א. המקרא    🔗

ארבעה ועשרים הספר ‏ של התנ"ך הם היסוד והאוצר העקרי והיותר חשוב של הלשון העברית הקדומה. באלה ארבעה ועשרים הספר נשמרו לנו מסמכים לשוניים מזמן ארֹך, מקצתם בודאי מראשית דברי הימים של האֻמה ומקצתם מאחרי שיבת היהודים מגלות בבל ואולי גם מימי החשמונאים.

הספרים האלה, בצורתם שהם בידינו כעת, באו לנו מבעלי המסורה, שעל פעֻלתם אדבר בפרק מיֻחד להלן במבוא בחלק דברי הימים של הלשון, ופה עלי רק להעיר הערות אחדות בענין מהותה הלשונית של נסחת אלה הספרים שקבלנו מידם.

עד כה עוד לא יכלו החכמים שתקרו בדבר להשיב בודאות על השאלה אימתי נרשמו בראשנה בכתב ההגדות הקדומות של העם והזכרונות הראשנים של דברי הימים של האֻמה. וכמו כן אין לנו עוד יסודות חזקים כדי להחליט אם הלשון של הקטעים היותר קדומים שבספרים האלה היא בהויתה כמו שהיתה כשנרשמו אלה הדברים בכתב, או יד מזמן פחות או יותר מאֹחר שנתה קצת צורתה לפי מנהג הלשון של זה הזמן¹. רֹאים אנו, שצורת הלשון אפילו של הקטעים היותר קדומים דומה כמעט ממש לצורת הלשון בזמן שלמותה בימי המלכים והנביאים הגדולים, וזה נותן מקום לקצת חשד, מפני שדברי הימים של הלשונות מעידים שכל לשון חיה בפי העם משתנה מעט מעט, פֹשטת צורה ולֹבשת צורה חדשה בצורותיה הדקדוקיות. ומצד אחר, הנה רֹאים אנו גם בנסחה זו רשמים של קצת צורות קדומות כמו “אתי” לנקבה נֹכחת וכיוצא בזה, שנשארו בה בכתיב אעפ“י שאח”כ, בזמן קביעת הנסחה, לא היתה צורה זו נהוגה יותר². זה אות, כי הידים המאחֹרות לא נגעו בצורה הכתובה שהיתה לעיניהם. גם החרֻתּוֹת באבנים שנמצאו עד כה בא"י, שקצתן הן אולי עוד מימי השופטים. ורֻבן בודאי מימי המלכים, וכמו כן חרתת מישע מלך מואב בלשון המואבית שהיתה דֹמה מאד להלשון העברית, מעידות על אמתות הצורה הלשונית של הנסחה הכתובה אשר בידינו, לפי מה שהיתה הלשון בזמן אלה החרֻתות.

אך כל זה אינו אלא ביהס להאותיות הערֻמות של התבות, אבל ביחס להתנועות הקוליות של האותיות שהתבות מרכבות מהן, אין אנו יֹדעים מזה אלא מה שמסרו לנו בעלי המסורה בהנקוד שלהם, שאין ספק בדבר כי לא נתהוה אלא בזמן שבין חתימת התלמוד ותחלת ימי הגאונים, וחכמים רבים ובני סמך הטילו ספק באמתות השטה הקולית של הנקוד וקצתם אמרו כי הנקוד של בעלי המסורה אינו נֹתן לנו את הצורה הקולית של הלשון בחייה, אלא קריאה מלאכותית של בעלי המסורה בבתי הכנסת, ובפרט קצת החוקרים במשקל השירה העברית הקדומה, כמו Bickell וחבריו, הם, על סמך המשקל שהמציאו, נתנו תנועה קולית חדשה להרבה צורות דקדוקיות של הלשון העברית, וכמו שאמר החכם H. Grimme ‏במאמרו Gedanken über hebr. Metrik בהקבץ Vierteljahresschrift für Bibel-Kunde של Dr. M. Altschüler I, עמ' 7:

Bickell hält sich für berechtigt, im Namen der Metrik eine hebräische Sprache zu proklamiren, in der die massoretische Tradition aufs gröblichste misshandelt ist.

ואולם בזמן האחרון נשתנה היחס גם של חכמי אה"ע להנקוד של המסורה לטובה, וכבר כתב F. Buhl, בספרו Kanon und Text des Alten Testaments, § 89 לאמר:

Und zweitens ist es sicher, dass dies System ( (של נקוד בעלי המסורהkein erst durch spätere Reflexion künstlich gebildetes, sondern seinem wesentlichen Inhalte nach ein überliefertes ist, wos teils aus der Unfähigkeit der ältesten Massoreten, das System der Aussprache wirklich zu verstshen, teils aus seiner wesentlichen Übereinstimmung mit den Transkriptionen bei Hieronymus u. Origenes, und endlich aus den Zeugnissen über die Aussprache des ver wandten Phönicischen hervorgeht,

ועי' בענין זה עוד בהמבוא בחלק הדקדוק בפרק ההברה.

ובכן, בכלל, מבחינת הצורה הלשונית אין ספק בדבר כי הנסחה המסורה של ספרי התנ“ך היא יסוד אמתי שאין לפקפק בו, גם בדבר הנקוד בכלל, ונֹתנים לנו הספרים האלה שארית, בודאי מצערה מאד, מהלשון העברית של שני זמנים, של זמן פריחתה בימי המלכים והנביאים הגדולים, ושל זמן קלקולה וירידתה אחרי גלות בבל. מצורות הלשון מזמנים קדומים יותר נשארו עוד רשמים מספיקים כדי שנוכל לעשות לנו מֻשג כללי ממנה, כמו שיבֹאר להלן בהמבוא בחלק דה”י של הלשון והדקדוק.

שאלה אחרת היא. עד כמה נסחה זו מקור נאמן לנו מבחינת “חֹמֶר” הלשון, הוא אוצר המלים, ומבחינת צורות מיֻחדות של קצת השמות והפעלים, רצוני לאמר, אם באמת כל המלים הנמצאות באלה הספרים בנסחה המסורה היו במציאות בלשון החיה או לפחות כך באמת יצאו מפי מי שאמר את הדברים, ואם כל הצורות של המלים שמשו בלשון החיה. ומה שנותן [מקום] לפקפוק זה הוא, שבהרבה מלים לא מצאו המפרשים פרוש מספיק לפי ענין הכתיב וקצת צורות של הנסחה המסורה אינן לפי חקי הדקדוק, ולכן גזרו רבים מהחדשים כי הנֻסחה משֻבשה במקומות האלה והמלים האלה והצורות האלה הן או טעות סופר, שכבר מצאוה קובעי הנסחה שלנו בהנסחאות שבאו לידם או טעות קובעי הנסחה בעצמם, מפני שבהנחסה שהיתה בידם היתה מלה זו מטֻשטשה או לקויה, וכתבו קֹבעי הנסחה המסורה מה שראו עיניהם, או זו טעות שנפלה בספרים שלנו אחרי קביעת הנסחה, או תקון סופרים של אלה קובעי הנסחה המסורה בכונה מהכונות שהיו להם.

והנה בדבר הצורות הדקדוקיות הזרות, כבר בררו קצת החוקרים החדשים, כי דוקא הן ראיות מוכיחות לאמתות הנסחה המסורה, והראו על פי מה שמצאו חכמי הלשונות בכלל, שבלשון חיה טעות הלשון (בגרמנית Vergesslichkeit der Spreche) היא בטבע הלשון ויש לקצת הטעֻיות האלה סבה בטבע הנפשי של המדברים. ובנֹגע להמלים שיש לפקפק במציאותן בלשון החיה ואם באמת יצאו מפי הכותב בעצמו, הנה בעצם הדבר בודאי אין לכפֹר באפשרות, שהנסחאות שבאו לידי קֹבעי הנסחה שלנו היו כבר משֻבשות בקצת מקומות, על זה מעיד שנוי נסחאות בקצת פרשיות בתהלים שבאו כפלים בשני מקומות, כמו: מעוז, מעון… תקוני סופרים אחדים בכונה מיֻחדה הזכירו חכמי התלמוד בעצמם, וכן יש תקונים בנסחה המסורה והם הקרי במקום הכתיב, אבל זה הקרי בעצמו מלמד אותנו כמה היו קבעי הנסחה נזהרים לא לנגע בהנסחה שמצאו, כי אפילו במקום שלפי דעתם צריך לקרא באפן אחר, לא כמו שמצאו כתוב, לא מחקו את הכתיב אלא הניחוהו וכתבו הגהתם בצדו. וכבר אמרו זאת חכמי התלמוד בפרוש על ענין הנקֻדות בקצת מקומות, למה “נקוד על לנו ולבנינו וכו' אלא כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך, אומר אני לו כבר נקדתי עליהן, ואם אומר לי יפה כתבת, אעביר נקודה מעליהן” (אבדר"ג פרק לד)³.

אבל דוקא בהמלים המוזרות אין לחשד תקון זה, כי רגלים לדבר, שמי שמזַיֵף נסחה, גם בכונה רצויה לפי דעתו, הוא מתקן במלה שאין מקום לפקפק בה. ומאחרי קביעת הנסחה המסורה היו הספרים כל כך קדושים בעיני העם, ששום אדם לא העיז לנגע בה בכונה, וכל כך שמרו אותה וגדרוה בגדר לפנים מגדר ע“י המסורה, שאי אפשר שנשתבשה אחר כך. ובאמת, כל שנויי הנסחאות שנמצאו עד כה ושנתפרסמו בהתנ”ך של Kennicot ובהתנ"ך החדש של גנזבורג, הם שנויים כל כך קלים. שאפשר להחליט החלטה גמורה, כמו שכבר כתב Dr. Steuernogel בספרו Lehrbuch der Einleitung in das Alte Testament, 1912, כי הנסחה אשר בידינו היא היא הנסחה שנקבעה בזמן קביעת הנסחה בלי שנוי, לפחות בצרוף האותיות⁴.

ובדבר המלים שנתקשו בהן המפרשים, הנה בקצתן מצאו קצת מהחדשים פרוש נכון, ורבים מהן עלה בידי לפרש פרוש טבעי דוקא על פי צורתן בנסחה החדשה, בסיוע הלשון הערבית.

וגם אותן קצת המלים שנשתרבבו באמת ע“י שבוש בנסחה המסורה, ואפילו אם אין להן סמך בהלשונות האחיות, יש להן זכות להחשב מלים של הלשון העברית במשמעה לפי הענין, כי בכח קדֻשת הנסחה בעיני העם הסכים העם על מלה זו והסכמת העם היא שנֹתנת למלה מן המלים זכות בכל לשון. גם בלשונות אה”ע נתקבלו מלים שנתהוו בטעות, כמו שכבר הזכרתי למעלה.

ובדבר הכתיב והקרי, הנה כבר הוכיחו החכמים כי על פי רב הכתיב הוא יותר קדום ויותר אמתי, הכתיב הוא מה שמצאו כתוב בנסחה שהיתה בידיהם, אלא שמפני סבה מן הסבות לא הבינו את הכתיב וכדומה בזה, וחשבו שצריך לקרא באֹפן אחר, ובקצת מקומות טעו בדבר. אך להלשון “אלה ואלה דברי אלהים חיים”, מפני שכל אחד בזמנו היה מקֻבל באֻמה, ולכן החובה להביא את שניהם בְּהַמִּלּוֹן⁵.

 

ב. החרֻתּוֹת    🔗

הדברים החרותים באבן הם העדים היותר נאמנים ללשון, כי דברים שבעל פה וגם דברים שבכתב עלולים להשתנות וגם להזדַיֵף, בשוגג או במזיד, ברבות הימים, אבל דברים שנחרתו באבן, הנה אבן זו באמת מקיר תזעק את צורת הלשון כמו שהיתה בזמן שנחרתו הדברים עליה. יש שהחרֻתּות הן מעשה יחיד, ופעמים שהיחיד היה עם הארץ והחרֻתּות הן משֻׁבשות מבחינת מנהג הלשון הספרותית, שהיה נהוג בלשון בזמן ההוא, אבל אלה החרתות חשובות מבחינת טיבה של הלשון ההמונית וההברה ההמונית.

אבל, עד כה לא נגלו חרֻתות עבריות אלא מעטות מאד⁶. ושתי סבות לדבר. הראשנה והעקרית, שהיהודים באמת לא היו עם חורת דבריו באבן. והשניה, שעד כה. מפני מעמד הדברים בא“י, לא היה אפשר לחפר הרבה במעמקי אדמתה. ומעט החרתות שנגלו מפני שהן בלי נקוד, אין אנו יכולים ללמד מהן כלום בענין התנועות הקוליות של הלשון. ואעפי”כ הן חשובות מאד. מפני שהן מעידות ומקימות את הצורה הלשונית לפחות של האותיות שבנסחה המסורה של המקרא, ומבחינת אוצר המלים, והיותר ארכות שבהן גם מצד שמוש הלשון והכתב העברי העתיק.

א) הראשונה בזמן שנגלתה ובכמותה היא חרתת השִׁלֹחַ שנגלתה בשנת 1880 בקיר נִקְבַּת הַשִׁלֹּחַ.

1. חרֻתת השלוח - (צורתה בכתב העברי העתיק)

1. לוח גזר -(צורתו בכתב העברי העתיק)

וזו העתקתה בכתב אשורי:⁷.

1… הנקבה. וזה. היה. דבר. הנקבה. בעוד………………..

2 –גרזן. אש. אל. רעו. ובעוד. שלש. אמת. להנק[ב. נשמ]ע. קל. אש. ק

3 רא. אל. רעו. כי. הית. זדה. בצר. מימן. ומ ?? אל. וביום. ה

4 נקבה. הכו. החצבם. אש. לקרת. רעו. גרזן. על. [ג]רזן. וילכו [.]

5 המים. מן. המוצא. אל. הברכה. במאתים. ואלף. אמה. ומ[א]

6 ת. אמה. היה. גבה. הצר. על. ראש. החצב[ם]

זו החרתה היא, לפי דעת הכל, מזמן מלכי יהודה, מימי יחזקיה או מנשה.

ב) השניה לפי חשיבותה היא “לוח הזמנים” שנגלה במעמקי אדמה בחפירות גזר על ידי החופר המפרסם A. Macalister בשנת 1908, ונתפרסמה ב 1909 ב QPEF ובספרו של Clermont-Ganneau, ואח"כ בספרו הגדול של “Excavations de Gezer”,Macalister ואצל Lidzbarski בעתונו Ephemeris כרך III, עמ' 36 – 43.

וזו העתקתה בכתב אשורי:⁸

1 ירחו אסף / ירחו ז

2 רע / ירחו לקש

3 ירח עצד פשת

4 ירח קצר שערם

5 ירח קצרו כל

6 ירחו זמר

7 ירח קצ

[מאחורי הלוח:] פניה

והנה Macalister בעצמו ורב שאר התכמים שחקרו בחרֻתה זו דעתם נֹטה כי זה מעין “לוח הזמנים” של עבודת האדמה. ובאמת, כמעט ממש כעין לוח זה נמצא לוח הזמנים של השנה בתוספתה (תענ' א, 7): “חצי תשרי מרחשוון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קור, חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב קייץ, חצי אב אלול וחצי תשרי חום”. ועי' לזה לזה עוד קטע מכתב אביתר הכהן מזמן הגאונים Schechter, Saadiana, דף 93.

ובנֹגע להזמן שבו נחרת ה“לוח” הזה בלוח האבן, דעתו של Macalister היא שהוא מזמן לא יאחר משש מאות שנה לפני ספירת הנוצרי, והחוקר בחרתות ‏Lidzbarski סבר שהוא מזמן עוד יותר קדום ועתיק, ואפשר באמת שהוא מזמן השופטים

ג) החרתה השלישית היא רשימה של מדות הלח, חרותה על קטע של כד, נמצאה בחפירות שושן (Susa), ונתפרסמה ע“י Clermont-Ganneau ב Recueil d’Archéologie Orientale, VII, עמ' 294 – 304 ולוח V, ובקבץ הכתבות השמיות של המכון הצרפתי Répertoire d’Epigraphie Semitique, II, מס' 665. לפי דעת החכם de Morgan החרתה היא בלי ספק מזמן לפני הפרסים, וא”כ מזמן מלכי יהודה האחרנים.

וזו העתקתה בכתב אשורי:

הן וחצי הלג ורבעת הלג

………… ת הלג

גם כעין רשימה כזאת נמצאת במשנה:

“הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין, לוג וחצי לוג ורביעית לוג” (מנח' ט, ב)

ד) החרתה הרביעית: חותם על ביצית בכתב כנעני, וזו העתקתה בכתב אשורי:

לשמע / ע

בד המלך (Répert. d’Epigr. Semitique, II, מס' 614).

ה) חותם:

לעבדיהו

עבד המלך (שם, שם מס' 864).

ו) על תושבת עמוד אבן:

ליהועזר ב

ן עבדיהו (שם שם, מס' 865 ואצל Lidzbarski ב Handbuch der nordsemitischen Epigraphik, I, עמ' 486). לפי דעת לידוברסקי מזמן לפני השלֹח).

ז) חותם:

לשמע

עבד ירבעם (Lidzbarski, ב Ephemeris für semit. Epigraphik, II, עמ' 140;Répert. d’Epigr. Semitique, II, עמ' 534)⁹.

ח) משקל פים (אצל רפאלי וכמו"כ Clermont-Ganneau, ב Rec. VIII, 62).

ט) המשקלות בקע (רפאלי JPOS I, עמ' 22).

י) המשקלות שחרות עליהם נצף (רפאלי שם, שם)¹⁰.

יא) חתימות כדים המצַינים את מקום מוצא הכד כמו:

למלך

ממשת (Rép. d’Ep. Sem., III, מס' 1242 C)¹¹.

יב) בכתב אשורי שעל בית החפשית בהר הזיתים, ירושלים:

זה [ה]קבר והמש[כ]ב לאלעזר חניה יועזר יהודה ושמעון יוחנן

בני יוסף בן… ב… [וליו]סף ואלעזר בני חניה

… מבני חזיר

[השוה Chwolson, Corpus Inscriptianum Hebraicarum, מס' 6]

הכתֹבת כפי הנראה מזמן אחרי החרבן, אולי במאה הראשנה.

יג) כתבת [בכתב אשורי] תחמגזר, היא: תחום גזר (Clermont-Ganneau ב Rec. Or. d’Arch., III, עמ' 118 – 121).

וכן כתבות על גלסקמאות שאחדות מהן פרסם לידזברסקי ב Ephemeris, II, עמ' 191–199.

על אלה החרתות העבריות צריך עוד להוסיף החרתה של מישע מלך מואב. היא כתובה בלשון מואבית, אך מואבית היתה היותר דמה לעברית גם בדקדוקה, האחת מלשונות האחיות להעברית שהיתה גם בה נהוגה ו' המהפכת עתיד לעבר, כמו שאבאר זה להלן במבוא בפרק הלשונות השמיות.

זו החרתה נמצאה בשנת [1868 ע"י הכמר קליין במקום דיבון המקראי בארץ מואב].

וזה נוסח החרתה¹²:

1 אנך. משע. בן. כמשכן. מלך. מאב. הד

2 יבני / אבי. מלך. על. מאב. שלשן. שת. ואנך. מלכ

3 תי. אחר. אבי / ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה / בנס – –

4 שע. כי. השעני. מכל. השלכן. וכי. הראני. בכל. שנאי / עמר

5 י. מלך. ישראל. ויענו. את. מאב. ימן. רבן. כי. יאנף. כמש. באר

6 צה / ויחלפה. בנה. ויאמר, גם. הא. אענו. את. מאב / בימי. אמר. – –

7 וארא. בה. ובבתה / וישראל. אבד. אבד. עלם. וירש. עמרי. את. [אר]

8 ץ. מהדבא / וישב. בה. ימה. וחצי. ימי, בנה. ארבען. שת. ויש

9 בה. כמש. בימי / ואבן. את. בעלמען. ואעש. בה. האשות. ואב[ן]

10 את. קריתן / ואש. גד. ישב. בארץ. עטרת. מעלם. ויבן. לה. מלך. י

11 שראל. את. עטרת / ואלתחם. בקר. ואחזה /ואהרג. את. כל. העם. –

12 הקר. רית. לכמש. ולמאב / ואשב. משם. את. אראל. דודה. וא[ס]

13 חבה. לפני. כמש. בקרית/ ואשב. בה. את. אש. שרן ואת. אש

14 מחרת / ויאמר. לי, כמש. לך. אחז. את. נבה. על. ישראל /וא

15 הלך. בללה. ואלתחם. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרם /ואח

16 זה. ואהרג. כל –. שבעת. אלפו. ג[ב]רן. וגרן. וגברת. ו[גר]

17 ת. ורחמת / כי. לעשתר. כמש. החרמתה /ואקח. משם. א – – –

18 לי. יהוה. ואסחב. הם. לפני. כמש / ומלך. ישראל. בנה את

19 יהץ. וישב. בה, בהלתחמה. בי / ויגרשה. כמש. מפני. ו

20 אקח. ממאב. מאתן. אש. כל. רשה /ואשאה. ביהץ. ואחזה.

21 לספת. על. דיבן / אנך. בנתי. קרחה. חמת. היערן. וחמת

22 העפל / ואנך. בנתי. שעריה. ואנך. בנתי. מגדלתה / וא

23 נך. בנתי. בת. מלך. ואנך. עשתי. כלאי. האשו[ח. למ]ין בקר[ב]

24 הקר / ובר. אן. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העם. עשו. ל

25 כם. אש. בר. בביתה / ואנך. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר

26 י. ישראל / אנך. בנתי. ערער. ואנך. עשתי. המסלת, בארנן.

27 אנך. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא / אנך. בנתי. בצר. כי. עין.

28 – – – – ש. דיבן. חמשן. כי. כל. דיבן. משמעת / ואנך. מלכ

29 ת – – – – מאת. בקרן. אשר. יספתי. על. הארץ / ואנך. בנת

30 י. – – [מהד]בא. ובת. דבלתן / ובת. בעלמען. ואשא. שם. את. מע

31 – – – – – – – – – צאן. הארץ / וחורנן. ישב. בה. בת–וק – – אש

32 – – – – – – – – – אמר. לי. כמש. רד. הלתחם. בחורנן / וארד – –

33 – – – – – – – – – – – בה. כמש. בימי. ועל–דה. משם. עש – – –

34 – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – שת. שדק / ואנ – –

והיו חכמים שפקפקו באמתותה¹³, אבל כבר הסכימו כל החכמים שהיא אמתית, ואם עוד היתה חסרה ראיה, הנה גלוי גוף הספר של בן סירא בעברית הביא ראיה שאין מקום יותר לשום פקפוק, והיא, כי גם בו נמצאת המלה אשיח – אשוח למקוה מים, כמו שכבר העיר על זה Stanley A. Cook, JQR, שנת 1903, October, דף 260¹⁴.

גם החרתות של הלשון הכנענית יש לחשב בין המקורות של הלשון העברית, בי באמת גם את הלשון הכנענית יש לראות לא כמו לשון לבדה, אלא כמו שנוי לשון, כמו Idiom של הלשון העברית, כמו שכבר חשב אותה ישעיהו: מדברות שפת כנען (יט, יח) וכו', ‏ וכמו שאֹמַר להלן בפרק הלשונות השמיות. אך מפני כמותן ומפני שהן כבר נקבצו בספרים המיֻחדים העֹסקים בלשון הכנענית, אין צרך להעתיקן פה, ואסתפק רק באחת מהן. זו של אשמנעזר, לדמיון¹⁵:

1 בירח בל בשנת עשר וארבע - - - - -למלכי מלך אשמנעזר מלך צדנם

2 בן מלך תבנת מלך צדנם דבר מלך אשמנעזר מלך צדנם לאמר נגזלת

3 בל עתי בנמסכיממאזרמיתמבנאלמת ושכב אנך בחלת ז ובקבר ז

4 במקם אש בנת קנמי את כל ממלכת וכל אדם אל יפתח אית משכב ז ו

5 אל יבקש בן מנם כ אי שם בן מנם ואל ישא אית חלת משכבי ואל יעמ

6 סן במשכב ז עלת משכב שני אף אם אדמם ידברנך אל תשמע בד(בר)נם כ כל ממלכת ו

7 כל אדם אש יפתח עלת משכב ז אם אש ישא אית חלת משכבי אם אש יעמסן במ

8 שכב ז אל יכן לם משכב את רפאם ואל יקבר בקבר ואל יכן לם בן וזרע

9 תחתנם ויסגרנם האלנם הקדשם את ממלכ(ת) אדר אש משל בנם לק

10 צתנם אית ממלכת אם אדם הא אש יפתח עלת משכב ז אם אש ישא אית

11 חלת ז ואית זרע ממל(כ)ת הא אם אדמם המת אל יכן לם שרש למט ו

12 פר למעל ותאר בחים תחת שמש כ אנך נחן נגזלת בל עתי בנמס

13 כיממאזרמיתמבנאלמת אנך כ אנך אשמנעזר מלך צדנם בן

14 מלך תבנת מלך צדנים בן בן מלך אשמנעזר מלך צדנם ואמי אמעשתרת

15 כהנת עשתרת רבתן המלכת בת מלך אשמנעזר מלך צדנם אם בנן אית בת

16 אלנם אית [בת עשתר]ת בצדן ארץ ים וישרן אית עשתרת שממאדרם ואנחן

17 אש בנן בת לאשמן [ש] קדש ענידלל בהר וישבני שממאדרם ואנחן אש בנן בתם

18 לאלן צדנם בצדן ארץ ים בת לבעל צדן ובת לעשתרת שם בעל ועד יתן לן אדן מלכם

19 אית דאר ויפי ארצת דגן האדרת אש בשד שרן למדת עצמת אש פעל ויספננם

20 עלת גבל ארץ לכננם לצדנם לעל[ם] קנמי את כל ממלכת וכל אדם אל יפתח עלתי

21 ואל יער עלתי ואל יעמסן במשכב ז ואל ישא אית חלת משכבי לם יסגרנם

22 אלנם הקדשם אל ויקצן הממלכת הא והאדמם המת זרעם לעלם

להזמן השני של הלשון, ובכתב אשורי, יש יותר חרתות. וכמעט כלן הן רק כתבים ממצבות על קברים. אימתי התחילו היהודים לכתב על מצבות של קברים? אין ספק בדבר, כי בזמן התלמוד כבר היו כתבים: הקורא כתב שע"ג הקבר (הוריות יג:)¹⁶.

היותר עתיקה בהן היא זו שעל “בית החפשית” בירושלם (למעלה מספר יב), והשאר באו בקבצים מתחלפים, Chwolson, Luzatto, Clermont-Ganneau, G. S. Ascoli, והכתב שעל בית הכנסת של כפר ברעין (Altjüdische Denkmäler, Harcavi, עמ' 125) ובפרט Repertoire d’Epigraphie Sémitique, I, מספר‏ 63, 243, 321–,323382, 383, 487, 499. II, מספר 512, 578, 859, 863, ומזמן המאחר בהרבה קבצים שנתפרסמו בארפה.

 

ג. בן־סירא    🔗

בתלמוד ומדרשים נזכר בקצת מקומות ספר בן סירא. ובמד“ר לקהלת על הפסוק “ויותר מהמה” אמרו: כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ”ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא.

בגמרה ירושלמי (סנהד' י, א) אמרו: הקורא בספרים החיצונים כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענה. ובבבלי שם ק: אמרו: רב יוסף אמר בספר בן סירא נמי אסור למיקרי. ונשאו ונתנו בגמרה סנהד' שם, מפני מה אסור לקרא בספר בן סירא, והביאו שם מאמרים ממנו, שלשה בארמית והשאר בעברית ואלה הם שבעברית:

בת לאביה מטמונת שוא מפחדה לא יישן בלילה בקטנותה שמא תתפתה בנערותה שמא תזנה בגרה שמא לא תינשא נישאת שמא לא יהיו לה בנים הזקינה שמא תעשה כשפים.

מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא אל ביתך.

אשה טובה מתנה טובה בחיק ירא אלהים תנתן. אשה רעה צרעת לבעלה. אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים. העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה כניצוץ מבעיר גחלת.

רבים יהיו דורשי שלומך גלה סודך לאחד מאלף.

משוכבת חיקך שמור פתחי פיך.

אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום (שמא למחר איננו ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו)¹⁷.

כל ימי עני רעים (משלי טו, טו) בן סירא אומר אף לילות. בשפל גגים גגו ובמרום הרים כרמו ממטר גגים לגגו ומעפר כרמו לכרמים¹⁸.

[ואותם המאמרים בקצת שנויים ומספר מאמרים אחרים כמותם נמצאים במקומות שונים בספרות התלמודית. המקומות האלה מסֻדרים יחד בספרם של Cowly ו-Neubauer, Hebrew of a portion of Ecclesiasticus, עמ' 27 והוספות לרשימה זו במאמרו של ב. ז. בַכר, JQR XI, עמ' 344 וכו‘, ושל ש. שכטר, שם XII, 459 וכו’, ושל בַכר, XII, 286 וכו'].

זהו כל מה שנמצא מספר בן סירא בעברית בתו“מ, וזהו כל מה שעד הזמן האחרון ידענו ממנו בלשון עברית, והכל חשבו שגוף הספר נאבד כמו שנאבדו לנו הרבה ספרים בעברית מהזמנים הקדומים. ‏ רק בלשון יונית ‏ נשמר הספר בין הספרים החיצונים (Aporcypha) של התנ”ך בתרגום השבעים ובראשו הקדמה מדבר בה נכדו של בן סירא ואֹמר שהוא תרגם את ספרו של זקנו מעברית 'Εβρϰιϰόν ליונית. ואעפי"כ פקפקו קצת החכמים אם באמת נכתב גוף הספר בעברית. ואמרו, כי אולי הכונה בהשם 'Εβρϰιϰόν היא להלשון שדברו היהודים, ובהיות שלפי דעתם דברו היהודים בזמנו כבר ארמית, לכן גם הספר נכתב בארמית. וכמו כן [נשמר הספר גם] בסורית וברומית.

והנה, בשנת 1896 שבו שתי נשים אנגליות מנסיעתן להר סיני והביאו אתן שני דפים בכ“י שמצאו בהכמריה היונית הבנויה על ההר ההוא, והם היו כתובים פנים ואחור בשתי לשונות, זו על גבי זו שתי וערב, הכתב העליון שתי ביונית והכתב התחתון עֵרב בכתב עברי. וכשחזרו ללונדון, נתנו שתי הגבירות את שני הדפים להחכם המפרסם פרופיסור ש. שכטר לבדקם, והוא בעינו החדה מצא, כי הכתב העברי [מכיל] שתי פרשיות מבן סירא. ואחרי עיון בא לכלל החלטה, כי זה קטע מגוף הספר שכתבו בן סירא בעצמו, ויפרסם דמיון צורה מגוף הכתב יד ב Expositor, 1896, July, עמ' 1–15 ודעתו על מהותו, וכמו שזה מזדמן לפעמים בדברי הימים, ששני מקרים, שיש ביניהם קרבה פנימית. יקרו זה אחר זה, אעפ”י שלא היה שום דבר שגרם לכך, כן קרה גם הפעם. לא עברו שנים מועטות, ובין כתבי היד הרבים, שהוציא ד“ר שכטר מאפלת הגניזה של בית הכנסת העתיק בקהיר לאור עולם, מצא דפים שאחרי הבדיקה נתברר, שגם הם קטעים מספר בן סירא, ויפרסמם שכטר יחד עם חברו החכם טאילור (Taylor) בהספר הנאה The Wisdom of Ben Sira, Cambridge, 1899, עם הערות נצרכות. ואח”כ מצאו גם אחרים בגניזה זו עוד דפים אחרים מזה הספר, ויפרסם קצתם החכם ישראל לוי, וכשנתחברו כלם יחד ונסדרו לפי הסדר נמצא שיש בהם רב ספר בן סירא שנשמר בהתרגומים העתיקים.

זה היה מאֹרע חשוב בדברי הימים של הספרות. חכמים רבים בעלי מקצוע בחכמת הלשון העברית בעמנו ובאֻמות העולם חקרו ודרשו בכל הקטעים שנגלו ובדקו אותם והעריכו אותם עם הנסחה של בן סירא בלשון יונית וסורית, וקצתם פקפקו בהחלטתו של שכטר וחבריו כי זה הוא גוף הספר בגוף הלשון שכתב בן סירא. בפרט חלק על החלטה זו החכם ישראל לוי, ויאמר כי זה תרגום חדש שעשה איש בזמן הגאונים אולי בפרט מהתרגום הסורי, אבל בסוף הסכימו כמעט כל החכמים בני סמך שזהו באמת גוף ספר בן סירא בלשונו של בן סירא בעצמו, וגם החכם ישראל לוי חזר בו באחרונה והסכים גם הוא לדעה זו, ואין יותר מערער ומפקפק עתה בזה.

ובאמת, מכל בחינה שנבחן הנסחה העברית הזאת, אי אפשר לאמר כי זה תרגום. בהרבה מקומות הנסחה אינה מסכמת אף עם נסחת אחד התרגומים העתיקים, ועל כרחנו עלינו לאמר כי זו נסחה אחרת עֹמדת בפני עצמה, וזו הנסחה בהרבה מקומות נֹתנת לנו פתרון החידות הקשות שכבר התלבטו בהן החוקרים בספר בן סירא לפי הנסחאות שהיו בידינו עד כה. מהנסחה העברית שנגלתה עתה אנו רֹאים, כי אלה המקומות הקשים בהתרגומים נולדו בסבת טעות המתרגם ולא-הבנתו כונתו האמתית של המחבר, ואעפ“י שהמתרגם היוני היה נכדו של המחבר, הנה בעצמו העיד בהקדמתו, שבמקומות הרבה היה קשה עליו לתרגם, מפני שלא מצא בלשון יונית מלים מתרגמות את הלשון העברית כל צרכה. ורגלים לדבר שהוא חי באלכסנדריה של מצרים וידיעתו בלשון העברית כבר לא היתה עמֻקה ביותר, כמו מה שקרה לידִידְיָה האלכסנדרוני וחבריו. והמלים החדשות הרבות שיש בנסחה זו מעידות עדות שלמה, שזו הנסחה נתהותה בזמן שעוד היו שגורות בקרב הצבור היהודי מלים שאינן לא בתנ”ך ולא בתו“מ, או שעוד היה כח יצירה חיה להלשון ליצֹר יצירות חדשות, מה שפסק אח”כ בזמן הגאונים. כי בכל מה שהיה לנו מהלשון העברית בזמן הגאונים, כהלכה כפיוטים, וכמו כן כל מה שנגלה לנו עתה ע“י האוצר הגדול של הגניזה, אין ‏ אנו מצאים יצירות כמו המלים החדשות שבנסחה של הגניזה של בן סירא. היצירות ‏ של זמן הגאונים, רֻבן פַיטניות, הן מטבע אחרת, כמו שאבאר בחלק דה”י של הלשון, ואלו המלים החדשות שבנסחת הגניזה של בן סירא, אם הן יצירות חדשות, ולא מלים של המחבר ולא מלים שהיו במציאות בזמן ההוא, הן על כל פנים יצירות של לשון פחות או יותר חיה. ומלה אחת, היא אשיח למקוה מים, של חרֻתת מישע מלך מואב, מעידה על נסחת הגניזה שהיא אמתית, כמו שזו המלה בעצמה שבנסחה זו מעידה על חרתת מישע שהיא אמתית. וכמו"כ קצת דרך הדבור מעיד על לשון חיה עודנה¹⁹.

אמנם, אין בנסחת הגניזה כל המאמרים שהובאו בתלמוד, ומה שיש מהם אינם בכל מקום באותו הלשון ממש כמו המאמרים שבתלמוד. אך אין זה מכריע נגד אמתות נסחת הנניזה, כי אפשר שנשמטו קצת דברים מזו הנסחה בשגגת הסופר וכדומה, ואפשר שעשה המחבר בעצמו שתי מהדורות, ומה שהובא בתלמוד הוא ממהדורה אחרת ולא מהמהדורה שהיתה מצויה במצרים, שממנה העתקה נסחת הגניזה. ‏ גם בעצם נסחה זו נמצאו בקצת מקומות על גליונות הדפים הגהות בשנוי נוסח, וכמו“כ נמצא דפים כפולים מתחלפים זה מזה בקצת הפסוקים בשנוי נוסח. כל זה אפשר שמקורו הוא בשנוי הנוסח של שתי המהדורות שהזכרתי, ואם כך, שתי הנסחאות שוות בזכותן, עכ”פ בבחינת הלשון.

הלשון של נסחת הגניזה דומה כמעט ללשון קהלת וללשון המשנה. זמנה, גם מבחינה לשונית, הוא בין קהלת והמשנה, וכך אני מביא הסעדים ממנו אחרי קהלת ולפני המשנה, והמלים ממנו מסמנים בסימן המלים של המשנה.

דבר מובן מאליו הוא, כי בכ"י שהיה טמון באדמה מאות בשנים, בהרבה מקומות הכתב נִטשטש והיה קשה לכַון בודאות מה היה כתוב שם. קצת מקומות נלקו בחסר וכדו'²⁰.

וכבר נדפסו הרבה מהדורות בדפוס, והיותר חשובות בהן הן של שכטר וטילור, שהזכרתי, של ישראל לוי, של סמֶנד, של פֶטרס. המהדורה האחרונה של [דוד] כהנא, אין לה ערך מדעי, ובפרט שהוא מכניס בתוך הנסחה מה שהוא ממלא עפ"י התרגומים הקדמונים.

 

ד. בן־לענה    🔗

מספר בן לענה שהזכר בתלמוד ירושלמי עם בן סירא (עי' למעלה בתחלת פסקת בן סירא) לא נשאר לנו [דבר].

 

ה. ספר רפואות    🔗

בגמ' (ברכ' י:, פסח' נו.) נאמר: ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו וכו' גנז ספר רפואות והודו לו, ור' לוי אמר שם, כי לזה נתכון חזקיהו במה שאמר בתפלתו והטוב בעיניך עשיתי. ורש“י בברכות שם כתב בקצור: כדי שיבקשו רחמים, עכ”ל ובפסח' שם הוסיף: לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאין מיד, עכ“ל. והרשב”א (תש' ח“א, סי' תי”ג), אמר:

ושלמה עליו השלום שעשה ספר רפואות חס ליה לעשות דרכי האמורי ומה שגנזו חזקיה והודו לו אינו משום שהיה בו דרכי האמורי אלא שהחכם בחכמתו עשה ספרו בעניני המועילים הרבה בטבעים המסוגלים עד שהיו העולם סומכים עליהם בחליים ובחליים לא היו דורשים את השם על כן גנזוהו וכו' אבל לא שרפוהו כי אין בו משום דרכי האמורי וכו'.

והנה כל הבאורים האלה אינם מספיקים ואי אפשר לקבל המאמר כמעשה של דברי הימים. כמו כן אי אפשר לדחותו כלו ולהחליט שהוא בדוי מהעקר, כי אין זה דבר טבעי לבדא שם כזה ספר רפואות ולהגיד עליו אח"כ כי גנזו יחזקיהו, אלא שכמו בכל ההגדות כבר אמרו חכמים שאין הגדה בלא גרגר של אמת, כך גם בהגדה זו אין ספק בדבר כי יש גרגר של אמת, של מעשה שהיה, והוא: כי היתה להם קבלה אמתית שהיה ספר רפואות ונגנז, ועל גרגר זה נארגה ההגדה בדבר חזקיהו המלך החסיד שהיה חולה והתפלל ונרפא ויחסו המעשה הזה לו.

אבל, אימתי היה זה ספר רפואות, ואימתי נגנז? ולמה נגנז? על שאלה זו ודאי קשה להשיב תשובה ודאית על יסודות חזקים של דברי הימים. אך לשער השערה שקרוב מאד הדבר שהיא אמתית, נוכל, אם נתבונן למוצא המאמר ולטבע זמן מוצאו.

המאמר מתחיל ב“תנו רבנן”. והנה רֹב המאמרים המתחילים כך הם בְּרַיתות קדומות מזמן קרוב לפני ימי החשמונאים. זה זמן מולדם של כל הדברים שנתיחסו אחר כך לאנשי כנסת הגדולה, זמן של תקנות רבות שנתקנו בחיי הצבור היהודי, זמן של פעֻלה רוחנית חשובה, של תחלת תורה שבעל פה. והנה רגלים לדבר, כי בזמן ההוא נתקבצו מעט מעט מגלות מגלות של קצת ידיעות בהרכבת גוף האדם וכללים ועצות בעניני שמירת הבריאות והמזון ורפואות וכדו', שהיו ידועים לרופאים ממחים שהיו בזמן ההוא, וקרוב הדבר שהרבה מאלה הידיעות והעצות הביאו אתם קצת מֻמחים מבבל. בתוך אלה הידיעות והכללים והעצות היו גם דברים פחות או יותר ממשיים, מיֻסדים פחות או יותר על הנסיון וגם דברים טפלים, הבלים, מעשי אמורים, וסגֻלות משדים, כטבע קצת ספרי הרפואה של הבבלים²¹. בתחלה היו הידיעות והדברים האלה נמסרים מרופא ממחה רב לתלמיד על פה. ואח“כ התחילו קצתם לרשם כ”א על מגלה שלו, ואחר כך נתקבצו המגלות בידי רופא אחד ונהיה ספר רפואות. ואלה הדברים היו כתובים בלי ספק בלשון דומה ללשון המשנה, שהיא היתה לשון העברית הנהוגה בזמן ההוא אצל היהודים.

אבל, הזמן ההוא, מפני התהוות דברי סופרים וקדֻשת דברי תורה והחשש שחששו גדולי האֻמה פן יתערבו חלילה דברי סופרים בדברי תורה, גזרו את הגזרה הגדולה, שאסור לכתב דברים שבעל פה, ולכן לא היה הזמן ההוא מסֻגל לשום ספר חדש מחוץ להתורה שיתקבל. ומפני החשש הזה לא הניחו ראשי האמה בזמן ההוא לשום ספר בכתב שיתקים, כמו שאבאר כל זה בפרק דה“י של הלשון, ובשביל זה גנזו גם ספר רפואות, ר”ל, שגזרו עליו שלא יהיה מצוי ביד כל אדם, אלא, כמו מגלות הסתרים הנזכרות בתלמוד, בידי יחידים לצרך עצמם.

וכמו כל הדברים מהזמן ההוא, שנמסרו בעל פה מאיש איש ושנאמרו אחר כך, סמנו אותם בתחלת הדבור ב“תנו רבנן”, כן גם עניני הרפואה וכו' של זה ספר רפואות שנמסרו אחר כך, כשהביא המשא והמתן לכך, מפה לפה, נאמרו אחר כך במושב החכמים בהישיבות וסמנו אותם ב“תנו רבנן”.

ואלה הם כל ה“תנו רבנן” שבתלמוד שיש בהם ידיעות מיצירת הגוף, ועניני שמירת הבריאות, וקצת רפואות וכדומה²².

כל אלה, כמעט אין ספק בדבר, הם קטעים מספר רפואות בלשון עברית, שהיה בידי הרופאים היהודים בזמן אחר שיבת גלות בבל.

את כל הקטעים האלה קבצתי יחד, ופרסמתי בחלק הלשון העברית שלאחרי המקרא, ונוכל לחשבם לספר של חכמה טבעית הראשון בלשוננו.

 

ו. קטעים מספר החשמונאים    🔗

קצת ספורי מעשים שבתלמודים, שלא נקרא עליהם ‏ שם אומר יחיד‏ אלא נסמנו בהמלים “תנו רבנן” או סתם “תניא”, יש בהם שעפ“י ענינם וסגנונם אפשר להחליט בודאות שהם קטעים מספר החשמונאים, שנתחבר בסוף ימי החשמונאים, כמו: מעשה בינאי המלך וכו' (קדושין סו.). כשצרו בית חשמונאי וכו' (ב"ק פב:), ואחרים ממגלות או מספרים מזמן קצת יותר מאחר, עכ”פ מזמן שלפני המשנה. את הקטעים האלה קבצתי ופרסמתי בסוף המבוא בחלק הלשון העברית שלאחר המקרא שבלי שם. הקטע מדה“י של מלחמת החשמונאים שנשמר בספר הכלבו, ופרסמו ד”ר [פיליפובסקי?] והחליט שהוא גוף ספר ראשון של החשמונאים שממנו נעשה התרגום היוני שנשאר בהתנ“ך של השבעים, אעפ”י שהוכחותיו של ד“ר [פיליפובסקי?] הן הגיוניות ומיֻסדות, אעפי”כ אין הדבר ודאי כל צרכו כדי להשתמש בו במלון²³.

 

ז. תפלות קדומות    🔗

קצת התפלות, כמו תפלות הכה“ג ביוה”כ וקצת תפלות מיֻחסות לאנשי כנסת הגדולה, ‏ הן בודאי קדומות (Der jüd. Gottesdienst in seiner geschichtlichen, Elbogen Entwicklung, ע' 30 וכו').

 

ח. התלמוד    🔗

בשם זה אני כֹלל כל הספרים שנתחברו אצל היהודים בזמן של כחמש מאות שנה. הספר הראשון, לפי זמן חבורו, לא לפי מה שיש בו, היא המשנה, שחבר רבי יהודה הנשיא, הנקרא סתם רבי, כ[מאה ושלשים] שנה אחר החרבן. הספר השני, לפי זמן חבורו, לא לפי מה שיש בו, היא התוספת שהוסיף ר' חייא²⁴ על המשנה של רבי, ונתחברה אולי בו בזמן שנתחברה המשנה, או על כל פנים זמן קצר מאד אחריה, ונקראה “תוספתא”²⁵.

אלה שני הספרים הם, מבחינה הלשונית, להלשון העברית של הזמן השני מה שהמקרא הוא להלשון העברית של הזמן הראשון. ונאצר בהם כל מה שנשמר בעל פה²⁶ מדברי החכמים שקמו בקרב הצבור היהודי למן הזמן של שמעון הצדיק ועד זמן מחברי שני הספרים האלה בהוספות דברי המחברים בעצמם וכתובים שניהם הכל בלשון העברית של הזמן ההוא חוץ מדברים אחדים²⁷, מפני שכל דברי החכמים לפחות של כל הזמן ההוא, היו בעברית.

התוספתה והמשנה    🔗

ומשני הספרים האלה, התוספתה של ר' חייא²⁸, אף על פי שלפי סדר הזמנים של עצם מלאכת החבור היא באה אחרי המשנה של רבי, היא הראשנה במעלה, לפי חשיבות שני הספרים מבחינה הלשונית. בדבר זה אי אפשר לפקפק. החכם מ"ש ‏ צוקרמנדל, מי שהוציא לאור את התוספתה עפ“י כתב היד של אֶרפורט, שהוא אחד מהחכמים היותר בני סמך במקצוע החקירה במהותם של שני הספרים, העיר ספק כאמתותה של המשנה בצורתה כמו שהיא בידינו, ובמחקרים רבים ואח”כ בחבור גדול התאמץ להוכיח²⁹, כי התוספתה היא המשנה האמתית הראשנה והמשנה שבידינו היא מלאכה מאחרת שנעשתה בבבל. ודבר טבעי הוא, שזו הדעה הקיצונית כל כך לא יכלה להתקבל ברצון אצל שאר החכמים בעלי מקצוע זה, וכבר ערער עליה בפרט שְׁוַרְץ והתאמץ להוכיח בטולה. והנה בכלל אין ספק בדבר, כי מ"ש צוקרמנדל גדש את הסאה יותר מדי והפריז על המדה. אין ספק, כי המשנה שבידינו היא היא משנתו של ר' יהודה הנשיא, של רבי. אבל, גם בזה אין ספק, כי התוספתה היא, לפי מה שיש בה, ראשנה במעלה מבחינת החשיבות לתורה שבעל פה, ולנו מבחינת החשיבות הלשונית. כי ההבדל האיכותי בין שני אלה הספרים הוא, כי המשנה היא מלאכת יצירה, והתוספתה היא מלאכת קבוץ.

רבי היה יוצר אמן גדול. מכל החמר הרב והעצום של התורה שבעל פה³⁰, שגדל ורחב כל כך בפרט ע"י רבי עקיבא, עשה רבי כמעט בריה חדשה, ברר מה שנראה בעיניו, סָתַם במקום שנראה, הזכיר שמות במקום שנראה בעיניו, השמיט מה שנראה בעיניו, נתן את דברי החכמים כהויתם במקום שנראה בעיניו, קצר וצמצם אותם לפי מה שנראה בעיניו.

ורבי חייא היה מקבץ נאמן. על יצירתו של רבי הוסיף הוא כל מה שרבי השמיט,³¹ הזכיר שמות על כל המאמרים שנמסרו מפה לפה בשם אומרם, והביא את הדברים כמעט בכל מקום בלשון אומרם. ההבדל הזה מתגלה לעין כל בוחן כמעט בכל פסקה ופסקה, ודמיון נאה למנהגם של רבי ורבי חייא בחמר שבא לידם היא הצורה שנתן כל אחד מהם למעשה של בית גרמו ובית אבטינס.

וז"ל המשנה:

ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הגרוס בין לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב (משנה יומ' ג, יא).

ובתוספתה כתוב לאמר:

של בית גרמו היו בקיעין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא והיו אופין כיוצא בהן אלא שאינן בקיעין לרדותם. של בית גרמו היו מסיקין את התנור מבחוץ והיה נאפה ונרדה מבפנים. של אלכסנדריא לא היו עושין כך. ויש אומ' זו היתה מעפשת. וכשידעו חכמ' בדבר אמרו: לא ברא הקב“ה את העולם אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו. שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן וכו'. אמרו להם מה ראיתם שלא ללמד. אמרו יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב ולא רצו ללמד שלא יהו עושין כן לעבודה זרה כדרך שעושין להקב”ה. בדבר הזה מזכירין אותן לשבח שלא נמצא פת נקייה ביד בניהם וביד בנותיהם מעולם כדי שלא יהו ישר' אומרים מלחם הפנים הם ניזונין, לקיים מה שנ' והייתם נקיים מיי' ומיש‘. של בית אבטינס היו בקיעין בפיטום הקטורת ובמעלה עשן ולא רצו ללמד. והביאו אומנין מאלכסנדריא ומפטמין כיוצא בהן אלא שאינן בקיעין במעלה עשן. של בית אבטינס היה מתמרת ועולה עד הקירות ואחר כך פוסה ויורדת למטה, של אלכסנדרנין היתה פוסה מיד. וכשידעו חכמ’ אמרו לא ברא הקב"ה אלא לכבודו שנא' כל פעל יי' למענהו. שלחו אליהן ולא רצו ללמד שלא יהו עושין כן לעבודה זרה ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן וכו‘. אמרו להן חכמ’ מה ראיתם שלא ללמד. אמרו יודעין היו בית אבא וכו‘. ובדבר הזה מזכירין אותן לשבח שלא יצאת מהם אשה מבושמת מעולם וכו’ (תוספת' צוק“מ, יוה”כ ב, 5).

והנה אם אתה מתבונן להדבר, אתה רואה מיד, כי מה שבא בקבלה מפה לפה הוא המעשה המסֻפר בתוספתה, ושבשביל מעשה זה אמרו להזכיר את אלו לברכה ואלו לגנאי, ויבא רבי ויקח את תמצית הדבר. שצריך להזכיר את אלה לשבח ואלו לגנאי ויצמצם כל הענין הזה בשתי שורות, וכל השאר, הספור, השמיט.

וכיוצא בזה אתה רואה גם בדבר הלכה, למשל בהלכות שבת.

במשנה:

עכו"ם שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתת עליהן, אבל קטן שבא לכבות וכו' (שבת טז, ו).

ובתוספתה:

נכרי שבא לכבות, אין אומ' לו כבה ולא תכבה. מעשה שנפלה דליקה. בחצירו של יוסף בן סימאי משיהין, ובאו אנשי קצטרא שבציפורי לכבותה ולא הניחן וירד ענן מן השמים וכיבה. ואמרו חכמי' לא היה צריך. אף על פי כן שילח להן למוצאי שבת סלע לכל אחד ואחד ולהיפרכוס שלהן שיגר לו חמשים דינר (תוספת' צוק"מ, שבת יג (יד), 9).

רבי הסתפק בעצם ההלכה והוסיף טעם לדבר משלו. ורבי חייא ספר המעשה שנמסר מפה לפה שממנו יצאה ההלכה.

וכן במשנה בכורות ו, ו:

אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת וכו' ר' עקיבא אומר מושיבו על עכוזו וממעך, אם יש ביצה סופה לצאת. מעשה שמיעך ולא יצאת, ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר ר"ע ואסר ר' יוחנן בן נורי.

ובתוספתה שם ד, 8:

אמר ר' יוסי מעשה בפרה של בית מנחם שהושיבוה על עכזו ומיעכוהו בביצים ולא יצאת אלא אחת ונשחטה ונמצאת שניה דבקה על הכסל, ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר, וכשנאמרו דברים לפני ר' יוחנן בן נורי, אמר האכילכם עקיבא נבלות³².

וכך בתוספתה:

ור' אלעזר אומר הרפופות טמאות לחטאת וטהורות לקדש ולתרומה. אמר ר' יהודה אף אני כך אמרתי אבל חברי גזרו עלי שיהא מודה בהן בטהרה (תוספת' צוק"מ פרה יא (י), 1–2).

ובמשנה שם:

רבי אליעזר אומר הרעדות טמאות לחטאת (פרה יא, ב),

וכל שאר הדברים השמיט, ובדבר רפופות – רעדות, בודאי ר"א בעצמו פעם אמר כך ופעם כך, עי' להלן בענין זה.

[והשוה] עוד תוספתה פרה יא (י), 6, 7, 8 ומשנה פרה יא, ז, בדבר יונקות ותמרות.

[וכך] כל ספור המעשה, תוספתה פרה י (ט), 2 [המובא לענין] ‏ כל הראוי ליטמא וכו' בשמעיה איש כפר עותני ור' ישמעאל ור' יהושע וכו'³³, וכך למשל תחלת עדיות בתוספתה³⁴:

משנכנסו חכמים בכרם ביבנה וכו', השמיט רבי במשנה, פרה י, א, עדיות א, א, והביא רק עצם ההלכות.

[וכן נמצאים ספורים³⁵ ושיחות³⁶ בתוך דברי התוספתה, מה שאינו רגיל במשנה].

רק בקצת מקומות הביא גם רבי מעשים מפני טעמים שהיו לו בודאי, מה ראה שבמקום הזה לא הסתפק בהלכה פסוקה בלבדה, כמו שהיו לו טעמים, למה במקום אחד שנה את ההלכה סתם ובמקום אחר הביא מחלקת וקרא שם האומרים על ההלכה. אבל גם במקום שהביא מעשה, קצר וצִמצֵם מאד, ומשל יפה מאד לזה המעשה בחוני המעגל במשנה. והמעשה ברחבה ובפרטים בגמ' שהובא בשם בָּרַיתה: ת"ר.

המשנה:

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה, עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: רבש"ע. בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן. אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך (תענ' ג, ח).

הבריתה:

ת“ר: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו: רבי ראינוך ולא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללין על רוב הטובה. אעפ”כ הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבש"ע. עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ונותן לו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. (גמ' שם, כג.).

ומשל יפה לדרכו של רבי בהמשנה בדברי הקודמים לו לקצר ולִתֵּן תמציתם, ושל ר' חייא לתת את דבריהם בשלמות, משנה ב"ק י, ב, בלשונו של ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ובתוספתה שם י, 27 ועוד יותר בגמרה שם פא: ושם קיד:.

במשנה:

רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף קוצץ ונותן את הדמים (ב"ק י, ב).

ובתוספתה:

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר תנאי בית דין הוא שיהא זה קוצץ את סוכו ומציל נחילו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ (ב"ק י, 27)³⁷.

[ודומה לזה בבריתה המובאת] בגמרא שם (פא:, קיד:).

ומה שמצַיֵּן עוד יותר את מנהגו של רבי בזה הוא, שאפילו את דברי עצמו, מה שאמר הוא בבית המדרש בשעת המשא והמתן של ההלכה, קצר וצִמצם בהמשנה, ורבי חייא הביא אותם יותר בארוכה כהויתם.

כך למשל במשנה:

אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתיות. אלו הן בייתיות, הלנות בעיר, מדבריות הלנות באפר (משנה ביצ' ה, ז).

ובתוספתה:

אילו הן מדבריות, היוצאות בפסח והנכנסות ברביעה. והבייתות כל שלנות בתוך התחום. רבי אומ' אילו ואילו שיצאו חוץ לתחום אף על פי שלא נתכנסו לתוך התחום אלא משחשיכה, מותר לשחוט מהן ביום טוב. אילו הן מדבריות הלנות באפר לעולם. (תוספת' צוק“מ, יו”ט ד, 11).

בָּרַיתה זו הובאה בגמרה בבלית על המשנה “אין משקין” בשנוי נֻסחה, וז"ל:

ת"ר אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות, מדבריות, כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה. ואלו הן בייתות, כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות, כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ביצ' מ.).

והנה שנוי זה בנסחת הבריתה מעיד כי מסדרי הגמרה הבבלית לא העתיקו בריתה זו מהתוספתה אלא [היא] באה להם בקבלה ממקום אחר, מאומר אחר, ולכן היא עדות מסיחה לפי מקורות את הבריתה של רבי חייא, ואנו רֹאים, כי רבי במשנתו קצר וצמצם דברי עצמו ולא נתן מהם אלא תמציתם³⁸.

וכאן מתגלה לעינינו האור שמאירה התוספתה על ההלכות המובאות בהמשנה. כי הנה, לפי הסתָמָה של משנת רבי יכלנו לחשב, כי לא היתה שום מחלקת בדבר, מהן מדבריות ומהן בייתיות, ואין אנו יודעים עד היכן הם דברי המשנה הקדומה ודברי מי הם הדברים “אלו הן בייתיות הלנות בעיר, מדבריות הלנות באפר”, אם הם דברי רבי או דברי זולתו. ורק מהתוספתה אנו רֹאים, כי המשנה הקדומה גומרת בהמלים “ושוחטין את הבייתיות”. והיתה מחלקת בבית המדרש, מהן מדבריות ומהן בייתיות, וסוף המשנה הם דברי רבי בעצמו, אפס לא כל מה שאמר רבי בעצמו בענין זה אלא קצור וצמצום מדבריו.

וכך אנו רֹאים כי בתוספתה נזכרו החכמים בעלי ההלכות בשמותיהם הרבה יותר פעמים ממה שנזכרו [במשנה]³⁹, ואלמלא היינו דנים על כמות ההלכות של כל אחד ואחד מהם לפי מה שנזכר שמו במשנתו של רבי בלבד, היתה נראית לנו הרבה פחותה ממה שהיתה באמת.

ובבחינת ההבדל הזה שבין המשנה של רבי והתוספתה של ר' חייא, אפשר לדמותם לשני ספרים גדולים במקצוע ההלכה מזמן מאֹחר, והם ההלכות של הרי"ף ויד החזקה של הרמב"ם. מלאכתו של הרי“ף דומה באיכותה למלאכתו של ר' חייא, ושל הרמב”ם למלאכתו של רבי: בהלכות הרי“ף אתה רֹאה מקור הדברים ומפי מי יצא, ועפי”ר כל חכם וחכם בלשונו ממש, וביד החזקה אתה רֹאה הלכות פסוקות. שנאמרו סתם, בלי שם אומרם, בלשון אחת, בסגנון אחד. בודאי, היד החזקה היא יותר מלאכת אמן מההלכות של הרי“ף, אבל מי שאינו מסתפק בהלכה פסוקה של יחיד, אינו יכול למצא קרת רוח במשנה התורה של הרמב”ם, וכבר ידוע מה גדול היה ערעורם של רבים מגדולי החכמים בני זמנו של הרמב“ם, והגדול שבהם, הראב”ד, הרבה בפרט לקרא תגר על רבנו משה בשביל זה אעפ"י שלא יכל לא להודות שמלאכה גדולה עשה “זה המחבר”.

וכדי לתקן מעֻוָּת זה. באו אחרי כן מפרשי היד החזקה, ובעצם הדבר בטלו כל כוָנתו של הרמב"ם, שהוא רצה לתת “משנה תורה”, הלכות פסוקות בלי קריאת שם, ובאו הם וגלו את המקורות וקראו על כל הלכה והלכה שם אומרה, והביאו המחלֹקות וכל המשא והמתן. וכך עשו בהמשנה בעלי תלמוד ירושלמי ובבלי, הביאו בפרט מהתוספתה המעשים והשמות שבטלו כל כונתו של רבי.

והמסקנה העֹלה מכל זה לנו היא, כי בבחינת הלשון התוספתה היא מקור יותר קדום ויותר נאמן להלשון מתחלת הזמן שנשארו לנו ממנו דברים על פה ועד זמנם של רבי ורבי חייא, ואלו המשנה, אעפ"י שבודאי גם בה באו הרבה דברים כהויתם כמו שנמסרו על פה, מכל מקום יש מקום לחשד שידו של רבי נגעה בהם פחות או יותר, ויש מקומות, שעל פי המשנה בלבדה אין להכריע דברי מי המה, אם דברים מהדורות הקודמים או דברי רבי בעצמו.

המשנה, מתוך שלמדו בה ופלפלו בה חכמי כל הדורות. נשתמרה כמעט בהויתה, אך בודאי גם היא לא נמלטה מהשתבשות. וכבר חכמי התלמוד בעצמם העירו על זה ואמרו על קצת משנות: “משבשתא”, “חסורי מיחסרא והכי קתני”, וכיוצא בזה. ויש לנו מהמשנה שלש מהדורות⁴⁰: שבמשניות ושבתלמוד ירושלמי ושבתלמוד בבלי. מלבד זה יש בבתי הספרים הגדולים כתבי יד, שקצתם הזכרתי כבר למעלה בסעיף הנקוד, וכבר נקבצו שנויי הנסחאות בספר “דקדוקי סופרים” ונתפרסמו בזמננו מהדורות עפ“י כתבי יד כמו סדר טהרות של דרנבורג ומסכתות אחרות עפ”י כתב היד של גוף פרוש הרמב“ם בערבית, מסכתות המשנה של פרופ' Strack. אבל התוספתת היתה כמעט עזובה ונשתבשה מאד, וככר התאוננו על זה קצת מפרשי התוספתה, כמו שהביא את דבריהם מ”ש צוקרמנדל בהקדמה למהדורה שלו. – בשני התלמודים, הירושלמי והבבלי, הובאו הרבה ברַיתות שישנן בהתוספתה וקצתן בשנוי לשון פחות או יותר רב. אך אי אפשר לדעת, אם זה שנוי נסחה מהתוספתה, או זה נסחה אחרת מעקרה, שבאה למסדרי התלמוד ממקום אחר. והנה בשנת תרמ“א הוציא מ”ש צוקרמנדל מהדורה חדשה מהתוספתה על פי שני כתבי יד, אחד מבית הספרים Erfurt בגרמניה והשני מבית הספרים הגדול של וינה. שני כתבי היד האלה הם מזמן כחמש מאות שנה ויותר ובהרבה מקומות משֻבשים בעצמם. אך בהרבה מקומות יש בהן נסחות מתקנות, והמו“ל העריך הנֻסחאות של כתבי היד עם הנֻסחאות של ספרי הדפוס והגהות המפרשים, ואעפ”י שעוד נשארו הרבה מקומות קשי ההבנה, בכ"ז האירה מהדורה זו הרבה אור על נסחת התוספתה^{41 42}.