א.

בשנת תרצ“ג יצא בתל־אביב רומאן מחיי עולי פרס בשם “לבטים” מאת אברהם כהן מזרחי, תושב פתח־תקוה, אף הוא מעולי פרס. הסיפור יצא (בהוצאת “אמנות”) בשני כרכים קטנים ונאים, בכריכת בד תרוגה, והוא עשה רושם בזמנו וזכה להערכה חיובית הן בגלל הנושא והתוכן האכסוטיים והן בזכות סגנונו העברי הנאה, הספוג מקראִיוּת ולשון־חכמים במזיגה טבעית ותמה. סמוך לזה התחילו להופיע פה ושם, בחתימת־שם אברהם עמיצור, סיפורים קטנים וציורים, כתובים בכנות ובצמצום. תחילה בחוברות “הדים” של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, הסופרים שאברהם כהן מזרחי מצא בהם עידוד וסעד לרוחו, וכן ב”גליונות" של יצחק למדן (כגון הסיפור “וכיפר אדמתו עמו” בשנת 1945), ואחר־כך גם ב“בוסתנאי” של משה סמילנסקי, וגם ב“מאזנים” וב“הארץ”, ובשנים האחרונות פירסם עמיצור סיפורים אחדים גם בקבצי “קטיף” היוצאים לאור בפתח־תקוה. כל הסיפורים האלה נושאיהם היו תלאות ולבטי לבטים של עולי פרס וקשיי התנחלותם ומעלות־ומורדות של מיזוג־העדות.

עם אברהם כהן מזרחי היה לי בשנים ההן קצת מגע, בעיקר מתוך חליפת־מכתבים קצרה, הודות לחוג ידידים משותף בפתח־תקוה, הסופרים יעקב רבינוביץ ושלום שטרייט והפילוסוף צבי דיזנדרוק, כולם כבר בעולם־האמת. אבל זמן רב לא ידעתי שאברהם עמיצור וכהן מזרחי איש אחד הם. הדבר נודע לי כשקיבלתי ממנו כתב־יד של רומאן שנושאו לבטי־חיים של בחור יהודי בפרס, יודע נגן, חנוּן ותמים עם נפשו, בתוך מקלעת של תיאורים ושברי פאבולה מחיי יהודי פרס ורודפיהם המוסלמים הקנאים, על רקע ההווי של יהודי משהד האנוסים, “הג’דידים”, ופרשת עלייתו של אחד הגיבורים לארץ־ישראל. הסיפור דובב ללבי, ולקחתי דברים עם אנשים מסויימים כדי להוציאו לאור, אך השתדלותי לא נשאה אז פרי.

ורק כאשר נוסדה בירושלים אגודת “שלם”, במטרה להוציא שורת ספרים של סופרים עברים, באה שעת הגאולה גם לאותו רומאן של אברהם עמיצור, שהיה גנוז כעשרים שנה בקופסת המחבר: “הנידחים”, רומאן על אנוסי משהד ועל התשוקה לציון בקרב הגולה הפרסית הנאמנה למסורת, החיה כמו במחתרת, רפודה שטיחים יקרים, לפעמים אפילו בעושר, אבל מושפלת ובלתי־פרוֹדוּקטיבית.

סמוך להופעת הספר נפטר המחבר לעולמו.

ב.

נתעכב־נא מעט על “לבטים”. יש בו ברומאן זה של עמיצור משהו מלבב ובלתי־אמצעי. מיד בפתיחתו הוא מכניסנו לעולמה של יהדות פרס על־ידי ציור־הווי נאמן ומיוּמן, המוסר כלאחר־יד את האופייני והמשותף לטיפוסים השונים של גולה ידועת סבל זו. אפרים, הגיבור הראשי, אלמן צעיר, טהור־לב, ירא־שמים ויודע־ספר, נלהב בתשוקתו לירושלים ומתלבט בבקשת דרך לקיים את נדרו: לעלות ציוֹנה. אין שום סימן ברומאן לכך שהוא יודע על הציונות או שמע על הרצל – קרוב לוודאי שלא שמע ולא ודע: הוא ציוני לפני היות הציונות. אבל אביו וכל בני הבית רואים בשאיפתו זו של אפרים דמיון־שווא ותעתועים, ובלחצם כי רב הוא נושא לאשה את בתו של סוחר אמיד, רתחן ועם־הארץ למחצה. הלז, אם כי כבר היה לא־אחת בסכנת חיים לרגל מסחרו עם הכפריים, המאמינים שמיצווה היא לענות יהודי, הריהו דוחה בחלחלה ובזעם כל רעיון על יציאה מפרס לארץ־הקודש קודם ביאת המשיח. הוא ואשתו הדעתנית מהססים תחילה להשיא את לאה בתם לאפרים, שמא יקום זה ויברח חלילה עם בתם לירושלים.

מקץ שש־עשרה שנה אפרים עודנו בפרס, נשוא ללאה הסכלה. עתה שישה ילדים לו, מסחרו פרץ והוא נתעשר. אבל בתו הרכה נתפתתה למשומד ופנתה עורף למשפחתה ולדתה; ובנו הקטן מת עליו – כפי שהוא סבור, משום שלא קיים את נדרו לעלות לירושלים; ויום אחד פגעו בו מוסלמים קנאים, הכוהו מכות רצח והחריבו מחצית ביתו המפואר. עכשיו גם כנוּם, אחותו החכמה ובעלת־המרץ של אפרים, כבר עומדת לימין אחיה, שהתשוקה לציון שבה ונתעוררה בו ביתר עוז. לאה אשתו – פיה מלא בכי וקללות, סבורה היא שרק עין־הרע היא שהמיטה את כל האסונות על ביתה, וכנוּם מגלה לה בלחש את הסיבה האמיתית למות תינוקה:

“עשרים וארבעה ימים אחרי לידתך הטלת אוד עשן מבעד לָמפתן במוצאי־שבת ובלי אזהרה [והמחבר מסביר בשולי העמוד: המפיל דבר־מה ארצה, צריך להזהיר את השדים ולומר “בשם אלוהים”]. אמנם אני הזהרתים שבע פעמים, יצקתי מים במקום ההוא ומחטים תקעתי, אך אחרתי המועד… בחצות אותו ליל־הזוועה יללה חתולה שחורה כזפת (שד מתחפש) סביב העריסה, הקף ויבב. פלצות אחזתני, וקמתי חרש והבאתי ירך תרנגול צלוי ובליל לחם וחמאה והושטתי לה בדמעה ובאזהרה בשם ה', ולחשתי ‘אנא בכוח’ שלוש פעמים והעתרתי לה: 'לאה סכלה היא ודווייה ואינה חשה במעלליה ואתם, ‘הטובים והמיטיבים מבני אנוש’, תמחלו לה וכרתו־נא עמה ברית שלום. – אך היא העיפה עיניה בי בזעם ויללה שלוש פעמים ונעלמה… ומאז לא פקח התינוק את עיניו”.

אבל לאה עמדה על שלה, כי רק עין־הרע היא שגרמה כל אלה, מפני שלא תלתה בראש עוללה מלח, קנקנתום ומחט ולא אספה רוק (מאת השכנים) להשקותו בחליו… כך מראה עמיצור בנשימה אחת את התום ואת האומן של יהודי גולה זו, המסוגלים להקרבת עצמם ונוטים שכמם לסבול, ועם זה הם שקועים בהזיות ובאמונות תפלות.

אפרים ובני משפחתו וקבוצת ידידיו יוצאים סוף־סוף לדרך לארץ־ישראל, דרך־חתחתים ארוכה ורבת סכנות וסבל. ומקץ הרפתקאות קשות, המתוארות ביד אמן, מגיעה השיירה לירושלים.

וכאן מתחיל החלק השני באפופיאָה זו של נפתולי ההיזבדות לארץ־ישראל, שאינה נקנית אלא ביסורים, כידוע. קשה ומלאת חתחתים לא־פחות מן הנסיעה היתה להן לנפשות־תום אלה פרשת גילוי המציאות הארץ־ישראלית, שהיתה כל־כך שונה מן הדמות שחיתה בדמיונם. תחת קדושה וטוהר־מידות ואהבה – חולין וגשמיות ללא יושר וללא הגינות בין אלה, הן יוצאי פרס והן ספרדים ואשכנזים מן הישוב הישן, שאצלם ביקשו אפרים והנלווים עליו למצוא הדרכה מעשית וסיוע רוחני כבואם לירושלים. אבל משנודע לו לאפרים שיש “קולוניות” עם איכרים יהודיים, יוגבים וכורמים, מיד יצאה נפשו אליהן. “הוא התהלך כצל בחוצות ירושלים וחלם על שדה וכרם”. והשלב הבא היה מאמץ ההתנחלות בשרון – המאבק המתיש עם היבּלית, הארבּה וכל מיני מזיקים שבידי אדם ומידי שמים, כשכלי־זינו היחיד הטוריה ועוז האמונה שברוחו. באו פגעים, בא המחסור, לאה הוכרחה להשכיר עצמה לכובסת – והנה הואשמה בגניבת שתי ביצים, על לא עוול בכפה, ונמצאו שכנים אשכנזים, מן הסוג ההמוני, שנזעקו וקראו: “כל העג’מר והתימנר – גנבים!” – “מושבתנו נעשתה מקלט לכל חלאָה!”…

באו ימי הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי – ואפרים, שעכשיו, מקץ שנות עמל ויסורים, “דומה במראהו לפושט־יד”, תוהה על תוכנה של אותה הצהרה דיפלומטית, ובחושו הטבעי ובשכל הישר שלו הוא חושש שמא יש בה “מזימות ערלים”. בניו, שהתנדבו לגדוד העברי, זכו לשמוע מפי אנשי הישוב הישן, שההצהרה היא “בשורת גאולה לכם, האפיקורסים והציונים, ימח שמכם וזכרכם – זהו שמד וחרב, לחלל שבת ולהטמא בקתלי־חזיר!” – ואבן שנזרקה בידי יראי־שמים קנאים על שמעון בנו, בחור נלהב ובעל שאר־רוח, פתחה פצעו הישן ושמה קץ לחייו.

פסי אורצל כזה ארוג כל הספר הזה, שאיכותו רבה מכמותו ובו נשתקפה לראשונה דמותו, המטופלת בניגודים, של ציבור יהודי רחוק וחורג באסיה, שעם כל דלדול עולמו הרוחני נשתמרה בו באורח פלא, בצורה עממית, זיקה יסודית למסורת ישראל, דתו ואוצר סמליו. בדמויות הסיפור הזה נתגלמה תמימותה המיוחדת של גולת פרס על כל חינה ופגמיה, שהאמונה המשיחית קיימת בה צד בצד עם אמונות תפלות וחשוכות.

ג.

“הנידחים”. – רומאן זה אף הוא פותח אשנב, רחב אולי יותר מ“לבטים”, אל היהדות הפרסית, אבל במיוחד אל צד הצל שלה, שבו מגולמת המאֵרה הממאירה ביותר של הגלות: יהדות שירדה למחתרת. עולמם המעוקם והמסוכסך של אנוסי משהד מיתאר כאן על רקע מצבם המשובש של יהודי פרס הנאמנים לדתם והנכספים לירושלים, בנפתולי הקיום שלהם עם איבת הגויים היורדים לחייהם. אברהם עמיצור השקיע בספר זה את פרי הסתכלותו בחיי אחיו ובעולמם המסוגר של אנוסי פרס, שבט נידח זה מעמנו.

“הנידחים”, לפי מבנהו, כאילו מכיל רומאנים אחדים, המקופלים זה בתוך זה בכוחן של שייכות פנימית ואחדות העניין היסודי.

רומאן־זוטא ראשון כאן הוא סיפור חייה העצוב של מרים בת הדיין מוּלא אלעזר, תמימת־לב ותמימת־דרך, שנישואיה לא עלו יפה והיא נסחפה בסערת תאוותו של גוי־קצין, ספק רגשני ספק ברברי, וילדה לו בן, שנימול בסתר ונקרא משה מהריזה ושמר אמונים ליהדות, בזכרו את דברי אמו הדוויה והשבורה על ערש מותה. משה זה, שגדל בבית אנוס עשיר במשהד, חג’י עסקר, ואהב אחת מבנותיו (שניתנה לאחר ומתה משברון־לב), שב ומופיע ברומאן־זוטא שלישי, שבינו ובין הראשון משולב רומאן־זוטא שני, פרשת חייו של מנחם (חוסיין חן), שמזלו הרע, או יופיו עם עניו ביחד, הטילו למעמד “הקבּלים” – אף זה מצללי החיים של יהודי פרס בצדם של האנוסים: “הקבּלים” היו נערי־חן יודעי נגן שנטמאו בידי עשירי הפרסים שיכורי האוֹפּיוּם, שהיו שטופים במשכּב־זכוּר. טפסר מוסלמי עריץ ומשוקץ פרש ידו על מנחם, הנער היהודי היפה והאומלל, שהיה אחר־כך למאהבה של אשת הטפסר, היפהפיה המפונקת, בּהאית בּסתר, שאהבה את מנחם אהבת־אמת עמוקה. – עבדי הטפסר ארבו לו למנחם והכוהו מכות רצח, והוא נמלט כל עוד נפשו בו למשהד, לבית אותו אנוס עשיר, ונושא לאשה אחת מבנותיו. שתי פרשיות אלה הן השתי־והערב של הרומאן “הנידחים”.

ושוב חוזר הסיפור, כאמור, אל משה מהריזה, שפרשת לבטיו ותמורות חייו עד שהגיע לירושלים היא עיקר ריקמת הרומאן הנמשך ומעפיל אל שיאו – אל גישום חלום העלייה לציון.

אגב, בכל רומאן־זוטא כזה עומדת לפנינו דמות של אשה ואֵם עבריה רבת־סבל ורבת־מסירות, שאין בה כוח להיאבק עם סביבתה ועם מר־גורלה, אבל יש בה כוחות על־אנושיים להתענות בדומיה ובהקרבת עצמה תחת יד החיים ועריצות המנהגים של היהודים והגויים גם יחד. אהבה רבה שפך אברהם עמיצור על הנשים, והבנה סלחנית שברחמים יש בו גם לחולשותיהן ולכשלונותיהן.

ועוד אהבה אחת מדובבת אלינו מתוך ספרו, זו אהבתו העמוקה לטבע. יש בספר זה תיאורי טבע עדינים ושיריים ועם זה הסתכלותיים־ריאליסטיים, המלווים כליווי־ניגון את חיי־הפנימיות של הנפשות העושות.

יש כאן איפוא שני הראֵיים של האהבה, האהבה הרוחנית־המוסרית שביחסו של המחבר אל האשה ואהבה אסתיטית שביחסו אל הטבע, כי עמיצור הוא מאלה שהרוחני והאסתיטי הולכים אצלו יד ביד, שהרי משורר הוא. ואף אמנם כתב ופירסם שירים שיש בהם מעין צירוף של שתי השפעות: מפייטני ספרד ומבעלי הפיוטים הדתיים, מצד אחד, ומשירת חאפיז וסעדי הפרסים, ששירי עם שלהם שגורים גם בפי יהודי פרס, מצד שני.

אמרתי שמורגש בו בעמיצור יחס של רחמים וסלחנות כלפי הנשים, וצריך הייתי לומר – כלפי האשה. סבור אני שמקורה של תכונה זו הוא ההרחק שבאותה דעת יתרה, שקוראים אובייקטיביות, כלפי סביבת מוצאו אשר לה היה שייך בעצמו ומתוכה חרג והתייצב מנגד לה על רמה שמעליה יכול היה להשקיף על אותה סביבה מכל צדדיה. ואכן בסיפוריו מצייר עמיצור את הצללים עם האורות של יהדות פרס בפרופורציה נכונה, ואינו מסתיר כלל, כאמור, את התמימות היתירה של גיבוריו, את כפיתותם להזיות, לאמונות תפלות משונות, לתפיסה מַגית, לחשכוּת, וכן אותה תכונת דו־פרצופין שנתפתחה בהם מתוך ההכרח שלא לתת לארס של נרדפים וסופגי בוז ועלבון להרוס את קדשי מורשתם בקרבם. ועמיצור מסוגל להיה לעשות זאת מפני שהוא בעצמו היה לפנים אחד מהם וגם מפני שזכה להתעלות עליהם.

ד.

הסיפורים שכונסו בספר זה נכתבו בזמנים שונים, בארבעים השנים שקדמו לפטירת המחבר. כולם עומדים בסימן של משׂאַת־נפש וזיקה עמוקה לארץ־האבות: “לירושלים”. מכנה משותף להם, לכולם: הוא הנדר האינהרנטי בנפשם של יהודי הגולה הנידחת הזו, אפשר לומר נדר שלא מדעת, כמין תכונה טבעית ברובם ככולם, להגיע לארץ־הקודש, אם בביאת הגואל ובגלגול מחילות עם תחיית המתים ואם במעשה עצמי שבמחשבה תחילה במעטים שבהם. בנפשות העושות בסיפורי אברהם עמיצור אלה אתה יכול להבחין ברור את צליל־הלווי הנוקב, את דופק־היסוד החם של אהבת־ציון הרגשית־הנאיבית, היונקת מן המסורת הדתית של ישראל־סבא כפי שהיא משתקפת בראי של אמונות העם הפשוט ושל פולקלור יהודי. על־כן קראנ ו לאסופת סיפורים זו בשם “הנדר”.

“נפש שוקקה”, הסיפור הארוך ביותר שבספר זה, עיקר עניינו האוטוביוגראפי – זכרונות ילדות של נער יהודי מחונן בבית הוריו בעיירה נידחת בפרס. סיפור זה לא יצא מכלל קטע, המחבר לא זכה להביאו לידי גמר, כי קידמהו המוות. הוא ערוך בצורה של “פלאֶש־בּק” – מאוחר קודם למוקדם. הזקן, הקרוב לגבורות, פותח כאן בזכרונות על ראשית בואו לארץ־ישראל בנעוריו, עם אשתו הצעירה, לפני שישים שנה: על הרשמים ועל הנַפתולים, על הקשיים ועל הנחמות, כשהוא כבר מוקף בנים ונכדים. מכאן חזרה ללבטים שקדמו לעלייתו; ומכאן חזרה לזמן־עבר עוד יותר רחוק, לימי הילדות בפרס, בעודו ילד טיפוחם של הוריו הישרים והתמימים, החרדים עליו ואוהבים אותו אהבה בלי מצרים.

כל הסיפורים שבספר זה יש בהם צירוף של ציור ההווי היהודי בגולת פרס עם תיאורי ראשית המגע עם ארץ־ישראל הנקנית ביסורים. ברוב הסיפורים העיקר הוא האתמול הפרסי, העקוב מכתמי החרפה והחרדה של יושבי “המחנה” (כפי שמכונה הגיטו בפי יהודי פרס) העניים והעשירים גם יחד; ובמיעוטם מוסבים הם בעיקר על המעבר של יהודים אלה מגולת מכורתם לארץ אשר בה נשתלו מחדש, ארץ האבות: על התהליך האיטי והקשה, שבו נהפכה להם ארץ הדמיון התלושה מכל מציאות לקרקע ממשית, יוקדת ובלתי־מסוקלת, הפוצעת את פעמי צועדיה.

נטול־נא דוגמה לסוג הנקוב ראשונה: “ויהי בחצי הלילה” או “בזכות ירושלים”.

“ויהי בחצי הלילה” הוא סיפור דראמטי על נפתולי נפשו ופרשת חייו של יוסף, בחור זיותן (הרבה פרסיות חומדות אותו), בנו של רוכל יהודי החוזר על הכפרים בפרס, אשר לו אָח עשיר וקשוח. יוסף נפשו קשורה מנערותו בנפשה של אבישג, בת דודו זה הגביר, שהועיד אותה לאחר, בן־עשירים מטומטם. עלבון צורב צמא־נקמה מעבירים את יוסף על דעתו ודוחפים אותו להתאסלם, ולבסוף הוא גם נושא לאשה את גוּלָנדום, בתו הנלבבת של הקאדי שהכניסו לדת האיסלאם. אך אין שלום בנפשו. פעם בפעם, בליל הפסח, הוא מתגנב לבוא לרחוב היהודים, אם כי הוריו כבר אינם דרים שם, כי עלו לארץ־ישראל, בברחם מפני חרפת השמד של בנם. אבישג מתה בהריונה, ואביה מתחרט עתה על קשיחות לבו. גולנדום הפרסיה מתייהדת והולכת אחרי יוסף בעלה לארץ־ישראל.

גם הסיפור “בזכות ירושלים” נעוץ בהווי של הגיטו הפרסי, השרוי בחרדת־תמיד מפני התקיפים המוסלמים, תוקפיו. בולטת ונוגעת עד הלב התמימות הטהורה של הילד ושל הילדה במשפחה היהודית, הסגורה הרמטית, על רקע הפחד של הכלל שנפשו תלויה לו מנגד והוא אינו יודע את נפשו ומתקיים בכוחה של הדתיות התמימה, שאינה דורשת במה שלמעלה ממנה ואשר שתי־וערב שלה הנן האמונה בהשגחה עליונה, שחסותה פרושה על היומיום הגשמי־ההכרחי, והאמונה במין אפשרות מופשטת, בלתי־מציאותית, של ביאת המשיח לאלתר, בבחינת כל יום אחכה לו. ובאוירה זו נערכות שמחות־נישואין מתחת לאפּם ממש של צוררים חמסנים, הזוממים לחטוף את הכלה מתחת לחופה. והיהודים המתגוננים על נפשם, שתי סיעות ושתי נטיות בקרבם: הללו סומכים על הנסים ודורשים בנוטריקון והללו מוכנים לארוז את צרורותיהם ולצאת לדרך הרחוקה והקשה “לירושלים”, ואף מצרפים מעשה למחשבה, אלא שהסיפור רק מרמז על המעשה בלי לתארו.

בפרופורציה אחרת ושונה במקצת מן הקודמת מעורבים שני היסודות – הגלות הפרסית והעלייה לארץ־ישראל – בסיפור כגון “נאד דבש”. יהושע, גיבור הסיפור, לא היתה ידו רב לו בתורה, כי אם בממון, והוא קץ בחייו מפני “הגלות הכפולה”: אֶחָיו היהודים תובעים ממנו דמים לצרכי ציבור, והגויים (“הלהבדילים”) מתנכלים לשפוך את דמיו. והוא נותן דעתו לעלות לירושלים: אמנם לשם “זיאַרה” בלבד, לא להשתקע, כי אם כדי לזכות בתואר חאג' בעיני המוסלמים מנאָציו, שבמסחר אתם עשה הון…

כמכושף התהלך בארץ, “כבן תועה ששב מקץ ימים רבים למעון הוריו” – אבל לבסוף חזר לביתו ולמסחרו בפרס ושוב שקע בעסקיו וברדיפה אחרי ההון, עד שבאה בשורת הגאולה (קרי: הצהרת בלפור) ולפתה את “המחנה” כמו “סופה ביער”. יהושע שולח לארץ־ישראל את ילדיו, ומשהתגבר על מיאונה ודמעותיה של אשתו – עלה שנית. אבל שברון לבה של האשה, שלא יכלה להסתגל אל ההכרח לוותר על חיי־רווחה שהיתה רגילה להם בפרס, הכריע את הכף – והזוג חזר לארץ מוצאו. ושוב עסקים ורווחים, עד שלבסוף באה העלייה הסופית – לבית נאה שהבנים הכינו בינתים בתל־אביב להוריהם.

ואריאנט מעולף הומור של אותו הסוג הוא הציור “בר קיימא”. אפרים איש בחריין, בעל כתפים של כּתף, נקלע לקרית־שושנים (הכוונה ודאי לשיראז) ונשתקע שם בגלל חינה וחסדה של ג’נג’ן, אשר בי"ז שנות נישואיהם ילדה לו חמש בנות בריאות־בשר וארבעה בנים שמתו בילדותם. אפרים איש פשוט הוא – “ולא מבין הדא… פירוש המלות”, ובצר לו הוא פונה אל אחד בן־עמרם, יהודי תמיהוני, שמוצאו לא־ידוע ומשום־מה יצא לו שם של רואה נסתרות ויודע־סגולות. “הוא קדוש” – מאמין אפרים – “אולי יש לו… הדא”. עצת בן־עמרם היתה: ירושלים! שם רק שם צפוּן לו לאפרים מזל של בר־קיימא. – “האם אין… הדא… דרך קלה מזו?” – שואל אפרים. אבל חזקו עליו דברי האיש אשר “אליהו הנביא בא אצלו במוצאי שבתות ומגלה לו… הדא, רזים וסודות” – ואפרים ואשתו עלו ירושלימה. כאן נעשה כּתף ונטה שכמו לסבול מאהבה וכאן נולד לו בן־זכר, למזל טוב.

סיפור שעניינו יסורי הקליטה בארץ־ישראל הוא “נסתתמו טענותיו”.

שמטוב שאף מנעוריו “לירושלים”, ובניגוד לרצון אביו, מולא נפתלי, שהיה סבור כי “בית שלישי לא ייבנה בידי בשר־ודם – רק גואל ישראל יקבץ נידחינו”, קם ועלה לארץ־ישראל בשנת תרס"ה. לבטי הסתגלותו הקשים מתוארים בריאליסם מפורש: הוא היה גנן, חנווני עלוב, מחוסר־עבודה ונהג־משאית חליפות. בינתים נשא אשה, אך לא היה לו במה לכלכל את ילדיו הרעבים, שהיו עוטים על תרמיל סבם, אבי אמם, החוזר על הפתחים, ושמחים “על פרוסת כּעך כעל מעדני עולם”.

עם הכיבוש הבריטי, כאשר רווח לו לשמטוב מעט, סוף, סוף, “התחילו כוססים את לבו געגועים על הוריו ועל יוחנן אחיו הצעיר”, שנשארו בפרס, והיה שולח להם מתנות: “טליתות, תפילין וסידורים נאים, דפוסי ירושלים עיה”ק", בצירוף מעט כסף ומכתבים מלאים אמרי־נועם על בשורת הבית הלאומי ועל הגאולה הממשמשת ובאה. יום אחד קם יוחנן, האח הצעיר, ועלה לארץ. אדם זה היה באופיו ההיפך הגמור משמטוב אחיו: ממורמר היה, חשדן ותבען ופיו מלא תלונות וקטרוג: “זאת ירושלים? זה גיהנום! ימח שמו וזכרו של אחי, שהוליך שולל את כל העולם!” – צעק והתאונן עליו בכל השכונה, לאמור: עשק שמטוב את אחיו המסכן והציגו ככלי ריק!… והשכנים שמעו והאמינו לדברי הבּלע והדופי. וכשחלה יוחנן ואחיו טיפל בו ברחמים רבים והכניסו לבית־החולים “הדסה”, צעק: “הסגרתני ביד רופאים שכּל חכמתם לבקע בטן ולמצוץ דם החולים – – שייך חסן בקמיעותיו וניסן הרוקח היו מרפאים את החולים יותר מהר מכל המומחים שלך”! – ולא נחה דעתו עד שפסק: “ישראל רחמנים בני רחמנים שולחים לכם מכל קצוי ארץ תועפות זהב לעולים אומללים שנמלטו לארץ הקדושה בעור שיניהם, ואתם מקימים לכם ארמונות מלכים וטסים במכוניות־פאר ותרים ארצות־נכר אחרי תענוגות ומעדני עולם, ואת העולים דוחסים באהלים ופחונים במעבּרות, הרחק מקריותיכם!” – וכדומה דברי קטרוג הנשמעים ברמה ברחובנו גם היום…

כאן “נסתתמו טענותיו” של שמטוב, משראה שאין לגשר על תהום זו של שוני וזרוּת, הנפערת לא־אחת גם בין אחים…

בציור דמותם של שני האחים גילם כאן אברהם עמיצור את הטיפוסים ההפכיים של העולים שלנו, את ההבדל היסודי בין חיוב ושלילה שבאופי ובמנטאליות לגבי תפיסת המציאות והתפקיד בבניין הארץ.

ה.

אמרתי קודם שסגנונו של עמיצור, כפי שהיה זכור לי עוד מתוך “לבטים”, יש בו מזיגה טבעית של מקראִיוּת עם לשון חכמים. צביון זה של העברית שלו נתגבש עוד יותר ונעשה עצמי יותר ב“הנידחים” ובסיפוריו המאוחרים, כגון אלה שכונסו בספר זה. סגנונו ספג לווית טעם ולווית חן של אסוציאציות מספרי־הקודש, והוא משובץ פסוקים ושברי פסקים של יראת־שמים, נוסחי דתיוּת עממית וצורות־לשון מאותו אוצר המסורת הדתית שנעשה לפני דורות רבים נחלת יודעי ספר בעם. וב“הנידחים” הגיע סגנון זה לצירוף של דיוקי הבחנה מושגית במובן המודרני עם תבלין של מוּסיביוּת שאובה מאוצר העבר. הוא נעשה יותר גמיש ובלתי־כפות, צירוף נעים ועניו, פשטני ובלתי־מתהדר, שאינו תולדת רצון אֶגוצנטרי להראות יכולת אמנותית, אלא נובע בטבעיות מתוך עצם מהותו של המחבר, שצמחה מתוך הזהות של חיי־הנפש של היהודי הפרסי עם האוצר הקדמון של הסמלים הדתיים שלנו. העברית של עמיצור יש עמה משקל ואין עמה כובד. יש בה מזיגה הרמונית של עממיות עם למדנות, לפי מיטב המסורת היהודית, שלא הבדילה מעולם בין שתי אלה.

קוראים לא־מעטים ודאי יטענו כלפי צורה ספרותית זו של עמיצור, שהיא ארכאית, או שהיא קרובה יותר מדי לסגנון של דור ההשכלה. כנגד זה רצוני להטעים שני דברים: ראשית, לא סגנונו הוא ארכאי, כי אם אולי המנטאליות שביסוד סגנונו, שאין עמה זיקה לדפוסי המחשבה של הדור ולחותמו הנפשי המותנה בזמן. יש כאן אותו יסוד קיים־ועומד באדם שאינו משתנה הרבה במהלך הדורות. סגנונו של עמיצור כשהוא לעצמו, סבורני שאין בו כלום מן החלודה אשר בה הזמן מכסה את מטבעות הלשון של דורות קדמונים. אין בו מליציות, ניפוח שלא לצורך. להיפך, יש בו צמצום רב. כל משפט מכוון לצורך נביעת הסיפוריות, לשם הליכוד והרציפות של גופי העובדות ולמען הבלטת שלדו של הענין המסופר – כמעט מעין זה שאנו מוצאים בפרוזה של פרוספר מרימי וסטנדאל, שעמיצור לא ידע אותם כלל, ולכן גם לא יכול לקבל השפעה מהם, כשם שאין בעצם שום סימני השפעות מכריעות אחרות בכתביו, אם כי ברור שהוא שקד על שירת ספרד ופייטני התפילות ועל שירת ביאליק, ואולי גם נתרשם מדרכו של עגנון. עם זה יודע הוא להתמודד, בטבעיות גמורה, עם הצורך המודרני בדיפרנציאציה של המושגים. אבל הרוח המהלכת כאן בין ערוגות הביטוי המלוכד והחסכני היא רוח שאינה מכוונת במיוחד, כאמור, אל עולם־היחיד המודרני, אלא אל חיי־הרגש של האדם בכלל ושל היהודי המזרחי בפרט. שנפשיותו עוד לא הוּתכה למזלנו בכור־ההיתוך של המוֹדרנה, כי שקועה היתה במאבק עם הכוחות הצרים עליו באיבה ומצרים את צעדיו בגולה העוינת. זוהי מנטאליות רגשית – בספר זה, כמו ב“לבטים”, בוכים הרבה, משום שיש על מה לבכות, והבכי הלא הוא המרד של החלש. ואיני מהסס לומר שסגנון זה נראה לי דוקא מתאים לתוכנה הרגשי של סיפוריות זו ולעולמם של גיבוריו, שמכריעים בו המניעים האמוציונאליים והדחפים האי־רציונאליים, והוא אמנם משיק אל העולם המודרני, אך לא חופף אותו חפיפה ממשית.

ו.

אחד מיקירי ירושלים אמר דבר נאה על אופיו הספרותי של “הנידחים”; שיש בו משהו המזכיר את “זכרונות לבית דוד” של אברהם דוד פרידברג, אותה סידרת הסיפורים ההיסטוריים שנכתבה לפני כמאה שנה ושפכה מקיסמה על נעורינו. ואמנם יש בו בספרו של עמיצור דבר־מה מאותה מזיגה של חן־תמימות עם עדות על צביונם של מאורעות הזמן, המציינת את “זכרונות לבית דוד”. אבל נדמה לי שבעוד מאה או מאתים שנה עתידים גם “זכרונות לבית דוד”, וגם סיפורי אברהם עמיצור להשתלב יחדיו לתוך משזר יריעה אחת, כל אחד במקומו, אם כי בין שתי היצירות הללו היו לנו ביאליק וברנר ועגנון והזז ויזהר וא"צ גרינברג. ומבחינה זו אין אני רואה שום פסול בזה, שבימינו אלה, במחצית השניה של המאה, ישב סופר עברי וכתב בסגנון רב־יסודות שאימץ לו גם את דפוסי הביטוי שלפני ביאליק, שהרי לא מתוך חיקוי או בקשת התבלטות הוא כתב כך, אלא דוקא מתוך שהיה נאמן לעצמו, להוויתו שלו, שהיא קרובה יותר לעולמם של אנוסי ספרד ודוֹנה גרציה מאשר לעולמם של אנשי העליות האחרונות, שהתפלפלו כיצד להשלים בין הסוציאליסם ובין תחייה לאומית, ועם זה יש בה בהוויה זו דבר שלישי, שאין למצוא לא בקרב אנוסי ספרד ולא בקרב אנוסי סטאלין או פליטי היטלר.

הדבר השלישי הזה – דוקא הוא עיקר גדול במהותו של אברהם עמיצור, והוא דו־צדדין: מצד אחד הוא כלל־ישראלי, גם מבחינת הנאמנות היסודית של יהודי פרס לקדשי ישראל ולאהבת ציון ונפתוליהם עם הלחץ של ה“להבדילים” השונאים ומבזים אותם (בפרס היהודי מטמא בנגיעה את המוסלמי הקנאי!), וגם מבחינת שקיעתם מאונס בתוך אדמת־הכבול הנכרית, ביחוד בעדת הג’דידים במשהד, שהיו מוסלמים בגלוי ויהודים בסתר, ושעליהם נאמר בספרו של עמיצור: “במשהד היה גואה מדי פעם זרם אדיר של יהדות ממעמקי הלבבות, מדריך מנוחת השאננים וגורף נשמות לציון”. – והצד השני שבו, שמהיותו כלל־ישראלי, המשך ישר מישראל־סבא ויורש שלו (אם כי יורש מקופח במקצת), הוא ביקש להעמיד את עולמו האישי על איחוד שלם ומובן מאליו (בעיניו) של אותם שני היסודות, אשר להם נפלגו הזרמים ביהדות של מזרח־אירופה: היסוד של השאיפה לתחיה לאומית בארץ־האבות והיסוד של השאיפה לצדק חברתי, המנער חוצנו מכל ניצול – אותו סוציאליזם שבחזון הנביאים, שאין לו צורך בתורת מארכס כדי למצוא התגלמות צרופה, וצד זה הוא שהניע את עמיצור לצאת עוד בנעוריו מן הגולה השיראזית, לעלות לארץ־ישראל ולשלוח בה שרשים כפולים: שרשים בעבודת האדמה ושרשים בספרות.

ז.

וכאן מתגלה כל המיוחד, יקר־המציאות ויקר־הערך, שבדמותו האישית של אברהם עמיצור.

תארו נא לכם כפר נידח באזור הדרומי־מערבי של איראן, רחוק כמאה ק“מ משיראז, ובו רק קומץ יהודים העוסקים ברוכלות או סוחרים באריגים או בטבק. הסביבה – ישימון רוחני מבחינה יהודית, ובוודאי אף מבחינה אנושית בכלל. לא היה שם לא תלמוד־תורה ולא בית־ספר אליאנס. האב היה יודע־תורה וביקש לגדל לתורה את בנו, אבל הוא מת בעוד הנער קטן, ואברהם היה מוכרח לצאת עם דודיו לרוכלות בכפרי הסביבה המוסלמית, והוא אז כבן עשר. יום אחד מצא בין ספרי אביו המנוח ספר תנ”ך, ומשקרא בנביאים ראשונים כאילו נולד בשניה, כפי שהעיד על עצמו בזקנותו. ומאז הלכה וחזקה בו התשוקה לעלות לארץ־ישראל.

כשהיה בן עשרים עלה עם אשתו, חברת־חיים אמיצה וחסודה, בשיירה מאיראן, ובדרכי עקיפין מסוכנות וטלטולי נדודים קשים ומתישים, בדומה למתואר בספרו “לבטים”, הגיעו לארץ חזונם בשנת 1911. מן־הנמנע לתאר במלים ספורות מה שעבר עליו בארץ, במשך יובל־שנים ומעלה, תחילה כפועל חקלאי בכפר־סבא ואחר־כך כבעל מטעים, שאותם נטע בעשר אצבעותיו והם נעקרו וחזרו ונעקרו, שוב ושוב, תחילה בידי הטורקים ואחרי־כן על־ידי “גורמים” אחרים, וכיצד היה אוטודידאקט זה יושב ולומד וכותב בלילות לאור הנר בכרם – כי בצריף הקטן והמלא טף לא היה מקום. ושוב, כיצד הכריח את עצמו, כשכלו כל הקצים, לעזוב את נחלתו השוממה בכפר־סבא ולהיות זמן־מה בעל “מכולת” קטנה בפתח־תקוה, וכיצד נאבק עם מר־הקיום והחזיק מעמד, עם בני ביתו, שנים רבות, עד שנהפך עליו הגלגל לטובה, וזכה שבניו ובנותיו משמשים בהוראה במקום מושבו.

רואה אני את פרשת נפתוליו ויסורי התנחלותו של אברהם עמיצור בארץ־ישראל כאפופיאה של מלחמת־קיום הירואית רוחנית – אני מדגיש “רוחנית”, כי היא באה למטרה רוחנית ובאמצעים רוחניים ובדרכים מוסריות של הקרבת עצמו למען אידיאל של חיים עבריים בארץ־ישראל על בסיס הצדק הסוציאלי והתחייה הלאומית כאחד. ופרשה זו אני רואה כהמשך ישר לאותו חזיון יחיד־במינו של גבורת נפש וגבורת רוח, הגלום בעצם העובדה שרוח־היוצר הישראלי מסוגל להתגלות מאליו ובמפתיע אפילו בחשכת גולה נכחדת ועויינת, ולהבקיע לו דרך אל בית הספרות העברית, כקרן־אור זו שמפציעה דרך סדק קטן שבקטנים בחומה ומאירה למרחקים.

א

שמטוב היה מופלג מחבריו. בעודו באיבו, הלאה את המלמד בקושיותיו ומרר בבכי – בהתגבר עליו גירסתו.

הוא נולד מקץ עשר שנות עקרות – על כן חרדו עליו הוריו וכל מעיינם היה בו. מאז היוולדו – היה מולא־נפתלי אביו חוזר הביתה משוט בכפרים, מרחק שמונה־תשע שעות רכיבה מזורזת, כל ערב־שבת להשתעשע עם בנו. משא נפשו היה לשלב זרתו לאצבעו הדקיקה של עוללו ולצעוד עמו לבית־התפילה.

בלילי־שבתות היה שר עמו פיוטי־שבת, טרם מלאו לו חמש, ועם דמדומי־שחר היה מלטפו וקורא: “קום בני, והצטרף אל חסידי־עליון בשירות ותשבחות לקראת פעמי־השכינה לגן עדן”.

הוא השכיבו בחיקו, כתום הסעודה השניה, לקיים “שינה בשבת תענוג”, וכנטות צללי־יום הושיבו על ברכיו ולימדו חכמה ומוסר ואגדות על ימות המשיח והבית השלישי עד שפעה הילד בבכי מגעגועים ועיפות.

אותה שעה אימצתו אמו אל לבה, מחתה את דמעותיו בנשיקה וליטפה את קווצותיו הערמוניות־רכות כמשי ושרה באזניו שירי־ערש נוגים שהשתפכה פעם על עריסתו, בשעה שהיה מתענה בתחלואי־ילדות:

"נשמת בני טהורה,

עליו שכינה שורה;

בני בתורה ושיח,

זרועה לו אורה!

בני צדיק תמים,

במצוות יאריך ימים;

יזכה לראות משיח,

מברית כל הקמים!

בני מלא בינה,

לא בלב יטור טינה;

בני ישכון בירושלים,

בצל כנפי השכינה.

בני יקרא השכבה

לאשוני שכבה, –

אזי יעלוני לשמים

המלאכים במרכבה…"

בעלי אגרוף שב’כותאב' התאנו לו על חריצותו ויחסנותו, חבטוהו, קרעו מחלצותיו מעליו והבאישו ריחו בעיני־המלמד הישיש שביקש לשבת בשלווה. גם אביו נזף בו על קשיות עורפו והוכיחו בשבט מוסר, ביחוד אחרי שנולד יוחנן אחיו.

הוא מאס ב’כותאב' ובמלמד שקצרה ידו לשפוט נכוחה ושפך חמתו על חדלי־ישע ונלווה אל אביו לרכול בכפרי־נכרים והתענה שם כארבע שנים.

באחד הערבים ירד אל הנהר למלא כדיו ולהשקות את האתון. לפתע הסתערו עליו המון נערים פרועים בתרועות אימים: “ג’וד, ג’וד!” ויידו בו חלוקי־נחל חדודים ונמלטו כסערה אחרי ששיברו את כדיו לרסיסים והוא כרע תחתיו, מתבוסס בדמו וכמעט איבד את עינו הימנית.

אביו הוכיחו על שבגלל התגרותו ב’קלקוהא' (נערים נכרים) סיכן את עינו. “אנו בגלות, בני, בעוונותינו הרבים, וחייבים להתמרק בצרות עד שיופיע משיח צדקנו ויקבץ נידחינו ויקום את דמנו”.

שמטוב מרר בבכי וקרא: “איני יכול לשאת עוד גלות כפולה זאת מיהודים וגוים יחד. בכותאב שטמוני הילדים בגלל שמנעתם אותי מהתרועע עמם; עד היום הם לוטשים עין לעומתי ומלגלגים עלי. ובכפרים שופכים את דמי משום שאני יהודי”,

“היש לנו ברירה, בני? הן קרוב אתה לפרקך ועתיד להקים בית בישראל, בעזרת השם, ועליך למצוא מחייתך בכפרים”.

“לנוס מכאן, לברוח!” – צרח שמטוב – “אם תעניקו לי הוצאות הדרך, השם יגמול לכם כחסדכם, ואולי אשיב לכם פעם פי־שבעה, ואם לא – אנדוד ברגלי כל עוד נשמה באפי עד שאגיע אל מחוז חפצי”.

ניטלה לשונו של מולא־נפתלי מהתפרצות־זעם זו של בנו השתקן, פעם ראשונה בחייו, ומקץ שעת־דממה לקלק את שפתיו ומילמל, בהתדבק לשונו לחיקו: “איה מחוז חפצך?”

“בית־אבא, ירושלים עיר קדשנו, נפשי כפרתה”.

מולא־נפתלי התחלחל שבעתיים, אם כי כלתה נפשו גם הוא, ל’בית־אבא', אבל הוסיף: " הן גם שם גלות ישמעאל וגם שם נתונים הצדיקים בידי הרשעים, כבכל העולם".

“אבא, יהודי השב לירושלים, משול לבן–מלך שאביו התקצף עליו וגרשו מהיכלו ויצא גם הוא בעקבותיו, כביכול, שכוּל ועיניו כלות לשובו, העבדים והשפחות שנחלו בהפקר, בהעדר אדוניהם, מוכרחים לפנות לו מקום ברצון, או באונס”.

“בני, בית שלישי לא ייבנה בידי בשר־ודם וחלילה לנו מהפר את שבועת “אל תעירו ואל תעוררו”. רק גואל ישראל יקבץ נידחינו ויקים חומת־אש סביב ירושלים”.

“אבא, לא ניוושע בפסוקים – אם לא נדע סודם, כתוב: ‘השלך על ה’ יהבך והוא יכלכלך‘, וכתוב: ‘בזיעת אפיך תאכל לחם’. מי שבוטח בה’ בלי להתיגע – סופו למות מיתת רעב; וכנגד, ‘אל תעירו’, שחז”ל פרשוהו לשעה במשמעות לא לדחוק את הקץ, יש פסוקים רבים ככתבם וכלשונם: “ושבת עד ה' אלהיך”, “שובה אלי כי גאלתיך” “ושבו עד ה' ונעתר להם…” ומלאכי, אחרון הנביאים, מסכם דבריהם: “שובו אלי ואשובה אליכם”. מכאן שעלינו לשוב כראשונה…"

“שם ה' עליך, בני, מה שנון אתה!” – ליגלג מולא־נפתלי – “הן כל כוונת הנביאים היא לתשובה ומעשים טובים”.

“אבא, אין תשובה ומעשים טובים יותר מאשר עלייה לארץ חמדתנו, שכל התורה תלויה בה”.

מרים הטתה אוזן לפולמוס בין בעלה ובנה, נשכה לשונה והבליגה עד שיישנה את יוחנן החולה בשירי־ערש נוגים וזינקה אל שמטוב בבכי תמרורים: “בני בני! ראשית אוני ותקות חיי, דעכו עיני על עריסתך, בזלגן דמעות כתלתלי־ראשך, עתה שהגיעה שעת שמחתך תאמר לאמללני בשכול וגלמוד. הזהו גמולי, בני?!”

“אל תכבידי לבך עלי, אמא. ברוך ה' חננכם השם בילד שעשועים, בן פורת יוסף, ואני אינני הולך למות אלא להגשים שירתך, אמא יקרה, שנחרתה על לוח לבי כמכוות אש, ואל תדמי שבלב קל אני נפרד מכם ומאחי יוחנן, החביב עלי כנפשי”. הוא מחה דמעותיו והוסיף: “כאן אין לי חיים, אמא”.

מולא־נפתלי בכה על בנו ורעיתו שאימצה את ראש שמטוב אל לבה ואמר: "מרים, משולים אנו למשה רבנו שמידת־הדין גזרה עליו: ‘רב לך!’ בשעה שהתחנן: 'רבון העולמים, רצתי כסוס לפני בניך במדבר ארבעים שנה, עתה שהגיעה טובתם אתה גוזר עלי: ‘רב לך!’

“אין המשל דומה, אבא, לא נבצר מכם לעלות עמי, או בעקבותי – אם תבחרו יסורי ארץ־ישראל משפלות הגלות”.

ב

הוא השתטח על כוכי־האבות הקדושים במערת המכפלה, לא רק במעלה השביעית, המותרת ליהודים, אלא במעמקי־המערה, כי מה ערך שני דינרי־זהב לעומת צקון לחש באזני־האבות הקדושים במזמורים של נעים זמירות ישראל: “תפילה לעני כי יעטוף… קולי אל ה' אזעק… אלהים, באו גוים בנחלתך… אלהים, אל דמי לך”…

הוא כיתת רגליו עד טבריה וצפת. אז בשנת תרס"ה (1905), טרם נראו מכוניות בארץ, והוא כמהה נפשו לעבור ברגל במשעולים וארחות שהתהלכו בם נביאים ומלכים. פעמים רבות נטה מן הדרך הסלולה והשתטח אפיים ארצה והרוה את האבנים בדמעותיו.

בלילות התאכסן ב’מדפה' (הכנסת אורחים) שבכפרי־נכרים אשר שמרו בידם מידת אברהם אבינו, בטרם נזרעה בלבם שיטנה, והגנו על אורחים בתחומם.

מקץ ארבעה ירחים שב ירושלימה ברגל בצקה ונפש מתרוננת וכאן שפך שיחו באזני כל הקדושים וחסידי־עליון שימליצו עליו להפר לגלוגי־משטיניו שניחמו את הוריו, כביכול: “אל תמיתו נפשכם לשוא! הוא לא ימצא בירושלים אלא אבנים שרופות ובדוים מעלעי־דם, ישוב אליכם ‘וידיו ארוכות מרגליו’” (בבושת פנים).

משכים היה לכותל המערבי יום יום ושופך נפשו עד צאת הכוכבים, כי לא נותרו בחפתו אלא חמשה דינרים מאשר העניק לו אביו, כדי עלייה וחזרה, והיה חובט מצחו באבנים ומסיים תחנוניו בדמעות: “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”.

רבי לוי הקדים לעלות כעשר שנים לפני שמטוב. רב נכסים היה ונמנה עם עיני־העדה, אך עם כל חריצותו בעניני־ממון היה משול כמשפך בלימוד התורה. לעומתו אחיו הצעיר ממנו נתמנה עם תלמידי־חכמים וקראוהו מולא־עקיבא, בעודו בנעוריו, אם כי קודם שהגיע לשנות כוח נקפד פתיל חייו.

הוא היה ילד שעשועים לאחיו, רבי־לוי, שבו התפאר, כי כל בניו הרבים היו אטומים לתורה כמותו – על כן מיאן להתנחם אחריו – אלא בירושלים, שאליה כמהה נפש המנוח. הוא התנער מכל נכסיו הרבים ועלה עם כל בני־ביתו ויעל אלמנת אחיו וארבעת יתומיו שבכורם טרם הגיע למקרא.

צרור כספו התנדף כרוח טרם ישלים צל קורה עלוב על מאה אמות מרובעות אדמת־טרשים בלב הערבה, בתחום מחנה יהודה והנה חלף החורף ובא הקיץ והם רעבים ללחם וצמאים למים, כי הבור שחצב בתועפות זהב חילחל את את כל מימיו.

לשוא היו כל לבטיו להשתכר בזיעת אפו פת חרבה לעולליו ויתומי־אחיו. בניו טרם בגרו, כוחו בגד בו וחלשה דעתו. הוא לא יכול לשאת עיניו אל רעיתו הענוגה שנבלה כציץ רענן ברוח קדים. היה יוצא לישימון שמסביב מעונם, מסתתר בצל אחת האבנים היוקדות בלהט החמה ושופך נפשו בתהילים עד כלות כוחו.

פעם פגע בו ‘דוקטור מלאך’ שהיה מסייר בשכונות העוני ושאלו לשלומו, אך הוא קם מפניו בבת ראש, נשק ראשי־אצבעותיו וענה: “אדון, השם ישמורך ויחייך, לא יודע דבר, בית, יעל דבר…”

דוקטור מלאך נלוה אליו למעונו, סקר את הדלות המנוולת אשר בה בלטו עוד סימני־עושר שאבד, שטיחים פרסים מתבלים, מולייר־כסף משחיר, מחצלות משי וקטיפה מטולאות. הוא בדק ראש הילדים ועיניהם ואמר ליעל, שלמדה לפטפט ערבית ואספניולית, להביאם לבית חולים לרפוי גזזת, טראכומה ועוד, ושילשל מג’ידות¹ אחדות לרבי־לוי, וכשהלך נבוך, מסמיק ומחוויר חליפות, הצביע כלפי מרום ופייסו: “לכשתיעזר מן השמיים תחזיר לי”.

יעל, שהיתה במיטב כוחה, נעשתה פועלת נקיון ב’שערי־צדק' ורבי לוי חבש מצנפת לבנה על כומתה ארגוונית בעלת פיפים שחורים וחִזֵר על הפתחים. הוא לא פשט יד, רק בפגשו יהודי מהודר הקדימו: “שלום עליכם” וקרא לו ‘מי שברך’ וימינו מרחפת על ראש המתנדב.

הוא הכיר את שמטוב כבן עירו, הושיט לו ימינו ב’שלום עליכם' וכשנודעה לו פרשת הרפתקאותיו נד לו בראשו ויעץ לו: “שוב מייד לחיק משפחתך, בני, פן…” הוא התייפח: " הנך רואה מה שעלתה לי, אתה לא הכרתני, בהיותך עול־ימים, אבל אביך, מולא־נפתלי, היה אחד מלקוחותי וידיד אחי ז“ל בלומדם תורה יחדיו”.

“למה לא חזר כבודו?” – הקשה שמטוב.

“בני” – ענה הלז בקול חנוק מדמעה – “מה יאמרו הבריות, בשוב רבי לוי מירושלים כפושט יד?” – הוא הצמיד שפתותיו אל אבני־הכותל וגנח שעה ארוכה, מחה עיניו ונשאן למרום: “ברוך דיין אמת!” – והוסיף כלפי שמטוב: “בני, בשובך אין חילול השם, חס וחלילה, ולא דיבת ירושלים עיר־הקודש, נפשי כפרתה. יאמרו: משובת נעורים…”

“דומני עלו עם כבודו עוד ארבע חמש משפחות, האם גם הם כה מרי־נפש?”

“הם אומללים שבעתיים. אני זכיתי להקים לי קורת גג משפע ה' וחסדיו הראשונים והם גרים במרתפים אפלים־טחובים ובחורבות של ערבים בשער שכם, בעיר העתיקה, גופן משועבד לבעלי־ביתם ומשתכרים עשיריות² אחדות ביום בכתפות ונשיאת פחי־חומר על כתפיהם הממורטות לטפחות הבנינים וטפם עודנו נאנח לפת קיבר, אבל הם עודם מלאי לשד”.

שמטוב חש שגופו הענוג לא יעמוד בפרך, אך ידע פרק בגננות וגינתו בחצר הוריו היתה למופת. תוך סיוריו בחוצות ירושלים – איקלע ל’רחוב החוילות' אשר נקיונו וגינותיו הנאות הרהיבו את עיניו. הוא צעד הלוך ושוב בלב נפעם ומהרהר: בודאי כל הרי־ירושלים ובקעותיה היו טובעים בגינות ובוסתנים בימי־דויד ושלמה, וכמאליו התרונן בו הפסוק: “עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי…”. אבל נעכרה רוחו שאין אף יהודי בין העוברים ושבים, פקו ברכיו מאנחה, נשען על אחת מגפות וקונן: “נחלתנו נהפכה לזרים, ביתנו לנכרים…” ועיניו נתקשרו בדמעות.

אשה לא־יהודיה השקיפה עליו מדיוטה עליונה, ירדה, פתחה פישפש ונדבה לו מחצית כיכר לחם לבן ועשיריות אחדות. הוא דחה את היד הענוגה – ופלט: “אינני פושט יד, גבירתי, תודה רבה! אני גנן ומשחר עבודה”.

“היודע אתה איזה פרחים שותלים לסתיו?”

“בארצי שתלו ציניות, פלפלים אדומים וחרציות, בעיקר כל מיני חרציות, אולי כאן יש עוד מינים, אך אני עולה חדש”.

“מאין אתה?”

היא הכניסתו לשמע מולדתו והצביעה על הערוגות שיש להפכן ולהכשירן. היא היתה אשת הציר הגרמני, וזה לא מכבר הם עשו בפרס ופרשה באי רצון מגניה ובוסתניה שם, שהנפש לא תשבע מהם לעולם.

מקץ שבועות מספר, כאשר הנצו הפרחים כחיוך ראשוני של תינוק וכל הגינה ליבלבה, – היא המליצה עליו לפני בעלה, בשעת טיולם בשבילי־הגן.

כשלוש שנים היו כל מעייני שמטוב בגינת הציר. גם בשנתו בלילות הגה בה היאך לשפרה עד שתהיה כלילת נוי, ובימים שוטטו עיניו בגנים ומשתלות, שמא ימצא צמח נאה, או אילן מהודר שאין בה, לא משום שהמטרוניתא שילמה לו בעין יפה ועקבה אחריו היאך שהוא מבריך והיאך מרכיב והיאך מתוה שבילים ומשעולים ומתאם את השיחים והפרחים לגינתם, אלא משום שהתכוון לפאר את ירושלים להיות משוש כל הארץ כקדם.

יש והמה לבו בגעגועים, חסה בצל אחד האילנות ושפך שיחו בפזמוני־תהילים בניגון נוגה ועיניו פלגי־מים שיזכנו השוכן בציון להקים לו נוה בנחלת קודשו, בין נדחי־ישראל שיתקבצו הארבע כנפות הארץ, ככוכבי־השמיים לרוב, והם בונים, נוטעים ומפארים את ירושלים כימי דויד ושלמה, אך גינתו הקטנה עולה על כולם, מגדיו משובחים וריחניים יותר מפירות גינוסר ושלל פרחיו מבשמים את החוצות בריחם כניחוח הנודף למרחוק, ובשלוש רגלים באים עולי־רגל, כיתות כיתות, להינפש בצל אילניו ולהשיב נפשם בברכת ‘עצי, עשבי, הנותן, העץ והאדמה’, ופיהם הלל והודיה שככה לנו בארץ חמדתנו.

ג

האשה ובעלה הציר נסעו לנופש, כדרכם מדי שנה בשנה, ומפתחות החצר מסרו בידי שמטוב עד שובם, אך הפעם הם שבו רק לארוז את חפציהם ולהפליג לארץ אחרת, והבאים תחתיהם פיטרוהו באמתלת־שוא והמירוהו בחסן, ככל שכניהם שפרצוף יהודי לזרא להם.

רבי לוי נטפל אליו: “בני, רואה אני שגברה עליך שוב מרה שחורה, בר מינן, כמימים הראשונים לעלייתך, האם טרם חסכת הוצאות החזרה?”

“חלילה מכבודכם, רבי־לוי, שתזכירוני ארץ־הטומאה” – סנט בו שמטוב – “ברוך השם יש בחריטי תשעים דינרי־זהב טבין ותקילין, רק העלבון שגם כאן הננו זקוקים לנכרים והם ישפילונו עד עפר מטריף את דעתי עלי!”

“בני, משיח טרם בא, אך בעזרת השם רוח הגאולה מפעמת בלבבות ועולים מכל הארצות, זעיר שם וזעיר שם. רק תמול שלשום היה ביתנו בלב המדבר, ובגלל יללות התנים נדדה שנתנו, ועתה הננו כבר בלב השכונה שהקימו יהודי־פרס ואורפה. בחור בגילך שנטש את הוריו ואת כל מחמדיו בגלל ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, מחויב להקים משפחה ולקיים ‘פרו ורבו’ אשר בזכותם יופיע הגואל ויפדנו מידי עשיו וישמעאל”.

שמטוב נשא את שושנה, בתו של רבי־לוי. היציע ששימש לו עד כה מלון לילה בלבד עבר לרשותם כליל. קיטונה של שושנה שנבנה לשמה, בהיותה בת יחידה בין אחד־עשר אחים, נקרע לו פתח כלפי הרחוב והפך להם לחנות מכולת.

סעודת המצוה נערכה בבית־הכנסת שהוקם בידי־העולים מקרשים ופחים, מיד בהצטרף המנין הראשון, אך שמחתם היתה מהולה בתוגה, כי החתונה נערכה כשל אלמנים וגרושים, בר מינן. לא נמצא בשכונה כלי־זמר לשמח בם את החתן והכלה, אם כי ביזבז שמטוב עשרה פאונים (ליש"ט) על יינות ומשקאות, בשר ומגדים, קליות ומעדנים.

מולא־רחמן שהיה גבאי, חזן, רב, דיין ומלמד, היה המשמח היחידי, הוא החזיק באזור רבי־לוי ויצאו במחול, בנפנפם מטפחות משי מעל לראשם בקצב הזמר: “מה־רה אדו־ני אלו־הינו יי־ש־מע בע־רי י־הו־דה וב־חו־צות ירו־ש־ל־ים קול ש־שון וקול שמ־חה קול ח־תן וקול כ־לה…”

דינרי־זהב של שמטוב הפכו למלאי שנאכל על יד על יד, כי הלקוחות היו אודים מוצלים מכור הגלויות, וכל פרוטה, אם שריד ממונם, או אם הביאוה בנפשם בירושלים המתנכרת, כביכול, היתה יקרה לבלי חוק. הקניות הדלות והעמידה המייגעת על המקח לא הותירו להם אלא אבק המאזניים ומדי שנה נוסף פה חדש בסימן טוב ומזל טוב.

מיטת הברזל של הכלולות פינתה מקומה לעריסת־התינוק מקץ שנה, וכעת חיה פינה זה את עריסתו לאחיו שעמד בתור וזה טרם ימלא שנתו שוב כרסה בין שיניה ושכב גם הוא על המרבד הפרוש לכל שטח היציע.

שמטוב הענוג שהיה אמון על מעדנים, כבן יחיד להוריו, הסתפק בפירורים עבשים שקנה בפרוטות מחזרו על הפתחים. ועולליו עטו על תרמיל סבם ושמחו על פרוסת כעך כעל מעדני־עולם והתרפקו בחיקו, כולם כאחד וכמעט חנקוהו מרוב חיבה ונשיקות, אך שושנה הרחיקתם בחיוך אמהי ונזיפה: “סבא עייף ואין לו כוח לחבק את כולכם, נישקו את יד ימינו אחד אחד ותברכוהו ‘ליל מנוחה’ ולכו לישון!” הם הסתערו עליו שוב ומילאו פניו וידיו רוק: “סבא ליל מנוחה! סבא שלום עליכם! סבא בוקר טוב! סבא מי שברך! סבא לתיאבון!” “די די! טפשונים שובבים!” השתיקתם שושנה אמם, החזיקה בזרועם והכניסתם ליציע. עתה התחילה ההשתוללות שם, התהפכו על ראשיהם, התחבאו תחת המזרנים, פגעו איש באחיו, בכו וצחקו יחדיו, אך בנציון הבכור שזכה כבר להימנות עם תלמידי מולא־רחמן בטרם מלאו לו חמש, התמקם על ברכי־סבו, ליטף זקנו הכסוף ושאל: “מה זה סבא?”

“זה זקן, כבודו של אברהם אבינו”.

“מי זה אברהם אבינו, למה זה לבן, לא כמו של אבא שחור?”

אברהם אבינו הוא סבא שלנו וכשתזכה להזקין – גם לך יהיה זקן לבן".

“אברהם אבינו, סבא שלך, היכן הוא עכשיו?”

“הוא בגן־עדן”.

“זה בירושלים?”

“די פטפוטים, בנצי!” – נזפה בו אמו – “מחר עליך להשכים לבית־הכנסת עם אבא ואחר כך לכותאב. תגדל, אם ירצה השם, תלמד תורה ותדע הכל”.

שמטוב לא קיים סעודת מילה לגואל בנו שנולד באותו תשעה באב שנזדעזע העולם מסופו עד סופו מן הבשורה הרעה שקיסר הרשע יצא בראש רבוא רבבות להחריב תבל ומלואה, אך השמועה היתה מהולה בנחמה פורתא שהוא ידידו של השולטן ושלום יהיה על ירושלים.

חנותו של שמטוב התרוקנה זה מכבר, התגרים נשו בו ולא השאירו לו אלא חצי שק מלח ושלושה שקי קמח אוסטראלי ששרצו תולעים.

שושנה ובן־ציון קוששו בשדה כל השבוע, ובערב שבת נעלו את שער החצר, משום עין־הרע ואפו את הפיתה הלבנה־ריחנית על המחבת, לכבוד שבת קודש, טעמה היה כטעם המן לעומת תורמוס שמרירותו לא פגה למרות שבע שליקות וחילמית וחלגלוגה וסרפד שלקטו ליבשו ונזונו מהם כל ימות השנה.

היא הודתה להשם על הנס שעשה להם בקמח הפלאי שעמד כמעט עד בוא האנגלים ובניה שבעו לחם לפחות משבת לשבת וקיימו שלוש סעודות כהלכה ב’המוציא' וברכת המזון וניחמה את בעלה: “אבי־בנצי, הבה נבטח בהשם, כי הימים הקשים יחלופו, ילדינו יגדלו, בעזרת ה' ויבואו עלינו עוד ימי־שמחה ואושר”.

שמטוב היה יושב בחנות, משועמם כל היום, הספר פתוח לפניו ואותיותיו פורחות, בלילות נדודים היה נלפת באנחה פעמים אין־ספור, משכים לתיקון־חצות ולבו בל עמו, יורד לכותל המערבי ותפילתו טרופה, בהיזכרו בעולליו מזי־הרעב שעורם צפד עליהם ומגעגעים בקול חנוק כגורים דוויים – והוא מחיש צעדיו בחזרה שמא כבר גוועו.

פעם ראה את אביו קורא את הפיסקה: “בעת מגפה כנס רגלך ובעת רעב פזר רגלך”.

למחרת יצא לשוט בחוצות ורגליו הוליכוהו אל ‘רחוב החוילות’ והנה כל הגינות עלו קמשונים ועשבי־בר, ביחוד גינת הציר שהשקיע בה פעם כל מאודו. הגננים הערבים התגייסו, או ערקו להרים. הוא נשען על הגפה משועמם ושקוע, פתאום אח! נאנק מבעיטה מרסקת באחוריו, ובהפכו פניו חשכו עיניו ממטר סטירות. קלגס חמוש הרעים עליו בקולו: “פראר פזוונג, היידה!”

הציר ורעיתו ירדו לצעקותיו המחרידות ופנו אל הקלגס: “יאבאש־יאבאש, יה שוויש!”

“אני נתין פרסי, אדוני, והנה זהותי…” מחה שמטוב דם שיניו ואפו – ופתח בהסבר מתחנן.

“אין היום פרסים, טורקים וערבים!” – התריס הקלגס – “כל המוסלמים ונתיניהם חייבים לצאת למלחמת־קודש על הכופרים”.

הציר ששב ירושלימה לא מכבר, לא בתפקידו הקודם, אלא כקצין מתאם בצבא, הכיר את שמטוב בקולו, כי כעת היה מגודל זקן ומצומק כגרוגרת, והוא שאל את רעיתו: “האין זה שמטוב גנננו?”

“כן כן, אדוני היקר!” – ענה שמטוב בגרמנית – “אני טיפלתי בגינתכם למעלה משלוש שנים. ראו מה שעלתה לה עתה!”

אשת הציר הכניסה את שמטוב לחצר והזעיקה את פטמה העוזרת להדיח את הדם מפניו והציר שלח את הקלגס וצייד את שמטוב ב’ווסיקה' של פועל בצבא ושלחהו הביתה לשלושת ימי־הבראה, מוענק שיורי צרכי־מאכל משולחנם.

הוא עבד במוסך ושב למעונו מדי ערב, נושא בתרמילו פכסמים, פרורי־דבילה וצימוקים באושים, פסולת הצבא הגרמני לילדיו מזי־הרעב, אך מקץ ירחים מספר העתיקו הגרמנים את מחניהם הרחק צפונה ושושנה מנעתו מהילוות אליהם. היא אימצה ראשו אל לבה, באחד לילות החרדה, לרעם יריות הבריטים ושריקות הכדורים שהעיפו את רעפי־הגגות, ומיררה בבכי: “אנא, אל תלך, טוב לי ולאפרוחי לחסות בצל ה' תחת כנפיך מכל מנעמי־עולם, נחיה יחד ו…” היא החניקה את דיבורה בדמעות.

שבועיים היה מסתתר בחלל צר שבין הקרקע ותחתית ההיכל שבבית־הכנסת, עד שלפתע התדפקה שושנה בנשימה קטועה: “נס חנוכה, אבי־בנצי, נס נס! אנגלים! אנגלים רבים כחול הים!”

היה יום־סגריר. עיני שמטוב זלגו דמעות למראה רעיתו ועולליו היחפים, העטופים מלחים מנומרי־טלאים, עיניהם שקועות בחוריהן וצוארם כה דק ומגוייד שניתן למולקם באפס יד.

שושנה ידעה את לבו ועודדתו: “אבי־בנצי, חייבים אנו לשמוח ולהודות לה' ששמר נפשותינו ונפשות ילדינו עד כה ובעזרת השם תסתדר אצל האנגלים יותר טוב מאשר בצל הגרמנים. ראה, ראה!” היא הצביעה על חבורת חיילים, חסונים־תמירים שחנו בכיכר סביב, כארבה לרוב ואינם אוספים מעל הארץ את האורז והסוכר שמתפזרים. לסוסיהם האבירים מאכילים גבישי־סוכר ומחלקים כעכים ושוקולד לילדים, המכרכרים סביבם.

הוא נתקבל כפועל מוסך ונהג, שהיו אז יקרי־המציאות בארץ, בחברת אדון ששון שעלתה ממצרים בעקבות הצבא הבריטי ופתחה מחסני־בדים.

ד

כאשר אך רווח מעט לשמטוב התחילו כוססים את לבו געגועים על הוריו ועל אחיו שהיה כבן חמש בהיפרדם. עם קשרי־דואר הראשונים שלח להם טליתות, תפילין וסידורים נאים, דפוס ירושלים עיה“ק בצרוף עשר ליש”ט, ראשית הפרעון לאביו ואיגרת נלהבת בלשון הקודש על בשורת ‘הבית הלאומי’ ועל פעמי־הגאולה ועולים הנוהרים ירושלימה ממצריים ומעבר לעם: “…אבא יקר, הגיעה השעה שכל נידחי־ישראל ינפצו אלילי־זהב של הנכר וישננו את הפסוק בגיל ורעדה: ‘סורו סורו צאו משם’…”

מענהו של יוחנן היה הגה והי וצידוק הדין: “הצור תמים פעלו”. אבא, מנוחתו עדן, התפלץ לבו מיגון בתחילת האנדרלמוסיה, כי נטשנו בכפרים מחסני־בדים אשר הכינונו לעונת האסיף והחורף ואסמים מלאים תבואות החורף שהכפריים פרעו לנו מקצת חובם ונמלטנו על נפשנו בעור שינינו, ה' נתן וה' לקח. ואמא ז“ל נפטרה שנתיים אחרי אבא, בשעה שאנשים ניספו בחוצות כזבובים, ונטמנו בעפר בבלאי שעליהם, באין תכריכים בשום דמים שבעולם, אך אמא ז”ל זכתה בתכריכי־פשתן שבשבילם מכרתי את ביתנו ועתה אני גר כשכן במרתף אפל. אח יקר, אני אובד בעוניי ולשוא אגרתך, ‘לנפץ אלילי־זהב’ מי יתן ושבענו חררת שעורה, אפויה על גללי־בהמות שהנערים מנדבים לנו".

שמטוב הוסיף לשלוח לאחיו חומש, משניות וספרי־דרוש דפוסי ירושלים עיה"ק, מובחרים ונאים בצרוף סכומי כסף ואגרת שמרביתה פסוקי־נחמה ואגרות על הגאולה העתידה “שהיא מפציעה ועולה לעינינו יום יום”.

הוא האמין שבזכות חסדיו לאחיו האיר מזלו, כי מיד בעקב המשלוח הראשון התפרקה חברת האדון ששון והוא זכה באחת המשאיות החזקות בחצי חינם והפכה לאוטו והעביר נוסעים לתל־אביב וחזרה, וכשרבו כמותו וירדו איש לחיי־רעהו, – התאחדו לחברה שפעלה במאורגן.

הוא קבע דעתו להעלות את אחיו, אך שושנה מנעתו, באמרה: “חוששתני שאהבה ומצוה זו יהפכו לנו למפח־נפש ולחילול־השם, חס וחלילה, כי לא נוכל לצאת ידי־חובתנו להם לעולם, כל תלונותם יהיו עלינו ואפילו את מעידת־רגליהם יתלו בנו”.

רבי לוי נכח באותה שעה, כי מעת שמנעוהו בניו מפשוט יד וכלכלוהו בכבוד התעטף בחלוקא דרבנן, כחכמי־ירושלים, הקדיש מחצית ימיו לה' בכותל המערבי ובתי־כנסיות ומחציתם להלוך בחוצות, להשתחוות לעומת חורבות, שרידי־מחמדינו ולנשוק ראשי־אצבעותיו בדחילו ורחימו ולשאוף אוויר־הנשמות של ירושלים. ובערבים היה מבקר אצל יוצאי־חלציו לשאול לשלומם ולשמוע בשורות טובות על קיבוץ גלויות ובניין ארץ־ישראל.

הוא הצדיק את בתו בהוכחה מדברי־אחיו מולא־עקיבא: “אחי, זכר צדיק וקדוש לברכה, היה אומר: כשם שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה, כך אין ארץ־ישראל מתחבבת אלא על מי שמתמרקים עוונותיו ביסוריה, ואם יהודי עולה אליה כדי לשחר בה את תענוגות העולם הזה ולא כדי לחונן את עפרה – סופו להוציא את דיבת הארץ, בר מינן, ולהתגלגל בנשמת המרגלים”.

אגרותיו של שמטוב לאחיו עברו מיד ליד, אמהות הגישון אל פי עולליהן לנשיקה ובישרו אשה לרעותה: "בשבת יקראו בבית־הכנסת מכתב מירושלים ובעת הקריאה מררו בבכי: “אוי לנשמותינו הגלגוליות! בזכות מה נזכה לנשק קבר רחל אמנו ולהשתטח לפני הכותל המערבי?!”

ירושלים שהיתה רחוקה ככוכבי־שמים היתה לשיחת־היום, חלומות לילה וגעגועים לוהטים, בגלל מכתביו של שמטוב, משולה לאהובה שנשבתה ואבדה והנה בשורת־גיל שהיא עומדת בטהרתה ומצפה בכליון עיניים לדודה־גואלה שיבוא ויפדנה.

בין כה וכה והעולם שוב החשיך – הפעם באברותיו השחורות של היטלר, שחיק עצמות, וניתק הקשר בין שמטוב ואחיו. הוא חידש מכתביו ביתר התלהבות על החלוצים המקימים את אושיות הבית השלישי ולא הסתיר את התלבטויות העולים, את התכחשות השר הבריטי להבטחת ‘הבית הלאומי’ ‘כגוי שאין לו אמונה אפילו בקבר’ ואת התנקשויות הערבים בהסתת המופתי הרשע, ראש מרצחי־חרש, אבל תלה אותם בחבלי משיח, ולסימני־הגאולה אסף מיוגבים וכורמים יהודים פירות הארץ ותנובתה ועטפם בניירות שכתובים עליהם באותיות של ספר תורה שלושת הפסוקים של סוף עמוס ושלח להם.

מענה יוחנן היה הפעם כולו יאוש ומצוקה, הוא לא הצדיק את הדין כבראשונה, כי אם הטיח דברים כלפי מעלה: “כביכול קצרה ידו לפדות את עמו – על כן גזר עליהם כליה. מקרוביה של בגום אשתי נספו עשרים ושלוש נפשות ברעב ותחלואים ואני טמנתי באדמה חמישה בנים תוך שש שנות המלחמה, נותרו לפליטה רק נחמה הבכירה ומלכה, יאריכו ימים כעפר אחיהן, וזה בזכות קמיעות שיך חסן שאמונתו הבל וריק וסממני ניסן הרוקח, ועדיין חייהן תלויים בשערה, כי קלף פניהן ככרכום ושוקיהן כקנה מעוקל ועזרה שאתה שולח לי בנדבת לבך – אין בה סימן ברכה, כי בעוונותי נשרפת כנעורת באש, אפרע מקצת חובות ושוב אעמוד בפני שוקת שבורה ואגרותיך המלאות הלל והודיה לארץ הקדושה חותות גחלים על ראשי, היש לי אבא שיתמוך בי לעלות?”

ה

אותה שבת שהגיע שליח הסוכנות לעיירה ההיא ובפיו בשורת הגאולה: “ואשא אתכם על כנפי־נשרים ואביא אתכם אלי” – היה יוחנן כהלום יין. לפרקים קרא בקול־בכי: “אחי לא כתב לי עד כה אף מילה אחת: ‘עלה!’ פן אבוא עליו בתלונות, רק בזק מלח על פצעי־לבבי, בשננו מדי פעם: “ארץ־ישראל נקנית ביסורים ואשר נכספת נפשו לחסות בצל כנפי־השכינה – אסור לו לבטוח באדם שהיום כאן ומחר בקבר”. ולפרקים היה קורא במכתבי אחיו בצהלה, משום שמרבית דבריו דומים היו לדברי השליח – “שליח־המשיח” קרא לו, כי הוא לא גרס “סוכנות”, שגם חז”ל ביארוה שונות, ויתכן שיש כאן רמז למשיח לפי תשר"ק או נוטריקונים וגמטריאות שחכמי־ירושלים בקיאים בהם.

הוא לא עצם עין בלילות, ובימים שוטט בחוצות באין מרגעה בצפייה ליום המיוחל. מעט מטלטליו היו ארוזים כבר ממוצאי־שבת ובהשכימו עם שחר יום שלישי שהוכפלו בו ‘כי טוב’ מצא בשדה־התעופה את כל מצפי־הישועה על צרורותיהם למרות ניקוב שמות המאושרים שזכו בגורל, או בדרך אחרת לעלות הראשונים.

יוחנן עשה במעברת בית־שאן יממה אחת, בתקופת תמוז. כשבע שעות מקץ רדתם מהמטוס זכו לפנקסי־מזון של דב־יוסף, ועד שנתברר להם טיבם נסגרה הצרכניה. למחרת היא השכים שמה, ואשתו – לברז מיים לשתייה. בשובו בצהרי־היום מצויד בככר פת־קיבר, זוג ביצים, מאה גרם דג פילה, קורט סבון וחבילת מרגרינה מצא את בגום שרועה על המיטה המזוהמה ובנותיה אופפות אותה ומיללות מרה. היא מחתה אפה וסנטה: “אחרי שנמעכו כל עצמותי בין גושי־בשר מיוזעים ומבאישים והחמה קופחת על ראשי ככדור לוהט מבוקר עד כה – דחפוני־בוססוני ודלי המים נהפך על ראשי”.

“זאת ירושלים? זה גיהנום!” – צרח יוחנן – “ימח שמו וזכרו של אחי, שהוליך שולל את כל העולם!”.

אותה שעה עמד שמטוב בפתח האוהל, נפל בחיק אחיו ובכה על צוארו: “אחי אחי, אוי ואבוי לי, מה זקנת, הן צעיר אתה ממני בעשר שנים ויותר וכולך שיבה ועורך צפוד עליך כישיש בן שבעים, שבע תלאות”.

הוא הנחם מיד אל המקלחת, הלבישם חליפות נאות שהביאן עמו והסיעם במכוניתו ירושלימה אל הדירה ששכר מהסוכנות, שני חדרים עם מטבח רחב־ידיים, מרפסת ארוכה וחצר מוקפת חומה, וריהטם בכלים נאים, אם כי לא חדשים, ושושנה ערכה להם כרה דשנה מכל טוב אשר נמצא בירושלים בימים ההם, מחוץ לרשותו של דב־יוסף. כך למחרת ולמחרתיים, וביום־השבת איכסנום על שולחנם במעונם, שבת אחים, ובמוצאי־שבת בילו יחדיו בקולנוע.

בהיפרדם ב’שבוע טוב וליל מנוחה' צוהלים ונוגים כאחת, כי מעולם לא היה להם שבוע כה נעים, – רינן יוחנן אחרי אחיו: “כל טובותיו הן כסות־עיניים ובלימת־פה, לבל אחקור ובל אדרוש כמה ניצל את אבא ז”ל שהקים לו חוילה כה נאה ורכש מכונה גמלונית זו ומטפח בניו כנסיכים".

“אינך צריך להתבייש” – עודדתו בגום – “מה שהיה לאבא בחייו שייך לשניכם. אמור לו: 'אם אתה אח נאמן וטוב – עליך לחלק עמי את כל ירושתנו חלק כחלק”.

שמטוב התלבט רבות במה יכלכל אחיו את בני־ביתו בכבוד, והוא כה חלוש וקשיש מאמן ידו למקצוע ואינו שומע שפות. לבסוף קבע דעתו לקנות לו חמור קטן ועגלה והובלת משאות קלים, ונחמה בתו שמלאו לה כבר שבע־עשרה תעזור לשושנה זמן־מה ומשכורתה קודש לכלולותיה, ומלכה תלמד לעת עתה.

הוא גופו ישב על דוכן העגלונים ונהג את העגלה לחצר אחיו לשמחו בהפתעה, אך הלה קימט גבותיו והתריס: “רצונך לעשותני רע לחמור… תודה רבה לך!”

זיעה צורבת וקרה ביצבצה מגופו של שמטוב, אך הבליג על עלבונו מפי אח כפוי־טובה ואמר בשפל־קול: “אחי, המסוגל אתה למשהו מכובד יותר ונעים לפי בריאותך הרופפת עתה?”

טרם חלף שבוע התגעגע שמטוב לאחיו, לבו נקפץ פן עגלונות אינה לפי כבודו ושמא אינו משתכר בה די מחייתו ויש גם חשש לתאונות דרכים. משא נפשו היה להשכיח זרותו פה ולהכניס בלבו שמחת יהודי הנהנה מאווירת ארץ־ישראל.

יוחנן השפיל עיניו וענה לו זעומות: “עודנו חיים”.

הוא שלח לו לכבוד שבת אומצת בשר, ביצים מספר, קורט חמאה, ירקות ומגדים. אך נחמה שבה עמם ועיניה עששות מבכי: “אבא הרביץ לי”.

בינתיים רעשה השכונה מרינון: “שמטוב עשק את אחיו המסכן והציגו ככלי ריק ועתה הוא משוטט בחוצות כעגלון”.

מולא־רחמן הגבאי הזמין את שמטוב והוכיחו בדברי־כיבושין: “תורתנו הקדושה הזהירתנו רבות על הונאת הגר שאינו מבני־ישראל, על אחת כמה וכמה צאצאי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב וקל וחומר אחינו, שאר בשרנו שנצטווינו: “ומבשרך לא תתעלם”, לא טובה השמועה אשר אנכי שומע, עליך, מולא־שמטוב, לא האמנתי!”

שמטוב התנצל: “מולא־רחמן, השם בוחן לבבות שגמלתי לאחי יותר מהשגת ידי, ושמועות־שוא מקורן בשנאת־חינם וצרות־עין. אנא, כבודו יווכח בזה!” – הוא שלף מחפתו אגרת שכתב אביו בערוב ימיו ויוחנן גופו שלחה לו מקץ ארבע חמש שנים, כתום המלחמה.

מולא־רחמן קרא בין השאר: “שמטוב, בן יקיר, השם ישמורך ויחייך בצל כנפיו אשר ערגה נפשך. עתה אשוך בשרי מנוחם שקפצתי ידי ממך ולא הענקתי לך מאתיים שלוש מאות ‘פאונים’ (ליש"ט) שתרכוש חלקה מאדמת הקודש, שמא בזכותה היינו ניצלים. אוי לי, בני! לבי שהתאכזר עליך מתחתך עתה שאתה מתמוגג שם בחרפת רעב ואנו כאן בחוסר כל. בטוחני שלא נותר בידך מאומה משלושים פאונים עקב שכר האנייה והוצאות הדרך”.

מולא־רחמן ביקש מחילה והודה: “רינון הרוכלים העבירני על דעתי והכשילני כמעט לעבור על שלושה עשיים: ‘ושאלת ודרשת וחקרת’ אנא השאר בידי את האגרת להראותה לאחיך”.

יוחנן נפל למשכב מרוב יאוש, חומו עלה בבת ראש לארבעים מעלות, ודימדם ללא־פוגה. שמטוב אזר כל אונו להציל את אחיו וישב על יד מטתו שעות רבות ביום. כאשר הוקל לו מעט, נשק מצחו ושאלו: “מה לך אחי?”

יוחנן פקח עיניים שטופות דם והתריס כלפיו: “עשיתני רע לחמור ובמקום לרפאותני בביתך – סגרתני כאן בידי־רופאים שכל חכמתם לבקע בטן ולמצוץ דם החולים, חדשים לבקרים, ועודך שואלני מה לי?”

שמטוב הבליג ומילמל: “הירגע־נא אחי, התרגזות קשה לבריאות”. ומקץ רגע הוסיף: “מסופקני אם יש בכל פרס רופאים מומחים ומוסד כ’הדסה'. בכמה ‘אבינו מלכנו’ (תחנונים) עד שהכנסתיך, כי כל המבואות מלאים עד אפס מקום ומה יכולתי לעזור לך בביתי?”

“ניסן הרוקח במעט סממניו ושיך חסן בקמיעותיו שאומרים: ‘הוא הבל הבלים’ היו מרפאים את החולים יותר מהר מכל המומחים שלך” – התריס יוחנן.

“אני מקוה שבצאתך בשלום, בעזרת השם, תשתדל לרכוש לך מעט דעת בהוויות העולם, ואז השגתך תהיה שונה”.

“כל דעתכם בהוויות העולם היא לגזול דלים ולעשוק אביונים!” – יצא יוחנן מכליו. – “ישראל, רחמנים, בני־רחמנים, שולחים לכם מכל אפסי־ארץ תועפות זהב לעולים אומללים שנמלטו לארץ הקדושה בעור שיניהם ואתם מקימים לכם ארמונות מלכים וטסים במכוניות־פאר ותרים ארצות־נכר אחרי תענוגות ומעדני־עולם, ואת העולים דוחסים באוהלים ופחונים במעברות, הרחק מקריותיכם”.

נסתתמו טענותיו של שמטוב, מחה עיניו שזלגו דמעות וקונן חרש לנפשו: “אח היה לי, עולל טהור־עיניים, נפשי קשורה בנפשו. גלים זדונים הפרידונו. מאמצי ידינו היו לשוא, הן נפגעו בסלעי־מגור ושבו שותתות דם. בלעונו תהומות”.

• נגה דורון ארד
• נורית רכס
• צחה וקנין-כרמל
• נוגה ברנר
• נורית לוינסון
• קיילא קפלן
• אסף ברטוב