(אוצר נחמד א‘, תרי"ו, ע’ 52; מהדורא ראשונה ע' 116–117).

הפעל כדר¹ נשרש משם כדור בלשון חכמינו, וכבר הראיתי בספרי פרשנדתא (צד ח' וט') כי בעלי הברייתא בנו משם כדור (בחשבם הכ"ף לשרשית) פעל חדש כדר ופירושו היות עגול ככדור ואמרו: אתרוג כדור (סוכה ל"ו א') והוא הפעול. והנה המלה הזאת איננה בודדת בלשונם ונמצאת גם בתוספתא דחולין פ“ג [ה' כ”ג] וז“ל: ובבצים כל שכודרת וגולגלת בידוע של עוף טמא וכל שאינה כודרת וגולגלת בידוע של עוף טהור הוא ע”כ. והביאו הברייתא הזאת בשנויים בגמרא בבלי חולין ס“ד א' וע”ז מ' א‘: כל שכודרת ועגולגלת ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה, ב’ ראשיה חדין וב' ראשיה כדין טמאה וכו' ופירש“י בחולין וז”ל: כודרת עבה ככדור פלוט“א, כודרת ועגולגולת חדא היא וכו' להכי תנא כודרת כעיגולה של כדור שאינה קלושה אלא עגולה בעובי ע”כ וכן הגירסא כודרת ברי“ף ור”ן ורא“ש (ובה“ג [הלכות ביצים] ד' ווין מצאתי קודרת בקו”ף² ונראה טעות ולעולם גם שם ברי"ש). והתוס' דחולין רצו להוכיח מתוך רש”י דע“ז כי גרס שם כודרת בב' דלתי”ן ואין נראה כי דבריו מוסבים שם על ראשה אי כד. גם מתוך הערוך ע' כד אין לברר גרסתו.

 

ג) על דבר שרש צדה במקרא במשנה ובתלמוד ירושלמי, במדרשים ובלשונות הקרובות³    🔗

(החלוץ ג‘, תרי"ז, ע’ 74–80; מהדורא ראשונה ע' 51–58).

רבו השגיאות אשר נולדו בזמנים חדשים גם ישנים מחטאם כוונת המלה צָדָה, אשר נמצאה לפי דעתי על הוראה פרטית באיכה ד' י“ח: צדו צעדינו מלכת ברחובותנו. כל המעתיקים והמפרשים פירשוהו על האויבים מל' ציד (Naebjagen, Verfolgen) או מל' צדיה, אשר כוונתם לפי דעתם ככוונת ארב (Auflauren, Nael stellen). והנה המפרשים אותו מל' ציד הוציאוהו משרש צוד לא צדה וכן הביאו הרד”ק בערך צוד, אך המפרשים אותו מל' צדיה בנו את המלה משרש צדה, וגם בעלי הטעמים הטעימו את המלה מלרע, כאשר העיד הרד“ק במכלולו בדברו על הפעלים שעיניהם יו”ד או וי“ו נחה ובהורותו כי הטעם בקמו ושבו מלעיל ימנה (ד' וויניציא דף קל“ה ע”ב; ד' ליק ק' ע"א) את היוצאים מן הכלל ובתוכם צדו צעדינו. רק שנים מן המעתיקים הראשונים תרגמו באופן אחר, הראשון הוא המתרגם הרומי (Vulgata) בהעתיקו: lubrieaverunt וענינו האויבים פעלו כי כשלו צעדינו, והדבר בספק אם הוא הטה את המלה אל הוראה אחרת, או אם הוא רק פירוש מברר יותר את הכוונה לפי הענין. והשני הוא המתרגם הארמי אשר דבריו בספרינו: הוין צדין שבילנא וכו' פי' המלה כפי ההוראה האמרית צדא פי' חרב ושמם ונמצא ממנו הנפעל בעברי נצדו עריה (צפניה ג' ו'). א”כ פי' הקל: החריב, ונראה כי כן פירשו הארמי, האויבים החריבו את דרכינו, וכדומה לזה בירושלמי דתעניות ד' ה' ובמדרש איכה במקומו: אצדי אורחתא דההוא ביתא, או: צדיאה אורחא מלהלכא באלין פלטיתא. וכל אשר עינים לו יראה את דוחק הפירושים האלה כי הצידה או הצדיה תסוב על הנפש ולא על הצעד, גם השממה תאמר על הדרך ולא על הרגל העובר בה. וכבר הרגיש אחד מקדמוני מפרשי המקרא את הקושי הזה וחשב כי צדו במקום צרו כי כבר מצאנו משרש יצר בעתיד: בלכתך לא יצר צעדך (משלי ד' י"ב) יצרו צעדי אוני (איוב י"ח ז'), גם להיפך: תרחיב צעדי תחתני או תחתי במזמור הכפול בש“ב כ”ב ובתהלים י“ח פסוק ל”ז, והנה צרו משרש צור או צרר הקרובים ליצר והוסב הטעם בצרו למטה שלא כמנהג. וכבר הזכירו הר“ר יהודה הלוי והראב”ע את הפי' הזה ודחו אותו בשתי ידים. וקרוב הוא בעיני כי ר' יונה אבן גנאח הוא אבי הפירוש הזה⁴. הר“ר יהודה הלוי אמר בספרו הכוזרי (מאמר נ' סי' נ"ז) בשם החבר למלך אלכוזר: ומה תאמר בזאת שתמצא בפרים בחלוף ההקשה (כלו' שתמצאהו לא כפי מה שתחשבהו נאות לפי הענין) כמו צדו צעדינו התראה שהוא צרו. והמלך הזה כתלמיד סר אל משמעת רבו מודה לו כי לעשות כאלו הוא השחתת התורה ופרוץ גדרה באמרו: אם תשלוט ההקשה על אלה והדומה להם תשנה הספרים כלם באותיות תחלה ואח”כ במלות ואח“כ בחבורים ואח”כ בניקוד ואח“כ בטעמים וישתנו הענינים וכו' ע”כ. והראב“ע בספרו צחות אות רי”ש אמר: וי“א כי בעבור היות הדל”ת והרי“ש דומים במכתב ע”כ (נתחלפו ובא זה במקום זה כמו) דודנים רודנים דעואל רעואל ולפי דעתי שהם שני שמות לאדם אחד כמשפט (נהוג הרבה) ע“כ טעה האומר כי צדו צעדינו הוא צרו צעדינו וראייתו ברחבתינו וכתיב לא יצר צעדך, והלא (פי' ולמה לא) פקח עיניו וראה אחריו קלים היו רודפינו ונלכד בשחיתותם והנה צדו כמשמעו ואין צורך לדבר זה המהביל ע”כ. ובמחילת כבוד שני הגדולים האלה, כלל ר' יהודה הלוי צריך לפרטים רבים כי אין ספק כי ימצאו טעיות בספרים כהנה וכהנה אם גם חובה עלינו להכיר את ערך בעלי המסורה ואת שמירתם המעולה ואת העבודה הגדולה אשר עשו בעד ספרי קדשנו, גם הראב“ע הרבה לחרף בכמה מקומות כל הנוגע במשמרת הזאת והכניס עצמו בדחקים ולא הועיל לו וגם פה עזרו אשר בקש לו הוא משענת קנה רצוץ, כי הלא ידע כי פסוקי איכה כל אחד ואחד יש לו ענין בפני עצמו וא”כ מה ראיה אם נמצא אח“כ בפסוקים אחרים מלת רודפינו או נלכד, והלא מלת צדו איננה זרה בעצמה ולא ימאן איש להוציאה משרש צוד רק על כי היא נקשרת עם מלת צעדינו ומה יענה על זה? אולם גם אם טענות הר”י הלוי והראב“ע לא תכבדנה עלינו, עכ”ז רוחנו לא תנוח בתקון ובפירוש הזה לקרוא צרו במקום צדו. ובכוונה אמרתי “בתקון” הזה כי בברור לא יעלה כיום על דעת איש לאמר כי נוסח צדו יעמוד במקומו ורק נפרשהו כאלו כתוב צרו; כך עשו הקדמונים אשר לא העזו פניהם לאמר כי נפלו שגיאות בספרים ויעשו פשרה באמרם נניח המלה כמו שהיא ונפרשה באופן אחר ואין זה דרכנו היום לאמר בעבור שווי התמונה יכתוב המחבר בעצמו מלה במקום מלה, רק נאמר כי יתכן כי סופר אחרון שגה בהעתיקו. אך אם גם נענה אמן אחרי הכלל הזה לא נודה לו במקום הזה, כי כבר אמרתי כי כל המעתיקים הראשונים תרגמו מלת צדו ולזר יחשב כי לא נמצא לפני אחד מהם רושם הנוסחא הנכונה. גם ענין צדו צעדינו יהיה משל כאלו הרגלים אסורות ולא יוכלו להרחיק את הרגל האחת מן האחרת על כן יכשלו ולא ישיגו את מטרתם ובהיפך אם ירחבו צעדיהם אז ירוצו חיש וישיגו את מבוקשם, וא"כ מה ענין פה להוסיף מליצת מלכת ברחובותינו? מה לי אם ברחוב אם בבית? האיש אשר רגליו לנחשתים הוגשו, גם בחדרו לא יוכל ללכת מהר ובטח ויכשל. לכן נפן מן המסלה הזאת דרך בה מפרש אשר ראה הקושי בכל הפירושים אשר לפניו וברצותו להסירו לא שמר גם הוא את רגלו מהכשל, נבחרה נא דרך אחרת ואומר: שרש צדה בכל שאר המקומות פירושו עשה בכונה וחשב מחשבות על רעהו (וקרוב ענין המלה יותר אל ענין זוד מאל ענין צוד), אך פה כוונת המלה: מלא מחשבות בהלה, ובהסבה אל הצעד הוא כי יראה רגלו מלכת ונודדו אשוריו אנה ואנה בלי בטחון (ängstlich, unsicher sein) וזה פי' הפסוק: צעדינו יראים מלכת ברחובותינו, כל כך בא מורך בלבנו ונסה רוח גבורה ממנו עד כי נחשוב כי בא קצנו וגו'. וההוראה הזאת קרובה אל ענין שממה ותמהון המוסב על דרכים וערים אשר ישתמש בו הארמי וגם העברי בנפעל.

ואם תאמר מי גלה לך הסוד הזה הכמוס עד עתה ומי ומי העדים אשר יעידו על ההוראה הזאת? נשוט נא בשדה הלשונות הקרובות ותמצא ההוראה הזאת ודאית בלי פקפוק אם גם שם לא הבינוה בעלי הלשון כל צרכה. נשאלה ראשונה את פי המשנה והתלמוד והמדרשים וישיבו אמריהם כי שגורה היתה המלה הזאת בפיהם ורק מפרשי דבריהם גם הם נטו מני ארח. אמרה המשנה (ר"ה א' ט') בדברה על עדי החדש (וכבר דברתי על זה זה שמונה שנים בספרי על לשון המשנה)⁵: ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות, ושם איננה הכונה אם יארוב איש להם כדברי המפרשים, כ“א אם יצר להם ותירא נפשם, ובאה המלה כדרך פעלים עומדים אשר יבואו רק בלשון נסתר (Impersonalla) כאשר יאמר גם העברי צר לי ויצר לי וכאשר יאמר גם האשכנזי: es ist mir bange, ור' יצחק בירושלמי שם [פ”א ה“י, ד' וויניציא דף נ”ז ע“ג שורה כ”ה] הבין עוד הכונה הזאת על בוריה כי עוד היתה שומה בפי אנשי ארץ ישראל (כאשר נראה למטה), וזה ענין מאמרו: דיברה התורה בכל לשון והאיש משתאה לה כל גרב שהוא מחזיק סאתים ואם צודה להן לוקחין בידם מקלות ע“כ, והמפרש שם לא בדעת ידבר ולא הבין כוונת המאמר. ובוא וראה איך הראשונים השכילו דבריהם יותר מן האחרונים, כי כבר הרשב”א אשר נשאל על המאמר הזה פירשו בתשובותיו סי' תקכ“ג כראוי אך ענין מלת צודה נעלם גם ממנו. וזה תורף דבריו שם: לפי שאמרה המשנה לשון זר ושהוא בא בכל מקום בענין אחר אמר ר' יצחק כן כי לשון צודה ברוב המקומות לשון ציד והיה משמעו במורגל אם היה צד מענין כי ציד בפיו שהתורה נ”כ דיברה בכל לשון ואינה נמנעת מלומר דבר בלשון שמשמעו ענין אחר כמו והאיש משתאה לה (בראשית כ“ד כ”א) שבכל מקום אותו לשון מלשון שואה ושאה ועכשו דברה תורה באותו לשון בענין עכוב והמתנה כתרגומו וגברא שהי בה מסתכל וכו' וממנו למדו חכמים שלא להמנע מלומר בלשון זר שעל הרוב אינו נאמר על הצד הזה כמו שאמרו (משנה תרומות י' ח') כל גרב שהוא מחזיק סאתים ולשונו המורגל מאז גרב או ילפת והיה להם כאן לומר כל הבית או כל כלי וכו' וכן כאן שאמרו אם היה צודה להם לומר אם היה להם אורב או כענין זה או לשון אחר מענין זה ואפילו הכי לא נמנעו להוציא הענין בלשון זה עכ“ד, ונאים הדברים למי שאמרם, אך בהבנת מלת צודה ומאמר ר' יצחק עליה לא יצא כל צרכו, כי אלו כונת מלת צודה במשנה היא כמו אורב כאשר היא לפי דעת הרשב”א, א“כ היא היא ההוראה בעצמה אשר ייחסו לה גם במקרא כי שורש צוד לחוד ושורש צדה לחוד ומה זה לשון זרה אשר השתמשה בה המשנה עד כי העריכו ר' יצחק עם משתאה וגרב? אין זה כי אם ר' יצחק ידע היטב כונת ואם צודה להם שהוא אם נפלה עליהם בהלה מחמת לסטים או חיות רעות ע”כ אמר כי המשנה דברה פה בלשון אחרת והוראת המלה איננה כאשר השתמשו בה הכתובים (וגם הוא לא פי' צדו צעדינו כאשר פירשנוהו למעלה) והשוה לה בצדק מלות משתאה וגרב. וכאשר נמצאת המלה במשנה כן נמצאת גם בתלמוד ירושלמי ובמדרשים אשר מקורם גם הוא בארץ ישראל, וכבר הבאתי במקום הנזכר ירושלמי ריש ברכות וז“ל שם: אילין כופרניא דקיקא דאורחיהון מסתלקא עד דהוא יממא וצדי לון מקמי חיותא ע”כ. והמפרש ר' אליהו פולדא הבין כוונת המאמר באמרו: שהיו מתיראים מחיות רעות, ואך מאשר הוראת המלה מעלמה ממנו הוסיף לומר וז“ל שאורבים עליהם ארב תרגומו צדא ע”כ והשחית את דבריו הראשונים, כי איך יתכן לאמר כפי פירושו: ואורב להם מלפני חיות? גם שקר ענה בתרגום כי לא נמצא בשום מקום בכל התרגומים צדא במקום ארב כ“א כמעט בכל המקומות כמן תרגום ארב, וצדא בל' ירושלמי כמו צדה בל' מקרא ומשנה ופירושו: נתירא וצר לו. עוד הבאתי לשון ויקרא רבה פ' שמיני פי”ב דהיא חשוכא וצדי לי מן נטוריא, כך גרסת הערוך הנכונה ופירושו מבואר צר לי ויראתי, ובספרינו צרי ברי"ש, והוא טעות, שגה הסופר בחשבו לתקן כאשר דמה. גם בנפשו מפרש באיכה אשר הבאנו דבריו.

ועתה הנני מוסיף עוד מאמרים אשר שם נשחתה המלה וקלקלו בתקונם המזויף ואנחנו לפי דרכנו נוציא לאור הגירסא הנכונה אם גם לא נמצא עזר לדברינו בראשונים כאשר מצאנוהו בערוך למאמר המדובר בו. ראה נא בב“ר פ' צ”א במעשה דשמעון בן שטח אשר נס מפני ינאי המלך נמצא הספור בזה הלשון: שמע דהוא כעיס עליה צרח ליה וערק וכו' מן דאתא וכו' אמר ליה למה ערקת (השיב שמעון בן שטח) שמעית דמרי מלכא כעיס עלי וצרח לי מינך דלא תקטלני וכו‘, והכונה גלויה וכן פי’ בעל מתנות כהונה מתיירא ממנו, והייתי מתיירא ממך, אך מה שהוסיף בעל מ“כ שכן פי' בערוך בודאי זכרונו הטעהו ולא נמצא כן בערוך וכל יודע בטיב לשון המדרשים ישתומם על המלה צרח אשר אין כמוה, ובמדרש קהלת ז' י”א נמצא כמו כן המעשה הזה ושם כתוב צרה לי מינך בה“א ושניהם כאחד מוטעים והנכון צדה. והנה בירושלמי דברכות פ”ז ה“א (וממנו בילקוט בראשית סי' קמ"ה) אשר שם ג”כ ספור המעשה נכתב במקומו דחל והוא נכון לפי הענין. וגם שם נראה תקון סופרים אשר לא הבינו מלת צדה. ובבבלי ברכות מ“ח א' נמצא כמו כן המעשה הזה אך בכננון ובלשון אחר. והנה במעשה הזה לא נשחתה הכונה אם גם טעו בלשון, אך בהלכה העוברת לפני המעשה שחתו גם הכונה עד כי גם פסק הדין אשר הוציאו ממנה הפוסקים הוא נגד דברי התלמוד בעבור שלא שמו על לב ההוראה הנכונה והוא פלא. וז”ל בירושלמי שם (וממנו בב"ר שם ובילקוט שם): שמואל בר שילת בעי קומי רב ואית דאמרין בעון קומי רב שמואל בר שילת תשעה פת וא' ירק א“ל מזמנין, שמנה פת ושנים ירק א”ל מזמנין, שבעה פת וג' ירק א“ל מזמנין, ר' אבינא בעי מחצה למחצה מאי אמר רבי זירא עד דאנא תמן מצרכית לי ומצרי לי מינה לאשלתיה, ובב”ר וילקוט שם נוסף עוד: ששה פת וארבעה ירק (מהו א"ל) מזמנין, וכן נראה כי הספק רק במחצה למחצה, ובדברי ר' זעירא שם בב“ר: ומיצרי לי מינה דלא שאלתיו ויג' רש”י שם: ומדצרי לי מינך לא שאלתא, ובעל מתנות כהונה כתב: בירושלמי גרס ומי צרה לי מינה לא שאלתיה וכן מצאתי נקוד(!) ומי צרה הצד“י בפתח וכו'⁶, ובעל ידי משה רצה לגרוס ומצרי לי מינך לא שאלתיך, ובילקוט שם הגירסא: וצרו לי מנך לא שאלתינה, וכולם נוקשו במלת צרה. ולפי דרכנו נלך בטח כי גם פה הגירסא צדה בדלת וצ”ל או כאשר הוא לפנינו בירושלמי ומצדי לי מיניה לאשלתיה פי' נתיראתי ממנו לשאלו, או צ“ל ומדצדי לי מיניה לא שאלתיה פי' ומאשר נתיארתי ממנו לא שאלתיהו. ועתה ראה הגמרא הבבלית ברכות מ”ח א' ותשתומם, וז“ל הגמרא: א”ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה אכלו דגן וא' אכל ירק מצטרפין א“ר זירא בעית מיניה מרב יהודה שמונה מהו שבעה מהו אמר לי לא שנה ששה ודאי לא מיבעיא לי א”ל ר' ירמיה שפיר עבדית דלא איבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא חכא נמי איכא רובא ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן ע“כ. והענין תמוה איך היה כל כך פשוט בעיני ר' זירא כי ששה שאכלו דגן וד' ירק אינם מזמנין עד כי לא היה בלבו שום ספק לשאול עליו. והסברא דרובא דמינכר אשר חשבו עליו אחרוני בעלי התלמוד האם היתה כזאת לו יתד תקוע במקום נאמן עד כי אמר ודאי לא מיבעיא לי, ור' ירמיה החולק עמו והשוה ששה וארבעה לשבעה ושלשה וחשב כל רוב אוכלי דגן למחייבי זמון איך השיבו בלשון שפיר עבדית דלא איבעיא לך, בהיפך היה לו לומר טעמא מאי לא איבעיא לך הא הכא נמי איכה רובא. גם המאמר בתלמודנו הוא משונה מכל וכל מענין המאמר כפי אשר נשנה בירושלמי ובמדרשים כי מלבד כי כל בעלי המאמרים משונים הם ומלבד כי הדבר אשר לא נשאל עליו שם הוא מחצה למחצה ובתלמודנו הוא ששה וארבעה עוד שנוי אחר, כי בתלמוד ירושלמי ר' זירא לא שאל מפני היראה ובתלמודנו לא שאל יען לא הוצרך לשאול על כי לא היה לו ספק על הדבר. והנה רש”י בגמרא נטה בפירושו מפשט הדברים ופירושו נוטה למאמר הירושלמי והמדרשים כי הוא מפרש על מאמר הגמ' ואיהו סבר וז“ל: ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר ע”כ. והנה לפי גרסתנו לא מצאנו כי ר' זירא נצטער על שלא שאל ושהיה עוד ספק בלבו אם בעינן רובא דמינכר ונהפוך הוא הלא הוא אמר כי ששה וארבעה ודאי לא מיבעיא ליה על כי היה ברור בעיניו (לפי סברת התלמודיים האחרונים) כי בענין רובא דאוכלי דגן דמינכר לחייב זמון. על כן לבי אומר לי כי גרסתו מוטעת וצ“ל צדאי במקום ודאי והסופרים אשר לא הבינו את המלה שינו אותה, ופירושו גם פה יראתי לשאלו וע”כ השיבו ר' ירמיה כטוב עשית שלא שאלת כי הדבר פשוט כי ששה וארבעה כמו שבעה ושלשה, והגמרא הוסיפה כי בעיני ר' זירא לא היה פשוט כל כך יען כי היה בספק אם לא בענין רובא דמינכר ורוב ששה כנגד ארבעה איננו ניכר כל כך כערך שבעה אל שלשה, והגירסא הנכונה הזאת היתה לפני רש“י ופירשה כענין, ובאמת רק בפי ר' זירא אשר היה עולה לא”י ושם אמר המימרא כו' מהירושלמי היתה המלה הזאת, והבבליים אמרוה כאשר שמעוה ולא נמצאת יותר בבבלי, ע“כ גם בימים הקדמונים כבר לא הבינוהו ושינו הגירסא, וע”כ פסק הרי“ף סתם: אבל ששה לא דבענין רובא דמינכר כשיטת ר' זירא לפי גירסת ספרינו נגד ר' ירמיה, ואחריו ילכו כל הפוסקים: רמב”ם פ“ה מה' ברכות ה”ח וסמ“נ עשין כ”ז והטוא“ח ס' קצ”ז וכתב שם הב“י אחרי הביאו לשון הגמרא ורש”י וז“ל: והפוסקים כולם פסקו דרובא דמינכר בעינן ואם כדברי רש”י כיון דר' ירמיה פשיטא ליה ור' זירא מספקא ליה לא הוה להו למשבק פשיטותיה דר' ירמי' משום ספקיה דר' זירא לפיכך נ“ל שהם מפרשים דכי אמרינן ואיהו סבר דרובא דמינכר בעינן לא בתורת ספק אמר כן כדפי' רש”י אלא קושטא דמילתא דהכי סבירא ליה ומשום הכי לא איבעיא ליה. ומצאתי לאגור שכ' בשם אור זרוע ששה אוכלים וד' מצטרפים בירק ע“כ ונ' שהוא מפרש כפירש”י ופוסק כפשיטותיה דר' ירמיה ולענין הלכה פשיטא דלא היישינן לדברי אור זרוע דיחידאה הוא עכ“ל הב”י, וכן פסק גם הוא בשלחנו הערוך סעיף ב'. ובלי ספק הדין עם רש"י ואור זרוע וההלכה בספרי הפוסקים מוטעת, ובפרט כי בירושלמי ובמדרשים האיבעיא רק על מחצה למחצה ובכל רוב פשוט בעיניהם כי מצטרפים אוכלי ירק אליהם לזימון. ראה עד כמה הגיעה כח בלבול הלשון וטעות הגרסאות עם הסרת לב מן הירושלמי לשחת גם את ההלכות⁷.

נשובה נא אל שרש צדה אשר מצאנוהו במקרא, בירושלמי, במדרשי ארץ ישראל (ונמצא שם עוד כמו מדרש איכה א' י“ו: וצדין יהודאין פי נתיראו, ובמדרש שמואל פכ”ד: והוה צדי לי מינך) וגם פעם א' בתלמוד בבלי כפי אשר שמעו מאנשי א“י, ונבקשהו גם בשאר לשונות הארמיים אשר מבטאם קרוב למבטא הירושלמיים. והנה נמצאה המלה בל' הכותיים הם השמרונים כאשר הודעתי כבר בספרי הנז' כי המעתיק השמרוני תרגם ויצר לו (בראשית ל"ב ח') וצדה לה⁸, ואל תערצון (דברים ל"א ו') ואל תצטדון⁹, וכן בשירי השמרונים אשר הוציאם לאור החכם גיזיניוס נמצא בשיר החמישי אות צד”י: צרוכי רתותך קעמין בצדה צדין מן סנין לו ברגז אנגדו, ופי' הצריכים אל רחמיך חיים בבהלה יראים משונאים המרים אותם ברוגז. ובשנת תרי“א שב ה”ר רפאל קרכהיים והדפיס את השירים האלה בתוך כרמי שמרון אשר הוציא לאור והעלים עין מכל אשר כתבתי כבר והגיה (דף 101) בצדה במקום בצרה ופי' צדין ל' צדה וצדיה, גם החכם המעיר אוהבנו הנכבד הר“ר שד”ל לא שת לבו לזה (דף 115)¹⁰. ועתה הנני מוסיף כי אין ספק אצלי כי גם בל' סורי נמצאת המלה אם גם איננה רגילה הרבה, כי בספר הנקרא Acta Sanctorum Martyrum חלק ב' דף 282 שורה ד' למטה נדפס: שבק אנון מסטדין בנפשהון, וכתב על זה החכם בירנשטיין במאמרו על ספרים סוריים¹¹ כי פה כמו בהרבה מקומות נתחלף לסופר צד“י וסמ”ך וצ"ל מצטדין, ואך גם הוא לא הבין כונת המלה על בוריה והפי' הנכון הוא: ויניח אותם (האויבים אשר נצח) יראים על נפשותם.

והנה לאיש האוהב הגהות בתנ“ך יש מקום לשער כי שרש צדה היה כתוב ג”כ בשני הכתובים במשלי ובאיוב ובמקום נוסחתנו: בלכתך לא יצר צעדך היה כתוב יִצֶד ובמקום יצרו צעדי אונו דאיוב – יצדּוּ והסופרים החליפוהו בלשון מורגל יותר ויש בידו להביא ראיה כי לפני איזה מעתיקים ראשונים היה כתוב כן, כי כן היוני הנקרא בשם השבעים תרגם באיוב: יצודו הקטנים כחו, כאלו היה כתוב לפניו: יצדו (ופירשו מל' ציד כאשר עשה באיכה) צערים (פי' צעירים וכן קרא באיכה צערינו במקום צעדינו), והסורי (אשר הלך באיכה בעקבות היוני) תרגם הפסוק באיוב לא מפי היונים אך במלה אשר אנחנו דנים עליה כפי נוסחו והעתיק: נצדין הלכתה ופי' יצדו צעדיו, ולא ידענו אם הוא פי' המלה כפי דעתנו בשרש הזה או אם הטה אותה לענין שממה, גם במשלי אשר שם תרגם היוני כפי הנוסח אשר לפנינו נראה קרוב כי הסורי קרא: יצד בהעתיקו: לא נזוען הלכתן. אולם יען כי לא יכריחנו דבר לשנות הנוסח בפרט כי מצאנו גם ההיפך מלשון צרות צעד במליצת הרחבת צעד לא נמלא את לבבנו לקום נגד המסורה, גם חקי הלשון יעמדו נגד ההגהה הזאת במשלי והוא כי יצד בלא ה“א בסוף הוא עתיד כדמות צווי ופה איננו צווי כ”א הבטחה והיה צריך להיות: לא יצדה בה"א. על כן נניח הכתובים כאשר הם והמעתיקים הנזכרים רבו שגיאותם עד למאוד באותיות דומות עד כי נתבטלה עדותן.

סוף דבר ההערה הזאת היא בד מסתעף לכמה ענפים.: א) הרוחנו פי' מלת צדה במקרא במשנה בתלמוד ירושלמי במדרשי א“י ופעם בתלמוד בבלי במאמר המובא מא”י, בל' שמרוני (?) ובל' סורי אשר כמעט היה נעלם עד הנה. ב) העמדנו אל נכון כמה גרסאות בתלמוד ירושלמי ובמדרשים. ג) הראינו איך נשחתו הגרסאות גם בתלמוד בבלי ואיך יצאה ההלכה מוטעית מתוך רוע הגרסאות ההן. ד) ראינו כי מאשר לא שמו עין על התלמוד הירושלמי נעלם ממפרשי התלמוד גם תוכן דברי הבבלי. ה) גם מצאנו אזהרה לבל נקרב לשנות נוסחאות בתנ“ך טרם נחקור ונדרוש היטב, כי הנה הגהת צרו צעדינו תחת צדו צעדינו היתה נראית קרובה בהבטחה ראשונה והיא לא תכון בדרישה מעולה, וגם להיפך הגהת לא יצד צעדך נראית עתה קרובה תחת יצר וגם היא לא תקום, וכן ראינו ג”כ כי אמוראי בבל שמרו את המלה כאשר באה אליהם מא“י אם גם לא היתה שגורה בפיהם. ועל כן החוקר האמתי אל ימהר להוציא דבר נגד הגרסאות הישנות אם אין לו עדים נאמנים, ואפריון נמטייה לרש”י ולבעל הערוך אשר השאירו לנו ברכה בגרסאותיהן הנכונות לולי כי גם ספריהם נתקלקלו בדפוס.

 

ד) חלוף דל“ת ורי”ש.    🔗

(החלוץ ג‘, תרי"ז, ע’ 158–160, 176; מהדורא ראשונה ע' 58–60).

מדי דברי בחלוף דל“ת ורי”ש הנמצא בספרי הדפוס זכור אזכור את אשר קרה עוד מן הבלבולים מתוך חלופים כאלה. הנה בכמה ספרי הדפוס מצאנו כתוב בישעיה ט“ו ב': כל זקן גדועה בדל”ת וכן הדפיסו גם במפרשים הראב“ע ורד”ק ואחרים, ובהם החזיק גיזיניוס ודמה בנפשו כי ירמיה (מ“ח ל”ז) הקל את לשונו בכתבו גרעה ברי“ש כי כן דרכו להמיר את המלות קשות ההבנה בקלות, וכל זה טעות. וכבר הכה הר”ר ידידיה שלמה מנורצי על קדקד הסופרים האלה והוכיח מתוך המסרה כי גם בישעיה כתוב גרועה ברי“ש, כי המסרה תמנה את החלופים בין ישעיה לירמיה ולא מנתה בתוכם כ”א כי בישעיה כל זקן בלא וי“ו ובירמיה וכל בוי”ו וההפרש בין גדועה לגרועה לא חשבה ובפירוש מסרה המסרה הקטנה בירמיה: גרעה ב' חד מלא (והוא דישעיה) חד חסר (והוא דירמיה). והנני מוסיף כי המסרה רבתא תחלת ערך דל“ת מנתה את מספר א”ב חד ד' וחד ר' וגדועה גרועה לא כללה במספרם. גם כל הראשונים לא ידעו דבר מזה לא הרד“ק בשרשיו שרש גדע ולא הפרחון, וכל המפרשים לא ביארו את זרות המלה גדע אצל זקן כי לא נמצא שרש גדע כ”א בדברים קשים אשר יכו ויחתכו אותם בכלי ברזל ולא בשערות הראש או הזקן, ושרש גרע הוא אשר נשתמשה בו המשנה גם הסורי, ואיך החרש יחרישו כולם על זרות כזאת? אין זה כ“א מאשר לא ידעו מגדיעת הזקן מאומה. גם בכ”י הישן משנת תרע“ז (הכ"י הנכבד אשר גלה לנו מסתורי הנקוד הישן הנמצא היום באדיסא) סיפר לנו סודותיו הר”ר אפרים פינגר ברשימתו נמצא כמו כן גרועה בישעיה¹² וגם בכ“י תשס”ח הנמצא שם. גם המעתיקים הראשונים כולם תרגמו ל' גילוח מלבד היוני אשר תרגם כל זרוע נשברה, ומה לנו ולשבושיו? ולא היה ראוי להרבות דברים על הענין הקל הזה אם לא נכבד בעיני דורשי הלשון דבר האדון גיזיניוס ואחריו יסעו.

וכמקרה הזה להחליף את ב' השרשים האלה, רצוני גדע וגרע, קרה גם במקום אחר והוא יחזקאל ה' י“א ושם הוא כבר החילוף בין מערבאי למדנחאי ובספרינו הנוסח תמיד כפי קריאת הירושלמיים וכן גם פה: וגם אני אגרע, אך התרגום הארמי על נביאים נוסחו נוסח הבבליים הם מדינחאי (ויבורר זה במקום אחר) הוא תרגם אקטוף כקריאת מדנחאי אגדע, ובספרינו בחילופין שבין מערבאי ומדינחאי מצאנו: למ”ד אגדע כתיב אגרע קרי וכ' כי הקרי הזה הוא תיקון תקנוהו הסופרים אחרונים כפי קריאת הירושלמיים כי התרגום מעיד על קריאת אגדע אשר תרגומו לרוב במלת קטף (ע' תרגום ישעיה י' ל“ג, כ”ב כ“ה; ירמיה מ”ח כ“ה, ג' כ”ג; יחזקאל ז' ו‘; עמוס ג’ י"ד). גם בכ“י הישן משנת תרע”ז אשר הזכרתי וגם הוא מחזיק תמיד בנוסח הבבלי (ויבורר גם זה במקום אחר) מצאנו הנוסח אגדע כפי עדות הרר“א פינגר הנ”ל. ולהיפך מצאנו כי היה לפני המתרגם נוסח נגרע תחת נגדע בדל“ת כאשר בספרינו שופטים כ”א ו': נגדע היום שבט אחד מישראל, ותרגם אתמנע והוא תרגום נגרע, ולבי אומר לי כי גם זה כקריאת הבבלים אם גם לא נמצא דבר מזה בחילופין שלנו וידוע הוא כי הוא חסר שם הרבה, גם אין בידינו נביאים ראשונים מן הכ"י הישן אשר הוא לעד על קריאת הבבליים. אך בשופטים גם הסורי והרומי העתיקו קריאת נגרע ורק השני מסכים עם ספרינו. ובשני המקומות ביחזקאל ובשופטים נראה כי הדין עם יונתן והבבלים, ונוסח ספרינו מוטעה.

ובספרי התלמוד ימצאו חלופי טעות בין ד' לר' הרבה כנודע, וכבר דברו החוקרים על כמה מהם ומאחרים העלימו עין. למשל תמצא בכל ספרינו פרי אחד בשם עוזרדין (דמאי א' א' וכלאים א' ד' ומעשרות א' ג' וברייתא שבת קמ"ד ב' ועוד בגמרא) והנכון עוזררין בשני רשי“ן וכמוהו בל' סורי: עזרורא עזררתא עזרתא, ובערבי בחלוף אותיות הראשונות זערור (וכן צריך להיות ברמב"ם בפי' למשנה דמאי ובערוך) וכן היה באמת הנוסחא עוד לפני הערוך ובערוך אשר הוא לפנינו הוא שלא כדין כנוסח ספרינו אבל בערוך כ”י אשר בידי הוא כנכון. ואם תשיבני איך יעלה על דעתך לאמר כי הערוך הביא המלה בערך עזרר והוא סדרו לפני ערך עזרר ועזרה והיה לו לסדרו אחריהם? דע כי כן מדרך הערוך (וכן עשו גם שאר מחברים ראשונים) במלות המרובעות אשר שתי אותיותיהן האחרונות דומות לסדרן ראשונה ואחריהן תסענה המרובעות האמתיות ד“מ סדר ערך שרטט לפני ערך שרטון וערך גבנון לפני גביני וכדומה הרבה. וכן נתבלבלו השרשים גרר וגרד וגדר בספרינו ובעל הערוך הביא הממרות על נכון בשרשם הראוי להם, וכן שבשו בספרינו תמיד מלת קדר ובערוך על נכון וכן בערבי קד והוא מל' נקב ובקע וע”כ הנוסחא הנכונה מקדדין בהרים (ערובין ה' ד') לא מקדרין כאשר לפנינו וכן וקדוד כמין ארובה (ברייתא ע“ז ל”ב א') לא קדור, וקודד בקופיץ (פסחים ז' י"ב) לא קודר, וקודד והולך עד שמגיע אצל דלת (קדושין כ"ב ב') ובספרינו דוקר ובילקוט דברים ט“ו י”ז קודר, קודד אזכרותיהן (תוס' שבת פי“ד מובאה בבלי קי”ו א' ובירושלמי שם, וע' ספרי נשא ה' כ"ג) לא קודר כבספרינו. כל אלה הביא בעל הערוך וכן תדין על שאר מקומות לא הביאם בעל הערוך, כמו עוקצין ב' ד‘: שלמה מצטרפת וקדורה אינה מצטרפת וצ“ל וקדודה, וכן בתוספתא נדה פ”ו מובאה בגמ’ נ“ו ב' שזה מקדיר וצ”ל מקדיד, ולא כן בגמ' דביצה כ“ט א': אבל קודר הוא קבאו קבים, שם הנוסח הנכון ברי”ש בסוף ובטעות פירשו רש“י נקב, ומזה תראה כי הנוסחא המוטעית אשר לפנינו בשאר המקומות היתה כבר שם לפני רש”י ודמה את המלה קודר הנכונה עם הגירסא קודר המוטעית במקום קודד, ויותר נכון פי' הרי“ף משער באומד דעתו וכ”כ הרמב“ם ה' י”ט ד' כ“ב משער והוא ממש ל' ערבי קדר. וכבר עמד על זה הרשב”ש בתדובותיו סי' רנ“נ וז”ל: ואם הוא נקדרה ברי“ש אז נקדדה בדל”ת אנו גורסין ברי“ש ובעל הערוך ז”ל גורס בדל“ת בערך קד ומה שאמרו בפ' אין צדין אבל קודר הוא קב או קבים פי' הריא”ף ז“ל והרמב”ם ז“ל מלשון שיעור קרוב ללשון ערבי ואינו ענין לזה עכ”ל. וכן נמצא בספרינו פת הדראה בברייתא דשבת קי“ז ב' ובברייתא דפסחים ל”ו ב' וכן היה לפני רש“י שפי' שנטל כל הדרה והנכון כגי' הערוך שהביאו בערך רד ו' ודמהו לל' לעז אורדו מל' רומי: Panis Hordeius s. Hordeaceus פי' פת שעורים (Gerstonbrod) וצ”ל הרדאה ובעל הערוך לא חשב הה“א לשורש כי אנשי איטליא יסירו בלשונם בראש המלות הה”ה ואיננו נשמע במבטאם ועל כן הביאו בערך רד ולא בערך הרד¹³. וכן נמצא בספרינו ביומא פ“ה משנה ח' (ס"ח ב'): דירכאות היו עושין וכן במכילתא דבשלח (י"ד ה' וממנה בילקוט) דורכיות היו עושין וכן במכילתא דבשלח (י”ד ה' וממנה בילקוט דורכיות היו לו, והרי“ט ביומא רצה לגרוס: דרביות והנכון כגי' ירושלמי שם וכגי' הערוך: דדכיות או דידכיות והוא ממש ל' יוני (diàdokov) משמרות משמרות (שילדוואכען)¹⁴. וכן נמצא בתוס' דברכות פ”ה ומובא בירו' פ“ז ה”ג ובבבלי נ' א‘: והנקדין (בירו' והנוק') תופסין אותו על כך, וכך היה לפני רש"י ופי’ הדווקנין והוא פי' לפי שפת ארצו וזמנו והיו שם בעלי הנקוד העוסקים בדיוקי ובדקדוקי המקרא והיו קוראים אותו נקדנים גם דייקנים, אבל בימי בעלי הברייתא והגמרות לא היה עדיין הניקוד ולא בעלי הנקוד ולא מלת נקדן, והנוסחא הנכונה הנקרנין ברי“ש או נוקר' כפי מבטא הירושלמיים (כי משקל פועלן לבעלי א"י כמשקל פעלן לבעלי בבל) כאשר היא גרסת הערוך והביא עוד ב' מקומות במדרש ילמדנו גם העיר בצדק כי הוא מן נקר והוא חפש בעוז ועצמה וכי ימצא גם בערבי מלת מנאקר והוא כמו קנתרן, ושינוי הגירסא הזה נכבד הוא יען כי לפי' גי' רש”י היה מקום לבעל דין לאמר: ראו נא כי היה גם בימי הברייתא מלת נקדן ובלי ספק מקורה מן נקוד הכתובים והיו להם אז כבר הנקודות והושאל רק מן דיוקם אל הדיוק במטבע הברכות, וכל זה איננה כי אם שגיאה נולדה משגיאות סופרים. ובאמת מצאנו גם במקום אחר רש“י מפרש כאלו היה חושב כי כבר לבעלי הגמרא היו ידועות הנקודות עם שמותיהן ובהיפך הערוך בהשענו על הפירושים המקובלים מן הגאונים ממאן בזה, כי כן רש”י מפרש דברי הברייתא המובאת בירושלמי דברכות סוף פ“ח ובבבלי נ”ז א‘: אמן חטופה וז“ל שקורין את האלף בחט”ף ולא בפת“ח ע”כ והערוך ע’ אמן פי' שחטף ואמר אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך ע“כ וכמוהו שם כ”ג ב' חטוף ובריך. ודי בזה למשל.

 

ה) טעויות הנולדות משווי האותיות הדומות.    🔗

(אוצר נחמד ב‘, תרי"ז, ע’ 86–90; מהדורא ראשונה ע' 60–64).

הנה במכתב החלוץ מחברת שלישית כתבתי על חלוף הנוסחאות וטעויות הסופרים והספרים הבאים מכח חלוף דל“ת ורי”ש¹⁵, ואלה הדברים אשר הוספתי (יום ד' כ' כסלו תרי"ד) ולא העביר אותם החלוץ לפני עם ישראל.

בחרתי באלה המשלים רק מפני דבר חדש התלוי בהם. אולם בכלל רק המתעקש ועוצם עיניו מראות האמת ימאן להודות כי עצמו השגיאות אשר לא ימלטו מהן הסופרים אף כי המדפיסים הנולדות משווי האותיות ב' וכ' ד' ור' מ“ם פשוטה וסמ”ך וכדומה הן במקרא הן בספרי התלמוד והמדרשים. ראה לדוגמא על מ“ם וסמ”ך יבמות קכ“א ב‘: מעשה באושעיא ברבי שהתירם עם שמנים וחמשה זקנים וכו’ ואין לו מובן וצ”ל שהתריס כגי' הערוך (והעיר כבר ע“ז ר' ישעיה ברלין ז”ל בהגהותיו), וכן שם בירושלמי [פי“ו ה”ה, ד' וויניציא דף ט“ו ע”ד שורה כ“ט]: בשלישי וכמה זקנים כל שהיו מתריסין כנגד רבי הושעי' ביד למעבד כהדא ורשב”ל, ופי' שם המפרש פני משה וז“ל: בב”ד של שלשה ועוד כמה זקנים וכל כך היו מתריסין כנגד ר' הושעיא ביד מיד כלומ' לקבל עליו מיד?¹⁶ הא דר“ל וכו' ע”כ. ובלי ספק גם פה רבו השגיאות ומלות בשלישי וכמה זקנים וכל אולי יש לתקן בשלשים וכמה זקני בבל או כדומה, ובודאי מלת ביד הוא ט“ס ואין לדמותה אל מיד או מן בידו (בירושלמי דיבמות פי“ו ה”ג) אשר פירושו כמו מיד, וכל הרואה בעין פקוחה את נוסח הבבלי ויודע טיב לשון הירושלמי יבין כי צ”ל ביר' ר“ל בירבי. – אך על אחת אעיר על חלוף שתי אותיות דומות אשר לא דברו עוד עליו, גם לא נמצא החלוף כאשר אחשוב כי אם לפעמים, והוא חלוף הזי”ן והנו“ן הפשוטה. ולבי אומר לי כי מרוז אשר היא וישביה יאורו במארה שופטים ה' כ”ג ולא נמצא עוד זכר העיר ההיא צ“ל מרון (וכ“כ שי”ר באגרתו לר' שלום כהן הנדפסה בראש ס' קורא הדורות), כי המלחמה היתה בתענך על מי מגדו כנאמר פ' י”ט ונזכרים שלשת המלכים מלך שמרון מראון מלך תענך ומלך מגדו בתוך הל“א מלכים כקרובים זה לזה (יהושע יב' כ' וכ"א). דבר ידוע לכל הוא כי גם לפני הסופרים הראשונים היו נוסחאות מוטעות ושונות כאלה והם מיראתם להכריע בין החלופים האלה. פעם העמידו נקודות על המלות או האותיות היתרות להודיע כי חסרות הן בספרים אחרים, פעם תלו אות על המלה או כתבוה קטנה, פעם כתבו נוסח אחד מבפנים והאחר על הגליון (כתיב וקרי), פעם כתבו רק הנוסח האחד ונקדו המלה כדין הנוסח האחר וכדומה. ובחלוף המדובר בו רצוני בין אות זי”ן לנו“ן פשוטה בחרו דרכם לכתוב הנוסח האחד ולרשום בצדו כי האות פה קטנה או גדולה מן השיעור, והוא אם מצאו זי”ן והדין להיות נו“ן פשוטה כתבו את הזי”ן אך מסרו כי הוא נו“ן רק קטנה (זעירא) ואם מצאו נו”ן פשוטה ודינו להיות זי“ן כתבו נו”ן פשוטה ומסרו כי הוא זי“ן גדולה (רבתי), והאחרונים כתבו כאשר מצאו בלי חקור אחרי מוצא הדברים. ומצאנו כזה שלש נוני”ן פשוטות קטנות בעבור שגיאות סופרים אשר החליפו אותן בזי“ן. הראשונה בישעיה מ”ד י“ד נטע ארן וגשם יגדל, ובצדק החזיקו הסופרים במלת ארן ונמצא גם הרבוי אורנים במשנת פרה ג' ח', אך איזה סופרים לא ידעו את המלה אשר לא נמצאת עוד במקרא וכתבו תחתיה המלה הידועה יותר היא ארז (ע' ליקוטי קדמוניות דף קע"א למטה). השניה בירמיה ל”ט י“ג ונבושזבן רב סריס, וחכמי הלשון הראו את מקור המלה בלשון פרסי¹⁷, אך גם פה חשבו סופרים כי דינה להיות נבושזבז וכבר נמצאו שמות אנשים בבליים ופרסיים בכתבי קדש ובספרי היונים בזי”ן בסוף. ועוד שלישיה והוא משלי י“ו כ”ח ונרגן מפריד אלוף, והמלה הזאת הנמצאת עוד שלש פעמים במשלי (י“ח ח' וכ”ו כ' וכ"ב) והיא מובנת מתוך הענין קרה אותה מקרה זר. יש מחכמי הלשון בימינו יוציאו אותה משרש אשר בדאו מלבש, ויש מסופרים הראשונים אשר שנו אותה במקום אחד. והנה שרש המלה הוא בלי ספק רגן ונמצא בקל (ישעיה כ“ט כ”ד) גם בנפעל (דברים א' כ“ז ותהילים ק”ו כ"ה) וענינה המתלונן ומעורר מדנים בהלשינו, וע“כ נמצא הענין הזה במשלי גם במלות אחרות י”ז ט‘: ושונה בדבר מפריד אלוף, גם כל המפרשים ובעלי השרשים הראשונים לא סרו מן הדרך הסלולה הזאת להוציא מן השרש רגן, ובכל זאת קם גיזיניוס ויאמר כי שרש המלה נרג דבר אשר הוא רחוק מן הדעת ואחריו יסעו הדבקים בו. גם סופרים ראשונים טעו במלה הזאת אולם רק במקום אחד והוא י“ו כ”ח בחשבם כי הפסוק מוסב על הנוח לכעוס ע"כ כתבו ונרגז אם גם לא נמצא עוד נפעל משרש רגז, והתרגום הארמי כנראה היה גם לפניו הנוסח הזה כי הוא מתרגם פה חרתנא והוא המתקצף ובשאר מקומות מתרגם שגושא פי’ המבלבל ומחרחר ריב. ולא אכחד תחת לשוני כי בכ“י תתקצ”ח הנמצא פה בבית מרים מגדלא מתורגם י“ח ח': דהכיננא, ונראה כי הוא משובש וצ”ל דחבננא כמו שמתרגם הסורי. גם בגמרא נדה י“ו ב' הביאו בשם בן סירא שר הנרגל בבית המשתאות ואמרי לה שר הנרגן ואמרי לה שר הנרגז, ובערוך לא נמצא הא אמרי לה בתרא ורש”י גריס לה. הן אלה השלש הנוני“ן הפשוטות הקטנות ונמסרו במסרה גדולה ריש ויקרא גם בתחלת המסרה רבתי. ולהיפך נמצא האליל נבחז (מ“ב י”ז ל"א) ומסור עליו במסרה קטנה: זי”ן רבתי והיא לא נמנה בתוך אותיות הגדולות במס“ג ריש בראשית וריש דברי הימים, אך הרד”ק ובעל מנחת שי מעידים גם הם כי נמצא כן בספרים וראו גם הם כי חלוף זי“ן ונו”ן פשוטה הוא מקור הזרות הזאת. והנה גם אני ידעתי כי יש עוד שתי זיני“ן גדולות, אך אין טעם כל האותיות הקטנות והגדולות שוה ומקרום שונה זה מזה. והנה בין האותיות הגדולות נמנה במס”ג (בב' המקומות) הזי“ן של זכרו תורת משה עבדי במלאכי ג' כ”ב, ושם הזי“ן בתחלת המלה ואין מקום לאמר כי החליפה סופר בנו”ן פשוטה, אבל ידוע תדע כי לפעמים היה מנהג ביד הסופרים לכתוב בסוף הספר איזה פסוקים או פסוק אחד או מלה או אות באופן נאה ומוסגל יותר לקבל שכר על הפרישה, וגם בזה החזיקו המעתיקים וכתבו לפחות אות אחת גדולה. כן עשו בפסוק השני אשר לפני האחרון במלאכי אשר בו סיום מלאכי ותרי עשר בכללו, ואולי עוד על כי חזרו אחר הפסוק האחרון המסיים בפורענות אל הפסוק אשר לפניו רשם סופר כי גם את הפסוק אשר לפני פניו יש לכפלו כי חותם הנביאים מעיד פה על ראשיתם, כה עשו גם בסוף קהלת גם שם הגדילו האות הראשונה של הפסוק אשר לפני האחרון והוא סוף דבר הכל נשמע וגם פה כופלין את הפסוק אחרי הפסוק האחרון. כמוהו עשו גם איזה סופרים בסוף אסתר מן הפסוק ותכתב אסתר (ט' כ"ב) ואולי התחיל שם העמוד האחרון מן המגלה והמעתיק רשם את התי“ו הראשון (או השני) מן מלת ותכתב גדולה והשאר הניח, והתי”ו הגדולה הזאת נמנית גם היא במס“ג ריש בראשית (אך לא בד"ה) גם במס”ק וע' מנחת שי. ככה עשו גם אחרים בסוף משלי מן פסוק צופיה הליכות ביתה (ל“א כ”ז) וע“כ נרשם הצד”י באיזה כ“י גדולה, ע' מנחת שי שם ובישעיה נ”ו י‘. כה עשה גם סופר בסוף בראשית מן וירא יוסף לאפרים בני שלשים (ג' כ"נ) והמס“ק מסרה על שלשים מ”ם רבתי וע’ מנחת שי. הנה זה טעם הזי"ן הגדולה של זכרו תורת משה עבדי בסוף מלאכי.

נשארה לנו עוד אחרת והיא לא נמנית באל“ף בי”ת של אותיות גדולות רקהמס“ק מסרה עליה במקומה, וכן מצא בעל מנחת שי באיזה כ”י, והוא במלת הכזונה יעשה את אחותנו (בראשית ל“ד ל”א), ואין מקום פה לכל הסבות אשר מצאנו עד כה לשנוי אות. אך אחרי החקירה הנכונה נמצא טעם אחר והוא כי הפירוש הנכון בפסוק הזה הוא היעשה שכם לאחותנו כאשר יעשו לאשה מוקדשת לזנות, וכן תרגמו המעתיקים וכן פירשו המפרשים. אך לפי הפירוש הזה מלת את איננה נקשרת היטב והיה נכון לאחותנו בלמ“ד, וכנראה המתרגם הארמי הרגיש בזה ופירש את כמו עם: היעשה שכם עם אחותנו כאשר יעשו עם הזונה, וע”כ תרגם יתעבד בל' נפעל, והשמרוני דרך דרך אחרת וחלק את מלת הכזונה לשתים: הך זונה ופי' הך כמו איך והיך, וכנראה פירש הפסוק איך יעשה שכם את אחותנו זונה או לזונה, וכן תרגמו מעתיקיו. והנה כאשר אחשוב הלך סופר אחד בדרכי השמרני וחלק גם הוא את המלה לשתים, אך בראותו כי נטה מקבלת אבותיו תקן כפי המסרה, מחק את הכ“ף הפשוטה ויעש אותה כפופה והרחיב את הזי”ן למלאות את הריוח אשר נשאר בין הדבקים. והנה כמוה מצאנו גם אות גדולה אחרת נולדת מהמקור הזה בעצמו והיא בשפרפרא (דניאל ו' כ') נמנית הפ“א השנית בין האותיות הגדולות ותמצא סבתו אם תשים לבך אל החילופין אשר בין מערבאי למדינחאי, כי בני בבל חלקו את המלה לשתים בשפר פרא (כאשר עשו גם במלת לחפרפרות ישעיה ב' כ' ועוד) ובני א”י עשוה מלה אחת, והנה שנה סופר וכתב כמשפט בני בבל ואח“כ תקנו על פי משפט בני מערב וכדי למלאות את הריוח הרחיב את הפ”א¹⁸. הוא הדבר אשר דברתי כי לאותיות המשונות האלה אין מקור אחד לכולן. וכבר יצאתי חוץ לענין אשר עליו תסוב החקירה בראשונה, ורק למען לא יקום איש נגדי לאמר, איך עשית ג' נוני“ן פשוטות קטנות וזי”ן אחת גדולה לחלופין ושגיאות סופרים בין זי“ן לנו”ן פשוטה והעלמת עין ממקומות אחרים אשר לא יתכן לתת סבה כזאת, יצאתי מן הענין לגלות גם את מקור האותיות המשונות האלה.

ועתה אשוב אל הענין אשר אנחנו בו, והוא השגיאות אשר נולדו מן שווי אות זי“ן לנו”ן פשוטה. שנינו במשנה בכורות ז' ה' במומי הכהן: המאושכן ובעל גבר, כך היא הנוסחא בספרי המשנה וכן הביאו החכם יוחנן בוקסטארף באוצרו והוציאו משרש אשך והוסיף לאמר כי הגירסא בספרי הגמרא איננה נכונה. והנה בספרי הגמרא מ“ד ב' הגירסא מאושבן בבי”ת וכן ברש“י, ובברייתות הובאו שם נמצא משובן בלי אל”ף והוי“ו היא אחרי השי”ן, וברש“י שם ד”ה הקיין משועבן עוד בעי“ן באמצע. אין לך אלא להחליף עוד הנו”ן הפשוטה בזי“ן יעלה בידך משועבז והיא הגירסא הנכונה תמצאנה בערוך אשר הביא גם תרגום איוב מ' י”ב גידי פחדיו ישורגו תרגומו גברי שעבוזוהי (כצ"ל) משבשין (וכן במתורגמן), ולא נמצא כן בתרגום שלפנינו אך בכ“י תתקצ”ח הנ“ל נמצא ככה בל”א (בטעות שעבדוהי בדל"ת), וגם החכם יוחנן בוקסטארף הלך בעקבות בעל הערוך ולא זכר את אשר כתב בשרש אשך, והוא מביא עוד לעד תרגום יונתן הוא ירושלמי בראשית ל“ט א' ויבישי שעבזוי. א”כ אין זכר למלת מאושכן ואין שרש לו גם לא למשקל מפועלן בכללו בל' משנה. תראה גם מזה בלבול הנוסחאות ושבושי הסופרים עד כי ילאו חכמי הלשון לבוא אל מקור הדברים, ורק השקידה על דלתי שערי הערוך יוציאנו כה וכה ממבוכה.

 

ו) לקוטים שונים בחכמת הדקדוק והנקוד.    🔗

(כרם חמד ט‘, תרט"ז, ע’ 61–71; מהדורא ראשונה ע' 83–95).

שמחתי באומרים לי כי חברת מחזיקי חכמת ישראל יתמכו בידך למען תפק את זממך ותספח מחברת תשיעית לכרם חמד¹⁹. וגם אנכי לא אמנע מהיות בתוך העוזרים עמך והנני שולח לך לקוטים שונים על חכמת הדקדוק והנקוד.

א) כבר ידעת כי ספר פרשנדתא אשר יעדתי במחברתך השמינית דף 41 יצא לאור קצתו מדבר לשון עברית וקצתו אשכנזית מספר במלאכת מחשבת חכמי צרפת הנודעים בשם מפרשי המקרא²⁰. ויהי כאשר נדפס הספר עד תומו והנה קול קורא באזני: הלא ביתך הנהו רחב ידים ועוד יש מקום לאסוף שמה מדבריך, ואנכי מהרתי לשלוח עוד הערה נוספת על נקדני צרפת ואשכנז, ויהי כבוא דברי והשער סגור אין יוצא ואין בא. על כן אמרתי הנה הענין אשר בררתי בתוך ההערה הזאת הוא עומד בפני עצמו אשלחהו אליך ואתה תטעהו בתוך כרמך אם ייטב בעיניך ואם אין תשיבנו לי. ועתה הערתי לבשי הוד והדר, התיפי והתקשטי, עמדי נא חלי נא פני שוכן ברלין אולי תמצאי חן בעיניו ואולי ישא פניך.

הנה יש מקום אתי לדבר דברים אחדים על הנקדנים אשר באו אחרי הדור ההוא דור דעה. כבר רמזתי במאמרי על משון העל המחברת²¹ כי הנקדנים האלה בעלי מלאכה היון ואם גם בתוכם אנשים אשר באמונה מלאכתם הם עושים אך לא מחכמת הדקדוק שאלו על זה רק היו בידם כללי מסורת ונקוד, דרשו בדגש ובמפיק בנגינות ובטעמים במתג ובגעיא באותיות גדולות ומשונות וכדומה ובללו דרשות ואגדות בתוך טעמי המסורות, כתבו כאשר קבלו איש מפי איש, חפשו בתוך הנוסחאות המונחים לפניהם ובהערות הגליונות היוצאות מהנקדנים אשר היו לפניהם. גם רמזתי על שלשה נקדנים אשר ספריהם וכללי הנקוד אשר בידם עלו למעלה על חיבורי האחרים הלא המה ר' משה החזן מלונדריש (ובשנת תר“ז הוציא הר”ר זלמן פרענסדארף את ספרו [דרכי הנקוד והנגינות] עוד הפעם עם הערות מושכלות) ויהב“י הנקדן²² אשר הערותיו לתורה ולאסתר בשם עין הקורא הדפיס ר' וואלף היידנהיים ז”ל בחומש מאור עינים והוסיף עליהן כפי חכמתו הרחבה, גם רמז כפעם בפעם על ספרו דרכי הנקוד אשר היה גם הוא בידו בכתובים, והשלישי הוא השמשוני הוא שמשון הנקדן וספרו הנקרא חבור הקונים עד הנה לא יצא לאור אך נזכר הרבה בספרי המחברים אשר היו אחריו וגם חכמי זמננו השתמשו בו כה וכה. גם הר“ר יט”ל צונץ ערך מערכת הנקדנים והודיע את שמותם ומספרם לצבאותם²³ אך לא הביא אותנו החדרה לשמור על מלאכתם לדעת את משפט מעשיהם. והר“ר י”ל דוקעס הפיץ אור על מלאכת ר' משה בן יצחק הידוע הנשיאה אשר ממדינת אינגלטרא במכתב אנגלי Jewish Chronicle לשנת 1849, אך זה משה האיש לא ידענו אם היה מולדתו ארץ אנגלטירא, וכפי הנראה היה מאנשי הפרובינצא כי ידע את ספרי ר' יוסף ור' משה קמחי גם נשא על שפתיו את שם הר“ר אברהם בן חיים (אשר לדעתי היה אבי ר' לוי הידוע) וגלה אח”כ לאנגליטירה, והוא לא דרך דרך הנקדנים כ"א ערך מחברתו על סדר נכון נשען על חכמת הדקדוק והמדקדקים הספרדים²⁴.

והנה הנקדנים האחרונים העשיר, מפסולתן של הראשונים ובתוך התבן ימצא גם בר ועלינו מוטל להוציא הסולת מתוך הפסולת. וכבר רמזתי ג“כ כי בתנ”ך כתב יד משנת רמ“ח ורמ”ט אשר בידי נמצאו כמו כן הערות על גליון התורה ואסתר אשר השתמש בהן כבר ר' שלמה דובנא בעל תיקון סופרים, והנקדן הזה אם גם מזמן מאוחר היה לא נופל הוא מכמה ראשונים והיו לפניו ספרי הראשונים אשר תמך בהם, והוא מביא לרוב דברי נקדן משה (ובתוך דבריו גם ס' האשורי וס' כתובים אשר נקד וכתב עזרא כאשר קבלו) ע“ה (ר"ל עין הקורא) נקדן יוסף או יוזיפא ואולי הוא רי”ו המובא ג“כ הרבה, רמ”ח ושתי אחיות וחומש יריחו וספר ר' אושעיא וספר ר' מאיר (ואולי הוא מהר“ם הנזכר ג”כ ממנו) ועוד אחרים. ור' משה הנקדן אשר יצא בראשם (וכפי הנראה הוא ר' משה חזן מלונדריש ואולי הוא ג“כ רמ”ח) הוא עצמו כתב כפי עדות נקדן כ“י רמ”ט בראשית כ“ד י”א: נקדני אשכנז ונקדני צרפת אשר פועל השם לא הביטו בלא ידעו אשמו ונודעה החטאת ע"כ.

נפן נא אל קצה הערות כ“י רמ”ט. בראשית י“ד ו': בהררם (בפנים נקוד הה“א בפתח ובמתג והרי”ש בח"פ ובגליון נמסר) הה”א קמוצה לדברי החיוג והמרוון והפרחון בדקתי ולא מצאתי כן (עי' ר' וואלף היידנהיים בשום שכל ובהוספות לעין הקורא אך בחיוג ובפרחון לא מצאתי דבר עליו). – שם י“ח ס”ו: ותכחש (בפנים הכ"ף קמוצה ונמסר בגליון) לפי רבי' משה קמץ אבל לא מצאתי כן בכל ספרי האספמי‘. ועוד שם: בחומש (ר"ל הטופס אשר העתיק ממנו) פתח אבל רמ“ח קמץ (ע' רוו"ה במפורש עם שום שכל) וצרף לזה שמות י”ד כ“ז: זינער (הנו"ן קמוצה ובגליון) רמ”ח (ר"ל בקמץ) שמשון (ר"ל בפתח). גם במדבר י“ד י”א: ינאצני (הנו"ן קמוצה ומסר עליו) כן נקד ר’ שלמה ולא מצא' כן. וכן שם כ“ג: מנאצי (ג“כ הנו”ן קמוצה) כן נקד ולא מצא' כן. ועוד דברים כ”א ט‘: תבער (הבי"ת פתוחה) רמ“ח תבער (הבי“ת קמוצה וע' רו”ה לע"ה). – בראשית כ”ט י"ג: ויהי כשמע (הכ"ף דגושה אך גם רפי עליה להודיע כי יש מחלקת בין הסופרים) על פי ראיות ספרי הדייקנים כל תלשא קטנה שאחריה כף מבטל חק הוא (וכבר רמז ר' שלמה דובנא על הגליון הזה), וכדומה לו אסתר ה’ ב‘: השמשוני כתב כל ויהי הבא בתלישא קטנה וכף אחריה דגש כי היא משרתת לפני כל האותיות זולתי לפני כל כף מולכת, וכבר העיר ר’ וואלף היידנהיים על הכלל הזה בהרבה מקומות מספריו מה שיש בו די. – שמות כ“ה כ”נ: שלחן (החי"ת פתוחה) כן הוא חַ (ר"ל בפתח) והנה לא מצאתי איש אשר יאחז בידו רק כלם מנקדים החי“ת בקמ”ץ, ולכאורה טעמו ונימוקו עם הנקדן לסמוך מלת שלחן אל עצי שטים כי כן מצאנו גם בפסוק י' ועשית ארון עצי שטים מלת ארון סמוכה ואל“ף בח”פ כאשר כתב בפירוש הראב“ע שם בשיטתו הקצרה, וכמו כן בפסוק ל”א מנורת זהב טהור גם פ' י“ג בדי עצי שטים, מנורת ובדי סמוכים. וטעם המתנגדים נ”ל כי רק שם יש לסמוך המלה ולעשותה צמודה גם בניקודה אם האותיות מעידות על רצון הכותב כי דעתו לסמוך כמו מנורת זבדי, לא כן אם אין בידנו עד מעיד מפי הכתב אז הוא נפרד, כי כן מצאנו גם המלה עם ה“א הידיעה והיא הנפרדת בלי ספק כמו ועשית את הבדים עצי שטים פסוק כ”ח, ועשית את הזבח עצי שטים כ“ז א', ע”כ נקדוהו גם כן בלי ה“א הידיעה בל' נפרד וכתבו שלחן בקמץ. ואם תשאלני א”כ למה נקדו ארון בח“פ לסמכו על עצי שטים ולא נקדוהו בקמץ, דע כי באמת נראה דעת בעלי הנקוד כי מלת ארון גם בנפרד היא חטופה ונקמצה רק עם ה”א הדעת, והוא מדרך אות אל“ף התכופה עם אות רי”ש לחזק הברתה ולקמצה אם תבוא על המלה ה“א הידיעה הקמוצה גם היא, כמו מלת ארץ השבורה תהפך אל הארץ הנקמצת וכן ארון החטוף ישוב הארון קמוץ, ואם כן מה שנמצא ב' פעמים (מ“ב י”ב י' גם דה“ב כ”ד ח') ארון אחד חטף האל”ף איננו זר ויוצא מן הכלל (וכבר העיר עליו ר' יונה בס' הרקמה דף 133) כי גם בנפרד כן הברתו אם איננו נודע, ואין אנו צריכין לדוחק הראב“ע (בפי' לשמות בשטה הקצרה) והרד”ק בשרשיו ובפירושיו למלכים וד“ה לפרשו ארון איש אחד. והנה סרה גם זרות מלת ארץ ויצא לנו מן גליון הנקדן כלל נכבד בדקדוק הלשון. – שם כ”ח א': נדב ואביהוא (נדגש הוי"ו בראש מלת ואביהוא) אין דגש זה כ“א לחתך קריאת האות וי”ו אחר בי“ת שלפניה לפי שהם ממוצא אחד יען קשה קריאתם. מהר”ם. ורמז על הכלל הזה במקומות אחדים וגם על זה דבר הרו“ה ז”ל ובירר הענין.

ויהיו נא דברינו המעטים לא למותר בעיניך, הלא רק לעורר אותך באתי כי מתוך דברי הנקודנים ימצא כה וכה דבר אשר ידריך את החוקר אל עסקי הלשון, ודי בזה לעת עתה.

ב) אשובה נא אל גדולי חכמי ספרד. נודע מדרכי הראב"ע כי אברהם הלך למסעיו הלוך וחבר חבורים שונים על ענין אחד פעם יבוא בארוכה פעם בקצרה, ונמצא דבר אחד נסדר כתמונתו וכצלמו בספרים שונים, וכבר נדפסו ספריו בדקדוק לה“ק הלא המה מאזנים וצחות ושפה ברורה ובאו בהם הרבה דברים מוכפלים מלבד מה שנמצא מדברין על דקדוק בפירושיו לכתבי הקדש. וזה ימים לא כביר בא לנגד עיני ספר מספריו אשר עודנו בכתובים גם הוא על דרכי הלשון והוא קטון הכמות, הוא ס' יסוד מספר (אשר הוא בכ“י המנוח הר”ר אורי חי סראואל נרשם בסי' ל"ה) והוא מדבר על שמות המספר ודקדוקם וגם הוא כמעט נכללו כל דבריו במאמרו על הענין הזה בס' צחות (ד' פיורדא דף ל“ט ב' עד סוף מ”ב א'). אך מצאתי בו דבר אחד לא העיר עליו בס' צחות גם לא ראיתי לר' יונה בספרו הרקמה ולא לפרחון ההולך בדרכיו גם לא לרד”ק במכלולו כי שמו עינם עליו אך בהעברה רק בספרי המדקדקים האחרונים מצאתיו, והוא כי חבור האחדים על עשרה יבוא תמיד בלי וי“ו המשך ויאמרו שלשה עשר לא שלשה ועשר, ובהפך חבור האחדים על עשרות רבות מעשרים ומעלה יבוא תמיד עם וי”ו המשך ויאמרו שלשה ועשרים או עשרים ושלשה לא שלשה עשרים וכדומה. שמע נא דבריו (כפי אשר נקיתים משבושי הכ"י המוטעה מאד) אשר אינם בלי חדוש נכון לעורר עליו וז“ל ²⁵: ומשפט הלשון לומר שלשה עשר שלש עשרה ומצאנו עשרה וחמשה שקל (יחזקאל מ“ה י”ב) ואין הטעם חמשה עשר רק זה מספר למשקלים שונים ואין פי' המנה (שם) מאה ואם זאת המלה ידועה ככה בלשון חז”ל כבר אמרו לשון תורה לחוד ולשון משנה לחוד²⁶ ע“כ. פי' לדבריו כי משפט הלשון לחבר אחדים על עשרה בהקדים האחדים לעשרה ובלי עטוף הוי”ו ע“כ יאמרו שלשה עשר ולא עשר שלשה, גם לא שלשה ועשר ולא עשר ושלשה, אך מצאנו פסוק חד כפי הנראה יש בו שתי זרות והוא כי נקדם העשרה על האחדים ונוסף וי”ו והוא הפסוק הנזכר ביחזקאל נמצא שם עשרה וחמשה שקל וכפי הנראה פירושו חמשה עשר, והראב“ע ימאן בפירוש זה רק פירוש כי שני מספרים מוכתרים הם ר”ל עשרה שקלים וחמשה שקלים, כי הנביא מיעד שם איך יהיו המשקלים והמטבעות אחרי בנות הבית ואמר כי השקל יהיה עשרים גרה, גם יהיו להם מטבעות גדולות על שקל אחד, מטבע מעשרים שקלים, מטבע מכ“ה שקלים, מטבע מי' שקל, מטבע מה' שקל, כן יהיה המשקל וכסף הקדש, וזה פי' המנה יהיה לכם ופי' מנה משקל ואיננו מאה כשימושו בדברי בעלי המשנה (עי' רד"ק בשרשו). והנה הפירוש הזה הוא נכון מאד וכדאי הוא כי העירונו על דבריו. ואחרי כן הוא מוסיף והולך על העשרות מעשרים ומעלה וז”ל: אמר עד יום האחד ועשרים (שמות י“ב י”ד) לחמשים (בכ"י בטעות: לחמשה) ושנים (נחמיה ז' ט"ו) ולא יתכן לחסר הו“ו, ע”כ. פי' כי בחבר האחדים על עשרים ומעלה פעם יקדימו האחדים ופעם העשרות ותמיד עם וי“ו העטוף, ועוד הוסיף וז”ל כנוסח הכ“י המונח לפני: על כן טעה האומר כתבו בין שלשה (ונמחקה הה“א כ”י) ועשרים להפר עצתי ענן אשר קשר ומדר ע”כ, והם דברים משוללי הבנה, ובלי ספק הענין כאשר אציע לפניך. אחרי אשר הודיע כי אין לחסר הוי"ו בחבר האחדים על עשרים ומעלה תפש משורר אחד אשר לא שם עינו על היסוד הזה ואמר בבית אחד משירו

כְּתָבוֹ בֶּן שְׁלֹש עֶשְׂרִים לְהָפֵר עֲצַת עָנָן אֲשֶׁר קָשַׁר וּמָרַד

כן יתוקן לפי המשקל ולפי הענין, והמשורר הזה שר שיר תהלה על מחבר ספר אחד ואמר כי כתב הספר הזה והוא היה בן כ“ג שנה והספר הוא תשובה על ראש הקראים ענן אשר חלק על דברי בעלי התלמוד, והראב”ע השיג על המשורר באמרו שלש עשרים בלי וי“ו העטוף. הנה הצלנו בית אחד אשר לא נודע עד עתה אם גם עדנה לא נדע את השיר כולו גם שם המשורר גם האיש אשר הקריב אליו תהלתו נעלמים ממנו. ומי יודע אם לא כתב רס”ג כבר בימי בחרותו נגד ענן כאשר נודע כי גם ספרו ס' ההכרה (או ס' המבחן) כתב טרם שמוהו לגאון, ואליו ערך משורר את שירו²⁷. יקומו נא אוהבי קדמוניות ויחפשו אולי ימצאו עוד השיר הזה.

ג) ועד השלשה הנני בא גם הוא בחכמת הדקדוק. זה שתים עשרה שנה במכתבי העתי [וויססענשאפטליכע צייטשריפט] חלק חמישי (דף 409) העיר אוהבי וידיד נפשי הר“ר הירץ דירינבורג במאמרו הנכבד על ר' יצחק בן גיאת כי דברי הראב”ע ור“ם הנקדן נוטים לניקוד הקמץ בעבר קל של נע”ו, ר“ל קמת גם קמתי גם קמנו בקמץ הקו”ף וכדומה, ולא בירר הענין ורמז על מאמרו אשר יבוא במחברת הנקראת אוריינטליא, אך המחברת הזאת לא נדפסה כי אם שתי שנים אחרי צאת מאמרו במכתבי העתי, על כן באתי שמה ומלאתי את דבריו והראיתי כי יש מהראשונים נקדו בקמץ פא הפעל שעל נע“ו בעבר קל עם הטעם עליו כמו קמת קמתי קמנו, ופתחוהו רק עם הטעם יסור ממנו כמו בהפוך העבר לעתיד אשר יאמרו וקמתי וקמת וקמנו, גם בנוכח לרבים ולרבות כמו קמתם וקמתן, והראיתי זה מדברי הכוזרי מאמר ב' סי' ע”ח ופ' גם מדברי הראב“ע במאזנים סוף שער חירק (ד' אויפיבאך ט' א') ועוד שם סוף שער השלישים (שם מ"ב א') גם מדבריו בצחות שער הפעלים השנים (ד' פיורדא מ"ח א') ועוד שפה ברורה (ד' פיורדא כ"ח א'). ואחרי כלות ב' שנים יצאה לאור המחברת הנזכרת לאוריינטליא והנה דברי אוהבי דירינבורג שם (דף 99 והבאים) עולים בקנה אחד עם דברי. – ובמאמרי הנזכר רמזתי כבר ג”כ על דברי הפרחון אשר לא יצא עוד לאור, רק היו לי לעינים דברי ר' וואלף היידנהיים בספרו משפטי הטעמים ולפניו היה הפרחון בכ“י והוא הביא ממנו את אשר זכר על ר' יהודה הלוי בעל הכוזרי, כי מאן ימאן בסוף ימי חייו במשקל הערבים הנהוג גם בין העבריים על כי משחיתים התנועות. והנה אחרי הציעי את המאמר הזה בא לנגד עיני ס' הפרחון כפי אשר הדפיסו הר”ר זלמן גאטטליב שטערן ומצאתי שם מלבד הרמז על דברי הכוזרי המובאים שם בחלק הדקדוק (דף ה' ע"א והמוציא לאור לא הבין הדברים על בוריים) כי לא בסתר דבר רק בפירוש איתמר, והוא שם בחלק הדקדוק סוף דף ח' ודף ט' ואלה דבריו: ואני עכשיו אומר לך האיך מקדם הקמץ את האות הנסתר כגון אני קרתי (מ“ב י”ט) שבתי לירושלים (זכריה א') ואנחנו קמנו (תלים כ') זקנתי ושבתי (ש“א י”ב) הנה הפ“א של אלו הפעלים וכיוצא בהן קמוץ ואחריהן אות נח ונסתר אבל נראה לכל אדם, והוי יודע כי כל פועל שהעי”ן שלו לקוי כגון שוב גול שוש מוש וכיוצא בהן הרי העי“ן נופל מן המכתב ומן הדבור, אם אמר ושבתי בשלום (ראשית כ"ח) וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעיה ס"ה) ומשתי את עון הארץ (זכריה ג') הרי אלו פועל עתיד, אבל הפועל שעבר שהוא זקנתי ושבתי אף ע”פ שנפל העי“ן של הפועל מן הכתב לא נפל מן הדבור אעפ”י שקדם אותו²⁸ וי“ו של ושבתי וכן קמתי שבתי ויראה העי”ן בדבור חוץ מן ושבתי בשלום, וקמתי על בית ירבעם (עמוס ז') שהן עתיד ממש והטעם בסוף המלה ע“כ. הדברים גלויים לכל אשר עינים לו כי הפרחון הלך בשיטת ר' יהודה הלוי רבו לקמץ פ”א הפעל העבר בנע“ו. עוד מצאתי שם בשרש חסה כה דבר: כי אותן של וי”ו תאמר בָּזתי קָמתי חָסתי, ע“כ, כולם מנוקדים במקמץ ואם גם אין להשען על הכ”י ועל נקודם ומי יודע איזה מעתיק הלך אחרי שרירות לבו, בצירוף אל הקודם הלא דבר הוא השינוי הזה מן המורגל. – גם בשנה ההיא נתעורר הר“ר ליב דוקעס ויוציא לאור את ספרי המדקדק הראשון ר' יהודה חיוג וארא והנה גם מדבריו נראה כי מצא לפניו הניקוד המתחלף הזה. והנה הוא בתחלת החלק הב' מס' אותיות הנוח בשער הפעלים שהעי”ן שלהם נח נעלם (דף 58; וע' בהקדמת ר"מ גיקטליא דף 33) כתב וז“ל²⁹: ונפל זה הנח מהמבטא והמכתב בעת שיאמרו מאלה הפעלים ופעלתי וענינו לעתיד כמו ושבתי בשלום (בראשית כ“ח כ”א) וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעיה ס“ה י”ט) ומשתי את עון (זכריה ג' ט') וקמתי על בית (עמוס ז' ט'), גם כן יפול כשיאמרו פעלתם והנה קמתם (במדבר ל“ב י”ד) סרתם מהר מן הדרך (דברים ט' י"ו) ולא שבתם (עמוס ד' ב') וכן כלם, ע”כ דבריו הברורים לכל מבין והם יהיו לנו לפה לפרש גם דבריו בערך שות (דף 98; ובהערות ר' משה גיקטליא דף 58) אמר וז“ל³⁰: שַׁתִּי (תהלים ע“ג כ”ח) בבלוע ונפל עי”ן הפועל במלת שת אשות, ע“כ. ועל הקורא לשאול מה צורך היה לו להעיר פה כי במלת שתי יפול עי”ן הפועל או הוי“ו או הנח הנסתר גם במכתב ונראה רק בדבור הלא בכל הפעלים נע”ו יפול העי“ן בכללו במדבר בעדו וכדומה לפי הניקוד קמתי בפתח תחת פ”א הפעל, ודבריו פה למותר יהיו. אין זה דרך החיוג להוסיף דברים בלי הועיל רק הוא העיר לפי נקודו כי בכל פעלים נע“ו הפ”א למדבר בעדו בעבר קל הוא קמוץ, ורק במלת שתי נפלה התי“ו האחת ונבלעת בדגש חזק, והסירו ג”כ הקמץ והנח שאחריו ונקדו השי“ן בפתח, הוא על כן יוצא חוץ מכלל הניקוד והוצרך להעיר עליו. ובאמת המלות האלה משרש שות זרות הן כי המלה שתי בכל הדפוסים מלרע וע”כ הסירו הקמץ וכן גם שת עונותינו לנגדך (תהלים צ' ח') גם הוא מלרע והעיר עליו הרד“ק במקומו ובשרשו גם במכלולו (ד' ויניציא קל"ה א‘; ד’ ליק ק' א'), ובכן במלת שתו בפתח ודגש (והוא זר כי הדגש פה איננו לבלוע התי"ו) הנמצאת שתי פעמים בתהלים כצאן לשאול שתו (מ“ט ט”ו) שתו בשמים פיהם (ע"ג ט') גם היא מלרע, לא כן מלות ומתה ממותי חלל (יחזקאל כ"ח ח') תדבקני הרעה ומתי (בראשית י“ט י”ט) אשר עם הוי”ו המהפך לעתיד הן מלעיל כעדות הרד“ק במכלולו שם, ואם גם מלת ומתי בעבור שהיא בס”פ דינה להיות ככה, לא כן במלת ומתה אם היא גם בטעם מפסיק התביר אין כחו להסיג אחור הטעם. והנה מתה ומתי אם הן גם מלעיל נראה ניקודם בפתח גם לפי המנקדים נע“ו בקמץ בעבור היות הברת השורש בצר”י במלת מת והצרי יוצא אל פתח לא אל קמץ גם בהפסק כנודע. סוף דבר גם מדברי החיוג בערך שות נראה כי חשבו לזר כי השי“ן בפתח וכי הוא יוצא מן הכלל אשר הוא לנקד פ”א הפעל בקמץ. – ומלבד הפרחון ההולך בדרך ר' יהודה הלוי והמדקדק הראשון חיוג עוד מצאתי איש משיח לפי תומו והוא רק כמבאר דברי הכוזרי, הוא הרשב“ץ בספרו מגן אבות ח”ג (דף נ"ה א') אמר בפירוש וז“ל: וכן בין שמתי בקמץ והוא עבר ושמתי בפתח שהוא עתיד ע”כ. עוד ראיתי כי הראב“ע פעם חמישית מחזיק בכלל הזה וידבר ממנו כיסוד מוסד המוסכם בפי הכל בפי' לתהלים ס”ד ז' לפסוק תמנו חפש מחפש, אמר וז“ל: ודעת מדקדקי ספרד כי חסדי ה' כי לא תמנו (איכה ג' כ"ב) כמו תממו והנו”ן במקום אות הכפל (פי' כי הוא משקל רבים נסתרים ומוסב על חסדי ואיננו לרבים מדברים בעדם לפרשו כי מחסד השם כי אנחנו לא תמנו, והביא ראיות לדעת מדקדקי ספרד מן הענין מן יסודי דקדוק הלשון, אמר) והעד על זה כי לא כלו רחמיו (הוא החלק השני מן הפסוק באיכה והוא כפל ענין במלות שונות הרחמים אינם כלים והחסדים לא ית??³¹ ועד שני כי לא מצאנו מזאת הגזרה בפעלים עלומי העי“ן שקראום חכמי צרפת שניים (פי' אם מלת תמנו תהיה לרבים מדברים בעדם שרשה איננה מבעלי הכפל תמם כי היה צריך להיות תַמּוֹנו כמו סבונו וכדומה, א“כ השרש הוא מנחי ע”ו תום והשרש הזה לא מצאנוהו) ועד שלישי (הוא העד אשר יחזיק דברינו) כי תמנו חפש מחפש שאיננו באתנח הוא פתוח ואלו היה כמו כי עתה שבנו (בראשית מ"ג י') היה קמוץ, ע”כ.. פי' לדבריו האחרונים כי מלת תמנו באיכה היא קמוצה אך שם המלה מופסקה באתנח ע“כ לא נדע אם היא קמוצה גם בתכונתה הראשונה אם רק מפני ההפסק, אולם בתהלים המלה איננה מעמדה בהפסק טעם ובאמת המלה פתוחה וממנה נדע כי גם באיכה היא רק קמוצה מפני האתנח ובלתו היתה פתוחה, והוא העד לפי כלל הראב”ע כי שרשה איננה תום מנע“ו כי ממנו דינה להיות תמיד קמוצה כמו שבנו, א”כ השרש תמם והיא לרבים נסתרים והנו“ן במקום המ”ם הכפולה. לפי דרכנו אנו למדים כי הראב“ע לא יזוז מן הכלל הזה כי פ”א הפעל בפעלי נע"ו בעבר קל עם הטעם למעלה תמיד קמוצה.

כל זה כתבתי לי על הגליון זה שנים להראות כי בימים הראשונים ניקוד נע“ו היה לשני צדדים, יש נקדו העבר למדבר בעדו ולנוכח יחיד ורבים בפתח כאשר ידענו כבר מדברי בן בלעם (אשר הביא הר"ר דירינבורג) ויש נקדו רק לנוכחים רבים בפתח וכל השאר נקדו בקמץ. ויהי בשנת 1851 למספרם הוציא הר”ר שלמה מונק את מאמרו הנכבד [בלשון צרפת] על ר' יונה בן גנאח, והמאמר ההוא מלא חכמה וכליל יופי כאיש גבורתו, והנה בתוכו רמז בקצור על הדברים הנכללים בס' הרקמה ספר הדקדוק אשר לר' יונה וכתב בהערה לענין שער ל' (דף 124 הערה 1) כי דעת ר' יונה כי אם מלת שבתי טעמה למעלה אז הנח הנסתר אשר הוא במקום עי“ן הפועל עודנו שוכן בטעם ובהברת הפתח, לא כן אם הוא מהופך לעתיד וטעמו למטה כי אז אין כח ביד הפתח בלי נגינה למשוך אתו נח נסתר ועי”ן הפועל הלכה לה לגמרי, ובסוף דבריו כתב: והנה יצא מדבריו אלה גם מדברי החיוג אשר הביא פה ר' יונה גלוי לעין כל כי כולם קראו תמיד שבתי קמתי וכדומה בפתח לא שבתי קמתי בקמץ כאשר חשב הר“ר דירינבורג וכו' ע”כ. נפלאתי גם אז גם עתה על החכם הזה כי דחה בקש עדים נאמנים ויצא חוץ מדרכו דרך הבחינה המתונה והמדויקת. ובעת ההיא כתבתי פעם ושתים אל הר“ר שמחה פינסקער באודיסא על דבר הכ”י הישן אשר נמצא שם בניקוד ישן המשונה המכונה אשורי ואשאל גם את פיו איך נקדו שם המלות האלה, ויען ויאמר כי שם נקוד קמת בפתח ומלת וקמת אשר טעמה למטה בסגול, כדרכם לחטוף תנועת הפתח הבלתי מוטעמת לסגול (וכבר דברתי על זה בספרי פרשנדתא דף 11 גם 12) והוא א“כ כניקוד שלנו. ובתוך המשא והמתן אשר היו לנו על הדבר הזה העירני עוד החכם הנזכר כי יש בידו עוד ספר דקדוק כ”י להראב“ע (וכבר רמז עליו אוהבנו הר“ר יה”ש במחברתו החלוץ) נקרא שמו יסוד דקדוק³² ונמצא שם וז”ל: על כן נקמץ מלת קמתי ונמצא קם וקאם שאון והאמת לא נוכל לחפש וכו' ועוד כי במלת ושבתי בשלום פתוחה בפתח גדול והנה סר הקמץ הגדול, ע“כ. והנה גם פה הדבר מוכח ואין לפקפק עליו כי הראב”ע נקד קמתי בקמץ ועל פי ששה עדים יקום דבר. אך העיר עוד הר“ש פינסקר כי יש מחכמי הדקדוק הראשונים הפכו הקערה על פיה ונקדו לא לבד הפ”א הפעל בכל מדבר בעדו ונוכח בפתח (והוא כניקוד שלנו) כ“א הפריזו על המדה ונקדו גם הנכתר (לפחות הזכר היחיד) כמו קם שב גם הוא בפתח, וזה דבר אשר לא עורר עליו עד הנה איש, והביא שני עדים נאמנים, האחד הוא הר”ר יהודה הדסי הקראי כתב בספרו אשכל הסכר סי' קס“ה אות מ”ם (דף ס"ב א') וז“ל: וכל אך ורק וגם נפתחין וכן רץ שהוא עבר וקם ושב ושם נפתחין הן, אבל אם שֵׁם הן נקמצין כגון רץ לקראת רץ (ירמיה נ“א ל”א) הנני שב שבות (שם ל' י"ח) הנני שם אנך (עמוס ז' ח') ודומיהן בתורתך, ע”כ. תשמע ממנו כי הוא נקד את בינוני פועל בקמץ הפ“א והבדיל ממנו את העבר הנכתר בנקדו גם אותו בפתח. והוא לא לבדד ישכון כי אם איש קדמון ממנו הוא העמוד החזק אשר נקודנו נשען עליו הוא ר' יהודה בן בלעם הוא גם הוא החזיק בכלל הזה לנקד גם העבר הנסתר בפתח, שמע נא דבריו בס' טעמי המקרא כפי אשר זכרם הר”ר פינסקר מתוך הכ“י אשר בידו (וכבר נודע כי הספר ההוא נדפס כבר אך מימי לא ראיתיו) וז”ל³³: ועוד רץ שהוא לשון דבור (פי' פעל עבר) כגון והנה איש רַץ [לבדו] (ש“ב י”ח כ"ד) הוא פתח ואם הוא ענין שם (פי' תואר או בינוני פועל) כגון רץ לקראת רָץ הוא קמץ. ובלי ספק זו ג“כ כוונת הספרי סוף וזאת דברכה ³⁴ולא נס לחה ר”א בן יעקב אמר א“ת לא נַס לחה אלא לא נָס וכו' ע”כ. נשתוממתי על המראה כי הנה מצאנו שלשה ניקודים שונים בקל נע“ו: האחד פותח כל העבר (לא נדע אם נקדו גם מלות קמה וקמו בפתח) והם בן בלעם בטעמי המקרא ור' יהודה הדסי, והשני מקמץ כל העבר אם טעמו למעלה והם כנראה החיוג ובלי ספק ר' יהודה הלוי והראב”ע והפרחון, והשלישי פותח העבר לנוכח ומדבר בעדו ומקמצו לנסתר והוא ניקוד שלנו וניקוד כל המדקדקים מימי הרד"ק.

וכיום נגלה נגלה לנו הספר הנכבד יסוד כל ספרי הדקדוק הוא ס' הרקמה לר' יונה הוציאו לאור הר“ר דוב גאלדבערג ויחזק בידו הר”ר רפאל קורכהיים, ויהי בעברי על פניו מצאתי שם המחבר כותב בשער כ“ח (דף 158) וז”ל: יש שיפילו הרבה עיני הפעלים העלולי העי“ן כאשר יאמרו מהם פעלתי (צ“ל ופעלתי פי' בוי”ו המהפך לעתיד) ופעלתם (פי' או פעלתם) כמו וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעיה ס“ה י”ט) וקמתי על בית ירבעם (עמוס ז' ט') ושבתם וראיתם (מלאכי ג' י"ח) והנה קמתם (במדבר ל“ב י”ד), ע”כ. אז אמרתי כנראה כי גם ר' יונה מחזיק בשיטת המקמצים, כי הביא פה רק המלות אשר בהן הטעם למטה ורק עליהן יאמר כי נפל עי“ן הפעל, תשמע ממנו כי אם הטעם למעלה אז עי”ן הפעל שוכן בנח הנסתר אשר לקמץ. אך בהשיגי אל שער ל' (דף 202) ראיתי כי ר' יונה לא כן דעתו, כי אם יחשוב כי גם הפתח המנוגן יחזיק הנח הנעלם, הלא אלה דבריו שם: וכבר מצאנו הפתח הגדול נופל עוד על נח רפה בזולת המין הזה, וזה בכמו אמרו אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה' כ"ב) בנתי לרעי (תהלים קל"ט ב') אני קרתי ושתיתי (ישעיה ל“ז כ”ה) שבתי לירושלים (זכריה א') ואנחנו קמנו (תהלים כ') זקנתי ושבתי (ש“א י”ב), כי פאי הפעלים האלה והדומה להם פתוחות ואחריהם נחים רפים מבוארים, ויזכר לברכה המורה ר' יהודה מה נתכנו דבריו באמרו במאמרו השני מספר אותיות הרפיון בזכרו הפעלים העלולי העין (א"א הם הדברים אשר הבאנו ממנו למעלה) “ויש שיפול הנח הזה מהמבטא והמכתב כאשר יאמר מהפעלים האלה ופעלתי ויהיה ענינו העתידות כמו ושבתי בשלום וקמתי על בית ירבעם, וגלתי בירושלים וששתי בעמי, ומשתי את עון הארץ”. ויתכן הענין הזה באמרו ויהיה ענינו העתידות, ובכח דבריו שאם יהיה ענינו החליפה (א"א פי' הזמן העבר) עי“ן הפעל ואם היא נופלת מן המכתב היא קיימת במבטא ואם יבא הפתח לפניו, וזה בכמו זקנתי ושבתי והדומה להם, כי לא חייב נפלו מן המבטא והמכתב יחד כי אם בכמו ושבתי בשלום וקמתי על בית ירבעם לפי שהיה ענין המלות האלה העתידות כי המלה בה תהיה מלרע, אך כאשר לא יהיה ענינה העתידות ולא יהיה בה וא”ו העטוף השבאית מלתה תהיה מלעיל והנה אז יהיה קיים מבואר ואשר (פי' אם גם) לפניו פתח כמו זקנתי ושבתי, ושבתי אל ירושלים ואנחנו קמנו לכן עתה שבנו אליך והדומה להם, ואם יהיה זה (יש למחוק מלת “זה”) מזה דבר בקמץ הוא בהעמדה ובהפרד כמו עד מָתנו (מ"ב ז' ג') וזולתו. ע“כ דברי ר' יונה והם מבוררים כי דעתו כאשר הוציא כבר ממנו הר”ש מונק, והוא רוצה גם להטעים דברי החיוג ולהמשיכם לדעתו. והר“ר רפאל קירכהיים מגיה הספר העיר (דף 294) על זה וחשב כי הראב”ע יעמוד לבדו וישאל את פי הר“ר שד”ל, והחכם הזה בנטותו רק אל האמת אחרי הבחינה מבלי משוא פנים הודה כי מדברי החיוג נראה כי הוא נקד כראב“ע וכי כן גם דעת ר' יהודה הלוי בעל הכוזרי, רק בטל הראיה מדברי הר”ם הנקדן (אשר גם אני כבר בארתי מתוך מאמרי על הגליון), אך לא העיר על הראיות הנוספות מראב“ע גם לא על פרחון והרשב”ץ, גם הדעה השלישית אשר לבן בלעם בטעמי המקרא ולר' יהודה הדסי לא הזכיר.

סוף דבר שלש דעות בניקוד עבר קל מפעלי נע"ו עד האלף השש, ותשמע ממנו כי שערי הנקוד לא היו סגורים עד הנה והכללים משתנים, וישתומם כל רואה בעין השכל כי המדקדקים קראו המלות זה בכה וזה בכה וכל אחד הלך לדרכו בטח ולא שת לבו על כי רעו נטה ממנו, לא חלק עליו ולא הזכיר את דבריו המתחלפים. ויהי כתום בתי מדרש החכמה לספרדים ובני קמחי עמדו על משמרתם ותתום גם החלוקה כלם פה אחד עונים ואומרים ולא עורר איש על השינוי הישן עד אשר קמנו בדור הזה ונתעודד.

ד) ומדי דברי בשינויי הניקוד כאלה אברר עוד דבר אחד, הזכירוהו כבר ראשונים ואחרונים, והוא אחד מהחלופים אשר בין המזרחיים הם הבבלים למערביים הם אנשי ארץ ישראל. והנה לחלופים האלה בכלל גם לחילוף הניקוד ותמונתו ולענין הניקוד האשורי איחד מדור בפני עצמו ברצות ה' דרכי בבוא הימים³⁵, אך עתה כונתי רק לדבר אחד והוא ההבדל אשר בין ממנו אם הכינוי הוא ליחיד נסתר ובין ממנו אשר הכינוי הוא על רבים מדברים בעדם.

והנה בימים הראשונים בימי חכמי המשנה והברייתא (והם היו אנשי א"י) כנראה לא היה הבדל בין שתי המלות האלה כאשר גם בתוכנו היום איננו, ותראה זה מדברי המכילתא דבשלח פרשה ז' וז“ל: דרש ר' פפוס הן האדם היה כאחד ממנו כאחד ממלאכי השרת אמר ר”ע דייך פפוס א“ל פפוס ומה אתה מקיים הן וגו' אלא נקב”ה נותן לפניו ב' דרכים א' של מות וא' של חיים ובחר לו דרך המות (ומובא גם בב“ר פכ”א וילקוט ח“א סי' ל”ד ובמדרש שה"ש רבא א' ט' נשתרבב מעט). הנה פפוס פירש הפסוק על פשוטו כאחד ממנו המדברים בעדם ור“ע הרחיק הפי' הזה ופירש (ואחרי דעתו הלך המתרגם) האדם היה לאיש אשר יכול לדעת ולבחור מעצמו הטוב או הרע (ויש לי עוד על זה דברים ואין פה מקומם) א”כ ממנו הוא כינוי על יחיד נסתר, וכנראה לא חלקו בקריאת המלה כ“א בפירושה ובהמשכה אל הקודם או אל המאוחר. גם הירושלמי דתעניות פ”ד ה“ה (או ו') אמרו: א”ר שמעון ב“ל דיברו (המרגלים) דברים כלפי מעלה כי חזק הוא ממנו (במדבר י“ג ל”א) אמרו כביכול לא יכול להון ע”כ, הנה פי' ממנו על הקב“ה ולא על המרגלים עצמם והעם אשר כללו אתם כפשוטו, וגם הוא לא חלק בין ממנו ולא העיר על חלוף קריאה. אך בתלמוד בבלי (סוטה ל“ה א', מנחות כ”ג ב' וערכין ט"ו א') אמרו: א”ר חנינא פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו אלא ממנו כביכול אפי' בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם ע“כ, והנה השמועה הזאת היא דברי רשב”ל בירושלמי אך נוספה עליה ההערה כי יש חלוף בקריאה בין ממנו האחד לממנו השני. והנה ראינו כי קריאת הבבליים כבר בימי התלמוד היתה משונה במלה הזאת מקריאת הירושלמיים, כי לפי בעלי א“י אין הפרש בין ממנו ליחיד נסתר ובין ממנו לרבים מדברים בעדם, לא כן בני בבל הם שמו הבדל ביניהם אם גם לא נדע עוד מהו. והנה מצאנו המאמר מובא גם מר' אחא משבחא בספרו השאלתות במדבר סי' קכ”ט והביאו אות באות מתוך הגמרא הבבלית כדרכו אבל השמיט האל תקרי, ובודאי השמיטו ר' אחא אשר הלך לו מבבל לא“י (כדבר הראב"ד בס' הקבלה) בכונה על כי שם שמע אנשי א”י מוציאים המלה בהברה אחת לשני הענינים ההם ומחק האל תקרי אשר בודאי היה ג"כ לפניו בנוסח הגמרא.

אולם מה הוא ההבדל בין קריאת ממנו הראשון לשני נבוכו בו מפרשי הש“ס אם גם לקחה אזנם שמץ מנהו, בפרט על כי לא ידעו מה משינוי הקריאה בין המזרחיים למערביים. הערוך ערך בעל אמר כי ממנו המוסב על יחיד נסתר הוא דגוש, אך גרסתו משונה בדבר הגמרא כי הוא גרס: מנו לא נאמר אלא ממנו, ונ' כי כך הגיהו ראשונים אשר לא ידעו הפרש וחשבו כי לרבים נסתרים היה יכול לומר מנו במ”ם אחת, והוא הרכיב שני פירושים יחד: האחד כי ממנו עם שני ממי“ן לדרשה בא, והאחר כי ממנו ליחיד הוא דגוש. ור' טוביה בן אליעזר בספרו לקח טוב במדבר גם הוא שמע כי החילוק בין דגש לרפה ואמר אע”פ שלא מצאנו בכל המקרא ממנו רפה מ“מ בזה יש מדרש, ואחריו הלכו התוס' בערכין ודחו את הפי' הזה כי לא ידעו מה ממנו רפה, ורש”י בסוטה פרץ עוד את הגבול ומחק האל תקרי (כאשר עשה כבר ר' אחא משבחא). והראשון אשר העיר במאמר זה על הבדל קריאת הבבליים מהירושלמיים הוא הרב היש“ן בעל מנחת שי במדבר על פי דברי הראב”ע שמות א' ט' כי לאנשי מזרח כל ממנו לשון רבים נו“ן רפה וכל לשון יחיד דגש, וגם אני באתי אחריו ומלאתי את דבריו (ולא ראיתי אז את דברי מנחת שי) במכתבי העתי [וויססענשאפטליכע צייטשריפט] חלק ה' (דף 415 והבא בהערה, רק הפכתי מסברא ההבדל בחשבי כי לרבים הנו“ן דגוש, לבלוע הנו”ן האחד, וליחיד רפה) ע”פ דברי הראב“ע בראשית ג' כ”ב [ושמות א' ט‘] וצחות אות נו“ן (ד' פיורדא כ"ט ב'). והנה כיום מצאנו עוד קדמונים והראב”ע אשר העירו על הדבר והם ר’ יונה בס' הרקמה שער י“ז הוא שער הכנוים (דף 112) ובן בלעם בספרו על אותות הענינים כפי עדות הר”ר רפאל קירכהיים מגיה ס' הרקמה (שם הערה 3) ושניהם רק מפי השמועה דברו כי כן יאמר ר' יונה: ואומרים אנשי בבל נוהגים וכו' פי' האנשים יאמרו כי מנהג אנשי בבל הוא וכו‘, ודברי בן בלעם: ושמעתי כי יש בנוסחיות של בבל וכו’. וגם שניהם לא דברו רק על קלות הנו“ן ודגשותה ואך מדבריהם נלמד כי קלות הנו”ן לרבים הוא מאשר יבוא לפניה צרי, כי השוו המלה לפי דעת אנשי בבל אל כל כינוי נו ברבים כמו בננו, אלהים יחננו ויברכנו, אם גם סתמו דבריהם. וכבר מקדם גלה דונש את הדבר בהשגותיו על ר“ס כ”י וז“ל³⁶: וממנו שהוא בלשון אנחנו ובלשון הוא כל שהוא (פי' איך שיהיה) דגש וזה חילוף לכל הלשון לפי שאנו אמר' בלשון (יש להוסיף אנחנו יחננו (תהלים ס"ז ב') רפה ובלשון הוא יחננו (איוב ל“ג כ”ד) דגש, וכן תאכלנו (דברים ה' כ"ה) רפה ללשון אנחנו תאכלנו (שם כ“ח ל”ט) דגש ללשון הוא, וכן תתננו (תהלים מ“ד י”ב) רפה ללשון אנחנו תננו צ"ל תתננו) דגש מאכל לעם לציים (שם ע“ד י”ד) ללשון הוא, ובזה המקום לעולם תהא דגש סמוך לסגול, והרפה סמוך לצרי חוץ מג' מקומות הִנֶנּוּ שהיא קרואה בלשון (בגליון: על שם) אנחנו והיא דגשין ובסגול הנֶנּו עבדים (בראשית מ“ד י”ו) הנֶנּוּ לך לעבדים (שם נ' י"ח), הנֶנּו ועלינו (במדבר י"ד מ'), אבל ממנו כשהזכרתי לך כלו דגש, ואנשי מזרח קורין אותו בדגש מה שהיה קרוי על לשון הוא, וקורין ברפה מה שהיה קרוי על לשון אנחנו ע”כ. וגם הוא לא דבר רק על הבדל הרפה והדגוש, אך גם בדבריו נלמד הסתום מן המפורש כי ממנו הרפה נקוד בצרי והדגוש בסגול.

והנה בדור האחרון הזה נגלה לנו מה שנעלם מאבותינו הראשונים וספרי בבל הכלואים בבתי חשך יצאו לאור אם גם עוד היום סגורים הם בחדר הספרים אשר באודיסא ורק מעטים אשר יעמדו בסודם, ואחרי אשר העירו עליהם כבר בשנת תר“א כעל דבר זר ונפלא מאד בשערי “ציון” המצוינים ואחרי דברים מעטים אשר דבר עליהם המנוח הר”ר בצלאל שטערן שנת חר“ד בל' רוסי נמסר לנו בשנת תר”ה על יד הר“ר אפרים פיננער ס' חבקוק שלם עם הנוסחאות השונות מכל נביאים אחרונים. והר”ר שד“ל דבר דברים נכוחים על הנקוד המשונה הזה בס' הליכות קדם, גם החכמים הנוצרים רעדינער ועוואלד שמו עינם עליו, אך עוד לא הספיקו לברר כל תעלומותיו ועוד השער פתוח יבאו בו המבינים והחוקרים האמתיים³⁷. וכיום אשובה אל הדבר אשר נדברנו עליו עד עתה. והנה בעברי על פני ס' חבקוק האשורי הזה מצאתי וראיתי כי הדגושים אשר אינם לבלוע אות והם רק (כאשר יאמרו המדקדקים) לתפארת הקריאה כולם חסרים בניקוד הזה, למשל מלת למה אשר טעמה מלעיל והמ”ם אצלנו דגושה, בניקוד הזה תמיד רפויה (חבקוק א' ג' וי"ג), וכן המה בה“א נוספת על הם עם דגשות המ”ם גם היא רפויה כמו בהמה שם י“ו והוא הדין לכינוי נו ליחיד נסתר או נה ליחידה נסתרת התנועה העוברת לפניו אצלנו סגול והנו”ן דגושה, בניקוד הבבלי הזה התנועה העוברת לפניו פתח (כדרכו לשנות את הסגול המוטעם לפתח ובהיפך הפתח הבלתי מוטעם לסגול) והנו“ן בלי דגש, כי נקדו שם (ג' י"ו) ינודנו וכן שם (ב' י"א) יעננה, והנה יוצא מזה כי משפט אחד יהיה למלת ממנו ל' יחיד (או ממנה) כי המ”ם (השנית) בפתח והנו“ן רפויה, וכן מצאנו באמת ממנו שתי פעמים בחבקוק (א' ז' וי"ג), אך ממנו ל' רבים לא נמצא שם, ע”כ שאלתי את פי הר“ש פינסקר והוא העיד כי ממנו ל' רבים המ”ם (השנית) צרויה ובפירוש נמסר שם במסרה לירמיה ד' ח‘: ממנּוּ כַב פי’ כי נמצא כ“ב פעמים ממנו בצרי והוא ל' רבים³⁸. יצא לנו מזה כי גם קדמוני המדקדקים לא ידעו ההפרש הזה על בוריו כ”א באשר עמדו עליו מפי השמועה ערכו כלליהם עם הניקוד המשונה הזה וחשבו כי ההפרש בניקוד (זה בסגול וזה בצרי) יביא גם להפרש בדגשות ורפיון וזה תלוי בזה, וע"כ דברו בלשון קצרה ואמרו כי הדגישו האחד והרפו הרבים ובאמת איננו כן לפי הניקוד הבבלי כי ממנו ליחיד ולרבים שניהם רפוים רק לל' רבים הוא צרוי ולל' יחיד הוא פתוח (או מסוגל).

הראיתיך כיום בארבע ההערות האלה כי יש ויש לחוקר אחרי יסודות ותהלוכות הלשון העברית למצא דברים חדשים ומועילים, וכי תחלופים הרבה עברו על דרכי הנקוד עד כי בשוט הספרים מארון אל ארון נאבדו הישנים ויעמדו האחרונים וסגרו השער ויחלטו כי כן יהיה לעולם לא יסורו ממנו, ואנחנו חובה עלינו לחקור אחרי הכללים אשר יסדו ראשוני הראשונים כי הם היו יותר קרובים לאבותיהם בעלי הלשון כאשר היתה שפת עם, והמבקש היטב ימצא כהנה וכהנה.