א. 🔗
בשנת תרצ“ג יצא בתל־אביב רומאן מחיי עולי פרס בשם “לבטים” מאת אברהם כהן מזרחי, תושב פתח־תקוה, אף הוא מעולי פרס. הסיפור יצא (בהוצאת “אמנות”) בשני כרכים קטנים ונאים, בכריכת בד תרוגה, והוא עשה רושם בזמנו וזכה להערכה חיובית הן בגלל הנושא והתוכן האכסוטיים והן בזכות סגנונו העברי הנאה, הספוג מקראִיוּת ולשון־חכמים במזיגה טבעית ותמה. סמוך לזה התחילו להופיע פה ושם, בחתימת־שם אברהם עמיצור, סיפורים קטנים וציורים, כתובים בכנות ובצמצום. תחילה בחוברות “הדים” של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, הסופרים שאברהם כהן מזרחי מצא בהם עידוד וסעד לרוחו, וכן ב”גליונות" של יצחק למדן (כגון הסיפור “וכיפר אדמתו עמו” בשנת 1945), ואחר־כך גם ב“בוסתנאי” של משה סמילנסקי, וגם ב“מאזנים” וב“הארץ”, ובשנים האחרונות פירסם עמיצור סיפורים אחדים גם בקבצי “קטיף” היוצאים לאור בפתח־תקוה. כל הסיפורים האלה נושאיהם היו תלאות ולבטי לבטים של עולי פרס וקשיי התנחלותם ומעלות־ומורדות של מיזוג־העדות.
עם אברהם כהן מזרחי היה לי בשנים ההן קצת מגע, בעיקר מתוך חליפת־מכתבים קצרה, הודות לחוג ידידים משותף בפתח־תקוה, הסופרים יעקב רבינוביץ ושלום שטרייט והפילוסוף צבי דיזנדרוק, כולם כבר בעולם־האמת. אבל זמן רב לא ידעתי שאברהם עמיצור וכהן מזרחי איש אחד הם. הדבר נודע לי כשקיבלתי ממנו כתב־יד של רומאן שנושאו לבטי־חיים של בחור יהודי בפרס, יודע נגן, חנוּן ותמים עם נפשו, בתוך מקלעת של תיאורים ושברי פאבולה מחיי יהודי פרס ורודפיהם המוסלמים הקנאים, על רקע ההווי של יהודי משהד האנוסים, “הג’דידים”, ופרשת עלייתו של אחד הגיבורים לארץ־ישראל. הסיפור דובב ללבי, ולקחתי דברים עם אנשים מסויימים כדי להוציאו לאור, אך השתדלותי לא נשאה אז פרי.
ורק כאשר נוסדה בירושלים אגודת “שלם”, במטרה להוציא שורת ספרים של סופרים עברים, באה שעת הגאולה גם לאותו רומאן של אברהם עמיצור, שהיה גנוז כעשרים שנה בקופסת המחבר: “הנידחים”, רומאן על אנוסי משהד ועל התשוקה לציון בקרב הגולה הפרסית הנאמנה למסורת, החיה כמו במחתרת, רפודה שטיחים יקרים, לפעמים אפילו בעושר, אבל מושפלת ובלתי־פרוֹדוּקטיבית.
סמוך להופעת הספר נפטר המחבר לעולמו.
ב. 🔗
נתעכב־נא מעט על “לבטים”. יש בו ברומאן זה של עמיצור משהו מלבב ובלתי־אמצעי. מיד בפתיחתו הוא מכניסנו לעולמה של יהדות פרס על־ידי ציור־הווי נאמן ומיוּמן, המוסר כלאחר־יד את האופייני והמשותף לטיפוסים השונים של גולה ידועת סבל זו. אפרים, הגיבור הראשי, אלמן צעיר, טהור־לב, ירא־שמים ויודע־ספר, נלהב בתשוקתו לירושלים ומתלבט בבקשת דרך לקיים את נדרו: לעלות ציוֹנה. אין שום סימן ברומאן לכך שהוא יודע על הציונות או שמע על הרצל – קרוב לוודאי שלא שמע ולא ודע: הוא ציוני לפני היות הציונות. אבל אביו וכל בני הבית רואים בשאיפתו זו של אפרים דמיון־שווא ותעתועים, ובלחצם כי רב הוא נושא לאשה את בתו של סוחר אמיד, רתחן ועם־הארץ למחצה. הלז, אם כי כבר היה לא־אחת בסכנת חיים לרגל מסחרו עם הכפריים, המאמינים שמיצווה היא לענות יהודי, הריהו דוחה בחלחלה ובזעם כל רעיון על יציאה מפרס לארץ־הקודש קודם ביאת המשיח. הוא ואשתו הדעתנית מהססים תחילה להשיא את לאה בתם לאפרים, שמא יקום זה ויברח חלילה עם בתם לירושלים.
מקץ שש־עשרה שנה אפרים עודנו בפרס, נשוא ללאה הסכלה. עתה שישה ילדים לו, מסחרו פרץ והוא נתעשר. אבל בתו הרכה נתפתתה למשומד ופנתה עורף למשפחתה ולדתה; ובנו הקטן מת עליו – כפי שהוא סבור, משום שלא קיים את נדרו לעלות לירושלים; ויום אחד פגעו בו מוסלמים קנאים, הכוהו מכות רצח והחריבו מחצית ביתו המפואר. עכשיו גם כנוּם, אחותו החכמה ובעלת־המרץ של אפרים, כבר עומדת לימין אחיה, שהתשוקה לציון שבה ונתעוררה בו ביתר עוז. לאה אשתו – פיה מלא בכי וקללות, סבורה היא שרק עין־הרע היא שהמיטה את כל האסונות על ביתה, וכנוּם מגלה לה בלחש את הסיבה האמיתית למות תינוקה:
“עשרים וארבעה ימים אחרי לידתך הטלת אוד עשן מבעד לָמפתן במוצאי־שבת ובלי אזהרה [והמחבר מסביר בשולי העמוד: המפיל דבר־מה ארצה, צריך להזהיר את השדים ולומר “בשם אלוהים”]. אמנם אני הזהרתים שבע פעמים, יצקתי מים במקום ההוא ומחטים תקעתי, אך אחרתי המועד… בחצות אותו ליל־הזוועה יללה חתולה שחורה כזפת (שד מתחפש) סביב העריסה, הקף ויבב. פלצות אחזתני, וקמתי חרש והבאתי ירך תרנגול צלוי ובליל לחם וחמאה והושטתי לה בדמעה ובאזהרה בשם ה', ולחשתי ‘אנא בכוח’ שלוש פעמים והעתרתי לה: 'לאה סכלה היא ודווייה ואינה חשה במעלליה ואתם, ‘הטובים והמיטיבים מבני אנוש’, תמחלו לה וכרתו־נא עמה ברית שלום. – אך היא העיפה עיניה בי בזעם ויללה שלוש פעמים ונעלמה… ומאז לא פקח התינוק את עיניו”.
אבל לאה עמדה על שלה, כי רק עין־הרע היא שגרמה כל אלה, מפני שלא תלתה בראש עוללה מלח, קנקנתום ומחט ולא אספה רוק (מאת השכנים) להשקותו בחליו… כך מראה עמיצור בנשימה אחת את התום ואת האומן של יהודי גולה זו, המסוגלים להקרבת עצמם ונוטים שכמם לסבול, ועם זה הם שקועים בהזיות ובאמונות תפלות.
אפרים ובני משפחתו וקבוצת ידידיו יוצאים סוף־סוף לדרך לארץ־ישראל, דרך־חתחתים ארוכה ורבת סכנות וסבל. ומקץ הרפתקאות קשות, המתוארות ביד אמן, מגיעה השיירה לירושלים.
וכאן מתחיל החלק השני באפופיאָה זו של נפתולי ההיזבדות לארץ־ישראל, שאינה נקנית אלא ביסורים, כידוע. קשה ומלאת חתחתים לא־פחות מן הנסיעה היתה להן לנפשות־תום אלה פרשת גילוי המציאות הארץ־ישראלית, שהיתה כל־כך שונה מן הדמות שחיתה בדמיונם. תחת קדושה וטוהר־מידות ואהבה – חולין וגשמיות ללא יושר וללא הגינות בין אלה, הן יוצאי פרס והן ספרדים ואשכנזים מן הישוב הישן, שאצלם ביקשו אפרים והנלווים עליו למצוא הדרכה מעשית וסיוע רוחני כבואם לירושלים. אבל משנודע לו לאפרים שיש “קולוניות” עם איכרים יהודיים, יוגבים וכורמים, מיד יצאה נפשו אליהן. “הוא התהלך כצל בחוצות ירושלים וחלם על שדה וכרם”. והשלב הבא היה מאמץ ההתנחלות בשרון – המאבק המתיש עם היבּלית, הארבּה וכל מיני מזיקים שבידי אדם ומידי שמים, כשכלי־זינו היחיד הטוריה ועוז האמונה שברוחו. באו פגעים, בא המחסור, לאה הוכרחה להשכיר עצמה לכובסת – והנה הואשמה בגניבת שתי ביצים, על לא עוול בכפה, ונמצאו שכנים אשכנזים, מן הסוג ההמוני, שנזעקו וקראו: “כל העג’מר והתימנר – גנבים!” – “מושבתנו נעשתה מקלט לכל חלאָה!”…
באו ימי הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי – ואפרים, שעכשיו, מקץ שנות עמל ויסורים, “דומה במראהו לפושט־יד”, תוהה על תוכנה של אותה הצהרה דיפלומטית, ובחושו הטבעי ובשכל הישר שלו הוא חושש שמא יש בה “מזימות ערלים”. בניו, שהתנדבו לגדוד העברי, זכו לשמוע מפי אנשי הישוב הישן, שההצהרה היא “בשורת גאולה לכם, האפיקורסים והציונים, ימח שמכם וזכרכם – זהו שמד וחרב, לחלל שבת ולהטמא בקתלי־חזיר!” – ואבן שנזרקה בידי יראי־שמים קנאים על שמעון בנו, בחור נלהב ובעל שאר־רוח, פתחה פצעו הישן ושמה קץ לחייו.
פסי אורצל כזה ארוג כל הספר הזה, שאיכותו רבה מכמותו ובו נשתקפה לראשונה דמותו, המטופלת בניגודים, של ציבור יהודי רחוק וחורג באסיה, שעם כל דלדול עולמו הרוחני נשתמרה בו באורח פלא, בצורה עממית, זיקה יסודית למסורת ישראל, דתו ואוצר סמליו. בדמויות הסיפור הזה נתגלמה תמימותה המיוחדת של גולת פרס על כל חינה ופגמיה, שהאמונה המשיחית קיימת בה צד בצד עם אמונות תפלות וחשוכות.
ג. 🔗
“הנידחים”. – רומאן זה אף הוא פותח אשנב, רחב אולי יותר מ“לבטים”, אל היהדות הפרסית, אבל במיוחד אל צד הצל שלה, שבו מגולמת המאֵרה הממאירה ביותר של הגלות: יהדות שירדה למחתרת. עולמם המעוקם והמסוכסך של אנוסי משהד מיתאר כאן על רקע מצבם המשובש של יהודי פרס הנאמנים לדתם והנכספים לירושלים, בנפתולי הקיום שלהם עם איבת הגויים היורדים לחייהם. אברהם עמיצור השקיע בספר זה את פרי הסתכלותו בחיי אחיו ובעולמם המסוגר של אנוסי פרס, שבט נידח זה מעמנו.
“הנידחים”, לפי מבנהו, כאילו מכיל רומאנים אחדים, המקופלים זה בתוך זה בכוחן של שייכות פנימית ואחדות העניין היסודי.
רומאן־זוטא ראשון כאן הוא סיפור חייה העצוב של מרים בת הדיין מוּלא אלעזר, תמימת־לב ותמימת־דרך, שנישואיה לא עלו יפה והיא נסחפה בסערת תאוותו של גוי־קצין, ספק רגשני ספק ברברי, וילדה לו בן, שנימול בסתר ונקרא משה מהריזה ושמר אמונים ליהדות, בזכרו את דברי אמו הדוויה והשבורה על ערש מותה. משה זה, שגדל בבית אנוס עשיר במשהד, חג’י עסקר, ואהב אחת מבנותיו (שניתנה לאחר ומתה משברון־לב), שב ומופיע ברומאן־זוטא שלישי, שבינו ובין הראשון משולב רומאן־זוטא שני, פרשת חייו של מנחם (חוסיין חן), שמזלו הרע, או יופיו עם עניו ביחד, הטילו למעמד “הקבּלים” – אף זה מצללי החיים של יהודי פרס בצדם של האנוסים: “הקבּלים” היו נערי־חן יודעי נגן שנטמאו בידי עשירי הפרסים שיכורי האוֹפּיוּם, שהיו שטופים במשכּב־זכוּר. טפסר מוסלמי עריץ ומשוקץ פרש ידו על מנחם, הנער היהודי היפה והאומלל, שהיה אחר־כך למאהבה של אשת הטפסר, היפהפיה המפונקת, בּהאית בּסתר, שאהבה את מנחם אהבת־אמת עמוקה. – עבדי הטפסר ארבו לו למנחם והכוהו מכות רצח, והוא נמלט כל עוד נפשו בו למשהד, לבית אותו אנוס עשיר, ונושא לאשה אחת מבנותיו. שתי פרשיות אלה הן השתי־והערב של הרומאן “הנידחים”.
ושוב חוזר הסיפור, כאמור, אל משה מהריזה, שפרשת לבטיו ותמורות חייו עד שהגיע לירושלים היא עיקר ריקמת הרומאן הנמשך ומעפיל אל שיאו – אל גישום חלום העלייה לציון.
אגב, בכל רומאן־זוטא כזה עומדת לפנינו דמות של אשה ואֵם עבריה רבת־סבל ורבת־מסירות, שאין בה כוח להיאבק עם סביבתה ועם מר־גורלה, אבל יש בה כוחות על־אנושיים להתענות בדומיה ובהקרבת עצמה תחת יד החיים ועריצות המנהגים של היהודים והגויים גם יחד. אהבה רבה שפך אברהם עמיצור על הנשים, והבנה סלחנית שברחמים יש בו גם לחולשותיהן ולכשלונותיהן.
ועוד אהבה אחת מדובבת אלינו מתוך ספרו, זו אהבתו העמוקה לטבע. יש בספר זה תיאורי טבע עדינים ושיריים ועם זה הסתכלותיים־ריאליסטיים, המלווים כליווי־ניגון את חיי־הפנימיות של הנפשות העושות.
יש כאן איפוא שני הראֵיים של האהבה, האהבה הרוחנית־המוסרית שביחסו של המחבר אל האשה ואהבה אסתיטית שביחסו אל הטבע, כי עמיצור הוא מאלה שהרוחני והאסתיטי הולכים אצלו יד ביד, שהרי משורר הוא. ואף אמנם כתב ופירסם שירים שיש בהם מעין צירוף של שתי השפעות: מפייטני ספרד ומבעלי הפיוטים הדתיים, מצד אחד, ומשירת חאפיז וסעדי הפרסים, ששירי עם שלהם שגורים גם בפי יהודי פרס, מצד שני.
אמרתי שמורגש בו בעמיצור יחס של רחמים וסלחנות כלפי הנשים, וצריך הייתי לומר – כלפי האשה. סבור אני שמקורה של תכונה זו הוא ההרחק שבאותה דעת יתרה, שקוראים אובייקטיביות, כלפי סביבת מוצאו אשר לה היה שייך בעצמו ומתוכה חרג והתייצב מנגד לה על רמה שמעליה יכול היה להשקיף על אותה סביבה מכל צדדיה. ואכן בסיפוריו מצייר עמיצור את הצללים עם האורות של יהדות פרס בפרופורציה נכונה, ואינו מסתיר כלל, כאמור, את התמימות היתירה של גיבוריו, את כפיתותם להזיות, לאמונות תפלות משונות, לתפיסה מַגית, לחשכוּת, וכן אותה תכונת דו־פרצופין שנתפתחה בהם מתוך ההכרח שלא לתת לארס של נרדפים וסופגי בוז ועלבון להרוס את קדשי מורשתם בקרבם. ועמיצור מסוגל להיה לעשות זאת מפני שהוא בעצמו היה לפנים אחד מהם וגם מפני שזכה להתעלות עליהם.
ד. 🔗
הסיפורים שכונסו בספר זה נכתבו בזמנים שונים, בארבעים השנים שקדמו לפטירת המחבר. כולם עומדים בסימן של משׂאַת־נפש וזיקה עמוקה לארץ־האבות: “לירושלים”. מכנה משותף להם, לכולם: הוא הנדר האינהרנטי בנפשם של יהודי הגולה הנידחת הזו, אפשר לומר נדר שלא מדעת, כמין תכונה טבעית ברובם ככולם, להגיע לארץ־הקודש, אם בביאת הגואל ובגלגול מחילות עם תחיית המתים ואם במעשה עצמי שבמחשבה תחילה במעטים שבהם. בנפשות העושות בסיפורי אברהם עמיצור אלה אתה יכול להבחין ברור את צליל־הלווי הנוקב, את דופק־היסוד החם של אהבת־ציון הרגשית־הנאיבית, היונקת מן המסורת הדתית של ישראל־סבא כפי שהיא משתקפת בראי של אמונות העם הפשוט ושל פולקלור יהודי. על־כן קראנ ו לאסופת סיפורים זו בשם “הנדר”.
“נפש שוקקה”, הסיפור הארוך ביותר שבספר זה, עיקר עניינו האוטוביוגראפי – זכרונות ילדות של נער יהודי מחונן בבית הוריו בעיירה נידחת בפרס. סיפור זה לא יצא מכלל קטע, המחבר לא זכה להביאו לידי גמר, כי קידמהו המוות. הוא ערוך בצורה של “פלאֶש־בּק” – מאוחר קודם למוקדם. הזקן, הקרוב לגבורות, פותח כאן בזכרונות על ראשית בואו לארץ־ישראל בנעוריו, עם אשתו הצעירה, לפני שישים שנה: על הרשמים ועל הנַפתולים, על הקשיים ועל הנחמות, כשהוא כבר מוקף בנים ונכדים. מכאן חזרה ללבטים שקדמו לעלייתו; ומכאן חזרה לזמן־עבר עוד יותר רחוק, לימי הילדות בפרס, בעודו ילד טיפוחם של הוריו הישרים והתמימים, החרדים עליו ואוהבים אותו אהבה בלי מצרים.
כל הסיפורים שבספר זה יש בהם צירוף של ציור ההווי היהודי בגולת פרס עם תיאורי ראשית המגע עם ארץ־ישראל הנקנית ביסורים. ברוב הסיפורים העיקר הוא האתמול הפרסי, העקוב מכתמי החרפה והחרדה של יושבי “המחנה” (כפי שמכונה הגיטו בפי יהודי פרס) העניים והעשירים גם יחד; ובמיעוטם מוסבים הם בעיקר על המעבר של יהודים אלה מגולת מכורתם לארץ אשר בה נשתלו מחדש, ארץ האבות: על התהליך האיטי והקשה, שבו נהפכה להם ארץ הדמיון התלושה מכל מציאות לקרקע ממשית, יוקדת ובלתי־מסוקלת, הפוצעת את פעמי צועדיה.
נטול־נא דוגמה לסוג הנקוב ראשונה: “ויהי בחצי הלילה” או “בזכות ירושלים”.
“ויהי בחצי הלילה” הוא סיפור דראמטי על נפתולי נפשו ופרשת חייו של יוסף, בחור זיותן (הרבה פרסיות חומדות אותו), בנו של רוכל יהודי החוזר על הכפרים בפרס, אשר לו אָח עשיר וקשוח. יוסף נפשו קשורה מנערותו בנפשה של אבישג, בת דודו זה הגביר, שהועיד אותה לאחר, בן־עשירים מטומטם. עלבון צורב צמא־נקמה מעבירים את יוסף על דעתו ודוחפים אותו להתאסלם, ולבסוף הוא גם נושא לאשה את גוּלָנדום, בתו הנלבבת של הקאדי שהכניסו לדת האיסלאם. אך אין שלום בנפשו. פעם בפעם, בליל הפסח, הוא מתגנב לבוא לרחוב היהודים, אם כי הוריו כבר אינם דרים שם, כי עלו לארץ־ישראל, בברחם מפני חרפת השמד של בנם. אבישג מתה בהריונה, ואביה מתחרט עתה על קשיחות לבו. גולנדום הפרסיה מתייהדת והולכת אחרי יוסף בעלה לארץ־ישראל.
גם הסיפור “בזכות ירושלים” נעוץ בהווי של הגיטו הפרסי, השרוי בחרדת־תמיד מפני התקיפים המוסלמים, תוקפיו. בולטת ונוגעת עד הלב התמימות הטהורה של הילד ושל הילדה במשפחה היהודית, הסגורה הרמטית, על רקע הפחד של הכלל שנפשו תלויה לו מנגד והוא אינו יודע את נפשו ומתקיים בכוחה של הדתיות התמימה, שאינה דורשת במה שלמעלה ממנה ואשר שתי־וערב שלה הנן האמונה בהשגחה עליונה, שחסותה פרושה על היומיום הגשמי־ההכרחי, והאמונה במין אפשרות מופשטת, בלתי־מציאותית, של ביאת המשיח לאלתר, בבחינת כל יום אחכה לו. ובאוירה זו נערכות שמחות־נישואין מתחת לאפּם ממש של צוררים חמסנים, הזוממים לחטוף את הכלה מתחת לחופה. והיהודים המתגוננים על נפשם, שתי סיעות ושתי נטיות בקרבם: הללו סומכים על הנסים ודורשים בנוטריקון והללו מוכנים לארוז את צרורותיהם ולצאת לדרך הרחוקה והקשה “לירושלים”, ואף מצרפים מעשה למחשבה, אלא שהסיפור רק מרמז על המעשה בלי לתארו.
בפרופורציה אחרת ושונה במקצת מן הקודמת מעורבים שני היסודות – הגלות הפרסית והעלייה לארץ־ישראל – בסיפור כגון “נאד דבש”. יהושע, גיבור הסיפור, לא היתה ידו רב לו בתורה, כי אם בממון, והוא קץ בחייו מפני “הגלות הכפולה”: אֶחָיו היהודים תובעים ממנו דמים לצרכי ציבור, והגויים (“הלהבדילים”) מתנכלים לשפוך את דמיו. והוא נותן דעתו לעלות לירושלים: אמנם לשם “זיאַרה” בלבד, לא להשתקע, כי אם כדי לזכות בתואר חאג' בעיני המוסלמים מנאָציו, שבמסחר אתם עשה הון…
כמכושף התהלך בארץ, “כבן תועה ששב מקץ ימים רבים למעון הוריו” – אבל לבסוף חזר לביתו ולמסחרו בפרס ושוב שקע בעסקיו וברדיפה אחרי ההון, עד שבאה בשורת הגאולה (קרי: הצהרת בלפור) ולפתה את “המחנה” כמו “סופה ביער”. יהושע שולח לארץ־ישראל את ילדיו, ומשהתגבר על מיאונה ודמעותיה של אשתו – עלה שנית. אבל שברון לבה של האשה, שלא יכלה להסתגל אל ההכרח לוותר על חיי־רווחה שהיתה רגילה להם בפרס, הכריע את הכף – והזוג חזר לארץ מוצאו. ושוב עסקים ורווחים, עד שלבסוף באה העלייה הסופית – לבית נאה שהבנים הכינו בינתים בתל־אביב להוריהם.
ואריאנט מעולף הומור של אותו הסוג הוא הציור “בר קיימא”. אפרים איש בחריין, בעל כתפים של כּתף, נקלע לקרית־שושנים (הכוונה ודאי לשיראז) ונשתקע שם בגלל חינה וחסדה של ג’נג’ן, אשר בי"ז שנות נישואיהם ילדה לו חמש בנות בריאות־בשר וארבעה בנים שמתו בילדותם. אפרים איש פשוט הוא – “ולא מבין הדא… פירוש המלות”, ובצר לו הוא פונה אל אחד בן־עמרם, יהודי תמיהוני, שמוצאו לא־ידוע ומשום־מה יצא לו שם של רואה נסתרות ויודע־סגולות. “הוא קדוש” – מאמין אפרים – “אולי יש לו… הדא”. עצת בן־עמרם היתה: ירושלים! שם רק שם צפוּן לו לאפרים מזל של בר־קיימא. – “האם אין… הדא… דרך קלה מזו?” – שואל אפרים. אבל חזקו עליו דברי האיש אשר “אליהו הנביא בא אצלו במוצאי שבתות ומגלה לו… הדא, רזים וסודות” – ואפרים ואשתו עלו ירושלימה. כאן נעשה כּתף ונטה שכמו לסבול מאהבה וכאן נולד לו בן־זכר, למזל טוב.
סיפור שעניינו יסורי הקליטה בארץ־ישראל הוא “נסתתמו טענותיו”.
שמטוב שאף מנעוריו “לירושלים”, ובניגוד לרצון אביו, מולא נפתלי, שהיה סבור כי “בית שלישי לא ייבנה בידי בשר־ודם – רק גואל ישראל יקבץ נידחינו”, קם ועלה לארץ־ישראל בשנת תרס"ה. לבטי הסתגלותו הקשים מתוארים בריאליסם מפורש: הוא היה גנן, חנווני עלוב, מחוסר־עבודה ונהג־משאית חליפות. בינתים נשא אשה, אך לא היה לו במה לכלכל את ילדיו הרעבים, שהיו עוטים על תרמיל סבם, אבי אמם, החוזר על הפתחים, ושמחים “על פרוסת כּעך כעל מעדני עולם”.
עם הכיבוש הבריטי, כאשר רווח לו לשמטוב מעט, סוף, סוף, “התחילו כוססים את לבו געגועים על הוריו ועל יוחנן אחיו הצעיר”, שנשארו בפרס, והיה שולח להם מתנות: “טליתות, תפילין וסידורים נאים, דפוסי ירושלים עיה”ק", בצירוף מעט כסף ומכתבים מלאים אמרי־נועם על בשורת הבית הלאומי ועל הגאולה הממשמשת ובאה. יום אחד קם יוחנן, האח הצעיר, ועלה לארץ. אדם זה היה באופיו ההיפך הגמור משמטוב אחיו: ממורמר היה, חשדן ותבען ופיו מלא תלונות וקטרוג: “זאת ירושלים? זה גיהנום! ימח שמו וזכרו של אחי, שהוליך שולל את כל העולם!” – צעק והתאונן עליו בכל השכונה, לאמור: עשק שמטוב את אחיו המסכן והציגו ככלי ריק!… והשכנים שמעו והאמינו לדברי הבּלע והדופי. וכשחלה יוחנן ואחיו טיפל בו ברחמים רבים והכניסו לבית־החולים “הדסה”, צעק: “הסגרתני ביד רופאים שכּל חכמתם לבקע בטן ולמצוץ דם החולים – – שייך חסן בקמיעותיו וניסן הרוקח היו מרפאים את החולים יותר מהר מכל המומחים שלך”! – ולא נחה דעתו עד שפסק: “ישראל רחמנים בני רחמנים שולחים לכם מכל קצוי ארץ תועפות זהב לעולים אומללים שנמלטו לארץ הקדושה בעור שיניהם, ואתם מקימים לכם ארמונות מלכים וטסים במכוניות־פאר ותרים ארצות־נכר אחרי תענוגות ומעדני עולם, ואת העולים דוחסים באהלים ופחונים במעבּרות, הרחק מקריותיכם!” – וכדומה דברי קטרוג הנשמעים ברמה ברחובנו גם היום…
כאן “נסתתמו טענותיו” של שמטוב, משראה שאין לגשר על תהום זו של שוני וזרוּת, הנפערת לא־אחת גם בין אחים…
בציור דמותם של שני האחים גילם כאן אברהם עמיצור את הטיפוסים ההפכיים של העולים שלנו, את ההבדל היסודי בין חיוב ושלילה שבאופי ובמנטאליות לגבי תפיסת המציאות והתפקיד בבניין הארץ.
ה. 🔗
אמרתי קודם שסגנונו של עמיצור, כפי שהיה זכור לי עוד מתוך “לבטים”, יש בו מזיגה טבעית של מקראִיוּת עם לשון חכמים. צביון זה של העברית שלו נתגבש עוד יותר ונעשה עצמי יותר ב“הנידחים” ובסיפוריו המאוחרים, כגון אלה שכונסו בספר זה. סגנונו ספג לווית טעם ולווית חן של אסוציאציות מספרי־הקודש, והוא משובץ פסוקים ושברי פסקים של יראת־שמים, נוסחי דתיוּת עממית וצורות־לשון מאותו אוצר המסורת הדתית שנעשה לפני דורות רבים נחלת יודעי ספר בעם. וב“הנידחים” הגיע סגנון זה לצירוף של דיוקי הבחנה מושגית במובן המודרני עם תבלין של מוּסיביוּת שאובה מאוצר העבר. הוא נעשה יותר גמיש ובלתי־כפות, צירוף נעים ועניו, פשטני ובלתי־מתהדר, שאינו תולדת רצון אֶגוצנטרי להראות יכולת אמנותית, אלא נובע בטבעיות מתוך עצם מהותו של המחבר, שצמחה מתוך הזהות של חיי־הנפש של היהודי הפרסי עם האוצר הקדמון של הסמלים הדתיים שלנו. העברית של עמיצור יש עמה משקל ואין עמה כובד. יש בה מזיגה הרמונית של עממיות עם למדנות, לפי מיטב המסורת היהודית, שלא הבדילה מעולם בין שתי אלה.
קוראים לא־מעטים ודאי יטענו כלפי צורה ספרותית זו של עמיצור, שהיא ארכאית, או שהיא קרובה יותר מדי לסגנון של דור ההשכלה. כנגד זה רצוני להטעים שני דברים: ראשית, לא סגנונו הוא ארכאי, כי אם אולי המנטאליות שביסוד סגנונו, שאין עמה זיקה לדפוסי המחשבה של הדור ולחותמו הנפשי המותנה בזמן. יש כאן אותו יסוד קיים־ועומד באדם שאינו משתנה הרבה במהלך הדורות. סגנונו של עמיצור כשהוא לעצמו, סבורני שאין בו כלום מן החלודה אשר בה הזמן מכסה את מטבעות הלשון של דורות קדמונים. אין בו מליציות, ניפוח שלא לצורך. להיפך, יש בו צמצום רב. כל משפט מכוון לצורך נביעת הסיפוריות, לשם הליכוד והרציפות של גופי העובדות ולמען הבלטת שלדו של הענין המסופר – כמעט מעין זה שאנו מוצאים בפרוזה של פרוספר מרימי וסטנדאל, שעמיצור לא ידע אותם כלל, ולכן גם לא יכול לקבל השפעה מהם, כשם שאין בעצם שום סימני השפעות מכריעות אחרות בכתביו, אם כי ברור שהוא שקד על שירת ספרד ופייטני התפילות ועל שירת ביאליק, ואולי גם נתרשם מדרכו של עגנון. עם זה יודע הוא להתמודד, בטבעיות גמורה, עם הצורך המודרני בדיפרנציאציה של המושגים. אבל הרוח המהלכת כאן בין ערוגות הביטוי המלוכד והחסכני היא רוח שאינה מכוונת במיוחד, כאמור, אל עולם־היחיד המודרני, אלא אל חיי־הרגש של האדם בכלל ושל היהודי המזרחי בפרט. שנפשיותו עוד לא הוּתכה למזלנו בכור־ההיתוך של המוֹדרנה, כי שקועה היתה במאבק עם הכוחות הצרים עליו באיבה ומצרים את צעדיו בגולה העוינת. זוהי מנטאליות רגשית – בספר זה, כמו ב“לבטים”, בוכים הרבה, משום שיש על מה לבכות, והבכי הלא הוא המרד של החלש. ואיני מהסס לומר שסגנון זה נראה לי דוקא מתאים לתוכנה הרגשי של סיפוריות זו ולעולמם של גיבוריו, שמכריעים בו המניעים האמוציונאליים והדחפים האי־רציונאליים, והוא אמנם משיק אל העולם המודרני, אך לא חופף אותו חפיפה ממשית.
ו. 🔗
אחד מיקירי ירושלים אמר דבר נאה על אופיו הספרותי של “הנידחים”; שיש בו משהו המזכיר את “זכרונות לבית דוד” של אברהם דוד פרידברג, אותה סידרת הסיפורים ההיסטוריים שנכתבה לפני כמאה שנה ושפכה מקיסמה על נעורינו. ואמנם יש בו בספרו של עמיצור דבר־מה מאותה מזיגה של חן־תמימות עם עדות על צביונם של מאורעות הזמן, המציינת את “זכרונות לבית דוד”. אבל נדמה לי שבעוד מאה או מאתים שנה עתידים גם “זכרונות לבית דוד”, וגם סיפורי אברהם עמיצור להשתלב יחדיו לתוך משזר יריעה אחת, כל אחד במקומו, אם כי בין שתי היצירות הללו היו לנו ביאליק וברנר ועגנון והזז ויזהר וא"צ גרינברג. ומבחינה זו אין אני רואה שום פסול בזה, שבימינו אלה, במחצית השניה של המאה, ישב סופר עברי וכתב בסגנון רב־יסודות שאימץ לו גם את דפוסי הביטוי שלפני ביאליק, שהרי לא מתוך חיקוי או בקשת התבלטות הוא כתב כך, אלא דוקא מתוך שהיה נאמן לעצמו, להוויתו שלו, שהיא קרובה יותר לעולמם של אנוסי ספרד ודוֹנה גרציה מאשר לעולמם של אנשי העליות האחרונות, שהתפלפלו כיצד להשלים בין הסוציאליסם ובין תחייה לאומית, ועם זה יש בה בהוויה זו דבר שלישי, שאין למצוא לא בקרב אנוסי ספרד ולא בקרב אנוסי סטאלין או פליטי היטלר.
הדבר השלישי הזה – דוקא הוא עיקר גדול במהותו של אברהם עמיצור, והוא דו־צדדין: מצד אחד הוא כלל־ישראלי, גם מבחינת הנאמנות היסודית של יהודי פרס לקדשי ישראל ולאהבת ציון ונפתוליהם עם הלחץ של ה“להבדילים” השונאים ומבזים אותם (בפרס היהודי מטמא בנגיעה את המוסלמי הקנאי!), וגם מבחינת שקיעתם מאונס בתוך אדמת־הכבול הנכרית, ביחוד בעדת הג’דידים במשהד, שהיו מוסלמים בגלוי ויהודים בסתר, ושעליהם נאמר בספרו של עמיצור: “במשהד היה גואה מדי פעם זרם אדיר של יהדות ממעמקי הלבבות, מדריך מנוחת השאננים וגורף נשמות לציון”. – והצד השני שבו, שמהיותו כלל־ישראלי, המשך ישר מישראל־סבא ויורש שלו (אם כי יורש מקופח במקצת), הוא ביקש להעמיד את עולמו האישי על איחוד שלם ומובן מאליו (בעיניו) של אותם שני היסודות, אשר להם נפלגו הזרמים ביהדות של מזרח־אירופה: היסוד של השאיפה לתחיה לאומית בארץ־האבות והיסוד של השאיפה לצדק חברתי, המנער חוצנו מכל ניצול – אותו סוציאליזם שבחזון הנביאים, שאין לו צורך בתורת מארכס כדי למצוא התגלמות צרופה, וצד זה הוא שהניע את עמיצור לצאת עוד בנעוריו מן הגולה השיראזית, לעלות לארץ־ישראל ולשלוח בה שרשים כפולים: שרשים בעבודת האדמה ושרשים בספרות.
ז. 🔗
וכאן מתגלה כל המיוחד, יקר־המציאות ויקר־הערך, שבדמותו האישית של אברהם עמיצור.
תארו נא לכם כפר נידח באזור הדרומי־מערבי של איראן, רחוק כמאה ק“מ משיראז, ובו רק קומץ יהודים העוסקים ברוכלות או סוחרים באריגים או בטבק. הסביבה – ישימון רוחני מבחינה יהודית, ובוודאי אף מבחינה אנושית בכלל. לא היה שם לא תלמוד־תורה ולא בית־ספר אליאנס. האב היה יודע־תורה וביקש לגדל לתורה את בנו, אבל הוא מת בעוד הנער קטן, ואברהם היה מוכרח לצאת עם דודיו לרוכלות בכפרי הסביבה המוסלמית, והוא אז כבן עשר. יום אחד מצא בין ספרי אביו המנוח ספר תנ”ך, ומשקרא בנביאים ראשונים כאילו נולד בשניה, כפי שהעיד על עצמו בזקנותו. ומאז הלכה וחזקה בו התשוקה לעלות לארץ־ישראל.
כשהיה בן עשרים עלה עם אשתו, חברת־חיים אמיצה וחסודה, בשיירה מאיראן, ובדרכי עקיפין מסוכנות וטלטולי נדודים קשים ומתישים, בדומה למתואר בספרו “לבטים”, הגיעו לארץ חזונם בשנת 1911. מן־הנמנע לתאר במלים ספורות מה שעבר עליו בארץ, במשך יובל־שנים ומעלה, תחילה כפועל חקלאי בכפר־סבא ואחר־כך כבעל מטעים, שאותם נטע בעשר אצבעותיו והם נעקרו וחזרו ונעקרו, שוב ושוב, תחילה בידי הטורקים ואחרי־כן על־ידי “גורמים” אחרים, וכיצד היה אוטודידאקט זה יושב ולומד וכותב בלילות לאור הנר בכרם – כי בצריף הקטן והמלא טף לא היה מקום. ושוב, כיצד הכריח את עצמו, כשכלו כל הקצים, לעזוב את נחלתו השוממה בכפר־סבא ולהיות זמן־מה בעל “מכולת” קטנה בפתח־תקוה, וכיצד נאבק עם מר־הקיום והחזיק מעמד, עם בני ביתו, שנים רבות, עד שנהפך עליו הגלגל לטובה, וזכה שבניו ובנותיו משמשים בהוראה במקום מושבו.
רואה אני את פרשת נפתוליו ויסורי התנחלותו של אברהם עמיצור בארץ־ישראל כאפופיאה של מלחמת־קיום הירואית רוחנית – אני מדגיש “רוחנית”, כי היא באה למטרה רוחנית ובאמצעים רוחניים ובדרכים מוסריות של הקרבת עצמו למען אידיאל של חיים עבריים בארץ־ישראל על בסיס הצדק הסוציאלי והתחייה הלאומית כאחד. ופרשה זו אני רואה כהמשך ישר לאותו חזיון יחיד־במינו של גבורת נפש וגבורת רוח, הגלום בעצם העובדה שרוח־היוצר הישראלי מסוגל להתגלות מאליו ובמפתיע אפילו בחשכת גולה נכחדת ועויינת, ולהבקיע לו דרך אל בית הספרות העברית, כקרן־אור זו שמפציעה דרך סדק קטן שבקטנים בחומה ומאירה למרחקים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.