– – כאשר האטימו אחי המשכילים ונדיבי עמי את אוזנם משמוע לקול הקריאה, אשר קראתי עליהם במכתב החודשי ‘השחר’ חוברת ז', שנה שעברה, ולא שמו לבם גם לדברי אוהבי החכמים ישרי־לב בעל ‘השחר’, מאגיסטר ח“י גורלאנד ובעל ‘המגיד’, אשר הרימו כשופר קולם לקרוא לאוהבי ותלמידי מרחוק ומקרוב, כי יושיטו לי יד לעזרה, למען אבצע אשר החילותי ואוציא לאור את ספרי ‘נתן החכם’, אשר עליו כל תקוותי לעת כזאת בשבור לי מטה לחם, ועוד מעט ותכלה השנה אשר עוד שכרי ניתן מאת המלך, ומכל קוראי ‘המגיד’ נתעוררו רק שניים או שלושה, אשר שלחו לי מחיר ספרי, וכל יתר המון הקוראים החרישו ולא ענו; וגם עצת המשכיל הנכבד ר”א צוקרמן מקוֹבנה לייסד חברת משען סופרים עלתה בתוהו ואיש לא שם לב עליה, אמרתי לא עת לשבת בית היא לי, אעברה־נא בארץ רחבת־ידיים ואראה פני המשכילים נדיבי לב, אשר בראותם פני יתעוררו לפתוח לי את ידם הנדיבה ולקחת את ספרי במחיר והיתה הרווחה. הן אמנם כשל כוחי ואור עיני אין אתי, הוצאות הדרך מרובות ואוכלות חצי הכנסותי ואולי עוד יותר; אבל מה אעשה ועצה אחרת אין אתי.

[ובטרם יחל לספר על מסעותיו מתפלמס המחבר עם הרב צבי הירש דיינוב, המגיד מסלוצק, שבהיותו בז’יטומיר נראה לו כידיד, ועתה פירסם ב’השחר' ביקורת קשה על ‘מסעותיו’ של אב"ג, המפזר ביד רחבה תהילות ותשבחות לרעיו וידידיו ומחניף לכל אלה שעזרו בהפצת ספריו או אירחו אותו בביתם. הדברים מתייחסים במיוחד למסופר מן העיר ביאליסטוק].

ביום א י"ד שבט, יצאתי מדובּנה, עיר מגורי כעת, ואלין בלילה ההוא בעיר ראדיוויל אשר על גבול ארץ רוסיה וגאליציה. מחשבות מדאיבות נפש התרוצצו בקרב לבי ולא נתנוני השקט. האומנם שפל ישראל מעם, ובכל צדקותיו ומידותיו המשובחות לא הגיע למעלת גוי מתוקן ומסודר, אשר יעזוב סופריו לראות עוני ומחסור.

[ושוב מתנה המחבר את צרותיו הרבות ומבקש מתלמידיו הרבים לאסוף אל ביתם את ספרו השנים־עשר ‘נתן החכם’. וטענותיו נגד העם, ‘אשר לא ידע רחם’ היו כל כך חזקות עד שהמו"ל של ‘המגיד’ מצא לנכון להעיר, כי ‘תלונתו צדקה רק על המשכילים וביותר על תלמידיו הרבים בארצו, אבל לא על כלל ישראל’, שכידוע, רחמנים הם. ואמנם בהמשך הכתבה מודה המחבר, כי לא על העם כולו תלונתו, כי אם על הרועים הרעים, אשר התעו את העם, שהרי צדיקיו נהנים מכל טוב ורק סופריו ומשכיליו נמקים בעוני ובחוסר כל. – מראדיוויל עבר את הגבול לעיר ברודי].

 

[בּרוֹדי]    🔗

– – כבר מילתי אמורה זה הרבה שנים במ“ע ‘המגיד’, כי תעודת יהודי בּרוֹדי בפרט כתעודת עם בני ישראל בכלל להיות נודדים בארצות ובערים שונות, בייחוד בארץ רוסיה, לרגל מסחרם, ולהאיר לדרים עליהם בהשכלתם. – – גם היום כלפנים אנשיה אנשי חיל לתורה, לחכמה ולתעודה בישראל. בית־הספר ליהודים אשר שם יפרח כזית תחת השגחת הדירקטור החכם והדורש טוב לעמו דוקטור ליאופולד הרצל נ”י, אשר הוא גם־כן מורה הדת בביה“ס ההוא וגם בריאל גימנאזיום לתלמידים מבני ישראל. לבקשת הדירקטור הנכבד הזה בחנתי הנערים והנערות בקצת לשכות ביה”ס בלימודי תורה ודת ובשפת עברי ואשכנז, ולא היה נער או נערה אשר לא השיבו על כל השאלות בטוב טעם ודעת. תרגום התורה בלשון אשכנז שגור על־פיהם בלשון צח ובמבטא נכון. – – האינספקטור של בית־הספר הוא הגביר החכם הנודע לתפארת ה' הרצברג פרנקל נ“י, אשר סיפוריו בלשון אשכנז מחיי היהודים נעתקו ללשון רוסיה ועשו להם שם גדול. לפי החשבון אשר לפני, היו מספר הנערים תלמידי בית־הספר מקץ שנת 1873 סך 397 ומספר הנערות 457, וכפי הנראה התרבו בשנה זו. מהקרן קיימת למשען תלמידים, שיסד השוע הנדיב הר”ר מאיר פון קאליר נ“י, קיבלו בשנה הנ”ל שני תלמידים מהעוסקים בלימוד הטכניקה כל אחד חמישים פלורין ע“ו. מהקרן קיימת להלבשת תלמידים – – קיבלו הרבה תלמידים ותלמידות את בגדיהם בשנה הנ”ל, וכן נחלקו גם־כן לחניכי בית־הספר הרבה ספרים הנחוצים להם מהקרן הקיימת לתכלית זו. אין דבר נחוץ אשר לא ישימו נדיבי העיר את עיניהם עליו, והדירקטור החכם והישר באדם דואג לאחרית המורים וביקש תחבולות ואיזן וחקר ותיקן יסוד נאמן לקרן קיימת לתת לאיש שכר טוב בעמלו לעת זקנתו, כאשר לא יוכל עוד לעבוד עבודתו או לאלמנתו עד פקודת כל בשר יפקד עליו.

[בלווית ד"ר מוזס ביקר גוטלובר ב’בית אוסף הסוחרים (קאזינא)', שם שוחח עם השוע מאיר פון קאליר, שהורם למעלת אציל והיה גאה בזכויות, שזכו להן היהודים באוסטריה].

רבים מתפלאים על העיר בּרוֹדי, כי לא נעשו בה עד היום סדרים חדשים בבתי־התפילה, לשיר במקהלות ולהלביש את החזן ועוזריו בגדי שרד כמנהג ערי אשכנז, וגם מטיף אין להם, הנושא כובע כוהני הנוצרים על ראשו, ועוד היום גם המשכילים מתפללים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות עם יתר ההמון כלפנים, ואם כן אינם הולכים קדימה לרוח הזמן החדש. ואני בתומי משבח אני את משכילי בּרוֹדי בדבר הזה, וזה לי האות כי עוד עמד טעם היהדות בם וריחה לא נמר. כי אמנם אחת מהמעלות הגדולות אשר לעם ישראל היא, שמעת שהלכו בגולה וחרב בית מקדשם בירושלים, אין להם כוהנים מיוחדים לעבוד עבודת בית ה‘, כי אם כל עדת ישראל כולם קדושים, וכל אשר מילא אותו ה’ חכמה ודעת, מבלי משים יהיה לראש. תופש תורה הוא יורה ויודע נגן יעבור לפני התיבה, וכל העם ישמע וישבע עונג ושכרו לא יקופח. המגידים והדרשנים בבית ישראל מאז מעולם לא התנשאו על עם ה' בתארי דוקטור פילוסופיה וכדומה, כי אם בדעתם הרחבה וברגש פנימי אשר נתעורר בקרבם לקרוא באוזני העם להוכיחם ולהורותם הדרך הישרה כאשר עשו חוזי־יה ונביאי־צדק מעולם. ומעת אשר החלו בני ישראל לחקות את העמים ירדו ממעלתם עשר מעלות אחורנית, ותהי העבודה בבית ה' מצוות אנשים מלומדה, מקהלה ופרעדיגט ולב אין. ואם מצב היהודים בארצות אשכנז, אשר כמעט נשתכחה התורה מהם, ויהיו כצאן אובדות הכריח אותם לעשות סדרים חדשים, לבלי תרב העזובה בבתי־התפילה, אנחנו יושבי פולין ורוסיה אשר עוד תורת ה' אתנו, אם נעשה כמעשיהם ונבחר בסדרים החדשים, רק שחוק נעשה לנו, והיו הכוהנים והחזנים החדשים האלה בעינינו כמשחקים בבמות הטיאטראות או כמתחפשים ביום הפורים. אני הכותב יש לי אוהבים רבים בין הדורשים והחזנים החדשים, ואני גם כן אוהבם באמת ויודע ומכיר מעלתם, וכמה פעמים סיפרתי בשבחם, אבל לא אכחד כי אין רוחי נוחה מהדרך החדש הזה בכלל בארצנו, אשר אין כל הכרח זמני לזה ורק החפץ והתשוקה לחקות את האשכנזים הסב כל זאת, ויפה כוח אנשי בּרוֹדי גם בזה, כי לא היו כקופים.

כאשר באו אנשי בּרוֹדי פעם ראשונה לגור בעיר אודיסה, בראשית היווסדה להיות סחר גויים, וימצאו שמה יהודים מערי רוסיה, אנשים ריקים מחכמה ומלאים הבלי־שוא, ויראו מגשת אליהם ומהתבולל בם, מצאו אז לנחוץ לעשות להם בית־תפילה מיוחד וסדרים חדשים אשר לא שיערום אנשי רוסיה. גם בית־ספר יסדו לבניהם, אשר הצית עליהם חרון אף הבוערים, אשר לא אבו בדרכיהם הלוך ויקראו אחריהם מלא וידו בם אבן, ותהי המלחמה כבדה ביניהם כמלחמת האור והחושך בכל עת ובכל מקום. למען היפרד מרועי־רוח אלה נחוץ היה להם לעשות חדשות, להיות לעדה אחרת. לא כן בעירם ובמולדתם, בשבתם בתוך אחיהם ובני משפחתם, וכמעט כל העם מקצה חלק להם בבינה ובהשכל, יודעים את התורה ודעת נבונים לא זרה להם, בעירם זאת לא יראו שום הכרח לברוא חדשות ולהוציא הישן אשר עוד עמד טעמו בו ורוח העם נוחה הימנו. – – מאנשי ברודי יראו אחינו בני־ישאל בכל מקום שהם לבלי שנות במקום שאין הכרח, לבלי ברוא חדשות במקום שיש ישן שלא פג עוד טעמו, כי השינוי הזה רחוק משכר וקרוב להפסד. רוב המשנים יהרסו ולא יבנו ונשארו קרח מכאן ומכאן. – –

בטרם אפרד מעיר בּרוֹדי האהובה אשיב תודה מקרב לבי להמורה החכם הר“ר ירמיה מוזן נ”י, אשר כמעט לא זזה ידו מתוך ידי בכל ימי היותי שם. ה' מוזן העובד עבודת הקודש, עבודת מורה בבית־הספר זה הרבה שנים, והנותן אמרי שפר בשם ‘מלין דרבנן’ במכה“ת ‘עברי אנוכי’, הוא איש טוב וישר, הולך תמים ופועל צדק, ובנו האברך הגדיל תושיה בשפת אשכנז ויתרגם אליה את ספר ‘התפוח’ המיוחס לאריסטו וכתב את תולדות השוע הנכבד ר”מ פון קאליר, וכעת מדפיסים בלמבּרג את תרגומו האשכנזי לס' ‘לישרים תהלה’, והוא הואיל לתרגם ללשון אשכנז גם את ספרי ‘תפארת לבני בינה’.

 

[למבּרג]    🔗

באתי לעיר למבּרג, בירת גאליציה. כבואי אל בית־המלון הקרה ה' לפני שם את ידידי ואיש־בריתי, המשכיל הנכבד הר“ר אהרן דורנצווייג נ”י (בעל מחבר ספר ‘נבל וכינור’), אשר זה ימים רבים כרתנו ברית על־ידי מכתבים ופני איש אחיו לא ראינו. – – ביקרתי את מכירי מאז הייתי פה פעם ראשונה זה כארבע־נשרה שנה, הגביר החכם הרב שלמה בּובר נ“י, שמחתי לראות כי עוד נמצאו בעמי אנשים העוסקים בחכמת ישראל לרגל עסקיהם המרובים, צל הכסף לא יבריח את צל החכמה והחכמה לא תצור את מסחרם וקניינם. איש כזה הוא הר”ר שלמה בובר. לרגל המון עסקיו לא ישבות גם־כן מעבודת הקודש. לאחר שהוציא לאור את ס' ‘פסיקתא דר’ כהנא' עם הערותיו הרבות, שם מגמת פניו עתה להוציא לאור ספר ‘לקח טוב’ על ספר בראשית ושמות, אשר היה ספון וטמון עד היום בכתב־יד, וגם פה הראה כוחו ועוצם ידו בביקורת קדמוניות בהערותיו, אשר עשה על הספר הזה זר זהב סביב. מראה משיב נפש הוא לראות איש עוסק בעסקי עולם וטרדות מטרדות שונות עוטרות אותו מימינו ומשמאלו, ואחר כל עמלו ויגיעו יום תמים, לילה לא ינוח ויגזול שנתו מעיניו למען תפוש עט סופרים, יסיר מסבל שכמו ויטהו לסבול עול התורה והחכמה אהובת נפשו, אשר לה כילה שארו ולבבו. – –

בעצם היום ההוא ביקרתי את הרב המטיף הדרשן המפורסם ומאוד נעלה, חוטר מגזע היחס, דור חמישי להגאון בעל ‘פני יהושע’, הה“ר ישכר בר לוונשטיין הי”ו. – – במשך ימי שבתי בלמבּרג נודעו לי רוב צדקותיו אשר הוא עושה בקרב עדתו, צדקת פזרונו גדולה יותר מכפי פרנסתו, כי הון ועושר אין בביתו ופרנסתו קצובה, ועם־כל־זה ידו פתוחה לכל דורש ומבקש עזר, בשמחה ובטוב־לב יתן, וייאנח בשברון מותניים אם לא תשיג ידו לתת עוד. וכמוהו כן אנשי ביתו. – – ביום השבת פרשת משפטים שמעתי דרשתו בהיכל ה‘, ובלי שפתי חלקות אוכל להגיד שהוא אחד המטיפים היותר מצויינים בעמנו. – – ביום ה’, ט' אדר, קרא הרב באוזני הנאספים בבית חברת ‘שומר ישראל’ אנשים ונשם מאמר נכבד על־דבר ‘בר כוכבא ור’ עקיבא‘, וכולנו שבענו רוב עונג ונחת. והעולה על כל אשר שמעה אוזני מפיו, הוא השיר הסיפורי (אפּוס) ‘הדסה’, אשר קרא לפני בביתו, בו הראה כוחו הגדול במליצת שפת אשכנז עד להפליא. – – ערב ראש־חודש אדר חגג הרב ל’ את יום הולדת אותו, יום מלאת לו אחת וחמישים שנה, ואשיר לכבודו שירה קטנה. ובשמחת פורים שלחתי לו משלוח מנות שיר (Sonett).

בדרך כלל גדולה אהבת ספרות ישראל בעיר בּרוֹדי מאשר בלמבּרג. הן אמת נמצאים גם בלמבּרג אנשים יחידים דורשי ספרותנו באהבה ומבינים שפת עבר, גם חכמים וסופרים נמצאים שם גם משוררים ומליצים, כמו המשכילים הנכבדים הר“ר יעקב שפרלינג, מורה הדת בבית־הספר דשם, והר”ר נתן נטע סאמואלי, והר“ר אהרן דורנצווייג נ”י, ועוד מעטים המשתדלים להרים קרן שפתנו ובאהבתה ישגו תמיד; אבל רק יחידים הם ומתי־מעט, אשר לא כן העיר ברודי, אשר כמעט כולה אומרת כבוד לשפת קודשנו. הניסיון יורנו לדעת, כי בכל מקום אשר ירדה שם אחורנית מעלת התלמוד ודורשיו מעטו, גם לשון עבר לא תוסיף תת כוחה, כי רוח השפה כלימודי הדת והתורה הכתובה והמסורה, אשר מרוב ימים נצמדו והיו לבשר אחד, ובאשר שם התורה נדרשת ואדמת התלמוד פוריה, שם גם השפה פורחת ותגמול פרי הדר. לכן רבי מביני שפתנו וההוגים בה בארץ ליטה, אשר שם זהב התלמוד לא הועם, ומעטו דורשיה בארצות אחרות אשר עזבו שם את התלמוד ואין דורש ואין מבקש אותו. ההבדל הזה הוא גם־כן בין ברודי ללמבּרג. ולכן תמצא גם בלמבּרג אוהבי הספרות רק בין אלה המעטים, אשר הגו על־כל־פנים בנעוריהם בתלמוד. – – היהודי אשר עזב מעצם ימי נעוריו מקור חייו זה ולא טעם טעם התלמוד מימיו ורוחו זרה לו מכל וכל, הרי הוא כאילו נותק משורשו ומעפר אחר יצמח – אך לא! גם מעפר אחר לא יצמח! – כי זמורת זר הוא בשדה אחר, סורי גפן נכריה, מזה נותק ושם לא השריש. – –

המספר הנפלא הר"ר בראנדשטטר בסיפורו ‘צורר היהודים’, שנדפס במכתב חודשי ‘השחר’, מהתל במשוררי גאליציה לאמור, כי משחיתים הם את תפארת המליצה (אינני זוכר עצם דבריו, כי אין הספר לפני). ואני לא היתולים עמדי, כי אם מקרב ולב עמוק אגיד עצתי למשוררים האלה, שלא תהיה מלאכת הדקדוק קלה בעיניהם ולא יזלזלו בדרכי השיר ובחוקות המשקל, אז יפיקו רצון מאת הקוראים. – –

ידידי הנכבד, המליץ ר' אהרן דורנצווייג, הראני מכתב מידידי החכם מאגיסטר ח“י גורלאנד נ”י, המעוררו לחבר ספר ביבליוגראפיה לספרי חכמי בני עמנו מזמן הרמבמ“ן ז”ל עד זמננו, וגם בעיני מצא חן הדבר הזה, וכי האיש דורנצווייג קרא הרבה ובקי בספרים ויצלח למלאכה זאת, ועוררתיו גם אני להחל במלאכה זאת אשר ספרותנו צריכה לה, והר"ר דורנצווייג נרצה לבקשתנו. והנני מודעי לסופרנו החכמים בכל מקום שהם, שיעמדו לימנו בדבר הזה וישלחו לו איש־איש ספריו החדשים למען יוכל לדבר בם ברחבה כיד ה' הטובה עליו, ותקוותי כי יוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומקובל ומרוצה לכל הקוראים.

 

[יארוסלאב – טארנוב – קראקא]    🔗

[ביארוסלאב שהה המחבר יום אחד בלבד בביתו של אלכסנדר לאנגבאנק ובטארנוב נפגש עם בראנדשטטר,] זה הגבר אשר מוסדות היתוליו על האמת הטבעו ובחיי העם יסודתם, הוא יושב בתוך עמו שלו ושקט ושלום לו עם כל אדם, עוסק במסחרו וקניינו באמונה, כי סוחר הוא ובתי חרושת המעשה לו בעיר, והוא עובד עבודתו כל הימים. ביתו בית יהודי פולני כאחד בתי העם, בגדיו ארוכים וביום שבת מגבעת שטריימל על ראשו. קיצור הדברים, איננו נפרד ונבדל מיתר העם אשר בתוכו הוא יושב בשום דבר חיצוני ולא ניכר בחוץ, כי לא כמוהו כמוהם. והיה בעזבו את העיר ללכת לעיר המלוכה בעסקיו, כמעט יעבור את שער העיר והנה הוא לבוש בגדי אירופה ופניו לא היו לו עוד, כאילו נהפך לאיש אחר. כה חזיתיו פעם ראשונה בבגדי יהודי־פולני בעירו, ופעם שנית בבגדי אירופה בווינה, וכמעט לא הכרתיו. אולם בתחליף לבושו לא יחליף ולא ימיר רוחו ודעתו. רוחו חזק עמו ודעתו מיושבת עליו בכל בגד אשר ילבש, ובתפשו עט סופרים בידו יתאר לנו מחזות אמת וצדק בלי הפרזה על המידה ובלי פחד ומורא מהבוערים בעם, אשר בקרבם הוא יושב ועמם יתהלך תמיד. הנבון ההוא יש לו חותן (אבי אשתו) זקן ושבע־ימים ועשיר גדול, בעל תורה ומחזיק במנהגי אבותיו בשתי ידיו. חותנו לקחהו לבן בימי נעוריו, בהיותו מבני העילויים ושמו היה גדול, ובכל כוחו ביקש לעשותו לרב ומורה־הוראה בישראל, אפס לא באלה בחר בראנדשטטר. הויות דאביי ורבא לא נתנו קטורה באפיו וכבוד הרבנים לא מצא חן בעיניו, ויואל הלוך אחר המחקר וההשכלה וימצא מרגוע לנפשו. החסידים כדרכם רדפוהו באף ובתוכחות חימה, שטמוהו, נאצוהו – ולא יכלו לו, והוא ברוב תבונתו הפך גם את לב חותנו הישיש לאהוב את החכמה, ובראנדשטטר קורא באזניו את סיפוריו והיתוליו והוא מוצא בם קורת־רוח. מה גדול כוח האמת בפי איש ישר־דרך!

ביום בואי לקראקא ראיתי את מוכר־הספרים המשכיל הנכבד הר"ר אהרן פויסט, ועל־פיו נודע לי כי גם פה לא אוכל להתמהמה, לבלי תרב ההוצאה על ההכנסה, ואחר אשר ניסיתי דבר עם אנשים אחדים נתאמתו לי דברי פויסט וגמרתי בדעתי לשמוע לעצתו. – –

[ דרך קאטוביץ, שם מצא ארבעה חותמים בלבד, בא לווינה].

 

[וינה]    🔗

כאשר הייתי בשנה העברה בווילנה מסרתי שמה את ספרי ‘נתן החכם’ לדפוס בני ראם. – – אפס כבואי לביתי רוח אחרת היתה עמדי, יען ידעתי כי הצנזור בווילנה לא יוציא מתחת ידו ספר מבלי אשר ימחק בו מעט או הרבה – – והקורא יתלה בי בוקי סרוקי ויאמר, כי לא יפה תירגמתי והחטאתי המטרה. על־כן ניחמתי על אשר מסרתי הספר להדפיסו בווילנה, ואחר אשר נועצתי על־פי איגרת עם ידידי החכם פרץ סמולנסקי, הוצאתי את ספרי מתחת ידי המדפיס בווילנה ושלחתיו לווינה לידי ידידי הנ"ל, על־פי תנאים שהתניתי עמו, להדפיסו בווינה. באחרית הדבר הראיתי לדעת, כי לא טוב עשיתי ועמסתי עלי מעמסה אשר העיקה תחתי, כי עלו הוצאות הדפוס ליותר מכפליים מאשר דימיתי ואשר לא היה כוח לתת מכיסי, ונאלצתי לשים שנית לדרך פעמי בימי סתיו וחורף, – – ללכת לעיר וינה בדרך גאליציה, ולכוון בואי שמה מקצה ירח שבט, זמן פדות ספרי, אבל איחרתי מעט בדרך ואבוא שמה מקצה חודש אדר.

אם אמנם מילאתי כל התנאים – – עם כל זה לא נגמרה מלאכת ההדפסה כבואי לווינה, ונמשכה עוד עד אחר חג המצות. לא אאשים בזה את ידידי החכם סמולנסקי, אשר עמל וטרח ויגע למעני הרבה שלא על מנת לקבל פרס; אבל סיבות שונות עמדו לשטן לו עד בלי יכול להקים את דברו. בין כה וכה נשארתי אני בווינה כאשה מצירה, היושבת על המשבר וכוח אין ללידה. – – – אל מי אפנה ואל מי אקרא לעזרה? נדיבי עם אלוהי אברהם אשר בווינה סגורים על מסגר ולא יתנו לאיש זר לבוא אל ביתם, כי אם לאשר יושיט להם מכתב מאחד הדרשנים ד“ר ילינק וד”ר גידמאן, רק לאלה לבדם תפתח הדלת ויבואו פתחי נדיבים. ובכן שמתי פני אל דוקטור ילינק אשר ידעני מכבר, בהיותי בווינה זה ארבע־עשרה שנה לפנים, ואז קרבני וכיבדני ויבקשני לתרגם לעברית קצת דרשותיו, וכן עשיתי והעתקתי שבעה דרשות, אשר קראתי בשם ‘מנורת זהב טהור’ עודם אתי בכתובים, מלבד דרשה אחת על ‘שיר השירים’ אשר הוציא ד“ר ילינק לאור וישלח גם לי אקזמפּלאר אחר למנה. בד”ר ילינק בטח לבי גם הפעם כי יוציאני למרחב ויזכור לי חסדו ואמונתו.

עוד איש אחד נמצא בווינה, שר וגדול ליהודים, אשר בנה בניתי לי עליו בקרב לבי מבטח עוז ומשען אמיץ, הוא ד“ר ל.א. פראנקל, אשר בהיותי פעם ראשונה בווינה קרבני כמו נגיד ויכבדני בכבוד גדול, ויכרה לי כרה וירווני מיינו, ויבקשני לתרגם לעברית את ספרו ‘אויס עגיפטען’, ואחר אשר מילאתי בקשתו הוציא הספר לאור הדפוס על הוצאת הבארונין עליזה פון הרץ־למל ויתן לי שבע מאות אקזמפּלארים (תחת כל האויפלאגע אשר הבטיח לתת לי) בעבודתי ובעמלי הרב. בו בטח לבי, כי בזרועות פרושות יקבלני גם הפעם וממנו ארוכתי תצמח. דוקטור ילינק קיבלני בסבר פנים יפות ויעטרני כבוד והדר, וכבואי ביום השבת לשמוע דרשתו ציווה לתת לי מקום בראש, ואחר הדרשה דיבר אתי טובות, גם כתב מכתב תהילה למעני ויצווני להדפיסו (על הוצאותי) ויחתום ידו ולקחת ממני שני אקזמפּלארים ומכיסו שילם לי בעבורם חמישה־עשר פלורין ע”וו ובזה יצא ידי חובתו – אך מכתב תהילתו לא פעל מאומה, לא לעזר ולא להועיל. גם ד“ר גידמאן, אשר ראיתיו פעם ראשונה, עשה כמעשה ד”ר ילינק ויקח ממני גם הוא את ספרי במחיר, אך לא כתב מכתב תהילה ולא ציווני להדפיס ולהניח מעותי על קרן הצבי, ובכן יצא גם הוא ידי חובתו. לא כן עשה ד“ר פראנקל. הן אמנם הכירני, וגם לא שכח כי אני המתרגם את ספרו ‘ממצרים’, וכי התרגום הזה עלה יפה יותר הרבה מאוד מתרגום ס' ‘ירושלימה’, שתרגם הר”ר מנדיל בר“י שטרן, ובפיו ובשפתיו כיבדני גם זאת הפעם להגיד לי, כי טובה העתקתי מאוד וכבוד גדול הביאה לו מאת הקוראים, גם נתן לי ספר חדש, שכתב על אודות האינסטיטוט לעיוורים שיסד (בלי ספק חשב בלבו כי גם אותו אתרגם לעברית), ויבקשני לבקר את האינסטיטוט ההוא (למען אספר תהילתו בקהל רב). אך בנוגע למצבי לא יכול ד”ר פראנקל לעשות למעני מאומה עד אשר ייצא ספרי לאור, ואז יציע לפני ראשי הקהל (פארשטאנד) לקחת ממני ספר אחד במחיר (כאשר יצא הספר לאור מילא ד“ר פראנקל את הבטחתו הגדולה, ויקח בשביל ה’פארשטאנד' ספר אחד במחיר עשרה פלורין ע”ו, ועוד אחד – בשבילו? – במחיר שלושה פלורין)! ובכל זאת נפשי יודעת מאוד ולבי נכון ובטוח, כי לוא גוועתי ברעב ומתי לשחת בעיר ווינה מעוצר רעה ויגון, כי עתה הקים ד“ר פראנקל גל גדול על קברי ומצבת אבן גדולה כתובה פנים ואחור, אשר בטח לא שכח להזכיר, כי תרגמתי את ספרו לעברית, וד”ר ילינק לבש מחלצות כהונתו לעבור בסך וללוותי לבית־עולמים ושם דרוש דרש גדולה וארוכה, ולא שכח גם הוא להזכיר כי תרגמתי את דרשותיו, וכה עלתה נפשי למרום בכבוד והדר. אשריני מה טוב חלקי!

פניתי אל החכם הר“ר אייזיק ווייס, אשר ראיתיו בפעם ראשונה בבית ד”ר ילינק אחר הדרשה, ואחרי עמל רב למצוא מקום דירתו, לא מצאתיו פעם ושתיים בביתו, ובפעם השלישית, אחר כי מצאתיו, כיבדני לקרוא באוזני הרבה מספרו ‘דור דור ודורשיו’ חלק ב', עודנו בכתובים. אחרי אשר כילה קריאתו, דיברתי עמו על אודותי ושאלתי עצתו, ויבטיחני לעשות למעני כל אשר ביכולתו לעשות (רוצה לומר: לא־כלום)! ואשובה לבית־מלוני בשלום ופניו לא ראיתי עוד. גם את הלקטור הר"ר פרידמאן ביקרתי, ומצאתיו בבית־עקד־הספרים אשר בבית־מדרשו ולא יספתי לראותו שוב.

[באירוניה עוקצנית משחרר המחבר את ד“ר פראנקל מלטרוח בקבורתו, כי קרוב לוודאי שלא ימות בווינה; וד”ר ילינק אף הוא יסלח לו, שהרי פרסום הדברים יביא לו תועלת רבה; סופרי ישראל הבאים לווינה לא יפנו אליו בבקשותיהם]. כי אנשי וינה המיתו בקרבם רגש הרחמים והחנינה, בהיותם רחוקים מהצדקה שהם עושים בלי חפץ לב ובלי הרגשה, רק כחוב אשר הוטל על כל אחד ואחד. – –

ויהי בראותי כי אין עוזר ותומך, ויוגד לי לאמור, כי המוכר־ספרים שלזינגר יקח ממני מספר רב אקזמפּלארים מספרי אם לא ארבה במחירם, והיה לי הכסף לפדות יתר הספרים.
[ואמנם הציע את הספרים לשלזינגר, ואולם בעצתו ובתיווכו של סמולנסקי, ששלזינגר לא היה מהימן עליו, מסר את הספרים בשטר לאחים וינטר].

בימים ההם בא איש משכיל צעיר לימים מארצי לשבת בווינה, כי נוקש בפועל כפיו ובעוולו אשר עשה ויימלט להחבא. האיש ההוא התקומם לנגדי, בעת אשר הוצאתי לאור את ספרי ‘איגרת צער בעלי חחיים’, ויאמר לנקום ממני את נקמת הניהיליסטים, ויכתוב מכתב עמל לנגדי בשם ‘דורש אל המתים’. אפס (כאשר אמר לי בווינה) רוח אחרת היתה עמו, ויינחם על הרעה אשר חרש עלי, ויהפוך לבו לאהוב אותי תחת המשטמה אשר שטמני, כי ראה ויתבונן, כי לא שנאתי את המשכילים הצעירים בני הדור החדש כאשר דימה לפנים, כי רק באנשי אוון ומרמה שמתי פני, ואת המשכילים אהבתי ואכרות להם ברית עולם. האיש ההוא לקח לבי בדבריו, וגם ראיתי כי לבו שלום עמי ולא בלב ולב ידבר, כי אמנם הצעיר ההוא לא צפון לבו משכל, בינתו רחבה, ואלוהים נתן לו לב להבין ולהשכיל. – –

במשך ימי שבתי בווינה פיתני הצעיר ההוא להוציא לאור שם מכתב־עתי חדש, אשר פיו יקבנו בשם ‘הזמן’, והוא יעמוד על ימיני ויהיה המוציא והמביא, רק ייקרא שמי עליו למען יעמוד ימים רבים וירבו לוקחיו. כמעט נוקשתי באמרי פיו ואפת, וכבר סידרו בבית־הדפוס העלה הראשון ממכתב־עת הנ“ל ושמי בראשו, גם ראשית ‘מכתב־מסע’ הזה נסדר ויכון לדפוס. גם זאת הפעם מילטני סמולנסקי ויפקח עיני, כי לא טוב עשיתי לארח לחברה עם איש נס מארצו, ויהי מי, אם גם יצטדק לאחר זמן וישוב לאיתנו, אבל כעת היה עודנו לא נקי. שמעתי בקול יועץ חכם לב וניתקתי מוסרות אגודתי עם הצעיר ההוא, אשר כפי שקראתי במ”ע ‘המגיד’ הואיל האיש ההוא להוציא לאור העלה הראשון ממנו, וקרא את שם המו"ל ‘עמק שושנים’ ואנוכי לא ראיתי את העלה ההוא, ומאז לא שמעתי דבר גם ממכתב־העת גם מהמוציא־לאור. – – –

במשך ימי שבתי בווינה חגג שם הש“ץ המפורסם פרופסור שלמה זולצר נ”י את יום מלאת לו שבעים שנה ושנת היובל שנת החמישים להיותו ש“ץ בבית מקדש־מעט בווינה. ביום השבת הגדול נאספו בהיכל הישן כל ראשי העדה, וגם אני נקראתי לבוא על־ידי איינלאדונגסקארטע, כי בלא כתב כזה לא ניתן לאיש לבוא אל ההיכל ביום ההוא. כל פרשת גדולת הש”ץ הנפלא הזה, כל אשר נעשה בהיכל וחוץ להיכל – כבר הודיע במ“ע ‘המגיד’ הסופר המהיר והנכבד הר”ר ל.נ. פאסטלברג נ"י. – – חזני הדור החדש מתפללים על־דרך סידורו של זולצר, אשר איזן וחקר ותיקן את הנוסחאות הישנות שהשחיתו החזנים את הוד יופיים ויסר מהם כל הבלי החזנים שנדבקו בם ברוב ימים, וילבישם מחלצות הנגינה הערוכה בכול על־פי חוקי החכמה. – –

עוד איש אחד ישנו בארץ, אשר עשה לו שם גדול בעולם הנגינה הסינאגוֹגאלית, ושמו הר“ר צבי (מכוּנה אלטר) ויינטרויב. האיש המצויין ודגול מרבבה הזה יליד ארצנו הוא, יליד העיר אשר אנוכי מתגורר בה היום, ואשר גרתי שם לפנים זה ארבעים שנה ושתי שנים והעמדתי שם תלמידים הרבה, היא העיר דובּנה רבתי במחוז ווהלין. ויהי ויינטרויב אז צעיר לימים, כעשרים שנה ויותר, ובמות אביו (המפורסם בעת ההיא לראש ולראשון בכל חזני הדור, ושמו ר' שלמה קאשטאן נודע לתפארת בכל קהילות ישראל) ירש את מקומו ויהי ש”ץ בדובּנה תחת אביו ויעש לו גם הוא עוד בנעוריו שם גדול. אחרי־כן עזב את ארצו וילך ארצה פרוסיה, ותקחהו עדת ישראל בקניגסברג לש“ץ ויהי שם עד היום. – – במסע אשר נסעתי כעת קיוויתי כי אלכה גם ארצה פרוסיה, אבל לא עלתה בידי – – ובכל זאת בדברי מהש”ץ המפורסם הר“ר שלמה זולצר הי”ו הובילוני קשר הרעיונות לדבר גם על רעהו הדומה לו הר"ר צבי ויינטרויב, ואומר כי שניהם יחדיו נועדו מאת ה' להקים סוכת נגינת ישראל הנופלת, וכל אחד מהם עשה את שלו במידה גדושה, איש ממקומו וכפי תכונת ארצו ומולדתו. – – מה היה לשלמה זולצר ואיך הגיע אל ככה לרפא את מזבח ה' ההרוס במוֹראביה לא ידעתי, כי לא איש ארצו אני. אפס אשר ידעתי אספר, מה היה לצבי ויינטרויב ואיך הגיע אל ככה לרפאות את מזבח ה' ההרוס בפולין ולהושיב על כנם נדחי מנגינות ישראל הנהדרות בקודש לפאר את בית ה'.

מקץ המאה הי“ח חי בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בנוף פּודוליה האיש אשר מילא אותו ה' רוח חכמה ובינה יתרה בחכמת הנגינה להודות בבית ה', ועד היום לא ימוש שמו וזכרו מפי יודעי בינה לנגינה, ונודע בשם ‘דער לאמער חזן’, כי היה נכה־רגליים. ויבואו אליו שני נערים אחים מעיר יארמליץ, שם האחד שלמה ושם השני נחום לייב, לשרת בקודש ולשורר בקהילה [במקהלה?]. אני זכיתי לשמוע אמרותיו מפי בנו, אשר כיהן פאר תחתיו בעיר מוהילוב, זה כשלושים וחמש שנים, ובבואי אחרי כן לעיר אודיסה ושרתי קצת מזמרותיו באוזני הש”ץ המפורסם הר“ר בצלאל שולזינגר, כמעט כלתה נפשו בשמעו אותן. שני האחים האלה גדלו על ברכיו וילמדו חכמת המוזיקה ויעלו מעלה־מעלה. הר”ר שלמה היה אחר־כך לש"ץ בדובנה ואחיו ר' נחום־לייב בברדיטשוב. ויחכם שלמה מכל בני דורו בנגינות ישראל ונתפרסם בכל העולם, כי היה קולו אדיר וחזק ונעים מאוד, אשר לא נשמע כמוהו עד היום הזה ואחריו לא היה כמוהו. ויעש שלמה נגינות הרבה אשר לקחו לב שמעם (הן המה ‘שירי שלמה’ הידועים בסידורו של בנו). ויוליד שלמה בן משכיל וטוב טעם ושמו צבי (אלטיר), וירא שלמה כי טוב הבן להבין ונחמד להשכיל וילמדהו בינה בחכמת הנגינה. – – הוא צבי ויינטרויב אשר חיבר ספר השירים והנגינות לשורר בבית ה' ותיקן הנוסחאות והחזיר העטרה ליושנה, ויהיו הוא וזולצר לשני המאורות הגדולים אשר האירו לחזנינו בדורנו ואחריהם יאירו נתיב לדורות עולם. – –

– – בערים הגדולות אשר בארצות הנאורות, הקולות חדלו מבתי־התפילות, שם המתפללים לא ירקעו ברגל ולא ימחאו כף ולא יחד זקן ונער ירננו, כי סדרים חדשים עשו למו, ויש גם סידורים חדשים ותפילות חדשות. שם הש"ץ לובש בגדי שרד לשרת בקודש ושם חדש קראו לבית תפילתם ‘היכל ה’ '; ולולא הבית הזה והסדר החדש, מי יודע אם עוד נאספו שמה פליטי ישורון והיה לעדה אחת! כל עוד ההיכל עומד על תילו ונאספו שמה הבאים בשעריו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, עדה אחת הם ורוחו הוא קבצם, והיה באשר ייסגר על מסגר ונמוג ההיכל ונמוג גם הרוח והעדה נפוצה. על כן הישמרו לכם מנגוע בהיכלות האלה, גם בקלייזל אל תשלחו יד, פן תשחיתו יותר מאשר תתקנו. זאת עשו, אם תוכלו: הביאו קרני אור מן ההיכל אל הקלייזל וגרשו משם חושך, ולהבת שלהבת הקלייזל הביאו אל ההיכל פנימה ובערו אש קודש בלב באי שעריו ונמס הקרח והקיפאון אשר שם משכנו שם. – –

היכל ה' אשר בווינה מלא מפה לפה בכל שבתות השנה ובמועדי ה' מקראי קודש, כי עד מאוד ינעמו ולאוזני השומעים שיר זימרה של פרופסור זולצר ודרשות דוקטור ילינק, אשר באמת שפתותיו נוטפות מור. ידידי המנוח הרב החכם ר' שמחה פינסקר ז“ל לא הפריז על המידה בכנותו את ד”ר ילינק ‘מדרש חי מדבר’. המדרשים כולם, הידועים לנו והבלתי־ידועים לנו ונגלים רק לו לבדו, שגורים על־פיו ובאו אל קרבו עד שהיו עמו לבשר אחד ונהפוך והיה למדרש. – –

בימי שבתי בווינה בא שמה מפרסבורג החכם זאלקינסון, בעל המחבר ספר ‘ויגרש את האדם’ וס' ‘איתיאל הכושי’ (שניהם מועתקים מלשון אנגלית). האיש הזה מזרע היהודים הוא, והובא בברית דת הנוצרית עודו באביב ימיו. והוא נוצרי בכל נפשו ומאודו ואיננו מן החנפים, רק מרוב אהבתו לדתו החדשה ולעמו הישן אשר מבטנו יצא הוא משתוקק מאוד לאחד שניהם יחד (???), ובתום לבו ובנקיון כפּיו ניסה להפח גם בי רוח קודשו להכניסני תחת כנפי השכינה החדש. לא בו האשם כי לא פותיתי, כי בן עמי אני, העם שנשתבח במידת קשיות העורף, ועל כי בתום לבו רצה אשר רצה לכן אסלח לו, כי לא נהג בי מנהג דרך־ארץ. בנוהג שבעולם הזקנים מיישרים דרך לפני הצעירים מהם, והוא ביקש לסול לפני דרך. תהי תומתו כפרתו!

החכם ההוא עוד בטרם ידעני פנים אל פנים בקראו את שירי ‘סמל קנאה’, שנדפס במכתב־עתי ‘השחר’, שנה רביעית, חוברת תשיעית, וירא את עוני עמו אשר ממנו יצא ואת לחצו, חם ליבו בקרבו ויואל לתרגם לשפת אנגלית שישה טורים מן השיר ההוא (מראש טור ל“ג עד סוף טור ל”ח), ונתן את תרגומו ליד רעו המליץ באנגלית סעקרעטער Muller וילבשם מחלצות השיר וישימם במ"ע The Jewish Herald (עדות בישראל) וימלא פיהו תהילתם ותהילתי. – – –

כבואי לווינה הגיעתני מחברת ‘רומניה ואמריקה’, אשר שלח לי החכם הנכבד והאהוב עמו איל“ה הי”ו. באמת עצתו אמונה, ואין עצה טובה ממנה לאחינו בני ישראל הנתונים בצרה בארץ מאפליה זאת כי אם לפנות עורף אליה, להתנער מעפר השפלות והבוז והקלון אשר עולל בה קרנם ולצאת מאפלת עם שפל ובזוי לאור גויים עצומים ונבונים, חובבי אדם, מרימים דגל הדרור והחרות לכל הבאים בגבול ארצם. אבל לא כן יחשבו ראשי חברת כל ישראל חברים אשר בווינה ובברלין, כי שניהם יחדיו נועצו ונמנו וגמרו להועיל לאחיהם בארץ רומניה באופן אחר, לייסד בתי־ספר בכל עיר, ללמד את בני יהודה וישראל לשון וספר ארץ מולדתם ולשון עם ועם, והידיעות ההכרחיות לבני־אדם להיות מוכשרים לעבוד את ארצם באמונה ולהיות חברים מועילים לחברה המדינית. – – לתכלית זו בחרו איש נבון וחכם ואוהב עמו תכלית אהבה – – הלא הוא החכם המליץ הנפלא אשר במליצותיו ילין עוז הר“ר פרץ סמולנסקי נ”י. – – – ולפי עניות דעתי שניהם כאחד טובים. את אשר יש את לבבו, ובידו הכוח, לחלוץ מצרה נפשו וללכת לאמריקה לחיות שם בשלום ושלווה, ילך ולא יביט לאחריו. – – אפס האיש אשר לא תשיג ידו לשום לדרך פעמיו, או אשר סיבות מסיבות שונות תעצורנה בעדו לבלתי עזוב ארץ מולדתו, האיש ההוא אין לו עצה אחרת להציל על־כל־פנים נפש בניו וצאצאיהם אחריו מפח יקוש לו ולביתו כי אם לשלוח את בניו בעודם קטנים לבתי־הספר, אשר יסדו החברות הנכבדות מווינה ומברלין על־ידי מלאכם עושה־דברם הנאמן לאלוהיו ולעמו החכם ר' פרץ סמולנסקי נ"י. – – –

[הדפסת הספר נתעכבה עד אחר חג המצות, ואב"ג ישב בווינה שישה שבועות בלי לעשות מאומה. ההוצאה רבתה על ההכנסה הקטנה. בכסף ששלחו לו מביתו לקח 50 עותקים ובאלה עזב את ווינה בדרכו לווארשה].

בלוויית ידידי, החכם ר' פרץ סמולנסקי, נסעתי במרכבה מבית־מלוני בווינה עד חצר מסילת־הברזל, ותנחומיו שעשעו נפשי, כי יהיה עוזר לי. ידידי זה הכין גם הוא לדרך פעמיו ביום א' (ט' אייר) לארץ רומניה במלאכות חברת כל ישראל חברים. – – – לא אכחד (ולמה אכחד?), כי נקשרתי בעבותות אהבה עזה אל האיש הזה הדגול מהרבה באמת. כל ימי גדלתי בין חכמים וראיתי והכרתי משכילים הרבה, אשר לקחו לבבי לאהבה אותם ולדבוק בם, אבל מעולם לא מצאתי איש אשר לו כשרונות רבים כאשר לסמולנסקי. נוסף על חכמתו הוא איש נלבב ואמיץ־רוח בגיבורים ולא יחת מפני כל, לא ישא פנים ולא יקח שוחד דברים, נכחו ילך קדימה בלי כל מעצור. לא תעצרהו דיבת רבים, לא יעצרוהו מגור מסביב ולא יעצרוהו מכשולים בדרך, ישרו בלבו ומלתו על לשונו, המה ינחוהו ולא יתנו מוט לו. ישחק לשאון אויביו, ילעג לחרפת מחרפיו, לבו לא יפול ופניו לא ישונו. מענה לכל גידופות מחרפיו הוא רק שחוק על שפתיו – וכתר לכל מעלותיו הרמות הוא לבו הטוב וישרו. האמינו לי, קוראים, כי נכונה בפי, יען כי בהנוגע לעסקי אין רוחי נוחה מאשר עשה (האף אמנם בלא אשמתו), אבל לא היטיב לי. – – –

 

[וארשה]    🔗

בבואי לווארשה סרתי אל בית מלון אורחים ברחוב גנסיה הנקרא ‘האטעל האמבורג’ אשר להר“ר שיניביץ. בבית ההוא שכנתי גם לפני שנתיים ימים ומצא חן בעיני. – – – שם מצאתי אורחים משכילים ממכירי ומיודעי, והמה מיהרו לקחת ממני את ספרי במחיר, עד כי לא היו ימים מועטם וידי השיגה די שלוח לווינה מאה רו”כ ליד החכם הנכבד הר“ר שואל הורוויץ נ”י, אשר בידו השאיר החכם סמולנסקי בטרם הלך לרומניה הכוח וההרשאה לקבל ממני כסף ולשלוח לי ספרים מחירם כמספר רובלי הכסף אשר אשלח. לא רבו הימים מאה ספרים הגיעו אלי ואמכור גם אותם בלי יגיעה רבה, קצתם לאורחי בית־מלוני, וקצתם לנדיבי עיר וארשה המעטים, אשר עוד רוחם לא זרה לספרות עמם. אנשים כאלה מתי־מספר הם בעיר וארשה, אם אמנם גדולה העיר לאלפים ושם יהודים הרבה, ערך מאת אלף איש, אבל רובם בעלי שתי הקצוות. אלה מזה לא למדו לשונם לדבר יהודית ויבחרו תחתה שפת פולניה, לשון העם אשר הם יושבים בקרבו, ועם השפה המבולבלת ההיא, אשר בצדק הרחיקו מאוהליהם, גרשו גם את שפת עבר הכבודה מביתם ויסירוה מגבירה, וכאשר יאמר משל ההמוני שפכו את הילד עם מי הרחצה. ואלה מזה החזיקו בשפה הבלולה לכל משפטיה, ועמה יחד בכל האיוולת הקדומה הקשורה בה ובכל הבלי־שוא ואמונת־הבל אשר ירשו מאבותם וינקו משדי אמם, יתיימרו בכבוד רבי החסידים ואחריהם ילכו, וכל חכמה וכל לשון וספר, יהי הספר כתוב בלשון עמים או בלשון עברית, אם רק איננו מספרי החסידים והצדיקים, ירחיקו מנגד עיניהם לבלי היטמא בם, ונשאר אנוש מזער, אנשי־הביניים, אוהבי חכמה והשכלה ומחבבים שפת עמם. – איש אחד מאלף מצאתי בווארשה, איש אשר מנעוריו לא למד שפת עבר, לא באשמתו, כי אם באשמת הוריו ומוריו, ועד היום הוא יודע מה שכתוב בקצת ספרי ישראל רק מפי תרגום אשכנזי או פולניה, ואף־על־פי־כן הוא אוהב את ספרות ישראל אהבה בלי מצרים ומאסף אל ביתו ספרי חכמת ישראל הישנים והחדשים לרוב ואין כסף נחשב אצלו למאומה, הוא הגביר השוע הנכבד והחכם המהולל הר“י מאטיאם ברסון נ”י, איש אהוב ונחמד וסופר מהיר בשפת פולניה נודע ומפורסם, וזה לא כבר הוציא לאור ספר תולדות החכם הר“ר טוביה הרופא בעל ‘מעשה טוביה’, ובחיבוריו היקרים בלשון פולניה הרים כבוד ישראל בארצו ובמולדתו. ברוב ענוותנותו איננו מתפאר בחכמתו ולרוב בני עמנו הוא נודע רק בתור גביר וסוחר נכבד. כה הראני מכתב מהשר השוע אנזלם שלמה רוטשילד מווינה ז”ל, הכותב לו כי נודע לו מכבר בתור איש עשיר וסוחר, אבל לא ידע כי סופר ומחבר הוא, ועתה קרא במקרה באחד כתבי העתים המהלל את ספרו החדש, ולכן הוא מבקש ממנו שישלחהו אליו. – – החכם הנכבד קרבני כמו נגיד גם בפעם ראשונה בהיותי בווארשה מקצה שנת תרל“ב גם בפעם הזאת, ויציגני גם בפני אחיו השר הנכבד נ”י, ופעמים הרבה התרועע עמי בחדרו, ומקרב ולב עמוק גילה את אוזני, כי מאוד־מאוד יצר לבו על אשר לא למד בנעוריו שפת עברית וספרותה. אבל זולת הספרים הכתובים בלשון עבר, אין ספר מכל הנוגע לנחלת ספרות ישראל, הכתוב בלשונות העמים הנודעת לו, אשר לא קרא ולא למד, ורוב ימיו הוא עוסק בהם. בחדר אשר הוא יושב שם לבדו ברגעי המנוחה ראיתי אסופת ספרים, אשר בחר מעקד ספריו, להיות תמיד למראה עיניו, והם ספרי תולדות ישראל להחכמים יוסט, גרץ, גייגר וכו', ספרי צונץ, מונק, פירסט ועוד הרבה, ערוכים ושמורים לפניו סמוך לשולחנו, אשר עליו הוא כותב את ספריו. – –

בווארשה מצאתי את ידידי הרב החכם המפורסם הר“ר חיים זליג סלונימסקי נ”י [אשר חזר לשם מז’יטומיר במגמה לחדש את ‘הצפירה’, שכבר הוציא ממנה 25 גליונות ב־1862, אפס הרשות לא ניתנה לו והוא חידש את העיתון בברלין].

ובווארשה נמצא איש משכיל ונבון הר“ר גבריאל יהודה ליכטנפלד נ”י, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת, ועוד בימי נעוריו, זה קרוב לארבעים שנה, קנה לו שם טוב בין משכילים ומפורסם גם כן לאיש ישר וטוב־לב. ויהי ריב לאיש הזה עם החכם רחז“ס. – – סיבת הדבר זאת היא: בשנת תרכ”ה הדפיס רגי“ל ספר בשם ‘ידיעות השיעורים’ וכפי דבריו (בהקדמת ס' ‘צפנת פענח’) קיווה לשאת פרי טוב בעמלו ולא עלתה בידו, כי לא מצא קונים לספרו, וגם חברת מפיצי השכלה בישראל בפטרסבורג לא היטתה אוזן לבקשתו לקחת ממנו סך מסוים מספרו במחיר, ולא ענתה לו דבר על מכתבו. ואיש אחד מבעלי האספות אשר אמר למכור את ספריו של ריג”ל, בתנאי אם יסכים עליו החכם חז“ס, כתב לריג”ל, כי בשאלו על־פי מכתבו את פי הרחז“ס, דיבר חז”ס קשות על ספר ‘ידיעות השעורים’, כי לא מצא בו דבר טוב ולא שום תועלת לקורים, אשר לא יבינו בו דבר, כי אין לו הסדר הראוי למתחילים בחכמה כס' ‘יסודי חכמת השיעור’ שחיבר הוא (חז"ס). גם שלח האיש ההוא לריג“ל העתק מאיגרת רחז”ס אליו. מיד בערה בו חמתו כאש ויאמר להינקם מרחז“ס נקמת דם ספרו השפוך, ויכתוב את מחברתו ‘צפנת פענח’ (ווארשה, תרל"ד) ביקורת על שני ספרי הנדסה של הרחז”ס, ספר ‘מוסדי החכמה’ (שחיבר בימי נעוריו זה ארבעים שנה) וספר ‘יסודי חכמת השיעור’. אולם לוא כתב ריג“ל באמת רק ביקורת על שני הספרים ההם החרשתי, אם אמנם בנוהג שבעולם אין כותבים ביקורת על ספר לאחר ארבעים שנה, אשר אולי המחבר עצמו אינו מוצא קורת־רוח עכשיו במה שכתב בילדותו, בכל זאת הרוצה לבקר אין מוחין בידו, ואם טענותיו צודקות, דבריו נשמעים. אבל רג”י ליכטנפלד לא הסתפק בביקורת על הספרים, כי אם את המחבר עצמו בחר לו למטרה ואליו כינן חיציו לירות במו אופל לישר לב ולפצוע את לבבו בתארי בוז וקלון מרבה להכיל. ועל הדבר הזה הנני נשפט עם החכם הזה, אשר באמת ותמים אנוכי אוהב אותו ומכבד חכמתו כראוי לו. – – כל קוראי כתבי־העתים יודעים, שהחכמים הרחז“ס נ”י והר“ר צבי מנדל פיניליש ז”ל רבו ביניהם על דברי חכמה כשלושים שנה, ובכל זאת לא נשמעו דברי נאצה וחרפה מפיהם, והיו אוהבים נאמנים, אני יודע מפי הרב החכם חז“ס ומפי איגרות המנוח רצמ”פ ז“ל שאצלי והיו מכבדים זה את זה בכבוד והדר. והנה רגי”ל אומר שהרחז“ס ביזה את ספרו במכתבו לאיש השואל. נניח שכן הוא, הנה ראשונה כתב רחז”ס מכתבו לאיש פרטי ולא להימסר לדפוס, ושנית, אם דיבר סרה על הספר, לא הוציא עתק מפיו על המחבר, ורגי“ל לא שילם לו במטבע שלו, כי מחברת ‘צפנת פענח’ נדפסה להיות מסורה לכול והיא מלאה חירופים וגידופים לא על ספרי חז”ס לבד, כי אם על רחז“ס עצמו. – – יודע אני, כי החכם רגי”ל מתעתד להוציא לאור עוד המשך או חלק ב' ממחברתו הנ"ל, ולכן מצאתי את לבבי הנרמן אתו, להגיד עצתי שימעט בדברי נאצה כפי האפשר, ויסתפק בדברי ביקורת לבד כמנהג חכמים. – – ארשה לעצמי, אחר בקשת הסליחה מאת קצת סופרי עמנו בדורנו ושאינם רואים ברכה בספריהם, להגיד להם דבר אמת וצדק והוא, שלא יאשימו שום אדם, ולא את הביקורת, אם לא ימכרו ספריהם, כי אם את עצמם. כלל גדול הוא, שכל ספר שאינו נמכר ואין קונים קופצים עליו, אות הוא שהספר ההוא איננו דרוש לחפץ הקוראים ואין להם צורך בו.

[ובאריכות מסביר אב"ג את טיבם של ספרים כאלה, שלא נכתבו לפי רוח הזמן].

[באירוניה מספר אב"ג על פגישותיו עם המשורר והמורה י.ג., שהראה לו אותות ידידות והבטיח להפיץ את ספרו בין תלמידיו ולא עמד בדיבורו; כמו־כן מתפלמס עמו על מאמרו ב’המגיד' נגד שרפת המתים.

במסעותיו בערי ליטה פגש הרבה בנות יודעות עברית, ועתה הכיר גם בווארשה, בהמלצתו של סמולנסקין, אשה יפה ומשכלת בּארבּארה לבית רוזנטאל, היודעת שפות רבות וגם עברית. עתה היא פנויה (גרושה מבעלה) ו’אשרי האיש אשר תיפול בחלקו'].

החכם המפואר האדון שטאטסראט ולאדימיר פיודורוב, ראש המבקרים (אבּערצענזאר) בווארשה, מוציא לאור כעת, בדפוס הח' צדרבוים בעיר מלוכה פטרסבורג, את תרגומו הרוסי של מסכת סנהדרין. – – כאשר ביקרתי את החכם הזה בביתו ראיתי וקראתי עלים שנשלחו לו מבית־הדפוס להגיהם, והחכם הנ“ל התלונן רע באוזני על חכמי עמנו החדשים הבקיאים בשתי הלשונות, רוצה לומר, בלשון התלמוד ובלשון רוסיה, אשר לא יטו לעול זה שכמם, לתרגם כל התלמוד ללשון רוסיה, ולא יהיה עוד כספר החתום לפני חכמי רוסיה, וידעו כולם, כי נקי הוא מכל האשמות אשר העלילו עליו שונאי ישראל, ויש בו דברי חכמה הרבה מאוד, כן בהלכות וכן באגדות. – – התרגום הזה עשה האדון החכם הנ”ל עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה בקיוב זה כשלושים שנה, סמוך לזמן התנצרותו, וכבר היתה המטרה הזאת נוכח עיניו להרים קרן עמו בכבוד. האף אמנם מצא לטוב לפניו לקרוא לנפשו דרור משעבוד גלות העם הזה, כי לא משנאתו את עמו רחק ממנו, כי אם מסיבות אחרות ומסיבת חופשית דעותיו בעיקרי דת ואמונה, אשר רבים כמוהו בישראל, אבל בכל הזמן הרב ההוא זכר חסרו ואהבתו לבית ישראל ומשתדל בכל אפשרותו להיטיב חבלם ומצבם המדיני. לכן – – אף־על־פי שחטא ישראל הוא ובישראל יהיה גדול שמו לעולם, כשמות בּרנה והיינה, שני הלוחמים הגדולים בעד זכויות ישראל, אשר שמם לא נמחה ולא יימחה לדורות עולם מספר דברי־הימים לבית יהודה וישראל. – האדון פיודורוב הוא למדן גדול, והיה בנעוריו מחובשי בית־המדרש של בני ברץ (הגביר הר"ר צדוק מארשאלקוביץ) בעיר דובּנה, והרב החכם הגדול ר' זאב־וולף אדלסון, שבא אז לדובּנה מארץ ליטה, העיר אוזנו לשמוע בלימודים והלך אחר כך לקאמניץ פּודולסק, ושם נתקבל לתלמיד בהגימנאזיום, ובזמן קצר עלה משם להאוניברסיטה בקיוב. החכם הזה תירגם את ספר ‘ירושלים’ להרמבמ“ן (עיין הקדמתי לספר הנ"ל שתרגמתי גם אני) ואיזה פרקים מס' ‘מארגענשטונדען’ להחכם הנ”ל (אותם הוצאתי אני לאור במכתב־עת ‘המליץ’), ובמ"ע ‘המגיד’ (שנה עשירית, נו' 22) הדפסתי איגרת כתובה ממנו להרב החכם זכריה פראנקל, הלא הוא במאמרי ‘צדק ומשפט’, שם, והרבה כתב בלשון רוסיה לטובת ישראל בכתבי־העת השונים ובחוברות מיוחדות. – –

[במשך ימי שבתו בווארשה (10 שבועות) הירבה אב"ג להתרועע עם המשכילים ברנארד לדרמאן ויצחק מרגולין. בטרם עזב את העיר מסר את גביית החובות ואת הפצת ‘נתן החכם’ למוכר־הספרים א.י. שפירא. תחנתו הבאה והאחרונה במסע זה היתה העיר ביאליסטוק, ושוב חוזר המחבר לפולמוסו עם המגיד מסלוצק, אך גם הפעם לא שינה את דעתו על עדת ביאליסטוק. ממשכילי עיר זו מזכיר הפעם רק את הר' אליעזר האלברשטאם, שהכירו עוד בביקורו הראשון שו ב־1850. שבוע ימים ישב בביאליסטוק ושב לביתו שבּדובּנה].

 

[דוּבּנה]    🔗

העיר דובּנה רבתי ביהודים בקצה פלך ווהלין, קרובה לגבול גאליציה, לעיר בּרודי, משם זרחה לה שמש ההשכלה. בימים עברו, בטרם עלתה הצפירה ליתר ערי ארצנו, פליטי יהודי גאליציה, אשר צר להם המקום בארצם ובמולדתם ולא מצאו שם חית ידם בידיעותיהם אשר קנו להם בבתי־הלימוד, באו לדובּנה ויהיו שם למורים בקרב עדת ישראל. על כן היתה ראשית לימודי בני ישראל בעיר דובּנה שפת אשכנז וספרי שילר וגיטה היו להם לעיניים, ותעש לה דובּנה שם בארץ. וינהרו שמה נידחי המשכילים מערי חושך, כי היתה העיר דובּנה רחבת ידיים לפניהם לנטוע שם נטעי נעמנים. ויהי מקץ שנת תקצ“ב ואבוא גם אני שמה – – וכבר מצאתי שם את החכם המצויין הר”ר זאב אדלסון – – אשר היה מופלג גדול בתלמוד וחופשי מאד בדעותיו, ולו עוז ותעצומות להפיץ מעינותיו חוצה, עשה רעש גדול בעיר בעת ההיא בגלותו דעותיו בחופשיות בקרב קהל ועדה מבלי שום מעצור לרוחו ונצרה על דל שפתיו. – – על כן רבו אז שוטני האיש ההוא, ויקומו עליו קהל גדול ויבקשו לגרשו מקרב עדתם. ויהיו בעת ההיא בעיר שם אנשי־שם, ר' יוסף אלכנדרוביטש וגיסו, אחי אשתו, ר' יואל בריש פאלקוביטש – – אשר היו למגן ולמחסה לאדלסון להצילהו מכף רודפיו ומשטיניו לבלי יגעו בו לרעה. בראשונה יצא גם עלי הקצף מאת שונאי ההשכלה, כי אמרו כי משחיתים אנחנו גם שניהו את בני הנעורים, בתתנו להם מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם לדעת טוב ורע בדרך אמונה ולהבחין בין האמת והשקר. תועי־לבב אלה לא ידעו דרכי, כי בכל שנאתי להבלי־שוא שמרתי מחסום לפי תמיד לבלי גלות לבני הנעורים המקשיבים לקחי את מחשבותי בדברים הנוגעים לאמונה, ולוא יהיה גם אמונת טפל והבל, כי שיוויתי לנגד עיני תמיד הכלל הזה, שמבלתי היות בידי הצעירים מאזני משקל בענייני דת ואמונה לבור האוכל מתוך הפסולת, לזרוק הקליפה ולאכול התוך, וזרקו שניהם יחדיו בהחילם לפקפק כמעט קט, וכאשר ינועו אמות הסיפים ונפל כל הבית והיה תל עולם. על כן בחרתי מעודי לשום פדות בלמדי לתלמידי בין לימוד הלשונות והמדעים ללימודי הדת והאמונה. דרך חכמה בחרתי לסול לפני תלמידי, ודרך אמונה בחרתי לעצמי, ומעולם לא נשאתי ונתתי עם תלמידי באמונה. כי מה עניין התפלספות אצל חקירת הלשון והדקדוק? ומה ליסודי שפת אשכנז וצרפת עם יסודי הדת? ובהיותי איש שלום מעודי ומעורב בדעת עם הבריות סרה ממני מהרה תזונת המשטינים וידעו כולם, כי לא ארע ולא אשחית בכל הר קודשם, ואם אמנם לא נחה רוחם בכלל מהלימודים אשר שמתי לפני בני־הנעורים, בכל זאת לא מצאו תואנה להתקומם נגדי. גם נפל קצת חיתתי עליהם בהיותי יודע לשונות, כי ערלי שפה אלה אין כוחם אלא בבית־המדרש תחת תנור וכיריים, כי שם ביתם, ויראים הם מפני יודע שפת עמים, באמרם, כי כל עילג לשון אשר יקום למשפט עמו לפני שרים ירשיע. אולם החכם אדלסון – – לא שמר פיו ולשונו מלהתקומם לפעמים גם נגד דעות תלמודיות ולהראות בשכל מליו, שלא כל הנמצא בתלמוד נמסר מסיני והשכל והחכמה מכחישים אותו; עליו פקחו עיניהם שוטני הדעת ויראו כי רעה נגד פניהם. ולולא שני אנשי השם הנזכר למעלה כי אז שלחו ידם בו לרעה. – – –

לא ארכו ימי שבתי בדובּנה בפעם ההיא, כי מקץ חורף תקצ“ג לקחני הנגיד המשכיל ר' ליבוש כארי – – למורה לבנו שמואל ז”ל, והוא ישב אז בעיר מזריטש גדול סמוך לדובּנה. בשנת תר“ה באתי שנית להתגורר בדובּנה, וגם הפעם ההיא רבים שמעו לקח מפי. ועתה אחרי אשר כיהנתי פאר עשרים ושתי שנים בבתי־הספר הראשיים אשר יסדה ממשלתנו בארצנו, ועשר שנים היתה על שכמי משרת מורה תלמוד ודת בבית־מדרש הרבנים בז’יטומיר, הסגור כעת, שבתי לשבת עוד הפעם בעיר דובּנה, למען אשב יחד עם בתי היחידה המשכלת תחיה, בהיות בעלה המשכיל השלם הר”ר יהודה ליב בורנשטיין נ"י רב בעיר ההיא מטעם הממשלה. – – אנשי העיר משרים וטובי־לב, החסידים לא רבים שם כמו בערים אחרות והמעטים הנמצאים בקרבה אינם מקנאים ולא רודפים את המשכילים כמלפנים. נחה שקטה העיר, וכל אחד הולך בדרכו בשלוה והשקט. – – –

בעיר דובּנה יש בית־ספר פרטי לעבריים מטעם הממשלה בעל שתי מחלקות, ומלמדים הרבה. מבית־הספר אדבר לעת מצוא בימים הבאים, וכעת אזכיר רק אחד המלמדים הראוי לתהילה ולתפארת בהיותו יוצא מכלל המלמדים בארצנו, אשר רובם השחיתו דרך הלימוד, והמלמד הזה, המשכיל הר“י אלטיר גינזבורג נ”י, הוא באמת מלמד להועיל לתלמידיו, כי מלבד שהוא יודע שפת עבר ודקדוקה כאחד המדקדקים הגדולים ובקי בתנ“ך ופירוש רש”י, עוד יתרון הכשר חכמה ודעת לו ללמד לתלמידים בטוב טעם ודעת. אני הייתי בבית־ספרו, ובחנתי תלמידיו בתנ“ך ובדקדוק שפת עבר והשתוממתי למראה עיני ולמשמע אוזני, כי לא קרה לי עוד מימי לשמוע תלמידי מלמד מבינים היטב פשט הכתובים בלי דרשות ויודעים דקדוק הלשון על בוריו לכל משפטיו וחוקותיו. ממילא מובן שתלמידי המשכיל הזה מעטים הם מכל תלמידי יתר המלמדים עילגי־לשון וחסרי טעם. – – – מצאתי בעיר דובּנה אחד מאלה אשר התורה והחכמה היו לאחדים בידם, הלא הוא הרב החכם ומופלג גדול בתורה, חוטר מגזע גדולי יחס, נין ונכד להרב הגאון האמיתי ר' חיים מוולוז’ין זצ”ל, ושמו הר“ר יהושע רקח נ”י, האיש אשר נוסף על תורתו ובקיאותו הגדולה בכל ספרי ישראל הביא לבב חכמה, ואלקים נתן לו לשון לימודים לדבר בקהל ולדרוש ברבים ללמד דעת את העם. – – –

[בזמנו שלח יהודה לייב גורדון לגוטלובר את ספרו ‘שירי יהודה’ (ווילנה, תרכ"ח) וביקשו לחוות את דעתו. השירים מצאו מאוד חן בעיניו והיה בדעתו לכתוב ביקורת עליהם, אבל עבודות שונות ועניינים אחרים הסיחו את דעתו מזה. עתה, בשבתו בדובנה בלי עבודה, קרא שנית את הספר ושוב נוכח ‘שאין כגורדון משורר עברי בדורנו’. ברם באין ביכולתו לכתוב ביקורת ממצה, העתיק כאן את ההערות (מליצות חרוזות), שרשם בשולי השירים בעת שקראם פעם ראשונה.]