א. הגוים בני שֵׁם ומקום מושבם ולשונותיהם1 🔗
בארצות שבין חֹף הים התיכון מערבה והנהרות פרת וחדקל מזרחה ובין סוריה וא"י צפונה וארץ ערב דרומה ישבו מומן קדום גוים שדברו לשונות דֹמות זו לזו, קצתן פחות וקצתן יותר, גם באוצר מליהן וגם בצורות הדקדוקיות שלהן2. אלה הגוים מכֻנים עתה בלשון המדע שֵׁמִיִּים, והלשונות שדברו הגוים האלה מכֻנּוֹת שֵׁמִיּוֹת3. היותר ידועים וחשובים באלה הגוים הם האשורים, העברים, הכנענים, הארמים, הערבים. והכושים.
איזו ארץ היתה מקור מחצבתם של אלה הגוים ומקבת בור נֻקרו ממנו? הישב ישבו מעולם בארצות שנזכרו למעלה. אם בוא באו הנה מארצות אחרות? ואם אינם יֹשבי הארץ מעולם, מאין באו? ואימתי באו?
בכל אחת ואחת מאלה השאלות הרבו חכמי אֻמות העולם, בעלי מקצוע זה, לחקר ולדון בזמן החדש, אך עד כה לא עלה בידם לבוא לידי מסקנה אחת מדעית ודאית. כבר העידה התורה כי “החֹרים היו יושבי הארץ לפנים”, אך עד כה לא נתברר הדבר ברור מספיק, מה היו אלה החֹרים, שֵׁמִיִים או לא שֵׁמִיִים, וגם המדידות בהגֻלגלות שעשו קצת החכמים בזמן האחרון, בפרט החכם האנגלי Macalister בעצמות הגופות שנמצאו בבטן האדמה בקצת מקומות בארץ ישראל, לא נתנו תשובה ברורה על זה. ואף על פי כן בזה הכל מסכימים, כי בארץ שהיתה אחר כך “ארץ ישראל” לא היו השֵׁמיים ילידי הארץ, אלא באו שמה בזמן מן הזמנים מארצות אחרות, כמו שכבר העידה על זה המסורה הקדומה של ישראל. אבל כאן מתחלת מחלֹקת החכמים. היו מי שאמרו, כי מקור מחצבתם של השֵׁמיים היתה הארץ הנקראת עתה ארמניה, וסמכו בזה על המסורה הקדומה (בראשית י, כד) כי אבי אביו של עֵבר היה ארפכשד, ובזה השם רֹאים החכמים את השם Αῤῤαπαχῖτις שהיו קֹראים לפָנים להגליל שעל הספר של ארמניה וקורדיסתן, הנקרא עתה Albäq. אבל יסודה של השערה זו כל כך רעוע, שכבר דחוה כל החכמים בני סמך ואין יותר מחזיק בה.
אך בין ארץ ערָב וארם נהרים לא יכלו חכמים להכריע הכרעה גמורה. חכמים רבים, ובתוכם גם זקן החכמים במקצוע חקירת העמים השמיים, הוא Th. Nöldeke, נֹטים לראות את מקום מולדתם של השמיים בארץ ערָב, מפני שזכרונות הקדומים של השמיים וגם של בני ישראל אֹמרים, כי הם היו ישבי אהלים “נֹסעים בעדר”. וארץ ערב, לפי טבעה. היתה מעולם ועד היום הזה ארץ של נסעים בעדר. ועוד ראיה לדעה זו ראים החכמים בהלשון הערבית, שאין ספק בדבר שבה נשמרו הרבה יותר צורות עתיקות מהלשון השמית הקדומה ממה שנשמרו בשאר הלשונות השמיות. ואחרים, ובפרט החכם האיטלקי המפרסם Prof. Ign. Guidi במחקר יפה Della sede primitive dei popoli semitici (בזכרונות של Accademic dei Lincei, 1878–9) והחכם הגרמני Prof. Fr. Hommel בשני ספריו Die Namen der Säugetheire bei den südsemitischen Völkern ו Semitische Völker u. Sprachen, גבבו ראיות הרבה, שאין ארץ ערב ארץ מחצבתם של השמיים, אלא ארם נהרים. והראיה העקרית לדעה זו הם מֹצאים בזה, שקצת בעלי חיים, ששמותיהם שוים בכל הלשונות השמיות, לא היו מצויים בארץ ערב, לפחות בזמן קדום, והיו בארם נהרים, ובכלל, הרבה מלים משתפות בכל הלשונות השמיות הם שמות דברים נמצאים ביותר בארם נהרים4. ומכל מקום, פרופ. הומל סֹבר, כי גם ארם נהרים לא היתה מחצבתם האמתית של השמיים, אלא אחת הארצות באסיה העליונה, ובזמן של תחלת הזכרונות שנשמרו בספר בראשית באו לארצות ארם נהרים ושהו שם מאות בשנים. בזמן הזה דברו כלם לשון אחת, ואחר כך היה דור הפלגה, שנפלגו השמיים לשני סעיפים, הסעיף האחד פנה דרומה, לארץ ערב, והשני צפונה, לסוריה וארץ ישראל, ואז נפלגה גם לשונם ותהי ללשונות רבות.
דעה זו מסכמת בעקרה על המסורה של התורה המספרת:
ויהי כל הארץ שָׂפָה אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, וכו‘, ויפץ ה’ אתם משם על פני כל הארץ וכו' כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ (בראש' יא, א–ט).
ב. הלשון השמית הקדומה 🔗
וכבר פקפקו חכמי התלמוד בדבר, איזו לשון היתה זו השפה האחת שדברו השמיים לפני דור הפלגה. האמונה הכללית היתה. כי העולם נברא בלשון הקדש, ואמרו במדרש רבה בראשית, פרשה י“ח: כי מאיש לוקחה זאת, מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש. רבי פנחס ור' חלקיה בשם רבי סימון אמר, כשם שניתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש. שמעת מימיך אומר גיני גינייא, אנתרופי אנתרופיא, גברא גברתא, אלא איש ואשה; למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה. [ומעין זה שם] פרשה ל”א. [וב]ירושלמי מגילה פרק א‘, הל’ י“א: ויהי כל הארץ שפה אחת, ר' לעזר ור' יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בע' לשון, וחורנה אמר שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם בלשון הקודש. [וב]תרגום יונתן ב”ע לפסוק ויהי כל הארץ (בראש' יא, א) והות כל ארעא לישן חד וממלל חד ועיטא חדא בלשון קודשא, ו[ב]תרגום ירושלמי [שם: והוון כל דרייא דארעא לישן חד וממלל חד ועיצה חדא ארום בלישן קודשא הוו ממללין]. ומכל מקום כבר אמר רב יהודה בשם רב: אדם הראשון בלשון ארמי סיפר (סנה' לח:).
אך אחר כך גברה הדעה אצל היהודים שהלשון הראשונה של בני האדם עד דור הפלגה היתה עברית. וגם חכמי אֻמות העולם האמינו בזה עד הזמן החדש אמונה שלמה. רק כשהתחילו החכמים לחקר גם בשאלה זו על יסודות מדעיים של דברי הימים, נזדעזעה אמונה כללית זו, ודעות החוקרים נפלגו זו מזו. קצתם החזיקו עוד בקדמות הלשון העברית, וקצתם, ובתוכם עוד גם Ewald, ראו בהלשון הארמית הלשון היותר עתיקה בהלשונות השמיות. החכם Hommel סבר כי העתיקה בלשונות השמיות היא הלשון האשורית, ואחרים נֹתנים את הבכורה ללשון הערבית. והנה, בהיות שאיני כותב מחקר מיֻחד כללי להלשונות השמיות אלא מבוא להלשון העברית, אין מקום כאן לבאר פרטי המשא והמתן של החכמים בשאלה זו ופרטי הראיות של כל אחד ואחד מהם לדעתו ונגד דעות זולתו, ואין לי אלא להעיר הערות אחדות.
כבר אמרו חכמים, כי בשום צבור גדול בתנאי החיים של הצבורים בימים הקדומים, שכל צבור היה מחֻלק לחבורות ושבטים, שתדיר היו ביניהם קרָבות ומלחמות, לא היתה אפשרית לשון אחת באמת, ואם אפשר לדבר על אדות לשון אחת קדומה, הוא רק בבחינה כללית של רֹב אוצר המלים ומשמעותיהן ושל הצורות הדקדוקיות של הלשון5. אבל, בודאי גם בזו הלשון הקדומה היו כבר קצת סגֻלות מיֻחדות ללשון כל חבורה וחבורה, ללשון כל שבט ושבט, ואלה הסגֻלות, שהיו בודאי קלות בתחלתן, הלכו ונסתגלו יותר ויותר עד שאפן הדבור של כל חבורה וחבורה נהפך ברבות הזמנים ללשון מיֻחדה. ובודאי שום אחת מאלה הלשונות השמיות שהיו אחר כך לא היתה אותה הלשון הכללית שדברו בני שם קדם שנפלגו לגוייהם וללשונותיהם, כל אחת ואחת מהן ירשה חלק גדול מהנחלה הכללית, אך לא כל מה שירשה זו ירשה זו, ולא מה שעזבה האחת עזבה גם השניה, ומה שירשו כלן, לא כלן שמרו בהויתו במדה אחת. האחת, מפני מסבות דברי הימים שלה, מפני המקום והסביבה שנדחתה שמה, שמרה את הירֻשה יותר בצורתה הראשונה, והאחרת פחות, האחת יותר זמן. והשניה פחות זמן. ואם רצוננו לדעת מה היתה צורתה של הלשון הקדומה, הכללית, קדם דור הפלגה, שממנה נסתעפו אלו הלשונות האחיות, אין לנו יסוד נכון שנוכל לסמך עליו, זולתי מה שהוא משֻׁתָּף לכלן. כי רגלים לדבר, שמה שהוא משֻׁתף בלשונות, שקצתן נתרחקו זו מזו מיד אחרי דור הפלגה, וכמעט לא היו יותר במגע ומשא זו עם זו, הוא דבר שבא לכלן בירֻשה מהאֵם המשֻׁתפה לכלן. וזה המשֻׁתָּף הוא: חלק גדול מאוצר המלים, הסגֻלה של שלשיות השרשים, ר"ל שרֹב השרשים בנוים משלש אותיות, מציאות האותיות הגרוניות, הדרך לבנות שמות ופעלים, החשיבות של שנוי התנועות בתוך אותיות השרש, וקצת צורות דקדוקיות מיֻחדות6.
ואף על פי כן, גם זה עוד איננו יסוד ברור בכל פרט ופרט. קצת מהדברים המשֻׁתפים לכלן יחד אינם אולי אלא מקרה, או תולדה טבעית מעצם טבען המשֻׁתף של אלה הלשונות, שנולדה אולי בכלן אחר כך, ולא היתה כבר במציאות בהלשון הקדומה. ומה שהן נבדלות בו זו מזו, ככר נתברר שאיננו ראיה שזה לא היה בהלשון הקדומה, אלא שזה אולי אותו החלק שזו או זו מהלשונות לא ירשה מראשית פרישתה, בפרט באוצר המלים אין העדר מלה מן המלים באחת הלשונות סימן שזו המלה איננה שמית כשרה של הלשון השמית הקדומה, כי אפשר שזו המלה נאבדה מאותה הלשון שהיא איננה בה, ובפרט שמרֹב הלשונות השמיות לא נשאר לנו אלא חלק קטן. ואפילו מלה שברֹב הלשונות השמיות יש במקומה מלה משֻׁתפת לכלן, עוד אי אפשר [להוכיח מכאן], שהיא אינה שמית ולא היתה בלשון השמית הקדומה, כי אולי היו בלשון ההיא שתי מלים נרדפות לדבר אחד, ושמרו רֻבן המלה היותר רגילה ואחת מהן הפחות רגילה.
מכל האמור למעלה אפשר להעלות שתי מסקנות ברורות:
שום אחת מהלשונות השמיות הידועות לנו איננה הלשון השמית הקדומה בעינה.
אין לנו יסודות נכונים, שעליהם נוכל לחזר ולבנות את זו הלשון השמית הקדומה, כמו שהיתה לפני דור הפלגה.
אבל, אם שום אחת מהלשונות השמיות איננה הלשון השמית הקדומה שלפני דור הפלגה, אין ספק בדבר כי בקצתן נשמר יותר מבקצתן אוצר המלים והצורות הקדומות של הלשון השמית הקדומה, ואותה הלשון השמית, שבה נשמרו יותר מכל זה מבכל שאר אחיותיה, היא היותר קרובה להלשון השמית הקדומה.
איזו היא אפוא הלשון השמית שתוכל להתגדר במעלה זו?
על שאלה זו אשתדל לִתֵּן תשובה בסעיף הבא.
ג. הלשון היותר קרובה להלשון השמית הקדומה 🔗
מהלשונות השמיות הידועות לנו הקרובה בהן להלשון השמית הקדומה היא אותה הלשון שבה נשמרו יותר סְגֻלות קדומות ויותר צורות קדומות.
אך מה הוא התבחין הנכון לסגֻלה מן הסגֻלות ולצורה מן הצורות שלפיהו נוכל לדון ולהחליט, אם זו הסגֻלה וזו הצורה היא קדומה או אין?
כבר ראינו כי הסכמת כל הלשונות השמיות בדבר מן הדברים אינה ראיה ודאית שהוא קדום, כי אפשר שנולד בתוך כל הלשונות אח"כ בכח טבע הלשונות. וכמו כן העדר דבר בקצתן אינו ראיה ודאית שהוא אינו קדום, כי אולי נאבד מאלה הלשונות בזמן מן הזמנים. אבל יש שלשון אחת בעצמה נותנת לנו רמזים וגם סימנים מֻבהקים על דבר מן הדברים אם הוא קדום בה או מזמן מְאֹחר. אלה הרמזים והסימנים יש שאנו רֹאים אותם במעמד האותיות של צרופי המלים של הלשון, ויש מהם מתגלים לנו בהתנועות הקוליות שלהן, ובבחינה זו הלשון העברית נֹתנת לנו עדיות חשובות מאד גם בצרוף האותיות של קצת שרשיה וגם בתנועות הקוליות ובצורות הדקדוקיות שלה.
דבר ידוע הוא, כי השרשים הכלולים יחד בגזרת נחי פ“י הם משני מינים מתחלפים. קצתם הם נפ”י אמתיים, ר“ל מעקרם, מראשית ברייתם, ולכן יוד פ”פ שלהם מתקַימת בכל הבנינים, וקצתם אינם נפ“י אמתיים מעקרם, מראשית ברייתם, כי בתחלה היו נפ"ו, ורק אח”כ, בזמן מן הזמנים, היה קשה על המדברים עברית להתחיל שרש בקול הוָו, נשתנה קול זה אצלם בקול יוד, כשאין לפניו אות אחרת, אך נשאר הקול הזה בהויתו במקום שאינו בראש התיבה, כמו: ילד הוליד, מולד; ישב הושיב, מושב, וכיוצא בהם. מן ילד נשארה עוד בעברית המקראית בעצמה שארית מן פ"ו. והוא השם וָלד.
וכך הדין בנחי ל“ה. נל”ה אמתיים. מעקרם. מראשית ברייתם, יש בלשון רק מעט ורֻבם ככלם הם נל"י מעקרם, ולכן בנטיות השמות והפעלים, במו בנה, בנית, בנין, וכיוצא בהן.
אין ספק בדבר, כי נחי ל“א לא היו בזמן קדום נחי ל"א, ושרשי ל”א לא היו נבדלים בכלום משרשי ל“ב, ל”ג וכדומה, כי גם קול האלף בסוף הברה היה בזמן קדום יוצא במבטא גם בעברית, וגם בקצת שרשים באמצע, ראש, רָאשי. רק אחר כך. מפני הקשי להוציאה במבטא בסוף ההברה, נחה בפי המדברים עברית, ולכן היא נכתבת גם כשאינה נקראת. אבל זו נחות האלף בסוף ההברה אינה דבר חדש בה מזמן מאֹחר, כי אם נתחדש בה כבר בזמן שהלשון קבלה את צורתה הקבועה, וראיה לדבר הכתיב חסר של קצת נחי ל"א בנכח עבר וכיוצא בזה, ומפיק אלף לא נשאר אלא בקצת מקומות.
השתנות התנועות של משקל פֵעֶל וּפֹעֶל בנטיות לפִעלו וכו' ופֻעלו אי אפשר לבאר באור טבעי, אלא שבתחלה היו פִעל, פֻעל, כמו שאבאר בחלק הדקדוק. אלא שכאן יש מקום לטוען לטעֹן על כל אמתות הנקוד של המסורה, אעפ"י שכבר הוכיחו רב החכמים בזמננו אמתותה מזמן חיי הלשון. אך יש סימנים בעצם הלשון. שכבר בזמן קדום התחילה בה הנטיה של קול פתח ארֹך לקול חֹלם ארך, שבתחלה אמרו רַאש ואחר כך, אבל כבר בזמן קדום, אמרו רֹאש, כמו שיבֹאר כל זה בחלק הדקדוק.7
יש סימנים מבהקים, כי בתחלה היה נהוג בלשון עברית גם סימן רבים פנימי, ר“ל לא ע”י הוספת ־יִם ־וֹת, אלא על ידי שנוי בתנועות, למשל מן יחיד עַבְדְ רבים עַבָד, ואח“כ גבר סימן הרבים החיצוני ונתפשט בכל הלשון ונוסף על סימן הרבים הפנימי. כבר העיר [על כך] G. Kampffmeyer, ZDMG 1900, 658, ומה שהעיר ע”ז Ed. König, Hebr. u. Sem., דף 118, אינו מכריע.
וכך רגלים לדבר כי רבוי הזוגי היה נהוג בתחלה בעברית בכל דבר ואחר כך נצטמצם השמוש במ"ז רק להאברים הזוגיים ועוד דברים מעטים8.
ועוד סימנים אחרים. קצתם פחות מבהקים ואינם יכולים לשמש בתור ראיות מוכיחות, אך יכולים לחזק את הראיות האחרות, מנו חכמים בלשון עברית בעצמה, שהם מעידים עדות מספקת, כי בתחלה היו נהוגים בה דברים שנשתנו אחרי כך, אכל לא בזמן מאֹחר, אלא בזמן קדום, כשקבלה הלשון את צורתה הקבועה, העברית.
וכשבקשו החכמים בכל הלשונות השמיות, מצאו, כי אעפ"י שבכל אחת מהן נמצא מקצת מהדברים הקדומים האלה. באחת מהן נשמרו יותר ממה שנשמר בכל אחת מהן.
זו הלשון היא – הלשון הערבית.
מהדברים המנויים למעלה, בערבית: השרשים פ“ו נשארו פ”ו, פ“י נשארו פ”י והאלף יוצאת במבטא גם במלים שבעברית כבר נחה, היא אלף המזה, משקלי השמות נשארו בצורתם הקדומה, סימן מספר רבים הפנימי ומספר הזוגי נהוג בו במדה רבה וכיוצא בזה.
ובתוך הלשון הערבית בעצמה יש ראיות מוכיחות, כי אלה הסגֻלות והצורות שנמנו למעלה הן באמת קדומות, וזה מונח בטבע הלשונות השמיות שהן ברבות הימים משתנות. כי אלה הסגֻלות והצורות הן בכל תקפן בלשון הערבית הספרותית העתיקה, אך בלשונות ההמוניות המדֻברות שהן השתלשלות מהלשון הספרותית הקדומה, קצת הצורות של הלשון הספרותית אבדו וקצתן נשתנו9 והן הרבה יותר דומות להלשון העברית מהלשון הספרותית. קצת החכמים החדשים ובפרט Vollers הטילו ספק בקדמות קצת הצורות של הלשון הספרותית ואמרו שהן מלאכותיות, תקון הסופרים הערבים וחכמיהם, אבל, אפילו אם נודה כי בקצת הצורות הוסיפו החכמים הערבים משלהם, רֹב החכמים בני סמך מסכימים, כי הלשון הספרותית הערבית היא הלשון העתיקה של הערבים ורבן ככלן של הצורות שלה היו משמשות באמת בחיי הלשון אצל הבדויים המדברים ערבית.
וסבת הדבר היא, כי זו הארץ, ערב הפנימית, ששם מצא לו מנוח חלק ממדברי הלשון השמית הקדומה, בהיותה רחוקה ומהצד מהארצות ששם נהיו הזעזועים הגדולים של מאֹרעות דברי הימים, נשארה שקטה, והעם היושב בה שקט שם אל שמריו ולא הוערה מכלי אל כלי ולכן לא נזדעזע רוחו, לא התנועע, לא התקדם, לא עלה, אף לא ירד.
ולכן אפשר להחליט בודאות, כי הלשון היותר קרובה להלשון השמית הקדומה היא הלשון הערבית.10
ד. מחלקות הלשׁונות השמיות11 🔗
הדמיון בין הלשונות השמיות הוא כל כך גדול ונראה לעינים, שקצת החכמים אמרו שבאמת אינן לשונות נבדלות אלא שנויים מקומיים (Dialecte) של לשון אחת. Ed. Meyer בספרו Geschichte des Altertums, מהד' 2, I, עמ' 357) בדברו על השמיים [אומר]:
Ihre Sprochen sind oufs engste verwandt und nicht sowohl selbständige Sprachzweige wie die grossen Gruppen der indogermanischen Sprachen, sondern eher Dialekte einer einzigen Sprachgruppe, oder vielmehr verschiedene Entwicklungsstufen der im wesentlichen sowohl in ihrem grammatischen Bau wie in ihrem Wortschatz einheitlichen semitischen Sprache.
זו קצת הפרזה על המדה, בפרט אם נכניס לתוך זה הגבול גם את הלשון האשורית ואת הלשון האתיופית ותולדותיהן. אבל גם Th. Nöldeke במהדורה החדשה של מחברתו על הלשונות השמיות שבמחזור המדעים האנגלי Encyclopadia Britannica משנת 1911 (Semitic Language) אמר:
The more ancient Semitic tongues differ from one another scarcely more than do the various Teutonic dialects.
וזה הדמיון ביניהן אינו במדרגה אחת בין כל אחת מהן לשאר אחיותיה, ויש דברים שאחדות מהן משֻׁתפות בהם, ואינם בזולתן. ויש דברים, [ש]משֻׁתפות בהם לשונות מחבורות קצת רחוקות זו מזו, ולשונות יותר קרובות נבדלות בהם מהן. בעברית וערבית משמש סימן הידיעה בראש התבה (ה בעברית, אל בערבית). ובארמית, שהיא יותר קרובה בהרבה דברים לעברית יותר מהלשון הערבית, משמש אלף הידיעה בסוף התבה, וכך בקצת צורות דקדוקיות בפעלים ושמות. אבל לא בכל דבר אפשר לברר, אם הדמיון או ההבדל הוא עקרי, שבא לכל אחת מהלשונות מעצמה, או שהאחת שאלה מאחותה, או שסגֻלה אחת נאבדה מאחת מהן בפעֻלת לשון זרה לא שמית,
מכל מקום, קצת סגֻלות עקריות, שמצטינות בהן קצת לשונות האלה, מקצתן הן יסוד מספיק לחלק את כל הלשונות השמיות לשתי מחלקות, או לשתי חבורות, החבורה הדרומית, שבה הלשון הערבית והאתיופית וסעיפיה (סבאית, חימיָרית וכו' גז וכו'), והחבורה הצפונית, שבה האשורית והארמית, העברית והכנענית (ואתה המואבית12 והאדומית).
ואלה הלשונות של כל חבורה וחבורה לא פרשו מהלשון השמית הקדומה בבת אחת, בזמן אחד, אלא קצתן פרשו בזמן קדם אחיותיה של אותה החבורה ונתרחקו מאחיותיהן יותר ממה שנתרחקו מהן הלשונות של החבורה השניה. אלה הלשונות הן: אשורית, ערבית, ארמית, כנענית13, מואבית.
והנה כבר אמרתי, כי מבוא זה אינו מחקר שלם בפני עצמו לכל הלשונות השמיות. זה מבוא להמלון של הלשון העברית, ואין בו מקום אלא להשקפה כללית על הלשונות השמיות, כהקדמה לדה"י של הלשון העברית, ולא אכנס קצת יותר בפרטים אלא באותן הלשונות החשובות ביותר להלשון העברית ולהמלון הנכחי.
ה. הלשון האשורית 🔗
זו הלשון שדברו האשורים והבבלים, שישבו בארצות ארם נהרים. כשנשמדו האשורים והבבלים מתה גם לשונם ומה שנחקק בלשון זו בעט נקבר במעמקי אדמה, ולא נשאר זכר ממנה עד הזמן החדש, אלא שמות אחדים של מלכיהם ושריהם בדברי הימים של היהודים, ומלים אחדות בתוך הלשון העברית.
ויהי בשנת 1472 למספרם, ויעבר איש ויניציה אחד, יושפט בַּרבַּרו שמו, למסעיו, ויבא עד חרבות העיר העתיקה פֶּרספוליס בארץ פרס וירא צורות כתב מחֻקות בסלע, שצורת מסמר או יתד להם, קצתם עומדים וקצתם שוכבים וקצתם נטויים, ויודיע את הדבר בעולם בשובו ממסעו. וכמאה וארבעים שנה אחריו בקר את החרבות האלה איש איטלקי אחר פייטרו דילה וַלֶּה (Pietro della Valle) ויעתיק מקצת מהציונים האלה ויפרסמם בספר מסעיו, וכמאה שנה אחריו פרסם האנגלי Sir John Chardin העתקה שלמה מחֲרֻתָּה אחת קטנה מהחרבות ההן, ואז התחילו חכמי אֻמות העולם לאמץ כחם לקרא את הכתב הזה, ולא יכלו, עד שבא החכם הדני כרסתן ניבוהר (Carsten Niebuhr) בשנת 1765 ויעתיק את הכל העתקה מדֻיקה וברורה מאד, ובשקידה רבה ובארך רוח התבונן להציונים אשר לפניו, ויערכם זה לעמת זה עד שעלה בידו להבדיל שנים וארבעים ציונים נבדלים ואף נגלה לו, כי אעפ"י שעצם הציונים שוים בכל החרֻתות, בכל זאת יש בהן שלש שִׁטות של צרופי הציונים, ויבדל את החרתות בשלש מחלקות לפי שלש שטות הצרופים14.
מלון העברית הישנה והחדשה: המבוא הגדול [ניקוד חלקי] – קבוצה 5 מתוך 8 / אליעזר בן־יהודה
-
[לסעיף זה רשם לו המחבר את דברי] הספרי, דברים שמ"ג, [הוצ' איש שלום) דף קמב:
כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות. ויאמר ה‘ מסיני בא זה לשון עברי, וזרח משעיר למו זה לשון רומי, הופיע מהר פארן זה לשון ערבי, ואתא מרבבות קדש זה לשון ארמי. [והעיר על זה:] הר פארן – אולי מפני והוא יהיה פרא אדם? וצריך לע’ במכילתא ראש פרשת יתרו ובילקוט כאן. ↩
-
ראב"ע:
ועוד כי לשון הקדש ולשון ארמית ולשון קדר שפה אחת היתה ודברים אחדים וככה אותיות הגרון בשלשתם ירחבו וירחיבו לדבר בהם ואותיות אהו"י, וסימני המדברים והנוכח שוות ופעל הקל והכבדים ונפעל והתפעל. ועוד כי הרוב בשמות גם בפעלים באלה הג‘ לשונות שוה באותיות או הם קרובים. הלא תראה וכו’ (מביא שמות ופעלים בארמית שהם כמו בעברית) ועוד עשרת תקונים שהם מוסמת (?) (מוסדות, כך שם בפרוש “מבין שפה”) כל השמות הסמוכים וכו‘ בשלש הלשונות שוים ועוד כי ההא הנעלם בסוף המלה סימן לשון נקבה בלשונות שלשתם וכו’ ככה בלשון המספר וכו'. (שפה ברורה הוצ‘ לפמן דף ג’…) ↩
-
את הכנוי הזה להלשונות האלה הציע החכם הגרמני שלֶצֶר (Schlözer) בהקבץ הגרמני Repertorium של Eichhorn בשנת 1781, מפני שרב הגויים שדברו אלה הלשונות היו לפי רשימת העמים של התורה (בראש' י), בני שם בן נח. והסכים עליו איכהורן בעצמו והשתמש בו בדרך מחלט במהדורה ב' של ספרו Einleitung in d. Alte Test. בשנת 1787. והנה, כבר העירו החכמים כי אין זה כנוי מדיק, מבחינה המדעית, מפני שבין בני שם מנויים ברשימה זו גם עילם ולוד, ורגלים לדבר, כי אלה שני הגוים לא דברו לשונות דֹמות ללשונות שאר בני שם, והכנענים, שלשונם היתה קרובה מאד להלשון העברית, יצאו, לפי אותה הרשימה, מחלצי חם ולא שֵם, ולכן הציעו קצת החכמים כנויים אחרים לאלה הלשונות. רֶנָן (Renan) – סוריות–ערביות (Syro–Arabs), וּשְׁטָדֶה (Stade) לשונית שָׁלְשִׁיּוֹת (triliterale Sprachen). ואף על פי כן, “שבשתא כיון דעל על”, והכנוי שמיים להגויים ושֵמִיוֹת להלשונות מקֻבל עתה בכל ספרי המדע, וכבר השתמשו בו הרבה גם בספריהם. ↩
-
[בגליון:] אולי קצת יותר בפרטים ולהזכיר המלים בפרוש. ↩
-
[בפתקה רשם המחבר:]
אדות השרשים הקדומים של השמית הקדומה:
„wie ich überhaupt auf die Reconstruirung der semit, Wurzelbedeutung (bei Stämmen kann man schon die Grundbedeutung eher sicher erschliessen) – immer weniger gebe; ersiens führt sie uns in eine Periode des ursemitischen, von der wir schon grammatisch viel zu wenig, eigentlich gar nichts, wissen, und zweitens, wer sagt uns, ob nicht sehr viele der Formen aller dieser mit ziemlicher Sicherheit zu reconstruirenden Wurzeln, ganz concrete Bedeutung hatte (so kann ja sak dorn u. dorndickicht gehaissen haben; bewiesen kann es nie werden). (Hommel, Die Namen der Säugethiore, 426) ↩
-
בכלן אותיות הגוף בעבר בסוף הפעל ובעתיד בראש הפעל, והוא לפי טבע הדבר, בהעבר המעשה כבר אחורי המדבר ובעתיד המעשה לפניו. ↩
-
[בשולי הגליון:] מספר הבנינים, בעברית היו יותר, קצתם נתמזגו יחד, התפעל גם השתפעל. ולכן התפלל [?] ובערבית כל הבנינים. ↩
-
[בשולי הגליון:] אבל אולי הדבר להפך, כי רבוי השמוש במ“ז הוא סימן של זמן מאחר, כי אפשר שהזוגי נוצר בתחלה כאות רק להאברים הזוגיים ונתפשט א”כ גם על דברים אחרים יותר ויותר. ↩
-
[לדוגמה רשם כאן המחבר:]
בערבית ההמונית, אעפ"י שקצת שרשים יצאו מהשמוש, אבל נשארו מהם שרידים, ניצוצות, בשמות וכדומה:
Während das ältere وقد((וקד in der Vulgärsprache ganz durch قاد (קאד), – statt أقاد (אקאד) –, fut. je:ֿid (יָקִיד) [הרי מבטאים א במקום ק] verdrängt ist, hat es sich in dem Derivat mistauqad, foyer,… erhalten (Vollers, Beiträge zur Kenntnis der lebendigen arabischen Sprache, ZDMG 41, 396). ↩
-
[בפתקה רשם כאן המחבר:]
Am reinsten tritt er (der sem. Typus} uns in Arabien entgegen; und ebenso hat sich hier der Laufbestond und zum Teil auch der grammatische Bau der semitischen Sprachen bis auf die Gegenwart am reinsten und der Wortschatz am vollständigsten erhalten, wenn es daneben selbstverständlich auch hier so wenig wie überall im Leben der Sprache an Neubildungen Fehlt. Die Sprachen der sesshaften Semiten zeigen dem gegenüber überall einen starken und ständig fortschreitenden Verfall und einen Verlust an dem ursprünglichen Wortschatz und gramm. Bau, der durch Neubildungen keineswegs ausgeglichen wird, Und zwar tritt uns diese lautliche Zersetzung am stärksten gerade bei dem geschichtlich ältesten semit. Dialekt, dem babyl., entgegen. Das viel später auftratende Hebräisch weist, enisprechend dem erst vor unsern Augen sich vollziehenden Ubergang der Bevölkerung zu voller Sesshaftigkeit, einen weit reineren Laulbestand auf (der in d. hebr. Schrift nur teilweise Ausdruck gefunden hatı, während das. Phönikische und vollends das Aramäische wieder eine weit stärkere Abschleifung zeigen. Und der gleiche Prozess wiederholt sich dann bei denjenigen arab. Stämmen, die in Kulturländern sesshaft geworden sind… (Ed. Meyer Geschichte des Altertums, 2. Aufl., I, 5. 357).
Der Konsonantenbestand des Semitischen liegt bekanntlich am vollständigsten bei den Sabäern vor; das Schriftarabische hat bereits einen der vielen s–Laute verloren, und im Aethiopischen vollzieht sich der weitere Rückgang des Konsonanlismus vor unseren Augen (359, שם). ↩
-
[בשולים רשום:]
תכונתן של הלשונות השמיות. כמעט כללי שני זמנים, עבר ועתיד. ולא יצרו תוספות לגונים חדשים של השרש. וצריך לכל גון שרש מיֻחד וכמו"כ לפעֻלת סתירת הפעֻלה, כמו de בהרומניות, ent בגרמנית, ras בהסלַויות. ↩
-
[בנוגע] ללשון מואב [שהיא קרובה מאד לעברית רשם המחבר על פתקה:]
כי המדרש חשב שבלעם דבר עברית ברור מזה:
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, אעפ"י שמדבר בלשון הקדש גוי לשונו סרוח (מדר"ר במדבר כ').
א“כ בלעם דבר להאתון בלה”ק. ↩
-
[על פתקה:]
הכתבות שלהם [(של הכנענים)] כמעט כלן הן מאחרי המאה הששית מלפני הנוצרי ורבן מאחרי ארבע מאות שנה, וכבר התקלקלה. בתור לשון פלחים חי[ה] באפריקה הצפונית עד חמש מאות שנה אחר הנוצרי.
[בדבר לשון ארץ כנען בימי לוחות עמרנה רשם לו המחבר רמז למחקרו של] F. Böhl, Die Sprache der Amarnabriefe, 1900 [ולספרם של] Schrader–Winckler, Die Keilinschriften und d. Alter Testament, מהדורה ג‘, עמ’ 652. ↩
-
[בגליון:] דה"י, איך נגלתה הלשון ותכונתה הכללית.
[כנראה התכַּון המחבר להשלים את פרשת פענוח כתבי היתדות הקשורה ביחוד בשמות של Grotefend ו Rawlinson, ולכתב על גלוי הלשון האשורית־בבלית (אכדית), שחלוציו היו Rawlinson, Hincks, Sayce והיהודי J. Oppert.
על דבר יחס האשורית וכן על יחס הארמית והעברית ללשון השמית הקדומה רשם לו המחבר רק דעות אלו על התרחקות הלשונות הנזכרות ממקורן:]
Die wenigsten Ueberraste älterer Sprachstufen weist des Aromäische auf, "diese ärmste und herabgekommenste aller semilischen Sprachen”, wie noch Ewald (Ausführliches Lehrbuch d. hebr. Sprache, S. 35) sie nannte, die Fortgeschrittenste, wie wir wohl heute sagen müssen (H. Bauer, Die Tempora im Semitischen, – Beitr. z. Assyriologie, Delitzsch u. Haupt, 8, 45).
…das aramöische, hebräische u. assyrische, welche, nachdem die sie reddened Völker früh in den Strom der Geschichte verwickelt und in ihm fortgetrieben wurden, nothwendig auch rascher ihre alten Formen abschliffen (F. Hommel, Die Namen d. Säugethiere, S. 18).
[במקום] רבוי אותיות הגרון, וכמו“כ אותיות זמשר”צ, בלשון אשורית מפני שנתערבו עם לא־השמיים, השומריים, נטשטשו רב הגרוניים, [ויש] רק ש אחד. [וכן נתרחקה האשורית משאר הלשונות השמיות גם בצורת הפעל, לדעת] Brockelmann [בספרו] Die semitische Sprachwissenschaft, עמ' 23:
Als das Babylonische sich vom Gemeinsemitischen trennte, war dort die Ausbildung der beiden Zeitformen noch nicht abgeschlossen. Das erst in der Bildung begriffene sogenannte Perfekt geriet im Bobylonischen ganz unter den Einfluss des ältern Imperfekt und übernahm von diesem die präfigierende Flexion (S. 23). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.