א.

בשנת תרצ"ג יצא בתל־אביב רומאן מחיי עולי פרס בשם “לבטים” מאת אברהם כהן מזרחי, תושב פתח־תקוה, אף הוא מעולי פרס. הסיפור יצא (בהוצאת “אמנות”) בשני כרכים קטנים ונאים, בכריכת בד תרוגה, והוא עשה רושם בזמנו וזכה להערכה חיובית הן בגלל הנושא והתוכן האכסוטיים והן בזכות סגנונו העברי הנאה, הספוג מקראִיוּת ולשון־חכמים במזיגה טבעית ותמה. סמוך לזה התחילו להופיע פה ושם, בחתימת־שם אברהם עמיצור, סיפורים קטנים וציורים, כתובים בכנות ובצמצום. תחילה בחוברות “הדים” של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, הסופרים שאברהם כהן מזרחי מצא בהם עידוד וסעד לרוחו, וכן ב"גליונות" של יצחק למדן (כגון הסיפור “וכיפר אדמתו עמו” בשנת 1945), ואחר־כך גם ב"בוסתנאי" של משה סמילנסקי, וגם ב"מאזנים" וב"הארץ", ובשנים האחרונות פירסם עמיצור סיפורים אחדים גם בקבצי “קטיף” היוצאים לאור בפתח־תקוה. כל הסיפורים האלה נושאיהם היו תלאות ולבטי לבטים של עולי פרס וקשיי התנחלותם ומעלות־ומורדות של מיזוג־העדות.

עם אברהם כהן מזרחי היה לי בשנים ההן קצת מגע, בעיקר מתוך חליפת־מכתבים קצרה, הודות לחוג ידידים משותף בפתח־תקוה, הסופרים יעקב רבינוביץ ושלום שטרייט והפילוסוף צבי דיזנדרוק, כולם כבר בעולם־האמת. אבל זמן רב לא ידעתי שאברהם עמיצור וכהן מזרחי איש אחד הם. הדבר נודע לי כשקיבלתי ממנו כתב־יד של רומאן שנושאו לבטי־חיים של בחור יהודי בפרס, יודע נגן, חנוּן ותמים עם נפשו, בתוך מקלעת של תיאורים ושברי פאבולה מחיי יהודי פרס ורודפיהם המוסלמים הקנאים, על רקע ההווי של יהודי משהד האנוסים, “הג’דידים”, ופרשת עלייתו של אחד הגיבורים לארץ־ישראל. הסיפור דובב ללבי, ולקחתי דברים עם אנשים מסויימים כדי להוציאו לאור, אך השתדלותי לא נשאה אז פרי.

ורק כאשר נוסדה בירושלים אגודת “שלם”, במטרה להוציא שורת ספרים של סופרים עברים, באה שעת הגאולה גם לאותו רומאן של אברהם עמיצור, שהיה גנוז כעשרים שנה בקופסת המחבר: “הנידחים”, רומאן על אנוסי משהד ועל התשוקה לציון בקרב הגולה הפרסית הנאמנה למסורת, החיה כמו במחתרת, רפודה שטיחים יקרים, לפעמים אפילו בעושר, אבל מושפלת ובלתי־פרוֹדוּקטיבית.

סמוך להופעת הספר נפטר המחבר לעולמו.

ב.

נתעכב־נא מעט על “לבטים”. יש בו ברומאן זה של עמיצור משהו מלבב ובלתי־אמצעי. מיד בפתיחתו הוא מכניסנו לעולמה של יהדות פרס על־ידי ציור־הווי נאמן ומיוּמן, המוסר כלאחר־יד את האופייני והמשותף לטיפוסים השונים של גולה ידועת סבל זו. אפרים, הגיבור הראשי, אלמן צעיר, טהור־לב, ירא־שמים ויודע־ספר, נלהב בתשוקתו לירושלים ומתלבט בבקשת דרך לקיים את נדרו: לעלות ציוֹנה. אין שום סימן ברומאן לכך שהוא יודע על הציונות או שמע על הרצל – קרוב לוודאי שלא שמע ולא ודע: הוא ציוני לפני היות הציונות. אבל אביו וכל בני הבית רואים בשאיפתו זו של אפרים דמיון־שווא ותעתועים, ובלחצם כי רב הוא נושא לאשה את בתו של סוחר אמיד, רתחן ועם־הארץ למחצה. הלז, אם כי כבר היה לא־אחת בסכנת חיים לרגל מסחרו עם הכפריים, המאמינים שמיצווה היא לענות יהודי, הריהו דוחה בחלחלה ובזעם כל רעיון על יציאה מפרס לארץ־הקודש קודם ביאת המשיח. הוא ואשתו הדעתנית מהססים תחילה להשיא את לאה בתם לאפרים, שמא יקום זה ויברח חלילה עם בתם לירושלים.

מקץ שש־עשרה שנה אפרים עודנו בפרס, נשוא ללאה הסכלה. עתה שישה ילדים לו, מסחרו פרץ והוא נתעשר. אבל בתו הרכה נתפתתה למשומד ופנתה עורף למשפחתה ולדתה; ובנו הקטן מת עליו – כפי שהוא סבור, משום שלא קיים את נדרו לעלות לירושלים; ויום אחד פגעו בו מוסלמים קנאים, הכוהו מכות רצח והחריבו מחצית ביתו המפואר. עכשיו גם כנוּם, אחותו החכמה ובעלת־המרץ של אפרים, כבר עומדת לימין אחיה, שהתשוקה לציון שבה ונתעוררה בו ביתר עוז. לאה אשתו – פיה מלא בכי וקללות, סבורה היא שרק עין־הרע היא שהמיטה את כל האסונות על ביתה, וכנוּם מגלה לה בלחש את הסיבה האמיתית למות תינוקה:

“עשרים וארבעה ימים אחרי לידתך הטלת אוד עשן מבעד לָמפתן במוצאי־שבת ובלי אזהרה [והמחבר מסביר בשולי העמוד: המפיל דבר־מה ארצה, צריך להזהיר את השדים ולומר “בשם אלוהים”]. אמנם אני הזהרתים שבע פעמים, יצקתי מים במקום ההוא ומחטים תקעתי, אך אחרתי המועד… בחצות אותו ליל־הזוועה יללה חתולה שחורה כזפת (שד מתחפש) סביב העריסה, הקף ויבב. פלצות אחזתני, וקמתי חרש והבאתי ירך תרנגול צלוי ובליל לחם וחמאה והושטתי לה בדמעה ובאזהרה בשם ה', ולחשתי ‘אנא בכוח’ שלוש פעמים והעתרתי לה: 'לאה סכלה היא ודווייה ואינה חשה במעלליה ואתם, ‘הטובים והמיטיבים מבני אנוש’, תמחלו לה וכרתו־נא עמה ברית שלום. – אך היא העיפה עיניה בי בזעם ויללה שלוש פעמים ונעלמה… ומאז לא פקח התינוק את עיניו”.

אבל לאה עמדה על שלה, כי רק עין־הרע היא שגרמה כל אלה, מפני שלא תלתה בראש עוללה מלח, קנקנתום ומחט ולא אספה רוק (מאת השכנים) להשקותו בחליו… כך מראה עמיצור בנשימה אחת את התום ואת האומן של יהודי גולה זו, המסוגלים להקרבת עצמם ונוטים שכמם לסבול, ועם זה הם שקועים בהזיות ובאמונות תפלות.

אפרים ובני משפחתו וקבוצת ידידיו יוצאים סוף־סוף לדרך לארץ־ישראל, דרך־חתחתים ארוכה ורבת סכנות וסבל. ומקץ הרפתקאות קשות, המתוארות ביד אמן, מגיעה השיירה לירושלים.

וכאן מתחיל החלק השני באפופיאָה זו של נפתולי ההיזבדות לארץ־ישראל, שאינה נקנית אלא ביסורים, כידוע. קשה ומלאת חתחתים לא־פחות מן הנסיעה היתה להן לנפשות־תום אלה פרשת גילוי המציאות הארץ־ישראלית, שהיתה כל־כך שונה מן הדמות שחיתה בדמיונם. תחת קדושה וטוהר־מידות ואהבה – חולין וגשמיות ללא יושר וללא הגינות בין אלה, הן יוצאי פרס והן ספרדים ואשכנזים מן הישוב הישן, שאצלם ביקשו אפרים והנלווים עליו למצוא הדרכה מעשית וסיוע רוחני כבואם לירושלים. אבל משנודע לו לאפרים שיש “קולוניות” עם איכרים יהודיים, יוגבים וכורמים, מיד יצאה נפשו אליהן. “הוא התהלך כצל בחוצות ירושלים וחלם על שדה וכרם”. והשלב הבא היה מאמץ ההתנחלות בשרון – המאבק המתיש עם היבּלית, הארבּה וכל מיני מזיקים שבידי אדם ומידי שמים, כשכלי־זינו היחיד הטוריה ועוז האמונה שברוחו. באו פגעים, בא המחסור, לאה הוכרחה להשכיר עצמה לכובסת – והנה הואשמה בגניבת שתי ביצים, על לא עוול בכפה, ונמצאו שכנים אשכנזים, מן הסוג ההמוני, שנזעקו וקראו: “כל העג’מר והתימנר – גנבים!” – “מושבתנו נעשתה מקלט לכל חלאָה!”…

באו ימי הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי – ואפרים, שעכשיו, מקץ שנות עמל ויסורים, “דומה במראהו לפושט־יד”, תוהה על תוכנה של אותה הצהרה דיפלומטית, ובחושו הטבעי ובשכל הישר שלו הוא חושש שמא יש בה “מזימות ערלים”. בניו, שהתנדבו לגדוד העברי, זכו לשמוע מפי אנשי הישוב הישן, שההצהרה היא “בשורת גאולה לכם, האפיקורסים והציונים, ימח שמכם וזכרכם – זהו שמד וחרב, לחלל שבת ולהטמא בקתלי־חזיר!” – ואבן שנזרקה בידי יראי־שמים קנאים על שמעון בנו, בחור נלהב ובעל שאר־רוח, פתחה פצעו הישן ושמה קץ לחייו.

פסי אורצל כזה ארוג כל הספר הזה, שאיכותו רבה מכמותו ובו נשתקפה לראשונה דמותו, המטופלת בניגודים, של ציבור יהודי רחוק וחורג באסיה, שעם כל דלדול עולמו הרוחני נשתמרה בו באורח פלא, בצורה עממית, זיקה יסודית למסורת ישראל, דתו ואוצר סמליו. בדמויות הסיפור הזה נתגלמה תמימותה המיוחדת של גולת פרס על כל חינה ופגמיה, שהאמונה המשיחית קיימת בה צד בצד עם אמונות תפלות וחשוכות.

ג.

“הנידחים”. – רומאן זה אף הוא פותח אשנב, רחב אולי יותר מ"לבטים", אל היהדות הפרסית, אבל במיוחד אל צד הצל שלה, שבו מגולמת המאֵרה הממאירה ביותר של הגלות: יהדות שירדה למחתרת. עולמם המעוקם והמסוכסך של אנוסי משהד מיתאר כאן על רקע מצבם המשובש של יהודי פרס הנאמנים לדתם והנכספים לירושלים, בנפתולי הקיום שלהם עם איבת הגויים היורדים לחייהם. אברהם עמיצור השקיע בספר זה את פרי הסתכלותו בחיי אחיו ובעולמם המסוגר של אנוסי פרס, שבט נידח זה מעמנו.

“הנידחים”, לפי מבנהו, כאילו מכיל רומאנים אחדים, המקופלים זה בתוך זה בכוחן של שייכות פנימית ואחדות העניין היסודי.

רומאן־זוטא ראשון כאן הוא סיפור חייה העצוב של מרים בת הדיין מוּלא אלעזר, תמימת־לב ותמימת־דרך, שנישואיה לא עלו יפה והיא נסחפה בסערת תאוותו של גוי־קצין, ספק רגשני ספק ברברי, וילדה לו בן, שנימול בסתר ונקרא משה מהריזה ושמר אמונים ליהדות, בזכרו את דברי אמו הדוויה והשבורה על ערש מותה. משה זה, שגדל בבית אנוס עשיר במשהד, חג’י עסקר, ואהב אחת מבנותיו (שניתנה לאחר ומתה משברון־לב), שב ומופיע ברומאן־זוטא שלישי, שבינו ובין הראשון משולב רומאן־זוטא שני, פרשת חייו של מנחם (חוסיין חן), שמזלו הרע, או יופיו עם עניו ביחד, הטילו למעמד “הקבּלים” – אף זה מצללי החיים של יהודי פרס בצדם של האנוסים: “הקבּלים” היו נערי־חן יודעי נגן שנטמאו בידי עשירי הפרסים שיכורי האוֹפּיוּם, שהיו שטופים במשכּב־זכוּר. טפסר מוסלמי עריץ ומשוקץ פרש ידו על מנחם, הנער היהודי היפה והאומלל, שהיה אחר־כך למאהבה של אשת הטפסר, היפהפיה המפונקת, בּהאית בּסתר, שאהבה את מנחם אהבת־אמת עמוקה. – עבדי הטפסר ארבו לו למנחם והכוהו מכות רצח, והוא נמלט כל עוד נפשו בו למשהד, לבית אותו אנוס עשיר, ונושא לאשה אחת מבנותיו. שתי פרשיות אלה הן השתי־והערב של הרומאן “הנידחים”.

ושוב חוזר הסיפור, כאמור, אל משה מהריזה, שפרשת לבטיו ותמורות חייו עד שהגיע לירושלים היא עיקר ריקמת הרומאן הנמשך ומעפיל אל שיאו – אל גישום חלום העלייה לציון.

אגב, בכל רומאן־זוטא כזה עומדת לפנינו דמות של אשה ואֵם עבריה רבת־סבל ורבת־מסירות, שאין בה כוח להיאבק עם סביבתה ועם מר־גורלה, אבל יש בה כוחות על־אנושיים להתענות בדומיה ובהקרבת עצמה תחת יד החיים ועריצות המנהגים של היהודים והגויים גם יחד. אהבה רבה שפך אברהם עמיצור על הנשים, והבנה סלחנית שברחמים יש בו גם לחולשותיהן ולכשלונותיהן.

ועוד אהבה אחת מדובבת אלינו מתוך ספרו, זו אהבתו העמוקה לטבע. יש בספר זה תיאורי טבע עדינים ושיריים ועם זה הסתכלותיים־ריאליסטיים, המלווים כליווי־ניגון את חיי־הפנימיות של הנפשות העושות.

יש כאן איפוא שני הראֵיים של האהבה, האהבה הרוחנית־המוסרית שביחסו של המחבר אל האשה ואהבה אסתיטית שביחסו אל הטבע, כי עמיצור הוא מאלה שהרוחני והאסתיטי הולכים אצלו יד ביד, שהרי משורר הוא. ואף אמנם כתב ופירסם שירים שיש בהם מעין צירוף של שתי השפעות: מפייטני ספרד ומבעלי הפיוטים הדתיים, מצד אחד, ומשירת חאפיז וסעדי הפרסים, ששירי עם שלהם שגורים גם בפי יהודי פרס, מצד שני.

אמרתי שמורגש בו בעמיצור יחס של רחמים וסלחנות כלפי הנשים, וצריך הייתי לומר – כלפי האשה. סבור אני שמקורה של תכונה זו הוא ההרחק שבאותה דעת יתרה, שקוראים אובייקטיביות, כלפי סביבת מוצאו אשר לה היה שייך בעצמו ומתוכה חרג והתייצב מנגד לה על רמה שמעליה יכול היה להשקיף על אותה סביבה מכל צדדיה. ואכן בסיפוריו מצייר עמיצור את הצללים עם האורות של יהדות פרס בפרופורציה נכונה, ואינו מסתיר כלל, כאמור, את התמימות היתירה של גיבוריו, את כפיתותם להזיות, לאמונות תפלות משונות, לתפיסה מַגית, לחשכוּת, וכן אותה תכונת דו־פרצופין שנתפתחה בהם מתוך ההכרח שלא לתת לארס של נרדפים וסופגי בוז ועלבון להרוס את קדשי מורשתם בקרבם. ועמיצור מסוגל להיה לעשות זאת מפני שהוא בעצמו היה לפנים אחד מהם וגם מפני שזכה להתעלות עליהם.

ד.

הסיפורים שכונסו בספר זה נכתבו בזמנים שונים, בארבעים השנים שקדמו לפטירת המחבר. כולם עומדים בסימן של משׂאַת־נפש וזיקה עמוקה לארץ־האבות: “לירושלים”. מכנה משותף להם, לכולם: הוא הנדר האינהרנטי בנפשם של יהודי הגולה הנידחת הזו, אפשר לומר נדר שלא מדעת, כמין תכונה טבעית ברובם ככולם, להגיע לארץ־הקודש, אם בביאת הגואל ובגלגול מחילות עם תחיית המתים ואם במעשה עצמי שבמחשבה תחילה במעטים שבהם. בנפשות העושות בסיפורי אברהם עמיצור אלה אתה יכול להבחין ברור את צליל־הלווי הנוקב, את דופק־היסוד החם של אהבת־ציון הרגשית־הנאיבית, היונקת מן המסורת הדתית של ישראל־סבא כפי שהיא משתקפת בראי של אמונות העם הפשוט ושל פולקלור יהודי. על־כן קראנ ו לאסופת סיפורים זו בשם “הנדר”.

“נפש שוקקה”, הסיפור הארוך ביותר שבספר זה, עיקר עניינו האוטוביוגראפי – זכרונות ילדות של נער יהודי מחונן בבית הוריו בעיירה נידחת בפרס. סיפור זה לא יצא מכלל קטע, המחבר לא זכה להביאו לידי גמר, כי קידמהו המוות. הוא ערוך בצורה של “פלאֶש־בּק” – מאוחר קודם למוקדם. הזקן, הקרוב לגבורות, פותח כאן בזכרונות על ראשית בואו לארץ־ישראל בנעוריו, עם אשתו הצעירה, לפני שישים שנה: על הרשמים ועל הנַפתולים, על הקשיים ועל הנחמות, כשהוא כבר מוקף בנים ונכדים. מכאן חזרה ללבטים שקדמו לעלייתו; ומכאן חזרה לזמן־עבר עוד יותר רחוק, לימי הילדות בפרס, בעודו ילד טיפוחם של הוריו הישרים והתמימים, החרדים עליו ואוהבים אותו אהבה בלי מצרים.

כל הסיפורים שבספר זה יש בהם צירוף של ציור ההווי היהודי בגולת פרס עם תיאורי ראשית המגע עם ארץ־ישראל הנקנית ביסורים. ברוב הסיפורים העיקר הוא האתמול הפרסי, העקוב מכתמי החרפה והחרדה של יושבי “המחנה” (כפי שמכונה הגיטו בפי יהודי פרס) העניים והעשירים גם יחד; ובמיעוטם מוסבים הם בעיקר על המעבר של יהודים אלה מגולת מכורתם לארץ אשר בה נשתלו מחדש, ארץ האבות: על התהליך האיטי והקשה, שבו נהפכה להם ארץ הדמיון התלושה מכל מציאות לקרקע ממשית, יוקדת ובלתי־מסוקלת, הפוצעת את פעמי צועדיה.

נטול־נא דוגמה לסוג הנקוב ראשונה: “ויהי בחצי הלילה” או “בזכות ירושלים”.

“ויהי בחצי הלילה” הוא סיפור דראמטי על נפתולי נפשו ופרשת חייו של יוסף, בחור זיותן (הרבה פרסיות חומדות אותו), בנו של רוכל יהודי החוזר על הכפרים בפרס, אשר לו אָח עשיר וקשוח. יוסף נפשו קשורה מנערותו בנפשה של אבישג, בת דודו זה הגביר, שהועיד אותה לאחר, בן־עשירים מטומטם. עלבון צורב צמא־נקמה מעבירים את יוסף על דעתו ודוחפים אותו להתאסלם, ולבסוף הוא גם נושא לאשה את גוּלָנדום, בתו הנלבבת של הקאדי שהכניסו לדת האיסלאם. אך אין שלום בנפשו. פעם בפעם, בליל הפסח, הוא מתגנב לבוא לרחוב היהודים, אם כי הוריו כבר אינם דרים שם, כי עלו לארץ־ישראל, בברחם מפני חרפת השמד של בנם. אבישג מתה בהריונה, ואביה מתחרט עתה על קשיחות לבו. גולנדום הפרסיה מתייהדת והולכת אחרי יוסף בעלה לארץ־ישראל.

גם הסיפור “בזכות ירושלים” נעוץ בהווי של הגיטו הפרסי, השרוי בחרדת־תמיד מפני התקיפים המוסלמים, תוקפיו. בולטת ונוגעת עד הלב התמימות הטהורה של הילד ושל הילדה במשפחה היהודית, הסגורה הרמטית, על רקע הפחד של הכלל שנפשו תלויה לו מנגד והוא אינו יודע את נפשו ומתקיים בכוחה של הדתיות התמימה, שאינה דורשת במה שלמעלה ממנה ואשר שתי־וערב שלה הנן האמונה בהשגחה עליונה, שחסותה פרושה על היומיום הגשמי־ההכרחי, והאמונה במין אפשרות מופשטת, בלתי־מציאותית, של ביאת המשיח לאלתר, בבחינת כל יום אחכה לו. ובאוירה זו נערכות שמחות־נישואין מתחת לאפּם ממש של צוררים חמסנים, הזוממים לחטוף את הכלה מתחת לחופה. והיהודים המתגוננים על נפשם, שתי סיעות ושתי נטיות בקרבם: הללו סומכים על הנסים ודורשים בנוטריקון והללו מוכנים לארוז את צרורותיהם ולצאת לדרך הרחוקה והקשה “לירושלים”, ואף מצרפים מעשה למחשבה, אלא שהסיפור רק מרמז על המעשה בלי לתארו.

בפרופורציה אחרת ושונה במקצת מן הקודמת מעורבים שני היסודות – הגלות הפרסית והעלייה לארץ־ישראל – בסיפור כגון “נאד דבש”. יהושע, גיבור הסיפור, לא היתה ידו רב לו בתורה, כי אם בממון, והוא קץ בחייו מפני “הגלות הכפולה”: אֶחָיו היהודים תובעים ממנו דמים לצרכי ציבור, והגויים (“הלהבדילים”) מתנכלים לשפוך את דמיו. והוא נותן דעתו לעלות לירושלים: אמנם לשם “זיאַרה” בלבד, לא להשתקע, כי אם כדי לזכות בתואר חאג' בעיני המוסלמים מנאָציו, שבמסחר אתם עשה הון…

כמכושף התהלך בארץ, “כבן תועה ששב מקץ ימים רבים למעון הוריו” – אבל לבסוף חזר לביתו ולמסחרו בפרס ושוב שקע בעסקיו וברדיפה אחרי ההון, עד שבאה בשורת הגאולה (קרי: הצהרת בלפור) ולפתה את “המחנה” כמו “סופה ביער”. יהושע שולח לארץ־ישראל את ילדיו, ומשהתגבר על מיאונה ודמעותיה של אשתו – עלה שנית. אבל שברון לבה של האשה, שלא יכלה להסתגל אל ההכרח לוותר על חיי־רווחה שהיתה רגילה להם בפרס, הכריע את הכף – והזוג חזר לארץ מוצאו. ושוב עסקים ורווחים, עד שלבסוף באה העלייה הסופית – לבית נאה שהבנים הכינו בינתים בתל־אביב להוריהם.

ואריאנט מעולף הומור של אותו הסוג הוא הציור “בר קיימא”. אפרים איש בחריין, בעל כתפים של כּתף, נקלע לקרית־שושנים (הכוונה ודאי לשיראז) ונשתקע שם בגלל חינה וחסדה של ג’נג’ן, אשר בי"ז שנות נישואיהם ילדה לו חמש בנות בריאות־בשר וארבעה בנים שמתו בילדותם. אפרים איש פשוט הוא – “ולא מבין הדא… פירוש המלות”, ובצר לו הוא פונה אל אחד בן־עמרם, יהודי תמיהוני, שמוצאו לא־ידוע ומשום־מה יצא לו שם של רואה נסתרות ויודע־סגולות. “הוא קדוש” – מאמין אפרים – “אולי יש לו… הדא”. עצת בן־עמרם היתה: ירושלים! שם רק שם צפוּן לו לאפרים מזל של בר־קיימא. – “האם אין… הדא… דרך קלה מזו?” – שואל אפרים. אבל חזקו עליו דברי האיש אשר “אליהו הנביא בא אצלו במוצאי שבתות ומגלה לו… הדא, רזים וסודות” – ואפרים ואשתו עלו ירושלימה. כאן נעשה כּתף ונטה שכמו לסבול מאהבה וכאן נולד לו בן־זכר, למזל טוב.

סיפור שעניינו יסורי הקליטה בארץ־ישראל הוא “נסתתמו טענותיו”.

שמטוב שאף מנעוריו “לירושלים”, ובניגוד לרצון אביו, מולא נפתלי, שהיה סבור כי “בית שלישי לא ייבנה בידי בשר־ודם – רק גואל ישראל יקבץ נידחינו”, קם ועלה לארץ־ישראל בשנת תרס"ה. לבטי הסתגלותו הקשים מתוארים בריאליסם מפורש: הוא היה גנן, חנווני עלוב, מחוסר־עבודה ונהג־משאית חליפות. בינתים נשא אשה, אך לא היה לו במה לכלכל את ילדיו הרעבים, שהיו עוטים על תרמיל סבם, אבי אמם, החוזר על הפתחים, ושמחים “על פרוסת כּעך כעל מעדני עולם”.

עם הכיבוש הבריטי, כאשר רווח לו לשמטוב מעט, סוף, סוף, “התחילו כוססים את לבו געגועים על הוריו ועל יוחנן אחיו הצעיר”, שנשארו בפרס, והיה שולח להם מתנות: “טליתות, תפילין וסידורים נאים, דפוסי ירושלים עיה”ק", בצירוף מעט כסף ומכתבים מלאים אמרי־נועם על בשורת הבית הלאומי ועל הגאולה הממשמשת ובאה. יום אחד קם יוחנן, האח הצעיר, ועלה לארץ. אדם זה היה באופיו ההיפך הגמור משמטוב אחיו: ממורמר היה, חשדן ותבען ופיו מלא תלונות וקטרוג: “זאת ירושלים? זה גיהנום! ימח שמו וזכרו של אחי, שהוליך שולל את כל העולם!” – צעק והתאונן עליו בכל השכונה, לאמור: עשק שמטוב את אחיו המסכן והציגו ככלי ריק!… והשכנים שמעו והאמינו לדברי הבּלע והדופי. וכשחלה יוחנן ואחיו טיפל בו ברחמים רבים והכניסו לבית־החולים “הדסה”, צעק: “הסגרתני ביד רופאים שכּל חכמתם לבקע בטן ולמצוץ דם החולים – – שייך חסן בקמיעותיו וניסן הרוקח היו מרפאים את החולים יותר מהר מכל המומחים שלך”! – ולא נחה דעתו עד שפסק: “ישראל רחמנים בני רחמנים שולחים לכם מכל קצוי ארץ תועפות זהב לעולים אומללים שנמלטו לארץ הקדושה בעור שיניהם, ואתם מקימים לכם ארמונות מלכים וטסים במכוניות־פאר ותרים ארצות־נכר אחרי תענוגות ומעדני עולם, ואת העולים דוחסים באהלים ופחונים במעבּרות, הרחק מקריותיכם!” – וכדומה דברי קטרוג הנשמעים ברמה ברחובנו גם היום…

כאן “נסתתמו טענותיו” של שמטוב, משראה שאין לגשר על תהום זו של שוני וזרוּת, הנפערת לא־אחת גם בין אחים…

בציור דמותם של שני האחים גילם כאן אברהם עמיצור את הטיפוסים ההפכיים של העולים שלנו, את ההבדל היסודי בין חיוב ושלילה שבאופי ובמנטאליות לגבי תפיסת המציאות והתפקיד בבניין הארץ.

ה.

אמרתי קודם שסגנונו של עמיצור, כפי שהיה זכור לי עוד מתוך “לבטים”, יש בו מזיגה טבעית של מקראִיוּת עם לשון חכמים. צביון זה של העברית שלו נתגבש עוד יותר ונעשה עצמי יותר ב"הנידחים" ובסיפוריו המאוחרים, כגון אלה שכונסו בספר זה. סגנונו ספג לווית טעם ולווית חן של אסוציאציות מספרי־הקודש, והוא משובץ פסוקים ושברי פסקים של יראת־שמים, נוסחי דתיוּת עממית וצורות־לשון מאותו אוצר המסורת הדתית שנעשה לפני דורות רבים נחלת יודעי ספר בעם. וב"הנידחים" הגיע סגנון זה לצירוף של דיוקי הבחנה מושגית במובן המודרני עם תבלין של מוּסיביוּת שאובה מאוצר העבר. הוא נעשה יותר גמיש ובלתי־כפות, צירוף נעים ועניו, פשטני ובלתי־מתהדר, שאינו תולדת רצון אֶגוצנטרי להראות יכולת אמנותית, אלא נובע בטבעיות מתוך עצם מהותו של המחבר, שצמחה מתוך הזהות של חיי־הנפש של היהודי הפרסי עם האוצר הקדמון של הסמלים הדתיים שלנו. העברית של עמיצור יש עמה משקל ואין עמה כובד. יש בה מזיגה הרמונית של עממיות עם למדנות, לפי מיטב המסורת היהודית, שלא הבדילה מעולם בין שתי אלה.

קוראים לא־מעטים ודאי יטענו כלפי צורה ספרותית זו של עמיצור, שהיא ארכאית, או שהיא קרובה יותר מדי לסגנון של דור ההשכלה. כנגד זה רצוני להטעים שני דברים: ראשית, לא סגנונו הוא ארכאי, כי אם אולי המנטאליות שביסוד סגנונו, שאין עמה זיקה לדפוסי המחשבה של הדור ולחותמו הנפשי המותנה בזמן. יש כאן אותו יסוד קיים־ועומד באדם שאינו משתנה הרבה במהלך הדורות. סגנונו של עמיצור כשהוא לעצמו, סבורני שאין בו כלום מן החלודה אשר בה הזמן מכסה את מטבעות הלשון של דורות קדמונים. אין בו מליציות, ניפוח שלא לצורך. להיפך, יש בו צמצום רב. כל משפט מכוון לצורך נביעת הסיפוריות, לשם הליכוד והרציפות של גופי העובדות ולמען הבלטת שלדו של הענין המסופר – כמעט מעין זה שאנו מוצאים בפרוזה של פרוספר מרימי וסטנדאל, שעמיצור לא ידע אותם כלל, ולכן גם לא יכול לקבל השפעה מהם, כשם שאין בעצם שום סימני השפעות מכריעות אחרות בכתביו, אם כי ברור שהוא שקד על שירת ספרד ופייטני התפילות ועל שירת ביאליק, ואולי גם נתרשם מדרכו של עגנון. עם זה יודע הוא להתמודד, בטבעיות גמורה, עם הצורך המודרני בדיפרנציאציה של המושגים. אבל הרוח המהלכת כאן בין ערוגות הביטוי המלוכד והחסכני היא רוח שאינה מכוונת במיוחד, כאמור, אל עולם־היחיד המודרני, אלא אל חיי־הרגש של האדם בכלל ושל היהודי המזרחי בפרט. שנפשיותו עוד לא הוּתכה למזלנו בכור־ההיתוך של המוֹדרנה, כי שקועה היתה במאבק עם הכוחות הצרים עליו באיבה ומצרים את צעדיו בגולה העוינת. זוהי מנטאליות רגשית – בספר זה, כמו ב"לבטים", בוכים הרבה, משום שיש על מה לבכות, והבכי הלא הוא המרד של החלש. ואיני מהסס לומר שסגנון זה נראה לי דוקא מתאים לתוכנה הרגשי של סיפוריות זו ולעולמם של גיבוריו, שמכריעים בו המניעים האמוציונאליים והדחפים האי־רציונאליים, והוא אמנם משיק אל העולם המודרני, אך לא חופף אותו חפיפה ממשית.

ו.

אחד מיקירי ירושלים אמר דבר נאה על אופיו הספרותי של “הנידחים”; שיש בו משהו המזכיר את “זכרונות לבית דוד” של אברהם דוד פרידברג, אותה סידרת הסיפורים ההיסטוריים שנכתבה לפני כמאה שנה ושפכה מקיסמה על נעורינו. ואמנם יש בו בספרו של עמיצור דבר־מה מאותה מזיגה של חן־תמימות עם עדות על צביונם של מאורעות הזמן, המציינת את “זכרונות לבית דוד”. אבל נדמה לי שבעוד מאה או מאתים שנה עתידים גם “זכרונות לבית דוד”, וגם סיפורי אברהם עמיצור להשתלב יחדיו לתוך משזר יריעה אחת, כל אחד במקומו, אם כי בין שתי היצירות הללו היו לנו ביאליק וברנר ועגנון והזז ויזהר וא"צ גרינברג. ומבחינה זו אין אני רואה שום פסול בזה, שבימינו אלה, במחצית השניה של המאה, ישב סופר עברי וכתב בסגנון רב־יסודות שאימץ לו גם את דפוסי הביטוי שלפני ביאליק, שהרי לא מתוך חיקוי או בקשת התבלטות הוא כתב כך, אלא דוקא מתוך שהיה נאמן לעצמו, להוויתו שלו, שהיא קרובה יותר לעולמם של אנוסי ספרד ודוֹנה גרציה מאשר לעולמם של אנשי העליות האחרונות, שהתפלפלו כיצד להשלים בין הסוציאליסם ובין תחייה לאומית, ועם זה יש בה בהוויה זו דבר שלישי, שאין למצוא לא בקרב אנוסי ספרד ולא בקרב אנוסי סטאלין או פליטי היטלר.

הדבר השלישי הזה – דוקא הוא עיקר גדול במהותו של אברהם עמיצור, והוא דו־צדדין: מצד אחד הוא כלל־ישראלי, גם מבחינת הנאמנות היסודית של יהודי פרס לקדשי ישראל ולאהבת ציון ונפתוליהם עם הלחץ של ה"להבדילים" השונאים ומבזים אותם (בפרס היהודי מטמא בנגיעה את המוסלמי הקנאי!), וגם מבחינת שקיעתם מאונס בתוך אדמת־הכבול הנכרית, ביחוד בעדת הג’דידים במשהד, שהיו מוסלמים בגלוי ויהודים בסתר, ושעליהם נאמר בספרו של עמיצור: “במשהד היה גואה מדי פעם זרם אדיר של יהדות ממעמקי הלבבות, מדריך מנוחת השאננים וגורף נשמות לציון”. – והצד השני שבו, שמהיותו כלל־ישראלי, המשך ישר מישראל־סבא ויורש שלו (אם כי יורש מקופח במקצת), הוא ביקש להעמיד את עולמו האישי על איחוד שלם ומובן מאליו (בעיניו) של אותם שני היסודות, אשר להם נפלגו הזרמים ביהדות של מזרח־אירופה: היסוד של השאיפה לתחיה לאומית בארץ־האבות והיסוד של השאיפה לצדק חברתי, המנער חוצנו מכל ניצול – אותו סוציאליזם שבחזון הנביאים, שאין לו צורך בתורת מארכס כדי למצוא התגלמות צרופה, וצד זה הוא שהניע את עמיצור לצאת עוד בנעוריו מן הגולה השיראזית, לעלות לארץ־ישראל ולשלוח בה שרשים כפולים: שרשים בעבודת האדמה ושרשים בספרות.

ז.

וכאן מתגלה כל המיוחד, יקר־המציאות ויקר־הערך, שבדמותו האישית של אברהם עמיצור.

תארו נא לכם כפר נידח באזור הדרומי־מערבי של איראן, רחוק כמאה ק"מ משיראז, ובו רק קומץ יהודים העוסקים ברוכלות או סוחרים באריגים או בטבק. הסביבה – ישימון רוחני מבחינה יהודית, ובוודאי אף מבחינה אנושית בכלל. לא היה שם לא תלמוד־תורה ולא בית־ספר אליאנס. האב היה יודע־תורה וביקש לגדל לתורה את בנו, אבל הוא מת בעוד הנער קטן, ואברהם היה מוכרח לצאת עם דודיו לרוכלות בכפרי הסביבה המוסלמית, והוא אז כבן עשר. יום אחד מצא בין ספרי אביו המנוח ספר תנ"ך, ומשקרא בנביאים ראשונים כאילו נולד בשניה, כפי שהעיד על עצמו בזקנותו. ומאז הלכה וחזקה בו התשוקה לעלות לארץ־ישראל.

כשהיה בן עשרים עלה עם אשתו, חברת־חיים אמיצה וחסודה, בשיירה מאיראן, ובדרכי עקיפין מסוכנות וטלטולי נדודים קשים ומתישים, בדומה למתואר בספרו “לבטים”, הגיעו לארץ חזונם בשנת 1911. מן־הנמנע לתאר במלים ספורות מה שעבר עליו בארץ, במשך יובל־שנים ומעלה, תחילה כפועל חקלאי בכפר־סבא ואחר־כך כבעל מטעים, שאותם נטע בעשר אצבעותיו והם נעקרו וחזרו ונעקרו, שוב ושוב, תחילה בידי הטורקים ואחרי־כן על־ידי “גורמים” אחרים, וכיצד היה אוטודידאקט זה יושב ולומד וכותב בלילות לאור הנר בכרם – כי בצריף הקטן והמלא טף לא היה מקום. ושוב, כיצד הכריח את עצמו, כשכלו כל הקצים, לעזוב את נחלתו השוממה בכפר־סבא ולהיות זמן־מה בעל “מכולת” קטנה בפתח־תקוה, וכיצד נאבק עם מר־הקיום והחזיק מעמד, עם בני ביתו, שנים רבות, עד שנהפך עליו הגלגל לטובה, וזכה שבניו ובנותיו משמשים בהוראה במקום מושבו.

רואה אני את פרשת נפתוליו ויסורי התנחלותו של אברהם עמיצור בארץ־ישראל כאפופיאה של מלחמת־קיום הירואית רוחנית – אני מדגיש “רוחנית”, כי היא באה למטרה רוחנית ובאמצעים רוחניים ובדרכים מוסריות של הקרבת עצמו למען אידיאל של חיים עבריים בארץ־ישראל על בסיס הצדק הסוציאלי והתחייה הלאומית כאחד. ופרשה זו אני רואה כהמשך ישר לאותו חזיון יחיד־במינו של גבורת נפש וגבורת רוח, הגלום בעצם העובדה שרוח־היוצר הישראלי מסוגל להתגלות מאליו ובמפתיע אפילו בחשכת גולה נכחדת ועויינת, ולהבקיע לו דרך אל בית הספרות העברית, כקרן־אור זו שמפציעה דרך סדק קטן שבקטנים בחומה ומאירה למרחקים.

פרק א': אהבות וענוייהן

מוּלא־נפתלי קרב לגיל הגבורות. הוא עלה ארצה, עם אשתו בתיה, הצעירה ממנו בשנתים־שלוש, מיד אחרי נישואיהם, ולא שעה אל ריטוניה ואל דמעותיה: “היאך אטוש את אחי, אחיותי וכל משפחתי ואתע עמך בערבות־צייה, בין נכרים ערלי־לב ושטופי־זימה, ואם נצא בשלום מידם, כנס מן השמים – להפליג באוקינוס הגדול שאין לו סוף כדי להגיע אל האבנים השרופות של ירושלים שלך?”

– “ירושלים שלי?” – תקפה מולא־נפתלי בלשונה.

– “ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרת אבניה, ירושלים של הקב”ה, אם רצויה היתה מציאותנו בה, לא היה סוגרנו בידי נבוזראדן וטיטוס הרשע לשרוף את בית־המקדש ולהגלותנו".

מולא־נפתלי מחה דמעותיה בנשיקה והפיס דעתה במענה רך: – בתיה, יונתי, יקירתי, דמעותיך הזולגות מעיניך היפות, אשר בורא עולם השקיע בהן נגוהות כוכבי־שמים ומתיקות־הארץ…

– “טוב, טוב, ידעתי שהקב”ה חונן אותך לשון יפה ובמלים המחתכות את לבי ונוטלות את לשוני". היא התריסה נגדו: “האם אינני צודקת?” והתייפחה ביתר שאת; וכשראתה את עיניו הזולגות דמעות למראה בכייה – הבליגה, מחתה עיניה ואמרה: “אתה גבר ואסור לך לבכות, הנשים נוצרו מצחוק ובכי, אך הגברים עדינים כוורדים שנובלים בשרב”.

– “איך אתאפק בראותי עיניך עששות מבכי, הן אהבתיך בעודי עוּל־ימים עד כדי כך שקבעתי דעתי: או אתך או עם שוכני־עפר, איני יודע אם גם את היית משולהבה באהבתך כמוני, נבצר ממני לפצות פה ולהוכיח לך את צדקתי־ומשוגתך יחדיו, פן יהיו לך דברי כעלבון ומיד תתפרצי בבכי”.

– “דבר כל אשר בלבבך, אני לא אֵיעלב ולא אבכה עוד”.

– “יקירתי, הן כל קרובי ריננו אחרי: “תלי” (כך כינוהו) דעתו נטרפה עליו מרוב הגות בספרים. לא משה מפיו ירושלים, יומם ולילה, – הוא יברח פתאום ויעגן אותך לכל ימי־חייך, או יאלצך לנדוד עמו לאשר תישאנו נפשו המטורפת”, והוסיפו להוציא עלי שם רע בנוהגי עם הנכריות בתוֹם, כדרכי־אבי, מנוחתו עדן, והשמיצוני שאני מתיידד עם נשג"ז ¹ , והן מצפות לי בכליון עינים, אם כי אינני מקיף להן זה כשנתיים באמתלת עליה ל"בית אל־מוּקדס" (ירושלים) והן, ימח שמן וזכרן, חשקה נפשן דוקא לישא וליתן עם פטילא (כך הן מכנות אותו) וממתינות לו עד שיהי להן מזומנים, או לוות אשה מחברתה, כי כל־כך הוא חביב עליהן".

– “דברי־בלע שלהם צרמו אזני, ונמלטתי מפניהם וטרקתי את הדלת בעדי”. אמא נשקתני על כך ואמרה: – “הם מקנאים בהצלחתו, הודו לה' כי טוב” ובאשרך גם יחד. נפתלי הוא בן זוגך מן השמים בעזרת־השם, וכל דבריו על ירושלים – הם משובת נעורים והוא ישכח הכל לכשישׂתרג על צוארו עוֹל המשפחה".

– “יונתי התמה, אמך לא העמיקה לראות בנפש חתנה, שבה חרותה היתה ‘ירושלים’ מנעוריו. הבה אספר לך מאורע אחד בעודני ילד בן שלוש או ארבע. אבא, נשמתו עדן, היה משכּים לילה לילה בתחילת האשמורה השלישית, מציע אפר ומקונן בדמעות שליש. פעם, בשלהי־קיץ החמים נדדה שנתי והתחלחלתי משוועתו המרה: – אוי לי על חורבן בית־המקדש… בכי תמיד על חורבן פעמיים ארץ־צבי, ירושלים… התכסיתי בשמיכה ובכיתי עמו. אמא ז”ל אמצתני את לבה: – “שם ה' עליך, בני, למה תבכה?” גם אבא חרד אלי, מחה דמעותי בנשיקה, ליטף אותי וחזר על אותה שאלה, בהיותי בן יחיד להם אחרי ארבע בנות. אך אני בכיתי ביתר שאת. אבא ברכני ברכת־כהנים והלך לבית־הכנסת ואמא טיפלה בי עד שנרגעתי ושאלתי: “למה אבא בוכה כל לילה?”… “הוא בוכה על חורבן ירושלים”. – “מה זה ירושלים?” הוספתי לשאול ואחרי באורה הנוגה, בזלוג דמעותיה, השרישה ירושלים בלבי כאילו שגדל ומסתעף מדי שנה בשנה, למרות זלעפות־הקיץ וצינת־החורף; מות אבי בנעורי, ומות אמי אחרי־כן, תוך אותה שנה, מרוב געגועיה ובכייתה. בטרם הגיעי לגיל מצוה יתמתי מאבא ואמא, מנוחתם עדן; הם הורישו לי כל אשר להם, כי אחיותי קיבלו מנתן בחיים בנדוניה, נחלה, אושר ושם טוב אבל לא מרגעה. שחה נפשי ביגוני ועשתונותי הרבים.

ירושלים היתה ראש מאוויי, ומאידך גיסא אהבתי אותך וציפיתי בכליון־עינים שנגיע לפרקנו. העיכּוב השלישי היה: חיסול מורשתי, הבתים והמטלטלין הרבים שלא היה לי צורך בהם, מעט מעט ובחשאי – פן אסב עלי מלשינות עבדים שנשמתם מגלגולי ערב־רב שהתריסו כלפי משה רבנו:

– “טוב לנו עבוד את מצרים ממוּתנוּ במדבר” (שמות י"ד, י"ב) ומפני עין הרע של הרשות, שבהעדר יהודי – נפגם אוצרה".

פרק ב': כריתת־ברית

הם השתטחו על אבני־ירושלים הקדושות והמיסון בדמעות ונשיקות, הם בכו מרה לא רק על חורבנה כי אם גם על חורבנם הם, בהגיעם אל מחוז חפצם כל עוד נפשם בם, מרופטים ועורם צפוד על עצמותם מטלטולי־דרכים בין הרים וגאיות ויערות־עד, בדרכים משובשות בליסטים מזוינים בכל כלי־משחית, אשר רצח, אונס ושוד שיירות כצחוק בעיניהם, ובהגיעם לחוף בשן ועין, אם כי הצילו צרור זהב בתחבולות שונות, כאשר יסופר בפרקים הבאים, – הפליגו בים ימים רבים מחוסרי־צידה. אך עתה, מקץ ששים שנות יסורי ארץ־ישראל, היה נכבד בקרב כל העדות ונקרא בפי כל: בפי יהודי־פרס: “מולא נפתלי”, בפי הספרדים: “ח’רבי נפתלי”, ובפי האשכנזים: “רבי נפתלי”, ובפי בניו ונכדיו: “סבא נפתלי”. ורעיתו: סבתה בתיה – בהיותם הורים למנין ילדים משני־המינים: מהם מורים, מהם פקידים, ומהם קצינים בצה"ל, ובנותיו: מהן מורות וגננות ומהן עקרות־בית צנועות ומטופלות בבנים, אם כי גם הן משכילות שסיימו בית־ספר תיכון, והם סבים לעשרים וארבעה נכדים, שמחציתם בצה"ל. החביב ביותר על הסבא – היה בנימין בן זקוניו, שהוא קצין בצה"ל, וסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ועמל כבר על דיסרטציה לדוקטורט וזיכה את הוריו בשני נכדים נחמדים: יהושע וינאי שהיו שנונים ומתמידים בתלמודם כאבא וסבא.

הבנים, שנמצאו מרביתם בירושלים, עשו להם חוק לבקר את הוריהם יחד עם צאצאיהם לפחות פעם בשבוע, במוצאי־שבת, לשמח את לבם, גמוּל כלשהוא לסבלם.

סבתה בתיה התכוננה כל השבוע לקראת אותה שעת־אושר שהיתה לה כעין חג, להקביל פני־נכדיה ובניה, היא קלתה שקדים בוטנים וגרעינים, והכינה פירות וכל מיני מעדנים אשר השיגה בשוק והגישה להם בעינים קורנות ונשיקות ו"ברוכים הבאים", וסבא נפתלי החרה החזיק אחריה. הם הסבו שבת־אחים, והתפלמסו על קללת המפלגות ואוהבי־שררה שאין טובת־העם נגד עיניהם – אלא מחזקים אותה מפלגה שהיא משען לכסאותיהם.

אהרן, שהיה פקיד העיריה ופעיל בענינים מפלגתיים, חלק על דעות אחיו ובניהם, שדנו על כל עניין לטובת כל העם והארץ כרוח סבא, אם כי היו חברי ההסתדרות. הוא הוכיח בראָיות מכל מדינות תבל שאין לנהל מדינה וממלכה בלי מפלגות, אלא אם כן היא דיקטטורה.

ינאי בן מאיר, בכיר נכדיו של סבא נפתלי, אשר גילו בין רדיפה ובין כּוח, והוא קצין² בצה"ל ולומד באוניברסיטה כבנימין דודו, הפסיק את הפולמוס סתם ברצינות וסתם באירוניה: – “הבה נשאל דעת סבא: באיזו שיטה טוב לפתח את ארצנו ולנהל את עמנו בלי מפלגות”…

– סבא־נפתלי חרץ משפטו: – "חדלו לכם מפולמוס שוא, בני היקרים, שלא ישנה כמלוא נימה דעות מנהיגנו הקבועות: תקומת הארץ והעם – תהיה כמגמתנו, או תישאר בחורבנה לעולם, כי כמונו ככל היקום: לועינו פעורים לבלוע איש את אחיו, חבקוק משווע על כך: “ותעשה אדם כדגי הים, כרמשׂ לא־מושל בו”…

– “בכל זאת, סבא” הוסיף ינאי ברצינות – “מהי הדרך הטובה בעיניך לקיבוץ גלויותינו ובניית הארץ?”

– “יקירי, מי אני ומה אני שאכניס ראשי אל בין הרים שראשם בשמים?”

– “אף־על־פי־כן, סבא”, אמרו הנכדים והבנים במקהלה.

– “באופן תיאורטי”, הוסיף ינאי.

– הסבא נפתלי החריש שתים־שלוש דקות ופתח בחיוך בסגנון שירי: “אם יש את נפשכם לשמוע חוות־דעת זקן, “עובר בטל” כמוני – אדרבא: לפי עניות דעתי צריכים לאסור כל מפלגתיות וכיתתיות עד יובל שנים, – עם ישראל בכל תפוצותיו יבחרו להם “אנשי־חיִל יראי־ה' אנשי־אמת, שונאי בצע”, כעצת יתרו”.

– “אבא, זה אבּסורד, איך יבחרו בשעה שאין מפלגות ואין הנהלה?!” – שיסע אהרן את אביו.

– “זקני־העם ומנהיגיו בכל ארץ וקהילה יקבו שמות בכירים ממיטב יודעי־דת ודין ושהולמתם עצת־יתרו, והעם יבחר מביניהם את המכסה אשר הם זכאים לה והם יעלו לירושלים ויבחרו מביניהם שבעים ואחד סנהדרין גדולה, ו־23 סנהדרין קטנה והם יחוקו חוקת־יסוד שכוללת כל הדרוש להנהלת העם והארץ, וכל חמש שנים תהיינה בחירות חדשות באותה מתכונת, בלי התערבות הסנהדריות, הנשיא וכל ההנהלות והמועצות – אלא כאחד מישראל ללא שום זכויות מיותרות עד שיוקם הבית השלישי ותבנה הארץ הקדושה בגבולותיה אשר הבטיח ה' לאברהם אבינו, ונפוצותינו יתכנסו בה מכל קצווי־ארץ…”

– “ואז” – לגלג אהרן…

– “אז ישרור שלום במחננו ועמנו ישב בהשקט ובטח ויופיע משיח צדקנו”… הנכדים והבנים מחאו כפים וקראו: “כיפק – יחי סבא!” ומהם שרבבו לשון כלפי דוד אהרן והקניטוהו: – “סבא סידר אותך”!

– “זו אוטופיה שאבד עליה כלח”, ענה אהרן – מלפני אלפי שנים"…

כתום האשמורה הראשונה – חסה סבתא־בתיה על נכדיה ובניה שידירו שינה מעיניהם בעת שעליהם להשכים מחר לצבא, ומאידך גיסא, מה אַוותה נפשה שלא יאיר הבוקר לעולם, וטיפוחי־לבה יהיו אצלה – והיא תשרת אותם כל עוד נפשה בה.

אך הפעם היה שבוע של חרדה ועיניהם דמעו בלי משים לזכר הפרידה למחר מבנימין בנם ויהושע, גדעון ויואב נכדיהם, שקיבלו חופש רק ליום השבת; סבתא בתיה הקיפתם כפרפר לשלהבת ושפתיה דובבות בפעם המאה ואחת: “נפשי כפּרתכם” – ונשאה עיניה, הדומעות ללא פוגה, השמימה: “רבון העולמים, חוס ורחם על נעוריהם שטרם הגיעו לאביב חייהם בארצך הקדושה. אנא רחום וחנון, ייכמרו רחמיך על ההורים האומללים אשר טיפחום כבבת עינם שיסתמו עליהם את הגולל ויאמרו “קדיש” לעלית נשמתם…”, והקיפה ימינה סביב ראשם וחבטה בקודקודה – להיות כפרתם…

בנימין עודדה: “אמא, הכל יעבור בשלום, בעזרת ה' ובעוד שלושה־ארבעה ימים תזכו להשתטח לפני הכותל המערבי, בקבר רחל אמנו ובמערת־המכפלה”… הנכדים שהיו צנחנים ועזי־נפש הוסיפו במקהלה: “סבתא, הפעם נרדפם עד תעלת־סואץ ועד הירדן ועד דמשק…” היא הוכיחתם: “טפשונים, אִמרו: – אם ירצה השם – והוא יהיה בעזרכם”… והרעיפה על פניהם נשיקות ודמעות.

סבא נפתלי פתח הסידור ושר: “תשבי, תצילנו מפי אריות, תבשרנו בשורות טובות במוצאי־שבתות. תשמחנו בנים על אבות. אליהו הנביא, אליהו הנביא, אליהו הנביא, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן־דוד… במוצאי־יום מנוחה, המציא לעמך רווחה, שלח תשבי לנאֶנחה – ונסו יגון ואנחה…”. הוא הבדיל על יין והשקה לטף לוז שזה מזונה ממוצאי־שבת למוצאי־שבת וטפטף לחפתיו לקיים בנפשו: ‘ואמלא אסמיך שׂבע’, וחשף שניו שהבהיקו בלבנן, בצחוק כלפי רעיתו, בניו ונכדיו וברכם: “שבוע טוב ומבורך”!

הללו שהיו עליזים בלאו הכי כמוזמנים מחר לתזונה, נשקו את ידיו וענו יחדיו: “מבורך עלינו ועליכם ועל כל ישראל…”

בנימין קרץ לאורחים ואמר: – “חברה, הגיע זמן קריאת־שמע…” והם הזדרזו ונשקו לסבתא וסבא ופרשו ב"ליל מנוחה", אך הוא שהה והוסיף:

– “אבא, יש לי בקשה אליך: רצוני לדעת כל העבר שלך: מה הביאך ארצה לפני ששים שנה, היות ואין תנועה ציונית ממשית בפרס אפילו היום, כי אני כותב מחקר על יהודי־פרס, דיסרטציה לדוקטורט, ומתי התחלת לדבר עברית ואיך למדת…”

– “אני אמלא משאלתך, בני, אך גם לי יש משאלה: בשובך לשלום אחרי כיבוש ארצנו הקדושה מידי עשו וישמעאל, שתקחנו במכוניתך אל הכותל המערבי יום יום, אם לתפילת שחרית, או לתפילת מנחה ומעריב, בכל שעה שתהיה לך האפשרות”.

– “מסכים ומבטיח” – אמר “הרי לך ימיני, אבא יקירי”.

– “ברית אמת”, אמר סבא נפתלי: – “זכות כותל מערבי תגן עליכם ותשובו כולכם בשלום”.

– “אמן!”, סיים בנימין במחותו עיניו, שזלגו בלי משים, נשק את הוריו ופרש מהם בברכת: “להתראות, על יד הכותל המערבי”.

פרק ג': בן שלוש לכּוּתאב

רעמי־פגזים עדיין צרמו את האוזן, חיילים שותתי־דם מיאנו לחכות לחובשים ולרופאים ורצו כבזק בסמטאות צרות ומפותלות לחסל שרידי־אוייב ולהשלים את כיבוש ירושלים; בנימין הרווה את אבני־הכותל בדמעות ונשיקות, כפיקודיו שהתמוגגו מבכי כמותו, ואַץ אל הוריו ברכבו המאובק והמזוהם, כמו יצא מבטן שאול יחד עם נהגו שזקן־פּרע מסַמר פניו התפוחים תבניים ועיניו עששות מחוסר שינה ויגע ובישר להם: “הבירה של דוד המלך בידינו היא וכל הבנים והנכדים פורשים בשלומכם וישובו בקרוב!”

הבשורה הטובה הלמה לב הזקנים, הנבוכים ונדהמים, שהפכו פניהם אל הקיר מרתתים ומתייפחים כתינוקות ושכחו לנשק את בנם אשר ציפו לו בכליון־עינים כאל משיח.

– “אמא, אבא, למה תבכו? אתם צריכים להודות לה' שעזר לנו לשוב ולנחול את כל הארץ שהבטיח לאבותינו, עד הירדן ועד תעלת־סואץ ובניכם ונכדיכם בריאים ושלמים”…

בתיה התעודדה ומחתה את עיניה אשר שבו ונשלו דמעות, ואימצה את בנה אל לבה והמסה את פניו בנשיקות ואת עיטורי־צה"ל שעל כתפו ומדיו ושיננה פעמים אין ספור: – “נפשי כפרת כולכם, רחום וחנון ישמרכם בצלו. נפתלי! בוא, נשוק את בני, נפשי כפרתו!”

הלה ברך ‘שהחיינו’ בשם ומלכות וקרא בדמעות גיל: – “ארוממך ה', כי דליתני ולא שימחת אויבי לי…” (תהלים ל"ב) ומיד לבש חליפת־שבת ועלה למכונית יחד עם בתיה רעיתו. אבל בראותם על יד הכותל המערבי את נכדיהם יהושע, גדעון ויואב בין החיילים עמוסי־נשק, שקוראים תהלים בעינים דומעות ומלטפים את אבני־הקודש כראשי עולליהם אשר גיפפו צוארם בשעת הפרידה ושאלו בתום ילדותי וחרדה, למראה דמעות הורתם: אב־בא, אמא, תחדלו מבכי? – נבצר מהישישים להבליג, כי יבש כבר מקור דמעתם, אך הנכדים שלבו זרועותיהם באלו של סבא וסבתא ומשכום אל תוך המעגל עם כל הגילים שיצאו במחול סוער בקצב שירת הגאולים: – “בשוב ה' את שיבת־ציון – היינו כחולמים”… בנימין מילא הבטחתו לאביו בכל עת מצוא, אם בבוקר או כנטות־היום, והסיעו ברכבו אל הכותל המערבי ושב והחזירו למעונו כתום זמן מעריב, אם כי היה חייב למלא תפקידו בצה"ל ולהשתלם בלימודיו, והלה התאמץ לכתוב זכרונותיו גליונות גליונות, בחוסו על בנו להתבטל מלימודיו לילה לילה ולכתת רגליו אליו כדי לשמוע סיפוריו בעל־פה, והרי ההקדמה:

בני בנימין, החביב עלי כאישון עיני, דימיתי שכל עברי עם אורותיהם וצלליהם ירדו עמי לעולם האמת, והנה באת, בן יקיר, וחייבתני לדובב שפתי – והרי לך הפרק הראשון, קושט אמרי־אמת, ללא כחל ושרק:

בעודני באִבּי, טרם מלאו לי שלוש שנים, היה אבא, מנוחתו עדן, משכיבני בחיקו בלילות, מלטף אותי ומלמדני ‘קריאת שמע’ ו’יושב בסתר עליון'. מקץ לילות־מספר הייתי מקדים וקורא לפניו, והתרברבתי: – אב־בא, אני יודע הכל! – בעוד יומים־שלושה, הוא נועץ עם אמא זכרונה לברכה, לשלחני לכּוּתאב (“חדר”). אמא חרדה להצעתו והתיפחה: – “בני טרם נגמל מחלב” – והוא ענה לה: – “הוא קולט כספוג, בן־פורת יוסף, ואסור להבטילו מתורה ולגדלו עם־הארץ. אבל את מוגת־לב כדרך האמהות – הבה נשאל את פיו”.

הוא הכניסו אל בין ארכובותיו, ליטף קווצותיו ושאל: – “תלי, הרוצה אתה ללכת לכּוּתאב”?

– “כן, כן, אב־בא” – עניתי בהתלהבות וכרכרתי משמחה.

אמא אימצתני אל לבה והצמידה שפתותיה לתלתלי שהתלחלחו מדמעותיה והרעיפה לקחה על לבי: "בני, אתה עוד עול ימים וילדים אכזרים הם, והם גדולים וחזקים ממך, ירביצו לך, יקנאו במלבושיך הנאים שתפרתים לך בעצם ידי ויקרעום מעליך, יתלו בך כל מעלליהם הרעים בכותאב והמלמד הישיש מולא אברהם יקשה לו לברר את האמת וגם חושש יהיה מפני הוריהם התקיפים – ויענישך קשות על לא חטא, ואתה לבדך, אין לך שם אחים וקרובים שיגנו עליך, ואביך איננו איש מריבה. תורתנו הקדושה, נפשי כפרתה, אשר הוגה בה יומם ולילה, לימדתנו דרכי־שלום, והוא ינזוף בך: – אל תתעסק עם הילדים: יגעו בך לרעה. פלטתי בחפזי, בתום ילדותי:

– “אמא, אני לא אשחק עם הילדים כלל, רק אלמד תורה כאבא”.

היא התייפחה ונשקתני שוב ושוב ונשאה עיניה הדומעות למרום ושפתיה ריחשו תחנונים: “רבון העולמים, זכות התורה הקדושה תגן על בני ועל בעלי”.

מולא־אברהם המלמד היה מקומט מרוב שנים ותעניות בכל ימות־החול ממוצאי־שבת עד נטות צללי ערב־שבת, כדי לקבל שבת קודש בשמחת־מצוה. קומתו לא הגיעה לגובה תלמידיו שעמדו על סף המצוות, הוא ענה לאמא: – “עליכם שלום” – התיקני משמלתה והושיט לי בסבר פנים תבניים־מצומקים – “הרי לך שכר־מתן־תורה”, חריט של אמא מלא מעדנים ואמר ודיחקו בחָפני והוסיף: “אתן לך כזה כל יום – אם תהיה ילד טוב”.

הילדים הראשונים שהקבילו פני בהתרגשות קולנית: – “תלי, תלי, בוא אלינו, הנה מקומך על ידינו”, היו גרשון בן הדיין ועזיז בן המוכתר, הם היו מבוגרים ממני כשנתים ומחצה וכבר עשו בכותאב למעלה משנה וטרם הכירו מחצית האותיות. הם פתחו מיד את החריט שבידי וחילקו ביניהם למעלה ממחציתו ואמרו: – “אנו נהיה חברים טובים שלך ואוי ואבוי למי שיגע בך לרעה”.

גם למחרת נתן לי המלמד אותו החריט מלא מעדנים. (האמהות היו מוסרות למלמד את המעדנים, בלי ידיעת־הילד, כדי למשכם לכותאב, אך אני הכרתי את חריטה של אמא). גרשון ועזיז הקיפוני כעכנאי: – “תן ונטמין שלא יגנבו לך”. הם הרימו שולי־המחצלת, חתרו בקרקעית הכותאב, גנזוהו והצפינוהו תחת אבן ומחצלת וישבו עליו. כשתאבה נפשי ללקק סוכריה – לא מצאתי אלא את החריט הריק, ופרצתי בבכי. לשאלת המלמד – יבבתי: “גנבו לי את הכל”. הוא ניחש מי הם הגנבים וזרק לעברם: – “זרע מרעים”… אך קצרה ידו להענישם, והוא הפיס את דעתי: – “מחר אתן לך כפלים כמותם”.

מאותה שעה הם היו לי לאויבים, דחפוני בצד ובכתף בכל שעת מצוא וחרפוני: “תלי – לתליה, אביו – בביב, אמו – טמאו”.

אני השפלתי עיני והחרשתי כמוּסר הורתי ושיננתי ללא פוגה את האותיות המאירות־עינים, אשר המלמד גופו חרת לי על לוח חדש; הם שבו וחרפוני: – “תלי נאד נפוח, יקחנו הרוח, ימות בדבר וישכב בקבר, אמו תיילל ואביו ימלל: הוא היה פגע ומת בנגע, שם ילמד תורה מפי הגבורה!”

המלמד התרעם באזני הדיין: “גרשון אינו לומד כלל והוא מציק לילדים ומבטילם מתורה”, והציבני למופת: – “הנה תלי מכיר כל האותיות טרם עבר חודש”…

הדיין נכנס אחרי תפילת־מנחה לכותאב, שהיה אגף בבית־הכנסת, ובחנני באותיות זעירות שבחומש וחבט³ בראש גרשון בזעם: – “עפר בראשך, הנך כשנה ומחצה בכותאב, וטרם הגעת ל־כ', תלי הצעיר ממך בשנתים והנה בן־פורת יוסף יעלה בקרוב לאיג’י (חבור אותיות ונקודות למלים)!”

נאַצת הדיין לבנו היתה כנפט על המדורה והציתה אש הקינאה בלב גרשון ועזיז שהחליטו להתעלל בי, זרקו כובעי לאשפתון, הפכו את ילקוטי וזיהמו את מזוני אשר אמא העניקה לי לארוחת־צהרים, תקעו סיכות במושב המלמד ושיסו את ילדי הבליעל להעיד בי שקר. העלילה והזימום הפתיעוני כל־כך, שנטלה לשוני מהכחישם.

המלמד הישיש מסיגוף־צומות ומקוצר־רוח על תעלולי־הילדים – יצא מכליו ופקד עלי להושיט לו כפות־ידי והלקני עשר מכות משרביטו הקלוע מזמורות רכות של רימונים. אמנם, המכות הכאיבו לי מאד וכפות ידי בצקו, אך נפשי לא הכילה את הכלימה ולא פסקו דמעותי עד הערב שיצאתי מהכותאב בעינים עששות, שחוח, מדוכא ורעב, כי ארוחתי נזדהמה ועלבון שחילחל בדמי כארס עכשוב שינק את גרוני; אמא היתה מביאתני מדי־בוקר ושבה בערב להשיבני הביתה, אך אותו יום שב אבא מעיר ש. ופרקמטיה שהביא לרוכלים כסיטונאי, היתה מפורקת בחצר, – היה זה חודש מרחשון והעבים התקשרו בפאת ים והעיבו את השקיעה בנחושת־קלל וארגמן, אחר־כך אפרו והשחירו כפחם ושלחו חיצי־בזק מארבע רוחות השמים ופוצצו את הרקיע ברעמים מתגלגלים לאפסי־ארץ – על כן איחרה אמא מעט.

גרשון ועזיז היו עליזים בנצחונם ורודפים איש את רעהו, כמתחרים בריצה, ובעברם על פני שרבבו לי לשון, התלהלהו וחרזו נאצותיהם ופתאם דחפוני אל אחת המהמורות ונמלטו. הספקתי להרגיש חבטה ולראות קנה־זרועי השמאלית שהתקפלה.

בשוב אלי חושי – מצאתי את ידי בגיגית מים חמים והמומחה לשברים עורך את רסוקי־עצמותי, ואם כי הוא לטף את זרועי באטיות ועדינות רבה, נדם לבי שום מעצמת מכאובי.

בפקחי עיני בשניה – היתה היד חבושה באִספּלָנית וקנים, ותלויה בצוארי, והורתי יושבת לידי, מגודדת פנים ושפתה זבה דם. מתנודדת כשיכורה ומתמוגגת בדמעות.

אבא שחה, נשקני ובישר אותי: הבאתי לך סידור חדש ונאה, דפוס ירושלים עיר הקודש תובב"א. הוא הפך את הסידור פנים ואחור וקרא בהתלהבות: על הכריכה מימין חרותים שני לוחות־הברית, מלוכדים לידו – אריות, בשוליים: שנים־עשר מזלות ובתווך: ‘סדור’ באותיות זהב, בטור האחרון: ירושלים עם מגדליה וכיפותיה המתמרים בין דקלים ואשכולי־תמרים בין סנסיניהם, ובטור האחרון: מגדל דוד, מקביל לקבר רחל אמנו ובינותם מנורת־זהב בלב מגן־דוד. על הכריכה השמאלית: דגלי שנים־עשר שבטים החונים באהליהם על יוּבלי באר־מרים המפכּה מימיה הבדולחיים סביב משכנות־ישראל ומשקה ערוגות־פרחים מרהיבי־עין, ועל גב הכריכה: כתל מערבי, יד אבשלום, עמק יהושפט, טבריה, צפת ומערת המכפלה. בין יד־אבשלום ועמק יהושפט בולטות אותיות זהב: ‘סדור’.

אני הטיתי אזן קשבת לתיאורי־אבא הנפלאים, בעינים עצומות, כי לא עצרתי כח לפקחן, מכובד מכאובי – כאילו מנסרים את זרועי – “תלי חביבי, האינך רוצה להסתכל בסידור הזה שאין כמותו בכל פרס?” הגבהתי עפעפי כמרים נטל כבד מנשוא, ומבין סדקיהם ראיתי את אמא מכסה את הסידור בנשיקות ודמעות, ושפתיה מרחשות כלפי אבא: – הנח לבני, עד שרחום וחנון ישלח לו רפאל המלאך, הוא אינו זקוק לסידור עתה, אני לא אפקירו עוד עד שתמלאנה לו ארבע שנים, ככל הילדים.

– “הישתנה בכותאב או במחנה משהו בעוד שנה, הנהיה אז יותר אהובים על הקהל, או ייכמרו רחמיהם עלינו?”

– “אז בני לא יהיה בפי כל כילד־פלא ולא יאכלו את ראשינו, הדיין לא ייכנס לכותאב לפגוע בבני בעין רעה, ולחבוט על ראש בנו ההדיוט”…

– “בתיה ⁴, אני אומר לך זה מתנת חלקנו ואין לשנות גזירת־עליון, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', גם נתקיים במשפחתנו הפסוק שבתהילים: “אני שלום וכי אדבר – המה למלחמה”. הן את נוכחת שאני גומל חסדים בכל נפשי ומאודי לכל מי שזקוק לעזרתי, בין בגופי ובין בממוני, כפי שחנני ה', ואיני מחזיק טובה ולא מצפה לתגמול או כבוד – בכל זאת אינני אהוד על הבריות, האם משום ידיעתי בתורה יותר מדיין – אם כי מעולם לא הלבנתי פניו לתקן עוותו – או משום שה' מצליח דרכי? שמא כזה יהיה גם גורל תלי וכל צאצאינו עד סוף הדורות”…

אותה שעה הופיעו הדיין והמוכתר יחדיו סוחבים את גרשון ואת עזיז בזרועותיהם שאני אעיד בהם, כי כל המחנה ריננו אחריהם: “אבותיהם רודים בנו כבעבדים ובניהם יקטלו את עוללינו”. אך ראיתי את עויני האכזרים – נאלמתי דום ועצמתי את עיני הדומעות ללא הפוגה; אמא מחתה עיני ואת עיניה שזלגו דמעות ומלמלה בקול חנוק: – “הוא מרגיש כל־כך ברע”. הם ירקו בגביע המונח במבוא כנהוג לאסוף רוק להעביר פגיעת עין־הרע ואילצו לכך גם את גרשון ואת עזיז ואיימו עליהם: “נהרגכם ככלבים שוטים – אם תגעו בתלי לרעה!” – ויצאו ב"שלום עליכם" וברכת רפואה שלמה ואיחולים לי: “תלי יקירנו, בעוד שבועיים־שלושה תשוב לכותאב בריא ושלם”.

אחרי לכתם, הפצירה בי אמא לשתות כוס תה בחלב, אך עם גמיעה ראשונה – התחלחלו כל אברי מקבס, כאב זרועי גבר שבעתיים חומי עלה; היא עדיין מסרהבת בי לשתות – אבא חוטף מידי את הכוס והפכה בנזיפה: – “את הורגת את הילד באמונות התפלות שלך”.

פרק ד': “איג’י”

מקץ שבועיים־שלושה הופיע המומחה לאיחוי עצמות, בדק את ריסוק זרועי, שיחררה מהקנים וחבשה בחלמון ביצה והניפה כה וכה ועודדני:

– “בזרועך זו תרוץ על צוררי־ישראל”.

– “אבל היא בוערת כנחרכת בלהבה”.

– “תגדל ותשכח” – הוא התלוצץ. אמנם, תוך זמן קצר חייכתי כלפי אמא ובקשתי את הסידור. היא נשקתני והזעיקה את אבא:

– “יצחק, יצחק, תלי כבר צוחק, הודו לה' כי טוב, ומבקש את הסידור”.

– אבא קפץ עלי מיד, אם כי לשכתו המתה מתגרים, נשקני על מצחי, נתן לי את הסידור וברכני: “זכות המקומות הקדושים החקוקים על הסידור תגן עליך ותזכה לחונן את עפרם, ולראות עין בעין בשוב ה' את שיבת ציון”.

ימים רבים הגיתי בגילופים הנפלאים בחלום ובהקיץ, הסתכלתי בהם בלי־הרף ובחנתי את נפשי אם אינני מחליף את הערים הקדושות. סימנתי את הקימורים, המגדלים והמערות, להבחין ביניהם, שלא אתעה בהם כאשר יזכני ה' להגיע שמה. שיננתי את שם המזלות ודגלי השבטים כאשר הורני אבא. בחלומי סיירתי בחוצות ירושלים, השתטחתי לפני הכותל המערבי, קבר רחל אמנו ומערת המכפלה, שכולם היו גובלים זה בזה, אפילו טבריה, צפת ויד־אבשלום היו בטווח הראייה. תעיתי במבואים אטומים־מפותלים שפלסו נהרות רחבי־ידים וביצות שחסמו בעדי, פתאום הופיעו שני ילדי ישמעאלים וכיוונו חוד פגיונם אל חזי, נסיתי להגן על לבי ונרטשתי בידי וצעקתי מרה: – “אמא, אמא”.

– היא אמצתני אל לבה: – “שם ה' עליך בני, חלמת”.

אבא לא היה פנוי להתמסר אלי: הנה הוא מפליג לש. לספק מרכולת לתגרים, וביני־לביני מרחיק לכפרי־נכרים, המחכים לו בכליון עינים, בהיותו ידוע ביושרו לשחררם מגלדי־פרוות של טלאים, מטריאק (אופיום) ממיני שרף ומשטיחים, ולספק להם את מחסורם. רק לפרקים היה משכיבני בחיקו בלילות; מלטפני ומספר לי אגדות, ובשבתות היה פותח את הסידור, אותו סידור חדש, המזהיר באותיותיו, ומלמדני את הנקודות ובטויין וחיבורן למלים. אמא התערבה תכופות: – “אתה ממסמס את לבבו הרך של בני בדקדוק וטעמים, הנח לו לנשום מעט, בני־גילו מדלגים כגדיים, שוגים בתעלולים, מתעפרים בעפר, ואתה התחשק לך לעשותו לתלמיד חכם – בעוד חלב־אם טופח על שפתיו”.

– “לא נכון, אמא” – מחיתי על דבריה – מתפזז ומאמץ בזרועותי את שוקיה שדימיתין כאשיות־עולם שלא ימוטו לעד, – “אני רוצה ללמוד כמו אבא”!

היא לפתה פני בידיה העדינות־חמימות המבטיחות אושר נצחי, והצמידה שפתותיה לעפעפי ואמרה בחיוך אמהי: – "יצאת מראשו ממש, כאבא כבן, הוא עולה על יצועו וספרו פתוח לפניו, רוכב על אתונו ועיניו בספר, התגרים מתמקחים עמו – והוא מעיין בספר.

– “אוף! אמא, נמאס לי, מתי תחלוף השנה?”

– “בני” – ענתה היא – “עוד תספיק להתענות דייך בכותאב מידי בני־בליעל. יהי רצון מלפני אב הרחמים שתעמוד לך זכות התורה, שכל־כך נפשך עורגת אליה ותצא משם בשלום”.

– “אמא, הלא הדיין והמוכתר שניהם הבטיחו לנו ש”יהרגו" את גרשון ואת עזיז אם יגעו בי לרעה".

– “בני, זה משום שאביך מבליג ומצדיק עלינו את הדין, ואני מתכנסת בקרן־זוית ומעוורת את עיני בדמעות; אמהות אחרות מתגודדות על פניהן וצובטות דדיהן ביללות ואלות וממטירות אש וגפרית על ראש מעניהם ושופכי־דמם ומעפרות בעפר את ארמוניהם הרמים, ואבותיהם מונעים מהוציא ספר תורה מהיכל ה', כדי שהקהל ישפוט, ויש שהתפילה נהפכת לתיפלה, חס וחלילה, כי בעלי זרוע מתכתשים עד שפוך־דם, ולבסוף נמלטים מבית־הכנסת, פרועים ומרופטים וזבי־דם, הריהם מבזבזים כל הונם ושלמונים לרשות”.

הוא קבע לי סדר יומי: – בבוקר, לפני רדתי מיצועי, נטלתי ידי וחפפתי ראשי בפושרין המוכנים לי ליד מזרוני המוצע על שטיח. התפללתי בעל פה “מודה אני” ו"אלהי נשמה", אבל לא היה קץ לאושרי, שמצאתי את המלים בסידור הנאה, הראיתים לאמא בהתלהבות, אם כי לא ידעה קרוא וכתוב: – “ראי אמא, מה שאבא לימד אותי – כתוב בסידור”.

– “טוב, בני, נפשי כפרת שפתותיך ההוגות בתורה ותפילה, טול ידיך וברך ‘המוציא’, אחר־כך תלמד”.

מקץ שלוש ארבע שעות ב"איג’י" השתעממתי והתגנבתי לרחוב להציץ מבעד לחומות חצרנו, או התגריתי באחותי אורה המבוגרת ממני בשנתים, אך אמא לא הסבה עיניה ממני אף לרגע – מיד הושיבתני ושהתה לידי רגעים מספר והצביעה על שני תעלולים שגילם כמוני והם מתגוללים בעפר ומורטים ושורטים איש את אחיו בחמת־זעם; באותה שעה הופיע אבא והפריד ביניהם, אך הם שבו ורגמו איש את אחיו בנאצות צורמות־אוזן.

“היכנס בני זהו הרחוב אשר מצית לענתו, הודו לה' שלא נפגעת בעיניך, או בפניך שייפגמו בצלקת לכל ימי חייך”.

– “אם כן, אמא, מתי אצא לרחוב?”

– “אם יעזור ה', אחרי סוכות, עוד כחודשיים, ואז תגדל יותר, ויהיה לאל ידך להתגונן, ויהיה לך גם שכל יותר להימלט מפני ילדים רעים”.

פעם ביקרונו אחיותי הנשואות, והן היו שקועות ברכילות לשון הרע כדרך נשים: מוכתר יש לו שני ילדים מגולנדום, אשתו של זפארולה־חן, קצין המשטרה, ולא נעלמו נאפופיה מעיני בעלה, אך בתקעו ללועו ממונם של ישראל כגשם נדבות – הוא נחנק, ומאידך גיסא הוא מאהבה של שרה בת המוכתר, שמשרכת דרכיה אתו וגם נתעברה ממנו, מקץ עשרים שנות נישואין עם בעלה העקר. וביני לביני – היו מודאגות על ילדיהן, שמי מהם משלשל, אחרי היגמלו מחלב, ומי מהם ממרר את החיים בסרבנותו ומי מהם חולני וצורח יומם ולילה ללא הפוגה.

וזאת הנשואה לא מכבר – בכתה תמרורים, בהתפשטה לאט הראתה את כל גופה שהשחים כליל מצביטות בעלה; אמא ניחמה אותה: – “זה מרוב אהבה, בתי. הוא ישבע ממך ויירגע”, אך האחיות המבוגרות חלקו על דעתה.

– “אמא, זאת מחלת נפש, העירי לו, כאמא, על שגעונו – אם לא יחדל.”

– “הצילו את אחותנו האומללה!”.

אותה שעה שתי אחיותי הנותרות שטרם הגיעו לפרקן היו תופרות בובות, וכשלא הצליחו לצור אותן כיאות, זרקון אשה בפני רעותה וחרפו הדדית: – זה חתנך! אורה אחותי המבוגרת ממני בשנתיים, לקחה אחת הבובות הרתחניות שפיה עקום ועיניה עקורות ואמרה לי: – זאת כלתך ואני זרקתיה בפניה, בכל כוחי. והיא יבבה כצרצר: אמא, אמא, תלי מרביץ לי! אמא היתה שקועה בשיחה ודחתה תלונתה בקצרה: – הרביצי לו גם את. – היא התאבקה אתי. נשאתני בידי ורגלי, כפקעת מוך, הטילתני אפרקדן, החזיקה בימינה את ראשי ושמאלה על פי, שלא אצרח לעזרה, רכבה עלי ודירבנה אותי: אה, אה.

אמא ניתרה ממקומה ודחפה אותה מעלי בכוח איתנים, בקללה: תמותי בנעוריך. הלא תחנקי אותו; וניערה את העפר מקווצותי, נשקתני ואמצתני אל לבה: –– “בני המסכן! אתה חלוש כל־כך – שאינך יכול לעמוד אפילו לפני הזבוב”.

פרק ה': הקלמר ואביזריו

משהגיע חודש אב – משך אבא ידו מכל מרכולת, הוא סיפק לתגרים כל צרכם עד אחרי חג־הסוכות, שאז יפליג שוב לש' להכין את הדרוש לחורף, וענייני כפריים מסר בידי שותפו מולא אלישע, – והוא היה מהלך שפוף, אבל מתבודד בלשכתו המוגפה בקריאת איוב, קינות והלכות ט' באב, אך אוכל מעט אחרי תענית וקינות ששברו חצי גופו בהתאבלו על חרבן בית חיינו. השכים בליל העשירי באב, הציע אפר וחידש קינותיו ושפיכת שיחו, לקיים: “קומי רוני בלילה”. אותם הימים היה משתהה בבית־הכנסת עד חצות־היום, ואחרי ארוחת־הצהרים, ישן שעתים־שלוש במרתף הקירור ומשכיבנו בחיקו. אחר־כך לימדני מקרא עד שעת־מנחה וקבע: “תלי, אינך זקוק עוד לאיג’י. כשתכנס לכותאב אחרי חג־הסוכות, אם ירצה השם, אז מולא אברהם ילמדך מקרא”.

– “אבא, איך אפשר לקרא מלים בלא לחבר אותיות ונקודות?” – והוא הדגים לי: ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמר. ניסיתי ולא עלה בידי, ומרוב יאוש התפרצתי בבכי ועיני הזילו דמעות.

– “למה תבכה, בני, אם יעזור השם תדע מקרא וגם ‘תפסיר’⁵ , ואם יזכנו השוכן בציון לעלות לארץ ולחונן עפר קודשה – תלמד שם גמרא מפי חכמי־ירושלים, זכותם תגן עלינו, אמן”. עידוד אבא ואיחוליו רעפו על לבי כרביבים עלי דשא, אך תשוקתי היתה רבה מאורך רוחו, נפשי תאבה היתה לדעת הכל על רגל אחת, משל כפוחז זה “המציג רגלו על שלב ראשון בארמון שראשו בשמים – והוא מתפקע מתשוקה לטייל על הגג”. כל מגמתי היתה לדעת לקרוא, בשכבי בלילות בחיק אבא – הסתכלתי בספרו הפתוח, והנה האותיות בלי נקודות, ואיני יכול לקרא אף מלה… בעוצמי את עיני – לא ראיתי לא אות ולא נקודה; גרשון ועזיז שפרצופם היה לצד העורף, שמחו לאידי, מחאו כפים, כרכרו מולי וגידפוני: “עם־הארץ, עם־הארץ” ולקחו להם את סידורי והלשינו עלי לפני המלמד שאני גנבתיו מהם.

אבא ליטף את גבי והעירני: “תלי, תלי, למה תבכה בתוך שינה”? נפעם מסיוטי־חלום מלמלתי: גנבו ממני את הסידור. – חלמת בני, לא גנבו, הנה הוא מונח על האיצטבה.

תוך כך הגיע חודש אלול ואבא לא היה לו בעולמו – אלא ‘קול, צום וממון’. משכים היה לסליחות לפני האשמורה השלישית וחוזר הביתה לשעת הצהריים ללמדני מקרא, צם כל חודש אלול ועשרת ימי־תשובה, חוץ משבתות וראש־השנה, וחילק את הימים הנוראים לחמשה חלקים בעניני צדקה ומסר לאמא חמשה צרורות ‘קרונים’ (מטבעות) שבהן כמניין עשר ספירות והתווה עליהם 1, 2, 3, 4, 5, והזהיר אותה: “למען ה' פקחי עיניך יפה־יפה שלא תחליפי את סדר חלוקתם, פן תפגמי חס וחלילה, בעשר ספירות; בצרור הראשון יש בו ‘קרונים’ כמנין כתר חכמה. השני כמנין בינה חסד. השלישי כמנין גבורה תפארת. הרביעי כמנין נצח הוד והחמישי כמנין יסוד ומלכות. ו’הקרונים' הם מטבעות כסף, שהוא ממידת הרחמים”.

באותו זמן הגיעה יתרת המשלוח האחרון של פרקמטיה שלפני־החורף ואבא הפנה אותו לשותפו מולא אלישע, שלא התענה – אלא בעשרת ימי־תשובה בלבד, אם כי היה ירא־שמים ולא חזר על כל הכפרים בחודש הרחמים והסליחות; באשר לסיגופים, חלק על אבא, בסומכו על מימרות חז"ל: הגוף הוא משכן השכינה ואין השכינה שורה על אדם מישראל – אלא מתוך שמחה, וראיה לדבר מאלישע הנביא, זכותו תגן עלינו אמן, שנאמר: “והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”, אמנם הוא היה איתן בגופו, פניו צוהלים בכל עת ועיניו קורנות, כמו נזדמנה לידו זכייה ללא מצרים; הוא ברך ‘הטוב והמיטיב’ על אשר חוננו הבורא, ואשר מנע ממנו – היה נושא עיניו למרום ואומר: – “הודו לה': כסף רב אין לי, כי לא נולדתי במזל עושר, אני עובד רק בגופי, ומולא יצחק בממונו וגם בגופו, ואנו אוכלים את הפירות שווה בשווה”; אשתו לא ילדה לו גם מקץ ח"י שנות נשואיהם, והוא היה אומר: גם זה ברחמי־שמים, אולי ‘בלי פתחון פה’ נגזר על הילד להיות חרש־אילם ועיוור או מומים אחרים – מי יודע? – ולפיכך גם זו לטובה. וכאשר נשא אחרת עליה וזכתו בזבולון. באותה שנה – התעברה גם הראשונה וילדה לו בת והיה נושק את קצה אצבעו בדחילו ורחימו ומודה: – “חסדי־השם כי לא תמו, כי לא כלו רחמיו”. בקצרה, הוא היה כמילאת לאבן־חן לאבא שהיה רציני ונוגה והיה שגור בפיו: מיום שחרב בית־המקדש ערבה כל שמחה ממעוננו, שנאמר: גלה משוש הארץ, שבת משוש תופים, שאון עליזים, שבת משוש כינור, בשיר לא ישתו יין, ימר שיכר לשותיו. הוא כיבד את תורת אבא והיטה אוזן לביאוריו, כתלמיד לפני רבו, וכתום פרק בספר הזוהר הקדוש, או בספר נחל־קדומים, או אבן־עזרא ומפרשי־תורה אחרים, היה אומר: מולא יצחק, חבל על תורתך הקדושה שאובדת במאפליה זו.

הם אהבו איש את רעהו לבלי חוק והיתה ביניהם נאמנות הדדית, למשל: אם מולא אלישע קנה תפוח בכסף שותפי – נקפו לבו לאכלו כליל, ומחציתו הנותרת הביא לי: “תלי, תלי, הבאתי לך תפוח, ממש נופת־צופים, שמרוב מתיקות לא יכלתי לבולעו לבדי”.

יום או יומיים אחרי בוא יתרת המשלוח האחרון, הוא נכנס אלינו כמוצא מטמון, נשאני בשתי רגלי והניפני למעלה מקודקדו ודגדג את צוארי בשפמו ופלט: – התדע מה קנה אבא בשבילך ובשביל זבולון?

נדנדתי את ראשי לאות לאו; הוא נפנף את החפיסה הכבדה וגרה את סקרנותי: – נחש־נא מה בה?

לטשתי את עיני וכל אברי רתחו מסקרנות; אמא התערבה: – אל תמסמס את לב בני המסכן.

הוא פיתח את הצרור לאט לאט, כמו גנוז בו דבר יקר מבדולח, ושלף כקוסם הודי מתוך תיבת דיקט דקה כרכי־כסף, או מתכת דומה, מבהיקים שסינוורו את עיני בברקם והגילופים של כל המקומות הקדושים בארבע ארצות, גדולים ונאים שבעתים מאשר על סדורי שכבר הועם זהרם; הוא ערך אותם טורים טורים ואסר עלי לנגוע בהם בטרם ישלוף מהצרור כל הטמון בו, הוא שלף באיטיות רבה, כשחקן על הבמה, כרך אחר כרך וריפד בהם את השטיח; נפשי יצאה אליהן וניסיתי לנגוע באחד מהם, אך הוא נזף בי: – חכה, עוד יש ויש…

עתה הוא שלף צמד גלילי־קרטון ארוכים כקני־היד, ונפנף אל תוך עיני ממש: – “התדע מה אלה ולמה אלה?”

הרימותי כתפי דומם והוא הוסיף: – “אלה קלמרי־עץ נהדרים, מגולפים עליהם חיות ועופות שאין דומיהן בכל היקום, אחד לך והשני לזבולון; עתה תמנה לי כמה כרכים על השטיח ומה הם?”

– “שנים עשר: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים – חמישה זוגיים ושני סדורים”.

הוא השתאה – “מתי הספקת למנותם ולדעת מה הם?”

– “כשהוצאתי אותם”.

הוא קם פתאום, ירק על אצבעו ומרח את שיני ושפתי: – “בן פורת יוסף, זבולון מבוגר ממך בחמש שנים וטרם יודע לקרוא נכון, אבל אביך, השם ישמרהו ויחייהו, הזמין את הספרים היקרים האלה שעולים הון תועפות, מירושלים עיר־הקודש, לפני ירחים רבים, כי אין למצוא כמותם בש'. בינתים לא שכח גם את זבולון”.

– אני מחיתי בשרוולי את פי ושפתי ונמלטתי מידו אל בית־הבישול ופלטתי בבכיינות: – “אמא אני אקיא, הוא מילא את פי ברוקו”…

– “שם השם עליך, בני, הוא עשה את זה כדי שלא תשלט בך עין־הרע”.

רקעתי ברגלי: “לא רוצה, לא רוצה; גם את השקיתיני ריר מטונף כזה, כשהייתי חולה, ושלשה ימים סרבתי על כל מאכל”.

אמא נדהמה מהטלת האשמה עליה ולא פצתה פה. תוך כדי כך בא מולא־אלישע בעקבותי: “מה ברחת, האם מצאת צפעוני, בלי פתחון פה בגלילי־הקרטון?”

אני נצמדתי אל רגלי אמא ולחשתי: “לא רוצה”.

אמא התנצלה בפני מולא אלישע: “הוא עייף… אבל אם הוא יראה את הקסת ואשר בה – יקפוץ עד לשמים ותפוג עייפותו, מחל נא לו, מולא אלישע, הרגשתו קשה עתה עליו”, אמרה אמא בקול תחנונים.

– “בתיה, את מפנקת אותו יותר מדי”. והוא סיים את מוסרו ויצא ב"שלום עליכם".

הקלמר ותוכנו היו פלאי־פלאים בעיני, ראשית־כל חיות ועופות אגדתיים על נרתיק הקלמר, ראשיהם כנפיהם וכרעיהם, מקורי העופות ומלתעות החיות, הסתבכו והסתכסכו מקצה אחד עד סופו, גררתי את גוף הקלמר – והנם למעלה מהשגתי: קסת כסף מלאה דיו ואינה דולפת אפילו רסיס – בהתהפכה כה וכה. אולר זעיר כזרת־תינוק ואבן משחזת כמידתו. כפית כסף זעירה כזנב עכבר קטן עם פיונת עקומה. מספריים מבהיקים כראי, גודלם כאצבע. שופין כמדת המספרים שקצהו מחודד כסכין ושלשה קולמוסין מחודדים־שסועים. הפכתים פעמים אין־ספור ולא שבעו עיני מראות ולא ידעתי מה תשמיש כל האביזרים המוזרים־הנהדרים האלה, כי טרם למדתי לכתב אות; זיעה בצבצה על מצחי עד שהצלחתי להשיב כל דבר למקומו ולהשיב את הקלמר לעטיפתו; עתה התעטפתי בטלית החדשה, דפדפתי בסידור ובחומשים וקראתי בקול רונן את מלותיהם המזהירות.

אותה שעה הדהדו באזני צעדי אבא, זרקתי את הטלית ורצתי לקראתו והקבלתי פניו ב’שלום עליכם' נלבב. התרפקתי עליו, גיפפתי את רגליו, ואימצתי את ימינו אל שפתותי שרחשו רכות: – “אבא’לה אבא’לה”.

הוא נשאני בהתאמצות רבה, בהיותו חלוש מצום, והרעיף על קווצותי נשיקות ותמה: – “מה היום מימים, תלי?”

– “סידור, חומשים, קלמר, טלית” – פלטתי בבהילות ומשכתיו אחריי:

– “בוא וראה אבא, הכל מירושלים, מירושלים”.

אמא יצאה מבית־הבישול, הקדימה ‘שלום עליכם’ לאבא ופנתה אלי:

– “הנח לו לאבא, בבתי, הוא צם וזקוק למנוחה”.

– “אמא אבל הוא עוד לא ראה אותם, הם באו עכשיו מירושלים”!

אבא חייך, נשקני עוד פעם והשתרך בעקבותי, אך אמא הזעימה עפעפיה והתריסה כלפי: – “תלי, אל תמשוך את אבא, הן הוא קנה אותם בשבילך וראה את הכל”.

“לא, אמא! הוא רק הזמין לפני זמן רב, כך אמר מולא־אלישע, ועכשיו שלחו לנו מירושלים”.

אבא נכנס עמי לאולם, הציץ בחומשים ובסידור, הרעיף נשיקות על הכותל המערבי ועל הקמרונות הקדושים שבארבע הארצות, החרותים על כרכיהם ואמר: – זה נכון שהזמנתים לפני ירחים רבים, אבל הקלמר הוא עבודת ש', והשארתיו אצל סוכן הספרים כדי לקבלם יחד.

הוא שילב אצבעו בכף ידי וירדנו למרתף לשינת־צהריים, אך כשאבא נרדם זחלתי חרש והתגנבתי לאולם כדי שאמא לא תרגיש בי; גזרתי במספרים החדשים עלה חלק מפנקסו של אבא, שלפתי קולמוס מקלמר, סלקתי את המגופה מקסת המלאה דיו ופתחתי חומש בראשית והחילותי לחקות את האותיות: ב' עלה לי בנקל: תו למעלה, תו למטה וקו מאונך מחבר ביניהם – הרי זה בית; בינתים תרך… שברתי את הקולמוס, טבלתי בדיו את ראשו המחודד של הקולמוס השני – והשאיר לי גוש שחור על הגליון, איך שהוא הצלחתי לכתוב ר' בקלות רבה, כפוף אצבע – הרי זה ריש, רק אלף לא עלה בידי למרות עמלי הרב, מלאתי את כל הדף תוים ושני יודים עליהם ותחתיהם, ושברתי עליהם את שני הקולמוסים הנותרים, והעליתי חרס בידי, אף אחת מהן לא דמתה לאלף של ‘בראשית’. נקטה נפשי וקרעתי את הגליון לגזרים והכנסתי את הקלמר לנרתיקו, בידים מרתחות וזיעה צורבת מבצבצת על מצחי ומסנוורת את עיני, שכחתי להגיף את הקסת וכשניסיתי להשיבו למקומו – פיך, נשפכה כל הדיו עלי ועל השטיח…

אמא נחפזה אלי כל עוד נפשה בה למשמע אנחותי, התגודדה בפניה וקרעה למראה כרכום פני והחורבן שבאולם, אך היא התאוששה מיד, חילצתני מכסותי שהשחירה כתשעה באב והוליכתני לבית־הרחצה ושפשפה את בשרי בסבון ובמים חמים עד שהוורדתי כיום היוולדי, והזדרזה לקפל את השטיח ולתוחבו בין חבילי שטיחים המיועדים למשלח לש. ולהוציא אחר, הדומה לו ולפרוש אותו באולם – קודם שיקיץ אבא, עתה מרקה את הקלמר והאביזרים שבו עד היות להם ברק כשהיו, נשקה את הספרים הקדושים אשר בזכותם התרחש להם נס ולא נחתמו אפילו בנטף קט.

היא עודנה בודקת את האגרטלים ואת מדפי הספרים, את הדרגש ואת המגדל, פן לוכלכו ברסיסי דיו – והנה עלה אבא מן המרתף והשתאה מאד בשינויים ולמראה פני אמא החיוורים־נובלים ועיניה השקועות בארובותיהן ולגלג: – “בתיה יקירתי, כנראה נתחלף לך ראש השנה בחג־הפסח”. – והיא ענתה בחיוך מאונס: – “נקיתי רק את האולם לכבוד הימים הנוראים”.

– “אבל אני מוצא שהחלפת גם את השטיח וגם את תלי הלבשת לבנים ללא רבב, הן יש לנו עוד כשבוע עד ראש־השנה”.

– “אמא לא אשמה” – התוודיתי בקול חנוק – “אבא! אני גרמתי לה צער כל כך הרבה”.

– “מה עשית?”

תניתי בדמעות את כשלוני בכתיבה והתקלה מעצבוני.

אבא מחה ריר אפי ועיני בממחטתי ונזף בי על בכיי.

“אני בוכה על שאינני יודע לכתוב”.

“טפשון” – אמר אבא – “מחר בעזרת ה' אלמדך לכתוב גם את האותיות האשוריות וגם האותיות של רש”י, עתה לך שטוף פניך ונמהר לתפילת־מנחה".

– “אבל בקולמוסים אלה איני יודע לכתוב, הם נשברים או פולטים כתמי־דיו”.

– “טוב, בני, אקנה לך עטי־פלדה וקסת, בין כה אינך צריך לקחת עמך לכותאב את הקלמר היקר הזה שאין כמותו לשום ילד, בזה משתמשים פקידי־רשות ומזכירי תגרים; הילדים ישחיתו לך אותו בן־רגע, ויש ביניהם גם חמדנים שלוקחים להם, כאשר ראית בחלום על הסידור שלך. הוא חש במפח־נפשי על שנבצר ממני להתהדר לפני חברי בעושר הרב, והוסיף מיד: – הלא הם שלך, קניתי לך כדי שתיהנה מהם, אם יעזור ה' כשתלמד לכתוב לאמא ולי אגרת יפה – אז יש לאל ידך לשמרם בכותאב מפני כל מזיק”.

פרק ו': הימים הנוראים

מה נכספה נפשי להשכים לסליחות עם אבא; לילה לילה שכבתי, נים ולא נים, ער לתנועותיו ומצפה בלב נפעם לשעה שהוא קם. יש וקרעתי עיני בחשכה שעה ארוכה שמא יתגנב חרש ולא ארגיש בו, אך מעשה שטן, נרדמתי כאבן דוממת ולא פקחתי עין אלא בשעה שזהרורי־החמה פיזזו על עפעפי.

אבא אהב להשכיבני בחיקו, אך בחודש אלול הציעה לי אמא מזרן וכסתות לחוד, פרשה עלי סדין קל ושרה עמי ‘שמע ישראל’ ‘בידך אפקיד רוחי’, נשקתני על לחיי ועל מצחי ושפתיה רחשו תפילות וברכות עד שחטפתני שינה; לפרקים שמעתי שלחשה לאבא: – “בני כל־כך עייף, קורא, או כותב כל היום – ואתה רוצה לגזול ממנו גם שנת־לילה”.

לפעמים לא נרדמתי מיד, ואז היא שרה לי חרש: “בני ילמד תורה, שכינה עליו שורה. בני יגדל חסיד, ממנו ירחק מסית, בני יזכה לראות ניסים ונפלאות של ‘אחישנה בעיתה’, הה, כבר מלאה מידה! בגלות עמך נמקים – בית מקדשך תקים; בני יהיה בנגאלים, בוני ציון והיכלים, בגלות לא יסתכן, שדי לו צינה ומגן”.

בערב ראש השנה מנעתני מקריאה וכתיבה ושידלה אותי לישון הרבה ובישרתני בפנים מצהילות: הלילה, ‘התרת נדרים’, כולנו נקום לסליחות, אם ירצשם.

לא ידעתי משמעות ‘התרת נדרים’, אך המלים צלצלו באזני כהתרחשות איזה פלא שלא ראתה כל עין, כמו שאחרי שנים מספר (עת שהורי, נשמתם עדן, כבר היו שוכני־עפר) הבטיחתני לאה אחותי הבכירה, שבצומי הראשון ביום הכפורים תצא מאפי יונת־זהב.

– “לא מאפו – סתרתה אחותי שושנה – אלא מגרונו”.

– “ומאין יצא לכם? אתם אף פעם לא הראיתם אותה לי”.

הם התבלבלו לשאלתי. לאה ענתה: “הייתי חלושה מתענית ונרדמתי באותה שעה”. ושושנה הוסיפה: – “אני אטמתי את פי בכפי כל שעת בין הערבים, אבל כשחשתי כאב בגרוני, מפרפורה של היונה – נבהלתי והסירותי כפי והיא עפה לה”.

כתום הסליחות, תפילת־שחרית והתרת־נדרים ובקשת מחילה וסליחה הדדית של הקהל הסחוט מדמעות ושבור לב, נתלווה אלינו מולא אלישע וביקש מחילת־אבא, אם הקניטו חס וחלילה, או פגע בו בשוגג, בין בכבודו, בין בממונו.

– “שגיאות מי יבין” – ענה אבא – “הכל מחול לכם”, והוא גם כן ביקש מחילת שותפו, והם איחלו איש לרעהו – שנת גאולה שלמה וקבוץ גלויותינו במהרה בימינו אמן.

אמא בקשה מחילת מולא אלישע שאינה מגישה שום כיבוד משום תענית של ערב ראש השנה.

בנטות־היום, התגלחנו ראשינו וטבלנו במקוה צוננת שעוברים בה מים חיים. אמא הלבישתני כפתן לבן ארוך עד הקרסולים שתפרה בעצם ידיה וחבשה לראשי כיפה לבנה שתיתורתה משולשת עליה, משול כמצנפת של אבא; והזדרזתי לתפילת־מעריב; בשובנו היה השולחן ערוך ועליו כל מיני פירות מתוקים, אבא קידש על היין והסיר קצה המפה מעל התפוח בלבד כדי שברכת ‘העץ’ לא יוציא את יתר הפירות, ואמר: “יהיה רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש”. גיסי אחיותי וכל המסובין ענו אחריו מלה במלה וטבלו את התפוח בדבש, וכך כל פרי ופרי, אם ‘העץ’ או ‘אדמה’. וכתום הסעודה, לא עלה אבא על מיטתו אלא ישב ללמוד מסכת ראש־השנה.

למחרת השכמנו לבית־הכנסת שהיה מלא מפה אל פה. מרבית הקהל בבית־הכנסת היו עטורים לבן, טלית עוטפת ראשם ופניהם והם יוצקים לחשם ברתת ובכי מאימת יום־הדין, וכאשר קרא החזן בקול רם: – “מי יחיה ומי ימות” – יבבו נשים הרובצות בפתח בית־התפילה. נאקת הקהל עד התעטפות־הלב וגעיית התינוקות אשר החרו־החזיקו אחריהם, שברו אפילו לבות־אבן; לא ראיתי את פני אבא כל שעת־התפילה, אך שמעתי את גניחתו המרה ואת שפך שיחו עד תום התפילה.

אני התעטפתי בטליתי, התנדנדתי בכל גופי כמו אבא ודפדפתי את סידורי החדש ומלמלתי את המלים אשר ידעתי לקרוא, אך מדי העיפי עין על סביבי והנה גרשון ועזיז מצביעים עלי. הם התלקטו עם חבריהם וחלפו על פני בשרבוב־לשון וקריצת־עין כהולכים לתומם, הם ארבו לי בצאתי לפרקים לחצר אל אמא וחרזו לי: – “תלי היום מולא, ונשמתו עולה יחד עם סמך מ”ם – והוא יניף ידיו: לשאול יורידו – בום, ואחריו ייחתם: בתופת תיקבר – השד לו חבר, אביו – ימח שמו כלב בחיק אמו".

בתום התפילה התאוננתי לפני אבא על אשר קיללוני והתעללו בי.

– “קללת חינם לא תבוא” – הפיס אבא דעתי – “ואל תענה להם אף פעם, הם מתקנאים בך. אבותיהם אמנם ראשי־עם, אבל הם גם רשי־עם, ומחזרים בכל יום אחרי גומלי־חסדים, או מלווים על־מנת שלא לפרוע לעולם; היום ראש־השנה, בני, ואסור לקטרג על עם ה', החונן ונותן ימלא חסרון עמו”.

– “אבל, אבא, איך אפשר לסבול הכל ולהחריש בשעה שהם חורזים חרפות גם עליך וגם על אמא?!”

– "בני, אלה הם חתחתים בדרך־החיים ואתה עודך בראשית צעדיך, החיים משולים לספינה טרופה בלב ים, והמפליג בה חייב להרכין ראשו לקראת כל נחשול הקם עליו לבלעו; ברוך השם, אתה יודע כבר על־פה “קריאת שמע על המיטה”, שים לב אל אשר יוצא מפיך: “הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי, וכולי, הרי זה כעין תרגיל־נפש, סגל לך מידה טובה זו לכל ימי חייך – ואז שום בן־בליעל לא יוציאך מכליך”.

מוסר אבא לא הניח את דעתי וסיפרתי הכל לאמא בביישנות בקול חנוק מדמעות, – היא קראה מיד לאחיותי להזמין את השכנות והטביעתני בשפע ורדים והדסים, מעדנים ושקדים, וכל הנשים הריעו יחדיו בצלצול עליז כבחתונה: גילי־לי־לי־לי.

נדהם ונבוך הסתכלתי בפני־אמא הקורנים מגיל – היא אמצתני אל לבה והציפה אותי בנשיקותיה. עדיין אני עומד בראש מורכן, ככלי מלא בושה וכלימה, ולשוני דבקה לחיכי: שושנה אחותי משכתני מחיק אמא: – הלא תחנקו מרוב פינוקים! – היא נשקתני ואמרה: “אל תתבייש, אחי, אמא נדרה כשתתבשר מפיך שילדים גסים חרפוה, תרעיף עליך פרחים כעל חתן”.

כתום ארוחת ראש־השנה נעצמו עיני מאליהן, מעייפות של תפילה שארכה עד נטות צללי־ערב, אך אבא פסק: – “אסור לישון ביום הדין, פן נשמתנו תעלה למרום ותחתום על גזר דיננו”. – הוא עיין ב’שולחן ערוך' בדיני ראש־השנה, פזמוני־תהילים של אותו יום והלך ל’תשליך' ותפילת־מנחה.

אותה שעה באו אחיותי וגיסי לביקור החג, ואמא לא היתה פנויה לטפל בי – ואני נרדמתי עד שקיעת־החמה כשאמא העירתני להילוות אל אבא לתפילת ערבית.

למחרת נתכבד אבא לקרוא בתורה, לתקוע בשופר ולהיות חזן־מוסף. אמנם הוא היה חלוש מן הצום של כל החודש ומחוסר־שינה, אבל התאושש ומילא את שלוש המשימות באימה ויראה וכוונת־הלב; ברדתו מן הבמה היה צרוד ועיניו עששות מבכי והקהל ברכו: ‘יישר כוח’, ‘שנה טובה’. והיו ביניהם יראי־שמים שהרכינו ראשם לנשק ימינו, אך אבא הזדקר בבת־ראש ומנעם: – “חס וחלילה מכבודכם!”

אני עליתי עמו על הבימה, התעטפתי בטליתי על פני שלא איפגש בעיניהם של עזיז וגרשון הרושפות לנגדי, דפדפתי בסידורי החדש ושיננתי, הלוך ושנן: “הריני מוחל וסולח”. השמש הביא לי שרפרף וסרהב בי לשבת, אך אני נדנדתי בראשי לאות מיאון.

ברדתי מן הבימה יחד עם אבא, כתום התפילה, מיהרו אלי כמנין מתפללים עם השמש ורוק פיהם בראשי אצבעותיהם להלעיטני, אך אני עטפתי פי בטליתי והסתרתי פני בין רגלי אבא וצעקתי: – “לא רוצה, לא רוצה!”

אבא הפיס דעתם: – “לא ישל עלה מאילן נגד רצון הבורא”, וברכם: – “שנה טובה, שנת פדות נפשנו וקיבוץ גלויותינו”, והם ירקו עלי מרחוק ושפתותיהם רוחשות: – “בן פורת יוסף, בן פורת עלי־עין…”

בערב יום הכיפורים העירתני אמא להשכים לסליחות, כבערב ראש־השנה, אבל הפעם הסליחות והתרת־נדרים היו בחגיגיות רבה וגם באימה ורתת שבעתיים, העינים זלגו דמעות. האנשים הלכו שפופים, כמו נשבר ערפם; פייסו איש את רעהו וביקשו מחילה וסליחה בקול שפל ותחנונים, כניצבים למשפט בפני בית־דין של מעלה, ואפילו יריבים שאתמול־שלשום ירדו איש לחיי אחיו בגלל תחרות, קנאה, או שנאת־חינם, מחלו איש לרעהו בכל לבם, ויצאו מבית־התפילה בפנים צוהלים, מטוהרים מכל טינה שבלב ומזוככים כמלאכי־השרת, כביכול, כאילו הטילו מעל גבם נטל טומאה של ימות־החול שכולו הבל הבלים.

לבקשת־אבא נלווה אלינו השוחט שבא לשחוט את הכפרות של כל המשפחה, ואבא נתן לו חמשה תרנגולים לבנים, כמנין בני־ביתו, חוץ משכרו ששילם ביד נדיבה; אמא ואחיותי כולן החלו מורטות את הנוצות ומכינות את הקרביים לארוחות מצווה של ערב יום הכפורים, כי כל המרבה בסעודות בערב יום הכפורים, כאילו התענה בתשיעי ועשירי.

אבא נטל ידיו, ברך ‘המוציא’, לגם כלשהו, נטל ‘מים אחרונים’ ואמר ברכת־המזון. כך חזר חלילה שבע פעמים, ומדי פעם הגישה לו אמא מטעמים חדשים, כבד, קורקבן, ירק צלוי ועוד. וכאשר יצא ידי חובת האכילה בערב יום־הכפורים, התגלחנו ראשינו, טבלנו במקוה של מים חיים והזדרזנו לבית־הכנסת לתפילת־מנחה ולמלקות: אבא כרע אפיים ארצה והדיין הלקהו על גבו בשוט עור, קלוע פי שבעה עם פיפים ואוזן לבית־יד העשויים לכך, בשננו יחד עם אבא: ‘הוא רחום יכפר עוון’. שלש פעמים בגימטריה טל, שנאמר בספר הושע: “אהיה כטל לישראל” נשק את ימין הדיין, לקח חופניים מטבעות־כסף, משום ש"כסף" הוא מ’מידת־הרחמים', שם את מחציתם בצלחת של ‘עזרה לדך’ ואת היתר – בצלחת של ‘מתן בסתר’. כבר נטו צללי־ערב ואבא הזדרז להציב על כנם את הנר של שעווה שגובהו כקומת־איש, אשר התיך בעזרת מולא אלישע מיד אחרי ראש־השנה; חלל בית־הכנסת היה מלא עשן וריח דונג, כי כל איש שידו השיגה הציב נר מול מושבו, והיו רברבנים שהגביהו את נרם כחמשה־ששה טפחים למעלה מהמידה. ואחרי הדלקת־הנרות הסיבונו לסעודה המפסקת.

אבא התעטף לבן מראשו ועד רגליו ופניו קרנו; הוא נשקני, הרחיף יד ימינו על קווצותי, וברכני: “ישימך ה' כאפרים וכמנשה”, אך מנעני להילוות אליו. “אני לא אשוב הביתה עד מחר, לאחר צאת הכוכבים”.

הקהל קבע מושבו בבית־הכנסת עוד שעה־שעתים לפני ‘כל נדרי’, ונשאר שם עד תום הנעילה, מעריב וברכת־הלבנה; היו שעמדו כל הזמן, אף בלי להיתמך על משענת כל־שהיא. מי שגבר עליו יצר התנומה – פרש מחצלת או טפיט שהביא עמו בחצר בית־הכנסת והתנמנם תנומה טרופה, שעה קצרה; פשוטי־עם זמרו פזמוני־תהילים בקולי־קולות כדי שלא תחטפם שינה, ויודעי־תורה למדו ‘כתר מלכות’ לרבי שלמה אבן גבירול ומסכת יומא.

בהישמע קריאות־השכווי ובנשוב צפריר מבשר־שחר ומדגדג נחירים עלו על הבימה בעלי קולות ערבים והנעימו לפי התור. “דודי ירד לגנו לרעות בגנים…”, “ידיד נפש, אב הרחמן…” “אל מסתתר בשפריר עליון…” – המתנמנמים שבחצר חלושי־מזג התאוששו מנעימות־הזימרה אשר הסתלסלה כשירת מרומים לקראת רחל אמנו, בהקבילה פני־השכינה. החסידים־הגיבורים, אשר ניצבו על רגליהם לילה ויום ללא שינה וללא מרגעה, פניהם נתכרכמו כתבן עבש ועיניהם בלטו מארובתן כגושי־דם, אבל התחזקו בנעילה וקולם הצרוד התרונן מסוף בית־הכנסת ועד סופו, ויצאו במחול בברכת־הלבנה, כאחרי ארוחה דשנה, נמנה עמם גם אבא אשר היה חלוש מטבעו, בפרט אחרי צומות של ארבעים ימי־רחמים. אחרי ארוחה קלה הוא קם לתקוע יתד לסוכה, לקיים את הפסוק: ‘ילכו מחיל אל חיל’. אבל מולא אלישע וגיסי שבאו לברך את ההורים: “תעניתכם ותשובתכם מקובלות”, סייעו בידו; מעתה והלאה כל מעייניו היו בקישוט הסוכה, והנה יומיים לפני החג, הופיע חג' חסן, מנהל השיירה, שהיה מעביר מרכולת של אבא לש. וחזרה, ועמו נערו שנשא על גבו את שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ־ישראל: אלומות חיטה ושעורה רעננות שטרם פג ליחן, פרכולים עם אשכולות־ענבים; ענפי תאנה, גרופית של זית עם גרגרי־זיתים מבהיקים כנוטפי־שמן. נער החמרים טיפס כחתול על הדקלים שהיו בגינתנו, אחז ביד אמונה בסנסינים ונסר תוך שעה קצרה חריות וכפות לסכך ולולבים לברכה; אתרוג, הדס וערבה היו לנו בגינתנו.

אבא כיתת רגליו בבוסתנים רחוקים לבקש מיני מגדים חדשים ונאים כדי לקיים את הפסוק: ‘זה אלי ואנווהו’ – פירות שלא ידענו שמותיהם וטעמם, העולים על שולחן חנים ושרי־מלוכה, וערך את הכל בטנא, בצל האילנות שבגינה, ופרס עליהם סדין רטוב וניגש לתלות את הדפנות לסוכה, אך יעקב ומנשה גיסי התנדבו להקים את הסוכה, באומרים: “אבא, כבודכם עשיתם כבר יותר מכפי כוחכם, אנא תנוחו על השרפרף ותורו לנו לעשות הכל כהלכה”.

הם תלו את השטיחים הנאים לדפנות ופיארו את הסוכה בשיראים ומטפחות ססגוניות וסככוה בכפות־תמרים ולולבים שאינם ראויים לברכה.

מנשה היתה לו נטייה לציור. הוא הסתכל במגן־דוד שעל כריכת סידורו וקלע מלולבים פסולים מגן־דוד גדול כמחצית הסכך ותלה בשש זויותיו רימונים צחים וורדים כלחי של נערה פורחת, גרופית של זית עם זיתים מבהיקים, אשכלות ענבים ובתווך – אשכול תמרים שחומים־כתומים נוטפי־דבש, כל הפירות המושכים את העין נעטפו בנייר־משי, ושאר המגדים ערוכים מסביב כמקיפים את המגן־דוד וריפדו את קרקעית הסוכה בשטיחים למלוא רוחבה ואורכה. ואחר שאל את אבא אם הכל נעשה כהלכה.

אבא נישק את גיסי, כשעיניו דומעות בלי־משים, וברכם: – “יישר כוחכם בני”. יעקב אמר: “אבא, הן הלילה כבודכם לא תישנו בסוכה, ובלילות־החג סכנה היא לישון לבדכם, כי אשתקד גנבו אצל הדיין והמוכתר ומולא ישמעאל השמש שלושה שטיחים, בהממם את הנרדמים באלות ונמלטו עם שללם. לכן מנשה ואני נישן בה יחד עמכם הלילה וכל לילות־החג”.

בערב החג התגלחנו ראשינו, טבלנו, ואבא כיסם מעט את פרע זקנו ולבש כפתן תכול כתכלת־הרקיע ארוך עד ארכובותיו, אזר אבנט לבן וחבש ‘תרמה’ רבת הוד, תחת כובע־לבד שחור שמונח על הראש כאלפס הפוך, אשר צוררי־ישראל אסרוהו על היהודים פן ידמו ל’מאמינים' ושלומי אמוני איסלם ילכו שולל ויענו על ‘סלאם עלייכום’, המיטמא בהבל פיהם, ‘עלייכום הסלאם וברכתו’.

אמא הלבישתני תלבושת חגיגית, הצמידה שפתותיה למצחי ולחיי והרעיפה נשיקות ודמעות על קווצותי, חבשתני כיפתי, שהיתה יפה יותר משל אבא, ושפתיה דובבו ברכות ואיחולים ושלחתני לבית־הכנסת, יחד עם אבא אשר שלב אצבעו בשלי.

בשובנו מתפילת־ערבית עמדתי פעור־פה ומעמעם עיני מנגוהות שמונת ‘הללות’ (פמוטות עם מגנאורים) שהדליקה אמא, כנראה לכבוד שמונת ימי־החג, היא תלתה אותן ארבע בארבע זוויות הסוכה, שתים על כסא אושפיזין עילאין: אברהם, יצחק ויעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, והן הגיהו את האותיות והמלים באור־יקרות שקראתי אותן בפתח הסוכה, ושתים – על המגש הגדול של הנחושת המונח על גבי דלפק שהבהיק שבעתיים והוכפלו בו הנגוהות של ‘הללות’ עד להכהות עינים. והשולחן, שערוך עליו מכל טוב, מגרה היה את החיך.

אבא, ואורחינו מולא־אלישע וגיסי יעקב ומנשה והילדים, עמדו בפתח הסוכה (הנשים הכינו את הארוחות במטבח, או פטפטו להן חרש, כדרכן), עד שיתפלל אבא: “יהיה רצון…” בטרם היכנסו לסוכה; אחרי הקידוש הסיבונו לארוחת החג, איש איש ומשפחה משפחה על מקומם. אבא מילא כוס יין שניה באמצע הסעודה וברך את אורחינו: “בשמחתכם” ו"יהי רצון שתזכו לשבת בסוכה של לויתן", – והוסיף: כל החגים ומועדי ה' קשורים ליציאת מצרים כדי לעורר געגועי עם ישראל לירושלים עיר הקודש ויתן אל לבו שהוא בגלות. הבה נשפוך שיחנו לפני גואל ישראל שיחיש את גאולתנו, ככתוב: ‘בעתה אחישנה’. והנה אנו עומדים עתה בשנת חמשת אלפים שש מאות חמישים וארבע לבריאה, בגימטריה: הלא כבר זמן, שנת גאולתנו באה! גואל ישראל יחיש גאולתנו. – נשרו דמעותיו על המחזור הפתוח לפניו, אבל הוא מחה עיניו מיד, כי חג ה' היום, וכתוב “ושמחת בחגך”.

כתום סעודת החג הזדרז אבא לעבור על מסכת סוכה, כי תוך שמונת ימי־החג עליו להשלים את המסכת עם הפירושים של רבנו עובדיה מברטנורה ועיקר תוספת יום טוב ועוד, ולסיים פעמיים תהילים, בגימטריה כפר, ולגמור שנים מקרא ואחד תרגום מבראשית ברא עד לעיני כל ישראל ומקדמין ברא עד לעיני כל ישראל, שהם לפי דרשתו בגימטריה: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: “ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ”; מרמז שאפילו צדיקים בארצות הטומאה, חייבים לעלות לירושלים עיר הקודש ולקיים את הציווי “עלה רש”.

בליל הושענא רבא התעטף אבא לבנים כבליל־הכפורים וקרא את ‘וזאת הברכה’ ברטט ולב שבור וקרא: “וימת שם משה עבד ה” – עיניו זלגו דמעות והקהל געה בבכי, לא היה אדם שלא שפך לבו כמים משום שהגזרה כבר נחתמה והלילה יוצאים הפתקים: מי לחיים ומי למות. היו שהסתכלו בצילם לנגוהות הירח – אם לא חסר להם הראש, בר מינן: חסרון היד, או אחת האצבעות – אות כי התרגשו על שונאי־ישראל גזירות קשות, אבל חסרון הראש – כאילו מת ועבר ובטל מן העולם ושוב לא ישנו את הגזירה לא תשובה, לא תפילה ולא מעשים טובים. מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, שתפילותיו היו בוקעות שבעת רקיעי־שמים – ננעלו שערי־שמים לחמש מאות וחמש עשרה תפילותיו, בגימטריה ואתחנן, ומידת־הדין ענתה לו: רב לך!

פרק ז': הצפיה ל’תפסיר'

באסרו־חג לקחני אבא למעונו של מולא־אברהם המלמד, ובידו מתנת שנה חדשה: קנקן יין ישן שדעת הזקנים נוחה הימנו. חפיסת קליות שקדים ואלסרים וצרור כסף שכרו, לשנה הבאה עלינו לטובה, ואחרי “שלום עליכם” ושאילת שלומו ושלום ביתו הוסיף: כבוד מולא אברהם הנה תלי, ברוך ה', בריא ויבוא מחר לכותאב, אם ירצה ה', הוא איננו זקוק עוד ללמוד ‘איג’י’, כי הוא קורא כבר מקרא וגם יודע לכתוב אותיות אחדות, לכן רצוי מאוד לטפל בו במיוחד.

המלמד החריש רגע ארוך וענה: “כבוד מולא־יצחק, הן לא נעלם מכם שיש כחמישה מניינים תלמידים, כן ירבו, ועלי לאלף לכל כיתה לפי גילה ותפיסתה, ותינוקות בשנות תלי, השם ישמרהו ויחייהו, טרם מכירים את כ”ב האותיות, ולא יתכן לצרפו לקוראי־המקרא שהם כבר בני עשר ומעלה.

“חז”ל מינו עוזרים למלמד" – ענה אבא – “אנא, נקוב לי בשמות שני תלמידים הגונים שישגיחו עליו ואני אשלם להם משכורתם וכל חסרונם עלי – בתנאי שכבודו ישים עין עליהם שלא יעשו מלאכתם רמיה”.

לוי וישמעאל היו יתומים מאב ואם, השתהו בכותאב, כיון שלא היה להם לאן לפנות, ולא עלה בדעת איש לקחתם לעוזר משום שנתפסו פעם עם פיתות גנובות.

הם התמסרו לתפקידיהם כל עוד הייתי זקוק להם, והורי הלבישום והאכילום על שולחננו; הם לימדוני מקרא מהבוקר עד ארוחת־הצהרים, ובשעות הערב – כתיבת מכתבים.

תוך שלושה־ארבעה ירחים סיימתי ספר ויקרא עד הסוף ושלוש תפילות וברכת המזון ופתחתי בחומש בראשית, אך הם התרשלו, בראותם שאיני זז מהספר, אפילו בשעה שהמלמד שיחרר את הילדים לארוחת־צהרים, כי תאבה נפשי לסיים חומש בראשית עד חג הפסח.

לוי וישמעאל נסו להעסיקני בגולות, כפתורים, סביבונים, ומשחקים אחרים שהמלמד לא היה מרגיש בהם, אבל אני דחיתים לפרקים והתמדתי בקריאה: פעם שמעתי לחישותיהם: אנו מוכרחים להפריעו – אחרת הוא יעלה עלינו.

אותה שעה היה חופש צהריים ומיד רצתי אל אבא בבכי וחזרתי על טענתי שבע פעמים במלים מקוטעות ובקול חנוק מדמעות עד שהוא ירד לסוף דעתי, שהם מתנכלים להשביתני מתורה.

אבא לא גרע ממשכורתם ולא הרחיקם משולחננו ולא נזף בהם, אך הוא הפיס את דעתי: בני, יתומים אומללים הם, וחרדים – פן יושלכו לרחוב חסרי־כל כשהיו, בשעה שתיטיב ללמוד מהם, עתה ברוך ה' אינך זקוק להם: הקיץ תעבור על שמות, במדבר ודברים, ובשנה הבאה עלינו לטובה תעלה ל’תפסיר'.

לומדי ‘תפסיר’ היו בעיני בני־עלייה, מהם התקרבו לגיל המצוות, ומהם חיקו כבר את הבחורים, סלסלו בקווצותיהם, חידדו צפרניהם כנערות. ובני־האמידים התבשמו: הם לא התערבו עם תלמידי־מקרא לא במשחק ולא בדיבור, אם מי שהוא, תם, או מחליק לשון, הגיש להם שי מארוחתו, או מעט פרפרת, קליות וכדומה – חטפו ממנו ועברו על פניו בלגלוג קל; כמובן שגרשון בן הדיין ועזיז בן המוכתר נמנו עם בני־העלייה והשתהו בבית־הכנסת אחרי תום שחרית והסבו עם הדיין ולומדי חוק־לישראל בששת ימי השבוע, ונחל קדומים ונחל שורק בשבת, כעתודים להיות תלמידי־חכמים לדור הבא, ובכותאב ישבו בטור הראשון לימין המלמד ולשמאלו.

אותו יום בישר לי המלמד: אחרי החג, אם ירצה ה', אעלה אותך ל’תפסיר' – אם תביא לי שלושה מטרים בד לבן לקפטן".

בחופש־הצהרים רצתי אל אבא ופלטתי במהירות הבזק: – “המלמד הבטיחני להעלותני לתפסיר – אם אביא לו שלושה מטרים בד לבן לקפטן”.

“טוב” – ענה אבא – “אגמור עם האנשים ואוביל לו”.

“לא, רק עכשיו!” – רקעתי ברגלי, וכשפנה כה וכה חטפתי מספריים שעל שולחנו ונכנסתי למחסן הבדים וגזרתי שלושה מטרים כפולים ורצתי אל המלמד; אבא הרגיש וחש בעקבותי, אם כי לשכתו המתה מתגרים והשיגני בגרם המעלות, של מעון המלמד, אחז בידי הרועדת, המחזיקה בבד, והעלני אל המלמד, ואחרי “שלום עליכם” שאל: כבוד מולא־אברהם, המותר לגנוב, אפילו מאבא? – חס וחלילה, ענה המלמד, כתוב במשלי: גוזל אביו ואמו חבר הוא לאיש משחית. “הנה גניבת תלמידכם, יש לכבודכם להעלותו ל’תפסיר' בעזרת ה' וזה יספיק לשני קפנטים, כיון שהוא גזר יארדים כפולים, והמתנה אינה חוזרת, הקב”ה וכבודכם תמחלו לי כי עבר בני על ‘לא תגנוב’ מתשוקת־התורה" – וכאשר סיים דבריו, מחה דמעותי שזלגו ללא הרף ושארכובותי נוקשות מבושה ועונשה, ואף את אצבעותי הקרות־מרטטות ואמר: “בוא נלך הביתה, בני, אני מוחל לך, כי מועקת־הלב והכלימה כפרו עוונך, אבל לא תשנה על מעללים מבישים כאלה כדי שלא תינחם, אני אמלא כל משאלותיך הנכונות – כל עוד אהיה בחיים, אך אזור קצת סבלנות”, ובהגיעו הביתה – נשקני במצחי ואמר: – לך אכול והירגע מעט.

שנתי נדדה כל הלילה, גם מאשר עבר עלי ביום וגם מן הצפוי לי אחרי החג, אוף! וכמה זמן עלי לחכות עד אחרי החג והאיך אחזיק מעמד בחברת גרשון ועזיז?! תוך כדי כך צללתי באוקיינוס ושני אויבי אלה הציקו לי, מי חבט בעורפי ומי חבל את רגלי. בעודני מתלבט תחת ידם ומשתנק – מצאתי את גופי לפתע טס בחלל, מגביה עוף, או מרחף על פני־הארץ, מתפרקד, או פורש ארובות־ידי כשוחה בים, נלפת כה וכה בחלל כאוות־נפשי – והנה השיגוני גרשון ועזיז – נבהלתי פן ירטשוני וצעקתי פעמיים שלוש:

– “אלהא דרבי מאיר בעל הנס, ענני והצילני”. אך ניטל הד קולי – נפעמתי שטוף זיעה ושפתי מרחשות תפילה.

אבא ליטפני כדרכו ושפתיו דובבו: – שם ה' עליך, בני, אל תיבהל, חלמת, קרא: שמע ישראל ויושב בסתר עליון.

עודני נים ולא נים נמצאתי בכותאב והמלמד בחן את התלמידים ב’תפסיר' ו’זכור את בוראיך בימי בחורותיך', קפץ עזיז בראש וקרא: “צריך לזכור את הבחורות”, וגרשון הוסיף: “לזכור את הבורא ואת הבחורות”. המלמד נתן בהם עינים רושפות והיתל בהם: “שניכם עתידים להיות ראשי־מתיבתא דרקיעא”.

הללו פרשו לגלוג המלמד לטובתם, פרצו מכותאב צוהלים ורוקעים בפרסותיהם כעגלים המזנקים מן הרפת לקראת עטינים שופעי־חלב מבהיקים של אמותיהם הגועות לקראתם.

לוי ענה בקול מרטט בחששו פן שכח את ביאור המלמד: “בימי בחורותיך – בנעוריך”, וישמעאל הוסיף: “כך ביאר לנו המלמד”, ואני עומד בפינה כגולם מנודה מבלי הבין אף מלה משיחותיהם ומפחד פחד־מות שמא ישאלני המלמד – נפעמתי מבוהל והזדקרתי על יצועי וקרעתי עיני באפלה ועודני רואה בהקיץ כבחלום.

אבא קם, אימצני אל לבו, תופף על בטני ואמר: – עתה חצות הלילה, בני, למה אינך ישן, הכואבת לך הבטן?

ממחרת היום קמתי בלב נוקף מן הצפוי לי בכותאב, אחרי החג; אמא נשקה לי במצחי ותוך כדי־כך בדקה חומי ולחשה לאבא: – “פני תלי רעים, אולי לא נשלחנו לכותאב היום”.

– “חס וחלילה, אמא!” – קראתי, – “אני עולה ל’תפסיר' אחרי־החג ועלי לסיים את החומש”.

אותו יום האזנתי בהקשבה רבה ובחרדה ל’תפסיר' הפרק האחרון של קוהלת, מבלי הבין אף שמץ מביאורי־המלמד. הייתי מדוכא כל היום ורפו ידי מקרוא מקרא, ובלילה חלמתי שהנני חוצב בהר בצפרני אשר נמקו ואצבעותי מעוכות וזבות דם וטרם חצבתי אפילו כדי שיעור אבקה לעינים. בהזדקרי על משכבי התייפחתי מרה מכאב, כי אצבעותי היו מפוכרות תחת ראשי.

הורי חרדו לקריאותי, בדקו דופקי וחקרוני על מכאובי. הסתכלתי באצבעותי הבריאות ועניתי בקול חנוק מדמעה: – לא כואב לי שום דבר.

– “אם כן מה לך, בני, שנודדת שנתך זה שני לילות?”

– לא יודע, לא יודע".

– “אבל מאור עיני, הן מעיק לך מה שהוא, חושב אתה על דבר־מה, ואין ילד מעלים דבר מהוריו”.

– “קשה לי ללמוד ‘תפסיר’” – פלטתי בבכי – “לעולם לא אלמד ‘תפסיר’. זה כמו לפענח סודות, או לפתור חידות”.

אבא אמר: – “תלי חביבי, אספר לך משלים מחכימים שמתוכם תלמד הלכות חיים”.

חז"ל אמרו: היום אתה לומד אלף בית, מחר: גימל דלת, ומחרתיים: שין תו, עד שאתה זוכה ומסיים את התורה כולה. כך בענייני ממונות: פרוטה לפרוטה מצטרפת עד למאה; האגדה מספרת שרבי עקיבא בהיותו בן ארבעים היה עומד על פי הבאר בלוד וראה שטיפות־המים הקטנות שטיפטף הדלי שיחקו את האבנים, אז נשא את עיניו למרום ושפך את שיחו בדמעות: רבון העולמים, האם לבי קשה מצור ואבן? ונכנס לבית־המדרש והתחיל ללמוד אלף־בית יחד עם בנו, עד שזכה להיות אחד התנאים הגדולים והיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים; ואתה יקירי משול אתה כמטפס על ההר שעודו ניצב בזוטו של גיא – ועיניו כלות שתתנוסס קומתו על שן סלע – וזה לא ניתן בחטף אלא צריך לטפס בלי־הרף, צעד אחרי צעד, ימים ולילות, לפרקים גם בעמל וזיעה עד שיתרוו כיסופי נפשו; עליך לדעת שטרם מלאו לך שבע שנים והנך, ברוך השם, עולה ל’תפסיר' כבני שתים־עשרה, לבי סמוך ובטוח שבעוד שנתים־ושלוש תדע ‘תפסיר’ כמלמד בעצמו, אך סבלנות ועבודה, בני, וסוף הכבוד לבוא.

לקחי אבא רעפו על לבי כטל תחייה; בימים שקדתי על למודי ושמתי לבי לדברי המלמד שביאר את הפסוקים הקשים של קהלת, וקלטתי שמץ מהם, כגון: “שומרי־הבית הם הידים, ואנשי־החיל הם הרגלים, והטוחנות – הן השינים, והרואות הן העינים”. אבל בלילות נדדה שנתי מסיוטי חלומות ועשתונות על אודות מקומי בכותאב, בין לומדי תפסיר: אם המלמד יושיב אותי על יד גרשון ועזיז – הם יציקו לי כאשר יש לאל ידם, ואם מולם – יסיחו דעתי מלימוד התפסיר בקריצות־עין, שרבובי־לשון והעוויות משונות. ותוך כדי־כך צלצלו באזני חרוזיהם: “אתה לא בן תפסיר, חייך רק תחסיר, תחי בדכאון ותמות בשאון. חרגול אתה קטן – והסתך השטן להתנפח כנאד, לקלס וראש מנוד, הנך עוד דרדקי, עד כלות עיניך תחכה”… פקחתי עיני בחלחלה – הנה חיברתי חרוזיהם בחלום.

פרק ח': בלבלובו נכרת אילן

חלפו הימים והלילות שארכו כנצח־נצחים והופיע שמשו של היום המקווה, אחרי אסרו־חג של סוכות; אבא לקח שרפרף בימינו ושילב אצבעו השמאלית בימנית שלי ונתלווה אלי לכותאב והושיבני מול המלמד, כדי שעיני תהיינה פקוחות אל פיו ואל הספר הפתוח לפני – ולא יפריעוני עוד טורי־התלמידים מימיני ומשמאלי, שעתה הם כמעט מאחורי גבי; המלמד סבר וקיבל תוכניתו של אבא וברכו: “ברוך טעמך”. עתה פנה אבא בקול מרטט אל התלמידים, ביחוד אל עזיז וגרשון: “ילדים יקרים, אתם באים לכותאב ללמוד תורה וחכמה, ותגדלו בעזרת ה', ותהיו בעלי־תריסין, בדור הבא, ועל כמותכם נאמר “תלמידי־חכמים מרבים שלום בעולם”. קבלו־נא את תלי בחברתכם, כאחיכם הקטן, הוא אינו יהיר ומתרברב – אלא מתבודד כאשר חינכונו הורתו ואני נטענו בו תשוקה בתורה בעודו באיבו; בטרם מלאו לו שנתיים ידע על־פה קריאת שמע על המיטה; והטפנו לו בכל עת מצוא לא להתרועע עם ילדים שפגיעתם רעה. הלא יודעים אתם כי הוא בן יחיד לנו אחרי ארבע בנות – על כן הקפדנו על חינוכו, כי כאדם כעץ השדה, כאשר מטפחים את האילן, מגזמים אותו, מסמיכים אותו וקובעים את רום צמרתו. כך גם הילד. על כן אבקש מכם שלא תציקו לו ולא תעליבוהו על נוהגיו שהם כיוצאי־דופן בעיניכם, ואם יתקדם בלימודיו – יהיה גם זה לטובתכם. חז”ל אמרו: “קנאת סופרים תרבה חכמה”. גם אתם תשקדו ביתר שאת ותעלו עליו בעזרת ה'.

הוא ניסה להוסיף עוד, אך קולו נחנק בגרונו. גנח, ועל לחייו הבהיקו שני אגלי דמע ונבלעו בזקנו שזורקו בו נימי־כסף, הוא מחה עיניו מיד, הצמיד שפתותיו המלבינות־רוחשות אל מצחי וברכני: “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה”, וקד כלפי המלמד והתלמידים ב"שלום עליכם" ויצא שפוף ומדוכא מדאגה – פן כל מוסרו ותחנוניו כלפי התלמידים אינם מלא עורבא פרח והם יוסיפו למרר את חיי בקנאתם.

דמעות אלה שנעלמו מעיני רוב התלמידים, נחרתו על לוח לבי כמכוות־אש ולא יימחו לעולם. אפילו כיום הזה, כשהנני כבר בערוב יומי, זולגות עיני לזכרן ומנדדות את שנתי בלילות. מעולם לא ראיתי שאבא יבכה במעמד הבריות, חוץ מימים נוראים ותשעה באב, שהיה מתעטף בטליתו וממיס את לבו בדמעות־סתר, או בהשכימו לתיקון־חצות, כשהציע אפר וקונן על חורבן בית־המקדש.

אותה שעה נכמרו רחמי על אבא טוב שלי ועיני זלגו דמעות. נפשי יצאה לאמץ ראשו אל לבי ולהרוות פיאותיו האפרפרות ואת זקנו דמעות ונשיקות; החזקתי ציציותי בידי ונדרתי: אני נשבע בכן, ציציות קדושות, שאשקוד על התפסיר בכל רמ"ח אברי, כדי לשמח את אבא. שיננתי בלילה על משכבי את אשר למדתי ביום, עד שנחרתו הדברים עמוק בלבי. ידעתי מן הנסיון שאם אני זוכר גירסותי אתמול – אז הנן כמונחות בקופסה.

בשנה ההיא למדנו ‘תפסיר’ של חומש בראשית וחוק לישראל, עיני המלמד רשפו בעת שיעורו, ואני שתיתי בצמא את דבריו, משתאה על חריפותו וזכרונו, ממש ‘צנא מלא ספרי’, ולא פציתי פה לשאול, כי גם את אשר לא הבינותי, היו בעיני דברי־אלוהים חיים! אך בשנה השניה העזתי לשאול בשעה שביאר לנו את תפסיר הפסוק. למשל: הרי הקב"ה מתווכח עם ישראל, אז למה כתוב בלשון נקבה: ‘בסאסאה בשלחה תריבנה’? ועוד: הלא משה רבנו כתב את התורה – אם כן למה כתוב: “ויאמר ה' אל משה – בעת שצריך להיות: ‘וידבר ה’ אלי'”?

בכל יום היינו לומדים תפסיר של מזמורים אחדים בתהילים, וברובם התקשיתי להבין ושאלתי: “אם דוד המלך חיבר את ספר תהילים – למה מדברים שלשה ארבעה גופים במזמור אחד למשל: ‘יושב בסתר עליון’ – גוף שני – נעלם. אמר לה' מחסי – גוף ראשון. ‘כי הוא יצילך מפח יקוש’ – גוף שני, ‘כי בי חשק ואפלטהו’ – גוף ראשון – עליון”. המלמד עיין ברש"י, מצודות, מדרש רבה ועוד, וענה לי על שאלות אחדות שמצא במקורות שונים: – “התורה נבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, שנאמר בספר משלי: ‘ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום’ – ויומו של הקב”ה הוא אלף שנה ומשה רבינו שכתב את התורה בסיני, לא שינה אפילו כקוצו של יוד מכפי שנמסר לו בסיני". אשר ליתר השאלות – הוא דחני בקש, או בביאורים שלא הניחו את דעתי. נפשי חתרה להבין את התורה על בורייה.

אבא היה עסוק כל כך בפרקמטיה שלא היה פנוי לשום דבר, הוא נסע לש'. וטרם הספיק לספק את ההזמנות⁶ הראשונות – נערמו לפניו הזמנות חדשות. הוא שהה בבית רק שבת אחת ושוב הרחיק לנסוע. רדיפה חפוזה היתה זאת, משול היה כנר שהולך לדעוך ומגדיל את נגוהותיו פי שבעה, כי הוא לא האריך ימים כאשר יסופר להלן. בכל זאת הוא הקדיש לי שעות ספורות בשבת ועל ספקותי וקושיותי ענה: בני, שבעים פנים לתורה ואנו נבין אותה לפי שורש נשמתנו; שלמה המלך עליו השלום, החכם מכל אדם, התוודה: ‘אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני’, וחז"ל הזהירונו: ‘במופלא ממך אל תדרוש’.

בשנה השלישית הלאיתי את המלמד בקושיותי – והוא בא אל אבא, בפרוס חג הפסח ואמר: – מולא־יצחק, תלי, בן פורת יוסף, יודע כל מה שאני יודע והוא מפריע את התלמידים שיושבים פעורי־פה מבלי לרדת לסוף דעתו – על כן עצתי היא לכבודכם שתשלחנו לש'. וילמד אצל הדיין מולא רחמים, שהוא תלמיד חכם גדול ולמד גמרא מפי חכמי בבל.

זה היה יומיים שלושה לפני החג; הגנבים חתרו בקיר המחסן שלנו ושדדו את הכל: יורת טריאק, חבילות שלחין, שטיחים ובדים, כל אשר מצאו שם, הם העבירו בחשאי את כל השלל אל מחוץ לישוב, השכנים אשר הרגישו בתנועה בחצות הלילה – נרגנו: "מולא יצחק חושש מעין־הרע – על כן שולח את כינעתו לש' בלילה.

הגנבים לא הסתפקו בכל השלל הרב וחמדו את השטיח היקר שאבא שוכב עליו וסחבוהו מתחתיו, אבא היה עיף מאד מעמל היום ונרדם, אך איבד את חושיו מחבטה ולא שבה אליו הכרתו אלא אחרי שעה ארוכה וטיפולה של אמא, אך פתאום תקפתו צמרמורת עזה וגופו יקד כיקוד אש. בליל־הסדר הוא ניסה להסב בראש השלחן בעידודיו של מולא אלישע ואמא וחתנינו, אך כוחותיו כלו וכמעט התעטפה נפשו עליו, וסדרו לו מין מיטת הסבה והוא שכב יותר משהיסב.

הדיין אשר למד מזקנתו למשש דופק, קבע: מולא יצחק אתה בריא, ברוך השם, אך תשתה ארבעה ימים לסירוגין ‘פולוס’ ו’תרנג’בי'⁷ ותחלים עד מהרה, בעזרת ה' ותהיה חזן־מוסף של שמיני של פסח בבית־הכנסת. אך עם פעולת⁸ השיקום נחלש אבא כל־כך שהתפרקד דום.

באסרו חג התחזק וקם, נשען אל הכסת וביקש עט ונייר וכתב צוואה: – “הנני ממלא את ידך, דבורה, רעייתי הטובה, שתמכרי, בעזרת מולא־אלישע, את כל המרכולת ותפרעי את חובותי הרשומים בפנקסי. והכינותי נדוניה לחנה ואורה, לכל אחת מהן שלש מאות טוּמן, עדיים ותכשיטי־כלות, כאשר נתנו ללאה ושושנה, והיא טמונה בארגז בזווית הימנית של בית־הגנזים, כשנים־שלושה טפחים מתחת לקרקע, ושם גם חמש מאות טומן ותריסר דינרי־זהב בשבילך, ויתר הוני, ביתנו וכל אשר לנו אני מוריש לבננו נפתלי יחידנו, ואת תהיי אפוטרופסית עליו עד שיתבגר וכלכלתך עליו, מתוך ירושתו, כל ימי חייך”.

הוא חתם על הצוואה בעצם ידו ובחותמו ומסרה לאמא שנשקה את ידו והתמוגגה בדמעות. הוא הפיס את דעתה מתוך בכי ואנקה: אל תבכי, אומללה, הטובים אנו ממשה רבינו עליו השלום שהתחנן חמש מאות וחמש עשרה פעם בגימטריה ‘ואתחנן’ ונענה ממידת־הדין: “רב לך”. המקום ינחמך בתוך אבלי־ציון וירושלים, הן עודני חי וכל עוד נשמת ה' באפי – יש תקוה.

הוא התעייף מאד מכתיבת הצוואה ומבכי וביקש מאמא ליישר את הכר למראשותיו ועצם את עיניו כמתנמנם.

לפתע הופיע מולא־אלישע בפנים צוהלים ועיניו קורנות ובישר לאמא כי הסתירו מאבא עניין הגניבה – פן יסתכן בהיוודע לו שנתפסה כל הגניבה בבור בערבה, כאשר שתים־עשרה פרסאות הרחק מכל ישוב וכעת שומרת עליה פלוגת־שוטרים ובעוד שעות מספר ישיבוה לנו בראש תזמורת, כשיירת־חוגגים לקרבלה.

אמא יצאה עמי לגזוזטרה כדי לא להעיר את אבא, מחתה עיניה העששות מבכי ושאלה: – כיצד התרחש נס שכזה!

מולא־אלישע ניחם את אמא: – אם יעזור ה', יתרחש גם נס שני ומולא־יצחק יחלים חיש ויברך עם הגומל: “ברוך מחזיר אבידה לבעליה”. הוא גמע גמיעות קטנות את התה המהביל והמתוק והמשיך: השכמתי למעון־המושל בטרם יסור למשרדו, עמוס תחת אדרתי⁹ אחד השטיחים הנאים של קאשאן, רך כקטיפה ססגונית, שלא יסולא בפז, והתאוננתי לפניו שלא די ששללו הגנבים את הכל, אבל בגלל שטיח לא כל־כך חשוב התאכזרו למולא יצחק וגרמו לו נזקי־גוף קשים והוא חולה מאד וזקוק לרחמי־שמים.

הוא גמע את הטיפה האחרונה של התה הריחני והמשיך: – המושל התהלך כה וכה, כוסס שפמו בחמת־זעם, ואמר לי: "לך לשלום ופרוס בשמי בשלום מולא איסחאק ובשר לו שהיום אינשאלה תוחזר לכם אבידתכם בשלימות. בינתים אמא הביאה קליון, מולא־אלישע שאף את הקיטור של טומבאק־אספאהן ונשף סלילים סלילים בהרגשת עונג והמשיך: “סבורני שידוע לך שיש שלוש־ארבע סיעות פריצים, והמושל נמנה עם זו היריבה לגנבים שלנו ובהיוודע לו שנפלה בחלק יריביו לוגמה דשנה זו – יצא מכליו ופקד בחמת־זעם על ריעיו־פקודיו: – חבים אתם¹⁰ לשלוף מלועם את כל שללם עוד היום, ללא הותיר להם שריד ופליט”. וחברי־גנבים אלה, כל אחד יודע מה מתבשל בקדירה של יריבו.

אותה שעה גנח אבא, ואמא מיהרה להיכנס ומולא־אלישע הלך בעקבותיה, הציץ על הצוואה שאבא כותב על פרטי־נכסיו, ואמר: "מחילה, מולא־יצחק, השכחת אזהרת יעקב אבינו לבניו: למה תתראו? בעזרת ה' אתה תחלים, ולמה תעלה שמך על כל פה, אמונת יוסף הצדיק שהיתה בינינו עד כה – היא שבועת אמונים לנו לעד.

אבא זרק בזעף את העט והנייר ואמר: אני מוסר הכל בידך כרצונך – באמונת יוסף הצדיק כאשר אמרת, אך צוואתי היחידה לך: “גדל את נפתלי בתורה”.

בסיימו את דבריו זלגו עיניו דמעות, בהרגישו שזה היה שקלא־וטריא אחרון שלו בצלילות הדעת עם שותפו. היטה ראשו ועצם עיניו שעה־ארוכה, פניו נתכרכמו, כמו ניטלה ממנו רוח־חיים; אמא התגודדה בפניה, מרטה דדיה ונשכה שפתה עד זוב דם, אבל מולא־אלישע הוציאה אל הגזוזטרה ונזף בה: את הורגת את תלי ואת בנותיך בטרם תבוא רעה, חס וחלילה!

אמא מחתה עיניה, נכנסה שוב, ואנו בעקבותיה; אבא פקח עיניו העששות־מלפלפות ושאל בקול גרוני וניחר: – “איה נפתלי”? הוא ליטף את קווצותי והטה ראשי אל פניו והצמיד אל מצחי את שפתיו המצטננות־החיוורות ולחש לי ברכת־כהנים. כמעט שלא נשמע קולו. אחר־כך החזיק בימיני ביד רפויה מאד ורמז לאמא לתת לו¹¹ את ידה. הוא נשק אצבעותיה אחת אחת ושפתיו רחשו: – א–ני מ–ב-קש מ–מך מחי–לה וס–לי–חה, היו ש–לום: מלמול שפתיו לא הובן יותר – הוא סקר כה וכה על הגינה ועל הבית אשר כל־כך עמל עליהם, ואמר ברור: – “תקוות ארוכות וחיים קצרים”.

אמא לא הבליגה, הרוותה אצבעותיו ופניו דמעות ונשיקות ואני ואחיותי המדוכאות אשר התכנסו בירכתי־החדר געינו מרה והבית היה לחרדת־אלוהים. לאה וכנום, נשות מולא־אלישע, נזפו בנו: אתם ילדים, מה עסקכם כאן, צאו החוצה.

אנחנו לא זזנו. אמא נשקתני ואמרה: – נפשי כפרתך, בני, לך לשחק מעט, לילד אסור לבכות, פן כל ימי־חייו לא יטעם שמחת־חיים. בואי אורה, קחי את תלי אל הגינה.

אורה משכתני שלא ברצוני, לבי לא נתנני לנטוש את אמא להתמוגג בדמעותיה, כי כל נטף שנשר מעיניה נקף את לבי כחרב, נפשי ערגה לראותה צוהלת, צחוק עליז ירחף על שפתותיה הורדיות, שעכשיו הלבינו ויבשו כחרס: היא לא טעמה מאומה זה יומיים, אך בבוקר של אותו יום משכתי ידי מאכילה, אם כי הייתי רעב כזאב ופי רר לריח החביתה ויתר הירקות וחרצתי: אם תאכלי עמי – גם אני אוכל, ואם לא – אצום עד שאמות.

“שתוק, טיפש!” גערה בי. אבל אני התפרקדתי ברפיון, מתפתל מן הרעב, שהתחתך בבטני כסכינים.

“טוב, קום טפשון, אל תתפנק יותר, אני כבר אוכלת סם־המות”.

כתום הארוחה יצאתי לגינה בלוית אורה אחותי. הגינה פרחה: ורדים, צפורנים, קאלות, חבצלות. לבלבו כל מיני פרחים שאבא הביא בשנה האחרונה מש', וטרם ידענו שמותיהם, מהם פקעים מהם ניצנים הפותחים פיוניות ססגוניות, כתינוקות שרק עתה יצאו מרחם אמם, מהם פרחים מרהיבי עין ומפיצים ריחותיהם לחלל העולם; האילנות ירקרקים ועלוותיהם בהירים־מבריקים כמשוחים בשמן, הארזים והלבנים זקפו אמיריהם המיתמרים מעלה־מעלה, המזדקרים על בהונותיהם להציץ על הבריאה החוגגת; ציפורי־חן התחרו בציוציהן ושירתן; הדור, נאה זיו העולם! כמו התכנסו שמים וארץ, שמי־תכלת נפרסו על־הכל כחופת־כלולות לחוג את חג הפסח. נחירינו רחבו לניחוחי־הדרים.

אורה לקחה מלוא חופנה ניצני עץ־הדר וזרקה עלי ואמרה: – עכשיו אתה דומה לחתן. הבה נשחק בחתן־וכלה.

– “זה אסור” – אמרתי לה – “בין אח ואחות”.

– “בוא נלקוט כל מיני פרחים ונקלעם לזר גדול וניתן לאבא להריח – והוא יירפא מיד”.

תוך כדי כך שאלתני: – כשתגדל ותרצה להתחתן – את מי אתה אוהב?

לחשתי לה באוזנה: את בתיה.

– "בתיה בת מולא אלישע! פיה קטן ושפתיה כתקות השני החופפות על שניים ספירים. חטמה זעיר כמו חטבוהו במפסלת, ולחיה צחה־ורדרדת כתפוח ריחני. רגליה חטובות, לבנות וחלקות, הרואה אותן אינו יכול להסיר עיניו מהן. אצבעות ידיה ארוכות ועדינות כמו נוצרו רק לנשיקה ולא להדיח כלים בבית־הבישול; שמעתי מאמא ש’כרתו טבורה על שמך', שהיא בת־זוג שלך. גרשון בן־הדיין ועזיז בן המוכתר נפשם יוצאת אליה וכנום אמה נושאת נפשה להתקשר עם המשפחות ההן. אבל מולא אלישע משל עליה: “השועל קנא בגמל ונתאוה להיות גדול כמותו. קשר זנבו בזה של הנכסף וישב על עכוזו והלה גימא הרים ובקעות, עד שלא נשאר מרחבו רק עוקץ הזנב”. ואורה הוסיפה:

“היא נפלאה, יפה, טובת־לב מאין־כמוה. אני מברכת אותך. מזל טוב!”

אותה שעה הופיעה שושנה אחותי, אמא שלחתה: לכי הזהירי את תלי ואורה שלא יכניסו ידיהם בחורים וסדקים ששם יש נחשים. ובראותה שאנחנו מתלחשים הפצירה בנו להגיד לה על מה התלחשנו. ענינו לה: זה סוד.

– “אני אישבע שלא אגלה!” – ענתה היא כנערה מפונקת, אם כי כבר מלאו לה י"ד שנים והיא נשואה כבר שתי שנים וכרסה בין שיניה. אך הפסיקוני יללות אמא, לאה וכנום, נשות מולא־יצחק, אשר הוציאוה מן הבית והחזיקוה בכל כוחן, שלא תתחבט באדמה ולא תתגודד בפניה השותתים דם.

רצינו להיכנס אל אבא, אך סגרו בפנינו את הדלת, ומיד נתמלאה חצרנו המון רב וגומלי חסד של אמת ואלמנות סופדות הקיפו את אמא, מורטות דדיהן עפר על ראשן וסוטרות על פניהן: – וי וי לן, בלבלובו נכרת האילן, בילע ה' ולא חמל, כרשעתנו לנו גמל. נזר ראשינו נפל, רום גאוננו שפל. יתומים ואלמנות בכו, אין מסייע עוד – וי וי לן, בלבלובו נכרת האילן".

פרק ט': “הלך החבל אחר הדלי”

אלמנותה של אמא העמיקה את יתמותי שבעתיים. היא לא חדלה לקונן ולבכות מעלות השחר עד צאת הכוכבים. היא היתה משכימה לקיטונו של אבא, נושקת ספריו, טליתו ותפיליו ומריחה בהם כבשמים ובוכה ללא הפוגה עד יבש מקור דמעותיה. ועם צאת החמה, היתה יוצאת לגינה, נושאת עיניה אל הפרחים שכמשו, אל האילנות שהרכינו אמירים עולפים, – היא נשכה שפתיה שטרם הגלידו, מחתה את הדם השחור שהן שותתו עתה וקוננה: האילנות מתאבלים על מטפחם הטוב שאיננו, להזרים להם מים, לעדרם, להסמיכם ולגזמם.

הזדקרתי על משכבי לקול יללתה. ישבתי לרגליה וגעיתי עמה, גם אחיותי באו אחת אחת; היא – אימצתנו אל לבה וקוננה: – יתומי, סיפדו עמי לאבא שלכם שהלך מעמנו בטרם הגיע לגיל כוח; הו, אתה הלכת ולא הדרכת אותי איך אמשיך בדד את דרכי באופל, וי לי, אני אשתגע, כי את יקירי לא אמצא עוד, לעד איננו!

כנום ולאה נבהלו לזעקותינו והתרו באמא: – דבורה, את שופכת דמי בניך. ראי, אין טיפת דם בפני תלי, ייכמרו נא רחמיך עליו, בן יחיד, אשר ה' חננך בחסדו הגדול לנחמה, ואת גורמת, חס וחלילה, שהוא יחלה, גם בנותיך המסכנות זקוקות לרחמים, ראי פני כולן מכורכּמים, בבוקר הן מעלעות דמעותיהן תחת כוס תה.

הן הזדרזו ושפתו לנו הקומקום והביאו לנו כעכים וגלוסקאות משלהן ודיברו על לבנו לסעוד. אבל אמא סירבה לטעום באמתלה שהיא צמה תענית־חלום. ואני אמרתי לאחיותי: לא נלגום מאום גם אנחנו, אם אמא לא תאכל.

היא התריעה נגדי, נכנסה פנימה ונעלה בעדה את הדלת.

אני גהרתי על הארץ ליד הדלת והתייפחתי: אמא אמא.

אותה שעה שב מולא־אלישע מן הכפרים ונשותיו תינו באזניו: דבורה קובעת נפשה בצום ובסיגופים. בנותיה מתמוגגות באבלן ויגונן עליה ותלי ימות אתה, כי נפשו קשורה בנפשה, אחרי שנתייתם מאביו, והוא ממאן לאכול – והנהו מתגלגל בעפר כנשוך נחש, ואמו אינה פותחת לו הדלת.

בצאת מולא־אלישע מאת אמא בישר לי: אקחך עמי לכפרים. אמא שמעה הצעתו בלב מורתח ודמעות שליש; היא שהתה בכפר, בחיי־אבא, לשם ריפוי עיניה אצל רופא מומחה, וראתה מה מפרכת ורבת סכנות היא יגיעתם של עוזרי תגרים בכפר: הם חייבים להשכים בבוקר, שעה או יותר לפני הזריחה, להביא מים בכדים מן הנהר, להוביל את האתונות להשקותן שם, לבלול להן מספוא, תבן עם סובין, לנקות להן שעורים, כל אלה בטרם יצאו לחזר על הפתחים, עמוסי חבילות של ארבעים־חמישים קילו בדים וסידקית, עד שקיעת־החמה; ובלילה לרוץ למכולת לקנות לחם, או משהו אחר, לארוחה; ולא־אחת שבו שניהם לוי וישמעאל שותתי־דם, כי ‘קלאקוהא’ (שקצים) ארבו להם ושמו קוצים תחת זנבות האתונות, יידו בהם אבנים ורדפום עד פתח מלונם. והם שבים מהכפר הביתה רק פעם בחודש או בשלושה שבועות, כינים¹² ופרעושים אוכלים בשרם, כי אינם פנויים להתרחץ ואין להם מקום. דירתם היא ביקתת לבנים, קרקעיתה מטוייחת והיא משמשת גם אורווה לאתונות.

אמי אמצתני אל לבה והרעיפה על ראשי דמעות ונשיקות וספדה: יתומי, איככה אפקירך לעמל כה מפרך, בעוד חלב־אם טופח על שפתותיך, והאיך אחשיך אור חייך בהתמוגגך בדמעות על ידי.

נפשי נקלעה בין התשוקה לחידושים: נדודים בכפרים – על אף תיאורי־זוועות של אמא – שלא היה מנוס מהן, אלא רק לדחותן לזמן־מה, כי סוף־סוף הן יהיה עלי למלא מקום אבא ז"ל, ולשים עין על נכסיו וללמוד דרכי המסחר, וגם ניחמתי את נפשי: הן לוי וישמעאל מחוייבים למלא תפקידיהם כאשר עד כה. אני אתלווה למולא־אלישע ולא יהיה לי כל פגע מ’קלאקואה'. אך מאידך גיסא, לבי נקפני לזנוח את אמא הדוויה ואבלה אשר הצער לחם חוקה ומשקיה דמעות, פן בהתרחקי ממנה – לא אראנה עוד בחיים, כמו את אבא ז"ל, כי געגועים ודמעות הפכוה לגל של עצמות. היא לא התענינה עוד בעזובה שבבית, באחיות שתלבושתן מזוהמת־מרופטת. ורק לעתות־מצוא התרפקה עלי, ליטפה את תלתלי־ראשי שהפכו לקילקי, כיון שלא התרחצנו מאז ניפטר אבא ז"ל, וקוננה עלי: יתומי האומלל…

היא היתה אדישה לתחנוני אחיותי ובכייתן, אבל התרכך לבה לבכיי – והיתה פוטרת את צומה הנמשך יום יום ללא פוגה, ובלילות שותה כוס מים צוננים ופרוסת פת חרבה. כאשר הוכיחוה כנום ולאה: את טורפת נפשך בכפך – היא ענתה להן: הוא נרקב בקבר ואני אמלא כרסי במעדנים?

סקרנותי גברה על דאגותי לאמא ונתלוויתי למולא־אלישע: לא ריפו את לבי זעקתה, תחנוניה ובכייתה של אמא וקריאתה אחרי על הגג, אשר היה סמוך לחומת מושבנו: חזור בך בני, כי בהירתם צוארך בעול – לא תשתחרר עוד לעולם.

הרכיבה על האתון, אחורי־גבו של מולא־אלישע ואחיזה באזורו, הרבו את בטחוני כל כך, ששכחתי את קיומה של אמא; בפעם ראשונה נתגלו לעיני שדמות־קמה רחבות־ידים ושבלי־חיטה שהרוח מסערתן ומכה בהן גלים, עד למרגלות ההרים הכחולים, שדות תירס שאין להם סוף. טורי־בארות לאורך כל הדרך שמימיהן גואים ועולים עד הגיעם על פני־האדמה כנחל שוקק להרוות כרים ירוקים ובוסתני־חמדה, עדרי־צאן לאין מספר הרועים בשלף, הרועים השאננים הנשענים בצל ארז עתיק רב פארות, ומחללים להנאתם.

אך נגלינו לעיניהם – הניחו את חלילם, שלפו את הקלע מילקוטם וקראו אחרינו: ג’ודים, ג’ודים! ¹³ מולא־אלישע הזהירני: – החזק באבנטי יפה יפה ואל תפנה אחורנית. וזרז את האתון המאולפת וקלת־רגלים והיא חשה בסכנה ונשאה רגליה כסוס מרוץ – ואבני־קלע שורקות סביבנו כצרעות, ופתאום תך, תך, תך, נפגעתי בגבי שלוש פעמים.

היתה זאת לענת הגלות הראשונה שמרירותה חלחלה בדמי כארס ולא פגה עוד לעולם. אולי אותה שעה נקבעה דעתי, מתחת לסף ההכרה, לעזוב את הכל ולעלות ירושלימה.

בלילה השתרעתי עייף ויגע, בפתח מלוננו על טפיט מרופט ולמראשותי כרית מזוהמה שאניצי מוך הזדקרו ממנה ודקרוני באשר אילפת. הרהורים פרועים הסתכסכו במוחי ושנתי נדדה: מתי יגיע קץ־הפלאות של הגלות והאיך יגיע? הן אני עודני ילד, בן עשר בלבד, וכל נכסי־אבא ז"ל בידי מולא־אלישע, איך אוכל להוציאם ממנו – בעת שנפשי יוצאת לבתיה בתו ועלי לכשכש בזנבי ככלב נכנע לכל מוצא פיו, ודברי ומעשי יהיו שקולים מתוך בינה יתירה וסבלנות אין קץ להפיק רצון ממנו – להפלותני לטובה מעזיז וגרשון.

עשתונות חסרות־שחר נשתזרו הלאה: מה יהיה על אמא – אם תמאן להלוות אלי בגלל לאה ושושנה הנשואות, שבעליהן לא יזוזו מכאן – אלא בתנאי שאחלק עמם ירושתי חלק כחלק, ואולי עד הזמן הרחוק ההוא תנשאינה גם יתר אחיותי, ומה יהיה על ביתנו ועל המיטלטלים, ביחוד כלי הפסח, צלחת בדולח, או אגרטל גביש, כפות־כסף וצלחות־זכוכית אשר אמא מרוותן דמעות ונשיקות ושפתיה רוחשות: – הללו דומים לו, יופים – יופיו, וזכותם – זוך לבו, ושלימות תבניתם זו תבונתו, ושקיפותם – צלילות שכלו.

מולא אלישע הרגיש באנחותי שאני מתהפך ללא מרגעה ושאלני: האם פצעיך כה מכאיבים שאינך יכול להירדם? – “לא”, עניתי.

הוא הוסיף: – אני יודע שההורים הטובים שלך טיפחוך – כבן יחיד ופתאום נפלת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי לא לעולם חוסן. החיים אינם דרך סלולה, סבור הייתי לשלחך לש' ללמד אצל הדיין מולא־רחמים, כהצעת מולא־אברהם המלמד ולקיים צוואת אביך, מנוחתו־עדן, שהיא קדושה לי כמצות התורה, כביכול, אך למראה אמך שנשברה כליל מאסונה הנורא – היתה זאת אכזריות לנתקך ממנה לזמן רב. גם כאן בכפר לא אחזיקך יותר משבוע, מדי ערב שבת נשוב הביתה – אולי בגללך תינחם. בינתיים תלמד דרכי משא־ומתן עם הכפריים והם יכירוך ויוקירוך כבן “מולא־איסחאק המרחם” שהיה כה אהוד עליהם בנאמנותו ויושרו והם ציפו לו בכליון עינים שבועות וחדשים, כי המנוח לא היה מתפנה לסור אליהם אלא ימים ספורים בשנה. בהפליגו לש', כל שלושה ארבעה ירחים, לספק את הזמנות הרוכלים. הרביתי לדבר ואתה זקוק למנוחה ושינה. הוצא מלבך מחשבות ויגונות והיה שקוד להסכין עם הגורל ובטח בה' שיטיב אחריתך מראשיתך. שנן קריאת־שמע על המיטה עד שתחטפך שינה.

אותו שבוע לא הרגשתי נטל העמל ועינויי־נפש של הגלות. לוי וישמעאל היו לי חברים טובים, כש’קלאקואה' היו מיידים בנו אבנים – השיבונו להם כגמולם, והם חששו להתקרב אלינו, אפילו רבו ממני פי שבעה והתלוננו עליהם באזני המוכתר חג’י בכטיארי שהיה שותה לשכרה ומתידד עם מולא־אלישע שסיפק לו סובא כאוות נפשו והוא התרה בהורי־הילדים ופעם סגר באורוותו של ראשי־קור את אחד הנערים הפרועים לשמצה ליממה שלמה, בלי מים ובלי אוכל. נער זה כיון לשעת לכתנו אל הנהר בבוקר ובערב ואסף לעזרתו מופקרים כמותו והם ארבו לנו מארבעת העברים. אבל שבוע או עשור אחרי מאסרו באורווה היה הלום מהתעללות הזימה של עלי האורוון, וחבריו הפרועים פחדו מן העונש הצפוי להם ושוב לא הציקו לי בלכתי אל הנהר ובשובי.

עלי האורוון חלק לו מלחמו והשקהו סובא של אדונו תחת מים – להטריף דעתו עליו ושאלו: מדוע אינך מרפא את עיניך? – ובדה: – גם עיני היו טרוטות כשלך לפני שנתים ודרביש אללה ריפא אותי בדרך מופלאה.

אחרי שמילא את תאוותו הנתעבה בנער פעמיים ושלוש, התפרקד כמת מדומה עד שהסוסים צהלו ושעטו משהגיע שעת ארוחתם זה כבר, ואשתו של בכטיארי התדפקה על הדלת בצעקה: – החי אתה, עלי או מת?

עלי פיהק, פתח והקדים לה: – בוקר טוב – ובדה: – אמש כאבה בטני ולא יכולתי להירדם עד קריאת השכוי.

היא סקרה בחשד את קמטי־פניו הנעווים, וקראה: מה עשית לאסיר? הנה הוא מוטל שם. שחרר אותו! ושפתיה רחשו כלפי האורוון: בן בליעל!

הנער התנמנם רק שעה קלה בתחילת הלילה בהשפעת הכוהל, אבל התלבט כל הלילה, טחוריו שתתו דם, וראשו עליו כנטל בל יינשא. ובשובו הביתה נכלם, בראש מורד ועיניו הטרוטות עששות מחוסר־שינה הקדימתו אמו בקללות: – לו מת בנעוריך הייתי מאושרת. כמה פעמים יסרתיך: הנח להם ליהודונים אלה. אמנם עינוי יהודי – מצוה, כיון שהם לא האמינו במוחמד כנביא־אללה ונלחמו בו, אך מה ליהודונים אלה וליהודי־חייבר! מה לך שאתה משכים ומעריב עם חבר פרחחים ויוצא לסקול אותם באבנים? עתה איך אשא פני נגד המרננים אחריך ששכבת לילה שלם עם עלי האורוון, הידוע כשטוף זימה?

היא בלעה רוקה, המו מעיה עליו למראה פניו הנפולים ושתיקתו כאבן, שלא כדרכו, והוסיפה לשאול:

– “האם לא ביקרו אצלך חג’י בכטיארי או אשתו?”

– “הוא לא, אבל אשתו באה בשעה מאוחרת בבוקר ושיחררתני”.

– “הוא שיכור כלוט כל ימי חייו וידיד היהודים, בוודאי הוא בהאי בסתר, אבל בגלל עושרו והשכלתו נתמנה למוכתר עלינו”.

מולא־אלישע נפשו רגזה על לוי וישמעאל שעשו בעצלתים והטילו איש על רעהו את התפקיד הדורש מאמץ, ובלכתם להשקות את האתונות בחרו שניהם בזו קלת־הרגלים ששועטת לשריקת אבני־קלע להימלט מהן כל עוד נפשה בה, בעוד השניה זוקפת אזניה הארוכות אחורנית ונתקעת תחתיה, כאילו תמיהה: בשל מה מגיעות לי חבטות אלה? אני עטפתי את עורפי וגבי בשמיכת־לבד ורכבתי עליה, בתנאי שהם יהיו אחרי. אותה מחלוקת היתה גם על כדי־המים שמידתם לא היתה שוה. כל איש מהם בחר בקטנים.

מלוננו היה מזוהם מזבל האתונות שנערם על הרצפה במשך שנים. בדים מכווצים ומוטלים בירכתים כמלחים. סידקית וכל מיני מרכולת מעורבבים ונשחתים. – “חברה” – אמרתי – “הבה נכבד את הרצפה”. – “מה תכבד? – אמרו הם – האתונות שוב תזהמנה אותה בפרסותיהן בצאתן בבוקר ובהיכנסן בערב”.

“אף־על־פי־כן” – אמרתי – “כשהרצפה תהיה מגורדת ונקיה נוכל לנקות בקלות את מקום פרסותיהן” – ומיד ניגשתי לקרצף את הדומן הדבוק לקרקע, והם לא יכלו לשבת בחיבוק ידים, אבל התרעמו עלי: “אתה רוצה להרגנו בעבודה”. – “חס וחלילה” – אמרתי – "כשיראה מולא־אלישע את הנקיון והסדר יאירו עיניו ויוסיף לכם על משכורתכם (אותו יום עשה מולא־אלישע בערכאות עם נושה של אבא ז"ל שנסה לגבות שנית שטר שכבר נפרע). ותוך כדי כך החילותי לקרצף את הקרקע במגרדת, והם עזרו לי שלא ברצונם לסלק את הדומן. אחר־כך קיפלנו את הבדים על קמטיהם הנכונים וערכתים לראווה על אחד השטיחים, ואת הסידקית ערכנו על מדפי־הכותל, כל מין עם מינו.

כל הזריזות והשקידה לנקיון וסדר היה להוותי, כי בשובנו הביתה פיטר מולא־אלשע את שניהם ומכר את האתון הקהה, בנמקו: אני עתה יחידי ועלי להצטמצם כרוכל רגיל ודיינו בשנינו.

אמא שכבה על ערש דווי ולא יכלה לקום עוד, רק הניפה זרועותיה לקראתי ושפתיה רחשו: – נפשי כפרתך, בני, והצמידה פני לפניה הצפודות־לחות והסתכלה בי בעיניה הדועכות, ואני געיתי: – אמא אמא – ודמעותי התמזגו בדמעותיה.

אחיותי התמוגגו בבכי חרישי, כל אחת בפינה אחרת, כמנודות – כדי לא להכאיב את לב אמא השבור.

לבי נקפני לעזוב את אמא, פן יקרנה כמו את אבא ז"ל ולא אראנה עוד, אך מולא־אלישע הזהירני: אתה מסכן את נפשך בהיותך על ידה, בלי יעלה בידך לשנות את רוע הגזירה, אם “בלי פתחון פה” כבר נחתמה, אבל הבה נקוה שה' יתברך יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים וייכמרו רחמיו על היתומים שנפלה עטרת ראשם, ואביהם הצדיק נלקח מהם בטרם הגיעו לשנות בינה, בעוד הוא מלא ליח – וישלח לה את רפאל המלאך. תשועת השם כהרף עין.

בשבוע השני – היא ישבה ושפתיה הכרכומיות הופשלו בחיוך של שכיב־מרע וניסתה לקום לקראתי, אבל האחיות מנעוה בבהלה: – אמא, אמא, את כה חלשה! – ואני מיהרתי אליה ונצמדתי בשפתי אל לחייה הצפודות כגלד ואין בהם נטף דם, ואיחלתי לה בריאות שלמה והוספתי: לא כן, אמא, את מרגישה יותר טוב?

“כביום האחרון של אביך” – היא פלטה, ומיד נשכה את שפתיה והוסיפה: ברוך השם, נפשי כפרתך, בבת־עיני, אל תדאג לי, אבא ואמא לא לעולם יחיו, לך תהיה בעזרת השם רעיה נאמנה שהיא טובה מאמא, היא בת זוגך מן השמים, מיום היוולדה, אבל עליך לאזור סבלנות, אפילו לפרקים לחרוק שן מכאבי גוף ונפש מפני אביה, ולהחריש, שהוא בעל שתי תכונות סותרות: טוב לב וגומל חסד לישרים בעיניו, וערבים לנפשו דברי חנופה, אבל קפדן וקשה כצור הוא לחולק על דרכיו, והוא גם חד־עין כעיט ומכיר לב־האדם בפרצופו – על כן שקוד־נא להפיק ממנו רצון, כי הוא יקפיד על כל מידותיך לעצב דמותך בצביונו – כדי שתיאות להיות חתנו ובעלה של בתיה, בתו היחידה.

“די אמא, עייפת כבר – חרדו האחיות אליה – הרגעי קצת”.

– “אני לא אדבר יותר, אלה הם מלותי האחרונות – היא הסתכלה בי בעיניה הדועכות והוסיפה: – אורו עיניי, חרות על לוח לבך את מוסרי זה, כי הוא ינחך מישרים אל משא נפשך”.

היא עצמה עיניה שעה ארוכה, כאילו נרדמה, אחר־כך דמדמה, שפתיה הרחישו, אך לא נשמע קולה. פתאום התחלחלה וזעקה, אם כי קולה היה כציוץ ציפורים: “מי זאת הקורסת על ארכובותי כנטל עופרת?” –

מקץ שעה קלה שוב דמדמה: אמא סורקת שערותי וקולעתן לצמות, ואבי תלי ניצב למראשותי ומאיץ בי: “דבורה, מהרי ובואי בעקבותי!”

שעה ארוכה שכבה דומם וכנטות צללי־ערב דובבו שפתיה: – ש–מ-ע יש–ר-אל… והתמתחה על משכבה. כנום ולאה הוציאוני מן הבית ויצאו גם הן וסגרו את הדלת חרש.

פרק י'

כבר יבש מקור דמעותינו כאשר לווינו את אמא. האחיות הילכו מורכנות־ראש, עיניהן מושפלות ארצה ופניהן הנאות נתכערו מרוב התגודדות. קולן היה צרוד ויבבתן כנאקת חיה פצועה. עם כל זאת קינאתי בלאה ושושנה, אחיותי הנשואות, שנתמכו בידי בעליהן, כי כתום ימי־האבל הריהן שבות למעונן, ליגונן וששונן ולשעשועים עם תינוקותיהן. חגיהן חג ושבתותיהן שבת. נרות־שבת יאירו לא רק את משכנן אלא גם את עיניהן ואת לבן. בעליהן ישובו מבתי־הכנסת בפנים מצהילות וב"שבת שלום" לבבי; יאמרו: “שלום עליכם מלאכי־שרת”… ו"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" בפנותם בעינים קורנות אל נוות ביתם. אחר־כך יאמרו: “אתקינו סעודתא” ויקדשו על היין ויותירו שליש כוס ברכה בשבילן ושולחנן ערוך.

ואנא נבוא אנו, שלושה יתומים רכים המשולים לאפרוחים שמתה אמם בטרם צמחו כנפיהם; קיטון של אבא שלם, ספריו מונחים על המדפים, כאשר ערכם בעצם ידו. תפיליו מונחים בתיק במקומם. הטלית חסרה כי עטפוהו בה וטמנוה בעפר יחד עמו. הכל מונח במקומו. אותו הדבר בחדר המיטות, רק ההורים אינם. כל חמשת האולמים שוממים ואפלים.

תוך כדי הרהורים נוגים ומטריפי־דעת אלה העירו לי לומר קדיש, כי כבר סיים הדיין את הספדו על אבא: “חבל על האי שופרא דבלי בארעא”.

בצאתנו מן הישוב בא משב־סתו רך, ליטף את לחיי ומחה מעליהן את הדמעות וכמו לחש באזני: “בן אדם, שא עיניך והסתכל: מה אפסיים מאוויי־אנוש לעומת הבריאה”. אותה שעה נטתה השמש ימה; מפלשי־עננים שבעבר הים התלקחו תחילה לארגמן, מקץ זמן־מה האפירו, מעט־מעט השחירו כליל ונמחו כליל – זה סמל חיי אדם בילדותו.

א

יהושוע בחל ב’כותאב'. תוכחות המלמד ושבט אביו מולא משה היו כמטר על אבני חלמיש, הוא ליקק את פצעיו ושינן לו חרש את חרוזי אביו: “חסד – הפסד, חסד – הפסד. יש מעות – יש כבוד, אין מעות – בית הכבוד”, אם כי לא ירד לעומקם.

באותו זמן מת השח והיהודים נטשו את מרכולתם בכפרי־הנכרים ונמלטו על נפשם והיו מתחננים לפני מולא־משה התגר, שבית מסחרו היה בטוח בלב ה’מלה': “אנא, גמול חסד לטפינו מזי־הכפן ונפרע לך, בעזרת השם, בתודה רבה, אך יפתחו הדרכים” – והוא היה מתהלך אנא ואנא, בהתרוקן ביתו מטרדנים, נפשו קנוטה עליו וחורז את חרוזיו שנעשו תורת־חיים לבנו.

הבן עבד בחנות כנער משרת, וראה זה פלא – סחר־מכר החיו את נפשו והתקנא בשמעיה מזכירם שכותב על הנייר ויודע בדיוק את הקופה ואת כמות המטרים שנמכרו, או נותרו, בלי לנגוע בהם כלל.

“אב־בא” – היה מתחנחן – “אני רוצה לדעת כמו שמעיה, יושב על השטיח ולא עושה כלום־כלום ויודע הכל!”

“עפר בראשך!” – טפח מולא־משה על ראש בנו – “זה לומדים ב’כותאב', ואתה, נשמתך טבועה במצולות גיהנום”.

יהושוע התגנב בלילות אל שמעיה שגר בחצרם וביקש שילמדו את חכמתו, והלה כתב לו כ"ב אותיות ואמר: “זה כל החכמה, צריך רק לדייק בסידורן שלא לכתוב למשל אע שהן אלף שבעים במקום עא שהן שבעים ואחד”.

מקץ זמן־מה התפאר יהושוע: “אבא! אני יודע חשבון אפילו יותר משמעיה!”

מולא־משה ידע את נפש בנו, נאנח ואמר: “אם כדבריך כן הוא – הרי זה שינון מלתעות לטרף, אך אין זו תורה! תרגיש זאת מאוחר, בהסיבך בין תלמידי־חכמים, נטול לשון וידך על ראשך”.

זה היה מוסרו האחרון של מולא־משה לבנו, כי נהרג באותו הלילה. הדבר היה בתקופת תמוז, חום ופרעושים ליהטו בבשר כרמץ, הוא פרש שטיח בחצר והתפרקד, בסמכו על היהודים, העומדים על המשמר. רוח צוננת ליטפה את מצחו. הוא נשם לרווחה ושפתיו דובבו: “ישתבח שמו! זה משב ניחוח של גן־עדן ששעריו נפתחים עתה לקראת פעמי־השכינה להשתעשע עם נשמות הצדיקים”. קרא ‘שמע’ ומיד נרדם, למרות קריאת השומרים מעל הגגות: “יא אללא! יה אללה!” – והנה הוא טס בשמיים, אך נפעם לפתע, בהיפגש ראשו בקרקע, ניסה להתיצב על רגליו, בהיותו נים ולא נים, אך נדחף בידי שודדים שניערוהו מן השטיח – וגולגלתו התנפצה.

ב

כתום שנת האבל טען יהושוע: “אמא, מגיע לי שכר ארבע שנות עמלי אצל אבא ז”ל, ומכאן ואילך אני דורש פי־שניים משמעיה".

רחל נדהמה וגעתה בבכי: “בני, אתה הבכור והכל בידך, כאבא, מנוחתו עדן, תאריך ימים כעפרו. השם יתברך יתן לך בריאות ותושיה שתפרוש כנפיך על אחיך היתומים שיגדלו כמוך ואחרי מותי תחלקו את הכל”.

“את לא מבינה, אמא, ‘אחים – אחים, וחשבון – חשבון’. גם אבא זכרונו לברכה לא חילק ממנו לאחיו הדלים”.

נסתתמה טענת רחל והיא הוסיפה בבכי: “בני, אשה אני ואיני מבינה בעסקים, אך תביעתך לקבל יותר משמעיה, שכל העול עליו, תעורר מדנים בין אחים לכל ימי־חייכם”.

“אני נושא בנטל העול, אמא!” – יצא יהושוע מכליו. – “שמעיה עינו רק לשכרו, ואני אחראי לשמור על יגיע כפיו של אבא ז”ל, לגבות חובותיו ולהרחיב את העסק, בעזרת השם, ואת חושבת שעודני עול־ימים".

“הוא ממזר בר־נידה!” – ריננו אחריו האנשים שהשתמטו מלפרוע לו את החובות שנשארו חייבים לאביו וחרקו שן בחשאי, בלי יכולת להשמיצו בבית־התפילה על שהיה גובה מהם בערכאות גם את הריבית, כי יד חזקה היתה לו, כיון שנשא את חנה, בת אלישע אחר, שהיה ‘עשיר כקורח’ ומשפחתו רבת בנים.

הוא מאס בלקוחותיו העלובים של אביו, שנוסף על פרעון חובם, היו מנשקים את ראשי אצבעותיהם בעמדם לפניו ובפיהם ברכות מאליפות, והעתיק את בית־מסחרו ל’שוק פירדוסי', בין חג’ים נכבדים שאסמיהם תפוחים ככרסם ובראותם בחור יהודי מעיז לרדת לחייהם – התקלסו בו: “מולא, התאמר לפתוח כאן ‘מכתב’ לזאטוטי ג’ודים?”

הוא ראה את הנולד, על אף גילו הרך. וכשם שהתחתן במשפחת אלישע־אחר מפני היהודים כך התקשר עם חג’י־קאסם, כסוכנו לבדים ואריגים. הלה עלה בעושרו ואדיקותו על כל החג’ים ולא היה נוגע במטבעות שיצאו מיד יהודי משום טומאה, או בסחורות ממוסקבה ששלטיהם באותיות עבריות – ומזכירו היהודי, מולא־אברהם, הוא שניהל את כל עסקיו עם היהודים במשרד נפרד.

החג’ים ציפו לשוא שיריבם ישבור מפרקתו עד מהרה ויימלט משוק־פירדוסי בבושת פנים, כי חג’י־קאסם לא הותיר לסוכניו היהודים אלא אחוזים מצער. אבל בהיכזב תוחלתם – שיסו בו פרחח כושי לבזותו ולענותו, וזה היה מושך בבגדו לפתע, או ממשש אחוריו בגסות ונמלט ומיידה צרורות אבנים בחנותו, בשעה שזו הומה מלקוחות.

יהושוע, אשר חרוזי אביו היו תורת חייו ביחסו לאחיו, פתח ידיו וכיסו כלפי קצין הרובע והמון שוטריו עד שהיו לו כשומרי־ראש ביום וכנוטרי בית־מסחרו בלילה.

באותו זמן פרצה מלחמת העולם הראשונה. חג’ים גרפו תועפות זהב בעד מלאי של שנים, הנרקב באוסמים אפלים, ולבסוף הזדקקו ‘לנער היהודי’, סוכן חג’י־קאסם, שהיה הספק לצבא הבריטי.

ג

כשוך טירוף־הדם מקץ ארבע־חמש שנים, שבו הבריטים והיהודים כלעומת שבאו. – אז שבה ונעורה משטמת החג’ים פי שבעה ליהודי זה שירד לחייהם ואינו חושב לזוז ממקומו גם אחרי שכורש בריטי “הנחילו מולדת מוסלמים”.

הם נעלו בפניו חדרי־שרות ‘משום טומאה’, התריסו נגדו בבואו לשוק ביום גשם ושיסו תלמידי ‘מדרסה’ שחלפו על פניו פעמים אחדות ביום וחרזו לו: “מולא מולא, רד שאולה! ג’וד ג’וד, מות תמות! ג’וד טמא לדם צמא, דם נערים מוסלמים ברים, אותך נחרים, דמך נזרים לביבי־ערים”.

יהושוע הסכין עם נאצותיהם – כל עוד לא נגעו בממונו ובגופו. הוא היה כה שקוע בעסקים שלא נפנה למשמעותן, ובהעיר לו מי שהוא, השיב: “ינבחו להם עד שתנשורנה שיניהם”. אבל חוצפת הפרחחים רבתה מיום ליום, עד שיום אחד התפרצו לחנותו וחרזו באזניו ממש והקצין היה אין־אונים לייסר את כל ילדי־הרובע.

חג’י־קאסם שמע את דברי תלונתו בשעה שכל אבריו דלפו זיעה צורבת וקרה לבשורת איוב מארץ סין: “הטריאק מחירו ירד עד עפר – ואין קונה”, והוא שפך את חמתו על ראש היהודי שעשה פימה עלי כסל על חשבונו: “אשמה דתך המסולפת, חסרת הממשות, שלא חייבתכם במצות ‘זיארה’ ‘בבית־אל־מוקדס’ שלכם בירושלים, אפילו תתכשו כחזירים!”

כשוך זעמו במקצת, הרגיש שהפריז בהעלבת יהודי שחוסה בצלו ומרטט לפניו שפל־ברך ככלב נכנע, והוא הוסיף רכות: “לוּ נקראת ‘חג’י’ ככל שכניך – לא היתה יהדותך בולטת כל־כך, חוץ מכפירתך הארורה. הן לא תמות ברעב אם תיעדר מבית מסחרך ירחים מספר כדי לזכות בתואר נכבד זה וגם תראה בעיניך את מולדת אבותיך, שאתם משתוקקים כל־כך לרשת מחדש. שמעיה ומישאל אחיך הריהם די חרוצים לנהל עסקיך עד שובך”.

עדיין נקפו לבו על שפגע בלי־משים גם במזכירו היהודי, מולא־אברהם הנאמן והמסור לו, שהיה נוכח שם באותה שעה. הוא גרד את זקנו הכסום־כסוף ואמר: “נזכרתי! אדבר עם מנהל ‘המדרסה’, אולי יעלה בידו מה”.

בהגיע יהושוע למעונו, בעינים תחוחות ושבור־עורף, חיכה לו שמש העדה להזמינו למסיבת ‘עיני־העדה’ במוצאי שבת־שירה להקביל את פני חכם־דניאל מירושלים עיר הקודש. באותה שעה בלטו שפלותו וחדלונו ביותר, וטפחו על פניו תוכחות אביו על בורותו ששום הון שבעולם לא יכסוה, והוא הרהר: האם ‘עיני־העדה’ זקוקים להדיוט כמוני להימנות עמהם? – אלא נושאים הם נפשם להכפיל מכסתי לשד"ר זה. אבל הפעם לא יזכו לקבל ממני אף פרוטה אחת.

הוא התעשת: שמא כדאי להימלך, בהזדמנות זו, בחכם דניאל אם ‘זיארת’ ירושלים מצוה היא, בפרט עכשיו שכל אביונים ורודפי־קדים מחרפים נפשם להעפיל, כמו לקראת המלך המשיח. נפשו נקלעה בין הן ולאו, כנשמת הרשעים בגיהנום. רגע תאר לו את שובו מירושלים: יצאו לקראתי אל מחוץ לעיר קהל רב ובראש עיני־העדה, בשירה ומחול, וביד רבים כוזי־מים חגורים שבלי שעורה רעננה שהצמיחו לשמי, ובשבת יכבדוני לחזן שחרית ובעלייה שלישית, או במפטיר: ‘בכבוד חג’י־יהושוע’, ועל חנותי יתנוסס שלט ‘חג’י־עיסה’… ורגע שני נשך את שפתו: מטומטם שכמוך! הכל־כך בנקל תזכה בכבוד ‘חג’י’? תנחל קלון ולא כבוד, אם תטוס ותשוב תוך ימים מספר, איש לא ירגיש בהעדרך – אלא עליך להתכונן לבטלה ירחים רבים, לפחות כמו ‘הלהבדילים’ האלה שחוגגים במכה שלהם. להפקיר הכל בידי־שמעיה ומישאל ולבסוף לכבד את עיני־העדה וכל שאריך במתות־קודש מירושלים, תפילין, טליתות וסידורים, ולערוך מסיבות־פרידה בנסעך ולקבלות פנים בשובך בשלום.

ד

“ברוך הבא!” קידמוהו ‘עיני העדה’ שהיו מסובים ומחכים לו.

“ברוכים הנמצאים! שבוע טוב!” השיב הוא והיסב במקומו הפנוי, על יד חותנו אלישע־אחר, והוסיף: “מורי ורבותי, מחלו לי על איחורי, לא עליכם חשתי בראשי, גם עתה אינני שלם בגופי!”

חכם־דניאל התכבד בכוס הבדלה והריקו אל גרונו בגמיעה אחת, לא כמנהג המקום שטועמים ומחלקים לכול. מולא־עזריה הדיין הבדיל בשניה והמסובים טעמו מכוסו והשקו בראש אצבעם את עצם הלוז, מזונה היחידי במוצאי־שבתות, וטיפטפו לתוך שרוולם לקיים בהם: ‘אמלא אסמיך שובע’, וחייכו איש כלפי רעהו בברכת ‘שבוע טוב ומבורך עליכם ועלינו’ ומיהרו בסעודת דוד המלך, עליו השלום, לחזק את גופם החלוש אחרי פרידת הנשמה היתירה.

חכם־דניאל דרש בלשון הקודש בפרשת השבוע על הניסים והנפלאות ביציאת מצרים שעתידים להתרחש גם בגאולה העתידה, שנאמר: ‘כימי צאתך מארץ־מצרים הראנו נפלאות’. דרשתו היתה ליקוטי־פנינים מתורה שבכתב ותורה שבעל פה ונסתיימה באגדה: 'משה רבנו, עליו השלום, היה מאסף את מחנה ישראל, בעלותם מן הים, פן נחשל גדי מצאן־קדשים, חס וחלילה. ראה בת־ישראל עוטה שחורים ומבכה גוויית מצרי שהקיא הים. “מה לך בתי ולמצרי זה?” – שאל בענווה כדרכו.

“הרשע הזה הרג את שני בני רק ימים מספר לפני גאולתנו” – קראה השכולה ודמעותיה זולגות.

“מה שמם?”

– “עזי וזמרת”.

משה רבנו שם את מטהו על עיני החלל וקרא: “עזי וזמרת! צאו ממצרים, שאלוהי־האבות זכר את בריתו ופקד את עמו”.

הם קפצו מעיני המצרי, עטופים תכריכי־בוץ שהפכו למחלצות של חג החרות. אמם שרה בדמעות גיל: “עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה”, והם הצטרפו למקהלת הגאולים וענו: “זה אלי ואנוהו…”

רפי הפריץ, מוכתר ה’מלה' שנמנה גם הוא עם עיני־העדה, אם כי לא היה בתורה ולא בסחורה, אך לשונו עמו וחי בה, היה צהוב לאלישע־אחר וליהושוע חתנו שמיאנו להניח כספם על קרן־הצבי, ושאל: “מה דעת כבודכם, מולא־אלישע, על תחיית עזי וזמרת וכל הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו ושיזכו להם צאצאינו לעתיד לבוא?”.

“אגדות נפלאות אלה” – ענה אלישע אחר – “הם הסממנים שבהם חנטו חז”ל את עמנו שנתקיים ולא ניטמע בגויים עד בוא שעת רצון ונתעורר לתחייה…"

“מחילה, חכם־אלישע” – ליגלג רפי הפריץ – “אני שאלתי: אם כבודכם מאמין בתחיית עזי וזמרת מעיני המצרי, וכבודכם מגבב דרשה חדשה על הראשונות”.

“אדון מוכתר!” – ענה בשקט אלישע אחר – “אמונה היא כאהבה, שנאה, פחד ורגשות אחרים, ובהעדרה – נגשש סחור־סחור. על כן מוטב להניח את ספיקותינו בתיקו”.

“אני שאלתי פשוטות וכבודכם עונה בפילוסופיה, נשאל את חתנכם”.

“להדיוטות כמונו אסור לפצות פה כלפי מעלה” – שיסעו יהושוע – “הם אמת, דבריהם אמת, והכל דברי־אלוהים חיים!”

שמש העדה הגיש פתקי־שומה למסובים ואמר: “מורי ורבותי, כבר סוף האשמורה הראשונה”.¹

יהושוע סרב לחתום בטענו: “גם הפעם הכפלתם מכסתי!” – ויצא בחרון אף.

הדיין ליווהו ואמר: “לבי סמוך ובטוח שכבודכם תשובו ותעיינו בדבר. אגב עלי לברככם על המענה שנתתם לרפאל, הנובע מלב טהור, עליכם נאמר הפסוק ‘מטרף בני עלית’. ברוך טעמכם!”

נתקררה דעתו של יהושוע לדברי השבח מפי הדיין, אם כי לא הבין טעם הפסוק ומשמעותו ופלט פתאום, שלא מן הענין: “מולא, האם ‘זיארה’ בירושלים – מצוה? לא להשתקע, רק זיארה”.

אין מצוה גדולה ממנה, בני. נצטוינו בתורה: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך… בעוונותינו הרבים הננו בגולה, הרחק מבית חיינו ואיננו יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ, אך המצוות שבתורה אינן בטלות לעולם!"

ה

“הגורל הוטל”, היה יהושוע משנן חרש ומרחיב צעדיו, נרדף מסערת לבו, כבכל פעם שעמד לפני פעולה גדולה.

חנה רעיתו הרגישה בפניו הלוהטים־נוגים, קידמתו בברכת “שבוע טוב” בלב נוקף, תמיהה ומסומרת על עומדה, כולה אוזן לארשת פיו.

“לא אירע דבר” – אמר, ומקץ רגע הוסיף: “קצתי בחיי מפני הגלות הכפולה, הגויים מיידים בי אבן והיהודים מוצצים את דמי כעלוקות. נפשי עייפה ורצוני לנוס מכאן”.

חנה מררה בבכי, התענתה בדמיונה בעגונות־גלמודות וילדים בלא אבא…

“הכל אשאיר לך” – הוא נזף בה – “אעלה ירושלימה רק ל’זיארה' ואשוב, בעזרת ה', מהר מאד – ובשל מה הבכי?”

הילדים נפעמו ונלוו אליה: “אמא אמא!”, וחמותה חרדה אליהם מעל משכבה והתריעה עמם – בהיוודע לה סטיית בנה החדשה. “עתה כבעת שנטש מקום אביו המנוח וגלה להתענות בין ‘הלהבדילים’, לכלות עיני בצפיה יום יום”.

הוא טרק את הדלת ונסגר בחדרו עם מישאל אחיו ומסר לו הוראות, והללו בכו שניהם עד שניטל קולם ונרדמו, רבוצים תחתיהם, ראש עולל בחיק אחיו, כטלאים צחי־צמא.

צפור בודדת הפרה את הדממה בציוץ חטוף, מקץ רגע של ציפיה נענתה לה בת־קול צוויץ־צוויץ: השחר עולה! אותה שעה התמתח יהושוע על יצועו, ראשו עליו כנטל עופרת, מדקרות בעיניו ורוחו סרה משערוריית אמש, הוא רטן: “נשים וטף…” – וחטפתו שינה.

השעון העירוני צלצל עשר, חנה עשתה בבית־הבישול. בתיה, שטרם מלאה לה שנה, שקדה להכניס לפיה בוהן רגלה השמאלית. דניאל בן השלוש תופף בקורנס זעיר על מחבת וצרח מר לקול נזיפת אמו: “אוי ואבוי ל’הבדילים' אם אבא יתעורר!”. חכם דניאל ושמש העדה עמדו בפתח, מהססים.

יהושוע הזדקר בבת־ראש, הקדים את האורחים בברכת “בוקר טוב, ברוכים הבאים, בכבוד, בכבוד!” נטל ידיו בכיור שעמד למרגלותיו, ביקש מחילתם, עשה חובתו לבורא בתפילה קצרה. חלץ תפילין והזמינם לסעוד עמו. הוא לא חשש מן השמש המצומק שכל סעודתו – לוגמה וכל ימיו בתענית, ואשר לשד"ר הרי בין כך ובין כך עליו לאכסנו בבוא תורו.

חכם דניאל דרש בסעודה על מעלת התרומה וגמילות־חסדים והוכיח בגימטריאות, נוטריקון וחילופי אותיות כגון ‘ונתנו’ ימין ושמאל מעה בגימטריה עליה, פתיחה – היפוך חתיפה רחמנה ליצלן. עשיר נוטריקון רשע בקמיצת יד – יוד חרוקה…

השמש מסר לו אגרת מאת הדיין שהכילה רק פסוק אחד: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”, וחלילה מכבודכם לעכב שד"ר ולגרום ביטול תורתו ותורת חכמי־ירושלים ע"ה תובב"א, שאנו ניאותים לאורם וקיימים בזכותם".

יהושוע לא שמע לשון הקודש ולא הבין דבר מגימטריאות, נוטריקון וסירוסי־מלות, אך חסד ומעות העלו על לשונו חרוזי־אביו: ‘חסד – הפסד, מעות – כבוד…’

אותה שעה נכנס מולא־מרדכי המלמד, בגררו את משה אחריו, הוא הפך תרמיל מלא גולות על השטיח ואמר: “כבוד מולא־יהושוע! משה שלכם אולי יזכה ללמוד תורה, בהגיעו לגבורות אם ירצה ה', כמשה רבנו, עליו השלום, אך עתה לבו ונפשו נתונים לגולות והוא מסיח דעת התלמידים בשעת הלימוד בהחלפתן ומכירתן. אני בעוונותי הרבים, קצרה ידי להחזירו למוטב!”

יהושוע נמשל באותה שעה לאחשוורוש, בהצביע אסתר על ידידו: ‘המן הרע הזה!’. בוועידת עיני־העדה כולם חברו עליו ואטמו אזניהם משמוע טענתו: “מי שגגו רחב יותר, רב יותר השלג שעליו לגרוף”. כל קרוביו מלתעותיהם פעורות לבלעו חיים, והנה בועט בו גם המלמד שפרנסתו עליו.

הוא שפך כל חמתו על ראש בנו ‘הסורר ומורה’, ואלמלא הנוכחים לא היה יוצא חי מתחת ידו.

בשובו בערב ותרכוסו מוכן לדרך, – נח מבטו על משה שנאנח מתוך שנתו. לחייו היו תפוחות עדיין מסטירות. נכמרו רחמיו ומחה עיניו שזלגו בלי משים: במה אשם האומלל הזה שכה התאכזרתי עליו? הוא יוצא ירכי, במידה שמדדתי לאבי ז"ל הוא מודד לי. מה מאוד נכספה נפשו שבנו זה יגדל בתורה, לא גולם כמותו, בהסיבו בין תלמידי־חכמים בשעת שקלא וטריא בהלכה ואגדה. אותה שעה היה בז לכל ממון שבעולם ותוך כדי כך רודף אחריו בכל מאודו.

ו

חמר ישמעאלי מזוהם התקלס בישישים שהיו שחוחים מול אבני־הכותל ושפכו שיחם לפני השכינה שמסתירה פניה. הוא דירבן בעכוז חמורו שהיה טעון גללים ונדחק ביניהם ודחפם בצד ובכתף. הבהמה פגעה בהם והטילה משאה עליהם.

זו היתה קבלת הפנים ביומו הראשון של יהושוע בירושלים. הוא עלה ל’זיארה' לא רק כדי לזכות בתואר ‘חג’י’, אלא יחל בסתר לבו שתצמח תשועתו ממנה – והנה קידמוהו בזיונות הגלות מול שריד בית־המקדש ומנעוהו מהתייחד עם נפשו המתעטפת עליו.

הוא הצמיד מצחו לאבני־הכותל, יצק לחשו בתהילים, בדמעות ובלב נשבר ועינה נפשו בצום עד שהעריב היום וכלתה רגל יהודי ממבואי הכותל.

“הזוהי ירושלים שלכם?!” – התריס כלפי דודו, מולה־זבולון הסופר, שהקדים לעלות לפני האנדרלמוסיה העולמית.

“ירושלים שלנו ושלך, בעזרת ה' יתברך” – ענה הסופר, בנשקו ראשי־אצבעותיו בחרדת קודש.

“הלא כאן שחורה גלותכם שבעתיים!” – סנט יהושוע במרירות. “שם בארץ הטומאה מסתפקים הגויים בשלמונים וכאן מתנקשים גם בקודשיכם ובנפשכם. מעוניכם צרים כמאורה בסימטאות נאלחות, כסותכם טלאים מהוהים לדראון ומזונכם פת־קיבר מלופתת בשנים־שלושה זיתים מרורים”.

“ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, אינה גלות, היא בית חיינו, ונשמתנו מזדככת בתוכה בחבלו של משיח אשר מגיע כבר לקיצו, בעזרת ה'. אם נפגעת מיד ישמעאלי טמא־נפש – זוהי עווית פרכוסו האחרון, תמה זכותו לשלוט בארץ הקדושה ועם דמדומי־שחר מתעבה האפלה”.

“דוד יהושוע, אולי משתוקק הוא לסייר במושבות ותל־אביב, סבורני שהן יניחו דעתך, אמנם רחוקים אנו עדיין מגאולה שלימה, אבל תטעם שמץ מטעם החרות” – אמר עקיבא, בנו של מולא־זבולון, שהיה תושב ח' וחבר ההגנה.

“אני אילם וסומא בארץ ישראל” – התרעם יהושוע – “אין לי פה לדבר ולא עיניים לראות ואיך אוכל לסייר?”

“אני יורד מחר, או מחרתיים לח'” – ענה עקיבא – “בוא עמי – אם רצונך בכך”.

“כן כן” – הוסיף הסופר – “אם נכספה נפשך לימות המשיח – שם בין גבורי־ישראל תחוש ברמ”ח אבריך את הד פעמיו. עקיבא בני! סייר עמו בסביבות ירושלים תחילה, ואחר כך הדריכהו באשר תלכו".

בשובם מדי־ערב, עייפים, שזופים ומלאי רשמים, נדמה ליהושוע שהנו כבן תועה ששב מקץ ימים רבים למעון הוריו ששמות יציעיו וקומותיו ממלאים את אזניו: הר המוריה, הר הזיתים, הר הצופים, יד אבשלום, שמעון הצדיק, זכריה הנביא, נחל קדרון, עמק יהושפט…

הוא ביקש מעקיבא להראותו כל הארץ ומחסורו עליו. ירושלים השכיחתו את חרוזו: ‘יש מעות – יש כבוד…’ נפשו ערגה לקפל את כל הארץ תחת רגליו.

ימי־סיור הפכו לירחים, הוא תר את המושבות, קיבוצים, ערים, מדבריות ועבר הירדן, ראה בעיניו את אשד ארנון והר העברים, מקום שם נקבר משה רבנו, ואת הזיזים והנקיקים שבעברי־ארנון שהתחברו כגשר לקראת יוצאי־מצרים ומעכו את העמלקים שארבו להם.

מקץ ארבעה ירחים, שב ירושלימה מוצק שבעתיים, רגליו בצקות עד התעטפות הלב ומתרוממות מאליהן לצעוד שוב בהרים ובקעות, בשמש קופחת ובנגוהות הירח, נפשו נקשרה ברכסים ובגיאיות שגבירים ומלכים התהלכו עליהם, ומאידך גיסא כלתה למרגעה והוא ערג אל ביתו ובני־ביתו.

מולא־זבולון הסופר עיניו דמעו בשעת הפרידה ואמר: “אתה גולה שוב מתחת כנפי־השכינה לחסות בצל שרי אומות העולם, בארצות הטומאה, אוי לנו!”

“דוד יקר! אני אשוב בקרוב, בלי נדר, אם יעזור השם” – פייסו יהושוע, בהצמידו שפתותיו אל גב ימינו.

מולא־זבולון מחה את עיניו וחייך: “אם תתן ערבון עד שובך”.

“הוא כבר השאיר ערבונות די גדולים, אבא” – אמר עקיבא – “שני מגרשים בתל־אביב וכחמישים דונם אדמה במושבה”.

“אבל כל יהודי חייב לתקוע מסמר בין אבני הכותל מערבי כדי שיזכה לשוב לציון” – עמד הסופר על דעתו.

יהושוע שלף מחפתו עשר ליש"ט. “הריני תוקע בכפך ערבון עד שובי, כתוב לי ספר ווי־עמודי לעילוי נשמת אבא ז”ל, ובשעת כתיבת כל אות ותיבה תכוון לשובי הנה לשלום עם כל בני־ביתי".

ז

בשובו לשוק פירדוסי תקפו בולמוס למלא באחת את אשר החסיר במשך הזיארה ונפשו לא ידעה שבעה. הוא לא הסתפק עוד בסוכנות חג’י־קאסם אשר הכניסה לו מלוא חפניים, אלא שלח ידו בכל, ייבא, ייצא, העביט בנשך ואזניו כאפרכסת לאנחת אלה אשר מטה ידו, עט עליהם, כעורב על פגרים, בחלקת לשון כגואל ועיניו לטושות לנחלאותיהם ולנטף דמם האחרון, וכדי לסתום פיות המשטינים – הידר בתי־כנסיות והכניס בהם ספרי תורה ווי־עמודים מירושלים שכתב לו דודו, ועל ידי כך גדלו פרסומו והכנסתו פי שבעה.

לא היו שנים מעטות ושמו נודע ברבים כגביר והוא נקרא חג’י־עיסה גם בפי היהודים, כי למעת שנתרופפה גזירת הכובע חבש מצנפת לבנה כגוי והתעטף בעביה על ראשו, בלכתו ברחוב, אבל עם כל התנכרותו למוצאו לא היה יום שלא תקע מי באזנו: “ג’וד!”

מלת חרפה זו חילחלה בדמו כרעל ממאיר, שנתו נדדה מפני דראון יהדותו בין הנכרים, ובגלל בורותו – בין היהודים. אז התגעגע לירחי־זיארה, כשהתהלך זקוף־קומה במושבות, והישמעאלים היו מקדמים את פני היהודים: “ברוך הבא (מרחבה), אהלן וסהלן”, והרכינו ראשם בהכנעת נימוס וגם בכתתו את רגליו בהרים, בלילות אימים, עם חברי ההגנה, עייף עד מוות ורוחו מרוממה, כאילו אין קיימת בעולם שום דאגה, ונדמה לו שכל חבריו היו מאושרים כמותו, איש לא צחק לו בגלל לשונו העילגת² ולא העליבוהו על שלא קלע למטרה, או שגה בתרגיל. להפך, חבר ברזילי, ראש המדריכים, טפח על שכמו ועודדו: “יהושוע, אל תתייאש! כולנו היינו כמוך. אתה תהיה גיבור בישראל כעקיבא שארך, וכל הארץ אשר תדרוך כף³ רגלך עליה שלך תהיה!”

הוא נלפת על יצועו באנחה, ושפתיו דובבות: “זה היה חלום־נעורים, ולעולם לא יתרחש שוב הנס…”

הוא שקע בעסקיו, כטובע בטיט היון. הם התרחבו לבלי חוק, וכן קשרי־המשפחה. חנה רעיתו זיכתו בוולדות חדשים מדי שנתיים, ועודנה מלאת לשד. ג’נג’ן כלתו, אשת משה בכורם, מתחרה בחמותה, כבר חוננו בשלושה נכדים וכרסה בין שיניה, אהרן בנם כבר נשא אשה ודניאל התארס, יעקב ושלמה מחכים לתורם, ושלוש בנותיו, ג’וני, מהטב וגולי, מתבגרות והולכות, ועוד ארבע ‘גולגולות שחורות’ תלויות בשולי־אמם והם כובלים אותו תחתיו לעולם, כאילן מזקין ששרשיו מעמיקים ומסתעפים לכל העברים, שרוח בלתי־מצויה לא תעקרנו.

הנס שב והתרחש. בשורת הגאולה חבטה בראש יהודי־הגולה כסופה ביער. ‘עניי־עמי’ היו החלוצים הראשונים שדאו על כנפי־נשרים אל “ארץ חמדה, טובה ורחבה”. נמנו עמם גם הורי־סטרה, כלת דניאל, שמשכה גם אותו בעקבותיה, ונלוו אליו גם יעקב ושלמה, אחיו הצעירים.

חנה התאבלה על בניה, ופיה – מארת אלוהים על ראש סטרה, אשר השקתה את דניאל מי־רגליה והידבק בה לעולם, ובכשפיה הכניסה רוח תזזית גם בבניה הצעירים. אבל יהושוע, להיפך, ראה בכך אצבע אלוהים, העניק לבניו בחשאי שטיחים ומרבדי פלוסין, המסולאים בזהב בירושלים, ומילא אמתחותיהם מזן אל זן, בשמעו שאפס הכל בירושלים במלחמת הקוממיות, ומילא ידיהם להקים משהו על מגרשיו ולהתנחל בהם עד עלותו.

אלישע אחר ורעיתו ניחמו את בתם יחידתם: “חנה, חוסי על עיניך! הם ישובו לשלום, בהיפוג מראשם שיגעון הזיארה כאביהם”.

“היא אינה מאמינה לשום אדם” – מילא אחריהם יהושוע. – והבנים הבטיחו לה בנשיקה: “אמא! אנו נתראה בקרוב, אם ירצה השם, ואם אינך מאמינה – הילווי אלינו גם את, תעשי זיארה בירושלים עיר הקודש. האם רע שיקראו לך ‘חג’יה’?”

“אתה עודדת אותם, ציידתם ושלחתם, ועתה תהתל בי!” – התריסה היא כלפי בעלה. – “הנך מיילל עם בעל־הבית ומחלק עם הגנבים”.

יהושוע חדל להופיע במסיבות, או להיוועד עם עיני־העדה, כמצר על בניו שעזובהו, אבל שקד בחשאי על חיסול נכסיו בהמירו אותם בכל דבר שיש לו מהלכים בירושלים והעבירם ליעודם קמעה־קמעה בידי עולים, ללא תשלום ומכס, בהתחננו לפניהם: “אנא מסרו אלה לבני שלא יסבלו חרפת רעב”.

ח

הכל הוכן לדרך באין יודעין, חוץ ממישאל ושמעיה שקיבלו על עצמם לחסל את שריד הנכסים. – אז התחלה יהושיע והעמיד פני שכיב מרע, כיון שחנה רעיתו מיאנה לנטוש את הוריה הקשישים ואת משה ואהרן בנה ונכדיה.

והרופא, שהיה איש סודו, נד בראשו והרחיק את האשה מאצל משכבו, גנח כמתישב בדעתו ולחש לה: “גבירתי, את זקוקה לבינה רבה ואריכות אפיים להשיבו למסלול החיים. אל תיבהלי! אין סכנות נפשות, חס וחלילה – אם אך תטפלי בו כיאות…”

היא צבטה שדיה ומררה בבכי: “עיני תתעוורנה, מה לו?!”

“הן אמרתי לך שאין סכנה לחייו, ואת מתאבלת טרם אפצה פה” – אמר הרופא בכובד־ראש.

“אבל מה לו, למען השם?!” – היא התגודדה בפניה – “אנה, אדוני הרופא, אל תסתיר ממני דבר, אתן את נפשי – בלבד להציל את בעלי, את עטרת ראשי!”

“מזורו בידך גברתי, כי אין סממן כזה בבית המרקחת של אביך…”

“אוי ואבוי ונפשי! איזו מחלה זאת?!”

“זוהי… זוהי… מין כליון נפש, געגועים וכדומה”.

“אולי געגועים על הבנים?” – אמרה – “כי מיום ששלחם – מתהלך הוא כצל מנוחם ואינו מוציא הגה מפיו”.

“יתכן שקביעתך נכונה – עליך לנסות להשיב את הילדים, או להסיעו אליהם לזמן־מה. אולם לא להתמהמה – פן נאחר את המועד”.

––––––––––––––

הם אך הגיעו למעברת ע', הסמוכה לתל־אביב – ומיד שב יהושוע לתחייה ובישר לרעיתו: “חנה, אורו עיני למראה ילדי, או אולי אוירת ארץ־ישראל היא מרפה לגוף ומרגעה לנפש, אני חש רעב, כאילו לא טעמתי מזון מימי”.

היא געתה תמרורים באזני בניה שבאו להקביל פניהם, בהצביעה על הצריפון שקרקעיתו חול.

יהושוע ניחמה: “חנה, זה רק לזמן־מה עד שאמצא כאן את ידי ורגלי” – ויצא לשוטט בחוצות תל־אביב, בימים היה רוכל בסוכר, אורז וסבון, ובלילות כשאין שליטה לעין־הרע – בשטיחים, אריגים ופולסין. ובשובו כחצות־הלילה הפך את חפתו התפוחה בשטרי־כסף ופייס את רעיתו: “חנה, השטיח שעלה לי חמישים טומן, שהם רק חמש ל”י, מכרתיו במאתיים ל"י! חכי מעט שאמכור את הכל אז אקים לך אפדן נסיכים בתל־אביב, בעזרת השם".

היא התריסה כלפיו: “מחלתך היתה רמייה להביאני לגיהנום זה, שם עוזרת אחת טיפלה בתינוקותי ושניה עשתה בבית הבישול וציחצחה את חמשת האולמים וידי היו מלאות עבודה ועתה עלי להיצלות בשמש קופחת בתור להשיג חצי דלי מים”.

יום אחד נתפס יהושוע בידי פקחי דוב יוסף. תחילה נזפו בו והניחוהו, בגמגמו תחנונים: “עולה חדש, ילדים, לחם, לא יודע אסור”. בפעם השניה עצרוהו והחרימו את רכולתו, אז שלף מחובו ‘תהילים־כפר’ התישב על הרצפה ופזם בבכי תמרורים: “קולי אל ה' אזעקה…”, עד ששיחררוהו בערב בהתראה, ובפעם השלישית ליווהו עד צריפונו וכשראו כמנין ילדים מתפלשים בבוץ, יחפים וערומים והורתם ממררת בבכי – העלימו עין ונמלטו.

המשלוחים שהיו נפוצים בין העולים במעברות שונות הכניסו לו פי שבעה מאשר הכניסה לו סוכנות חג’י־קאסם כל ימי חייו, אך נדדה שנתו: “האשב מעתה בחיבוק ידיים ועיני תכלינה להכשר (ריבית)?”

חנה כשלה מן המצוק, אם כי סיפקו לה בניה, יעקב ושלמה ירקות ופירות מחנותם שבתל־אביב, ובעלה הפקיד בידה צרור תפוח של ל"י ואמר: “אשה, הרי הכל בידך – קני כל אשר תאווה נפשך”, בידעו שאין להשיג דבר חוץ מקורט סבון ואבקת סוכר חום.

נפשה יצאה אל הוריה ובניה הבכירים ואל חיי־רווחה שהסכינה עמם מעודה, והתרתה בו: “תתנחם באחריתך, אלמנות וגולגלות יתומות ישכיחוך את הכסף ואת ירושלים גם יחד”.

פניה הצפודים־המאפירים יותר מיום ליום, עיניה העששות מבכי שזלגו דמעות ללא פוגה, בטפלה בעולליה בחמלה נוגעת ללב, ושתיקתה בזמן אחרון כשיה אילמת, החרידו את יהושוע: האם היא השלימה, או נשבר לבה? והיה מקדים לשוב בערבים, כי נוסף לנקיפות לבו – נודע מעמדו לפקחים ועקבו אחריו בשבע עיניים.

באחד הערבים שמע את קול גניחתה ממרחק והבחין בחבל המשתלשל מתיקרת הצריפון והנה היא עולה על כיסא, מקרבת צווארה לעניבתו, יורדת ומרווה את לחיי עזריה, בן זקוניהם, בדמעות ונשיקות מלטפתו ושוב עולה ומטפסת…

הוא עט אליה בזעקת אימים: “חנה!”, גיפף אותה והורידה כל עוד רוחה בה. למחרת פרע לסוכנות חוב דמי־העליה ככל אשר שתו עליו וטסו חזרה – לפרס…

אותו יום הגיעו ארצה ישראל הוריה, בניה יחד עם גיסיה וחמותה הקשישה ושמעיה מזכירם.

יהושוע עודד אותה: “הבליגי על יגונך, חנה, ננוח מספר ימים ואוציא יתר הוני על העלייה חזרה” – ומיד הלך לשוק פירדוסי באמתלה “לגבות מהתגרים יתר החובות שלא שולמו למישאל ושמעיה” – והנה על בתי־העסק שלו מודבקת מודעה: “עומדים למכירה כל המחסנים”.

באותה שעה נפעם לבו והיה כהלום יין, ארכובותיו נקשו ושפתיו דובבו: “רבון העולמים! עזור לי אך הפעם בזכות ירושלים עיר־הקודש” – ונקב מחירם: “ארבעת אלפים טומן” בלב חרד – פן יגרשוהו בבעיטה, שהרי ערך המקום בלבד הנהו פי־שבעה. וכאשר חתמה האלמנה־הגלמודה על חוזה המכירה לנוס מכאן למולדתה מפני משמיצי בעלה המנוח: “שטימא את שוק פירדוסי” – נשך את שפתו מנוחם על פחזותו.

הוא החל לשפץ את הבנין ורימז לבנאים ‘בסוד גדול’: “אני סוכנם של כל יצרני־ישראל ועומד לפתח שורה של בתי־עסק וכל התיקונים ייעשו בידיכם. אבל העבודה צריכה להיות לכבוד ולתפארת”.

שכניו החג’ים שהיו אדישים עד כה והתנקמו במת שהשכיר בניינו ליהודי, התחרו עתה איש ברעהו, ובלבד שלא יחזור יריבם עם תוצרות נפלאות של הציונים, ושלשלו לכפו פי כמה וכמה עד שפייסוהו והניעוהו לוותר על תכניותיו הענקיות, כביכול.

––––––––––––––

בהגיעם לתל־אביב נכנסו ישר לביתם רחב־הידיים שהקימו להם הבנים להפתיעם, עם גינת פרחים נחמדה ואילנות מצלים. – חנה כרעה על סף המבוא בהודיה לה' והתחננה לפני בעלה: “אנא, אבי־משה! נחנוך את ביתנו הראשון בארץ־ישראל”.

“האם רוטשילד אני?!” – סנט בה יהושוע – “לבזבז הון רב כדי לערוך כרה לקבצנים, אחרי הוצאות־דרך כה רבות, פעמיים ושלוש”.

היא התפרקה את עדייה ומררה בבכי: “אין לי צורך באלה”.

היא הזמינה את כל בני־מולדתה, הנפוצים במעברות שונות והסיבתם באולם רחב ידים לפני שולחנות מלאי כל טוב.

הבנים פייסו את אביהם: “אבא, אמא מאמינה שזכות חנוכת הבית בארץ־ישראל תגן עלינו מכל רע – ולמה נדאיב את נפשה בשל מעט כסף? תחשוב שהבנין עלה לך עוד משהו”.

הוא היסב בין חותנו, אלישע אחר, ובין דודו מולא־זבולון הסופר שכתב את המזוזות וקבען ונתכבד כבעל הבית לברך הראשון על כוס יין, אך הוא חלק את הכבוד לדודו.

מולא־זבולון בירך את בעלי־הבית והמסובים: “יהיה רצון שתיקבעו בנחלת ה', כמזוזות אלה, לעולמי־עד, לא ידיח אתכם עוד יצר הממון שהוא עז בדורנו, כיצר עבודה זרה, בר מינן. בשמחתכם! בשמחת השכינה וכנסת ישראל! בשמחת משיח צדקנו שיופיע במהרה בימינו! שמחו פדויי־ה', שזוהי שעת רצון לקיים את הנבואה: ‘שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך…’ כי אלמלא כך – איככה כבוד מולא־אלישע ויהושוע ניפצו אלילי־זהב וטסו לארץ הקדושה כנשר אל קנו”.

אלישע אחר הרים את כוסו וענה: “עלינו כי מאז שבועת הלוויים על נהרות בבל תתלבט נפש יהודי ללא מרגעה עד רגעה האחרון”.

יהושוע הוסיף: "משולים אנו לאותו הלך אביון ויגע־נדודים שפגע נאד דבש על פני גלים סוערים וקפץ אל תוך השיבולת לזכות בביזת הנהר – ונלכד בזרועות דוב. ולאזהרת השאננים שעל גדות הנהר: “נאד הדבש יורידך למצולות”. הוא ענה: “מה חפצה נפשי להשתחרר ממנו, אך הוא אינו מניחני…”

קרנו עיני מולא־זבולון, לפף צוואר בן אחיו ונשקו במצחו:

“ברוך טעמך, בני. התכוונת לדעת יחזקאל הנביא: ‘והעולה על רוחכם היו לא תהיה…’ ומשלך מוכיח על בור לבבך כי הר ציון בגימטריה נאד דבש”.

א. בכף־הקלע

מסורת היתה בידי בית־לוי להקדיש את הבכור, או את המחונן בבנים, לתורה ולתעודה. עמי־ארצות נרגנו בקנאתם: “הם שכחו שסבם ‘הגרוגרת’ נפח נפשו בבית־הכבוד בלי וודוי וקריאת שמע, בר־מינן…” אולם זקני ‘המחנה’ (הרחוב היהודי) מנו ארבעה דורות לבית־לוי דרשנים, שוחטים, מחברי־מדרשים ומורי־הוראה, וראובן היה החמישי בשושלת.

הוא נולד מסומק כסבו וכל ימיו היה ידוע חולי, אך גם גדול בתורה וביראה, ובהגיע פרקו התאנה להוריו: “לי אין פרוטה לפורטה ואתם משיאים לי אשה!”

“הן כל אשר לנו – לך הוא בני”. – אמרה אמו.

“אינני בן יחיד לכם, אמא”.

“כל מחסורך על הקדוש־ברוך־הוא ועלי, בני”, הוסיף אביו, “כל עוד אני בחיים”.

“צאו ולמדו מיונה, אמר אבא: ‘יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש־ברוך־הוא ולא מתוקין כדבש בידי בשר־ודם’…”

“הלא בכורי אתה”, הוסיף מולא־יששכר, “ועיני אחיך תלויות אליך – הזהו מופתך להם?”

“לא איש־מופת אנכי, אבא, וגם – המופת נודע רק בתכליתו”.

“הפשתה הטובה ניכרת בגבעוליה, הנך מביא פירוד ביני ובין בניי!”

“אנא, אבא, אל תכריעני לכף חובה, לבי ביד ה', תנו לי להתיישב בדעתי”.

חלפו ימים נוראים, “המחנה” הוסיפה שמחת ארושי בניה על זו של החג, אך בסוכת מולא־יששכר עצבון ודממה, עיניהם כבושות בקרקע, בהיסבם לשולחן ולא פלטו הגה חוץ מברכות “ריח טוב” ו"בשמים" ואמן חרישי.

ראובן עמד בסירובו. לבכי הורתו ותחנוניה ענה: “אין את נפשי ליפול למעמסה עליכם לעת זקנה. זה לא עוון לנסות מזלי טרם היכנסי לעול המשפחה. אם תאבו, העניקו לי אשר תאמרו להוציא על חתונתי, אולי יברכני ה' וייטב גם לכם”.

חורף וקיץ ועוד חורף נקפו לבית־לוי, כי מדי רמזם בעניני נשואים, נשמט ראובן מן הבית, והנה חג החירות, כנסת ישראל מתמוגגת בכיסופים לדודה־גואלה, כל הפיות אומרים שיר־השירים, וכל היקום מלא רינה והלל לבורא עולם, ארץ עדתה מכלולים, קורנת בניצניה הניחוחיים לליטופי־זיו של ניסן ורוך נשיבתו.

מולא־יששכר חלם ב"ליל הסדר", שראובן תועה בהרים שראשם מגיע השמימה, אך צחיחים ואפורים הם כמו נשרפים בכבשן. הוא חש להשיבו אליו ורגליו לא נשמעו לו. זחל ביגיעה ולא השיגו וקריאת זעקתו נחנקה בגרונו. אך הנה בנו עומד על־ידו ומצביע על מקלעת פרחי־בר ואומר: “ברך עליו, אבא, זהו מור־אהלים מהרי ירושלים”.

הוא נפעם והקיץ והנה אפפוהו ניחוחי גן־עדן ממש. “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו”, דובבו שפתותיו ונשם מלוא ריאתו, נטל ידיו בעודו על יצועו וברך “עצי בשמים” על השושנים שבעציץ וזימר בקשות ופיוטי־יה עד עלות השחר, ונורא הוד של הרי בושם לא מש מעיניו וניחוחם לא פג מנחיריו כל היום.

בצאתו ממחרת היום מבית־התפילה משך את ראובן אל הגינה ופתח: “סלח ומחל לי, בני, על תוכחותי המרות: אדם, היום כאן ומחר בקבר, ואני מחלתי לך על כל הזלזולים ונשקוד להבין איש את רעהו, אינך עם־הארץ, ברוך ה', הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. נצטווינו מפי הגבורה ‘פרו ורבו’ ונזהרנו עליה מפי הנביאים ע”ה וחז"ל, אלמלא היא – תורה מה תהי עליה? הנה, בני, תמלאנה לך בעוד חמשה ירחים עשרים שנה, בעזרת ה' יתברך, ותלויה הקללה על שונאי־ישראל ‘תיפחנה עצמותיו’, אנא, בני, פתח לבך לפני והרגע נפש אמך המסכנה שעיניה עששו מבכי".

“אני מיצר עליכם, אבא, יותר מאשר על חיי התפלים שלי, אולם קצרה ידי להרגיע את נפשכם בעת שנפשי שלי מתלבטת בכף־הקלע. שנתי – נדודים, וימי – ממרורים”.

“מה חסר לך, בני, למה נתת לבך ביד הרוח? שא עיניך אל בני־גילך הנשואים ומאוש…”

“ידעתי שיישנה אותה הפזמון”, הפסיקו ראובן – “אני אשוב ואומר: לבי ביד ה', ואתם – זהו רעיון רוח ותעתועי היצר־הרע”.

“אל תצא מכליך, ראובן, אני מפסיק, רק גלה את הדרך אשר התווית לך ואנו נמלא, רצון ה' יקום”.

“לא התוויתי לי אפילו משעול צר, אבא”. – ענה ראובן בקול חנוק, – “איני יודע נפשי, הווי גלותי זה מעיק על לבי עד מוות. הרשו לי לנדוד, אולי יסורי־נכר ימרקו נשמתי הגלגולית”.

“לאן, בני?”

“איני יודע, אבא, ‘רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום'…” הוא הצמיד שפתיו ללחי אביו, הרווה שיבת זקנו בדמעות וקרא: “אנא, אבא, מחלו לי אשר גרמתי צער רב כל־כך לכבודכם ולאמא והעתירו בעדי שלא איכשל”.

מולא־יששכר שמר את חלומו… אך בשנת תרנ"ב היתה ירושלים משולה לעולם הבא. העולה אליה לא ישוב, לפיכך לא העלה את הפשר על דל שפתיו משום פתחון־פה ומחשש פן תפרח נפש אשתו מצער.

הוא שם יד ימינו על ראש בנו בשעת הפרידה וברכו בדמעות שליש ‘ברכת כהנים’ וקרא מזמור ט"ו ‘ה’ מי יגור באהלך' וקכ"א ‘עזרי מעם ה’.

“אל תכביד לבך על בני כל־כך, אבי ראובן”, הבליגה שרה רגע קט ונשאה אל בעלה עינים עששות מבכי. “בעזרת ה' ימהר לשוב, לוּ־לא היה ח־לוש כל־כך ורך…”

חינקוה דמעות.

ב. נצנוץ ממרחקים.

שבעה ירחים נדד ראובן ללא מטרה. עיר בושאר דמתה לו למדור התחתון של גיהינום. גופו נמס מזיעה. המים היו מלוחים וטעמם שבלולי. טללי־לילה דבקים כשרף ומאפירים את היצוע שנאלח ולא יתייבש לעולם. הלבוש הצח ביותר מבאיש ונגעל תוך יממה – והוא נבוך כבתחילה.

אלמוני שכינה את עצמו חכם מרדכי נטפל אליו, שאלו לשלומו, בהוסיפו: “פרצופך מוכר לי, אך איני זוכר מקום פגישתנו…” – ובהיוודע לו מולדת ראובן טרף כפיו בזעקה: “בן מולא־יששכר שליט”א? שלום עליכם! קלסתר של אבא ממש! למה תחריש, בן־אדם? הן אביך רעי החביב כנפשי, אנחנו התוודענו בטרם היית בעולם. בואה, אל תבוש, למען ה', ביתי – בית אביך, לא אחשוך כל אשר יעלה בידי! רימה ותולעה כמוני למען בן ידידי בעזרת ה…"

לשמע ירושלים, גרד חכם־מרדכי פדחתו והוסיף: “חשבתי פניך מועדין לבחריין, בצרה, בגדד, דמשק, אשר בכולן יש לי ידידים שיהיו לך לעינים, אולם לירושת”ו בב"א נחוץ ממון קורח ומקצת טירוף דעת, למות שם אילם וחרש בין בדואים לועזים".

הכרת פני חכם־מרדכי ענתה בו שלא נפגש מעולם עם מולא־יששכר, וידידיו בערי־נכר הם עורבא פרח, אולם ראובן היה עיף נדודים ותעייה, אחרי ימים חסרי־תועלת ולפניו האוקינוס הגדול שמבעדו מנצנצת ירושלים עיר הקודש… הוא היתמם והחליק לשונו: “אני סומך על כבודכם, שתדריכוני למישרים”.

“היש בידך טבין ותקילין לפחות?”, שאל חכם־מרדכי מבוהל.

נותרו לראובן עשרים וחמשה דינרי זהב (ליש"ט) מחצית הענקת הוריו. הוא הכחיד י"ב מהם, כמספר שבטי ישראל, שהקדישם לירושת"ו בלי נדר. חמשה הותיר לצידה לדרך, ואת היתר שלשל ליד “ריע אביו”.

הלה הוציא עוד שני דינרים באמתלה שהאניה היא טובה, מהירה ושכרה גבוה, “רק ח”י ימים – ותדרוכנה רגליך על אדמת הקודש, אם ירצה ה', ואינך זקוק לצידה רבה".

מקץ שבעה שבועות עינויי גיהינום של בושר הורידו חכם־מרדכי באנית־משא רוסית והבטיח לשוב מיד ולעשות אתו חשבון.

זו פרקה וטענה בכל החופים ועשתה דרכה ח"י מוכפל שלושה, ותוך כדי כך כלתה צידת ראובן מקץ עשרים יום.

הוא היה חלש וידוע חולי מעודו, אך עתה החוויר שבעתיים הצטמק כגרוגרת בהסתפקו בג' תמרים וכדידת מים ביום וחדל לרדת מעל יצועו.

רופא האניה קבע מחלתו והמלחים סיפקו לו שיירי־שולחנו בשפע, אך הוא הטילם לים מיד, בהישמרו מנגיעה ונטל ידיו משום טומאה, תבשיל עכו"ם ופתם, חילול הקודש, אשר לובנה העיד על דוהן החזיר…

הוא הגיע עד שערי־מוות ונדמה לו שהקברנים מתלחשים להצמיד לרגליו עשת ולהטילו לים, אך באותו יום עגנה האניה בעדן והוא הצטייד בשקדים, אגוזים ותמרים בדינר אחד מאלה המוקדשים לירושלים, משום פיקוח נפש.

ג. המסה.

ליל חרדות. זרזיף ממעל וגעש־הים מתחת, ומשברים גאו והתנפצו באניה שחגה כשיכורה וכמעט נטרפה. “המאמינים” חוגגי מכה, אשר לא נתנו דמי לנפשם יומם ולילה ולעו יחדיו: “לא אללה אל אללה…” נדמו והתפלשו בקיאם.

ראובן נמנה עם המעטים שלא נתעכרה עליו דעתו. הוא השתטח בחשכה בירכתי האניה ופיזם חרש מזמורי תהלים השגורים על פיו ולא נתן שינה לעפעפיו באותו ליל־שימורים שהיה כצלמוות לפני השחר: מחר עתיד הוא להגיע למחוז חפצו בעזרת ה'.

עם ערפלי שחר הסתמנו באופק צריחי־יפו וכיפות מסגדיה. האניה חגה שעה קצרה הרחק מן החוף והפליגה ללב ים. ראובן בכה וזעק תמרורים: “אני רוצה יפו, יפו, יפו!! הורידוני!!!” אך המלחים לגלגו עליו:“אתה בושאר, בושאר”.

מקץ שעות מספר הועלה לנמל בירות ונסגר בידי ספן בעל מידות ובעל פיפים כפולים, לבוש חזיה וסרבל כחולים־רקומים. הוא צבט את ערפו באצבעות ארוכות כסרטן ואיים עליו: “מעי הכרישים יהי קברך – אם לא תחריש!”, והטילו לסירה.

בהתרחק האניה מלוא העין, התיר הלה את סירתו והפליג ללב ים ושם מולל אצבעותיו ולעה: “מסארי” (כסף), וכשראובן היתמם – אחזו בציצית ראשו וטבלו בים למרות זעקותיו. בשלישית התיק ידו מדופן הסירה, הניפו למעלה והטילו בכל כוחו למעמקי המצולה.

הרגעים ארכו לראובן לאין תכלה. בהעלותו היה כחול כולו וכרסו תפוחה. הוא הצביע על כליו בעוד נפשו בו, נשא עיניו למרום ושפתיו שהשחימו דובבו תחנונים: “אללה…”

הלה פלה כל חפציו ולא מצא כי אם “רופיות” מספר, ירק עליהן ושב אל הנמל, בפסקו צוארו – אם יפצה פיו…

לראובן נותרו עוד שבעה דינרי זהב שהיו גנוזים בסולית עקבו. במעמקי הים חלשה דעתו: “אתנם כופר נפשי”, אך בעלותו, ראה עין בעין את הנס. החמה יצאה מנרתיקה וחיממתו, ופני הספן לא היו זועפים כבראשונה. אדרבה, הוא שקד להשיבו לאיתנו, הפכו כשק וניער מתוכו את המים המלוחים. אז התיישבה עליו דעתו והרהר: שמא שלוח הכושי ממרום לנסותו בנדרו, וסוד גדול הוא שהטבילו שלוש פעמים טרם דרכו רגליו על אדמת הקודש…

הוא הודה לה' על שעמד בנסיון ותלה עיניו אל רודהו בדחילו ורחימו, בזכרו את המעשיות אשר אליהו הנביא זכור לטוב נגלה בצורת ליסטים לחסידי עליון ואנשי מעשה.

ספנים לגלגו על כובעו שהיה משול לקדרה הפוכה על ראשו, וניבלו פיהם כלפיו במילול אצבע וקריצות־זימה עם ספנו. אבל הלה הגן עליו, הרחיקם ורימז לו לישון בסירה במנוחה והוא יעירנו ויעלנו אל האניה בבואה.

מקץ האשמורה הראשונה פקח ראובן עיניו, נפעם מטלטלת הסירה, והנה היא מתקרבת אל אניה מנצנצת באורותיה. הוא חש לאות בכל אבריו, אך עלה על האניה המבהיקה. הוא מצא מיטה פנויה בירכתים, השתרע עליה ועפעפיו נעצמו מאליהם… והנה ערב שבת בין־השמשות, אמו ניצבת מול החמה השוקעת, ידיה משוכלות על חזה ועיניה דומעות ללא הפוגה. היא מדליקה נרות ומטר זועף מכבם. אביו מזרזו לקבלת שבת והוא מוטל עירום ועריה תחת הזרזיף, ומרזב¹ קולח ישר אל בית בליעתו… רגליו בסד ואחיותיו מבכות עליו כעל מת…

הוא שיפשף את עיניו והקיץ. מלח שטף רצפת האניה והתיז עליו מים. החמה ניסרה במרומי הרקיע וספני יפו עטו אל התרכוסים בזעקות פרא ופלו את המיטות והנה שנים־שלושה מהם חשו אליו, אך נתקלו בזוג שכנים קשישים שלו שהיו מסורבלים במלתחות רבות.

הוא נשם לרווחה, הסתתר ושלף דינר מעקבו והדביקו שוב, לקח צרורו והתקרב אל היציאה, מסתכל סביבו ומהסס.

הוא הרגיש רעננות ברמ"ח אבריו. נדמה לו שהוא עומד להיכנס לבית־התפילה המטוייח בששר לכבוד חג החירות, וניחוח חומר־מתובן מרחיב את נחיריו.

היום היה מעונן. נשבה רוח צפונית מצננת, הצוררת מטר בכנפיה. אבל ראובן שאף מלוא ריאתו בושם ארץ הקדושה וגלים מכסיפים שליחכו את חופה הרחיבו את דעתו. נזכר באגדה: “למה ארץ־ישראל מוקפת מים – כדי לטבול בטהרה טרם יכנס בה…”

הוא ליטף את לחייו בהנאה והשתאה שמלאו שקערורותיהן למרות טלטולי נכר ורעב ועינויי אניה וטבילות של תמול במעמקי ים שהיה בהן כדי להמית את הענק בגיבורים. במולדתו השיגוהו כל מיני תחלואים. הורתו עילעה דמעותיה אין־הרף ותינתה באזני רופאים: “לא עברה עליו על בני שנת־בריאות אחת…” – והיא בזבזה עליו דינרי זהב כמנין שערותיו, והנה הוא מחושל ביסורים ובריא שבעתים מעודו – האין זה נס?…

אחד הספנים סקרו בבוז. פרחח יבש כגרוגרת ושח כמתגרד בשוקו, נשאו על גבו וירד עמו מן הסולם במהירות הבזק.

ראובן לא פלט הגה ולא הניד אבר. אך לפתע מצא את רגליו תפוסות כבצבת ברזל וידיו, אחת החזיקה בצרורו ואחת בצוואר נושאו שפרח בין שמים וים…

הלה גזל ממנו את הדינר היחיד שמצא טרם הגיעם לחוף וערבי כרסן ששפמו נגח את אזניו קידמם בעלותם, חטף את כובעו של ראובן וישב עליו.

זה היה “כובע סבונת” נאה שראובן קנה לכבוד ירושלים ובהחזירו הלה לידו היה מעוך כליל ונדף באשת הטומאה… האותיות האשוריות “הכנסת אורחים”, שהתנוססו מול החוף חיזקו לב ראובן והטיח את הכובע בפני מטמאו בעינים דומעות ונמלט נרדף על צואר…

וכך בא לירושלים עיר־הקודש.

ד. בהקיץ

במבואות ירושלים לא הופיעו המלות המעודדות לאורחים שהוד השיבה של אברהם אבינו חופף עליהן. היום היה סגרירי. ברד ופתי־שלג ירדו לסירוגין. ראובן כיתף צרורו, התכרבל באדרתו הקנומה, העשויה מצמר־גמל טהור, שאביו העניק לו ביום הפרידה, וכיתת רגליו בסימטאות וקרא “שמע” בפגשו בעלי פיאות מסולסלות חובשות זנבות שועלים.

איש לא שמע את לשונו ולא שם אליו לב. בתעותו ברחובות מרווחות, בין בתי־מידות, זלגו עיניו דמעות, ש"נחלתנו נהפכה לזרים" ולמראה “שתי וערב” או חרמש וכוכב סטה מיד ושפתיו דובבו: “שקץ תשקצון ותעב תתעבון, כי חרם הוא”; ויש שגח כושי ישמעאלי, או אדומי והרים עליו יד וגרשו בחרפה. פעם ניסה ישמעאלי לחטוף אדרתו, אך לזעקותיו יצאו חנוונים ממאורותיהם והוא נפצע בפגיון בזרועו.

הינומה צחורה עטתה את ירושלים, לאט־לאט כלתה רגל מן השוק, אך ראובן היה מנער את השלג מאדרתו ומשרך את רגליו המתפצפצות מכאב, ומדי הכשלו בחצץ היה מרימו, משפשף בו את עיניו, מנשקהו ושפתיו דובבות: “ברוך ה', הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו” ושואל את נפשו: “האומנם בירושלים אני?”

הגיעה שעת בין־הערבים וצחות השלג האריכה את הדמדומים. לב ההלך נקפו פן לא ימצא לינת לילה, אלמלא הצינה היה מציע אדרתו, שוכב אפרקדן ועיניו לכוכבי ירושת"ו בב"א…

באותה שעה נצנצו למולו: “זה השער לה', צדיקים יבואו בו”. סניור ח. רבי בן־ציון קידמו: “ברוך הבא העשירי” ופתח: “למנצח על הגתית לבני קורח מזמור”, ויתר האברכים, שציפו בפנים בכליון עינים, זרזוהו ליטול ידיו.

לצלצול המפתחות של סניור ח. רבי בן־ציון, כתום תפילת ערבית, שלף ראובן קלמר מצרורו וכתב בפיסת שמאלו: “גר אני, לא ידעתי דבר, רגלי בצקה משוט, ונפשי עייפה מאוד, חפצתי מלון לילה – ודמים עלי, ברוך ה', עוד לא כלתה הפרוטה, ירחם ה', ישראל רחמנים בני רחמנים”.

הגבאי חייך, נהנה מאותיות רש"י מאירות עינים, הסתכל בפני ראובן שהביעו פקחות ותום ורמז לו להילוות אליו כדי לקיים בו מצוות הכנסת־אורחים.

למחרת, בהסיבם לשולחן, כתב ראובן על פיסת ידו: “לא אוכל עד אם דיברתי דברי”. לגבאי היו שבע בנות. מזל הבכירה, שמלאו לה תשע־עשרה, זכרה את הפסוק ופרצה בצחוק. ואחיותיה החרו־החזיקו אחריה.

ראובן קמץ ידו בעלבון ועורו סמר מכלימה, אך הגבאי נזף בבנותיו לחש לאסתר אשתו להביא גליון.

ראובן כתב: “בהנ”ו".

“רבי, אלופי ומיודעי כמוה”ר סניור בן־ציון הי"ו נ"י. מה אומר, מה אדבר ומה אצטדק. אני מלא בושה וכלימה על החסד של אמת שכבודכם גמלתם עמי אמש, אוהב גרים יגמול לכם כפעלכם, עתה שאלתי ובקשתי: אם יש את נפשכם להחכיר לי צל קורה למועד קבוע והגדלתם האחרון מן הראשון…"

“אבא נשכיר לו את היציע”, פלטה מזל ופרצה בצחוק. לנזיפת אבא התנצלה: “לא צחקתי, רק נזכרתי במכתב שעל ידו…” ונמלטה מן החדר בצחוק מצלצל, עם כל אחיותיה.

ה. אל הנחלה.

ראובן היה בן־בית לגבאי, למד בבית־המדרש “תפארת ציון” שניקלע² אליו בראשונה, ועשה חיל בתלמוד שלא ידעו הוא ואבותיו³, והפתגם אומר: “המסיים גמרא – גלויים לפניו כל פרד”ס התורה". ראש המתיבתא ניבא לו גדולות.

הוא נשא את מזל וילדה לו תאומים תוך שנת נשואיהם וזכה לסיים “גיטין” ו"מועד" בהצטיינות, אך הגבאי הלך לעולמו ומזל ילדה לו בת בשבוע אבלה.

הוא התנסה בשבעת מיני פרך שהיו מצויים אז בירושלים, בראשונה בחומר ואבנים ואחרונה בצחצוח נעלים.

הוא שקד בכל כוחו על גבילה, כיתוף וטיפוס על סולם רעוע מעלות השחר עד הערביים, אך פוטר ביום השלישי, כי לא השיג את הבנאי בראש הטיפחה, ובשובו הביתה כרע תחתיו אבוד־חושים, כתפו מרוטה וריאתו מדולקת.

מקץ ארבעה שבועות התהלך על משענתו מצומק שבעתים וארכובותיו מועדות, סייד, ציבע, שיכף וסיתת ושוב נפל למשכב, אבל עודד את רעיתו: “חזקי לבך, מזל, זוהי מסה שלישית, ואנו נעמוד בה בעזרת השם יתברך”.

היא התפרקה מעדייה בדמעות שליש, כדרך הנשים; והוא פתח חנות סידקית זעירה והוסיף שמינית על קנייתו ונקב דמיהם באותיות אשוריות וישב להגות בתורה בין לקוח למשנהו ולבו סמוך ובטוח, ש"הזן מקרני ראמים עד ביצי כנים" אל יטשנו בעיר קדשו – אך יקיים “בזיעת אפיך” אם מעט ואם הרבה, “ממך המלאכה וממני הברכה”, אולם שנים היו משאי־נפשו: לעסוק בתורה ולהשיב עדיי־מזל שדמעותיה נקבו לבבו…

כאן נתגלתה סתירה כביכול: אם יש קמח – אין תורה, ולהיפך. הלקוחות רבו לבלי חוק, צרה החנות מהכיל את הסחורה ונטרפה גם תפילתו. בר־מינן, משהגיע שעת מנחה גדולה לא כלתה רגל מחנותו עד תום האשמורה הראשונה. לתחנוניו: “שחררוני לתפילה” – טענה אחת בקול בוכים: “השארתי חמישה תינוקות, הבור פתוח והפרימוס בוער”, ואחרת: “בעלי חולה”, ואחרת: “כתתי רגלי ממאה־שערים וכל הדלתות פרוצות”.

ראש המתיבתא רבו הניח את דעתו: “‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך' – ואין עשייה גדולה מכלכלת בנים קטנים ויש שבתות לתורה ולילות חורף ארוכים, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים”.

ו. אבות ובנים.

טרם חלפו שנתיים עבר לחנות מרווחה ושכר לו נער מיטיב לכתוב ולנקוב דמי כל חפץ עליו באותיות אשוריות.

בשבת של אותו פסח ענדה מזל שוב טליסמת זהב על בהט חזה ואצעדות על ידיה הענוגות – והיא קורנת מאושר. הוא קנה מפטיר וברך “הגומל”.

נתקיימה במזל “ברכת שדיים ורחם” ומדי שנה הוסיפה נופך לכתר בעלה. בהגיע התאומים ל"בר־מצוה" כבר הסבו לשולחן מנין ילדים חוץ מבתיה שגיפפה את רחל הקטנה וקיללה את אחיה שהפכו את השולחן ובכתה יחד עם אמה.

בן־ציון, אחד מהתאומים, היה היחידי שאכל מנתו בשקט, לבש בפנים קורנים כל אשר תפרו לו ולמד בתשוקה רבה בבית־המדרש. צרת אמא נגעה אל לבו וכתב על כל תעלולי אחיו לאביו.

ראובן שב למעונו סמוך לחצות עייף עד מוות והבחין מיד בעיני מזל העששות מבכי ופניה הנופלים. ואם כי חייכה לקראתו וענתה “שלום” בעליצות מעושה, לא נעלמו מעיניו עקבות המהפכה בכל, למרות טרחותיה לסלק שברי־כלים, לצדד את הכסאות המפורקים ולנקות ולשטוף ולערוך כל חפץ על כנו ולפרוש ווילון על הזגוגיות המרוססות.

“זו אינה מסה חולפת”, מלמל ראובן כלפי רעיתו, “ספק מכרסם את לבו, שמא עלייתי ירושלימה גרמה שפיכות דמים של הורי, מנוחתם עדן, לגווע בנכר ערירים וכבזויי־אדם, ומידת הדין מקטרגת: ‘מידה כנגד מידה’ ואת נתפסת בגללי…”

“אני מאושרה, ברוך ה'”, ענתה מזל, “הכל מקנאים בי, שלי אושר ועושר יחד, רק אלמלא עצבונך וחיפושך אחרי לבטים לדוש בהם את עצמותיך היבשות, היום בשל ילדיך שמסרבים למסמס את לבם הרך במחשכי הישיבה ומחר – עוון זלזול הורים ושפיכת דמם ומחרתיים – דאגת אחים שמתקשים לזנוח קניניהם למרות כל בקשותיך והבטחותיך. יגון וצרה חדשים לבקרים, כאילו עולם ומלואו תלויים בך”.

“הייתי מאמין לדבריך – אלמלא עיניך העששות מבכי…”

“לי אל תדאג”, הפסיקתו מזל, “אשה חציה בכי וחציה צחוק, אני אוהבת את בני, צובטת בשרם ונושקתם יחדיו, עיני דומעות ונפשי מתמלאה גיל לחכמותיהם, מודה לה' במעמקי לבי שחנני בנים כה נחמדים, פקחים ובריאים, בלי עין־הרע, לא היה קץ לאשרי לוא אך ראיתיך עליז בבואך ופניך צוהלים. הילדים יגדלו, אם ירצה השם, וימצאו דרכם, גם טוב גם רע יחלופו, אבל דכאונך ישבור גם את לבי”.

ז. הכר־נא.

האנדרלמוסיה הגדולה משנת תרע"ד־תרע"ח מצאה את מולא־יששכר ושרה בדרכם ירושלימה, גלמודים ותשושים, כי בניהם נשארו לחסל נכסיהם. עם בשורת המלחמה נשדדו סמוך לבושאר ונתקעו שם, ערירים בנכר, ונפחו נפשם מעוצר רעה ויגון.

ירושלים שהחלה מתנערת מעפרה זעיר־שם, זעיר־שם, עדתה שוב צעיף אבל. בניה שחתרו אליה מארבע כנפות הארץ, אחד מעיר ושנים ממשפחה, גלו מחדש ותחתיהם זרמו קלגסי־גרמניה שחצנים.

בן ציון עמד על סף העשרים, אך השהה חופתו עד לעליית סביו ותוך כך גלתה גם כלתו מצרימה. אלעזר, מתתיהו ואורי ודוד שסיימו את כי"ח מכבר והשתכרו כלבלרים צרפתים, הלכו בטל בשוב אדוניהם למולדתם.

באותו זמן פרץ מסחרו של ראובן פי שבעה. הגולים הציעו לו כל אשר להם בדמים מועטים. ארבעה מכתפים עמלו במחסניו ושני נערים לבלרים עזרו על ידו, ולא מצא לו.

מזל סרהבה בבעלה להמיר פועליו בבנים, בנמקה דעתה: “השם יודע לאילו גזירות קשות צפוי העולם, בלי פתחון פה, ויש להישמר מעין־הרע של זרים, גם זו לטובה שאפשר להיעזר בבניך, ברוך השם”.

ראובן נעתר להפצרותיה, אך בתנאי שלא יראם גלויי־ראש, ויקיימו תרי"ג, קלות כחמורות.

היא האצילה מרוחה על ילדיה הסרבנים ביקהת אם ובדמעות: “בחורי ישראל לאלפים ורבבות גולים מעל שולחן אביהם ומתענים בקסרקטין תחת עול אכזרים עריצים ומובלים לטבח, וי לנפשי! ואתם שה' יתברך חונן אתכם כל טוב בחסדו הגדול – היתכן, שתבעטו במצוותיו שבזכותן נתקיים, ביחוד בשעה זו שמידת הדין מקטרגת, בלי פתחון פה, ואנו זקוקים לתשובה…”

הם הרכינו ראשם שלא בטובתם. השוטטות בחוצות היתה בחזקת סכנה משום עריקות, ולבטלה לא הסכינו מעודם.

אולם לא ארכה שלוותם. רק ירחים מספר נשאו עול שמים ונלוו לאביהם לבית־התפילה כבימי שחרותם. אך לפתע הוצרה חנותם “בשרשרת” מדים וקסדות וקצין טורקי רמס “הוואסיקות” המזוייפות שלהם ומרט זקן ראובן שניסה להמליץ על בניו, עקדם ושלחם ישר לדמשק ולא חס אפילו על דוד, שטרם מלאו לו שש־עשרה. בחריקת שיניים ונאצות שיחרר את בן־ציון שהיה מגודל זקן, חבוש מצנפת ותעודת “חכם” בחפתו.

“רבון העולמים ואדון האדונים, מי אני ומה חיי שתעמידני במסותיך?”, נשא ראובן עיניו למרום והתחטא לפני קונו: “אני מודה לך, יתברך שמך הגדול…”

מאז דרך על אדמת הקודש חסה בצל כנפי השכינה ומיכאל שר ישראל, ולא הזקיק עצמו לנתינות עשיו וישמעאל וחסותם כביכול, על כן היו “הוואסיקות” של בניו ראויות לצור על פי צלוחית בעיני קצין נאמן לתפקידו.

מקץ שבעת ירחי עינויים, התדפקות על כל השערים והתרפסויות לפני כל חובש “תרבוש” שעלה לגדולה והזלת כסף תועפות לקופת השגריר הפרסי, דמי שבת ובושת ורפיון ידים חזרו שלושה שלדים דוויים. אלעזר נפח נפשו בדרך ואחיו נשאוהו בשק שתי יממות ולילה בשבילי הרים וקברוהו במתולה. מתתיהו חסר חמש שיניים, מחלת מעיים לאורי, ודוד היה נפוח־כפן וראשו עליו סחרחר.

הם נמלטו על נפשם באישון לילה טרם החלימו, פשטה שמועה שה"שח" הקריב לשולטן נתיניו היהודים הגרים בעותמניה.

כתום המלחמה מיאנו לשוב. התלהבות ה"חלוצים" שנהרו ארצה בעקבות “הבית הלאומי” גרפתם ונפוצו בין הקיבוצים והקבוצות. והם גם התעו את אחיהם הרכים והרחיקום מקינם. נותרו בירושלים רק בן־ציון, בתיה ורחל שנישאו.

מדי שנה בשנה, בחג החירות, עלו ירושלימה אל הוריהם. אמנם השמחה לא היתה במעונם. ארכובותיהם החשופות, בלוריתם הפרועה ופניהם שחסרו חותמו של אברהם אבינו ונשיהם המעורטלות חלקי גופן היו מורת רוח לאביהם. למרות שקידתם להראות כצנועים ויראי־שמים נתגלו בקלונם, בשכחם את מנהגי המסורת.

הם לא הצליחו להעלים מעיניו החדות את מחלוקותיהם ופלגות לבם. כולם יחדיו לגלגו על בן־ציון שהאריך פיאותיו ונספח ל"אגודת ישראל" ובינם לבין עצמם התנצחו בחימה שפוכה, בבוז הדדי ונפרדו במשטמה.

חלפו שנים. הם התערו, איש במפלגתו ומעמדו, נשאו נשים והולידו בנים, ובהתראותם פעם בשנה בחג החירות, במעון הוריהם, או בעתות יגון וששון, לא הסבו לשבת־אחים, אלא כמתנכרים וסוגדים איש לאלילו הקרוב ללבו…

כשאבד לו לשמעיה מאור עיניו בין חומות ירושלים במצור ה’תש"ח, כתבו אחיו שבעמק ובשרון אגרת תנחומים בזו הלשון: “הורים יקרים, כואב הלב לכתוב על אח אומלל, אולם הוא בא על גמולו. לא עלה בידינו להרחיקו אפילו באיומים מעל אלה המנוולים ומנוונים עוכרי עמנו. מה טוב היה אלמלא נותר מכל הפורשים שריד ופליט. הם לא פעלו דבר לשחרור ארצנו חוץ מצרות והוציאו שם רע לעם ישראל בעולם. מעתה שימו לבכם על אלידע להצילו מצפרניהם המזוהמות טרם אחרתם מן המועד”.

מזל טפחה על ראשה לקריאת האגרת ויבבה תמרורים: “וי! וי! הקדוש־ברוך־הוא עודנו מתעבר עלינו לאבדנו – כי על כן הכה בראשנו. כך לכתוב על אחים נלבבים שעלו על המוקד למען ארץ הקדושה ועם ישראל, כך לכתוב על חיי נעורים שהקדישו ברצון על מזבח ה', וי, וי!”

בתיה ליטפה אצבעות אחיה מחוסרות הדם, עילעה דמעותיה למראהו האומלל וסנטה: "חדלי אמא, הלא אין שכל משלהם, הם בולעים בתיאבון אשר משננים להם “הפּשפּשים האדומים”, ימח שמם וזכרם…

“איה הלב היהודי, וי, וי!”, הוסיפה מזל לייבב. “העל כן אבדו שמונים דור בעינויי עולם ושבעים מיתות משונות? האלה ימות המשיח שציפו להם עד כלות נפשם? וי, וי!”

היא הסתירה את האגרת מעיני בעלה שהיה חולה לב מכבר. התהום שבינו ובין בניו ופירוד הלבבות שבינם לבין עצמם אכלוהו כצרעת. אסון שמעיה בן־זקוניו פגע בו כבזק, והוא מסר את עסקיו לבן־ציון ושני חתניו. הוא עצמו נעשה יושב־בית.

כשנה ומחצה פירפר בין החיים והמוות. אך בפרוס החג התחזק והתכונן ל"ליל הסדר", ולבו נקפו שמא זהו החג האחרון לו עלי אדמות. “מה יתאונן אדם חי?”, ניחם את נפשו. “הנך עומד על סף ה’שוח' ולמעלה מיובל עשית בירושת”ו בב"א וסייעו לך מן השמים לענות ‘הן’ על שלוש השאלות שאחרי סתימת הגולל… אלמלא הבנים… ה־ב-ני–ם… כאן יש לפשפש במעשיך".

הוא זכר את דמעות אביו, מנוחתו עדן, בשעה שליווהו לדרכו, שראשיתה היתה תעייה וקרא “ברכת כוהנים”, “מי יגור באהלך” ו"עזרי מעם ה'" ברפרף ימינו הרועדת על ראשו…

מזל שמרה על בעלה בשבע עינים, היא חשה אליו ואמרה: “שוב שקעת בעצבות בערב החג? הן היום יבואו בניך, כלותיך ונכדיך, אם ירצה השם, ועליך לקדמם בסבר פנים יפות”.

ליל הסדר עבר בשמחה כפולה ומכופלת. זה היה החג השני לשחרור ירושלים וראשית הגאולה לישראל. העולים אשר נהרו כזרם אדיר הגדילו את שמחת החג, ביחוד רבו העולים ממושבים, מקיבוצים ומכפרי הארץ, שכל תוצרותיהם היו מסולאות בפז. מעולם לא עלו על שולחן ראובן אווזים וברבורים צלויים, מגדים וכל טוב בשפע כה רב כבחג ההוא.

כל הבנים וצאצאיהם הסבו לשולחנות ערוכים באולם רחב ידים. לבות הקשישים רחבו מגיל, שמבטם קצר מהקיף את כולם. אפיקומן נמסר לשמירה לדוד אחרי פולמוס רב: “אם הוא נאמן לשמור על ‘תשעים ואחד מטעני זהב של חמור’ והוא נמצא כשר לשמור על שדות העמק ועתה התנדב ל’חיל הספר', הריהו נאמן גם לשמירת האפיקומן”.

נשכחו כמעט ריב המפלגות. אפילו שמעיה האומלל התבדח על חשבון אחיו. הם היו עצורים ברגשותיהם ולבם חרד פן זהו הכנס האחרון במסיבת חג בצל קורת מולדתם ולא יתראו עוד יחדיו עם הוריהם לעולם.

עיני כולם זלגו דמעות. הנשים געו בבכי בשעה ששר אביהם בניגון עצוב: “לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה” ודרש על “לשנה הבאה בירושלים”: “כשם שעם ישראל לא שכח את ירושלים ולא המירה בשום מקום בעולם, כך יסיר ה' סיגי לבבכם, שתעלו אחדות עמנו ושלומו על ראש כל מאווייכם ומשא נפשכם”.

למחרת כנטות היום יצאו האורחים זוגות־זוגות לשוח בפרברי ירושלים שבניה גאלוה שוב ונערים שיחקו ברחובותיה. ראובן נפל למשכב בשל “ארבע כוסות” ומזל, שטיפלה בו כדרכה, קיבלה על נפשה להשגיח גם על נכדיה.

הללו התעסקו בראשונה עם פיאות אלדד דודנם וכיפתו הירושלמית, מיששון ושאלו על טיבן, ולבסוף מרטון ומשכו מכנסיו הארוכים.

הלה לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים. מטופח כבן־יחיד בין ארבע אחיות וחביב על מוריו בתלמוד־תורה “שארית ישראל” בשל ספיגתו וזכרונו הנפלא והיה בכור דודניו, כמעט בר־מצוה, דחפם⁴ בתנופה גסה, וענה בשנינות: “כך היהודי צריך…”

הללו החרישו רגע ושאלו במקהלה: “האם אנחנו לא יהודים?”

“לא!”, ענה אלדד. “אין לכם טלית ופיאות…”

“לי יש!”, שלף ציציותיו שמעון בן בתיה.

“גם לי!”, הוסיף עזריה בן רחל.

“זה רק בירושלים”, ענה אליקום בן אורי, בן אחת־עשרה, ודודניו החרו־החזיקו אחריו: “אצלנו עובדים ואין זמן לשטויות כאלו. גם אני מוכרח להאכיל את השפנים בבוקר ובערב…”

“גם אני”, הוסיפו דודניו במקהלה.

“כן”, התריס לנגדם אלדד, “אתם עובדים ואוכלים טריפות”.

“לא נכון! לא נכון!” הם הפסיקוהו במקהלה. “אנחנו לומדים הכל, המורה שלי אומר: ‘העיקר עבודה, מי שלא עובד הוא מנצל פועלים. חנוונים, סוחרים ובעלי חנויות הם גנבים!’”

“גם אבא שלי אומר”, הוסיף אליקום.

“אבא שלי עובד בחנות יותר מכולם”, הפסיקו אלדד. “בכל ערב הוא מתעלף מעייפות”.

דעתם זחה עליהם והם נתפסו למישחק מלחמה, מלחמת מחניים: מפא"י, מפ"ם ומק"י נגד “אגודת־ישראל”, “מזרחי” ו"חרות". הילדים נתלהבו מן המשחק, שכחו כל מידה ועברו כל גבול, נטלו כפות ומזלגות והטילום אלה נגד אלה. אחד החפצים פגע במשקפיו של ראובן, ועין ימינו רוטשה מרסיסי הזכוכית.

אנקת הסבא ויללת הסבתא הפסיקו את משחק־הרגימה. עוד הרופאים שוקלים הדרך היחידה להצילו מעינוים: ניתוח העין והוצאתה, הפתרון בא מצד הלב השבור והגווע: ראובן התפתל בחבלי מוות כל הלילה.

ועם עלות השחר מישש את ידי בן־ציון והצדיק עליו את הדין: “עין שלא חסה על דמעת הורים – תסתמא. לב שלא פג לאנחת הורים – תתפלץ על שנאת חינם של בנים ונכדים. שנ–את חי–נם…”

מקץ רגעי דומיה, עיניו זלגו דמעות ומלמל את נשימתו האחרונה: “ה–כר־נא–א…”

א

דויד־ציון נתייתם שלושה ימים אחרי שנימול. אביו קיפד חייו בתעניות וסיגופים על בן־זכר. הוא נולד אחרי תשע אחיות, ביום ההצהרה על ה"בית הלאומי", ונקרא על שם סבו ויעוד חייו.

ידידי מולא־בבא אביו ברכוהו: “סימן טוב ומזל טוב! נולד לכם הגואל, בעזרת השם, בטרם יגיע דויד־ציון לפרק מצוות ונחסה כולנו בצל בן־דויד בציון”.

באותה שבת של מצוה היה מכרכר ומשיק גביעי משקה לגביעי אורחיו הרבים ומרנן: “בשמחתכם ידידי־נפש! בשמחתך אם דויד־ציון! הייתי מנשק מצחך לעיני כל בקהל הקדוש, אלמלא…”

הוא נשא כתפיו המרטטות כלפי מרום וגעה בבכי: “ב–בשמ–חת–כם אב ה–רח רח–מים! א–ני מו–מו–דה ל–לך על ח–חס–דך ו–על… הו–הו–דו ל–הה' כי–כי ט–טוב כי–כי ל–ל–עו–עו–לם ח–ח–ח–ס…” הוא לא השלים את המלה ופתאום צנח ארצה והוציא נשמתו תוך כדי הודייה ומילמול…

חנה היתה כבת שלושים בלדתה את דויד־ציון. כמעט מתה גם היא כאשר כיסה הגולל על בעל נעוריה, אך השיבו רוחה בדי עמל והיתה מוטלת על ערש דוי ימים רבים ויתומיה עזובים ואכולי־כינם. בהתעוררה לפרקים – שבה למרר בבכי בלי הפוגות עד אבדן חושיה שנית.

רבקה בתה הבכירה, הנשואה, התרתה בה: “אמא, דם כולנו בצוארך – אם לא תבליגי!” היא השכיבה בחיקה את אחיה הכחוש כל כך שקולו לא נשמע בגעייתו והתחננה בדמעות: “ייכמרו רחמיך עליו שהוא כבן שלושה ירחים וטרם טעם חלב־אם!”

מולא־בינימין, בעלה של רבקה, מילא אחריה: “אמא, אני אעשה כל אשר לאל ידי, בעזרת השם שלא תצטרכו לבריות, אך התחזקי ופתחי את החנות של אבא ז”ל".

חנה התגודדה וטפחה על ראשה: “אוי לי ואבוי לנפשי! היודעת אני לקרוא ולכתוב? איך אמצא ידי ורגלי?”

“אמא, אני אסדר כך שאפילו ג’וני הקטנה תוכל למכור את כל התבלינים בנקל, כי מחירם תפור בפי צרורותיהם כמספר הקשרים שבפתיל”.

חנה אזרה עוז, כילכלה יתומיה והשיאה בנותיה, חוץ מג’וני, וזכתה לראות את דויד־ציון עטוף בטלית ועטור בתפילין וקורא ‘קדיש’ לנשמת אביו, ואז הרגישה שהגיע קצה. הגיפה את החנות ואצה לבית־הכנסת, הצמידה שפתותיה לפרוכת שעל ההיכל, התוודתה, קראה ‘שמע’, ביקשה מחילה שאין בכוחה למלא נדר אלופה לעלות ירושלימה ושפכה נפשה בדמעות עד כלות כוחה.

אותה שעה התכנס דויד־ציון בירכתיים, עטוף בטלית ועטור התפילין, והתעמק ב"אורים־ותומים" שמצא בכתב־יד אביו ולא נשא עיניו אל הורתו שנכנסה לאט, עטופה ב’צ’אדר' שחור מראשה עד כפות רגליה והשתטחה לפני ארון־הקודש. הוא לא הכירה והיא לא הבטילתו מתורה, אבל התמוגגה על שאביו לא זכה לראות את יוצא חלציו שהוא צדיק תמים והוגה בתורת ה' יומם ולילה.

כשחזרה חרדה ג’וני לקראתה, בראותה את אמה מגררת רגליה ועיניה עששות מבכי. “אמא, מה קרה?!” – זעקה.

“לא מאומה, בתי. שבי נא רגע על ידי”. היא נשקה לה ואמרה: “רצוני שתשמרי בלבך מלותי האחרונות”.

“אמא!” אימצה ג’וני אל לבה את הורתה שהיתה קלה בפקעת מוך, ומררה בבכי: “אמא. אני מפחדת…”

“אמצי לבך, בתי, ההורים לא לעולם יחיו”.

ג’וני הסתכלה בעיניים דומעות בפני הורתה המעונים, אשר תו המוות כבר היה חרות עליהם, לפתה את ראשה והצמידה שפתיה על שערותיה שהכסיפו טרם עת והתחננה: “אמא, אל תפתחי פה לשטן, תחיי מאה ועשרים שנה!”

חנה עצמה עיניה שעה ארוכה ודימדמה: “אור יקרות מלא כל הבית. הוא ניצב בתווך, עוטה מחלצות וזרועותיו פרושות לקראתי…”

נישתתקה, נים ולא נים, ומקץ שעה קלה פתחה עיניה ותמהה: “העודך כאן, ג’וני? – רק את לבדך נותרת עמי מכל אחיותיה… להן ששון החיים ויגונים משלהן, אבל מן השמיים נפל הגורל עליך לשמור על אחיך ולעזור לו עד שיגיע לפרקו ובת זוגו תמלא את מקומך. הוא זקוק למגן ותומך, כי הקדוש ברוך הוא בראו לכבודו, להגות בתורתו הקדושה”.

בעינים עצומות, שזלגו בלי משים, הוסיפה לדמדם: “טוב היה. בנות אפפוהו, רק בנות. עיניו עששות מבכי. שערי שמים נפתחו ולפיד אש הוטל על ראשו ועלה בלהבות בשבת… בשבת…”

מקץ שעה ארוכה נעורה שוב, ליטפה יד ג’וני שהחזיקה בידה והוסיפה: “אחיך הוא גלגולו של צדיק גדול, שהשם יתברך חנן בו אותנו בזכות תפילות אביכן האומלל, מנוחתו עדן, על כן אינו להוט אחר קניני העולם הזה. בעודו באיבו מאן לינוק, הייתי מכניסה פיטומת בין חניכיו הוורדרדים־הקמוצים וממלאה את פיו חלב והוא היה מוצץ אחת רפה וחדל. גם בהגיעו לגיל שנתיים לא היה עט אל השד ולא צרח מעולם על רעבונו, היה קורע עיניו לרווחה, מגעגע, או גונח קצר ות, לסרוגין”.

ב

מפלשי־עב צחורים ציירו כרב על פני־השמיים. חנה נשאה עיניה אל החמה, המנסרת בין תלמי־העננים, כיוגב המשדד לקראת יורה, ופלטה בחרדה: “השמש במחצית השמיים ובני טרם שב מבית־הכנסת”.

אותה שעה הוא נכנס לסוכה והקדים: “מועדים לשלום!” ושאל בקול מרטט: “למה את בוכה, אמא, ביום מועד?”

“אינני בוכה, אור עיני. למה אחרת עד כה?”

“את בוכה, אמא, גם עכשיו”, הוסיף דויד־ציון, “גם ג’וני בוכה, פניך כה רעים, את חולה, אני אקרא את מולא־דויד!”

הלה היה בן תחרות למולא־בבא ז"ל ויורד לחייו, אבל אחרי מותו הניח ידו מאלמנתו ויתומיו, ביחוד כשכפריים נהרו אליו המונים המונים, עמוסי שי מברכת השמיים ומשמני־הארץ, לשחר אצלו מזור לתחלואיהם.

“אל נא בני, אל תקרא לו! להזכיר לי הימים הרעים שאביכם האומלל, מנוחתו עדן, התענה מידו, וכל יגיענו שיחדנו לחג’י־חסן המוכתר שלא ילקהו בכלא. אל נא! הניחוני ביד השם ורצונו יקום. עתה הגד לי בבת עיני, במה הגית עת כה ארוכה?”

“באורים־ותומים” של אבא ז"ל".

“השם ישמרך ויחייך, בני!” – ברכה אותו האם והוסיפה: “התדע, בני שאבא הקדיש לך כל חייו, האם הבינות מה שכתב?”

“לא הכל, אמא, רק מקצת מפרשת המן הרשע. על כן אחרתי”.

“ספר לי, אישוני, נפשי כפרתך!” קרנו עיני חנה בשאלתה.

“המן הרשע עשה גימטריאות ומצא אשר המן בן המדתא בגימטריה יבלע מרדכי היהודי וכל עמה, כלומר עמה של אסתר המלכה ועוד אבדן בגימטריה דגים שהם מזל של חודש אדר, ונעלם ממנו שיעקב אבינו המשיל את ישראל לדגים שלא תשלוט בהם עין רעה…”

“די. נפשי כפרת שפתותיך המפיקות מרגליות. טול ידיך וסעד לבך”.

מולא־דויד השתמש בשעת מצוא זו לכפר פני חנה ולבקש מחילתה. הוא הזניח לקוחותיו שמילאו חצרו וחש אליה והקדים: “שלום עליכם דודה: שלא יהי רע!”

“לא תראו רע”. ענתה חנה. “אוי לי! עפר בראשי, פני חפים מכלימה, מה אני, מה חיי, שהטרחתם כבודכם כל כך?!”

“אל נא, דודה חנה, כבודך יקר בעיני כשל אמא!”. הוא בדק את דופקה שהיה מהיר ודומם לסירוגין והסתכל בלשונה המחוספסת כעין ספחת אפורה־צהבהבת ואמר: “הכל לטובה, בעזרת השם, רק פעמיים פולוס וטרנג’בי¹ היום ומחרתיים – ובאסרו חג את בריאה ואיתנה, אם ירצה ה', ראשי ערב לך, דודה”.

כנטות היום שוב דימדמה חנה. שפתיה דובבו, אך לשונה ניטלה. ג’וני הבהילה את אחיותיה, ובשובה היתה האם שרועה על המחצלת, קצף לבן בזוויות פיה ונוחרת.

כתום האשמורה הראשונה, פקחה עיניים עששות־מלופלפות והתבוננה דומם בבנותיה שעמדו עליה ומחטו אפן חרש. מבטה נח על דויד־ציון שגנח תמרורים. האחיות דחפוהו לעברה והיא ניסתה לשוא להניף זרועותיה לקראתו. נשפה אחת כנאנחת ועצמה את עיניה לנצח.

ג

דויד־ציון היה פותח את חנותו בשעה שתגרים עייפו כבר וציפו לנופש צהריים. הוא התמהמה בבית השם לקיים בנפשו: “כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי”. כתום תפילת שחרית ו’חוק־לישראל' שאל את נפשו: “למי נסדרו “המעמדות” ופזמוני־יום? בשביל מי כתב אבא את ה’אורים ותומים'?”

בצאתו מבית־ה' ומעיו מתהפכים מרעב, התדדה עקב צד אגודל ופניו מצהיבים מנחת שעולה בידו להתגבר על היצר הרע של האצטומכה.

עקרות הבית שמרו עת בואו ונהרו לחנותו המוניות המוניות עד שעת מנחה, לרוב גם בשובו מתפילת ערבית עד תום האשמורה הראשונה, מהן משום שכנות ומהן אמהות לבנות.

מולא־בנימין גיסו חידש לו המלאי כל עוד היותו שם, אך הוא נטש כל אשר לו ועלה ירושלימה, בקומו מערש דוי מקץ ירחי־פרפורים בין חיים ומוות ממדקרות השודדים אשר נקבו גופו ככברה ופשטוהו ערום בקרה ביום סגריר.

בפרוס החג עטו אליו הלקוחות באחת ודרשו זנגביל, קנמון, אגוזים, אילסרים, לוזים ויתר התבלינים להכשירם מבעוד מועד לחרוסת ולקליה.

הוא השכים לבית־התפילה, מוקדם כמנהגו, כי בחודש ניסן נוספו ‘סדר הקרבנות’ ו’הלכות הפסח' על שעוריו הקבועים. סעד את ליבו במעט קליות שמותר לאוכלם בשוק בברכת ‘שהכל’ והזדרז לחזור על הסיטונאים שאל מקחים, השוה דוגמאות ושב לתפילת מנחה ברגל בצקה ויד ריקה, כי לקנות עדית – הרי דמיה מרובים, זיבורית – לא תתקבל על דעת המהדרין.

ג’וני נמוגה בבכי כל אותו הלילה. אמנם זה שש שנים היא עוטה שחורים ומתאבלת על ארוסה שנהרג בדמי ימיו, בהתנפלות שבטי־קשקאי על כפר מרכולתו, אך בלילה ההוא צרה תבל מהכיל יגונה על אחיה שנבצר ממנו לכלכל את נפשו במותה או… או… היא נשכה לשונה מהגות נישואים אחרי מות יוסף ארוסה.

הוא הסתגר בקיטונו והעמיק באורים־ותומים אולי נשמת אביו ז"ל תנחנו מישרים והנה האירה עינו פיסקה: “אם תפסח על שתי סעיפים. – השלך על ה' יהבך והפייס ינחך, כי הוא אחד משישים לאורים ותומים, כחלום לנבואה…”

הוא חש אל ג’וני ובפיו בשורת פיוס: “אל תצטערי אחותי, עד מחר ירחם ה'…”

"גם תמול וגם היום אמרת: “ירחם ה'” ותריסה כלפיו. “אני לא אפתח מחר את החנות, לא אוכל לשאת עיני אל הלקוחות שחיכו לך עד כה…”

למחרת הוא דילג על סדר יומו, פתח את האורים־ותומים, הצביע על הפיסקה, המורה דרך לנבוכים ויצק לחשו: “רבון העולמים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך אשר הורני אבי זצוק”ל, אנא הדריכני באמיתך בזכותו…"

הוא כתב שלושה פתקים: ‘עדית’, זיבורית' ‘כל המינים’, גוללם, בחשם והניחם על אותה הפיסקה, עצם עיניו, הרטיב אצבע ימינו והעלה ‘כל המינים’…

ג’וני התגודדה וכלו עיניה בציפיה שכבר נטו הצללים ואחיה טרם שב מבית־הכנסת והמתפללים שם לא הרגישו בצאתו, בהיותם טרודים במולא־דויד שנתקל בסף בצאתו וצנח תחתיו כאילן כרות, בן מינן…

בערוב היום הופיע דויד־ציון בפנים צוהלים, בליווית כתפים עמוסים ואמר: “ג’וני, מעתה דרכי סלולה, בעזרת ה' ולא יחסר דבר בחנות”.

הוא היה טרוד במשא־ומתן כל אותו השבוע, כי מולא־דויד מתחרהו הלך לעולמו וכל הלקוחות הוסבו אליו. הוא לא הספיק אלא לעבור על ‘סדרי־הקרבנות’ בחפזון ובלא כוונת הלב, אך קיבל באהבה את הטורח לספק צרכי־הקהל הקדוש לחג, בסברו כי זוהי עת לעשות לה'.

ישישה כפרית כרעה ברך לפניו והצמידה שפתותיה לרגלו בתחנונים: “הצל נפש חסן, בני היחיד שנותר לי משלשה־עשר אחיו שהשאירו לך אורך חייהם!”

הוא ענה נבוך: “סליחה חנום, אני אינני רופא אלא מוכר תבלינים”.

“אתה איש אלהים קדוש, אני לא אעזובך עד אם תלך אחרי ותרפא את בני!”

“אל תקשה לבך, אחי” הוכיחתו ג’וני “אתה יודע חכמת הרפואה של הרמב”ם יותר ממולא־דויד, תאריך ימים כעפרו, לך עמה, אולי נתנו בלבה מן השמיים שריפאות בנה מידך תבוא…"

“לא עלה בדעתי מעולם להציע לאחרים אשר נהגתי בנפשי”, סרב דויד־ציון והשפיל קולו כלפי אם מרת נפש: “מחלי לי, חנום, הן הבכי לא יהפוך הדיוט לרופא”, והשתמט מפניה ונסגר בקיטון. אך היא חבטה מצחה בדלת ולא זזה משם. באין מנוס נמלך באורים־ותומים.

חסן היה מתפתל במכאובי־בטן וגועה² כשור. דויד־ציון תופף על בטנו התפוחה. הסתכל בלשונו החפויה קשקשים אפרפרים עכורים וחקרו על אורחו ורבעו ורשם לו סממני־שילשול ואסר עליו מלוחים וכבושים, בשר ודגים, תענוגות ומותרות עד שבועיים.

“ואחר כך?” שאל החולה בקוצר רוח.

“כשתחלים כליל”, ענה דויד־ציון, “מלוחים וכבושים רק טעימה בלבד, והיתר כדי שלושת רבעי שביעה”.

“לרעוב כדי לחיות!”, ליגלג החולה, “אם כן בשביל מי ברא אללה כל שפעו וברכתו והנשים היפות?”

ניבול פה של החולה צרם אזנו של דויד־ציון, אך התאפק וענה: “אללה יתעלה ברא את הכל לבריותיו והזוללים מנות זולתם מתחייבים ליתן את הדין בעינויי־תחלואים וגם במוות ובעולם הבא זקוקים לרחמיו”.

“בני”, התערבה הקשישה, “היהודי הזה איש־אלהים קדוש הוא, שמע בקולו!”.

“אם כן, מה לאכול?”, צרח חסן, במרטו קווצותיו.

מקץ שבועות מספר הופיעה הקשישה בליווית בנה, מחמרת אחר בהמתה הטעונה ממיטב תנובת בוסתנה ובעקבותיהם המון כפריים רכובים על אתוניהם.

הם פרקו מטענם לרגליו, קלתות גדושות של שזיפים ריחניים־מבהיקים, תפוחים ניחוחיים ורימונים צחים־ורדרדים, אשכולות ענבים גמלוניים־שקופים כבדולח, ערוכים בין מקלעות שושנים וצפרונים והישישה הודתה לו: “הנה בני שהצלתו ממוות”.

“חיים ומוות בידי אללה יתברך”, ענה הוא ושקע בהרהוריו: “כך לוכד השטן בחרמו, בערב החג פיתני: “כבוד חג הפסח, צרכי־צבור, עת לעשות לה'…” כך הרכיב על צווארי עול משא ומתן ויצר־הממון. תפילתי טרופה ותורתי קטועה, זעיר שם, זעיר שם, בין לקוח ללקוח… והנה גרה בי את הפתאים האלה לטרוף נפשי כליל, בימי עומר שמחייב אדם מישראל להתאבל ולהגות בתורה לעליית הנשמות הקדושות של תלמידי רבי עקיבא שהקריבו נפשם על קידוש השם…”

הוא השתמט מפניהם, נכנס ושלח ידו אל ‘אורים־ותומים’ והנה נחש שחור משתרע בכל ארכו על איצטבת הספרים ולוחש אימים לעומתו. – נשא רגליו כל עוד נפשו בו, אך נעצר בפתח והתעשת: 'נחש – שליחו של מקום, שמא מרמז ‘כי לא נחש ביעקב…’ או ‘אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות’.

החולים קידמוהו ב"סלם עלייכום" וביקשו על נפשם, הוא ענה: “המזור לכל התחלואים בידי הבורא יתברך, שימרו נפשכם בטהרה והנזרו מכל פיגול ומותרות”.

ד

אותה שנה מלאו לדויד־ציון עשרים. אחיותיו החרישו עד כה מפני חשש שאינו מסוגל לכלכל את נפשו, כל שכן משפחה – אלמלא ג’וני וכשנוכחו שהמוניות המוניות משכימים לפתחו והוא מצליח, – קבעו דעתן שהגיע השעה לשחרר את ג’וני מצוואת הורתן ומאלמנותה.

הוא נתן עיניו מכבר בשולמית, בת מולא־יהודה, שכנתם שהיתה נאה וצנועה. היא היתה בת זקונים להוריה וחביבה עליהם, על כן שנאוה אחיותיה הבכירות והתעללו בה.

בהיותו כבן שש־שבע ראה פעם שחטפו בובתה מידה, קטעו רגלה ונמלטו מפני הורתן והיא הצמידה שפתיה אל “פצעי”־הבובה ומררה בבכי חרישי למרות פיוסי־הורתה שחיברתם שנית.

הוא רץ הביתה, חיטט בין צעצועי־ג’וני והביא לה בובה, מחרוזת אלמוגים וסיכת שביס, אז יצאו האחיות ממחבואן מחאו כפיים והרעימוה: “הנה חתנך הביא לך צעצועים…” – והיא דחפה את המתנות ברגליה הנחמדות ועיניה פלגי־מים.

הם לא שוחחו יחדיו מעולם, באיבם משום האחיות העויינות ובהתבגרם מעט היו מסמיקים שניהם בפגישותיהם התכופות כשכנים, וחלפו דום איש על פני רעותו בעיניים מושפלות.

אחיותיה נישאו כולן ובדבר נכבדות גם בה, אם כי טרם מלאו לה ארבע־עשרה. – הוא לא עצם עין כל אותו לילה וכשנודע למחרת שנדחו כל מבקשי־ידה – נדמה כתועה בציה. מזה רעב ולשונו בצמא נשתה, כי נקלעה נפשו בין שולמית ובין ירושלים.

ג’וני ידעה נפשו ויעצה לו: “שאל ב’אורים־ותומים'”.

“אבא עליו השלום כתב בפירוש: ‘אם אתה פוסח על שתי־הסעיפים’” ענה דויד־ציון באנחה עמוקה, “וכאן איזו משתי עיני אנקר?”

“אל נא, אחי, תתן לבך ביד רוח. אבא, עליו השלום חזה ברוח קודשו שתזדקק למורה דרך לכל ימי חייך – על כן כתב לך ‘אורים־ותומים’ להתנהג על פיו ולבטוח בה', אשר הצליח דרכך עד כה. אם יפול הגורל על ירושלים, נפשי כפרתה. – נעלה מייד ושולמית תבוא בעקבותיך – אם היא בת זוגך; ואם עליה הן לא ייבצר מה' דבר. מן האמין שגיס בנימין יטוש כל אשר לו ויעלה?…”

“לבי יישבר עם חריצת הגורל!” – השיב בדמעות.

“אחי, הבה נצום שנינו ביום שני הבא שיוצא הספר מסוף העולם עד סופו, אולי ייכמרו רחמי־ה'…”

אותו יום הוא עשה בבית־הכנסת והיא – על קבר ההורים. כתום תפילת מעריב הוא חרת על טרפי־שושנים ‘ירושלים’ בהתכוונו לשושנת יעקב ו’שולמית' – לפסוק ‘כשושנה בין החוחים’ והניחם בגביע של כסף שהוא מידת הרחמים ותשמיש קדושה של קידוש והבדלה והגיפו בצלחת בדולח שהוא בגימטריה נ' שערי־בינה. טרפם ח' פעמים כנגד ‘אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא', ומסרם לג’וני בימינו והזהירה להוציא את הפייס בימינה. כי פעמיים ימין בגימטריה רך, ריכוך מידת הדין…

היא הניפה את הגביע כמנין האותיות של ירושלים ושולמית והעלתה את הפייס בעינים נישאות למרום ושפתיה דובבות תפילה.

הוא הסתכל בפייס ופניו החווירו שבעתיים ופלט: “האותיות פרחו!”

ג’וני הסתכלה בגביע הריק, מוכת תמהון, ואמרה בחלחלה: “נעלם גם הטרף השני!” – ותוך כדי כך מיששה בפייס והנה ירושלים ושולמית צמודות פנים אל פנים.

א. סם שכנגד

מנוח ירש את אביו, מולא־פטולה, מוכתר היהודים, בעיר ב'. כבן יחיד, ועוד בהיותו כבן שבע־עשרה, רתמו שוקרי־חן המושל בעול והזהירו: “דע לך, נוח, שכל נכסיך משועבדים למס השח, המוטלים על יהודיך…”

הוא נהג שררתו ברמה, רבו משחרי־פניו וקידמוהו ב"שלום עליכם" גם הקשישים ממנו ובחרוהו לגבאי של בית־הכנסת והוא עבר לפני־התיבה, תקע בשופר בימים הנוראים והתפלל “מוסף”, אם כי נמנה עם ההמונים, מחבר בין הנפרדים ומפריד בין הדבקים, אבל במשך הזמן נעשו תפילותיו תחנונים מקובלים על הציבור, הנענה בכור הגלות, כי הן נבעו מלב נשבר. יש וגנח אפילו ב"הלל" בחג הפסח ולא מיחו בידו.

זה ח"י שנה לנישואיו עם שרה בת דודו והיא טרם נפקדה: היא בזבזה הון תועפות על שמות, טליסמאות וכרות, מכל מעדני־עולם, ל"טובים ממנו" (שדים) בחורבות ובתי־רחצה, שהם מצויים שם, לבלתי הועיל, הם לא נאותו לטלטל ממקומה את קובית הסוכר לאות רצון…

היא סירהבה בבעלה לשאת אחרת עליה ואמרה: “הטובה אני מן האימהות הקדושות, שרה, רחל ולאה שנתנן את שפחתן בחיק בעליהן? שמא גם אני איבנה ממנה…”

הוא מחה דמעותיה בנשיקה וענה: “את לי כרבקה ליצחק אבינו, זכותם תגן עלינו, אמן! הבה נפשפש במעשינו ונייחל לחסדו יתברך, אולי ייכמרו רחמיו ולא ניספה ערירים”.

היא יבבה מרות: “במה חטאנו להם (לשידים) שממאנים להתפייס? האם רק אנו שופכים נוזלים במוצאי־שבתות מבלי לזכור להזהירם: “הישמרו בשם ה'”, או רק אנחנו מתהלכים באפלה ורומסים את עולליהם בהיסח הדעת?!”

“אולי זה לא מהם”, פיקפק מולא־מנוח. “אנו מלאי חטאים כרימון ומוקפים פגעים רעים לבלי חוק, רק מלאכיו הטובים ישמרונו מכל רע”.

באותו הזמן איקלע שמה חכם־הדייה מירושלים, כגבאי של רבי־מאיר בעל הנס, ודרש בשבת על פרשת השבוע, “כי תדיר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך – יהיה בך חטא”, ועשה נוטריקונים רבים ממלות נדר ונדבה, מי שמשלם נדר – זוכה לנין, דור רביעי, נוכח ד' דרכו נוחל דברים רבים, נוגה לדרכו רצופה… ומי שנותן נדבה נשמתו דבקה בכסא הכבוד, נרו דולק בכל העולמות, שופעת דירתו ברכת ה', נוחה דעת הבריות ממנו… וכהנה רבות…

הוא דרש בלשון הקודש, ומולא־שמעון, המלמד הישיש, שנמנו בין תלמידיו סבים, אבות ובנים, תירגם.

מוצאי שבת־קודש, שלהי חודש רחמים, כוכבי־רום ריטטו מאימת יום הדין הקרב. מולא־מנוח שאל את רעיתו: “שרה, המוכנה התשורה למולא־שמעון המלמד?” היתה זאת מסורת מאביו המנוח, מולא־פטולה, אשר שיחר את פני־המלמד, בפרוס ימים נוראים, ומידו קיבל מלקות, ארבעים חסר אחת, בערב יום הכיפורים, בכרעו אפיים ארצה, ובקומו הצמיד שפתיו לימינו, בדחילו ורחימו וביקש ממנו, בדמעות מחילה, סליחה וכפרה…

הוא בדק את המעדנים והמגדים מפרי פרדסו והוסיף עליהם צרור מטבעות שהכיל פעמיים ח"י “קרונים” בד לבן לחלוק לימים נוראים.

מולא־שמעון המלמד הסב על כסת, סידור פתוח לפניו לנוגה עששית מפויחת שמונחת על דלפק וזימר חרש בקול נוגה: "איש אשר קינא לשם האל, איש בישר שלום על יד יקותיאל, איש גש ויכפר על בני־ישראל… "הוא נשא עינים עששות והעמיק להסתכל בעלטה למשמע: “שבוע טוב ומבורך!” וכשהכיר את מולא־המנוח קרן עור פניו שהבהיק כקלף וענה: “מבורך עליכם ועלינו אמן!” ופרש את פאת הטפיט המרופט ואמר: “ברוך הבא, בכבוד, בכבוד!!”

אותה שעה ירדה בתיה, בתו, מהדיוטה העליונה ובידה טס נחושת שערוך בו גביע ההבדלה, אגרטל הדס לעיצי־בשמים, ארבע פיתות, ירך עוף ומעט נענע, כוסברים ושאר ירקות שניחוחם משיב נפש וסועד הלב; היא הצהילה פנים לקראת האורח: ברוך הבא, מולא־מנוח! אין רוח ואין מטר ואיך החליקה רגל כבודכם מעון דלים…"

“כאן בית־חיינו”, השפיל קולו מולא מנוח, “כבוד אביך הוא גם אבינו, שלי ושל אבי, מנוחתו עדן, כי תורתו בפינו…”

היא קראה לבעלה מולא־יצחק: “אבי הרחמן, מולא־מנוח כאן!”

הלה גלש חיש, כבן רדיפה, אם כי הגיע כבר לעצה וצהל: “ברוך הבא, מולא־מנוח! נברך עמך זימון”. ומיד נאנח וסנט: “גורי־כלבים שלנו ישחרונו משבת לשבת, רגעים מצער, בצאתם מתפילת שחרית, וכופים ראשיהם לזכות בברכת כהנים מפינו, נושקים את ימיננו שריחפה על קוצותיהם ומתברכים בליבם שיצאו ידי־חובתם להוריהם, לכל ימי־השבוע…”

“בנים גדלתי ורוממתי… אוי לנו!”, רטן מולא־שמעון המלמד, בטפחו על מצחו בצערו והוסיף: “דיו לעבד להיות כרבו…”

“אבא, שוכחים אתם שלהם ששונות ויגונות משלהם”, המליצה עליהם בתיה, “ב”ה הודו לה' כי טוב שהם בריאים וניזונים בזיעת אפם. העולם הזה דומה לגיהנום, כל נפש נידונה לגבב קש ולשרוף את גופה שלה…"

מולא־שמעון המלמד השפיל עיניו אל סידורו וסיים בקול: “וקיים לנו, ה' אלהינו מקרא שכתוב: מה נאוו על ההרים רגלי־מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון: מלך אלהיך”.

מולא־מנוח הזדרז ומזג אל תוך הגביע את יינו; הלה סיים את ברכת ההבדלה, עצי־בשמים ומאורי־האש וטעם, כדי שיעור ברכה, מיצמץ שפמו והלל: "ברוך הוא וברוך שמו, יש בו אחד משישים מטעם היין המשומר וגמע מלוא לוגמו וטיפטף, ככתוב: “יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וימלא אסמיך שבע”, וברך: “על הגפן ועל פרי הגפן…”

הוא לא האריך בפזמונים, כיון שעליהם להשכים לסליחות בראש האשמורה השלישית, ותוך כדי כך תינה באנחה: “אוי לנו על התמעטות הלבבות. כלות עינים עד שמצטרף המנין, סמוך לעמוד השחר; בימי־נעורי כל היהודים נטשו מרכולתם בכפרים, רחוקים או קרובים, ושבו לנויהם, משכו ידם ממשא ומתן בחודש הרחמים וערכו לבם לקראת ימים נוראים, הילכו שפופים וכל מעינם היה: קול, צום וממון¹. בית הכנסת היה מתמלא מפה לפה ובנות ישראל שידלו את עולליהן להילוות אל אבא והן הצטנעו מבעד דלתות בית ה', בחצר, ויצקו נפשן בדמעות לפני אדון הסליחות…”

“אבא, אז היהודים היו תמימי־דרך ומצא להם פת שעורה, אפויה על צפיעי־בקר, וכמנין נפשות שכנו בתא צר, ארבע על ארבע, ושפל כקומת איש”, לימדה בתיה זכות על דורה. “בימינו נשתנו העיתים, אנשים מפקירים נפשם כדי להקים בתי־מידות ואולמי שבעה פתחים, ובהם דרגשים ושטיחים רק לראווה…”

“מחקים את הגויים אפילו בשמות בניהם ובנותיהם”, האשימם מולא־יצחק.

“מה נאמר, ומה נדבר ומה נצטדק”, התענוו מולא־מנוח, אם כי אפדנו עורר קנאת שוקרי־חן המושל, והתריס כנגדו: “נוח, לו כספך היה לי – הייתי רוכש לי ששה צמדי־בקר, או בוסתן נחמד ולא הייתי משחיתו על עצים ואבנים”.

“הכל משום קנאת איש ברעהו”, אמר מולא־יצחק, “אסור לעורר קטרוג על עם ה' בחודש הרחמים”.

“נכון” סייע אותו מולא־מנוח ופנה למלמד: “מוטב שכבודו יסביר לנו דרשת חכם־הדייה על חשיבות הנדר לפני היפרדנו, כמוסר חז”ל שצריכים להיפרד תוך דברי־תורה".

מולא־שמון המלמד נד בראשו: "צדקת בני, אל יפרוש אדם מחברו אלא תוך דברי־תורה; אין כל חשיבות בנדר, אדרבה, קהלת מזהירנו: “טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם”, “אל תתן את פיך לחטא את בשרך…”

“אבל, מולא, הן יעקב אבינו…”

“כן, בני” הפסיקו המלמד, “תורתנו הקדושה באה ללמד שלא יפצה אדם את פיו בנדר – אלא אם הוא במצוקה כיעקב אבינו, עליו השלום, שנמלט מבית אביו מפני עשיו הרשע, רק במקלו, שנדר: “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”, או כחנה הנביאה ששפכה ליבה על חרפת עקרותה ונדרה: “ונתתיו לה' כל ימי־חייו”, והם שמרו מוצא שפתם – על כן זכה יעקב ב’שבטי־יה, בחירי־ה', שהתנחלו בארץ הקדושה, וחנה – כשמואל הנביא שגאל את ישראל מיד פלשתים, כמשה בדורו…”

אגלי־דמעות התנוצצו על פני־מולא־מנוח והוא אמר בקול חנוק: “אז בית־המקדש היה קיים ונשמעו עתירותיהם של יעקב אבינו וחנה הנביאה, ואנחנו בגלות וננעלו שערי־שמים, אוי לנו! יירצה נדרנו בזכות רבי־מאיר בעל הנס ואכרה סעודת־מצוה ביום הילולתו, מדי שנה בשנה”.

“בדור יעקב אבינו וחנה טרם נבנה בית־המקדש”, תיקן המלמד…"

“מילא”, הוסיף הלה, “הם היו בירושלים עיר הקודש, נפשי כפרת אבניה, ואנו ששקועים בארץ הטומאה עד אבדן, בלי פתחון פה…”

המלמד החריש ולא הלבין פני תלמידו־אורחו בתיקונים וברכו: “יהי רצון שתחול עליכם ברכת עלי לחנה, אבל הישמר, בני, בשמחתך פן תרבה פאר בסעודת המצוה, כי עין־הרע בגימטריה שלוש עינין, חסר אחד, במספר קטן, והן: עיוורות, עניות וערירות, בר־מינן, מכאן רימזו חז”ל: תשעים ותשעה נספים בעין־הרע ואחד בידי־שמים, זהו האחד החסר שישתבח, ברוך הוא אינו מקפח חיי־בריה שלא בקצו, אלא אם נתחייב כרת, בר מינן…"

“אבא, האין חשש שעין־הרע של מרים האלמנה פגעה במולא־מנוח ושרה, טובי־הלב?”, שאלה בתיה, “היא נטפלה אליהם מאז כלולותיהם ולוטשת עיניה בחמדה אל כל מכמניהם ואושרם, בשעה שבגום בתה מכסיפות צמותיה בבתוליה, בגללה, אם כי היא טובת מראה”.

“הנסתרות לה' אלוהינו, ואסור ללכת רכיל!”

זה לא לשון הרע, אבא", הצטדקה בתיה ופנתה אל בעלה: “אבי־רחמן, אתה היית עד ראייה שפיצפצה סלע במבטה!”

“כן”, השיב הוא, זה היה כשבועיים לפני פסח, חכרנו הטחנה הגדולה שעל נהר־חסן לטחון החיטים למצות, הכשרנום והכרזנו עליהם בבית־הכנסת, והנה גם מרים האלמנה הביאה על גבה חטים השמורות עמה מאז הקציר, היא העתירה על ראשי ברכות מאליפות, חטפה ימיני והצמידתה אל שפתיה הדובבות בכל כוחה, מפני רעש הטחנה: נפשי כפרתך, אבי־רחמן, עיני מדרס רגליך, רחום וחנון יאריך ימיך ק"כ שנה שתטרח לצרכי־צבור…" וכשהסכינו עיניה עם אפלולית הטחנה, הגועשת כסמבטיון וטוחנת עד דק, קמח לבן כשלג, מנה אחר מנה, בבהילות רבה, פלטה בהשתאות: “בוך בוך, ילללללה, מתגלגלת כרעם מן השמיים!” עדיין המלים בין שפתיה – תר־רק התנפץ הרכב לרסיסים; אדם יראה לעינים, האם עין־הרע פוגעת גם באבן?"

מולא־מנוח סתר הנחת בתיה: "סבורני שאין שליטה לעין־הרע על אשר לא בא לעולם, והיא מבוערת כליל – אם משתמשים נגדה בסם שכנגד; חותנתי, נשמתה עדן, היתה חכמנית מאד ורגש בושה לא מנע אותה מהשתמש בכל הסמים לשימה לאין, זמן רב לפני נישואינו, אך החלו לעצור שומשומין, נדחקה מרים האלמנה אל בין המחותנים בברכות מאליפות והודיה למרום בעיניים דומעות, כמו זכתה להתכונן לכלולות בתה, יחידת חייה. היא עמלה מן הבוקר עד תום האשמורה הראשונה, מרטה עופות, ביררה אורז, סחטה לימונים, הסיקה כירות, שטפה ירקות, בקצרה – כל הנחוץ לסעודות החתונה. ואם נפנתה לרגע מעיסוקיה – תקעה בכף האורחות מטפחות־משי והאיצה בהן לצאת עמה במחול בתרועת גילי־לי־לי לקול התזמורת שנמשכה ארבעה ימים לפני החופה, פי שנים כנהוג, כי אמי, נשמתה עדן, טענה: “העוד לי בנים? – זוהי שמחתי האחרונה…”

הוא נשף קיטור ה"קליון" סלילים סלילים והמשיך: "חותנתי עזבה ביד מרים הכל, חוץ מהמלחת בשר ותיבול התבשילים – כדי למצוא תואנה להזכיר מלח שהיא סגולה לעין־הרע: “אוי ואבוי לי, שכחתי להמליח את הבשר! עפר בראשי, אין טעם בחמיצה כלל, כמה טפשה אני, חשבתי שיספיק מיץ לימונים בלי מלח…” וכשתחבה בכף מרים את שכרה, יום, יום, באיחולים שתזכה בקרוב לכלולות בגום והיא תוכל לגמול לה שמץ מטירחתה היא מאנה לקבל שכרה והעתירה אלות וקללות על ראשה: “תתבקענה עיני ותיגדע ימיני – אם עבדתי לשם שכר!…”

“בשעת שבע ברכות הקטירה חותנתי “נוונד” (עשב ריחני) ומלח והקיפה סביב ראשינו, ועם חריקתם באש – דובבו שפתותיה: “בקוע עין, תיפקע בבת עוין!” ולא נחה דעתה עד שחרזה שיני־שום, מלח גבישי וקנקנתום בין חוליות הרתוק של שעוני ושל הטליסמה של שרה והזהירתנו להבליטם על חזינו בכל עת…”

ב. כוח הקמיע

מרים האלמנה גיפפה את שרה בנשיקות בפניה, צוארה ושדיה וביקשה נפשה להיות כפרת בטנה. שרה פרקה בעדינות את הזרועות החובקות אותה בחיבה רבה וחנחנה בקולה: “חדלי, מרים, האם הוא נביא ומוצא פיו קדוש…?”

“כן יקירתי! חכם מירושלים, נפשי כפרת אבניה, לא יכזב, בשעה שפתח את הספר הקדוש ודיפדף בו כה וכה וקרא על שלמה המלך ועל נדרך וברך אותה והבטיח לך שאחרי תקיעת שופר, בימים הנוראים, יימלא פיך רינה וכעת חיה את חובקת בן – פניו היו קורנים כשל מלאך אלהים…”

היא נאלמה לפתע למראה מולא־מנוח שניצב על המפתן כפסל־שיש וכולו קשב, אך פלטה: “ליל מנוחה” ונמלטה.

“שבוע טוב!” הקדימה שרה את בעלה בפנים מסמיקים והשפילה עיניה שהצטעפו בריסים ארוכים.

“מבורך עלינו הטוב”, ענה מולא־מנוח והעמיק להסתכל בעיני־רעיתו שקרנו באור מתעתע – משקף תוחלת ויאוש כאחד – והוסיף: “כנראה התרחש משהו מוזר בהעדרי…”

היא גימגמה: “שום דבר, מרים באה לשטוף את הכלים, ובינתיים פיטפטה ספורי־מעשיות…”

“שרה, אל תכחדי ממני דבר, הכרת פניך עונה בך שסוד כמוס עמך, מעולם לא ראיתיך כה נסערה”.

היא התייפחה, כדרך נשים, והודתה: “מרים פיתתני לשחר את פני חכם־הדייה שיכתוב לי שמות, הובלתי לו מעט בגדים וצרור כסף להדלקת נרות לנשמת רבי־שמעון בר יוחאי, והוא עיין בספר הגורלות שעה ארוכה, עילעל שבעה דפים לפנים ואחור וברכני: “סימן טוב ומזל טוב! ויקרא שמו בישראל: שמעון, כשם בר־יוחאי הקדוש”. יותר איני זוכרת, כי ראשי הסתחרר עלי, כמתעלפת, אך הרגשתי שמרים מתלחשת עמו…”

אותו שבוע היה תורו של מולא־מנוח לאכסן את חכם־הדייה, כנהוג בקרית ב', שכל בעל בית מארח את השד"ר יום, יומיים, או יותר, כפי אשר שתו עליו עיני העדה; הוא הקדימו ב"שלום עליכם" בבית הכנסת, כתום תפילת שחרית והתנצל: “רעיתי חשה בראשה, אם ממשבי־סתיו, שנושכים כעקרב, או שמא נרגשת מדברי־כבוד תורתו, על כן אבקש מכבודו מחילה וסליחה להתאכסן, לעת עתה, בבית דודנו מולא־יצחק, חתנו של מולא־שמעון המלמד…”

מולא־יצחק שנמנה בין המאחרים לצאת מבית־התפילה, ללמוד חוק־לישראל, מלא דבריו, בפנותו לחכם־הדייה: “אנו נתכבד בכבוד תורתו שיואיל להוסיף ולהאיר חשכת מעוננו הדל – אם לא נקטה נפשו ממנו, עד החלמת שרה דודתנו…”

“חס ושלום!”, ענה חכם־הדייה, “הן ידוע לכבודכם שאני מתענה בחודש הרחמים, כאשר עד כה, אשוב אליכם, אם יעזור ה' בלי נדר, כתום ערבית” – ומיד הוריד ראשו ושקע בספר הזוהר, שהיה פתוח לפניו, אך מולא־מנוח התמהמה וביקש מחילה שמבטלו בתורה ושאל: “היאבה כבודו לגלות לי סוד הדברים שהביע אמש באזני רעיתי?”

“סוד ה' ליראיו”, התענוו חכם־הדייה, חכמי הקבלה נכנסים לפרד"ס תורתנו הקדושה, אבל אנו ההדיוטים לו ירדנו לעומק הפשט – ומצא לנו; אני רק ביארתי לה פסוקים מתהילים שענו על שאלתה מה'“. הוא שלף מתיק של קטיפה כחולה תנ”ך יפה, דפוס ירושת"ו שעל כריכת כספו חקוקים דגלי י"ב שבטים, י"ב מזלות כותל מערבי וקבר רחל אמנו, עליה השלום, זכותה תגן עלינו אמן. הגישו למו פיו בדחילו ורחימו והוסיף: “כל שאלה שאתקשה בתשובתה, וחלום שנעלם ממני פשרו, – אשאל בעצת ה' והדף אשר נפתח מאליו – שם אחפש את המענה, וזה היה מזמור ע”ב “לשלמה, אלהים, משפטיך למלך תן וצדקתך – לבן מלך”. על פי שנים עדים, או שלושה עדים יקום דבר. המזמור השני היה: “למנצח לבני קרח משכיל”, כאשר דילגתי שבעה עמודים אחורנית, כמנין האבות הקדושים ורועי־ישראל, ושבעה עמודים לפנים: מזמור פ"א: “הרנינו לאלהים עוזנו, הריעו לאלהי־יעקב”. הלא אתה רואה, מולא־מנוח, שבשני המזמורים הראשונים מוזכרים בפרוש: בן, ובאהרון: רינה ותרועת גיל – רמז לאם הבנים שמחה, בעזרת ה'…"

“עפר בראשי!”, טפח מולא־מנוח על פדחתו. “מנין לעם הארץ כמוני להיכנס לפרד”ס של תורתנו הקדושה ולהנות נפשי מזיוה" הוא השפיל עיניו, שקוע בעשתונותיו ודעתו מפולגת: האם כדאי לשאול על מי שאולי לא יראה פני אור לעולם, אשר בגללו נוקשו בפיהם גם הוא וגם רעיתו בנדרים וקריאת שמות של קדושי־עליון עליו, נוסף לשם אביו, פטולה, או לדחות, ודיה לצרה בשעתה, ויש חשש פן ישכח כל הענין תוך השמחה ויקרו להם אסונות, כסיפורי־מעשיות רבים, בר מינן…

חכם הדייה חש בהרהורי איש שיחו ואמר: “שלמה המלך עליו השלום אמר במשלי: “דאגה בלב איש ישֹיחנה”, וחז”ל פירשו: ישיחנה… נדריכם לשתי־סעודות איננו כה חמור, אחד המרבה ואחד הממעיט – יוצאים ידי חובה במנין קרואים בלבד. ואשר לילוד – יקרא שמו בישראל: שמעיה. שיש באותיותיו צליל שמעון, ראש תיבה של מאיר וסופה: יה כסיום שם אביכם, נשמתו עדן".

שרה לא שבה לאיתנה. מאז בשורת חכם הדייה, חלשה דעתה ונטרדה ממנוחתה, לילותיה היו סיוטים וימיה – קדרות. היא התכנסה בירכתי־קיטונה, דמומה, ועיניה עששו מבכי חרישי, עד שנזפה בה מרים האלמנה: “את גורמת שהקדוש ברוך הוא יינחם, בלי פתופה (פתחון פה) מגזירותיו הטובות עליכם…” היא הסעידתה שלא בטובתה והעלתה אותה על יצועה, כעולל דוי, לתנומת הצהרים.

בליל שבת שובה, שרה חבקה בן בחלומה, והיא מכניסה פיטמת דדיה אל בין חניכיו הורדרדים־חלקלקים כחמאה, אצבעותיו הזעירות־ענוגות מלטפות שדיה, רגליו השמנמנות־צחות כחלב בוטשות על ירכיה והוא מטיל מימיו אל תוך עיניה ופיה…

היא נפעמה, קרעה עיניה, קורנות מגיל, אל תוך האפלה, כמו נמשחו מקילורית מרפא, ובחיכה – נופת צופים ועדיין חשה ברוך בשרו…

צפרירי־שחר מחו דמעות גיל מלחייה ונתמלאה תוחלת ואמונה כי שמעיה שלה בוא² יבוא, בעזרת ה'. חכם מירושלים עיר הקודש לא יכזב! וכיון שבנה חי וקיים בלבה – עליו לעשות לו כפרה, כאשר לה ולאלופה, אך בושה לגלות את דמיונה פן יחשבוה למטורפת, רק ביקשה ממרים האלמנה להשיג לה עוד תרנגול לבן, לכבוד יום הכיפורים פן לא יטעם בשר בהמה לחיך חכם הדייה, משום הצום.

חכם הדייה סעד ארוחות ערב הכיפורים וסעודה מפסקת על שולחן מולא־מנוח, שהודה לה' ולאורחו “כי סרה רוח הקדרות משרה, מיום שבת קודש, כמו רוח חדשה פיעמה בקרבה, והיא שמחה מאד לבוא כבוד תורתו…”

חכם הדייה ידע את הסוד: כוח הקמיע קרע את השטן, כי באותו ערב שבת הוא סיימו עם עלות השחר, אחרי שנטל את צפורניו וטבל במקוה ומסרו למאכסנו: “נוות ביתכם תענוד על לוח לבה, בימי־טוהרתה, וחוננה ה' זרע – תקבע למראשותיו עד הגיעו לגיל מצוה, ואז יישמר עמו, כתפילין, כל ימי חייו”.

ג. כאמהות הקדושות

מוצאי יום הכיפורים. ירח פגום הכסיף בנגוהות נוגים את האילנות, שהרכינו צמרותיהם המרטטות לכל משב קל, והשירו טרפיהם העלופים באיוושה חרישית, כאגלי־דמעות.

מולא־מנוח ושרה היו חלושים מן התענית, ליאות יצוקה באבריהם, אך התחזקו להציב עמודים לסוכה, להסמיך מצוות החג לתשובת יום אדיר, ותוך כדי כך הוא פתח: “אנו מקיימים ברמ”ח אברינו את תורתו וחוקותיו, יתברך, אך ארך־אפיים הוא ומתמהמה בישועתו…"

היא התייפחה: “אתה נתפסת בעוונותי…”

חדלי מבכי, שרה, המעט דמעות שפכנו היום? הבה נקוה לחסדו שעתירתנו הגיעה לפני כיסא כבודו…" – הוא הפסיק, בירך “שהכל” על מיץ אבטיח ו"בורא נפשות", מצץ שפמו והודה: “ברוך הוא וברוך שמו, מחיה נפשות ממש! את יודעת, שרה, אינני יודע איך לספר לך: היום, באמצע התפילה, התחלחלתי מאד, כמעט התעלפתי ממורא, לא ידעתי אם זה חלום מזעזע, או שמעתי בהקיץ, פתאום הדהד צליל באזני…”

“יתכן שזה משום חולשת הצום”, אמרה שרה בקול מרטט.

“לא, שרה, המלים היו כה ברורות שדימיתי מישהו חמד לו לצון אחרי גבי, אך בפנותי כה וכה – כל הקהל היו עטופים בטליתותיהם על ראשם וגעו בבכי: “מי יחיה ומי ימות”. אני רואה שאת נרגשת מדברי, זה לא היה דבר חדש אלא אותה הבטחה של חכם הדייה – ובתנאי חמור: יהיה לכם בן זכר, בר־קיימא – אם תגדלוהו בתורה”. עניתי אמן ונדרתי: כל אשר לי אקדיש לגדל את בני בתורה".

עיני־שרה זלגו דמעות, ושפתיה הלבנות הרחישו: “רחום וחנון ייעתר לנדרך!”

“אילו ניתן לי”, הוא הוסיף, “אני גופי הייתי נכנס לכותאב גם עתה ויושב לרגלי מולא־שמעון המלמד ושותה בצמא את דברו שאטמתי אזני להם באיבי ועל כך הענישוני מן השמיים והפילו עטרת ראשי, את אבא, נשמתו עדן, והוא לא זכה לראות בשמחתי; נתקיימה בי האמרה: עת יכולתי – לא ידעתי – וי לי! עת ידעתי – לא יכולתי – וי לי! בטרם אבחין בין ימיני לשמאלי – השתרג על צוארי עול הרשות, צרכי־ציבור, ושקעתי במ”ט שערי־טומאה של משא־ומתן וכמעט צללו בתהום הנשיה גם מעט המקרא שלימדוני שבטי המלמד ותוכחת אבא ז"ל – אלמלא אמא, נוחת נפש, שהזכירה לי בדמעות, אחרי ארוסינו: “בני, הידוע לך שחתן מחזן תפילת שחרית בשבת החתונה? – אנא, למען ה' היכון היטב שלא תזעזע נשמת אביך בגן־עדן ולא תמיט עלי חרפת עולם…”

הוא המשיך באנחה קלה: “אמנם הרביתי מאז לשקוד על התורה ועל התפילה, אבל אין סימן ברכה כמו גירסה דינקותא, כי רוחשים במוח אלפי הרהורים ומסיחים דעת מן התורה, ועד היום אתקשה בעבר ועתיד ודיקדוק המלות; הודו לה', שמא לא היה לי חלק ונחלה מן השמים בתורתנו הקדושה יותר מכך…”

הוא הציב את העמוד החמישי לפתח הסוכה וחזר אל הענין: “שרה, אנחנו בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר, קבלת הנדר ביום אדיר, בעצם תפילה נוראה, חלה גם עליך כיון שאישרת במו פיך, זה עתה – אם אני אעדר בלי פתחון פה…”

שרה געתה בבכי: “עיני תתעוורנה, מי לי עוד בעולם! לא אבא, לא אמא ולא אחות, ואחי מאס מגלות ועלה ירושלימה, נפשי תהיה כפרתך, ואתה תשלם כל נדרינו…”

“לו ה' ייעתר לבקשתנו: לחיות ולמות יחדיו”. הוא לעה בקול חנוק מבכי, מחט אפו ושאל בעיניים מושפלות: “מתי את הולכת למקוה?”

היא הסמיקה ונמלטה אל בית־הבישול והוא קרא אחריה: “שרה, אנו חייבים להתענות ביום ההוא ולהתכונן לקראת הנס בקדושה ובטוהרה…”

היא נהגה לצום בעונתה זה שבע שנים, בלי ידיעתו, וענתה משם: “תתענה ביום ב'”

אותו זמן איקלע שמה דוקטור חפז־חן לבקר נחלת מורשתו ושאריו, מקץ עשרים שנה, הוא היה בן חג’י חסן־חן, מוכתר המחוז, שתנובת תריסר כפרים נאצרו באסמיו. הוא יצא לפרנגסטן למרות רצון הוריו ועתה שב עם רעיתו הצרפתיה, כרופאים לעקרות.

מרים האלמנה האיצה בשרה לשחר פניהם, בנמקה: “הם בודאי שליחי־ה' כדי לקיים הבטחתו לך על ידי חכם הדייה, כי אם לא כן – מה פתאום נזכר חפז במולדתו אחרי שהוריו בלו כבר בעפר?”

מולא־שמעון המלמד ענה לשאלת מולא־מנוח: “אין סומכים על הנס, בני, כתוב בתורה: “ורפא ירפא”, וחז”ל פירשו: “מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא”."

מולא־יצחק מילא דברי חותנו, סתם ליצנות, סתם רצינות: "זהו שמלעיגים: “שקרא מסייעת את המקרא…”

רגלי שרה נישאו מאליהן, כבמחול, היא היתה כשיכורה מבשורת הרופאה: “את בריאה ברמ”ח אבריך וגם בעלך, רק הוא צריך למלא הוראות הרופא ומקץ תשעה ירחים, אתם חובקים בן, אינשאלא". אבל עליזותה הפכה לאנחה שוברת מתניים, בראותה את בעלה יושב עצוב על הספסל, בצל הארז, ואינו זז לקראתה, כמו התאבן כליל: היא עטה אליו מבוהלה – צובטת שדיה וממטירה על נפשה אלות וקללות: “תתעוורנה עיני, כבדי יישרף, מה לך?!”

שפתיו הלבנות הרחישו: “מאומה, אל תיבהלי, בואי נלך הביתה!”

“אני מפחדת, נפשי כפרתך, הן הרופאה בישרה לי טובות ואמרה: שנינו בריאים, רק הרופא ירשום לך גלולות ואז…”

הוא שיסעה בזעף: “זה גילולים, הנאותים לדתם שהיא הבל וריק, אבל זרעי־אברהם יצחק ויעקב נצטוו ליהרג ולא לעבור”.

“נשאל את חכם הדייה, הוא בודאי ימצא לך צד היתר, הן זהו פיקוח נפש…”

“זה אינו כחמץ בפסח, או חילול שבת, זו אחת משלוש העבירות שאין להן התרה עולמית…”

“אני מתה, למען ה'! מה שייך זה לנו?!”

"אני מתבייש לגלות – ואת מכריחתני; הוא אמר: “אם אתה משתוקק שאשתך תתעבר ממך עליך לבוא במגע עם אשה אחרת…”

היא נדהמה, פניה השתנו בשבעה צבעי־קשת, כמעט קרסה תחתיה, ומקץ רגעי־דומיה הצדיקה עליה את הדין: “הן אמרתי לך מכבר: הכנס אשה אחרת – אולי איבנה ממנה גם אני, מי יתן ואהיה באמהות הקדושות, שרה, רחל ולאה שנפקדו כאשר נתנו שפחתן בחיק אלופן, שא את בגום לאשה, היא תהיה לי כאחות ולא כצרה, ומרים תהיה אם לשתינו, בין כה כלכלתן עלינו, ושלושה־ארבעה חדרים לנו פנויים בקיץ ובחורף”.

ד. חטא העתירות

טרם יחלוף ירח הדבש – בחלה בגום בכל, וחשה קבס אפילו לניחוחי־מגדים, תאוה לעיניים ולבשמים מגרים של בית הבישול; היא חוורה מיום ליום, כעלה נובל, והתפרקדה על הדרגש, ללא תנועה; ואמה נזפה בה: “הן תמותי ברעב!”

שפתי־בגום, הלבנות־יבשות, נפשקו בחיוך ואמרה: “אמא, אני יודעת שגעון, אבל לפרקים תאווה נפשי בגלד של ראש הכלב השחור הזה, המחטט שם באשפה…”

מרים האלמנה הצמידה שפתותיה ללחי בתה והצדיקתה: “נשים במצבך מתאוות לכל מיני שטויות, אני, בהריוני אותך, גרסתי גושי־פחמים כקוביות סוכר, לפרקים נגסתי גם נתר. אביך, מנוחתו עדן, היה מתבדח: “לו כל חייך היית מסתפקת בפחם ונתר – היינו מתברכים במעשה ידינו, ואולי היינו מגיעים לבית משלנו…”. אבל התגברתי ואכלתי משהו, למרות בחילתי, כי העובר יונק לשד העצמות”.

בגום התלחשה: “אמא, הגם שרה בהריון? היא הלכה למקוה ארבעה ימים אחרי כלולותינו ועד היום היא משכימה למרחץ, בוקר בוקר, ומתהדרת במחלצות נאות. כמו בליל הטבילה ובסעודת שבת, שמתי לב והיא כמעט לא טעמה דבר…”

“בבתי, היא נפקדה לרגליך, נפשי כפרתן. אמנם הכול הבטיחו לה שקרובה ישועתה, אך הקדוש ברוך הוא, נפשי כפרתו, עיכב עד שמנוח ימצא את בת זוגו מן השמים, והוא לא שם לב לאזהרת ידידיו ולהג אויביו שאמרו: הוא השתגע ולא מצא לו אלא בת מרים האלמנה שכל המחנה מתרחק, כמטחוי־קשת, מעיניה ועוניה…”

היא שרתתן כבנותיה, כאשר ציפתה שרה, שלושתן היו, כמעט, ללא שאר ומודע, ומצאו מנוחה בצל קורה אחת, ולבותיהן היו מלאי־הודיה לבורא על חסדיו עמן: שרה, על אשר תפחה כרסה מיום ליום בגלל בגום; וזו, משום שגברת הבית מקדימה לה: “בוקר טוב!”, שואלת לשלומה ומחלקת אתה כל מיני תשורות אשר בעלה פוקדה בהן להוכיח לה שעדיין חדשה עמו אהבת נעוריהם.

בגום המליטה בן זכר בשבת מנחם־אב וקראה שמו: משיח, ושרה – בחודש הרחמים – את שמעיה, ומרים האלמנה אזרה מתניה כגיבורה וידיה מלאות עבודה, מעלות השחר עד חצות הלילה, ופיה־צחוק לבלי־חוק, או תזיל דמעות גיל…

בתיה שהסתירה את עולליה ונכדיה מעיני־מרים, ונשאה רגליה למרחקים מפני צלה, ברכתה: “סימן טוב ומזל טוב, חוסי על עיניך, מרים, חדלי מבכי והודי לה'…”

“לבי נוקפני, בתיה בבתי, האם השטן לא יקטרג שעניה סוערה כמוני, פתאום אם לחמשה בנים, יקירים וחביבים, יאריכו ימים עד ביאת המשיח? מי אני שהביאני רחום וחנון עד הלום, זכות מי הגנה עלי?!”

“זה זכותך, מרים, יסורי־נעוריך מרקו עוונך, ואנחותיך הגיעו עד כיסא הכבוד…”

הילדים ניכרו במזגם השונה, בעודם באיבם. משיח נם שליו כ"ד שעות ביממה. בחושו צביטת רעב במעיו, פעה בשופי בסירוגין, כאשר גברו מצוקותיו – נאנק מרה, בתרועה גדולה מיאן להחזיק את הפיטמות בין חניכיו הורדרדים, אך התפייס חיש ועט אל הדדים ולא הרפה עד שרוקנו כליל, ואז נם את שנתו הערבה.

שמעיה יבב ללא הפוגה. פלט פיטומה והמירה בשניה פעמים רבות, ולא הניחו דעתו אם כי שדי־שרה המבורכים, קילחו חלב כמעין. גם בשנתו לא מצא מרגוע והיה פועה מר בכל כוחו.

כשעיניהם הבחינו בצבעי־צעצועים, ואצבעותיהם, בתפוחות־רכות, הסכינו לקרב ולרחק, להכניסם לפה ולהתעמל אתם ברגליהם – היה שמעיה בסר עליה מייד ומשליכם הלאה מעריסתו, בעוד שמשיח הפך והפך בהם עד שנשחתו.

בהימלא להם ארבע שנים, הקביל פניהם מולא־שמעון המלמד בסבר־פנים ובחופן ממתקים שמסרו לו האמהות; משיח התמהמה רגע והתבונן על זקן שיבתו שיורד על פי מידותיו ועל פניו המצוררים־המבהיקים, כגויל עתיק־ימים, ועל עיניו הקורנות, שאין ביניהן ובין גלד הפנים כל התאמה, השפיל עיניו והסב פניו כלפי אביו בשאלה אילמת.

“קח, בני, קח ונשוק את יד המלמד מולא³־שמעון, הוא יאלפך תורה וחכמה, בעזרת ה' הוא לימד גם אותי…”

שמעיה הסתכל על התינוקות, המכונסים־צפופים בתא חשוך, לפני כירה מעשנת ועיניהם הדומעות מושפלות אל ספריהם ומתנודדים, כאילנות בסערה, – דחה את היד של המלמד בעזות ומשך מכנסי־אביו כלפי־חוץ…

אגלי־זיעה ביצבצו על מצחו של משיח בשעת השיעור, אם כי היום היה יום־סגריר, אך המלמד לא הרפה ממנו, שנה עמו שבע פעמים, וכאשר קלט – שש עליו כעל שלל רב, ובהשתחררו מן הכותאב, עם ערוב היום, השתעשע עם ליקחו באזני־הורתו וסבתו. זו האחרונה הצמידה שפתותיה למצחו והשכיבתו: “נפשי כפרת שפתותיך ונשמתך טהורה, תורתך הקדושה תגן עליך ותשמורך מכל רע, עיפת כבר, בבתי, קרא “שמע ישראל” ותישן בצל כנפי־השכינה…”

שמעיה קלט כספוג מוצא פי המלמד ותוך שלושה־ארבעה ירחי־חורף הכיר כל האותיות והנקודות, צרפן למלות וקרא פסוקים שלמים, אך נבצר ממנו להתרכז, הזדקר פתאום בעצם ההוראה, פיטפט עם חבריו, או ניגש לפתח למחוט את אפו ונשא רגליו. ובהתכנסו תחתיו היה מרתית לתנופת שרביט המלמד – ולבו בל עמו. רבות הצליח להימלט בחשאי והתשוטט בחוצות; שבט המלמד ומוסר אביו הקדירו רוחו, אך לא השיבוהו למוטב ולא קרבוהו לתורה, ובתנות אמו באזניו ימי־ערירותה הזהירתו בדמעות: “בני, חייך תלויים בתורה, שכן התנו עם אביך מן השמים, ביום אדיר, באמצע התפילה, בטרם היותך…”

“מי התנה?”

“מי בא בסוד ה', בני? זה היה כעין חלום שאין אנו יודעים דרכו. אספר לך, אור עיני, מקצת מחלומותי, אם כי מעולם לא הירהרתי עליהם ביום: לפני פטירת אמי, נוחת נפש, חלמתי שהיא נושקתני ושפתיה דובבות חרש: “רחוקה הדרך מאד…” ופתאום התרוממה ועלתה למרום ונעלמה מעיני… התחלחלתי ושיוועתי “אמא, אמא!”. היא ניעורה לזעקותי, העלתה אור, ליטפה פני ואמרה: שם ה' עליך, בתי, מה לך?”. הסתרתי ממנה את חלומי, והבעתה הדירה שנתי כל הלילה, אך לא צמתי למחרת, כי מרים אמרה: “המת בחלום – זה סימן לחיים ארוכים”. למחרת היא הסבה לשולחן כדרכה בכל יום, הדיחה את הכלים וערכתם על המדף, קמתי לעזור לה, כי נכמרו רחמי לזכר חלומי, אך היא דחפתני קלות: “ממתי נהיית כה חרוצה, בתי היקרה? – אם כן, קחי את המטאטא וכבדי את בית־הבישול, כי אני מרגישה עייפות במקצת…” אלה היו מלותיה האחרונות, עלתה על הדרגש, השתרעה ועצמה עיניה, והנה החווירה מאד וחרחור קל עלה מגרונה ולא ענתה ליבבתי – ממש כבחלומי…"

“החלמת עוד חלומות שנתאמתו, אמא?”

“אסור להאמין בחלומות, אישוני. אך על הקשים – חייב אדם להתענות, שרחום וחנון יקרע את גזר־הדין ויהפכם לטובה, ולקוות לחסדי ה' לפשר החלומות הטובים…”

“אמא, האם חלמת פעם עלי?”

“כן בבתי, לא מכבר חלמתי. מי יתן שה' יתברך ירחם עליך וקיימו בך. חלמתי שאתה חובש טבול ארגמני ומצנפת לבנה, כחכם הדייה, ודורש בבית־הכנסת בלשון הקודש, ואני התרעמתי עליך: “הלא איני מבינה כלום…” ופתאום התעוררתי”.

“אמא, אני אמות בכותאב זה ולא אלמד תורה, כל כך אני רוצה ללמוד, אבל כשמתנפנף מולי שרביטו של המלמד – מיד מסך שחור נפרש על עיני וכל בשרי נוטף זיעה…”

“אין מקום אחר, בני, הלוא גם אביך למד שם…”

“יש בית־ספר, אמא”.

“חלילה לך, בני, שם לומדים, “כתאבי־קורסים־ננה”⁴ ואתה חייב ללמוד תורה!…”

היא שבה לצומותיה ושפכה שיחה לפני־ההיכל ביום שני וחמישי לפתוח לב בנה־יחידה בתורה; צרת נפשה היתה כפולה פי־שבעה, בהשוותה את בנה למשיח אחיו שמשתתף כבר עם תלמידי־חכמים בקריאת “חוק לישראל” בוקר, בוקר, ובשבתות – ב"נחל" ו"תנחומא"…

מולא־מנוח היה חובט על מצחו ומתוודה: “אוי לנו! חטאנו, עווינו ופשענו, שאינסנו את כביכול בעתירותינו לתת לנו בן, ובנקוט נפשו – מילא משאלתנו בתנאי שתקצר ידינו לקיימו…”

ה. כי מציון

בטרם תצא שנה כבר נמנה שמעיה עם טובי התלמידים בבית־הספר, בכל המקצועות חוץ מן התורה; מולא־שמעון המלמד, שהיה מורה שם שעורי־היהדות, לימד עליו זכות: “הוא בעל תושיה רבה, ונפשו כמהה ללימודים, אך בהגיעו לאותיות אשוריות – עיניו מתערפלות, כמו ננעץ מרצע בבשרו, מכאן שהעיכוב הוא מלמעלה, מידת־הדין מקטרגת עדין, כבטרם היוולדו, הוא זקוק לרחמי־שמים ועתיד להיות בן־תורה גדול בעזרת ה'”.

שמעיה הגיע לגיל מצוות, כאחיו, והיו עתידים לקרוא את פרשת השבוע, באותה שבת, כנהוג, אך הוא השתמט מחלקו והסתפק בקריאת ההפטרה בגימגום, שאפילו מולא־יצחק הגבאי, שניצב על הבמה והיטה לו אוזן קשבת – נפשו עגמה עליו ולבו נקפו שמא הוא עונה אחרי ברכותיו “אמן יתומה”; ובעת צאתו מבית־הכנסת הקדים: “שבת שלום” למרים האלמנה ותלה את הצלחת משיח בזכותה ואיחל לה: “תחזינה עינייך בהיותו גדול בתורה כאחד הדיינים…”

עיני־מרים האלמנה זלגו דמעות וחבטה על פדחתה: “עפר בראשי, אוי ואבוי לנפשי החטאה, מי אני שאזכה לכך?!”

הפדות באה להורים הנדכאים־נבוכים מאשר לא פיללו: גם הפעם מחכם הדייה שהופיע לפתע, כמלאך מן השמיים; הוא נתמנה לרב למושב זבדיה, הסמוך לירושלים, ויסד שם ישיבת אור־ישורון בביקתה שנקבעה לבית־התפילה, וכיוון שנהרו שמה גם תלמידים מירשלים, נוסף לתושבי־המקום, שמרביתם היו בני־תורה, נשאו לבו להקים בנין לתפארת ונאלץ לנדוד שוב לתפוצות, על אף גילו המתקרב לזקנה; אמנם קהילת ב' לא היתה רבה ועשירה, כי מהם עלו לארץ הקדושה, ומהם, שמשתחווים, כביכול, לעגל הזהב והבלי־גלות, והעדיפו חיי־רגע, חסרי־ממשות ואחרית, מנחלת ה' נפוצו בכרכים. אבל גברה תשוקתו של חכם הדייה להיווכח בצדקת נחמת ה' להורים עקרים, כי יש לפרקים השעה אינה כשרה, השטן מקטרג – והוא יוצא כבדאי…

מולא־מנוח ושרה הקבילו פניו כמלאך־מושיע ואיכסנוהו בנוויהם לכל אשר יאות לשהות עימם, והציגו לעיניו את תכשיטם, שניצב מרתית נוכח החכם הקדוש מירושלים עיה"ק והצמיד שפתותיו לימינו אשר ריחפו על ראשו בברכת יוסף: “ה' יחנך, בני, יש בנשמתך ניצוצות קדושה, ומה מרחיקך מתורת ה' אשר היא חייך ואורך ימיך?”

בשוב שמעיה מבית־הספר, זהרו פניו וצהל “שלום עליכם” כלפי אמו, וניפנף לעיניה בתעודתו שכולה מצוינה: “מעולה”…

חכם הדייה יצא לקולו המרנין של הנער וענה לו: “עליכם שלום וברכה”, עיין בתעודתו וברכו: “ישימך ה' כאפרים ומנשה! עתה סעד לבך ותנוח מעט ונלך להגות בתורת ה' כדי שיעזורך ובתעודה הבאה תקבל “מעולה” גם בה…”

עיני שרה זלגו דמעות והיא מילמלה בקול חנוק: “זכות התורה תגן עליכם בנדודיכם ותשיבכם לנוויכם, ירושלים עיר הקודש”, ופנתה אל בנה: “הבה, בבתי, הודה לה' שזיכך ללמוד תורה מפיו הקדוש של כבודו, אשר בזכותו חוננך אב הרחמים חיים…”

תוך כדי כך הגיע מולא־מנוח, שהקדים לנעול בית־מרכולתו, לכבוד האורח וגם לראות ציוני־בנו.

חכם הדייה שילב זרתו בזו של שמעיה ושלושתם שמו פעמיהם לבית־התפילה, אם כי היום גדול עוד וטרם פג להט שלהי־הקיץ; הוא פתח את התנ"ך הנאה שלו, שכריכתו כסף והראה לו את החקוק עליו וברכו: “גואל ישראל יזכך לחונן אבניהם ולהוסיף נדבך לבנין עיר קדשנו ותלמד שם את כל התורה, אך עתה נפתח באיוב, הספר הקשה ביותר – בחינה לכשרונך, אמנם אני רק אתחיל אתך ובטוחני בה' שהספר יקסום לך כל כך שתסיימו בעצמך, בעזרת מפרשים בתנ”ך של מ"ב פרושים…"

הוא נבחן למחרת ונמצא שנבלעו באבריו ממש שלושת הפרקים הראשונים, והוא תקוף בולמוס ללמוד עוד, ובשובו הביתה, כתום ערבית, מתבודד והוגה בפרקו ללא פוגה, עד שנכנסת אמו נושקתו על מצחו ומפייסתו לישון…

“אמא, עם חכם הדייה אני אלמד כל התורה!”

“אור עיני, יבוא משיח, אם ירצה השם ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ – אז תזכה ותלמד מפי חכמי־ירושלים…”

"לא, אמא, אנחנו נעלה עמו עכשיו, הכל עולים!

“עולים רק אביונים, חסרי־כל, משום שממשלת ישראל נותנת להם דירה ועבודה, אבל אביך הוא מוכתר ואחד מנכבדי־העדה ויש לנו כאן…”

“אני אעלה עמו, אמא!” הוא לא נתנה להשלים המשפט, “ואגמור שם את התורה, אהיה שם אצל הדוד, או אשוב…”

“טפשון, בלי אבא ואמא תבכה שם יומם ולילה”.

“לא אבכה, לא אבכה!”

חכם הדייה עמד להיפרד מהם בעוד יומיים־שלושה; הוא הספיק ללמד את שמעיה י"ב פרקים מספר איוב ונוכח שהוא כמעט עילוי, אך ממאן ללמוד מפי מולא־שמעון המלמד, בהתאוננו: “הלה קוטף אוזני ואוסר עלי שאלות…”, וההורים עיניהם תלויות אליו בתחינה אילמת.

הוא התענה ועשה שאלת חלום והנה הופיע אביו זצ"ל ופסק לו: “אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'”⁵. נשנה החלום: “אם תוציא יקר מזולל – כפי תהיה”⁶. שנתו נדדה כל הלילה, בהעמיקו לפשר חלומותיו, ובהתנמנמו עם עלות השחר שב החלום לענותו: “מציון מכלל יופי”⁷.

הוא קם נבוך; פשר הפסוקים הראשונים ברור: הוא חייב ללמד את שמעיה, אבל היאך? היגזול מחיק הורים בנם־יחידם, או יתמהמה בנכר, בעת שמצפים לבואו כשבעה מנינים אברכים בזבדיה והישיבה בעצם בניתה? והפיסקה השלישית כל כמה שהפך בה חידה…

הוא ישב בתענית, טבל במקוה, קרא שבע פעמים: “קרע שטן” כיון דעתו ונמלך בה', כדרכו בשעת מבוכה, עצם עיניו, ביקש רחמים ושלח ימינו אל תיק ספריו שליווהו בנדודיו, רזיאל המלאך, זוהר הקדוש ותנ"ך – נתקעה אצבעו בישעיה ב' ג' במלות “כי מציון תצא תורה…” מנה שבעה פסוקים לפניו: “ציון במשפט תפדה…” שבעה דפים אחריהם, בראש העמוד הימני: “הנני יסד בציון אבן…” עתה נתחוורו חלומותיו: ניצוצות מנשמת רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס בגוף שמעיה – על כן הוא כרוך אחריו, במצאו תיקון לנפשו באווירת ארץ־ישראל האופפתו.

ו. עם ענני־שמיא

בשעה שחיסל מולא־מנוח משהו מנכסיו הרבים, – היה משול כאילן רענן שעושף הגרזינים חותר בכנתו ובית־ביקועם כורת שרשיו. ובשובו, בערבים, למעונו, השתרע על יצועו דום, כאבל על אבדן מחמדיו.

שרה קרבה אליו על בהונות רגליה, כרעה למרגלותיו וליטפה שוקיו המרטטים מעייפות ורוגז ופתחה חרש: “אבי־שמעיה, גם בגום ומרים חרדות לשלומך ויושבות בתענית – אם לא תסב לשולחן…”

שיאכלו, לי אין כל תאבון!"

“אבי־שמעיה, למה תתן לבך ביד הרוח? אמרו לסוס: “תן ראשך וניתן לך כור שעורה”, והוא ענה: “אם אין לי ראש – שעורה למה לי?”. אם אין לנו בן יורש, בלי פתופה (פתחון פה) – למה לנו כל ההון הזה? ואם נוקפך לבך על הפרדס שטיפחת ועל חנותך בשוק הגדול ועל ביתנו הנאה – היבצר מרחום וחנון להשיב לנו תמורתם בארץ הקודש? הבה נעתיר לפני כסא כבודו ונבקש רק חיים ובריאות…”

“מורשת דורות שאצרו סבי ואבי, הנני מוציאם מידי באפס דמים – ועיני דומעות מאליהן”. הוא מחט אפו והמשיך: “האם נזכה עוד להקים בנין פאר כזה עם אולמות רחבי ידיים בארבעה אברים לקיץ ולחורף, בחצר־גן־עדן כזה שמים חיים עוברים בבריכתה הענקית יומם ולילה, או ניטע פרדס שלא יחסרו בו מגדים בכל עונות השנה?!”

“אבי־שמעיה, אתה שוכח שאנו כאן בגלות וכל חיינו תלויים על בלימה, כמה פעמים איים עליך שוקרי־חן הארור, ימח שמו וזכרו, שישלחך, רתוק בשלשלאות, לטהרן, שיתלו אותך… אנו עולים לירושלים עיר קודשנו שאפילו המלך הוא יהודי!”

“שם אין מלך, רק נשיא”.

“אבל הוא יהודי ולבו מלא רחמים על אחיו ולא יתן שיעלילו עליהם, ללא חטא…”

הם גרו בירושלים, בדירה ארעית, ומשיח ושמעיה נכנסו לאור ישורון, הראשון היטה צוארו לעול התלמוד, הזיע קשה והרחיב מעניתו מיום ליום ושמעיה קלט בשיעורים הראשונים את דרך הגמרא ושקלא־וטריא בסוגיות כחרוץ ובקי, אך מקץ זמן לא רב פגה התלהבותו ופזל כה וכה, הציץ בעיתונות האסורה וסייר בחוצות ירושלים, בעת מצוא, כמשחר אבדתו…

חג החרות השני לגיבורינו בירושלים, דכדוכי־נפש של העקירה ממולדת וזרות הנכר יורדים כבר לתהום הנשיה, הקומה מזדקפת, ומתרחב הלב לנביטת האזרחות ואהבת הארץ. הבנים שעולים לשנת טו"ב, משחירה כישות שפמם; מדברים עברית ביניהם ומתבישים בלעז של הוריהם…

בתום הסדר, כחצות, ביקש שמעיה לשוח מעט ולהקשיב לשירת הנעורים שחוצות ירושלים הומות, הוא גרר את משיח יחד עם כסאו: “קום עצל ותהנה נפשך מזיו ירושלים – ועיניך יאירו, בזכרך את צלמות ב' בשעה זו שדוממת כבית־הקברות ורק שוטרי־לילה שכורים מתלבטים בחוצות ומשחרים לציד…”

“אין לי חשק, עיני נעצמות מאליהן…”

יעל בת חכם יחזקאל, שכנתם, ניצבה בשער חצרם והסתכלה בבחורים המחוללים במעגל, בקצב: “וטהר לבנו…”. היא היתה תלמידת בית־המדרש למורים, והיתה פוגשת אותו בוקר, בוקר, בנוסעו לזבדיה, עיניהם נתקלו בהתגנב ושפתותיהם קפוצות, אך עתה, הודות לארבע כוסות של הסדר, היא פתחה: “גם אתה רוצה להצטרף אליהם?”

“לו מצאתי ביניהם בחורי־ישיבה…”

“ואתה התישאר “ישיבה בחור” כל ימי־חייך?”

הוא נבוך, אמנם יש והרהורים קשים כרסמוהו: דימיתי שאסיים את התורה בשנתיים־שלוש שנים ואשוב אל אשר תאוה נפשי – והנה ארוכה היא מני ים. כל ימי־חיי אחיה קבור בין דפים בלים אלה ואם אזכה פעם לתואר רב, אשר שנאה נפשי – אזדקק ללחם חסד ורחמי־הבריות. אבל נקפו לבו על הוריו שהקריבו עליו כל אשר להם למען ילמד תורה, אז נשך שפתו וגרס: “אמר אביי, אמר רבא…”

מקץ רגעי־דומיה הוא ענה ליעל: “אבי עשיר ב”ה'".

“גם אבי איננו עני”, ענתה היא, “אבל אני רוצה לעמוד ברשות עצמי וללמוד בשכר עמלי, אולי אחר־כך גם באוניברסיטה, כי כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון, ככתוב”.

ספקותיו המרים אשר הטרידוהו גם בשנתו בלילות – רקמו מפיה עור ובשר; הוא התכנס על יצועו, נדכא ועיניו קרועות לרווחה באפלה, ובחושו צריבה בעפעפיו הנצמדים – תוכחתה היתה חרותה נגדו באותיות אש…

הוא לא השכים למחרת לתפילה, כשבאה הורתו להעירו – שולי־עיניו היו תפוחים, ולחייו יוקדות – ארגווניות; היא התגודדה בדדיה והתיפחה: " עיני תתעוורנה, מה לך, בני, למה לא קראת לי?!"

הוא נאנק דום ועיניו זלגו דמעות; לא נענה גם לחרדת אביו ותחנוניו: “אנא, שמעיה בני, מחמל נפשי, רק פקח עיניך וענה לנו דבר…”

הרופאים קבעו: “זהו משבר נפשי ויתכן שיחלוף תוך ימים מספר, ואז עליכם לעודדו ולהרחיקו מסביבתו עד שובו לאיתנו, ואסור לכם להחזיקו כאשר עד כה, כי בהתקפה הבאה יש לחשוש לבריאות רוחו…”

חכם הדייה, שחש לביקור־חולים אל תלמידו החביב עליו, הציע לשלוח אותו לבית־הבראה אשר במושב אחוה שבגליל, שם מחולק היום לתורה ולעבודה, “ואני אכתוב לאחי, חכם שם־טוב, שהוא רב המקום, לשים אליו לב במיוחד…”

הוא פקח עיניו בליל שביעי של פסח והשתתף בשירת הים וקרא תניא אשר בסנהדרין, ובאר בטוב טעם להמונים, שלא היה סיפק בידם ללמוד תורה. חכם הדייה לחץ ימינו וברכו: “יישר כוחך!…”

מקץ ימים מספר הגיעה איגרתו: “הורים חביבים כנפשי הי”ו, במה אודה לכם? איוב אמר: “חיים וחסד עשית עמדי”, היש גמול בעולם לאשר עשיתם עמדי, אפילו מני אלף? – קצרה לשוני! – אך אבטיחכם נאמנה שכאן אהגה בתורה עד יומי האחרון; הורים יקרים מפז, הכנסתוני לגן עדן ממש, בגולה לא ידעתי מה זה פרדס, כי הנכרים עיבדוהו, כאן אני מתהלך בין הנטעים בחמש בבוקר, בעוד נוצץ הטל על עלעלים רעננים, כרסיסי־זהב ושבעת צבעי־קשת; אני משקה, עודר, גוזם, מרסס ומזבל, בודאי תצחקו עלי אם אכתוב שריח הדומן באפי כבושם… והנה חלפו כבר ארבע שעות, שב הביתה, מתקלח, סועד ארוחה שניה, שהיא כולה תוצרת לולנו, רפתנו וגננו; לומדים שעתיים תלמוד וכבר מדגדגים באף ריחות בית־הבישול – ארוחת הצהרים; נחים שעה ושוב נפתחים ספרי־הגמרא עד ארבע – והנה ארוחת הערב, ואז אנו חפשים לנפשנו עד שש, שאנו חוזרים אל התנ"ך, ספרי־מוסר ופוסקים עד שמונה, ומעתה כל אחד מבלה את זמנו כאוות נפשו עד חמש למחרת היום".

בשולי הגליון פרש בשלום רבו, חכם הדייה והודה לו: "רבי ומורי, בזכותך כל קיומי, חיי־נשמות על אדמת הקודש, ומגשים במו ידי נבואת עמוס: “ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם…”

אגרת שניה שלח ליעל: “יקירתי, רבת החן, יעל הראתה לברק את סיסרא המת שתקעה יתד ברקתו, ואת החיתיני בתקעך בראשי ביטויי־שפתיך השנונים, חן־חן לך! מוקירך באמת, שמעיה”.

שרה התגודדה בדדיה למשמע האגרת, וקוננה בבכי תמרורים: “תתעוורנה עיני, רבון העולמים, למה לא מתי בנעורי?! בני־יחידי גלה מעל שולחן אביו, ובנפשו יביא לחמו, במרחקי עולם בזיבול ועידור, בוקרים ויוגבים, יחפים ואכולי כינים, אוי ואבוי לי!…”

מולא־מנוח ניסה לנחמה: “בארץ ישראל הכל עובדים”, אבל תנחומיו היו כשמן על המדורה; היא נשכה שפתיה עד זוב דם וחיתכה בשרה… הוא החזיק ידיה והבטיח לה: “אני אשיבנו בקרוב, בעזרת ה', רק אכין לו בחלקתנו, אותם התנאים אשר הוא שר עליהם…”

המומחים שביקרו את חלקת הטרשים, נדברו ביניהם: “ליהודי יש כסף והוא משתגע…” ויעצו לו: “פתח מחצבות – אם ירשו לך, או פנה לחברה קדישא שיש לה חוצבי קברים…”

חכם הדייה יעץ לו לפנות לדוקטור מלכי שהיה ממונה על האחוזות הצרפתיות באלג’יר, “הוא מומחה גדול בטיב האדמות, אך כאן נמצא מחוץ למחנה, ספק משום גילו, ספק מפני הבדלי־גלויות…”

הלה בדק סדקי־סלעים ושיחים וחרולים שצמחו ביניהם, מדד שיא האמירים ושפלת הבקעות וחרץ משפטו: “אם בר מזל אתה – תמצא מטמונים בשולי־צורים אלה”.

“לא אלה שידי־אנוש גנזום, אלא שמימיים; מה מידת החלקה?”

“מסומנים גבולותיה בספרי־האחוזה, כתשעים דונם, אך המהנדסים העריכוה כמאה וחמישים; יהודי ירושלמי רכשה, לפני יובל שנים, תמורת סידקית וקומץ תבלינים, אך יורשיו הריקו ארנקי, ואני, בצאת נפשי לאבני־ירושלים, לא פקחתי עיני…”

“אל יאוש, יהודי חי בתקוה, יתכן שתמצא מאה שערים, אך עליך להוסיף עוד מאות לירות אחדות, לעקור כשלושים סלעים ברחבי השטח – ואז אודיעך דעתי…”

נתאמתה האגדה העממית: “ארץ קדושה היא כאשת איש, שבויה, ונשמרת בתומה עד שוב אלופה מגלותו ויפדנה”. נתגלתה חמרה בכל החלקה, שדמת תנובה מבורכת, לפרקים, בעומק של שני מטרים!…

שנות יצירה ותוחלת חידשו נעוריו של מולא־מנוח ולא חש ליאות באבריו, גם אחרי עמלו חמש־עשרה שעות ביממה, אם כי קרב לסף הזקנה. תוך כך התפשטה ירושלים מערבה, כדי תחום שבת, לחלקת הטרשים, שנקראה עתה: חמדת ציון, וזבדיה השתרעה קדמה, כאילו נכונות שתיהן להשתער על טורי־אילניה, המדיפים ניחוחי־אביבם למרחקים, ולמחות יהירותה בבת ראש, אך היא העמיקה שורשיה והניעה צמרותיה הירקרקות־חרוצות, כמו באיוושה קלה, כמו נדה להן, ופעם בחבטות עפאים בסערה, וחשפה אפס קצה חווילותיה שבראש הגבעה, נוכח כיפת אור ישורון שהתנוססה לתפארה והמתה מח"י מנין אברכים, בצקת שירת חייהם בתורה, חכמה והגות.

שמעיה שב מאחוה, מקץ ירחים מצער, לעזרת אביו ואחיו להקים חמדת ציון וללמוד באור ישורון, אשר נפתחו בה מחלקות ללימודים כלליים משאת נפשו.

מולא־מנוח התחייב, תוך הזמן, בארבע סעודות מצוה: סיום שתי סדרות, נזיקין ונשים, ששני־בניו הצטיינו בהן, אם כי ערכו סיום כל מסכת בישיבה, חנוכת הבית של שלוש חווילות, שהקים לו ולבניו, פדיון פירות רביעי של חמדת ציון וארוסי שמעיה עם יעל. אך הוא כללן בחגיגה אחת משום עין־הרע.

חכם הדייה פתח את המסיבה: “מורי ורבותי, אני לא אנאם, אלא אגיד רק מלים מספר בשבח בעל השמחה: “בסנהדרין פרק חלק דף צ”ח, מקשה רבי יהושוע בן לוי בענין ביאת המשיח: כתוב בדניאל ז', י”ג, “וארסו עם ענני שמיא”, ובזכריה ט', ט' “עני ורוכב על חמור”, והוא מתרץ: “זכו – עם ענני־שמים, לא זכו – עני ורוכב על חמור”, והנה דורנו רואה עין בעין בדמדומי־הגאולה ולא זכינו להופעת המשיח עם ענני־שמים, כי רוב רובם של העולים הם חסרי־כול, ככתוב: “עני ורוכב על חמור”. אך מולא־מנוח הוא מיחידי־סגולה שמבשר בוא המשיח, “עם ענני־שמים”. בעזרת ה' הוא נטש כבודו, ועושרו הרב, שראיתם במו עיני, ועלה לארץ הקדושה לקיים את נדרו, לגדל את שמעיה בנו בתורה…"

הוא שילב את ימינו בזרוע מולא־מנוח ואת שמאלו בידי שמעיה והוסיף: “אתה ורעיתך, שרה הצדקנית, קיימתם נדריכם משנה, גידלתם שני בנים בתורה ובחכמה, עליכם נאמר הפסוק שבקהלת: “לך אכול בשמך לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוהים את מעשיך”. הבה, משיח ושלב זרועך בשל אחיך והוריך, ובקרוב תצטרף אליכם גם יעל, בת חכם יחזקאל, שהיא בת אוּריין ומחנכת את פרחי־ישראל בתורה ודרך ארץ, והחוט המשולש לא במהרה יינתק…”

מולא־מנוח מחה דמעות מלחייו, נשק זקנו של חכם הדייה ואמר בקול חנוק מבכי: “הגומל לאיש חסיד כפעלו, הוא ישלם לכבוד תורתו”, ואחז בידי חכם־יחזקאל והציבו נכחו, ימינו על ימינו, ויצאו במחול מחניים. המסובים נלוו אליהם בקצב הפזמון: “בשוב ה' את שיבת ציון…”

מרים שרה ובגום ויעל והורתה שהסבו בגזוזטרה שעל הגג, עם האורחות, פצחו בתרועת: גילי־לי־לי והמטירו על ראש המחוללים עלעלי־ורדים והדסים.

שמיני עצרת. ברחבי רוֹם עננים מותלמים כשדה־קרב. משב קריר תלש עלים כתומים, ערבלם והטילם בצדי סמטאות וירכתי־חצרות. בדי־אילנות התפרקו עדיים וריטטו נוגות. ציפרי־נוד ניתרו על זמורות ערומות, מבוהלות וליאות, והרדימו כלפי חמה. עצב היה נסוך על הסוכות המתנודדות ברוח. מולא־אליעזר ישב על שטיח נהדר בסוכה שדפנותיה הופשלו בליל הושענא־רבא להרחיב מקום המתפללים. ליטף זקנו ועיין במדרש תנחומא בפנים קורנים. הוא לא דאג דאגת מחר ולבו לא נקפו על יום אתמול. קול, צום וממון קיים כהלכתה בחודש הרחמים וימים נוראים, סיים פעמיים כפ"ר¹ בימי־החג, ובחול המועד – שנים מקרא ואחד תרגום; צלו לא נפגם לנוגה הלבנה בליל הושענא־רבא – ומובטח לו שישלים שנתו בעזרת השם. גגותיו טויחו לפני החגים. פרנסתו מזומנה לו בפתח אהלו, למחרת טרם יצא מבית־התפילה – כבר הומה חצרו מתגרים ולקוחות. הוא אינו כרוכלים שבנפשם יביאו לחמם ממרחק עשרות פרסאות בכפרי־נכר.

“מועדים לשמחה!” קידם מולא־עזרא המלמד בדרכו על הסף. “חגים וזמנים לששון” ענה מולא־אלעזר בקימה והוסיף: “בגלל טרדות המועד לא עיינתי בפרשת האזינו וזאת הברכה עד היום”.

“יהי חלקי עמכם” ענה מולא־עזרא וישב מיד כדי שלא להטריח תלמיד־חכם יותר מדי וברך ‘עצי־בשמים’ על הדס ושושנים ועשבי־בשמים, על נענע וריחן התקועים זרים זרים בעציצי־בדולח ו’הנותן ריח טוב' על תפוחים, חבושים ואתרוג הערוכים בצלחות בטס והגישם לבעל הבית. שניהם נשקו ראשי־אצבעותיהם לשם הכבוד וזיכו איש את עמיתו בברכות ואמן ומולא־אלעזר הוסיף לכבד את אורחו בברכת ‘שהכל’ על יי"ש ו’העץ' ו’האדמה' על מגדים, ותוך כך שקלו וטרו על שירת האזינו ופטירת משה רבנו ולפרקים זלגו עיניהם דמעות על קשי הגזירה: “רב לך!” ולימדו קל וחומר על גופם: “אם רעיא מהימנא כך – אנחנו מה, רימה ותולעה…”

כטוב לבם בתורה ומצוה פתח מולא־עזרא המלמד ואמר: “באתי לקיים שליחות מצוה, אם יעזור השם, לחדש שותפות ישכר וזבולון, דהיינו יהודה, בן פורת יוסף שחונן בתושיה רבה עם בבא כאן שהוא תמים־דרך ואוהב מצוות מעשיות. העמקתי בפרשה זו ומצאתי שהיתה כוונה גדולה ליעקב אבינו עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן: התורה נמשלה למים שנאמר: ‘כל הצמא לכו למים’, והמים בהשקותם אדמה תחוחה יצמיחוה יבולי־ברכה, אולם עלולים לאבוד לריק חלילה בעברם בעד משפך שעשוי מתכת, על כן כתוב על נחלת זבולון ‘לחוף ימים ישכון’ – רמז לשותפות עם ישכר כדי לספוג לחלוחית של תורה ויתקיים בו הפסוק: ‘היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה’, ואין לחם אלא תורה שנאמר: ‘לכו לחמו בלחמי’. זבולון עושה שליחות קודש לקיים נפש ישכר, הרובץ בין המשפתיים – בין בתי־מדרשות ובתי־כנסיות וזכותו תגן על אחיו ותצילהו ממשברי־ים ועליהם נאמר הפסוק: ‘מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד’.”

מולא־אלעזר הכיר מכבר את בבא־כאן בכורו שנשמתו מספירת העשיה, אך שיחר פני־השם וקיוה שתגבר ספירת האצילות בהיות בבא כאן בר־מצוה. הלה בכה עם אמו והוכיח צדקתו מן החומש: “ב שוא ב, ר שתים נקודות: בראשית; נקודה שית – בראשית; ב קמץ־ב, ר – ברא; א שוא סגול, ל־חולם ל – אלהים, נקודה הים – אלהים; את רואה, אמא, אפשר לצרף אותיות ונקודות ולקרוא מקרא, ואיך יתּכּן לראות מלה ולזכור את שלא כתובה!…”

מולא־אלעזר גזר תענית על בני־ביתו, צם גם יהודה שטרם מלאו לו עשר שנים, וכתום תפילת ערבית הביא כלפי ובו שני פתקים ואמר ברטט: “בבא כאן בני, כון לבך לשמים כי גורל־קודש זה יחרוץ משפטך לכל ימי־חייך…”

בבא כאן השתאה על צער אביו וחרדתו הרבה, הוא השתחרר מן ‘הכותאב’ (תלמוד תורה) ושרביט המלמד, צעד בחוצות קוממיות, התפאר על חבריו שהוא בא בסוד אנשים גדולים וחיקה את הליכותיהם.

חכם לוי איקלע לכפרם, והתאכסן במעון מולא־אלעזר שהיה מוקיר חכמי־ירושלים ונושא ונותן עמם בלשון־הקודש ומזרז את בניו להטות אוזן קשבת, כי שיחת תלמידי־חכמים תורה היא. יהודה שתה בצמא דבריהם וצירף מתוך חומש מלים ושאל: “וראה כבודכם את ארץ המוריה, מערת המכפלה וקרית ארבע היא חברון?” מענה חכם לוי היה עמוק וממושך שנשנה בו רבות ‘הישמעאלים אוי לנו’ וספק אם יהודה ירד לעומקו, אך בבא כאן געה פתאום בבכי. האורח הפסיקו ושאלו: “למה תבכּה, בני?” והעביר ימינו על ראשו וברכו: “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה” והסתכל בתוי־כפיו והוסיף: “ישתבח שמו חוננך בשתים מעלות טובות: תום וגבורה, מניצוצות נשמות נח ועשהאל בן צרויה, זכותם תגן עלינו אמן, ועתיד אתה לעלות לארץ הקדושה בעזרת בשם ותקים שם בן תלמיד חכם שיקנאו בו כל בני־דורו”. תנחומי חכם לוי רעפו על לב בבא כאן כטל תחיה, אם כי לא הבין מאומה. הוא נשק בחרדת קודש את היד המלטפת ומרחפת על ראשו לסירוגין ולבו מלא הודיה, אך בהיבצר ממנו להגות רחשי־לבו פתח את החומש וקרא בדמעות: “ואלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה…”

היה שלהי־טבת, ליל־סגרירי אפל, סופות התדפקו על הדלת לקרעה, אך שתים ‘הללות’² דלקו כבליל־מועד וחכם לוי ישב על השטיח החם לפני האח הבוערת והאזין לקריאת בבא כאן עד תום הפרשה ולפרקים תיקן לו בנחת את הגרנת אותיות א, ה, ח, ע, והבטיחו ללמדו טעמים בעזרת השם מדי יום ביומו, בלי נדר, כל זמן שהותו – וקיים דברו בשלושת ירחי־החורף שעשה שם.

מקץ שנתים־שלוש נפטרו מולא־אלעזר ואם בבא כאן בעין־הרע, במיתה משונה, בשכבם על ערשותם, תחת מפולת הכותל שגנבים חותרים מצאו קברם תחת אשיותיו, כי מאז התאכסן במעונם חכם לוי, בגימטריה א’ל’י’ה' ה’נ’ב’י’א' זכותו תגן עלינו אמן, נפתחו להם שערי־פרנסה וברכה ועקרת הבית נפקדה בבן זכר שלישי, יוסף, אחרי שתים־עשרה שנות עמידה, ובבא כאן שנמנה עם עמי־הארצות הגה בטעמי־תורה כפצות זמיר ברון. בבא כאן ראה עין בעין את ההשגחה הפרטית בגורל־קודש שלפני חמש שנים. “אלמלא הנס ההוא”, הרהר, שהיה ‘טרם מכה ציץ־רפואה פרח’ – היינו עתה באזלת־יד שלושה יתומים פעוטים, כמוני כיהודה בן החמש־עשרה שהוא בבחינת תינוק כיוסף בעניני־ממונות, ואיזה פריץ היה ממנה עצמו אפוטרופוס עלינו, ביחוד במלחמת גוג ומגוג זו שהרשות משובשת ‘ואיש זרוע – לו הארץ…’ הוא התחזק ופרש כנפיו על אחיו כאב וכאם יחדיו, הזדרז במצוה לקיים צוואת אביו המרוחם ושלח את יהודה לשיראז ללמוד הלכות שחיטה וניקור, המון רחמיו התגלגלו על יוסף שטרם מלאו לו שלוש, וכאשר הכביד עליו אכפו ללמדו דרך־ארץ בכה במסתרים שנעדרת אם רחמניה להגן עליו ולהמתיק את הדין וללטפו בחשאי. הוא הגיע לפרקו באותה שנה שנפטרו הוריו, נפשו נכספה לקיים ‘פרו ורבו’ ולהסיר בשמחת מצוה חרב ס"מ הרשע המתהפכת בבית אבלים שנים־עשר ירחים, אולם השתרגו עליו טרדות משא־ומתן, טיפול באחיו, והתקשה בבחירת בת־זוג. תוך כך חלפו כשנתיים, יוסף נכנס ל’כותאב', יהודה חזר כישות שחורה על שפמו, פיאותיו ארכו עד הלחי ומוכתר בתואר ‘שוחט ובודק’ ועזר במרץ במרכולת שהתפתחה פי שבעה מאז מות אביהם. דומה שכל הרוכלים שמצאו מקלט בצל קורתם משום אנדרלמוסיה ושיבושי־דרכים וכל התגרים שירדו מנכסיהם מילאו את ידי בבא כאן לערוב סחרם.

בבא כאן מובטח היה שגם עיני־העדה לא ימנעו ממנו את בתם – אלמלא נפלה כל כך במידת חסידות ואמונה ושקידה להגות את האותיות הקדושות כנתינתן מסיני. ידידיו יעצוהו: “מולא־בבא כאן, אנו מוקירים כבודכך, הזנח לעלע ולחלח כבני־קדר, הטוב אתה מכל תלמידי־חכמים הקוראים כאחד האדם?” או: “חדל מחזן, למה תהיה לשנינה בפי כל…?”

ברי היה לבבא כאן שהמלעיזים בו והמקנאים לכבודו כביכול – שנאת חנם מדברת מתוך גרונם, כי מי כמוהו ראוי לעבור לפני התיבה במנחה, ערבית וסליחות בעודו רווק ואחרי הנשואים לחזן גם שחרית ומוסף, אם יעזור השם, ומה מעלה גדולה יש ממידת הבטחון, שנאמר: "הבוטח בה' חסד יסובבנו'… גדשה סאת עלבונו באחד הבקרים, בצאתו מבית־התפילה שחוח מצום, עיניו עששות מבכי ולבו סמוך ובטוח שתחנוניו הרסו כל המחיצות ועלו עד כסא־הכבוד ומלותיו המזהירות כזוהר הרקיע נשבצו בכתר מלכות… – והנה פרחחים יחקוהו: “עעשה למעען יצחחק ויעעקב…” ובהגיעו מלא־חימה הביתה קידמו יהודה בהתרסה: “האם עוללת כבודך לעפר כל זמן העדרי?”

“מה פשעי?” תמה בבא כאן…

“הפכת התפילה לתיפלה”, הקניטו יהודה. “איש לא שמע מלבד ח–ע–ח–ע שבדית מלבך, הנערים התפתלו מצחוק והקשישים כבשו פניהם בקרקע שכך עלתה ל’סליחות', ממש חילול השם להפוך פיוטי־יה נשגבים לנלעגים כל כך”.

בבא כאן דחה הסתת היצר הרע: “רמוס כתולעת נתעבה כפוי־טובה זה שטיפחתו וריביתו בדמך זה שנתים. זו תורה וזו שכרה?” – ונסגר בקיטונו באמתלת תשישות ושפך את שיחו בתהילות השם.

“אחא” – פנה ליהודה בשובם מתפילת ערבית – “איני רוצה לנטור לך על עלבוני, די לנו בצרות הגלות ושנאת־חנם של בני־ברית, הקדוש־ברוך־הוא ימחול לנו על שגגותינו וזדונותינו”.

“ידעתי שיצאתי מגדרי כלפיך”, אמר יהודה, “כי עלבונך – עלבוני, הלא תדע שאחרי רבים להטות ויחיד ורבים הלכה כרבים, ולמה…”

“חדל מיסרני” – הפסיקו בבא כאן – “על זה רצוני לדון אתך, אלמלא רכשתי תורתי מפיו הקדוש של חכם לוי, ששקול כנגד כל תלמידי־חכמים שבפרס, – הייתי מבטל רצוני מפני רצון רבים. בזמן המקדש היו לנו אורים ותומים שהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, ובת־קול הכריזה על האמת ועל הדין, עתה הננו בגלות, אוי לנו כי חטאנו. אין אורים ואין תומים, אין בת־קול ואין רוח־הקודש, ונגשש כעיוור באפלה, נותר בידינו רק גורל־קודש שתלוי באמונה, ודיין־אמת יוכיח צדקו ואמיתו ואתה תהיה לי העד…” הוא נפנף את הפתק המוצא מקלפי שחרות עליו באותיות אשוריות “הלכה כחכם לוי ותלמידו בבא כאן” ופרש כפיו השמימה בהודיה ופסק על נפשו: “רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך”.

יהודה בלע רוקו וסנט: “זהו דרך חסיד שוטה, אברך כמוך שהגיע לפרקו מחויב להתנ…”

“דום כרשע!” – הפסיקו בבא כאן – “אדני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? ארבעים יום לפני היווצר הולד מכריזים עליו מן השמים: בת פלוני לפלוני”.

הוא השכים לילה לילה בחצות, מתכוון לשעה שכביכול בוכה על חורבן ביתו וגלות בניו ושתים דמעות גדולות נופלות אל הים הגדול, התהלך במשעולי־הגינה, הרחיב נחיריו להריח מעט מניחוחי אפרסמון זך וראשי־בשמים שזולפות רוחות גן־עדן לקראת פעמי־השכינה שבאה להיכל רחל אמנו עליה השלום לפייסה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום השם ושבו מארץ אויב”. באותה שעה בכה ושינן שבע פעמים: “שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”.

ערב יום הכיפורים. הוא היה תשוש מצומות של חודש רחמים ועשרת ימי־תשובה, אך התגבר כארי וקם בשמחה עצומה לאמירת סליחות, התרת נדרים ועשיית כפרה עם עלות השחר, שעת הרחמים, אולם בעברו פעם־פעמיים בין ערוגות הורדים ירדה עליו עצבות גדולה לשקיעת הלבנה הפגומה שדמתה לחיי־ישראל בגלות. הוא געה מר, בשננו כדרכו, ‘אשא עיני’ וכמעט התעטפה עליו נפשו והתיחדה עם השכינה. לפתע הידדה בת קול ממרום: “לך אל מולא־עזרע המלמד!”…

נבהל עלה אל הגג – ואין איש, בדק בירכתי־החצר, בגינה ובצל כל אילן – לשוא! נכנס – יהודה נחר על ערשו ויוסף מוטל על שמאלו וימינו חיבקה את הכסת. הוא הצמיד שפתיו חרש למצחו הבהיר ויצא על בהונות רגליו ונאנח: “המסכן, חולם צואר אמא”. מעט־מעט נתישבה עליו דעתו והסיק: “מן השמים מינו את המלמד לשליח־מצוה לנקוב לי בת זוגי, כאשר הנחני למישרים ברוח הקודש לפני שבע שנים! כנערה כלבנה עד י”ד ראויות לברכה…"

מוצאי יום אדיר. לאט לאט, עקב בצד אגודל יצאו בני העדה מבית־התפילה נקיי־כפיים וברי־לבב וברכו איש את רעהו: “תעניתכם ותשובתכם מקובלות” – “מקובלות לאלהים גם שלכם, תזכו לשנים רבות וטובות” – ומיד תקעו יתדות סוכה להסמיך מצות ‘תשבו בסוכות’ ל’ועניתם את נפשותיכם'.

מולא־עזרא הקביל פני תלמידו בצהלה, ודבורה הגישה עסיס־אבטיח מהול ורדינון, סגולה לצום וחיזוק הלב, ו’קליון' (נרגילה) ומגדים. כתום הברכות על ריחות טובים ופרי העץ ופרי האדמה פתח בעל הבית ואמר: “ברוך השם, כנפי־שלום היו פרושות על הקהל הקדוש ביום אדיר זה, הכל שפכו שיחם בלב נשבר ונדכה ודמעות זלגו כמים, יהי רצון שתתקבלנה תפילותינו ברצון ונזכה לגאולה קרובה אמן”.

“אוי לנו!” נאנחה אם דבורה בירכתי־החדר, בבחשה בפרור. “אילו עלתה אנחת תינוק יהודי לכסא הכבוד – מיד היינו נגאלים, אך הקליפה חוצצת בעד זעקותינו, אולי חכמי ירושלים עיר הקודש יפרצו פעם את המחיצה העבה שבין אבינו שבשמים ובניו ובזכותם ניוושע גם אנו החטאים”.

“אנו החטאים” – חזר אחריה מולא־עזרא – “ונבצר גם מן האבות הקדושים להחיש את גאולתנו, אם לא נשוב בתשובה שלמה, שנאמר: אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד היו נגאלים. הושוותה גאולה לשבת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח – שבתו מתחללת; אם נשוב מן הגלויות לארץ הקדושה ונעבדה ונשמרה – אז ניגאל. הדא הוא דכתיב: אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות: שבת שבת בגימטריה גאולה במספר קטן, דהיינו ח”י, כי בגלות הננו ברשות אל נכר וקרואים מתים. שלושה בחייהם קרואים מתים: רשע, עני ומי שאין לו בנים, ואנו בבחינת שלושתם בגלות, א: כרשע נקשה ערפנו ולא נשוב לצור מחצבתנו זה למעלה מאלף שמונה מאות וחמישים שנה; ב: עניים אנו ואביונים בגלות כי כל קניננו ובנינו לא לו הם; ג: עקרים או שלא הולדנו בן שיעלה ויירש נחלתנו שנהפכה לזרים. ‘כהלכתן’ – כיציאת מצרים שנאמר: ‘יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים', אם נעלה בנערינו ובזקנינו ונצפה למשיח צדקנו – הוא יופיע בעזרת השם בהדרת קודש כשבת מלכתא לטורחים לה, ומי שלא יזכה ליהנות בחייו מאור הגאולה – יש לו פתחון פה לענות “כן” בלב סמוך ובטוח למלאכי־חבלה השואלים הציפית לישועה?" ואם נגשש באפלת גלות כאשר עשו אבותינו עד כה, הרי כל תשובותינו, תפילותינו וצדקותינו, אין בכוחן לבטל את גזירת הגלות, אך ימתיקוה ויוסיפו לנו כוח לשאתה כצמר רטוב על לב הנשרף. שנאמר: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה – רק את רעתה, וגופה קיימת…"

“היתכן, מולא, שכל בני־ישראל יזנחו את קנינם ובנינם של דורות רבים ויעלו לארץ לא נודעה?” – שאל בבא כאן – ומה יהיה על ריבוא ריבואות דלים שאין פת מחר בסלם?"

“בני” – ענה מולא־עזרא באנחה – “תשובת נביא נאמן קיימת לאלף דור ‘כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה לוּ חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם’. היכן ריבואתיים יהודי ג’ערום וקנינם ובנינם? היכן קהילת לאר וחכמיה, המון יהודי דרב וגביריה ותגרי סרווסתן? מניתי לך רק הקהילות שהיו סמוכות לכפרנו ועמדו על תלן אך לפני מנין שנים, והיכן מאות אלפי יהודים בכל רחבי פרס אך לפני שני דורות? על תשעים ידות נגזרו כליה ואבדון, ההדיוטות והפסולת המירו דתם ונכרתו, ושארית הפליטה נס באישון לילה למלונות אחרים, בתיתו את בגדו האחרון שלמונים לאדונים חדשים. רק אחד מעיר ושנים ממשפחה קיבלו עליהם יסורי ארץ־ישראל, שהם כטיפה מן הים לעומת נחשולי־גלות זדוניים”. הוא הניח את הקליון וספק כפיו: “אוי לי העצבתיך, בני, זקן אני ושכול, מאחד־עשר בנים שרדה רק דבורה, תארין ימים כעפרם, ויבעיתני חיבוט הקבר שבארץ הטומאה, אולם אתם צעירים ובכם יקויים הפסוק: ‘מזרה ישראל יקבצנו’ ותזכו ליאור באור פני־השכינה בבית הבחירה בעזרת השם”.

“שאלה לי אל כבודכם, מולא” – שאל בבא כאן בעינים מושפלות – “החייב יהודי לשאת אשה ולהוליד בנים בגלות ארורה זו האוכלת אותנו בכל פה?”

“בני, מפי הגבורה צווינו: ‘פרו ורבו’ וירמיהו הנביא עליו השלום כתב באגרתו לגולי־בבל: קחו נשים והולידו בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו'. ואתה, בני, ברוך השם, הנך כבר בן עשרים ועליך לקיים המצוה טרם תחול על ראש אויבך הקללה: ‘תפחנה עצמותיו’. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתצלח דרכך ונשמח בשמחתך בחג הסוכות הבא עלינו לטובה”.

בבא כאן לא נתן תנומה לעיניו ומנה מעלות וחסרונות של עשר אחת־עשרה נערות ‘המחנה’ שמלאו להן עשר עד ארבע־עשרה שנה, ביניהן התגנבה גם דבורה בלי משים ומצא: למי רגל שעירה, למי אף שרוע, למי עיני ינשוף, למי חטי־דובה, למי שפה כושית ולמי כרס נפוחה, למי פסול משפחה ומי פתיה, מי ננסית ומי תורן, דבורה שאינה כעורה ואינה נאה – זקנה וחיוורת מחמת העוני, או מיגון נעוריה שהחמיצו, החיוורון אמנם מוסיף לה לוית חן אמהי. א־מ־ה־י – לעזאזל, ההשתגעתי? זקנה זו? הוא ניתר לאה מיצועו ועיניו מלופלפות, התחזק, נטל ידיו ותיקן חצות, וכעלות השחר עתר לפני בורא העולם: “אב היתומים, אתה בוחן כליות ולב ויודע ועד שאין כוונתי למלא תאוות היצר, חס וחלילה, אלא לעשות רצוני כרצונך ולקיים מצות תורתך הקדושה; חנני, אדון הרחמים והסליחות, ואל תכשילני בבת־זוג שאינה הגונה לי, או גלגולית, חס וחלילה, כבת־שבע לאוריה, עשה למען הורי הצדיקים שמיתתם בסקילה וחנק היתה כפרתם והנחני למישרים, אמן…”

בצאתו מבית התפילה הושיב את יוסף על ברכיו, ליטפו והקריאו קריאת שמע בנשיקת ציציות והגיש לו קלפי שבה פתקים כמנין שבטי־יה ואמר לו בעצימת־עינים: “שלח ימינך ובלול את הפתקים ותן לי אחד מהם…”

“קח את הכל” – הגיש לו יוסף את הצלחת בנדיבות־לב.

“אסור, אחי” – השפיל בבא כאן קולו בערבבו הפתקים בלב נוקף – “עשה כך ותן לי אחד…”

“הלא אתה עושה – קח ודי!”

“האינך שומע דברי?” – נזף בו בבא כאן – “זהו גורל־קודש ואתה צריך לתת לי, התכוון לבך לשמים ותן לי כאשר צויתיך”.

יוסף ערבב את הפתקים ובחר שנים הבולטים ביותר והגיש לאחיו.

“טפש, אמרתי לך ערבב יפה וקח אחת בעצימת עינים, ואתה בוחר שנים!”

“אני לא יודע ודי. קח את הכל!” – יוסף השמיט את הצלחת וגעה בבכי.

בבא כאן הגביה את הקלפי על ראשו, שפתיו דובבו תחינה והפכו לפניו – ומן השמים זרקו לרגליו: “דבורה…”

הוא נד ללצים שחמדו לצון על דרך בחירתו את בת זוגו, אך התעצב על יהודה אחיו התלמיד־חכם שנוהר גם הוא אחרי עמי־הארצות, מתריס כלפיו: “חסיד שוטה” ומלגלג על אמונתו וצחות ניבו. נחמתו היתה דבורה שמילאה כל מאוייו באהבה, אם כי לפרקים הצדיקה את יהודה: “אחיך הוא ודורש טובתך”. היא שמרה מוסר אביה אשר נשק הינומתה כלפי מצחה בליל כלולותיה ואמר לה בדמעות: “בתי, אנו נפרדים הלילה עולמית, על כן שמרי כצוואה דברי. תורתנו הקדושה חייבה את בני־ישראל בתרי”ג מצוות ואתכן – רק בשלוש: נידה, חלה והדלקת הנר, אולם הרכיבה לראשכן אלוף, שנאמר: “והוא ימשול בך”. קיימי, בתי, פי יחיד ומיוחד באהבה, יחיד זהו הבורא יתעלה במרום, ומיוחד – בן זוגך בארץ, ו"גדול העושה מאהבה מהעושה מיראה"… הוא נשק את בבא כאן ואמר לו: “ראה, בני, הפקדתי בידך מאור עיני ותוחלת חיי, כל אשר חנני השם בימי־חלדי, אלמלא היתה דבורה בתי מניתי לך רוב מעלותיה, אך עתה אקצר: הקדוש־ברוך־הוא הזמין לך פנינה יקרה בזכות הוריך, נשמתם עדן, היא תכניס למחשכי־מעונכם אורה וצניעות בת ישראל, אצילות נשמה וטוהר לב. חז”ל אמרו: ‘כבד את אשתך יותר מגופך’. אני מבטיחך, בני, שהיא ראויה לכך. דע את ערכה…"

ירחים מספר אחרי חתונתם בישרום הנכרים מפי ‘רוזנאמה’ (עתון): “הנה גם אתה הייתם לעם וכתום המלחמה תשובו לארצכם פלסתינה ורוטשילד ימלוך עליכם”. יש והמבשרים העמידו פני ידידים, בתקוותם לתגמול בעת יטשו הגאולים את מטלטליהם ונכסיהם, ויש קצרי־אפיים שהיו עוינים את היהודים שבעתיים שעודם מחזיקים בכל אשר להם ואינם חושבים על היציאה כלל וכלל וסנטו: “דם מי תמצצו בפלסתינה השוממה בין שם מושלמים תמימים?”

בינתים פרצה מגפה. חדלו עוברי־ארחות ויהודים הפקידו הכל ביד שומר ישראל ונתכנסו לביתו ולא פסק פיהם מתורה יומם ולילה שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה.

יוסף ושני יתומים היו קרבן העדה. מולא־עזרא ניחם את האבלים והסיק מחלום דניאל בפרק ‘בשנה חדה’ “שהמלחמה קודמת לחבלו של משיח” וטפח על מצחו: “אוי לנו, מי יחיה ומי ימות”.

יהודה סתר את הנחתו: “המגפות פורצות בעקב כל מלחמה בדרך הטבע. הרוחות החולפות על פני חללי־חרב הופכות לקטב מרירי לאנשים שתש כוחם מחוסר־כל בשנות המלחמה”.

“חז”ל נתנו להם סימנים" – אמר מולא־עזרא – “בדור שבאות עליו צרות כנהר – חכה לו”.

“הם אמת ודבריהם אמת” – הסכים יהודה – “גאולתנו לא תבוא ואנו מסיבים לשולחן מלא כל טוב, אלא בשעה שבאה אנדרלמוסיה לעולם וכל פנים הפכו לירקון, אולם זו חלפה כבר ומי שנכתב בספר החיים יוותר אחרי המגפה ופטפוטי הגויים הם הבל הבלים, שהרי חלפו כבר כשנה ומחצה מאז השמועה על ‘ההכרזה’ ואנו לא נתבשרנו לא מן השמים ולא מחכמי־ירושלים”.

“אני לא אתמהמה עוד, בלי נדר” – אמר בבא כאן – “נפשי נכספת לקדם את פני הגואל בירושלים, אם יעזור השם, ככתוב: הזריזים מקדימים במצוה”.

יהודה ענהו בשנינות: “שאלו את הגמל: למה תשתין לאחור? – מה בי דומה לטור? – ענה. רמ”ח אבריך הם יוצאי דופן. מעלה אחת היתה לך – שמירה על ירושת אבות, כפרעה שהיתה לו מצוה אחת: סריקת זקנו – חרטומיו פיתוהו: ‘הכמוך כבני־תמותה? תלה אבן יקרה בכל נימה ונימה’ – כך תאמר לשרוף הון שלא יגעת בו ולנוד לרוח".

“אני מוחל על עלבוני” – אמר בבא כאן – אבל לירושלים עיר הקודש אתה קורא רוח? תישרף לשוני, ירבעם בן נבט! אלישע, אחר!"

“כל עוד לא תקעו בשופר גדול – הכל הבל ורעות רוח!” – התריס יהודה – “אני הרביתי ללמוד ממך ויודע מה שאני מוציא מפי. שלושה ימים לפני הופעת המלך המשיח קורא אליהו הנביא על הרי־ישראל וקולו הולך מסוף העולם עד סופו: בא שלום לעולם! בא שלום לעולם!”

משפחות רבות מכרו נכסיהן ונלוו אל בבא כאן ומולא־עזרא המלמד לעלות, אך בהגיעם לקרית ש., מקום מושב השגריר הבריטי, שבו חפויי־ראש. הלה דחם בקש. לא הועילו בכייתם וכריעתם לרגליו. הוא אישר רק את בבא כאן ודבורה, שהיו צעירים וחריטם מלא זהב, והטיף למולא־עזרא: “אתה ורעיתך זקנתם, אדוני וגבירתי, בשביל הארץ השוממה ההיא הדורשת כוח נעורים ותועפות זהב. שובו למולדתכם ותנו מנוחה לעצמותיכם ותשבעו נחת מאושר בניכם העולם לבנות ‘בית לאומי’ לנכדיכם…”

שלושה ארבעה רפי־ידים ואכולי־געגועים על שארים שהתרחקו שבו והשלימו עם חרפת הגלות, אך מרביתם, כששה מנינים עם נשים וטף, קבלו עליהם יסורי־דרך והעפילו בארחות עקלקלים. הם נדדו שבעה ירחים בתחומי פרס, עיראק וסוריה, כל אשר להם איבדו, תשעה נפחו נפשם, שנים נהרגו מחץ שומרי־גבולות, שלושה נשחטו בידי ליסטים בגבולות הארץ ונקברו ללא טהרה, ועולל בן אחד־עשר ירחים נחנק בחיק הורתו במערה שבהרי־גליל, סמוך למושבה עברית. “זו היתה עקדת יצחק” – בכתה הורתו – “ובזכותו ניצלנו מג’נדרמים שבלשו עקבותינו כל הלילה”.

מולא־עזרא זכה להיות סנדק לבן דבורה מקץ ארבעה ירחים לעלותם ירושלימה. הוא היה מוטל על ערש דוי, תלאות הדרך פגעו בו לאין מרפא, אולם הוא התחזק ועיניו הדומעות קרנו מאושר. הוא חיבק את נכדו בשמאלו וימינו ליטפה הכותל ונשק אצבעותיו בדמעות גיל והודיה: “אהי כפרתכן, אבני־ירושלים, ברוך השם, הודו לה' כי טוב לעולם חסדו!” וקרא שם הנולד עזרא־ניסן על שמו בעודו בחיים ועל הניסים והנפלאות שהתרחשו להם בדרכי ציה וצלמות. הוא לא הוציא את שנתו בירושלים, קרא ‘שמע’ נשק את עזרא־ניסן ומלמל: “בידך אפקיד רוחי… מי־כ־אל שר ישר־הר ה־זי־ת…” נרדם לנצח וחיוך נחת על שפתיו…

בבא כאן התלבט שנים מספר בירושלים, התענה בלימוד כמה מלים בערבית וחיפוש פרנסה, כילה כוחו בסתתות, סבלות ובנין, ולבסוף שלח ידו במרכולת, היה סמרטוטר, ירקן, חנוני, ולא מצא די־מחיתו. בינתים זכתו דבורה בבן זכר שני ובת. מתעטף היה באדרתו ביום סגריר ומפזם תהילים בקול־בכי חרישי בירכתי־חנותו בנחלת ציון. “שלום עליכם, מולא בבא כאן” – הפסיקו חג’י כהן בהיכנסו בהשתחוויה, תוך פרישת שלום ושיחת ידידים על יסורי־פרנסה בירושלים ועל הפרעות בידי עשו וישמעאל ועל ז’בוטינסקי וגבורת החלוצים העומדים בפרץ ומקדשים שם שמים וארץ־ישראל בגופם ונפשם, טפח חג’י כהן על מצחו כזוכר נשכחות ופלט: “יש תקוה בעזרת השם!”

“ירחם השם” – בטח מולא בבא כאן באנחה.

חג’י כהן שלף מחיקו מפה והצביע על השרטוטים: “כאן נוה־צדק, כאן נוה־שלום, כאן תל־אביב, כאן גימנסיה הרצליה, כאן דרך תל־אביב יפו – פתח־תקוה וכאן… ההיית פעם בלונדון, בפאריס?”

“לא!” – ענה בבא כאן בתום – “ואיני מבין דבר בקווים ושרטוטים אלה”.

בשיראז היית, לא כן?" – מחה כפיים חג’י כהן – עשר שנות חיי בליתי בה ואתגעגע עליה כל ימי־חיי. אקוה, בלי נדר, שאתור עוד פעם את בוסתניה הריחניים ואת ‘בזר וכיל’. בקיץ קר כגן־עדן ובחורף – כמרחץ, כאן יהיה בזר וכיל, בעברית ‘מרכז מסחרי’, חטוף לך שלושה־ארבעה מגרשים ואם יחסר לך סכום־מה – אמציא לך בעזרת השם ובעוד שנה שנתים מכור רק אחד מהם ובדמיו הקם לך בזר וכיל".

מולא־בבא כאן שאל באנחת חרדה: “במה אכלכל את עוללי? – החנות לא תפרנסני ואין כוחי עמי לשוב ולעמול בפרך” – והוסיף במשנה אנחה: “הלא תראה, חג’י כהן, מה עושים בנו רשעים אלה! היתנו ליהודים להרים ראש ולהקים בזר וכיל?”

חג’י כהן טפח על מצחו ונאנח: “אוי לנו! האפיקורסות נזרקה שם בשלומי־אמוני־ישראל…” – גלל את המפה והזדקר ללכת.

“חס וחלילה, חג’י כהן” – אחז בבא כאן בשולי כפתאנו – “איככה תוציא מפיך קטרוג על עם השם!”

“מולא־בבא כאן!” – ליטף חג’י כהן ימין הלה כמפוייס – “דומה לשכוי שחרש לקריאתו. אם תאמין בשלושה־עשר העיקרים של תורתנו הקדושה – היאך תיוואש מעצת עשו וישמעאל שחברו יחדיו על ה' ועל משיחו! האם פרעה שיחרר את אבותינו מכור העבדות בחפץ לב, או ארם, פלשתים וכל עמי־קדם הקימו מלכות בית־דויד ובנו לנו בית ראשון, או המן ואחשורוש – מלכות חשמונאים ובית שני? גם צוררינו אלה כן יאבדו בעזרת השם וגואלנו יופיע בהדר גאונו – אם אנחנו נחיש בבנין ארץ־ישראל, שנאמר: ‘בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס', בראשונה בנין אחר־כך כינוס הנידחים, ואם נהיה מקטני־אמונה כאבותינו שחטאו ואינם – הם השוט ביד השם' בעוונותינו הרבים, להאריך עלינו חבלי משיח…”

מולא־בבא כאן שקע בהרהורים: “שגור היה בפי אבי, מנוחתו עדן: ‘לעולם יראה אדם את העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת – הכריע את העולם לכף זכות’; אם כן תלויה בידי הקרבת הקץ… השאיר את המפה בידי, חג’י כהן” – אמר בקול – “ואחרי תפילת־מנחה רצון ה' יקום…”

הוא סגר את הדלת בעדו, שם את המפה בכף המאזנים ובשניה – חמש מאות שלושים וארבעה ‘פאונים’ (פונטים) כבדי משקל, שריד הפליטה, ופרש כפיו למעלה ושפתיו דובבו: “רבון העולמים ואדון האדונים, הנה ההכרעה הגלויה, אך הנסתרות גלויות לפניך, אם אכשל, בלי פתחון פה, אשוך בשרי ואצדיקך: עוונותי גרמו, ומה יהא על חילול שם קדשך בהגיע השמועה לאזני יהודה כי נוה קדשך ארץ משכלת היא, חס וחלילה… עשה למען קודשך והר־המוריה, שהאב הזקן עקד בנו עליו. ואני בבטחי בחסדיך הרבים עוקד שלושת עוללי על מזבחך, ארץ קודשך…”

עזרא ניסן קפץ אל חיק אביו בהקדימו לשוב מהחנות. מולא־בבא כאן אימצו אל לבו ונשקו בעיניו ונפנף לו שתי חפיסות ממתקים שהסתיר בהן שני פתקים: ‘ארץ הקדושה’ ‘צרור זהב’ ואמר לו: “אחת בשבילך, בני, ואחת בשביל רחמן, בן הדוד חג’י כהן, בחר לך את הטוב והשניה תן לו…”

חג’י כהן נפנף ‘צרור זהב’, נשק את עזרא ניסן וברכו: “תזכה לאכסן בארמונך, במרכז המסחרי, את המלך המשיח!”

שנים קשות חלפו על בבא כאן, רבות קילל את יומו בבואו בין המצרים. דבורה יעצה לו למסור את המגרשים לנושים ולנוח. “הן לא יפשטו את עורנו כשלא זללנו ולא סבאנו משל אחרים”. ועל אבידתם ניחמנו: ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך, רק יגדלו התינוקות מעט אעבוד גם אני כאשכנזיות, והשם ירחם…"

חג’י כהן המציא מדי פעם הלואות חדשות למולא־בבא כאן והציל מגרשיו מידי הנושים בהתנצלו: “לא בשביל פרוטות טמאות אני עושה זאת כי אם בשביל ידידותנו”.

באחד הימים ביקר אצל ידידו כדרכו ותוך שיחות על קשי הזמן הציע בשפה רפה: “רצוי למכור אחד המגרשים ולהיפטר מן הצרות…”

בינתים בא ציר מאחד המוסדות והציע לבבא כאן שני מגרשים ברחוב אחד תמורת אחד המגרשים ברחוב תל־אביב–יפו או אלפיים לירה מזומנות, חג’י כהן התערב: “אחרתם אדוני, אני מכרתי את המגרש הנ”ל וחוזה המכר בכיסי".

מולא־בבא כאן חתם על החוזה כשיכור, הוא לא פילל לנס מופלא זה שמחזיר לו כפליים מהשקעתו נוסף על שני מגרשים וחשש פן לא יתרחש שנית, וחג’י כהן עמד לשטן לו מהימלך בקונו, בנזפו בו: “רק פתי יטיל גורל: ‘אם כדאי להרים את המציאה שמא אמצא טובה ממנה’…”

הוא טרם נח מהחובות הראשונים וחג’י כהן הרכיב על ראשו נושים חדשים, בנקים, אלמנות וחוזרים על הפתחים. על תשע חנויות רחבות־ידים שרק אשיותיהם הונחו בכספו נוספו קמעה קמעה קומותיים. באחד הלילות ראה בבא כאן בחלומו את אביו, מנוחתו עדן, שמנפנף ימינו מול בניניו ופוסק: “ארור הגבר אשר יבטח באדם”. בהקיצו בבוקר ידע אל מה ירמזו המלים, זה ארבע־עשרה שנה הוא רוקד לפי ניגון חלילו של חג’י כהן מבלי שאול בעצת השם. הוא שינן שבע פעמים את הפסוק שחלם, ועל פי גורל־קודש מכר שליש נכסיו והשתחרר מכל חובותיו וברך ‘הגומל’ על יד הכותל המערבי והודה להשם שקידש את שמו ואת נחלתו ותרם שם ועיני האבנים הקדושות ארבעים ושש לירות, מעשר מהכנסתו השנתית, ושלח ליהודה אחיו אשר ירד מנכסיו והפציר בו “לנער רגליו מעפר הטומאה ולהשליך על ה' יהבו כי לא יעזוב את חסידיו שנאמר: והבוטח בה' חסד יסובבנו…” אך לפני צאתו מירושלים לגור בקומה בשלישית בתל־אביב³, בכתה אם דבורה ואמרה: “הוא האומלל התאבל כל ימיו על ירושלים עיר הקודש והתענה ביסוריה מבלי ראות בשמחתה, מי יפקדנו בלכתי מכאן?” מולא־בבא כאן ודבורה קנו לה אחוזת קבר על יד מולא־עזרא בעלה, השטחו על מצבתו ובקשו ממנו מחילה “כי לא היה את נפשם להיפרד מעליו ועל ירושלים עיר הקודש, תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן – אך מאת ה' היתה זאת”, והבטיחו בלי נדר, לבקרו מדי שנה, וכדי לתת תוקף למוצא שפתותיהם שפרידתם ארעית – נמלכו וקנו גם להם שני קברים.

עברו עשרים שנה. עזרא־ניסן נשא אשה – אשכנזיה – והתחיל להתרחק מהוריו וממנהגיהם, ואף להתבייש בהם במקצת. מרחק פנימי רב הפריד עתה בין הבן המצליח ובין אביו התמים.

מולא־בבא כאן שב מבית התפילה, עקב בצד אגודל, כחסידי־עליון שקשה פרידתם ממעון קדשו, עיניו עששות מבכי, פניו זועפים וחיוורים ושפתיו דובבו חרש: “יגער ה' בך השטן, יגער ה' בך השטן…” אם עזרא־ניסן חיכתה לבעלה על המעלות, הדליקה החשמל לקראתו והקבילה פניו ב’ערב טוב' לבבי והגישה לו מיד בטס־הנחושת אבטיח מפולח, מדיף את ריחו לחלל הלילה השקט, והשפילה קולה הרותת: “כה אחרת, אבי־ניסן, השעה שמונה־וחצי, לבי נקפני כל כך, הן מתענה אתה ומדוע אינך אוכל?”

“אין רצוני לטעום עד שיושיעני דיין אמת – אם הלכה כמותי!”.

“מי יטען: הלכה לא כמותך, אבי־ניסן? אך עתה ראש חודש רחמים ואתה מזרע אהרן הכהן אתה, אוהב שלום ורודף שלום, ואסור לך לעורר קטרוג על עם השם, לולא השוגגים והמזידים שיצרם הרע גדול – למה אנחנו בגלות? אנחנו בארץ־ישראל ברוך השם, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, אך אחינו האומללים המתענים בארבע כנפות הארץ תחת יד ערלים, עליך לבקש רחמים עליהם שאלהי הסליחות יטע בלבם אהבתו ויראתו ויאמר לצרותינו: די! אמור: יגער בך השטן ופטור צומך, לפניך ארבעים ימי־תענית, סליחות וסיגופים, אם יעזור השם…”

“בני נלחם בי!” – צרח מולא־בבא כאן – “בני אשר טיפחתיו וריביתיו על ברכי תלמידי חכמים! עשרים שנה נשכתי בשרי בשיני. נשאתי חרפת עולם ויסורי־שאול לעשותו למורה, מלמד תינוקות של בית־רבן שלא חטאו, ועתה הוא, ‘אדון ניסן’ ואני ‘זקן פתי, זעום עפעפיים וטח עינים מראות נכוחה’…”

“אל תקשיח לבך על בני בחודש הרחמים” – התחננה אם עזרא־ניסן – הוא אינו בר־דעת, עושה כעצת אשתו האשכנזיה. אני ביקשתיך שבע ביום בעודו באיבו: “למדהו שכפות, נגרות, סתתות, – אם רצונך בבן יהודי תמים־דרך”. עתה הוא מורה ומתבייש להתנהג כמוך בפני שארי־אשתו".

“הכי בקשתי שיתנהג כמוני!” – זעק מולא־בבא כאן – “האם הכרחתיו בגזירת אב לגדל פיאות כבני־ישיבות, אהי כפרת אבק רגליהם, או להשכים לתיקון חצות לילה־לילה כחסידי־עליון, שאלמלא זכותם הפכנו לעפר ואפר, אם להבליט ציציותיו להידור מצוה? יחלתי שבע־עשרה שנה עד הגיעו לגיל בינה ואב לשלושה גורים ומחויב עתה לתקן את אשר קלקל בימי־נעוריו, לקיים מצות תורתנו הקדושה: ‘לא תשחית פאת זקנך’, חתימת אברהם אבינו עליו השלום והדרת פני אדם – והוא טוען בחוצפת כלבים: “פירש רש”י: ‘אין השחתה אלא בתער’, – וקהלת ז”ל אמר: ‘אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר – למה תישומם?’ ולא יאות לבן־תרבות להתכבד על חבריו באורך זקנו ויראת שמים שלו, ומיכה אמר: ‘והצנע לכת עם אלוהיך’, ויש חילול השם להתבזות על התלמידים שאינם בני־גלות…"

רק אלה, רק אלה?" – הוא צרח ופרש כפיו ביאוש “אלפי תירוצים ואמתלאות כזב הוא מרבה, כאפיקורסים בעלי־לשון, ימח שמם וזכרם, שמותר להשחית זקנו!…”

“אבי־ניסן, התאבה פעם לשמוע בקולי?” – שאלה אם־ניסן חרש – “קום אמור: יגער ה' בך השטן, וסעד לבך. הקדוש־ברוך־הוא, אהי כפרתו, ‘הפיל לראשי’ עצה טובה והיא תקום בעזרת השם. עזרא־ניסן מתפלל בבית־המדרש של הרב צבי ולומד עמו גמרא, אם תשחר פניו להעיר אזנו הקיים מצות השם וכיבוד אב־ואם, – הוא לא ישיב פניו ריקם…” היא מחתה דמעותיה והוסיפה: “אני מכירה את בני המסכן”.

צהלו פני מולא־בבא כאן לעצה המחוכמה, ריחפו על לשונו המלים, ‘אשת חיל מי ימצא’, אך כבש תהילתה בלבו פן תזוח עליה דעתה, דעת נשים קלה, הפך בה והפך בה בעת הסעודה וכתום קריאת שמע על המיטה ונמלך בדעתו וחזר בו: איכה נתעיתי בשוא! האיני מכיר את האשכנזים הללו? תלמידי הרב צבי נטולי־צורה כולם ומחולקי־פנים, בניו מצוחצחים ומבושמים כרועה־זונות, אל אנבל פי, הוא גופו מפשיל פיאותיו לאחורי אזניו…"

ב"שמונה־עשרה" של שחרית, בברכת “שמע קולנו” התכווין לבו לאבינו שבשמים והתחטא לפניו: “רבון העולמים ואדון האדונים, אתה יודע־ועד שבכל ספקותי בטחתי בשם קודשך אתה חרצת משפטי כטוב בעיניך בחסדיך הרבים והבאתני עד הלום, קנא־נא לשם קודשך, אב הרחמן, והוכיח צדקך ואמיתך; ידע עזרא־ניסן בני שאיני מתגולל עליו 'כזקן פתי, אני איני נוקט בלבי עליו, ואתה מחל לו ברחמיך הרבים מוצא פיו ואיוולתו והוצא משפטך לאור למען קידוש שמך…”

עזרא־ניסן ענה לו בשנינות: “אבא, הבה נפיל גורל אם עתה יום, או לילה או פרי זה שבידך תפוח, או לימון?…”

נסתמו טענות מולא־בבא כאן ורטן: “העל כן טיפחתיך וריביתיך כי תהתל בי?”

“חלילה, אבא!” – הצטדק עזרא־ניסן “אני רק מדגים את דבריך”.

“אני לא אביך!” – צרח מולא־בבא כאן – “ובני בכורי אבד לי…”

“סבתא, את יודעת?” – שאל יואב, ילד בן חמש, בשבתו על ברכי־דבורה, “אבא לקח היום את המיטה שלנו לחדר שלו, בחדר שלנו יגורו מעפילים”.

“מה זה מעפילים, נשמתי?” שאלה אם עזרא־ניסן, בנשקה פי נכדה.

“את לא יודעת מה זה מעפילים? – מעפילים זה גיבורים, גיבורי־ישראל שעוזבים את אבא ואת אמא ואת הבית שלהם. את יודעת למה? – מפני שהם בגלות, את יודעת מה זה גלות?”

“כן, בובתי” – היא נשקה את עיניו – “אתה אינך יודע, אני יודעת היטב”. היא פנתה אל אמה ששכבה מצוננה בערש: “הוא שואל אם אני יודעת את הגלות”…

“נפשי כפרתו” – ענתה אֵם דבורה – “מה בני יודע, אחלי שלא ידע לעולם מה זה גלות, יגדל חָסוי בצל כנפי השכינה מאה ועשרים שנה!”

“אני יודע! אני יודע!” – הכריז יואב – “שם יש הרבה גויים, ארץ שלהם כמו שארץ־ישראל שלנו והמעפילים אז רוצים להיות בארץ־ישראל ואז לעבוד ולעשות הרבה מושבות והרבה פרדסים כמו פתח־תקוה, את יודעת איפה פתח־תקוה?”

“לא, אור עיני, אני יודעת את ירושלים עיר הקודש, חברון, צפת, טבריה ותל־א…”

“לא! לא! פתח־תקוה! אז אף לא ראית שם?” – הפסיקה יואב – “אז אני ראיתי שם, יש הכל, פרדסים כרמים, חלב, ביצים, ירקות, הכל, הכל. אפילו פרחים יש שם יותר, אם הם לא יביאו יום יום כל הדברים הטובים – אז לא יהיה בתל־אביב כלום כלום, הלא כאן אין אדמה לזריעה ומקום ללולים ורפתים, אין כלום רק חנויות וחנויות”… יואב השתתק רגע והחל מחדש: “אז המעפילים הולכים ברגל דרך רחוק! רחוק! ולא אוכלים ולא שותים ולא ישנים בלילות גם, את יודעת למה?” הוא השפיל את קולו: “מ־פני ש־ה־שוטרים ה־רשעים, הלא הם הגויים, גם לא רוצים שיבואו, ואז הם הולכים בחושך, לאט־לאט כל ה־לי־לה, וביום מתחבאים בשביל לבוא לארץ־ישראל”…

מולא בבא־כאן ישב על הגזוזטרה בשמש טבת הנוטה ימה ופיזם תהילים, מחה עיניו הזולגות לסיפורי נכדו ושאלו: “מי סיפר לך כל אלה?”

“רחל” – ענה יואב – “היא בעצמה ראתה אותם ומחר הם יבואו אלינו”…

“מי זאת רחל?” – שאל מולא בבא־כאן בפיזור נפש.

“הגננת” – מילאה אחריו אם עזרא־ניסן – חברת פנינה כלתנו, הלא היא בקרתנו רבות יחד אתה"…

“מעפילים… מעפילים…” השתקע מולא בבא־כאן בהרהורים; יש בפרשת ‘שלח’ “ויעפילו לעלות”. הוא נאנח על עינוייו הרבים בארץ הטומאה ושקידתו הרבה במסתרים להבין פרק אחד בתורה והעלה חרס בידו, והנה ברוך ה' השיג שלימות גדולה באויר ארץ־ישראל המַחכּים על ידי נכדו זה שמדבר עברית, והוא מבין עתה את טעם הפסוק: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”…

הוא נתן אצבעו בידי יואב ולקחו עמו לתפילת מנחה, נתרכך לבו ולמד קל־וחומר, ככתוב: “‘מצוה גוררת מצוה’ וישיבת ארץ הקדושה, על אחת כמה וכמה שתשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על אביהם שבשמים”.

א. חלומות

בעודו באיבו, נקרא “היורש” לאביו, מולא־אליה הדיין בשם מושקו, בהגיעו לגיל עשר הלאָה את המלמד בקושיותיו והלה התאונן באזני הדיין: “אין מוראי על משה, ובלי מורא – אין תורה”.

הדיין שקד עם בנו שתיים שלוש שנים, אך קודם שהגיע לבר־מצווה, חזרה פרשת הקושיות שהוא דחן בקש עד שהודה בקוצר דעתו: “בני, רק חכמי־ירושלים הלומדים גמרא יכולים לענות על קושיותיך”.

“אתה לא למדת גמרא, אבא?”

“מי ילמד גמרא בכפר נידח זה, בני? אחלי, ידענו ‘שולחן ערוך’ על בוריו – ומצא לנו!”

“אני רוצה ללמוד גמרא, אבא!” – התחטא ‘היורש’ לפני אביו.

“כמעט אין לומדי־גמרא בכל פרס, בני. הגלות השפילה דעתנו ואין אנו מספיקים אפילו לכווין לבנו בקריאת ‘שמע’”.

“אבא, האם חכמי ירושלים יוגבים ורועים באבות הקדושים?”

“הם טהורים וקדושים, בני; בודאי לא יעסקו בפרקמטיה שמביאה לידי־אונאה, אבק גזל ושבועת שוא”.

“אבא, למה לא נעלה לירושלים גם אנחנו, כחכמי־ירושלים?”

הדיין נשך שפתו וסיים את השיחה:

“כתוב: ‘בעתה אחישנה’. שעת מנחה, בני, הבה נחושה ונהיה מן הראשונים”.

זו לא פעם ראשונה שמושקו מסב את השיחה על ירושלים, לפעמים גם בשינה דובבות שפתותיו משפטים שלמים מתוך האגדות על ירושלים, שמילא כרסו מהן, או מסַפר חלומות משונים בעיניים קורנות: “אבא, היה לנו בוסתן נהדר בירושלים; כל כך נפלא היה, תעיתי בסבכיו ימים רבים, טיפסתי על הרים גבוהים. מעדתי אל תוך בריכת מים חיים שצפו עליהם תפּוחים כל כך גדולים, אבא, שלא יכולתי להחזיקם, ושושנים גדולות זהרו על פיטמתם… ופתאום הקיצותי. חבל…”

הדיין פתר: “במהרה בימינו יופיע משיח צדקנו ויקבץ נדחינו, וירושלים עיר הקודש תובב”א תצמיח גלוסקאות וכלי מילת…"

“היורש” היה שוקד בתורה ללא הפוגה עד פנות היום. בשובו מ"מנחה גדולה" לקח מעדר ואֵת והפך את הגינה כמוסטפה הגנן, להבדיל, עד שמרים חטפתם מידו וניגבה מצחו מפלגי־זיעה והחליפה מלבושיו, בקללה את יומה, פן יצטנן. לא נתנה לבה לייסרו על משובותיו, בהיותו בן זקונים לה, שריד יחיד אחרי מות תשעת אחיו.

הדיין ורעיתו נמלכו להשיא את מושקו, אם כי טרם מלאו שש־עשרה – אולי יירגע בעול־המשפחה. בעוד הם מפיסים את דעתו ומעבירים לעיניו בנות עיני־העדה – נסתלק הדיין בדמי ימיו.

הוא חש במעיו והקיא דם. בהתגלגל דמעה על לחיו ובמלמלו: ש־ש־מ־מ־ע"…הפסיק לבקש מחילת הקהל ולשנוק אצבעות מרים.

ב"מחנה"¹ תלו את מות הדיין במושקו. כמעט חייבוהו בשפיכות דמים והתריסו כלפיו: “קשיות ערפּך מוגגה את לב אביך לדם…”

אנשי־אמונה סייעו להם: "העוון גורם – אף על פי שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה; על אחת כמה וכמה אריכות החיים. נתייתמת בעוונות הרבים, תפארת ראשך שוכנת בעפר – מעתה עליך להיות שפל־ברך ולחדול מהזיות־שווא ולא להעמיק בתורה כל כך. מי גדול לנו משלמה המלך שנטרפה עליו דעתו, רחמנא ליצלן, מרוב הגיון.

מרים מטה מאבל ויגון, אמרו נואש לחייה וקראו באזניה וידוי עם דמדומי־השקיעה. היא פקחה עיניים תוהות על מושקו הניצב מרגלותיה ובוכה ושקעה בדמדומים. בחצות הלילה נלפתה, קרעה עיניה שוב ומלמלה: “מו־ש־קו ית־ח־תן…”

מושקו הזדקר ממשכבו, הצמיד שפתו אל מצחה הצונן וגעה בבכי: “אמי, אמא! אני מתחייב בפני כסא־הכבוד וחיי־אבי, מנוחתו עדן, לקיים רצונך, בעזרת השם יתברך. אך התחזקי, רחמי עלי, א־מ־א…”

“היחליף כושי עורו?” ריננו אחרי מושקו במחנה. “הוא גרם למות אביו ועתה ימית הורתו…” כי אך התהלכה מרים על משענתה – התגלע המדון. היא נשאה נפשה לבנות עיני־העדה, לפחות בת טובים, והוא חשקה נפשו ברבקה היתומה־הנכריה דווקא, בת מאומצת ללאה הגלמודה, שהיא גופה חוסה בהכנסת אורחים ומתפרנסת מצדקה.

“רבקה”, – חרץ בעזות – “או מוות בלעדיה!”

היא היתה בת שתים־עשרה, נאה, תמירה וחטובה. עיניה חולמות־עמוקות כצופנות בחוּבּן כל רזי־עולם, ורקותיה צחות־קורנות אבל בגדיה היו מהוהים, עקביה מבוקעים מיחפות והעניות ניוולתה מאד.

ב. התרופה

ימים נוראים. הבריות הלכו שפופים מאימת יום הדין ושקדו לעקור מלב קנאה, שנאה ותחרות, וכל מעיניהם היו: ‘קול, צום, ממון’. והנה נתגלה ב’שבת־שובה' שבני־סקי (יצחק) זנחו את ביתם ונמלטו עם נשיהם וטפּם.

זה שתים שלוש שנים ריננו אחריהם: “בני־סקי זוממים להעפיל כבני־אפרים…” אך הללו התלו ב’מוציאי־דיבה' ונראו כממשיכים עסקם.

הם היו תגרים גדולים ורב חלקם במסים וארנוניות, ובהימלטם מן המחנה – דינם כמשתמטים ממסי־המלך…

אך שמע מושקו בשורת בני־סקי – פּג לבו ונפל למשכב, זה היה תוך “ארבעים יום” אחרי הנישואים ועדיין בחופתו² מרים התגודדה בדדיה, ומעיה מתחתכים, פן היה בבנה יחידה יד מזיקים, או עין־הרע, רחמנא־ליצלן; מיד חשה ליודעי־חן ולקחה לו “שמות” (קמיע) ואספה רוק מכל המחנה להשקותו, סגולה לעין־הרע, אך הוא נשק את ה"שמות" והוסיף רוקו בכוס התה המבחיל בקצפו ואמר: “חבל על טרחתך, אמא יקרה, תרופתי היא ירושלים, כי לעולם לא אחזור על כפרי־נכרים, כאבא, מנוחתו עדן…”

מרים הלבינה כסיד, לשונה היתה בפיה כחרס ולא נשמעה לה להגות מלה. היא הכירה את קשיוּת ערפּו. מקץ שעת דומיה לגלגה מרה: האם בירושלים ירד לנו מן וּשֹליו?"

“משם אין מפלט עוד – אלא להר הזיתים…”

“הס!” נזפה בו.

“שם אעשה הכל, בעזרת השם יתברך”, הוסיף מושקו: “הלא היא ארץ זבת חלב ודבש…”

ג. אחוזת־קבר

זה עשרים ושלושה ימים שבויה האניה בין שפרירים תכולים־עמוקים. יש וחיוך סלחני נסוך על פניהם, קרני־זוהר יחממוה ביום ולבנה מכסיפתה בלילה ורסיסי־כסף משתכשכים בדפנותיה… ויש ויסתערו עליה גלים בשצף קצף.

שלהי־חשוון. שמים קודרים. סועה סוערת ודרכי־ים מתנפצים לאניה, המתנודדת כשיכור, אך לפנות ערב דממה זוממת, כוכבי־רמיה מתנוצצים ונעלמים בין עננים צחורים.

זה היה ליל־שימורים לעולים. מושקו ובני־סקי פיזמו ללא הרף “בשוב ה' את שיבת ציון”, ועדת נשים עם מרים פיללו לשמים בזכות ירושלים עיר הקודש וכותל מערבי. עד הנץ החמה, כשהתלקחו הסהר והכוכב שבראש הצריח שביפו.

אך עברה סירתם בין השוניות, התנשא נד כחיה על ארבעותיה וחבט בראשו בקצה הסירה וכמעט טיבּעה. המלחים אימצו שרירים בחרפות וטרם עלותם לחוף ניתך זרזיף ארצה והכּתּפים שציפו בנמל חטפו מעל הבא ביד ונשאו רגליהם.

מושקו ואמו נתלו בחבילותיהם, ורבקה יללה בכל כוחה.

איש מידות, לבוש הדר ומטריה חופפת על תרבושו האדום, עצר את הכּתּפים, היטם ל"הכנסת אורחים" ושילם להם מכיסו.

מושקו שמע מתוך שאלותיו: “פרס ומדי”, אך לא ידע לפצות פה, הלה יצא ושב בלוויית יהודי קשיש שתירגם להם לשונו: “שבתכם כאן – סכנה, פן ישיבוכם לפרס…”

דירת רבי לוי הקשיש היתה בסימטת הנמל, טחובה ובאושה, אך ליגיעי־תלאות היתה כגן־עדן. אמנם בלילות הראשונים נפעמו מגעש הים, ראשם הסתחרר עליהם כמפליגים בים, אך עצמוּ עיניהם באנחת רווחה – ושוב עלתה נחרתם.

“יש לכם זכות גדולה שנתרחשו לכם נסים ונפלאות כאלה, ישתבח שמו ויתעלה הדרו”, הפליג רבי לוי בנשקו ראשי־אצבעותיו בחרדת קודש, לתמיהתם של האורחים. הוא הוסיף: “אלמלא המטר הסוחף שערבב על הישמעאלים, ימח שמם, את עולמם – הייתם מוחזרים לאניה, בלי פתחון פה, ואלמלא המלאך המושיע – הייתם בסכנת נפשות ממש מידי הכּתּפים”.

“רחום וחנון ייכמרו רחמיו על בני־סקי וטפּם”, הצטערה עליהם מרים.

“אמא, ארץ־ישראל מלאה נסים, כמים לים מכסים”, התלהב מושקו, “בוודאי הם כבר בּירושלים! מולא רבי לוי, אולי אליהו הנביא הצילנו מיד הכּתּפים?”

“אומרים ‘ציונים’ הם”, ענה רבי לוי “הנסתרות לה' אלהינו…”

“מה זה ציונים?” שאלה רבקה בתום ילדותי.

“עדיין לא שמעת מה זה ציונים?”, שאל מושקו בלבביות ובוז יחדיו, “הם אבלי־ציון צדיקים יסודי־עולם, אשר מדי לילה בחצות, מתפּלשים באפר ועיניהם פלגי־דמעה על חורבן המקדש וגלות השכינה. והם נזירים מבשר ותענוגות העולם הזה”.

הם התחבאו עד יעבור זעם, ובינתיים נדחתה עלייתם ירושלימה. מושקו חבש “תרבּוּש” והתכרבל ב"דימיי" והתגנב לרחוב למרות תוכחת הורתו, ומשנוכח כי אבד כמחט בין המון גועש, גברה עזותו והרחיק לכת עד הגיעו לאחד הבניינים החדשים, סמוך לחוף.

הוא נמלך בדעתו להשֹתכּר מה, להפתיע את הורתו ואת רבקה, שעה ארוכה התלבט בחיבור שאלה בלשון הקודש וניגש בפיק ברכיים ושאל: “אדון, יש מלאכה בשביל אני?”

זה היה רבי יהושע, בעל הבית. הוא הסתכל בפרצופו של מושקו ושאל: “אתה מפרס ומדי?” וזעק: “שאול, שאול! הנה בן מולדתך, טרי ממש, מבקש מלאכה, העסיקהו בדבר־מה – אם הוא יודע לעבוד”.

מושקו התאמץ בכל כוחו והכניס תלי־חול ליסודות, בראשונה ברינה חרישית ולבסוף נכמרו מעיו על נפשו הרצוצה ועל ידיו הבצקות.

כתום הבנין, מקץ ששה־שבעה שבועות, קיבלו רבי יהושע כפועל קבוע במחסנו, ואת מרים כעוזרת־בית והקצה להם מרתף רחב ידיים למגוריהם.

משנכנס אדר, התהלך מושקו כשיכור מבושמי־הדר. בשובו מעבודתו היה מחזיק בזרוע אמו וברבקה ומושיבן על ספסל מול הרוח ואומר: “ברוך הוא וברוך שמו, אנא החיינה נשמותיכן מאביבה של ארץ־ישראל, שיש בו אחד מששים מגן־עדן”. והוא גופו השתקע בסוגית התלמוד, כשוחה במים עזים שטרם הסכין לכוון אָרבות ידיו, עד שנפעמה הורתו בחצות משנתה וחטפה את הנר בתחנונים: “הן כבר סוף אשמורה שניה ומחר תצטרך לעבוד…”

ערב חג החרות, הם לא עצמו אשמורותיהם – פן יאחרו לרכבת ירושלימה. “הם לא יכירונו” אמר מושקו, בשבתו על ספסל הרכבת בין רבקה ואמו. “הסתכלי ברבקה, אמא, אלמלא שביסה – הריהי אשכנזיה ממש”.

“תזכו לתאם צמת־שיבה לזקן־כסף, בזכות כותל מערבי, שם ה' עליכם” – בירכתם מרים בעיניים דומעות, ירקה כלפיהם ‘טפו־טפו’ ותקעה סיכת שביסה בקרקעית הרכבת להעברת עין־הרע.

בני־סקי הקבילו פני בית־הדיין במעונם אשר רכשו תוך השבועות הראשונים לבואם, בשכונת ‘שבת־אחים’ ושם עסקו במכולת כוותיקים. מצילם היה אותו איש־מידות שפּדם מיד המפקח התורכי, כל גולגולת בעשרה ‘פּאונים’ (ליש"ט)…

מושקו בכה למראה חילול הכותל המערבי בסימטה המגואלה של ישמעאלים זדים. וזה היה בעיניו סמל כנסת ישראל המושפלה עד עפר. אגדות החורבן קרמו עור כאשר השתטח מלוא קומתו בלב שבור; רוחות נביאים ואבות קדושים קוננו בחורבות ובכּוכים; שבעתיים עגמה עליו נפשו על שנסתמו מעיינות מים חיים בירושלים וגלו ממנה כורמים ויוגבים; חכמים, מהם חובשי זנבות־שועלים, מהם מצנפת שחורה על אודם תרבּוּשם, חיים על ‘חלוקה’ ומחלוקת שלא לשמה; הסעודה הכשרה לאחרונים, לפי ‘שולחן־ערוך’ טריפה לראשונים וגם בהר־הזיתים לא ישכנו יחדיו…

מרים בכתה בתחנונים לפני מושקו: “בני, בחר לך משלח־יד בירושלים, עיר הקודש, זכותה תגן עליך, אמן, ואל תורידני שוב לקברני בארץ טומאה”³.

“אמא, נפשי כפרת ירושלים!”, ענה מושקו, “אך הקדוש־ברוך־הוא הפכה לצחיחי־סלע כדי שישמעאלים לא יטמאוה ולא ירנינו בה את ערלת לבם. לעתיד לבוא…”

“מעולם לא שמעת בקולנו ולא קיימת כיבוד אב ואם!” שיסעתו מרים בהתרסה, אך תוך דבריה נקפה לבה שעוררה קטרוג על בנה יחידה מול שערי־שמים והוסיפה מיד: “ימחול לי ה' על טפשות פי, אבל בני, האם מרתפו של רבי יהושע זה חלב ודבש?…”

“רק יעזור לי ה', אמא יקרה”. הוא נשק מצחה והתחטא לפניה: “בזכות אבא מרי, נשמתו עדן, ובזכותך, תאריכי ימים כעפרו, יהיו לנו עוד כרמים, צאן ובקר…”

מרים קנתה אחוזת קבר בהר־הזיתים וירדה עם בנה לתל־אביב, למרתפו של רבי יהושע.

ד. נחלת אבות

מושקו למד הנהלת פנקסים, עברית, ערבית ואידיש, תוך כדי עבודתו, והיה יד ימינו של רבי יהושע ושכרו ניתן ביד נדיבה, אך נפשו נכספה למרחביה, ובעיתות־מצוא תר מושבות וכפרים, ובאין רואים היה משתטח בין הדש ומצמיד שפתיו אליו עד כלות הנפש…

שנה רדפה שנה, והנה כבר החמישית לעלייתם – והם עדיין כלואים באותו מרתף ומושקו הוגה באותה שאלה נוגה: “מאין יבוא עזרי?”

באחד הימים הריחניים שבין החג לעצרת נכנס שאול הבנאי ובפיו בשורה: “רבי יהושע, יש לי מציאה בשבילך: שלושים דונם כרמי־שקדים וגפנים ובית נהדר של ארבעה חדרים במושבה הסמוכה, ורק בשמונת־תשעת אלפים פראנק. רק הבנין בלבד שווה את הכסף”.

רבי יהושע הפסיקו באמצע: “יש לי צרות די והותר גם כאן!”

היה זה ירח סיון. האילנות עמוסי־תנובה והגפנים סמדר. משב צונן ריפרף בין עלעלים רעננים, התלמים חרושים מלוא העין ונקיים כמיטה מוצעת. מושקו התהלך ביניהם כחולם וחפן גרגרי־חול מופזים. בלב נפעם וצקון לחש: “אנא ה', הוישעה נא!” – הוא שלשל ליד שאול את כל חסכונו ואת כסף אמו, ונתן בעבוט את תכשיטיה של רבקה אצל בני־סקי להשלמת הסכום.

מרים התמוגגה בדמעות על שבעלה לא זכה לשמוח בהצלחת מושקו ב’ירושלים': שלושת חדרי־עץ דהויים מיוֹשן; הגזוזטרה הרחבה על פניהם, עם מרצפות מבהיקות, אם כי מקצתן מרוסקות; חצר של שני דונמים, נטועה אקליפטוסים אדירים ושֹדרת ברושים במבוא ועצי־הדר איתנים, ששפעת יַבּלית כבשתם כליל – היו בעיניה כארמון מלכים לעומת המרתף של רבי יהושע.

היא תלתה מול הכניסה אגודת שוּם, קורט צריף ומלחי גבישי, סגולה לעין־הרע. יש שקרעה עיניה באפילת הלילה, העלתה אור והילכה לאורך החדרים ומיששה רהיטים ארגווניים שבעל הבית הנחילם בפרוטות, במהרו להפליג לאנגליה בעקבות שני בניו שגויסו לצבא, ושפתיה דובבו הודייה לאבי יתומים ותפילה לחיים ארוכים ולשנים עשר שבטים לבנה וכלתה הסרוחים על מיטות נאות ותום הילדות נסוך על פניהם.

המושבה המתה על ‘הנגידים’ מקרוב באו, ונדה להם שהשקיעו שנים־עשר אלף פראנק, בה בשעה שהכל מפרקים נכסיהם ויורדים מצרימה מחשש אנדרלמוסיה.

אמנם בתשעה באב של אותה שנה נידון העולם בחרב שאִבחתה פגעה גם בארץ־ישראל ורבו היהודים השבים לכור הגלות, אך מושקו דעתו היתה קבועה: “גם המוות לא יפריד בינינו ובין נחלת האבות”.

הוא, אמו ורבקה, עמלו כחמש־עשרה שעות ביממה בקטיף ובבציר, בקילוף שקדים ובדריכת ענבים שלא נמכרו בשוק, ומברכּת השנה ההיא נפדו מקצת מתכשיטי־רבקה שיצאה נפשה אליהם.

מושקו נשזף כישמעאלי ובלטו לסתותיו. מרים הסתכלה בכפיו הנוקשות, עיניה זלגו דמעות־חרדה וברכה בפיה: “חנון ורחום יתן לך כוח, בני, זכות ירושלים תגן עליך…”, אם כי ידיה היו צפודות־מיובלות שבעתיים, כי נוסף לעמלה עמו בכרם טיפחה ירקות בחצר והדגירה תרנגולות.

שנות האנדרלמוסיה הכבידו אכפן עליהם: השקדים היו לכרסום עכברים; גייסות התורכים עשקו חמורם יחד עם כל בהמות המושבה; מכת הארבה, שנוספה לשנת בצורת, אילצתם למכור שריד מחמדיהם, זוג שטיחי־קאשן, עדינים ממשי, מורשת דורות, שהיו גנוזים כל ימות השנה, חוץ משני לילות ה’סדר', שאז הידרו את כרי־ההסיבה והפכו את בית־החומר הכפרי לארמון של מלך החוגג חירותו. תמורתם קנו פחים רקובים לגדור את כרמם מפני הזחל שליחך שדמות כלהבה, ללא הותיר שריד של ירק, ובעודם עמלים שעות ביממה להפר גזירת עליון, קפצה על מושקו גזירת גיוס ונדד מנווהו כעריק.

קרני אורה הגיהו במעונם גם באפילת הימים ההם. רבקה נפקדה מדי שנה בבן זכר והם היללו את ה' שבע ביום שיש בידם לכלכלם תמורת שקדים ויין, תנובת כרמם – שעה שבני־סקי האמידים ירדו מירושלים אליהם להחיות נפשות טפם מזי־הרעב.

שנים קשות נקפו. חילופי־משמרות בישרו זהרורי־גאולה והפיחו רוח חדשה במושקו שנקרא עתה ‘רבי משה’ בפי שכניו. אמנם הוא לא התלהב כל כך מבשורת ‘הבית־הלאומי’ שהיתה מלאה פורענויות ושצף־קצף של עשיו וישמעאל יחדיו. שגור היה בפיו: “חסד לאומים – חטאת”. אבל כל עולה חדש, כל שתיל רך בניר והקמת ביקתה דלה – הם חיזוק לייסוד ‘הבית השלישי’ ואות שפקד ה' את עמו ובן־דויד מטפס ועולה להרי־ירושלים מבלי שים לב לפצעיו השותתים דם…

הוא לא התאונן מעולם על קשי החיים. כטוב לבו עליו ענה לדורשי־שלומו: “ברוך ה'”, ובצר לו: “ירחם ה'”. הוא עבד את הבורא ואת אדמת־הקודש בדביקות ובאמונה וטיפח את בניו בתורה ועבודה.

חמישה בנים נולדו לו, ובעקבותם – שבע בנות. נעתר הבורא לרחשי־לב מרים וחוננו ב’שנים־עשר שבטים'.

תקופת תמוז. יוקד המצע בלילות למגע הבשר, אך לא משום השרב אין תנומה לעפעפי־מושקו זה שני לילות, אלא שבו ונעורו בנפשו כיסופי־נעוריו…

מאז שלשום שבירך “ברוך שפטרני מעונשו” של עוזיהו, בן־זקוניו, החל סוקר משול חייו: הנני כשלושים שנה בארץ, הודו לה' כי טוב, ומלאה לי כבר שנת עצה; זכיתי ליהנות מיגיע כפי וטיפחתי בני בתורה וחכמה, אם כי יראת השמים נעדרת, בעוונותינו הרבים. הנה אליהו בכורי סיים את ‘מקוה ישראל’ ומושך כבר בעול עמי, יונתן יבוא בעקבותיו כעת חיה, בעזרת ה', ודויד ושמשון ועוזיהו, השם ישמרם בצל כנפיו; גם הבנות אינן טומנות ידן בצלחת בארץ־ישראל. והם, הבנים והבנות, ייטיבו לעשות ממני ויטעו את החלקה החדשה בפרדס, כאוות נפשם, וירחיבו נחלתם, אם יעזור השם. אמנם עוד כוחי במתני ועלי לכלכל שבע גולגלות שחורות… אבל התורה מה תהא עליה?…

מרים לא כהתה עינה גם בהגיעה לשיבה ולא נעלמו ממנה חריצי־יגון שהעמיקו בפניו של מושקו…

הוא לא הכחיד מאמו את הגות לבו ופלט באנחה: “אמא, חיי חלפו ללא תורה. הביטי (הוא הצביע על כרכי הש"ס המונחים בארון), טרם הספקתי לעבור כהלכה אפילו על ‘נזיקין’ בלבד. יגעתי שמונה שעות ביממה ואך שתי שעות טרופות קבעתי לתורה. עת היש את נפשי להפוך את הסדר, אך הלב מהסס…”

“השם יתברך יהי עם פיך, בני”, עודדתו.

אותה שעה השתטח אליהו בקיטונו, שקוע בקריאה, אך לשמע השיחה יצא ומילא דברי סבתו: “אבא, אתה מילאת חובתך לנו יותר מכוחך ואינך צריך לעבוד עוד. הטל עלינו – ואנו נמלא. רק הקופה תהי בידך ועל פיך ישקה הכל…”

מושקו הצמיד את בכורו אל לבו, נשקו במצחו ובירכו בקול חנוק מבכי: “השם ינחכם בדרך הישר ויטע בלבכם א־ה־ב־תו ו־יר־א־תו….”

אליהו נחנק עם בכי אביו ועיניו זלגו אף הן מבלי משים. כמוהו כאחיו לא הסכין לפינוק מאבא מעולם. באיבם היה משכים לבית־התפילה ולעבודה בעודם ישנים; בשובו מעמל יומו אץ ל’מנחה' ול’שיעור', ובהתבגרם – אך הוכיחם על משובתם והמריצם לשנן משנתם. אפילו בשבתות וימים טובים היו שעותיו קצובות, מחציתן להשם ומחציתן לגופו הרצוץ.

רבקה ידעה נפש בעלה. בשעת סער כינסה ילדיה בירכתי־קיטונם ומיהרה להרגיעם. את בעלה היתה משרתת במסירות אילמת, שוקדת שיסעד לבו ויעלה על יצועו, יושבת על ידו, מלטפת ידיו ורגליו הבצקות מעמל, מנשקתו ומברכתו: “שינה מתוקה” ושבה לילדיה ומשק ביתה. אך הפעם נבצר ממנה להרגיעו, וזה שני לילות לא נעצמו אשמורותיה מאנחותיו.

אותה שעה שחמותה ובנה דיברו על לבו, כרעה היא על עריסת גאולה, בת־זקוניהם, שטרם מלאו לה שלוש, ושרה לה נוגות שיר־ערש.

למחרת השכים מושקו לכרם. להפצרת רבקה גמע בחיפזון כוס חלב ולא הצטייד במזון, בהבטיחו לה: “אשוב מהר בעזרת השם, רק אסייר את הכרם לשם פרידה. שלום!”

אלה היו מלותיו האחרונות, מקץ שעות מספר נמצאה העגלה מוּטה על צידה, מרוסקה כמעט; החמור הרתום אחוז בסבך ורועה לאיטו והוא, מושקו, מוטל בצל השקד השבור ללא רוח חיים, רקתו מחוצה קמעה ובידו רגב אדמה צמוד לשפתותיו החיוורות.

“את מי אתה אוהב יותר, יותר מכל?”, שאלה לאה הבכירה את משה.

“לא אגיד!”

“למה?”

“זה סוד!”

“הלא אחותך אני, משה”, הוסיפה בקול בכייני, “למי תגיד, אם לא לי?”

אם תישבעי לי שלא תגלי – אלחש לך באזנך".

“טוב! חי אבא שלא אגלה!”

“גם לאמא לא?”

“לשום, שום אדם!”

הוא התרומם על בהונות רגליו ולחש לה: “את רחל ואת ירושלים.”

“מה פתאום רחל, זו הגמחונית שעיניה יורדות פלגי־מים בגעת מי בבובותיה?”

“זה לא פתאום”.

“ואת אבא ואת אמא לא?”

– גם כן.

“ומה פתאום ירושלים?”

הוא נשא עיניו למרום כדרך אביו וענה ברטט: “בירושלים אתחתן עם רחל ואחר־כך יבוא המשיח”.

זה היה בחג החירות, בכפר ד. בפרס, לפני האנדרלמוסיה העולמית הראשונה, טרם היות “חוק המרכולת” והבית מלא ברכת ה' ומשה ולאה שהיו בגיל שש ואחת־עשרה מילאו חפתיהם לוזים ואלסרים ויצאו לשחק בגינה.

מולא־יעקב אביהם קיים תענוג שינה אחרי סעודה שניה בשבתות ומועדי ה', ובתיה אמם היתה עייפה ונרדמה תחתיה. משנכנס אדר החלה לבער את החמץ ללא־הרף ומדי יום ביתר קפדנות, ואמש לא הסבּה ל"סדר" חוץ מבשעת שתיית “ארבע כוסות”.

היא נפעמה לפתע והזדקרה על משכבה, הילדים יצאו לחצר, הבאר פתוחה ובין העשבים יש נחשים שכבשו את כל הגינה – והיא לא הזהירתם. עתה קראה: “משה! לאה! אַיכם?!”, ותוך כדי אזעקה דילגה על שתים שלוש מעלות וראתה שהם מתלחשים – וגדלה חרדתה שמא שברו כלי־פסח יקרים, או נכשלו בגניבת מגדים מהטנא.

משה החוויר למראה אמו והחריש, נכלם ממוצא פיו, ולאה ענתה: “הוא השביעני לא לגלות את הסוד”.

“מה עשיתם, איזה סוד?”

משה ניסה להימלט, אך האם החזיקתו בזרועו בהדפה מעט את לאה:

“אַת לכי לך, נשבעת ואסור לך לגלות”. והצהילה פניה כלפי בנה: “אמור, בני, מה עשית?”

“הוא לא עשה כלום, אמא, רק דיבר” – הסבירה לאה.

"הלא אמרתי: “אסור לך לפצות פה, כי נשבעת!” – ובהיוודע לה הסוד – הצמידה שפתיה ללחיו ומילאה פיה שחוק: “הלא היא בגילך, בני, צעירה ממך רק בעשרים ירח”.

“האם זה אסור מן התורה, אמא?”, שאל משה חרד ומסמיק.

“היא גדולה בשבילך, טפשון, אשה ממהרת לנבול ולהזדקן”.

הוא נאנח וענה: “גם אני אזקין, אמא, ואצלי היא לא תיבול, לא אניח לה לעבוד כמוך”.

“על ירושלים שכחת לשאול, אמא”, אמרה לאה.

“כולנו אוהבים את ירושלים עיר־הקודש, בתי, נפשי כפרת עפרה, עד שיבוא המשיח ואחיך ייכנס לחופה שם, אם יעזור ה', בזמן אחד עם המשיח”.

“ועם מי יתחתן המשיח, אמא”? – הקשתה לאה.

“עם שרה בת אשר”.

ב.

רחל נותרה יחידה להוריה, שני אחיה שנולדו לפניה מתו, וחמש אחיות שבאו אחריה, הסתלקו משום תחלואים שונים, אך היא גדלה והסבה אליה עיני־כל ביופיה, עורה צח כחלב וצמותיה כמו משי שחור כיסו את גבה וירדו עד שולי ירכיה החטובות, עיניה עמוקות ופיה קטן, חוטמה כחצוב מבהט ונחיריה רוטטים מעדנה, קומתה תמירה וכולה ענוגה.

נשים צדקניות ירקו טפו־טפו בחלפה על פניהן, שלפו סיכת שביסן ותקעו בעפר פעמיה – סגולה מפני עין־הרע ומפני “הטובים ממנו”¹ ועם כל תקיעה דובבו שפתותיהן: “בשם השם”, ותחינה לפני כסא־הכבוד לאורך ימיה ורחמים על יוכבד ודיין הוריה, ששכלו שבעה בנים. הן פקדו את בחורי ‘המחנה’² ולא נמצא אברך היאוּת לה – ולבן נקפן: בחיק מי תפול אבן יקרה זו?

יש שנשאו עיניהן אל משה בן מולא־יעקב שהוא אוריין בן אוריין ונאה גם בתארו, אך זה היה זיווג קשה כהכנסת פיל בקוף המחט, כי מולא־יעקב היה ירא שמים בסתר כבגלוי וכגודל תורתו ויראתו – עניותו בקניני־עולם, והוא בר־פלוגתיה של הדיין שהיה עשיר, תקיף, והדרתו – משפחתו רבת־הבנים. הכל הרגישו שהלכה כראשון, אך כבר נאמר: “חכמת המסכן בזויה”.

משה ירש את מידות אביו, היה שנון בתורה וחכם בדיבור, אולם בעניני־עולם הזה ידו על התחתונה ולרוב הולך קדורנית ושקוע במחשבות. הריקנים ועזי־נפש לגלגו: “על מה אתה חולם, משה? על… ירושלים, או… אולי על רחל בת הדיין?”

ג.

חצר הדיין המתה מתגרים, מירזה־איידר־חן בן מירזה סעדי־חן, הממונה על כפרי “הווקף”, הסב אליה את כל מרכולת השוק, הוא ורעיו לא נתנו מרגוע גם בלילה, התדפקו על הדלת בחצות, בהפקידם שם שטיחים, מיני־שרף “וטריאק” ולפרקים ביקשו “ארק” או חפץ אחר, והדיין נאלץ להצהיל להם פנים. יוכבד, שהיתה יפת־תואר, גם היא הרגישה במבטיהם שטופי־דם שדקרוה כחניתות, וידעה שהם זוממים רעה, ביחוד על בתה שהיא כבר בת י"ג, ונסגרה יחדיו עמה מבעד דלת מוברחה יומם, ושלושה־ארבעה מגיבורי משפחתה ודודניה, שמרו עליה מפחד בלילות. האיצה האב באב להכניס את הבת לחופה, אך דורשיה היו כולם בורים ובעלי־זרוע, והדיין נשא נפשו לחתן בן־תורה. יוכבד הוקירה את אם־משה, הן חיו בשכנות טובה וגילו את סודות לבן אשה לשכנתה, זו סיפרה על צרת הבת וזו – על אהבת הבן ולא העלימה על תשוקתו לירושלים. אך שתיהן גם יחד קבעו דעתן שאלה הם חלומות נעורים, ופתרונם הוא – עול המשפחה. לבסוף תקעו יד לקרב את לבות הגברים היהירים ונפרדו בברכות מאליפות, נשיקות ודמעות ועתירה לפני כסא הכבוד. ימים מספר אחרי דו־שיח זה הוזהר הדיין: “סכנת מות נשקפת לך הלילה מאת מירזה־איידר־חן ידידך, ושביה לאשתך ובתך”.

באמצע תמוז היה הדבר. והדיין כיוון דעתו לדעת החכם מכל אדם: “אשרי אדם מפחד תמיד” ואסף כשני מניינים מבני־אחיו הגיבורים, הדליקו מנורות־נפט גדולות וערכו ליל־שימורים בגינה ואמירת תהילים. טרם תחלוף האשמורה הראשונה והנה פרץ מירזה־איידר־חן בראש המון סבואים, שנאצותיהם צרמו את האוזן ממרחקים ונהם פיהם טימא את החלל. הדיין קידמם בסבר פנים כדרכו והתנצל: “בלילה זה חלה פטירת אמי המרחומה, וחובה על נכדיה לומר “קורב־אללה” (תפילה לאלהים) לעילוי נשמתה”.

“מנהגים ג’ודיים”, התריס כלפיו מירזה־איידר־חן ומרעיו התנפלו על השומרים בקתות־אקדחים ופגיונים, אך הללו אזרו עוז והשיבו מכה אחת אפיים, פרקו מהם את זינם ויללו בצעקה מרה וקראו לעזרה. מירזה־איידר־חן נמלט בבושת־פנים והנתפסים לרשות צחקו ובכו יחדיו, צחקו משום שהיהודים מיללים גם בהכותם את יריביהם ובכו על מדוויהם וחרפתם. הדיין ערב להם ושיחררם מיד והחליק כקדם לשונו למירזה־איידר־חן, ששנתו נדדה על הנקמה. ואילו יוכבד לחשה באזני בעלה באחד לילות־הנדודים בקול מרטט: “אבי־רחל, בתנו הגיעה לפרקה, ברוך השם, הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, והקדוש ברוך הוא, נפשי כפרתו, חוננה מזיו רחל אמנו, שעשיו הרשע חומדה בלבו – על כן עלינו להשיאה בעזרת ה' להרחיקה מסכנה”.

הדיין נאנח: “לא נרחיק ממנה הסכנה בנישואים. איידר־חן ומרעיו לא ישכחו את עלבונם, ולא עוד אלא איני מוצא את בן־זוגה”.

“יודעת אני, אבי־רחל, שנפשך נכספת לחתן בן־תורה להוריש לו את כסאך מקץ מאה ועשרים שנה, ועד אז יבוא המשיח בעזרת ה'. אבל עליך לבחור מבני המחנה, הן חתנה לא ירד מן השמים, ובנוגע לאותו רשע, ה' ישיב מחשבתו לראשו. אינה דומה אשת איש לבתולה”.

הוא החריש והיא הוסיפה: “אני חושבת שמשה בן מולא־יעקב הוא בן־זוגה מן השמים, אתה יודע שהוא אוהב אותה והיא הסמיקה כשושנה ברמזי לה עליו. אמנם, אביו קפדן קצת אבל יקבל מרותך אחרי שנתחתן בו”.

“מרותי!”, סנט הדיין “אלמלא הלבין את פני ברבים בדברי־הלכה. את אשר אשחיר הוא ילבין, ולהפך”.

“שניכם תלמידי־חכמים, אבי־רחל, ודרככם להקפיד על קוצו של יוד, אך מכיון שהוא דל – הוא מדמה שהנך משתרר עליו בשל כספך, ועל־כן עליך לדונו לכף זכות, שכוונת ירא־שמים ועניו כמותו היא לשמה ולא לפגוע בכבודך, חס וחלילה, וראיה לכך שמשה בנו נוהג בך כבוד, כמעט יותר מאשר באָביו”.

ד.

מולא־יעקב היה נושא על שכמו צרור סחורות רוכל וחוזר על הכפרים שבתחום ושב מדי ערב למעונו לקיים שלוש תפילות בציבור ותיקון־חצות באשמורה השלישית, שנאמר: “קומי רוני בלילה”, ונותן הודיה לחסד הבורא יתברך אם מעט אם הרבה. בהגיע משה לגיל בר־מצווה קיים כיבוד אב ונשא את מטענו, אך במלאות לו טו"ב הביע את משאלתו להצטייד בכינעה כדי משא אתון ולהרחיק לכפרים לשבועיים, או חודש־ימים, כדרך כל היהודים. קשה היה למולא־יעקב שוב לכוף את גבו תחת המשא ולעבור על אזהרת חז"ל כבראשונה: “אל תלך בדרך יחידי”, והוא חפץ שבנו ישליך על ה' יהבו וישא ויתן כמה שיש בידו ולא ייזקק להקפת הדיין וחסדי בשר־ודם: “זוהי דרך קטני־אמונה לפקפק בהזן מקרני־ראמים עד ביצי־כנים, שקצב מזונות לכל ברייה מששת ימי־בראשית”.

“בני, נפשי כפרתו, איננו מקטני־אמונה” הגנה האם על בנה: “הוא יגיע לפרקו, בעזרת ה', בחודש הרחמים הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה וזקוק למשהו ואנו אין בידינו להעניק לו”.

“כיצד תיצמדנה יחדיו הקדושה וסיטרא אחרא!”, טען מולא־יעקב כלפי אשתו, “אתם כל מעיניכם, בהבלי־העולם הזה, וחמודות יצר הרע, ואני אנה אלך מפניכם?”

“אני, כידוע, זוללת וסובאה כל היום”, התריסה לאה כנגדו בדמעות, “וקורעת בפוך עיני ומשוטטת בחוצות…”

הדיין הסביר פנים למשה, הקיף לו יותר ממשאלתו, עודדו וברכו בהצלחה ולבסוף העיר לו בחיוך: “דודי” הלא יכנוך הליצנים: “חולה ירושלים”, ומה הביאך לפרקמטיה?"

“אדוני ומורי, כנסת ישראל כולה היא חולת ירושלים”, ענה משה מסמיק, “אלא בינתיים משתקעים בהבלי־הגלות ומצפים למשיח, ואני שולח ידי בפרקמטיה להרויח להוצאות הדרך בזכות ירושלים עיר הקודש תובב”א כדי להקביל פניו שם בעזרת ה'."

“האינך חושש דודי, משום גורל בני־אפרים שדחקו את הקץ?”

“איני דוחק את הקץ, אדוני ומורי, אשא עול ישמעאל כגלות של ניני־המן, כל עוד לא תמה זכותם לשלוט בארץ הקדושה. דיי שאתקרב לשערי־שמים ואיפטר מחיבוט הקבר ומתור בצפרני בשאול ארבעים שנה עד הר הזיתים”.

הדיין החוויר, אך הוסיף לחייך: “אמנם “חולה ירושלים” הנך”.

הוא נסע לכפר כ', שהיה כרשות הרבים לרוכלים, מבלי טענת חזקה לבני־ברית, או לנכרים, וחיפש לו אכסניה – והנה נשקפה בעד אחד השערים חצר שוממה וחדר פנוי פתוח לרווחה. הוא נבוך: “האיכנס, האם לא אכשל בשכן רע, בלי פתחון־פה?”

המקום והזמן לא התאימו להימלך “בגורל קודש” פתקי “יעקב ועשיו” שנכתבו בטהרה וכוונה עצומה. שלח ידו לחפתו ומישש את הארי החרות על מטבע הכסף שהוא מידת הרחמים וזרקו כלפי מעלה בהתכוונו: והיה אם יעלה הארי – הרי גור אריה יהודה וזהו “יעקב” – איכנס ואצליח, ואם להיפך – הרי ידי ישמעאל חרתו את אותיות הטומאה – וזהו “עשיו”.

בו ברגע שרימזו לו מן השמים: “הן” – יצא לקראתו איש שיבה, פרום סות ופרוע, מצחו ולסתותיו מצולקים, ושאל בלגלוג: “יהודי, שמא חמדת לך לינת לילה במעוני הדל?”

“אחסה בצל קורת כבודכם”, ענה משה, “אם תואילו לפרוש על עבדכם את כנפיכם, גם תודה וגם שכר”.

“האינך ירא, יהודי לחסות בצל מלסתם ורוצח?”, התעוותו פניו המצולקים, “כך מספרים עלי מהלך ארבע מאות פרסה”.

משה החויר, אך בטח בה' וענה: “אמנם יד החיים הקשה חרותה על פני־אדוני, אולם גם אמונים ויושר־לבב לבן־חסות כבודכם”.

“בן־חיל אתה, יהודי, בוא, הנוגע בך כנוגע בבבת עיני”.

למחרת הכל נדו לו, מתחריו מהם לגלגו עליו על “חולה ירושלים”, ומהם שהזהירוהו: “למען ה'! פלט נפשך חיש ממערת פריצים זו”.

תוך אותו שבוע יעצו פטעלי־חן בעצמו לעקור את דירתו. “במעוני הכל יחרימוך כמו מאכסנך”, אמא, “כל אשר עמך יחשב גנוב הוא ומוכתם בדם, תן רק שמלה לאשתי דמי שלוש יממות ולך לשלום”.

מקץ שבועיים־שלושה התגנב האיש בחושך אל דירת משה החדשה, פרס בשלומו ושאל לעסקיו והוסיף: “מוסה, מצאת חן בעיני כסעיד־חן בני שנפל בנעוריו בגללי, בר־לבב אתה כמותו על כן בררתי ללועך לוגמה ממוחייה שמוראד (מרדכי) המנוול היה נחנק בה מחדווה, והרי לך הדוגמה”.

הוא שלף מבטנת אדרתו אגנינה מתולתלת שהבהיקה כפלוסין והוסיף: “אלפיים ושש מאות כאלה ארוזות ושמורות כגנזי־המלך ויובאו אל אשר תועיד ושם נשתווה וערבותי נתונה לך כצו של אב לבנו שלא יאונה לך כל רע, הם הובאו ממרחקים זה עידן ועידנים”.

משה השכים למחרת לתיקון חצות, התגבר על צפרירי־כסליו וטבל במי־הנהר המהבילים והתכווין לקרוא “שמע” עם הנץ החמה, התענה ופרש ממשא־ומתן ועסק בתורה כל היום. בשעת מנחה קרא: “ענה עני שפל כל השפלים…” ועיניו זלגו דמעות.

לפני תפילת מעריב לקח שני גליונות וחרת בראשם באותיות אשוריות “בהנ”ו בזכות ירושת"ו עיר־הקודש", ובטור השני: “ואני בער לא אדע, בהמות הייתי עמך”, ועוד שפך שיחו לפני ה' באותיות רש"י וכיסופי־נפשו לבת זוגו רחל – לקיים מצות פריה ורביה ועל ירושת"ו בכ"א, ועתר שינחנו ה' בדרך הישרה וציינו בשם “יעקב”. ובגליון השני ציין “עשיו” ומילאו באב"ג ית"ץ קר"ע שט"ן וחתום פי שטן. וכתום התפילה “יעקב” האיר לו פנים.

ה.

“אכן עמדה לך זכות ירושלים”, חייך הדיין בבשרו למשה. “האגנינות שלך נמצאו לעילא ולעילא ונותרו לך כאלפיים ושלוש מאות טומן³ ריווח נקי, בלי עין־הרע, סכום שסוחרים ותיקים אינם זוכים לראותו בכל ימי חייהם”.

עוד פעמיים ושלוש חזר משה על כפר כ' ונכנס לחופה עם רחל אהובת נפשו. ההילולה נמשכה ד' מעת־לעת, כפלים לעומת הנהוג, תזמורת גדולה מורכבת מכל החצוצרות והתופים של הכפר, גם להקתו של שוקראללה־חן, שהיה צורר ישראל, ניגנה בלי הרף יומיים, מלווה מחול שביסים של ריבות, אשר לאה היתה בראש כולן והרקידה עמה גם שלוש בנותיה, ומשחק־חרבות של בני־הנעורים, שהדיין ומולא־יעקב השתתפו בו מדי פעם. ובלילות – חלילים וכינורות ומשחק זמורות סביב המדורה. ושולחנות ערוכים לכל דכפין, ומשקה כמים, וביצים לבלי חוק ללגימה, וכשלוש מאות נכבדי־הכפר, בני־ברית ונכרים, התכבדו במנה יבשה: ראש סוכר ומנת אורז, בקבוק שמן שומשומין ותרנגול חי.

קדרות היתה נסוכה במעון המחותנים “בליל־הכניסה”⁴. יש שתלו אותה בענני־טבת שהשתרעו על עלעולי־שלכת, ויש שחשו את קטרוג השטן ושפתותיהם דובבו: “זכות התורה תגן על החתן ועל הכלה”.

המחותנים זבחו גדי וגדיה לכפרה וחילקום לעניים ועדיין נקפו הלבבות, בעלי־הלשון רטנו במנוד ראש: “שפיכות דם בליל הכניסה”.

יוכבד חרדה פן תיפתח הרעה מאת מירזה־איידר־חן וחיזקה את השמירה סביב החתן והכלה, אם כי הלה חידש ידידותו אתם כמו לפני ההתפרעות והדיין גמל לו פי־שבעה, והוא ומרעיו זללו וסבאו לבלי־חוק והשתתפו ב"משחק חרבות" שמחים וטובי־לב. גם החתן היה נוגה מאד וכשאביו הדגיש בקול רם ובדמעות: “מהרה, ה' אלוהינו, יישמע בערי־יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”, געה בבכי, והכל החרו והחזיקו אחריו והינומת הכלה נמסה מדמעות. ב"מצעד־הכלה"⁵ יבבו החלילים מר ולבבות נמוגו לדמע. החתן חש לקראת הכלה, בהגיעה לחצר, לשאתה על כפיים כנהוג ולהובילנה את חופתה⁶ והקהל שם לו הדסים תחת השטיחים והמזרנים ועדיי שיראין, פלוסין ומרבדים, ממסד עד הטפחות.

הכל הרימו ידיהם בהודיה לה' על שהכל עבר בשלום. עיניהם היו נטויות אליו – אהה! הוא התמוטט, התלבט רגע קט ונחבט כארז גדוע.

הוא הרגיש במוט שהכניס בין רגליו מירזה־איידר־חן וניסה לחייך ולעבור בשלום, אך אחד ממרעיו טפח על שוקיו מאחור, והלה עט אל הכלה ונשאה כפקעת מוך, אנשיו חשו לעזרתו, הצליפו על ימין ועל שמאל בנאצות־זוועה וירו מאקדחיהם.

יוכבד אחזה בבתה כדוב שכול ואחד השומרים צבט מאחור את זרועות מירזה־איידר־חן החלושות מ"בפור"⁷ ומסביאה ותקעו תחתיו, החתן הזדקר המום וזב דם והכריע את יריבו בשתי־סנוקרות בצלעותיו ונשא את כלתו ונמלט. בינתים נתגברו שומרי־הכלה על הפורעים, חבטום מכות יבשות, גרשום מן החצר וסגרו את השער.

“סעודת המצוה” נסתיימה בחפזון. במחותנים העייפים עד מות קרעו שמורות עיניהם וטיפלו בפצעי החתן ונאנחו שפגעה בהם עין־הרע. רק לאה לא ידעה ליאות ועצבות למרות שידה היתה בכל ומחוליה לא פסקו עד לחופה. היא העלתה את הזקנים אל היצוע בחזקה ונזפה בהם: "נתעוורה עין־הרע ברוך ה', הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, להיפך התרחש לנו נס ונעצר המטר עד הסוף.

היא חבשה את אחיה בצחוק והתלוצצה: “אכן אין מצרים לאהבתך, אחי, לו חאפיז היה חי – היה כותב עליך סיפור־אהבים של אוהב נאמן וגיבור נערץ, שנשא את אהובתו בראשי־אצבעותיו עת כרע נפל ממכת האויב. אמרי רחל, מה הרגשת באותה שעה?”

“אני נבהלתי מאד”, ענתה רחל מסמיקה, “הוא הניפני פתאום מימין לשמאל והרימני ממעל לראשו וברח”.

נעתקו המלים מפיה והיא רצה נבהלה אל אמה, שהזדקרה גם היא לקול חתירה בקיר החופה ופריצת הדלתות.

רובה ישן עבוט היה בידי מולא־יעקב ולרשרוש חשוד בלילות – היה מוציא את הבוכנה ומכניסה בקנה ברעש גדול כממלאהו באבק שריפה וכדורים מפה אל פה ומזהיר: השומר נפשו ירחק כמטחוי־ירייתי! – אבל הפעם פרצו המון רב בצחוק פרוע ולא הועיל קנה הרובה.

משה הכיר את קול מירזה־איידר־חן, ביקש מחילה מכלתו, התוודה, קרא “שמע” ונשא מבטו אל “המנורה” של “אם אשכחך ירושלים” התלויה למראשות ערשם. כמה געגועים, אהבה ודקות מחשבה השקיע בה! כל ראשי־תיבות של “שיר השירים” חרט בקניה ודימה שהנה רחל וירושלים חברו בידו יחדיו, כאשר זכה ברחל, כך יזכה ויחונן עפר קדשה.

הוא ראה פתאום שגם היא בוכיה, אגלי־דמע זלגו ממנה על הערש, האם התרחש נס כבפרוכת של קודש הקדשים שבצבצה דם בכרות טיטוס הרשע כנפיה בחרבו?"

הוא מיששה והנה טופחים גם השיראין והטפיטים ורפידת הדסים טובלת בשלולית ולבני־הכותל כבצק… אהה! אהה! הוא נטוי על הערש, כנראה הוטו כל מי־הגג עליו, הוא קרץ לאחותו ולרחל ובדחפם אותו מעט שקע תחתיו באפס־יד.

ברגע שנפרצה אחת הדלתות לפני הפורעים – נמלטו הללו דרך המפולת בזעקות מחרידות ועלו על הגג של הדיין. שומרי־לילה אשר ליל־הכלולות עוד לא פג מראשם, כילו חיצים מאשפתם בעודם סרוחים בקיאם.

בשוב הניצלים אל החופה – כל השיראין היו מושחתים לגזרים ועל יצוע הכלה היה פגיון עטוף במכתב: “בשרך יהיה לקציצות – אל תיגע ברחל כלתי”.

לאה הצביעה על “המנורה” שביד משה וחרצה: “בזכות ירושלים, נפשי כפרתה, הם ניצלו – והיא מפלטם!”

היא מרחה את גוף רחל בסממנים מבּאישים שנמחו במיץ שום, סתרה צמותיה ופייחה פניה ושקדה לכערה פי שבעה מכפי שעמלה על קישוטה, והציבה מול אספקלריה, נשקתה בדמעות ואמרה: “עתה רק השפילי עיניך וקפצי פיך לבל תיגלנה פניני־שיניך – והגעת בשלום ירושלימה”.

מולא־יעקב ואם־משה נטשו כל אשר להם ביד בתם ונלוו אל החתן והכלה לשמרם “תוך הארבעים”⁸. ההורים השכולים נפרדו מבתם־יחידתם טרם עלות השחר, והדיין נפל על צוארי מולא־יעקב: “אנא הפילו תחנונינו לפני הכותל המערבי שנזכה להתראות שנית”.

מולא־יעקב מחה דמעתו ועודד את הדיין: “אני רואה עין בעין ששעת־רצון היא ומגלגלים זכות על ידי כבודכם ומצוה גוררת מצוה, הנה ברך ה', זכיתם בהכנסת כלה ובהיסח הדעת בגמילות חסדים ופדיון שבויים וחסמתם פי־שטן בכופר־נפשות זה בנדיבות־לב רבה וזכיתם להיות שליחי־מצוה על ידי הבטחה לעלות עמכם גם את לאה ובעלה וצאצאיהם – ושליחי־מצוה אינם ניזוקים, וזכות ירושת”ו בב"א תעמוד לכם לחונן עפרה חיש מהר בעזרת יתברך – והבא ליטהר מסייעין אותו!"

מולא־חיים השתטח מלוא קומתו ארצה, בעלותו לנמל, עיניו זלגו דמעות ושפתיו הצמודות לעפר, דובבו בחרדת קודש ‘שהחיינו’. רבקה אשתו הסמיקה מפני הסקרנים, שחה ולחשה לו: “אבי־בכורה, הן טרם הגענו ירושלימה”. הוא נשק שנית את הבטון הצונן מטללי־שחר ומלמל: “נפשי כפרתך, ארץ הקדושה יקרה”.

עדיין דמעה עינו שזכה לאשר לא זכה רבן הנביאים והנה הפכה חדות נפשו לחרדה סתומה מחלקת־לשונו של חכם רפאל, מוכתר עדת הפרסים בירושלים, שירד להקביל פניו. מולא־חיים שקל בדעתו: אבי, מנוחתו עדן, היה שוחט, דרשן ומחבר ספרי “כסא אליהו” ואחי, יאריכו ימים כעפרו, ידם רב להם בתורה ובסחורה – כי על כן טרם נתנו לבם לחונן את עפרה, אבל אני מה?… “דומני חכם רפאל, שכוונת כבודכם לחיים בן מולא־אליהו זולתי” – הוסיף בקול.

“חס וחלילה, מולא־חיים!” טרף המוכתר כפו, כנעלב, “אנו עינינו כלות לכל עולה חדש, על אחת כמה וכמה לאוריין בר אוריין ככבודכם, שמכריע את ישראל לכף זכות, ביחוד בירושלים שרבו בה, בעוונות, פושעים ועוכרי־ישראל, בר מינן!”

מולא־חיים התחלחל ושאל בחרדה: “הנמצאים כאלה בארץ הקדושה, חס וחלילה?”

“אל תשתאו, כבוד מולא־חיים” – ענה המוכתר – “הפסוק מעיד עליהם: ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’”.

“שמא קלי־דעת, המכונים בארצות הטומאה ‘עמי־ארצות והדיוטות’, נמשלים כאן כפושעים ועוכרי־ישראל, בר מינן, משום קדושת המקום וקרבת צדיקים וחסידי־עליון, זכותם תגן עלינו, אמן”.

“אחלי והיה כדבריכם, מולא־חיים”, נאנח המוכתר.

נקפו לבו של מולא־חיים לבקש טובת הנאה מאדם המרנן אחרי צאן קדושים, בני־אברהם, יצחק ויעקב, אך משאלתו נפלטה מאליה: “לו יכולנו להגיע ירושלימה! הוצאות הדרך יש לנו משפע ה' – בזכות כבודכם, אך כאלמים אנו, וזה כירח ימים נתמוגג אכולי־זוהמה בלחם־חסד שנועד לדלים, ומדי שאלי: ‘אנו רוצים ירושלים!’ – דוחני המזכיר ברטינה: ‘בקרוב בקרוב’…”

עיני־העדה, כמנין וחצי, התלקטו בבית התפילה בירושלים, סמוך לאשמורה שניה, להקביל את פני מולא־חיים. מולא־רפאל הציגו “כאריה דבי עילאה, אוריין בר אוריין, כמוה”ר הכבוד והכשר, היקר והנעים, מולא־אליהו השוחט, הדרשן והמחבר ‘כסא־אליהו’ זצו"קל ובירך עליו, ‘מחיה המתים’. מולא־מאיר הגבאי התכבד בפתיחת האסיפה ואמר בעינים מושפלות: “מורי ורבותי, הקהל הקדוש, אורחנו היקר מולא־חיים! מה יש לבשר־ודם כמוני לבשר לכבודכם, נוסף לישועות ונחמות, בצאת ירושלים מאפלת המצור לאור הגאולה? הבה נודה לגואל ישראל שזיכנו לראות בקיום הנבואה: ‘מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם’, כך יזכנו לקיבוץ גלויות ובנין בית שלישי”.

“אמן”! – הריע הקהל.

“מורי ורבותי” – המשיך הגבאי – “רבים אותות מבשרי הישועה, הבולט ביותר הוא התקרבות עצם אל עצמו כנבואת יחזקאל. אנחנו, יהודי פרס, שהיינו מופלים לרעה – הנה נדרשנו להצטרף לכנס הרבנים והגאונים, הרבנות הראשית תמכה בנו שהמקוה תהיה פתוחה כל לילות השבוע עד שעה תשיעית ומשרד החינוך הבטיח לנו להשתתף בשכר מלמד־תינוקות – בהצטרפנו אל אחד הזרמים, אך מה נאמר ומה נדבר על חוצפת הפרחחים שלנו שמעמיקים את התהום בין בני העדה?” הוא כבש פניו מצער והוסיף: “הנה פלשו לחדר, המוקדש לתלמוד תורה, עזבונו של מולא־רחמים, מנוחתו עדן, שנפטר ערירי בנכר, ועושים שם כל דבר תועבה. בחורים ובתולות יחדיו, ולא יתבוששו מפני ההיכל וספרי־תורה. מורי ורבותי, הבו עצה טרם הוציאו בנינו ובנותינו לתרבות רעה, בר מינן!”

קולות מבין הקהל: “לגרשם ככלבים!” – “להרוס את קורת הבנין!” – “להרעיש עולמות!”

שרה ומרים אשת הגבאי והמוכתר, הגדילו את המהומה, בהתפרצן פנימה מתגודדות ומתיבבות: “אלעזר ובתיה נעלמו מאז הבוקר!”

מולא־עמרם הישיש, אבי הגבאי, ניתר על משענתו וניבל פיו כלפי עיני־העדה שעמדו נבוכים: “התחכו בחיבוק ידים עד שיוציאו את נשיכם מן המצע?” – והחיש פעמיו לאותו מקום שהפרחחים תלו על פתחו: ‘משכן צעירי־ציון’.

מולא־חיים פרש מן הנרגנים, התגנב שמה חרש – והנה כשני מניינים מפרחי העדה דוממים על ספסליהם ובירכתיים – שלוש ארבע נערות, ועיניהם נטויות אל התנ"ך ואל שפתי המורה הצעיר שעיניו מתנוצצות, בבארו את הפסוק ‘וגר זאב עם כבש’. הוא התחמק חרש, בהגיע לאזניו נאצותיו של מולא־עמרם: “הן זהו אבינרי, אותו אשכנזי בר־נידה, שבשבת מעשן בפרהסיה ואין כל בריה בעולם שתעמוד בפני לשונו החדה, ככל האפיקורסים, ימח שמם! והוא שלוח מטעם מפא”י להדיח את בנינו לכפירה".

מולא־חיים לבו נתחמץ בקרבו לזכר איחוליו לאמו ואחיו בשעת פרידה: “אמא, ירושלים נפשי כפרתה, אוירה מחכים ומזכך לבבות משנאת־חינם ומחלוקת ואנו חייבים למהר ולעלות – אולי יסייעונו מן השמים שנכוון לבנו ב’אחד' לא רק ליחיד ומיוחד, שכל אומות העולם מודים באחדותו יתברך, כי־אם גם ל’גוי אחד'…”

רבקה הזדרזה והביאה כיור לנטילה והתנצלה: “הטה שהכינותי לבכורה הצטנן ואין דלק”.

מולא־חיים בדה משום שלום בית: “אני בא ממשתה…” והגה ‘האידרא קדישא’ עד שנעצמו עפעפיו ועלה על יצועו בשיניים נוקשות מקור – והנה תינוקות־של־בית־רבן עולים בלהבות בירושלים, כרוכים בגוילי־תורה… הוא נפעם ונרדם שנית – והנה גיבורי־ישראל מתגודדים כיתות כיתות ויד איש ברעהו, ורבי יוחנן מדמדם על משכב דוי ועיניו זולגות; הוא הגיש אצבעותיו, הצפודות־קודחות, לשפתי מולא־חיים והצביע על הדם הגואה והולך מנחל קדרון עד צלעי הר הזיתים… באותה שעה הקיפום לשונות אש ובליסטרה הלמה קדקדו וקרעה את עיניו – והנה רבקה מסתכלת בו לאור הנר וחרדה: “מה לך, אבי־בכורה? בכית בחלום, ירדתי להדליק את הנר ונתקלתי במיטה…”

איילת־השחר הפציעה מפאת קדים. מולא־חיים נטל ידיו, חייב נפשו בתענית חלום, שפך שיחו ב’תיקון חצות' והשכים ל’משכן צעירי־ציון'. כתום התפילה ו’חוק לישראל' הקדים ‘שלום עליכם’ לבן־שאול, אברך מהודר ומחוסר זקן, כבן כ"ג־כ"ד, ושאלו: “בודאי כבודכם עסוקים מאד בטורח הציבור הרך הזה, כן ירבו…”

“לא כל כך” – ענה המדריך ונרתע קמעה אל הפתח.

“יש לי שאלה קטנה אל כבודכם” – פלט מולא־חיים – "חדש אני עמכם, רק תמול שלשום זכיתי להתהלך בחוצות ירושלים, נפשי כפרתה, ומחוצפת תהיה שאלתי: “מה סיבת המחלוקת של אמש?”

“אין כל מחלוקת, מולא־חיים, אם בן הגבאי ובת המוכתר בורחים להינשא, למרות רצון הוריהם שמתנשאים איש על רעהו – אשמים צעירי־ציון, ובשלוח מי־שהוא את בנו לבית־ספר, או בצאתו אל מחוץ למושבתם, כל סטייה למורת רוחם – אנו אשמים”.

“חכם בן־שאול, הן כבודכם תלמיד חכם, בן פורת יוסף, שמעתי צחות לשונכם ותחי נפשי, חז”ל אמרו: ‘אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום’. אהרון הכהן, זכותו תגן עלינו אמן, הגיע לאותה מדרגה משום שהיה אוהב שלום ורודף שלום; כתוב: ‘ברוב עם הדרת מלך’, הלא תשפכו שיחכם במקדש־מעט אחר ואת החדר הזה תפנו לתלמוד תורה".

“מחילה מכבודכם!” – הפסיקו בן־שאול – אין כאן ‘עם’ ו’רוב' אלא המשך גלותיות, רדיפה אחרי כבוד של גבאות, חזנות ופתיחת ‘כותב’ נוסף, בעת שאנו זקוקים לחינוך שיקשר את עתידנו ושלומנו עם כנסת ישראל".

“אנא, חכם שאול, קודם שלום־בית ומשפחה ואחר כך שלום על ישראל, ואם, חס וחלילה, היסוד מעורער כך – קיום הבית בסכנה”.

“הנוער הוא יסוד הבית וקיומו”.

“נצטווינו מפי הגבורה: ‘כבד את אביך ואת אמך – למען יאריכון ימיך’. מכאן שאריכות ימי הבנים תלויה בכיבוד האבות”.

“האבות הראויים לשמם!” – קיצר בן־שאול ויצא מבית־התפילה.

מולא־חיים הוזמן, כאחד מעיני־העדה, להקביל את פני ח' רבי נחום הלוי בשבת ‘ויחי’, והמוכתר הציגו לפניו והגבאי העלהו סמוך למולא־עמרם וכיבדוהו בשלישי, ופרחי העדה נשקו ימינו ברדתו מן הבמה ובנפנפו כנף טליתו כנגד ראשי הקהל הקדוש בברכה: “כולכם ברוכים!”.

ח' רבי נחום דרש מענינא דיומא: “‘ויקרא יעקב אל בניו’ – הרבה פרשיות סתומות בתורה, אך ברכת יעקב אבינו היא אחת החמורות. היאספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים' והלאה: 'ראובן בכורי אתה… פחז כמים… ארור אפם… חמור גרם… וכולי. לא חזון אחרית ולא ברכה, אולם עדות הפסוק: ‘ויברך אותם’ – על כרחנו ללמוד שהוקעת כשלונותיהם – היא הברכה ועדות על צדקת שבטי־יה שלא נחשדו על שום עבירות זולתן והלבנת פניהם היתה הכפרה וברכת אב וחזון לאחרית הימים ששערי־תשובה פתוחים לפני זרעם – אפילו נכשלו בעבירות חמורות, חלילה, המרומזות בברכה – להוציא את האפיקורוסים שכתב עליהם ‘כל באיה לא ישובון’. מורי ורבותי! ישנם רבנים גדולים שבחסידותם מלמדים עליהם זכות ישוב הארץ, אנו נענה ‘אמן’ אחריהם, אך רחוקה הדרך מאד מכאן עד עצת יתרו: ‘ואתה תחזה אנשי־חיל, יראי־אלהים, אנשי־אמת, שונאי־בצע’. רבותי־! זכות גדולה זכה דורנו, ביחוד השוכנים בתוככי ירושלים עיר הקודש תובב”א, לבחור רועים לצאן קדשים מקץ שמונים דור של גלות ונדודים, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ברוך ה', כולכם בני תורה. יראים וקדושים, מי שבא להטיף מוסר ויראת שמים לאחינו, הקהל הקדוש של פרס, דומה שמכניס תבן לעפריים, אולם כיום רבו מסיתים ומדיחים את בנינו, פרחי־כהונתנו, אלה שעל לשונם פסוקי־תנ"ך ובתוך מעיהם תורת נכרים אשר העלוה ממחשכי הגלויות ומתכוונים לנטיעה באדמת הקודש, רחמנא ליצלן – על כן חובה קדושה על כל יהודי להזהיר את אחיו, שנאמר: ‘הוכח תוכיח את עמיתך’, שלא ללכת שולל אחרי הבטחות שוא של מקצצי־בנטיעות. מורי ורבותי! תורתנו הקדושה ציוותה לנו החיים שנאמר: ‘החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים’!".

מולא־חיים נשק אצבעו ושפתיו דובבו: “הכל דברי־אלהים חיים” והביע משאלתו באזני מולא־עמרם: “בקשו את כבוד ח' רבי נחום לדרוש ‘במשכן צעירי ציון’ ‘להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם’”.

“שם ינהם אבינרי” – ליגלג מולא־עמרם – “אשר הוא יקיא – הם בולעים בצמא”.

מולא־חיים ביטל ‘שינה בשבת תענוג’ וכתום סעודה שניה מיהר ל’משכן' כמוזמן, וכיון שלא מצא שם איש – דיפדף ‘בתנחומא’ ושקע בעולם האצילות: ‘מובטחים ישראל לעמוד לנס עמים, אליו גוים ידרושו’, שנאמר: ‘והלכו גוים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלהי־יעקב ויורנו מדרכיו ונלך באורחותיו'…

ניתק חוט החלום. אבינרי נכנס מוקף פמלייתו. טפח על שכמו ושאלו לשלומו ושיבחהו: “ליהודים שכמותך אנו זקוקים, יושבי־אוהלים ושוחרי שלום”.

“אני עפר ואפר תחת כפות רגליכם” – ענה מולא־חיים מסמיק והוסיף: – “ה' ישמרכם ויחייכם ויתן בלבכם עצת שלום ויראת אמת”.

אבינרי הרצה על הנושא: ‘ימות המשיח ועתיד לבוא’. קרא את האגדות, חשף גרעין והסיק: "אלמלא הן שרעפו על לבות נדכאים, במחשכי הגלות, כטללי־תחיה – לא היתה לנו תקומה, ככל עמי־קדם שאבדו ואינם. ותוך כך גינה את תועי־הלב ואטומי־המוח שגם השמדת שליש האומה לא הספיקה לנערם מתרדמתם ועודם חותרים תחת קיומם הם, בתתם יד לצוררנו באופנים שונים. הוא סיים נאומו: “מי אשר לב יהודי בקרבו – ישלב ידו עם דור הגואלים והנגאלים, עם דור שמקריב נפשו על מזבח הארץ והעם”.

מולא־חיים לא ראה בחירות מימיו. הוא שאל את נפשו: לשם מה מחלוקת זו להגדיל פירוד הלבבות ושנאת חינם? האם דור המדבר בחרו בבן־עמרם או בשמואל בדורו? הם היו בחירי־יה, דגולים במידותי נוי וגבורה, ועצרו בעם… אמנם נרגנים כקורח ועדתו חלקו על גדולתם, אולם בשעה שישראל היו זכאים – הנחם רועה נאמן והאדמה פצתה את פיה ותבלעם חיים, ובשעה שהכריעו העוונות פילג ירבעם את עם ה' שאכלו איש בשר רעהו עד חורבן בית־חיינו, אוי לנו!.

תוך כדי הרהוריו העגומים נפגש בשני נערים מתנצחים בשנינות: “טיבעתם אניה עברית, נושאת גאולה, והרגתם ח”י מלחיה, מעשה קין!"

“פיראטים, מצוה לרוצץ גולגלתם וקדוש הפגז שטיבע אניה נושאת מלחמת־אחים”.

נספחו אליהם בעלי זרוע.

“יהודים! יהו…” – מולא־חיים נשתתק העצם זעקתו. סנוקרת ברזל סתמה פיו.

עלם שותת דם התנודד כשיכור וצנח תחתיו.

רבקה השתטחה על האלונקה והפגינה: “הרגוני נא, ואחר־כך תכלאו את בעלי!”.

השוטרים דחפוה החוצה והגיפו את דלת המכונית.

לחקירת הקצין על פצעו גנח מולא־חיים וענה: “אדון, ה' ישמרכם ויחייכם, לי אל תדאגו, אני בריא אולם, הודו לה', כבודכם שימו לב לעוּל־ימים זה שעדיין חלב־אם על שפתו, יכמרו עליו רחמי־שמים”.

צערו לא פסק מששוחרר ללכת הביתה. עיניו זלגו דמעות מדי זכרו את האברך המתבוסס בדמו. לתחנוני רבקה: “חזק לבך באבקת שומר” גנח ביתר שאת: “הה! אציל מזרע מלכות. פניו קרנו מזיו השכינה…” והיא געתה עמו.

גדעון הוציא נשמתו מקץ ימים מספר. חבריו עלו מכל הארץ להספידו. ירושלים המחוללה ליוותה את בנה על כל עדותיה, הוא היה בן יחיד להרב אפרתי, הדור הרביעי בעיר הקודש. האב השכול הספידו קצרות: "גדעון, בני, מרננים שיד אחים היתה בך, אוי לי, בני! לא יאמן שבמשכן ה' יקומו מרצחים! ידינו לא שפכו את הדם הזה. אל תדרוש נקם. בני, יקירי, ש־כ־ל־ת־ני, גלגל עלינו מידת הרחמים, תהי מי־ת־ת־ך כפרה על ריבנו ומצותינו. דם נ־עו־רי־ך יביא שלום על עם דווי ו־ס־חו־ף.

מולא־חיים התהלך על משענתו, ניחם את הרב אפרתי מתוך בכי: “נתפסת בעווני, כבוד הרב, ואין לי פה להגיד ‘עיני לא ראו’”.

האב השכול מחה את דמעותיו ואמר: “נקי אתה מעוון, מולא־חיים, חוץ מחשד בכשרים, מניין לך שלא נפגע בני מבליסטראות של הלגיון?”

מולא־חיים נשך שפתו, שלא שם לבו למטר־אבנים שניתך מן החומה באותה שעה, והודה בשפל קול: “אנא, כבוד הרב, חטאתי, עוויתי ופשעתי. נשמתי הגלגולית דנה את עם ה' לרודפי מחלוקת ושנאת חינם. נמלטתי מארץ הטומאה בשל אותו עוון, וכאן, בנחלת ה', רודפני היצר הרע ללא הפוגה עד שנדמה לי שגדולה כאן שנאת חינם מרשויות סטרא אחרא, חס וחלילה”. הוא געה בבכי: “א־נא, כ־בוד ה־רב, מצ־א תי־קון לנפשי”.

הרב אפרתי עצם עיניו שעה ארוכה וענה: “אין המקולל מברך, עתה אבל אנכי. כתום השנה נקבע יחדיו תיקון הנפש, בעזרת ה'”.

מולא־חיים מנע רגלו ממקראות ופרש מכל עניני ציבור, פן תחלוק דעתו על איזו סיעה שהיא ויבוא לידי מחלוקת ושנאת חינם. הוא התלבט לבור לו מלאכה שמכבדת בעליה ואין עמה ביטול תורה ובחר במלאכתו של רבי יוחנן, אך כיוון שלא שימש סנדלרים מעולם ולא השיגה ידו לחנות כדי ללמוד מפועליו ולא נתקבל לשוליה משום זקנו שירד על פי מדותיו, נמלך וקנה לו מעט שעווה, מרצע, חוט ומחט, והכריז בחוצות: “מתקן נעליים!”

בימים שהשתכר די מחית בני־ביתו – סרק זקנו והחיש פעמיו למנחה וענה לדורשי שלומו בפנים קורנות: “ברוך ה'!” ובימים שכיתת רגליו לשוא – ענה בעינים עצומות: “ירחם ה'!”

היה ז' באדר. משב קר בא מההרים. יש והקפיא את הדם בצינתו ויש שדיגדג בנחיריים בניחוחי־אביב. רגע התקשרו עננים ורביבים ניתכו ארצה ורגע יצאה חמה מנרתיקה ושפרירים תכולים הזהירו ממעל באור של חג. מולא־חיים הגה בתורה ביום צום, ביחוד ביום פטירתו של רעיא מהימנא, אולם הפר את התורה – משום ‘עת לעשות לה’ למשתה של פורים והידור מצוה בחג הראשון בירושלים!

הוא אך יצא מבית־התפילה – סינוורתו יפעת הקדושה של ירושלים. קרני־פז ריצדו בענקי־תפארה שהתנוססו ונשרו ככוכבים. הוא נשק אצבעו וליטף זקנו בהנאה ושפתיו דובבו: “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו! הבוחר בציון מחייך, כביכול, בהורידו השפע ל’מקדש מלך עיר מלוכה' והופך אגלי־מטר לאבנים טובות, להבדיל מארצות הטומאה שניתכים עליהן מטרות־זעם בערפל ודמדומים, ללא פוגה, כמו דעך השמש לעולם!”

הוא הכריז: “מתקן נ־ע־ל־ים!” וציפה לנס של פורים – והנה פקח חסם דרכו: “היש לך רשיון?”

“כן אדון, בזול!” שלף מולא־חיים מתרמילו פס גלד עבה ונקב מחיר זוג סוליות “שבעים וחמשה גרוש, חזק וטוב, אדון!”

“אני שואל אותך על רשיון!” – הרעים בקולו הפקח.

“לא יודע, אדון, עולה חדש” – ענה מולא־חיים חיוור ומרטט, בזכרו אכזריות הנוגשים בנכר.

שוטר מעדת הפרסים שליווה את הפקח תירגם דבריו: “רק ירחים מספר בירושלים, קניתי שאריות גלד משלוש־ארבע סנדלריות. איני יודע את הרחובות, ספק אם אכיר את המוכרים…” המתרגם הוסיף: “כנראה הוא אדם הגון”.

כמה וכמה נסים התרחשו למולא־חיים באותו יום, מליצו הטוב ליווהו אל המפקח הראשי וזה הניח את הדו"ח של הפקח ואישר לו זכות רצענות ורשיון לקנית גלד – בתנאי שישיג נקודות. השוטר השיג לו את הדרוש מאת ידידיו ורכש לו את הגלד. עתה הודה מולא־חיים לה' שהוא אזרח קבוע בירושלים ושערי־פרנסה פתוחים לפניו, בעזרת ה' יתברך, אך לבו נקפו שמא יעשה מלאכתו רמיה כיון שאינו אומן.

“אין דבר עומד בפני הרצון” שינן לנפשו ומדי עברו על פתח הסנדלריות, הוריד דלפקו, כאומר להינפש, והסתכל במכשיריהם ומלאכתם – ובכורה בתו זכתה לזוג נעליים לפסח, מעשי־ידיו הראשונים. שוב לא היה זקוק לכתת רגליו ולהכריז: “מתקן נעליים!” היה יושב באחת החצרות של לקוחותיו ואשה מבשרת לשכנתה: “חכם־חיים כאן!”. הן קראו לו ‘חכם־חיים’ משום אורך זקנו שזורקה בו שיבה עוד לפני הגיעו לגיל בינה. הוא ישב והטליא מנעלים עד שעת המנחה שכל עצמותיו ריננו: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו”.

הוא היה כמעט שמח בחלקו, זכה לקורת גג בירושלים, פרנסה – הודו לה'. רבקה נפקדה מקץ שבע שנות עצירות, וטוב היה לו לולא היצר הרע שרודפו עד חרמה. הוא התרחק זה מכבר מעניני ציבור, מנע רגלו ממקראות, כדי שלא תחלוק דעתו על מי־שהוא ויבוא לידי מחלוקת ושנאת חינם, אך לפרקים, בלי משים רצעה אזנו לשון־הרע של שרים ורוזנים שממנים על הציבור מבני־פמלייתם, אף שאינם בדוקים להם ודשים בעקבות מצוות ‘צדק צדק תרדוף’ – ודעתו נחלשת עליו: שמא צדקו עולא ורבא שאמרו: ‘ייתי ולא אחמינה’, והוא טופח על מצחו וצר לו בירושלים ונישא עינים דומעות למרום: “רבון העולמים, היבצר ממך לחונן דעת לגדולי עמך ומנהיגיו, להאיר עיניהם בפסוק אחד: ‘ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה’ או שמא שכחת, כביכול, את כל הבטחותיך על הבית השלישי?”

הוא חזר בו מיד, טפח על מצחו ונשך לשונו: “אי לך, חיים! שוב נכשלת – ואתה נמנה עם עדת קורח…”

הוא הרבה ב’קול, צום וממון', שפך דמעות בשעות רחמים: “אנא, אב הרחמן, ייכמרו נא רחמיך על עמך ישראל והאצל מצדקך ואמיתך על מנהיג הדור והנחם בדרכך ופקוד כגודל חסדך גם את חיים בן שרה אמתך והצל נפשי מכף המסית, פן ילכדני בחרמו, חס וחלילה, וידחני למדחפת עולם”.

הוא טולטל בין הרהורי־חטא ותשובה. בהתבודדו היה לבו שלם עם הבורא וברואיו, ואולם אך התערב בין הבריות – התחמץ לבו בקרבו וחזר לסורו. בבקרים היה מלטף את ראשה של בכורה והטיף לה: “בתי, אהבי את כל היהודים ורחקי מהתגודדויות. חז”ל, נפשי כפרתם, אמרו: ‘הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון’. רק בוחן כליות יגמול לאיש כפעלו; בתי, חרתי בקשתי זאת על לוח לבך כצוואת אבא…"

“די, די!” – שיסעתו רבקה.

הוא חייך כלפיה: “שטיא, וכי נכנס חיי לגן־עדן, כרבי יהושוע בן־לוי?”

“משיח יבוא, אבא” – אמרה בכורה – “המורה יצחקי אמר: ‘אנחנו הדור האחרון לגלות ואתם, התלמידים, אשריכם, תזכו לראות את המשיח, בעזרת השם…’”

הוא נשק לה על מצחה ואת ישעיהו ויצא לעבודה ב’שלום עליכם' עליז ובוטח בה', אך בשובו בערב היה שפוף ופניו כשולי־קדרה והתגנב דומם לבית־התפילה בלי לטעום דבר – ושנתו נדדה. רבקה חרדה לשלומו: “האם דעתו מיושבת עליו?” היא שאלה את נפשה "הן לא חסר לנו דבר, הודו לה'. היא ניסתה להפיס דעתו: “אבי־בכורה, הן יש לנו כל, בזכות ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה…”

מולא־חיים החריש. אך לפליטת פיה ‘ערש ומצעות’ בין יתר ברכת השם – השיב בשנינות: “מה דרוש לנשים, דעתן קלה? ‘ערש ומצעות’ ימצא להן! מה להן לשופטים ושוטרים, ראשי עם קודש, או לנפש נבוכה הנקלעת בין תשובה וחטא, כנשמת הרשעים בגיהנום?”

“דאגת העולם ומלואו חלה על ראשך!” – התריסה רבקה כלפי בעלה, והכניסה את הפיטומת בין חניכיו הוורדרדים של ישעיהו, מחתה דמעותיה והוסיפה: “כך שרף כבדי ועיוור עיני שם וכך הוא מדאיב נפשי כאן, כאילו הטילו עליו ממרומים לתקן את העולם שעיוותו הבורא…”

הרב אפרתי כתב למולא־חיים ‘תיקון הנפש’: להתענות בה"ב י"ב חדשים ולשנן ‘שים שלום’ ט"ז פעמים ביום, אחרי תפילת מנחה, כמנין שלום במ"ק, ומזמור י"ט בגימטריה אחוד, ולסיים תמניא אפי בגימטריה שבטי ישראל.

“‘התיקון’ נראה קל בעיני מולא־חיים שצם בה”ב כל ימיו ופזמוני תהילים שגורים בפיו בשכבו ובקומו. “כבוד הרב” – שאל – “האם זה מספיק לנשמה גלגולית כשלי?”

“הגוף הוא משכן השכינה ואין לסגפו יתר על המידה” – חרץ הרב.

לא נחה דעתו של מולא־חיים: “יהודי אשכנז ענוגים הם ורכי־מזג, על כן גם בה”ב סיגוף גדול הוא לגופם…" והוא קיבל על עצמו להתענות ב’חמש תעניות' לשם איחוד השכינה וכנסת־ישראל.

א

אפרים נתייתם בעודו באיבו. כשהיה בן ארבע מתה עליו אמו. אחותו שטרם נגמלה, מאנה לינוק משד נכריה; מעתה ללא פוגה עד שפרחה נשמתה מקץ שעות מספר; ותוך שנת אבלו גווע אביו מגעגועים. וכך נשאר גלמוד במעון השומם שנותר לו לנחלה.

הוריו היו זרים, מעיר רחוקה, ושארי־בשר לא היו לו. הקרובים אליו קרבת גבולין היו מולא־דוד המלמד ומולא־משה, הנדיב. הראשון היה ידוע חולי וחשוך־בנים, זולת אסתר בכירתו שחוננו בה השם ח"י שנים אחרי נשואיו. שבוע אחרי היוולדה פגעו בו ליסטים, ולא נרפא ממכתם לעולם. על כן עשה את תורתו אומנותו.

ה"נדיב" היה מטופל בשבעה בנים זכרים, בלי עין־הרע ואזלה ידו מכלכלם. נפשו היתה יוצאת למעשה־צדקה, כי מוסיפים לו לאדם על מזונותיו שנקבעו ביום הכסה, כהוצאת שבת ומועדי ה', אך אשתו היתה קטנת אמנה, רחמנא ליצלן, כנשים שדעתן קלה וקינטרתו: "החוסך חררה מפי עולליו נפוחי־כפן כדי לקנות עולם הבא – יורש שאול תחתיות.

בשובם מבית־החיים אחז ביד אפרים ומלמל כלפי אשתו, בטפחו על מצחו באנחה: “הן זה לא לשם עולם הבא, אם דרביש, אנחנו כולנו היום בכאן ומחר בקבר, מי יודע מה…”

“די!”, הפסיקתו בצריחה. “איני רוצה לשמוע חכמותיך”. הזדרזה ושקלה שתי ביצים וחילקה בין בניה והברתה את היתום בשמינית הנותרת עם פרוסת דוחן. אך כתום שבעת ימי האבל איימה: “אם לא תוציא את היתום – אטרוף נפשי בכפי”.

אז אחז ה"נדיב" ביד אפרים ושניהם יחדיו הלכו לבית־התפילה. כתום תפילת ערבית העלה את היתום על הבמה ופתח ברטט: “מורי ורבותי, הקהל הקדוש, אני מבקש מחילה וסליחה וכפרה מכבודכם בגרמי איבוד זמנכם וטרחה ועיכוב למנוחת כבודכם מעמל היום, אנוס אני ואנוס רחמנא פטריה…”

הוא נשתתק, מחה זיעתו שנכנסה לפיו בעד שפמו העבות, בלע רוקו והוסיף: “מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק? אחלי, יזכנו השם יתברך לעלות ולעמוד במחיצת חכמי ירושלים עיר הקודש שמתקנים תקנות נאות ליתומים ואלמנות…” דמעות חנקוהו והוא ליטף את ראש אפרים ברחמים רבים והוסיף: “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא…”

בבית־התפילה היתה דממה, חוץ מהד צעדי דלים, שלא נגע בהם הענין, והם השתמטו חרש, אחד־אחד. אנשי־העדה הרכינו ראשיהם במבוכה והציצו בגניבה איש בעיני רעהו. הם היו נכונים לצוות לביתם לפקוד את היתום בשיירי־שולחן, אך לא לאספו הביתה משום איסטניסות. הם לא חפצו לטפל ביתום פרוע שבראשו פרח שחין, שעיניו מלופלפות והוא כולו אכול כינים, כי מיום מות הורתו נחשב גם אביו במתים, ולא הפליג עוד לכפרים למרכולתו בגלל בנו ולא התמסר אליו משום ניתוקו מן החיים. לפעמים היה רוחץ אותו בערבי שבתות, אך יותר ממים שפך עליו דמעות. וכן חששו אנשי־העדה שמא ייכשלו, חס וחלילה בעוון: “אלמנה ויתום לא תענון”.

מולא־דוד המלמד הרגיש שעיני הציבור מוסבות אליו, זה הציבור שפרנסתו עליו, נשען על גביו ואמר: “כבוד הקהל הקדוש, איני זכאי שיגלגלו זכות גדולה כזו על ידי, אולם קרוב אנכי אל ה’חלל', אם רצון ה' וכבודכם בכך יבוא היתום למעוני הדל, הוא כבר בן חמש למקרא ואני מחוייב ללמדו, ומה ממני יהלוך אם ילין במעוני…”

ב

שלוש שנים עשה אפרים ב"כותב" (בית אולפנא) ולא הספיק להכיר את כ"ב האותיות. אבל תחת זה הצליח בכל מלאכות ושליחויות של אם־אסתר, ואפילו בשאיבת מים ובחטיבת עצים, מלאכות שכבדו גם מנערים מניחי־תפילין משום נידוח הגרזן וסכנת נפילה לבאר.

פעם הפליא לתקן את הקילון שנשבר. אם־אסתר השתאתה והראתה מלאכתו לבעלה. – “ובכן, אתה יודע הכל”, התרעם עליו המלמד, “ומדוע לא תלמד לפחות ‘קריאת שמע’ ו’קדיש' לגרום נחת להוריך, מנוחתם עדן?”

“אולי לא עמדה נשמתי על הר סיני, מולא, על כן ערלה אזני לדברי תורה…”

“אם אתה חכם מחוכם כזה”, חרץ המלמד, “תדע גם ללמוד: שרביט יאלפך”.

חמשה ימים ארכה מלחמה עקשנית בין מולא דוד ובין אפרים. המלמד דש כפות תלמידו עד זוב דם והלה עמד בסירובו: “איני יכול!” רק את זה למד: להרכיב אותיות ונקודות למקרא. כן הגיע לפרשת חיי־שרה נוסף על “קריאת שמע”, “י”ח ברכות" ו"קדיש"…

חודש שבט הגיע לקיצו. ברד וגשם ירדו ללא הפוגה. כמעט שבתו ימים ולילות. רעם ייבב סערות בלילה. דמדומים וצינה צורבת בעצם הצהרים. ומולא דוד התפתל במכאוביו. הוא שקד להשקיט בהבל פי תינוקות יומם וב"יושב סתר עליון…" לילה, ובראש האשמורה השלישית עורר את אם־אסתר להסיק לו את האח. התחזק וקם לעבודת הבורא לתיקון־חצות…

באחד מלילות־הסגריר השכים כדרכו, וכתום ברכות השחר באזניה של שם־אסתר, כדי לזכותה בעניית “אמן”, ניסה לרוץ לבית־התפילה. אך ארכובותיו נקשו ולבו עטף עליו. לחרדת אשתו שידל אותה בדברי נחמה: “אל תיבהלי, אם־אסתר, יתכן שנחלשתי מלהט האש החזקה; התחממתי יתר על המידה…”

באותו יום חש חולשה גדולה בגופו ודקירות עזות בגבו. הוא חיזק את לבו באבקת שומר ממותק ושב להרביץ תורה לתלמידיו. הוא השתאה על התחושות הנפלאות שנעורו בו מדי פעם מאז הבוקר, ריננו עצמותיו בשובו מתפילת שחרית ומכאוביו כלא־היו. ומה ערגה נפשו להתפרקד בחמה… נחו עיניו על צחות שוקיה של אם־אסתר וחמוקי ירכיה שמלאו כל־כך בשנה אחרונה, אף בסבלה חרפת רעב. הוא חמדה בלבו והיה מלטף את אצבעותיה העדינות בתתה לידו כוס חמים…

זה שמונה ימים מאז פצעוהו הליסטים בחזהו ובירכו השמאלית… הוא החלים, ברוך השם, אך לא שב לאיתנו. אולם לא פסקה נפשו מייחל, שתעלה לו ארוכה, כי – ה"יבצר מה' דבר שיוכל להמשיך את חייו עוד עשרים־שלושים שנה ככתוב: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה”, ביחוד עתה ששבה אליו האביונה…"

תוך הרהוריו ניקר במוחו ספק מר: שמא הגיע קצו? התחזק ונשען על כסתו ושפתיו דובבו: “מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ועל ראשי שכינת־אל, ביום וגם בלילה, עץ חיים היא למחזיקים בה… כל עוד לא פסק דוד המלך מתורה לא שלט בו ס”מ, וכך משה רבנו עליו השלום… מימיני מיכאל…"

הוא נזכר שמחר יום פטירת חנה, אם־אפרים, ושינן עם בנה “ותפלל חנה”, כדי לקרוא למחרת לפני שחרית בציבור ולומר אחריה “קדיש” לעילוי נשמתה.

יצאה נפש אפרים להיספח אל חבריו המשוחררים, לדשדש בטיט חוצות, לפתוח צוארונו לכדורי־ברד הצוננים ומרהיבי־הנפש, להתייצב מול הסערה כאילן מושרש, להרים את הראש כלפי הגשם ולא לעצום עינים.

בהגיע שעת מנחה גדולה נכספה נפש המלמד להירדם לפני האח הבוערת. ביקש לבחון את תלמידו והלה שש אלי גיל על שיש עוד סיפק בידו להילוות אל חבריו וקרא מבוהל: “ותתפלל חנה ותאמר ‘עלץ לבי בה’, רמה קרני בה', רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך'”.

אותה שעה חרק מולא דוד שיניו עד לזוועה. אפרים הציץ דרך גניבה אל עיני המלמד שהפכו לבן והוא מפרכס לקום… השתמט ונמלט כל עוד נפשו בו, בדעתו מהניסיון כי כלתה אליו הרעה. לא רק עשר מלקות יספוג בכפות ידיו, אלא הזמורה תדוש אל כל גוו עד אשר תיבש יד מלקהו והוא יכרע תחתיו אין־אונים. בדרכו פגע באם־אסתר שנכנסה לחצר ודחפה בשער. כידודים נמלטו מעיניה ממהלומה בחוטמה, ומעדה לנפול, אך נאחזה במזוזה וסנטה כלפי אפרים: “פרא שלא זכה למוסר אב, וכי רודפים אחריך?”

“שיננתי כל היום ‘ותתפלל חנה’”, קרא אפרים בהציצו אחריו, אם אין המלמד רודפו, “ואיני יודע מדוע מולא מתאנף בי. עוד גבי שותת דם ממכות שלשום…” הוא הפשיל צווארונו והצביע על צלקות ארוכות והוסיף: “גם אז לא עשיתי מאומה. משה בן הדיין ואברהם בן מולא יצחק הגבאי נאבקו, שברו את הכירה והעלילו עלי; וכל הילדים מפחדים מהם ומחניפים להם והעידו נגדי שקר. הם עושים הכל ומטילים עלי, ומולא מאמין להם מפני שאין לי אבא…”

דמעות התגלגלו בעיניה, אך התאפקה וגנחה כאומרת: “עורבא פרח” ונכנסה אל בעלה. מיד פרצה חוצה ביבבה מחרידה, מתגודדת: המלמד מת…

אפרים נשא רגליו ביתר שאת, בחששו פן שבר את ה’קילון' בהיכשלו בו בחפזונו.

– הקיפוהו שאלות מכל צד על סיבת מות המלמד, שהרי הוא היה עד־ראיה יחיד. אבל בפיו היתה תשובה אחת: “כאשר דשה הזמורה את גופי – ברחתי בכל כוחי…”

השומעים הצדיקו על המלמד את הדין: “ברוך דיין אמת” והתלחשו: “הוא נלכד בעוון עינוי יתום, בר־מינן…”

יראי־שמים התברכו בלבבם שראו את הנולד, ולמדו קל־וחומר: מה המלמד שהוכיח את היתום על דבר תורה נענש במיתה ללא ווידוי וקריאת שמע, בר־מינן, בשר־ודם פשוט שכל ענייניו הם הבלי עולם הזה – על אחת כמה וכמה…

ג

אפרים התשוטט רעב בחוצות, חוץ משבתות. הוא קלקל קיבתו משיירי שולחנות, כינים אכלוהו ומחשופי־בשרו המצולקים מופקרים לצינה וחורב. הוא הבאיש ריחו בעיני כל, אשר חשדוהו בכל המעילות והגניבות שב’מחנה'.

בשנה ההיא מתו על פני מולא משה ה"נדיב" שני בניו, בר־מינן, דרביש בכורו ועזרא שטרם מלאו לו ששה ירחים. ולפי גורל הקודש גם חמשת בניו הנותרים צפויים היו לסכנה, אם לא ישנה את מקומו ומזלו…

“מולא משה”, השפיל אפרים קולו, “אני רוצה לדבר איזה דבר…”

“מה הדבר שאתה רוצה לדבר?”

“אני רוצה לבקש שתקחוני עמכם…”

“לאן?”, היתמם משה.

“לירושלים. הן כבר מכרתם ביתכם, גם אני אמכור את ביתי, אין לי כאן מי בלעדי כבודכם, אתם הייתם לי כאב, הזכרתם לי ימי פטירת הורי, מנוחתם עדן, שיננתם לי פרשה ב’שבת משמרה'¹ ולא כיהתם בבניכם שהתרועעו עמי…”

“גם אני לא מכרתי את ביתי”, ענה מולא משה. “הוא נפל לנחלה לגבאי תמורת חובו והוסיף לי פרוטות המספיקות לשכר השיירה להסיענו מכאן…”

אנשי־העדה נאותו לבקשת ה"נדיב" להעניק לאפרים כדי הוצאת הדרך (טרם נשא אשה והוסיף נפשות שיהיו למשא על הקהל הקדוש), הקדישו את ביתו להכנסת־אורחים והבטיחו לו: “הבית – ביתך, אם לא תצליח להגיע ירושלימה, בלי פתחון פה”.

“המתים ינקרו בצפרניהם ארבעים שנה עד הגיעם להר לזיתים”, ענה אפרים, “ואני אלך כל עוד ישאוני רגלי, ואם לא אגיע לשם בחיי – אגיע אחרי מותי”.

הם יצאו בבהילות פן יקטרג השטן, מבלי לדעת אנה פניהם מועדות. ירושלים סגורה ומסוגרת וצרורם הדל לא יספיק להם אפילו למחצית הדרך, אולם הבא ליטהר מסייעים אותו…

היה סוף האשמורה השלישית, משב ריחני של ירח זיו ליטף אמירי־אילנות, פרחי־בר פקחו גבעוליהם לקראת זהרורי הטל וזלפו בושם משֹכּר.

לב מולא־משה נמלא ערגון לכנסת ישראל ולשכינה, ועיניו דמעו, והוא התחטא לפני קונו: “רבון העולמים ואדון האדונים, אתה פוקד ענקי היער ונבטי דשאים ומלוא עולם ניזון משפע ידך הרחבה והברוכה ולכולם קבעת מדור, עד אנה לא תפקוד את בנך בכורך לשתלו על כנו ולאסוף חרפתו בגויים?…”

הוא פתח בקול חרישה ונוגה: “ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך…” ופתאום עטו אליהם ליסטים בלב יער, ככברת ארץ מן הקריה, ברגמות ויריות יחדיו, והטו את השיירה.

אפרים נמנם באותה שעה על גב הבהמה, לפתע נחבט ופיו נתמלא עפר, מישהו משכו בחזקה ולחש: “זחל בעקבותי חיש!” הוא היה נפעם והשמיט את היד, שבו האצבעות וצבטוהו: “מלט נפשך בזחילה!” הוא צעק מכאב וניתכו עליו יריות מכל העברים.

בהקיצו מצא את עצמו באוהל קדר, רגלו השמאלית תפוחה וכואבת עד מוות. עלמה חמודה, לובשת חצאית צבעונית, השקתו חלב ועודדתו: “לא נאה לנער לבכות, אך תחלים ישלחוך אל בית אביך”.

ערבי קשיש וזועם, שפמו העבות העידו על קשיחות לב ורשע, נד ראשו לדבריה בפלטו קיטור ה’קליון' סלילים־סלילים. זה היה אמיר זיד, ראש אחד משבטי קשקאי, חשוך בנים ועז־נפש, חי חיי ליסטים והיה שובה נערים שמא יסכון מי מהם למלא מקומם. הנערה הנאה היתה אשתו השישית.

בני מולא־משה “הנדיב” שהיו גמדים ומצומקים נעזבו מיד לנפשם ושבו עם הוריהם למקומם הראשון ושוכנו בבית אפרים עד יראה השם ויושיע. ואפרים הובא לאוהל להרפא.

בראשונה לא עורר תשומת־לב האמיר. פדחתו היתה קרוחה וחיוורון מוות נסוך על פניו, אך נעריו מצאו ענין בגופו האתלטי ובזכות פאטימה הרחמניה, אשר חמדתו בלבה וטיפלה בו, קם והתהלך על משענתו ופצעו נגלד. הבטיחו האמיר: “תלווה לנערי – אם תהיה בן־חיל…”

ד

שלוש שנים עשה במדבר עד מלאו לו עשרים שנה. אויר ההרים ושמנת הצאן מלאוהו לשד. קומתו החסונה והתמירה לעומת נערי האמיר שהיו רחבי־מידות וגוצים כמרבית שבטי קשקאי. קרחתו הצמיחה תלתלים, במרחו אותה שמן “חשחש” (זרעי טריאק) בעצת פאטימה. לחייו השזיפו ומלאו ועיניו הדבשיות־עמוקות חייכו בשכרון נעורים.

הוא נספח אל רועי־צאן ועשה את אשר הם עושים, ובשלושה היתה ידו על העליונה: בריצה, במחול ובחליל. הוא השיג את העז הפראית ביותר אשר פרשה מן העדר, ידע לחולל בעוז ובקצב בחליל, ששפך בו את נפשו הכלה בגעגועים. אך בדבר אחד נפל מהם: ביניקה מכחל. ועל זה כינוהו רעיו: “טג’יק” (עירוני).

מקץ שנתיים סיפחו האמיר לחבר נעריו, לאמן ידיו בקליעה, בצחצוח חרבות, בהיאבקות ובדהירה על סוס ערום וחסיה תחת כרסו תוך כדי שעטה. פאטימה חפצה שהוא יהיה ראש לגיבורים כבנם המאומץ, ודהרה עמו מרחקי־פרסאות בלווית האמיר וגבוריו.

פעם נעדר בעלה והפמליה שלו ואז דהרה עמו יחידה. בעמדם לפוש בצלע הר הרימה רעולתה לפני עיניו, כבעת היותו פצוע וליטפה תלתליו, ופלטה: “אברהים (אפרים) יקירי…”

בשוב האמיר מן השוד הסתיר פניו מאפרים ושלחו אל הרועים כבראשונה “לשים עיניו על העדרים”.

מקץ שבועות מספר הוזמן בחשאי לאוהל האמיר – והנה פאטימה לבדה שם. עיניה קרועות בפוך, צמותיה קלועות בתקוות משי, כולה עוטה שיראין ובשומה בושם משכר, ופניה חיוורים. היא הושיבתו למולה ומלמלה בבהילות: “עליך למלט נפשך, טרם נפלת בידי בני־בליעל…”

נפערה תהום לרגלי אפרים. נתאמתה השערתו שאחמד, ראש הגבורים, התכוון לחנקו בהאבקות וניצל מנס ברתקו שלוש אצבעותיו שנתקעו בגרונו… והאמיר קלע לראשו ממש, הציד צבאים האחרון, ואלמלי זהירותו שלמד מהם תוך שנות שבתו עמם, וביחוד אחרי התנקשות אחמד ושתיקת האמיר, מי יודע אם לא היה פולחו הכדור.

היא הצביעה על שקיות נהדרות, מעשה אצבעותיה העדינות והוסיפה: “הנה הצידה לדרך, קפוץ על סוסך והימלט דרך אותו הגיא שדהרנו בו יחדיו, פן ישחרו עקבותיך…”

הוא נבוך, ומפיו נפלטה שאלה: “ומה יהיה על הסוס?…”

“אהבל” (כסיל), הפסיקתו, “דמיתי שתאמר: ‘מה יהיה עליך?’…”

הוא ענה בתום, ובקול חנוק מבכי: “גר אני עמכם, אמא, שלום היה לך לפני בואי ואחלי שאללה ישלח לך ממרום ברכת שלומו, עקב טוב לבך גם אחרי לכתי…”

“ההיו הוריך מושלמים?”, שאלה שלא מן הענין.

לילות רבים נדדה שנת אפרים, פן תתעורר שאלה זו פעם, ועתה בבוא עתה ענה: “ביתנו גבל ברחוב היהודים, וילדיהם התרועעו עמי. במות עלי הורי פרסו לי מלחמם אם כי הזהירוני המושלמים על טומאתם…” בעוד מלתו על לשונו השתוחח אפים ארצה, נשק עפר רגלה והוסיף: “את רחמניה כיהודיה, אמא…”

היא הרימתו, אימצתו אל לבה רגע והושיטה ימינה הרועדת לפיו, וצנחה תחתיה…

הוא נתמלא עליה רחמים, בראותו בצערה… מוחו התערפל, ארכובותיו נקשו וכמעט צנח על ידה. אך כוח פלא דחפו הלאה ונס מן האוהל בלי ברכת פרידה.

מקץ ארבע־חמש שעות דהירה ללא הפוגה כרע הסוס תחתיו לבלי קום. הוא הביט נבוך כה וכה. היום נטה לערוב. הגיא היה אטום בין סלעי מגור ונפש חיה אין בכל הסביבה. נחרת־הסוס האחרונה והנוגה הידדה עמוק־עמוק. ודומית־מוות שררה סביב. רק נהם עמום נשמע, אשר הטיל עליו אימה. זה היה הים הרועש והנוהם.

הוא התענה בהרהוריו: אולי תעה במדבר ויהיה אנוס לשוב על עקבותיו? הוא זכר ושמר את דבר פאטימה – והדרים. ואיה הכפר בצלעי ההר מימין? עוד כמה יצטרך לכתת את רגליו עד שיגיע לישוב?

הוא לא טיפס על ההר פן ייתקל ברודפיו. הוא חסה באחת המערות מבעוד יום, התפרקד על הארג וחזה בכוכבים אשר קרצו לו בגעגועים, כבימי איבו, במעון הוריו השמם; וכבאותם הימים בנווה־רועים שכב בדד, בעינים פקוחות, והרהר על פאטימה בחרדה פן יכוהו נפש.

שמורותיו נצרבו מנדודים ומאנו להעצם. הרהוריו הסעירו את נפשו. רגע חש אושר לזכר פאטימה שחשפה לו את ירכיה הצחורות־חלקות כבהט ונשך שפתו מנוחם על רוך לבו… ומשנהו חרק שיניו בחרדה לזכר האמיר והודה לה' שלא נכשל בנשג"ז (נ’ידה, ש’פחה, ג’ויה, ז’ונה), וכשהשכיח מלבו “הבל הבלים” זה נאנח על ימי־ילדותו הנוגים ועל מולא־משה “הנדיב” מיטיבו שלא ידע גורלו מאז נפרדו ביער, ועל המלמד, נשמתו עדן, שהתאכזר עליו מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר. ביחוד המה לבו לאסתר, היא היתה מאורשה בעודנו שם. בוודאי היא חובקת עתה בן…

הוא הגה בה כל הלילה ושאל את נפשו בפעם המאה: “היזמין לי השם בת־זוג רחמניה ונאה שכמותה, שתשכיחני את אסתר?…” הוא התהפך מימין לשמאל… לפתע פתאום הזדעזע לרחש נעלם, וכיוון רובהו אל לוע האופל…

עם דמדומי שחר חטפתו שינה טרופה, אך פתע הזדקר מכאב צורב בגבו. בשלחו אצבע למישוש – נעקץ שנית, התערטל והתנקם בבן־עקרב שנמצא בכליו והקל מכאוביו במריחת שום שבצידתו ושם לדרך פעמיו.

החמה ניסרה ברום הרקיע בהגיעו לראש הפיסגה. הודה לה' על מראה הכפר המתנוסס במרחק כיברת ארץ. זו היתה דרך המלך ועוברים ושבים בה ומכונית טסה בה. פג לבו למראה האוקינוס שהשתרע למרחב אין קץ ודכי גליו כלהט החרב המתהפכת.

“עד כאן אולי היתה בכם תועלת כלשהי”, רטן כלפי רובהו ואשפתו, התפרק מהם והטמינם תחת מצבה, שמא יזדקק להם פעם. צעד כלפי רוכל־מחמר שנראה לו כיהודי ושאל לשם הכפר והעיר הקרובה.

הלה דבקה לשונו לחיכו למראה הערבי הגמלון, ההולך לקראתו, ושינן חרש שבע פעמים: “אלהא דרבי מאיר בעל הנס, ענני והצילני…” וכשנוכח שאין הלז מתנכל לחמורו, הסביר פניו לו וענהו בנחת: “למה לך, יה עמי (דודי), לכתת רגלך לעיר רחוקה, אני אקנה ממך הסרג והשקים וכל אשר בהם”, אך מיד התנחם על מוצא פיו, פן יגרה יצרו, וחזר בו: “אה, חבל שלא לקחתי עמי צרור כספי, אבל יש עצה, הבה נתרועע ונדדה יחדיו עם הגיענו לעיר, אינשאללה (בעזרת ה'), אך אקווה שאפגוש מכרים בדרכנו ולא נזדקק לכך…”

בין כה וכה התקרבו לתחומם עוברים ושבים והגדילו את הבטחון בלב. הוא פילה את אמתחותיו ותקע בכף אפרים שלושה טומנים בעמדם שוקלים־וטרים והפציר בו לאחל לו בלבב שלם: “יברכך ה'…”

אפרים ירד בנמל והנה המלחים מפרקים צינות. עלה ועזר להם בכל כוחו עד בוא היום.

הללו העלו את העוגן בלי לשים לב אליו ואל עבודתו, והוא התכנס חרש בירכתים, סעד את לבו משיירי הצידה של פאטימה, ותוך כדי לעיסה נעצמו שמורותיו ונרדם עייף עד מוות.

כשפקח את עיניו ריצדו קרני־זיו בין קצף הגלים המשתברים בשוניות. המלחים נעלמו והספינה היתה מעוגנה סמוך לחוף, בין רבות אחרות. הוא נטל את ידיו במי הים, בירך ברכת הבוקר, קרא “שמע”, ויצק לחשו בח"י ברכות. הפשיל כליו על גבו ועלה לחוף.

המלחים הסיבו על דלפק ב"קפה" הסמוך וקיטרו" נארגילה". וכשם שלא שאלוהו אתמול על עבודתו, כך החרישו היום בעלותו לחוף. הם רטנו בינם לבין עצמם, כנראה מתוך הכרת תודה, לאללה ששלח להם את מלאכו לסייעם.

שלוש שנות דרור באוויר ההרים ומשמני העדרים שינו את מזגו של אפרים, והוא עשה רק שבוע אחד בחוצות בצרה המזוהמים והמחניקים מצחנה וחום. נואש מתוחלתו לעשות דרכו משם ירושלימה, נלווה אל בני־קידר הנודדים…

ששה־עשר ירחים נדד מערבה משבט לשבט. עיניו קרועות ואזניו קשובות. ובאחד הנשפים עבר את הירדן כרועה עם מבריחי־בקר. נפשו יצאה למראה שלושה יהודים פרשים עוטי־אדרות כבדויים אמידים, שבאו לקבל את העדר סמוך לבית־שאן…

הוא היה מצומק מטלטולי דרכים, שזוף, עוטה מהוהים, יחף ואכול כינים. נפשו מאנה להיראות בשפלותה לעיני אחיו פן לא יאמינו לו. הבדויים ענו על שאלתו: “המוסקוב אינם מעבידים את הערבים” – ויעצו לו לפנות ל"קומבנייאת" (למושבות) שמרביתם “ווטניים” (ילידי הארץ) ומקרבים את הערבים.

ה.

הוא נזדמן למושבה אחת וכיתף סלים בשוק בשכר מצער, ולפרקים חלף פרוסת לחם, ושב ולן באהלי קדר מבלי דעת איככה למצוא את דרכו. פעם ריחמה עליו אשה אחת, גברת כצנלסון, ופרסה לו פת, נוסף על שכרו. היא השתאתה על הנוהג שלו, שנטל ידיו ושפתיו דובבו ברכה לפני האכילה ונפטר ממנה ב"שלום עליכם…"

זו הפעם הראשונה התוודע ב"שלום עליכם" בארץ־ישראל. היא הסתכלה בו בסקרנות, לתהות על קנקנו, ושאלתו: היאבה לעדור את גינתה?

הוא לא התנסה מעולם במעדר וגופו נחלש מאד מנדודים ומרעב. זיעה שטפתו וכפותיו תפחו, אך התאמץ וקיווה: אולי מכאן תצמח הישועה.

בבוא היום הוסיפה על שכרו מחצית ככר, עגבניה וזיתים מספר, והפצירה בו להסב אל השולחן בחצר. לפי אורך “ברכת המזון” שלו שיערה שהוא יהודי מופלא משבט ערב בלתי־נודע והזמינתו לעבודה גם למחרת.

ואז אמרה לו בתמיהה: “מעולם לא ראיתי ערבי נקי וירא־אללה באמת ואמונה כמוך. מאיזו ארץ אתה ומה שם שבטך?”

בהיוודע לה קורותיו קיבלתו כפועל בפרדסה בתנאי שמשכורתו לא תהיה גבוהה משל זרים וילין ברפתה, וכה התנצלה בפניו: “אמנם פועל עברי משתכר יותר, אך אנכי אלמנה והולכת ערירית, והפרדסים הפכו לקבר בעליהם”.

עונת הפרי היתה אז וקורנס ומסמר היו משאת־נפשו של אפרים מעודו. על כן נאות לעבוד רק בשכר פת חרבה.

כתום העונה שכר אמתיים על אמתיים מן הרפת של גברת כצנלסון ורכש פטיש ומשור ומעצד ואיזמל ושופין ותלה שלט בפתח: “נגר”.

בימים ההם גברה מצוקת ישראל בגלות אדום. שערי־נכר ננעלו לפני הסחופים האומללים ומאורך הגלות שחה קומתם. מהם הובלו כצאן לטבחה, ומהם יבש שיברם ואבד סיכוים מצור ישראל. ורק אחד מעיר ושנים ממשפחה פקדו נחלת אבותינו שהיא ארץ חמדה, טובה ורחבה… עלו בעקבותם גם מקצת מן הראשונים לחנות בה עד יעבור זעם על מנת לאחוז מקל נדודים בהזדמנות הראשונה, ככלב שב על קיאו…

בינתים רבתה הבנייה וגדלה המלאכה בארץ־ישראל ולא שאל אדם על מומחיות של בנאי שבידו כף סיידים ושל נגר שתלוי שלט בפתחו…

מקץ שלוש־ארבע שנים שכר אפרים את כל הרפת של גברת כצנלסון. הוא עבד במכשירים חשמליים ועזרו לו ארבע שוליות, אולם נכלם מפניהם שאינו יודע עשיית חשבון בעפרון ונדר בלבו: “אם הקדוש ברוך הוא יזמין לי בת־זוג הגונה, אגדל בני בתורה וחכמה…”

אסתר בת מולא־דוד התאלמנה שנה מקץ כלולותיה ואין לה ולד, נסתלקה גם אמה תוך כדי אותה שנה, והיא התאבלה עליהם ימים רבים ומאנה להיות לאיש בפעם השניה.

אפרים חמד אותה בלבו בעודו באיבו, ועתה שאל אותה באיגרת, אם רצונה לעלות ירושלימה. והיא כתבה בעצם ידיה, כי למדה קרוא וכתוב למרות רצון אביה: “נפשי כפרת ירושלים עיר הקודש, היתרחש נס כזה לחטאה כמוני שיכלתי את בעל־נעורי ואת אמי בשנה אחת, בזכות מי תבואני נחמה כזו?…”

כמה טרחות טרח אפרים וכמה דמים הזיל מגופו וממונו להעלות את אסתר והעלה חרס.

גברת כצנלסון עמדה על דעתו וציפתה לברכו: “מזל טוב”, וכשנוכחה שחשך משחור תארו ואין כל אות לנישואין, שאלתו: “מהו המטרידך זה שלושה־ארבעה ירחים לכתת רגליך בין ירושלים ותל־אביב ללא הפוגה, הן כחשת יותר מאז הכרתיך כבדווי. החולה אתה?”

הוא נפנף אגרת של אסתר וענה באנחה: “חוץ מבריאותי בזבזתי עד כה כמאתים לא”י ולשוא!"

“טפשון!”, ענתה אותו ברוך אמהי, “למה הסתרת ממני עד כה? היא תוכל לעלות בנקל כבעלת הון. המצא לי ערבות ארבעת אלפים לא”י ואני אעבור פרדסי על שמה, אמנם בטוחה אני ביושרך, אבל… האינך יודע? כך נוהג העולם־גולם…"

אורו עיני אפרים וסיפר לה בבת־צחוק הבדיחה של “מולא־אבטליון גומל חסדים”, שהיה עונה לדורשיו המפקפקים: “החסד מתחרז עם הפסד…”

ו

אסתר עלתה לארץ, וכעבור זמן מה נישאה לאפרים. גברת כצנלסון היתה השושבינה הראשונה וששה עליהם כעל בניה. היא קיבלה פני אורחים ולחשה מתוך דמעות: “יידישע קינדער, יידישע קינדער”. היא השכירה להם יציע בדירתה ומקץ שנה, בהוולד להם בנם בכורם ראובן, מכרה להם את הבית, בחסלה את נכסיה כדי לעלות ירושלימה ולשכב בהר־הזיתים.

אסתר החזיקה טובה לאפרים, שרק בזכותו היא נמצאת בארץ־ישראל. היא האמינה שנשמתו היא מניצוץ הקדושה, גלגול של צדיק שבא לתקן פגם ביסורי יתמותו וביגיע כפים אשר אליו שאף בכל רמ"ח אבריו בעודנו באיבו, שנאמר: “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך…”

היא בכתה כשגילה לה את נדרו, לגדל בניו בתורה, בזכרה את המלקות שאביה ז"ל הלקה אותו ימים מספר לפני מותו.

– – – רגליו היו בסד ושני נערים הידקוהו באכזריות עדי נקרעו גלדי שוקיו. הוא נאבק עמם וניתק מיתריו כשמשון. אביה יצא מכליו והפליא מכתו שבעתים.

היא התחלחלה לזעקותיו קורעות־הלב ופיללה חרש: “רבון העולמים, שבור את המקל!” אך זה לא היה מקל, כי אם זמורת רימון גמישה, והיא שרקה על גופו כשוט, מרוב צער צעקה: “רחמנות, אמא, הוא ימות, אולי אינו יכול ללמוד…”

אמה, מנוחתה עדן, חרדה אליה, אימצתה אל לבה ולחשה לה: “החרישי, בתי, עתה יטוש אבא אליך, ומי יכול לרצותו בשעת כעסו?”

לאביה היו אזנים חדות וחדל מהכות את אפרים, אולם היא לא יכלה להבליג על בכיה. זה היה בין־השמשות. הילדים השתחררו וזינקו מן ה"כותאב" כזרם מים אדירים, אך אפרים היה מוטל תחתיו, גופו מחוץ, רגליו שותתות דם, ופניו חפויים… נגזרו דמעותיה אין־הפוגות לעלבונו עד שוב אביה מתפילת ערבית…

אמה ליטפה את ראשה ושרה לה חרש, פן תעיר חמת בעלה בגעייתה. אך הוא שב מגרר רגליו הצולעות, ראשו שח לעפר, חולה שבעתים ומתפתל דומם ביסוריו…

אמה עזבה אותה וטיפלה בו. הפצירה בו באפרים לאכול: “אסור לישון על לב ריק, חשוב, אפרים, שאביך, מנוחתו עדן, יסרך, הן תורה היתה משאת נפשו, מולא (המלמד) דורש טובתך ומוכיחך כבן…”

“אלמלא הייתי יתום”, קרא אפרים, “לא רמסוני כתולעת…” אבל התנחם להפצרותיה, וכשהרעב הציק לו מאד, עילע כוס תה מהול בדמעות ועלה על יצועו באנחת אין־אונים.

“לבי נוקפני, אם־אסתר”, התוודה אביה, בחשבו שגם אסתר נרדמה. “לא התכוונתי לפגוע בו כל־כך… אני נחנק מדמעות לדבריו: ‘אלמלא הייתי יתום’… אסתר נושמת בכבדות, ראי מה לה…”

אותה שעה חשה אסתר, שגם עליה נגזרה היתמות ולא נרגעה כל הלילה. שנתה נטרפה עליה והיא בכתה גם בחלומה. למחרת הכביד חוליו על אביה וזכר את אפרים לתת לו ארוחתו ואמה הטילה את התפקיד עליה. היא טיגנה חביתה שמנה ואמרה לו: “אפרים, הלא טוב ללמוד משאוב מים וחטוב עצים, מה מאושרה הייתי לוא חפץ אבא ללמד אותי. תן לבך לתורה כאשר נתת לתיקון הקילון ותראה שתיטיב לדעת מכל הילדים”.

הוא געה בבכי וענה: “אני רוצה ללמוד, אם אביך לא יאמין לעלילות הילדים העשירים עלי ולא יכה אותי כל־כך…” ומאז הוא שקד בתורה ואביה אמר: "ניכר באפרים שינוי רב לטובה, הדא הוא דכתיב: יסר בנך כי יש תקווה.

לא ארכו הימים ונסתלק האב. – – –

אפרים קרא הרהורי אשתו וזכר גם הוא את השעה אשר בה הביאה לו את ארוחתו והסבה את לבו לתורה… ואמר בקול נוגה: “גם אני רציתי ללמוד, אסתר, אך מן השמים גזרו עלי שלא אבוא בסוד ה'…”

הוא אהב את רעיתו כנפשו ודבריה היו לו כחוק. יש והתמלא לבו הודיה ופרש כפיו כלפי מרום: “רבון העולמים, מה אני כי הבאתני עד הלום בארץ קדשך ונתת בחיקי צדקנית וחכמה כאסתר בת מולא־דוד המלמד, מנוחתו עדן, תחי עמי מאה ועשרים שנה, חיי אושר ורווחה. ברוך אתה וברוך שמך הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו…”

צאצאיהם היו נאים, בריאים וחרוצים וטופחו כילדי־אהבה. הם לא שמעו מעולם חילוקי דעות, או דברי אי־כבוד בין הוריהם. הכל היה מוסכם בחילופי מלים ספורות, כל אחד התאמץ לרדת לסוף דעתו של השני.

הם בנו בית בישראל.

כדור לוהט נתלה בלב הרקיע, אבק אפרורי עטה כתלים ואבנים. אילנות בודדים הרכינו אמיריהם מזי־רשף, הררי־חררים עמדו סביב בסמיות ערייתם. דומית חצות לא נפגמה אלא במצעדי־חלוץ כבדים, או בחרחור גמל של בן־קדר גלום באדרתו.

אפרים ברריי (בחרייני) התפרק את מטענו ב"מחסן", התקין כסתו על גבו, מחט אפו במטלית ארוכה וספגה בחפתו. טרם פנה לילך הרים אבן־שחם מלובנת והצמידה לשפתיו. נשא ראשו השמימה ושפתיו דובבו: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הרי אני בירושלים עיר קדשך, וציון־חיים חוסה בצל כנפיך. עד מאה ועשרים שנה”.

הוא איש בחריין הנהו, והפליג לפרס לתור בקרית־שושנים, היא שיראז.

עמדו לו כתפיו האיתנות ולא נתן שכר אניה בים ושכר פרדים המהלכים בבקעות. בבואו נשתקע שם כי חשקה נפשו בחכליל לחייה של ג’נג’ן, אף שעיניה היו טרוטות כלשהו ולא זהרו כעיני פרסיות שפייטנים שרו עליהן:

הוא ליטף את לחייה והינה את עיניו בצחור־שערה. “אני לא כפוי טובה, נור עיני. ברוך ה', הודו לה' כי טוב, רחום וחנון לא יתן כל, הדא… ג’מל (חן) ויופי לאחת”.

שבע עשרה שנה היו נשואים. ג’נג’ן ילדה לו חמש בנות המתחרות אשה את אחותה בעצמת שריריהן ושושנת לחיין, ואישוניהן הפליאו בזהרם. וארבע בנים נולדו להם אלא שארבעתם נסתלקו בעודם באבם, בר מינן.

אפרים שמח בחלקו. גלמוד נמלט מבחריין באין כל זולת רחום וחנון מעל וגרמי כתפיו מתחת. עתה נמנה בקהל הקדוש כבעל־בית ומעלה מס למלכות. אמנם ביתו אינו אפדן חנים (רוזנים), אך שלושה חדרים יש בו ואולם של חמשה פתחים, בריכת מים חיים וגינת שושנים.

נוגות היו קורות הנחלה הזו: שלושת גיסיו שנפלו חללים בין עשרים ושמונת הקדושים בשל עלילת הזבל שנחנק בביב, כן יאבדו כל אויביך ה', וג’נג’ן אחותם נותרה בת יחידה להוריה.

לחם לאכול ובגד ללבוש, ברוך ה' יום יום, וחוסין־חן הנחתום, זה המן הצורר, שם רשעים ירקב, מציע לאפרים פיתות חרוכות וצוננות ומחקה את דרך דיבורו: “אכל ברריי אכל ונתן לטמאות הקטנות שלך ואכל ושבע, השמע בר־ר־ריי שמע?”

הוא גועה בצחוק פרוע על סילופי המלים ומטעים שמו בכוונה, בר־ר־ריי, להונותו על מומו שהוא מוריד רירו ככבש¹.

ואפרים תובע עלבון שמו: “הידע האדון חוסין־חן משל המחבת והדא… המרחשת? זו גינתה את אחותה: שוליך שחורים! וזו הודתה בענוה: צדקה שכנתי הטובה, אך שלך הדא… גם פניך”.

“משל מוקשה משלך, בר־ר־ריי”, מתקלס בו חוסין־חן, “וכי היכן, “הדא” שלנו שחורים?”

“אני בן־ערב ולא ידע (אדע) שפת צפרים כאשר לא יפרוש (אפרוש) כנף לעולם, אך אותכם (אתכם) אות אחת ח תחניק ללא מרפא בר מינן”.

אך במות עליו שוקרי, הבן הרביעי, פסקה עליצותו, ולא יצא לכתף גם כתום ימי אבלו. “יש כלום בגו, ג’נג’ן, יש כלום נורא”, רטן כלפי רעיתו, “אסון גדול מתכפל ונשנה אינו כלום ריק”.

“פני שחורים, אפרים”, קראה אשתו, “אני יודעת. עוונותי גרמו. נכשלתי בחילול שבת. פעם נגולה אבן כבירה. ופעם נתלקחו שקיקי תבלים התלויים מעל לעששית. אל קנא ונוקם גמל לי כרשעתי, בע־נו־תי לב אמי ה־ש־בור”.

“את רק מיבבת”, נזף בה אפרים, “ואני לא יבין (אבין) מלה!”

“זה היה באותו ערב־חג”, המשיכה אשתו, "שהפך לי לתשעה באב. אמי האומללה, מנוחתה עדן, כתשה חרוסת והתלוננה: “היש לפניך שלא כדין, דיין אמת? על מה קיפחת חיי בני ביתך?”

“את רצחת אותם, אמא!” – התרסתי כלפיה. “חשקה נפשך בגן עדן ודמם מידך ידרש. כל היהודים נחבאו בשערים הבצורים, ואת חיזקת לבם: שליחי מצוה אינם ניזוקים! ושלחת אותם לבית ה' לחסות בצילו. הוא, אהי כפרתו, לא הגן גם על מקדשו וכוהניו מפני נבוזראדן וטיטוס הרשע ימח שמו, ואותה שעה…”

“די, די, חאלס!”, היסה אותה אפרים. “אילו קטל אלוהים על פליטת פה, או הדא… על עוון באונס – כי אז נכרתו כל בני ישראל, בר מינן, מלפני המבול”.

“מה לעשות ולא עשיתי?”, רטנה ג’נג’ן. “רחום וחנון מאס ענויי נפשי, אטם אזניו משוועתי. ומה בצע בשמות (קמיעות), גורלות, ופיוס “הטובים ממנו” (השדים) אם התקיף במרום ממאן לרדת מכסא־הדין?”

“היש לך טליסמא מבן־עמרם?”, חרד אפרים בשאלתו כטובע הנגרף בשבולת.

“מבן־עמרם?”, תמהה עליו, "בר מינן הריהו “שדימי (שדי, מטורף) ומעולם לא “פתח גורל” ליהודים. שרה העקרה בקשה ממנו שמות, והוא מחה שרוולו מדמעותיה ונמלט מחדרו כיוסף מאשת פוטיפרע, וציוה עליה לשמור מעונו עד שובו. והיא ובעלה שמרו שם יומם ולילה במעגל אפר, ולמראשותיהם תורת נחל, תהלים וזהר הקדוש, אהי כפרתם. והנה בא מקץ ירח ימים ואיש לא ידע מאין הגיח”.

“הוא קדוש”, הרכין אפרים בקולו. “אולי יש לו הדא. גם עם אשמדאי, אבל אליהו הנביא בא אצלו במוצאי־שבתות ומגלה לו הדא, רזים וסודות”.

היא נתחלחלה על שדיברה סרה באחד קדוש ו"שדמי" ושיניה נקשו.

“נלך אליו ונאמר הדא, שלום עליכם, מולא־בן־עמרם! לבקש עצה באנו מכבודכם, רק עצה”.

ד.

בן־עמרם איקלע לקרית שושנים שלוש שנים לאחר אפרים ברריי, לבוש פראנג’י וחבוש כובע־בד בעל מצחון מבהיק כזפת. אמרו: מוצאו מבולגר שהיא בארצות הקרח, מעבר להרי חושך וים השחור, אך היו שהוכיחו משירי־עם ואגדות מני קדם שבולגר סמוכה לנצנוצי חמה ממש ותושביה מפוחמים.

הוא עמד אז על סף הבינה, אולם שערו שיבה ותו־שיפולים במצחו. נחלקו הדיעות עליו ושומעי טורקית ששיחרו שלומו אמרו: הוא נתפס לצבא בולגר בעוונות ונשבה לתוגרמה. אך יודעי סוד לחשו: הוא שיבש אותיות אשוריות ב"שמות" ומלאכי חבלה פגעו בו, בר מינן, על כן דעתו אינה שפויה וחדל מכתוב. יראי שמים החוששים מאבק לשון־הרע הוסיפו באנחה: “הנסתרות לה' אלהינו, ודאי לא מרוב טובה גלה מביתו ודומה לחרס הנשבר”. ובשבתות כיבדוהו להסב עמהם אל שולחנם וניחמוהו בפיוטי־יה, רצים לכל תענוגים, בבשר שמן, עופות ודגים, בשבת שמחים ולא דואגים, על כן יזכו לעולם שכולו שבת.

חצר אפרים ברריי גבלה לזו של “בית הכנסת הלל” אשר נסים התרחשו בו, וגם חסידי אומות העולם מאמינים בקדושתו ופיארוהו בנדבתם. אפרים שימש שם ארעי כרבים מחובבי מצוות, אך הבא ליטהר מסייעין אותו, וסוף שעמס על כתפיו את כל עבודת הקודש למן מחיטת הפתילה של “נר התמיד” ועד לחזרה על הפתחים בלילות־רחמים לעורר הקהל הקדוש לסליחות.

הוא התרעם על “עיני העדה” המלינים בשר ודם כבן־עמרם בעזרת הקודש. אך המסות הנפלאות שהתרחשו לעיניו שינו דעתו ונתכוון לכפר פניו של אותו חסיד בעל שם.

במוצאי שבת הבכירה ג’נג’ן וילדה את ג’ונצה (ניצה). בחצות־לילה לא נותרה עמה נפש חיה זולת אמה־הורתה נ"ע ואפרים שהיה מדדה על בהונות רגליו ושואל בחרדה: “החלפה הסכנה, דודתי?”

“ברוך השם, הודו לה' כי טוב. לך שכב, בני, השכוי קורא ועליך להשכים לתפלה ולעמל יומך, רחום וחנון יוסיף לך עוצמה שתפרוש כנפיך על ראש עוללך ואשתך עד מאה ועשרים שנה!”

והנה פתאום הופיעו קרנים מכסיפות מן העזרה, וקול זעקה מרה עלה משם. אפרים חיזק לבו ונכנס להיוודע פשר דבר, חרף חותנתו שטענה לעומתו: “אזהרה בשם השם, אזהרה בשם השם!”, אך עוד אפרים משפשף עיניו והנגוהות דעכו, ובן־עמרם מיטלטל באופל ודבריו לעו.

טען אפרים בינו לבין עצמו: “מי אתה כתף בור שתבין סתרי תורה, ועיניך הטמאות המשוטטות אחרי “פרצופי־עבירה” כיצד תזכינה לאור באור פני אליהו הנביא עליו השלום?”

המסה השניה היתה סמוכה לראשונה. בעוד ג’נג’ן שרויה בארבעים ימי הלידה ורבה סכנת המזיקין, בר מינן, פרץ בן־עמרם לקיטונה בשצף קצף, עיניו עצומות, זרועותיו מנפנפות באויר כהולמות בדבר של ממש ולשונו אלה וקללה. אך מעשה־נסים נרגע בהרגישו תחת רגליו רוך שטיח, והוא צנח תחתיו דום. אותה שעה עלה עמוד־השחר ואפרים נזכר פתגמו של מולא־אגה: “בטרם מכה ציץ רפואה פרח”, וזירזו להשכים עמו לבית־התפילה.

מסה שלישית היתה מופלאת מן הראשונות. הוא בירך “בורא מאורי האש” ונמלט במרוצה מן העזרה. בשובו מקץ שלושה ימים היה שבור ורצוץ ופניו הפכו ירקון. ליצנים הקלו ראש: “נוטרי לילה איכסנוהו בקסרקטין להפיח מקרבו אדי חמין דשנים שמטריפים עליו דעתו מדי שבת בשבתו”. אך שלומי אמוני ישראל ראו כאן סוף מעשה במחשבה תחילה. ומאז נודע בן־עמרם כמופלא באדם, ונהרו אליו נכים, עקרות, שכולות ונפשות עורגות שלא מצאו הד ואחות תחת כיפת הרקיע.

אלמנה, אם לשתים תינוקות, נאותה להינשא לו, ותוך ירחים אחדים שיכלה את בכירתה בשל תעתועיו. היא השכיבה אותה במיטה והלכה לקיים מצוה חמורה שנצטוו בנות ישראל, ובשובה מצאה את ילדתה האומללה רבוצה בשער במטר סוחף כל עוד נפשה בה, והוא צורח אימה בפנים.

אפרים וג’נג’ן התענו כל חודש רחמים, שפכו דמעות כמים, ופיזרו־נתנו לאביונים. ובעשרת ימי תשובה, ביום שני שיוצא “הספר” מסוף העולם ועד סופו, כיוונו את השעה שבן־עמרם מאחר בבית־הכנסת, והיה אפרים מנער את הרפידות דומם, וג’נג’ן שופכת נפשה בעזרה לניגון הנוגה של תהילים.

“שלום עליכם”, הקדים אפרים בשפל־קול. לאחר שזכה למענה ההין ושאל בהורותו כלפי העזרה: “מה לעשות, מולא־בן־עמרם, מה לעשות? כל יום ככה, כל יום!”

“זה דרך נשים, אפרים, הן עשויות דמע. שלי כבר יש לה ארבעה ילדים, ברוך השם, ועדיין מתמוגגת בדמעות על אותה תינוקת שנסתלקה לפני ט”ו שנים".

“האם אין עצה”, גמגם אפרים, “כבודכם מלא תורה וחכמה. איני מבקש שמות חלילה להחריד שמים וארץ בשביל הדא, בר קיימא, רק עצה ותושיה, יה רחום וחנון”. הוא נאנח, מחה זיעתו ונשתתק.

נאנח גם בן־עמרם, בזכרו אידו בעלומיו: הוריו ואחיו ושרה אשתו שטרם הוציאה את שנת כלולותיה – שמונה נפשות נספו תוך שמונה ימים, ורק עליו פסח מלאך־המוות. אבל חרבו נחתה בלבו להבעיתו בחלום ובהקיץ עד עולם. אף הוא נבוך אז, והפקיר גופו לכל רופאי אליל, חוברים, קשישות וחכימים (רופאים), וצועניה באה וקבעה עתידו: “ערירי אתה בתבל. תברח אל אשר ישאוך רגליך. אל תפנה לאחור, ואל תשוב אל עיר מולדתך ותיטיב אחריתך מראשיתך אינשאללה”. והוא נס אל ערי פרס, ובאשר בא שמה רדפתו הזוועה, נמלט לרוסיה, טורקיה, בולגריה, ושם התנדב לצבא, נפצע ונפל בשבי וחזר לפרס.

תוך כדי הרהורים השפיל עיניו ופיזם במקום שהפסיק: “יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל”.

“בור אנכי בעוונות, מולא־בן־עמרם”, הפסיקו אפרים ואינפף אחת ושתים, “ולא אבין הדא… פירוש המלות”.

חזרה ונתרגשה על בן־עמרם אותה שעה עצמה בה האמין בלבב שלם לניחושי הצועניה. נתן עיניו בפסוקים שקרא ופלט: “יש לך מזל לבר־קיימא בירושלים תובב”א".

“האם אין הדא… דרך קלה מזו?”, שאל אפרים בחרדה. “איכה יטלטל (אטלטל) עם כל הדא… הכבודה הזאת וג’נג’ן?”

“יש לקבל גזירת הבורא יתברך”, פסק בן־עמרם והמשיך, “ר־בת צר־רוני מנעו־רי יא־מר נא ישראל”.

“מחילה מולא־בן עמרם, ישאל (אשאל) אך הפעם. רחום וחנון שלם (ישלם) לכם כטוב לבכם, אבל ג’נג’ן בחדשה החמישי וכס…”

“יש לך שהות ארבעה ירחים!” הפסיקו בן־עמרם והמשיך: ר־בת צר־רוני מנעו־רי, גם לא יכלו לי".

ג’נג’ן עודדה את בעלה: “סיים חיש את הכל על הבית הארור הזה שלא ראיתי בו רק אבל ויגון”. דמעות חנקוה, אבל הבליגה וסיימה, “לא לי יאה בית־מידות זה וכלי־תפארה אלה, ובלבד שיהיה לי בן קורא קדיש על מנוחתי”.

יום־יום שטפה את רצפת החצר ואת גדות הבריכה במי־בורית מהולים בדמע, טיפלה בשושנים כימי נעוריה ושפכה נפשה בין הערוגות בקינות. אך לשמע מצעדי לקוחות מחתה עיניה העששות מבכי והצהילה פניה והציגה לפניהם כלי־פסח יקרים ספוגי זכרונות ודמע.

והנשים אישרוה בששון ברכשן כלי־חמדה בפרוטות: “צדקנית את, ג’נג’ן, נהיה כפרתך, בזכותך יפקוד גואל ישראל גם אותנו ויאמר לצרותינו די!”

מולא־אגא הדיין ליוה את השיירה אל מחוץ לעיר ודרש: “שלושה דברים נקנים ביסורים, תורה, ארץ ישראל ועולם הבא; ואין יסורים אלא מיתה על קידוש השם. בתורה נאמר: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה. עולם הבא נקנה בכיבוש היצר, דהיינו מיתת הגוף וחמדותיו. וארץ ישראל? הנה טעמתם טעם מיתה, שנפרדתם מקרוביכם ונווכם, כאילן זה שנעקר משורשו, אך עדיין זקוקים אתם לסיוע שמים שגלגולי המרגלים לא ימיסו לבבכם, כי צפויים אתם לחבלי גאולה קשים. ועל כן חזקו ואמצו ככלב בן יפונה ועניתם: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. הוא פרץ בבכי והנפרדים החזיקו עמו, אבל הוא נתאושש ונזף בהם: “כתוב, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון”. ונתן מטבע לכל אחד מן העולים להיות שליחי מצוה להדליק שמן זית זך על יד הכותל המערבי ולהעתיר על שה פזורה.

אפרים טעם טעם מיתה לא רק בהפרדו מביתו ומג’ונצה בתו הנשואה, אלא על כל צעד ושעל. ג’נג’ן בקשה נפשה למות מתלאות הדרך ואימת החמרים שנתנו עינם ברבקה בת הי"ד, ובטלטולי הספינה שהפכו מעיה בקרבה וסיכנו את ולדה. אך עמדה להם זכות ירושלים תובב"א והגיעו בשלום, ומקץ שלושה ימים נולד ציון־חיים בסימן טוב ולמזל טוב.

המוהל היה “הדוקטור מלאך”, תלמיד חכם ועניו, כשמו כן הוא למשכנות העוני בירושלים. הלה חייך לשמע תחנוניו של אפרים ובכיה של ג’נג’ן ואמר: “בר קיימא, בר קיימא! קטן זה גדול יהיה בירושלים עיר הקודש בעזרת ה'!”

וים זלעפות היה אז, ואפרים נתעטף כסת־כתפים למזל ציון־חיים, זאת הפעם הראשונה בירושלים. והנה בעזרת רחום וחנון נזדמנו לו שלושה עשר ארגזי מסמרים, מאה ושמונים ליטראות האחד, ואין מכתף זולתו. “אהי כפרת ירושלים וציון־חיים”, מלמל ונשק ראשי אצבעותיו והטה שכמו למשא.

א. יסורי־הארץ

שלוש מעלות טובות מנו לו למולא־ראובן: ענוותן, סבלן ושמח בחלקו. אך ליצני־הדור ליגלגו עליו: מידותיו נובעות מכסת הכתפים, ענוותן, משום ששחוח מעומס, סבלן – נשמתו בגופו, ושמח בחלקו כי עיניו תקועות בעפר, מנת חלקו בסופו…

הוא עלה לירושלים לפני יובל שנים, בטרם מלאו לו עשרים, למרות תוכחות קרוביו: “הן תלמידי־חכמים ויראי־שמים שמתפלשים באפר לילה לילה על חורבן בית־המקדש אינם מכניסים בראשם טירוף זה, והגבירים אשר יש לאל ידם לנחול בכספם כל טוב העולם בזה והעולם הבא באשר יהיו – שוקטים על שמריהם. ואתה מה, יא כתף, עול ימים שטרם צמחה לו שן בינה ושרה אשתך עודנה ילדונת ואינה מבחינה בין ימינה לשמאלה, מה לך כי תשא נפשך לאשר לא חלם איש?!”

הוא ענה חרש: “אסור לקטרג על עם ה' ולהוציא דיבתם רעה. אבל לעניות דעתי הללו חסים על כבודם והללו – על ממונם. אך לכתף הדיוט כמוני, טוב לשאת על גבי נטל כל העולם בחוצות ירושלים, נפשי כפרתה, מאשר בעיר שושנים זו שרק חוחיה ננעצים בבשר היהודי…”

הוא לא הרהר אחרי ירושלים עיר־הקודש, אשר בה לא הקדימו ב"שלום עליכם" ולא הלינו בצל קורתו; בוודאי טרם נמרקו עוונותיו – והשוכן בציון הטיח עיני־רואיו לנסותו, אם לא יבעט ביסורי־ארץ־ישראל, חס וחלילה.

הוא סיקל גבעה קטנה, סמוך למחנה יהודה, ללינת לילה והציע אחד השטיחים הנהדרים שהעלה עמו ונשם עמוקות את האוויר המבושם של ירח סיון והודה: “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו! שרה, ההרגשת לטיפת משב רוחני כזה בארצות הטומאה? שאי עיניך למרום, רק כוכבי־ירושלים עיר הקודש מזהירים בנגוהות טוהר בשמים תכולים עמוקים אלה…”

שרה החרישה, היא היתה מרת נפש ועיניה דמעו בגעגועים על הוריה ומולדתה ולבה פג מפחד מהשממה הזוממת באופל והיתה עייפה עד מוות מהפלגה ממושכת בים וטלטולי־דרכים, ושמורותיה נעצמו מאליהן ונרדמה.

מולא־ראובן התהלך אנה ואנה, שפתיו דובבות הודיה לבורא יתברך שזיכהו לחונן עפר קדשו ולחסות בצל כנפי־השכינה. ללבו המה להרים וגבעות אלה שבזמן המקדש היו גני־חמד ואילנות זבי־דבש ומלכים ונביאים התהלכו ביניהם ותינוקות של בית־רבן, צחים מחלב, השתעשעו בצילם והגו בלשון הקודש…

הוא גהר, הצמיד שפתותיו אל האבנים הצוננות והרון דמעות… פתאום הזדעזע מרחש צעדים ושב אל שרה והציץ בפניה הילדותיים־נאים וערג להחתימם בשפתיו השוקקות, נשיקת תודה שנטשה כל מחמדיה והלכה אחריו אל ארץ לא נודעת. כרע אט לידה לשומרה, כאם על ילדה החולה והגה מחשבות־מחר למצוא צל קורה לראשה, אם ירצה השם.

לפתע געשה האדמה תחתיו והועף הלאה עם יללות מחרידות של שרה, בפקחו עיניים מנומנמות ראה את בעל הצל הנושא את השטיח ומתרחק חיש. הוא התעודד ורדף אחרי הגנב, אך נרתע באנקת חרדה לאיבחת הפגיון שבקע כותנתו ושרט חזהו בליווי חירוף, מסתנן בין שיניים חורקות: “בוקטולק יא כלב!”

הוא שב אל שרה והרגיעה: “אל תצטערי, יונתי ה' נתן ה' לקח. אמנם אנחנו בירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, אבל עוד אנו בגלות ישמעאל, אוי לנו!”

הוא הציע תחתיה השטיח הנותר וכיסה בשמיכה ואמר: “נומי רעייתי, הנה איילת השחר מפציעה בפאת קדים, אני לא אישן עוד ומחר נשכור דירה בעזרת ה'”.

הוא הנעים את שנתה בתיקון־חצות וזמירות־שחר שידע על פה. משבי־הרים ליטפו את פניו, כיד אם רחמניה, מחו עלבונו והרגיעו נפשו בניחוחי־סיון, אלה לא היו משבי־רוח סתם כאלה שבגלות, להבדיל בין טמא לטהור, אלא פעמי־שכינה, המוחה דמעות רחל ומנחמתה: “קרוב יום גאולתך ושבו בנים לגבולם…”

למחרת, מכר כל אשר לו בעד מאה אמות מרובעות טרשים ב"שכונת הפחים" בין אחיו שומעי־לשונו והקים במו־ידיו ביקתת פחי־נפט ותיבות.

מקץ שלושה־ארבעה שבועות הרכיב כיסתו על גבו ונשא בידו קרס הכתפים – ולבו סמוך ובטוח שמי אשר הנחנו למעון קדשו לא יתננו לקלסה לפני קרוביו שהפצירו בו באגרות תכופות: “למען ה' הוצא הטירוף מראשך ושוב – בטרם אחרת. חמול על שרה המסכנה אשר עוד לא טעמה טעם החיים…”

הוא התלבט בעינויי־נכר ואילמות כשלוש שנים, כי לא שמע לשון זולת זו של אמו־הורתו ומלים בודדות בלשון־הקודש ששינן לו ערב עלייתו. אך באותו זמן לא נזדקקו לעברית אלא יחידי־סגולה, ובני־הנעורים – בשעת טיולים.

הוא שוטט בחוצות ירושלים, טפח על כיסתו והכריז: “עטל! סבל!”. בימים שהצלחה האירה לו פנים, הריק חפתו בכף שרה רעייתו ואמר בצהלה: “זהו זכות ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה”; וימים ששב בידיים ריקות, – ענה לשרה בשפה רפה: “עליכם שלום”, ומיד חפף ראשו ומרק זקנו ומלמל: “למנצח על הגיתית לבני־קורח מזמור”.

שרה הסמיקה בשאלתה: “שמא תצנן לבך בכוס שרבט (מים מתוקים), הן אש גיהנום בירושלים, תישרף לשוני, ואתה כה עייף”.

הוא הצביע על דמדומי־חמה ואץ לבית־התפילה. בשובו מתפילת ערבית קידם את פני אשתו ב"ערבא טבא" להפיס דעתה והוסיף: “שרה, הבה נודה לה' על חסדו ואמיתו שהביאנו עד הלום, מה אנו ומה צדקותינו שזכינו לדרוך על אדמת הקודש!”

“גם ערלים וטמאים חיים כאן ולהם כל טוב העולם”, רטנה שרה.

“זה בעוונותינו הרבים, אוי לנו!”, נאנח מולא־ראובן וחבט על מצחו, “והוא רחום יכפר עוון”.

באחד הימים שב הביתה בעצם היום בפנים קורנים ובשורה בפיו: “אמרתי לך: ירושלים נפשי כפרתה, לא תכזב”, הנה נתקבלתי לסבל קבוע במחסני אחים שפירא ויש לי שעתיים מנוחה בצהריים כיום שבת, ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו!…"

שמחת מולא־ראובן לא ארכה, אחים שפירא נעלו מחסניהם המרוקנים וירדו מצרימה, כמרבית התגרים היהודים. חוצות ירושלים מלאו גייסות ו"מכונות שדים" שלא נראו כמותם מששת ימי־בראשית, רכבי ברזל שאינם רתומים לשום בעלי־חיים, גחו מאי־שם, בראשונה בודדות כמתגנבות ולבסוף המונות המונות, החרידו חומות הבתים בנחרתן ותקיעתן ורמסו את ההולכים לתומם וחלפו כבזק על רסק עצמות ודם…

מולא־ראובן נכלא כמרגל, מחוסר תעודת עלייה. וכאשר הוכיח כנותו מקץ ירחים רבים גוייס לאנגריה, כיוון שלא הוכשר לרצח. הוא ניזון בקומץ תורמוסים שלא פגה מרירותם גם אחרי שבע שליקות, בשובו מעמל יומו, שבור ורצוץ ורעב ככלב, כי החיילים בעצמם הפכו שבעה בחררה אחת גם אחרי שללם את כל אסמי היהודים והמתעמנים.

שרה התכווצה תחתיה כצרור עצמות, עוטה בלואים. פניה כקלף מהוה ועלעה דמעותיה על נעוריה כי כלו ללא חמדה וכבר חדל להיות לה אורח כנשים בטרם מלאו לה עשרים.

מולא־ראובן בירך “על המחיה” שאף קיטור ה"קליון" מעשבי־הרים שאספם בעצם ידיו והודה לבורא על חסדיו וכיהה ברעייתו: “שרה, את מעירה המקטרג, בלי פתחון פה. בעצבונך ותלונתך, כפויית־טובה. האם הרבה חיילים זוכים ללון במעונם – אלמלא עמדה לנו זכות ירושלים תובב”א? או קל בעינייך חבלו של משיח? הלוא אין כל ספק שזוהי מלחמת גוג ומגוג!"

“משיח יבוא אל מתים?!”, התריסה כלפיו שרה.

“אנו נזכה להקביל פניו, בעזרת השי”ת – כשנצורף בכור התשובה והמעשים הטובים".

“איני יודעת חטאי ופשעי”, הפגינה שרה בדמעות, “שכל־כך מכביד עלי את אכפו לגווע בעיר נכריה בחוסר כל, הרחק מכל מחמדי נפשי, ערירית!”

“דעת נשים קלה”, מילמל מולא־ראובן, “אמרתי לך זה חבלו של משיח ומסוף העולם עד סופו נישפט באש. אם זה היה כה נוח – לא היו אומרים התנאים הקדושים, עולא, רבא ורבי יוחנן, זכותם תגן עלינו אמן, לא היו אומרים: “ייתי ולא אחמיניה” כלומר יבוא ולא אראנו. כלום התנאים הקדושים לא נכספה נפשם לראות את משיח ה'? אלא חששו פן תתבלע עליהם דעתם, חס וחלילה מרוב היסורים…”

ב. חבי כמעט רגע

כשנתיים יגע מולא־ראובן ללא מנוחה, רעב, עלוב וקודר גם במעונו עד שנפל למשכב. קיק וחוקן, הסגולות הבדוקות לרופא הטורקי לא העלו ארוכתו ומדי עלות חומו לשלושים ותשעה וקווים מספר, שוחרר לשנים שלושה ימים…

שרה שכחה כל תרעומותיה ואזרה את שארית כוחה לחלץ את בעל נעוריה ממוות. המשען היחיד שנותר לה בעולם. תחנוניה ודמעותיה, נמאסו על הרופא הטורקי ופלט: “הוא בריא בכל אבריו, אך רעב ועייף, אם יש לאל ידך לשחררו ולהשביעו לחם – לא ימות…?”

מולא־ראובן שלף “פאון” (ליש"ט) זהב מתוך אפודתו, שרידי־חסכונו מעודו, אשר טמנם לשם בניין בית בירושלים ושלחו בידה שי לח’רבי־חלקיהו בעל הקבלה, אשר היה לו כאורים ותומים, מאז עלייתו ירושלימה, לשאול בעצתו.

ח’רבי־חלקיהו טבל והתענה למחרת וכתב שמות וענדו לצווארו בעצם ידו וייעצו לעקור מירושלים…

“טוב מותי בירושלים עיר הקודש מכל חיי־עולם!”, קרא מולא־ראובן בהתרגשות “טוב בה פת במלח מכל מעדני־עולם, נפשי תפרח בצאתי מרושלים…”

“אל נא, מולא־ראובן”, הרגיעו ח’רבי־חלקיהו, “דוד המלך עליו השלום, זכותו תגן עליכם ועלינו אמן, פיזם בתהילים: “לא אמות כי אחייה ואספר מעשי־יה”, והוא גלה מירושלים בשעת סכנה מפני אבשלום. כבודו, ברוך השם, בעל תורה ויודע כי פיקוח נפש דוחה שבת, ועת לעשות לה' – הפרו תורתך. אני מכיר את כבודו שצנוע ומסתפק בפת במלח כמוסר חז”ל, אך איה עתה פת? הן בעוונות גוועים בראשי־חוצות אנשים, נשים וטף נפוחי־כפן".

“אנה אנדוד, ח’רבי־חלקיהו? היכן אמצא אווירה קדושה כמו מקדש מלך עיר מלוכה?”

“קדושת ירושלים מתפשטת על כל ארץ־ישראל. כבודו ירד לישועת־יעקב אשר יסדוה בני־ירושלים, שלומי־אמוני־ישראל, השם ישמרם ויצילם מכל רע, פרדסיהם וכרמיהם עתה מגן וסיתרה לבחורי ישראל שממאנים להקריב נפשם למולך ומקיימים בעצמם: חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם”.

ג. אורות וצללים

רבי ברל ורבי בנימין חזרו על החנויות והבתים ל"קמחא דפסחא" ובפגשם זוג יהודים צפודי־עור באים, רכובים על גמלים, – קידמום בשלום עליכם ורבי ברל הוסיף: “אחי, מאין אתם?”.

שרה הסמיקה להדרת פניהם ותמהה לענוות רוחם שמקדימים שלום עליכם לדלים כמותם והשפילה עיניה, אך מולא־ראובן ענה: "עליכם שלום וברכה, מורי ורבותי, השם ישמורכם ויחונכם! אני מירושלים עיר הקודש. חולה מכבר, לא על כבודכם, וייעצו לי: “אוויר המושבה יואיל לבריאותי”.

“היש לכם כאן קרובים?” שאל רבי ברל.

“קרוב ה' לכל קוראיו”, ענה מולא־ראובן.

רבי ברל התלחש עם רבי בנימין והוסיף כלפי האורחים: “אם רצונכם בכך – לינו הלילה בהכנסת אורחים”.

ממחרת היום, כתום תפילת שחרית, שב רבי ברל בלווית רופא וניחמם: “אתם אינכם חולים ובאוויר הפרדסים תחלימו בעזרת ה'”, והעבירם אל הביקתה שבפרדסו וסיפק מזונם באשר נמצא ועודדם: “כאן לא יאונה לכם כל רע ושומרים יזהירוכם בצלצול פעמון בעת סכנה, ואז עליכם להסתתר בסבך…”

“ה' שומר ישראל”, אמר מולא־ראובן בעיניים דומעות, וחטף יד ימינו של רבי ברל והצמידה את שפתיו היוקדות.

הוא שב לאיתנו תוך ימים מספר והחל לטמון תפוזים באושים כאשר עשה לפגרי־חללים בשדות הקרב. בראשונה חיטא סביב בית־האריזה והמחסנים. קמעה קמעה – כל הפרדס והחל להתעניין בעבודות עונתיות. היה מיצר על אילנות־הוד שנודף מהם בושם ארץ הקדושה וחלו כמותו בחבלו של משיח…

“חבל על טרחת כבודו”, אמר רבי ברל, “כרבות תנובתם – תכבד היגיעה לקברם”.

“בלי פתחון־פה, רבי ברל, בעזרת ה' כעת חיה יברכו עליהם חיילי־מלך המשיח, “שהחיינו, ובורא פרי העץ”; הן כבודו שומע עד פעמיהם ההולך ומת…” אותה שעה הפסיקתו שריקת כדור מקלע מעל לראשם והתפוצצות מחרידה לא הרחק מעמדם.

באחת השבתות השכים מולא־ראובן עם האשמורה השלישית, התהלך בין האילנות המלבלבים מדיפים ריח־ניחוח והשתפך בשיר: “ידי נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך, ירוץ עבדך כמו אייל, ישתחווה מול הדרך…”

הוא היה כה נרגש שעיניו זלגו בלי משים ונפשו התרפקה על אב הרחמן. אם כי אסור לבכות בשבת קודש. הוא מחה עיניו במים צוננים, נכנס אל הבקתה והסתכל בפני שרה הענוגים לנוגה הירח – והנה מלאו, שבח והודיה לבורא יתברך, ושושנים חכליליות פורחות בלחייה כימי־כלולותיה, תפוזים אשר היו מזונה העיקרי השיבו לה עדנתה וחשה תנועות חיים במעיה…

היא פקחה עיניה, חייכה והסמיקה למבטו והתעטפה בשמיכה. הוא ליטף פניה בידיו הצוננות ואמר: “שרה, נפשי יוצאת לתפילה בציבור”.

“שוב אתה רוצה להסתכן!”, חרדה עליו פן ייתפס כעריק: “אסור לנסות את ה', נפשי כפרתו, מלוא כל העולם כבודו ושומע תפילת כל פה. האם אנו קיווינו שתחינתנו תגיע לפני כסא כבודו ויכניסנו לגן־עדן זה ויפקדנו בפרי־בטן – בעת שניתכת עברתו, כביכול, על עיר קדשו?…”

“רבה מעלת תפילה של ציבור ואינה דומה לתפילת יחיד”, סתרה מולא־ראובן. “שלוחי־מצוה אינם ניזוקים”.

היא עדתה מחלצת קטיפה ארגוונית שנותרה לה מימי־כלולותיה, אם כי צרה עתה קצת לכרסה התופחת, ונלוותה אליו באי־רצון, בחששה להישאר יחידה בפרדס.

מולא־ראובן השתחווה מלוא־קומתו ארצה לעבר בית־התפילה ושפתיו דובבות ברדת קודש: “מה טובו אוהליך יעקב…” הוא התעטף בטליתו על ראשו ועיניו ושפך נפשו בגיל ורעדה: “יהא רעותך עם עמך לעולם…” – אבל נטרפה תפילתו לאיוושת הקהל שהפכה לגעש מחריד, כסערת פתע ביער: הוצר בית־התפילה בגייסות שנערכו לפרוץ אל בין המתפללים. אך רבי ברל ורבי בנימין יצאו לקראתם וחרצו: “אנו מתפללים והחוק אינו מרשה לכם להיכנס ולהפריענו מעבודת הבורא. כתום התפילה אנו נעזור עמכם לתפוס את העריקים – אם ישנם”.

“כולכם עריקים!” הרעים הקצין הגרמני והסביר טענתם לרעהו הטורקי שלא שמע לשונם, – וניאותו להמתין.

מפלט לא היה, בכל פתח וחלון ניצבו טורי־חיילים ברובים מכודנים. תוך כך נערך השולחן וכובדו הקצינים בכל טוב המושבה, אם כי עיינו הללו את המגישים והחרימום כשלמונים, אך החיילים הרחוקים ממבטם חטפו את המוגש להם על ידי ילדים והרשו להם למשש מדיהם ותחמושתם והסיחו דעתם מתפקידם.

מולא־ראובן צנח מאחד החלונות. קצות אבנטו בידיו ופניו מכורכמים כמתעוות מחולי מעיים ופנה אל בית־הכבוד, עבר הלאה, שרך את דרכו ונעלם.

אחד החיילים הרגיש בו, ספק פליט מבית־התפילה, ספק עובר אורח. קרא אחריו, הזהירו וירה אחת לעצרו. הקצינים הזדקרו לרעם היריה, החיילים הנבוכים פנו כה וכה והקהל הנבהל פרץ מכל הפתחים והחלונות, כעכברים ממלכודת פרוצה ונמלט לכל העברים. יריות סרק דלקום והחרידו את המושבה. לבסוף נתפסו חמישה־שישה נמושות, מי מוג־לב ומי ביש גדא…

שרה תקפו עליה ציריה למראה הצרים ולרעם היריה הראשונה יצאה ולדה מת. נשים צידקניות אפפוה וסעדוה באשר יכלו, אך הקפוה בשאלות: “מי את, מאין את?!” – והיא התמוגגה בדמעות ופיה קפוץ, פן תסכן את רעיה שאולי נמלט אל מעונם…

רבי ברל, ראש הגבאים, עלה לעזרת נשים הכירה ואמר: “יהודיה היא, בשל מה להכביד עליה בשאלות במצבה החמור?!”. הוא שלחה למחרת באלונקה בחשאי לפרדסו וניחמם בבנין ירושלים והעניק להם מעט פירורי לחם, בקבוק חלב וצנצנת דבש לחיזוק עדיכם, – הסתתרו כאן וביטחו בה'".

“עוד לא אבדה תקוותנו” החרה־החזיק אחריו מולא־ראובן וברכו בעיניים זולגות: ה' יתברך יגמול לכם כטוב לבכם ויאמר לצרותינו: די!"

זו היתה פעם אחרונה שרבי ברל הקל עליהם יגונם במאור פניו האבהי ונועם לשונו. בשובו למושבה נתקל בקלגסים הממלאים כל החוות ומעונו היה נעול בחותמת הרשות והוא נעצר ונשר מכריז: כל התושבים יפונו מהמושבה תוך שלושה ימים וכתום המועד – ייאסר כל המתמהמה, כמפיר־חוק המלכות ירום הודה, ורכושו יוחרם לצבא!

רבי ברל נשלח לדמשק עם זקני־המושבה, רתוק בשלשלאות כפושע, ושם הפרידוהו מרעיו ולא זכה לשוב. בכלא מסר נפשו לבוראו, אם מתוך עינויים, או בא קיצו – אם כי טרם מלאו לו ששים.

מולא־ראובן נעל את הביקתה מבחוץ וחלונותיו פרוצים להסוואה, ליתר בטחון חתר בה מערה וקרה במחצלת וערמות תפוזים עבושים־יבשים, ולכל איוושה קלה שכבו שם עצורי־נשימה כמתים באשמנים. הם בחרו במוות, בהיפעם לבותיהם יחדיו מאשר ללכת לשביה.

פעמים מספר בלשוה קלגסים קרועי־מדים ונפוחי־כפן שגרדו בשיניהם קליפות תפוזים ומיששו כה וכה ויצאו מאוכזבים, כי המכונה היתה מפורקת וכל חלקה טובה הוצאה ממנה, אם על ידי הצבא, או הקדימם בעל הבית.

הימים ארכו כנצח, הם לא ייחלו שיצאו חיים מכוכם, כי בילוש החיילים־הצללים, שהיו אומללים מהם שבעתיים ודרכם למולדתם אבד. ניתכו עליהם פגזים כמטר וניקבו את הביקתה ככברה; כמעט הטריפו עליהם את דעתם שריקות הכדורים ורעם ההתפוצצויות מכל העברים, אך הם התעודדו לקרוא: “שמע ישראל” “והוא רחום” “ואלה דרכי מאיר בעל הנס עננו והצילנו…”

מקץ שבועיים־שלושה שכך געש הגהינום והדהדה שעטת פרסות ותמרות אבק עלו השמימה בדהור המון פרשים על אביריהם המבהיקים מטוהר, כעלו מן הרחצה, והם עוטים מדים חדשים ועל ראשם מגבעות קנומות־ירקרקות רחבות־תיתורה, כמוזמנים לכלולות מלכה, הם גחו מכל העברים ושטפו מרחבי־שדמות ומשעולי־כרמים ופרדסים כגלי־נהר עצומים שאין להם סוף…

מולא־ראובן ושרה יצאו מכוכם – והנה בחוצות המושבה המון צוהל גח ממחבואו להקביל פני־הגואלים. הוא פנה אל רעיתו באנחה: “נפשי יוצאת לירושלים, אך לבי נוקפני פן נחשב כפויי־טובה בנטשנו את הפרדס מבלי לגמול דבר תמורת כל חסדיו של רבי ברל, נשמתו עדן: לו ידעתי קברו, – הייתי משתטח עליו ומבקש מחילתו…”

“לעולם לא יעלה בידינו להשיב אחד מני אלף על הטובות שעשה עמנו באותו לילה בלבד שפרפרתי בין החיים והמוות. הוא המנוח ורחל בתו, תיבדל לחיים טובים, לא עצמו עין והוא הטיף לי תנחומים כמו לקרובה, והבהיל אלי רופא פעמיים ולא זזו מערש דווי עד אור השחר, כשהעבירוני הנה באלונקה”.

מיכאל, בנו של רבי ברל עלה ממצרים במדי־קצין, הוא הסביר פנים למולא־ראובן אשר הרצה לפניו בבכי על גמילות חסדים של אביו המנוח עמו “חיי וחיי־אשתי ניתנו לנו שנית מידי ה' ומידיו. הוא היה צדיק יסוד־עולם ושליח מצווה ואנו דלים וריקים משלם חובותינו אפילו שמינית שבשמי־נית”. עיניו זלגו דמעות, וסיים: “ועתה, הגיע הזמן לשוב ירושלימה…”

הלה ידע טיב איש שיחו מפי רחל אחותו – אגב בירורים על־אודות הפרדס, היא מסרה לו: “אבא ז”ל המליץ עליהם פעם: אלה יהודים שדוד המלך שר עליהם: “אשרי תמימי־דרך, ההולכים בתורת ה'.” הם לא טעמו מעץ הדעת ונפשם תמימה וטהורה כנשמת האבות הקדושים…"

מיכאל חייך כלפי מולא־ראובן וענה: “הרגע, חכם ראובן, לנו אין כל דרישות כלפיך, אבא ז”ל כך היתה דרכו עם כל אדם. רק אם רצונך בכך, – הואיל להישאר בפרדס לעזור לרחל לשקמו ואנו נרצף לך את הצריף ונשפצו כדי שיהיה ראוי לדירת אנוש ונשלם לך שכרך כפועל יהודי והרשות בידך לגדל ירקות למאכל ביתך עד שובי בשלום כתום המלחמה".

מולא־ראובן נדהם למשאלה זו אשר כה פעוטה וכה חמורה בשבילו, הוא נזכר באגדה של שחיטת השטן: לעתיד לבוא תופס הקדוש ברוך הוא את השטן לשחטו לעיני כל באי עולם, ולמראהו בוכים הצדיקים והרשעים יחדיו, הללו משום שעלה בידם להתגבר על הר נורא זה, והללו – שכה נואלו, ושעירה חסרת־ממשות זו רדתה בהם והאבידתם מן העולם… הוא נאנח עמוקות, מקץ רגעי־דומיה, ופלט: מי יודע מתי הקץ לאנדרלמוסיה זו…"

“זה קרוב מאוד, חכם ראובן” אמר מיכאל. “חזיתם נשברה ואנו לא נרף מהם עד ניכנס לקושטא ולברלין!”

“בעזרת ה'” סיים מולא־ראובן הבטחת מיכאל, קם ופרש ימינו על ראשו וברכו: “ה' שומרך, מצילך על־יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח־בלילה. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם!”

ד. כמוץ ברוח

בשוב מיכאל מקץ ירחים מספר – מעצורים חדשים עיכבו את עליית מולא־ראובן ירושלימה, שרה היתה שרועה על מטתה, הרופא הזהירה: “אם אוהבת חיים את ורוצה בתינוק, – עליך לשכב כ”ד שעות ביממה". ורחל, בת רבי ברל המנוח, שהיתה מנהלת את הפרדס יחד עמו, התחתנה עם הרב רבי יששכר, ראש ישיבת “אור ישראל” ועלתה עמו ירושלימה, ומיכאל טרם השתחרר כליל והם ביקשוהו להמשיך עבודתו עוד שנים־שלושה חודשים בתוספת שכר…

מולא־ראובן ראה בעליל שזוהי גזירה מן השמים ומי ששיכן שמו בירושלים מואס בו בשל עוונותיו הרבים והדפו ממעון קדשו. הוא פישפש במעשיו והרבה בקול צום וממון ושפך נפשו בתפילתו בלב נשבר.

בחג־החירות שדמה כמעט לחג הראשון בצאת ישראל ממצרים, בשמחת הגאולה ובחוסר כל, הוא קיים מצוות שלוש רגלים בגפו. הטיח ראשו באבני־הכותל המערבי והשתטח על קברי האבות הקדושים בהר הזיתים ועתר לפניהם להגיש תחנוניו לפני מידת־הרחמים וביקש מאת ח’רבי־חלקיהו למצוא תיקון לנפשו.

ח’רבי־חלקיהו ניחמו: "כבודו שוגה מרוב חסידות מסגף לשווא את הגוף שהוא משכן השכינה. כבודו מצא תיקון לנפשו – ברדתו לישועת־יעקב וזהו סוד גדול, זכות גדולה נתגלגלה על ידי כבודו לקרב גאולת השכינה. ביחזקאל נאמר: “ואתם הרי־ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא” ועל זה אמר רבי אבא בסנהדרין: “אין לך קץ מגולה מזה”. הנה רואה כבודו כמה גדולת מעלת העבודה באדמת הקודש שאיננה בידינו בישיבת ירושלים, אשר בעוונותינו הרבים היא עדיין בידי עשיו וישמעאל ומצוותו היחידה היא: יישוב הארץ בלבד. אם עדיין מפקפק כבודו, יואיל לעיין בספר ששלח ירמיהו מירושלים אל זקני־הגולה. הוא פתח את ירמיהו וקרא: “בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פריין. קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאחרים ותלדנה בנים ובנות, ורבו שם ואל תמעטו…”

“קצרה דעתי מהבין את הקשר שבין מעמדי והפסוקים הקדושים האלה…” אמר מולא־ראובן באנחה.

“כבודו ילמד קל וחומר: גולים שעתידים להיגאל מקץ שבעים שנה – מצווים מפי הגבורה על נטיעת גנים וכו' אנו שזכינו לישב בארץ הקדושה – על אחת כמה וכמה שאם באה לידנו מצווה גדולה כזאת – בל נחמיצנה. והנה הוכחה נוספת לכבודו: תפילת אנשי־מעשה שקבעוה בה”ד להתפלל בשעת הוצאת ספר־תורה לשלום גיבורי־ישראל, ירבו כמותם אלפי־רבבות, שמרווים אדמת הקודש בזיעתם ובדמם הטהור. אוי לנו! לבי לבי עליהם".

סמר בשרו של מולא־ראובן לשמע אנשי־המעשה ודעתם הרחבה וחמד בלבו להצטרף אליהם, להתאבק באפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם בתוך ירושלים עיר הקודש… אולם לעידוד ח’רבי־חלקיהו טמן כיסופיו במעמקי־לבו עד בוא שעת רצון מאתו יתברך…

שעה ארוכה הוא ישב משמים ומהרהר על עתידו ועתיד צאצאיו בישועת יעקב… לבסוף פצה פיו ושאל: “מי יבטיח לאדם שבניו לא יסטו מדרך הישרה – בהתרועעם עם קלי־עולם, הרבים שם כתבן על פני מים, שמקילים ראשם בכל המצוות, בר־מינן ולא נזהרים אפילו בשמירת שבת קודש ותפילין…”

“חס מכבודו, מולא־ראובן, לגנות את פרחי־ישראל אלה, הרכים והענוגים שנטשו נוה־הורים מלא כל טוב ועלו לארץ הקדושה לקדש שם שמים בעשרה הרוגי מלכות, לכנותם: קלי־עולם! אנו דעתנו קצרה מדונם לכך חובה. אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ואשר לצאצאים שיחונך ה' יתברך, כבר הבטיחך שלמה המלך עליו השלום במשלי: פרי צדיק עץ חיים…”

מולא־ראובן הצדיק עליו את הדין וירד למושבה, רק עתה השיג עמקות שמה “ישועת יעקב” שקראו עליה מייסדיה הצדיקים אשר רבי ברל המנוח היה אחד מהם – ואולי הם הם, “אנשי־המעשה”. עתה נרגע ובטח בה', רחום וחנון אינו מקפח שכר שום בריה.

הוא שב ושקד על פרדסו של רבי ברל המנוח, כאשר התמסר לכתפות בחוצות ירושלים עד שנקבל בכבוד במחסני אחים שפירא. כל מעייניו התרכזו בו לשפצו ולעשותו אחד המשובחים ביותר בפרדסי־המושבה.

מיכאל מסר בידו הנהלת הפרדס ואמר: “חכם ראובן, אני סומך עליך כאבא ז”ל בבטחון שלא תוציא מידך דבר שאינו מתוקן. והרי לך פנקס המחאות להוצאות ורחל תשלים – אם יחסרו מזומנים בבנק. והוא הפליג אל מעבר לים להשתלם בתורת הרפואה, ורחל ירדה מירושלים תכופות להנחותו. אולם עם כל התמסרותו – נפשו היתה שסועה בין חלום נעוריו, התאזרחות בציון כדי להרוות צמאונו מהגות פיהם הקדוש של חכמי־ירושלים ואנשי המעשה, ובין תפקידו אשר ח’רבי־חלקיהו העלה לספירת אצילות, המקרבת גאולת השכינה, ועתה נוסף עליהם ערגון חדש שלא ידע עד כה: לרכוש לו נחלה ובית לקיים הפסוקים שביחזקאל וירמיהו, זכותם תגע עלינו אמן.

ה. גידול בנים

חלפו שנים. שרה התברכה בברכת שדיים ורחם. אלמלי נותרו בחיים – היתה מזכה את בעל נעוריה באב “לשנים־עשר שבטים” כברכת ההורים בליל כלולותיה, אך בעוונות קיטרג השטן – מהם נולדו נפל, מהם כלו בעין הרע ומהם נפגעו ב"טובים ממנו" (שדים) בר־מינן, רק אביהוא ומנחם, נחמה ובלהה עמדה להם זכות הנדרים והנדבות לבר יוחאי הקדוש ורבי מאיר בעל הנס עליהם השלום ושמות של ח’רבי־חלקיהו שלא סרו מכיפתם יומם ולילה והם שמרום מכל הפגעים…

אביהוא נקרא על שם סבו אברהם, כיוון שבכורם מת ברחם ב"שבת המצור" – יעץ ח’רבי־חלקיהו, שהיה סנדקו: לא לנקוב בשמו המפורש ומנחם ונחמה משום שניחמום על אחיהם ואחיותיהם שהלכו לעולמם בדמי ימיהם ובלהה, בת זקוניהם, משום שהתקשתה להיוולד ובילתה את אמה הורתה להיות זבה ודוויה ימים רבים…

מולא־ראובן ושרה הודו לה' על חסדו הגדול שהביאם עד הלום. הם לא שכחו יום היכנסם למושבה מעונים, גלמודים ונפוחי־כפן, והנה ברוך ה' הספיקו להקים להם קורת־גג משלהם וחצרם רחבת הידיים פורחת כגן־עדן ורכשו חלקת אדמה לנטעה בעזרת ה', אך הילדים סטו מאורחות מישרים ופרקו מעליהם מורא שמים – למרות חינוכם בתורה ומצוות. והבנות עברו על לאו מפורש בתורה: “לא יהיה כלי גבר על אשה” ולבשו מכנסיים שחושפים לראווה חמוקי־ירכיהן הצחים־חלקלקים, סרסורי־עבירה, אוי לעיניים שכך רואות!

הם עושים לילות כימים מחוץ לנוויהם, מי בכה ומי בכה ומעמיקים בהלכה, כביכול: איזוהי הדרך הישרה לגאולת ישראל… ויורדים איש לחיי־אחיו בריב ומצה, זה סובר: רק בחרב! וזה: בתפילה, בדורון וגם בחרב, וזו: פדות האנושות – היא היא גאולת ישראל ובלהה, זו השנונה כפילפלת בזה לכולם: “טיפשים! כל הדרכים כשרות – ובלבד שניגאל…”

מולא־ראובן היה אוטם אזניו לריבותיהם וקופץ פיו ובקוצר ידו להשתיקם, – טרק את הדלת והלך לבית־התפילה לשפוך נפשו המתעטפת עליו בצער גידול בנים ולבקש רחמים להשיבם לדרך טובה, ורחל פורשת לבית־הבישול ומוחה דמעותיה שזולגות ללא הפוגה על צער בעלה.

פעם יצא מולא־ראובן מכליו והתריס כלפיהם: “הגידו לי, בנים סוררים, מה השארתם לשמים?!”

אביהוא, שמילא כרסו בתורה והיה חביב ומקובל על אביו יותר מאחיו, ענה בנחת: "זה יבוא בסוף, אבא, חכה. נלמד מהגואל הראשון, משה רבנו, סבלות אחיו במצרים שהיה עד ראיה להם. בנעוריו הדריכו מנוחתו גם בשלוות המדבר, פעייות הצאן וצליל הענבלים שבצוואר הגדיים ופתאום רואה בחזון והנה “הסנה בוער באש והסנה איננו אכל”, זהו סמל דרכו הקשה לגאולת עמו, קוצים באש… הוא מזועזע, לשונו דביקה לחיכו לשליחות חתחתים זו: “מי אני כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני־ישראל ממצרים?” – אהרון גדול ממני ונבון יותר ולשונו שנונה ונופת־צורים כתחת, והוא מקובל על זקני־ישראל; “כבד פה ולשון אנכי”; אך הוא רואה בעליל שאין גואל זולתו, הוא בקי בכל להטי־חרטומים ובטוח באלוהי־האבות שלא יחיתוהו מפניהם “הסנה בוער ואיננו אוכל”. אם כל זאת הוא חרד ומתמהמה: “הן לא יאמינו ולא ישמעו בקולי”. אבל האלהים, כלומר רוח הקודש, סוערת בו ומדריכה מנוחתו: “לך! ואני אהיה עם פיך”. הוא עדיין ממאן וחרד מנטל החזון ויסורי־הגואל: “שלח נא ביד תשלח”. אבל השליחות הנשגבה מלחכת את מוח עצמותיו, כאש בוערת יומם ולילה, ואין מנוס מפניה. וזהו: “ויחר אף ה' במשה…” אך עם צעדו הנועז הראשון בא ה' בעזרו “ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים… גם בנין בית שני ראשיתו היה מצער, מתי מספר נלהבים עולים מבבל בדרך מדבריות ארוכה הרבה יותר מיציאת מצרים, ובהגיעם לירושלים השרופה – מוקפה שונאים־מתנכלים ולועגים להם: היחיו את האבנים מערימות העפר והמה שרופות? גם אשר הם בונים – אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם…”

“אבא! הוא רמאי, לבן הארמי, בוחר לו לשון חלקות!”, קפץ מנחם והשתיקו. “הוא אפיקורוס יותר גדול מכולם! אם הוא מאמין במה שכתוב. – מדוע אינו מתפלל אך פעם וקרקפתא בלא תפילין?!”

מולא־ראובן סקר את מנחם רגע ארוך ומלמל: “יגער ה' בך, השטן”. הוא לא מצא פתחון פה מול אביהוא שתורתו־אומנותו, אמנם לא מצא בדבריו אפיקורוסות מפורשת, אך צרמו אזניו בחידושים ואמר: “אני לא ירדתי לסוף דעתך, בני, ורצוני לעיין בהם היטב, התוכל להעלותם על הכתב באותיות רש”י ז"ל?"

ו. חרדה ויעוד

הוא עלה ירושלימה, כדרכו, בהתעורר בלבו ספקות חמורים. תחב את הגליון בחפתו ביד מרטטת ולבו נוקפו פן יתגלה חס וחלילה שנשמת בנו מסטרא אחרא, בר מינן, בנו בכורו אשר ייחל לו שיגדל על ברכיהם של תלמידי־חכמים ואנשי־מעשה בירושלים עיר הקודש…

ח’רבי־חלקיהו עיין בו שעה ארוכה, ליטפו בחיבה והצמידו לשפתיו כספר קדוש כביכול, ואמר: “הנסתרות לה' אלהינו והנגלות, לפי הכתוב כאן, מתענה כותבו בחבלו של משיח ורבים כיסופיו לגאולה עד שאין דעתו פנויה להעמיק בפרדס (פשט, רמז, דרש, סוד) של תורה אלא בפשט בלבד…”

“האם כנסת ישראל אינה מתפתלת במכאוביה כמותו?”, תמה מולא־ראובן, “או מעטים כיסופי אבלי־ציון, חכמים ואנשי־מעשה לגאולה, משל כותב חידושים קשים אלה?”

פעם רימזתי לכבודו שיש סודות נוראים בהליכות אנוש, יש מתאונן ובוכה על גורלו אזלת־יד כמתי־מדבר ויש נשמות שהן מניצוצות הגואל, לבם נדאב מגלות השכינה, אגרופיהם קמוצים בכל עת וצמאים לפעולה…"

“בני חיים בזכות שמות הקדושים של כבודו”, הוסיף מולא־ראובן להתחנן, “ועל כבודו למצוא תיקון גם לנפשם…”

ח’רבי־חלקיהו ירד למושבה לתהות על קנקנם. אביהוא טייל עמו בהלכה ואגדה ותיבל דבריו בציטטין מהתנ"ך, תלמוד, הרמב"ם ומדרשים גם משל חכמי אומות־העולם.

“חבל על כבודו!”, נאנח ח’רבי־חלקיהו, “כבודו מלא בתורה, בן פורת יוסף ומקל בכיבוד אב ואם, בכיבוד אבינו שבשמים שציוונו לקיים מצוותיו שהן הסייגים ששמרו את ישראל עד כה…”

אביהוא נבוך מעט וענה: "יודעני ששום מענה לא יניח דעתך ודעת אבא שיחיה, אולם שפת אמת תיכון לעד, אין כאן אפיקורוסות אלא משל לסוטה: כהן גדול היה אומר לה: “בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים…”

“על כל פנים, כבודו כתלמיד חכם ובכור באחים ומלמד תינוקות של בית־רבן, עליו להיות למופת ולהקפיד בשלוש תפילות והנחת תפילין וכו', והבא ליטהר מסייעין אותו…”

“רק לא נהיה טרודים כל כך…”, סיים אביהוא את השיחה, “הכל על מקומו יבוא בשלום, אם ירצה השם”.

נתקררה דעתו של ח’רבי־חלקיהו וענה: “אמן!” והרחיף ימינו על ראש אביהוא וברכו: “שומר ישראל ישמרך מכל רע, הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות…”

בצאתו נפגש במנחם ששב מאחד התמרונים החשאיים, משולהב כולו והקדים “שלום” קטוע ונחפז להיכנס לקיטונו. “עליכם שלום, בני יקירי”, ענה ח’רבי־חלקיהו ועיכבו: “סליחה, רק רגע, אבותינו ז”ל בפגשם בני־נעורים בחנום: “פסוק לי פסוקך”, ואני רצוני לשאולך רק אחת: “היאך אתה מתאר לך ביאת המשיח?”

“בסוללנו דרכו בלהט נעורינו ודם לבנו”.

למענה שנון זה התחלחל ח’רבי־חלקיהו, הרכין ראשו ועצם עיניו… וכאשר נשא עיניו שוב ושפתיו דובבו חרש: “תזכה להקביל פניו בירושלים הבנויה”, הלה כבר היה בפנים.

הוא נסער מפגישותיו עם “צברים” אלו שאין לעמוד על טיבם, התהלך במשעולי־הגינה לערוך את דבריו באזני מולא־ראובן, אך לשמע פולמוס של נערות – פנה אליהן, – נחמה קמה מהדרגש הקבוע בצל אבוקדו ונמלטה, אך בלהה חפתה שמלתה, סירטה את הדף שבספר והקדימתו: “שלום”, בהסמיקה מעט.

הוא ענה לה: “ערב טוב”, אם כי עדיין ניסרה החמה במרומי־הרקיע, כי, “אין שואלים בשלום אשה כלל”. והוסיף: “מה את קוראה, בתי?”

“תנ”ך, כן"

“מה מן התנ”ך הקדוש חשוב בעיניך יותר?"

“הכל” היא ענתה “רק המעניין אותי ביותר: נביאים ראשונים, עזרא ונחמיה משום שנשקפת מהם בבואת תקופתנו”.

הוא שב אל מולא־ראובן ושרה, שציפו לו בכליון עיניים, ואמר בפנים קורנים: “שימחו בחלקכם! שבח לאל בנים לתפארת. יהי רצון שתזכו לאמץ אל לבכם את צאצאיהם. רק נחמה בושה מפני ונצטנעה כבנות ישראל”.

“מה ראה בהם כבודו?” שאל מולא־ראובן “הלא הם…”

“אסור לקטרג!”, השתיקו ח’רבי־חלקיהו, בירושלים גיליתי לכבודו מאשר נמצאו בכתב אביהוא הי"ו, ויותר מכך – הפסוק מזהיר: “גולה סוד הולך רכיל” ורמז לחכם די…"

ז. כנחלי־געש

תוך כך געשה הארץ שנית באנדרלמוסיה שניה, רבה ואכזרית שבעתיים מבראשונה; בארץ אשכנז התנשא לעמיתיו מין בריה, ספק מטורף ספק חיה, נפשו לוהטת כּתפתה ופעולה כשאוֹל להכחיד כל היקום ולבלוע עולם ומלואו, ביחוד ניתכה חמתו על צאן קדשים, כארמילוס הרשע, וכמעט עמדו רגליו בשערי ארץ הקדושה ונגזרה כליה על שונאי־ישראל, שחיק־עצמות, מיד גדדו באלפיהם לעמוד על נפשם, ואביהוא ומנחם היו במתנדבים הראשונים ונחמה ובלהה עמהם.

שרה חדלה מטעום דבר ובכתה ללא הפוגות. כמעט פרחה נפשה לתנחומי בעלה, שהצדיק עליהם את הדין, היא ענתה: “אינני מתאבלת על מחמלי־נפשי שיצאוני אשר לחרב – לחרב ואשר לשבי – לשבי, אלא לקלון בנותי שמפליגות לנכר, אל בין גייסות ערלים וטמאים – אנא אוביל חרפתי?”

“אמא, הגיעו תחינותיך עד שומע תפילות ונפסלנו”, אמרה בלהה, בשובה הביתה עם נחמה. אם כי לא פשטו מדיהן ועשו בבתי־מרפא לילות כימים…"

שחה קומתו האיתנה של מולא־ראובן, נכנע וסבלן כמעודו היה מצמיד לשפתותיו “תהילים כפר” – בשובו מעמל יומו ונושא רגליו להית ה' ושופך נפשו בדמעות: ל־מה ה' תע־מוד מ־ר־חוק תעלים ל־ע־תות ב־צ־רה". ובצאתו עם צליל מפתחות השמש – היה מנוחם מדמעותיו והצמיד שפתותיו למזוזה והודה לה' על טובו וחסדיו שמזווי מלאים ברכת ה' משדמותיו וכרמו שנטע בעצם ידיו בעזרת הבנים ואשר אגר בטרם המגפה. בזכרו את בניו שהיו עמלים תחתיו, בשעותיהם הפנויות ומקיימים בו כיבוד אב, – לבו היה הומה ונושך שפתו עד זוב דם ושוב זולגות דמעותיו שלא ידע לחבבם ולא עמד על טוב לבם וצדקת נפשם והיה ממרר חייהם בתוכחות ומחרפם: “בנים ממרים!” רבות היה כורע על סף בית ה', מבעד לדלת הנעולה ומחתך בשרו בשיניו: “היאך לא הכרתיכם, בני, נפשי כפרתכם! היש יקר מנפש? ואתם התנדבתם להקריבה קרבן לפדות עמכם…”

ח. צידוק הדין

הם שבו לנוויהם, חסונים, מגודלי־שפם ושופעי־בריאות. ההורים האומללים־מאושרים בכו וצחקו יחדיו. זיעה קרה וחמה שטפה גופם ולבם פג. שרה הסמיקה ונקשו ארכבותיה באמצם אל לבה, ככלה את חתנה בראשונה, היא הרוותה פניהם נשיקות ודמעות עד כי התעטפה עליה נפשה.

הם השכיבוה על הדרגש, השקוה סמי־מרפא ועודדוה: “אמא, הלא באנו כבר, למה את בוכה?”

“בני בני! נפשי כפרתכם!”. היא ליטפה את ידו הגמלונית של אביהוא ושוב התמוגגה בדמעות: “אני חרדה פן אמות בטרם אראה את שמחתכם. אתה, פאר נעורי ותוחלת חיי, מלאו לך כבר כ”ח שנים, הודו לה' כי טוב. שם אנשים בגילך כבר היו אב לשבעה פרחי־חמדה שפיזזו וכרכרו סביבם. ואתה בן יקירי ומנחם לבי, אחרי ארבעה אומללים שנתנו לך את חייהם הארוכים ונקטפו באיבם, אוי לי! לו היתה נפשי תחתיהם, התדמה שעודך נער בגיל כ"ה שנים?! התצפו לבחורות מגן עדן? הלא בגללכם אין פתותה (פתחון פה) נגד בנותי שמסתערות עלי בשצף קצף: “את מתנפלת על תינוקות כשאינך יכולה לגדולים…”

מולא־ראובן נשף קיטור ה"גליון" בעיניים קורנות מדמעות־גיל וסייע לרעייתו: “כנראה אביהוא סובר שבן כ”ח טרם הגיע לגיל כוח ומנחם מביט כה וכה נבוך: “הנוצרה מי הראויה לו”.

אביהוא ליטף את יד אמו הצפודה, חסרת דם וזעירה כשל בת עשר והתנצל: “אמא, בחוץ לארץ לא היו דאגות וטרדות כל־כך כמו בארץ־ישראל. הן יודעת את שטרם מצאתי שעה פנויה עד כה. לימודים בימים ושמירה בלילות, פורענויות ושנות חירום ואחרון אחרון מלחמה ארוכה זו שגזלה מיטב שנותינו. רק עתה ננער אבק הדרכים מעל רגלינו – הכל על מקומו יבוא בשלום…”

הם חושבים שהמלחמה נגמרה כבר", פלט מנחם כלפי הוריו, “רק עתה מתחילה מלחמתנו עם השלטון הנוכל הזה. ואיך נחשוב על אשה?!”

אביהוא שב לקתדרתו לשעות מצער ביום, גם מנחם עשה בשדה ובכרם למראית עין אך הם נעלמו מדי פעם לימים ולילות ועיני־ההורים כלו מייחל, ביחוד בימי־עוצר, שאסור היה ליהודים לצאת מפתח ביתם. באחד הלילות הוקף ביתם בגדודי־אלביון, נאמני “הבית הלאומי”, חמושים כמלאכי־חבלה, וכפתו את מנחם ברתוקות־ברזל והעלוהו לגרדום, הוא בקש רק אחת לפני מותו: “להתראות עם הוריו מבעד לסורג ולבקש סליחתם”. אולם זו היתה משאלה מחוצפת לדעת תלייניו, והוא שיגר להם בחשאי אגרת כלהלן: “הורי היקרים־אומללים, האצא ידי חובתי לכם בפיסת נייר זו – בעת שכל חיי ומאודי מכם ושלכם? אבא! אמא! היו מאושרים שטיפחתוני וריביתוני כבן נאמן לעמי האומלל להקריב למענו את חיי. אמנם נלחמתי לחיים ולא למוות, אך אמונה ותקווה מרחיבות דעתי שמותי ומות רעי הנאמנים אינם לשוא, אני מודה לכם שנטעתם בי אש דת זו, שהיא כלפיד נהרה בשעת צלמוות זו. אני מודה לכם שנטעתם בי רוח הדרור וכיסופים לגאולה בטרם נוצרתי. מיום שנטשתם בית הוריכם ועליתם אל ארץ לא נודעת וכל מעייניכם פדות וחירות וירושלים של מעלה, – עיצבתם נשמתי ברהטי־דמכם. אבא’לה! הזוכר אתה בהיותנו עוד זאטוטים ולבותינו הזעירות התלבטו בחזינו וגעינו בבכי לשמע אגדת משיח בן־יוסף שייהרג עם שלושים אלף גבורי־ישראל?! אך כשהוספת: “משיח בן דוד ינקום את דמם מארמילוס הרשע” – יצאנו במחול ושרנו: “דוד מלך ישראל חי וקיים!” אגדות אלה ונבואת הנחמה, הפיחו בנו תקווה וגבורה, והנה הן נרקמות עור ובשר ומשיח בן־דוד יופיע בהדר מלכותו ואתם תזכו לראותו עין בעין! אבא! אמא! אחי הטוב! ואחיותי החביבות! אני מבקש סליחתכם. שלום ונשיקות חמות לכולכם! שלום לרעי הנאמנים ההולכים בעקבותי בעוז! שלום למושבתי החמודה שהרהיבה נפשי באווירה המבושם דרור והוד מלכות, שלום וברכה לעמי הגא שניצב דרוך להקביל פני הגואל!”

“בברכה ושלום־עולמים מנחם בן מולא־ראובן”.

שרה לא עצרה כוח עד תום האגרת, לבה האמהי התפלץ, היא נאנקה: “הוי!” חרקה שיניה ועיניה הפכו לבן ונעצמו לעד.

טרם כילה מולא־ראובן שבעת ימי־אבילות על בנו ואשתו – נתבשר: "אביהוא נפל בגבורים, בשערי ירושלים הנצורה, בלוותו שיירת מזון.

רבי בנימין הקדימו ביללה, תמכו בזרועו וחבט בראשו: “הבט נא עלי, רבי ראובן וה־נ־חם! אוי לי! ואבוי לנשמתי! נג־ז־רה עלי כ־רת מן ה־ש־מים! יצ־חק ש־לי! יחיד חיי כל תו־חל־תי מרו־טש לג־ז־רים ואי־נם נות־נים לי לראותו, יצ־חק! יצ־חק ש־לי!!! אמך השכולה־אומללה לא זכתה ללוות את עצמותיך המרוסקות, היא משו־ת־קת זה שבע שנים…”

מולא ראובן היה המום. מקור דמעותיו יבשו ורגליו לא נשאוהו. הוא נשען על נחמה ובלהה וסקר בעיניים תוהות את הארונות השחורים – זרועים פרחים ונגרר בתוך המון המלווים הגונחים מרה וראשיהם מורכנים כאבלים.

עם סתימת הגולל ואמירת “קדיש” של רבי בנימין בילל מחריד, הביט כה וכה, כמשחר אבידותיו, ונתקע בעיניים עששות מבכי ובראשים הנדים לו, – לפתע תקע צפרניו בבשרו וקרע כותנתו לגזרים וכרע תחתיו והתפלש בעפר התחוח בזעקות קורעות לב: “אבי־הוא! מנ־חם! ש־רה!” ואיש לא יכול להפריעו מעפרם עד איבוד חושיו…

מקץ שבועיים שלושה הוא ליטף ידי־בנותיו וגנח חרש…

“אבא! אבא! שוב תיפול למשכב!”, חרדו עליו הללו בקול חנוק מבכי, נפלו על צווארו ומחו את לחייו הצפודות וזקנו שהלבין כליל תוך ימי־האבל.

הוא הבליג, עלע סמי־מרפא ושפתיו דובבו חרש:

“הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט…” – והוסיף אט, כמרצה מעות: “בנותי, לא נותר לי בעולם זולתכן, ואתן מקומכן כאן וזוהי מולדתכן ו…” חנקוהו דמעות ונבצר ממנו לסיים: “וכאן קבורת אמכן ואחיכן…”

הבנות געו עמו: אבא אבא!…" והוא המשיך: “אתן מקומכן כאן ואני עלי למסור את נשמתי בירושלים…” מחט אפו והמשיך: “נחלתי אעביר לכן, אך עשו רצון הבורא יתברך ונחת לעפר אמכן, נשמתה עדן ומעט קורת־רוח לי בטרם אגוע ואינני, הכנסנה לחופה עם בן זוגכן!”

הן הפגינו בדמעות ותמהו: “אבא, עכשיו?!”

“אף על פי כן” הוא ענה קצרות “אמכן המנוחה לא זכתה בשמחת בניה, זה מריכן גם עתה בדמדומי־חיי – וטירוף לבכן כל הימים…”

ט. איחוד הלבבות

מיכאל נתן עיניו בבלהה מכבר והתכתב עמה בהיותו בנכר, בבקרו בארץ מדי חופשתו, – בילה בקיטונה הנאה והמבושם שחן גבורתה על כל כליו, אם כי אפפוהו בנות הפרדסנים כפרפרים. חיוכה המבויש, שנינות שכלה ודיבורה העצור, טוב טעמה ולבושה הצנוע, אם כי לא פסחה על האופנה, נצחו את היחוס והברק, גאות וגנדרנות, חשיפות וחציפות. הוא אך שמע על שחרור הארץ – נטש כל סיכויו בגולה והצלחתו שם וטס אל מולדתו ונשא את אהובת נפשו.

כלולות בלהה שנערכו ללא נשפים וטכסים, נטלו את המעצור האחרון שבין נחמה וישראליק שהתהלכו דבוקים זה כשבע שנים, התענו יחדיו ולא מצאו דרך לנישואיהם, הוא אהבה חופשית היתה חמדת נפשו, וחלומותיו על “תיקון העולם” נדמו לו כממשיות מיידיות, וציפה לשכנעה לכך, והיא אמנם סברה כמותו בכל, אך לא היה קול לבה כי דווקא ממנה יש להתחיל ב"תיקון העולם" ולא הרחיקה כל כך, לוותר על חופה וקידושין, להינדות מכל קרוביה ולהדאיב נפש הוריה לעולם.

ישראליק היה מרוכך מכבר, לפנים חרשו על גבו בטלה וחרפת רעב, ועל הכל זוועות המצור בירושלים העתיקה ומצוק השבייה בעבר הירדן שנלכד בהם לא בטובו, בהתערבו בין הנלחמים לפלס נתיב לדיעותיו, והנה רעייה נאה ותמימת־דעים אתו מאשרתו בכל, עבודה בנחלתו הוא, אשר חיפשה בנרות, ובית רחב־ידיים כשל בעל בעמיו.

י. סוד הנשמות

מולא ראובן טבל והתעטף לבנים, כביום הכפורים בעלותו ירושלימה, הוא הרחיף ימינו על ראש חתניו וברכם ברכת יעקב לאפרים ומנשה והוסיף בקול חנוק מדמעות: "בני החביבים, ישמורכם השם, הנה

תכלית חיי ותוחלת חלדי הפקדתי בידכם. בנות ישראל טהורות ותמות כירח במלואו. אנא שמרו עליהן כבבת עיניכם, זכרו אזהרת שולמית: “שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך…” “והיה שלום באהליכם” ונזף בבנותיו שגעו בבכי: “אל תוספנה עצבות על יגוני, הן נתראה, בעזרת ה' בעלייתכן עם בני־זוגכן לשלוש רגלים…”

פני מולא־ראובן קרנו מחדוה, על אף לבו השבור, הוא הישווה עלייתו הפעם, שהיא באהבת ה' ויראתו, לזו שבראשונה שהיתה לו רק יראה, ולבו היה נוקפו פן בצערו יילכד, חס וחלילה, ברשת היצר הרע ויוציא דיבת הארץ… אך עתה היה בוטח בה' שיחצוב לו קבר בירושלים עיר הקודש, אם לא בהר הזיתים אשר בעוונות גברה יד ישמעאל על כל מחמדינו מימי־קדם – הרי בסנהדרין, או בהר המנוחות, ובהאריכו ימים ברצון ה' – לא ידע מחסור כי מצוי בידו כמאתיים דינרי־זהב אשר כמנין מהם עוד מארץ הטומאה שהקדישם לבנין בירושלים עיר הקודש על מגרשו שעודנו פנוי. לא נגע בהם גם בגוועם, הוא ושרה המנוחה, ברעב, והיא נשמתה עדן שמרתם כבבת עיניה ולא הוציאה הגה מפיה אף פעם לומר: “הנה אנו הולכים למות – ומתי נזכה לבנות בית בירושלים…”

הוא מחה דמעותיו והמשיך הרהוריו: הנה נוספו עליהם שתי עשרות מונים, שנה שנה שבעה כמספר האבות הקדושים, ולא יחסר לי למחייתי בעזרת ה' כי בנותי וחתני התחייבו לשלם לי דמי אריסות.

הוא ברך מחיה המתים על ח’רבי־חלקיהו, שלא התראו זה למעלה משנה, והלה קיבלו בסבר פנים, איכסנו בפינת דירתו עד הקימו לו בית, אם ירצה ה' והכניסו קימעה קימעה בסוד חכמי־הקבלה ואנשי־מעשה.

מולא־ראובן קפץ בבת־ראש אל הטהרה והסיגופים. הוא הסכין מעודו לתעניות בה"ב ועתה החמיר וצם כל ימות החול וטבל לבקרים במקוואות צוננות והמעיט בשינה לתקן מה שעיוות בימי־חלדו, – גופו המעונה ולבו הנדכא משואות תכופות לא עצרו כוח והוא התמוטט.

במכאובי־חוליו הוא דימדם: “מה חטאי ופשעי שכה הכבדת עלי אכפך וניקרת שתיים בבות עיני באכזריות ואת נווי השמת…”

“חס מכבודו להתלונן על מעשי־הבורא יתברך”, מנעו מהמשיך ח’רבי־חלקיהו “אלמלי נתגלתה לכבודו שמץ מסוד הנשמות, – היה מחזיק טובה לנפשו שגלגלו על ידו זכות גדולה כזו, להיות בעל נעורים לשרה המנוחה שהיא ניצוץ מנשמת שרה אמנו עליה השלום, זכותה תגן עליכם ועלינו “אמן”, ואב לבנים קדושים זכרונם לברכה שהם ניצוץ מנשמת נדב ואביהוא בני־אהרון הכהן!…”

“מנין הראיה לכל זה?!” – חיתה נפשו של מולא־ראובן ושאל בעיניים קורנות.

“כמות זו כן מות זו”, ענה ח’רבי־חלקיהו, "שרה אמנו פרחה נפשה, בהתבשרה עקידת יצחק, והמנוחה ששמה מעיד עליה – למקרא האגרת של בנה הקדוש, שהוא ואביהוא, הקריבו נפשם על גאולת השכינה וכנסת ישראל, כנדב ואביהוא שחזו ברוח קדשם את הגלויות הארוכות, העתידות להקדיר פני כנסת־ישראל כשולי־קדרה, והתכוונו להחיש את הגאולה בטרם מותם, אך לא היתה שעת רצון, בעוונותינו הרבים, ועליהם נכתב: “הקריבו אש זרה לפני ה'…”

“רק יחידי־סגולה, חסידי עליון ואנשי־מעשה”, מילא אחריו מולא־ראובן בהתעוררות: “זכאים להתעלות לספירת סוד הנשמות…”

א.

מולא־אליה המוכתר וחותנו מולא־דויד הדיין גזרו צום ועצרה לשמע המלחמה בירושלים. הדיין ערך תחנונה אשר בראשי־תיבותיה הצטרפה תפילת־רזין זו: “אנא, אל רחום וחנון: חוס על משיח בן יוסף עבדך ופדה נפשו ונפש גבורי־ישראל מיד כל הרשעים”, וקבע לאומרה ב"שמע קולנו".

קהילת ד., שריד סרווסטן, לאר, דרב וג’ארום, חרדה פן תהיה אחריתה ח"ו כשל קודמותיה, על כן ענתה למנאצים, צוררי־ישראל: “אנו איראנים, בני דת משה”. אך כאשר הפריזו ‘רוזנאמות’ (עתונים) על אכזריות הציונים, ההורגים במוסלמים, ואיימו בחירוק שיניים: “אני נשחטכם ככבשים, ג’ודים' ארורים!” – ותוך כדי כך העלילו עליהם ורדפום עד שלא יכלו להוציא ראשם החוצה – נטשו מרכולתם ונמלטו לביתם כל עוד נפשם בם.

ירושלים היתה משא נפשו של מולא־אליה בעודו באיבו, מאז סטר חוסיין היחפן על פני אביו באמצע הרחוב על לא דבר וירק בזקנו: “ארור אתה, ג’וד טמא!”, ושירך דרכו הלאה. זה היה בחג החירות. הוריו היו עדויים פאר והוא, בן בכורם, לבוש חליפת מלח שהביאו לו משיראז ונעלי־עור לבנות ברגליו, זרועותיו חובקות צוארי אביו שהצמיד שפתיו לעיניו מדי־פעם ואימצו אל לבו ולפתע: תך! ואח! אביו השמיטו ומחה את הדם שזינק מאפו ונכנס הביתה דומם.

מאז, מדי מצותו גם הוא כוס התרעלה של חרפה ואזלת־יד, חזרו וניעורו פני אביו העלובים ושחצנותו של אותו ערל־לב שצרה עינו ביהודי, המהלך זקוף־קומה בחגו ומשתעשע בילדו, אך הפדות היתה ממנו והלאה, בילדותו משא נפשו היה כהזיה ואחר כך – כגעגועים לנצנוצי־כוכבים רחוקים, כי טרם ימלאו לו חמש־עשרה השיאוהו אשה. כמו חשו לקצם הקרוב, ובאותה השנה הסתלקו שניהם בדמי ימיהם. אביו הרחיק לכפר מרכולתו לגבות חוב ולמחרת בא אחמד־חן עם חפיסת שטרות מגואלות בדם וארנק מרוקן ובישר: “מולא־פינחס נפל בלילה מהגג, אללה ירחמו; כנראה, היה מבוסם קצת”. “הוא רצחו!”, יבבה הורתו בהתגודדה בפניה. "האומלל התנבא לפני לכתו, הוא אמר: לבי נוקפני, אחמד־חן פלט פעם: “הישמר לנפשך, מולא־פינחס, פן יתנקשו בך בעלי־החובות”. היא מררה בבכי ונפשה פרחה מקץ שלושה ירחים.

מולא־אליה, עודנו מתלבט ביתמותו, נולד לו פינחס בכורו, אחריו אמנון, שאול, דבורה, ומיום ליום שקע יותר ביון המציאות וכיסופיו נתכסו אפר. נכון לומר: ברמץ, כי במעמקי־נפשו לחשו גחלים עמומות ובשורת ירושלים היתה כסופה גורפת והגחלת התלקחה ללהבה. היה מצפה ל"רוזנאמות" בכליון עינים. חוטפם וסוקר במדור ‘חדשות מפלשתינה’ בידים רועדות, זורקם ומתהלך כסהרורי ‘לחדשות אחרונות’. אבל כאשר קרא: “הציונים הקימו מלוכה בתל־אביב”, שוב לא שם לב ללגלוג השכנים: “מלכות יהודים תתקיים שבעה ימים, או שבעה שבועות”. הוא רץ אל חותנו, הדיין מולא־דויד, פרש לעיניו את ה’רוזנאמה' ואמר: “אבא, הגיע הזמן להיטהר מטומאת הגלות!”

“מה יהיה על כל העדה?!”, חרד הדיין. – “אבא, אחרינו לא תישאר פרסת יהודי כאן! יש סוכנות ציונית בטהרן. ארעיש עליהם שמים וארץ שיעלו את כולנו!”

קרנו פני־הדיין ועיניו זלגו דמעות. הירחיף את יד ימינו על ראש חתנו וברכו ברכת־כהנים והוסיף: לך בני, השם ישלח מלאכו לפניך!"

הוא נסע לכפר מרכולתו, חיסל את כל המלאי בשלושה ימים וגבה מקצת חובותיו מחסידי־אומות שברכוהו עם פרעון חובם: “אחלי שהפעם תבנו בית־אל־מוקדס” (ירושלים) מולדתכם בניין עדי עד!", ונשותיהן מחו עינן ואמרו: “מי ימלא מקומך בכפר, מולא־אליה? הן התגרים שלנו עינם רק לבצעם”. “ולי כה קשה הפרידה מידידות רבת־שנים עם אצילי־נפש כמוכם, שבצלכם חסיתי ולחמכם אכלתי”, ענה מולא־אליה בקול חנוק מדמעה. “אך לב אנוש מפרפר בין שבעה בתרים ולא יירגע אלא בעפר”.

הוא מנה את צרור כספו ונותרו בידו רק כשמינית, או עשירית מהונו שהלך לטמיון בחיסול הנכסים ובחובות שלא פרעו לו. נשק ראשי־אצבעותיו ושפתיו דובבו: “ברוך השם! הודו לה' כי טוב! בכל זאת איני זקוק לעזרת הסוכנות להוצאות הדרך וגם למחיית בני־ביתי לזמן־מה בירושלים עיר הקודש תובב”א, והלא כך כתוב בתורתנו הקדושה: “לא במסכנות תאכל בה לחם”. “עתה לא נותר לנו אלא הבית הארור הזה”, אמר ליוכבד רעיתו, אשר חיסלה את כלי ביתם בהצלחה, כי הנכריות עטו על כלי־חמדה של פסח, מורשת דורות, ספוגי געגועים ותקוות, בהרגישן שידיה מרטטות בהושיטה להן ועיניה עששו מבכי בהוציאה אותם מבית גנזיהם. השכים לארמון המושל וברכו בקידה: “בוקר טוב, אדוני המושל: יש לי ענין פרטי להוד מעלתך שנוגע לשלום כל העיירה – על כן השכמתי להטרידך, ואני תקוה שאזכה לסליחתך”. “אני סומך על תבונתך, מולא־אליה שאינך שוגה, כדרכך בכל עת”. “אדוני המושל, לא נעלם מהוד מעלתך שכל יהודיך משנסים מתניהם לעלות לארץ אבותיהם, אם כי קשורה נפשם במולדתם שהיטיבה להם וכלכלתם זה חמישים דור! על כן רצונם להיפרד בשלום משכניהם ולהניח אחריהם ברכה וזכרון טוב. ואם יפקירו את נחלתם וביתם לכל דאלים, יגרמו אנדרלמוסיה ושפיכות־דמים ותוך הזמן יצללו היהודים בתהום הנשיה, אך גאולת הדמים ימשכו לדורי־דורות”. – ומה רצונך ממני?" – “מיד אגיע לענין, אדוני המושל, ראשי־העדה קבעו דעתם למכור את נחלתם ולא להפקיר, ומכיוון שההמון הוא כבד מלראות את הנולד ונוח לו בהפקרות – באתי אל הוד מעלתך שתהיה חלוץ תשלום ותקנה את ביתי ובעקבות מושלה תנהר כל העיירה לזכות במתת נדירה זו”. המושל חייך: – “אמנם חמדתי את חוילתך הנהדרה זה כבר, אך מאין אקח לך כסף?” – הוד מעלתך, אתה תנקוב מחיר כנדבת לבך – והרי לך חתימתי!". “בן־אדם, אין לי פרוטה בכיס, רק כמאה טומן בקופת המדינה, שעלי להכניס לאוצר מחר מחרתיים, ולפי השמועה השקעת שם כארבעת אלפים טומן!” – “יהי מאה טומן, אך דמי שלוש דלתות, ובלבד שאדוני קנה ואני מכרתי ושכנינו יפקדונו לטובה שרכשו בית בגדי־עזים ובשתים־שלוש תרנגולות”.

ב.

אחרית בית־התפילה בד. היתה כמקדשי־מעט הנטושים בארצות הגולה ועתידים להיגאל ולהצטרף לבית השלישי בקץ הימים. והמעפילים התענו בטהרן ירחים רבים ומררו את חיי המוכתר והדיין: “אתם נביאי־שקר השמתם את נווינו והגליתנו ל’סדום ועמורה' והמיתנו בכפן וחוסר כל – בבדותכם בשורת המשיח בעת שכל היהודים רובצים תחתיהם וצוחקים על פתיותנו”. בשבת האחרונה לעשותם בטהרן, חזר הדיין על בתי־כנסיות ואכסניות ארעיות, שהעולים נחיתים שם וקרא באזניהם, פרק א' של יהושוע ודרש: “מורי ורבותי, שמא אנו משבט ראובני וגדי וחצי שבט המנשה, על כן העירו את לבנו מן השמים לעבור חלוצים לפני אחינו שיעלו כולם, בעזרת השם, ושמא עוונותינו גרמו להימרק ביסורים, כדין רשעים בגיהנום שנים עשר חודש, כדי לזכך את נשמותינו להיות ראויים ‘לחונן עפרה’. והנה זכינו, ברוך השם, לראות עין בעין בקיום ההבטחה: ‘ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי’. מורי ורבותי, חיזקו ואימצו לבל תוציאו מפיכם, חס וחלילה, דיבת הארץ וקבלו־נא יסורי ארץ־ישראל באהבה, כי כשם שזיכנו גואל ישראל והביאנו עד הלום, כך יזכנו לראות בעינינו קיבוץ כל נידחינו ומשיח צדקנו יושב על כסא דויד בהר ה' בירושלים”. בסיום דרשתו ברכם ברכת כהנים וקרא קדיש בעינים זולגות והוסיף: “יהי ה' אלוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו”.

הם לא נגאלו כולם בבת אחת ולא עלו בלב אחד ולא הגיעו למקום אחד, כי שליחי־ציון עטו אליהם וטרפו עליהם את דעתם לבלי הכיר מי מהם ציר נאמן, שלוח מאת בחירי האומה. הם נפוצו על פני כל הארץ, מי בשרון, מי בעמק הירדן ומי בנגב. אנשי אמונה שבהם סמכו על שליחי המשיח, כי תוארם והדרם העידו עליהם שבני־מלכים הם וחסידי עליון, על כן זכו לקבץ נידחי־ישראל, הם נשקו גלימותיהם בדחילו ורחימו ובעינים קורנות מדמעה והביעו כל רחשי לבם בשלוש מלים עבריות השגורות בפיהם: “השם ישמרכם ויחייכם”, וחתמו בידים רועדות על הניירות שלא קראו ולא השיגו את תוכנם.

נכספה נפש מולא־דויד הדיין בירושלים, אבל נאלץ להילוות אל חתנו מולא־אליה ובניו שבחרו במושב ונשלחו לנגב. יוכבד פרצה בבכי לנוכח אימת הצייה, שאין לה סוף ואין אף רותם חרוך לחסות בו, רק חול מסמא עינים. הבתים הקטנים שטרם יבש טיחם כבר מכוסים אבק ככוכבים מדורות עולם, ילדים מספר מתגוללים בחול הקודח, חשופי־שת, ואימותיהם המרושלות אינן מאספות אותם הביתה, בודאי משום שהצריפים תפוסים עד למחנק. היא הציצה אל תוך דירתם, שנים חדרים נמוכים ששטחם פחות מבית־הבישול שהיה לה והם גדושים ארגזים ומזוודות. דמעות חנקוה, אך נשכה את שפתה לעצור זעקתה שהתפרצה לא ברצונה: “רבון העולמים: היכן אשכיב אחת־עשרה נפשות?” – “מה את בוכה כל כך?”, נזף בה מולא־אליה בעלה, “הדימית שבן־גוריון הררי־זהב לו להקים ארמונות מלכים לאלפי רבבות עולים שמרביתם אודים מוצלים מאש וחסרי־כל? עלינו להודות להשם שזכינו להגיע לארצנו הקדושה בריאים ושלימים עם בנינו ורכושנו, שטיחים מספר, מעט כסף ומעט זהב וברכת השם, ויש לאל ידינו להרחיב תחומנו בעזרת השם – אך נמצא מנוח לכף רגלינו”.

“אני לא אחיה עד אז”, בכתה יוכבד, “אין לי כוח עוד!” – “אנו נאריך ימים עד מאה ועשרים שנה, בעזרת השם”, אמר מולא־אליה, בנשקו רגב אדמה, זוהי ארץ חמדה, טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון".

לא יצאו שנתיים ויוכבד זכתה בחדר נוסף, רחב־ידים, וגינה מרהיבת־עין בירקות, פרחים ושתילי־אילנות מלבלבים. פנחס ואמנון הבכירים שעזרו לאבא, התגייסו, ושאול ודבורה מילאו מקומם בהתלהבות ולימדו את לשונם לשיר שירת החלוצים: “אנו נפאר אותך, מולדת”. מולא־אליה נתמנה כמורשה לבני־עדתו, שמרביתם נהרו בעקבותיו וכל תלונותיהם עליו והוא נשא טרחם בדומיה; וחותנו הדיין מולא־דויד, סייע לו בשבתות בדברי־תורה ונחומים לעתיד לבוא. הם ידעו שלא בנקל יתערו בארץ. חז"ל שאמרו כי תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא ניקנים ביסורים – דבריהם אמת, אבל הם, כיום הזה, הנם רצוצים מנדודים, וחיי־גלות השפילו קומתם וקיצרו רוחם, משולים הם כדור־המדבר שאבדה תוחלתם כי טרם מצאו מנוח לכף רגלם.

ג.

יוכבד היתה מרת־נפש ככולם, ביחוד עכשיו שנוסף להריונה ומשק ביתה, לקו שלושת ילדיה בנזלת וחום גבוה. בראשונה – ילד שעשועיה אפרים, שאינו אלא עור ועצמות, ואחריו גם מנשה ואבנר. רופא־עלם שטרם צמחה לו כישות שפמו, היה מבקר את המושב רק ביום חמישי בשבוע, ומירשמיו נשלחים לבאר־שבע למחרת היום. מולא־אליה שב למעונו מדי ערב־שבת, מאז נתמנה למורשה למושב, לאמירת שלום – נישאו לעומתו עיני־יוכבד העששות מבכי ופניה הצפודים כקלף ולשאלתו לשלומה התריסה כלפיו: “הטלתני בישימון ארור זה עם מנין ‘גולגלות שחורות’ (תינוקות) ואתה מודד לך הדרכים השוממות של ירושלים שלך בשביל כפויי־טובה אלה הגומלים לך בקללות על ראש שונאי בניך”. מולא־אליה נדהם. הוא לא שמע מפיה עד כה, בעשרים שנות נישואיהם, מלות גנאי. אצילות נפשה וצניעותה חדשות עמה כיום הראשון לחופתם. הוא מלמל לנפשו: “יגער ה' בך השטן” ונכנס הביתה והנה שלושת עולליו מוטלים על המיטה וגונחים. אמנם הם קידמוהו בעליצות: “אבא, שלום, אבא, אבא!”, ואפרים בן־זקוניו הזדקר לקפוץ אל חיקו, אך נבצר ממנו להרים ראש וצנח תחתיו. הוא מיששם – היו שטופים בזיעה. יוכבד נכנסה בעקבותיו והזהירתו: “למען ה' התרחק מהם פן תידבק. אין לי כוח לטפל גם בך”. “בעזרת ה' שבת־קודש תביא להם רפואה שלימה”, ניחמה מולא־אליה והתכונן לקראת שבת.

בשובו מבית־הכנסת – נרות שבת הגיהו את השולחן הערוך, הרי הדסים ופרחים מגינתם הדיפו ניחוחם ועקרת הבית היתה עדויה מחלצה וצמותיה השחורות קלועות על פדחתה וקצותיהן המציצים בשולי־שביסה מוסיפים חן נעורים לדוק פניה. הילדים קידמוהו ב"שבת שלום" וניסו לרדת מהמיטה, אך הוא ליטפם ונשק אצבעותיהם הזעירות והרגיעם: “במוצאי־שבת יבוא אליהו הנביא וילטף לחייכם לרפואה שלימה וחיים ארוכים, ואז תקומו”. הילדים דגדגו איש את אחיו, צחקו וקפצו על המיטה, ונרדמו. אבנר הקיץ מקץ שעה קלה ואמר: “אבא, אני כבר בריא, אליהו הנביא בא והחליק לי על הפנים”. “בליל־שבת בא המלאך הטוב, בני”, אמר מולא־אליה, “הוא ברככם שתהיו בריאים, ותסבו לשולחן עמנו בשבת הבאה, בעזרת ה'. עכשיו קרא ‘שמע ישראל’ ותישן”. “לא אבא!” התעקש אבנר, “בוא תראה את מצחי”.

יוכבד אישרה את דברו, במדדה את חומו בנשיקה במצחו, גם מנשה ואפרים רגועים בשנתם ואגלי־זיעה מבצבצים במצחם. “אתה רואה”, היא פנתה לאלופה בחיוך אושר “כאילו ברגלך הבאת להם רפואה”. “אבל אני לא פיללתי, יוכבד יקירתי, שתוציאי מפיך דיבת הארץ כה קשה, לכנות את ארץ חמדתנו ‘ישימון ארור’. חלילה! היש בעולמך נידחים ואובדים יותר מיהודי ד. שנטשו קברות קדושיהם ונהרו אליך, כאל חיק אימותם, ‘לחונן עפרה’ ולברכך בייסלח לך. אין אדם נתפס על צערו. נבטח בהשם שהימים הקשים יחלפו חיש, רק נשריש כאן כאילן בתוך כנו – נקים מושבנו למופת שיהיה מבורך מטל השמים ומשמני ארץ, אסמינו יהיו מלאים דגן ותירוש, דירינו הומים מצאן ובקר ובלולינו רבבות עופות. ואשר לריטון המתלוננים – אינם כדאים לתשומת לב. “קללת חינם לא תבוא”. ועוד הבה נלמד קל וחומר ממשה רבנו עליו השלום, שהוציא את דור המדבר מכור־העבדות והוריד להם מן ושליו, וגמולו היה שכמעט סקלוהו באבנים, והדיוט כמוני שגרמתי לעקירתם מבתיהם ולשינוי דרכי־חייהם ואין לאל ידי להקל סבלותם במאומה – הלא חייב אני לשאת בדומיה כל תלונותיהם עד שיערב לחיכם טעם ארץ־ישראל”.

ד.

שלהי טבת. הלילות ארוכים. עננים שחורים וסחוטים כמטלית מנוגבת מסתירים נצנוצי־כוכבים, שהנפש כה כמהה להם. יוכבד נלפתה על יצועה היוקד ועיניה קרועות אל השמים האפלים. נכמרו רחמיה על שאול בנה שעוד לא הגיע לפרקו וכבר הוא מפרך את גופו כל היום בעבודת השדה והמשק ומוכרח לשמור בלילות־חושך במקום אביו, הטרוד בנסיעות לירושלים ותל־אביב בשביל המושב, ולא נראים פניו כל השבוע, ודבורה וגם ברכה שעדיין לא סיימה לימודיה, נוטות שכמן הרך לעזרת אחיהן.

לפתע פתאום – בום–תך–תרך… התהפך הבית, שברי־לבנים ורסיסי עופרת עפו בשריקה לכל עבר ועשן ואבק מחניקים וצריחות ילדים מחרידות: “אבא! אמא!” – היא התלבטה בחושך בין עריסות ילדיה המכוסות ערימות טיח וגושי־בטון, מגששת ומתגודדת, והנה טפחו אצבעותיה בדם חם ואברים מרוסקים, אבנר, מנשה ואפרים. עוללים בני שלוש, חמש ושבע, ששכבו על מיטה אחת, לא נענו לזעקת אמם, רק דמם טיפטף מהמצע. שאול ששמר בתחום המושב רץ לעזרה לשמע ההתפוצצות. הרוצחים פגעו בו ונקבו גופו ככברה ונמלטו אל מעבר לגבול.

אם־הבנים חבטה גופה לקרקע ומצחה לכותל עד כי עטפה עליה נפשה והתבוססה בדם בניה והועברה ירושלימה כפותה ורתוקה באלונקה, כי אך נעורה רגע קט – התגודדה שוב והזדקרה בצריחה: “בני! בני!”. היא הפילה את עוברה והיתה מוטלת על ערש דוי, אובדת חושים, כארבע ירחים. מולא־אליה היה מתנודד בחוצות ירושלים, אבל וחפוי ראש, חרב עליו עולמו באחת. אבדו כל סיכוייו, רעיתו מפרפרת בין המוות וטירוף־הדעת, שלושת עולליו שלא טעמו טעם חטא ניספו יחד עם שאול תוחלת חייו. לפרקים היה נושא עיניו למרום ושפתיו דובבות: “ריבון העולמים: תינוקותי נתפסו בעוונותי, ושאול, שאול הגיבור וטהור־העיניים כשאול המלך, למה נפל בידי מרצחים? איככה תעשה פלסתר דברות קדשך: ‘כבד את אביך ואת אמך – למען יאריכון ימיך’, הן הוא קיים מצוה זו בכל רמ”ח אבריו מאז התחייב במצוות". היה נכנס לבתי־כנסיות בשעה שאין איש, פותח את ההיכל ומתריס כלפי מעלה: “איה הבטחתך לשרידי־צאן קדושים: 'והוצאתים מן העמים וקיבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם… בנוה טוב ומרעה שמן… את האובדת אקבץ ואת הנידחת לבב שלם; ‘המוציא לחם מן הארץ’? על מה הפיצותם שוב והחזרתם לרוכלות ומאזני־מרמה ולחזור על פתחי־נדיבים כשכירי־יום ועמלים לתוהו?”

אמנם היתה לו מקצת נחמה מפנחס ואמנון שהשתחררו מן הצבא וקבעו דעתם לא לנטוש את המושב, וכמוהם – גם בני־הדיין, גיסיו ושש שבע משפחות. פנחס אמר: “אבא, גדוד הנס מן המערכה – נדון לכליה!” ודבורה וברכה החרו והחזיקו אחריו: “אבא, אנחנו לא נעזוב את ביתנו עד שתבריא אמא ותשובו”. מולא־דויד הדיין לא מצא פתחון־פה לנחם את בתו וחתנו השכולים ולא מצא דופי באהבתם ויראתם את השם כדי להצדיק עליהם את הדין בברכת ‘דיין אמת’ – על כן גזר על נפשו סיגופי תעניות וטבילות בצוננים, שיגלו לו מן השמים שמץ מסוד נשמתם. באחד לילות הנדודים, באו אליו שאול ואבנר מזוינים כלסטים וידיהם מגואלות וחרבם נוטפת דם. הם נשקו ימינו ואמרו: “סבא, ספר לנו אגדות משיח בן־יוסף”. הוא התחלחל, ניעור משנתו והזדקר על משכבו והציץ בכוכבים, – והנה ראש אשמורה שלישית, ירד, נטל ידיו ופתח בתיקון־חצות, אך דעתו היתה פזורה ולא יכול לכוון לבו, החלום דרש פשרו. הוא עיין בספרי־דרוש על קץ הגלות והאותות העתידים להתרחש לפני בוא הגאולה ומצא שמרביתם התקיימו בעליל או ברמז, וביחוד בלטה הנבואה: ‘אחד מעיר ושנים ממשפחה’. אולם כנראה שיתברך שמו איננו מצרף אלף אלפי־רבבות קדושים וטהורים הי"ד לחיילי משיח בן־יוסף, שעתידים למסור נפשם לפני בוא משיח בן־דויד. שמא הם נתפשו בעוונם שמיאנו לעלות לארץ הקדושה ולקרב גאולת השכינה – על כן נידונו במיתות משונות בארצות הטומאה שיש בהן חיבוט הקבר וגלגולי־מחילות. ומלחמת משיח בן־יוסף נמשכת בארץ ישראל עם ארמילוס הרשע שאינו חומל אפילו על תינוקות של בית רבן. ושאול ואבנר באו לרמוז לו שהם נמנים עם שלושים אלף חיילי משיח בן־יוסף, שעתידים ליפול בעוונותינו, אוי לנו!

נתקררה דעתו של הדיין, במצאו פשר חלומו. שמות נכדיו, שאול ואבנר, מנשה ואפרים, שהם כולם מבני יוסף, היו הוכחה לאמיתות הפתרון. הוא הצמיד את הספרים הקדושים לשפתותיו בדחילו ורחימו, הניחם על הדלפק ויצא לחצר ונשא עיניו למרום והצדיק את הדין בדמעות: “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט”.

זה היה ירח זיו, ניחוחי ארץ הקדושה החיו רוחו, כרע אפיים ארצה, הצמיד שפתותיו לאבני־הקודש של ירושלים והרווה אותן דמעות הודיה שזכה לדרוך על אדמת־הקודש שנביאים ונעים זמירות ישראל שפכו נפשם בחיקה.

נכנס, התפלש באפר ועורר קינות עד עלות השחר וקיבל על נפשו, בלי נדר, לצום בה"ב (שני, חמישי, שני) כל ימי־חלדו כדי לסייע את מידת הרחמים להתגבר על מידת הדין ולפדות את חיי־משיח בן יוסף וחייליו ולגאול את הכותל המערבי ומכון קדשו מיד עשיו וישמעאל.

למחרת גילה את חלומו ופשרו ליוכבד בתו ולחתנו מולא־אליה וניחמם: “אשריכם בני שזכיתם שארבעת צאצאיכם נכנסו להיכל המשיח במחיצת הגיבורים שהקריבו נפשם למען גאולת השכינה וכנסת ישראל”. והוסיף בדמעה: “בני השכולים, הצדיקו את הדין וקבלו תנחומים”.

א

שמטוב היה מופלג מחבריו. בעודו באיבו, הלאה את המלמד בקושיותיו ומרר בבכי – בהתגבר עליו גירסתו.

הוא נולד מקץ עשר שנות עקרות – על כן חרדו עליו הוריו וכל מעיינם היה בו. מאז היוולדו – היה מולא־נפתלי אביו חוזר הביתה משוט בכפרים, מרחק שמונה־תשע שעות רכיבה מזורזת, כל ערב־שבת להשתעשע עם בנו. משא נפשו היה לשלב זרתו לאצבעו הדקיקה של עוללו ולצעוד עמו לבית־התפילה.

בלילי־שבתות היה שר עמו פיוטי־שבת, טרם מלאו לו חמש, ועם דמדומי־שחר היה מלטפו וקורא: “קום בני, והצטרף אל חסידי־עליון בשירות ותשבחות לקראת פעמי־השכינה לגן עדן”.

הוא השכיבו בחיקו, כתום הסעודה השניה, לקיים “שינה בשבת תענוג”, וכנטות צללי־יום הושיבו על ברכיו ולימדו חכמה ומוסר ואגדות על ימות המשיח והבית השלישי עד שפעה הילד בבכי מגעגועים ועיפות.

אותה שעה אימצתו אמו אל לבה, מחתה את דמעותיו בנשיקה וליטפה את קווצותיו הערמוניות־רכות כמשי ושרה באזניו שירי־ערש נוגים שהשתפכה פעם על עריסתו, בשעה שהיה מתענה בתחלואי־ילדות:

"נשמת בני טהורה,

עליו שכינה שורה;

בני בתורה ושיח,

זרועה לו אורה!

בני צדיק תמים,

במצוות יאריך ימים;

יזכה לראות משיח,

מברית כל הקמים!

בני מלא בינה,

לא בלב יטור טינה;

בני ישכון בירושלים,

בצל כנפי השכינה.

בני יקרא השכבה

לאשוני שכבה, –

אזי יעלוני לשמים

המלאכים במרכבה…"

בעלי אגרוף שב’כותאב' התאנו לו על חריצותו ויחסנותו, חבטוהו, קרעו מחלצותיו מעליו והבאישו ריחו בעיני־המלמד הישיש שביקש לשבת בשלווה. גם אביו נזף בו על קשיות עורפו והוכיחו בשבט מוסר, ביחוד אחרי שנולד יוחנן אחיו.

הוא מאס ב’כותאב' ובמלמד שקצרה ידו לשפוט נכוחה ושפך חמתו על חדלי־ישע ונלווה אל אביו לרכול בכפרי־נכרים והתענה שם כארבע שנים.

באחד הערבים ירד אל הנהר למלא כדיו ולהשקות את האתון. לפתע הסתערו עליו המון נערים פרועים בתרועות אימים: “ג’וד, ג’וד!” ויידו בו חלוקי־נחל חדודים ונמלטו כסערה אחרי ששיברו את כדיו לרסיסים והוא כרע תחתיו, מתבוסס בדמו וכמעט איבד את עינו הימנית.

אביו הוכיחו על שבגלל התגרותו ב’קלקוהא' (נערים נכרים) סיכן את עינו. “אנו בגלות, בני, בעוונותינו הרבים, וחייבים להתמרק בצרות עד שיופיע משיח צדקנו ויקבץ נידחינו ויקום את דמנו”.

שמטוב מרר בבכי וקרא: “איני יכול לשאת עוד גלות כפולה זאת מיהודים וגוים יחד. בכותאב שטמוני הילדים בגלל שמנעתם אותי מהתרועע עמם; עד היום הם לוטשים עין לעומתי ומלגלגים עלי. ובכפרים שופכים את דמי משום שאני יהודי”,

“היש לנו ברירה, בני? הן קרוב אתה לפרקך ועתיד להקים בית בישראל, בעזרת השם, ועליך למצוא מחייתך בכפרים”.

“לנוס מכאן, לברוח!” – צרח שמטוב – “אם תעניקו לי הוצאות הדרך, השם יגמול לכם כחסדכם, ואולי אשיב לכם פעם פי־שבעה, ואם לא – אנדוד ברגלי כל עוד נשמה באפי עד שאגיע אל מחוז חפצי”.

ניטלה לשונו של מולא־נפתלי מהתפרצות־זעם זו של בנו השתקן, פעם ראשונה בחייו, ומקץ שעת־דממה לקלק את שפתיו ומילמל, בהתדבק לשונו לחיקו: “איה מחוז חפצך?”

“בית־אבא, ירושלים עיר קדשנו, נפשי כפרתה”.

מולא־נפתלי התחלחל שבעתיים, אם כי כלתה נפשו גם הוא, ל’בית־אבא', אבל הוסיף: " הן גם שם גלות ישמעאל וגם שם נתונים הצדיקים בידי הרשעים, כבכל העולם".

“אבא, יהודי השב לירושלים, משול לבן–מלך שאביו התקצף עליו וגרשו מהיכלו ויצא גם הוא בעקבותיו, כביכול, שכוּל ועיניו כלות לשובו, העבדים והשפחות שנחלו בהפקר, בהעדר אדוניהם, מוכרחים לפנות לו מקום ברצון, או באונס”.

“בני, בית שלישי לא ייבנה בידי בשר־ודם וחלילה לנו מהפר את שבועת “אל תעירו ואל תעוררו”. רק גואל ישראל יקבץ נידחינו ויקים חומת־אש סביב ירושלים”.

“אבא, לא ניוושע בפסוקים – אם לא נדע סודם, כתוב: ‘השלך על ה’ יהבך והוא יכלכלך', וכתוב: ‘בזיעת אפיך תאכל לחם’. מי שבוטח בה' בלי להתיגע – סופו למות מיתת רעב; וכנגד, ‘אל תעירו’, שחז”ל פרשוהו לשעה במשמעות לא לדחוק את הקץ, יש פסוקים רבים ככתבם וכלשונם: “ושבת עד ה' אלהיך”, “שובה אלי כי גאלתיך” “ושבו עד ה' ונעתר להם…” ומלאכי, אחרון הנביאים, מסכם דבריהם: “שובו אלי ואשובה אליכם”. מכאן שעלינו לשוב כראשונה…"

“שם ה' עליך, בני, מה שנון אתה!” – ליגלג מולא־נפתלי – “הן כל כוונת הנביאים היא לתשובה ומעשים טובים”.

“אבא, אין תשובה ומעשים טובים יותר מאשר עלייה לארץ חמדתנו, שכל התורה תלויה בה”.

מרים הטתה אוזן לפולמוס בין בעלה ובנה, נשכה לשונה והבליגה עד שיישנה את יוחנן החולה בשירי־ערש נוגים וזינקה אל שמטוב בבכי תמרורים: “בני בני! ראשית אוני ותקות חיי, דעכו עיני על עריסתך, בזלגן דמעות כתלתלי־ראשך, עתה שהגיעה שעת שמחתך תאמר לאמללני בשכול וגלמוד. הזהו גמולי, בני?!”

“אל תכבידי לבך עלי, אמא. ברוך ה' חננכם השם בילד שעשועים, בן פורת יוסף, ואני אינני הולך למות אלא להגשים שירתך, אמא יקרה, שנחרתה על לוח לבי כמכוות אש, ואל תדמי שבלב קל אני נפרד מכם ומאחי יוחנן, החביב עלי כנפשי”. הוא מחה דמעותיו והוסיף: “כאן אין לי חיים, אמא”.

מולא־נפתלי בכה על בנו ורעיתו שאימצה את ראש שמטוב אל לבה ואמר: "מרים, משולים אנו למשה רבנו שמידת־הדין גזרה עליו: ‘רב לך!’ בשעה שהתחנן: 'רבון העולמים, רצתי כסוס לפני בניך במדבר ארבעים שנה, עתה שהגיעה טובתם אתה גוזר עלי: ‘רב לך!’

“אין המשל דומה, אבא, לא נבצר מכם לעלות עמי, או בעקבותי – אם תבחרו יסורי ארץ־ישראל משפלות הגלות”.

ב

הוא השתטח על כוכי־האבות הקדושים במערת המכפלה, לא רק במעלה השביעית, המותרת ליהודים, אלא במעמקי־המערה, כי מה ערך שני דינרי־זהב לעומת צקון לחש באזני־האבות הקדושים במזמורים של נעים זמירות ישראל: “תפילה לעני כי יעטוף… קולי אל ה' אזעק… אלהים, באו גוים בנחלתך… אלהים, אל דמי לך”…

הוא כיתת רגליו עד טבריה וצפת. אז בשנת תרס"ה (1905), טרם נראו מכוניות בארץ, והוא כמהה נפשו לעבור ברגל במשעולים וארחות שהתהלכו בם נביאים ומלכים. פעמים רבות נטה מן הדרך הסלולה והשתטח אפיים ארצה והרוה את האבנים בדמעותיו.

בלילות התאכסן ב’מדפה' (הכנסת אורחים) שבכפרי־נכרים אשר שמרו בידם מידת אברהם אבינו, בטרם נזרעה בלבם שיטנה, והגנו על אורחים בתחומם.

מקץ ארבעה ירחים שב ירושלימה ברגל בצקה ונפש מתרוננת וכאן שפך שיחו באזני כל הקדושים וחסידי־עליון שימליצו עליו להפר לגלוגי־משטיניו שניחמו את הוריו, כביכול: “אל תמיתו נפשכם לשוא! הוא לא ימצא בירושלים אלא אבנים שרופות ובדוים מעלעי־דם, ישוב אליכם ‘וידיו ארוכות מרגליו’” (בבושת פנים).

משכים היה לכותל המערבי יום יום ושופך נפשו עד צאת הכוכבים, כי לא נותרו בחפתו אלא חמשה דינרים מאשר העניק לו אביו, כדי עלייה וחזרה, והיה חובט מצחו באבנים ומסיים תחנוניו בדמעות: “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”.

רבי לוי הקדים לעלות כעשר שנים לפני שמטוב. רב נכסים היה ונמנה עם עיני־העדה, אך עם כל חריצותו בעניני־ממון היה משול כמשפך בלימוד התורה. לעומתו אחיו הצעיר ממנו נתמנה עם תלמידי־חכמים וקראוהו מולא־עקיבא, בעודו בנעוריו, אם כי קודם שהגיע לשנות כוח נקפד פתיל חייו.

הוא היה ילד שעשועים לאחיו, רבי־לוי, שבו התפאר, כי כל בניו הרבים היו אטומים לתורה כמותו – על כן מיאן להתנחם אחריו – אלא בירושלים, שאליה כמהה נפש המנוח. הוא התנער מכל נכסיו הרבים ועלה עם כל בני־ביתו ויעל אלמנת אחיו וארבעת יתומיו שבכורם טרם הגיע למקרא.

צרור כספו התנדף כרוח טרם ישלים צל קורה עלוב על מאה אמות מרובעות אדמת־טרשים בלב הערבה, בתחום מחנה יהודה והנה חלף החורף ובא הקיץ והם רעבים ללחם וצמאים למים, כי הבור שחצב בתועפות זהב חילחל את את כל מימיו.

לשוא היו כל לבטיו להשתכר בזיעת אפו פת חרבה לעולליו ויתומי־אחיו. בניו טרם בגרו, כוחו בגד בו וחלשה דעתו. הוא לא יכול לשאת עיניו אל רעיתו הענוגה שנבלה כציץ רענן ברוח קדים. היה יוצא לישימון שמסביב מעונם, מסתתר בצל אחת האבנים היוקדות בלהט החמה ושופך נפשו בתהילים עד כלות כוחו.

פעם פגע בו ‘דוקטור מלאך’ שהיה מסייר בשכונות העוני ושאלו לשלומו, אך הוא קם מפניו בבת ראש, נשק ראשי־אצבעותיו וענה: “אדון, השם ישמורך ויחייך, לא יודע דבר, בית, יעל דבר…”

דוקטור מלאך נלוה אליו למעונו, סקר את הדלות המנוולת אשר בה בלטו עוד סימני־עושר שאבד, שטיחים פרסים מתבלים, מולייר־כסף משחיר, מחצלות משי וקטיפה מטולאות. הוא בדק ראש הילדים ועיניהם ואמר ליעל, שלמדה לפטפט ערבית ואספניולית, להביאם לבית חולים לרפוי גזזת, טראכומה ועוד, ושילשל מג’ידות¹ אחדות לרבי־לוי, וכשהלך נבוך, מסמיק ומחוויר חליפות, הצביע כלפי מרום ופייסו: “לכשתיעזר מן השמיים תחזיר לי”.

יעל, שהיתה במיטב כוחה, נעשתה פועלת נקיון ב’שערי־צדק' ורבי לוי חבש מצנפת לבנה על כומתה ארגוונית בעלת פיפים שחורים וחִזֵר על הפתחים. הוא לא פשט יד, רק בפגשו יהודי מהודר הקדימו: “שלום עליכם” וקרא לו ‘מי שברך’ וימינו מרחפת על ראש המתנדב.

הוא הכיר את שמטוב כבן עירו, הושיט לו ימינו ב’שלום עליכם' וכשנודעה לו פרשת הרפתקאותיו נד לו בראשו ויעץ לו: “שוב מייד לחיק משפחתך, בני, פן…” הוא התייפח: " הנך רואה מה שעלתה לי, אתה לא הכרתני, בהיותך עול־ימים, אבל אביך, מולא־נפתלי, היה אחד מלקוחותי וידיד אחי ז"ל בלומדם תורה יחדיו".

“למה לא חזר כבודו?” – הקשה שמטוב.

“בני” – ענה הלז בקול חנוק מדמעה – “מה יאמרו הבריות, בשוב רבי לוי מירושלים כפושט יד?” – הוא הצמיד שפתותיו אל אבני־הכותל וגנח שעה ארוכה, מחה עיניו ונשאן למרום: “ברוך דיין אמת!” – והוסיף כלפי שמטוב: “בני, בשובך אין חילול השם, חס וחלילה, ולא דיבת ירושלים עיר־הקודש, נפשי כפרתה. יאמרו: משובת נעורים…”

“דומני עלו עם כבודו עוד ארבע חמש משפחות, האם גם הם כה מרי־נפש?”

“הם אומללים שבעתיים. אני זכיתי להקים לי קורת גג משפע ה' וחסדיו הראשונים והם גרים במרתפים אפלים־טחובים ובחורבות של ערבים בשער שכם, בעיר העתיקה, גופן משועבד לבעלי־ביתם ומשתכרים עשיריות² אחדות ביום בכתפות ונשיאת פחי־חומר על כתפיהם הממורטות לטפחות הבנינים וטפם עודנו נאנח לפת קיבר, אבל הם עודם מלאי לשד”.

שמטוב חש שגופו הענוג לא יעמוד בפרך, אך ידע פרק בגננות וגינתו בחצר הוריו היתה למופת. תוך סיוריו בחוצות ירושלים – איקלע ל’רחוב החוילות' אשר נקיונו וגינותיו הנאות הרהיבו את עיניו. הוא צעד הלוך ושוב בלב נפעם ומהרהר: בודאי כל הרי־ירושלים ובקעותיה היו טובעים בגינות ובוסתנים בימי־דויד ושלמה, וכמאליו התרונן בו הפסוק: “עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי…”. אבל נעכרה רוחו שאין אף יהודי בין העוברים ושבים, פקו ברכיו מאנחה, נשען על אחת מגפות וקונן: “נחלתנו נהפכה לזרים, ביתנו לנכרים…” ועיניו נתקשרו בדמעות.

אשה לא־יהודיה השקיפה עליו מדיוטה עליונה, ירדה, פתחה פישפש ונדבה לו מחצית כיכר לחם לבן ועשיריות אחדות. הוא דחה את היד הענוגה – ופלט: “אינני פושט יד, גבירתי, תודה רבה! אני גנן ומשחר עבודה”.

“היודע אתה איזה פרחים שותלים לסתיו?”

“בארצי שתלו ציניות, פלפלים אדומים וחרציות, בעיקר כל מיני חרציות, אולי כאן יש עוד מינים, אך אני עולה חדש”.

“מאין אתה?”

היא הכניסתו לשמע מולדתו והצביעה על הערוגות שיש להפכן ולהכשירן. היא היתה אשת הציר הגרמני, וזה לא מכבר הם עשו בפרס ופרשה באי רצון מגניה ובוסתניה שם, שהנפש לא תשבע מהם לעולם.

מקץ שבועות מספר, כאשר הנצו הפרחים כחיוך ראשוני של תינוק וכל הגינה ליבלבה, – היא המליצה עליו לפני בעלה, בשעת טיולם בשבילי־הגן.

כשלוש שנים היו כל מעייני שמטוב בגינת הציר. גם בשנתו בלילות הגה בה היאך לשפרה עד שתהיה כלילת נוי, ובימים שוטטו עיניו בגנים ומשתלות, שמא ימצא צמח נאה, או אילן מהודר שאין בה, לא משום שהמטרוניתא שילמה לו בעין יפה ועקבה אחריו היאך שהוא מבריך והיאך מרכיב והיאך מתוה שבילים ומשעולים ומתאם את השיחים והפרחים לגינתם, אלא משום שהתכוון לפאר את ירושלים להיות משוש כל הארץ כקדם.

יש והמה לבו בגעגועים, חסה בצל אחד האילנות ושפך שיחו בפזמוני־תהילים בניגון נוגה ועיניו פלגי־מים שיזכנו השוכן בציון להקים לו נוה בנחלת קודשו, בין נדחי־ישראל שיתקבצו הארבע כנפות הארץ, ככוכבי־השמיים לרוב, והם בונים, נוטעים ומפארים את ירושלים כימי דויד ושלמה, אך גינתו הקטנה עולה על כולם, מגדיו משובחים וריחניים יותר מפירות גינוסר ושלל פרחיו מבשמים את החוצות בריחם כניחוח הנודף למרחוק, ובשלוש רגלים באים עולי־רגל, כיתות כיתות, להינפש בצל אילניו ולהשיב נפשם בברכת ‘עצי, עשבי, הנותן, העץ והאדמה’, ופיהם הלל והודיה שככה לנו בארץ חמדתנו.

ג

האשה ובעלה הציר נסעו לנופש, כדרכם מדי שנה בשנה, ומפתחות החצר מסרו בידי שמטוב עד שובם, אך הפעם הם שבו רק לארוז את חפציהם ולהפליג לארץ אחרת, והבאים תחתיהם פיטרוהו באמתלת־שוא והמירוהו בחסן, ככל שכניהם שפרצוף יהודי לזרא להם.

רבי לוי נטפל אליו: “בני, רואה אני שגברה עליך שוב מרה שחורה, בר מינן, כמימים הראשונים לעלייתך, האם טרם חסכת הוצאות החזרה?”

“חלילה מכבודכם, רבי־לוי, שתזכירוני ארץ־הטומאה” – סנט בו שמטוב – “ברוך השם יש בחריטי תשעים דינרי־זהב טבין ותקילין, רק העלבון שגם כאן הננו זקוקים לנכרים והם ישפילונו עד עפר מטריף את דעתי עלי!”

“בני, משיח טרם בא, אך בעזרת השם רוח הגאולה מפעמת בלבבות ועולים מכל הארצות, זעיר שם וזעיר שם. רק תמול שלשום היה ביתנו בלב המדבר, ובגלל יללות התנים נדדה שנתנו, ועתה הננו כבר בלב השכונה שהקימו יהודי־פרס ואורפה. בחור בגילך שנטש את הוריו ואת כל מחמדיו בגלל ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, מחויב להקים משפחה ולקיים ‘פרו ורבו’ אשר בזכותם יופיע הגואל ויפדנו מידי עשיו וישמעאל”.

שמטוב נשא את שושנה, בתו של רבי־לוי. היציע ששימש לו עד כה מלון לילה בלבד עבר לרשותם כליל. קיטונה של שושנה שנבנה לשמה, בהיותה בת יחידה בין אחד־עשר אחים, נקרע לו פתח כלפי הרחוב והפך להם לחנות מכולת.

סעודת המצוה נערכה בבית־הכנסת שהוקם בידי־העולים מקרשים ופחים, מיד בהצטרף המנין הראשון, אך שמחתם היתה מהולה בתוגה, כי החתונה נערכה כשל אלמנים וגרושים, בר מינן. לא נמצא בשכונה כלי־זמר לשמח בם את החתן והכלה, אם כי ביזבז שמטוב עשרה פאונים (ליש"ט) על יינות ומשקאות, בשר ומגדים, קליות ומעדנים.

מולא־רחמן שהיה גבאי, חזן, רב, דיין ומלמד, היה המשמח היחידי, הוא החזיק באזור רבי־לוי ויצאו במחול, בנפנפם מטפחות משי מעל לראשם בקצב הזמר: “מה־רה אדו־ני אלו־הינו יי־ש־מע בע־רי י־הו־דה וב־חו־צות ירו־ש־ל־ים קול ש־שון וקול שמ־חה קול ח־תן וקול כ־לה…”

דינרי־זהב של שמטוב הפכו למלאי שנאכל על יד על יד, כי הלקוחות היו אודים מוצלים מכור הגלויות, וכל פרוטה, אם שריד ממונם, או אם הביאוה בנפשם בירושלים המתנכרת, כביכול, היתה יקרה לבלי חוק. הקניות הדלות והעמידה המייגעת על המקח לא הותירו להם אלא אבק המאזניים ומדי שנה נוסף פה חדש בסימן טוב ומזל טוב.

מיטת הברזל של הכלולות פינתה מקומה לעריסת־התינוק מקץ שנה, וכעת חיה פינה זה את עריסתו לאחיו שעמד בתור וזה טרם ימלא שנתו שוב כרסה בין שיניה ושכב גם הוא על המרבד הפרוש לכל שטח היציע.

שמטוב הענוג שהיה אמון על מעדנים, כבן יחיד להוריו, הסתפק בפירורים עבשים שקנה בפרוטות מחזרו על הפתחים. ועולליו עטו על תרמיל סבם ושמחו על פרוסת כעך כעל מעדני־עולם והתרפקו בחיקו, כולם כאחד וכמעט חנקוהו מרוב חיבה ונשיקות, אך שושנה הרחיקתם בחיוך אמהי ונזיפה: “סבא עייף ואין לו כוח לחבק את כולכם, נישקו את יד ימינו אחד אחד ותברכוהו ‘ליל מנוחה’ ולכו לישון!” הם הסתערו עליו שוב ומילאו פניו וידיו רוק: “סבא ליל מנוחה! סבא שלום עליכם! סבא בוקר טוב! סבא מי שברך! סבא לתיאבון!” “די די! טפשונים שובבים!” השתיקתם שושנה אמם, החזיקה בזרועם והכניסתם ליציע. עתה התחילה ההשתוללות שם, התהפכו על ראשיהם, התחבאו תחת המזרנים, פגעו איש באחיו, בכו וצחקו יחדיו, אך בנציון הבכור שזכה כבר להימנות עם תלמידי מולא־רחמן בטרם מלאו לו חמש, התמקם על ברכי־סבו, ליטף זקנו הכסוף ושאל: “מה זה סבא?”

“זה זקן, כבודו של אברהם אבינו”.

“מי זה אברהם אבינו, למה זה לבן, לא כמו של אבא שחור?”

אברהם אבינו הוא סבא שלנו וכשתזכה להזקין – גם לך יהיה זקן לבן".

“אברהם אבינו, סבא שלך, היכן הוא עכשיו?”

“הוא בגן־עדן”.

“זה בירושלים?”

“די פטפוטים, בנצי!” – נזפה בו אמו – “מחר עליך להשכים לבית־הכנסת עם אבא ואחר כך לכותאב. תגדל, אם ירצה השם, תלמד תורה ותדע הכל”.

שמטוב לא קיים סעודת מילה לגואל בנו שנולד באותו תשעה באב שנזדעזע העולם מסופו עד סופו מן הבשורה הרעה שקיסר הרשע יצא בראש רבוא רבבות להחריב תבל ומלואה, אך השמועה היתה מהולה בנחמה פורתא שהוא ידידו של השולטן ושלום יהיה על ירושלים.

חנותו של שמטוב התרוקנה זה מכבר, התגרים נשו בו ולא השאירו לו אלא חצי שק מלח ושלושה שקי קמח אוסטראלי ששרצו תולעים.

שושנה ובן־ציון קוששו בשדה כל השבוע, ובערב שבת נעלו את שער החצר, משום עין־הרע ואפו את הפיתה הלבנה־ריחנית על המחבת, לכבוד שבת קודש, טעמה היה כטעם המן לעומת תורמוס שמרירותו לא פגה למרות שבע שליקות וחילמית וחלגלוגה וסרפד שלקטו ליבשו ונזונו מהם כל ימות השנה.

היא הודתה להשם על הנס שעשה להם בקמח הפלאי שעמד כמעט עד בוא האנגלים ובניה שבעו לחם לפחות משבת לשבת וקיימו שלוש סעודות כהלכה ב’המוציא' וברכת המזון וניחמה את בעלה: “אבי־בנצי, הבה נבטח בהשם, כי הימים הקשים יחלופו, ילדינו יגדלו, בעזרת ה' ויבואו עלינו עוד ימי־שמחה ואושר”.

שמטוב היה יושב בחנות, משועמם כל היום, הספר פתוח לפניו ואותיותיו פורחות, בלילות נדודים היה נלפת באנחה פעמים אין־ספור, משכים לתיקון־חצות ולבו בל עמו, יורד לכותל המערבי ותפילתו טרופה, בהיזכרו בעולליו מזי־הרעב שעורם צפד עליהם ומגעגעים בקול חנוק כגורים דוויים – והוא מחיש צעדיו בחזרה שמא כבר גוועו.

פעם ראה את אביו קורא את הפיסקה: “בעת מגפה כנס רגלך ובעת רעב פזר רגלך”.

למחרת יצא לשוט בחוצות ורגליו הוליכוהו אל ‘רחוב החוילות’ והנה כל הגינות עלו קמשונים ועשבי־בר, ביחוד גינת הציר שהשקיע בה פעם כל מאודו. הגננים הערבים התגייסו, או ערקו להרים. הוא נשען על הגפה משועמם ושקוע, פתאום אח! נאנק מבעיטה מרסקת באחוריו, ובהפכו פניו חשכו עיניו ממטר סטירות. קלגס חמוש הרעים עליו בקולו: “פראר פזוונג, היידה!”

הציר ורעיתו ירדו לצעקותיו המחרידות ופנו אל הקלגס: “יאבאש־יאבאש, יה שוויש!”

“אני נתין פרסי, אדוני, והנה זהותי…” מחה שמטוב דם שיניו ואפו – ופתח בהסבר מתחנן.

“אין היום פרסים, טורקים וערבים!” – התריס הקלגס – “כל המוסלמים ונתיניהם חייבים לצאת למלחמת־קודש על הכופרים”.

הציר ששב ירושלימה לא מכבר, לא בתפקידו הקודם, אלא כקצין מתאם בצבא, הכיר את שמטוב בקולו, כי כעת היה מגודל זקן ומצומק כגרוגרת, והוא שאל את רעיתו: “האין זה שמטוב גנננו?”

“כן כן, אדוני היקר!” – ענה שמטוב בגרמנית – “אני טיפלתי בגינתכם למעלה משלוש שנים. ראו מה שעלתה לה עתה!”

אשת הציר הכניסה את שמטוב לחצר והזעיקה את פטמה העוזרת להדיח את הדם מפניו והציר שלח את הקלגס וצייד את שמטוב ב’ווסיקה' של פועל בצבא ושלחהו הביתה לשלושת ימי־הבראה, מוענק שיורי צרכי־מאכל משולחנם.

הוא עבד במוסך ושב למעונו מדי ערב, נושא בתרמילו פכסמים, פרורי־דבילה וצימוקים באושים, פסולת הצבא הגרמני לילדיו מזי־הרעב, אך מקץ ירחים מספר העתיקו הגרמנים את מחניהם הרחק צפונה ושושנה מנעתו מהילוות אליהם. היא אימצה ראשו אל לבה, באחד לילות החרדה, לרעם יריות הבריטים ושריקות הכדורים שהעיפו את רעפי־הגגות, ומיררה בבכי: “אנא, אל תלך, טוב לי ולאפרוחי לחסות בצל ה' תחת כנפיך מכל מנעמי־עולם, נחיה יחד ו…” היא החניקה את דיבורה בדמעות.

שבועיים היה מסתתר בחלל צר שבין הקרקע ותחתית ההיכל שבבית־הכנסת, עד שלפתע התדפקה שושנה בנשימה קטועה: “נס חנוכה, אבי־בנצי, נס נס! אנגלים! אנגלים רבים כחול הים!”

היה יום־סגריר. עיני שמטוב זלגו דמעות למראה רעיתו ועולליו היחפים, העטופים מלחים מנומרי־טלאים, עיניהם שקועות בחוריהן וצוארם כה דק ומגוייד שניתן למולקם באפס יד.

שושנה ידעה את לבו ועודדתו: “אבי־בנצי, חייבים אנו לשמוח ולהודות לה' ששמר נפשותינו ונפשות ילדינו עד כה ובעזרת השם תסתדר אצל האנגלים יותר טוב מאשר בצל הגרמנים. ראה, ראה!” היא הצביעה על חבורת חיילים, חסונים־תמירים שחנו בכיכר סביב, כארבה לרוב ואינם אוספים מעל הארץ את האורז והסוכר שמתפזרים. לסוסיהם האבירים מאכילים גבישי־סוכר ומחלקים כעכים ושוקולד לילדים, המכרכרים סביבם.

הוא נתקבל כפועל מוסך ונהג, שהיו אז יקרי־המציאות בארץ, בחברת אדון ששון שעלתה ממצרים בעקבות הצבא הבריטי ופתחה מחסני־בדים.

ד

כאשר אך רווח מעט לשמטוב התחילו כוססים את לבו געגועים על הוריו ועל אחיו שהיה כבן חמש בהיפרדם. עם קשרי־דואר הראשונים שלח להם טליתות, תפילין וסידורים נאים, דפוס ירושלים עיה"ק בצרוף עשר ליש"ט, ראשית הפרעון לאביו ואיגרת נלהבת בלשון הקודש על בשורת ‘הבית הלאומי’ ועל פעמי־הגאולה ועולים הנוהרים ירושלימה ממצריים ומעבר לעם: “…אבא יקר, הגיעה השעה שכל נידחי־ישראל ינפצו אלילי־זהב של הנכר וישננו את הפסוק בגיל ורעדה: ‘סורו סורו צאו משם’…”

מענהו של יוחנן היה הגה והי וצידוק הדין: “הצור תמים פעלו”. אבא, מנוחתו עדן, התפלץ לבו מיגון בתחילת האנדרלמוסיה, כי נטשנו בכפרים מחסני־בדים אשר הכינונו לעונת האסיף והחורף ואסמים מלאים תבואות החורף שהכפריים פרעו לנו מקצת חובם ונמלטנו על נפשנו בעור שינינו, ה' נתן וה' לקח. ואמא ז"ל נפטרה שנתיים אחרי אבא, בשעה שאנשים ניספו בחוצות כזבובים, ונטמנו בעפר בבלאי שעליהם, באין תכריכים בשום דמים שבעולם, אך אמא ז"ל זכתה בתכריכי־פשתן שבשבילם מכרתי את ביתנו ועתה אני גר כשכן במרתף אפל. אח יקר, אני אובד בעוניי ולשוא אגרתך, ‘לנפץ אלילי־זהב’ מי יתן ושבענו חררת שעורה, אפויה על גללי־בהמות שהנערים מנדבים לנו".

שמטוב הוסיף לשלוח לאחיו חומש, משניות וספרי־דרוש דפוסי ירושלים עיה"ק, מובחרים ונאים בצרוף סכומי כסף ואגרת שמרביתה פסוקי־נחמה ואגרות על הגאולה העתידה “שהיא מפציעה ועולה לעינינו יום יום”.

הוא האמין שבזכות חסדיו לאחיו האיר מזלו, כי מיד בעקב המשלוח הראשון התפרקה חברת האדון ששון והוא זכה באחת המשאיות החזקות בחצי חינם והפכה לאוטו והעביר נוסעים לתל־אביב וחזרה, וכשרבו כמותו וירדו איש לחיי־רעהו, – התאחדו לחברה שפעלה במאורגן.

הוא קבע דעתו להעלות את אחיו, אך שושנה מנעתו, באמרה: “חוששתני שאהבה ומצוה זו יהפכו לנו למפח־נפש ולחילול־השם, חס וחלילה, כי לא נוכל לצאת ידי־חובתנו להם לעולם, כל תלונותם יהיו עלינו ואפילו את מעידת־רגליהם יתלו בנו”.

רבי לוי נכח באותה שעה, כי מעת שמנעוהו בניו מפשוט יד וכלכלוהו בכבוד התעטף בחלוקא דרבנן, כחכמי־ירושלים, הקדיש מחצית ימיו לה' בכותל המערבי ובתי־כנסיות ומחציתם להלוך בחוצות, להשתחוות לעומת חורבות, שרידי־מחמדינו ולנשוק ראשי־אצבעותיו בדחילו ורחימו ולשאוף אוויר־הנשמות של ירושלים. ובערבים היה מבקר אצל יוצאי־חלציו לשאול לשלומם ולשמוע בשורות טובות על קיבוץ גלויות ובניין ארץ־ישראל.

הוא הצדיק את בתו בהוכחה מדברי־אחיו מולא־עקיבא: “אחי, זכר צדיק וקדוש לברכה, היה אומר: כשם שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה, כך אין ארץ־ישראל מתחבבת אלא על מי שמתמרקים עוונותיו ביסוריה, ואם יהודי עולה אליה כדי לשחר בה את תענוגות העולם הזה ולא כדי לחונן את עפרה – סופו להוציא את דיבת הארץ, בר מינן, ולהתגלגל בנשמת המרגלים”.

אגרותיו של שמטוב לאחיו עברו מיד ליד, אמהות הגישון אל פי עולליהן לנשיקה ובישרו אשה לרעותה: "בשבת יקראו בבית־הכנסת מכתב מירושלים ובעת הקריאה מררו בבכי: “אוי לנשמותינו הגלגוליות! בזכות מה נזכה לנשק קבר רחל אמנו ולהשתטח לפני הכותל המערבי?!”

ירושלים שהיתה רחוקה ככוכבי־שמים היתה לשיחת־היום, חלומות לילה וגעגועים לוהטים, בגלל מכתביו של שמטוב, משולה לאהובה שנשבתה ואבדה והנה בשורת־גיל שהיא עומדת בטהרתה ומצפה בכליון עיניים לדודה־גואלה שיבוא ויפדנה.

בין כה וכה והעולם שוב החשיך – הפעם באברותיו השחורות של היטלר, שחיק עצמות, וניתק הקשר בין שמטוב ואחיו. הוא חידש מכתביו ביתר התלהבות על החלוצים המקימים את אושיות הבית השלישי ולא הסתיר את התלבטויות העולים, את התכחשות השר הבריטי להבטחת ‘הבית הלאומי’ ‘כגוי שאין לו אמונה אפילו בקבר’ ואת התנקשויות הערבים בהסתת המופתי הרשע, ראש מרצחי־חרש, אבל תלה אותם בחבלי משיח, ולסימני־הגאולה אסף מיוגבים וכורמים יהודים פירות הארץ ותנובתה ועטפם בניירות שכתובים עליהם באותיות של ספר תורה שלושת הפסוקים של סוף עמוס ושלח להם.

מענה יוחנן היה הפעם כולו יאוש ומצוקה, הוא לא הצדיק את הדין כבראשונה, כי אם הטיח דברים כלפי מעלה: “כביכול קצרה ידו לפדות את עמו – על כן גזר עליהם כליה. מקרוביה של בגום אשתי נספו עשרים ושלוש נפשות ברעב ותחלואים ואני טמנתי באדמה חמישה בנים תוך שש שנות המלחמה, נותרו לפליטה רק נחמה הבכירה ומלכה, יאריכו ימים כעפר אחיהן, וזה בזכות קמיעות שיך חסן שאמונתו הבל וריק וסממני ניסן הרוקח, ועדיין חייהן תלויים בשערה, כי קלף פניהן ככרכום ושוקיהן כקנה מעוקל ועזרה שאתה שולח לי בנדבת לבך – אין בה סימן ברכה, כי בעוונותי נשרפת כנעורת באש, אפרע מקצת חובות ושוב אעמוד בפני שוקת שבורה ואגרותיך המלאות הלל והודיה לארץ הקדושה חותות גחלים על ראשי, היש לי אבא שיתמוך בי לעלות?”

ה

אותה שבת שהגיע שליח הסוכנות לעיירה ההיא ובפיו בשורת הגאולה: “ואשא אתכם על כנפי־נשרים ואביא אתכם אלי” – היה יוחנן כהלום יין. לפרקים קרא בקול־בכי: “אחי לא כתב לי עד כה אף מילה אחת: ‘עלה!’ פן אבוא עליו בתלונות, רק בזק מלח על פצעי־לבבי, בשננו מדי פעם: “ארץ־ישראל נקנית ביסורים ואשר נכספת נפשו לחסות בצל כנפי־השכינה – אסור לו לבטוח באדם שהיום כאן ומחר בקבר”. ולפרקים היה קורא במכתבי אחיו בצהלה, משום שמרבית דבריו דומים היו לדברי השליח – “שליח־המשיח” קרא לו, כי הוא לא גרס “סוכנות”, שגם חז”ל ביארוה שונות, ויתכן שיש כאן רמז למשיח לפי תשר"ק או נוטריקונים וגמטריאות שחכמי־ירושלים בקיאים בהם.

הוא לא עצם עין בלילות, ובימים שוטט בחוצות באין מרגעה בצפייה ליום המיוחל. מעט מטלטליו היו ארוזים כבר ממוצאי־שבת ובהשכימו עם שחר יום שלישי שהוכפלו בו ‘כי טוב’ מצא בשדה־התעופה את כל מצפי־הישועה על צרורותיהם למרות ניקוב שמות המאושרים שזכו בגורל, או בדרך אחרת לעלות הראשונים.

יוחנן עשה במעברת בית־שאן יממה אחת, בתקופת תמוז. כשבע שעות מקץ רדתם מהמטוס זכו לפנקסי־מזון של דב־יוסף, ועד שנתברר להם טיבם נסגרה הצרכניה. למחרת היא השכים שמה, ואשתו – לברז מיים לשתייה. בשובו בצהרי־היום מצויד בככר פת־קיבר, זוג ביצים, מאה גרם דג פילה, קורט סבון וחבילת מרגרינה מצא את בגום שרועה על המיטה המזוהמה ובנותיה אופפות אותה ומיללות מרה. היא מחתה אפה וסנטה: “אחרי שנמעכו כל עצמותי בין גושי־בשר מיוזעים ומבאישים והחמה קופחת על ראשי ככדור לוהט מבוקר עד כה – דחפוני־בוססוני ודלי המים נהפך על ראשי”.

“זאת ירושלים? זה גיהנום!” – צרח יוחנן – “ימח שמו וזכרו של אחי, שהוליך שולל את כל העולם!”.

אותה שעה עמד שמטוב בפתח האוהל, נפל בחיק אחיו ובכה על צוארו: “אחי אחי, אוי ואבוי לי, מה זקנת, הן צעיר אתה ממני בעשר שנים ויותר וכולך שיבה ועורך צפוד עליך כישיש בן שבעים, שבע תלאות”.

הוא הנחם מיד אל המקלחת, הלבישם חליפות נאות שהביאן עמו והסיעם במכוניתו ירושלימה אל הדירה ששכר מהסוכנות, שני חדרים עם מטבח רחב־ידיים, מרפסת ארוכה וחצר מוקפת חומה, וריהטם בכלים נאים, אם כי לא חדשים, ושושנה ערכה להם כרה דשנה מכל טוב אשר נמצא בירושלים בימים ההם, מחוץ לרשותו של דב־יוסף. כך למחרת ולמחרתיים, וביום־השבת איכסנום על שולחנם במעונם, שבת אחים, ובמוצאי־שבת בילו יחדיו בקולנוע.

בהיפרדם ב’שבוע טוב וליל מנוחה' צוהלים ונוגים כאחת, כי מעולם לא היה להם שבוע כה נעים, – רינן יוחנן אחרי אחיו: “כל טובותיו הן כסות־עיניים ובלימת־פה, לבל אחקור ובל אדרוש כמה ניצל את אבא ז”ל שהקים לו חוילה כה נאה ורכש מכונה גמלונית זו ומטפח בניו כנסיכים".

“אינך צריך להתבייש” – עודדתו בגום – “מה שהיה לאבא בחייו שייך לשניכם. אמור לו: 'אם אתה אח נאמן וטוב – עליך לחלק עמי את כל ירושתנו חלק כחלק”.

שמטוב התלבט רבות במה יכלכל אחיו את בני־ביתו בכבוד, והוא כה חלוש וקשיש מאמן ידו למקצוע ואינו שומע שפות. לבסוף קבע דעתו לקנות לו חמור קטן ועגלה והובלת משאות קלים, ונחמה בתו שמלאו לה כבר שבע־עשרה תעזור לשושנה זמן־מה ומשכורתה קודש לכלולותיה, ומלכה תלמד לעת עתה.

הוא גופו ישב על דוכן העגלונים ונהג את העגלה לחצר אחיו לשמחו בהפתעה, אך הלה קימט גבותיו והתריס: “רצונך לעשותני רע לחמור… תודה רבה לך!”

זיעה צורבת וקרה ביצבצה מגופו של שמטוב, אך הבליג על עלבונו מפי אח כפוי־טובה ואמר בשפל־קול: “אחי, המסוגל אתה למשהו מכובד יותר ונעים לפי בריאותך הרופפת עתה?”

טרם חלף שבוע התגעגע שמטוב לאחיו, לבו נקפץ פן עגלונות אינה לפי כבודו ושמא אינו משתכר בה די מחייתו ויש גם חשש לתאונות דרכים. משא נפשו היה להשכיח זרותו פה ולהכניס בלבו שמחת יהודי הנהנה מאווירת ארץ־ישראל.

יוחנן השפיל עיניו וענה לו זעומות: “עודנו חיים”.

הוא שלח לו לכבוד שבת אומצת בשר, ביצים מספר, קורט חמאה, ירקות ומגדים. אך נחמה שבה עמם ועיניה עששות מבכי: “אבא הרביץ לי”.

בינתיים רעשה השכונה מרינון: “שמטוב עשק את אחיו המסכן והציגו ככלי ריק ועתה הוא משוטט בחוצות כעגלון”.

מולא־רחמן הגבאי הזמין את שמטוב והוכיחו בדברי־כיבושין: “תורתנו הקדושה הזהירתנו רבות על הונאת הגר שאינו מבני־ישראל, על אחת כמה וכמה צאצאי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב וקל וחומר אחינו, שאר בשרנו שנצטווינו: “ומבשרך לא תתעלם”, לא טובה השמועה אשר אנכי שומע, עליך, מולא־שמטוב, לא האמנתי!”

שמטוב התנצל: “מולא־רחמן, השם בוחן לבבות שגמלתי לאחי יותר מהשגת ידי, ושמועות־שוא מקורן בשנאת־חינם וצרות־עין. אנא, כבודו יווכח בזה!” – הוא שלף מחפתו אגרת שכתב אביו בערוב ימיו ויוחנן גופו שלחה לו מקץ ארבע חמש שנים, כתום המלחמה.

מולא־רחמן קרא בין השאר: “שמטוב, בן יקיר, השם ישמורך ויחייך בצל כנפיו אשר ערגה נפשך. עתה אשוך בשרי מנוחם שקפצתי ידי ממך ולא הענקתי לך מאתיים שלוש מאות ‘פאונים’ (ליש"ט) שתרכוש חלקה מאדמת הקודש, שמא בזכותה היינו ניצלים. אוי לי, בני! לבי שהתאכזר עליך מתחתך עתה שאתה מתמוגג שם בחרפת רעב ואנו כאן בחוסר כל. בטוחני שלא נותר בידך מאומה משלושים פאונים עקב שכר האנייה והוצאות הדרך”.

מולא־רחמן ביקש מחילה והודה: “רינון הרוכלים העבירני על דעתי והכשילני כמעט לעבור על שלושה עשיים: ‘ושאלת ודרשת וחקרת’ אנא השאר בידי את האגרת להראותה לאחיך”.

יוחנן נפל למשכב מרוב יאוש, חומו עלה בבת ראש לארבעים מעלות, ודימדם ללא־פוגה. שמטוב אזר כל אונו להציל את אחיו וישב על יד מטתו שעות רבות ביום. כאשר הוקל לו מעט, נשק מצחו ושאלו: “מה לך אחי?”

יוחנן פקח עיניים שטופות דם והתריס כלפיו: “עשיתני רע לחמור ובמקום לרפאותני בביתך – סגרתני כאן בידי־רופאים שכל חכמתם לבקע בטן ולמצוץ דם החולים, חדשים לבקרים, ועודך שואלני מה לי?”

שמטוב הבליג ומילמל: “הירגע־נא אחי, התרגזות קשה לבריאות”. ומקץ רגע הוסיף: “מסופקני אם יש בכל פרס רופאים מומחים ומוסד כ’הדסה'. בכמה ‘אבינו מלכנו’ (תחנונים) עד שהכנסתיך, כי כל המבואות מלאים עד אפס מקום ומה יכולתי לעזור לך בביתי?”

“ניסן הרוקח במעט סממניו ושיך חסן בקמיעותיו שאומרים: ‘הוא הבל הבלים’ היו מרפאים את החולים יותר מהר מכל המומחים שלך” – התריס יוחנן.

“אני מקוה שבצאתך בשלום, בעזרת השם, תשתדל לרכוש לך מעט דעת בהוויות העולם, ואז השגתך תהיה שונה”.

“כל דעתכם בהוויות העולם היא לגזול דלים ולעשוק אביונים!” – יצא יוחנן מכליו. – “ישראל, רחמנים, בני־רחמנים, שולחים לכם מכל אפסי־ארץ תועפות זהב לעולים אומללים שנמלטו לארץ הקדושה בעור שיניהם ואתם מקימים לכם ארמונות מלכים וטסים במכוניות־פאר ותרים ארצות־נכר אחרי תענוגות ומעדני־עולם, ואת העולים דוחסים באוהלים ופחונים במעברות, הרחק מקריותיכם”.

נסתתמו טענותיו של שמטוב, מחה עיניו שזלגו דמעות וקונן חרש לנפשו: “אח היה לי, עולל טהור־עיניים, נפשי קשורה בנפשו. גלים זדונים הפרידונו. מאמצי ידינו היו לשוא, הן נפגעו בסלעי־מגור ושבו שותתות דם. בלעונו תהומות”.

א

אבישג ויוסף דמו לאח ואחות בקלסתר פניהם הנאים, צחות עורם והדר קומתם. בהבדל גיל של ארבע שנים. המסתכל בהם רקק שלוש פעמים ורטן: “שם ה' עליכם, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, זוג שהוכרז עליהם מן השמים ארבעים יום לפני יצירתם”.

היא היתה בת מולא־אברהם שיושבי־קרנות כינוהו: ‘אבירם’ על אבירות לבו וקשיחותו כלפי אחיו הדל, אחיה, שכינוהו: ‘אחירע’ – אביו של יוסף.

מולא־אבירם היה רב נכסים, תגר מכובד גם בין שאינם בני־ברית אשר החליקו לו לשונם ודיברו נכבדות בביתו: “מולא אברהים הן אתה מעורב עם המוסלמים ואהוב עלינו, אבישג שלך תילקח אחרי כבוד ותאושר בחייה עמנו בעולם הזה ובג’נה – אך תאמר: לא אללה איל אללה, מוחמד רסול אללה…”

אחירע מכה ידו לכלכל לבדו את משפחתו רבת הפיות, ויוסף בנו בכורו היה לו למפגע משהוציא אותו אביו מן ה’מדרסה' להיות לו לעזר. בעודו באיבו, אפפוהו שטופי־זימה כצרעות ונאלץ להשיבו למקומו, בהתנצלו לפני ‘הרייס’: “אדוני, כתוב: ‘אם אין קמח – אין תורה. אם אין תורה – אין קמח’. מוטב שימלא כרסו בתורה – שמא בזכותה יהיה לנו גם קמח”.

כלו עיניו בצפייה ליום שהבן יתבגר. כשניצב זה לימינו, גבוה משכמו ומעלה, אם כי טרם מלאו לו שש־עשרה שנה – זלגו עיניו דמעות בהודיה לבורא יתברך. אבל תוחלתו נהפכה עד מהרה למפח־נפש. הפעם הנכריות, שהיו רובן בבחינת נשג"ז, עשו כדרך בעליהן, כל אשר הציע להן קיבלו מידו כאבן־חן, ובנסותן לפרקים לעמוד על המקח – התכוונו להרבות עמו שיחה ולבסוף הוסיפו לו פרגית, מנין ביצים ספל שמנת וקלת פירות.

הן עגבו עליו תכופות: “יוסף, אתה מוסלמי ואנו נגנוב אותך מאביך”, ולצלילי־צחוקו המהדהדים כענבלי־זהב – הגיסו לבן, טפחו על גבו וקיללוהו: “עיניך תתעוורנה, יוסוף, תמות בנעוריך”.

זהרה האלמנה, בעלת מלונם, קידמתם בשער: “ערב טוב” והוסיפה: “חירע, סור אלי לרגע ואתה יוסוף, אל תצא מפתח הבית עד שוב אביך, ראה הזהרתיך!”

אחירע ניחש את הרע המתרחש לבוא, וצעד בעקבותיה בברכיים כושלות, כי מדי פעם היתה מקדימה לגלות אזנו על מזימת הצוררים. “חירע” – אמרה “מחר, השכם בבוקר, השב את בנך הביתה, והלילה אל יצא לאַמַת־המים להשקות את האתון, או למלא כדים”.

“הן בני תמים וטהור עינים כמלאך” – הצטדק אחירע בחלחלה.

“בטוחני בזה, חירע, הוא יהודי נאמן כמוך. אבל אשמות הנשים! אולי אין להרשיע גם אותן, נשים משולות לפרחים רווי־טל שפותחים גבעוליהם לקרני־חמה של שחרית, אך בעליהן המנוונים, מזי־’הבפור' (אופיום) שחומדים גם את האתון – בעוד הם פגרים מתים בחייהם – חרצו משפט סריסים עליו לנקר את עיניהם ולהכותו נפש. יודעתני כמה קשה לך בלעדיו ומה מאד אתה זקוק לו, שמעת שנלוה אליך נפתחו לך שערי־ברכה, עיניך קורנות כימי־עלומיך וחיוך אושר מרחף על שפתותיך. אני רואה בוקר בוקר שאתם יוצאים עמוסי מרכולת ושבים בערבים טעוני כל טוב, אבל אלה הם כמין אתנן לנוי הנפלא של יוסוף, אל תעמוד על דם בנך יחידך!”

ב

“אבא, נצא מן המקום הארור הזה. האין עוד כפרים שנוכל לחזור עליהם?” – חרד יוסף אל אביו ששב מאצל זהרה שחוח, עיניו דועכות ופניו ללא רוח חיים.

"בני, הניתן לנו להימלט מתחת שמי־ה'? מקוללים אנו במכה שלא כתובה בתורה, כשבויי־ציון שהרומאים היו אוסרים אותם אל כרעי מיטותיהם ליהנות מזיו פניהם בשכבם ובקומם. הנוי הזה שהבורא בכבודו פיאר בו את עולמו – הופך להיות לנו לדראון בגלות.

מולא־אבירם נד לאנחות אחיו על גורל בנו ופסק: “עושר שמור לבעליו לרעתו”.

“לו היה לי עוד בן” – התלונן אחירע – “רק גולגולות שחורות חנני הקדוש ברוך הוא, הודו לה' כי טוב, אסור להתריס כלפיו, אשא דום את עולי לבדי כאשר עד כה, אך מה יעשה יוסף, הישוטט בחוצות? הלא עוד כשנה יגיע לפרקו, בעזרת ה' – במה ישא אשה, ואיככה ימצא דרכו בחיים בידים ריקות?”

“אחיה! אתה מגבב שטויות וחוסר אמונה!” – נזף בו מולא־אבירם – “בעוד שנה אולי יופיע משיח צדקנו, שנית, חניך מדרסה, בעל תושיה כמותו, בן פורת יוסף, שיודע צרפתית, פרסית טורקית וערבית – ישוטט משועמם בחוצות! ישכור לו בשוק פינה זעירה ויתלה שלט: ‘תרגומים ובקשות בכל השפות’, והבוטח בה' חסד יסובבנו”.

“הזהרתיך!” – סנטה בו מרים רעיתו – “אל תשפיל כבודך ללכת אליו, הוא אח לצרה ואת בתו יעד לברנש כמותו, שאלוהיו – עגל הזהב, ואתה טרם תכיר את אחיך גם אחרי שזרקה שיבה בזקנך. יוסף שלנו יסתדר, אם ירצשם, בלי תמיכתו וימצא בת זוג נאה וחסידה מאבישג בתו”.

“אינני רוצה להימנות עם שונאי־ה' כעני ובעל גאווה” – הצטדק אחירע. – “לא ביקשתי מאחי עזרה וגם לא את יד בתו, אך שפכתי נפשי באזניו, הן אב אחד לשנינו ומשד אחד ינקנו, וחוץ מזה הייתי נבוך וביקשתי את עצתו”.

“עצת אח…” – לגלגה מרים – “שלא מצא מקום לבן־יחיד של אחיו בין המון פקידיו…”

מקץ שלושה־ארבעה ירחים עבר יוסף למשרד מרווח יותר וריפדו בשטיח נהדר כי רבו לקוחותיו מאד, ביחוד עירוניות שהפשילו רעולתן לעיניו וחשפו פניהן המפורכסות ואכלוהו בעיני־רשפים. הוא היה מדוכא מאד מהתנכרות דודו – אם כי משתכר היה פי־שבעה מהנכבד שבפקידיו. צחוקו, השובה לבבות, היה קופא פתאום על דל שפתיו, נבוך בשיחתו ומבטו תועה למרחקים, ובשובו הביתה בערבים, כושל ושקוע בעשתונותיו – הופך דומם את חריטו התפוח אל כף הורתו ומשתקע בתירגום הבקשות ששירטט שבע טיוטות ביום וטרם ניסחן כיאות.

אחירע ידע נפש בנו וחרד עליו פן תחלש עליו דעתו והנכריות יוציאוהו לתרבות רעה, חס וחלילה – על כן שב למעונו מדי שבת בשבת להנחותו ביראת שמים ולהסיח דעתו מיגונו, אך עם פרידת הנשמה היתרה, בברכת הבדלה, פצחו יחדיו “במוצאי־יום מנוחה”, ובעיניהם – דמעות.

אותה שעה הגיפה מרים את הדלת ושלפה ממטמונים צרור הכסף של יוסף והניחה על השולחן בפנים צוהלים והודתה: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ליוסף שלנו יש כבר כדי ציץ זהב, ענק ואצעדות לכלתו, רק יזמין לו ה' אשת חיל, נאה וחסודה כמותו, בזכות אליהו הנביא”.

אחירע ניגב את עיניו וחייך כלפי רעיתו הנבונה, ששוקדת להשכיחם את עלבונם, ומנה את הכסף ואת דינרי־הזהב ונשק את יוסף בברכת כהנים ומילא דברי־אשתו: “שבח לאל! יש די והותר גם להוצאות החתונה”.

“אתם פושטים את עור הציד – בטרם לכדתם אותו” – התריס יוסף כלפיהם והסתגר בקיטונו – מתלבט בין יאוש ותוחלת ומחכה בכליון עיניים לחג־הפסח הקרוב, כי אחוות דודו התבטאה בשני לילות ‘הסדר’, כאשר הסבו שני האחים בראש השולחן ועקרות הבית לימינם ולשמאלם, אבישג למולו, ואחיותיו – בינו ובין אמו. דודו הניף בצהלה את האפיקומן העטוף במפה ירושלמית, רקומת ‘הסדר’ ואושפיזין עילאין וקרא חגיגית: “מי כאן הנאמן והגיבור לשמור מטען של ארבע מאות גמלים דינרי־זהב?”

“אבישג! אבישג!” – צווח יוסף, ואחיותיו מילאו אחריו: “אבישג”!

“אבא, רק יוסף בעצמו”, לחשה אבישג, בהסמיקה כמו ורד וריסיה הארוכים האפילו על אישוניה החולמים־עמוקים.

היא נלוותה אל אחיותיו שארבו לו לחטוף את ‘האפיקומן היקר’, אבל הוא דחף את שלוש אחיותיו בתנופה אחת וצד את שתי־ידיה הרכות בימינו לצלילי צחוקה העליז שהידהדו באולם כרננה.

העליצות והגילה הגיעו לשיאן בשעה שהוא שר: “אז רוב נסים הפלאת”, ואבישג ואחיותיו ענו כמקהלה: “וי־הי ב־ח-צי ה־לי־לה…”

שנתו נדדה כל הלילה בגעגועים לאותן השעות ובחרדה לבאות, כי היא לא הסבה אשתקד במקומה אלא רק בשעת הסעודה, בראש מורכן, לא השתתפה עמו בנטילת ידי־המסובים ולא נכחה במסירת האפיקומן ולא שרה – האם נרמזה, או אך בושת עלומים היא?

ג

הכנסת כלה היתה מטרת חייו של מולא־אליהו הישיש ועיניו פקוחות על בחורי־ישראל שהגיעו לפרקם ומתמהמהים לקיים מצות פריה ורביה. משנכנס אדר הוא חש בעצמותיו את לבלוב האביב ויצא לפעלו ותמך ליתומות מ’קופת אליהו' שלא התרוקנה מעולם. לשאלת הסקרנים: “מולא־אליהו, מניין לך כל־כך הרבה כסף?” – חייך והשיב: “יד אליהו הנביא נגעה בקופה – על כן הנשואים שזיווגם מן השמים זכאים ליהנות ממנה והם מאושרים עד זקנה ושיבה, בעזרת ה'”.

הוא היה ראש המזמרים והמהוללים בסעודות ‘שבע־ברכות’, אם כי הגיע כבר לגבורות. הוא דיבר נכבדות גם באבישג.

מולא־אבירם היה מתקצף על ידידיו שרימזו לו על יוסף בן אחיו כחתן לאבישג, ורטן: “הדיוטות שוזרים נימי־משי עם סיבי־יוטה! אמנם הוא בן אחי, אך מי אמו? – בת רבי הכתף שפרורי־קיבר תקועים בחפת־מכנסיו ולועסן ברחוב ככלב”. אבל חייך כלפי הישיש ומזג לו יין: “תזכו למצוות, מולא־אליהו. הלא היא מאורסת כבר לגד, בן מולא־יעקב. נא לברך ‘בורא פרי הגפן’ לשמחתם”.

הלה ליטף הגביע, שקוע בהרהוריו: “מה ראה זה להלבין פני אחיו ברבים ולבחור בשחצן כמותו שחשוד ב’בפור' (עשון האופיום), סומק חולני על פניו, צוארו שקוע בין כתפיו, בולטות רק פימותיו החלקלקות והוא נמוך כשלשה טפחים מאבישג”.

חבטה מחרידה מבעד לדלת המוגפת הפסיקה את שטף הרהוריו. אבישג התעלפה למשמע אזניה והיתה גונחת אובדת־חושים, ובשוב אליה הכרתה – עיניה העצומות זלגו דמעות ללא פוגה והתלבטה בסיוטים עד אור השחר, כשחטפתה שינה טרופה.

“אנחנו שופכים דם שניהם” מילמלה גולי באזני בעלה, בצאתם חרש מקיטונה של אבישג רצוצי־גו ועיניהם עששות מבכי וליל שימורים.

“חכמת נשים!” – ליגלג מולא־אבירם – “ומשוגת ילדונת שחשקה נפשה במחבתותיה המפויחות של מרים”.

“אבל הם גדלו יחד כזוג יונים”.

“די די! ראשי מתפוצץ!” – שיסע אותה מולא־אבירם. – “גד הרכין ראשו לבשורת אביו, ובתי שטרם מלאו לה ארבע־עשרה תמרה את פי!”

“כבשה תמה זו יודעת להמרות פה?” – התיפחה גולי – “היא… איזה אברך לא ירכין ראשו לפניה, בלי עין־הרע!”

“שקר החן והבל היופי!” – הרעים בקולו מולא־אבירם, עוקץ גס כלפי אשתו הנאה וטרק הדלת אחריו.

התכונה הרבה לכלולות, מדידת מחלצות לאין־ספור והתאמתן לעדיי־הזהב שהמטירו על אבישג חתנה וחמיה מלא חפניים, והכיבודים לאורחות שנהרו אל הכלה כל היום – הטרידוה עד לשיכחת עצמה, אך בוקר בוקר היא נפעמה משנתה הטרופה לפולמוס שבין הוריה – ונזכרה יעודה ושוב התחלחלה.

מולא־אבירם נזף ברעיתו: “למען השם, גרשי את כל התופרות והרוקמות האלה שמקצרות את ימי!”

“אבי אבישג” – לאטה היא – “הלא אסור לתפור בימי העומר”.

“גם אחרי החופה אפשר למלא את הבית בסמרטוטים אלה”.

הם החרישו בצאת אבישג מקיטונה, פניה נפולים ושפתיה צפודות כתבן. מולא אבירם נשק לה והיא התרפקה עליו בלב ולב ונשקה גב ימינו וליוותו עד שער החצר – בהתכוונה לפגוש את יוסף, שלרוב יצא גם הוא באותה שעה.

מחר ערב חג־הפסח. הבתים נוצצו מנקיון. הבריאה עדתה שלל גוונים וזלפה בשמיה לחלל הנהרה. כנפי־רננים פצחו במקהלה והתעלסו שיכורי־זוהר. אילנות קורנים זקפו צמרתם הרעננה כלפי שמי־תכלת שעמקו מאד.

מולא אבירם השכים לשוק לפקוד נכסיו ולחלק לפקידיו מתת החג.

אותה שעה נלפת יוסף על יצועו ונשך בשרו מהמית לבו. רגע אחד חרץ משפטו: “נקם אקח מן הנבל. כל עושרו יהי מדרס לרגלי ביום עברה!” – ומשנהו נתקשרו בעיניו דמעות על הוריו האומללים, בהמיר בנם את דתו, אנה יובילו חרפתם?…¹

מרים חשה אל בנה, מיששה את מצחו ואמרה: “דיברת מתוך חלום, נפשי כפרתך”.

“חלום חסר־פתרון, אמא”.

“אל נא, בבת עיני, אל תתן לבך ביד הרוח. יודע־נסתרות יפתור כל חלומותינו לטובה ואנו נודה לו לבסוף”.

“אמא, איני יכול עוד לשאת עיני אל רעי. אני אתנקם על עלבוני!”

“חלילה לך, נשמתי, מהעלות על נשמתך מחשבת פיגול! אין לשים לב ללגלוג הריקנים. אם אבישג היא בת זוגך – יתרחש נס והיא תשוב אליך מתחת החופה ואם לא – אושרך בא יבוא, אם ירצשם. קום נא, אור עיני, וקנה לך תלבושת נאה לחג, הבא עלינו לטובה”.

אבישג חיכתה בשער, כדרכה יום יום, כמלוה את אביה. אך הפעם בגדו בה ריסיה והאפילו על עיניה ויוסף דבקה לשונו לחיכו, בראותו אותה לבדה, מה מאוד רצה להקדים לה: “בוקר טוב” לבבי וביטוי הולם נוסף, אך בהיפגש מבטיהם כהרף עין – נחשפו צפונות לבותיהם, היא נסוגה בברכיים מועדות, הסתגרה בקיטונה ועיניה פלגי מים, והוא התלבט כסהרורי בחוצות נכרים עד לביתו של שייך פרכאד הקאדי ופתע הידהדו באזניו אזהרות אמו: “חלילה לך, בני!”.

אבישג הסבה במקומה, בליל הסדר, כמימים ימימה, למרות נסיון אביה להרחיקה מעיני־יוסף ולהושיבה בין הבנות, בלחשו באזניה:

“את כבר נערה מאורסת, ברוך השם, ועליך להצטנע”.

“מה פתאום?” – היא התיפחה – “אסור לי לשבת במקומי!”

גולי מחתה את דמעת בתה בנשיקה ואמרה: “בתי תסב לימיני”.

יוסף נשא את הסיר בשמאלו ואת הלגין בימינו והמגבת על שכמו לרחוץ ידי־המסובים. אבישג לקחה ממנו את הסיר והמגבת, כנוהגה מעודה. היא לא נמנעה גם מטקס האפיקומן, אך יוסף לא נגע בידה הפעם.

ההגדה נסתיימה מהר. לשוא הנעים קולו מולא אבירם בפירוש הנסים והנפלאות, לשוא הפציר בבנות לתת קולן בשיר. דומיה שררה כבבית האבל.

היין הפיג מעט את עצבותו של יוסף והוא פצח בקולו הנעים: “אז רוב נסים הפלאת”, והמסובים ענו במקהלה: “וי־הי ב־ח-צי ה־לי־לה”. בבית האחרון: “תאיר כאור יום חשכת לילה” רעד קולו ועל לחייו הבהיקו דמעות כאגלי־אש. מרים הורתו מחתה אפה חרש ואחיותיו ואבישג וגולי התיפחו עמם.

“האם תשעה באב הלילה?!” – נזף בהם מולא אבירם.

ד

הם לא התראו עוד. נאסר על אבישג לצאת מפתח הבית עד יום כלולותיה, ואותן דמעות של ליל החג שנבעו מלבבות נשברים – נתנבאו פרידה עולמית.

יוסף הוציא את מרבית כספו על שעון זהב כצפורן אצבעה של אבישג ומסר לביבי־דבורה, רעית מולא־אליהו הישיש, שנתכבדה לקלוע הצמה הראשונה של הכלות להגישו לאבישג יחד עם ברכתו שחקוקה עליו באותיות זעירות: “יהיה רצון שגילה ואורה יהיו מנת חייך. אנא, שאי נא על לוח לבך שי דל זה מבן דודך לזכר תום נעורינו”.

ממחרת יום החופה נפרד יוסף מהוריו ואחיותיו. אמו התיפחה: “אנא פניך מועדות, בבת עיני?”

“אל אשר ינחה הבורא. אנא אל תעצריני, אמא! הטוב לך לבכות על מת מאשר להתגעגע על חי?”.

“עיני תתעוורנה!” – היא התגודדה על שידה – “אבל מתי תשוב?!”

“אולי בעוד שבוע, ואולי בעוד שנה, רגלי מוליכות אותי אל אשר לא אדע, אולם לבי עמכם ושוב אשוב”.

היא סובבה ימינה לראשו וטפחה על ראשה – להיות כפרתו, לפפה זרועותיה לצוארו והצמידה ראשו ללבה וקוננה: “עיני תכלה על ארחך – עד בוא תבוא”

אחיותיו התחרו עמה ואביו מחט חוטמו חרש ועצר את לשונו מתוכחה.

“גם אתה בוכה, אבא? הלא נשאת חרפה בגללי והייתי עליך לנטל מעודי”.

“בני בני, אתה פאר חיי ותקותי!” – הוא גיפּפו והרוה לחייו דמעות ונשיקות והוסיף: “לא אנסה לנחמך שוא, רק הימים יגלידו את הפצעים. ‘אשרי הדם שעבר עליו לילה’, אבל כיבוש היצר – היא הנחמה. אתה גבר, בני, ועליך להתגבר על זלעפות החיים”.

יוסף התרוצץ בחוצות כסהרורי, שעות רבות. שבע פעמים עבר על שער הארמון של שייך־פרחאד הקאדי ונסוג. כנטות היום פגע בישיש שזקן שיבתו יורד על פי מדותיו. פניו האבהיים צוהלים ומעיניו הקורנות נשקפו לב טוב ואצילות־נפש בהשיבו לו: “עלייכם הסלם ורחמת אללה וברכתו” בסבר פנים, בחמדו את יופיו והדר קומתו לחתן לגולנדום בת זקוניו שמלאו לה כבר שש־עשרה.

“יהודי אני ורוצה להתאסלם” – פלט יוסף בנשימה אחת.

“ואנכי דמיתיך למוסלמי מבטן ומלידה” – ענה לו הקאדי – “בודאי שזרח עליך אור האמונה. העידה: “לא אללה אלא אללה, מוחמד רסול אללה, עליאן – ולא אללה” ויש לך חלק בג’נה (גן־עדן) ככל אומת מוחמד”.

“אבל יש לי שאלה בטרם…”

“היכנס בני” – שיסעו הקאדי – “סעד לבך עמנו ותתיישב דעתך עליך, – ואז תשאל כל אשר בלבך”.

יוסף התחלחל: “הישיש הזה מתכוון לטמא את נשמתי בנבלות וטרפות – לגדור בעדי בעולם”, ומילמל בקול שפל: “לא אהין להסב עם הוד קדושתכם כל עוד הנני יהודי”.

“אל־נא, אל־נא! הנך בעיני מאמין תמים ובסעדך לבך, – תתחדש בקרבך רוח האמונה באמת”.

כתום הארוחה חייך הקאדי כלפיו: “צויתי להאכילך מזונות ‘כשרים’ – עתה גלה דעתך, בני, ואל תכחיד ממני דבר”.

“בן יחיד אני להורי, אח לשש אחיות” – אמר יוסף בקול חנוק מדמעות – “האורשה לבקרם לפרקים?”

“זוהי כל שאלתך, בני? הן כיבוד הורים הוא אחד מעשרת הדיברות שאללה ציוה למוסה בסיני, והוא אחת המצוות החשובות באיסלם המבורך, לכבד הורים אפילו הם תועי־דרך, אלא שחייב המאמין להוכיח משוגתם בפניהם”.

הוא הבחין שלא האמונה הוליכה אברך כמותו אליו – אלא אהבה נכזבת – על כן שקד לרדות את הפת בעודנה חמה, לרכוש חתן מהודר לגולנדום ונפש לאיסלם, קיבל אותו כמזכירו בערכאה, פינה לו יציע נאה ורחב ידים בארמונו והרשה לו להינפש גם ביום שבת לשינון החוקים וספרי־דת שהוא בחר לו ולימדו והעלים עין מארחו ורבעו.

יוסף לא חש כל תמורה בחייו – אלא שינוי מקום מאפלה לאורה, קאדי ששמו היה לחרדה ליהודים – מקרבו כבן ואינו ממחה בידו על שום נוהג יהודי. פעם מצאו באחת הפינות הנידחות בביתן, בצל ארז ענף², מסתתר ושופך נפשו בתהילים, ספר שהיה גונזו בחפתו, הלה הגישו לשפתיו בחרדת קודש ואמר: “מזמורי דהוד, עליו התפילה והשלום”.

יוסף היה אכול געגועים על הוריו, התגנב אליהם בלילי־שבתות, נשק ידי־הורתו שנמוגה בבכי למראהו, קידש על היין מבעד לדלת נעולה, קיים סעודה ראשונה של שבת כהלכה ואמו ציידתו בבשר ודגים לסעודות שבת הנותרות, כי בימות השבוע לא באו אל פיו תבשיל ובשר והתחננה בדמעות שליש: “שוב בני, שוב ונוס ירושלימה ואנו נעלה בעקבותיך, אם ירצשם…”

הוא התייפח עמה וניחמה: “אני אשוב, אמא – אחרי נקמי את עלבוני…”

בצאתו מעמה – לבו היה מתחתך שנוסף לאבלם עליו בושים לצאת מפתח הבית ואביו לא שב לנווהו מאז ואחיותיו נמלטות מפניו וחרדות למגעו.

ה

אבישג זבה דם בחודשה החמישי וככלות אונה פקחה עינים עששות, מיששה את השעון שעל חזה, ניסתה להגישה למו פיה ותוך כדי כך פרחה נשמתה.

אחירע התגנב באופל אל אחיו לנחמו באבלו ובינתיים טען מה שטען והלה נתן לו כל אשר שת עליו כדמי־נחלתו וליווהו בדמעות בדרכו לירושלים.

אותה שנה חל חג־הפסח בשבת, לב יוסף נקפו פן ליל ‘הסדר’ הפך לאבל למשפחתו – בהעדר אבישג ובלעדיו, הוא שחה מבעד חומת חצרים – והנה הד נעימת אחיותיו ואבישג. כמעט עטפה עליו נפשו מתמהון: “האם אבישג חיה, או נטרפה עלי דעתי?”. הוא התפרץ פנימה מבוהל – והנה מקהלת ילדי־השכנים מסובים יחד עם הוריהם להשכיח אבידת השכולים בשמחת החג, ולהופעת יוסף פצחו בצהלה: “הנה אליהו הנביא בא!”

מולא־אבירם השיב לו “מועדים לשלום” והזדקר לקראתו, אך קומתו התמירה – שחה לעפר, הוא הגביה זקנו שהפך שיבה ונשא אליו עיניים דועכות שתוגה עמוקה בהן. אימצו אל לבו ונשקו והכניסו לקיטון של אבישג, הגיף את הדלת והושיבו על ערשה העטויה שחור והתייפח: נשארתי שכול וגלמוד, גם הוריך עזבוני ועלו ירושלימה מבלי יכולת להראות פנים בחוץ וגם לי אין מקום כאן".

“כל זה באשמתי, הלא כן?” שיסעו יוסף בחירוק שיניים.

“אני מודה באשמתי” – התוודה מולא־אבירם בדמעות – אנחנו פשענו ומרינו, אתה לא סלחת – אנא תן לי לסיים – אחר כך יש בידך לדונני בארבע מיתות בית דין".

הוא קם ושלף מבית גנזים שבכותל ארגז כבד, פתחו והניחו לרגל יוסף וגנח: “זהו כל עדיי־הזהב, זכרון אבישג אשר הענקתי לה, וכל המתנות של מולא־יעקב וגד האומלל שמאז אסונו מוטל על ערש דוי ומפרפר בין חיים ומות, הכל מוקדשים לך והא לך תעודה על כל נכסי שהעברתים על שמך כי אין לי יורש זולתך. קח גם אגרת זו שאביך הניח בשבילך”.

הוא מרר בבכי והמשיך: “בני, זו היתה גזירת עליון שהכביד לב פרעה להפליא מכותיו ולהרוג את בכורו”. הוא מחט אפו והוסיף: “אנא, מחל לנו אשר חטאנו לך וחזור בך – טרם נטמעת בין הנכרים ערירי ללא שאר ומודע. הבט עלי והתנחם, לך עוד תקוה בחיים ואני יורד ביגוני שאולה. רחם על הוריך שגם הם שכולים באין מי שיקרא אחריהם ‘קדיש’…”

יוסף חש שליבו מתפלץ מכאב, מילמל בקול חנוק מדמע: “כל המתנות והעדיים יהיו ל’קופת אליהו', גם דמי הכתובה וכל אשר הניחה א–ח-רי–ה א…” הוא פרץ בבכי מר ולא עצר כוח להוציא מפיו את שם אבישג. חטף איגרת אביו ויצא מבלי דעת אנה, ראשו כהלום יין ובלבו – חושך. הציץ עוד פעם אל נוה הוריו ששמם ועיין באיגרת לנוגה הירח: “אוי לי, בני! איני יודע איך להחל ובמה לסיים. עיני כלות מגעגועים עליך ואיני יכול לראותך – פן תיטרף עלי דעתי. נפשי יוצאת להסב עם בני, עם יוסף, עוד שבת אחת בטרם אמות – ולא ניתן לי, כי ייני – נסך למגעו, אוי לי! הבני אתה? הן כתוב: ‘שארית ישראל לא יעשו עוולה’, איך זה עלתה על דעתך מחשבת פיגול זו לטרוף נפשך באפך על מאווים שהם כאפר ברוח! איה נושאת אהבתך עתה ובמי תיקום נקמת עלבונך? היא שוכנת עפר, והאיש אשר דימה שיאושר עמה – ימיו ספורים ודודך אביר־הלב, שמאס בך מפני דלותנו – הנהו כלי שבור ללא תקנה. – הנה תכלית המאווים, הגאווה, העושר, העלבון והנקמה, ואתה אייכה! במה אסיים? בשלום? הן שלום שמו של הקדוש ברוך הוא! העוד לי תקוה שתשוב אלי בשלום? – אמותה הפעם!”

בשנן יוסף את האיגרת – אפפתו עלטה לבלתי הבחין בין החלום והמציאות. נקרה במוחו השאלה: “אנה יוליכוני רגלי?” וכיתת רגליו אנה ואנה כסהרורי עד עלות השחר וצנח תחתיו אובד חושים.

קיטונה של גולנדום מקביל היה לחדר משכבו של יוסף מעבר לבריכה גדולה, והיא שמרה צאתו ובואו. אותו לילה נדדה שנתה, והיא קמה ממיטתה והתהלכה בגן עד שהכוכבים השפילו והשעון העירוני צילצל שתים. תכפו קריאות השכוי ורוח־בוקר רוית־טל עילעלה את האילנות הנמים, שניחוחם זלף לחלל האשמורה השלישית – ויוסף טרם שב.

היא שבה אל משכבה, עיניה נצרבות מנדודים, ארכובותיה מרתיתות ולבה דואב. והנה יוסף טובע בבריכה והיא זעקתה נחנקת בגרונה, מתאמצת לרוץ ורגליה מתות, וכשגנחה אליו ביגיעת אין־קץ – נעולים השערים והגג דולף על קודקדה ואשד איתנים מתנפץ לרגליה וגורפה. פקחה עינים עששות־חולמות ומצאה את עצמה על יצועה בכותנת לילה, טובלת בזיעה צוננת, והדלת פתוחה אל מול חדר משכבו של יוסף, שעודנו נעול.

היא התעטפה ויצאה אל הגן, רגליה הוליכוה אל הארז האהוב עליו. – היה חוסה בצלו והוגה בספריו – והנהו מוטל בפישוט אברים וראשו מוטה. היא נסוגה מעט, לבל תעורר אותו, אבל לבה נקפה פן קרהו אסון, קרבה אליו על בהונות רגליה וצעקה אל שפחתה הכושית: “זיינב! זיינב!” – זו חרדה אל גבירתה, הסתכלה ביוסף ופלטה, כשמחה לאיד: “הוא כבר מת!”

“דומי והבהילי את אבא!” – היא נזפה בה והחלה לעסות את כתפיו ואצבעות רגליו ורקותיו, לפצות את פיו ולהזות עליו מים עד שנאנח: “אמא!” ופקח עיניים דומעות.

מקץ שבועיים ירד חומו וחדל לדמדם. הסתכל בקלסתר גולנדום, הדומה מאוד לשל אבישג ומרר בבכי.

“למה תבכה?” מחתה גולנדום דמעותיו בממחטה מבושמת והוסיפה:

“עליך להודות לאללה שחוננך חיים חדשים”.

“אני בוכה על שקצרה ידי לגמול לגבירתי אצילת־הרוח אחד מני אלף…”

“הגמול הנאה ביותר – הוא בריאותך” – אמרה גולונדום, וציוותה את זיינב להציע לו כלים נקיים.

“אתה חתנה של גבירתי” – פיטפטה הכושית – “היא לא סרה מעליך יומם ולילה”.

היא הפסיקה בהופיע הקאדי בליווית גולנדום בפנים קורנים. הוא התאושש והידר פניהם בקימה ו"בוקר טוב".

“אינשאללה אתה מחלים, יוסוף!” – צהל הקאדי והושיט לו את יד ימינו, הלה הצמיד שפתיו על גבה ברטט והודה: “בוש אני על כל הטובות שעשיתם עמדי, קטונתי מאד”.

“הגמול לאללה, בני” – שיסעו הקאדי – “הודה לו שהינחך למישרים והזמין לך את גולנדום, בת־איסלם צנועה ורחמנית, שהכניסתך לקיטונה כשאר בשרה, בחוסה על נעוריך, וטיפלה בך במסירות נפש, ממש כדאגתה לי, בהתמוטטי באסוני, לפני שנתיים, במות עלי אמה־הורתה הרחומה, ובגלל טוב לבה וגבורת נפשה הנחלתי לה כל נכסי בחיי ואחיותיה הנשואות הסכימו לדעתי”.

השאלה המרה: ‘מי אני?’ שוב נעורה בו ביוסף, וביתר שאת, בהחלימו קמעה. הוא כירסם צפורניו עד זוב דם, בהשתקעו בהרהורים: “לפני חוליי עוד ניתן לי להימלט. הקאדי וגולנדום ודאי היו מתנחמים אחרי: “אל חמד לאללה שנתפטרנו מחדל־אישים זה, יהודי חסר אופי בבואו – וכן בלכתו…” – אבל עתה שחייבתי ראשי להם – איך אהיה כפוי־טובה, דבר שיש עמו חילול־השם ושימצה לשם יהודי?”

עיני גולנדום היו פקוחות עליו ולא הניחתו לנפשו גם בשעת תנומתו. אמנם גם היא גם אביה ידעו זה מכבר שהוא לא המיר דתו כמאמין כי אם כמאוכזב ושעודנו יהודי בסתר ונשמר מתבשיליהם ושומר שבתות וחגי־ישראל באמתלאות שונות, ובדימדומי חוליו דובבו שפתותיו כל צפונותיו, ולמרות זאת העלימו עין והחזיקו בו בתוחלת שהוא יסכין עמהם תוך הזמן.

היא סרקה את קווצותיו הערמוניות־נאות באצבעותיה הזכות, מיששה דופקו ומחתה דמעותיו שזלגו בלי־הפוגה וליטפה את ידיו ואמרה: “אל־חמד לאללה חומך תקין, ומדוע רוחך סרה?”

הוא תפס ידה לפתע, והצמידה אל שפתותיו ויבב: “אבישג…”

היא הסמיקה, אך לא התנגדה, שבה ללטף את ידיו ואת בלוריתו, ותנחומיה רעפו על לבו כשיר ערש לתינוק דוה, וכאשר נרגע – שאלתו: מי היא אבישג שכה הרבית להזכירה בדימדומיך?"

הוא לא הכחיד ממנה דבר, והיא יחלה לו: “עוד החיים הטובים לפניך”.

ו

יוסף עמד כבר על סף הבינה, נימי־כסף שיבצו קווצותיו שעודן מבהיקות בעוז העלומים. זכרונות העבר טושטשו. הקאדי הלך לעולמו. גולנדום ילדה לו כבר ארבע בנות שהבכירה בהן נקראה ‘אבישג’ לזכר בת דודו. זיינב שוחררה זה כבר ופקדה את גבירתה בלווית בעלה הכושי ובניה לעבוד בגינתם ובוסתנם ולשרת בארמון מתוך חיבה ומדי פעם שיננה בהתפארות³ : “התזכור יוסף שאני אמרתי לך בראשונה: ‘אתה חתן של גבירתי’?”

אותה השאלה המטריפה דעת שניסרה לפרקים בחביוני־לבו של יוסף: “מי אני?!”, זעזעתו כליל כתום שנות האנדלמוסיה שדשו את עם־ישראל לעפר ובעקבותיהן באו בשורות טובות מירושלים המשוחררת שהוריו, דודו וכל שאריו זכו להתאזרח בה.

גולנדום חשה בסערה המתחוללת בנפשו והעתירה עליו חיבה ואהבה כדרכה שמא יעלה בידה להשביח את רוחו ולהשכיחו צור מחצבתו, אך לשוא. הוא נמוג ביגונו, לילותיו היו נדודים וימיו – קדרות, והוא התפטר ממזכירות בית־הדין אשר הורישו חותנו המנוח, כי נבצר ממנו למלא תפקידו כיאות והתגנב תכופות למחנה היהודים, ביחוד בשבתות ומועדים, ערגה נפשו להסב עמהם עוד פעם ל’סדר' ולשיר את ההגדה לא רק על יציאת מצרים, כי אם על יציאת כל הגלויות מארבע כנפות הארץ.

בהגיע החג היה מתהלך בחוצות היהודים, המטוהרים מזוהמת חולין וריחות מצה ותבשילי־החג מתמזגים עם בושמי־האביב ושירת גאולים בוקעת מקני־דלים ומהיכלי עשירים. פעמים רבות חזר על שער חצרם הפתוח לרווחה ככל הבתים לקראת ‘כל דכפין’ ומשיח בן דוד, אך הוא לא נכנס. הוא נכרי לעמו ובגלל רשעתו נדדו כל שאריו ואחרים נחלו מעונם. והנה פתאום הדהדו לאזניו צלילי זמרת אחיותיו ואבישג. הוא ידע שזוהי רק הזיה, עיניו זלגו דמעות ושב בברכיים כושלות ל’ארמון הקאדי' שחוח ואומלל שבעתיים.

גולנדום ציפתה לו בעיניים כלות. הסתכלה בעיניו השקועות־עששות מבכי ובפניו שהתמרמרו – וכל שאלותיה נחנקו בגרונה, התייפחה ואמרה: “כה חרדתי עליך”.

הוא מחה דמעותיה בנשיקה ומילא דבריה: “כי ימי־אושרנו חלפו לבלי שוב”.

אותו לילה לא יבשה דמעה מלחייהם. התכנסו על יצועיהם דום, מבלי טעום מאומה, בוכים חרש ומתוודים לנפשם, הוא נושך בשרו: “שכלתי את הורי, הכנסתי נרגנות במשכנות שאננים של ישיש בר־לבב, ואמללתי את בתו הנאה ורחמניה כאם טובה להתמוגג בצערי ולשאת בדומיה יגוני על איוולתי ומבוכת נפשי”.

היא שרטה את בשרה: “הוא יהודי נאמן לעמו כאז־כעתה, באכזבתו תעה אלינו כשה אובד, ואבא המרוחם החזיק בו, ואני נפשי יצאה אל יפעת פניו והדר קומתו ושקדתי לקנות את לבו להידבק בו בלהט נעוריו, והנה נעורו בו געגועים, שלא דעכו מעולם, למולדתו – ונפשו נטרפת בין הבתרים ונמוג במכאוביו, ואני קסם נעורי כבר פג ושלהבת אהבתו דועכת”.

היא גלשה מיצועה בלאט והתבוננה אל חיוורונו לנוגה הירח ואנחה כבדה עלתה ממעמקי־לבה.

הוא פקח עיניו הנוגות ושאל בקול מרתת: “חביבתי, האם לא תנומי הלילה?”

היא עטתה אליו, ליטפה בלוריתו ונשקתו ושאלה: “ידיד נפשי, האם לא נותר בלבנו עוד זיק משלהבת אהבתנו שהגיהה את דרכנו והלכנו שלובי זרוע־ולב עד כה, כברת־ארץ רבה?”

הוא השיב לה נשיקה שהיה בה יגון הפרידה וענה: “רעיתי הנבונה, אצילת הנפש, וטובת הלב! עוד ניצוץ קט קורץ לנו ממרחקים, מעם הורי ומולדת אבותי – אם תארחי עמדי כמו רות לנעמי – אולי יתלקח ויאיר לצאצאינו כלפיד עולם”.

––––––––––––––––

מקץ עת לא רבה נערך ‘הסדר’ במעונם החדש בירושלים. האורחים הסבו כמלפני עידן ועידנים בגלות, באולמו של מולא־אבירם, שני הישישים בראש השולחן, עקרות הבית לצדם, גאולה (גולנדום) ואבישג בתה סמוכות לדודה גולי, במקום אבישג המנוחה, ניכחן – יוסף ויתר בנותיהם. האחיות, בעליהן וצאצאיהם – מימין ומשמאל לפני שולחנות ערוכים כאות ח, ועליהם פמוטי־כסף מלוטשים שהוסיפו הוד וחגיגיות לנברשת־חשמל היורדת מן התקרה ונורות קורנות על הכתלים סביב ומאירות עיניים בברקן. גאולה נטלה חלק בקריאת ההגדה, כי יוסף בעלה כבר לימד אותה קרוא וכתוב עברית.

אחיה קם ופתח: “מורי ורבותי, טרם החילונו הגדה של פסח – הבה נודה לעושה ניסים ונפלאות לנו ולעינינו על־ידי יוסף בני וגאולה כלתי, אשת החיל, שבזכותם זכתה כל משפחתנו לצאת מכור הגלות ולהסב יחדיו בירושלים עיר־הקודש, נפשי כפרת אבניה, משוחררים מגלות עשיו וישמעאל, באולם נהדר זה שהקימו לשכון בו הם וצאצאיהם בצל משיח צדקנו, בעזרת השם יתברך. הבה בני ואשקך שזיכיתנו לכך, יברכך ה' וישמרך. ואת גאולה יקירתנו, אל תבושי והתפארי בגבורת נפשך, הנך חביבה עלינו ועל עם ישראל כרות המואביה. גשי הלום ותברכך נפשי”. הוא הרחיף יד ימינו על ראשה ושפתיו דובבו בדמעות: “ישימך ה' כרחל וכלאה ובזכותך ניגאל גאולה שלמה, אמן!”

הוא הצמיד אל לבו את אחיו ואת יוסף ונשקם והוסיף: “אנו מוחלים איש לאחיו ולבנו, ואתה בני שקה יד ימינו של הדוד ומחל לו, כי מי בא בסוד ה'”.