. טוב אילו אפשר היה לתלות גם את התמונה של אשת הנפח על הקיר: אשה צעקנית, דברנית, מלוכלכת וטובה. הייתי שם את תמונותיהם גם על השולחנות. אולי לא היה הפחד מושל בי אז. אילו הייתי נאסר או מוכרח להיחבא, או שוכב בבית־החולים, הייתי יודע אז כי יש מישהו קרוב לי המשגיח על ג’ימי ומדבר אתו עלי… היה קורא לו ג’ימה’לי, ג’ימי’קל. לא היה נשאר כאן ג’ימי עם התמונות הזרות הנמבזות…

הדברים והמחשבות נצטברו בי, כנראה, ימים רבים. אך באותו רגע תקפוני ללא נשוא. עליתי על הספה והסירותי את תמונתו של “אבי”. מה צחקתי אז בהחזיקי את התמונה של “אבי”. רציתי לעשות דבר ולא ידעתי מה. החזקתי את התמונה וקראתי בקול: בן־הכלבה! בן־הכלבה! ירקתי בפני הקצין שחור־הזקן, ירקתי בפניו, בעיניו, בזקנו…

איני יודע אם צחוקי וקולותי משכו את תשומת לבו של הזקן והקימוהו ממשכבו, או שיד המקרה היתה גם כאן; פתאום ראיתיו צולע על רגלו ושמעתי גם את קולו:

– וילי, וילי… השתגעת? וילי, מה קרה? לאביך?…

רציתי להכאיב גם לו, וביקשתי למצוא מלה הולמת:

– גם לך אעשה כך… גם לתמונתך אעשה כך… לך לעזאזל אתו גם יחד…

רק בו ברגע שבה קארולין מעבודתה. נדמה לי כאילו נדברו כולם, כי הנה יסובבוני ויתנפלו עלי, ושמוכרח אני להגן על עצמי… העיקה ההרגשה שעדיין יש לעשות משהו… משהו חשוב שישנה את הכול… השלכתי במהירות את התמונה אל הרצפה ועליתי שוב ותפסתי את תמונת “אמי”.

– וילי… וילי… אל תעשה זאת…

קארולין עמדה על ידי רועדת וּפחד בעיניה…

– וילי… וילי…

בדבריה היו תחנונים, ורגש חם נתעורר אליה בקרבי. הייתי מפסיק, אך כלהכעיס ניעור הכעס גם באירי הזקן. הוא הניע בידיו וקרא בקול:

– משוגע, משוגע… צריך לקרוא את המשטרה… קארולין, למה את יושבת בבית אחד עם משוגע כזה? תיכף רד, משוגע שכמותך…

מראה הזקן הפרוע, הצולע והצועק, העבירני על דעתי לגמרי. התנפלתי על התמונה של “אמי” והשלכתיה ארצה. עליתי בקפיצה על הכורסה ואחזתי בתמונת אביה של קארולין, אם פתאום תפסני הזקן ברגלי ואני נתגלגלתי עם התמונה בידי.

איני יודע אם עשיתי זאת במתכוון או שלא במתכוון. מסופקני, אם רציתי להכותו, אבל יודע אני, כי רציתי להכאיב לו… התמונה נשמטה על פניו והוא נפל ארצה. ואז התנפלה עלי קארולין. לא היתה זאת אשמתי שדחפתי אותה ושהיא נכשלה ונפלה. מוכרח הייתי לעשות זאת. הם היו שנים ואני אחד. הוא החזיק אותי בידיו. והיא התנפלה עלי מאחורי ומשכה אותי מעל גבו, כאילו אני הוא שהחזקתי בו. אבל מדוע גידפתי אותה? לא אוכל לסלוח זאת לעצמי לעולם. למה עשיתי זאת? קראתי לה “יצאנית” ושמות אחרים מגונים ומנוּולים וחזרתי וקראתי וצחקתי בפניה.

איני יודע במה היה נגמר הדבר, אלא שבאותו רגע נכנס ג’ימי מחדרו והתחיל לבכות בקול. בכה ורץ הנה והנה אלי ואל קארולין. ופתאום רפו ידי.

קארולין ישבה על הספה והתייפחה. הזקן ישב על הרצפה פרוע־שיער והחזיק בכפו את רגלו הכואבת במלמלו דברים לעצמו. התמונות והזכוכית השבורה התגוללו על הרצפה… וג’ימי ישב ושיחק במסגרת השבורה… מה הייתי רוצה אז לכרוע ברך לפני קארולין, להתחנן לפניה ולבקש סליחתה. ודאי הייתי עושה זאת, לולא היה הזקן באותו מעמד… בנוכחותו לא יכולתי… ראשי הסתחרר ולא ידעתי מה לעשות. ופתאום קמתי, התפרצתי החוצה, סגרתי את הדלת בדפיקה ויצאתי.

יב

מצאו בשבילי עבודה קלה, לטאטא את הרצפות באחת המכללות בניו־יורק. הבניין גדול מאוד. בחורים ובחורות רצים הנה והנה, כחוּרשה הומה ובה אילנות צעירים מתנענעים להמיית הרוח. לא ידעתי מה הזדקנתי, עד שבאתי לבניין זה. היו ביניהם צעירים שהתהלכו כבמחול תמידי, כטוֹפפים, והיו מתהלכים עקב בצד אגודל ומדברים ברצינות ובחשיבות כסגני־נשיא של ה“מיטרוֹפוֹליטן־לייף־אינשוּרנס”. ראיתי את עצמי חלש מאוד ומיותר. ודווקא ברגעי החולשה היו תוקפים אותי ביתר עוז הגעגועים על קארולין וילדי. עד כדי כך, שהייתי עומד הוזה בשעת עבודה. היתה באה ציפּייה משונה, שאחרי העבודה אלך אליהם, אמהר ברחובות הסואנים של ניו־יורק יחד עם כל האבות הנחפזים אל משפחותיהם, אמהר ואתרוצץ בין האוטומובילים ולא אחכה אף לאורות הירוקים, והשוטר יגער בי, ואנשים יחשבו: “מהו ממהר, מהו נחפז, משוגע זה?”. שאלה יפה שאלו, מה אני ממהר? שוטים הם… אני ממהר אל ביתי, אל קארולין ואל ג’ימי… אל אשתי ואל ילדי… קארולין שמה עלי את זרועותיה הארוכות, ג’ימי קופץ על כתפי ואני מעמיד פנים מרוגזים וגוער בשניהם… הנני באמת קצת מרוגז… אני בא מן העבודה עייף ורצוץ והם מפריעים… ג’ימי קופץ מעל כתפי ורץ אל הרדיו ומקשיב לסיפורי ה“אונקל דן”. ודבר מה מרגיזני ואני גוער וצועק בקול רם…

דמיונות כאלה היו באים יום־יום בראותי את הצעירים והמונם. הראש היה מסתחרר ולא יכולתי לעבוד. ראיתי פעמים אחדות צעירים מסתכלים בי וצוחקים. ראיתי צעיר מראה לרעהו על מצחו, משמע בלשונו, משהו חסר בקדקדו של הלז. הבינותי שתנועותי משונות, שאני מדבר והומה לעצמי.

נכנסתי לבית־הכיסא באין איש סביב, חזרתי על התנועות והבטתי בראי, ובעצמי נבהלתי. זרועותי היו מושטות בחלל האויר, כאילו רוצה אני לתפוס משהו או לחבק מישהו, לחיי מתכּווצות ושפתי מיתפחות כשפתיו של איש המדבר אל תינוק. לא גירשוני מן העבודה במכללה, אולם בעצמי עזבתיה.

מאז לא עבדתי כלל. גם לא ביקשתי עבודה. זה הסוף. אך באותו בין־השמשות שיצאתי מביתי וסגרתי את הדלת בדפיקה, לא חשבתי שזה הסוף. יצאתי מן הבית לא מפני שחפצתי לצאת אלא מפני שלא ידעתי מה לעשות אחרת. שעות על שעות התהלכתי, ניסיתי לשבת בגן, אבל לא יכולתי. רציתי לשוב ולהתחנן ולהחזיק בידי קארולין ולנשקן, אך הרי לא יכולתי לעשות כך אחרי כל מה שקרה לפנות ערב. והלא גם הזקן היה בבית. גשם ירד ואני לא ביקשתי מחסה מפניו. רעיון של שטות ננעץ בי. אולי טוב – חשבתי – שאצטנן. טוב היה אילו הביאוני חולה הביתה, כי אז לא צריך הייתי לדבר. טוב, חשבתי, אילו פגע בי אוטומוביל והיו מביאים אותי הביתה באמבולאנס…

לא היה זה הריב הראשון בינינו. אך הפעם הרגשתי שניתק החוט האחרון. בשעות הארוכות של אותו לילה, כשהתהלכתי כמורדף בין האוטומובילים המבריקים והרטובים ובין בני האדם הנחפזים, בשעות ההן ידעתי שאבדו לי. אבדה לי קארולין. אבד לי ג’ימי. בשווֹתי לפני את התמונות המתגוללות על הרצפה ואת קארולין המתייפחת, והקטנטן המשחק במסגרת השבורה, טרם נמחו הדמעות מלחייו, הרגשתי כי מה שהיה לא יהיה עוד. התהלכתי כך עד שעה מאוחרת. ודאי עד חצות הלילה, כי כבר נתמעטו האוטומובילים, והאורות בבתי הקולנוע כבו. אך פתאום העירני משהו. עבר על ידי אוטומוביל ומשם הגיע צחוק ילד. לבי פג. כה השארתי את ג’ימי שלי, את קארולין שלי. צחוק הילד פיכח אותי. ותיכף התחלתי לרוץ הביתה. מה לי הזקן ומי לי הזקן? אבוא אל דירתי, אכנס אל חדר אשתי, אדבר טובות ורכות אליה, אצחק ואבכה ואשמח אתה… אולי אז נעבור לדירה בברוּקלין או בברוֹנכּס, או אפילו לשכונה השקטה של קרובי במושולה־פארקוויי. שם בבתים השקטים, ברחובות שבהם נשים מובילות עגלות ילדיהן ומדברות על משקל הילד, על תנאים, וחתונות, ודודים, ודודות…

דיברתי לעצמי דברים אלה. זו היתה נחמתי. אבל הלב ניחש רעות בהתקרבי אל הבית. וכשנכנסתי וראיתי את הדירה ריקה ובגדים וכלים פרושים ומפוזרים על הכורסות ועל הרצפה ועל הספה, הרי באמת לא התפלאתי. ידע זאת, כנראה, לבי קודם… בלבי ידעתי כי הלכו ואינם. ובכל זאת ביקשתים. בימים הראשונים חיפשתי אותם בבתי המכירים האחדים. רוצה בן־אדם לצאת ידי חובה בפני עצמו. הלכתי למעונו של מק־אינטייר, ואמרו לי, כי אמש, משמע באותו ערב שקארולין וג’ימי נעלמו מן הבית, נסע גם הוא. ואם אפילו מצטרף החשבון לחשבון, ואם אפילו מנחש אני כי יד מק־אינטייר בדבר, מה בידי לעשות? ומה יכולתי לעשות אז? הרי גם כסף לא היה לי.

עכשיו אני מבקש ניקלים לקפה. ומה אם באמת אפגוש אותה בבגדי אלה ובהילוכי זה? פעם נדמה לי, כאילו מק־אינטייר לפני. רצתי אחריו, אך הוא ישב בטאכסי. ואם אפילו היה זה מק־אינטייר, מה הייתי יכול לעשות? ומה הייתי אומר לו? מה?

א. בעלי הבית

בעלי הבית הקטן בהרי הקטסקיל הם בגיל קרוב לזקנה. הוא קטן וצנום, פניו שזופים וקמוטים ושערו הפך כולו לבן. תמיד לבוש בגדי בד לבנים. יום יום והא נוסע לעיר הקרובה לקנות את צרכי האוכל ולהביא את לקוחותיו, ובשעת ארוחה הוא ניגש לשאול אם הכול בסדר. אך יש אורחים הרוצים להראות לו, שאין זה בעצם לפי כבודם להיות בבית מלונו הקטנטן ושלא באו הנה אלא במקרה, והם מתלוצצים עליו: שואלים הם אותו מתי יתקין מעלית בביתו ואם נשאר האוכל המוגש מן השבוע העבר, ובשעת מעשה צוחקים או מטפחים על כתפו. הוא מחייך, אלא שבזויות פניו המקומטים מציץ כעס חבוי, ומיד הוא פונה הצדה ומראה פנים טרודים.

גם אשתו קרובה לזקנה, אלא שבשל פניה הטובים והמחייכים היא נראית צעירה יותר. מן הבוקר עד הערב היא עובדת במטבח, ומשהיא רואה כי הוא נרגז היא ניגשת אליו ושמה ידה עליו. ופעם תפסתי את מבטה על האיש שהעליב את בעלה, ובקום החיוך הקודם היה בו כעס טורף של אֵם שגוזלים ממנה את בנה יחידה.

לפני שנים רבות גרו בניו־יורק. היתה להם חנות־מכולת משלהם, ובאותם ימים היו חנויות־המכולת פתוחות כל היום וכל הערב. בן יחיד היה להם ולא היה פנאי להשגיח עליו. ופעם הצטנן הנער, חלה במחלת השחפת וההורים לא ידעו. נער שקט וטו היה ואהב את הוריו. לא היה מתהלך עם ילדי השכונה ברחוב אלא מתקפל על הספה וקורא ספרים. כשגדל היו מתקבצים בביתו עוד נערים כמותו, בני גילו וגדולים ממנו. זוכרים הזקנים את השיחות בין הנערים האלה. היו מדברים על אי־הצדק בעולם, על האנשים הסבלים החיים על יגיע כפיהם ועל העשירים המנצלים אותם. היו האם והאב מקשיבים ונהנים. ומקוים שבוא יבואו ימים טובים והבן יגדל ויקל עליהם את העול…

אך לא הבריא הבן והרופאים אמרו שזקוק הוא לאויר ההרים הטוב. לא היססו האב והאם, קבצו על יד מה שאפשר היה לקבוץ, מכרו את החנות וקנו להם את הבית הקטן בהרי הקטסקיל. מובן שבאותם ימים היה הבית פחות מותקן. לא היה מקרר ולא היה תנור הגון, והדרך היתה מלאה חתחתים, אך היתה תקווה, שיבואו הנה והבן יבריא. אולם קשה היה אז החורף בהרים. שבועות מספר היה הבית כולו מנותק מהעולם. היתה להם מכונית, אך לא האב ולא האם לא היו מומחים בנסיעה על פני השלג והכפור. והקור היה רב.

לא התאונן הבן. אדרבא, התקרב באותם ימים בודדים ולבנים אל אביו ואל אמו. דיבר אליהם אז כדברו אל חבריו, וסיפר להם כל אשר קרא בספרים. סיפר להם, שיש אנשים הנלחמים על חיים טובים בשביל הכול… מעולם לא דיבר אליהם על המוות. רק על החיים דיבר. על עולם שיבוא, על עולם של אהבה גדולה. והם הרגישו את אהבתו, והם יראו, שהנה ילך מהם, והוא נעשה קרוב להם יותר. ומסביב היה עולם לבן של חורף בהרים, והם גרו יחידים בעולם של אהבה גדולה ויראה מטרפת.

אך מימיו לא קרא לפניהם את הדברים שבמחברתו, ואילו קרא אפשר שלא היו מבינים את דבריו. אחרי מותו קראו במחברת, ואף כי לא הבינו כל מילה, הבינו את רוח הדברים.

וכשמזדמן להם עתה אורח היושב אתם שבועות מספר ומתקרב אליהם, יש שהם מבקשים אותו באחד הערבים, כשאין אורחים רבים והמעטים עסוקים במשחק הקלפים, לקרוא לפניהם את שירי בנם, כי קשה להם לקרוא אנגלית. ויושבים שני הזקנים ושומעים את שירי בנם המלאים אהבה ורוך ורחמים לאביו ולאמו המרודים, רחמים לעצמו המשתוקק לפועל בשבילם ובשביל הדומים להם… ויש שהם שומעים אנקה מתפרצת מתוך השירים, אנקת נער שאינו רוצה למות והוא פורש את זרועותיו החלשות אל העולם הלבן הגדול, אך אדיש העולם וזרועותיו נופלות אין אונים… והם שומעים את מחאת בנם המת על שהעולם אינו שם לב לזקנים נדכאים ולצעירים המתים בלא עתם.

ב. המשותק

לה קוראים הכול מיסיס שוואבּל ולוֹ קוראים בעלה של מיסיס שוואבּל. וכשמבטאים את המלה שוואבל מחייכים בערמומיות. כי יש חושדים בעברה של מיסיס שוואבל שאינו כשר ביותר. הכול נהנים מדבריה הקולניים הדשנים. יש שבכוונה מבקשים ממנה, שתספר איזה סיפור, והיא מתיישבת בגופה הגדול והרחב, כשעיניה הקטנות, השמנות והטובות, צוחקות, מספרת סיפוריה מתוך הנאה מרובה וגופה מפרכס ומתנועע. היא מדברת אנגלית בלי שגיאות ללא היסוס כלשהו, ואילו אידיש היא מתבלת במלים אנגליות בנטיות של אידיש כגון: בּוֹצ’יקלאך, אגיימקילי, רוּמקילי, שפירושם נערים, משחק קטן, חדר קטן. היא מדברת בקול, צוחקת בקול ומכניסה רוח ומרץ רב בכל מעשיה ודבריה.

לו, לבעלה, קוראים הכול הֶרִילִי, שם מוקטן וכינוי של חיבה לשמו הרי. כך היא קוראת לו בשעת משחק הקלפים, כשהיא מייסרת אותו על שלא שיחק כהוגן: “הרילי, היזהר… הרילי, צריך היית לעשות אחרות…” וממנו למדו כוכך כינוהו בשם הרילי, הרילי הוא גבה־קומה ויפה־תואר, גופו חב, מצחו גבוה, אלא שחלק מגופו משותק, זרועו האחת כמעט אינה זזה ממקומה, ובלכתו הוא צולע על ירכו. זמן רב היה כולו משותק, אלא שעתה הונח לו. חיוך ילדותי פורש על פניו בשעת דיבור, וכשהוא יוצא לטייל אתה, דומה שנשמך אחריה כילד אין אונים. גופה השמן, הרחב והבריא צועד במרץ, וכמו להטעים את מהלכה האיתן, היא דופקת במקל עבה על אבני הדרך וגופו הגדול נמשך אחריה בתנועת אמוּן ומסירות.

הם מטיילים הרבה מאוד ויש דורשים טיולים אלה לגנאי, שהיא אוכלת הרבה מאוד ולכן היא מכריחה אותו לטייל אתה שלא תהיה יחידה בטיולה. ויש דורשים לשבח, כי לגופו יש צורך בהתעמלות. הכול יודעים את כל פרטי חייו, שמיסיס שוואבל היא אשתו השניה של הרילי, שהרילי היה תופר בגדים כל ימי חייו, ופתאום שוּתקו איבריו בשעת העבודה. עליו יודעים הכול, ובעיקר מסיפוריה, שאשתו הראשונה מתה זמן מה אחרי שיתוּק איבריו, ושיש לו ילדים בפיטסבּוּרג, ושהוא מקבל קצת פּנסיה, ואפילו שיש לו קצת כסף. אולם עליה אין איש יודע כלום ומרננים, שבעיקר היא יושבת אתו בשל כספו ומצפה היא לירושתו.

תמיד היו יחד. בזוזה היא זז אחריה, בצחקה גם שפתיו ממלמלות בזחיחוּת דעת, וספרה הוא מביט אליה בהערצה תמימה.

פעם נשארתי אתו יחידי.

– אני צריכה לכבס משהו – אמרה. והוא, כדרכו, הביט בכמיהה אל גופה השמן ההולך מאתו.

תוך כדי שאלות ותשובות סיפר לי על חייו. אחרי מות אשתו נשאר יחידי בעולם. טוב היה לו בהיותו משותק לגמרי – אז עזרו שכנים ועזרה גם קצת הבת שבאה מפיטסבּוּרג – אבל משהבריא קצת, עזבוהו לגמרי. ואז באב מיסיס שוואבל שגרה באותו בית ולא זזה ממנו…

וכשדיבר עליה בגמגומו המשותק, שוב נתרככו פניו כבאותם רגעים שהיא יושבת אתו:

– אינכם יודעים אותה… אתם חושבים כי היא רוצה בכסף שלי… היא טובה מכולם פה. היא ישרה מכולם. הלא אין לי כסף. אני מקבל פחות ממאה דולארים לחודש, וכי מי יכול להתפרנס מזה? ילדי אינם שולחים לי הרבה… לפעמים מתנה של עשרים וחמשה דולארים. הבית הוא שלה ולא שלי. היא מרוויחה קצת מן התפירה בבית, ולכן אנחנו יכולים לבוא הנה לשבועיים במשך הקיץ… הם כולם לועגים לה פה… מי הן הפרות האלה? הבעלים מביאים להן הכול מן המוכן… ואני מה נתתי לה? אילו ידעתם אותה.

היא נתקרבה אלינו בגופה הגדול והשמן ושוב נתלה בה מבטו, מבט מלא מסירות תמימה.

וכך נשאר בזכרוני: גוף אדם גדול ומשותק הנמשך אחר אשה שמנה ובריאה ונאחז בה כמיהה.

ג. נצר מגזע

“המלחמה קירבה את הצעירים לעמם” – כך אומרים. וכך מחייב ההיגיון: ראו הבחורים היושבים בברוּקלין, או בבּרוֹנכּס או באיסט־סייד, כי בשבתם בביתם אינם פוגשים גוי אלא פעם בשמיטה, כי אמנם יש הבדל כלשהו בין יהודי לגוי בעיני עם הארץ אפילו בארץ טובה זו. ולא כל שכן הבחורים שיצאו לאירופה וראו את אימה הגדולה.

כך אומרים. אך, לאידך, הרסה המלחמה את החוּגים והגבולות היא פיזרה את הצעירים בכל רחבי אמריקה והרחיקה אותם מבית אביהם. שירת צעיר במדינת וושינגטון האדיבה והאמידה, חי בדנוור, שצבעיה הממזגים חום וירוק משמשים גשר בין המזרח ובין המערב, יצא לקליפורניה הנאוה, בת־המלכה הצעירה ל מערב אמריקה, ולוואיומינג ומונטאנה והדאקוֹטוֹת המסחררים בהריהם ובבקעותיהם, הרגיש במורא מוטל עם נסיעה במדבּרות הגדולים ובהערצה הכובשת אותך עם ראותך את כיבוש המדברות העצומים שביוּטה ואריזונה ויתר מדינות המערב… יש שהצעיר מתקשר לאחד המקומות האלה הצעירים, ובית אבא והעיר של אבא אובד חנם… ויש והוא מתקשר גם לאנשים. ושבועות מספר אחרי שובו לבּרוּקלין או לברונכס רואים אבא ואמא שהוא מקבל מכתב אחד ושני לו ושלישי, ואינו מראה את הכתוב בהם. ויש שכתב־היד הוא של אשה, ואז רועד הלב ביראה, והמוח מסתחרר – ואם אדוק אתה או אינך אדוק, הנך מתחיל לפחוד ורואה שואה גדולה מתגלגלת ובאה מרחוק… ויראה זו מקננת בלב הכול, לרבות הללו שהיו סוציאליסטים ואנארכיסטים בנעוריהם, ואף קומוניסטים רבים בכלל.

ולא כל שכן כשהאיש הוא נצר מגזע מתנגדי ליטא ידועים והאשה היא מצאצאי אחד הרביים הידועים בגאליציה המזרחית. אמנם עם בואם לאמריקה לפני שנים רבות היה הוא חסידה של אמה גולדמאן והיא מחסידותיו של יאנובסקי – ואז היו שניהם צוחקים ולועגים לכל מסורת “ריאקציונית” ולחומש, וללאקשען־קודש. וכיוון שכך, שמעו גם הבנים כל דברי הגנאי והלעג וספגו אותם לתוכם, כפי שניתנו להם על ידי הוריהם. והם מטיילים אתי האב והאם בחדר המלון הקטן שבהרי הקטסקיל, הוא נצר מגזע מתנגדים למדנים והיא מצאצאי אחד בעלי המופתים הידועים בגאליציה, ואין זכר עתה לראדיקליותם, ואין זכר למרדם. היא אשה טובה, שפניה קמוטים כאחת מאמות אמותיה, והוא איש עובד ויגע ואוכל מיגיע כפיו, וקורא את ה“טאג” ונאנח מסבלות ישראל באשר הם שם ונהנה מבניין ישראל… ובטיילם הם רואים מסביב הרים ובקעות ירוקים, ויער עבה משחיר במרחק, וליד היער גבעה שירותה כה, ובין ההר והגבעה אֲפָר ירוק בהיר, והזכרונות מעלים ימי ילדות רחוקים בעיירות שהיו ואינן, וגעגועים רבים מתעוררים בלב, ויש רצון לשבת על יד בנך היחיד לספר לו כל הדברים האלה וכל הזכרונות הרחוקים המולידים עתה כאב בלבך… ואמנם בא הבן, צעיר יפה כבן עשרים וחמש שפניו שזופים ושערותיו מקורזלות ומהלכו שקט, אך דבריו להוריו מעטים, והוא מקשיב לך ואינו מקשיב, וירא אתה שמא אינו בא אלא למלא חובתו ובלבו הוא כבר רוצה להסתלק…

האב, נצר מצאצאי מתנגדים, נושא את הכאב בלבו, אך אשתו פונה אליך בסור בעלה הצדה ומדברת על בנה שבא לבקרה:

– ראית את בני… הוא שתק כל הזמן… אל תחשוב שהוא יהיר… חלילה וחלילה… לא כך הוא הדבר… פשוט טבעו בכך, הוא שתקן…

ורוצה אתה לרכך את הדברים והנך מסכים לאם ואומר אתה לה, כי אמנם כך הוא, יש בחורים רבים ביישנים ושתקנים ושבכלל סוף סוף מה בינינו וביניהם… גם אנו היינו צעירים בשעתנו…

וכיון שכך הוא הדבר, מוצאים דבריך חן בעיניה והיא ממשיכה לספר אתך שהכול טוב מאוד והוא בן חביב ומצוין… הנה, היא ובעלה נמצאים בניו־יורק והוא רחוק מהם אולם בהיוודע לו שהם רוצים לנסוע אל הכפר, בא לקחתם אתו במכונית… לא יתן להם בשום אופן לנסוע באוטובוס, אף על פי שהם עומדים על כך… כן, כפי שאמרה, לא בבית הוא עתה אלא בעיירה במדינת מאסאצ’וסטס… שם היה חדשים מספר גם בימי המלחמה… אין שם יהודים כלל בעיירה ההיא… הוא בן טוב אבל אינו מספר הרבה… ולב אם, הלא מבין הוא, לב אֵם ירא ומהסס… בעיקר שהוא, הבּן, עתה תמיד שם, וכשהוא בא הביתה אינו נפגש עם בחורות כלל… והאמת ניתנה להיאמר: היא ראתה אצלו תמונות נערה שאינה נראית כיהודיה כלל…

וחושב אתה על הבחור השקט ויפה, אחד הבחורים היהודיים שחן יהודי שפוך עליו טוב־לב שקף מעיניו השחורות המאירות. בחור טוב שהביא את הוריו ממרחק של מאתיים מיל ויותר ועתה בא לבקרם ואף ישיבם הביתה. אבל מי יודע מה יאמר לאמא, לכשיפסיק את שתיקתו… מי יודע מה יאמר ואיך יאמר דבריו בחור שתקן זה? איך יספר על השידוך שלו ועל מחותניהם החדשים לאביו, נצר מגזע מתנגדי ליטא, ולאמו, שהיא מצאצאי גזע רביים ידועי־שם מגאליציה?

ד. המורה הזקן

היה שם גם מורה עברי ותיק המלמד בתלמוד תורה שבברוּקלין. כבן שישים הוא ויותר, ורד חולני פורח בלחייו ובתו מייסרת אותו על שמטייל ארוכות.

אלמן הוא ובא אל המלון עם בתו הבכירה. היא אשה גבוהה וגדולה. פני גבר לה ארוכים וצרים ופסיעותיה רחבות וזרועותיה ארוכות.

מתהלך הוא וספר עברי תחת בית־שחיו, ושאר האורחים מדברים אליו בכבוד ובלעג גם יחד.

ילד וילדה לה לבתו, הילדה כבת אחת עשרה, גדולה וחיורת, ודומה לאמה, והילד כבן שבע, זריז ופיקח. ויש שהסב תופסו ומושיבו על ברכיו אומר לו אילו מלים בעברית. מראה לו על הפרה הרועה ואומר לו, כי זו היא פרה, ומבקש את הילד לחזור על המלה, ומראה לו כך גם על עץ ועל ציפור ועשב. הוא נותן לילד סוּכריה וילד חוזר על הדברים, אך כשניגשת בתו, הוא מפסיק מיד.

והובן לי הדבר כששמעתי את בתו דורשת ברבים, כי לא טוב לילדים ללמוד שתי לשונות בבת אחת.

ובסוף השבוע בא גם חתנו של המורה הזקן, איש מהיר־תנועה ומרכיב משקפים, מנשק את ילדיו ואת אשתו ואל חותנו הוא מדבר בקול רם כדבּר אל חירש.

במשך השבת מסתירים הגברים את הסיגריות, כשהמורה עובר על ידם, וגם חתנו עושה כך, אף כי יודע הוא, כי לזקן לא איכפת כלל אם מעשנים ואם לאו. וכשהוא נשאר יחד עם משפחתו הוא אומר להם שלא כדאי להביא את “אבא” הנה. סוף סוף הם חושבים אותו לאיש אדוק והדבר מפריע אותם.

ניגשתי פעם אל הזקן ושמעתיו מזמזם לעצמו את השיר של מאנה “שמש אביב נטה ימה”, ונבהלתי פתאום. הלא זהו שיר העלומים, והכול רואים אותו כזקן. אך זה היה נער ורוֹד־לחיים צעיר וחולם ומקוה… הכך ראה את שנותיו הבאות? הכך נראה אותן אנו כולנו? קשה לי להסכים, אך שוב אני מביט אליו, שומע את זמזומו ואומר לעצמי בקול: “כך הוא הדבר… כך באה הזקנה. כך”.

ה. השוטר האירי

אל שולחננו בא אורח חדש. לפני הארוחה ניגש בעל המלון הקטן ליושבים אל השולחן ושאל אם לא למורת רוח הוא לנו שישב אתנו זוג שאינו מבני ברית. ומובן שמיד ענינו כולנו פה אחד בהבעה מוטעמת ומוגזמת: אדרבה ואדרבא, מדוע לא, וכי מה ההבדל, ובכלל למה לא?…

ואל השולחן ישב איש אחד משכמו ומעלה גבוה מכולנו ומכתפו ולמטה רחב מכולנו וחיוך ילדותי ומהסס על שפתיו, וישבה על ידו אשתו, גם היא רחבת כתפיים וגבוהת־קומה, אלא שבעיניה מנצנצת ערמה והיא מיד מנסה להעריך את המסובים ושיחם.

וסיפרו לנו אגב אכילה ולעיסה, שהוא שוטר בעיר רחוקה ואלה הם ימי חופשתו, וכיון שאחות האשה היתה כאן מלצרית בשנה שעברה והם מכירים את בעל המלון, החליט להתעכב כאן ללילה אחד.

אך איזו כבדוּת הושכנה מסביב לשולחן. קודם ישבו כאן האנשים זחוחי דעת, נוחים ומבוּדרים, ועתה הוכנסה מתיחות.

דומה, כל השולחן הוקטן עתה וכל האנשים רזו וקטנו, ואפילו בני ביתו של הקצב היושבים ואוכלים בתיאבון ומבקשים הוספות אחרי הוספות ומדברים בקול, נשתתקו פתאום. הכול נעשו פתאום אורחים ארעיים והוא, האורח הארעי, ישב בראש. ולא עוד אלא שהאוכל היהודי שמצא חן בעיני המסובים, נראה עתה כמקופח. השמנת וגרגרי התות השחורים הקטנים ומריקם והמוֹז והלביבות נאסף אורם ואבד חנם.

לא חדלה השיחה. אדרבא, דיברו יותר על דא ועל הא ועל דברים העלולים לעניין את השוטר, וגם השוטר דיבר: סיפר כיצד בילה את חופשתו בקאנאדה, כיצד צד דגים, מה אכל במסעדות, ובשעת סיפורו ראו אותו המסובים אל השולחן בדמיונם אוכל ויושב ומספר עם אנשים ונשים גדולים כמותו וזרים כמותו. ענייני שאר האנשים נעשו קטנים ובלתי חשובים. דומה, איש זה דחק בין שעה קלה את רגלי האנשים שראו עצמם לפני זמן מה כאזרחים מושרשים.

ולמחרת הבוקר כשישבנו שוב אל השולחן והשוטר עם אשתו לא היו עוד שם, עדיין קטונו בעינינו, ונדמה כאילו בריה גדולה וזרה נסתלקה ממנו. משל לילדים קטנים, שפתאום בא איש גדול וזר ומתערב במשחקם, וכשנסתלק, עדין רוח מוזרה מרחפת מסביב.

ושוב קרובים וטובים גרגרי התות, וצלחות קטנות עם השמנת מאירות עיניים.

ו. המשורר

הוא זן עיניו בשדות ובעצים, ובשמים הכחולים, כאילו רצה לספוג כל זה לתוכו במשך השבוע שישהה כאן. משיעורים פרטיים לא תחסוך כסף לקייטנות, וזה שנים רבות של יצא מניו־יורק.

בטיילנו בין השדות הוא נזכר בעיירתו שחרבה ומספר לי עליה. אגב מספר גם על נעוריו.

עיירה קטנה היתה זו. באמצע השוק היה בית־הכנסת ומסביב לו בתים קטנים ושחוחים, מכוסי קש. ממרחק הזמן דומה, שגם האנשים היו טובים ורכים כגגות הקש. אבדו הכעס והרוגז במשך השנים, ונשאר הכאב. זוכר הוא את הכאב והצער כששמע יום יום את קולה המרוגז של אמו האלמנה הדווּיה. כי יום יום היתה רבה עם שכנתה אשת השוחט השמנה והחולה. חרה לה שאשה זו מתהלכת לאטה ובעלה השוחט מביא הביתה בשר ולחם בכבוד, ולה לאלמנה, אין כלום, והיא מוכרחה לרוץ אל השדה להתחנן לפני הגויים הנוסעים בעגלותיהם שיעמדו וימכרו לה את ביציהם ותרנגולותיהם.

והוא נער כן עשר מוכרח היה ללכת אתה באותם בקרים. חרה לו עד לכאב, שהנערים היו מתגרים בו. כינויים שונים היו מכנים אותו בשל כך: “בעל הביצים” ו“בעל התרנגולות”. ובינים מקניט ביותר בנו של השוחט, קטן־קומה, חד־עין ושחצן. ומדי שובו עם אמו אל העיירה היה מתכווץ בתוך תוכו… נער גבה־קומה ורזה היה והיו קוראים לו “מוט ארוך”, “מטה אהרון”, ורוצה היה להתכויץ בתוכו ולא להתבלט לפניהם. רצה להתחמק ולברוח, אולם ידע, שאם יעשה כך, תעמוד אמו האלמנה שקולה חד וצוחני ותצעק, ותקראהו בשמות גנאי, ומסביב יעמדו בשוק־העיירה כל הילדים, ובראשם בן השוחט קטן־הקומה וערום־הפנים, ויצחקו וילעגו ואחר כך יספרו זאת בחדר ויקראו לו שמות שונים.

עתה חרבה עיירה ואיננה ונראית במרחק הזמן קטנה ומקופלת בין השדות. ויש שהוא עוצם עיניו ורואה עצמו עם אמו הרזה הגבוהה יחידים בשדה וגויים גדולים ושוטים בידיהם יושבי בעגלות ובאים לקראתו ומאיימים, והשדה מסביב רחב וגדול והעיירה רחוקה ויער משחיר במרחק.

כך רואה הוא את עיירת נעוריו הקטנה כאן במשעולים ליד המלון הקטן, וכך כותב הוא בשיריו הרכים והוא נותן לי לקרוא מדי פעם בפעם.

כשגדל התחיל לקרוא ספרים בעברית, אידיש ורוסית – כך שמצא בבתים ובעליוֹת. יצא לו שם טוב, ובאותה תקופה התחילו אנשי העיירה לשלוח את ילדיהם לאסכולות, והוא היה מלמדם דקדוק רוסי וחשבון ושירי קרילוֹב ופּוּשקין והוא עצמו היה בולע ספרים שונים. ותוך כדי קריאה זו לבשה העיירה צורה אחרת. היה בה עתה זוהר וכאב, וכשהיה יוצא אל היער מחוץ לעיירה, היו המרחקים גדולים וכחולים, וצללים היו מתפשטים בין כתמי האור הרך, והוא עצמו כתב שירים על כל שראה..

רבים מבין כחבריו, ביניהם בן השוחט, למדו עדיין בישיבה ומשם התגעגעו אל עולמוֹ, עולם הספרים והגעגועים הרכים, והשיחות והטיולים עם הנערות. הוא התחיל להרוויח ואמא לא רצה עוד אל השדה. וזוכר הוא עדיין אותו יום, שבן השוחט קטן־הקומה בא אליו ת שני חברים וביקשו ממנו ללמד אותם רוסית וחשבון… הרגיש עצמו גבוה מהם וגדול מהם בלמדו אותם שירי פּוּשקין וסיפורי צ’יחוב. ראה בעין שקשה להם לתפוס את הרוח שבדברים… לו כל שורה מביאה עולמות של אורות וצללים וגעגועים וכאב והעולם מתרחב בתוכו וחוצה לו, ומסביב לדברים הדים והדי־הדים, ואילו הם, הנערים האחרים, נשארים בחוג הצר ואינם פושטים ידיהם לכל המתרקם סביבם… ובן השוחט הערום מסתיר את ערמומיותו ומעמיד פנים נבונים וחולמים, אך מרגיש הוא כי אינו ואלא מתחפש. רק בשעה שהוא מלמדו חשבון ודקדוק הוא נוכח כי בן השוחט תפס את הדברים ומחזיק אותם בידיו ממש.

הוא קורא לפני דברי שירה מן הימים ההם ומסמיק ומצטדק על שהוא נושא אותם אתו… לפי דבריו רצה לקרוא אותם בפני עצמו בקייטנה…

תיאור שדות ודרכים מחוץ לעיירה בשירים אלה ואמות דווּיות ושחוחות בתוך העיירה. אף כי אינו כותב הכל בפירוש, אני רואה בין השורות אמות וילדים עומדים על דרכים מאוּבּקוֹת, וביניהם אשה רזה גבוה עם נערה הרך, ובמרחק נוסעים אנשים גדולים בעגלות והיא קוראת להם שיעמדו, ורובם עוברים בצחוק ובאיום שוט, ושעטות פרסות ובהעלאת אבק, ובקללה, והם שניהם, האם ובנה, שוב נשארים עזובים בשדה הגדול… וכתוב בהם בשירים גם על אותם קורי־עכּביש מזהירים בסוף הקיץ ועל חלומות נער בודד בעיירה עזובה, הנטווים ונקרעים כקורי־עכביש אלה, ועל קריאה בסיפורים ובשירים, נתפסים ואינם נתפסים, המעבירים אותך פתאום לעולמות רחוקים ומזהירים ובין רגע מכווצים אותך בתוך תוכך לאבק אדם הנכסף לצאת אל האור ואינו יכול.

יצא לו שֵם משורר בעיירה באותם ימים, והיה קורא את שיריו בחברת נערות שמגען משׁכּר והוא נמשך אליהן. ואשה אחת צעירה גרה בשכנותם שבעלה היה באמריקה ועיניים גדולות לה ומאירות, ושערה שחור ורך, וגופה נוגע בגופו ומרעידו, והיא קוראה שיריו ברוֹך ובכמיהה, ומשכיבה ראשו על ברכיה וקוראת לו “ילדי הנחמד”, והוא אז נער כבן שמונה עשרה, שלא ידע אשה ולא נגע במערומי אשה, והיא ניתנה לו בלי בושה, ניתנה כולה במשך חדשים מספר. הוא היה שיכור אותו קיץ, והרה לכתוב שירי אהבה… וגם שירים אלה היו טבולים אותם זהרורים ואתה בדידוּת של הדרך העזובה המאובקת.

היו אלה ימי מלחמת־העולם, שבה הותרה הרצועה וניטשטשו התחומים. האם היתה מתלוננת עתה ברוֹך, כי הוא היה מכניס ומביא בבית ולא יכלה לגעור בו, ובאותם ימים הוא שלח שיריו אל עיתון יהודי והדפיסו אותם בשינויים קלים… ניסה לכתוב גם רוסית ולא הצליח. נוכח שרק באידיש יכול להכניס את נעימת הבדידות של העיירה הקטנה התוהה בין השדות הגדולים ואת האשה העזובה בדרך המאובקת עם בנה היחיד הירא ללכת עם אמו וירא לשוב אל העיירה…

ואחר כך באה המהפכה הגדולה. פתאום הגיחה. נהרות אורה פרצו עליו וסביביו, סביב כל העיירה והשדות. היתה אז העיירה לחלק מן השדות, וניטשטשו הגבולים בין האיכרים הנוסעים בעגלות ובינו.

באותם הימים נשאו אותו החיים במערבולתם… הוא דיבר רוסית וסיפר לאנשים על סבל הנדכאים, ועל בדידותם, והביא ראיות מנקראסוב ומניקיטין ומאחרים, אך בעצם דיבר על עצמו ועל אמו ועל בתי הקש השחוחים, ועל נרות השבת הרועדים מאחורי וילונות מרפרפים, ועל אלמנוּת ויתוֹם.

ובימים ההם בא אליו בן השוחט, שבינתיים נשתקע כולו בלימודים, ודיבר רוסית והראה לו שירים וסיפורים…

דיבר אז בן השוחט בבטיחות וצעד בבטיחות, ונאם, ודרש בנאומיו כי השוויון אינו ניתן אלא נלקח בכוח… ובשיריו ובסיפוריו היתה רוח סער, רוח פריצת גדרים… לא היו בהם חרוזים בשירים אלה. ולא התאימו להם חרוזים לשירים אלה. סכין חדה בכל מלה. ויש שכל משפט ניתן לחוד ויש שכל מלה ניתנת לחוד, ונשאר רושם של עצים גדולים וחדים העומדים בדד.

ואחר באו ימים מטורפים ומשונים שבהם נתנדפו ההרורים כלא היו… אנשים זרים עברו ברכיבה בעיירה; קולות משונים היו פורצים לתוך העיירה; אנשים יצאו ולא נראו עוד; שמועות התהלכו על גדודי גזלנים, ושריפות ועינויים… בימים ההם נתבלטה דמותו של בן השוחט. הוא היה לראש ההגנה של העיר…

רחוקים הימים הם עד כדי טשטוש… דווקא ימי הילדות וראשית ימי הנעורים מתבלטים יותר. הוא עדיין ממשיך לכתוב עליהם… אחר כך נתבלבלו התחומים. וגם בשיריו יש רק אותה נעימה של ילדות ונעורים, ואלי משום כך אין קופץ עליהם… אין קוראים אותם עוד במערכות העיתונים שהוא שולחם אליהם. בסיפורו הוא מדלג על תקופה גדולה זו של נסיעתו למרחקים. חייו באמריקה נמסרו על ידיד קטעים ורמזים.

סוֹד היה לו באמריקה שהתפרנס מחנות קטנה לממתקים, ושניהם, הוא ואשתו, עומדים בה מן הבוקר עד הערב ומוכרים לילדים גלידה ומי סודה וגיר וצעצועים. רבה הצעקה ורבה העבודה, וקשה הפרנסה, והחנות קטנה ואין מקום לנוע בה. ושני ילדים לו, ושלושה חדרים צרים. אך טוב־לב היה הדוד ולא נשתמט מאחריות, וסוף סוף מצא בשבילו עבודה. הכניסהו ל“שאפ” של בגדים והבטיחו שילמדוהו תפירה במכונה. חדשים על חדשים שלחוהו בכל מיני שליחויות ללא תפירה, וכשלמד קצת תפירה לא נתנהו פקיד האגודה המקצועית לעבוד, ותנאי הכניסה לאגודה היו אז קשים מדי.

ואפשר שהיה מצליח לפרוץ לו דרך במלאכה, אילו הצטיין בעבודתו. אך תנועותיו היו אטיות כמשקל־שיריו, ושוב לעגו לו… ויש שהיה הלעג מזכירהו אותם בקרים שנשא בידיו תרנגולות, והנערים ובן השוחט הקטן בראשם ממלאים פיהם צחוק.

ופעם, אחרי התרוצצות רבה מאין עבדוה, הציע לו אחד מקרוביו שילמד את בנו מפטיר לבר מצווה. קרוב טוב היה האיש ומצא בין שכניו ובין באי בית הכנסת שבשכונתו ועד שיעורים מספר…וכך נעשה המשורר למורה.

ובימים הראשונים הוקל לו קצת. היה חופשי לנפשו כבימים הרחוקים שבעיירה, ובשעות הפנאי היה נכנס לספריה ויושב וקורא או מביט נכחוֹ באין מטרה ואיש לא שם לבו אליו. כך שוב באה אותה בדידות רחוקה ונעימה. ושוב התחיל לכתוב שירים. אולם למה יסתיר ולשם מה יסתיר: לא נדפס אפילו שיר אחד… ויש שהוא מתבייש לספר שהוא כותב שירים… כפי שהוא מתבייש לספר מה עבודתו… כל שיריו הם מאותם ימי נעורים, – כך אומרים לו – בפירוש אמר לו פעם אחד מעוזרי העורכים כשבא אליו. “עבר שמנם של שירים אלה” – כך אמר לו…

שבוע ימים עובר מהר מאוד בקייטנה, והנה בוקר אחד בא אלי להיפרד מאתי. המכונית עמדה ליד החצר. שאלה אחת נתקעה במוחי, שמשום מה רציתי לדעת את תשובתה. משל לספר שהדף האחרון חסר בו. לא נעים היה הדבר ובכל זאת שאלתי:

– מה היה לבן השוחט? השמעת עליו…

– הוא אחד הסופרים הידועים…

הוא מיהר להיפרד. המכונית חיכתה. ביקשתי אחר כך לראותו ולא יכולתי. עדיין העמוד האחרון חסר: איני ידוע מה שמו של בן השוחט.

ז. פראנסיס המלצרית

פראנסיס המלצרית אינה יפה ואינה צעירה. פניה גדולים ואפה רחב, אבל טובת־לב היא. כשסאלי העומדת להתעוור יוצאת מצריף אל צריף, היא רצה להוליכה שלא תיכשל. ואם אין לה פנאי לצאת, היא עומדת בחלון ומביטה בהתרגשות. עוזרת פראנסיס למי בתפירה, למי בסידור השיער, וכשהיא רואה ילד בוכה מתקשרות דמעות בעיניה.

וכאשר פשטה השמועה בין הדיירים שהנהג של בית המלון הגדול הסמוך נתן עיניו בפראנסיס, היתה השמחה רבה. אחדות מן הנשים בלכתן לטייל אל המלון – ויש אומרים שבכוונה הלכו לשם – סיפרו, שבחור יפה והגון הוא. ואף אנחנו ראינוהו פעם. איש כבן שלושים וחמש, ששיבה זרקה ברקותיו, מתהדר בלבושו ומדבר במבטא סלאווי… והכול אמרו לדבק טוב.

דברנית היא פראנסיס טובת־הלב שהיתה הולכת ומספרת על אושרה לכול. סיפרה שהוא לקחה במכונית וחיבקה ונשקה ואמר לה, שהיא מוצאת חן בעיניו ושבמוצאי שבת “יוציאנה”: יקחנה לליבּרטי הסמוכה לקאבארט ושם ישתו, יאכלו וירקדו. אמנם חיסרון אחד היה לו, לפי דבריה, שהוא שותה יותר מדי וכשהוא רואה בקבוק יי"ש קשה לו לעמוד בניסיון. אולם ידוע היה לחבר־הדיירים, שגם היא אהבה את הטיפה המרה, ובספרה על שתייתו הצטחקו איש אל רעהו וקרצו עין זה לזה.

וכך התחילו כל הנשים הצדקניות ולא צדקניות להתעסק ב“יציאה” של פראנסיס. זו נותנת צמידים לידיה וזו משאילה עגילים לאוזניה; זאת מייעצת כיצד לסדר את שׂערה וזאת משאילה לה חולצה מתאימה, והיא גם היא שומעת לעצות ופניה מאירים בטוב־לב.

ידעו הכול גם את הסימן שצריך היה להינתן לה: בשעה אחת עשרה, לכתגמור את עבודתה, ישתחרר גם הוא מעבודתו, יגש במכוניתו, ישרוק שלוש פעמים והיא תצא אליו.

כל הדיירים היו מוכנים לכך. מראשית הערב התכוננו. בשבתם בחצר מול ההרים ההולכים וכהים והצללים הגדלים והעבים הוורוּּדים, באו זכרונות ממוצאי שבת של ימים רחוקים. כביכול, דיברו על דברים של מה בכך, על ארוחת הערב ומרק הסלק, והדג המלוח, וכמה מילים כל אחד הלך ברגל במשך היום, וכמה מרוויח בעל המלון – אבל דברים לא היו אלא מן השפה ולחוץ וההרהורים היו מלאים ורד העננים ושחור הצללים, וזכרונות מארץ רחוקה רחוקה שלא יראוה עוד. וזכרונות על עיירה קטנה שנחרבה, שבשעה זו היו יוצאים שם בצוותא לאחורי העיר. ושריקה זו שעתידה פראנסיס לשמוע הזכירה שיחת לחש נשכחה מאותם הערבים הרחוקים, ועצב טמיר, וחדווה פתאומית שהיתה מציפה את הלב.

פראנסיס התהלכה בינינו באותו ערב הלוך וטפוף, הלוך והצטחק לכל אחד בבת צחוקה התמימה והטובה, כאילו רצתה לשתף את הכול בשמחתה הרבה.

אולם כשראיתי מרחוק את התלחשותם של שני הגברים הצעירים, שני השותפים ב“שאָפּ” קטן לבגדים, שהיו באים לראות את נשותיהם בסוף השבוע ובמשך שני ימי שהייתם היו מרבים בתעלוליהם, לא ניבא לבי טוב. ידעתי שיש להיזהר מגחלתם. מומחים הם בהרחקת כיסא מתחתיך בו ברגע שאתה רוצה לשבת, או לתת לך “האט פוּט”, שמשמעו לשים גפרור בור למעלה מסולייתך עד שתיכווה, או לשים נעץ על הכיסא שאת האומר לשבת עליו. האחד מהם גבה־קומה, קצת כפוף, ועינו ממצמצת תדיר בחיוך ערמומי, ושתפו רזה ודק, וראשו ארוך כראשו של סוס ואפו אורך ושיניו גדולות, והוא הולך אחרי ידידו ונדמה שפיו תמיד פתוח ומוכן לצחוק וליהנות מתעלולי רעהו.

מובן מאליו שעיני הכול היו ואתו ערב על פראנסיס המאושרה. אחרי ארוחת־הערב ואחרי הטיול הקצר שלאחר הארוחה הקשיבו הדיירים קצת כדרכם לראדיו, הסתכלו בטליוויזיה, ושוחחו ואמרו, הנה שוב עבר שבוע ושוב יעבור משנהו וכך עוברים כל החיים. וגברת שוואבּל דיברה בקול וסיפרה הלצה דשנה ובעלה המשותק הביט אליה בהערצה וכל גופו נמשך אחריה באהבה ובאמון, וגברת שפגלר ציוותה לבעלה שיביא את המאנדולינה, ומר שפגלר, שבמשך היום הוא איש מקומט ושמן ועגלגל, נדמה בנגנו במאנדולינה בערב לאותם בחורים צעירים אוּקראיניים המנגנים לפי נערותיהם את ניגוניהם, שתוגה ושמחה וגעגועים משמשים בהם בעירבוביה… רוב האנשים הבאים הנה פועלים מרודים הם או סוחרים זעירים, ולשבוע זה היו מצפים כל ימי השנה, ועתה נגמר השבוע ועליהם מחר לנסוע, ושוב עומדת לפניהם האימה הגדולה של קימת יום יום עם שחר ועמידת יום יום לפני המכונה, וריצת יום יום ל“שאפּ”, והקטטות הקטנות בבית בין אם לבתה ובין אשה לאחותה, והעבדוּת הגדולה האופפת אותך בצללים קטנים ורבים עד שאינך רואה אלא אור דק נשקף מתוך חָרָךְ, זהו האור של שבוע חופש זה שאתה מחכה לו כל השנה… אולם בערב זה נדחו יתר העניינים, והלב ניתן לפראנסיס, משל לחתונת שאַר וקרוב הדוחה את ענייני החול ומכניסה קצת שׁבּת בחיים.

פראנסיס לא נראתה מסביב. ליד בניין המלון הקטן היה צריף קטן שבקטנים ושם דרו העוזרים המעטים של בית המלון. ועתה יודעו הכול כי פרנסים יושבת בצריף ומחכה. לא רצתה שיראוה הכול בעלותה אל אוטומוביל וגם לא רצתה שיראוה מחכה. אדרבא, מוטב שיחכה הוא לה קצת. כך אמרו לה וכך החליטה: אחרי שישרוק היא תתמהמה כחמש דקות. ואז תצא מלובשת שמלתה החדשה והמעיל הקצר היפה ששאלה מאחת האורחות, והצמידים, והעגילים. יראה אותה עתה ויתמה: הרי יפה פראנסיס ומלובשת הדר… וידעה גם ידעה כי עם שריקתו לא יוכלו הדיירים ובעיקר הדיירות להתגבר על יצרם וּודאי יציצו ויראו אותה נכנסת אל המכונית ויושבת ליד הבחור שלה.

וכך התקרבה השעה האחת עשרה והושלך הס בחצר הקטנה. הגברת שוואבל הפסיקה את צחקה. האנשים פסקו לדבר. הירח יצא במלואו הלוך ושוט מתחת לקרעים של עבי כסף. דומה, גם העצים עמדו שקטים והקשיבו והשמים היו כחולים כהים. וכוכבים אחדים קטנים נצנצו ברקיע.

הרגעים היו ארוכים. הכול הסתכלו בשעוניהם. עברו דקות מספר אחרי השעה הקבועה, ועוד רבע שעה. אך עדיין שרר שקט, ויראו להפריע. בת צחוק הופיעה על השפתיים, הציפייה הכבידה, עד שפתאום פרץ קולה של מיסיס שוואבל:

– ודאי כי אין לו שעון לבחור… במקום לתת לה צמידים ועגילים, הייתם צריכים לתת לו שעון. הֶרילי, – היא פנתה לבעלה – הרילי, איל הצטרכתי לחכות לך שעה ארוכה כזו לא הייתי נישאת לך.

והרילי צוחק לו את צחוקו התמים ועיניו נאחזות בה ברפיון ילדותי.

נדמה שעם קולה ניתק דבר מה באוירת החצר. כאילו הכול חיכּו לאות שתוּתר הרצועה, ובבת אחת התחילו צוחקים ומדברים בקול. ציפייה המתוחה נפסקה. התחילו מדברים ומתלוצצים. מישהו נגע במאנדולינה והמיתרים השמעו צליל. השקט החגיגי הפך חול.

ובה בשעה ראיתי אופשר שגם אחרים ראו זאת, כי שני השותפים הליצנים לא היו אתנו. לבי ניחש כי ידם באמצע. ואחרי שעה קלה נכנסו הדיירים אחד אחד אל חדר־האוכל לשתות חמין, כדרכם. בעלת הבית הזקנה הגישה תה ותופינים והאנשים התלוצצו על דא ועל הא, ומפה לפה נשמעה גם המלה “פראנסיס”. והנה נכנסו זה אחר זה גם שני השותפים, הכפוף גבה־הקומה, שעינו ממצמצת בחיוך ערמומי, ואחריו רעהו, שראשו ארוך וגדול כראשו של סוס ופיו מוכן לפרוץ בצחוק…

הראשון החל:

– נו… פראנסיס מחכה לו עדיין?

והשני פתח את פיו הגדול והרחב ובצחקו נתבלטו שיניו הגדולות. הוא הראה בצהלה על רעהו:

– הדבר עולה לו בשני דולארים… הוא מתגולל עתה בקיאו כולו שיכור… הראינו לו לגוי משקה ושכח על הכול…

ובעברי אחר כך ליד צריפה של פראנסיס המלצרית, שמעתי קול בכי חנוק…

ח. הריקוד

זוהי הפעם הראשונה שגברת צ’סלר באה אל מלון קטן זה. לא יכלה עוד לנסוע למלון הקודם. שם כל פינה ופינה היתה מזכירה אותה את אייבּי בנה יחידה שנפל במלחמה. בילדותו היתה לוקחת אותו אותה שמה בכל קיץ, ובכל משעול ושביל צצו הזכרונות… הנה טופפות רגליו הקטנטנות על המשעול כשהוא לומד ללכת בפעם הראשונה… הנה הסלע שהיה ניזק בו, והנה האגם שהטיל עליה יראה בכל פעם שאייבי רץ על ידו… וּמתעלה זו הוא רץ אליה, ילד דק ולבנבן, כשעיניו מאירות מהתלהבות וצפרדע גדולה בידיו… כשגדל ונסע למקומות אחרים היה בא על פי רוב לסופי שבועות לבית המלון של אמא… באחד הביקורים האלה התאהב. היתה שם מלצרית נכרית שלמדה באוניברסיטה של קוֹרנל, והובאה אל מלון על ידי אחת מחברותיה היהודיות. כאב הלב, ובאחד הערבים היא ישבה ובכתה לפניו. לא ידעה כיצד לברר לו את התנגדותה וניצחה בדמעות ובתחנונים… בכתה והתיפחה ואמרה שיוריד אותה שאולה, שתאבּד עצמה לדעת… ומה לא אמרה לו אז? והוא שמע בקולה ולא נשא אותה… ואף כי אמר לה אז דברים קשים: אמר לה כי היא מהרסת את חייו והי צר לו לעצמו שהוא כל כך קשור אל האם ושהוא שומע בקולה… ועתה אייבּי איננו, והדאגות אינן… והכול בסדר… כן, בסדר נורא… אין לדאוג… ואין יראה ואין שמחה. פשוט איננו ולא יהיה עוד.

לא יכלה לנסוע למלון הקודם. אמרו שם לבעלה במלים ברורות שלא יביאנה. היה זה בית מלון גדול והאנשים באים ליהנות מחייהם והרבה מבין האורחים מכירים אותה, והיא איננה מתאוננת ואינה מדברת כי אם יושבת לבדה ואינה עונה על השאלות. יראו האורחים לדבר בפניה ויראו לצחוק בנוכחותה, ובעברה בחצר הושלך הס… וכך אמר בעל בית־המלון לבעלה בדברים של ידידות, כי אמנם צר לו מאוד, שמכיר הוא אותם זה שנים על שנים ומכבד אותם, והלא ידוע כמה אהב וחיבב את אייבי, אולם מה לעשות והוא תלוי באורחים, ובסך־הכול פרנסתו תלויה בשני חוֹדשי־קיץ אלה, ואם האנשים ילכו, יישאר בלי כול.

כאן במלון הקטן קיבלו אותה בסבר פנים יפות. ראשית, היה חידוש בה ושנית, רוב הנשים לא היו צעירים ונכמרו רחמיהם על האשה האומללה. ומלבד זאת היא היתה משונה מכולם ושימשה חומר לשיחה… כבת ארבעים היתה ומראה ותוֹארה כבת שלושים: דקת־מותן, שחורת־שיער, מלובשת בשמלה שחורה, עגילים גדולים באזניה וצמידים על ידיה כהולכת אל משתה, אך יושבת לבדה וכמעט לא מטיילת.

ורק פעם פרצה מחוץ לחוג שעגה לה לעצמה. אל בעלת הבית באו שתי אורחות, האחת קרובתם מניו־יורק ושניה חברתה של זו, נערה נוֹכרית בלונדית ממוצא סקאנדינאבי. וזו הנוֹכריה נראית לה לגברת צ’סלר דומה לאהובתו של בנה המנוח. אותם השערות והעיניים, והחיוך הפיקח, והאף הקטן, והתנועות השקטות, האטיות.

אותו ערב באו עוד צעירים אחדים, וכשהתחילו לרקוד, ישבה האם השכולה כולה מלובשת כלחתונה ולא גרעה עין מן האורחת הנוכריה, ולאחר ריקודים מספר קמה כסהרורית וניגשה אליה וביקשה בתחנונים:

– רקדי אתי…

תמהה קצת הנערה, אבל לא רצתה לסרב והתחילה לרקוד אתה. אך זו לא הרפתה ממנה. הכול ראו אותה מרקדת ואחד אחד יצאו מן המעגל, אך זו לא הרפתה וביקשה שימשיכו את הנגינה. הנערה לא ידעה את האשה ואת טיבה, אך בראותה את התלהבות האשה אות תנועותיה המשונות, נבהלה. האשה חיבקה אותה בריקודה, משכה אותה אליה, ולחשה. בחדר הושלך הס. הכול עמדו מסביב והנערה הרגישה בזרות בשקט שהשתרר, אך יראה גם לחדול… עד שפתאום נפלה האשה השחורה גבוהת־הקומה ונתעלפה…

סיפרה אחר כך הנערה, כי בשעת הריקוד לפני שהתעלפה היא לחשה אליה: “אננה אהובה… אננה יקרה…”

ונודע אחר כך לנו מפי הבעל, ששם אהובת בנו הנוכרית היה אַננה.

ט. בעל המאנדולינה

סיימון שפגלר המנגן במאנדולינה היה נראה צעיר בהרבה מאשתו. וכשהיו מתלוצצים על כך בחצר המלון, אשפר שהיו קטעי דברים מגיעים גם אליה. גבוהת־קומה היתה, רזה וקמוטת־פנים ושערותיה הצבועות ראו כתבן לח. היתה נושאת אתה תמיד ספר רוסי, וכשפנו אליה באידיש היתה מבקשת לחזור על השאלה ועונה אנגלית. כביכול, לא שגורה אידיש על פיה. הוא לא היה מנגן במאנדולינה אלא אם היא ביקשה אותו, בקשה שיש בה משום פקודה. ובנגנו היתה הומה לה לעצמה את ניגונים וטופפת ברגלה. כשהיה טועה או משמיע צליל זר, היתה מתמתחת וקוראת בקול: “לא כך, סיימוֹן, לא כך…” וכנער שסרח היה חוזר על המנגינה.

פניו היו נראים צעירים בערבים כשהקמטים לא נתבלטו: מאותם פנים עגולים שאינם משתנים עם הגיל. איש פשוט הוא שאינו קורא בספרים, ובקחתו עיתון בידיו אינו מביט אלא בתמונות, וכשהיו מנשארים שניהם לבדם אינם מדברים ביניהם. דומה, הוא היה ירא להישאר על ידה ולשתוק על ידה ונמשך תמיד אל החבורה, וירא להצטרף אל החבורה. יש שיושבים הגברים האחדים לשחק בקלפים והוא עומד על ידם מעונין, ובראותו את מבטה מיד חוזר אליה. ובעמדו על ידה נראה כבן לה. שפתה העליונה, הבלה, משורבבת ונופלת על התחתונה ברפיון, המצח גבוה והצואר דק, רק העיניים מאירות, ודומה, גבותיה דוקרות אותו.

לפני המסופר, יש להם בן מוסיקאי חשוב בהוליווּד אלא שהוא שונא את אמו ורק עם אבא הוא מתראה לפעמים. אומרים האומרים, כי לא יכול הילד לסלוח לה על שמתעללת בבעלה השקט. איש אחד ממכריהם סיפר לי על עברם ונטוה לפני רומאן של כפר קטן על גדות הדניפר. בחצר הפריץ המרוּוחת דר חוכר האחוזה העשיר ולו נערה זקופה ויפה שעיניה מנצנצות בשיגעון, ובו בכפר בית חייט ההולך בכפרים ובנו המנגן במאנדולינה. אבי הנערה רוגז ומאיים, אך הנערה קראה בספרים ורוצה גם היא להיות גיבורה. בורחים השניים לאמריקה, ובניו־יורק של אותם ימים רחוקים הם גרים בדירה קטנה ואפילה בנוֹרפוֹלק־סטריט, והבעל עובד מן הבוקר עד הערב, והחיים קשים, וכשנולד ילד, קשה העבודה שבעתיים, והייחוס שלה אינו ייחוס כלל, והשכנים שונאים אותה והיא משלמת להם בשנאה. עוברים שבועות שאינה מדברת עם איש. רק המאנדולינה והנגינות מזכירות אותה ימים עברו, ולפעמים, אחרי יום של עבדוה קשה, היא מכריחה אותו לשבת ולנגן עד חצי הלילה ויותר… הוא עייף והשכנים עייפים וקוראים להם מן החלונות כינויים מכינויים שונים, ומאיימים שישברו את המאנדולינה, ובלכתה ברחוב מראים עליה באצבע: זוהי האשה שבעלה מנגן לפניה אחרי יום עבדוה קשה… אף הילד ההולך וגדל מבקש שיפסיקו לנגן, כי לועגים לו חבריו.

רק ימים מספר ניגן סיימון שפגלר בחצר המלון הקטן, ופתאום פסק. ביקשנו אותו והוא לא אמר דבר אלא הצטחק והביט באשתו, והיא ישבה בלי לאמור דבר ועיניה כבושות בקרקע.

אולם כשהכול הלכו לטייל אחרי ארוחת־הערב, היו שניים אלה נשארים וצלילי המאנדולינה נישאים מחדרם, ואחר כך שניהם יוצאים: פניו מביעות היסוס ועלבון כנער שסרח ומורהו השאירו בחדר לאחר השיעורים בתור עונש, והיא התהלכה לידו זקופה, שקטה, ללא הביט על איש.

ואָמוֹר אמרו הליצנים שבחבורה, כי היא מרקדת לפניו בחדרם.

י. תשעה באב

בין חמישים הדיירים לא היו אלא מעטים שידעו כי היום ערב תשעה באב, וביניהם המורה העברי הזקן, הקצב מבּרוֹנכּס, ואול גם המשורר גבה־הקומה החיוור והרזה. הקצב הודיע לבעל המלון, שרוצה בארוחת־חלב בערב זה, והמורה היה עצוב וקודר ונפשו ירעה לו. משהוא חסר ולא ידע כיצד למלא את החלל. הוא ראה עצמו גלמוד ונעזב, ובצאתו יחידי אל השדה, נתנגן בו נגון הקינות מאליו… “איכה ישבה בדד… אלי ציון ועריה…” מלים וזכרונות ומראות הצטרפו למשהו גדול ולא ברור, והוא השתוקק לשבת על הארץ וספר הקינות בידו, לשבת ולקרוא בקול את הפסוקים העצובים. אך לא היה לו ספר קינות, ובעל המלון הטוב לא ידע מה לתת לו. רק זאת ידע, כי יש לו סידור ומחזור וחומש; על כל פנים הוא הכניסו אל חדרו, פתח לפניו את ארונו ואמר לו שיחפש בין הספרים. כבן עשר היה בעל בית־המלון בבואו לאמריקה וידע עוד קצת להתפלל, אבל קשהלו להבחין בין ספר לספר.

המורה מצא בארון מחברת שיריו האנגלים של בן בעל בית המלון שמת משחפת, סידור שחציוֹ אנגלית חציו עברית, קובצי שיירם אחדים באנגלית, מחזור ליום כיפור וחומש. הספרים היו מונחים זה על גבי זה ודפי החומש הישנים נתמוללו ביד, בפתחו אותו. באין ספר קינות, לקח את החומש.

ובינתיים פנה היום ונתארכו הצללים. העננים התפשטו קרעים קרעים. הדיירים נתפזרו זה בכה וזה בכה. בשדות הרחבים האלה העיקה הבדידות. מה טוב היה לשבת עתה חלוץ־נעל ליד הבית השקט המתמלא צללים ולקרוא מגילת איכה בקול. אולם ידע כי יצחקו לו, וביחוד ירא את הלעג העוקץ של בתו. כמה ימים כאלה עברו ולא הרגישם כראוי, לא הרגישם באופן ממשי… רק עד ההגיון הגיעו, מעין תמונות עוברות בסך… משק כנפיים היה חולף, צליל נגונים נשכחים עובר ושוב היה ממשיך דרכו.

כשלא בא המורה הזקן לארוחת הערב, שלחה אליו בתו את נכדתו שתקרא לו, וכשלא נענה יצאה עצמה ונפנפה בזרועותיה הארוכות ודיברה קשות בקולה הגברי:

– מאימתי נעשית אדוק כל כך? מאימתי התחלת לצום? כשהיית צעיר ובריא לא צמת, ועתה כשהרופא אומר בפירוש שעליך לאכול בזמן הקבוע…

ידע כי שומעים הם שם בחדר־האורל את דבריה לא נעים היה. אך עמד על דעתו והיא שבה כעוסה ורוגזת.

קבוצות קבוצות יצאו מחדר האוכל הקטן. הגברים פתחו את הדלת באדיבות עד שתעבורנה הנשים תחילה, איש חלק כבוד לרעהו וחיכה לו שיעבור תחילה. דיברו אגב הליכה על ארוחת־החלב שאכלו הפעם בשל הקצב מבּרונכּס. אחדים גינו אותו כי בגללו נהפך הסדר, ואחרים אמרו שאין רע אם פעם לא יאכלו בשר, כי הרי סוף סף טראדיציה היא ובכלל אוכלים די בשר. התלחשו גם על המורה הזקן שלא בא לארוחה. המם התמרמרו על הבת שגערה באבהי ומם דיברו בשבחה:

– זהו דבר שבהרגשה… כפי שאיש לא יצווה עליך לצום כך גם אסור לאמור לבן אדם שלא יצום.

– אבל הבת יודעת את אביה…

– אולי ירא הוא מפנינו… כלי קודש אלה… אני מכירם היטב. כשלא יראוהו יאכל תרנגולת עם קרה ועל כרעיה.

ומיסיס שוואבל הכריזה בקול, שהיא בכלל אינה מאמינה בכל ה“זאבּאבּאנעס” האלה… והא ראיה, היא יודעת על ראבּיי אחד, שהוא בכלל אינו כל כך. “אתם יודעים למה אני מתכוונת”, ושהיה עושה דברים שלא כאן המקום לספר עליהם ושבכלל… ואז עלה הרעיון בלבה של אחת הנשים, שבעלה היה שייך לפועלי־ציון בצעירותו וגם עתה הוא שייך אליהם ברוחו, אלא שבריאותו אינה מרשה לו להתעסק בעניינים אלה, לקבץ כסף לקרן הקיימת… ובעיני בעלה מצא חן הדבר:

– צדקת בהחלט… בכלל איני יודע למה לנו עתה תשעה באב… אדרבא, עלינו לשמוח בימים אלה… לשמוח ולעזור… זהו העיקר… לעזור.

האפלולית גדלה בחצר… מחלון חדרו של המורה זקן הגיע קול נוּגה של קריאת “איכה”. המשורר הרזה עמד והקשיב. אפשר שגם הוא רצה להילווֹת אליו אלא שלא עמד לו אומץ הרוח. העסקן, מי שהיה שייך בצעירותו לפועלי ציון, ניגש אליו:

– בוא ונקבץ כסף לקרן הקיימת…

אחדים נרגנו ונתנו:

– אני נתתי כבר שלוש פעמים בחדשים שעברו. בחנות לוקחים ומן האגודה לוקחים. הנה בבית שלי קוּפה מלא של שוברות.

ואחדים נתנו בחפץ לב. בעיני הגברת שוואבּל מצא הדבר חן והיא הכריזה בקול:

– כן, כן, ודאי שצריך לתת… תבורך שאתה הולך לקבץ… אנחנו חיים פה בכל טוב ושם אנשים מתים מרעב ואין להם גג על ראשם. אני ראיתי בקולנוע תמונה איך נלחמו…

ואשת העסקן מילאה אחריה. דיברה בקול נמוך ודק והביטה אל בעלה בדבר, כאילו ביקשה את הסכמתו. ודאי שמעה את הדברים לא פעם:

– כך נגאל את הארץ… לא בתפילות ולא בצום, אלא כל אחד יעשה ויפעל. וכי חושבים אתם, שאנחנו לא נתנו? בעלי תמיד נותן… מתפילות לא ניוושע…

היא שתקה רגע קל ולאֹוֹזניה הגיע ניגון המגילה מן החלון הפתוח:

– אדרבא, יתן גם הוא… יתן גם הוא…

בעלה העסקן נענע לדבריה בהסכמה כאומר: אפשר להוסיף כמה וכמה דברים, אולם לא עת לדבר היא. וציא שטר ושׂם על הקערה… היו עוד שטרות אחדים והיו גם מעות קטנות.

המורה הזקן שמע את הדברים. הוא הפסיק את קריאת המגילה, יצא אל המקבצים ונתן להם שטר מקופל. העסקן הביט אליו בניצחון, והגברת שוואבּל קראה בקול:

– כך, כך… כך צריך… אתה מתפלל וגם נותן… אני מכירה אנשים שמתפללים כל היום, אבל לא יתנו פרוטה…

המורה נכנס שוב אל החדר, ישב אצל המגילה, אך קשה היה שוב להתחיל בניגון הקודם. הוא ישב והביט אל הדפים ושפתיו נעו.

• נגה דורון ארד
• גיורא הידש
• דפנה פילובסקי
• אביבה רוזובסקי ז"ל
• אירית חיל
• שלי אוקמן