א.

בשנת תרצ“ג יצא בתל־אביב רומאן מחיי עולי פרס בשם “לבטים” מאת אברהם כהן מזרחי, תושב פתח־תקוה, אף הוא מעולי פרס. הסיפור יצא (בהוצאת “אמנות”) בשני כרכים קטנים ונאים, בכריכת בד תרוגה, והוא עשה רושם בזמנו וזכה להערכה חיובית הן בגלל הנושא והתוכן האכסוטיים והן בזכות סגנונו העברי הנאה, הספוג מקראִיוּת ולשון־חכמים במזיגה טבעית ותמה. סמוך לזה התחילו להופיע פה ושם, בחתימת־שם אברהם עמיצור, סיפורים קטנים וציורים, כתובים בכנות ובצמצום. תחילה בחוברות “הדים” של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, הסופרים שאברהם כהן מזרחי מצא בהם עידוד וסעד לרוחו, וכן ב”גליונות" של יצחק למדן (כגון הסיפור “וכיפר אדמתו עמו” בשנת 1945), ואחר־כך גם ב“בוסתנאי” של משה סמילנסקי, וגם ב“מאזנים” וב“הארץ”, ובשנים האחרונות פירסם עמיצור סיפורים אחדים גם בקבצי “קטיף” היוצאים לאור בפתח־תקוה. כל הסיפורים האלה נושאיהם היו תלאות ולבטי לבטים של עולי פרס וקשיי התנחלותם ומעלות־ומורדות של מיזוג־העדות.

עם אברהם כהן מזרחי היה לי בשנים ההן קצת מגע, בעיקר מתוך חליפת־מכתבים קצרה, הודות לחוג ידידים משותף בפתח־תקוה, הסופרים יעקב רבינוביץ ושלום שטרייט והפילוסוף צבי דיזנדרוק, כולם כבר בעולם־האמת. אבל זמן רב לא ידעתי שאברהם עמיצור וכהן מזרחי איש אחד הם. הדבר נודע לי כשקיבלתי ממנו כתב־יד של רומאן שנושאו לבטי־חיים של בחור יהודי בפרס, יודע נגן, חנוּן ותמים עם נפשו, בתוך מקלעת של תיאורים ושברי פאבולה מחיי יהודי פרס ורודפיהם המוסלמים הקנאים, על רקע ההווי של יהודי משהד האנוסים, “הג’דידים”, ופרשת עלייתו של אחד הגיבורים לארץ־ישראל. הסיפור דובב ללבי, ולקחתי דברים עם אנשים מסויימים כדי להוציאו לאור, אך השתדלותי לא נשאה אז פרי.

ורק כאשר נוסדה בירושלים אגודת “שלם”, במטרה להוציא שורת ספרים של סופרים עברים, באה שעת הגאולה גם לאותו רומאן של אברהם עמיצור, שהיה גנוז כעשרים שנה בקופסת המחבר: “הנידחים”, רומאן על אנוסי משהד ועל התשוקה לציון בקרב הגולה הפרסית הנאמנה למסורת, החיה כמו במחתרת, רפודה שטיחים יקרים, לפעמים אפילו בעושר, אבל מושפלת ובלתי־פרוֹדוּקטיבית.

סמוך להופעת הספר נפטר המחבר לעולמו.

ב.

נתעכב־נא מעט על “לבטים”. יש בו ברומאן זה של עמיצור משהו מלבב ובלתי־אמצעי. מיד בפתיחתו הוא מכניסנו לעולמה של יהדות פרס על־ידי ציור־הווי נאמן ומיוּמן, המוסר כלאחר־יד את האופייני והמשותף לטיפוסים השונים של גולה ידועת סבל זו. אפרים, הגיבור הראשי, אלמן צעיר, טהור־לב, ירא־שמים ויודע־ספר, נלהב בתשוקתו לירושלים ומתלבט בבקשת דרך לקיים את נדרו: לעלות ציוֹנה. אין שום סימן ברומאן לכך שהוא יודע על הציונות או שמע על הרצל – קרוב לוודאי שלא שמע ולא ודע: הוא ציוני לפני היות הציונות. אבל אביו וכל בני הבית רואים בשאיפתו זו של אפרים דמיון־שווא ותעתועים, ובלחצם כי רב הוא נושא לאשה את בתו של סוחר אמיד, רתחן ועם־הארץ למחצה. הלז, אם כי כבר היה לא־אחת בסכנת חיים לרגל מסחרו עם הכפריים, המאמינים שמיצווה היא לענות יהודי, הריהו דוחה בחלחלה ובזעם כל רעיון על יציאה מפרס לארץ־הקודש קודם ביאת המשיח. הוא ואשתו הדעתנית מהססים תחילה להשיא את לאה בתם לאפרים, שמא יקום זה ויברח חלילה עם בתם לירושלים.

מקץ שש־עשרה שנה אפרים עודנו בפרס, נשוא ללאה הסכלה. עתה שישה ילדים לו, מסחרו פרץ והוא נתעשר. אבל בתו הרכה נתפתתה למשומד ופנתה עורף למשפחתה ולדתה; ובנו הקטן מת עליו – כפי שהוא סבור, משום שלא קיים את נדרו לעלות לירושלים; ויום אחד פגעו בו מוסלמים קנאים, הכוהו מכות רצח והחריבו מחצית ביתו המפואר. עכשיו גם כנוּם, אחותו החכמה ובעלת־המרץ של אפרים, כבר עומדת לימין אחיה, שהתשוקה לציון שבה ונתעוררה בו ביתר עוז. לאה אשתו – פיה מלא בכי וקללות, סבורה היא שרק עין־הרע היא שהמיטה את כל האסונות על ביתה, וכנוּם מגלה לה בלחש את הסיבה האמיתית למות תינוקה:

“עשרים וארבעה ימים אחרי לידתך הטלת אוד עשן מבעד לָמפתן במוצאי־שבת ובלי אזהרה [והמחבר מסביר בשולי העמוד: המפיל דבר־מה ארצה, צריך להזהיר את השדים ולומר “בשם אלוהים”]. אמנם אני הזהרתים שבע פעמים, יצקתי מים במקום ההוא ומחטים תקעתי, אך אחרתי המועד… בחצות אותו ליל־הזוועה יללה חתולה שחורה כזפת (שד מתחפש) סביב העריסה, הקף ויבב. פלצות אחזתני, וקמתי חרש והבאתי ירך תרנגול צלוי ובליל לחם וחמאה והושטתי לה בדמעה ובאזהרה בשם ה', ולחשתי ‘אנא בכוח’ שלוש פעמים והעתרתי לה: 'לאה סכלה היא ודווייה ואינה חשה במעלליה ואתם, ‘הטובים והמיטיבים מבני אנוש’, תמחלו לה וכרתו־נא עמה ברית שלום. – אך היא העיפה עיניה בי בזעם ויללה שלוש פעמים ונעלמה… ומאז לא פקח התינוק את עיניו”.

אבל לאה עמדה על שלה, כי רק עין־הרע היא שגרמה כל אלה, מפני שלא תלתה בראש עוללה מלח, קנקנתום ומחט ולא אספה רוק (מאת השכנים) להשקותו בחליו… כך מראה עמיצור בנשימה אחת את התום ואת האומן של יהודי גולה זו, המסוגלים להקרבת עצמם ונוטים שכמם לסבול, ועם זה הם שקועים בהזיות ובאמונות תפלות.

אפרים ובני משפחתו וקבוצת ידידיו יוצאים סוף־סוף לדרך לארץ־ישראל, דרך־חתחתים ארוכה ורבת סכנות וסבל. ומקץ הרפתקאות קשות, המתוארות ביד אמן, מגיעה השיירה לירושלים.

וכאן מתחיל החלק השני באפופיאָה זו של נפתולי ההיזבדות לארץ־ישראל, שאינה נקנית אלא ביסורים, כידוע. קשה ומלאת חתחתים לא־פחות מן הנסיעה היתה להן לנפשות־תום אלה פרשת גילוי המציאות הארץ־ישראלית, שהיתה כל־כך שונה מן הדמות שחיתה בדמיונם. תחת קדושה וטוהר־מידות ואהבה – חולין וגשמיות ללא יושר וללא הגינות בין אלה, הן יוצאי פרס והן ספרדים ואשכנזים מן הישוב הישן, שאצלם ביקשו אפרים והנלווים עליו למצוא הדרכה מעשית וסיוע רוחני כבואם לירושלים. אבל משנודע לו לאפרים שיש “קולוניות” עם איכרים יהודיים, יוגבים וכורמים, מיד יצאה נפשו אליהן. “הוא התהלך כצל בחוצות ירושלים וחלם על שדה וכרם”. והשלב הבא היה מאמץ ההתנחלות בשרון – המאבק המתיש עם היבּלית, הארבּה וכל מיני מזיקים שבידי אדם ומידי שמים, כשכלי־זינו היחיד הטוריה ועוז האמונה שברוחו. באו פגעים, בא המחסור, לאה הוכרחה להשכיר עצמה לכובסת – והנה הואשמה בגניבת שתי ביצים, על לא עוול בכפה, ונמצאו שכנים אשכנזים, מן הסוג ההמוני, שנזעקו וקראו: “כל העג’מר והתימנר – גנבים!” – “מושבתנו נעשתה מקלט לכל חלאָה!”…

באו ימי הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי – ואפרים, שעכשיו, מקץ שנות עמל ויסורים, “דומה במראהו לפושט־יד”, תוהה על תוכנה של אותה הצהרה דיפלומטית, ובחושו הטבעי ובשכל הישר שלו הוא חושש שמא יש בה “מזימות ערלים”. בניו, שהתנדבו לגדוד העברי, זכו לשמוע מפי אנשי הישוב הישן, שההצהרה היא “בשורת גאולה לכם, האפיקורסים והציונים, ימח שמכם וזכרכם – זהו שמד וחרב, לחלל שבת ולהטמא בקתלי־חזיר!” – ואבן שנזרקה בידי יראי־שמים קנאים על שמעון בנו, בחור נלהב ובעל שאר־רוח, פתחה פצעו הישן ושמה קץ לחייו.

פסי אורצל כזה ארוג כל הספר הזה, שאיכותו רבה מכמותו ובו נשתקפה לראשונה דמותו, המטופלת בניגודים, של ציבור יהודי רחוק וחורג באסיה, שעם כל דלדול עולמו הרוחני נשתמרה בו באורח פלא, בצורה עממית, זיקה יסודית למסורת ישראל, דתו ואוצר סמליו. בדמויות הסיפור הזה נתגלמה תמימותה המיוחדת של גולת פרס על כל חינה ופגמיה, שהאמונה המשיחית קיימת בה צד בצד עם אמונות תפלות וחשוכות.

ג.

“הנידחים”. – רומאן זה אף הוא פותח אשנב, רחב אולי יותר מ“לבטים”, אל היהדות הפרסית, אבל במיוחד אל צד הצל שלה, שבו מגולמת המאֵרה הממאירה ביותר של הגלות: יהדות שירדה למחתרת. עולמם המעוקם והמסוכסך של אנוסי משהד מיתאר כאן על רקע מצבם המשובש של יהודי פרס הנאמנים לדתם והנכספים לירושלים, בנפתולי הקיום שלהם עם איבת הגויים היורדים לחייהם. אברהם עמיצור השקיע בספר זה את פרי הסתכלותו בחיי אחיו ובעולמם המסוגר של אנוסי פרס, שבט נידח זה מעמנו.

“הנידחים”, לפי מבנהו, כאילו מכיל רומאנים אחדים, המקופלים זה בתוך זה בכוחן של שייכות פנימית ואחדות העניין היסודי.

רומאן־זוטא ראשון כאן הוא סיפור חייה העצוב של מרים בת הדיין מוּלא אלעזר, תמימת־לב ותמימת־דרך, שנישואיה לא עלו יפה והיא נסחפה בסערת תאוותו של גוי־קצין, ספק רגשני ספק ברברי, וילדה לו בן, שנימול בסתר ונקרא משה מהריזה ושמר אמונים ליהדות, בזכרו את דברי אמו הדוויה והשבורה על ערש מותה. משה זה, שגדל בבית אנוס עשיר במשהד, חג’י עסקר, ואהב אחת מבנותיו (שניתנה לאחר ומתה משברון־לב), שב ומופיע ברומאן־זוטא שלישי, שבינו ובין הראשון משולב רומאן־זוטא שני, פרשת חייו של מנחם (חוסיין חן), שמזלו הרע, או יופיו עם עניו ביחד, הטילו למעמד “הקבּלים” – אף זה מצללי החיים של יהודי פרס בצדם של האנוסים: “הקבּלים” היו נערי־חן יודעי נגן שנטמאו בידי עשירי הפרסים שיכורי האוֹפּיוּם, שהיו שטופים במשכּב־זכוּר. טפסר מוסלמי עריץ ומשוקץ פרש ידו על מנחם, הנער היהודי היפה והאומלל, שהיה אחר־כך למאהבה של אשת הטפסר, היפהפיה המפונקת, בּהאית בּסתר, שאהבה את מנחם אהבת־אמת עמוקה. – עבדי הטפסר ארבו לו למנחם והכוהו מכות רצח, והוא נמלט כל עוד נפשו בו למשהד, לבית אותו אנוס עשיר, ונושא לאשה אחת מבנותיו. שתי פרשיות אלה הן השתי־והערב של הרומאן “הנידחים”.

ושוב חוזר הסיפור, כאמור, אל משה מהריזה, שפרשת לבטיו ותמורות חייו עד שהגיע לירושלים היא עיקר ריקמת הרומאן הנמשך ומעפיל אל שיאו – אל גישום חלום העלייה לציון.

אגב, בכל רומאן־זוטא כזה עומדת לפנינו דמות של אשה ואֵם עבריה רבת־סבל ורבת־מסירות, שאין בה כוח להיאבק עם סביבתה ועם מר־גורלה, אבל יש בה כוחות על־אנושיים להתענות בדומיה ובהקרבת עצמה תחת יד החיים ועריצות המנהגים של היהודים והגויים גם יחד. אהבה רבה שפך אברהם עמיצור על הנשים, והבנה סלחנית שברחמים יש בו גם לחולשותיהן ולכשלונותיהן.

ועוד אהבה אחת מדובבת אלינו מתוך ספרו, זו אהבתו העמוקה לטבע. יש בספר זה תיאורי טבע עדינים ושיריים ועם זה הסתכלותיים־ריאליסטיים, המלווים כליווי־ניגון את חיי־הפנימיות של הנפשות העושות.

יש כאן איפוא שני הראֵיים של האהבה, האהבה הרוחנית־המוסרית שביחסו של המחבר אל האשה ואהבה אסתיטית שביחסו אל הטבע, כי עמיצור הוא מאלה שהרוחני והאסתיטי הולכים אצלו יד ביד, שהרי משורר הוא. ואף אמנם כתב ופירסם שירים שיש בהם מעין צירוף של שתי השפעות: מפייטני ספרד ומבעלי הפיוטים הדתיים, מצד אחד, ומשירת חאפיז וסעדי הפרסים, ששירי עם שלהם שגורים גם בפי יהודי פרס, מצד שני.

אמרתי שמורגש בו בעמיצור יחס של רחמים וסלחנות כלפי הנשים, וצריך הייתי לומר – כלפי האשה. סבור אני שמקורה של תכונה זו הוא ההרחק שבאותה דעת יתרה, שקוראים אובייקטיביות, כלפי סביבת מוצאו אשר לה היה שייך בעצמו ומתוכה חרג והתייצב מנגד לה על רמה שמעליה יכול היה להשקיף על אותה סביבה מכל צדדיה. ואכן בסיפוריו מצייר עמיצור את הצללים עם האורות של יהדות פרס בפרופורציה נכונה, ואינו מסתיר כלל, כאמור, את התמימות היתירה של גיבוריו, את כפיתותם להזיות, לאמונות תפלות משונות, לתפיסה מַגית, לחשכוּת, וכן אותה תכונת דו־פרצופין שנתפתחה בהם מתוך ההכרח שלא לתת לארס של נרדפים וסופגי בוז ועלבון להרוס את קדשי מורשתם בקרבם. ועמיצור מסוגל להיה לעשות זאת מפני שהוא בעצמו היה לפנים אחד מהם וגם מפני שזכה להתעלות עליהם.

ד.

הסיפורים שכונסו בספר זה נכתבו בזמנים שונים, בארבעים השנים שקדמו לפטירת המחבר. כולם עומדים בסימן של משׂאַת־נפש וזיקה עמוקה לארץ־האבות: “לירושלים”. מכנה משותף להם, לכולם: הוא הנדר האינהרנטי בנפשם של יהודי הגולה הנידחת הזו, אפשר לומר נדר שלא מדעת, כמין תכונה טבעית ברובם ככולם, להגיע לארץ־הקודש, אם בביאת הגואל ובגלגול מחילות עם תחיית המתים ואם במעשה עצמי שבמחשבה תחילה במעטים שבהם. בנפשות העושות בסיפורי אברהם עמיצור אלה אתה יכול להבחין ברור את צליל־הלווי הנוקב, את דופק־היסוד החם של אהבת־ציון הרגשית־הנאיבית, היונקת מן המסורת הדתית של ישראל־סבא כפי שהיא משתקפת בראי של אמונות העם הפשוט ושל פולקלור יהודי. על־כן קראנ ו לאסופת סיפורים זו בשם “הנדר”.

“נפש שוקקה”, הסיפור הארוך ביותר שבספר זה, עיקר עניינו האוטוביוגראפי – זכרונות ילדות של נער יהודי מחונן בבית הוריו בעיירה נידחת בפרס. סיפור זה לא יצא מכלל קטע, המחבר לא זכה להביאו לידי גמר, כי קידמהו המוות. הוא ערוך בצורה של “פלאֶש־בּק” – מאוחר קודם למוקדם. הזקן, הקרוב לגבורות, פותח כאן בזכרונות על ראשית בואו לארץ־ישראל בנעוריו, עם אשתו הצעירה, לפני שישים שנה: על הרשמים ועל הנַפתולים, על הקשיים ועל הנחמות, כשהוא כבר מוקף בנים ונכדים. מכאן חזרה ללבטים שקדמו לעלייתו; ומכאן חזרה לזמן־עבר עוד יותר רחוק, לימי הילדות בפרס, בעודו ילד טיפוחם של הוריו הישרים והתמימים, החרדים עליו ואוהבים אותו אהבה בלי מצרים.

כל הסיפורים שבספר זה יש בהם צירוף של ציור ההווי היהודי בגולת פרס עם תיאורי ראשית המגע עם ארץ־ישראל הנקנית ביסורים. ברוב הסיפורים העיקר הוא האתמול הפרסי, העקוב מכתמי החרפה והחרדה של יושבי “המחנה” (כפי שמכונה הגיטו בפי יהודי פרס) העניים והעשירים גם יחד; ובמיעוטם מוסבים הם בעיקר על המעבר של יהודים אלה מגולת מכורתם לארץ אשר בה נשתלו מחדש, ארץ האבות: על התהליך האיטי והקשה, שבו נהפכה להם ארץ הדמיון התלושה מכל מציאות לקרקע ממשית, יוקדת ובלתי־מסוקלת, הפוצעת את פעמי צועדיה.

נטול־נא דוגמה לסוג הנקוב ראשונה: “ויהי בחצי הלילה” או “בזכות ירושלים”.

“ויהי בחצי הלילה” הוא סיפור דראמטי על נפתולי נפשו ופרשת חייו של יוסף, בחור זיותן (הרבה פרסיות חומדות אותו), בנו של רוכל יהודי החוזר על הכפרים בפרס, אשר לו אָח עשיר וקשוח. יוסף נפשו קשורה מנערותו בנפשה של אבישג, בת דודו זה הגביר, שהועיד אותה לאחר, בן־עשירים מטומטם. עלבון צורב צמא־נקמה מעבירים את יוסף על דעתו ודוחפים אותו להתאסלם, ולבסוף הוא גם נושא לאשה את גוּלָנדום, בתו הנלבבת של הקאדי שהכניסו לדת האיסלאם. אך אין שלום בנפשו. פעם בפעם, בליל הפסח, הוא מתגנב לבוא לרחוב היהודים, אם כי הוריו כבר אינם דרים שם, כי עלו לארץ־ישראל, בברחם מפני חרפת השמד של בנם. אבישג מתה בהריונה, ואביה מתחרט עתה על קשיחות לבו. גולנדום הפרסיה מתייהדת והולכת אחרי יוסף בעלה לארץ־ישראל.

גם הסיפור “בזכות ירושלים” נעוץ בהווי של הגיטו הפרסי, השרוי בחרדת־תמיד מפני התקיפים המוסלמים, תוקפיו. בולטת ונוגעת עד הלב התמימות הטהורה של הילד ושל הילדה במשפחה היהודית, הסגורה הרמטית, על רקע הפחד של הכלל שנפשו תלויה לו מנגד והוא אינו יודע את נפשו ומתקיים בכוחה של הדתיות התמימה, שאינה דורשת במה שלמעלה ממנה ואשר שתי־וערב שלה הנן האמונה בהשגחה עליונה, שחסותה פרושה על היומיום הגשמי־ההכרחי, והאמונה במין אפשרות מופשטת, בלתי־מציאותית, של ביאת המשיח לאלתר, בבחינת כל יום אחכה לו. ובאוירה זו נערכות שמחות־נישואין מתחת לאפּם ממש של צוררים חמסנים, הזוממים לחטוף את הכלה מתחת לחופה. והיהודים המתגוננים על נפשם, שתי סיעות ושתי נטיות בקרבם: הללו סומכים על הנסים ודורשים בנוטריקון והללו מוכנים לארוז את צרורותיהם ולצאת לדרך הרחוקה והקשה “לירושלים”, ואף מצרפים מעשה למחשבה, אלא שהסיפור רק מרמז על המעשה בלי לתארו.

בפרופורציה אחרת ושונה במקצת מן הקודמת מעורבים שני היסודות – הגלות הפרסית והעלייה לארץ־ישראל – בסיפור כגון “נאד דבש”. יהושע, גיבור הסיפור, לא היתה ידו רב לו בתורה, כי אם בממון, והוא קץ בחייו מפני “הגלות הכפולה”: אֶחָיו היהודים תובעים ממנו דמים לצרכי ציבור, והגויים (“הלהבדילים”) מתנכלים לשפוך את דמיו. והוא נותן דעתו לעלות לירושלים: אמנם לשם “זיאַרה” בלבד, לא להשתקע, כי אם כדי לזכות בתואר חאג' בעיני המוסלמים מנאָציו, שבמסחר אתם עשה הון…

כמכושף התהלך בארץ, “כבן תועה ששב מקץ ימים רבים למעון הוריו” – אבל לבסוף חזר לביתו ולמסחרו בפרס ושוב שקע בעסקיו וברדיפה אחרי ההון, עד שבאה בשורת הגאולה (קרי: הצהרת בלפור) ולפתה את “המחנה” כמו “סופה ביער”. יהושע שולח לארץ־ישראל את ילדיו, ומשהתגבר על מיאונה ודמעותיה של אשתו – עלה שנית. אבל שברון לבה של האשה, שלא יכלה להסתגל אל ההכרח לוותר על חיי־רווחה שהיתה רגילה להם בפרס, הכריע את הכף – והזוג חזר לארץ מוצאו. ושוב עסקים ורווחים, עד שלבסוף באה העלייה הסופית – לבית נאה שהבנים הכינו בינתים בתל־אביב להוריהם.

ואריאנט מעולף הומור של אותו הסוג הוא הציור “בר קיימא”. אפרים איש בחריין, בעל כתפים של כּתף, נקלע לקרית־שושנים (הכוונה ודאי לשיראז) ונשתקע שם בגלל חינה וחסדה של ג’נג’ן, אשר בי"ז שנות נישואיהם ילדה לו חמש בנות בריאות־בשר וארבעה בנים שמתו בילדותם. אפרים איש פשוט הוא – “ולא מבין הדא… פירוש המלות”, ובצר לו הוא פונה אל אחד בן־עמרם, יהודי תמיהוני, שמוצאו לא־ידוע ומשום־מה יצא לו שם של רואה נסתרות ויודע־סגולות. “הוא קדוש” – מאמין אפרים – “אולי יש לו… הדא”. עצת בן־עמרם היתה: ירושלים! שם רק שם צפוּן לו לאפרים מזל של בר־קיימא. – “האם אין… הדא… דרך קלה מזו?” – שואל אפרים. אבל חזקו עליו דברי האיש אשר “אליהו הנביא בא אצלו במוצאי שבתות ומגלה לו… הדא, רזים וסודות” – ואפרים ואשתו עלו ירושלימה. כאן נעשה כּתף ונטה שכמו לסבול מאהבה וכאן נולד לו בן־זכר, למזל טוב.

סיפור שעניינו יסורי הקליטה בארץ־ישראל הוא “נסתתמו טענותיו”.

שמטוב שאף מנעוריו “לירושלים”, ובניגוד לרצון אביו, מולא נפתלי, שהיה סבור כי “בית שלישי לא ייבנה בידי בשר־ודם – רק גואל ישראל יקבץ נידחינו”, קם ועלה לארץ־ישראל בשנת תרס"ה. לבטי הסתגלותו הקשים מתוארים בריאליסם מפורש: הוא היה גנן, חנווני עלוב, מחוסר־עבודה ונהג־משאית חליפות. בינתים נשא אשה, אך לא היה לו במה לכלכל את ילדיו הרעבים, שהיו עוטים על תרמיל סבם, אבי אמם, החוזר על הפתחים, ושמחים “על פרוסת כּעך כעל מעדני עולם”.

עם הכיבוש הבריטי, כאשר רווח לו לשמטוב מעט, סוף, סוף, “התחילו כוססים את לבו געגועים על הוריו ועל יוחנן אחיו הצעיר”, שנשארו בפרס, והיה שולח להם מתנות: “טליתות, תפילין וסידורים נאים, דפוסי ירושלים עיה”ק", בצירוף מעט כסף ומכתבים מלאים אמרי־נועם על בשורת הבית הלאומי ועל הגאולה הממשמשת ובאה. יום אחד קם יוחנן, האח הצעיר, ועלה לארץ. אדם זה היה באופיו ההיפך הגמור משמטוב אחיו: ממורמר היה, חשדן ותבען ופיו מלא תלונות וקטרוג: “זאת ירושלים? זה גיהנום! ימח שמו וזכרו של אחי, שהוליך שולל את כל העולם!” – צעק והתאונן עליו בכל השכונה, לאמור: עשק שמטוב את אחיו המסכן והציגו ככלי ריק!… והשכנים שמעו והאמינו לדברי הבּלע והדופי. וכשחלה יוחנן ואחיו טיפל בו ברחמים רבים והכניסו לבית־החולים “הדסה”, צעק: “הסגרתני ביד רופאים שכּל חכמתם לבקע בטן ולמצוץ דם החולים – – שייך חסן בקמיעותיו וניסן הרוקח היו מרפאים את החולים יותר מהר מכל המומחים שלך”! – ולא נחה דעתו עד שפסק: “ישראל רחמנים בני רחמנים שולחים לכם מכל קצוי ארץ תועפות זהב לעולים אומללים שנמלטו לארץ הקדושה בעור שיניהם, ואתם מקימים לכם ארמונות מלכים וטסים במכוניות־פאר ותרים ארצות־נכר אחרי תענוגות ומעדני עולם, ואת העולים דוחסים באהלים ופחונים במעבּרות, הרחק מקריותיכם!” – וכדומה דברי קטרוג הנשמעים ברמה ברחובנו גם היום…

כאן “נסתתמו טענותיו” של שמטוב, משראה שאין לגשר על תהום זו של שוני וזרוּת, הנפערת לא־אחת גם בין אחים…

בציור דמותם של שני האחים גילם כאן אברהם עמיצור את הטיפוסים ההפכיים של העולים שלנו, את ההבדל היסודי בין חיוב ושלילה שבאופי ובמנטאליות לגבי תפיסת המציאות והתפקיד בבניין הארץ.

ה.

אמרתי קודם שסגנונו של עמיצור, כפי שהיה זכור לי עוד מתוך “לבטים”, יש בו מזיגה טבעית של מקראִיוּת עם לשון חכמים. צביון זה של העברית שלו נתגבש עוד יותר ונעשה עצמי יותר ב“הנידחים” ובסיפוריו המאוחרים, כגון אלה שכונסו בספר זה. סגנונו ספג לווית טעם ולווית חן של אסוציאציות מספרי־הקודש, והוא משובץ פסוקים ושברי פסקים של יראת־שמים, נוסחי דתיוּת עממית וצורות־לשון מאותו אוצר המסורת הדתית שנעשה לפני דורות רבים נחלת יודעי ספר בעם. וב“הנידחים” הגיע סגנון זה לצירוף של דיוקי הבחנה מושגית במובן המודרני עם תבלין של מוּסיביוּת שאובה מאוצר העבר. הוא נעשה יותר גמיש ובלתי־כפות, צירוף נעים ועניו, פשטני ובלתי־מתהדר, שאינו תולדת רצון אֶגוצנטרי להראות יכולת אמנותית, אלא נובע בטבעיות מתוך עצם מהותו של המחבר, שצמחה מתוך הזהות של חיי־הנפש של היהודי הפרסי עם האוצר הקדמון של הסמלים הדתיים שלנו. העברית של עמיצור יש עמה משקל ואין עמה כובד. יש בה מזיגה הרמונית של עממיות עם למדנות, לפי מיטב המסורת היהודית, שלא הבדילה מעולם בין שתי אלה.

קוראים לא־מעטים ודאי יטענו כלפי צורה ספרותית זו של עמיצור, שהיא ארכאית, או שהיא קרובה יותר מדי לסגנון של דור ההשכלה. כנגד זה רצוני להטעים שני דברים: ראשית, לא סגנונו הוא ארכאי, כי אם אולי המנטאליות שביסוד סגנונו, שאין עמה זיקה לדפוסי המחשבה של הדור ולחותמו הנפשי המותנה בזמן. יש כאן אותו יסוד קיים־ועומד באדם שאינו משתנה הרבה במהלך הדורות. סגנונו של עמיצור כשהוא לעצמו, סבורני שאין בו כלום מן החלודה אשר בה הזמן מכסה את מטבעות הלשון של דורות קדמונים. אין בו מליציות, ניפוח שלא לצורך. להיפך, יש בו צמצום רב. כל משפט מכוון לצורך נביעת הסיפוריות, לשם הליכוד והרציפות של גופי העובדות ולמען הבלטת שלדו של הענין המסופר – כמעט מעין זה שאנו מוצאים בפרוזה של פרוספר מרימי וסטנדאל, שעמיצור לא ידע אותם כלל, ולכן גם לא יכול לקבל השפעה מהם, כשם שאין בעצם שום סימני השפעות מכריעות אחרות בכתביו, אם כי ברור שהוא שקד על שירת ספרד ופייטני התפילות ועל שירת ביאליק, ואולי גם נתרשם מדרכו של עגנון. עם זה יודע הוא להתמודד, בטבעיות גמורה, עם הצורך המודרני בדיפרנציאציה של המושגים. אבל הרוח המהלכת כאן בין ערוגות הביטוי המלוכד והחסכני היא רוח שאינה מכוונת במיוחד, כאמור, אל עולם־היחיד המודרני, אלא אל חיי־הרגש של האדם בכלל ושל היהודי המזרחי בפרט. שנפשיותו עוד לא הוּתכה למזלנו בכור־ההיתוך של המוֹדרנה, כי שקועה היתה במאבק עם הכוחות הצרים עליו באיבה ומצרים את צעדיו בגולה העוינת. זוהי מנטאליות רגשית – בספר זה, כמו ב“לבטים”, בוכים הרבה, משום שיש על מה לבכות, והבכי הלא הוא המרד של החלש. ואיני מהסס לומר שסגנון זה נראה לי דוקא מתאים לתוכנה הרגשי של סיפוריות זו ולעולמם של גיבוריו, שמכריעים בו המניעים האמוציונאליים והדחפים האי־רציונאליים, והוא אמנם משיק אל העולם המודרני, אך לא חופף אותו חפיפה ממשית.

ו.

אחד מיקירי ירושלים אמר דבר נאה על אופיו הספרותי של “הנידחים”; שיש בו משהו המזכיר את “זכרונות לבית דוד” של אברהם דוד פרידברג, אותה סידרת הסיפורים ההיסטוריים שנכתבה לפני כמאה שנה ושפכה מקיסמה על נעורינו. ואמנם יש בו בספרו של עמיצור דבר־מה מאותה מזיגה של חן־תמימות עם עדות על צביונם של מאורעות הזמן, המציינת את “זכרונות לבית דוד”. אבל נדמה לי שבעוד מאה או מאתים שנה עתידים גם “זכרונות לבית דוד”, וגם סיפורי אברהם עמיצור להשתלב יחדיו לתוך משזר יריעה אחת, כל אחד במקומו, אם כי בין שתי היצירות הללו היו לנו ביאליק וברנר ועגנון והזז ויזהר וא"צ גרינברג. ומבחינה זו אין אני רואה שום פסול בזה, שבימינו אלה, במחצית השניה של המאה, ישב סופר עברי וכתב בסגנון רב־יסודות שאימץ לו גם את דפוסי הביטוי שלפני ביאליק, שהרי לא מתוך חיקוי או בקשת התבלטות הוא כתב כך, אלא דוקא מתוך שהיה נאמן לעצמו, להוויתו שלו, שהיא קרובה יותר לעולמם של אנוסי ספרד ודוֹנה גרציה מאשר לעולמם של אנשי העליות האחרונות, שהתפלפלו כיצד להשלים בין הסוציאליסם ובין תחייה לאומית, ועם זה יש בה בהוויה זו דבר שלישי, שאין למצוא לא בקרב אנוסי ספרד ולא בקרב אנוסי סטאלין או פליטי היטלר.

הדבר השלישי הזה – דוקא הוא עיקר גדול במהותו של אברהם עמיצור, והוא דו־צדדין: מצד אחד הוא כלל־ישראלי, גם מבחינת הנאמנות היסודית של יהודי פרס לקדשי ישראל ולאהבת ציון ונפתוליהם עם הלחץ של ה“להבדילים” השונאים ומבזים אותם (בפרס היהודי מטמא בנגיעה את המוסלמי הקנאי!), וגם מבחינת שקיעתם מאונס בתוך אדמת־הכבול הנכרית, ביחוד בעדת הג’דידים במשהד, שהיו מוסלמים בגלוי ויהודים בסתר, ושעליהם נאמר בספרו של עמיצור: “במשהד היה גואה מדי פעם זרם אדיר של יהדות ממעמקי הלבבות, מדריך מנוחת השאננים וגורף נשמות לציון”. – והצד השני שבו, שמהיותו כלל־ישראלי, המשך ישר מישראל־סבא ויורש שלו (אם כי יורש מקופח במקצת), הוא ביקש להעמיד את עולמו האישי על איחוד שלם ומובן מאליו (בעיניו) של אותם שני היסודות, אשר להם נפלגו הזרמים ביהדות של מזרח־אירופה: היסוד של השאיפה לתחיה לאומית בארץ־האבות והיסוד של השאיפה לצדק חברתי, המנער חוצנו מכל ניצול – אותו סוציאליזם שבחזון הנביאים, שאין לו צורך בתורת מארכס כדי למצוא התגלמות צרופה, וצד זה הוא שהניע את עמיצור לצאת עוד בנעוריו מן הגולה השיראזית, לעלות לארץ־ישראל ולשלוח בה שרשים כפולים: שרשים בעבודת האדמה ושרשים בספרות.

ז.

וכאן מתגלה כל המיוחד, יקר־המציאות ויקר־הערך, שבדמותו האישית של אברהם עמיצור.

תארו נא לכם כפר נידח באזור הדרומי־מערבי של איראן, רחוק כמאה ק“מ משיראז, ובו רק קומץ יהודים העוסקים ברוכלות או סוחרים באריגים או בטבק. הסביבה – ישימון רוחני מבחינה יהודית, ובוודאי אף מבחינה אנושית בכלל. לא היה שם לא תלמוד־תורה ולא בית־ספר אליאנס. האב היה יודע־תורה וביקש לגדל לתורה את בנו, אבל הוא מת בעוד הנער קטן, ואברהם היה מוכרח לצאת עם דודיו לרוכלות בכפרי הסביבה המוסלמית, והוא אז כבן עשר. יום אחד מצא בין ספרי אביו המנוח ספר תנ”ך, ומשקרא בנביאים ראשונים כאילו נולד בשניה, כפי שהעיד על עצמו בזקנותו. ומאז הלכה וחזקה בו התשוקה לעלות לארץ־ישראל.

כשהיה בן עשרים עלה עם אשתו, חברת־חיים אמיצה וחסודה, בשיירה מאיראן, ובדרכי עקיפין מסוכנות וטלטולי נדודים קשים ומתישים, בדומה למתואר בספרו “לבטים”, הגיעו לארץ חזונם בשנת 1911. מן־הנמנע לתאר במלים ספורות מה שעבר עליו בארץ, במשך יובל־שנים ומעלה, תחילה כפועל חקלאי בכפר־סבא ואחר־כך כבעל מטעים, שאותם נטע בעשר אצבעותיו והם נעקרו וחזרו ונעקרו, שוב ושוב, תחילה בידי הטורקים ואחרי־כן על־ידי “גורמים” אחרים, וכיצד היה אוטודידאקט זה יושב ולומד וכותב בלילות לאור הנר בכרם – כי בצריף הקטן והמלא טף לא היה מקום. ושוב, כיצד הכריח את עצמו, כשכלו כל הקצים, לעזוב את נחלתו השוממה בכפר־סבא ולהיות זמן־מה בעל “מכולת” קטנה בפתח־תקוה, וכיצד נאבק עם מר־הקיום והחזיק מעמד, עם בני ביתו, שנים רבות, עד שנהפך עליו הגלגל לטובה, וזכה שבניו ובנותיו משמשים בהוראה במקום מושבו.

רואה אני את פרשת נפתוליו ויסורי התנחלותו של אברהם עמיצור בארץ־ישראל כאפופיאה של מלחמת־קיום הירואית רוחנית – אני מדגיש “רוחנית”, כי היא באה למטרה רוחנית ובאמצעים רוחניים ובדרכים מוסריות של הקרבת עצמו למען אידיאל של חיים עבריים בארץ־ישראל על בסיס הצדק הסוציאלי והתחייה הלאומית כאחד. ופרשה זו אני רואה כהמשך ישר לאותו חזיון יחיד־במינו של גבורת נפש וגבורת רוח, הגלום בעצם העובדה שרוח־היוצר הישראלי מסוגל להתגלות מאליו ובמפתיע אפילו בחשכת גולה נכחדת ועויינת, ולהבקיע לו דרך אל בית הספרות העברית, כקרן־אור זו שמפציעה דרך סדק קטן שבקטנים בחומה ומאירה למרחקים.

א. חלומות

בעודו באיבו, נקרא “היורש” לאביו, מולא־אליה הדיין בשם מושקו, בהגיעו לגיל עשר הלאָה את המלמד בקושיותיו והלה התאונן באזני הדיין: “אין מוראי על משה, ובלי מורא – אין תורה”.

הדיין שקד עם בנו שתיים שלוש שנים, אך קודם שהגיע לבר־מצווה, חזרה פרשת הקושיות שהוא דחן בקש עד שהודה בקוצר דעתו: “בני, רק חכמי־ירושלים הלומדים גמרא יכולים לענות על קושיותיך”.

“אתה לא למדת גמרא, אבא?”

“מי ילמד גמרא בכפר נידח זה, בני? אחלי, ידענו ‘שולחן ערוך’ על בוריו – ומצא לנו!”

“אני רוצה ללמוד גמרא, אבא!” – התחטא ‘היורש’ לפני אביו.

“כמעט אין לומדי־גמרא בכל פרס, בני. הגלות השפילה דעתנו ואין אנו מספיקים אפילו לכווין לבנו בקריאת ‘שמע’”.

“אבא, האם חכמי ירושלים יוגבים ורועים באבות הקדושים?”

“הם טהורים וקדושים, בני; בודאי לא יעסקו בפרקמטיה שמביאה לידי־אונאה, אבק גזל ושבועת שוא”.

“אבא, למה לא נעלה לירושלים גם אנחנו, כחכמי־ירושלים?”

הדיין נשך שפתו וסיים את השיחה:

“כתוב: ‘בעתה אחישנה’. שעת מנחה, בני, הבה נחושה ונהיה מן הראשונים”.

זו לא פעם ראשונה שמושקו מסב את השיחה על ירושלים, לפעמים גם בשינה דובבות שפתותיו משפטים שלמים מתוך האגדות על ירושלים, שמילא כרסו מהן, או מסַפר חלומות משונים בעיניים קורנות: “אבא, היה לנו בוסתן נהדר בירושלים; כל כך נפלא היה, תעיתי בסבכיו ימים רבים, טיפסתי על הרים גבוהים. מעדתי אל תוך בריכת מים חיים שצפו עליהם תפּוחים כל כך גדולים, אבא, שלא יכולתי להחזיקם, ושושנים גדולות זהרו על פיטמתם… ופתאום הקיצותי. חבל…”

הדיין פתר: “במהרה בימינו יופיע משיח צדקנו ויקבץ נדחינו, וירושלים עיר הקודש תובב”א תצמיח גלוסקאות וכלי מילת…"

“היורש” היה שוקד בתורה ללא הפוגה עד פנות היום. בשובו מ“מנחה גדולה” לקח מעדר ואֵת והפך את הגינה כמוסטפה הגנן, להבדיל, עד שמרים חטפתם מידו וניגבה מצחו מפלגי־זיעה והחליפה מלבושיו, בקללה את יומה, פן יצטנן. לא נתנה לבה לייסרו על משובותיו, בהיותו בן זקונים לה, שריד יחיד אחרי מות תשעת אחיו.

הדיין ורעיתו נמלכו להשיא את מושקו, אם כי טרם מלאו שש־עשרה – אולי יירגע בעול־המשפחה. בעוד הם מפיסים את דעתו ומעבירים לעיניו בנות עיני־העדה – נסתלק הדיין בדמי ימיו.

הוא חש במעיו והקיא דם. בהתגלגל דמעה על לחיו ובמלמלו: ש־ש־מ־מ־ע"…הפסיק לבקש מחילת הקהל ולשנוק אצבעות מרים.

ב“מחנה”¹ תלו את מות הדיין במושקו. כמעט חייבוהו בשפיכות דמים והתריסו כלפיו: “קשיות ערפּך מוגגה את לב אביך לדם…”

אנשי־אמונה סייעו להם: "העוון גורם – אף על פי שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה; על אחת כמה וכמה אריכות החיים. נתייתמת בעוונות הרבים, תפארת ראשך שוכנת בעפר – מעתה עליך להיות שפל־ברך ולחדול מהזיות־שווא ולא להעמיק בתורה כל כך. מי גדול לנו משלמה המלך שנטרפה עליו דעתו, רחמנא ליצלן, מרוב הגיון.

מרים מטה מאבל ויגון, אמרו נואש לחייה וקראו באזניה וידוי עם דמדומי־השקיעה. היא פקחה עיניים תוהות על מושקו הניצב מרגלותיה ובוכה ושקעה בדמדומים. בחצות הלילה נלפתה, קרעה עיניה שוב ומלמלה: “מו־ש־קו ית־ח־תן…”

מושקו הזדקר ממשכבו, הצמיד שפתו אל מצחה הצונן וגעה בבכי: “אמי, אמא! אני מתחייב בפני כסא־הכבוד וחיי־אבי, מנוחתו עדן, לקיים רצונך, בעזרת השם יתברך. אך התחזקי, רחמי עלי, א־מ־א…”

“היחליף כושי עורו?” ריננו אחרי מושקו במחנה. “הוא גרם למות אביו ועתה ימית הורתו…” כי אך התהלכה מרים על משענתה – התגלע המדון. היא נשאה נפשה לבנות עיני־העדה, לפחות בת טובים, והוא חשקה נפשו ברבקה היתומה־הנכריה דווקא, בת מאומצת ללאה הגלמודה, שהיא גופה חוסה בהכנסת אורחים ומתפרנסת מצדקה.

“רבקה”, – חרץ בעזות – “או מוות בלעדיה!”

היא היתה בת שתים־עשרה, נאה, תמירה וחטובה. עיניה חולמות־עמוקות כצופנות בחוּבּן כל רזי־עולם, ורקותיה צחות־קורנות אבל בגדיה היו מהוהים, עקביה מבוקעים מיחפות והעניות ניוולתה מאד.

ב. התרופה

ימים נוראים. הבריות הלכו שפופים מאימת יום הדין ושקדו לעקור מלב קנאה, שנאה ותחרות, וכל מעיניהם היו: ‘קול, צום, ממון’. והנה נתגלה ב’שבת־שובה' שבני־סקי (יצחק) זנחו את ביתם ונמלטו עם נשיהם וטפּם.

זה שתים שלוש שנים ריננו אחריהם: “בני־סקי זוממים להעפיל כבני־אפרים…” אך הללו התלו ב’מוציאי־דיבה' ונראו כממשיכים עסקם.

הם היו תגרים גדולים ורב חלקם במסים וארנוניות, ובהימלטם מן המחנה – דינם כמשתמטים ממסי־המלך…

אך שמע מושקו בשורת בני־סקי – פּג לבו ונפל למשכב, זה היה תוך “ארבעים יום” אחרי הנישואים ועדיין בחופתו² מרים התגודדה בדדיה, ומעיה מתחתכים, פן היה בבנה יחידה יד מזיקים, או עין־הרע, רחמנא־ליצלן; מיד חשה ליודעי־חן ולקחה לו “שמות” (קמיע) ואספה רוק מכל המחנה להשקותו, סגולה לעין־הרע, אך הוא נשק את ה“שמות” והוסיף רוקו בכוס התה המבחיל בקצפו ואמר: “חבל על טרחתך, אמא יקרה, תרופתי היא ירושלים, כי לעולם לא אחזור על כפרי־נכרים, כאבא, מנוחתו עדן…”

מרים הלבינה כסיד, לשונה היתה בפיה כחרס ולא נשמעה לה להגות מלה. היא הכירה את קשיוּת ערפּו. מקץ שעת דומיה לגלגה מרה: האם בירושלים ירד לנו מן וּשֹליו?"

“משם אין מפלט עוד – אלא להר הזיתים…”

“הס!” נזפה בו.

“שם אעשה הכל, בעזרת השם יתברך”, הוסיף מושקו: “הלא היא ארץ זבת חלב ודבש…”

ג. אחוזת־קבר

זה עשרים ושלושה ימים שבויה האניה בין שפרירים תכולים־עמוקים. יש וחיוך סלחני נסוך על פניהם, קרני־זוהר יחממוה ביום ולבנה מכסיפתה בלילה ורסיסי־כסף משתכשכים בדפנותיה… ויש ויסתערו עליה גלים בשצף קצף.

שלהי־חשוון. שמים קודרים. סועה סוערת ודרכי־ים מתנפצים לאניה, המתנודדת כשיכור, אך לפנות ערב דממה זוממת, כוכבי־רמיה מתנוצצים ונעלמים בין עננים צחורים.

זה היה ליל־שימורים לעולים. מושקו ובני־סקי פיזמו ללא הרף “בשוב ה' את שיבת ציון”, ועדת נשים עם מרים פיללו לשמים בזכות ירושלים עיר הקודש וכותל מערבי. עד הנץ החמה, כשהתלקחו הסהר והכוכב שבראש הצריח שביפו.

אך עברה סירתם בין השוניות, התנשא נד כחיה על ארבעותיה וחבט בראשו בקצה הסירה וכמעט טיבּעה. המלחים אימצו שרירים בחרפות וטרם עלותם לחוף ניתך זרזיף ארצה והכּתּפים שציפו בנמל חטפו מעל הבא ביד ונשאו רגליהם.

מושקו ואמו נתלו בחבילותיהם, ורבקה יללה בכל כוחה.

איש מידות, לבוש הדר ומטריה חופפת על תרבושו האדום, עצר את הכּתּפים, היטם ל“הכנסת אורחים” ושילם להם מכיסו.

מושקו שמע מתוך שאלותיו: “פרס ומדי”, אך לא ידע לפצות פה, הלה יצא ושב בלוויית יהודי קשיש שתירגם להם לשונו: “שבתכם כאן – סכנה, פן ישיבוכם לפרס…”

דירת רבי לוי הקשיש היתה בסימטת הנמל, טחובה ובאושה, אך ליגיעי־תלאות היתה כגן־עדן. אמנם בלילות הראשונים נפעמו מגעש הים, ראשם הסתחרר עליהם כמפליגים בים, אך עצמוּ עיניהם באנחת רווחה – ושוב עלתה נחרתם.

“יש לכם זכות גדולה שנתרחשו לכם נסים ונפלאות כאלה, ישתבח שמו ויתעלה הדרו”, הפליג רבי לוי בנשקו ראשי־אצבעותיו בחרדת קודש, לתמיהתם של האורחים. הוא הוסיף: “אלמלא המטר הסוחף שערבב על הישמעאלים, ימח שמם, את עולמם – הייתם מוחזרים לאניה, בלי פתחון פה, ואלמלא המלאך המושיע – הייתם בסכנת נפשות ממש מידי הכּתּפים”.

“רחום וחנון ייכמרו רחמיו על בני־סקי וטפּם”, הצטערה עליהם מרים.

“אמא, ארץ־ישראל מלאה נסים, כמים לים מכסים”, התלהב מושקו, “בוודאי הם כבר בּירושלים! מולא רבי לוי, אולי אליהו הנביא הצילנו מיד הכּתּפים?”

“אומרים ‘ציונים’ הם”, ענה רבי לוי “הנסתרות לה' אלהינו…”

“מה זה ציונים?” שאלה רבקה בתום ילדותי.

“עדיין לא שמעת מה זה ציונים?”, שאל מושקו בלבביות ובוז יחדיו, “הם אבלי־ציון צדיקים יסודי־עולם, אשר מדי לילה בחצות, מתפּלשים באפר ועיניהם פלגי־דמעה על חורבן המקדש וגלות השכינה. והם נזירים מבשר ותענוגות העולם הזה”.

הם התחבאו עד יעבור זעם, ובינתיים נדחתה עלייתם ירושלימה. מושקו חבש “תרבּוּש” והתכרבל ב“דימיי” והתגנב לרחוב למרות תוכחת הורתו, ומשנוכח כי אבד כמחט בין המון גועש, גברה עזותו והרחיק לכת עד הגיעו לאחד הבניינים החדשים, סמוך לחוף.

הוא נמלך בדעתו להשֹתכּר מה, להפתיע את הורתו ואת רבקה, שעה ארוכה התלבט בחיבור שאלה בלשון הקודש וניגש בפיק ברכיים ושאל: “אדון, יש מלאכה בשביל אני?”

זה היה רבי יהושע, בעל הבית. הוא הסתכל בפרצופו של מושקו ושאל: “אתה מפרס ומדי?” וזעק: “שאול, שאול! הנה בן מולדתך, טרי ממש, מבקש מלאכה, העסיקהו בדבר־מה – אם הוא יודע לעבוד”.

מושקו התאמץ בכל כוחו והכניס תלי־חול ליסודות, בראשונה ברינה חרישית ולבסוף נכמרו מעיו על נפשו הרצוצה ועל ידיו הבצקות.

כתום הבנין, מקץ ששה־שבעה שבועות, קיבלו רבי יהושע כפועל קבוע במחסנו, ואת מרים כעוזרת־בית והקצה להם מרתף רחב ידיים למגוריהם.

משנכנס אדר, התהלך מושקו כשיכור מבושמי־הדר. בשובו מעבודתו היה מחזיק בזרוע אמו וברבקה ומושיבן על ספסל מול הרוח ואומר: “ברוך הוא וברוך שמו, אנא החיינה נשמותיכן מאביבה של ארץ־ישראל, שיש בו אחד מששים מגן־עדן”. והוא גופו השתקע בסוגית התלמוד, כשוחה במים עזים שטרם הסכין לכוון אָרבות ידיו, עד שנפעמה הורתו בחצות משנתה וחטפה את הנר בתחנונים: “הן כבר סוף אשמורה שניה ומחר תצטרך לעבוד…”

ערב חג החרות, הם לא עצמו אשמורותיהם – פן יאחרו לרכבת ירושלימה. “הם לא יכירונו” אמר מושקו, בשבתו על ספסל הרכבת בין רבקה ואמו. “הסתכלי ברבקה, אמא, אלמלא שביסה – הריהי אשכנזיה ממש”.

“תזכו לתאם צמת־שיבה לזקן־כסף, בזכות כותל מערבי, שם ה' עליכם” – בירכתם מרים בעיניים דומעות, ירקה כלפיהם ‘טפו־טפו’ ותקעה סיכת שביסה בקרקעית הרכבת להעברת עין־הרע.

בני־סקי הקבילו פני בית־הדיין במעונם אשר רכשו תוך השבועות הראשונים לבואם, בשכונת ‘שבת־אחים’ ושם עסקו במכולת כוותיקים. מצילם היה אותו איש־מידות שפּדם מיד המפקח התורכי, כל גולגולת בעשרה ‘פּאונים’ (ליש"ט)…

מושקו בכה למראה חילול הכותל המערבי בסימטה המגואלה של ישמעאלים זדים. וזה היה בעיניו סמל כנסת ישראל המושפלה עד עפר. אגדות החורבן קרמו עור כאשר השתטח מלוא קומתו בלב שבור; רוחות נביאים ואבות קדושים קוננו בחורבות ובכּוכים; שבעתיים עגמה עליו נפשו על שנסתמו מעיינות מים חיים בירושלים וגלו ממנה כורמים ויוגבים; חכמים, מהם חובשי זנבות־שועלים, מהם מצנפת שחורה על אודם תרבּוּשם, חיים על ‘חלוקה’ ומחלוקת שלא לשמה; הסעודה הכשרה לאחרונים, לפי ‘שולחן־ערוך’ טריפה לראשונים וגם בהר־הזיתים לא ישכנו יחדיו…

מרים בכתה בתחנונים לפני מושקו: “בני, בחר לך משלח־יד בירושלים, עיר הקודש, זכותה תגן עליך, אמן, ואל תורידני שוב לקברני בארץ טומאה”³.

“אמא, נפשי כפרת ירושלים!”, ענה מושקו, “אך הקדוש־ברוך־הוא הפכה לצחיחי־סלע כדי שישמעאלים לא יטמאוה ולא ירנינו בה את ערלת לבם. לעתיד לבוא…”

“מעולם לא שמעת בקולנו ולא קיימת כיבוד אב ואם!” שיסעתו מרים בהתרסה, אך תוך דבריה נקפה לבה שעוררה קטרוג על בנה יחידה מול שערי־שמים והוסיפה מיד: “ימחול לי ה' על טפשות פי, אבל בני, האם מרתפו של רבי יהושע זה חלב ודבש?…”

“רק יעזור לי ה', אמא יקרה”. הוא נשק מצחה והתחטא לפניה: “בזכות אבא מרי, נשמתו עדן, ובזכותך, תאריכי ימים כעפרו, יהיו לנו עוד כרמים, צאן ובקר…”

מרים קנתה אחוזת קבר בהר־הזיתים וירדה עם בנה לתל־אביב, למרתפו של רבי יהושע.

ד. נחלת אבות

מושקו למד הנהלת פנקסים, עברית, ערבית ואידיש, תוך כדי עבודתו, והיה יד ימינו של רבי יהושע ושכרו ניתן ביד נדיבה, אך נפשו נכספה למרחביה, ובעיתות־מצוא תר מושבות וכפרים, ובאין רואים היה משתטח בין הדש ומצמיד שפתיו אליו עד כלות הנפש…

שנה רדפה שנה, והנה כבר החמישית לעלייתם – והם עדיין כלואים באותו מרתף ומושקו הוגה באותה שאלה נוגה: “מאין יבוא עזרי?”

באחד הימים הריחניים שבין החג לעצרת נכנס שאול הבנאי ובפיו בשורה: “רבי יהושע, יש לי מציאה בשבילך: שלושים דונם כרמי־שקדים וגפנים ובית נהדר של ארבעה חדרים במושבה הסמוכה, ורק בשמונת־תשעת אלפים פראנק. רק הבנין בלבד שווה את הכסף”.

רבי יהושע הפסיקו באמצע: “יש לי צרות די והותר גם כאן!”

היה זה ירח סיון. האילנות עמוסי־תנובה והגפנים סמדר. משב צונן ריפרף בין עלעלים רעננים, התלמים חרושים מלוא העין ונקיים כמיטה מוצעת. מושקו התהלך ביניהם כחולם וחפן גרגרי־חול מופזים. בלב נפעם וצקון לחש: “אנא ה', הוישעה נא!” – הוא שלשל ליד שאול את כל חסכונו ואת כסף אמו, ונתן בעבוט את תכשיטיה של רבקה אצל בני־סקי להשלמת הסכום.

מרים התמוגגה בדמעות על שבעלה לא זכה לשמוח בהצלחת מושקו ב’ירושלים': שלושת חדרי־עץ דהויים מיוֹשן; הגזוזטרה הרחבה על פניהם, עם מרצפות מבהיקות, אם כי מקצתן מרוסקות; חצר של שני דונמים, נטועה אקליפטוסים אדירים ושֹדרת ברושים במבוא ועצי־הדר איתנים, ששפעת יַבּלית כבשתם כליל – היו בעיניה כארמון מלכים לעומת המרתף של רבי יהושע.

היא תלתה מול הכניסה אגודת שוּם, קורט צריף ומלחי גבישי, סגולה לעין־הרע. יש שקרעה עיניה באפילת הלילה, העלתה אור והילכה לאורך החדרים ומיששה רהיטים ארגווניים שבעל הבית הנחילם בפרוטות, במהרו להפליג לאנגליה בעקבות שני בניו שגויסו לצבא, ושפתיה דובבו הודייה לאבי יתומים ותפילה לחיים ארוכים ולשנים עשר שבטים לבנה וכלתה הסרוחים על מיטות נאות ותום הילדות נסוך על פניהם.

המושבה המתה על ‘הנגידים’ מקרוב באו, ונדה להם שהשקיעו שנים־עשר אלף פראנק, בה בשעה שהכל מפרקים נכסיהם ויורדים מצרימה מחשש אנדרלמוסיה.

אמנם בתשעה באב של אותה שנה נידון העולם בחרב שאִבחתה פגעה גם בארץ־ישראל ורבו היהודים השבים לכור הגלות, אך מושקו דעתו היתה קבועה: “גם המוות לא יפריד בינינו ובין נחלת האבות”.

הוא, אמו ורבקה, עמלו כחמש־עשרה שעות ביממה בקטיף ובבציר, בקילוף שקדים ובדריכת ענבים שלא נמכרו בשוק, ומברכּת השנה ההיא נפדו מקצת מתכשיטי־רבקה שיצאה נפשה אליהם.

מושקו נשזף כישמעאלי ובלטו לסתותיו. מרים הסתכלה בכפיו הנוקשות, עיניה זלגו דמעות־חרדה וברכה בפיה: “חנון ורחום יתן לך כוח, בני, זכות ירושלים תגן עליך…”, אם כי ידיה היו צפודות־מיובלות שבעתיים, כי נוסף לעמלה עמו בכרם טיפחה ירקות בחצר והדגירה תרנגולות.

שנות האנדרלמוסיה הכבידו אכפן עליהם: השקדים היו לכרסום עכברים; גייסות התורכים עשקו חמורם יחד עם כל בהמות המושבה; מכת הארבה, שנוספה לשנת בצורת, אילצתם למכור שריד מחמדיהם, זוג שטיחי־קאשן, עדינים ממשי, מורשת דורות, שהיו גנוזים כל ימות השנה, חוץ משני לילות ה’סדר', שאז הידרו את כרי־ההסיבה והפכו את בית־החומר הכפרי לארמון של מלך החוגג חירותו. תמורתם קנו פחים רקובים לגדור את כרמם מפני הזחל שליחך שדמות כלהבה, ללא הותיר שריד של ירק, ובעודם עמלים שעות ביממה להפר גזירת עליון, קפצה על מושקו גזירת גיוס ונדד מנווהו כעריק.

קרני אורה הגיהו במעונם גם באפילת הימים ההם. רבקה נפקדה מדי שנה בבן זכר והם היללו את ה' שבע ביום שיש בידם לכלכלם תמורת שקדים ויין, תנובת כרמם – שעה שבני־סקי האמידים ירדו מירושלים אליהם להחיות נפשות טפם מזי־הרעב.

שנים קשות נקפו. חילופי־משמרות בישרו זהרורי־גאולה והפיחו רוח חדשה במושקו שנקרא עתה ‘רבי משה’ בפי שכניו. אמנם הוא לא התלהב כל כך מבשורת ‘הבית־הלאומי’ שהיתה מלאה פורענויות ושצף־קצף של עשיו וישמעאל יחדיו. שגור היה בפיו: “חסד לאומים – חטאת”. אבל כל עולה חדש, כל שתיל רך בניר והקמת ביקתה דלה – הם חיזוק לייסוד ‘הבית השלישי’ ואות שפקד ה' את עמו ובן־דויד מטפס ועולה להרי־ירושלים מבלי שים לב לפצעיו השותתים דם…

הוא לא התאונן מעולם על קשי החיים. כטוב לבו עליו ענה לדורשי־שלומו: “ברוך ה'”, ובצר לו: “ירחם ה'”. הוא עבד את הבורא ואת אדמת־הקודש בדביקות ובאמונה וטיפח את בניו בתורה ועבודה.

חמישה בנים נולדו לו, ובעקבותם – שבע בנות. נעתר הבורא לרחשי־לב מרים וחוננו ב’שנים־עשר שבטים'.

תקופת תמוז. יוקד המצע בלילות למגע הבשר, אך לא משום השרב אין תנומה לעפעפי־מושקו זה שני לילות, אלא שבו ונעורו בנפשו כיסופי־נעוריו…

מאז שלשום שבירך “ברוך שפטרני מעונשו” של עוזיהו, בן־זקוניו, החל סוקר משול חייו: הנני כשלושים שנה בארץ, הודו לה' כי טוב, ומלאה לי כבר שנת עצה; זכיתי ליהנות מיגיע כפי וטיפחתי בני בתורה וחכמה, אם כי יראת השמים נעדרת, בעוונותינו הרבים. הנה אליהו בכורי סיים את ‘מקוה ישראל’ ומושך כבר בעול עמי, יונתן יבוא בעקבותיו כעת חיה, בעזרת ה', ודויד ושמשון ועוזיהו, השם ישמרם בצל כנפיו; גם הבנות אינן טומנות ידן בצלחת בארץ־ישראל. והם, הבנים והבנות, ייטיבו לעשות ממני ויטעו את החלקה החדשה בפרדס, כאוות נפשם, וירחיבו נחלתם, אם יעזור השם. אמנם עוד כוחי במתני ועלי לכלכל שבע גולגלות שחורות… אבל התורה מה תהא עליה?…

מרים לא כהתה עינה גם בהגיעה לשיבה ולא נעלמו ממנה חריצי־יגון שהעמיקו בפניו של מושקו…

הוא לא הכחיד מאמו את הגות לבו ופלט באנחה: “אמא, חיי חלפו ללא תורה. הביטי (הוא הצביע על כרכי הש"ס המונחים בארון), טרם הספקתי לעבור כהלכה אפילו על ‘נזיקין’ בלבד. יגעתי שמונה שעות ביממה ואך שתי שעות טרופות קבעתי לתורה. עת היש את נפשי להפוך את הסדר, אך הלב מהסס…”

“השם יתברך יהי עם פיך, בני”, עודדתו.

אותה שעה השתטח אליהו בקיטונו, שקוע בקריאה, אך לשמע השיחה יצא ומילא דברי סבתו: “אבא, אתה מילאת חובתך לנו יותר מכוחך ואינך צריך לעבוד עוד. הטל עלינו – ואנו נמלא. רק הקופה תהי בידך ועל פיך ישקה הכל…”

מושקו הצמיד את בכורו אל לבו, נשקו במצחו ובירכו בקול חנוק מבכי: “השם ינחכם בדרך הישר ויטע בלבכם א־ה־ב־תו ו־יר־א־תו….”

אליהו נחנק עם בכי אביו ועיניו זלגו אף הן מבלי משים. כמוהו כאחיו לא הסכין לפינוק מאבא מעולם. באיבם היה משכים לבית־התפילה ולעבודה בעודם ישנים; בשובו מעמל יומו אץ ל’מנחה' ול’שיעור', ובהתבגרם – אך הוכיחם על משובתם והמריצם לשנן משנתם. אפילו בשבתות וימים טובים היו שעותיו קצובות, מחציתן להשם ומחציתן לגופו הרצוץ.

רבקה ידעה נפש בעלה. בשעת סער כינסה ילדיה בירכתי־קיטונם ומיהרה להרגיעם. את בעלה היתה משרתת במסירות אילמת, שוקדת שיסעד לבו ויעלה על יצועו, יושבת על ידו, מלטפת ידיו ורגליו הבצקות מעמל, מנשקתו ומברכתו: “שינה מתוקה” ושבה לילדיה ומשק ביתה. אך הפעם נבצר ממנה להרגיעו, וזה שני לילות לא נעצמו אשמורותיה מאנחותיו.

אותה שעה שחמותה ובנה דיברו על לבו, כרעה היא על עריסת גאולה, בת־זקוניהם, שטרם מלאו לה שלוש, ושרה לה נוגות שיר־ערש.

למחרת השכים מושקו לכרם. להפצרת רבקה גמע בחיפזון כוס חלב ולא הצטייד במזון, בהבטיחו לה: “אשוב מהר בעזרת השם, רק אסייר את הכרם לשם פרידה. שלום!”

אלה היו מלותיו האחרונות, מקץ שעות מספר נמצאה העגלה מוּטה על צידה, מרוסקה כמעט; החמור הרתום אחוז בסבך ורועה לאיטו והוא, מושקו, מוטל בצל השקד השבור ללא רוח חיים, רקתו מחוצה קמעה ובידו רגב אדמה צמוד לשפתותיו החיוורות.

“את מי אתה אוהב יותר, יותר מכל?”, שאלה לאה הבכירה את משה.

“לא אגיד!”

“למה?”

“זה סוד!”

“הלא אחותך אני, משה”, הוסיפה בקול בכייני, “למי תגיד, אם לא לי?”

אם תישבעי לי שלא תגלי – אלחש לך באזנך".

“טוב! חי אבא שלא אגלה!”

“גם לאמא לא?”

“לשום, שום אדם!”

הוא התרומם על בהונות רגליו ולחש לה: “את רחל ואת ירושלים.”

“מה פתאום רחל, זו הגמחונית שעיניה יורדות פלגי־מים בגעת מי בבובותיה?”

“זה לא פתאום”.

“ואת אבא ואת אמא לא?”

– גם כן.

“ומה פתאום ירושלים?”

הוא נשא עיניו למרום כדרך אביו וענה ברטט: “בירושלים אתחתן עם רחל ואחר־כך יבוא המשיח”.

זה היה בחג החירות, בכפר ד. בפרס, לפני האנדרלמוסיה העולמית הראשונה, טרם היות “חוק המרכולת” והבית מלא ברכת ה' ומשה ולאה שהיו בגיל שש ואחת־עשרה מילאו חפתיהם לוזים ואלסרים ויצאו לשחק בגינה.

מולא־יעקב אביהם קיים תענוג שינה אחרי סעודה שניה בשבתות ומועדי ה', ובתיה אמם היתה עייפה ונרדמה תחתיה. משנכנס אדר החלה לבער את החמץ ללא־הרף ומדי יום ביתר קפדנות, ואמש לא הסבּה ל“סדר” חוץ מבשעת שתיית “ארבע כוסות”.

היא נפעמה לפתע והזדקרה על משכבה, הילדים יצאו לחצר, הבאר פתוחה ובין העשבים יש נחשים שכבשו את כל הגינה – והיא לא הזהירתם. עתה קראה: “משה! לאה! אַיכם?!”, ותוך כדי אזעקה דילגה על שתים שלוש מעלות וראתה שהם מתלחשים – וגדלה חרדתה שמא שברו כלי־פסח יקרים, או נכשלו בגניבת מגדים מהטנא.

משה החוויר למראה אמו והחריש, נכלם ממוצא פיו, ולאה ענתה: “הוא השביעני לא לגלות את הסוד”.

“מה עשיתם, איזה סוד?”

משה ניסה להימלט, אך האם החזיקתו בזרועו בהדפה מעט את לאה:

“אַת לכי לך, נשבעת ואסור לך לגלות”. והצהילה פניה כלפי בנה: “אמור, בני, מה עשית?”

“הוא לא עשה כלום, אמא, רק דיבר” – הסבירה לאה.

"הלא אמרתי: “אסור לך לפצות פה, כי נשבעת!” – ובהיוודע לה הסוד – הצמידה שפתיה ללחיו ומילאה פיה שחוק: “הלא היא בגילך, בני, צעירה ממך רק בעשרים ירח”.

“האם זה אסור מן התורה, אמא?”, שאל משה חרד ומסמיק.

“היא גדולה בשבילך, טפשון, אשה ממהרת לנבול ולהזדקן”.

הוא נאנח וענה: “גם אני אזקין, אמא, ואצלי היא לא תיבול, לא אניח לה לעבוד כמוך”.

“על ירושלים שכחת לשאול, אמא”, אמרה לאה.

“כולנו אוהבים את ירושלים עיר־הקודש, בתי, נפשי כפרת עפרה, עד שיבוא המשיח ואחיך ייכנס לחופה שם, אם יעזור ה', בזמן אחד עם המשיח”.

“ועם מי יתחתן המשיח, אמא”? – הקשתה לאה.

“עם שרה בת אשר”.

ב.

רחל נותרה יחידה להוריה, שני אחיה שנולדו לפניה מתו, וחמש אחיות שבאו אחריה, הסתלקו משום תחלואים שונים, אך היא גדלה והסבה אליה עיני־כל ביופיה, עורה צח כחלב וצמותיה כמו משי שחור כיסו את גבה וירדו עד שולי ירכיה החטובות, עיניה עמוקות ופיה קטן, חוטמה כחצוב מבהט ונחיריה רוטטים מעדנה, קומתה תמירה וכולה ענוגה.

נשים צדקניות ירקו טפו־טפו בחלפה על פניהן, שלפו סיכת שביסן ותקעו בעפר פעמיה – סגולה מפני עין־הרע ומפני “הטובים ממנו”¹ ועם כל תקיעה דובבו שפתותיהן: “בשם השם”, ותחינה לפני כסא־הכבוד לאורך ימיה ורחמים על יוכבד ודיין הוריה, ששכלו שבעה בנים. הן פקדו את בחורי ‘המחנה’² ולא נמצא אברך היאוּת לה – ולבן נקפן: בחיק מי תפול אבן יקרה זו?

יש שנשאו עיניהן אל משה בן מולא־יעקב שהוא אוריין בן אוריין ונאה גם בתארו, אך זה היה זיווג קשה כהכנסת פיל בקוף המחט, כי מולא־יעקב היה ירא שמים בסתר כבגלוי וכגודל תורתו ויראתו – עניותו בקניני־עולם, והוא בר־פלוגתיה של הדיין שהיה עשיר, תקיף, והדרתו – משפחתו רבת־הבנים. הכל הרגישו שהלכה כראשון, אך כבר נאמר: “חכמת המסכן בזויה”.

משה ירש את מידות אביו, היה שנון בתורה וחכם בדיבור, אולם בעניני־עולם הזה ידו על התחתונה ולרוב הולך קדורנית ושקוע במחשבות. הריקנים ועזי־נפש לגלגו: “על מה אתה חולם, משה? על… ירושלים, או… אולי על רחל בת הדיין?”

ג.

חצר הדיין המתה מתגרים, מירזה־איידר־חן בן מירזה סעדי־חן, הממונה על כפרי “הווקף”, הסב אליה את כל מרכולת השוק, הוא ורעיו לא נתנו מרגוע גם בלילה, התדפקו על הדלת בחצות, בהפקידם שם שטיחים, מיני־שרף “וטריאק” ולפרקים ביקשו “ארק” או חפץ אחר, והדיין נאלץ להצהיל להם פנים. יוכבד, שהיתה יפת־תואר, גם היא הרגישה במבטיהם שטופי־דם שדקרוה כחניתות, וידעה שהם זוממים רעה, ביחוד על בתה שהיא כבר בת י"ג, ונסגרה יחדיו עמה מבעד דלת מוברחה יומם, ושלושה־ארבעה מגיבורי משפחתה ודודניה, שמרו עליה מפחד בלילות. האיצה האב באב להכניס את הבת לחופה, אך דורשיה היו כולם בורים ובעלי־זרוע, והדיין נשא נפשו לחתן בן־תורה. יוכבד הוקירה את אם־משה, הן חיו בשכנות טובה וגילו את סודות לבן אשה לשכנתה, זו סיפרה על צרת הבת וזו – על אהבת הבן ולא העלימה על תשוקתו לירושלים. אך שתיהן גם יחד קבעו דעתן שאלה הם חלומות נעורים, ופתרונם הוא – עול המשפחה. לבסוף תקעו יד לקרב את לבות הגברים היהירים ונפרדו בברכות מאליפות, נשיקות ודמעות ועתירה לפני כסא הכבוד. ימים מספר אחרי דו־שיח זה הוזהר הדיין: “סכנת מות נשקפת לך הלילה מאת מירזה־איידר־חן ידידך, ושביה לאשתך ובתך”.

באמצע תמוז היה הדבר. והדיין כיוון דעתו לדעת החכם מכל אדם: “אשרי אדם מפחד תמיד” ואסף כשני מניינים מבני־אחיו הגיבורים, הדליקו מנורות־נפט גדולות וערכו ליל־שימורים בגינה ואמירת תהילים. טרם תחלוף האשמורה הראשונה והנה פרץ מירזה־איידר־חן בראש המון סבואים, שנאצותיהם צרמו את האוזן ממרחקים ונהם פיהם טימא את החלל. הדיין קידמם בסבר פנים כדרכו והתנצל: “בלילה זה חלה פטירת אמי המרחומה, וחובה על נכדיה לומר “קורב־אללה” (תפילה לאלהים) לעילוי נשמתה”.

“מנהגים ג’ודיים”, התריס כלפיו מירזה־איידר־חן ומרעיו התנפלו על השומרים בקתות־אקדחים ופגיונים, אך הללו אזרו עוז והשיבו מכה אחת אפיים, פרקו מהם את זינם ויללו בצעקה מרה וקראו לעזרה. מירזה־איידר־חן נמלט בבושת־פנים והנתפסים לרשות צחקו ובכו יחדיו, צחקו משום שהיהודים מיללים גם בהכותם את יריביהם ובכו על מדוויהם וחרפתם. הדיין ערב להם ושיחררם מיד והחליק כקדם לשונו למירזה־איידר־חן, ששנתו נדדה על הנקמה. ואילו יוכבד לחשה באזני בעלה באחד לילות־הנדודים בקול מרטט: “אבי־רחל, בתנו הגיעה לפרקה, ברוך השם, הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, והקדוש ברוך הוא, נפשי כפרתו, חוננה מזיו רחל אמנו, שעשיו הרשע חומדה בלבו – על כן עלינו להשיאה בעזרת ה' להרחיקה מסכנה”.

הדיין נאנח: “לא נרחיק ממנה הסכנה בנישואים. איידר־חן ומרעיו לא ישכחו את עלבונם, ולא עוד אלא איני מוצא את בן־זוגה”.

“יודעת אני, אבי־רחל, שנפשך נכספת לחתן בן־תורה להוריש לו את כסאך מקץ מאה ועשרים שנה, ועד אז יבוא המשיח בעזרת ה‘. אבל עליך לבחור מבני המחנה, הן חתנה לא ירד מן השמים, ובנוגע לאותו רשע, ה’ ישיב מחשבתו לראשו. אינה דומה אשת איש לבתולה”.

הוא החריש והיא הוסיפה: “אני חושבת שמשה בן מולא־יעקב הוא בן־זוגה מן השמים, אתה יודע שהוא אוהב אותה והיא הסמיקה כשושנה ברמזי לה עליו. אמנם, אביו קפדן קצת אבל יקבל מרותך אחרי שנתחתן בו”.

“מרותי!”, סנט הדיין “אלמלא הלבין את פני ברבים בדברי־הלכה. את אשר אשחיר הוא ילבין, ולהפך”.

“שניכם תלמידי־חכמים, אבי־רחל, ודרככם להקפיד על קוצו של יוד, אך מכיון שהוא דל – הוא מדמה שהנך משתרר עליו בשל כספך, ועל־כן עליך לדונו לכף זכות, שכוונת ירא־שמים ועניו כמותו היא לשמה ולא לפגוע בכבודך, חס וחלילה, וראיה לכך שמשה בנו נוהג בך כבוד, כמעט יותר מאשר באָביו”.

ד.

מולא־יעקב היה נושא על שכמו צרור סחורות רוכל וחוזר על הכפרים שבתחום ושב מדי ערב למעונו לקיים שלוש תפילות בציבור ותיקון־חצות באשמורה השלישית, שנאמר: “קומי רוני בלילה”, ונותן הודיה לחסד הבורא יתברך אם מעט אם הרבה. בהגיע משה לגיל בר־מצווה קיים כיבוד אב ונשא את מטענו, אך במלאות לו טו“ב הביע את משאלתו להצטייד בכינעה כדי משא אתון ולהרחיק לכפרים לשבועיים, או חודש־ימים, כדרך כל היהודים. קשה היה למולא־יעקב שוב לכוף את גבו תחת המשא ולעבור על אזהרת חז”ל כבראשונה: “אל תלך בדרך יחידי”, והוא חפץ שבנו ישליך על ה' יהבו וישא ויתן כמה שיש בידו ולא ייזקק להקפת הדיין וחסדי בשר־ודם: “זוהי דרך קטני־אמונה לפקפק בהזן מקרני־ראמים עד ביצי־כנים, שקצב מזונות לכל ברייה מששת ימי־בראשית”.

“בני, נפשי כפרתו, איננו מקטני־אמונה” הגנה האם על בנה: “הוא יגיע לפרקו, בעזרת ה', בחודש הרחמים הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה וזקוק למשהו ואנו אין בידינו להעניק לו”.

“כיצד תיצמדנה יחדיו הקדושה וסיטרא אחרא!”, טען מולא־יעקב כלפי אשתו, “אתם כל מעיניכם, בהבלי־העולם הזה, וחמודות יצר הרע, ואני אנה אלך מפניכם?”

“אני, כידוע, זוללת וסובאה כל היום”, התריסה לאה כנגדו בדמעות, “וקורעת בפוך עיני ומשוטטת בחוצות…”

הדיין הסביר פנים למשה, הקיף לו יותר ממשאלתו, עודדו וברכו בהצלחה ולבסוף העיר לו בחיוך: “דודי” הלא יכנוך הליצנים: “חולה ירושלים”, ומה הביאך לפרקמטיה?"

“אדוני ומורי, כנסת ישראל כולה היא חולת ירושלים”, ענה משה מסמיק, “אלא בינתיים משתקעים בהבלי־הגלות ומצפים למשיח, ואני שולח ידי בפרקמטיה להרויח להוצאות הדרך בזכות ירושלים עיר הקודש תובב”א כדי להקביל פניו שם בעזרת ה'."

“האינך חושש דודי, משום גורל בני־אפרים שדחקו את הקץ?”

“איני דוחק את הקץ, אדוני ומורי, אשא עול ישמעאל כגלות של ניני־המן, כל עוד לא תמה זכותם לשלוט בארץ הקדושה. דיי שאתקרב לשערי־שמים ואיפטר מחיבוט הקבר ומתור בצפרני בשאול ארבעים שנה עד הר הזיתים”.

הדיין החוויר, אך הוסיף לחייך: “אמנם “חולה ירושלים” הנך”.

הוא נסע לכפר כ', שהיה כרשות הרבים לרוכלים, מבלי טענת חזקה לבני־ברית, או לנכרים, וחיפש לו אכסניה – והנה נשקפה בעד אחד השערים חצר שוממה וחדר פנוי פתוח לרווחה. הוא נבוך: “האיכנס, האם לא אכשל בשכן רע, בלי פתחון־פה?”

המקום והזמן לא התאימו להימלך “בגורל קודש” פתקי “יעקב ועשיו” שנכתבו בטהרה וכוונה עצומה. שלח ידו לחפתו ומישש את הארי החרות על מטבע הכסף שהוא מידת הרחמים וזרקו כלפי מעלה בהתכוונו: והיה אם יעלה הארי – הרי גור אריה יהודה וזהו “יעקב” – איכנס ואצליח, ואם להיפך – הרי ידי ישמעאל חרתו את אותיות הטומאה – וזהו “עשיו”.

בו ברגע שרימזו לו מן השמים: “הן” – יצא לקראתו איש שיבה, פרום סות ופרוע, מצחו ולסתותיו מצולקים, ושאל בלגלוג: “יהודי, שמא חמדת לך לינת לילה במעוני הדל?”

“אחסה בצל קורת כבודכם”, ענה משה, “אם תואילו לפרוש על עבדכם את כנפיכם, גם תודה וגם שכר”.

“האינך ירא, יהודי לחסות בצל מלסתם ורוצח?”, התעוותו פניו המצולקים, “כך מספרים עלי מהלך ארבע מאות פרסה”.

משה החויר, אך בטח בה' וענה: “אמנם יד החיים הקשה חרותה על פני־אדוני, אולם גם אמונים ויושר־לבב לבן־חסות כבודכם”.

“בן־חיל אתה, יהודי, בוא, הנוגע בך כנוגע בבבת עיני”.

למחרת הכל נדו לו, מתחריו מהם לגלגו עליו על “חולה ירושלים”, ומהם שהזהירוהו: “למען ה'! פלט נפשך חיש ממערת פריצים זו”.

תוך אותו שבוע יעצו פטעלי־חן בעצמו לעקור את דירתו. “במעוני הכל יחרימוך כמו מאכסנך”, אמא, “כל אשר עמך יחשב גנוב הוא ומוכתם בדם, תן רק שמלה לאשתי דמי שלוש יממות ולך לשלום”.

מקץ שבועיים־שלושה התגנב האיש בחושך אל דירת משה החדשה, פרס בשלומו ושאל לעסקיו והוסיף: “מוסה, מצאת חן בעיני כסעיד־חן בני שנפל בנעוריו בגללי, בר־לבב אתה כמותו על כן בררתי ללועך לוגמה ממוחייה שמוראד (מרדכי) המנוול היה נחנק בה מחדווה, והרי לך הדוגמה”.

הוא שלף מבטנת אדרתו אגנינה מתולתלת שהבהיקה כפלוסין והוסיף: “אלפיים ושש מאות כאלה ארוזות ושמורות כגנזי־המלך ויובאו אל אשר תועיד ושם נשתווה וערבותי נתונה לך כצו של אב לבנו שלא יאונה לך כל רע, הם הובאו ממרחקים זה עידן ועידנים”.

משה השכים למחרת לתיקון חצות, התגבר על צפרירי־כסליו וטבל במי־הנהר המהבילים והתכווין לקרוא “שמע” עם הנץ החמה, התענה ופרש ממשא־ומתן ועסק בתורה כל היום. בשעת מנחה קרא: “ענה עני שפל כל השפלים…” ועיניו זלגו דמעות.

לפני תפילת מעריב לקח שני גליונות וחרת בראשם באותיות אשוריות “בהנ”ו בזכות ירושת“ו עיר־הקודש”, ובטור השני: “ואני בער לא אדע, בהמות הייתי עמך”, ועוד שפך שיחו לפני ה' באותיות רש“י וכיסופי־נפשו לבת זוגו רחל – לקיים מצות פריה ורביה ועל ירושת”ו בכ“א, ועתר שינחנו ה' בדרך הישרה וציינו בשם “יעקב”. ובגליון השני ציין “עשיו” ומילאו באב”ג ית“ץ קר”ע שט"ן וחתום פי שטן. וכתום התפילה “יעקב” האיר לו פנים.

ה.

“אכן עמדה לך זכות ירושלים”, חייך הדיין בבשרו למשה. “האגנינות שלך נמצאו לעילא ולעילא ונותרו לך כאלפיים ושלוש מאות טומן³ ריווח נקי, בלי עין־הרע, סכום שסוחרים ותיקים אינם זוכים לראותו בכל ימי חייהם”.

עוד פעמיים ושלוש חזר משה על כפר כ' ונכנס לחופה עם רחל אהובת נפשו. ההילולה נמשכה ד' מעת־לעת, כפלים לעומת הנהוג, תזמורת גדולה מורכבת מכל החצוצרות והתופים של הכפר, גם להקתו של שוקראללה־חן, שהיה צורר ישראל, ניגנה בלי הרף יומיים, מלווה מחול שביסים של ריבות, אשר לאה היתה בראש כולן והרקידה עמה גם שלוש בנותיה, ומשחק־חרבות של בני־הנעורים, שהדיין ומולא־יעקב השתתפו בו מדי פעם. ובלילות – חלילים וכינורות ומשחק זמורות סביב המדורה. ושולחנות ערוכים לכל דכפין, ומשקה כמים, וביצים לבלי חוק ללגימה, וכשלוש מאות נכבדי־הכפר, בני־ברית ונכרים, התכבדו במנה יבשה: ראש סוכר ומנת אורז, בקבוק שמן שומשומין ותרנגול חי.

קדרות היתה נסוכה במעון המחותנים “בליל־הכניסה”⁴. יש שתלו אותה בענני־טבת שהשתרעו על עלעולי־שלכת, ויש שחשו את קטרוג השטן ושפתותיהם דובבו: “זכות התורה תגן על החתן ועל הכלה”.

המחותנים זבחו גדי וגדיה לכפרה וחילקום לעניים ועדיין נקפו הלבבות, בעלי־הלשון רטנו במנוד ראש: “שפיכות דם בליל הכניסה”.

יוכבד חרדה פן תיפתח הרעה מאת מירזה־איידר־חן וחיזקה את השמירה סביב החתן והכלה, אם כי הלה חידש ידידותו אתם כמו לפני ההתפרעות והדיין גמל לו פי־שבעה, והוא ומרעיו זללו וסבאו לבלי־חוק והשתתפו ב“משחק חרבות” שמחים וטובי־לב. גם החתן היה נוגה מאד וכשאביו הדגיש בקול רם ובדמעות: “מהרה, ה' אלוהינו, יישמע בערי־יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”, געה בבכי, והכל החרו והחזיקו אחריו והינומת הכלה נמסה מדמעות. ב“מצעד־הכלה”⁵ יבבו החלילים מר ולבבות נמוגו לדמע. החתן חש לקראת הכלה, בהגיעה לחצר, לשאתה על כפיים כנהוג ולהובילנה את חופתה⁶ והקהל שם לו הדסים תחת השטיחים והמזרנים ועדיי שיראין, פלוסין ומרבדים, ממסד עד הטפחות.

הכל הרימו ידיהם בהודיה לה' על שהכל עבר בשלום. עיניהם היו נטויות אליו – אהה! הוא התמוטט, התלבט רגע קט ונחבט כארז גדוע.

הוא הרגיש במוט שהכניס בין רגליו מירזה־איידר־חן וניסה לחייך ולעבור בשלום, אך אחד ממרעיו טפח על שוקיו מאחור, והלה עט אל הכלה ונשאה כפקעת מוך, אנשיו חשו לעזרתו, הצליפו על ימין ועל שמאל בנאצות־זוועה וירו מאקדחיהם.

יוכבד אחזה בבתה כדוב שכול ואחד השומרים צבט מאחור את זרועות מירזה־איידר־חן החלושות מ“בפור”⁷ ומסביאה ותקעו תחתיו, החתן הזדקר המום וזב דם והכריע את יריבו בשתי־סנוקרות בצלעותיו ונשא את כלתו ונמלט. בינתים נתגברו שומרי־הכלה על הפורעים, חבטום מכות יבשות, גרשום מן החצר וסגרו את השער.

“סעודת המצוה” נסתיימה בחפזון. במחותנים העייפים עד מות קרעו שמורות עיניהם וטיפלו בפצעי החתן ונאנחו שפגעה בהם עין־הרע. רק לאה לא ידעה ליאות ועצבות למרות שידה היתה בכל ומחוליה לא פסקו עד לחופה. היא העלתה את הזקנים אל היצוע בחזקה ונזפה בהם: "נתעוורה עין־הרע ברוך ה‘, הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו, להיפך התרחש לנו נס ונעצר המטר עד הסוף.

היא חבשה את אחיה בצחוק והתלוצצה: “אכן אין מצרים לאהבתך, אחי, לו חאפיז היה חי – היה כותב עליך סיפור־אהבים של אוהב נאמן וגיבור נערץ, שנשא את אהובתו בראשי־אצבעותיו עת כרע נפל ממכת האויב. אמרי רחל, מה הרגשת באותה שעה?”

“אני נבהלתי מאד”, ענתה רחל מסמיקה, “הוא הניפני פתאום מימין לשמאל והרימני ממעל לראשו וברח”.

נעתקו המלים מפיה והיא רצה נבהלה אל אמה, שהזדקרה גם היא לקול חתירה בקיר החופה ופריצת הדלתות.

רובה ישן עבוט היה בידי מולא־יעקב ולרשרוש חשוד בלילות – היה מוציא את הבוכנה ומכניסה בקנה ברעש גדול כממלאהו באבק שריפה וכדורים מפה אל פה ומזהיר: השומר נפשו ירחק כמטחוי־ירייתי! – אבל הפעם פרצו המון רב בצחוק פרוע ולא הועיל קנה הרובה.

משה הכיר את קול מירזה־איידר־חן, ביקש מחילה מכלתו, התוודה, קרא “שמע” ונשא מבטו אל “המנורה” של “אם אשכחך ירושלים” התלויה למראשות ערשם. כמה געגועים, אהבה ודקות מחשבה השקיע בה! כל ראשי־תיבות של “שיר השירים” חרט בקניה ודימה שהנה רחל וירושלים חברו בידו יחדיו, כאשר זכה ברחל, כך יזכה ויחונן עפר קדשה.

הוא ראה פתאום שגם היא בוכיה, אגלי־דמע זלגו ממנה על הערש, האם התרחש נס כבפרוכת של קודש הקדשים שבצבצה דם בכרות טיטוס הרשע כנפיה בחרבו?"

הוא מיששה והנה טופחים גם השיראין והטפיטים ורפידת הדסים טובלת בשלולית ולבני־הכותל כבצק… אהה! אהה! הוא נטוי על הערש, כנראה הוטו כל מי־הגג עליו, הוא קרץ לאחותו ולרחל ובדחפם אותו מעט שקע תחתיו באפס־יד.

ברגע שנפרצה אחת הדלתות לפני הפורעים – נמלטו הללו דרך המפולת בזעקות מחרידות ועלו על הגג של הדיין. שומרי־לילה אשר ליל־הכלולות עוד לא פג מראשם, כילו חיצים מאשפתם בעודם סרוחים בקיאם.

בשוב הניצלים אל החופה – כל השיראין היו מושחתים לגזרים ועל יצוע הכלה היה פגיון עטוף במכתב: “בשרך יהיה לקציצות – אל תיגע ברחל כלתי”.

לאה הצביעה על “המנורה” שביד משה וחרצה: “בזכות ירושלים, נפשי כפרתה, הם ניצלו – והיא מפלטם!”

היא מרחה את גוף רחל בסממנים מבּאישים שנמחו במיץ שום, סתרה צמותיה ופייחה פניה ושקדה לכערה פי שבעה מכפי שעמלה על קישוטה, והציבה מול אספקלריה, נשקתה בדמעות ואמרה: “עתה רק השפילי עיניך וקפצי פיך לבל תיגלנה פניני־שיניך – והגעת בשלום ירושלימה”.

מולא־יעקב ואם־משה נטשו כל אשר להם ביד בתם ונלוו אל החתן והכלה לשמרם “תוך הארבעים”⁸. ההורים השכולים נפרדו מבתם־יחידתם טרם עלות השחר, והדיין נפל על צוארי מולא־יעקב: “אנא הפילו תחנונינו לפני הכותל המערבי שנזכה להתראות שנית”.

מולא־יעקב מחה דמעתו ועודד את הדיין: “אני רואה עין בעין ששעת־רצון היא ומגלגלים זכות על ידי כבודכם ומצוה גוררת מצוה, הנה ברך ה', זכיתם בהכנסת כלה ובהיסח הדעת בגמילות חסדים ופדיון שבויים וחסמתם פי־שטן בכופר־נפשות זה בנדיבות־לב רבה וזכיתם להיות שליחי־מצוה על ידי הבטחה לעלות עמכם גם את לאה ובעלה וצאצאיהם – ושליחי־מצוה אינם ניזוקים, וזכות ירושת”ו בב“א תעמוד לכם לחונן עפרה חיש מהר בעזרת יתברך – והבא ליטהר מסייעין אותו!”

מולא־חיים השתטח מלוא קומתו ארצה, בעלותו לנמל, עיניו זלגו דמעות ושפתיו הצמודות לעפר, דובבו בחרדת קודש ‘שהחיינו’. רבקה אשתו הסמיקה מפני הסקרנים, שחה ולחשה לו: “אבי־בכורה, הן טרם הגענו ירושלימה”. הוא נשק שנית את הבטון הצונן מטללי־שחר ומלמל: “נפשי כפרתך, ארץ הקדושה יקרה”.

עדיין דמעה עינו שזכה לאשר לא זכה רבן הנביאים והנה הפכה חדות נפשו לחרדה סתומה מחלקת־לשונו של חכם רפאל, מוכתר עדת הפרסים בירושלים, שירד להקביל פניו. מולא־חיים שקל בדעתו: אבי, מנוחתו עדן, היה שוחט, דרשן ומחבר ספרי “כסא אליהו” ואחי, יאריכו ימים כעפרו, ידם רב להם בתורה ובסחורה – כי על כן טרם נתנו לבם לחונן את עפרה, אבל אני מה?… “דומני חכם רפאל, שכוונת כבודכם לחיים בן מולא־אליהו זולתי” – הוסיף בקול.

“חס וחלילה, מולא־חיים!” טרף המוכתר כפו, כנעלב, “אנו עינינו כלות לכל עולה חדש, על אחת כמה וכמה לאוריין בר אוריין ככבודכם, שמכריע את ישראל לכף זכות, ביחוד בירושלים שרבו בה, בעוונות, פושעים ועוכרי־ישראל, בר מינן!”

מולא־חיים התחלחל ושאל בחרדה: “הנמצאים כאלה בארץ הקדושה, חס וחלילה?”

“אל תשתאו, כבוד מולא־חיים” – ענה המוכתר – “הפסוק מעיד עליהם: ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’”.

“שמא קלי־דעת, המכונים בארצות הטומאה ‘עמי־ארצות והדיוטות’, נמשלים כאן כפושעים ועוכרי־ישראל, בר מינן, משום קדושת המקום וקרבת צדיקים וחסידי־עליון, זכותם תגן עלינו, אמן”.

“אחלי והיה כדבריכם, מולא־חיים”, נאנח המוכתר.

נקפו לבו של מולא־חיים לבקש טובת הנאה מאדם המרנן אחרי צאן קדושים, בני־אברהם, יצחק ויעקב, אך משאלתו נפלטה מאליה: “לו יכולנו להגיע ירושלימה! הוצאות הדרך יש לנו משפע ה' – בזכות כבודכם, אך כאלמים אנו, וזה כירח ימים נתמוגג אכולי־זוהמה בלחם־חסד שנועד לדלים, ומדי שאלי: ‘אנו רוצים ירושלים!’ – דוחני המזכיר ברטינה: ‘בקרוב בקרוב’…”

עיני־העדה, כמנין וחצי, התלקטו בבית התפילה בירושלים, סמוך לאשמורה שניה, להקביל את פני מולא־חיים. מולא־רפאל הציגו “כאריה דבי עילאה, אוריין בר אוריין, כמוה”ר הכבוד והכשר, היקר והנעים, מולא־אליהו השוחט, הדרשן והמחבר ‘כסא־אליהו’ זצו"קל ובירך עליו, ‘מחיה המתים’. מולא־מאיר הגבאי התכבד בפתיחת האסיפה ואמר בעינים מושפלות: “מורי ורבותי, הקהל הקדוש, אורחנו היקר מולא־חיים! מה יש לבשר־ודם כמוני לבשר לכבודכם, נוסף לישועות ונחמות, בצאת ירושלים מאפלת המצור לאור הגאולה? הבה נודה לגואל ישראל שזיכנו לראות בקיום הנבואה: ‘מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם’, כך יזכנו לקיבוץ גלויות ובנין בית שלישי”.

“אמן”! – הריע הקהל.

“מורי ורבותי” – המשיך הגבאי – “רבים אותות מבשרי הישועה, הבולט ביותר הוא התקרבות עצם אל עצמו כנבואת יחזקאל. אנחנו, יהודי פרס, שהיינו מופלים לרעה – הנה נדרשנו להצטרף לכנס הרבנים והגאונים, הרבנות הראשית תמכה בנו שהמקוה תהיה פתוחה כל לילות השבוע עד שעה תשיעית ומשרד החינוך הבטיח לנו להשתתף בשכר מלמד־תינוקות – בהצטרפנו אל אחד הזרמים, אך מה נאמר ומה נדבר על חוצפת הפרחחים שלנו שמעמיקים את התהום בין בני העדה?” הוא כבש פניו מצער והוסיף: “הנה פלשו לחדר, המוקדש לתלמוד תורה, עזבונו של מולא־רחמים, מנוחתו עדן, שנפטר ערירי בנכר, ועושים שם כל דבר תועבה. בחורים ובתולות יחדיו, ולא יתבוששו מפני ההיכל וספרי־תורה. מורי ורבותי, הבו עצה טרם הוציאו בנינו ובנותינו לתרבות רעה, בר מינן!”

קולות מבין הקהל: “לגרשם ככלבים!” – “להרוס את קורת הבנין!” – “להרעיש עולמות!”

שרה ומרים אשת הגבאי והמוכתר, הגדילו את המהומה, בהתפרצן פנימה מתגודדות ומתיבבות: “אלעזר ובתיה נעלמו מאז הבוקר!”

מולא־עמרם הישיש, אבי הגבאי, ניתר על משענתו וניבל פיו כלפי עיני־העדה שעמדו נבוכים: “התחכו בחיבוק ידים עד שיוציאו את נשיכם מן המצע?” – והחיש פעמיו לאותו מקום שהפרחחים תלו על פתחו: ‘משכן צעירי־ציון’.

מולא־חיים פרש מן הנרגנים, התגנב שמה חרש – והנה כשני מניינים מפרחי העדה דוממים על ספסליהם ובירכתיים – שלוש ארבע נערות, ועיניהם נטויות אל התנ“ך ואל שפתי המורה הצעיר שעיניו מתנוצצות, בבארו את הפסוק ‘וגר זאב עם כבש’. הוא התחמק חרש, בהגיע לאזניו נאצותיו של מולא־עמרם: “הן זהו אבינרי, אותו אשכנזי בר־נידה, שבשבת מעשן בפרהסיה ואין כל בריה בעולם שתעמוד בפני לשונו החדה, ככל האפיקורסים, ימח שמם! והוא שלוח מטעם מפא”י להדיח את בנינו לכפירה”.

מולא־חיים לבו נתחמץ בקרבו לזכר איחוליו לאמו ואחיו בשעת פרידה: “אמא, ירושלים נפשי כפרתה, אוירה מחכים ומזכך לבבות משנאת־חינם ומחלוקת ואנו חייבים למהר ולעלות – אולי יסייעונו מן השמים שנכוון לבנו ב’אחד' לא רק ליחיד ומיוחד, שכל אומות העולם מודים באחדותו יתברך, כי־אם גם ל’גוי אחד'…”

רבקה הזדרזה והביאה כיור לנטילה והתנצלה: “הטה שהכינותי לבכורה הצטנן ואין דלק”.

מולא־חיים בדה משום שלום בית: “אני בא ממשתה…” והגה ‘האידרא קדישא’ עד שנעצמו עפעפיו ועלה על יצועו בשיניים נוקשות מקור – והנה תינוקות־של־בית־רבן עולים בלהבות בירושלים, כרוכים בגוילי־תורה… הוא נפעם ונרדם שנית – והנה גיבורי־ישראל מתגודדים כיתות כיתות ויד איש ברעהו, ורבי יוחנן מדמדם על משכב דוי ועיניו זולגות; הוא הגיש אצבעותיו, הצפודות־קודחות, לשפתי מולא־חיים והצביע על הדם הגואה והולך מנחל קדרון עד צלעי הר הזיתים… באותה שעה הקיפום לשונות אש ובליסטרה הלמה קדקדו וקרעה את עיניו – והנה רבקה מסתכלת בו לאור הנר וחרדה: “מה לך, אבי־בכורה? בכית בחלום, ירדתי להדליק את הנר ונתקלתי במיטה…”

איילת־השחר הפציעה מפאת קדים. מולא־חיים נטל ידיו, חייב נפשו בתענית חלום, שפך שיחו ב’תיקון חצות' והשכים ל’משכן צעירי־ציון‘. כתום התפילה ו’חוק לישראל’ הקדים ‘שלום עליכם’ לבן־שאול, אברך מהודר ומחוסר זקן, כבן כ“ג־כ”ד, ושאלו: “בודאי כבודכם עסוקים מאד בטורח הציבור הרך הזה, כן ירבו…”

“לא כל כך” – ענה המדריך ונרתע קמעה אל הפתח.

“יש לי שאלה קטנה אל כבודכם” – פלט מולא־חיים – "חדש אני עמכם, רק תמול שלשום זכיתי להתהלך בחוצות ירושלים, נפשי כפרתה, ומחוצפת תהיה שאלתי: “מה סיבת המחלוקת של אמש?”

“אין כל מחלוקת, מולא־חיים, אם בן הגבאי ובת המוכתר בורחים להינשא, למרות רצון הוריהם שמתנשאים איש על רעהו – אשמים צעירי־ציון, ובשלוח מי־שהוא את בנו לבית־ספר, או בצאתו אל מחוץ למושבתם, כל סטייה למורת רוחם – אנו אשמים”.

“חכם בן־שאול, הן כבודכם תלמיד חכם, בן פורת יוסף, שמעתי צחות לשונכם ותחי נפשי, חז”ל אמרו: ‘אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום’. אהרון הכהן, זכותו תגן עלינו אמן, הגיע לאותה מדרגה משום שהיה אוהב שלום ורודף שלום; כתוב: ‘ברוב עם הדרת מלך’, הלא תשפכו שיחכם במקדש־מעט אחר ואת החדר הזה תפנו לתלמוד תורה".

“מחילה מכבודכם!” – הפסיקו בן־שאול – אין כאן ‘עם’ ו’רוב' אלא המשך גלותיות, רדיפה אחרי כבוד של גבאות, חזנות ופתיחת ‘כותב’ נוסף, בעת שאנו זקוקים לחינוך שיקשר את עתידנו ושלומנו עם כנסת ישראל".

“אנא, חכם שאול, קודם שלום־בית ומשפחה ואחר כך שלום על ישראל, ואם, חס וחלילה, היסוד מעורער כך – קיום הבית בסכנה”.

“הנוער הוא יסוד הבית וקיומו”.

“נצטווינו מפי הגבורה: ‘כבד את אביך ואת אמך – למען יאריכון ימיך’. מכאן שאריכות ימי הבנים תלויה בכיבוד האבות”.

“האבות הראויים לשמם!” – קיצר בן־שאול ויצא מבית־התפילה.

מולא־חיים הוזמן, כאחד מעיני־העדה, להקביל את פני ח' רבי נחום הלוי בשבת ‘ויחי’, והמוכתר הציגו לפניו והגבאי העלהו סמוך למולא־עמרם וכיבדוהו בשלישי, ופרחי העדה נשקו ימינו ברדתו מן הבמה ובנפנפו כנף טליתו כנגד ראשי הקהל הקדוש בברכה: “כולכם ברוכים!”.

ח' רבי נחום דרש מענינא דיומא: “‘ויקרא יעקב אל בניו’ – הרבה פרשיות סתומות בתורה, אך ברכת יעקב אבינו היא אחת החמורות. היאספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים' והלאה: 'ראובן בכורי אתה… פחז כמים… ארור אפם… חמור גרם… וכולי. לא חזון אחרית ולא ברכה, אולם עדות הפסוק: ‘ויברך אותם’ – על כרחנו ללמוד שהוקעת כשלונותיהם – היא הברכה ועדות על צדקת שבטי־יה שלא נחשדו על שום עבירות זולתן והלבנת פניהם היתה הכפרה וברכת אב וחזון לאחרית הימים ששערי־תשובה פתוחים לפני זרעם – אפילו נכשלו בעבירות חמורות, חלילה, המרומזות בברכה – להוציא את האפיקורוסים שכתב עליהם ‘כל באיה לא ישובון’. מורי ורבותי! ישנם רבנים גדולים שבחסידותם מלמדים עליהם זכות ישוב הארץ, אנו נענה ‘אמן’ אחריהם, אך רחוקה הדרך מאד מכאן עד עצת יתרו: ‘ואתה תחזה אנשי־חיל, יראי־אלהים, אנשי־אמת, שונאי־בצע’. רבותי־! זכות גדולה זכה דורנו, ביחוד השוכנים בתוככי ירושלים עיר הקודש תובב”א, לבחור רועים לצאן קדשים מקץ שמונים דור של גלות ונדודים, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ברוך ה', כולכם בני תורה. יראים וקדושים, מי שבא להטיף מוסר ויראת שמים לאחינו, הקהל הקדוש של פרס, דומה שמכניס תבן לעפריים, אולם כיום רבו מסיתים ומדיחים את בנינו, פרחי־כהונתנו, אלה שעל לשונם פסוקי־תנ“ך ובתוך מעיהם תורת נכרים אשר העלוה ממחשכי הגלויות ומתכוונים לנטיעה באדמת הקודש, רחמנא ליצלן – על כן חובה קדושה על כל יהודי להזהיר את אחיו, שנאמר: ‘הוכח תוכיח את עמיתך’, שלא ללכת שולל אחרי הבטחות שוא של מקצצי־בנטיעות. מורי ורבותי! תורתנו הקדושה ציוותה לנו החיים שנאמר: ‘החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים’!”.

מולא־חיים נשק אצבעו ושפתיו דובבו: “הכל דברי־אלהים חיים” והביע משאלתו באזני מולא־עמרם: “בקשו את כבוד ח' רבי נחום לדרוש ‘במשכן צעירי ציון’ ‘להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם’”.

“שם ינהם אבינרי” – ליגלג מולא־עמרם – “אשר הוא יקיא – הם בולעים בצמא”.

מולא־חיים ביטל ‘שינה בשבת תענוג’ וכתום סעודה שניה מיהר ל’משכן' כמוזמן, וכיון שלא מצא שם איש – דיפדף ‘בתנחומא’ ושקע בעולם האצילות: ‘מובטחים ישראל לעמוד לנס עמים, אליו גוים ידרושו’, שנאמר: ‘והלכו גוים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלהי־יעקב ויורנו מדרכיו ונלך באורחותיו'…

ניתק חוט החלום. אבינרי נכנס מוקף פמלייתו. טפח על שכמו ושאלו לשלומו ושיבחהו: “ליהודים שכמותך אנו זקוקים, יושבי־אוהלים ושוחרי שלום”.

“אני עפר ואפר תחת כפות רגליכם” – ענה מולא־חיים מסמיק והוסיף: – “ה' ישמרכם ויחייכם ויתן בלבכם עצת שלום ויראת אמת”.

אבינרי הרצה על הנושא: ‘ימות המשיח ועתיד לבוא’. קרא את האגדות, חשף גרעין והסיק: "אלמלא הן שרעפו על לבות נדכאים, במחשכי הגלות, כטללי־תחיה – לא היתה לנו תקומה, ככל עמי־קדם שאבדו ואינם. ותוך כך גינה את תועי־הלב ואטומי־המוח שגם השמדת שליש האומה לא הספיקה לנערם מתרדמתם ועודם חותרים תחת קיומם הם, בתתם יד לצוררנו באופנים שונים. הוא סיים נאומו: “מי אשר לב יהודי בקרבו – ישלב ידו עם דור הגואלים והנגאלים, עם דור שמקריב נפשו על מזבח הארץ והעם”.

מולא־חיים לא ראה בחירות מימיו. הוא שאל את נפשו: לשם מה מחלוקת זו להגדיל פירוד הלבבות ושנאת חינם? האם דור המדבר בחרו בבן־עמרם או בשמואל בדורו? הם היו בחירי־יה, דגולים במידותי נוי וגבורה, ועצרו בעם… אמנם נרגנים כקורח ועדתו חלקו על גדולתם, אולם בשעה שישראל היו זכאים – הנחם רועה נאמן והאדמה פצתה את פיה ותבלעם חיים, ובשעה שהכריעו העוונות פילג ירבעם את עם ה' שאכלו איש בשר רעהו עד חורבן בית־חיינו, אוי לנו!.

תוך כדי הרהוריו העגומים נפגש בשני נערים מתנצחים בשנינות: “טיבעתם אניה עברית, נושאת גאולה, והרגתם ח”י מלחיה, מעשה קין!"

“פיראטים, מצוה לרוצץ גולגלתם וקדוש הפגז שטיבע אניה נושאת מלחמת־אחים”.

נספחו אליהם בעלי זרוע.

“יהודים! יהו…” – מולא־חיים נשתתק העצם זעקתו. סנוקרת ברזל סתמה פיו.

עלם שותת דם התנודד כשיכור וצנח תחתיו.

רבקה השתטחה על האלונקה והפגינה: “הרגוני נא, ואחר־כך תכלאו את בעלי!”.

השוטרים דחפוה החוצה והגיפו את דלת המכונית.

לחקירת הקצין על פצעו גנח מולא־חיים וענה: “אדון, ה' ישמרכם ויחייכם, לי אל תדאגו, אני בריא אולם, הודו לה', כבודכם שימו לב לעוּל־ימים זה שעדיין חלב־אם על שפתו, יכמרו עליו רחמי־שמים”.

צערו לא פסק מששוחרר ללכת הביתה. עיניו זלגו דמעות מדי זכרו את האברך המתבוסס בדמו. לתחנוני רבקה: “חזק לבך באבקת שומר” גנח ביתר שאת: “הה! אציל מזרע מלכות. פניו קרנו מזיו השכינה…” והיא געתה עמו.

גדעון הוציא נשמתו מקץ ימים מספר. חבריו עלו מכל הארץ להספידו. ירושלים המחוללה ליוותה את בנה על כל עדותיה, הוא היה בן יחיד להרב אפרתי, הדור הרביעי בעיר הקודש. האב השכול הספידו קצרות: "גדעון, בני, מרננים שיד אחים היתה בך, אוי לי, בני! לא יאמן שבמשכן ה' יקומו מרצחים! ידינו לא שפכו את הדם הזה. אל תדרוש נקם. בני, יקירי, ש־כ־ל־ת־ני, גלגל עלינו מידת הרחמים, תהי מי־ת־ת־ך כפרה על ריבנו ומצותינו. דם נ־עו־רי־ך יביא שלום על עם דווי ו־ס־חו־ף.

מולא־חיים התהלך על משענתו, ניחם את הרב אפרתי מתוך בכי: “נתפסת בעווני, כבוד הרב, ואין לי פה להגיד ‘עיני לא ראו’”.

האב השכול מחה את דמעותיו ואמר: “נקי אתה מעוון, מולא־חיים, חוץ מחשד בכשרים, מניין לך שלא נפגע בני מבליסטראות של הלגיון?”

מולא־חיים נשך שפתו, שלא שם לבו למטר־אבנים שניתך מן החומה באותה שעה, והודה בשפל קול: “אנא, כבוד הרב, חטאתי, עוויתי ופשעתי. נשמתי הגלגולית דנה את עם ה' לרודפי מחלוקת ושנאת חינם. נמלטתי מארץ הטומאה בשל אותו עוון, וכאן, בנחלת ה', רודפני היצר הרע ללא הפוגה עד שנדמה לי שגדולה כאן שנאת חינם מרשויות סטרא אחרא, חס וחלילה”. הוא געה בבכי: “א־נא, כ־בוד ה־רב, מצ־א תי־קון לנפשי”.

הרב אפרתי עצם עיניו שעה ארוכה וענה: “אין המקולל מברך, עתה אבל אנכי. כתום השנה נקבע יחדיו תיקון הנפש, בעזרת ה'”.

מולא־חיים מנע רגלו ממקראות ופרש מכל עניני ציבור, פן תחלוק דעתו על איזו סיעה שהיא ויבוא לידי מחלוקת ושנאת חינם. הוא התלבט לבור לו מלאכה שמכבדת בעליה ואין עמה ביטול תורה ובחר במלאכתו של רבי יוחנן, אך כיוון שלא שימש סנדלרים מעולם ולא השיגה ידו לחנות כדי ללמוד מפועליו ולא נתקבל לשוליה משום זקנו שירד על פי מדותיו, נמלך וקנה לו מעט שעווה, מרצע, חוט ומחט, והכריז בחוצות: “מתקן נעליים!”

בימים שהשתכר די מחית בני־ביתו – סרק זקנו והחיש פעמיו למנחה וענה לדורשי שלומו בפנים קורנות: “ברוך ה'!” ובימים שכיתת רגליו לשוא – ענה בעינים עצומות: “ירחם ה'!”

היה ז' באדר. משב קר בא מההרים. יש והקפיא את הדם בצינתו ויש שדיגדג בנחיריים בניחוחי־אביב. רגע התקשרו עננים ורביבים ניתכו ארצה ורגע יצאה חמה מנרתיקה ושפרירים תכולים הזהירו ממעל באור של חג. מולא־חיים הגה בתורה ביום צום, ביחוד ביום פטירתו של רעיא מהימנא, אולם הפר את התורה – משום ‘עת לעשות לה’ למשתה של פורים והידור מצוה בחג הראשון בירושלים!

הוא אך יצא מבית־התפילה – סינוורתו יפעת הקדושה של ירושלים. קרני־פז ריצדו בענקי־תפארה שהתנוססו ונשרו ככוכבים. הוא נשק אצבעו וליטף זקנו בהנאה ושפתיו דובבו: “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו! הבוחר בציון מחייך, כביכול, בהורידו השפע ל’מקדש מלך עיר מלוכה' והופך אגלי־מטר לאבנים טובות, להבדיל מארצות הטומאה שניתכים עליהן מטרות־זעם בערפל ודמדומים, ללא פוגה, כמו דעך השמש לעולם!”

הוא הכריז: “מתקן נ־ע־ל־ים!” וציפה לנס של פורים – והנה פקח חסם דרכו: “היש לך רשיון?”

“כן אדון, בזול!” שלף מולא־חיים מתרמילו פס גלד עבה ונקב מחיר זוג סוליות “שבעים וחמשה גרוש, חזק וטוב, אדון!”

“אני שואל אותך על רשיון!” – הרעים בקולו הפקח.

“לא יודע, אדון, עולה חדש” – ענה מולא־חיים חיוור ומרטט, בזכרו אכזריות הנוגשים בנכר.

שוטר מעדת הפרסים שליווה את הפקח תירגם דבריו: “רק ירחים מספר בירושלים, קניתי שאריות גלד משלוש־ארבע סנדלריות. איני יודע את הרחובות, ספק אם אכיר את המוכרים…” המתרגם הוסיף: “כנראה הוא אדם הגון”.

כמה וכמה נסים התרחשו למולא־חיים באותו יום, מליצו הטוב ליווהו אל המפקח הראשי וזה הניח את הדו"ח של הפקח ואישר לו זכות רצענות ורשיון לקנית גלד – בתנאי שישיג נקודות. השוטר השיג לו את הדרוש מאת ידידיו ורכש לו את הגלד. עתה הודה מולא־חיים לה' שהוא אזרח קבוע בירושלים ושערי־פרנסה פתוחים לפניו, בעזרת ה' יתברך, אך לבו נקפו שמא יעשה מלאכתו רמיה כיון שאינו אומן.

“אין דבר עומד בפני הרצון” שינן לנפשו ומדי עברו על פתח הסנדלריות, הוריד דלפקו, כאומר להינפש, והסתכל במכשיריהם ומלאכתם – ובכורה בתו זכתה לזוג נעליים לפסח, מעשי־ידיו הראשונים. שוב לא היה זקוק לכתת רגליו ולהכריז: “מתקן נעליים!” היה יושב באחת החצרות של לקוחותיו ואשה מבשרת לשכנתה: “חכם־חיים כאן!”. הן קראו לו ‘חכם־חיים’ משום אורך זקנו שזורקה בו שיבה עוד לפני הגיעו לגיל בינה. הוא ישב והטליא מנעלים עד שעת המנחה שכל עצמותיו ריננו: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו”.

הוא היה כמעט שמח בחלקו, זכה לקורת גג בירושלים, פרנסה – הודו לה'. רבקה נפקדה מקץ שבע שנות עצירות, וטוב היה לו לולא היצר הרע שרודפו עד חרמה. הוא התרחק זה מכבר מעניני ציבור, מנע רגלו ממקראות, כדי שלא תחלוק דעתו על מי־שהוא ויבוא לידי מחלוקת ושנאת חינם, אך לפרקים, בלי משים רצעה אזנו לשון־הרע של שרים ורוזנים שממנים על הציבור מבני־פמלייתם, אף שאינם בדוקים להם ודשים בעקבות מצוות ‘צדק צדק תרדוף’ – ודעתו נחלשת עליו: שמא צדקו עולא ורבא שאמרו: ‘ייתי ולא אחמינה’, והוא טופח על מצחו וצר לו בירושלים ונישא עינים דומעות למרום: “רבון העולמים, היבצר ממך לחונן דעת לגדולי עמך ומנהיגיו, להאיר עיניהם בפסוק אחד: ‘ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה’ או שמא שכחת, כביכול, את כל הבטחותיך על הבית השלישי?”

הוא חזר בו מיד, טפח על מצחו ונשך לשונו: “אי לך, חיים! שוב נכשלת – ואתה נמנה עם עדת קורח…”

הוא הרבה ב’קול, צום וממון', שפך דמעות בשעות רחמים: “אנא, אב הרחמן, ייכמרו נא רחמיך על עמך ישראל והאצל מצדקך ואמיתך על מנהיג הדור והנחם בדרכך ופקוד כגודל חסדך גם את חיים בן שרה אמתך והצל נפשי מכף המסית, פן ילכדני בחרמו, חס וחלילה, וידחני למדחפת עולם”.

הוא טולטל בין הרהורי־חטא ותשובה. בהתבודדו היה לבו שלם עם הבורא וברואיו, ואולם אך התערב בין הבריות – התחמץ לבו בקרבו וחזר לסורו. בבקרים היה מלטף את ראשה של בכורה והטיף לה: “בתי, אהבי את כל היהודים ורחקי מהתגודדויות. חז”ל, נפשי כפרתם, אמרו: ‘הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון’. רק בוחן כליות יגמול לאיש כפעלו; בתי, חרתי בקשתי זאת על לוח לבך כצוואת אבא…"

“די, די!” – שיסעתו רבקה.

הוא חייך כלפיה: “שטיא, וכי נכנס חיי לגן־עדן, כרבי יהושוע בן־לוי?”

“משיח יבוא, אבא” – אמרה בכורה – “המורה יצחקי אמר: ‘אנחנו הדור האחרון לגלות ואתם, התלמידים, אשריכם, תזכו לראות את המשיח, בעזרת השם…’”

הוא נשק לה על מצחה ואת ישעיהו ויצא לעבודה ב’שלום עליכם' עליז ובוטח בה‘, אך בשובו בערב היה שפוף ופניו כשולי־קדרה והתגנב דומם לבית־התפילה בלי לטעום דבר – ושנתו נדדה. רבקה חרדה לשלומו: “האם דעתו מיושבת עליו?” היא שאלה את נפשה "הן לא חסר לנו דבר, הודו לה’. היא ניסתה להפיס דעתו: “אבי־בכורה, הן יש לנו כל, בזכות ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה…”

מולא־חיים החריש. אך לפליטת פיה ‘ערש ומצעות’ בין יתר ברכת השם – השיב בשנינות: “מה דרוש לנשים, דעתן קלה? ‘ערש ומצעות’ ימצא להן! מה להן לשופטים ושוטרים, ראשי עם קודש, או לנפש נבוכה הנקלעת בין תשובה וחטא, כנשמת הרשעים בגיהנום?”

“דאגת העולם ומלואו חלה על ראשך!” – התריסה רבקה כלפי בעלה, והכניסה את הפיטומת בין חניכיו הוורדרדים של ישעיהו, מחתה דמעותיה והוסיפה: “כך שרף כבדי ועיוור עיני שם וכך הוא מדאיב נפשי כאן, כאילו הטילו עליו ממרומים לתקן את העולם שעיוותו הבורא…”

הרב אפרתי כתב למולא־חיים ‘תיקון הנפש’: להתענות בה“ב י”ב חדשים ולשנן ‘שים שלום’ ט“ז פעמים ביום, אחרי תפילת מנחה, כמנין שלום במ”ק, ומזמור י"ט בגימטריה אחוד, ולסיים תמניא אפי בגימטריה שבטי ישראל.

“‘התיקון’ נראה קל בעיני מולא־חיים שצם בה”ב כל ימיו ופזמוני תהילים שגורים בפיו בשכבו ובקומו. “כבוד הרב” – שאל – “האם זה מספיק לנשמה גלגולית כשלי?”

“הגוף הוא משכן השכינה ואין לסגפו יתר על המידה” – חרץ הרב.

לא נחה דעתו של מולא־חיים: “יהודי אשכנז ענוגים הם ורכי־מזג, על כן גם בה”ב סיגוף גדול הוא לגופם…" והוא קיבל על עצמו להתענות ב’חמש תעניות' לשם איחוד השכינה וכנסת־ישראל.

א

אפרים נתייתם בעודו באיבו. כשהיה בן ארבע מתה עליו אמו. אחותו שטרם נגמלה, מאנה לינוק משד נכריה; מעתה ללא פוגה עד שפרחה נשמתה מקץ שעות מספר; ותוך שנת אבלו גווע אביו מגעגועים. וכך נשאר גלמוד במעון השומם שנותר לו לנחלה.

הוריו היו זרים, מעיר רחוקה, ושארי־בשר לא היו לו. הקרובים אליו קרבת גבולין היו מולא־דוד המלמד ומולא־משה, הנדיב. הראשון היה ידוע חולי וחשוך־בנים, זולת אסתר בכירתו שחוננו בה השם ח"י שנים אחרי נשואיו. שבוע אחרי היוולדה פגעו בו ליסטים, ולא נרפא ממכתם לעולם. על כן עשה את תורתו אומנותו.

ה“נדיב” היה מטופל בשבעה בנים זכרים, בלי עין־הרע ואזלה ידו מכלכלם. נפשו היתה יוצאת למעשה־צדקה, כי מוסיפים לו לאדם על מזונותיו שנקבעו ביום הכסה, כהוצאת שבת ומועדי ה', אך אשתו היתה קטנת אמנה, רחמנא ליצלן, כנשים שדעתן קלה וקינטרתו: "החוסך חררה מפי עולליו נפוחי־כפן כדי לקנות עולם הבא – יורש שאול תחתיות.

בשובם מבית־החיים אחז ביד אפרים ומלמל כלפי אשתו, בטפחו על מצחו באנחה: “הן זה לא לשם עולם הבא, אם דרביש, אנחנו כולנו היום בכאן ומחר בקבר, מי יודע מה…”

“די!”, הפסיקתו בצריחה. “איני רוצה לשמוע חכמותיך”. הזדרזה ושקלה שתי ביצים וחילקה בין בניה והברתה את היתום בשמינית הנותרת עם פרוסת דוחן. אך כתום שבעת ימי האבל איימה: “אם לא תוציא את היתום – אטרוף נפשי בכפי”.

אז אחז ה“נדיב” ביד אפרים ושניהם יחדיו הלכו לבית־התפילה. כתום תפילת ערבית העלה את היתום על הבמה ופתח ברטט: “מורי ורבותי, הקהל הקדוש, אני מבקש מחילה וסליחה וכפרה מכבודכם בגרמי איבוד זמנכם וטרחה ועיכוב למנוחת כבודכם מעמל היום, אנוס אני ואנוס רחמנא פטריה…”

הוא נשתתק, מחה זיעתו שנכנסה לפיו בעד שפמו העבות, בלע רוקו והוסיף: “מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק? אחלי, יזכנו השם יתברך לעלות ולעמוד במחיצת חכמי ירושלים עיר הקודש שמתקנים תקנות נאות ליתומים ואלמנות…” דמעות חנקוהו והוא ליטף את ראש אפרים ברחמים רבים והוסיף: “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא…”

בבית־התפילה היתה דממה, חוץ מהד צעדי דלים, שלא נגע בהם הענין, והם השתמטו חרש, אחד־אחד. אנשי־העדה הרכינו ראשיהם במבוכה והציצו בגניבה איש בעיני רעהו. הם היו נכונים לצוות לביתם לפקוד את היתום בשיירי־שולחן, אך לא לאספו הביתה משום איסטניסות. הם לא חפצו לטפל ביתום פרוע שבראשו פרח שחין, שעיניו מלופלפות והוא כולו אכול כינים, כי מיום מות הורתו נחשב גם אביו במתים, ולא הפליג עוד לכפרים למרכולתו בגלל בנו ולא התמסר אליו משום ניתוקו מן החיים. לפעמים היה רוחץ אותו בערבי שבתות, אך יותר ממים שפך עליו דמעות. וכן חששו אנשי־העדה שמא ייכשלו, חס וחלילה בעוון: “אלמנה ויתום לא תענון”.

מולא־דוד המלמד הרגיש שעיני הציבור מוסבות אליו, זה הציבור שפרנסתו עליו, נשען על גביו ואמר: “כבוד הקהל הקדוש, איני זכאי שיגלגלו זכות גדולה כזו על ידי, אולם קרוב אנכי אל ה’חלל‘, אם רצון ה’ וכבודכם בכך יבוא היתום למעוני הדל, הוא כבר בן חמש למקרא ואני מחוייב ללמדו, ומה ממני יהלוך אם ילין במעוני…”

ב

שלוש שנים עשה אפרים ב“כותב” (בית אולפנא) ולא הספיק להכיר את כ"ב האותיות. אבל תחת זה הצליח בכל מלאכות ושליחויות של אם־אסתר, ואפילו בשאיבת מים ובחטיבת עצים, מלאכות שכבדו גם מנערים מניחי־תפילין משום נידוח הגרזן וסכנת נפילה לבאר.

פעם הפליא לתקן את הקילון שנשבר. אם־אסתר השתאתה והראתה מלאכתו לבעלה. – “ובכן, אתה יודע הכל”, התרעם עליו המלמד, “ומדוע לא תלמד לפחות ‘קריאת שמע’ ו’קדיש' לגרום נחת להוריך, מנוחתם עדן?”

“אולי לא עמדה נשמתי על הר סיני, מולא, על כן ערלה אזני לדברי תורה…”

“אם אתה חכם מחוכם כזה”, חרץ המלמד, “תדע גם ללמוד: שרביט יאלפך”.

חמשה ימים ארכה מלחמה עקשנית בין מולא דוד ובין אפרים. המלמד דש כפות תלמידו עד זוב דם והלה עמד בסירובו: “איני יכול!” רק את זה למד: להרכיב אותיות ונקודות למקרא. כן הגיע לפרשת חיי־שרה נוסף על “קריאת שמע”, “י”ח ברכות" ו“קדיש”…

חודש שבט הגיע לקיצו. ברד וגשם ירדו ללא הפוגה. כמעט שבתו ימים ולילות. רעם ייבב סערות בלילה. דמדומים וצינה צורבת בעצם הצהרים. ומולא דוד התפתל במכאוביו. הוא שקד להשקיט בהבל פי תינוקות יומם וב“יושב סתר עליון…” לילה, ובראש האשמורה השלישית עורר את אם־אסתר להסיק לו את האח. התחזק וקם לעבודת הבורא לתיקון־חצות…

באחד מלילות־הסגריר השכים כדרכו, וכתום ברכות השחר באזניה של שם־אסתר, כדי לזכותה בעניית “אמן”, ניסה לרוץ לבית־התפילה. אך ארכובותיו נקשו ולבו עטף עליו. לחרדת אשתו שידל אותה בדברי נחמה: “אל תיבהלי, אם־אסתר, יתכן שנחלשתי מלהט האש החזקה; התחממתי יתר על המידה…”

באותו יום חש חולשה גדולה בגופו ודקירות עזות בגבו. הוא חיזק את לבו באבקת שומר ממותק ושב להרביץ תורה לתלמידיו. הוא השתאה על התחושות הנפלאות שנעורו בו מדי פעם מאז הבוקר, ריננו עצמותיו בשובו מתפילת שחרית ומכאוביו כלא־היו. ומה ערגה נפשו להתפרקד בחמה… נחו עיניו על צחות שוקיה של אם־אסתר וחמוקי ירכיה שמלאו כל־כך בשנה אחרונה, אף בסבלה חרפת רעב. הוא חמדה בלבו והיה מלטף את אצבעותיה העדינות בתתה לידו כוס חמים…

זה שמונה ימים מאז פצעוהו הליסטים בחזהו ובירכו השמאלית… הוא החלים, ברוך השם, אך לא שב לאיתנו. אולם לא פסקה נפשו מייחל, שתעלה לו ארוכה, כי – ה“יבצר מה' דבר שיוכל להמשיך את חייו עוד עשרים־שלושים שנה ככתוב: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה”, ביחוד עתה ששבה אליו האביונה…”

תוך הרהוריו ניקר במוחו ספק מר: שמא הגיע קצו? התחזק ונשען על כסתו ושפתיו דובבו: “מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ועל ראשי שכינת־אל, ביום וגם בלילה, עץ חיים היא למחזיקים בה… כל עוד לא פסק דוד המלך מתורה לא שלט בו ס”מ, וכך משה רבנו עליו השלום… מימיני מיכאל…"

הוא נזכר שמחר יום פטירת חנה, אם־אפרים, ושינן עם בנה “ותפלל חנה”, כדי לקרוא למחרת לפני שחרית בציבור ולומר אחריה “קדיש” לעילוי נשמתה.

יצאה נפש אפרים להיספח אל חבריו המשוחררים, לדשדש בטיט חוצות, לפתוח צוארונו לכדורי־ברד הצוננים ומרהיבי־הנפש, להתייצב מול הסערה כאילן מושרש, להרים את הראש כלפי הגשם ולא לעצום עינים.

בהגיע שעת מנחה גדולה נכספה נפש המלמד להירדם לפני האח הבוערת. ביקש לבחון את תלמידו והלה שש אלי גיל על שיש עוד סיפק בידו להילוות אל חבריו וקרא מבוהל: “ותתפלל חנה ותאמר ‘עלץ לבי בה’, רמה קרני בה‘, רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך’”.

אותה שעה חרק מולא דוד שיניו עד לזוועה. אפרים הציץ דרך גניבה אל עיני המלמד שהפכו לבן והוא מפרכס לקום… השתמט ונמלט כל עוד נפשו בו, בדעתו מהניסיון כי כלתה אליו הרעה. לא רק עשר מלקות יספוג בכפות ידיו, אלא הזמורה תדוש אל כל גוו עד אשר תיבש יד מלקהו והוא יכרע תחתיו אין־אונים. בדרכו פגע באם־אסתר שנכנסה לחצר ודחפה בשער. כידודים נמלטו מעיניה ממהלומה בחוטמה, ומעדה לנפול, אך נאחזה במזוזה וסנטה כלפי אפרים: “פרא שלא זכה למוסר אב, וכי רודפים אחריך?”

“שיננתי כל היום ‘ותתפלל חנה’”, קרא אפרים בהציצו אחריו, אם אין המלמד רודפו, “ואיני יודע מדוע מולא מתאנף בי. עוד גבי שותת דם ממכות שלשום…” הוא הפשיל צווארונו והצביע על צלקות ארוכות והוסיף: “גם אז לא עשיתי מאומה. משה בן הדיין ואברהם בן מולא יצחק הגבאי נאבקו, שברו את הכירה והעלילו עלי; וכל הילדים מפחדים מהם ומחניפים להם והעידו נגדי שקר. הם עושים הכל ומטילים עלי, ומולא מאמין להם מפני שאין לי אבא…”

דמעות התגלגלו בעיניה, אך התאפקה וגנחה כאומרת: “עורבא פרח” ונכנסה אל בעלה. מיד פרצה חוצה ביבבה מחרידה, מתגודדת: המלמד מת…

אפרים נשא רגליו ביתר שאת, בחששו פן שבר את ה’קילון' בהיכשלו בו בחפזונו.

– הקיפוהו שאלות מכל צד על סיבת מות המלמד, שהרי הוא היה עד־ראיה יחיד. אבל בפיו היתה תשובה אחת: “כאשר דשה הזמורה את גופי – ברחתי בכל כוחי…”

השומעים הצדיקו על המלמד את הדין: “ברוך דיין אמת” והתלחשו: “הוא נלכד בעוון עינוי יתום, בר־מינן…”

יראי־שמים התברכו בלבבם שראו את הנולד, ולמדו קל־וחומר: מה המלמד שהוכיח את היתום על דבר תורה נענש במיתה ללא ווידוי וקריאת שמע, בר־מינן, בשר־ודם פשוט שכל ענייניו הם הבלי עולם הזה – על אחת כמה וכמה…

ג

אפרים התשוטט רעב בחוצות, חוץ משבתות. הוא קלקל קיבתו משיירי שולחנות, כינים אכלוהו ומחשופי־בשרו המצולקים מופקרים לצינה וחורב. הוא הבאיש ריחו בעיני כל, אשר חשדוהו בכל המעילות והגניבות שב’מחנה'.

בשנה ההיא מתו על פני מולא משה ה“נדיב” שני בניו, בר־מינן, דרביש בכורו ועזרא שטרם מלאו לו ששה ירחים. ולפי גורל הקודש גם חמשת בניו הנותרים צפויים היו לסכנה, אם לא ישנה את מקומו ומזלו…

“מולא משה”, השפיל אפרים קולו, “אני רוצה לדבר איזה דבר…”

“מה הדבר שאתה רוצה לדבר?”

“אני רוצה לבקש שתקחוני עמכם…”

“לאן?”, היתמם משה.

“לירושלים. הן כבר מכרתם ביתכם, גם אני אמכור את ביתי, אין לי כאן מי בלעדי כבודכם, אתם הייתם לי כאב, הזכרתם לי ימי פטירת הורי, מנוחתם עדן, שיננתם לי פרשה ב’שבת משמרה'¹ ולא כיהתם בבניכם שהתרועעו עמי…”

“גם אני לא מכרתי את ביתי”, ענה מולא משה. “הוא נפל לנחלה לגבאי תמורת חובו והוסיף לי פרוטות המספיקות לשכר השיירה להסיענו מכאן…”

אנשי־העדה נאותו לבקשת ה“נדיב” להעניק לאפרים כדי הוצאת הדרך (טרם נשא אשה והוסיף נפשות שיהיו למשא על הקהל הקדוש), הקדישו את ביתו להכנסת־אורחים והבטיחו לו: “הבית – ביתך, אם לא תצליח להגיע ירושלימה, בלי פתחון פה”.

“המתים ינקרו בצפרניהם ארבעים שנה עד הגיעם להר לזיתים”, ענה אפרים, “ואני אלך כל עוד ישאוני רגלי, ואם לא אגיע לשם בחיי – אגיע אחרי מותי”.

הם יצאו בבהילות פן יקטרג השטן, מבלי לדעת אנה פניהם מועדות. ירושלים סגורה ומסוגרת וצרורם הדל לא יספיק להם אפילו למחצית הדרך, אולם הבא ליטהר מסייעים אותו…

היה סוף האשמורה השלישית, משב ריחני של ירח זיו ליטף אמירי־אילנות, פרחי־בר פקחו גבעוליהם לקראת זהרורי הטל וזלפו בושם משֹכּר.

לב מולא־משה נמלא ערגון לכנסת ישראל ולשכינה, ועיניו דמעו, והוא התחטא לפני קונו: “רבון העולמים ואדון האדונים, אתה פוקד ענקי היער ונבטי דשאים ומלוא עולם ניזון משפע ידך הרחבה והברוכה ולכולם קבעת מדור, עד אנה לא תפקוד את בנך בכורך לשתלו על כנו ולאסוף חרפתו בגויים?…”

הוא פתח בקול חרישה ונוגה: “ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך…” ופתאום עטו אליהם ליסטים בלב יער, ככברת ארץ מן הקריה, ברגמות ויריות יחדיו, והטו את השיירה.

אפרים נמנם באותה שעה על גב הבהמה, לפתע נחבט ופיו נתמלא עפר, מישהו משכו בחזקה ולחש: “זחל בעקבותי חיש!” הוא היה נפעם והשמיט את היד, שבו האצבעות וצבטוהו: “מלט נפשך בזחילה!” הוא צעק מכאב וניתכו עליו יריות מכל העברים.

בהקיצו מצא את עצמו באוהל קדר, רגלו השמאלית תפוחה וכואבת עד מוות. עלמה חמודה, לובשת חצאית צבעונית, השקתו חלב ועודדתו: “לא נאה לנער לבכות, אך תחלים ישלחוך אל בית אביך”.

ערבי קשיש וזועם, שפמו העבות העידו על קשיחות לב ורשע, נד ראשו לדבריה בפלטו קיטור ה’קליון' סלילים־סלילים. זה היה אמיר זיד, ראש אחד משבטי קשקאי, חשוך בנים ועז־נפש, חי חיי ליסטים והיה שובה נערים שמא יסכון מי מהם למלא מקומם. הנערה הנאה היתה אשתו השישית.

בני מולא־משה “הנדיב” שהיו גמדים ומצומקים נעזבו מיד לנפשם ושבו עם הוריהם למקומם הראשון ושוכנו בבית אפרים עד יראה השם ויושיע. ואפרים הובא לאוהל להרפא.

בראשונה לא עורר תשומת־לב האמיר. פדחתו היתה קרוחה וחיוורון מוות נסוך על פניו, אך נעריו מצאו ענין בגופו האתלטי ובזכות פאטימה הרחמניה, אשר חמדתו בלבה וטיפלה בו, קם והתהלך על משענתו ופצעו נגלד. הבטיחו האמיר: “תלווה לנערי – אם תהיה בן־חיל…”

ד

שלוש שנים עשה במדבר עד מלאו לו עשרים שנה. אויר ההרים ושמנת הצאן מלאוהו לשד. קומתו החסונה והתמירה לעומת נערי האמיר שהיו רחבי־מידות וגוצים כמרבית שבטי קשקאי. קרחתו הצמיחה תלתלים, במרחו אותה שמן “חשחש” (זרעי טריאק) בעצת פאטימה. לחייו השזיפו ומלאו ועיניו הדבשיות־עמוקות חייכו בשכרון נעורים.

הוא נספח אל רועי־צאן ועשה את אשר הם עושים, ובשלושה היתה ידו על העליונה: בריצה, במחול ובחליל. הוא השיג את העז הפראית ביותר אשר פרשה מן העדר, ידע לחולל בעוז ובקצב בחליל, ששפך בו את נפשו הכלה בגעגועים. אך בדבר אחד נפל מהם: ביניקה מכחל. ועל זה כינוהו רעיו: “טג’יק” (עירוני).

מקץ שנתיים סיפחו האמיר לחבר נעריו, לאמן ידיו בקליעה, בצחצוח חרבות, בהיאבקות ובדהירה על סוס ערום וחסיה תחת כרסו תוך כדי שעטה. פאטימה חפצה שהוא יהיה ראש לגיבורים כבנם המאומץ, ודהרה עמו מרחקי־פרסאות בלווית האמיר וגבוריו.

פעם נעדר בעלה והפמליה שלו ואז דהרה עמו יחידה. בעמדם לפוש בצלע הר הרימה רעולתה לפני עיניו, כבעת היותו פצוע וליטפה תלתליו, ופלטה: “אברהים (אפרים) יקירי…”

בשוב האמיר מן השוד הסתיר פניו מאפרים ושלחו אל הרועים כבראשונה “לשים עיניו על העדרים”.

מקץ שבועות מספר הוזמן בחשאי לאוהל האמיר – והנה פאטימה לבדה שם. עיניה קרועות בפוך, צמותיה קלועות בתקוות משי, כולה עוטה שיראין ובשומה בושם משכר, ופניה חיוורים. היא הושיבתו למולה ומלמלה בבהילות: “עליך למלט נפשך, טרם נפלת בידי בני־בליעל…”

נפערה תהום לרגלי אפרים. נתאמתה השערתו שאחמד, ראש הגבורים, התכוון לחנקו בהאבקות וניצל מנס ברתקו שלוש אצבעותיו שנתקעו בגרונו… והאמיר קלע לראשו ממש, הציד צבאים האחרון, ואלמלי זהירותו שלמד מהם תוך שנות שבתו עמם, וביחוד אחרי התנקשות אחמד ושתיקת האמיר, מי יודע אם לא היה פולחו הכדור.

היא הצביעה על שקיות נהדרות, מעשה אצבעותיה העדינות והוסיפה: “הנה הצידה לדרך, קפוץ על סוסך והימלט דרך אותו הגיא שדהרנו בו יחדיו, פן ישחרו עקבותיך…”

הוא נבוך, ומפיו נפלטה שאלה: “ומה יהיה על הסוס?…”

“אהבל” (כסיל), הפסיקתו, “דמיתי שתאמר: ‘מה יהיה עליך?’…”

הוא ענה בתום, ובקול חנוק מבכי: “גר אני עמכם, אמא, שלום היה לך לפני בואי ואחלי שאללה ישלח לך ממרום ברכת שלומו, עקב טוב לבך גם אחרי לכתי…”

“ההיו הוריך מושלמים?”, שאלה שלא מן הענין.

לילות רבים נדדה שנת אפרים, פן תתעורר שאלה זו פעם, ועתה בבוא עתה ענה: “ביתנו גבל ברחוב היהודים, וילדיהם התרועעו עמי. במות עלי הורי פרסו לי מלחמם אם כי הזהירוני המושלמים על טומאתם…” בעוד מלתו על לשונו השתוחח אפים ארצה, נשק עפר רגלה והוסיף: “את רחמניה כיהודיה, אמא…”

היא הרימתו, אימצתו אל לבה רגע והושיטה ימינה הרועדת לפיו, וצנחה תחתיה…

הוא נתמלא עליה רחמים, בראותו בצערה… מוחו התערפל, ארכובותיו נקשו וכמעט צנח על ידה. אך כוח פלא דחפו הלאה ונס מן האוהל בלי ברכת פרידה.

מקץ ארבע־חמש שעות דהירה ללא הפוגה כרע הסוס תחתיו לבלי קום. הוא הביט נבוך כה וכה. היום נטה לערוב. הגיא היה אטום בין סלעי מגור ונפש חיה אין בכל הסביבה. נחרת־הסוס האחרונה והנוגה הידדה עמוק־עמוק. ודומית־מוות שררה סביב. רק נהם עמום נשמע, אשר הטיל עליו אימה. זה היה הים הרועש והנוהם.

הוא התענה בהרהוריו: אולי תעה במדבר ויהיה אנוס לשוב על עקבותיו? הוא זכר ושמר את דבר פאטימה – והדרים. ואיה הכפר בצלעי ההר מימין? עוד כמה יצטרך לכתת את רגליו עד שיגיע לישוב?

הוא לא טיפס על ההר פן ייתקל ברודפיו. הוא חסה באחת המערות מבעוד יום, התפרקד על הארג וחזה בכוכבים אשר קרצו לו בגעגועים, כבימי איבו, במעון הוריו השמם; וכבאותם הימים בנווה־רועים שכב בדד, בעינים פקוחות, והרהר על פאטימה בחרדה פן יכוהו נפש.

שמורותיו נצרבו מנדודים ומאנו להעצם. הרהוריו הסעירו את נפשו. רגע חש אושר לזכר פאטימה שחשפה לו את ירכיה הצחורות־חלקות כבהט ונשך שפתו מנוחם על רוך לבו… ומשנהו חרק שיניו בחרדה לזכר האמיר והודה לה' שלא נכשל בנשג"ז (נ’ידה, ש’פחה, ג’ויה, ז’ונה), וכשהשכיח מלבו “הבל הבלים” זה נאנח על ימי־ילדותו הנוגים ועל מולא־משה “הנדיב” מיטיבו שלא ידע גורלו מאז נפרדו ביער, ועל המלמד, נשמתו עדן, שהתאכזר עליו מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר. ביחוד המה לבו לאסתר, היא היתה מאורשה בעודנו שם. בוודאי היא חובקת עתה בן…

הוא הגה בה כל הלילה ושאל את נפשו בפעם המאה: “היזמין לי השם בת־זוג רחמניה ונאה שכמותה, שתשכיחני את אסתר?…” הוא התהפך מימין לשמאל… לפתע פתאום הזדעזע לרחש נעלם, וכיוון רובהו אל לוע האופל…

עם דמדומי שחר חטפתו שינה טרופה, אך פתע הזדקר מכאב צורב בגבו. בשלחו אצבע למישוש – נעקץ שנית, התערטל והתנקם בבן־עקרב שנמצא בכליו והקל מכאוביו במריחת שום שבצידתו ושם לדרך פעמיו.

החמה ניסרה ברום הרקיע בהגיעו לראש הפיסגה. הודה לה' על מראה הכפר המתנוסס במרחק כיברת ארץ. זו היתה דרך המלך ועוברים ושבים בה ומכונית טסה בה. פג לבו למראה האוקינוס שהשתרע למרחב אין קץ ודכי גליו כלהט החרב המתהפכת.

“עד כאן אולי היתה בכם תועלת כלשהי”, רטן כלפי רובהו ואשפתו, התפרק מהם והטמינם תחת מצבה, שמא יזדקק להם פעם. צעד כלפי רוכל־מחמר שנראה לו כיהודי ושאל לשם הכפר והעיר הקרובה.

הלה דבקה לשונו לחיכו למראה הערבי הגמלון, ההולך לקראתו, ושינן חרש שבע פעמים: “אלהא דרבי מאיר בעל הנס, ענני והצילני…” וכשנוכח שאין הלז מתנכל לחמורו, הסביר פניו לו וענהו בנחת: “למה לך, יה עמי (דודי), לכתת רגלך לעיר רחוקה, אני אקנה ממך הסרג והשקים וכל אשר בהם”, אך מיד התנחם על מוצא פיו, פן יגרה יצרו, וחזר בו: “אה, חבל שלא לקחתי עמי צרור כספי, אבל יש עצה, הבה נתרועע ונדדה יחדיו עם הגיענו לעיר, אינשאללה (בעזרת ה'), אך אקווה שאפגוש מכרים בדרכנו ולא נזדקק לכך…”

בין כה וכה התקרבו לתחומם עוברים ושבים והגדילו את הבטחון בלב. הוא פילה את אמתחותיו ותקע בכף אפרים שלושה טומנים בעמדם שוקלים־וטרים והפציר בו לאחל לו בלבב שלם: “יברכך ה'…”

אפרים ירד בנמל והנה המלחים מפרקים צינות. עלה ועזר להם בכל כוחו עד בוא היום.

הללו העלו את העוגן בלי לשים לב אליו ואל עבודתו, והוא התכנס חרש בירכתים, סעד את לבו משיירי הצידה של פאטימה, ותוך כדי לעיסה נעצמו שמורותיו ונרדם עייף עד מוות.

כשפקח את עיניו ריצדו קרני־זיו בין קצף הגלים המשתברים בשוניות. המלחים נעלמו והספינה היתה מעוגנה סמוך לחוף, בין רבות אחרות. הוא נטל את ידיו במי הים, בירך ברכת הבוקר, קרא “שמע”, ויצק לחשו בח"י ברכות. הפשיל כליו על גבו ועלה לחוף.

המלחים הסיבו על דלפק ב“קפה” הסמוך וקיטרו" נארגילה". וכשם שלא שאלוהו אתמול על עבודתו, כך החרישו היום בעלותו לחוף. הם רטנו בינם לבין עצמם, כנראה מתוך הכרת תודה, לאללה ששלח להם את מלאכו לסייעם.

שלוש שנות דרור באוויר ההרים ומשמני העדרים שינו את מזגו של אפרים, והוא עשה רק שבוע אחד בחוצות בצרה המזוהמים והמחניקים מצחנה וחום. נואש מתוחלתו לעשות דרכו משם ירושלימה, נלווה אל בני־קידר הנודדים…

ששה־עשר ירחים נדד מערבה משבט לשבט. עיניו קרועות ואזניו קשובות. ובאחד הנשפים עבר את הירדן כרועה עם מבריחי־בקר. נפשו יצאה למראה שלושה יהודים פרשים עוטי־אדרות כבדויים אמידים, שבאו לקבל את העדר סמוך לבית־שאן…

הוא היה מצומק מטלטולי דרכים, שזוף, עוטה מהוהים, יחף ואכול כינים. נפשו מאנה להיראות בשפלותה לעיני אחיו פן לא יאמינו לו. הבדויים ענו על שאלתו: “המוסקוב אינם מעבידים את הערבים” – ויעצו לו לפנות ל“קומבנייאת” (למושבות) שמרביתם “ווטניים” (ילידי הארץ) ומקרבים את הערבים.

ה.

הוא נזדמן למושבה אחת וכיתף סלים בשוק בשכר מצער, ולפרקים חלף פרוסת לחם, ושב ולן באהלי קדר מבלי דעת איככה למצוא את דרכו. פעם ריחמה עליו אשה אחת, גברת כצנלסון, ופרסה לו פת, נוסף על שכרו. היא השתאתה על הנוהג שלו, שנטל ידיו ושפתיו דובבו ברכה לפני האכילה ונפטר ממנה ב“שלום עליכם…”

זו הפעם הראשונה התוודע ב“שלום עליכם” בארץ־ישראל. היא הסתכלה בו בסקרנות, לתהות על קנקנו, ושאלתו: היאבה לעדור את גינתה?

הוא לא התנסה מעולם במעדר וגופו נחלש מאד מנדודים ומרעב. זיעה שטפתו וכפותיו תפחו, אך התאמץ וקיווה: אולי מכאן תצמח הישועה.

בבוא היום הוסיפה על שכרו מחצית ככר, עגבניה וזיתים מספר, והפצירה בו להסב אל השולחן בחצר. לפי אורך “ברכת המזון” שלו שיערה שהוא יהודי מופלא משבט ערב בלתי־נודע והזמינתו לעבודה גם למחרת.

ואז אמרה לו בתמיהה: “מעולם לא ראיתי ערבי נקי וירא־אללה באמת ואמונה כמוך. מאיזו ארץ אתה ומה שם שבטך?”

בהיוודע לה קורותיו קיבלתו כפועל בפרדסה בתנאי שמשכורתו לא תהיה גבוהה משל זרים וילין ברפתה, וכה התנצלה בפניו: “אמנם פועל עברי משתכר יותר, אך אנכי אלמנה והולכת ערירית, והפרדסים הפכו לקבר בעליהם”.

עונת הפרי היתה אז וקורנס ומסמר היו משאת־נפשו של אפרים מעודו. על כן נאות לעבוד רק בשכר פת חרבה.

כתום העונה שכר אמתיים על אמתיים מן הרפת של גברת כצנלסון ורכש פטיש ומשור ומעצד ואיזמל ושופין ותלה שלט בפתח: “נגר”.

בימים ההם גברה מצוקת ישראל בגלות אדום. שערי־נכר ננעלו לפני הסחופים האומללים ומאורך הגלות שחה קומתם. מהם הובלו כצאן לטבחה, ומהם יבש שיברם ואבד סיכוים מצור ישראל. ורק אחד מעיר ושנים ממשפחה פקדו נחלת אבותינו שהיא ארץ חמדה, טובה ורחבה… עלו בעקבותם גם מקצת מן הראשונים לחנות בה עד יעבור זעם על מנת לאחוז מקל נדודים בהזדמנות הראשונה, ככלב שב על קיאו…

בינתים רבתה הבנייה וגדלה המלאכה בארץ־ישראל ולא שאל אדם על מומחיות של בנאי שבידו כף סיידים ושל נגר שתלוי שלט בפתחו…

מקץ שלוש־ארבע שנים שכר אפרים את כל הרפת של גברת כצנלסון. הוא עבד במכשירים חשמליים ועזרו לו ארבע שוליות, אולם נכלם מפניהם שאינו יודע עשיית חשבון בעפרון ונד בלבו: “אם הקדוש ברוך הוא יזמין לי בת־זוג הגונה, אגדל בני בתורה וחכמה…”

אסתר בת מולא־דוד התאלמנה שנה מקץ כלולותיה ואין לה ולד, נסתלקה גם אמה תוך כדי אותה שנה, והיא התאבלה עליהם ימים רבים ומאנה להיות לאיש בפעם השניה.

אפרים חמד אותה בלבו בעודו באיבו, ועתה שאל אותה באיגרת, אם רצונה לעלות ירושלימה. והיא כתבה בעצם ידיה, כי למדה קרוא וכתוב למרות רצון אביה: “נפשי כפרת ירושלים עיר הקודש, היתרחש נס כזה לחטאה כמוני שיכלתי את בעל־נעורי ואת אמי בשנה אחת, בזכות מי תבואני נחמה כזו?…”

כמה טרחות טרח אפרים וכמה דמים הזיל מגופו וממונו להעלות את אסתר והעלה חרס.

גברת כצנלסון עמדה על דעתו וציפתה לברכו: “מזל טוב”, וכשנוכחה שחשך משחור תארו ואין כל אות לנישואין, שאלתו: “מהו המטרידך זה שלושה־ארבעה ירחים לכתת רגליך בין ירושלים ותל־אביב ללא הפוגה, הן כחשת יותר מאז הכרתיך כבדווי. החולה אתה?”

הוא נפנף אגרת של אסתר וענה באנחה: “חוץ מבריאותי בזבזתי עד כה כמאתים לא”י ולשוא!"

“טפשון!”, ענתה אותו ברוך אמהי, “למה הסתרת ממני עד כה? היא תוכל לעלות בנקל כבעלת הון. המצא לי ערבות ארבעת אלפים לא”י ואני אעבור פרדסי על שמה, אמנם בטוחה אני ביושרך, אבל… האינך יודע? כך נוהג העולם־גולם…"

אורו עיני אפרים וסיפר לה בבת־צחוק הבדיחה של “מולא־אבטליון גומל חסדים”, שהיה עונה לדורשיו המפקפקים: “החסד מתחרז עם הפסד…”

ו

אסתר עלתה לארץ, וכעבור זמן מה נישאה לאפרים. גברת כצנלסון היתה השושבינה הראשונה וששה עליהם כעל בניה. היא קיבלה פני אורחים ולחשה מתוך דמעות: “יידישע קינדער, יידישע קינדער”. היא השכירה להם יציע בדירתה ומקץ שנה, בהוולד להם בנם בכורם ראובן, מכרה להם את הבית, בחסלה את נכסיה כדי לעלות ירושלימה ולשכב בהר־הזיתים.

אסתר החזיקה טובה לאפרים, שרק בזכותו היא נמצאת בארץ־ישראל. היא האמינה שנשמתו היא מניצוץ הקדושה, גלגול של צדיק שבא לתקן פגם ביסורי יתמותו וביגיע כפים אשר אליו שאף בכל רמ"ח אבריו בעודנו באיבו, שנאמר: “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך…”

היא בכתה כשגילה לה את נדרו, לגדל בניו בתורה, בזכרה את המלקות שאביה ז"ל הלקה אותו ימים מספר לפני מותו.

– – – רגליו היו בסד ושני נערים הידקוהו באכזריות עדי נקרעו גלדי שוקיו. הוא נאבק עמם וניתק מיתריו כשמשון. אביה יצא מכליו והפליא מכתו שבעתים.

היא התחלחלה לזעקותיו קורעות־הלב ופיללה חרש: “רבון העולמים, שבור את המקל!” אך זה לא היה מקל, כי אם זמורת רימון גמישה, והיא שרקה על גופו כשוט, מרוב צער צעקה: “רחמנות, אמא, הוא ימות, אולי אינו יכול ללמוד…”

אמה, מנוחתה עדן, חרדה אליה, אימצתה אל לבה ולחשה לה: “החרישי, בתי, עתה יטוש אבא אליך, ומי יכול לרצותו בשעת כעסו?”

לאביה היו אזנים חדות וחדל מהכות את אפרים, אולם היא לא יכלה להבליג על בכיה. זה היה בין־השמשות. הילדים השתחררו וזינקו מן ה“כותאב” כזרם מים אדירים, אך אפרים היה מוטל תחתיו, גופו מחוץ, רגליו שותתות דם, ופניו חפויים… נגזרו דמעותיה אין־הפוגות לעלבונו עד שוב אביה מתפילת ערבית…

אמה ליטפה את ראשה ושרה לה חרש, פן תעיר חמת בעלה בגעייתה. אך הוא שב מגרר רגליו הצולעות, ראשו שח לעפר, חולה שבעתים ומתפתל דומם ביסוריו…

אמה עזבה אותה וטיפלה בו. הפצירה בו באפרים לאכול: “אסור לישון על לב ריק, חשוב, אפרים, שאביך, מנוחתו עדן, יסרך, הן תורה היתה משאת נפשו, מולא (המלמד) דורש טובתך ומוכיחך כבן…”

“אלמלא הייתי יתום”, קרא אפרים, “לא רמסוני כתולעת…” אבל התנחם להפצרותיה, וכשהרעב הציק לו מאד, עילא כוס תה מהול בדמעות ועלה על יצועו באנחת אין־אונים.

“לבי נוקפני, אם־אסתר”, התוודה אביה, בחשבו שגם אסתר נרדמה. “לא התכוונתי לפגוע בו כל־כך… אני נחנק מדמעות לדבריו: ‘אלמלא הייתי יתום’… אסתר נושמת בכבדות, ראי מה לה…”

אותה שעה חשה אסתר, שגם עליה נגזרה היתמות ולא נרגעה כל הלילה. שנתה נטרפה עליה והיא בכתה גם בחלומה. למחרת הכביד חוליו על אביה וזכר את אפרים לתת לו ארוחתו ואמה הטילה את התפקיד עליה. היא טיגנה חביתה שמנה ואמרה לו: “אפרים, הלא טוב ללמוד משאוב מים וחטוב עצים, מה מאושרה הייתי לוא חפץ אבא ללמד אותי. תן לבך לתורה כאשר נתת לתיקון הקילון ותראה שתיטיב לדעת מכל הילדים”.

הוא געה בבכי וענה: “אני רוצה ללמוד, אם אביך לא יאמין לעלילות הילדים העשירים עלי ולא יכה אותי כל־כך…” ומאז הוא שקד בתורה ואביה אמר: "ניכר באפרים שינוי רב לטובה, הדא הוא דכתיב: יסר בנך כי יש תקווה.

לא ארכו הימים ונסתלק האב. – – –

אפרים קרא הרהורי אשתו וזכר גם הוא את השעה אשר בה הביאה לו את ארוחתו והסבה את לבו לתורה… ואמר בקול נוגה: “גם אני רציתי ללמוד, אסתר, אך מן השמים גזרו עלי שלא אבוא בסוד ה'…”

הוא אהב את רעיתו כנפשו ודבריה היו לו כחוק. יש והתמלא לבו הודיה ופרש כפיו כלפי מרום: “רבון העולמים, מה אני כי הבאתני עד הלום בארץ קדשך ונתת בחיקי צדקנית וחכמה כאסתר בת מולא־דוד המלמד, מנוחתו עדן, תחי עמי מאה ועשרים שנה, חיי אושר ורווחה. ברוך אתה וברוך שמך הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו…”

צאצאיהם היו נאים, בריאים וחרוצים וטופחו כילדי־אהבה. הם לא שמעו מעולם חילוקי דעות, או דברי אי־כבוד בין הוריהם. בכל היה מוסכם בחילופי מלים ספורות, כל אחד התאמץ לרדת לסוף דעתו של השני.

הם בנו בית בישראל.

כדור לוהט נתלה בלב הרקיע, אבק אפרורי עטה כתלים ואבנים. אילנות בודדים הרכינו אמיריהם מזי־רשף, הררי־חררים עמדו סביב בסמיות ערייתם. דומית חצות לא נפגמה אלא במצעדי־חלוץ כבדים, או בחרחור גמל של בן־קדר גלום באדרתו.

אפרים ברריי (בחרייני) התפרק את מטענו ב“מחסן”, התקין כסתו על גבו, מחט אפו במטלית ארוכה וספגה בחפתו. טרם פנה לילך הרים אבן־שחם מלובנת והצמידה לשפתיו. נשא ראשו השמימה ושפתיו דובבו: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הרי אני בירושלים עיר קדשך, וציון־חיים חוסה בצל כנפיך. עד מאה ועשרים שנה”.

הוא איש בחריין הנהו, והפליג לפרס לתור בקרית־שושנים, היא שיראז.

עמדו לו כתפיו האיתנות ולא נתן שכר אניה בים ושכר פרדים המהלכים בבקעות. בבואו נשתקע שם כי חשקה נפשו בחכליל לחייה של ג’נג’ן, אף שעיניה היו טרוטות כלשהו ולא זהרו כעיני פרסיות שפייטנים שרו עליהן:

הוא ליטף את לחייה והינה את עיניו בצחור־שערה. “אני לא כפוי טובה, נור עיני. ברוך ה‘, הודו לה’ כי טוב, רחום וחנון לא יתן כל, הדא… ג’מל (חן) ויופי לאחת”.

שבע עשרה שנה היו נשואים. ג’נג’ן ילדה לו חמש בנות המתחרות אשה את אחותה בעצמת שריריהן ושושנת לחיין, ואישוניהן הפליאו בזהרם. וארבע בנים נולדו להם אלא שארבעתם נסתלקו בעודם באבם, בר מינן.

אפרים שמח בחלקו. גלמוד נמלט מבחריין באין כל זולת רחום וחנון מעל וגרמי כתפיו מתחת. עתה נמנה בקהל הקדוש כבעל־בית ומעלה מס למלכות. אמנם ביתו אינו אפדן חנים (רוזנים), אך שלושה חדרים יש בו ואולם של חמשה פתחים, בריכת מים חיים וגינת שושנים.

נוגות היו קורות הנחלה הזו: שלושת גיסיו שנפלו חללים בין עשרים ושמונת הקדושים בשל עלילת הזבל שנחנק בביב, כן יאבדו כל אויביך ה', וג’נג’ן אחותם נותרה בת יחידה להוריה.

לחם לאכול ובגד ללבוש, ברוך ה' יום יום, וחוסין־חן הנחתום, זה המן הצורר, שם רשעים ירקב, מציע לאפרים פיתות חרוכות וצוננות ומחקה את דרך דיבורו: “אכל ברריי אכל ונתן לטמאות הקטנות שלך ואכל ושבע, השמע בר־ר־ריי שמע?”

הוא גועה בצחוק פרוע על סילופי המלים ומטעים שמו בכוונה, בר־ר־ריי, להונותו על מומו שהוא מוריד רירו ככבש¹.

ואפרים תובע עלבון שמו: “הידע האדון חוסין־חן משל המחבת והדא… המרחשת? זו גינתה את אחותה: שוליך שחורים! וזו הודתה בענוה: צדקה שכנתי הטובה, אך שלך הדא… גם פניך”.

“משל מוקשה משלך, בר־ר־ריי”, מתקלס בו חוסין־חן, “וכי היכן, “הדא” שלנו שחורים?”

“אני בן־ערב ולא ידע (אדע) שפת צפרים כאשר לא יפרוש (אפרוש) כנף לעולם, אך אותכם (אתכם) אות אחת ח תחניק ללא מרפא בר מינן”.

אך במות עליו שוקרי, הבן הרביעי, פסקה עליצותו, ולא יצא לכתף גם כתום ימי אבלו. “יש כלום בגו, ג’נג’ן, יש כלום נורא”, רטן כלפי רעיתו, “אסון גדול מתכפל ונשנה אינו כלום ריק”.

“פני שחורים, אפרים”, קראה אשתו, “אני יודעת. עוונותי גרמו. נכשלתי בחילול שבת. פעם נגולה אבן כבירה. ופעם נתלקחו שקיקי תבלים התלויים מעל לעששית. אל קנא ונוקם גמל לי כרשעתי, בע־נו־תי לב אמי ה־ש־בור”.

“את רק מיבבת”, נזף בה אפרים, “ואני לא יבין (אבין) מלה!”

“זה היה באותו ערב־חג”, המשיכה אשתו, "שהפך לי לתשעה באב. אמי האומללה, מנוחתה עדן, כתשה חרוסת והתלוננה: “היש לפניך שלא כדין, דיין אמת? על מה קיפחת חיי בני ביתך?”

“את רצחת אותם, אמא!” – התרסתי כלפיה. “חשקה נפשך בגן עדן ודמם מידך ידרש. כל היהודים נחבאו בשערים הבצורים, ואת חיזקת לבם: שליחי מצוה אינם ניזוקים! ושלחת אותם לבית ה' לחסות בצילו. הוא, אהי כפרתו, לא הגן גם על מקדשו וכוהניו מפני נבוזראדן וטיטוס הרשע ימח שמו, ואותה שעה…”

“די, די, חאלס!”, היסה אותה אפרים. “אילו קטל אלוהים על פליטת פה, או הדא… על עוון באונס – כי אז נכרתו כל בני ישראל, בר מינן, מלפני המבול”.

“מה לעשות ולא עשיתי?”, רטנה ג’נג’ן. “רחום וחנון מאס ענויי נפשי, אטם אזניו משוועתי. ומה בצע בשמות (קמיעות), גורלות, ופיוס “הטובים ממנו” (השדים) אם התקיף במרום ממאן לרדת מכסא־הדין?”

“היש לך טליסמא מבן־עמרם?”, חרד אפרים בשאלתו כטובע הנגרף בשבולת.

“מבן־עמרם?”, תמהה עליו, "בר מינן הריהו “שדימי (שדי, מטורף) ומעולם לא “פתח גורל” ליהודים. שרה העקרה בקשה ממנו שמות, והוא מחה שרוולו מדמעותיה ונמלט מחדרו כיוסף מאשת פוטיפרע, וציוה עליה לשמור מעונו עד שובו. והיא ובעלה שמרו שם יומם ולילה במעגל אפר, ולמראשותיהם תורת נחל, תהלים וזהר הקדוש, אהי כפרתם. והנה בא מקץ ירח ימים ואיש לא ידע מאין הגיח”.

“הוא קדוש”, הרכין אפרים בקולו. “אולי יש לו הדא. גם עם אשמדאי, אבל אליהו הנביא בא אצלו במוצאי־שבתות ומגלה לו הדא, רזים וסודות”.

היא נתחלחלה על שדיברה סרה באחד קדוש ו“שדמי” ושיניה נקשו.

“נלך אליו ונאמר הדא, שלום עליכם, מולא־בן־עמרם! לבקש עצה באנו מכבודכם, רק עצה”.

ד.

בן־עמרם איקלע לקרית שושנים שלוש שנים לאחר אפרים ברריי, לבוש פראנג’י וחבוש כובע־בד בעל מצחון מבהיק כזפת. אמרו: מוצאו מבולגר שהיא בארצות הקרח, מעבר להרי חושך וים השחור, אך היו שהוכיחו משירי־עם ואגדות מני קדם שבולגר סמוכה לנצנוצי חמה ממש ותושביה מפוחמים.

הוא עמד אז על סף הבינה, אולם שערו שיבה ותו־שיפולים במצחו. נחלקו הדיעות עליו ושומעי טורקית ששיחרו שלומו אמרו: הוא נתפס לצבא בולגר בעוונות ונשבה לתוגרמה. אך יודעי סוד לחשו: הוא שיבש אותיות אשוריות ב“שמות” ומלאכי חבלה פגעו בו, בר מינן, על כן דעתו אינה שפויה וחדל מכתוב. יראי שמים החוששים מאבק לשון־הרע הוסיפו באנחה: “הנסתרות לה' אלהינו, ודאי לא מרוב טובה גלה מביתו ודומה לחרס הנשבר”. ובשבתות כיבדוהו להסב עמהם אל שולחנם וניחמוהו בפיוטי־יה, רצים לכל תענוגים, בבשר שמן, עופות ודגים, בשבת שמחים ולא דואגים, על כן יזכו לעולם שכולו שבת.

חצר אפרים ברריי גבלה לזו של “בית הכנסת הלל” אשר נסים התרחשו בו, וגם חסידי אומות העולם מאמינים בקדושתו ופיארוהו בנדבתם. אפרים שימש שם ארעי כרבים מחובבי מצוות, אך הבא ליטהר מסייעין אותו, וסוף שעמס על כתפיו את כל עבודת הקודש למן מחיטת הפתילה של “נר התמיד” ועד לחזרה על הפתחים בלילות־רחמים לעורר הקהל הקדוש לסליחות.

הוא התרעם על “עיני העדה” המלינים בשר ודם כבן־עמרם בעזרת הקודש. אך המסות הנפלאות שהתרחשו לעיניו שינו דעתו ונתכוון לכפר פניו של אותו חסיד בעל שם.

במוצאי שבת הבכירה ג’נג’ן וילדה את ג’ונצה (ניצה). בחצות־לילה לא נותרה עמה נפש חיה זולת אמה־הורתה נ"ע ואפרים שהיה מדדה על בהונות רגליו ושואל בחרדה: “החלפה הסכנה, דודתי?”

“ברוך השם, הודו לה' כי טוב. לך שכב, בני, השכוי קורא ועליך להשכים לתפלה ולעמל יומך, רחום וחנון יוסיף לך עוצמה שתפרוש כנפיך על ראש עוללך ואשתך עד מאה ועשרים שנה!”

והנה פתאום הופיעו קרנים מכסיפות מן העזרה, וקול זעקה מרה עלה משם. אפרים חיזק לבו ונכנס להיוודע פשר דבר, חרף חותנתו שטענה לעומתו: “אזהרה בשם השם, אזהרה בשם השם!”, אך עוד אפרים משפשף עיניו והנגוהות דעכו, ובן־עמרם מיטלטל באופל ודבריו לעו.

טען אפרים בינו לבין עצמו: “מי אתה כתף בור שתבין סתרי תורה, ועיניך הטמאות המשוטטות אחרי “פרצופי־עבירה” כיצד תזכינה לאור באור פני אליהו הנביא עליו השלום?”

המסה השניה היתה סמוכה לראשונה. בעוד ג’נג’ן שרויה בארבעים ימי הלידה ורבה סכנת המזיקין, בר מינן, פרץ בן־עמרם לקיטונה בשצף קצף, עיניו עצומות, זרועותיו מנפנפות באויר כהולמות בדבר של ממש ולשונו אלה וקללה. אך מעשה־נסים נרגע בהרגישו תחת רגליו רוך שטיח, והוא צנח תחתיו דום. אותה שעה עלה עמוד־השחר ואפרים נזכר פתגמו של מולא־אגה: “בטרם מכה ציץ רפואה פרח”, וזירזו להשכים עמו לבית־התפילה.

מסה שלישית היתה מופלאת מן הראשונות. הוא בירך “בורא מאורי האש” ונמלט במרוצה מן העזרה. בשובו מקץ שלושה ימים היה שבור ורצוץ ופניו הפכו ירקון. ליצנים הקלו ראש: “נוטרי לילה איכסנוהו בקסרקטין להפיח מקרבו אדי חמין דשנים שמטריפים עליו דעתו מדי שבת בשבתו”. אך שלומי אמוני ישראל ראו כאן סוף מעשה במחשבה תחילה. ומאז נודע בן־עמרם כמופלא באדם, ונהרו אליו נכים, עקרות, שכולות ונפשות עורגות שלא מצאו הד ואחות תחת כיפת הרקיע.

אלמנה, אם לשתים תינוקות, נאותה להינשא לו, ותוך ירחים אחדים שיכלה את בכירתה בשל תעתועיו. היא השכיבה אותה במיטה והלכה לקיים מצוה חמורה שנצטוו בנות ישראל, ובשובה מצאה את ילדתה האומללה רבוצה בשער במטר סוחף כל עוד נפשה בה, והוא צורח אימה בפנים.

אפרים וג’נג’ן התענו כל חודש רחמים, שפכו דמעות כמים, ופיזרו־נתנו לאביונים. ובעשרת ימי תשובה, ביום שני שיוצא “הספר” מסוף העולם ועד סופו, כיוונו את השעה שבן־עמרם מאחר בבית־הכנסת, והיה אפרים מנער את הרפידות דומם, וג’נג’ן שופכת נפשה בעזרה לניגון הנוגה של תהילים.

“שלום עליכם”, הקדים אפרים בשפל־קול. לאחר שזכה למענה ההין ושאל בהורותו כלפי העזרה: “מה לעשות, מולא־בן־עמרם, מה לעשות? כל יום ככה, כל יום!”

“זה דרך נשים, אפרים, הן עשויות דמע. שלי כבר יש לה ארבעה ילדים, ברוך השם, ועדיין מתמוגגת בדמעות על אותה תינוקת שנסתלקה לפני ט”ו שנים".

“האם אין עצה”, גמגם אפרים, “כבודכם מלא תורה וחכמה. איני מבקש שמות חלילה להחריד שמים וארץ בשביל הדא, בר קיימא, רק עצה ותושיה, יה רחום וחנון”. הוא נאנח, מחה זיעתו ונשתתק.

נאנח גם בן־עמרם, בזכרו אידו בעלומיו: הוריו ואחיו ושרה אשתו שטרם הוציאה את שנת כלולותיה – שמונה נפשות נספו תוך שמונה ימים, ורק עליו פסח מלאך־המוות. אבל חרבו נחתה בלבו להבעיתו בחלום ובהקיץ עד עולם. אף הוא נבוך אז, והפקיר גופו לכל רופאי אליל, חוברים, קשישות וחכימים (רופאים), וצועניה באה וקבעה עתידו: “ערירי אתה בתבל. תברח אל אשר ישאוך רגליך. אל תפנה לאחור, ואל תשוב אל עיר מולדתך ותיטיב אחריתך מראשיתך אינשאללה”. והוא נס אל ערי פרס, ובאשר בא שמה רדפתו הזוועה, נמלט לרוסיה, טורקיה, בולגריה, ושם התנדב לצבא, נפצע ונפל בשבי וחזר לפרס.

תוך כדי הרהורים השפיל עיניו ופיזם במקום שהפסיק: “יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל”.

“בור אנכי בעוונות, מולא־בן־עמרם”, הפסיקו אפרים ואינפף אחת ושתים, “ולא אבין הדא… פירוש המלות”.

חזרה ונתרגשה על בן־עמרם אותה שעה עצמה בה האמין בלבב שלם לניחושי הצועניה. נתן עיניו בפסוקים שקרא ופלט: “יש לך מזל לבר־קיימא בירושלים תובב”א".

“האם אין הדא… דרך קלה מזו?”, שאל אפרים בחרדה. “איכה יטלטל (אטלטל) עם כל הדא… הכבודה הזאת וג’נג’ן?”

“יש לקבל גזירת הבורא יתברך”, פסק בן־עמרם והמשיך, “ר־בת צר־רוני מנעו־רי יא־מר נא ישראל”.

“מחילה מולא־בן עמרם, ישאל (אשאל) אך הפעם. רחום וחנון שלם (ישלם) לכם כטוב לבכם, אבל ג’נג’ן בחדשה החמישי וכס…”

“יש לך שהות ארבעה ירחים!” הפסיקו בן־עמרם והמשיך: ר־בת צר־רוני מנעו־רי, גם לא יכלו לי".

ג’נג’ן עודדה את בעלה: “סיים חיש את הכל על הבית הארור הזה שלא ראיתי בו רק אבל ויגון”. דמעות חנקוה, אבל הבליגה וסיימה, “לא לי יאה בית־מידות זה וכלי־תפארה אלה, ובלבד שיהיה לי בן קורא קדיש על מנוחתי”.

יום־יום שטפה את רצפת החצר ואת גדות הבריכה במי־בורית מהולים בדמע, טיפלה בשושנים כימי נעוריה ושפכה נפשה בין הערוגות בקינות. אך לשמע מצעדי לקוחות מחתה עיניה העששות מבכי והצהילה פניה והציגה לפניהם כלי־פסח יקרים ספוגי זכרונות ודמע.

והנשים אישרוה בששון ברכשן כלי־חמדה בפרוטות: “צדקנית את, ג’נג’ן, נהיה כפרתך, בזכותך יפקוד גואל ישראל גם אותנו ויאמר לצרותינו די!”

מולא־אגא הדיין ליוה את השיירה אל מחוץ לעיר ודרש: “שלושה דברים נקנים ביסורים, תורה, ארץ ישראל ועולם הבא; ואין יסורים אלא מיתה על קידוש השם. בתורה נאמר: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה. עולם הבא נקנה בכיבוש היצר, דהיינו מיתת הגוף וחמדותיו. וארץ ישראל? הנה טעמתם טעם מיתה, שנפרדתם מקרוביכם ונווכם, כאילן זה שנעקר משורשו, אך עדיין זקוקים אתם לסיוע שמים שגלגולי המרגלים לא ימיסו לבבכם, כי צפויים אתם לחבלי גאולה קשים. ועל כן חזקו ואמצו ככלב בן יפונה ועניתם: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. הוא פרץ בבכי והנפרדים החזיקו עמו, אבל הוא נתאושש ונזף בהם: “כתוב, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון”. ונתן מטבע לכל אחד מן העולים להיות שליחי מצוה להדליק שמן זית זך על יד הכותל המערבי ולהעתיר על שה פזורה.

אפרים טעם טעם מיתה לא רק בהפרדו מביתו ומג’ונצה בתו הנשואה, אלא על כל צעד ושעל. ג’נג’ן בקשה נפשה למות מתלאות הדרך ואימת החמרים שנתנו עינם ברבקה בת הי“ד, ובטלטולי הספינה שהפכו מעיה בקרבה וסיכנו את ולדה. אך עמדה להם זכות ירושלים תובב”א והגיעו בשלום, ומקץ שלושה ימים נולד ציון־חיים בסימן טוב ולמזל טוב.

המוהל היה “הדוקטור מלאך”, תלמיד חכם ועניו, כשמו כן הוא למשכנות העוני בירושלים. הלה חייך לשמע תחנוניו של אפרים ובכיה של ג’נג’ן ואמר: “בר קיימא, בר קיימא! קטן זה גדול יהיה בירושלים עיר הקודש בעזרת ה'!”

וים זלעפות היה אז, ואפרים נתעטף כסת־כתפים למזל ציון־חיים, זאת הפעם הראשונה בירושלים. והנה בעזרת רחום וחנון נזדמנו לו שלושה עשר ארגזי מסמרים, מאה ושמונים ליטראות האחד, ואין מכתף זולתו. “אהי כפרת ירושלים וציון־חיים”, מלמל ונשק ראשי אצבעותיו והטה שכמו למשא.

א. יסורי־הארץ

שלוש מעלות טובות מנו לו למולא־ראובן: ענוותן, סבלן ושמח בחלקו. אך ליצני־הדור ליגלגו עליו: מידותיו נובעות מכסת הכתפים, ענוותן, משום ששחוח מעומס, סבלן – נשמתו בגופו, ושמח בחלקו כי עיניו תקועות בעפר, מנת חלקו בסופו…

הוא עלה לירושלים לפני יובל שנים, בטרם מלאו לו עשרים, למרות תוכחות קרוביו: “הן תלמידי־חכמים ויראי־שמים שמתפלשים באפר לילה לילה על חורבן בית־המקדש אינם מכניסים בראשם טירוף זה, והגבירים אשר יש לאל ידם לנחול בכספם כל טוב העולם בזה והעולם הבא באשר יהיו – שוקטים על שמריהם. ואתה מה, יא כתף, עול ימים שטרם צמחה לו שן בינה ושרה אשתך עודנה ילדונת ואינה מבחינה בין ימינה לשמאלה, מה לך כי תשא נפשך לאשר לא חלם איש?!”

הוא ענה חרש: “אסור לקטרג על עם ה' ולהוציא דיבתם רעה. אבל לעניות דעתי הללו חסים על כבודם והללו – על ממונם. אך לכתף הדיוט כמוני, טוב לשאת על גבי נטל כל העולם בחוצות ירושלים, נפשי כפרתה, מאשר בעיר שושנים זו שרק חוחיה ננעצים בבשר היהודי…”

הוא לא הרהר אחרי ירושלים עיר־הקודש, אשר בה לא הקדימו ב“שלום עליכם” ולא הלינו בצל קורתו; בוודאי טרם נמרקו עוונותיו – והשוכן בציון הטיח עיני־רואיו לנסותו, אם לא יבעט ביסורי־ארץ־ישראל, חס וחלילה.

הוא סיקל גבעה קטנה, סמוך למחנה יהודה, ללינת לילה והציע אחד השטיחים הנהדרים שהעלה עמו ונשם עמוקות את האוויר המבושם של ירח סיון והודה: “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו! שרה, ההרגשת לטיפת משב רוחני כזה בארצות הטומאה? שאי עיניך למרום, רק כוכבי־ירושלים עיר הקודש מזהירים בנגוהות טוהר בשמים תכולים עמוקים אלה…”

שרה החרישה, היא היתה מרת נפש ועיניה דמעו בגעגועים על הוריה ומולדתה ולבה פג מפחד מהשממה הזוממת באופל והיתה עייפה עד מוות מהפלגה ממושכת בים וטלטולי־דרכים, ושמורותיה נעצמו מאליהן ונרדמה.

מולא־ראובן התהלך אנה ואנה, שפתיו דובבות הודיה לבורא יתברך שזיכהו לחונן עפר קדשו ולחסות בצל כנפי־השכינה. ללבו המה להרים וגבעות אלה שבזמן המקדש היו גני־חמד ואילנות זבי־דבש ומלכים ונביאים התהלכו ביניהם ותינוקות של בית־רבן, צחים מחלב, השתעשעו בצילם והגו בלשון הקודש…

הוא גהר, הצמיד שפתותיו אל האבנים הצוננות והרון דמעות… פתאום הזדעזע מרחש צעדים ושב אל שרה והציץ בפניה הילדותיים־נאים וערג להחתימם בשפתיו השוקקות, נשיקת תודה שנטשה כל מחמדיה והלכה אחריו אל ארץ לא נודעת. כרע אט לידה לשומרה, כאם על ילדה החולה והגה מחשבות־מחר למצוא צל קורה לראשה, אם ירצה השם.

לפתע געשה האדמה תחתיו והועף הלאה עם יללות מחרידות של שרה, בפקחו עיניים מנומנמות ראה את בעל הצל הנושא את השטיח ומתרחק חיש. הוא התעודד ורדף אחרי הגנב, אך נרתע באנקת חרדה לאיבחת הפגיון שבקע כותנתו ושרט חזהו בליווי חירוף, מסתנן בין שיניים חורקות: “בוקטולק יא כלב!”

הוא שב אל שרה והרגיעה: “אל תצטערי, יונתי ה' נתן ה' לקח. אמנם אנחנו בירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, אבל עוד אנו בגלות ישמעאל, אוי לנו!”

הוא הציע תחתיה השטיח הנותר וכיסה בשמיכה ואמר: “נומי רעייתי, הנה איילת השחר מפציעה בפאת קדים, אני לא אישן עוד ומחר נשכור דירה בעזרת ה'”.

הוא הנעים את שנתה בתיקון־חצות וזמירות־שחר שידע על פה. משבי־הרים ליטפו את פניו, כיד אם רחמניה, מחו עלבונו והרגיעו נפשו בניחוחי־סיון, אלה לא היו משבי־רוח סתם כאלה שבגלות, להבדיל בין טמא לטהור, אלא פעמי־שכינה, המוחה דמעות רחל ומנחמתה: “קרוב יום גאולתך ושבו בנים לגבולם…”

למחרת, מכר כל אשר לו בעד מאה אמות מרובעות טרשים ב“שכונת הפחים” בין אחיו שומעי־לשונו והקים במו־ידיו ביקתת פחי־נפט ותיבות.

מקץ שלושה־ארבעה שבועות הרכיב כיסתו על גבו ונשא בידו קרס הכתפים – ולבו סמוך ובטוח שמי אשר הנחנו למעון קדשו לא יתננו לקלסה לפני קרוביו שהפצירו בו באגרות תכופות: “למען ה' הוצא הטירוף מראשך ושוב – בטרם אחרת. חמול על שרה המסכנה אשר עוד לא טעמה טעם החיים…”

הוא התלבט בעינויי־נכר ואילמות כשלוש שנים, כי לא שמע לשון זולת זו של אמו־הורתו ומלים בודדות בלשון־הקודש ששינן לו ערב עלייתו. אך באותו זמן לא נזדקקו לעברית אלא יחידי־סגולה, ובני־הנעורים – בשעת טיולים.

הוא שוטט בחוצות ירושלים, טפח על כיסתו והכריז: “עטל! סבל!”. בימים שהצלחה האירה לו פנים, הריק חפתו בכף שרה רעייתו ואמר בצהלה: “זהו זכות ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה”; וימים ששב בידיים ריקות, – ענה לשרה בשפה רפה: “עליכם שלום”, ומיד חפף ראשו ומרק זקנו ומלמל: “למנצח על הגיתית לבני־קורח מזמור”.

שרה הסמיקה בשאלתה: “שמא תצנן לבך בכוס שרבט (מים מתוקים), הן אש גיהנום בירושלים, תישרף לשוני, ואתה כה עייף”.

הוא הצביע על דמדומי־חמה ואץ לבית־התפילה. בשובו מתפילת ערבית קידם את פני אשתו ב“ערבא טבא” להפיס דעתה והוסיף: “שרה, הבה נודה לה' על חסדו ואמיתו שהביאנו עד הלום, מה אנו ומה צדקותינו שזכינו לדרוך על אדמת הקודש!”

“גם ערלים וטמאים חיים כאן ולהם כל טוב העולם”, רטנה שרה.

“זה בעוונותינו הרבים, אוי לנו!”, נאנח מולא־ראובן וחבט על מצחו, “והוא רחום יכפר עוון”.

באחד הימים שב הביתה בעצם היום בפנים קורנים ובשורה בפיו: “אמרתי לך: ירושלים נפשי כפרתה, לא תכזב”, הנה נתקבלתי לסבל קבוע במחסני אחים שפירא ויש לי שעתיים מנוחה בצהריים כיום שבת, ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו!…"

שמחת מולא־ראובן לא ארכה, אחים שפירא נעלו מחסניהם המרוקנים וירדו מצרימה, כמרבית התגרים היהודים. חוצות ירושלים מלאו גייסות ו“מכונות שדים” שלא נראו כמותם מששת ימי־בראשית, רכבי ברזל שאינם רתומים לשום בעלי־חיים, גחו מאי־שם, בראשונה בודדות כמתגנבות ולבסוף המונות המונות, החרידו חומות הבתים בנחרתן ותקיעתן ורמסו את ההולכים לתומם וחלפו כבזק על רסק עצמות ודם…

מולא־ראובן נכלא כמרגל, מחוסר תעודת עלייה. וכאשר הוכיח כנותו מקץ ירחים רבים גוייס לאנגריה, כיוון שלא הוכשר לרצח. הוא ניזון בקומץ תורמוסים שלא פגה מרירותם גם אחרי שבע שליקות, בשובו מעמל יומו, שבור ורצוץ ורעב ככלב, כי החיילים בעצמם הפכו שבעה בחררה אחת גם אחרי שללם את כל אסמי היהודים והמתעמנים.

שרה התכווצה תחתיה כצרור עצמות, עוטה בלואים. פניה כקלף מהוה ועלעה דמעותיה על נעוריה כי כלו ללא חמדה וכבר חדל להיות לה אורח כנשים בטרם מלאו לה עשרים.

מולא־ראובן בירך “על המחיה” שאף קיטור ה“קליון” מעשבי־הרים שאספם בעצם ידיו והודה לבורא על חסדיו וכיהה ברעייתו: “שרה, את מעירה המקטרג, בלי פתחון פה. בעצבונך ותלונתך, כפויית־טובה. האם הרבה חיילים זוכים ללון במעונם – אלמלא עמדה לנו זכות ירושלים תובב”א? או קל בעינייך חבלו של משיח? הלוא אין כל ספק שזוהי מלחמת גוג ומגוג!"

“משיח יבוא אל מתים?!”, התריסה כלפיו שרה.

“אנו נזכה להקביל פניו, בעזרת השי”ת – כשנצורף בכור התשובה והמעשים הטובים".

“איני יודעת חטאי ופשעי”, הפגינה שרה בדמעות, “שכל־כך מכביד עלי את אכפו לגווע בעיר נכריה בחוסר כל, הרחק מכל מחמדי נפשי, ערירית!”

“דעת נשים קלה”, מילמל מולא־ראובן, “אמרתי לך זה חבלו של משיח ומסוף העולם עד סופו נישפט באש. אם זה היה כה נוח – לא היו אומרים התנאים הקדושים, עולא, רבא ורבי יוחנן, זכותם תגן עלינו אמן, לא היו אומרים: “ייתי ולא אחמיניה” כלומר יבוא ולא אראנו. כלום התנאים הקדושים לא נכספה נפשם לראות את משיח ה'? אלא חששו פן תתבלע עליהם דעתם, חס וחלילה מרוב היסורים…”

ב. חבי כמעט רגע

כשנתיים יגע מולא־ראובן ללא מנוחה, רעב, עלוב וקודר גם במעונו עד שנפל למשכב. קיק וחוקן, הסגולות הבדוקות לרופא הטורקי לא העלו ארוכתו ומדי עלות חומו לשלושים ותשעה וקווים מספר, שוחרר לשנים שלושה ימים…

שרה שכחה כל תרעומותיה ואזרה את שארית כוחה לחלץ את בעל נעוריה ממוות. המשען היחיד שנותר לה בעולם. תחנוניה ודמעותיה, נמאסו על הרופא הטורקי ופלט: “הוא בריא בכל אבריו, אך רעב ועייף, אם יש לאל ידך לשחררו ולהשביעו לחם – לא ימות…?”

מולא־ראובן שלף “פאון” (ליש"ט) זהב מתוך אפודתו, שרידי־חסכונו מעודו, אשר טמנם לשם בניין בית בירושלים ושלחו בידה שי לח’רבי־חלקיהו בעל הקבלה, אשר היה לו כאורים ותומים, מאז עלייתו ירושלימה, לשאול בעצתו.

ח’רבי־חלקיהו טבל והתענה למחרת וכתב שמות וענדו לצווארו בעצם ידו וייעצו לעקור מירושלים…

“טוב מותי בירושלים עיר הקודש מכל חיי־עולם!”, קרא מולא־ראובן בהתרגשות “טוב בה פת במלח מכל מעדני־עולם, נפשי תפרח בצאתי מרושלים…”

“אל נא, מולא־ראובן”, הרגיעו ח’רבי־חלקיהו, “דוד המלך עליו השלום, זכותו תגן עליכם ועלינו אמן, פיזם בתהילים: “לא אמות כי אחייה ואספר מעשי־יה”, והוא גלה מירושלים בשעת סכנה מפני אבשלום. כבודו, ברוך השם, בעל תורה ויודע כי פיקוח נפש דוחה שבת, ועת לעשות לה' – הפרו תורתך. אני מכיר את כבודו שצנוע ומסתפק בפת במלח כמוסר חז”ל, אך איה עתה פת? הן בעוונות גוועים בראשי־חוצות אנשים, נשים וטף נפוחי־כפן".

“אנה אנדוד, ח’רבי־חלקיהו? היכן אמצא אווירה קדושה כמו מקדש מלך עיר מלוכה?”

“קדושת ירושלים מתפשטת על כל ארץ־ישראל. כבודו ירד לישועת־יעקב אשר יסדוה בני־ירושלים, שלומי־אמוני־ישראל, השם ישמרם ויצילם מכל רע, פרדסיהם וכרמיהם עתה מגן וסיתרה לבחורי ישראל שממאנים להקריב נפשם למולך ומקיימים בעצמם: חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם”.

ג. אורות וצללים

רבי ברל ורבי בנימין חזרו על החנויות והבתים ל“קמחא דפסחא” ובפגשם זוג יהודים צפודי־עור באים, רכובים על גמלים, – קידמום בשלום עליכם ורבי ברל הוסיף: “אחי, מאין אתם?”.

שרה הסמיקה להדרת פניהם ותמהה לענוות רוחם שמקדימים שלום עליכם לדלים כמותם והשפילה עיניה, אך מולא־ראובן ענה: "עליכם שלום וברכה, מורי ורבותי, השם ישמורכם ויחונכם! אני מירושלים עיר הקודש. חולה מכבר, לא על כבודכם, וייעצו לי: “אוויר המושבה יואיל לבריאותי”.

“היש לכם כאן קרובים?” שאל רבי ברל.

“קרוב ה' לכל קוראיו”, ענה מולא־ראובן.

רבי ברל התלחש עם רבי בנימין והוסיף כלפי האורחים: “אם רצונכם בכך – לינו הלילה בהכנסת אורחים”.

ממחרת היום, כתום תפילת שחרית, שב רבי ברל בלווית רופא וניחמם: “אתם אינכם חולים ובאוויר הפרדסים תחלימו בעזרת ה'”, והעבירם אל הביקתה שבפרדסו וסיפק מזונם באשר נמצא ועודדם: “כאן לא יאונה לכם כל רע ושומרים יזהירוכם בצלצול פעמון בעת סכנה, ואז עליכם להסתתר בסבך…”

“ה' שומר ישראל”, אמר מולא־ראובן בעיניים דומעות, וחטף יד ימינו של רבי ברל והצמידה את שפתיו היוקדות.

הוא שב לאיתנו תוך ימים מספר והחל לטמון תפוזים באושים כאשר עשה לפגרי־חללים בשדות הקרב. בראשונה חיטא סביב בית־האריזה והמחסנים. קמעה קמעה – כל הפרדס והחל להתעניין בעבודות עונתיות. היה מיצר על אילנות־הוד שנודף מהם בושם ארץ הקדושה וחלו כמותו בחבלו של משיח…

“חבל על טרחת כבודו”, אמר רבי ברל, “כרבות תנובתם – תכבד היגיעה לקברם”.

“בלי פתחון־פה, רבי ברל, בעזרת ה' כעת חיה יברכו עליהם חיילי־מלך המשיח, “שהחיינו, ובורא פרי העץ”; הן כבודו שומע עד פעמיהם ההולך ומת…” אותה שעה הפסיקתו שריקת כדור מקלע מעל לראשם והתפוצצות מחרידה לא הרחק מעמדם.

באחת השבתות השכים מולא־ראובן עם האשמורה השלישית, התהלך בין האילנות המלבלבים מדיפים ריח־ניחוח והשתפך בשיר: “ידי נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך, ירוץ עבדך כמו אייל, ישתחווה מול הדרך…”

הוא היה כה נרגש שעיניו זלגו בלי משים ונפשו התרפקה על אב הרחמן. אם כי אסור לבכות בשבת קודש. הוא מחה עיניו במים צוננים, נכנס אל הבקתה והסתכל בפני שרה הענוגים לנוגה הירח – והנה מלאו, שבח והודיה לבורא יתברך, ושושנים חכליליות פורחות בלחייה כימי־כלולותיה, תפוזים אשר היו מזונה העיקרי השיבו לה עדנתה וחשה תנועות חיים במעיה…

היא פקחה עיניה, חייכה והסמיקה למבטו והתעטפה בשמיכה. הוא ליטף פניה בידיו הצוננות ואמר: “שרה, נפשי יוצאת לתפילה בציבור”.

“שוב אתה רוצה להסתכן!”, חרדה עליו פן ייתפס כעריק: “אסור לנסות את ה', נפשי כפרתו, מלוא כל העולם כבודו ושומע תפילת כל פה. האם אנו קיווינו שתחינתנו תגיע לפני כסא כבודו ויכניסנו לגן־עדן זה ויפקדנו בפרי־בטן – בעת שניתכת עברתו, כביכול, על עיר קדשו?…”

“רבה מעלת תפילה של ציבור ואינה דומה לתפילת יחיד”, סתרה מולא־ראובן. “שלוחי־מצוה אינם ניזוקים”.

היא עדתה מחלצת קטיפה ארגוונית שנותרה לה מימי־כלולותיה, אם כי צרה עתה קצת לכרסה התופחת, ונלוותה אליו באי־רצון, בחששה להישאר יחידה בפרדס.

מולא־ראובן השתחווה מלוא־קומתו ארצה לעבר בית־התפילה ושפתיו דובבות ברדת קודש: “מה טובו אוהליך יעקב…” הוא התעטף בטליתו על ראשו ועיניו ושפך נפשו בגיל ורעדה: “יהא רעותך עם עמך לעולם…” – אבל נטרפה תפילתו לאיוושת הקהל שהפכה לגעש מחריד, כסערת פתע ביער: הוצר בית־התפילה בגייסות שנערכו לפרוץ אל בין המתפללים. אך רבי ברל ורבי בנימין יצאו לקראתם וחרצו: “אנו מתפללים והחוק אינו מרשה לכם להיכנס ולהפריענו מעבודת הבורא. כתום התפילה אנו נעזור עמכם לתפוס את העריקים – אם ישנם”.

“כולכם עריקים!” הרעים הקצין הגרמני והסביר טענתם לרעהו הטורקי שלא שמע לשונם, – וניאותו להמתין.

מפלט לא היה, בכל פתח וחלון ניצבו טורי־חיילים ברובים מכודנים. תוך כך נערך השולחן וכובדו הקצינים בכל טוב המושבה, אם כי עיינו הללו את המגישים והחרימום כשלמונים, אך החיילים הרחוקים ממבטם חטפו את המוגש להם על ידי ילדים והרשו להם למשש מדיהם ותחמושתם והסיחו דעתם מתפקידם.

מולא־ראובן צנח מאחד החלונות. קצות אבנטו בידיו ופניו מכורכמים כמתעוות מחולי מעיים ופנה אל בית־הכבוד, עבר הלאה, שרך את דרכו ונעלם.

אחד החיילים הרגיש בו, ספק פליט מבית־התפילה, ספק עובר אורח. קרא אחריו, הזהירו וירה אחת לעצרו. הקצינים הזדקרו לרעם היריה, החיילים הנבוכים פנו כה וכה והקהל הנבהל פרץ מכל הפתחים והחלונות, כעכברים ממלכודת פרוצה ונמלט לכל העברים. יריות סרק דלקום והחרידו את המושבה. לבסוף נתפסו חמישה־שישה נמושות, מי מוג־לב ומי ביש גדא…

שרה תקפו עליה ציריה למראה הצרים ולרעם היריה הראשונה יצאה ולדה מת. נשים צידקניות אפפוה וסעדוה באשר יכלו, אך הקפוה בשאלות: “מי את, מאין את?!” – והיא התמוגגה בדמעות ופיה קפוץ, פן תסכן את רעיה שאולי נמלט אל מעונם…

רבי ברל, ראש הגבאים, עלה לעזרת נשים הכירה ואמר: “יהודיה היא, בשל מה להכביד עליה בשאלות במצבה החמור?!”. הוא שלחה למחרת באלונקה בחשאי לפרדסו וניחמם בבנין ירושלים והעניק להם מעט פירורי לחם, בקבוק חלב וצנצנת דבש לחיזוק עדיכם, – הסתתרו כאן וביטחו בה'".

“עוד לא אבדה תקוותנו” החרה־החזיק אחריו מולא־ראובן וברכו בעיניים זולגות: ה' יתברך יגמול לכם כטוב לבכם ויאמר לצרותינו: די!"

זו היתה פעם אחרונה שרבי ברל הקל עליהם יגונם במאור פניו האבהי ונועם לשונו. בשובו למושבה נתקל בקלגסים הממלאים כל החוות ומעונו היה נעול בחותמת הרשות והוא נעצר ונשר מכריז: כל התושבים יפונו מהמושבה תוך שלושה ימים וכתום המועד – ייאסר כל המתמהמה, כמפיר־חוק המלכות ירום הודה, ורכושו יוחרם לצבא!

רבי ברל נשלח לדמשק עם זקני־המושבה, רתוק בשלשלאות כפושע, ושם הפרידוהו מרעיו ולא זכה לשוב. בכלא מסר נפשו לבוראו, אם מתוך עינויים, או בא קיצו – אם כי טרם מלאו לו ששים.

מולא־ראובן נעל את הביקתה מבחוץ וחלונותיו פרוצים להסוואה, ליתר בטחון חתר בה מערה וקרה במחצלת וערמות תפוזים עבושים־יבשים, ולכל איוושה קלה שכבו שם עצורי־נשימה כמתים באשמנים. הם בחרו במוות, בהיפעם לבותיהם יחדיו מאשר ללכת לשביה.

פעמים מספר בלשוה קלגסים קרועי־מדים ונפוחי־כפן שגרדו בשיניהם קליפות תפוזים ומיששו כה וכה ויצאו מאוכזבים, כי המכונה היתה מפורקת וכל חלקה טובה הוצאה ממנה, אם על ידי הצבא, או הקדימם בעל הבית.

הימים ארכו כנצח, הם לא ייחלו שיצאו חיים מכוכם, כי בילוש החיילים־הצללים, שהיו אומללים מהם שבעתיים ודרכם למולדתם אבד. ניתכו עליהם פגזים כמטר וניקבו את הביקתה ככברה; כמעט הטריפו עליהם את דעתם שריקות הכדורים ורעם ההתפוצצויות מכל העברים, אך הם התעודדו לקרוא: “שמע ישראל” “והוא רחום” “ואלה דרכי מאיר בעל הנס עננו והצילנו…”

מקץ שבועיים־שלושה שכך געש הגהינום והדהדה שעטת פרסות ותמרות אבק עלו השמימה בדהור המון פרשים על אביריהם המבהיקים מטוהר, כעלו מן הרחצה, והם עוטים מדים חדשים ועל ראשם מגבעות קנומות־ירקרקות רחבות־תיתורה, כמוזמנים לכלולות מלכה, הם גחו מכל העברים ושטפו מרחבי־שדמות ומשעולי־כרמים ופרדסים כגלי־נהר עצומים שאין להם סוף…

מולא־ראובן ושרה יצאו מכוכם – והנה בחוצות המושבה המון צוהל גח ממחבואו להקביל פני־הגואלים. הוא פנה אל רעיתו באנחה: “נפשי יוצאת לירושלים, אך לבי נוקפני פן נחשב כפויי־טובה בנטשנו את הפרדס מבלי לגמול דבר תמורת כל חסדיו של רבי ברל, נשמתו עדן: לו ידעתי קברו, – הייתי משתטח עליו ומבקש מחילתו…”

“לעולם לא יעלה בידינו להשיב אחד מני אלף על הטובות שעשה עמנו באותו לילה בלבד שפרפרתי בין החיים והמוות. הוא המנוח ורחל בתו, תיבדל לחיים טובים, לא עצמו עין והוא הטיף לי תנחומים כמו לקרובה, והבהיל אלי רופא פעמיים ולא זזו מערש דווי עד אור השחר, כשהעבירוני הנה באלונקה”.

מיכאל, בנו של רבי ברל עלה ממצרים במדי־קצין, הוא הסביר פנים למולא־ראובן אשר הרצה לפניו בבכי על גמילות חסדים של אביו המנוח עמו “חיי וחיי־אשתי ניתנו לנו שנית מידי ה' ומידיו. הוא היה צדיק יסוד־עולם ושליח מצווה ואנו דלים וריקים משלם חובותינו אפילו שמינית שבשמי־נית”. עיניו זלגו דמעות, וסיים: “ועתה, הגיע הזמן לשוב ירושלימה…”

הלה ידע טיב איש שיחו מפי רחל אחותו – אגב בירורים על־אודות הפרדס, היא מסרה לו: “אבא ז”ל המליץ עליהם פעם: אלה יהודים שדוד המלך שר עליהם: “אשרי תמימי־דרך, ההולכים בתורת ה'.” הם לא טעמו מעץ הדעת ונפשם תמימה וטהורה כנשמת האבות הקדושים…"

מיכאל חייך כלפי מולא־ראובן וענה: “הרגע, חכם ראובן, לנו אין כל דרישות כלפיך, אבא ז”ל כך היתה דרכו עם כל אדם. רק אם רצונך בכך, – הואיל להישאר בפרדס לעזור לרחל לשקמו ואנו נרצף לך את הצריף ונשפצו כדי שיהיה ראוי לדירת אנוש ונשלם לך שכרך כפועל יהודי והרשות בידך לגדל ירקות למאכל ביתך עד שובי בשלום כתום המלחמה".

מולא־ראובן נדהם למשאלה זו אשר כה פעוטה וכה חמורה בשבילו, הוא נזכר באגדה של שחיטת השטן: לעתיד לבוא תופס הקדוש ברוך הוא את השטן לשחטו לעיני כל באי עולם, ולמראהו בוכים הצדיקים והרשעים יחדיו, הללו משום שעלה בידם להתגבר על הר נורא זה, והללו – שכה נואלו, ושעירה חסרת־ממשות זו רדתה בהם והאבידתם מן העולם… הוא נאנח עמוקות, מקץ רגעי־דומיה, ופלט: מי יודע מתי הקץ לאנדרלמוסיה זו…"

“זה קרוב מאוד, חכם ראובן” אמר מיכאל. “חזיתם נשברה ואנו לא נרף מהם עד ניכנס לקושטא ולברלין!”

“בעזרת ה'” סיים מולא־ראובן הבטחת מיכאל, קם ופרש ימינו על ראשו וברכו: “ה' שומרך, מצילך על־יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח־בלילה. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם!”

ד. כמוץ ברוח

בשוב מיכאל מקץ ירחים מספר – מעצורים חדשים עיכבו את עליית מולא־ראובן ירושלימה, שרה היתה שרועה על מטתה, הרופא הזהירה: “אם אוהבת חיים את ורוצה בתינוק, – עליך לשכב כ”ד שעות ביממה". ורחל, בת רבי ברל המנוח, שהיתה מנהלת את הפרדס יחד עמו, התחתנה עם הרב רבי יששכר, ראש ישיבת “אור ישראל” ועלתה עמו ירושלימה, ומיכאל טרם השתחרר כליל והם ביקשוהו להמשיך עבודתו עוד שנים־שלושה חודשים בתוספת שכר…

מולא־ראובן ראה בעליל שזוהי גזירה מן השמים ומי ששיכן שמו בירושלים מואס בו בשל עוונותיו הרבים והדפו ממעון קדשו. הוא פישפש במעשיו והרבה בקול צום וממון ושפך נפשו בתפילתו בלב נשבר.

בחג־החירות שדמה כמעט לחג הראשון בצאת ישראל ממצרים, בשמחת הגאולה ובחוסר כל, הוא קיים מצוות שלוש רגלים בגפו. הטיח ראשו באבני־הכותל המערבי והשתטח על קברי האבות הקדושים בהר הזיתים ועתר לפניהם להגיש תחנוניו לפני מידת־הרחמים וביקש מאת ח’רבי־חלקיהו למצוא תיקון לנפשו.

ח’רבי־חלקיהו ניחמו: "כבודו שוגה מרוב חסידות מסגף לשווא את הגוף שהוא משכן השכינה. כבודו מצא תיקון לנפשו – ברדתו לישועת־יעקב וזהו סוד גדול, זכות גדולה נתגלגלה על ידי כבודו לקרב גאולת השכינה. ביחזקאל נאמר: “ואתם הרי־ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא” ועל זה אמר רבי אבא בסנהדרין: “אין לך קץ מגולה מזה”. הנה רואה כבודו כמה גדולת מעלת העבודה באדמת הקודש שאיננה בידינו בישיבת ירושלים, אשר בעוונותינו הרבים היא עדיין בידי עשיו וישמעאל ומצוותו היחידה היא: יישוב הארץ בלבד. אם עדיין מפקפק כבודו, יואיל לעיין בספר ששלח ירמיהו מירושלים אל זקני־הגולה. הוא פתח את ירמיהו וקרא: “בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פריין. קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאחרים ותלדנה בנים ובנות, ורבו שם ואל תמעטו…”

“קצרה דעתי מהבין את הקשר שבין מעמדי והפסוקים הקדושים האלה…” אמר מולא־ראובן באנחה.

“כבודו ילמד קל וחומר: גולים שעתידים להיגאל מקץ שבעים שנה – מצווים מפי הגבורה על נטיעת גנים וכו' אנו שזכינו לישב בארץ הקדושה – על אחת כמה וכמה שאם באה לידנו מצווה גדולה כזאת – בל נחמיצנה. והנה הוכחה נוספת לכבודו: תפילת אנשי־מעשה שקבעוה בה”ד להתפלל בשעת הוצאת ספר־תורה לשלום גיבורי־ישראל, ירבו כמותם אלפי־רבבות, שמרווים אדמת הקודש בזיעתם ובדמם הטהור. אוי לנו! לבי לבי עליהם".

סמר בשרו של מולא־ראובן לשמע אנשי־המעשה ודעתם הרחבה וחמד בלבו להצטרף אליהם, להתאבק באפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם בתוך ירושלים עיר הקודש… אולם לעידוד ח’רבי־חלקיהו טמן כיסופיו במעמקי־לבו עד בוא שעת רצון מאתו יתברך…

שעה ארוכה הוא ישב משמים ומהרהר על עתידו ועתיד צאצאיו בישועת יעקב… לבסוף פצה פיו ושאל: “מי יבטיח לאדם שבניו לא יסטו מדרך הישרה – בהתרועעם עם קלי־עולם, הרבים שם כתבן על פני מים, שמקילים ראשם בכל המצוות, בר־מינן ולא נזהרים אפילו בשמירת שבת קודש ותפילין…”

“חס מכבודו, מולא־ראובן, לגנות את פרחי־ישראל אלה, הרכים והענוגים שנטשו נוה־הורים מלא כל טוב ועלו לארץ הקדושה לקדש שם שמים בעשרה הרוגי מלכות, לכנותם: קלי־עולם! אנו דעתנו קצרה מדונם לכך חובה. אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ואשר לצאצאים שיחונך ה' יתברך, כבר הבטיחך שלמה המלך עליו השלום במשלי: פרי צדיק עץ חיים…”

מולא־ראובן הצדיק עליו את הדין וירד למושבה, רק עתה השיג עמקות שמה “ישועת יעקב” שקראו עליה מייסדיה הצדיקים אשר רבי ברל המנוח היה אחד מהם – ואולי הם הם, “אנשי־המעשה”. עתה נרגע ובטח בה', רחום וחנון אינו מקפח שכר שום בריה.

הוא שב ושקד על פרדסו של רבי ברל המנוח, כאשר התמסר לכתפות בחוצות ירושלים עד שנקבל בכבוד במחסני אחים שפירא. כל מעייניו התרכזו בו לשפצו ולעשותו אחד המשובחים ביותר בפרדסי־המושבה.

מיכאל מסר בידו הנהלת הפרדס ואמר: “חכם ראובן, אני סומך עליך כאבא ז”ל בבטחון שלא תוציא מידך דבר שאינו מתוקן. והרי לך פנקס המחאות להוצאות ורחל תשלים – אם יחסרו מזומנים בבנק. והוא הפליג אל מעבר לים להשתלם בתורת הרפואה, ורחל ירדה מירושלים תכופות להנחותו. אולם עם כל התמסרותו – נפשו היתה שסועה בין חלום נעוריו, התאזרחות בציון כדי להרוות צמאונו מהגות פיהם הקדוש של חכמי־ירושלים ואנשי המעשה, ובין תפקידו אשר ח’רבי־חלקיהו העלה לספירת אצילות, המקרבת גאולת השכינה, ועתה נוסף עליהם ערגון חדש שלא ידע עד כה: לרכוש לו נחלה ובית לקיים הפסוקים שביחזקאל וירמיהו, זכותם תגע עלינו אמן.

ה. גידול בנים

חלפו שנים. שרה התברכה בברכת שדיים ורחם. אלמלי נותרו בחיים – היתה מזכה את בעל נעוריה באב “לשנים־עשר שבטים” כברכת ההורים בליל כלולותיה, אך בעוונות קיטרג השטן – מהם נולדו נפל, מהם כלו בעין הרע ומהם נפגעו ב“טובים ממנו” (שדים) בר־מינן, רק אביהוא ומנחם, נחמה ובלהה עמדה להם זכות הנדרים והנדבות לבר יוחאי הקדוש ורבי מאיר בעל הנס עליהם השלום ושמות של ח’רבי־חלקיהו שלא סרו מכיפתם יומם ולילה והם שמרום מכל הפגעים…

אביהוא נקרא על שם סבו אברהם, כיוון שבכורם מת ברחם ב“שבת המצור” – יעץ ח’רבי־חלקיהו, שהיה סנדקו: לא לנקוב בשמו המפורש ומנחם ונחמה משום שניחמום על אחיהם ואחיותיהם שהלכו לעולמם בדמי ימיהם ובלהה, בת זקוניהם, משום שהתקשתה להיוולד ובילתה את אמה הורתה להיות זבה ודוויה ימים רבים…

מולא־ראובן ושרה הודו לה' על חסדו הגדול שהביאם עד הלום. הם לא שכחו יום היכנסם למושבה מעונים, גלמודים ונפוחי־כפן, והנה ברוך ה' הספיקו להקים להם קורת־גג משלהם וחצרם רחבת הידיים פורחת כגן־עדן ורכשו חלקת אדמה לנטעה בעזרת ה', אך הילדים סטו מאורחות מישרים ופרקו מעליהם מורא שמים – למרות חינוכם בתורה ומצוות. והבנות עברו על לאו מפורש בתורה: “לא יהיה כלי גבר על אשה” ולבשו מכנסיים שחושפים לראווה חמוקי־ירכיהן הצחים־חלקלקים, סרסורי־עבירה, אוי לעיניים שכך רואות!

הם עושים לילות כימים מחוץ לנוויהם, מי בכה ומי בכה ומעמיקים בהלכה, כביכול: איזוהי הדרך הישרה לגאולת ישראל… ויורדים איש לחיי־אחיו בריב ומצה, זה סובר: רק בחרב! וזה: בתפילה, בדורון וגם בחרב, וזו: פדות האנושות – היא היא גאולת ישראל ובלהה, זו השנונה כפילפלת בזה לכולם: “טיפשים! כל הדרכים כשרות – ובלבד שניגאל…”

מולא־ראובן היה אוטם אזניו לריבותיהם וקופץ פיו ובקוצר ידו להשתיקם, – טרק את הדלת והלך לבית־התפילה לשפוך נפשו המתעטפת עליו בצער גידול בנים ולבקש רחמים להשיבם לדרך טובה, ורחל פורשת לבית־הבישול ומוחה דמעותיה שזולגות ללא הפוגה על צער בעלה.

פעם יצא מולא־ראובן מכליו והתריס כלפיהם: “הגידו לי, בנים סוררים, מה השארתם לשמים?!”

אביהוא, שמילא כרסו בתורה והיה חביב ומקובל על אביו יותר מאחיו, ענה בנחת: "זה יבוא בסוף, אבא, חכה. נלמד מהגואל הראשון, משה רבנו, סבלות אחיו במצרים שהיה עד ראיה להם. בנעוריו הדריכו מנוחתו גם בשלוות המדבר, פעייות הצאן וצליל הענבלים שבצוואר הגדיים ופתאום רואה בחזון והנה “הסנה בוער באש והסנה איננו אכל”, זהו סמל דרכו הקשה לגאולת עמו, קוצים באש… הוא מזועזע, לשונו דביקה לחיכו לשליחות חתחתים זו: “מי אני כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני־ישראל ממצרים?” – אהרון גדול ממני ונבון יותר ולשונו שנונה ונופת־צורים כתחת, והוא מקובל על זקני־ישראל; “כבד פה ולשון אנכי”; אך הוא רואה בעליל שאין גואל זולתו, הוא בקי בכל להטי־חרטומים ובטוח באלוהי־האבות שלא יחיתוהו מפניהם “הסנה בוער ואיננו אוכל”. אם כל זאת הוא חרד ומתמהמה: “הן לא יאמינו ולא ישמעו בקולי”. אבל האלהים, כלומר רוח הקודש, סוערת בו ומדריכה מנוחתו: “לך! ואני אהיה עם פיך”. הוא עדיין ממאן וחרד מנטל החזון ויסורי־הגואל: “שלח נא ביד תשלח”. אבל השליחות הנשגבה מלחכת את מוח עצמותיו, כאש בוערת יומם ולילה, ואין מנוס מפניה. וזהו: “ויחר אף ה' במשה…” אך עם צעדו הנועז הראשון בא ה' בעזרו “ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים… גם בנין בית שני ראשיתו היה מצער, מתי מספר נלהבים עולים מבבל בדרך מדבריות ארוכה הרבה יותר מיציאת מצרים, ובהגיעם לירושלים השרופה – מוקפה שונאים־מתנכלים ולועגים להם: היחיו את האבנים מערימות העפר והמה שרופות? גם אשר הם בונים – אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם…”

“אבא! הוא רמאי, לבן הארמי, בוחר לו לשון חלקות!”, קפץ מנחם והשתיקו. “הוא אפיקורוס יותר גדול מכולם! אם הוא מאמין במה שכתוב. – מדוע אינו מתפלל אך פעם וקרקפתא בלא תפילין?!”

מולא־ראובן סקר את מנחם רגע ארוך ומלמל: “יגער ה' בך, השטן”. הוא לא מצא פתחון פה מול אביהוא שתורתו־אומנותו, אמנם לא מצא בדבריו אפיקורוסות מפורשת, אך צרמו אזניו בחידושים ואמר: “אני לא ירדתי לסוף דעתך, בני, ורצוני לעיין בהם היטב, התוכל להעלותם על הכתב באותיות רש”י ז“ל?”

ו. חרדה ויעוד

הוא עלה ירושלימה, כדרכו, בהתעורר בלבו ספקות חמורים. תחב את הגליון בחפתו ביד מרטטת ולבו נוקפו פן יתגלה חס וחלילה שנשמת בנו מסטרא אחרא, בר מינן, בנו בכורו אשר ייחל לו שיגדל על ברכיהם של תלמידי־חכמים ואנשי־מעשה בירושלים עיר הקודש…

ח’רבי־חלקיהו עיין בו שעה ארוכה, ליטפו בחיבה והצמידו לשפתיו כספר קדוש כביכול, ואמר: “הנסתרות לה' אלהינו והנגלות, לפי הכתוב כאן, מתענה כותבו בחבלו של משיח ורבים כיסופיו לגאולה עד שאין דעתו פנויה להעמיק בפרדס (פשט, רמז, דרש, סוד) של תורה אלא בפשט בלבד…”

“האם כנסת ישראל אינה מתפתלת במכאוביה כמותו?”, תמה מולא־ראובן, “או מעטים כיסופי אבלי־ציון, חכמים ואנשי־מעשה לגאולה, משל כותב חידושים קשים אלה?”

פעם רימזתי לכבודו שיש סודות נוראים בהליכות אנוש, יש מתאונן ובוכה על גורלו אזלת־יד כמתי־מדבר ויש נשמות שהן מניצוצות הגואל, לבם נדאב מגלות השכינה, אגרופיהם קמוצים בכל עת וצמאים לפעולה…"

“בני חיים בזכות שמות הקדושים של כבודו”, הוסיף מולא־ראובן להתחנן, “ועל כבודו למצוא תיקון גם לנפשם…”

ח’רבי־חלקיהו ירד למושבה לתהות על קנקנם. אביהוא טייל עמו בהלכה ואגדה ותיבל דבריו בציטטין מהתנ“ך, תלמוד, הרמב”ם ומדרשים גם משל חכמי אומות־העולם.

“חבל על כבודו!”, נאנח ח’רבי־חלקיהו, “כבודו מלא בתורה, בן פורת יוסף ומקל בכיבוד אב ואם, בכיבוד אבינו שבשמים שציוונו לקיים מצוותיו שהן הסייגים ששמרו את ישראל עד כה…”

אביהוא נבוך מעט וענה: "יודעני ששום מענה לא יניח דעתך ודעת אבא שיחיה, אולם שפת אמת תיכון לעד, אין כאן אפיקורוסות אלא משל לסוטה: כהן גדול היה אומר לה: “בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים…”

“על כל פנים, כבודו כתלמיד חכם ובכור באחים ומלמד תינוקות של בית־רבן, עליו להיות למופת ולהקפיד בשלוש תפילות והנחת תפילין וכו', והבא ליטהר מסייעין אותו…”

“רק לא נהיה טרודים כל כך…”, סיים אביהוא את השיחה, “הכל על מקומו יבוא בשלום, אם ירצה השם”.

נתקררה דעתו של ח’רבי־חלקיהו וענה: “אמן!” והרחיף ימינו על ראש אביהוא וברכו: “שומר ישראל ישמרך מכל רע, הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות…”

בצאתו נפגש במנחם ששב מאחד התמרונים החשאיים, משולהב כולו והקדים “שלום” קטוע ונחפז להיכנס לקיטונו. “עליכם שלום, בני יקירי”, ענה ח’רבי־חלקיהו ועיכבו: “סליחה, רק רגע, אבותינו ז”ל בפגשם בני־נעורים בחנום: “פסוק לי פסוקך”, ואני רצוני לשאולך רק אחת: “היאך אתה מתאר לך ביאת המשיח?”

“בסוללנו דרכו בלהט נעורינו ודם לבנו”.

למענה שנון זה התחלחל ח’רבי־חלקיהו, הרכין ראשו ועצם עיניו… וכאשר נשא עיניו שוב ושפתיו דובבו חרש: “תזכה להקביל פניו בירושלים הבנויה”, הלה כבר היה בפנים.

הוא נסער מפגישותיו עם “צברים” אלו שאין לעמוד על טיבם, התהלך במשעולי־הגינה לערוך את דבריו באזני מולא־ראובן, אך לשמע פולמוס של נערות – פנה אליהן, – נחמה קמה מהדרגש הקבוע בצל אבוקדו ונמלטה, אך בלהה חפתה שמלתה, סירטה את הדף שבספר והקדימתו: “שלום”, בהסמיקה מעט.

הוא ענה לה: “ערב טוב”, אם כי עדיין ניסרה החמה במרומי־הרקיע, כי, “אין שואלים בשלום אשה כלל”. והוסיף: “מה את קוראה, בתי?”

“תנ”ך, כן"

“מה מן התנ”ך הקדוש חשוב בעיניך יותר?"

“הכל” היא ענתה “רק המעניין אותי ביותר: נביאים ראשונים, עזרא ונחמיה משום שנשקפת מהם בבואת תקופתנו”.

הוא שב אל מולא־ראובן ושרה, שציפו לו בכליון עיניים, ואמר בפנים קורנים: “שימחו בחלקכם! שבח לאל בנים לתפארת. יהי רצון שתזכו לאמץ אל לבכם את צאצאיהם. רק נחמה בושה מפני ונצטנעה כבנות ישראל”.

“מה ראה בהם כבודו?” שאל מולא־ראובן “הלא הם…”

“אסור לקטרג!”, השתיקו ח’רבי־חלקיהו, בירושלים גיליתי לכבודו מאשר נמצאו בכתב אביהוא הי“ו, ויותר מכך – הפסוק מזהיר: “גולה סוד הולך רכיל” ורמז לחכם די…”

ז. כנחלי־געש

תוך כך געשה הארץ שנית באנדרלמוסיה שניה, רבה ואכזרית שבעתיים מבראשונה; בארץ אשכנז התנשא לעמיתיו מין בריה, ספק מטורף ספק חיה, נפשו לוהטת כּתפתה ופעולה כשאוֹל להכחיד כל היקום ולבלוע עולם ומלואו, ביחוד ניתכה חמתו על צאן קדשים, כארמילוס הרשע, וכמעט עמדו רגליו בשערי ארץ הקדושה ונגזרה כליה על שונאי־ישראל, שחיק־עצמות, מיד גדדו באלפיהם לעמוד על נפשם, ואביהוא ומנחם היו במתנדבים הראשונים ונחמה ובלהה עמהם.

שרה חדלה מטעום דבר ובכתה ללא הפוגות. כמעט פרחה נפשה לתנחומי בעלה, שהצדיק עליהם את הדין, היא ענתה: “אינני מתאבלת על מחמלי־נפשי שיצאוני אשר לחרב – לחרב ואשר לשבי – לשבי, אלא לקלון בנותי שמפליגות לנכר, אל בין גייסות ערלים וטמאים – אנא אוביל חרפתי?”

“אמא, הגיעו תחינותיך עד שומע תפילות ונפסלנו”, אמרה בלהה, בשובה הביתה עם נחמה. אם כי לא פשטו מדיהן ועשו בבתי־מרפא לילות כימים…"

שחה קומתו האיתנה של מולא־ראובן, נכנע וסבלן כמעודו היה מצמיד לשפתותיו “תהילים כפר” – בשובו מעמל יומו ונושא רגליו להית ה' ושופך נפשו בדמעות: ל־מה ה' תע־מוד מ־ר־חוק תעלים ל־ע־תות ב־צ־רה". ובצאתו עם צליל מפתחות השמש – היה מנוחם מדמעותיו והצמיד שפתותיו למזוזה והודה לה' על טובו וחסדיו שמזווי מלאים ברכת ה' משדמותיו וכרמו שנטע בעצם ידיו בעזרת הבנים ואשר אגר בטרם המגפה. בזכרו את בניו שהיו עמלים תחתיו, בשעותיהם הפנויות ומקיימים בו כיבוד אב, – לבו היה הומה ונושך שפתו עד זוב דם ושוב זולגות דמעותיו שלא ידע לחבבם ולא עמד על טוב לבם וצדקת נפשם והיה ממרר חייהם בתוכחות ומחרפם: “בנים ממרים!” רבות היה כורע על סף בית ה', מבעד לדלת הנעולה ומחתך בשרו בשיניו: “היאך לא הכרתיכם, בני, נפשי כפרתכם! היש יקר מנפש? ואתם התנדבתם להקריבה קרבן לפדות עמכם…”

ח. צידוק הדין

הם שבו לנוויהם, חסונים, מגודלי־שפם ושופעי־בריאות. ההורים האומללים־מאושרים בכו וצחקו יחדיו. זיעה קרה וחמה שטפה גופם ולבם פג. שרה הסמיקה ונקשו ארכבותיה באמצם אל לבה, ככלה את חתנה בראשונה, היא הרוותה פניהם נשיקות ודמעות עד כי התעטפה עליה נפשה.

הם השכיבוה על הדרגש, השקוה סמי־מרפא ועודדוה: “אמא, הלא באנו כבר, למה את בוכה?”

“בני בני! נפשי כפרתכם!”. היא ליטפה את ידו הגמלונית של אביהוא ושוב התמוגגה בדמעות: “אני חרדה פן אמות בטרם אראה את שמחתכם. אתה, פאר נעורי ותוחלת חיי, מלאו לך כבר כ”ח שנים, הודו לה' כי טוב. שם אנשים בגילך כבר היו אב לשבעה פרחי־חמדה שפיזזו וכרכרו סביבם. ואתה בן יקירי ומנחם לבי, אחרי ארבעה אומללים שנתנו לך את חייהם הארוכים ונקטפו באיבם, אוי לי! לו היתה נפשי תחתיהם, התדמה שעודך נער בגיל כ"ה שנים?! התצפו לבחורות מגן עדן? הלא בגללכם אין פתותה (פתחון פה) נגד בנותי שמסתערות עלי בשצף קצף: “את מתנפלת על תינוקות כשאינך יכולה לגדולים…”

מולא־ראובן נשף קיטור ה“גליון” בעיניים קורנות מדמעות־גיל וסייע לרעייתו: “כנראה אביהוא סובר שבן כ”ח טרם הגיע לגיל כוח ומנחם מביט כה וכה נבוך: “הנוצרה מי הראויה לו”.

אביהוא ליטף את יד אמו הצפודה, חסרת דם וזעירה כשל בת עשר והתנצל: “אמא, בחוץ לארץ לא היו דאגות וטרדות כל־כך כמו בארץ־ישראל. הן יודעת את שטרם מצאתי שעה פנויה עד כה. לימודים בימים ושמירה בלילות, פורענויות ושנות חירום ואחרון אחרון מלחמה ארוכה זו שגזלה מיטב שנותינו. רק עתה ננער אבק הדרכים מעל רגלינו – הכל על מקומו יבוא בשלום…”

הם חושבים שהמלחמה נגמרה כבר", פלט מנחם כלפי הוריו, “רק עתה מתחילה מלחמתנו עם השלטון הנוכל הזה. ואיך נחשוב על אשה?!”

אביהוא שב לקתדרתו לשעות מצער ביום, גם מנחם עשה בשדה ובכרם למראית עין אך הם נעלמו מדי פעם לימים ולילות ועיני־ההורים כלו מייחל, ביחוד בימי־עוצר, שאסור היה ליהודים לצאת מפתח ביתם. באחד הלילות הוקף ביתם בגדודי־אלביון, נאמני “הבית הלאומי”, חמושים כמלאכי־חבלה, וכפתו את מנחם ברתוקות־ברזל והעלוהו לגרדום, הוא בקש רק אחת לפני מותו: “להתראות עם הוריו מבעד לסורג ולבקש סליחתם”. אולם זו היתה משאלה מחוצפת לדעת תלייניו, והוא שיגר להם בחשאי אגרת כלהלן: “הורי היקרים־אומללים, האצא ידי חובתי לכם בפיסת נייר זו – בעת שכל חיי ומאודי מכם ושלכם? אבא! אמא! היו מאושרים שטיפחתוני וריביתוני כבן נאמן לעמי האומלל להקריב למענו את חיי. אמנם נלחמתי לחיים ולא למוות, אך אמונה ותקווה מרחיבות דעתי שמותי ומות רעי הנאמנים אינם לשוא, אני מודה לכם שנטעתם בי אש דת זו, שהיא כלפיד נהרה בשעת צלמוות זו. אני מודה לכם שנטעתם בי רוח הדרור וכיסופים לגאולה בטרם נוצרתי. מיום שנטשתם בית הוריכם ועליתם אל ארץ לא נודעת וכל מעייניכם פדות וחירות וירושלים של מעלה, – עיצבתם נשמתי ברהטי־דמכם. אבא’לה! הזוכר אתה בהיותנו עוד זאטוטים ולבותינו הזעירות התלבטו בחזינו וגעינו בבכי לשמע אגדת משיח בן־יוסף שייהרג עם שלושים אלף גבורי־ישראל?! אך כשהוספת: “משיח בן דוד ינקום את דמם מארמילוס הרשע” – יצאנו במחול ושרנו: “דוד מלך ישראל חי וקיים!” אגדות אלה ונבואת הנחמה, הפיחו בנו תקווה וגבורה, והנה הן נרקמות עור ובשר ומשיח בן־דוד יופיע בהדר מלכותו ואתם תזכו לראותו עין בעין! אבא! אמא! אחי הטוב! ואחיותי החביבות! אני מבקש סליחתכם. שלום ונשיקות חמות לכולכם! שלום לרעי הנאמנים ההולכים בעקבותי בעוז! שלום למושבתי החמודה שהרהיבה נפשי באווירה המבושם דרור והוד מלכות, שלום וברכה לעמי הגא שניצב דרוך להקביל פני הגואל!”

“בברכה ושלום־עולמים מנחם בן מולא־ראובן”.

שרה לא עצרה כוח עד תום האגרת, לבה האמהי התפלץ, היא נאנקה: “הוי!” חרקה שיניה ועיניה הפכו לבן ונעצמו לעד.

טרם כילה מולא־ראובן שבעת ימי־אבילות על בנו ואשתו – נתבשר: "אביהוא נפל בגבורים, בשערי ירושלים הנצורה, בלוותו שיירת מזון.

רבי בנימין הקדימו ביללה, תמכו בזרועו וחבט בראשו: “הבט נא עלי, רבי ראובן וה־נ־חם! אוי לי! ואבוי לנשמתי! נג־ז־רה עלי כ־רת מן ה־ש־מים! יצ־חק ש־לי! יחיד חיי כל תו־חל־תי מרו־טש לג־ז־רים ואי־נם נות־נים לי לראותו, יצ־חק! יצ־חק ש־לי!!! אמך השכולה־אומללה לא זכתה ללוות את עצמותיך המרוסקות, היא משו־ת־קת זה שבע שנים…”

מולא ראובן היה המום. מקור דמעותיו יבשו ורגליו לא נשאוהו. הוא נשען על נחמה ובלהה וסקר בעיניים תוהות את הארונות השחורים – זרועים פרחים ונגרר בתוך המון המלווים הגונחים מרה וראשיהם מורכנים כאבלים.

עם סתימת הגולל ואמירת “קדיש” של רבי בנימין בילל מחריד, הביט כה וכה, כמשחר אבידותיו, ונתקע בעיניים עששות מבכי ובראשים הנדים לו, – לפתע תקע צפרניו בבשרו וקרע כותנתו לגזרים וכרע תחתיו והתפלש בעפר התחוח בזעקות קורעות לב: “אבי־הוא! מנ־חם! ש־רה!” ואיש לא יכול להפריעו מעפרם עד איבוד חושיו…

מקץ שבועיים שלושה הוא ליטף ידי־בנותיו וגנח חרש…

“אבא! אבא! שוב תיפול למשכב!”, חרדו עליו הללו בקול חנוק מבכי, נפלו על צווארו ומחו את לחייו הצפודות וזקנו שהלבין כליל תוך ימי־האבל.

הוא הבליג, עלע סמי־מרפא ושפתיו דובבו חרש:

“הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט…” – והוסיף אט, כמרצה מעות: “בנותי, לא נותר לי בעולם זולתכן, ואתן מקומכן כאן וזוהי מולדתכן ו…” חנקוהו דמעות ונבצר ממנו לסיים: “וכאן קבורת אמכן ואחיכן…”

הבנות געו עמו: אבא אבא!…" והוא המשיך: “אתן מקומכן כאן ואני עלי למסור את נשמתי בירושלים…” מחט אפו והמשיך: “נחלתי אעביר לכן, אך עשו רצון הבורא יתברך ונחת לעפר אמכן, נשמתה עדן ומעט קורת־רוח לי בטרם אגוע ואינני, הכנסנה לחופה עם בן זוגכן!”

הן הפגינו בדמעות ותמהו: “אבא, עכשיו?!”

“אף על פי כן” הוא ענה קצרות “אמכן המנוחה לא זכתה בשמחת בניה, זה מריכן גם עתה בדמדומי־חיי – וטירוף לבכן כל הימים…”

ט. איחוד הלבבות

מיכאל נתן עיניו בבלהה מכבר והתכתב עמה בהיותו בנכר, בבקרו בארץ מדי חופשתו, – בילה בקיטונה הנאה והמבושם שחן גבורתה על כל כליו, אם כי אפפוהו בנות הפרדסנים כפרפרים. חיוכה המבויש, שנינות שכלה ודיבורה העצור, טוב טעמה ולבושה הצנוע, אם כי לא פסחה על האופנה, נצחו את היחוס והברק, גאות וגנדרנות, חשיפות וחציפות. הוא אך שמע על שחרור הארץ – נטש כל סיכויו בגולה והצלחתו שם וטס אל מולדתו ונשא את אהובת נפשו.

כלולות בלהה שנערכו ללא נשפים וטכסים, נטלו את המעצור האחרון שבין נחמה וישראליק שהתהלכו דבוקים זה כשבע שנים, התענו יחדיו ולא מצאו דרך לנישואיהם, הוא אהבה חופשית היתה חמדת נפשו, וחלומותיו על “תיקון העולם” נדמו לו כממשיות מיידיות, וציפה לשכנעה לכך, והיא אמנם סברה כמותו בכל, אך לא היה קול לבה כי דווקא ממנה יש להתחיל ב“תיקון העולם” ולא הרחיקה כל כך, לוותר על חופה וקידושין, להינדות מכל קרוביה ולהדאיב נפש הוריה לעולם.

ישראליק היה מרוכך מכבר, לפנים חרשו על גבו בטלה וחרפת רעב, ועל הכל זוועות המצור בירושלים העתיקה ומצוק השבייה בעבר הירדן שנלכד בהם לא בטובו, בהתערבו בין הנלחמים לפלס נתיב לדיעותיו, והנה רעייה נאה ותמימת־דעים אתו מאשרתו בכל, עבודה בנחלתו הוא, אשר חיפשה בנרות, ובית רחב־ידיים כשל בעל בעמיו.

י. סוד הנשמות

מולא ראובן טבל והתעטף לבנים, כביום הכפורים בעלותו ירושלימה, הוא הרחיף ימינו על ראש חתניו וברכם ברכת יעקב לאפרים ומנשה והוסיף בקול חנוק מדמעות: "בני החביבים, ישמורכם השם, הנה

תכלית חיי ותוחלת חלדי הפקדתי בידכם. בנות ישראל טהורות ותמות כירח במלואו. אנא שמרו עליהן כבבת עיניכם, זכרו אזהרת שולמית: “שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך…” “והיה שלום באהליכם” ונזף בבנותיו שגעו בבכי: “אל תוספנה עצבות על יגוני, הן נתראה, בעזרת ה' בעלייתכן עם בני־זוגכן לשלוש רגלים…”

פני מולא־ראובן קרנו מחדוה, על אף לבו השבור, הוא הישווה עלייתו הפעם, שהיא באהבת ה' ויראתו, לזו שבראשונה שהיתה לו רק יראה, ולבו היה נוקפו פן בצערו יילכד, חס וחלילה, ברשת היצר הרע ויוציא דיבת הארץ… אך עתה היה בוטח בה' שיחצוב לו קבר בירושלים עיר הקודש, אם לא בהר הזיתים אשר בעוונות גברה יד ישמעאל על כל מחמדינו מימי־קדם – הרי בסנהדרין, או בהר המנוחות, ובהאריכו ימים ברצון ה' – לא ידע מחסור כי מצוי בידו כמאתיים דינרי־זהב אשר כמנין מהם עוד מארץ הטומאה שהקדישם לבנין בירושלים עיר הקודש על מגרשו שעודנו פנוי. לא נגע בהם גם בגוועם, הוא ושרה המנוחה, ברעב, והיא נשמתה עדן שמרתם כבבת עיניה ולא הוציאה הגה מפיה אף פעם לומר: “הנה אנו הולכים למות – ומתי נזכה לבנות בית בירושלים…”

הוא מחה דמעותיו והמשיך הרהוריו: הנה נוספו עליהם שתי עשרות מונים, שנה שנה שבעה כמספר האבות הקדושים, ולא יחסר לי למחייתי בעזרת ה' כי בנותי וחתני התחייבו לשלם לי דמי אריסות.

הוא ברך מחיה המתים על ח’רבי־חלקיהו, שלא התראו זה למעלה משנה, והלה קיבלו בסבר פנים, איכסנו בפינת דירתו עד הקימו לו בית, אם ירצה ה' והכניסו קימעה קימעה בסוד חכמי־הקבלה ואנשי־מעשה.

מולא־ראובן קפץ בבת־ראש אל הטהרה והסיגופים. הוא הסכין מעודו לתעניות בה"ב ועתה החמיר וצם כל ימות החול וטבל לבקרים במקוואות צוננות והמעיט בשינה לתקן מה שעיוות בימי־חלדו, – גופו המעונה ולבו הנדכא משואות תכופות לא עצרו כוח והוא התמוטט.

במכאובי־חוליו הוא דימדם: “מה חטאי ופשעי שכה הכבדת עלי אכפך וניקרת שתיים בבות עיני באכזריות ואת נווי השמת…”

“חס מכבודו להתלונן על מעשי־הבורא יתברך”, מנעו מהמשיך ח’רבי־חלקיהו “אלמלי נתגלתה לכבודו שמץ מסוד הנשמות, – היה מחזיק טובה לנפשו שגלגלו על ידו זכות גדולה כזו, להיות בעל נעורים לשרה המנוחה שהיא ניצוץ מנשמת שרה אמנו עליה השלום, זכותה תגן עליכם ועלינו “אמן”, ואב לבנים קדושים זכרונם לברכה שהם ניצוץ מנשמת נדב ואביהוא בני־אהרון הכהן!…”

“מנין הראיה לכל זה?!” – חיתה נפשו של מולא־ראובן ושאל בעיניים קורנות.

“כמות זו כן מות זו”, ענה ח’רבי־חלקיהו, "שרה אמנו פרחה נפשה, בהתבשרה עקידת יצחק, והמנוחה ששמה מעיד עליה – למקרא האגרת של בנה הקדוש, שהוא ואביהוא, הקריבו נפשם על גאולת השכינה וכנסת ישראל, כנדב ואביהוא שחזו ברוח קדשם את הגלויות הארוכות, העתידות להקדיר פני כנסת־ישראל כשולי־קדרה, והתכוונו להחיש את הגאולה בטרם מותם, אך לא היתה שעת רצון, בעוונותינו הרבים, ועליהם נכתב: “הקריבו אש זרה לפני ה'…”

“רק יחידי־סגולה, חסידי עליון ואנשי־מעשה”, מילא אחריו מולא־ראובן בהתעוררות: “זכאים להתעלות לספירת סוד הנשמות…”

א.

מולא־אליה המוכתר וחותנו מולא־דויד הדיין גזרו צום ועצרה לשמע המלחמה בירושלים. הדיין ערך תחנונה אשר בראשי־תיבותיה הצטרפה תפילת־רזין זו: “אנא, אל רחום וחנון: חוס על משיח בן יוסף עבדך ופדה נפשו ונפש גבורי־ישראל מיד כל הרשעים”, וקבע לאומרה ב“שמע קולנו”.

קהילת ד., שריד סרווסטן, לאר, דרב וג’ארום, חרדה פן תהיה אחריתה ח"ו כשל קודמותיה, על כן ענתה למנאצים, צוררי־ישראל: “אנו איראנים, בני דת משה”. אך כאשר הפריזו ‘רוזנאמות’ (עתונים) על אכזריות הציונים, ההורגים במוסלמים, ואיימו בחירוק שיניים: “אני נשחטכם ככבשים, ג’ודים' ארורים!” – ותוך כדי כך העלילו עליהם ורדפום עד שלא יכלו להוציא ראשם החוצה – נטשו מרכולתם ונמלטו לביתם כל עוד נפשם בם.

ירושלים היתה משא נפשו של מולא־אליה בעודו באיבו, מאז סטר חוסיין היחפן על פני אביו באמצע הרחוב על לא דבר וירק בזקנו: “ארור אתה, ג’וד טמא!”, ושירך דרכו הלאה. זה היה בחג החירות. הוריו היו עדויים פאר והוא, בן בכורם, לבוש חליפת מלח שהביאו לו משיראז ונעלי־עור לבנות ברגליו, זרועותיו חובקות צוארי אביו שהצמיד שפתיו לעיניו מדי־פעם ואימצו אל לבו ולפתע: תך! ואח! אביו השמיטו ומחה את הדם שזינק מאפו ונכנס הביתה דומם.

מאז, מדי מצותו גם הוא כוס התרעלה של חרפה ואזלת־יד, חזרו וניעורו פני אביו העלובים ושחצנותו של אותו ערל־לב שצרה עינו ביהודי, המהלך זקוף־קומה בחגו ומשתעשע בילדו, אך הפדות היתה ממנו והלאה, בילדותו משא נפשו היה כהזיה ואחר כך – כגעגועים לנצנוצי־כוכבים רחוקים, כי טרם ימלאו לו חמש־עשרה השיאוהו אשה. כמו חשו לקצם הקרוב, ובאותה השנה הסתלקו שניהם בדמי ימיהם. אביו הרחיק לכפר מרכולתו לגבות חוב ולמחרת בא אחמד־חן עם חפיסת שטרות מגואלות בדם וארנק מרוקן ובישר: “מולא־פינחס נפל בלילה מהגג, אללה ירחמו; כנראה, היה מבוסם קצת”. “הוא רצחו!”, יבבה הורתו בהתגודדה בפניה. "האומלל התנבא לפני לכתו, הוא אמר: לבי נוקפני, אחמד־חן פלט פעם: “הישמר לנפשך, מולא־פינחס, פן יתנקשו בך בעלי־החובות”. היא מררה בבכי ונפשה פרחה מקץ שלושה ירחים.

מולא־אליה, עודנו מתלבט ביתמותו, נולד לו פינחס בכורו, אחריו אמנון, שאול, דבורה, ומיום ליום שקע יותר ביון המציאות וכיסופיו נתכסו אפר. נכון לומר: ברמץ, כי במעמקי־נפשו לחשו גחלים עמומות ובשורת ירושלים היתה כסופה גורפת והגחלת התלקחה ללהבה. היה מצפה ל“רוזנאמות” בכליון עינים. חוטפם וסוקר במדור ‘חדשות מפלשתינה’ בידים רועדות, זורקם ומתהלך כסהרורי ‘לחדשות אחרונות’. אבל כאשר קרא: “הציונים הקימו מלוכה בתל־אביב”, שוב לא שם לב ללגלוג השכנים: “מלכות יהודים תתקיים שבעה ימים, או שבעה שבועות”. הוא רץ אל חותנו, הדיין מולא־דויד, פרש לעיניו את ה’רוזנאמה' ואמר: “אבא, הגיע הזמן להיטהר מטומאת הגלות!”

“מה יהיה על כל העדה?!”, חרד הדיין. – “אבא, אחרינו לא תישאר פרסת יהודי כאן! יש סוכנות ציונית בטהרן. ארעיש עליהם שמים וארץ שיעלו את כולנו!”

קרנו פני־הדיין ועיניו זלגו דמעות. הירחיף את יד ימינו על ראש חתנו וברכו ברכת־כהנים והוסיף: לך בני, השם ישלח מלאכו לפניך!"

הוא נסע לכפר מרכולתו, חיסל את כל המלאי בשלושה ימים וגבה מקצת חובותיו מחסידי־אומות שברכוהו עם פרעון חובם: “אחלי שהפעם תבנו בית־אל־מוקדס” (ירושלים) מולדתכם בניין עדי עד!", ונשותיהן מחו עינן ואמרו: “מי ימלא מקומך בכפר, מולא־אליה? הן התגרים שלנו עינם רק לבצעם”. “ולי כה קשה הפרידה מידידות רבת־שנים עם אצילי־נפש כמוכם, שבצלכם חסיתי ולחמכם אכלתי”, ענה מולא־אליה בקול חנוק מדמעה. “אך לב אנוש מפרפר בין שבעה בתרים ולא יירגע אלא בעפר”.

הוא מנה את צרור כספו ונותרו בידו רק כשמינית, או עשירית מהונו שהלך לטמיון בחיסול הנכסים ובחובות שלא פרעו לו. נשק ראשי־אצבעותיו ושפתיו דובבו: “ברוך השם! הודו לה' כי טוב! בכל זאת איני זקוק לעזרת הסוכנות להוצאות הדרך וגם למחיית בני־ביתי לזמן־מה בירושלים עיר הקודש תובב”א, והלא כך כתוב בתורתנו הקדושה: “לא במסכנות תאכל בה לחם”. “עתה לא נותר לנו אלא הבית הארור הזה”, אמר ליוכבד רעיתו, אשר חיסלה את כלי ביתם בהצלחה, כי הנכריות עטו על כלי־חמדה של פסח, מורשת דורות, ספוגי געגועים ותקוות, בהרגישן שידיה מרטטות בהושיטה להן ועיניה עששו מבכי בהוציאה אותם מבית גנזיהם. השכים לארמון המושל וברכו בקידה: “בוקר טוב, אדוני המושל: יש לי ענין פרטי להוד מעלתך שנוגע לשלום כל העיירה – על כן השכמתי להטרידך, ואני תקוה שאזכה לסליחתך”. “אני סומך על תבונתך, מולא־אליה שאינך שוגה, כדרכך בכל עת”. “אדוני המושל, לא נעלם מהוד מעלתך שכל יהודיך משנסים מתניהם לעלות לארץ אבותיהם, אם כי קשורה נפשם במולדתם שהיטיבה להם וכלכלתם זה חמישים דור! על כן רצונם להיפרד בשלום משכניהם ולהניח אחריהם ברכה וזכרון טוב. ואם יפקירו את נחלתם וביתם לכל דאלים, יגרמו אנדרלמוסיה ושפיכות־דמים ותוך הזמן יצללו היהודים בתהום הנשיה, אך גאולת הדמים ימשכו לדורי־דורות”. – ומה רצונך ממני?" – “מיד אגיע לענין, אדוני המושל, ראשי־העדה קבעו דעתם למכור את נחלתם ולא להפקיר, ומכיוון שההמון הוא כבד מלראות את הנולד ונוח לו בהפקרות – באתי אל הוד מעלתך שתהיה חלוץ תשלום ותקנה את ביתי ובעקבות מושלה תנהר כל העיירה לזכות במתת נדירה זו”. המושל חייך: – “אמנם חמדתי את חוילתך הנהדרה זה כבר, אך מאין אקח לך כסף?” – הוד מעלתך, אתה תנקוב מחיר כנדבת לבך – והרי לך חתימתי!". “בן־אדם, אין לי פרוטה בכיס, רק כמאה טומן בקופת המדינה, שעלי להכניס לאוצר מחר מחרתיים, ולפי השמועה השקעת שם כארבעת אלפים טומן!” – “יהי מאה טומן, אך דמי שלוש דלתות, ובלבד שאדוני קנה ואני מכרתי ושכנינו יפקדונו לטובה שרכשו בית בגדי־עזים ובשתים־שלוש תרנגולות”.

ב.

אחרית בית־התפילה בד. היתה כמקדשי־מעט הנטושים בארצות הגולה ועתידים להיגאל ולהצטרף לבית השלישי בקץ הימים. והמעפילים התענו בטהרן ירחים רבים ומררו את חיי המוכתר והדיין: “אתם נביאי־שקר השמתם את נווינו והגליתנו ל’סדום ועמורה' והמיתנו בכפן וחוסר כל – בבדותכם בשורת המשיח בעת שכל היהודים רובצים תחתיהם וצוחקים על פתיותנו”. בשבת האחרונה לעשותם בטהרן, חזר הדיין על בתי־כנסיות ואכסניות ארעיות, שהעולים נחיתים שם וקרא באזניהם, פרק א' של יהושוע ודרש: “מורי ורבותי, שמא אנו משבט ראובני וגדי וחצי שבט המנשה, על כן העירו את לבנו מן השמים לעבור חלוצים לפני אחינו שיעלו כולם, בעזרת השם, ושמא עוונותינו גרמו להימרק ביסורים, כדין רשעים בגיהנום שנים עשר חודש, כדי לזכך את נשמותינו להיות ראויים ‘לחונן עפרה’. והנה זכינו, ברוך השם, לראות עין בעין בקיום ההבטחה: ‘ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי’. מורי ורבותי, חיזקו ואימצו לבל תוציאו מפיכם, חס וחלילה, דיבת הארץ וקבלו־נא יסורי ארץ־ישראל באהבה, כי כשם שזיכנו גואל ישראל והביאנו עד הלום, כך יזכנו לראות בעינינו קיבוץ כל נידחינו ומשיח צדקנו יושב על כסא דויד בהר ה' בירושלים”. בסיום דרשתו ברכם ברכת כהנים וקרא קדיש בעינים זולגות והוסיף: “יהי ה' אלוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו”.

הם לא נגאלו כולם בבת אחת ולא עלו בלב אחד ולא הגיעו למקום אחד, כי שליחי־ציון עטו אליהם וטרפו עליהם את דעתם לבלי הכיר מי מהם ציר נאמן, שלוח מאת בחירי האומה. הם נפוצו על פני כל הארץ, מי בשרון, מי בעמק הירדן ומי בנגב. אנשי אמונה שבהם סמכו על שליחי המשיח, כי תוארם והדרם העידו עליהם שבני־מלכים הם וחסידי עליון, על כן זכו לקבץ נידחי־ישראל, הם נשקו גלימותיהם בדחילו ורחימו ובעינים קורנות מדמעה והביעו כל רחשי לבם בשלוש מלים עבריות השגורות בפיהם: “השם ישמרכם ויחייכם”, וחתמו בידים רועדות על הניירות שלא קראו ולא השיגו את תוכנם.

נכספה נפש מולא־דויד הדיין בירושלים, אבל נאלץ להילוות אל חתנו מולא־אליה ובניו שבחרו במושב ונשלחו לנגב. יוכבד פרצה בבכי לנוכח אימת הצייה, שאין לה סוף ואין אף רותם חרוך לחסות בו, רק חול מסמא עינים. הבתים הקטנים שטרם יבש טיחם כבר מכוסים אבק ככוכבים מדורות עולם, ילדים מספר מתגוללים בחול הקודח, חשופי־שת, ואימותיהם המרושלות אינן מאספות אותם הביתה, בודאי משום שהצריפים תפוסים עד למחנק. היא הציצה אל תוך דירתם, שנים חדרים נמוכים ששטחם פחות מבית־הבישול שהיה לה והם גדושים ארגזים ומזוודות. דמעות חנקוה, אך נשכה את שפתה לעצור זעקתה שהתפרצה לא ברצונה: “רבון העולמים: היכן אשכיב אחת־עשרה נפשות?” – “מה את בוכה כל כך?”, נזף בה מולא־אליה בעלה, “הדימית שבן־גוריון הררי־זהב לו להקים ארמונות מלכים לאלפי רבבות עולים שמרביתם אודים מוצלים מאש וחסרי־כל? עלינו להודות להשם שזכינו להגיע לארצנו הקדושה בריאים ושלימים עם בנינו ורכושנו, שטיחים מספר, מעט כסף ומעט זהב וברכת השם, ויש לאל ידינו להרחיב תחומנו בעזרת השם – אך נמצא מנוח לכף רגלינו”.

“אני לא אחיה עד אז”, בכתה יוכבד, “אין לי כוח עוד!” – “אנו נאריך ימים עד מאה ועשרים שנה, בעזרת השם”, אמר מולא־אליה, בנשקו רגב אדמה, זוהי ארץ חמדה, טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון".

לא יצאו שנתיים ויוכבד זכתה בחדר נוסף, רחב־ידים, וגינה מרהיבת־עין בירקות, פרחים ושתילי־אילנות מלבלבים. פנחס ואמנון הבכירים שעזרו לאבא, התגייסו, ושאול ודבורה מילאו מקומם בהתלהבות ולימדו את לשונם לשיר שירת החלוצים: “אנו נפאר אותך, מולדת”. מולא־אליה נתמנה כמורשה לבני־עדתו, שמרביתם נהרו בעקבותיו וכל תלונותיהם עליו והוא נשא טרחם בדומיה; וחותנו הדיין מולא־דויד, סייע לו בשבתות בדברי־תורה ונחומים לעתיד לבוא. הם ידעו שלא בנקל יתערו בארץ. חז"ל שאמרו כי תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא ניקנים ביסורים – דבריהם אמת, אבל הם, כיום הזה, הנם רצוצים מנדודים, וחיי־גלות השפילו קומתם וקיצרו רוחם, משולים הם כדור־המדבר שאבדה תוחלתם כי טרם מצאו מנוח לכף רגלם.

ג.

יוכבד היתה מרת־נפש ככולם, ביחוד עכשיו שנוסף להריונה ומשק ביתה, לקו שלושת ילדיה בנזלת וחום גבוה. בראשונה – ילד שעשועיה אפרים, שאינו אלא עור ועצמות, ואחריו גם מנשה ואבנר. רופא־עלם שטרם צמחה לו כישות שפמו, היה מבקר את המושב רק ביום חמישי בשבוע, ומירשמיו נשלחים לבאר־שבע למחרת היום. מולא־אליה שב למעונו מדי ערב־שבת, מאז נתמנה למורשה למושב, לאמירת שלום – נישאו לעומתו עיני־יוכבד העששות מבכי ופניה הצפודים כקלף ולשאלתו לשלומה התריסה כלפיו: “הטלתני בישימון ארור זה עם מנין ‘גולגלות שחורות’ (תינוקות) ואתה מודד לך הדרכים השוממות של ירושלים שלך בשביל כפויי־טובה אלה הגומלים לך בקללות על ראש שונאי בניך”. מולא־אליה נדהם. הוא לא שמע מפיה עד כה, בעשרים שנות נישואיהם, מלות גנאי. אצילות נפשה וצניעותה חדשות עמה כיום הראשון לחופתם. הוא מלמל לנפשו: “יגער ה' בך השטן” ונכנס הביתה והנה שלושת עולליו מוטלים על המיטה וגונחים. אמנם הם קידמוהו בעליצות: “אבא, שלום, אבא, אבא!”, ואפרים בן־זקוניו הזדקר לקפוץ אל חיקו, אך נבצר ממנו להרים ראש וצנח תחתיו. הוא מיששם – היו שטופים בזיעה. יוכבד נכנסה בעקבותיו והזהירתו: “למען ה' התרחק מהם פן תידבק. אין לי כוח לטפל גם בך”. “בעזרת ה' שבת־קודש תביא להם רפואה שלימה”, ניחמה מולא־אליה והתכונן לקראת שבת.

בשובו מבית־הכנסת – נרות שבת הגיהו את השולחן הערוך, הרי הדסים ופרחים מגינתם הדיפו ניחוחם ועקרת הבית היתה עדויה מחלצה וצמותיה השחורות קלועות על פדחתה וקצותיהן המציצים בשולי־שביסה מוסיפים חן נעורים לדוק פניה. הילדים קידמוהו ב“שבת שלום” וניסו לרדת מהמיטה, אך הוא ליטפם ונשק אצבעותיהם הזעירות והרגיעם: “במוצאי־שבת יבוא אליהו הנביא וילטף לחייכם לרפואה שלימה וחיים ארוכים, ואז תקומו”. הילדים דגדגו איש את אחיו, צחקו וקפצו על המיטה, ונרדמו. אבנר הקיץ מקץ שעה קלה ואמר: “אבא, אני כבר בריא, אליהו הנביא בא והחליק לי על הפנים”. “בליל־שבת בא המלאך הטוב, בני”, אמר מולא־אליה, “הוא ברככם שתהיו בריאים, ותסבו לשולחן עמנו בשבת הבאה, בעזרת ה'. עכשיו קרא ‘שמע ישראל’ ותישן”. “לא אבא!” התעקש אבנר, “בוא תראה את מצחי”.

יוכבד אישרה את דברו, במדדה את חומו בנשיקה במצחו, גם מנשה ואפרים רגועים בשנתם ואגלי־זיעה מבצבצים במצחם. “אתה רואה”, היא פנתה לאלופה בחיוך אושר “כאילו ברגלך הבאת להם רפואה”. “אבל אני לא פיללתי, יוכבד יקירתי, שתוציאי מפיך דיבת הארץ כה קשה, לכנות את ארץ חמדתנו ‘ישימון ארור’. חלילה! היש בעולמך נידחים ואובדים יותר מיהודי ד. שנטשו קברות קדושיהם ונהרו אליך, כאל חיק אימותם, ‘לחונן עפרה’ ולברכך בייסלח לך. אין אדם נתפס על צערו. נבטח בהשם שהימים הקשים יחלפו חיש, רק נשריש כאן כאילן בתוך כנו – נקים מושבנו למופת שיהיה מבורך מטל השמים ומשמני ארץ, אסמינו יהיו מלאים דגן ותירוש, דירינו הומים מצאן ובקר ובלולינו רבבות עופות. ואשר לריטון המתלוננים – אינם כדאים לתשומת לב. “קללת חינם לא תבוא”. ועוד הבה נלמד קל וחומר ממשה רבנו עליו השלום, שהוציא את דור המדבר מכור־העבדות והוריד להם מן ושליו, וגמולו היה שכמעט סקלוהו באבנים, והדיוט כמוני שגרמתי לעקירתם מבתיהם ולשינוי דרכי־חייהם ואין לאל ידי להקל סבלותם במאומה – הלא חייב אני לשאת בדומיה כל תלונותיהם עד שיערב לחיכם טעם ארץ־ישראל”.

ד.

שלהי טבת. הלילות ארוכים. עננים שחורים וסחוטים כמטלית מנוגבת מסתירים נצנוצי־כוכבים, שהנפש כה כמהה להם. יוכבד נלפתה על יצועה היוקד ועיניה קרועות אל השמים האפלים. נכמרו רחמיה על שאול בנה שעוד לא הגיע לפרקו וכבר הוא מפרך את גופו כל היום בעבודת השדה והמשק ומוכרח לשמור בלילות־חושך במקום אביו, הטרוד בנסיעות לירושלים ותל־אביב בשביל המושב, ולא נראים פניו כל השבוע, ודבורה וגם ברכה שעדיין לא סיימה לימודיה, נוטות שכמן הרך לעזרת אחיהן.

לפתע פתאום – בום–תך–תרך… התהפך הבית, שברי־לבנים ורסיסי עופרת עפו בשריקה לכל עבר ועשן ואבק מחניקים וצריחות ילדים מחרידות: “אבא! אמא!” – היא התלבטה בחושך בין עריסות ילדיה המכוסות ערימות טיח וגושי־בטון, מגששת ומתגודדת, והנה טפחו אצבעותיה בדם חם ואברים מרוסקים, אבנר, מנשה ואפרים. עוללים בני שלוש, חמש ושבע, ששכבו על מיטה אחת, לא נענו לזעקת אמם, רק דמם טיפטף מהמצע. שאול ששמר בתחום המושב רץ לעזרה לשמע ההתפוצצות. הרוצחים פגעו בו ונקבו גופו ככברה ונמלטו אל מעבר לגבול.

אם־הבנים חבטה גופה לקרקע ומצחה לכותל עד כי עטפה עליה נפשה והתבוססה בדם בניה והועברה ירושלימה כפותה ורתוקה באלונקה, כי אך נעורה רגע קט – התגודדה שוב והזדקרה בצריחה: “בני! בני!”. היא הפילה את עוברה והיתה מוטלת על ערש דוי, אובדת חושים, כארבע ירחים. מולא־אליה היה מתנודד בחוצות ירושלים, אבל וחפוי ראש, חרב עליו עולמו באחת. אבדו כל סיכוייו, רעיתו מפרפרת בין המוות וטירוף־הדעת, שלושת עולליו שלא טעמו טעם חטא ניספו יחד עם שאול תוחלת חייו. לפרקים היה נושא עיניו למרום ושפתיו דובבות: “ריבון העולמים: תינוקותי נתפסו בעוונותי, ושאול, שאול הגיבור וטהור־העיניים כשאול המלך, למה נפל בידי מרצחים? איככה תעשה פלסתר דברות קדשך: ‘כבד את אביך ואת אמך – למען יאריכון ימיך’, הן הוא קיים מצוה זו בכל רמ”ח אבריו מאז התחייב במצוות". היה נכנס לבתי־כנסיות בשעה שאין איש, פותח את ההיכל ומתריס כלפי מעלה: “איה הבטחתך לשרידי־צאן קדושים: 'והוצאתים מן העמים וקיבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם… בנוה טוב ומרעה שמן… את האובדת אקבץ ואת הנידחת לבב שלם; ‘המוציא לחם מן הארץ’? על מה הפיצותם שוב והחזרתם לרוכלות ומאזני־מרמה ולחזור על פתחי־נדיבים כשכירי־יום ועמלים לתוהו?”

אמנם היתה לו מקצת נחמה מפנחס ואמנון שהשתחררו מן הצבא וקבעו דעתם לא לנטוש את המושב, וכמוהם – גם בני־הדיין, גיסיו ושש שבע משפחות. פנחס אמר: “אבא, גדוד הנס מן המערכה – נדון לכליה!” ודבורה וברכה החרו והחזיקו אחריו: “אבא, אנחנו לא נעזוב את ביתנו עד שתבריא אמא ותשובו”. מולא־דויד הדיין לא מצא פתחון־פה לנחם את בתו וחתנו השכולים ולא מצא דופי באהבתם ויראתם את השם כדי להצדיק עליהם את הדין בברכת ‘דיין אמת’ – על כן גזר על נפשו סיגופי תעניות וטבילות בצוננים, שיגלו לו מן השמים שמץ מסוד נשמתם. באחד לילות הנדודים, באו אליו שאול ואבנר מזוינים כלסטים וידיהם מגואלות וחרבם נוטפת דם. הם נשקו ימינו ואמרו: “סבא, ספר לנו אגדות משיח בן־יוסף”. הוא התחלחל, ניעור משנתו והזדקר על משכבו והציץ בכוכבים, – והנה ראש אשמורה שלישית, ירד, נטל ידיו ופתח בתיקון־חצות, אך דעתו היתה פזורה ולא יכול לכוון לבו, החלום דרש פשרו. הוא עיין בספרי־דרוש על קץ הגלות והאותות העתידים להתרחש לפני בוא הגאולה ומצא שמרביתם התקיימו בעליל או ברמז, וביחוד בלטה הנבואה: ‘אחד מעיר ושנים ממשפחה’. אולם כנראה שיתברך שמו איננו מצרף אלף אלפי־רבבות קדושים וטהורים הי"ד לחיילי משיח בן־יוסף, שעתידים למסור נפשם לפני בוא משיח בן־דויד. שמא הם נתפשו בעוונם שמיאנו לעלות לארץ הקדושה ולקרב גאולת השכינה – על כן נידונו במיתות משונות בארצות הטומאה שיש בהן חיבוט הקבר וגלגולי־מחילות. ומלחמת משיח בן־יוסף נמשכת בארץ ישראל עם ארמילוס הרשע שאינו חומל אפילו על תינוקות של בית רבן. ושאול ואבנר באו לרמוז לו שהם נמנים עם שלושים אלף חיילי משיח בן־יוסף, שעתידים ליפול בעוונותינו, אוי לנו!

נתקררה דעתו של הדיין, במצאו פשר חלומו. שמות נכדיו, שאול ואבנר, מנשה ואפרים, שהם כולם מבני יוסף, היו הוכחה לאמיתות הפתרון. הוא הצמיד את הספרים הקדושים לשפתותיו בדחילו ורחימו, הניחם על הדלפק ויצא לחצר ונשא עיניו למרום והצדיק את הדין בדמעות: “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט”.

זה היה ירח זיו, ניחוחי ארץ הקדושה החיו רוחו, כרע אפיים ארצה, הצמיד שפתותיו לאבני־הקודש של ירושלים והרווה אותן דמעות הודיה שזכה לדרוך על אדמת־הקודש שנביאים ונעים זמירות ישראל שפכו נפשם בחיקה.

נכנס, התפלש באפר ועורר קינות עד עלות השחר וקיבל על נפשו, בלי נדר, לצום בה"ב (שני, חמישי, שני) כל ימי־חלדו כדי לסייע את מידת הרחמים להתגבר על מידת הדין ולפדות את חיי־משיח בן יוסף וחייליו ולגאול את הכותל המערבי ומכון קדשו מיד עשיו וישמעאל.

למחרת גילה את חלומו ופשרו ליוכבד בתו ולחתנו מולא־אליה וניחמם: “אשריכם בני שזכיתם שארבעת צאצאיכם נכנסו להיכל המשיח במחיצת הגיבורים שהקריבו נפשם למען גאולת השכינה וכנסת ישראל”. והוסיף בדמעה: “בני השכולים, הצדיקו את הדין וקבלו תנחומים”.

א

שמטוב היה מופלג מחבריו. בעודו באיבו, הלאה את המלמד בקושיותיו ומרר בבכי – בהתגבר עליו גירסתו.

הוא נולד מקץ עשר שנות עקרות – על כן חרדו עליו הוריו וכל מעיינם היה בו. מאז היוולדו – היה מולא־נפתלי אביו חוזר הביתה משוט בכפרים, מרחק שמונה־תשע שעות רכיבה מזורזת, כל ערב־שבת להשתעשע עם בנו. משא נפשו היה לשלב זרתו לאצבעו הדקיקה של עוללו ולצעוד עמו לבית־התפילה.

בלילי־שבתות היה שר עמו פיוטי־שבת, טרם מלאו לו חמש, ועם דמדומי־שחר היה מלטפו וקורא: “קום בני, והצטרף אל חסידי־עליון בשירות ותשבחות לקראת פעמי־השכינה לגן עדן”.

הוא השכיבו בחיקו, כתום הסעודה השניה, לקיים “שינה בשבת תענוג”, וכנטות צללי־יום הושיבו על ברכיו ולימדו חכמה ומוסר ואגדות על ימות המשיח והבית השלישי עד שפעה הילד בבכי מגעגועים ועיפות.

אותה שעה אימצתו אמו אל לבה, מחתה את דמעותיו בנשיקה וליטפה את קווצותיו הערמוניות־רכות כמשי ושרה באזניו שירי־ערש נוגים שהשתפכה פעם על עריסתו, בשעה שהיה מתענה בתחלואי־ילדות:

"נשמת בני טהורה,

עליו שכינה שורה;

בני בתורה ושיח,

זרועה לו אורה!

בני צדיק תמים,

במצוות יאריך ימים;

יזכה לראות משיח,

מברית כל הקמים!

בני מלא בינה,

לא בלב יטור טינה;

בני ישכון בירושלים,

בצל כנפי השכינה.

בני יקרא השכבה

לאשוני שכבה, –

אזי יעלוני לשמים

המלאכים במרכבה…"

בעלי אגרוף שב’כותאב' התאנו לו על חריצותו ויחסנותו, חבטוהו, קרעו מחלצותיו מעליו והבאישו ריחו בעיני־המלמד הישיש שביקש לשבת בשלווה. גם אביו נזף בו על קשיות עורפו והוכיחו בשבט מוסר, ביחוד אחרי שנולד יוחנן אחיו.

הוא מאס ב’כותאב' ובמלמד שקצרה ידו לשפוט נכוחה ושפך חמתו על חדלי־ישע ונלווה אל אביו לרכול בכפרי־נכרים והתענה שם כארבע שנים.

באחד הערבים ירד אל הנהר למלא כדיו ולהשקות את האתון. לפתע הסתערו עליו המון נערים פרועים בתרועות אימים: “ג’וד, ג’וד!” ויידו בו חלוקי־נחל חדודים ונמלטו כסערה אחרי ששיברו את כדיו לרסיסים והוא כרע תחתיו, מתבוסס בדמו וכמעט איבד את עינו הימנית.

אביו הוכיחו על שבגלל התגרותו ב’קלקוהא' (נערים נכרים) סיכן את עינו. “אנו בגלות, בני, בעוונותינו הרבים, וחייבים להתמרק בצרות עד שיופיע משיח צדקנו ויקבץ נידחינו ויקום את דמנו”.

שמטוב מרר בבכי וקרא: “איני יכול לשאת עוד גלות כפולה זאת מיהודים וגוים יחד. בכותאב שטמוני הילדים בגלל שמנעתם אותי מהתרועע עמם; עד היום הם לוטשים עין לעומתי ומלגלגים עלי. ובכפרים שופכים את דמי משום שאני יהודי”,

“היש לנו ברירה, בני? הן קרוב אתה לפרקך ועתיד להקים בית בישראל, בעזרת השם, ועליך למצוא מחייתך בכפרים”.

“לנוס מכאן, לברוח!” – צרח שמטוב – “אם תעניקו לי הוצאות הדרך, השם יגמול לכם כחסדכם, ואולי אשיב לכם פעם פי־שבעה, ואם לא – אנדוד ברגלי כל עוד נשמה באפי עד שאגיע אל מחוז חפצי”.

ניטלה לשונו של מולא־נפתלי מהתפרצות־זעם זו של בנו השתקן, פעם ראשונה בחייו, ומקץ שעת־דממה לקלק את שפתיו ומילמל, בהתדבק לשונו לחיקו: “איה מחוז חפצך?”

“בית־אבא, ירושלים עיר קדשנו, נפשי כפרתה”.

מולא־נפתלי התחלחל שבעתיים, אם כי כלתה נפשו גם הוא, ל’בית־אבא', אבל הוסיף: " הן גם שם גלות ישמעאל וגם שם נתונים הצדיקים בידי הרשעים, כבכל העולם".

“אבא, יהודי השב לירושלים, משול לבן–מלך שאביו התקצף עליו וגרשו מהיכלו ויצא גם הוא בעקבותיו, כביכול, שכוּל ועיניו כלות לשובו, העבדים והשפחות שנחלו בהפקר, בהעדר אדוניהם, מוכרחים לפנות לו מקום ברצון, או באונס”.

“בני, בית שלישי לא ייבנה בידי בשר־ודם וחלילה לנו מהפר את שבועת “אל תעירו ואל תעוררו”. רק גואל ישראל יקבץ נידחינו ויקים חומת־אש סביב ירושלים”.

“אבא, לא ניוושע בפסוקים – אם לא נדע סודם, כתוב: ‘השלך על ה’ יהבך והוא יכלכלך‘, וכתוב: ‘בזיעת אפיך תאכל לחם’. מי שבוטח בה’ בלי להתיגע – סופו למות מיתת רעב; וכנגד, ‘אל תעירו’, שחז”ל פרשוהו לשעה במשמעות לא לדחוק את הקץ, יש פסוקים רבים ככתבם וכלשונם: “ושבת עד ה' אלהיך”, “שובה אלי כי גאלתיך” “ושבו עד ה' ונעתר להם…” ומלאכי, אחרון הנביאים, מסכם דבריהם: “שובו אלי ואשובה אליכם”. מכאן שעלינו לשוב כראשונה…"

“שם ה' עליך, בני, מה שנון אתה!” – ליגלג מולא־נפתלי – “הן כל כוונת הנביאים היא לתשובה ומעשים טובים”.

“אבא, אין תשובה ומעשים טובים יותר מאשר עלייה לארץ חמדתנו, שכל התורה תלויה בה”.

מרים הטתה אוזן לפולמוס בין בעלה ובנה, נשכה לשונה והבליגה עד שיישנה את יוחנן החולה בשירי־ערש נוגים וזינקה אל שמטוב בבכי תמרורים: “בני בני! ראשית אוני ותקות חיי, דעכו עיני על עריסתך, בזלגן דמעות כתלתלי־ראשך, עתה שהגיעה שעת שמחתך תאמר לאמללני בשכול וגלמוד. הזהו גמולי, בני?!”

“אל תכבידי לבך עלי, אמא. ברוך ה' חננכם השם בילד שעשועים, בן פורת יוסף, ואני אינני הולך למות אלא להגשים שירתך, אמא יקרה, שנחרתה על לוח לבי כמכוות אש, ואל תדמי שבלב קל אני נפרד מכם ומאחי יוחנן, החביב עלי כנפשי”. הוא מחה דמעותיו והוסיף: “כאן אין לי חיים, אמא”.

מולא־נפתלי בכה על בנו ורעיתו שאימצה את ראש שמטוב אל לבה ואמר: "מרים, משולים אנו למשה רבנו שמידת־הדין גזרה עליו: ‘רב לך!’ בשעה שהתחנן: 'רבון העולמים, רצתי כסוס לפני בניך במדבר ארבעים שנה, עתה שהגיעה טובתם אתה גוזר עלי: ‘רב לך!’

“אין המשל דומה, אבא, לא נבצר מכם לעלות עמי, או בעקבותי – אם תבחרו יסורי ארץ־ישראל משפלות הגלות”.

ב

הוא השתטח על כוכי־האבות הקדושים במערת המכפלה, לא רק במעלה השביעית, המותרת ליהודים, אלא במעמקי־המערה, כי מה ערך שני דינרי־זהב לעומת צקון לחש באזני־האבות הקדושים במזמורים של נעים זמירות ישראל: “תפילה לעני כי יעטוף… קולי אל ה' אזעק… אלהים, באו גוים בנחלתך… אלהים, אל דמי לך”…

הוא כיתת רגליו עד טבריה וצפת. אז בשנת תרס"ה (1905), טרם נראו מכוניות בארץ, והוא כמהה נפשו לעבור ברגל במשעולים וארחות שהתהלכו בם נביאים ומלכים. פעמים רבות נטה מן הדרך הסלולה והשתטח אפיים ארצה והרוה את האבנים בדמעותיו.

בלילות התאכסן ב’מדפה' (הכנסת אורחים) שבכפרי־נכרים אשר שמרו בידם מידת אברהם אבינו, בטרם נזרעה בלבם שיטנה, והגנו על אורחים בתחומם.

מקץ ארבעה ירחים שב ירושלימה ברגל בצקה ונפש מתרוננת וכאן שפך שיחו באזני כל הקדושים וחסידי־עליון שימליצו עליו להפר לגלוגי־משטיניו שניחמו את הוריו, כביכול: “אל תמיתו נפשכם לשוא! הוא לא ימצא בירושלים אלא אבנים שרופות ובדוים מעלעי־דם, ישוב אליכם ‘וידיו ארוכות מרגליו’” (בבושת פנים).

משכים היה לכותל המערבי יום יום ושופך נפשו עד צאת הכוכבים, כי לא נותרו בחפתו אלא חמשה דינרים מאשר העניק לו אביו, כדי עלייה וחזרה, והיה חובט מצחו באבנים ומסיים תחנוניו בדמעות: “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”.

רבי לוי הקדים לעלות כעשר שנים לפני שמטוב. רב נכסים היה ונמנה עם עיני־העדה, אך עם כל חריצותו בעניני־ממון היה משול כמשפך בלימוד התורה. לעומתו אחיו הצעיר ממנו נתמנה עם תלמידי־חכמים וקראוהו מולא־עקיבא, בעודו בנעוריו, אם כי קודם שהגיע לשנות כוח נקפד פתיל חייו.

הוא היה ילד שעשועים לאחיו, רבי־לוי, שבו התפאר, כי כל בניו הרבים היו אטומים לתורה כמותו – על כן מיאן להתנחם אחריו – אלא בירושלים, שאליה כמהה נפש המנוח. הוא התנער מכל נכסיו הרבים ועלה עם כל בני־ביתו ויעל אלמנת אחיו וארבעת יתומיו שבכורם טרם הגיע למקרא.

צרור כספו התנדף כרוח טרם ישלים צל קורה עלוב על מאה אמות מרובעות אדמת־טרשים בלב הערבה, בתחום מחנה יהודה והנה חלף החורף ובא הקיץ והם רעבים ללחם וצמאים למים, כי הבור שחצב בתועפות זהב חילחל את את כל מימיו.

לשוא היו כל לבטיו להשתכר בזיעת אפו פת חרבה לעולליו ויתומי־אחיו. בניו טרם בגרו, כוחו בגד בו וחלשה דעתו. הוא לא יכול לשאת עיניו אל רעיתו הענוגה שנבלה כציץ רענן ברוח קדים. היה יוצא לישימון שמסביב מעונם, מסתתר בצל אחת האבנים היוקדות בלהט החמה ושופך נפשו בתהילים עד כלות כוחו.

פעם פגע בו ‘דוקטור מלאך’ שהיה מסייר בשכונות העוני ושאלו לשלומו, אך הוא קם מפניו בבת ראש, נשק ראשי־אצבעותיו וענה: “אדון, השם ישמורך ויחייך, לא יודע דבר, בית, יעל דבר…”

דוקטור מלאך נלוה אליו למעונו, סקר את הדלות המנוולת אשר בה בלטו עוד סימני־עושר שאבד, שטיחים פרסים מתבלים, מולייר־כסף משחיר, מחצלות משי וקטיפה מטולאות. הוא בדק ראש הילדים ועיניהם ואמר ליעל, שלמדה לפטפט ערבית ואספניולית, להביאם לבית חולים לרפוי גזזת, טראכומה ועוד, ושילשל מג’ידות¹ אחדות לרבי־לוי, וכשהלך נבוך, מסמיק ומחוויר חליפות, הצביע כלפי מרום ופייסו: “לכשתיעזר מן השמיים תחזיר לי”.

יעל, שהיתה במיטב כוחה, נעשתה פועלת נקיון ב’שערי־צדק' ורבי לוי חבש מצנפת לבנה על כומתה ארגוונית בעלת פיפים שחורים וחִזֵר על הפתחים. הוא לא פשט יד, רק בפגשו יהודי מהודר הקדימו: “שלום עליכם” וקרא לו ‘מי שברך’ וימינו מרחפת על ראש המתנדב.

הוא הכיר את שמטוב כבן עירו, הושיט לו ימינו ב’שלום עליכם' וכשנודעה לו פרשת הרפתקאותיו נד לו בראשו ויעץ לו: “שוב מייד לחיק משפחתך, בני, פן…” הוא התייפח: " הנך רואה מה שעלתה לי, אתה לא הכרתני, בהיותך עול־ימים, אבל אביך, מולא־נפתלי, היה אחד מלקוחותי וידיד אחי ז“ל בלומדם תורה יחדיו”.

“למה לא חזר כבודו?” – הקשה שמטוב.

“בני” – ענה הלז בקול חנוק מדמעה – “מה יאמרו הבריות, בשוב רבי לוי מירושלים כפושט יד?” – הוא הצמיד שפתותיו אל אבני־הכותל וגנח שעה ארוכה, מחה עיניו ונשאן למרום: “ברוך דיין אמת!” – והוסיף כלפי שמטוב: “בני, בשובך אין חילול השם, חס וחלילה, ולא דיבת ירושלים עיר־הקודש, נפשי כפרתה. יאמרו: משובת נעורים…”

“דומני עלו עם כבודו עוד ארבע חמש משפחות, האם גם הם כה מרי־נפש?”

“הם אומללים שבעתיים. אני זכיתי להקים לי קורת גג משפע ה' וחסדיו הראשונים והם גרים במרתפים אפלים־טחובים ובחורבות של ערבים בשער שכם, בעיר העתיקה, גופן משועבד לבעלי־ביתם ומשתכרים עשיריות² אחדות ביום בכתפות ונשיאת פחי־חומר על כתפיהם הממורטות לטפחות הבנינים וטפם עודנו נאנח לפת קיבר, אבל הם עודם מלאי לשד”.

שמטוב חש שגופו הענוג לא יעמוד בפרך, אך ידע פרק בגננות וגינתו בחצר הוריו היתה למופת. תוך סיוריו בחוצות ירושלים – איקלע ל’רחוב החוילות' אשר נקיונו וגינותיו הנאות הרהיבו את עיניו. הוא צעד הלוך ושוב בלב נפעם ומהרהר: בודאי כל הרי־ירושלים ובקעותיה היו טובעים בגינות ובוסתנים בימי־דויד ושלמה, וכמאליו התרונן בו הפסוק: “עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי…”. אבל נעכרה רוחו שאין אף יהודי בין העוברים ושבים, פקו ברכיו מאנחה, נשען על אחת מגפות וקונן: “נחלתנו נהפכה לזרים, ביתנו לנכרים…” ועיניו נתקשרו בדמעות.

אשה לא־יהודיה השקיפה עליו מדיוטה עליונה, ירדה, פתחה פישפש ונדבה לו מחצית כיכר לחם לבן ועשיריות אחדות. הוא דחה את היד הענוגה – ופלט: “אינני פושט יד, גבירתי, תודה רבה! אני גנן ומשחר עבודה”.

“היודע אתה איזה פרחים שותלים לסתיו?”

“בארצי שתלו ציניות, פלפלים אדומים וחרציות, בעיקר כל מיני חרציות, אולי כאן יש עוד מינים, אך אני עולה חדש”.

“מאין אתה?”

היא הכניסתו לשמע מולדתו והצביעה על הערוגות שיש להפכן ולהכשירן. היא היתה אשת הציר הגרמני, וזה לא מכבר הם עשו בפרס ופרשה באי רצון מגניה ובוסתניה שם, שהנפש לא תשבע מהם לעולם.

מקץ שבועות מספר, כאשר הנצו הפרחים כחיוך ראשוני של תינוק וכל הגינה ליבלבה, – היא המליצה עליו לפני בעלה, בשעת טיולם בשבילי־הגן.

כשלוש שנים היו כל מעייני שמטוב בגינת הציר. גם בשנתו בלילות הגה בה היאך לשפרה עד שתהיה כלילת נוי, ובימים שוטטו עיניו בגנים ומשתלות, שמא ימצא צמח נאה, או אילן מהודר שאין בה, לא משום שהמטרוניתא שילמה לו בעין יפה ועקבה אחריו היאך שהוא מבריך והיאך מרכיב והיאך מתוה שבילים ומשעולים ומתאם את השיחים והפרחים לגינתם, אלא משום שהתכוון לפאר את ירושלים להיות משוש כל הארץ כקדם.

יש והמה לבו בגעגועים, חסה בצל אחד האילנות ושפך שיחו בפזמוני־תהילים בניגון נוגה ועיניו פלגי־מים שיזכנו השוכן בציון להקים לו נוה בנחלת קודשו, בין נדחי־ישראל שיתקבצו הארבע כנפות הארץ, ככוכבי־השמיים לרוב, והם בונים, נוטעים ומפארים את ירושלים כימי דויד ושלמה, אך גינתו הקטנה עולה על כולם, מגדיו משובחים וריחניים יותר מפירות גינוסר ושלל פרחיו מבשמים את החוצות בריחם כניחוח הנודף למרחוק, ובשלוש רגלים באים עולי־רגל, כיתות כיתות, להינפש בצל אילניו ולהשיב נפשם בברכת ‘עצי, עשבי, הנותן, העץ והאדמה’, ופיהם הלל והודיה שככה לנו בארץ חמדתנו.

ג

האשה ובעלה הציר נסעו לנופש, כדרכם מדי שנה בשנה, ומפתחות החצר מסרו בידי שמטוב עד שובם, אך הפעם הם שבו רק לארוז את חפציהם ולהפליג לארץ אחרת, והבאים תחתיהם פיטרוהו באמתלת־שוא והמירוהו בחסן, ככל שכניהם שפרצוף יהודי לזרא להם.

רבי לוי נטפל אליו: “בני, רואה אני שגברה עליך שוב מרה שחורה, בר מינן, כמימים הראשונים לעלייתך, האם טרם חסכת הוצאות החזרה?”

“חלילה מכבודכם, רבי־לוי, שתזכירוני ארץ־הטומאה” – סנט בו שמטוב – “ברוך השם יש בחריטי תשעים דינרי־זהב טבין ותקילין, רק העלבון שגם כאן הננו זקוקים לנכרים והם ישפילונו עד עפר מטריף את דעתי עלי!”

“בני, משיח טרם בא, אך בעזרת השם רוח הגאולה מפעמת בלבבות ועולים מכל הארצות, זעיר שם וזעיר שם. רק תמול שלשום היה ביתנו בלב המדבר, ובגלל יללות התנים נדדה שנתנו, ועתה הננו כבר בלב השכונה שהקימו יהודי־פרס ואורפה. בחור בגילך שנטש את הוריו ואת כל מחמדיו בגלל ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, מחויב להקים משפחה ולקיים ‘פרו ורבו’ אשר בזכותם יופיע הגואל ויפדנו מידי עשיו וישמעאל”.

שמטוב נשא את שושנה, בתו של רבי־לוי. היציע ששימש לו עד כה מלון לילה בלבד עבר לרשותם כליל. קיטונה של שושנה שנבנה לשמה, בהיותה בת יחידה בין אחד־עשר אחים, נקרע לו פתח כלפי הרחוב והפך להם לחנות מכולת.

סעודת המצוה נערכה בבית־הכנסת שהוקם בידי־העולים מקרשים ופחים, מיד בהצטרף המנין הראשון, אך שמחתם היתה מהולה בתוגה, כי החתונה נערכה כשל אלמנים וגרושים, בר מינן. לא נמצא בשכונה כלי־זמר לשמח בם את החתן והכלה, אם כי ביזבז שמטוב עשרה פאונים (ליש"ט) על יינות ומשקאות, בשר ומגדים, קליות ומעדנים.

מולא־רחמן שהיה גבאי, חזן, רב, דיין ומלמד, היה המשמח היחידי, הוא החזיק באזור רבי־לוי ויצאו במחול, בנפנפם מטפחות משי מעל לראשם בקצב הזמר: “מה־רה אדו־ני אלו־הינו יי־ש־מע בע־רי י־הו־דה וב־חו־צות ירו־ש־ל־ים קול ש־שון וקול שמ־חה קול ח־תן וקול כ־לה…”

דינרי־זהב של שמטוב הפכו למלאי שנאכל על יד על יד, כי הלקוחות היו אודים מוצלים מכור הגלויות, וכל פרוטה, אם שריד ממונם, או אם הביאוה בנפשם בירושלים המתנכרת, כביכול, היתה יקרה לבלי חוק. הקניות הדלות והעמידה המייגעת על המקח לא הותירו להם אלא אבק המאזניים ומדי שנה נוסף פה חדש בסימן טוב ומזל טוב.

מיטת הברזל של הכלולות פינתה מקומה לעריסת־התינוק מקץ שנה, וכעת חיה פינה זה את עריסתו לאחיו שעמד בתור וזה טרם ימלא שנתו שוב כרסה בין שיניה ושכב גם הוא על המרבד הפרוש לכל שטח היציע.

שמטוב הענוג שהיה אמון על מעדנים, כבן יחיד להוריו, הסתפק בפירורים עבשים שקנה בפרוטות מחזרו על הפתחים. ועולליו עטו על תרמיל סבם ושמחו על פרוסת כעך כעל מעדני־עולם והתרפקו בחיקו, כולם כאחד וכמעט חנקוהו מרוב חיבה ונשיקות, אך שושנה הרחיקתם בחיוך אמהי ונזיפה: “סבא עייף ואין לו כוח לחבק את כולכם, נישקו את יד ימינו אחד אחד ותברכוהו ‘ליל מנוחה’ ולכו לישון!” הם הסתערו עליו שוב ומילאו פניו וידיו רוק: “סבא ליל מנוחה! סבא שלום עליכם! סבא בוקר טוב! סבא מי שברך! סבא לתיאבון!” “די די! טפשונים שובבים!” השתיקתם שושנה אמם, החזיקה בזרועם והכניסתם ליציע. עתה התחילה ההשתוללות שם, התהפכו על ראשיהם, התחבאו תחת המזרנים, פגעו איש באחיו, בכו וצחקו יחדיו, אך בנציון הבכור שזכה כבר להימנות עם תלמידי מולא־רחמן בטרם מלאו לו חמש, התמקם על ברכי־סבו, ליטף זקנו הכסוף ושאל: “מה זה סבא?”

“זה זקן, כבודו של אברהם אבינו”.

“מי זה אברהם אבינו, למה זה לבן, לא כמו של אבא שחור?”

אברהם אבינו הוא סבא שלנו וכשתזכה להזקין – גם לך יהיה זקן לבן".

“אברהם אבינו, סבא שלך, היכן הוא עכשיו?”

“הוא בגן־עדן”.

“זה בירושלים?”

“די פטפוטים, בנצי!” – נזפה בו אמו – “מחר עליך להשכים לבית־הכנסת עם אבא ואחר כך לכותאב. תגדל, אם ירצה השם, תלמד תורה ותדע הכל”.

שמטוב לא קיים סעודת מילה לגואל בנו שנולד באותו תשעה באב שנזדעזע העולם מסופו עד סופו מן הבשורה הרעה שקיסר הרשע יצא בראש רבוא רבבות להחריב תבל ומלואה, אך השמועה היתה מהולה בנחמה פורתא שהוא ידידו של השולטן ושלום יהיה על ירושלים.

חנותו של שמטוב התרוקנה זה מכבר, התגרים נשו בו ולא השאירו לו אלא חצי שק מלח ושלושה שקי קמח אוסטראלי ששרצו תולעים.

שושנה ובן־ציון קוששו בשדה כל השבוע, ובערב שבת נעלו את שער החצר, משום עין־הרע ואפו את הפיתה הלבנה־ריחנית על המחבת, לכבוד שבת קודש, טעמה היה כטעם המן לעומת תורמוס שמרירותו לא פגה למרות שבע שליקות וחילמית וחלגלוגה וסרפד שלקטו ליבשו ונזונו מהם כל ימות השנה.

היא הודתה להשם על הנס שעשה להם בקמח הפלאי שעמד כמעט עד בוא האנגלים ובניה שבעו לחם לפחות משבת לשבת וקיימו שלוש סעודות כהלכה ב’המוציא' וברכת המזון וניחמה את בעלה: “אבי־בנצי, הבה נבטח בהשם, כי הימים הקשים יחלופו, ילדינו יגדלו, בעזרת ה' ויבואו עלינו עוד ימי־שמחה ואושר”.

שמטוב היה יושב בחנות, משועמם כל היום, הספר פתוח לפניו ואותיותיו פורחות, בלילות נדודים היה נלפת באנחה פעמים אין־ספור, משכים לתיקון־חצות ולבו בל עמו, יורד לכותל המערבי ותפילתו טרופה, בהיזכרו בעולליו מזי־הרעב שעורם צפד עליהם ומגעגעים בקול חנוק כגורים דוויים – והוא מחיש צעדיו בחזרה שמא כבר גוועו.

פעם ראה את אביו קורא את הפיסקה: “בעת מגפה כנס רגלך ובעת רעב פזר רגלך”.

למחרת יצא לשוט בחוצות ורגליו הוליכוהו אל ‘רחוב החוילות’ והנה כל הגינות עלו קמשונים ועשבי־בר, ביחוד גינת הציר שהשקיע בה פעם כל מאודו. הגננים הערבים התגייסו, או ערקו להרים. הוא נשען על הגפה משועמם ושקוע, פתאום אח! נאנק מבעיטה מרסקת באחוריו, ובהפכו פניו חשכו עיניו ממטר סטירות. קלגס חמוש הרעים עליו בקולו: “פראר פזוונג, היידה!”

הציר ורעיתו ירדו לצעקותיו המחרידות ופנו אל הקלגס: “יאבאש־יאבאש, יה שוויש!”

“אני נתין פרסי, אדוני, והנה זהותי…” מחה שמטוב דם שיניו ואפו – ופתח בהסבר מתחנן.

“אין היום פרסים, טורקים וערבים!” – התריס הקלגס – “כל המוסלמים ונתיניהם חייבים לצאת למלחמת־קודש על הכופרים”.

הציר ששב ירושלימה לא מכבר, לא בתפקידו הקודם, אלא כקצין מתאם בצבא, הכיר את שמטוב בקולו, כי כעת היה מגודל זקן ומצומק כגרוגרת, והוא שאל את רעיתו: “האין זה שמטוב גנננו?”

“כן כן, אדוני היקר!” – ענה שמטוב בגרמנית – “אני טיפלתי בגינתכם למעלה משלוש שנים. ראו מה שעלתה לה עתה!”

אשת הציר הכניסה את שמטוב לחצר והזעיקה את פטמה העוזרת להדיח את הדם מפניו והציר שלח את הקלגס וצייד את שמטוב ב’ווסיקה' של פועל בצבא ושלחהו הביתה לשלושת ימי־הבראה, מוענק שיורי צרכי־מאכל משולחנם.

הוא עבד במוסך ושב למעונו מדי ערב, נושא בתרמילו פכסמים, פרורי־דבילה וצימוקים באושים, פסולת הצבא הגרמני לילדיו מזי־הרעב, אך מקץ ירחים מספר העתיקו הגרמנים את מחניהם הרחק צפונה ושושנה מנעתו מהילוות אליהם. היא אימצה ראשו אל לבה, באחד לילות החרדה, לרעם יריות הבריטים ושריקות הכדורים שהעיפו את רעפי־הגגות, ומיררה בבכי: “אנא, אל תלך, טוב לי ולאפרוחי לחסות בצל ה' תחת כנפיך מכל מנעמי־עולם, נחיה יחד ו…” היא החניקה את דיבורה בדמעות.

שבועיים היה מסתתר בחלל צר שבין הקרקע ותחתית ההיכל שבבית־הכנסת, עד שלפתע התדפקה שושנה בנשימה קטועה: “נס חנוכה, אבי־בנצי, נס נס! אנגלים! אנגלים רבים כחול הים!”

היה יום־סגריר. עיני שמטוב זלגו דמעות למראה רעיתו ועולליו היחפים, העטופים מלחים מנומרי־טלאים, עיניהם שקועות בחוריהן וצוארם כה דק ומגוייד שניתן למולקם באפס יד.

שושנה ידעה את לבו ועודדתו: “אבי־בנצי, חייבים אנו לשמוח ולהודות לה' ששמר נפשותינו ונפשות ילדינו עד כה ובעזרת השם תסתדר אצל האנגלים יותר טוב מאשר בצל הגרמנים. ראה, ראה!” היא הצביעה על חבורת חיילים, חסונים־תמירים שחנו בכיכר סביב, כארבה לרוב ואינם אוספים מעל הארץ את האורז והסוכר שמתפזרים. לסוסיהם האבירים מאכילים גבישי־סוכר ומחלקים כעכים ושוקולד לילדים, המכרכרים סביבם.

הוא נתקבל כפועל מוסך ונהג, שהיו אז יקרי־המציאות בארץ, בחברת אדון ששון שעלתה ממצרים בעקבות הצבא הבריטי ופתחה מחסני־בדים.

ד

כאשר אך רווח מעט לשמטוב התחילו כוססים את לבו געגועים על הוריו ועל אחיו שהיה כבן חמש בהיפרדם. עם קשרי־דואר הראשונים שלח להם טליתות, תפילין וסידורים נאים, דפוס ירושלים עיה“ק בצרוף עשר ליש”ט, ראשית הפרעון לאביו ואיגרת נלהבת בלשון הקודש על בשורת ‘הבית הלאומי’ ועל פעמי־הגאולה ועולים הנוהרים ירושלימה ממצריים ומעבר לעם: “…אבא יקר, הגיעה השעה שכל נידחי־ישראל ינפצו אלילי־זהב של הנכר וישננו את הפסוק בגיל ורעדה: ‘סורו סורו צאו משם’…”

מענהו של יוחנן היה הגה והי וצידוק הדין: “הצור תמים פעלו”. אבא, מנוחתו עדן, התפלץ לבו מיגון בתחילת האנדרלמוסיה, כי נטשנו בכפרים מחסני־בדים אשר הכינונו לעונת האסיף והחורף ואסמים מלאים תבואות החורף שהכפריים פרעו לנו מקצת חובם ונמלטנו על נפשנו בעור שינינו, ה' נתן וה' לקח. ואמא ז“ל נפטרה שנתיים אחרי אבא, בשעה שאנשים ניספו בחוצות כזבובים, ונטמנו בעפר בבלאי שעליהם, באין תכריכים בשום דמים שבעולם, אך אמא ז”ל זכתה בתכריכי־פשתן שבשבילם מכרתי את ביתנו ועתה אני גר כשכן במרתף אפל. אח יקר, אני אובד בעוניי ולשוא אגרתך, ‘לנפץ אלילי־זהב’ מי יתן ושבענו חררת שעורה, אפויה על גללי־בהמות שהנערים מנדבים לנו".

שמטוב הוסיף לשלוח לאחיו חומש, משניות וספרי־דרוש דפוסי ירושלים עיה"ק, מובחרים ונאים בצרוף סכומי כסף ואגרת שמרביתה פסוקי־נחמה ואגרות על הגאולה העתידה “שהיא מפציעה ועולה לעינינו יום יום”.

הוא האמין שבזכות חסדיו לאחיו האיר מזלו, כי מיד בעקב המשלוח הראשון התפרקה חברת האדון ששון והוא זכה באחת המשאיות החזקות בחצי חינם והפכה לאוטו והעביר נוסעים לתל־אביב וחזרה, וכשרבו כמותו וירדו איש לחיי־רעהו, – התאחדו לחברה שפעלה במאורגן.

הוא קבע דעתו להעלות את אחיו, אך שושנה מנעתו, באמרה: “חוששתני שאהבה ומצוה זו יהפכו לנו למפח־נפש ולחילול־השם, חס וחלילה, כי לא נוכל לצאת ידי־חובתנו להם לעולם, כל תלונותם יהיו עלינו ואפילו את מעידת־רגליהם יתלו בנו”.

רבי לוי נכח באותה שעה, כי מעת שמנעוהו בניו מפשוט יד וכלכלוהו בכבוד התעטף בחלוקא דרבנן, כחכמי־ירושלים, הקדיש מחצית ימיו לה' בכותל המערבי ובתי־כנסיות ומחציתם להלוך בחוצות, להשתחוות לעומת חורבות, שרידי־מחמדינו ולנשוק ראשי־אצבעותיו בדחילו ורחימו ולשאוף אוויר־הנשמות של ירושלים. ובערבים היה מבקר אצל יוצאי־חלציו לשאול לשלומם ולשמוע בשורות טובות על קיבוץ גלויות ובניין ארץ־ישראל.

הוא הצדיק את בתו בהוכחה מדברי־אחיו מולא־עקיבא: “אחי, זכר צדיק וקדוש לברכה, היה אומר: כשם שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה, כך אין ארץ־ישראל מתחבבת אלא על מי שמתמרקים עוונותיו ביסוריה, ואם יהודי עולה אליה כדי לשחר בה את תענוגות העולם הזה ולא כדי לחונן את עפרה – סופו להוציא את דיבת הארץ, בר מינן, ולהתגלגל בנשמת המרגלים”.

אגרותיו של שמטוב לאחיו עברו מיד ליד, אמהות הגישון אל פי עולליהן לנשיקה ובישרו אשה לרעותה: "בשבת יקראו בבית־הכנסת מכתב מירושלים ובעת הקריאה מררו בבכי: “אוי לנשמותינו הגלגוליות! בזכות מה נזכה לנשק קבר רחל אמנו ולהשתטח לפני הכותל המערבי?!”

ירושלים שהיתה רחוקה ככוכבי־שמים היתה לשיחת־היום, חלומות לילה וגעגועים לוהטים, בגלל מכתביו של שמטוב, משולה לאהובה שנשבתה ואבדה והנה בשורת־גיל שהיא עומדת בטהרתה ומצפה בכליון עיניים לדודה־גואלה שיבוא ויפדנה.

בין כה וכה והעולם שוב החשיך – הפעם באברותיו השחורות של היטלר, שחיק עצמות, וניתק הקשר בין שמטוב ואחיו. הוא חידש מכתביו ביתר התלהבות על החלוצים המקימים את אושיות הבית השלישי ולא הסתיר את התלבטויות העולים, את התכחשות השר הבריטי להבטחת ‘הבית הלאומי’ ‘כגוי שאין לו אמונה אפילו בקבר’ ואת התנקשויות הערבים בהסתת המופתי הרשע, ראש מרצחי־חרש, אבל תלה אותם בחבלי משיח, ולסימני־הגאולה אסף מיוגבים וכורמים יהודים פירות הארץ ותנובתה ועטפם בניירות שכתובים עליהם באותיות של ספר תורה שלושת הפסוקים של סוף עמוס ושלח להם.

מענה יוחנן היה הפעם כולו יאוש ומצוקה, הוא לא הצדיק את הדין כבראשונה, כי אם הטיח דברים כלפי מעלה: “כביכול קצרה ידו לפדות את עמו – על כן גזר עליהם כליה. מקרוביה של בגום אשתי נספו עשרים ושלוש נפשות ברעב ותחלואים ואני טמנתי באדמה חמישה בנים תוך שש שנות המלחמה, נותרו לפליטה רק נחמה הבכירה ומלכה, יאריכו ימים כעפר אחיהן, וזה בזכות קמיעות שיך חסן שאמונתו הבל וריק וסממני ניסן הרוקח, ועדיין חייהן תלויים בשערה, כי קלף פניהן ככרכום ושוקיהן כקנה מעוקל ועזרה שאתה שולח לי בנדבת לבך – אין בה סימן ברכה, כי בעוונותי נשרפת כנעורת באש, אפרע מקצת חובות ושוב אעמוד בפני שוקת שבורה ואגרותיך המלאות הלל והודיה לארץ הקדושה חותות גחלים על ראשי, היש לי אבא שיתמוך בי לעלות?”

ה

אותה שבת שהגיע שליח הסוכנות לעיירה ההיא ובפיו בשורת הגאולה: “ואשא אתכם על כנפי־נשרים ואביא אתכם אלי” – היה יוחנן כהלום יין. לפרקים קרא בקול־בכי: “אחי לא כתב לי עד כה אף מילה אחת: ‘עלה!’ פן אבוא עליו בתלונות, רק בזק מלח על פצעי־לבבי, בשננו מדי פעם: “ארץ־ישראל נקנית ביסורים ואשר נכספת נפשו לחסות בצל כנפי־השכינה – אסור לו לבטוח באדם שהיום כאן ומחר בקבר”. ולפרקים היה קורא במכתבי אחיו בצהלה, משום שמרבית דבריו דומים היו לדברי השליח – “שליח־המשיח” קרא לו, כי הוא לא גרס “סוכנות”, שגם חז”ל ביארוה שונות, ויתכן שיש כאן רמז למשיח לפי תשר"ק או נוטריקונים וגמטריאות שחכמי־ירושלים בקיאים בהם.

הוא לא עצם עין בלילות, ובימים שוטט בחוצות באין מרגעה בצפייה ליום המיוחל. מעט מטלטליו היו ארוזים כבר ממוצאי־שבת ובהשכימו עם שחר יום שלישי שהוכפלו בו ‘כי טוב’ מצא בשדה־התעופה את כל מצפי־הישועה על צרורותיהם למרות ניקוב שמות המאושרים שזכו בגורל, או בדרך אחרת לעלות הראשונים.

יוחנן עשה במעברת בית־שאן יממה אחת, בתקופת תמוז. כשבע שעות מקץ רדתם מהמטוס זכו לפנקסי־מזון של דב־יוסף, ועד שנתברר להם טיבם נסגרה הצרכניה. למחרת היא השכים שמה, ואשתו – לברז מיים לשתייה. בשובו בצהרי־היום מצויד בככר פת־קיבר, זוג ביצים, מאה גרם דג פילה, קורט סבון וחבילת מרגרינה מצא את בגום שרועה על המיטה המזוהמה ובנותיה אופפות אותה ומיללות מרה. היא מחתה אפה וסנטה: “אחרי שנמעכו כל עצמותי בין גושי־בשר מיוזעים ומבאישים והחמה קופחת על ראשי ככדור לוהט מבוקר עד כה – דחפוני־בוססוני ודלי המים נהפך על ראשי”.

“זאת ירושלים? זה גיהנום!” – צרח יוחנן – “ימח שמו וזכרו של אחי, שהוליך שולל את כל העולם!”.

אותה שעה עמד שמטוב בפתח האוהל, נפל בחיק אחיו ובכה על צוארו: “אחי אחי, אוי ואבוי לי, מה זקנת, הן צעיר אתה ממני בעשר שנים ויותר וכולך שיבה ועורך צפוד עליך כישיש בן שבעים, שבע תלאות”.

הוא הנחם מיד אל המקלחת, הלבישם חליפות נאות שהביאן עמו והסיעם במכוניתו ירושלימה אל הדירה ששכר מהסוכנות, שני חדרים עם מטבח רחב־ידיים, מרפסת ארוכה וחצר מוקפת חומה, וריהטם בכלים נאים, אם כי לא חדשים, ושושנה ערכה להם כרה דשנה מכל טוב אשר נמצא בירושלים בימים ההם, מחוץ לרשותו של דב־יוסף. כך למחרת ולמחרתיים, וביום־השבת איכסנום על שולחנם במעונם, שבת אחים, ובמוצאי־שבת בילו יחדיו בקולנוע.

בהיפרדם ב’שבוע טוב וליל מנוחה' צוהלים ונוגים כאחת, כי מעולם לא היה להם שבוע כה נעים, – רינן יוחנן אחרי אחיו: “כל טובותיו הן כסות־עיניים ובלימת־פה, לבל אחקור ובל אדרוש כמה ניצל את אבא ז”ל שהקים לו חוילה כה נאה ורכש מכונה גמלונית זו ומטפח בניו כנסיכים".

“אינך צריך להתבייש” – עודדתו בגום – “מה שהיה לאבא בחייו שייך לשניכם. אמור לו: 'אם אתה אח נאמן וטוב – עליך לחלק עמי את כל ירושתנו חלק כחלק”.

שמטוב התלבט רבות במה יכלכל אחיו את בני־ביתו בכבוד, והוא כה חלוש וקשיש מאמן ידו למקצוע ואינו שומע שפות. לבסוף קבע דעתו לקנות לו חמור קטן ועגלה והובלת משאות קלים, ונחמה בתו שמלאו לה כבר שבע־עשרה תעזור לשושנה זמן־מה ומשכורתה קודש לכלולותיה, ומלכה תלמד לעת עתה.

הוא גופו ישב על דוכן העגלונים ונהג את העגלה לחצר אחיו לשמחו בהפתעה, אך הלה קימט גבותיו והתריס: “רצונך לעשותני רע לחמור… תודה רבה לך!”

זיעה צורבת וקרה ביצבצה מגופו של שמטוב, אך הבליג על עלבונו מפי אח כפוי־טובה ואמר בשפל־קול: “אחי, המסוגל אתה למשהו מכובד יותר ונעים לפי בריאותך הרופפת עתה?”

טרם חלף שבוע התגעגע שמטוב לאחיו, לבו נקפץ פן עגלונות אינה לפי כבודו ושמא אינו משתכר בה די מחייתו ויש גם חשש לתאונות דרכים. משא נפשו היה להשכיח זרותו פה ולהכניס בלבו שמחת יהודי הנהנה מאווירת ארץ־ישראל.

יוחנן השפיל עיניו וענה לו זעומות: “עודנו חיים”.

הוא שלח לו לכבוד שבת אומצת בשר, ביצים מספר, קורט חמאה, ירקות ומגדים. אך נחמה שבה עמם ועיניה עששות מבכי: “אבא הרביץ לי”.

בינתיים רעשה השכונה מרינון: “שמטוב עשק את אחיו המסכן והציגו ככלי ריק ועתה הוא משוטט בחוצות כעגלון”.

מולא־רחמן הגבאי הזמין את שמטוב והוכיחו בדברי־כיבושין: “תורתנו הקדושה הזהירתנו רבות על הונאת הגר שאינו מבני־ישראל, על אחת כמה וכמה צאצאי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב וקל וחומר אחינו, שאר בשרנו שנצטווינו: “ומבשרך לא תתעלם”, לא טובה השמועה אשר אנכי שומע, עליך, מולא־שמטוב, לא האמנתי!”

שמטוב התנצל: “מולא־רחמן, השם בוחן לבבות שגמלתי לאחי יותר מהשגת ידי, ושמועות־שוא מקורן בשנאת־חינם וצרות־עין. אנא, כבודו יווכח בזה!” – הוא שלף מחפתו אגרת שכתב אביו בערוב ימיו ויוחנן גופו שלחה לו מקץ ארבע חמש שנים, כתום המלחמה.

מולא־רחמן קרא בין השאר: “שמטוב, בן יקיר, השם ישמורך ויחייך בצל כנפיו אשר ערגה נפשך. עתה אשוך בשרי מנוחם שקפצתי ידי ממך ולא הענקתי לך מאתיים שלוש מאות ‘פאונים’ (ליש"ט) שתרכוש חלקה מאדמת הקודש, שמא בזכותה היינו ניצלים. אוי לי, בני! לבי שהתאכזר עליך מתחתך עתה שאתה מתמוגג שם בחרפת רעב ואנו כאן בחוסר כל. בטוחני שלא נותר בידך מאומה משלושים פאונים עקב שכר האנייה והוצאות הדרך”.

מולא־רחמן ביקש מחילה והודה: “רינון הרוכלים העבירני על דעתי והכשילני כמעט לעבור על שלושה עשיים: ‘ושאלת ודרשת וחקרת’ אנא השאר בידי את האגרת להראותה לאחיך”.

יוחנן נפל למשכב מרוב יאוש, חומו עלה בבת ראש לארבעים מעלות, ודימדם ללא־פוגה. שמטוב אזר כל אונו להציל את אחיו וישב על יד מטתו שעות רבות ביום. כאשר הוקל לו מעט, נשק מצחו ושאלו: “מה לך אחי?”

יוחנן פקח עיניים שטופות דם והתריס כלפיו: “עשיתני רע לחמור ובמקום לרפאותני בביתך – סגרתני כאן בידי־רופאים שכל חכמתם לבקע בטן ולמצוץ דם החולים, חדשים לבקרים, ועודך שואלני מה לי?”

שמטוב הבליג ומילמל: “הירגע־נא אחי, התרגזות קשה לבריאות”. ומקץ רגע הוסיף: “מסופקני אם יש בכל פרס רופאים מומחים ומוסד כ’הדסה'. בכמה ‘אבינו מלכנו’ (תחנונים) עד שהכנסתיך, כי כל המבואות מלאים עד אפס מקום ומה יכולתי לעזור לך בביתי?”

“ניסן הרוקח במעט סממניו ושיך חסן בקמיעותיו שאומרים: ‘הוא הבל הבלים’ היו מרפאים את החולים יותר מהר מכל המומחים שלך” – התריס יוחנן.

“אני מקוה שבצאתך בשלום, בעזרת השם, תשתדל לרכוש לך מעט דעת בהוויות העולם, ואז השגתך תהיה שונה”.

“כל דעתכם בהוויות העולם היא לגזול דלים ולעשוק אביונים!” – יצא יוחנן מכליו. – “ישראל, רחמנים, בני־רחמנים, שולחים לכם מכל אפסי־ארץ תועפות זהב לעולים אומללים שנמלטו לארץ הקדושה בעור שיניהם ואתם מקימים לכם ארמונות מלכים וטסים במכוניות־פאר ותרים ארצות־נכר אחרי תענוגות ומעדני־עולם, ואת העולים דוחסים באוהלים ופחונים במעברות, הרחק מקריותיכם”.

נסתתמו טענותיו של שמטוב, מחה עיניו שזלגו דמעות וקונן חרש לנפשו: “אח היה לי, עולל טהור־עיניים, נפשי קשורה בנפשו. גלים זדונים הפרידונו. מאמצי ידינו היו לשוא, הן נפגעו בסלעי־מגור ושבו שותתות דם. בלעונו תהומות”.

• נגה דורון ארד
• נורית רכס
• צחה וקנין-כרמל
• נוגה ברנר
• נורית לוינסון
• קיילא קפלן
• אסף ברטוב