(אוצר נחמד א‘, תרי"ו, ע’ 52; מהדורא ראשונה ע' 116–117).

הפעל כדר¹ נשרש משם כדור בלשון חכמינו, וכבר הראיתי בספרי פרשנדתא (צד ח' וט') כי בעלי הברייתא בנו משם כדור (בחשבם הכ"ף לשרשית) פעל חדש כדר ופירושו היות עגול ככדור ואמרו: אתרוג כדור (סוכה ל"ו א') והוא הפעול. והנה המלה הזאת איננה בודדת בלשונם ונמצאת גם בתוספתא דחולין פ“ג [ה' כ”ג] וז“ל: ובבצים כל שכודרת וגולגלת בידוע של עוף טמא וכל שאינה כודרת וגולגלת בידוע של עוף טהור הוא ע”כ. והביאו הברייתא הזאת בשנויים בגמרא בבלי חולין ס“ד א' וע”ז מ' א‘: כל שכודרת ועגולגלת ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה, ב’ ראשיה חדין וב' ראשיה כדין טמאה וכו' ופירש“י בחולין וז”ל: כודרת עבה ככדור פלוט“א, כודרת ועגולגולת חדא היא וכו' להכי תנא כודרת כעיגולה של כדור שאינה קלושה אלא עגולה בעובי ע”כ וכן הגירסא כודרת ברי“ף ור”ן ורא“ש (ובה“ג [הלכות ביצים] ד' ווין מצאתי קודרת בקו”ף² ונראה טעות ולעולם גם שם ברי"ש). והתוס' דחולין רצו להוכיח מתוך רש”י דע“ז כי גרס שם כודרת בב' דלתי”ן ואין נראה כי דבריו מוסבים שם על ראשה אי כד. גם מתוך הערוך ע' כד אין לברר גרסתו.

ג) על דבר שרש צדה במקרא במשנה ובתלמוד ירושלמי, במדרשים ובלשונות הקרובות³

(החלוץ ג‘, תרי"ז, ע’ 74–80; מהדורא ראשונה ע' 51–58).

רבו השגיאות אשר נולדו בזמנים חדשים גם ישנים מחטאם כוונת המלה צָדָה, אשר נמצאה לפי דעתי על הוראה פרטית באיכה ד' י“ח: צדו צעדינו מלכת ברחובותנו. כל המעתיקים והמפרשים פירשוהו על האויבים מל' ציד (Naebjagen, Verfolgen) או מל' צדיה, אשר כוונתם לפי דעתם ככוונת ארב (Auflauren, Nael stellen). והנה המפרשים אותו מל' ציד הוציאוהו משרש צוד לא צדה וכן הביאו הרד”ק בערך צוד, אך המפרשים אותו מל' צדיה בנו את המלה משרש צדה, וגם בעלי הטעמים הטעימו את המלה מלרע, כאשר העיד הרד“ק במכלולו בדברו על הפעלים שעיניהם יו”ד או וי“ו נחה ובהורותו כי הטעם בקמו ושבו מלעיל ימנה (ד' וויניציא דף קל“ה ע”ב; ד' ליק ק' ע"א) את היוצאים מן הכלל ובתוכם צדו צעדינו. רק שנים מן המעתיקים הראשונים תרגמו באופן אחר, הראשון הוא המתרגם הרומי (Vulgata) בהעתיקו: lubrieaverunt וענינו האויבים פעלו כי כשלו צעדינו, והדבר בספק אם הוא הטה את המלה אל הוראה אחרת, או אם הוא רק פירוש מברר יותר את הכוונה לפי הענין. והשני הוא המתרגם הארמי אשר דבריו בספרינו: הוין צדין שבילנא וכו' פי' המלה כפי ההוראה האמרית צדא פי' חרב ושמם ונמצא ממנו הנפעל בעברי נצדו עריה (צפניה ג' ו'). א”כ פי' הקל: החריב, ונראה כי כן פירשו הארמי, האויבים החריבו את דרכינו, וכדומה לזה בירושלמי דתעניות ד' ה' ובמדרש איכה במקומו: אצדי אורחתא דההוא ביתא, או: צדיאה אורחא מלהלכא באלין פלטיתא. וכל אשר עינים לו יראה את דוחק הפירושים האלה כי הצידה או הצדיה תסוב על הנפש ולא על הצעד, גם השממה תאמר על הדרך ולא על הרגל העובר בה. וכבר הרגיש אחד מקדמוני מפרשי המקרא את הקושי הזה וחשב כי צדו במקום צרו כי כבר מצאנו משרש יצר בעתיד: בלכתך לא יצר צעדך (משלי ד' י"ב) יצרו צעדי אוני (איוב י"ח ז'), גם להיפך: תרחיב צעדי תחתני או תחתי במזמור הכפול בש“ב כ”ב ובתהלים י“ח פסוק ל”ז, והנה צרו משרש צור או צרר הקרובים ליצר והוסב הטעם בצרו למטה שלא כמנהג. וכבר הזכירו הר“ר יהודה הלוי והראב”ע את הפי' הזה ודחו אותו בשתי ידים. וקרוב הוא בעיני כי ר' יונה אבן גנאח הוא אבי הפירוש הזה⁴. הר“ר יהודה הלוי אמר בספרו הכוזרי (מאמר נ' סי' נ"ז) בשם החבר למלך אלכוזר: ומה תאמר בזאת שתמצא בפרים בחלוף ההקשה (כלו' שתמצאהו לא כפי מה שתחשבהו נאות לפי הענין) כמו צדו צעדינו התראה שהוא צרו. והמלך הזה כתלמיד סר אל משמעת רבו מודה לו כי לעשות כאלו הוא השחתת התורה ופרוץ גדרה באמרו: אם תשלוט ההקשה על אלה והדומה להם תשנה הספרים כלם באותיות תחלה ואח”כ במלות ואח“כ בחבורים ואח”כ בניקוד ואח“כ בטעמים וישתנו הענינים וכו' ע”כ. והראב“ע בספרו צחות אות רי”ש אמר: וי“א כי בעבור היות הדל”ת והרי“ש דומים במכתב ע”כ (נתחלפו ובא זה במקום זה כמו) דודנים רודנים דעואל רעואל ולפי דעתי שהם שני שמות לאדם אחד כמשפט (נהוג הרבה) ע“כ טעה האומר כי צדו צעדינו הוא צרו צעדינו וראייתו ברחבתינו וכתיב לא יצר צעדך, והלא (פי' ולמה לא) פקח עיניו וראה אחריו קלים היו רודפינו ונלכד בשחיתותם והנה צדו כמשמעו ואין צורך לדבר זה המהביל ע”כ. ובמחילת כבוד שני הגדולים האלה, כלל ר' יהודה הלוי צריך לפרטים רבים כי אין ספק כי ימצאו טעיות בספרים כהנה וכהנה אם גם חובה עלינו להכיר את ערך בעלי המסורה ואת שמירתם המעולה ואת העבודה הגדולה אשר עשו בעד ספרי קדשנו, גם הראב“ע הרבה לחרף בכמה מקומות כל הנוגע במשמרת הזאת והכניס עצמו בדחקים ולא הועיל לו וגם פה עזרו אשר בקש לו הוא משענת קנה רצוץ, כי הלא ידע כי פסוקי איכה כל אחד ואחד יש לו ענין בפני עצמו וא”כ מה ראיה אם נמצא אח“כ בפסוקים אחרים מלת רודפינו או נלכד, והלא מלת צדו איננה זרה בעצמה ולא ימאן איש להוציאה משרש צוד רק על כי היא נקשרת עם מלת צעדינו ומה יענה על זה? אולם גם אם טענות הר”י הלוי והראב“ע לא תכבדנה עלינו, עכ”ז רוחנו לא תנוח בתקון ובפירוש הזה לקרוא צרו במקום צדו. ובכוונה אמרתי “בתקון” הזה כי בברור לא יעלה כיום על דעת איש לאמר כי נוסח צדו יעמוד במקומו ורק נפרשהו כאלו כתוב צרו; כך עשו הקדמונים אשר לא העזו פניהם לאמר כי נפלו שגיאות בספרים ויעשו פשרה באמרם נניח המלה כמו שהיא ונפרשה באופן אחר ואין זה דרכנו היום לאמר בעבור שווי התמונה יכתוב המחבר בעצמו מלה במקום מלה, רק נאמר כי יתכן כי סופר אחרון שגה בהעתיקו. אך אם גם נענה אמן אחרי הכלל הזה לא נודה לו במקום הזה, כי כבר אמרתי כי כל המעתיקים הראשונים תרגמו מלת צדו ולזר יחשב כי לא נמצא לפני אחד מהם רושם הנוסחא הנכונה. גם ענין צדו צעדינו יהיה משל כאלו הרגלים אסורות ולא יוכלו להרחיק את הרגל האחת מן האחרת על כן יכשלו ולא ישיגו את מטרתם ובהיפך אם ירחבו צעדיהם אז ירוצו חיש וישיגו את מבוקשם, וא"כ מה ענין פה להוסיף מליצת מלכת ברחובותינו? מה לי אם ברחוב אם בבית? האיש אשר רגליו לנחשתים הוגשו, גם בחדרו לא יוכל ללכת מהר ובטח ויכשל. לכן נפן מן המסלה הזאת דרך בה מפרש אשר ראה הקושי בכל הפירושים אשר לפניו וברצותו להסירו לא שמר גם הוא את רגלו מהכשל, נבחרה נא דרך אחרת ואומר: שרש צדה בכל שאר המקומות פירושו עשה בכונה וחשב מחשבות על רעהו (וקרוב ענין המלה יותר אל ענין זוד מאל ענין צוד), אך פה כוונת המלה: מלא מחשבות בהלה, ובהסבה אל הצעד הוא כי יראה רגלו מלכת ונודדו אשוריו אנה ואנה בלי בטחון (ängstlich, unsicher sein) וזה פי' הפסוק: צעדינו יראים מלכת ברחובותינו, כל כך בא מורך בלבנו ונסה רוח גבורה ממנו עד כי נחשוב כי בא קצנו וגו'. וההוראה הזאת קרובה אל ענין שממה ותמהון המוסב על דרכים וערים אשר ישתמש בו הארמי וגם העברי בנפעל.

ואם תאמר מי גלה לך הסוד הזה הכמוס עד עתה ומי ומי העדים אשר יעידו על ההוראה הזאת? נשוט נא בשדה הלשונות הקרובות ותמצא ההוראה הזאת ודאית בלי פקפוק אם גם שם לא הבינוה בעלי הלשון כל צרכה. נשאלה ראשונה את פי המשנה והתלמוד והמדרשים וישיבו אמריהם כי שגורה היתה המלה הזאת בפיהם ורק מפרשי דבריהם גם הם נטו מני ארח. אמרה המשנה (ר"ה א' ט') בדברה על עדי החדש (וכבר דברתי על זה זה שמונה שנים בספרי על לשון המשנה)⁵: ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות, ושם איננה הכונה אם יארוב איש להם כדברי המפרשים, כ“א אם יצר להם ותירא נפשם, ובאה המלה כדרך פעלים עומדים אשר יבואו רק בלשון נסתר (Impersonalla) כאשר יאמר גם העברי צר לי ויצר לי וכאשר יאמר גם האשכנזי: es ist mir bange, ור' יצחק בירושלמי שם [פ”א ה“י, ד' וויניציא דף נ”ז ע“ג שורה כ”ה] הבין עוד הכונה הזאת על בוריה כי עוד היתה שומה בפי אנשי ארץ ישראל (כאשר נראה למטה), וזה ענין מאמרו: דיברה התורה בכל לשון והאיש משתאה לה כל גרב שהוא מחזיק סאתים ואם צודה להן לוקחין בידם מקלות ע“כ, והמפרש שם לא בדעת ידבר ולא הבין כוונת המאמר. ובוא וראה איך הראשונים השכילו דבריהם יותר מן האחרונים, כי כבר הרשב”א אשר נשאל על המאמר הזה פירשו בתשובותיו סי' תקכ“ג כראוי אך ענין מלת צודה נעלם גם ממנו. וזה תורף דבריו שם: לפי שאמרה המשנה לשון זר ושהוא בא בכל מקום בענין אחר אמר ר' יצחק כן כי לשון צודה ברוב המקומות לשון ציד והיה משמעו במורגל אם היה צד מענין כי ציד בפיו שהתורה נ”כ דיברה בכל לשון ואינה נמנעת מלומר דבר בלשון שמשמעו ענין אחר כמו והאיש משתאה לה (בראשית כ“ד כ”א) שבכל מקום אותו לשון מלשון שואה ושאה ועכשו דברה תורה באותו לשון בענין עכוב והמתנה כתרגומו וגברא שהי בה מסתכל וכו' וממנו למדו חכמים שלא להמנע מלומר בלשון זר שעל הרוב אינו נאמר על הצד הזה כמו שאמרו (משנה תרומות י' ח') כל גרב שהוא מחזיק סאתים ולשונו המורגל מאז גרב או ילפת והיה להם כאן לומר כל הבית או כל כלי וכו' וכן כאן שאמרו אם היה צודה להם לומר אם היה להם אורב או כענין זה או לשון אחר מענין זה ואפילו הכי לא נמנעו להוציא הענין בלשון זה עכ“ד, ונאים הדברים למי שאמרם, אך בהבנת מלת צודה ומאמר ר' יצחק עליה לא יצא כל צרכו, כי אלו כונת מלת צודה במשנה היא כמו אורב כאשר היא לפי דעת הרשב”א, א“כ היא היא ההוראה בעצמה אשר ייחסו לה גם במקרא כי שורש צוד לחוד ושורש צדה לחוד ומה זה לשון זרה אשר השתמשה בה המשנה עד כי העריכו ר' יצחק עם משתאה וגרב? אין זה כי אם ר' יצחק ידע היטב כונת ואם צודה להם שהוא אם נפלה עליהם בהלה מחמת לסטים או חיות רעות ע”כ אמר כי המשנה דברה פה בלשון אחרת והוראת המלה איננה כאשר השתמשו בה הכתובים (וגם הוא לא פי' צדו צעדינו כאשר פירשנוהו למעלה) והשוה לה בצדק מלות משתאה וגרב. וכאשר נמצאת המלה במשנה כן נמצאת גם בתלמוד ירושלמי ובמדרשים אשר מקורם גם הוא בארץ ישראל, וכבר הבאתי במקום הנזכר ירושלמי ריש ברכות וז“ל שם: אילין כופרניא דקיקא דאורחיהון מסתלקא עד דהוא יממא וצדי לון מקמי חיותא ע”כ. והמפרש ר' אליהו פולדא הבין כוונת המאמר באמרו: שהיו מתיראים מחיות רעות, ואך מאשר הוראת המלה מעלמה ממנו הוסיף לומר וז“ל שאורבים עליהם ארב תרגומו צדא ע”כ והשחית את דבריו הראשונים, כי איך יתכן לאמר כפי פירושו: ואורב להם מלפני חיות? גם שקר ענה בתרגום כי לא נמצא בשום מקום בכל התרגומים צדא במקום ארב כ“א כמעט בכל המקומות כמן תרגום ארב, וצדא בל' ירושלמי כמו צדה בל' מקרא ומשנה ופירושו: נתירא וצר לו. עוד הבאתי לשון ויקרא רבה פ' שמיני פי”ב דהיא חשוכא וצדי לי מן נטוריא, כך גרסת הערוך הנכונה ופירושו מבואר צר לי ויראתי, ובספרינו צרי ברי"ש, והוא טעות, שגה הסופר בחשבו לתקן כאשר דמה. גם בנפשו מפרש באיכה אשר הבאנו דבריו.

ועתה הנני מוסיף עוד מאמרים אשר שם נשחתה המלה וקלקלו בתקונם המזויף ואנחנו לפי דרכנו נוציא לאור הגירסא הנכונה אם גם לא נמצא עזר לדברינו בראשונים כאשר מצאנוהו בערוך למאמר המדובר בו. ראה נא בב“ר פ' צ”א במעשה דשמעון בן שטח אשר נס מפני ינאי המלך נמצא הספור בזה הלשון: שמע דהוא כעיס עליה צרח ליה וערק וכו' מן דאתא וכו' אמר ליה למה ערקת (השיב שמעון בן שטח) שמעית דמרי מלכא כעיס עלי וצרח לי מינך דלא תקטלני וכו‘, והכונה גלויה וכן פי’ בעל מתנות כהונה מתיירא ממנו, והייתי מתיירא ממך, אך מה שהוסיף בעל מ“כ שכן פי' בערוך בודאי זכרונו הטעהו ולא נמצא כן בערוך וכל יודע בטיב לשון המדרשים ישתומם על המלה צרח אשר אין כמוה, ובמדרש קהלת ז' י”א נמצא כמו כן המעשה הזה ושם כתוב צרה לי מינך בה“א ושניהם כאחד מוטעים והנכון צדה. והנה בירושלמי דברכות פ”ז ה“א (וממנו בילקוט בראשית סי' קמ"ה) אשר שם ג”כ ספור המעשה נכתב במקומו דחל והוא נכון לפי הענין. וגם שם נראה תקון סופרים אשר לא הבינו מלת צדה. ובבבלי ברכות מ“ח א' נמצא כמו כן המעשה הזה אך בכננון ובלשון אחר. והנה במעשה הזה לא נשחתה הכונה אם גם טעו בלשון, אך בהלכה העוברת לפני המעשה שחתו גם הכונה עד כי גם פסק הדין אשר הוציאו ממנה הפוסקים הוא נגד דברי התלמוד בעבור שלא שמו על לב ההוראה הנכונה והוא פלא. וז”ל בירושלמי שם (וממנו בב"ר שם ובילקוט שם): שמואל בר שילת בעי קומי רב ואית דאמרין בעון קומי רב שמואל בר שילת תשעה פת וא' ירק א“ל מזמנין, שמנה פת ושנים ירק א”ל מזמנין, שבעה פת וג' ירק א“ל מזמנין, ר' אבינא בעי מחצה למחצה מאי אמר רבי זירא עד דאנא תמן מצרכית לי ומצרי לי מינה לאשלתיה, ובב”ר וילקוט שם נוסף עוד: ששה פת וארבעה ירק (מהו א"ל) מזמנין, וכן נראה כי הספק רק במחצה למחצה, ובדברי ר' זעירא שם בב“ר: ומיצרי לי מינה דלא שאלתיו ויג' רש”י שם: ומדצרי לי מינך לא שאלתא, ובעל מתנות כהונה כתב: בירושלמי גרס ומי צרה לי מינה לא שאלתיה וכן מצאתי נקוד(!) ומי צרה הצד“י בפתח וכו'⁶, ובעל ידי משה רצה לגרוס ומצרי לי מינך לא שאלתיך, ובילקוט שם הגירסא: וצרו לי מנך לא שאלתינה, וכולם נוקשו במלת צרה. ולפי דרכנו נלך בטח כי גם פה הגירסא צדה בדלת וצ”ל או כאשר הוא לפנינו בירושלמי ומצדי לי מיניה לאשלתיה פי' נתיראתי ממנו לשאלו, או צ“ל ומדצדי לי מיניה לא שאלתיה פי' ומאשר נתיארתי ממנו לא שאלתיהו. ועתה ראה הגמרא הבבלית ברכות מ”ח א' ותשתומם, וז“ל הגמרא: א”ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה אכלו דגן וא' אכל ירק מצטרפין א“ר זירא בעית מיניה מרב יהודה שמונה מהו שבעה מהו אמר לי לא שנה ששה ודאי לא מיבעיא לי א”ל ר' ירמיה שפיר עבדית דלא איבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא חכא נמי איכא רובא ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן ע“כ. והענין תמוה איך היה כל כך פשוט בעיני ר' זירא כי ששה שאכלו דגן וד' ירק אינם מזמנין עד כי לא היה בלבו שום ספק לשאול עליו. והסברא דרובא דמינכר אשר חשבו עליו אחרוני בעלי התלמוד האם היתה כזאת לו יתד תקוע במקום נאמן עד כי אמר ודאי לא מיבעיא לי, ור' ירמיה החולק עמו והשוה ששה וארבעה לשבעה ושלשה וחשב כל רוב אוכלי דגן למחייבי זמון איך השיבו בלשון שפיר עבדית דלא איבעיא לך, בהיפך היה לו לומר טעמא מאי לא איבעיא לך הא הכא נמי איכה רובא. גם המאמר בתלמודנו הוא משונה מכל וכל מענין המאמר כפי אשר נשנה בירושלמי ובמדרשים כי מלבד כי כל בעלי המאמרים משונים הם ומלבד כי הדבר אשר לא נשאל עליו שם הוא מחצה למחצה ובתלמודנו הוא ששה וארבעה עוד שנוי אחר, כי בתלמוד ירושלמי ר' זירא לא שאל מפני היראה ובתלמודנו לא שאל יען לא הוצרך לשאול על כי לא היה לו ספק על הדבר. והנה רש”י בגמרא נטה בפירושו מפשט הדברים ופירושו נוטה למאמר הירושלמי והמדרשים כי הוא מפרש על מאמר הגמ' ואיהו סבר וז“ל: ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר ע”כ. והנה לפי גרסתנו לא מצאנו כי ר' זירא נצטער על שלא שאל ושהיה עוד ספק בלבו אם בעינן רובא דמינכר ונהפוך הוא הלא הוא אמר כי ששה וארבעה ודאי לא מיבעיא ליה על כי היה ברור בעיניו (לפי סברת התלמודיים האחרונים) כי בענין רובא דאוכלי דגן דמינכר לחייב זמון. על כן לבי אומר לי כי גרסתו מוטעת וצ“ל צדאי במקום ודאי והסופרים אשר לא הבינו את המלה שינו אותה, ופירושו גם פה יראתי לשאלו וע”כ השיבו ר' ירמיה כטוב עשית שלא שאלת כי הדבר פשוט כי ששה וארבעה כמו שבעה ושלשה, והגמרא הוסיפה כי בעיני ר' זירא לא היה פשוט כל כך יען כי היה בספק אם לא בענין רובא דמינכר ורוב ששה כנגד ארבעה איננו ניכר כל כך כערך שבעה אל שלשה, והגירסא הנכונה הזאת היתה לפני רש“י ופירשה כענין, ובאמת רק בפי ר' זירא אשר היה עולה לא”י ושם אמר המימרא כו' מהירושלמי היתה המלה הזאת, והבבליים אמרוה כאשר שמעוה ולא נמצאת יותר בבבלי, ע“כ גם בימים הקדמונים כבר לא הבינוהו ושינו הגירסא, וע”כ פסק הרי“ף סתם: אבל ששה לא דבענין רובא דמינכר כשיטת ר' זירא לפי גירסת ספרינו נגד ר' ירמיה, ואחריו ילכו כל הפוסקים: רמב”ם פ“ה מה' ברכות ה”ח וסמ“נ עשין כ”ז והטוא“ח ס' קצ”ז וכתב שם הב“י אחרי הביאו לשון הגמרא ורש”י וז“ל: והפוסקים כולם פסקו דרובא דמינכר בעינן ואם כדברי רש”י כיון דר' ירמיה פשיטא ליה ור' זירא מספקא ליה לא הוה להו למשבק פשיטותיה דר' ירמי' משום ספקיה דר' זירא לפיכך נ“ל שהם מפרשים דכי אמרינן ואיהו סבר דרובא דמינכר בעינן לא בתורת ספק אמר כן כדפי' רש”י אלא קושטא דמילתא דהכי סבירא ליה ומשום הכי לא איבעיא ליה. ומצאתי לאגור שכ' בשם אור זרוע ששה אוכלים וד' מצטרפים בירק ע“כ ונ' שהוא מפרש כפירש”י ופוסק כפשיטותיה דר' ירמיה ולענין הלכה פשיטא דלא היישינן לדברי אור זרוע דיחידאה הוא עכ“ל הב”י, וכן פסק גם הוא בשלחנו הערוך סעיף ב'. ובלי ספק הדין עם רש"י ואור זרוע וההלכה בספרי הפוסקים מוטעת, ובפרט כי בירושלמי ובמדרשים האיבעיא רק על מחצה למחצה ובכל רוב פשוט בעיניהם כי מצטרפים אוכלי ירק אליהם לזימון. ראה עד כמה הגיעה כח בלבול הלשון וטעות הגרסאות עם הסרת לב מן הירושלמי לשחת גם את ההלכות⁷.

נשובה נא אל שרש צדה אשר מצאנוהו במקרא, בירושלמי, במדרשי ארץ ישראל (ונמצא שם עוד כמו מדרש איכה א' י“ו: וצדין יהודאין פי נתיראו, ובמדרש שמואל פכ”ד: והוה צדי לי מינך) וגם פעם א' בתלמוד בבלי כפי אשר שמעו מאנשי א“י, ונבקשהו גם בשאר לשונות הארמיים אשר מבטאם קרוב למבטא הירושלמיים. והנה נמצאה המלה בל' הכותיים הם השמרונים כאשר הודעתי כבר בספרי הנז' כי המעתיק השמרוני תרגם ויצר לו (בראשית ל"ב ח') וצדה לה⁸, ואל תערצון (דברים ל"א ו') ואל תצטדון⁹, וכן בשירי השמרונים אשר הוציאם לאור החכם גיזיניוס נמצא בשיר החמישי אות צד”י: צרוכי רתותך קעמין בצדה צדין מן סנין לו ברגז אנגדו, ופי' הצריכים אל רחמיך חיים בבהלה יראים משונאים המרים אותם ברוגז. ובשנת תרי“א שב ה”ר רפאל קרכהיים והדפיס את השירים האלה בתוך כרמי שמרון אשר הוציא לאור והעלים עין מכל אשר כתבתי כבר והגיה (דף 101) בצדה במקום בצרה ופי' צדין ל' צדה וצדיה, גם החכם המעיר אוהבנו הנכבד הר“ר שד”ל לא שת לבו לזה (דף 115)¹⁰. ועתה הנני מוסיף כי אין ספק אצלי כי גם בל' סורי נמצאת המלה אם גם איננה רגילה הרבה, כי בספר הנקרא Acta Sanctorum Martyrum חלק ב' דף 282 שורה ד' למטה נדפס: שבק אנון מסטדין בנפשהון, וכתב על זה החכם בירנשטיין במאמרו על ספרים סוריים¹¹ כי פה כמו בהרבה מקומות נתחלף לסופר צד“י וסמ”ך וצ"ל מצטדין, ואך גם הוא לא הבין כונת המלה על בוריה והפי' הנכון הוא: ויניח אותם (האויבים אשר נצח) יראים על נפשותם.

והנה לאיש האוהב הגהות בתנ“ך יש מקום לשער כי שרש צדה היה כתוב ג”כ בשני הכתובים במשלי ובאיוב ובמקום נוסחתנו: בלכתך לא יצר צעדך היה כתוב יִצֶד ובמקום יצרו צעדי אונו דאיוב – יצדּוּ והסופרים החליפוהו בלשון מורגל יותר ויש בידו להביא ראיה כי לפני איזה מעתיקים ראשונים היה כתוב כן, כי כן היוני הנקרא בשם השבעים תרגם באיוב: יצודו הקטנים כחו, כאלו היה כתוב לפניו: יצדו (ופירשו מל' ציד כאשר עשה באיכה) צערים (פי' צעירים וכן קרא באיכה צערינו במקום צעדינו), והסורי (אשר הלך באיכה בעקבות היוני) תרגם הפסוק באיוב לא מפי היונים אך במלה אשר אנחנו דנים עליה כפי נוסחו והעתיק: נצדין הלכתה ופי' יצדו צעדיו, ולא ידענו אם הוא פי' המלה כפי דעתנו בשרש הזה או אם הטה אותה לענין שממה, גם במשלי אשר שם תרגם היוני כפי הנוסח אשר לפנינו נראה קרוב כי הסורי קרא: יצד בהעתיקו: לא נזוען הלכתן. אולם יען כי לא יכריחנו דבר לשנות הנוסח בפרט כי מצאנו גם ההיפך מלשון צרות צעד במליצת הרחבת צעד לא נמלא את לבבנו לקום נגד המסורה, גם חקי הלשון יעמדו נגד ההגהה הזאת במשלי והוא כי יצד בלא ה“א בסוף הוא עתיד כדמות צווי ופה איננו צווי כ”א הבטחה והיה צריך להיות: לא יצדה בה"א. על כן נניח הכתובים כאשר הם והמעתיקים הנזכרים רבו שגיאותם עד למאוד באותיות דומות עד כי נתבטלה עדותן.

סוף דבר ההערה הזאת היא בד מסתעף לכמה ענפים.: א) הרוחנו פי' מלת צדה במקרא במשנה בתלמוד ירושלמי במדרשי א“י ופעם בתלמוד בבלי במאמר המובא מא”י, בל' שמרוני (?) ובל' סורי אשר כמעט היה נעלם עד הנה. ב) העמדנו אל נכון כמה גרסאות בתלמוד ירושלמי ובמדרשים. ג) הראינו איך נשחתו הגרסאות גם בתלמוד בבלי ואיך יצאה ההלכה מוטעית מתוך רוע הגרסאות ההן. ד) ראינו כי מאשר לא שמו עין על התלמוד הירושלמי נעלם ממפרשי התלמוד גם תוכן דברי הבבלי. ה) גם מצאנו אזהרה לבל נקרב לשנות נוסחאות בתנ“ך טרם נחקור ונדרוש היטב, כי הנה הגהת צרו צעדינו תחת צדו צעדינו היתה נראית קרובה בהבטחה ראשונה והיא לא תכון בדרישה מעולה, וגם להיפך הגהת לא יצד צעדך נראית עתה קרובה תחת יצר וגם היא לא תקום, וכן ראינו ג”כ כי אמוראי בבל שמרו את המלה כאשר באה אליהם מא“י אם גם לא היתה שגורה בפיהם. ועל כן החוקר האמתי אל ימהר להוציא דבר נגד הגרסאות הישנות אם אין לו עדים נאמנים, ואפריון נמטייה לרש”י ולבעל הערוך אשר השאירו לנו ברכה בגרסאותיהן הנכונות לולי כי גם ספריהם נתקלקלו בדפוס.

ד) חלוף דל“ת ורי”ש.

(החלוץ ג‘, תרי"ז, ע’ 158–160, 176; מהדורא ראשונה ע' 58–60).

מדי דברי בחלוף דל“ת ורי”ש הנמצא בספרי הדפוס זכור אזכור את אשר קרה עוד מן הבלבולים מתוך חלופים כאלה. הנה בכמה ספרי הדפוס מצאנו כתוב בישעיה ט“ו ב': כל זקן גדועה בדל”ת וכן הדפיסו גם במפרשים הראב“ע ורד”ק ואחרים, ובהם החזיק גיזיניוס ודמה בנפשו כי ירמיה (מ“ח ל”ז) הקל את לשונו בכתבו גרעה ברי“ש כי כן דרכו להמיר את המלות קשות ההבנה בקלות, וכל זה טעות. וכבר הכה הר”ר ידידיה שלמה מנורצי על קדקד הסופרים האלה והוכיח מתוך המסרה כי גם בישעיה כתוב גרועה ברי“ש, כי המסרה תמנה את החלופים בין ישעיה לירמיה ולא מנתה בתוכם כ”א כי בישעיה כל זקן בלא וי“ו ובירמיה וכל בוי”ו וההפרש בין גדועה לגרועה לא חשבה ובפירוש מסרה המסרה הקטנה בירמיה: גרעה ב' חד מלא (והוא דישעיה) חד חסר (והוא דירמיה). והנני מוסיף כי המסרה רבתא תחלת ערך דל“ת מנתה את מספר א”ב חד ד' וחד ר' וגדועה גרועה לא כללה במספרם. גם כל הראשונים לא ידעו דבר מזה לא הרד“ק בשרשיו שרש גדע ולא הפרחון, וכל המפרשים לא ביארו את זרות המלה גדע אצל זקן כי לא נמצא שרש גדע כ”א בדברים קשים אשר יכו ויחתכו אותם בכלי ברזל ולא בשערות הראש או הזקן, ושרש גרע הוא אשר נשתמשה בו המשנה גם הסורי, ואיך החרש יחרישו כולם על זרות כזאת? אין זה כ“א מאשר לא ידעו מגדיעת הזקן מאומה. גם בכ”י הישן משנת תרע“ז (הכ"י הנכבד אשר גלה לנו מסתורי הנקוד הישן הנמצא היום באדיסא) סיפר לנו סודותיו הר”ר אפרים פינגר ברשימתו נמצא כמו כן גרועה בישעיה¹² וגם בכ“י תשס”ח הנמצא שם. גם המעתיקים הראשונים כולם תרגמו ל' גילוח מלבד היוני אשר תרגם כל זרוע נשברה, ומה לנו ולשבושיו? ולא היה ראוי להרבות דברים על הענין הקל הזה אם לא נכבד בעיני דורשי הלשון דבר האדון גיזיניוס ואחריו יסעו.

וכמקרה הזה להחליף את ב' השרשים האלה, רצוני גדע וגרע, קרה גם במקום אחר והוא יחזקאל ה' י“א ושם הוא כבר החילוף בין מערבאי למדנחאי ובספרינו הנוסח תמיד כפי קריאת הירושלמיים וכן גם פה: וגם אני אגרע, אך התרגום הארמי על נביאים נוסחו נוסח הבבליים הם מדינחאי (ויבורר זה במקום אחר) הוא תרגם אקטוף כקריאת מדנחאי אגדע, ובספרינו בחילופין שבין מערבאי ומדינחאי מצאנו: למ”ד אגדע כתיב אגרע קרי וכ' כי הקרי הזה הוא תיקון תקנוהו הסופרים אחרונים כפי קריאת הירושלמיים כי התרגום מעיד על קריאת אגדע אשר תרגומו לרוב במלת קטף (ע' תרגום ישעיה י' ל“ג, כ”ב כ“ה; ירמיה מ”ח כ“ה, ג' כ”ג; יחזקאל ז' ו‘; עמוס ג’ י"ד). גם בכ“י הישן משנת תרע”ז אשר הזכרתי וגם הוא מחזיק תמיד בנוסח הבבלי (ויבורר גם זה במקום אחר) מצאנו הנוסח אגדע כפי עדות הרר“א פינגר הנ”ל. ולהיפך מצאנו כי היה לפני המתרגם נוסח נגרע תחת נגדע בדל“ת כאשר בספרינו שופטים כ”א ו': נגדע היום שבט אחד מישראל, ותרגם אתמנע והוא תרגום נגרע, ולבי אומר לי כי גם זה כקריאת הבבלים אם גם לא נמצא דבר מזה בחילופין שלנו וידוע הוא כי הוא חסר שם הרבה, גם אין בידינו נביאים ראשונים מן הכ"י הישן אשר הוא לעד על קריאת הבבליים. אך בשופטים גם הסורי והרומי העתיקו קריאת נגרע ורק השני מסכים עם ספרינו. ובשני המקומות ביחזקאל ובשופטים נראה כי הדין עם יונתן והבבלים, ונוסח ספרינו מוטעה.

ובספרי התלמוד ימצאו חלופי טעות בין ד' לר' הרבה כנודע, וכבר דברו החוקרים על כמה מהם ומאחרים העלימו עין. למשל תמצא בכל ספרינו פרי אחד בשם עוזרדין (דמאי א' א' וכלאים א' ד' ומעשרות א' ג' וברייתא שבת קמ"ד ב' ועוד בגמרא) והנכון עוזררין בשני רשי“ן וכמוהו בל' סורי: עזרורא עזררתא עזרתא, ובערבי בחלוף אותיות הראשונות זערור (וכן צריך להיות ברמב"ם בפי' למשנה דמאי ובערוך) וכן היה באמת הנוסחא עוד לפני הערוך ובערוך אשר הוא לפנינו הוא שלא כדין כנוסח ספרינו אבל בערוך כ”י אשר בידי הוא כנכון. ואם תשיבני איך יעלה על דעתך לאמר כי הערוך הביא המלה בערך עזרר והוא סדרו לפני ערך עזרר ועזרה והיה לו לסדרו אחריהם? דע כי כן מדרך הערוך (וכן עשו גם שאר מחברים ראשונים) במלות המרובעות אשר שתי אותיותיהן האחרונות דומות לסדרן ראשונה ואחריהן תסענה המרובעות האמתיות ד“מ סדר ערך שרטט לפני ערך שרטון וערך גבנון לפני גביני וכדומה הרבה. וכן נתבלבלו השרשים גרר וגרד וגדר בספרינו ובעל הערוך הביא הממרות על נכון בשרשם הראוי להם, וכן שבשו בספרינו תמיד מלת קדר ובערוך על נכון וכן בערבי קד והוא מל' נקב ובקע וע”כ הנוסחא הנכונה מקדדין בהרים (ערובין ה' ד') לא מקדרין כאשר לפנינו וכן וקדוד כמין ארובה (ברייתא ע“ז ל”ב א') לא קדור, וקודד בקופיץ (פסחים ז' י"ב) לא קודר, וקודד והולך עד שמגיע אצל דלת (קדושין כ"ב ב') ובספרינו דוקר ובילקוט דברים ט“ו י”ז קודר, קודד אזכרותיהן (תוס' שבת פי“ד מובאה בבלי קי”ו א' ובירושלמי שם, וע' ספרי נשא ה' כ"ג) לא קודר כבספרינו. כל אלה הביא בעל הערוך וכן תדין על שאר מקומות לא הביאם בעל הערוך, כמו עוקצין ב' ד‘: שלמה מצטרפת וקדורה אינה מצטרפת וצ“ל וקדודה, וכן בתוספתא נדה פ”ו מובאה בגמ’ נ“ו ב' שזה מקדיר וצ”ל מקדיד, ולא כן בגמ' דביצה כ“ט א': אבל קודר הוא קבאו קבים, שם הנוסח הנכון ברי”ש בסוף ובטעות פירשו רש“י נקב, ומזה תראה כי הנוסחא המוטעית אשר לפנינו בשאר המקומות היתה כבר שם לפני רש”י ודמה את המלה קודר הנכונה עם הגירסא קודר המוטעית במקום קודד, ויותר נכון פי' הרי“ף משער באומד דעתו וכ”כ הרמב“ם ה' י”ט ד' כ“ב משער והוא ממש ל' ערבי קדר. וכבר עמד על זה הרשב”ש בתדובותיו סי' רנ“נ וז”ל: ואם הוא נקדרה ברי“ש אז נקדדה בדל”ת אנו גורסין ברי“ש ובעל הערוך ז”ל גורס בדל“ת בערך קד ומה שאמרו בפ' אין צדין אבל קודר הוא קב או קבים פי' הריא”ף ז“ל והרמב”ם ז“ל מלשון שיעור קרוב ללשון ערבי ואינו ענין לזה עכ”ל. וכן נמצא בספרינו פת הדראה בברייתא דשבת קי“ז ב' ובברייתא דפסחים ל”ו ב' וכן היה לפני רש“י שפי' שנטל כל הדרה והנכון כגי' הערוך שהביאו בערך רד ו' ודמהו לל' לעז אורדו מל' רומי: Panis Hordeius s. Hordeaceus פי' פת שעורים (Gerstonbrod) וצ”ל הרדאה ובעל הערוך לא חשב הה“א לשורש כי אנשי איטליא יסירו בלשונם בראש המלות הה”ה ואיננו נשמע במבטאם ועל כן הביאו בערך רד ולא בערך הרד¹³. וכן נמצא בספרינו ביומא פ“ה משנה ח' (ס"ח ב'): דירכאות היו עושין וכן במכילתא דבשלח (י"ד ה' וממנה בילקוט) דורכיות היו עושין וכן במכילתא דבשלח (י”ד ה' וממנה בילקוט דורכיות היו לו, והרי“ט ביומא רצה לגרוס: דרביות והנכון כגי' ירושלמי שם וכגי' הערוך: דדכיות או דידכיות והוא ממש ל' יוני (diàdokov) משמרות משמרות (שילדוואכען)¹⁴. וכן נמצא בתוס' דברכות פ”ה ומובא בירו' פ“ז ה”ג ובבבלי נ' א‘: והנקדין (בירו' והנוק') תופסין אותו על כך, וכך היה לפני רש"י ופי’ הדווקנין והוא פי' לפי שפת ארצו וזמנו והיו שם בעלי הנקוד העוסקים בדיוקי ובדקדוקי המקרא והיו קוראים אותו נקדנים גם דייקנים, אבל בימי בעלי הברייתא והגמרות לא היה עדיין הניקוד ולא בעלי הנקוד ולא מלת נקדן, והנוסחא הנכונה הנקרנין ברי“ש או נוקר' כפי מבטא הירושלמיים (כי משקל פועלן לבעלי א"י כמשקל פעלן לבעלי בבל) כאשר היא גרסת הערוך והביא עוד ב' מקומות במדרש ילמדנו גם העיר בצדק כי הוא מן נקר והוא חפש בעוז ועצמה וכי ימצא גם בערבי מלת מנאקר והוא כמו קנתרן, ושינוי הגירסא הזה נכבד הוא יען כי לפי' גי' רש”י היה מקום לבעל דין לאמר: ראו נא כי היה גם בימי הברייתא מלת נקדן ובלי ספק מקורה מן נקוד הכתובים והיו להם אז כבר הנקודות והושאל רק מן דיוקם אל הדיוק במטבע הברכות, וכל זה איננה כי אם שגיאה נולדה משגיאות סופרים. ובאמת מצאנו גם במקום אחר רש“י מפרש כאלו היה חושב כי כבר לבעלי הגמרא היו ידועות הנקודות עם שמותיהן ובהיפך הערוך בהשענו על הפירושים המקובלים מן הגאונים ממאן בזה, כי כן רש”י מפרש דברי הברייתא המובאת בירושלמי דברכות סוף פ“ח ובבבלי נ”ז א‘: אמן חטופה וז“ל שקורין את האלף בחט”ף ולא בפת“ח ע”כ והערוך ע’ אמן פי' שחטף ואמר אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך ע“כ וכמוהו שם כ”ג ב' חטוף ובריך. ודי בזה למשל.

ה) טעויות הנולדות משווי האותיות הדומות.

(אוצר נחמד ב‘, תרי"ז, ע’ 86–90; מהדורא ראשונה ע' 60–64).

הנה במכתב החלוץ מחברת שלישית כתבתי על חלוף הנוסחאות וטעויות הסופרים והספרים הבאים מכח חלוף דל“ת ורי”ש¹⁵, ואלה הדברים אשר הוספתי (יום ד' כ' כסלו תרי"ד) ולא העביר אותם החלוץ לפני עם ישראל.

בחרתי באלה המשלים רק מפני דבר חדש התלוי בהם. אולם בכלל רק המתעקש ועוצם עיניו מראות האמת ימאן להודות כי עצמו השגיאות אשר לא ימלטו מהן הסופרים אף כי המדפיסים הנולדות משווי האותיות ב' וכ' ד' ור' מ“ם פשוטה וסמ”ך וכדומה הן במקרא הן בספרי התלמוד והמדרשים. ראה לדוגמא על מ“ם וסמ”ך יבמות קכ“א ב‘: מעשה באושעיא ברבי שהתירם עם שמנים וחמשה זקנים וכו’ ואין לו מובן וצ”ל שהתריס כגי' הערוך (והעיר כבר ע“ז ר' ישעיה ברלין ז”ל בהגהותיו), וכן שם בירושלמי [פי“ו ה”ה, ד' וויניציא דף ט“ו ע”ד שורה כ“ט]: בשלישי וכמה זקנים כל שהיו מתריסין כנגד רבי הושעי' ביד למעבד כהדא ורשב”ל, ופי' שם המפרש פני משה וז“ל: בב”ד של שלשה ועוד כמה זקנים וכל כך היו מתריסין כנגד ר' הושעיא ביד מיד כלומ' לקבל עליו מיד?¹⁶ הא דר“ל וכו' ע”כ. ובלי ספק גם פה רבו השגיאות ומלות בשלישי וכמה זקנים וכל אולי יש לתקן בשלשים וכמה זקני בבל או כדומה, ובודאי מלת ביד הוא ט“ס ואין לדמותה אל מיד או מן בידו (בירושלמי דיבמות פי“ו ה”ג) אשר פירושו כמו מיד, וכל הרואה בעין פקוחה את נוסח הבבלי ויודע טיב לשון הירושלמי יבין כי צ”ל ביר' ר“ל בירבי. – אך על אחת אעיר על חלוף שתי אותיות דומות אשר לא דברו עוד עליו, גם לא נמצא החלוף כאשר אחשוב כי אם לפעמים, והוא חלוף הזי”ן והנו“ן הפשוטה. ולבי אומר לי כי מרוז אשר היא וישביה יאורו במארה שופטים ה' כ”ג ולא נמצא עוד זכר העיר ההיא צ“ל מרון (וכ“כ שי”ר באגרתו לר' שלום כהן הנדפסה בראש ס' קורא הדורות), כי המלחמה היתה בתענך על מי מגדו כנאמר פ' י”ט ונזכרים שלשת המלכים מלך שמרון מראון מלך תענך ומלך מגדו בתוך הל“א מלכים כקרובים זה לזה (יהושע יב' כ' וכ"א). דבר ידוע לכל הוא כי גם לפני הסופרים הראשונים היו נוסחאות מוטעות ושונות כאלה והם מיראתם להכריע בין החלופים האלה. פעם העמידו נקודות על המלות או האותיות היתרות להודיע כי חסרות הן בספרים אחרים, פעם תלו אות על המלה או כתבוה קטנה, פעם כתבו נוסח אחד מבפנים והאחר על הגליון (כתיב וקרי), פעם כתבו רק הנוסח האחד ונקדו המלה כדין הנוסח האחר וכדומה. ובחלוף המדובר בו רצוני בין אות זי”ן לנו“ן פשוטה בחרו דרכם לכתוב הנוסח האחד ולרשום בצדו כי האות פה קטנה או גדולה מן השיעור, והוא אם מצאו זי”ן והדין להיות נו“ן פשוטה כתבו את הזי”ן אך מסרו כי הוא נו“ן רק קטנה (זעירא) ואם מצאו נו”ן פשוטה ודינו להיות זי“ן כתבו נו”ן פשוטה ומסרו כי הוא זי“ן גדולה (רבתי), והאחרונים כתבו כאשר מצאו בלי חקור אחרי מוצא הדברים. ומצאנו כזה שלש נוני”ן פשוטות קטנות בעבור שגיאות סופרים אשר החליפו אותן בזי“ן. הראשונה בישעיה מ”ד י“ד נטע ארן וגשם יגדל, ובצדק החזיקו הסופרים במלת ארן ונמצא גם הרבוי אורנים במשנת פרה ג' ח', אך איזה סופרים לא ידעו את המלה אשר לא נמצאת עוד במקרא וכתבו תחתיה המלה הידועה יותר היא ארז (ע' ליקוטי קדמוניות דף קע"א למטה). השניה בירמיה ל”ט י“ג ונבושזבן רב סריס, וחכמי הלשון הראו את מקור המלה בלשון פרסי¹⁷, אך גם פה חשבו סופרים כי דינה להיות נבושזבז וכבר נמצאו שמות אנשים בבליים ופרסיים בכתבי קדש ובספרי היונים בזי”ן בסוף. ועוד שלישיה והוא משלי י“ו כ”ח ונרגן מפריד אלוף, והמלה הזאת הנמצאת עוד שלש פעמים במשלי (י“ח ח' וכ”ו כ' וכ"ב) והיא מובנת מתוך הענין קרה אותה מקרה זר. יש מחכמי הלשון בימינו יוציאו אותה משרש אשר בדאו מלבש, ויש מסופרים הראשונים אשר שנו אותה במקום אחד. והנה שרש המלה הוא בלי ספק רגן ונמצא בקל (ישעיה כ“ט כ”ד) גם בנפעל (דברים א' כ“ז ותהילים ק”ו כ"ה) וענינה המתלונן ומעורר מדנים בהלשינו, וע“כ נמצא הענין הזה במשלי גם במלות אחרות י”ז ט‘: ושונה בדבר מפריד אלוף, גם כל המפרשים ובעלי השרשים הראשונים לא סרו מן הדרך הסלולה הזאת להוציא מן השרש רגן, ובכל זאת קם גיזיניוס ויאמר כי שרש המלה נרג דבר אשר הוא רחוק מן הדעת ואחריו יסעו הדבקים בו. גם סופרים ראשונים טעו במלה הזאת אולם רק במקום אחד והוא י“ו כ”ח בחשבם כי הפסוק מוסב על הנוח לכעוס ע"כ כתבו ונרגז אם גם לא נמצא עוד נפעל משרש רגז, והתרגום הארמי כנראה היה גם לפניו הנוסח הזה כי הוא מתרגם פה חרתנא והוא המתקצף ובשאר מקומות מתרגם שגושא פי’ המבלבל ומחרחר ריב. ולא אכחד תחת לשוני כי בכ“י תתקצ”ח הנמצא פה בבית מרים מגדלא מתורגם י“ח ח': דהכיננא, ונראה כי הוא משובש וצ”ל דחבננא כמו שמתרגם הסורי. גם בגמרא נדה י“ו ב' הביאו בשם בן סירא שר הנרגל בבית המשתאות ואמרי לה שר הנרגן ואמרי לה שר הנרגז, ובערוך לא נמצא הא אמרי לה בתרא ורש”י גריס לה. הן אלה השלש הנוני“ן הפשוטות הקטנות ונמסרו במסרה גדולה ריש ויקרא גם בתחלת המסרה רבתי. ולהיפך נמצא האליל נבחז (מ“ב י”ז ל"א) ומסור עליו במסרה קטנה: זי”ן רבתי והיא לא נמנה בתוך אותיות הגדולות במס“ג ריש בראשית וריש דברי הימים, אך הרד”ק ובעל מנחת שי מעידים גם הם כי נמצא כן בספרים וראו גם הם כי חלוף זי“ן ונו”ן פשוטה הוא מקור הזרות הזאת. והנה גם אני ידעתי כי יש עוד שתי זיני“ן גדולות, אך אין טעם כל האותיות הקטנות והגדולות שוה ומקרום שונה זה מזה. והנה בין האותיות הגדולות נמנה במס”ג (בב' המקומות) הזי“ן של זכרו תורת משה עבדי במלאכי ג' כ”ב, ושם הזי“ן בתחלת המלה ואין מקום לאמר כי החליפה סופר בנו”ן פשוטה, אבל ידוע תדע כי לפעמים היה מנהג ביד הסופרים לכתוב בסוף הספר איזה פסוקים או פסוק אחד או מלה או אות באופן נאה ומוסגל יותר לקבל שכר על הפרישה, וגם בזה החזיקו המעתיקים וכתבו לפחות אות אחת גדולה. כן עשו בפסוק השני אשר לפני האחרון במלאכי אשר בו סיום מלאכי ותרי עשר בכללו, ואולי עוד על כי חזרו אחר הפסוק האחרון המסיים בפורענות אל הפסוק אשר לפניו רשם סופר כי גם את הפסוק אשר לפני פניו יש לכפלו כי חותם הנביאים מעיד פה על ראשיתם, כה עשו גם בסוף קהלת גם שם הגדילו האות הראשונה של הפסוק אשר לפני האחרון והוא סוף דבר הכל נשמע וגם פה כופלין את הפסוק אחרי הפסוק האחרון. כמוהו עשו גם איזה סופרים בסוף אסתר מן הפסוק ותכתב אסתר (ט' כ"ב) ואולי התחיל שם העמוד האחרון מן המגלה והמעתיק רשם את התי“ו הראשון (או השני) מן מלת ותכתב גדולה והשאר הניח, והתי”ו הגדולה הזאת נמנית גם היא במס“ג ריש בראשית (אך לא בד"ה) גם במס”ק וע' מנחת שי. ככה עשו גם אחרים בסוף משלי מן פסוק צופיה הליכות ביתה (ל“א כ”ז) וע“כ נרשם הצד”י באיזה כ“י גדולה, ע' מנחת שי שם ובישעיה נ”ו י‘. כה עשה גם סופר בסוף בראשית מן וירא יוסף לאפרים בני שלשים (ג' כ"נ) והמס“ק מסרה על שלשים מ”ם רבתי וע’ מנחת שי. הנה זה טעם הזי"ן הגדולה של זכרו תורת משה עבדי בסוף מלאכי.

נשארה לנו עוד אחרת והיא לא נמנית באל“ף בי”ת של אותיות גדולות רקהמס“ק מסרה עליה במקומה, וכן מצא בעל מנחת שי באיזה כ”י, והוא במלת הכזונה יעשה את אחותנו (בראשית ל“ד ל”א), ואין מקום פה לכל הסבות אשר מצאנו עד כה לשנוי אות. אך אחרי החקירה הנכונה נמצא טעם אחר והוא כי הפירוש הנכון בפסוק הזה הוא היעשה שכם לאחותנו כאשר יעשו לאשה מוקדשת לזנות, וכן תרגמו המעתיקים וכן פירשו המפרשים. אך לפי הפירוש הזה מלת את איננה נקשרת היטב והיה נכון לאחותנו בלמ“ד, וכנראה המתרגם הארמי הרגיש בזה ופירש את כמו עם: היעשה שכם עם אחותנו כאשר יעשו עם הזונה, וע”כ תרגם יתעבד בל' נפעל, והשמרוני דרך דרך אחרת וחלק את מלת הכזונה לשתים: הך זונה ופי' הך כמו איך והיך, וכנראה פירש הפסוק איך יעשה שכם את אחותנו זונה או לזונה, וכן תרגמו מעתיקיו. והנה כאשר אחשוב הלך סופר אחד בדרכי השמרני וחלק גם הוא את המלה לשתים, אך בראותו כי נטה מקבלת אבותיו תקן כפי המסרה, מחק את הכ“ף הפשוטה ויעש אותה כפופה והרחיב את הזי”ן למלאות את הריוח אשר נשאר בין הדבקים. והנה כמוה מצאנו גם אות גדולה אחרת נולדת מהמקור הזה בעצמו והיא בשפרפרא (דניאל ו' כ') נמנית הפ“א השנית בין האותיות הגדולות ותמצא סבתו אם תשים לבך אל החילופין אשר בין מערבאי למדינחאי, כי בני בבל חלקו את המלה לשתים בשפר פרא (כאשר עשו גם במלת לחפרפרות ישעיה ב' כ' ועוד) ובני א”י עשוה מלה אחת, והנה שנה סופר וכתב כמשפט בני בבל ואח“כ תקנו על פי משפט בני מערב וכדי למלאות את הריוח הרחיב את הפ”א¹⁸. הוא הדבר אשר דברתי כי לאותיות המשונות האלה אין מקור אחד לכולן. וכבר יצאתי חוץ לענין אשר עליו תסוב החקירה בראשונה, ורק למען לא יקום איש נגדי לאמר, איך עשית ג' נוני“ן פשוטות קטנות וזי”ן אחת גדולה לחלופין ושגיאות סופרים בין זי“ן לנו”ן פשוטה והעלמת עין ממקומות אחרים אשר לא יתכן לתת סבה כזאת, יצאתי מן הענין לגלות גם את מקור האותיות המשונות האלה.

ועתה אשוב אל הענין אשר אנחנו בו, והוא השגיאות אשר נולדו מן שווי אות זי“ן לנו”ן פשוטה. שנינו במשנה בכורות ז' ה' במומי הכהן: המאושכן ובעל גבר, כך היא הנוסחא בספרי המשנה וכן הביאו החכם יוחנן בוקסטארף באוצרו והוציאו משרש אשך והוסיף לאמר כי הגירסא בספרי הגמרא איננה נכונה. והנה בספרי הגמרא מ“ד ב' הגירסא מאושבן בבי”ת וכן ברש“י, ובברייתות הובאו שם נמצא משובן בלי אל”ף והוי“ו היא אחרי השי”ן, וברש“י שם ד”ה הקיין משועבן עוד בעי“ן באמצע. אין לך אלא להחליף עוד הנו”ן הפשוטה בזי“ן יעלה בידך משועבז והיא הגירסא הנכונה תמצאנה בערוך אשר הביא גם תרגום איוב מ' י”ב גידי פחדיו ישורגו תרגומו גברי שעבוזוהי (כצ"ל) משבשין (וכן במתורגמן), ולא נמצא כן בתרגום שלפנינו אך בכ“י תתקצ”ח הנ“ל נמצא ככה בל”א (בטעות שעבדוהי בדל"ת), וגם החכם יוחנן בוקסטארף הלך בעקבות בעל הערוך ולא זכר את אשר כתב בשרש אשך, והוא מביא עוד לעד תרגום יונתן הוא ירושלמי בראשית ל“ט א' ויבישי שעבזוי. א”כ אין זכר למלת מאושכן ואין שרש לו גם לא למשקל מפועלן בכללו בל' משנה. תראה גם מזה בלבול הנוסחאות ושבושי הסופרים עד כי ילאו חכמי הלשון לבוא אל מקור הדברים, ורק השקידה על דלתי שערי הערוך יוציאנו כה וכה ממבוכה.

ו) לקוטים שונים בחכמת הדקדוק והנקוד.

(כרם חמד ט‘, תרט"ז, ע’ 61–71; מהדורא ראשונה ע' 83–95).

שמחתי באומרים לי כי חברת מחזיקי חכמת ישראל יתמכו בידך למען תפק את זממך ותספח מחברת תשיעית לכרם חמד¹⁹. וגם אנכי לא אמנע מהיות בתוך העוזרים עמך והנני שולח לך לקוטים שונים על חכמת הדקדוק והנקוד.

א) כבר ידעת כי ספר פרשנדתא אשר יעדתי במחברתך השמינית דף 41 יצא לאור קצתו מדבר לשון עברית וקצתו אשכנזית מספר במלאכת מחשבת חכמי צרפת הנודעים בשם מפרשי המקרא²⁰. ויהי כאשר נדפס הספר עד תומו והנה קול קורא באזני: הלא ביתך הנהו רחב ידים ועוד יש מקום לאסוף שמה מדבריך, ואנכי מהרתי לשלוח עוד הערה נוספת על נקדני צרפת ואשכנז, ויהי כבוא דברי והשער סגור אין יוצא ואין בא. על כן אמרתי הנה הענין אשר בררתי בתוך ההערה הזאת הוא עומד בפני עצמו אשלחהו אליך ואתה תטעהו בתוך כרמך אם ייטב בעיניך ואם אין תשיבנו לי. ועתה הערתי לבשי הוד והדר, התיפי והתקשטי, עמדי נא חלי נא פני שוכן ברלין אולי תמצאי חן בעיניו ואולי ישא פניך.

הנה יש מקום אתי לדבר דברים אחדים על הנקדנים אשר באו אחרי הדור ההוא דור דעה. כבר רמזתי במאמרי על משון העל המחברת²¹ כי הנקדנים האלה בעלי מלאכה היון ואם גם בתוכם אנשים אשר באמונה מלאכתם הם עושים אך לא מחכמת הדקדוק שאלו על זה רק היו בידם כללי מסורת ונקוד, דרשו בדגש ובמפיק בנגינות ובטעמים במתג ובגעיא באותיות גדולות ומשונות וכדומה ובללו דרשות ואגדות בתוך טעמי המסורות, כתבו כאשר קבלו איש מפי איש, חפשו בתוך הנוסחאות המונחים לפניהם ובהערות הגליונות היוצאות מהנקדנים אשר היו לפניהם. גם רמזתי על שלשה נקדנים אשר ספריהם וכללי הנקוד אשר בידם עלו למעלה על חיבורי האחרים הלא המה ר' משה החזן מלונדריש (ובשנת תר“ז הוציא הר”ר זלמן פרענסדארף את ספרו [דרכי הנקוד והנגינות] עוד הפעם עם הערות מושכלות) ויהב“י הנקדן²² אשר הערותיו לתורה ולאסתר בשם עין הקורא הדפיס ר' וואלף היידנהיים ז”ל בחומש מאור עינים והוסיף עליהן כפי חכמתו הרחבה, גם רמז כפעם בפעם על ספרו דרכי הנקוד אשר היה גם הוא בידו בכתובים, והשלישי הוא השמשוני הוא שמשון הנקדן וספרו הנקרא חבור הקונים עד הנה לא יצא לאור אך נזכר הרבה בספרי המחברים אשר היו אחריו וגם חכמי זמננו השתמשו בו כה וכה. גם הר“ר יט”ל צונץ ערך מערכת הנקדנים והודיע את שמותם ומספרם לצבאותם²³ אך לא הביא אותנו החדרה לשמור על מלאכתם לדעת את משפט מעשיהם. והר“ר י”ל דוקעס הפיץ אור על מלאכת ר' משה בן יצחק הידוע הנשיאה אשר ממדינת אינגלטרא במכתב אנגלי Jewish Chronicle לשנת 1849, אך זה משה האיש לא ידענו אם היה מולדתו ארץ אנגלטירא, וכפי הנראה היה מאנשי הפרובינצא כי ידע את ספרי ר' יוסף ור' משה קמחי גם נשא על שפתיו את שם הר“ר אברהם בן חיים (אשר לדעתי היה אבי ר' לוי הידוע) וגלה אח”כ לאנגליטירה, והוא לא דרך דרך הנקדנים כ"א ערך מחברתו על סדר נכון נשען על חכמת הדקדוק והמדקדקים הספרדים²⁴.

והנה הנקדנים האחרונים העשיר, מפסולתן של הראשונים ובתוך התבן ימצא גם בר ועלינו מוטל להוציא הסולת מתוך הפסולת. וכבר רמזתי ג“כ כי בתנ”ך כתב יד משנת רמ“ח ורמ”ט אשר בידי נמצאו כמו כן הערות על גליון התורה ואסתר אשר השתמש בהן כבר ר' שלמה דובנא בעל תיקון סופרים, והנקדן הזה אם גם מזמן מאוחר היה לא נופל הוא מכמה ראשונים והיו לפניו ספרי הראשונים אשר תמך בהם, והוא מביא לרוב דברי נקדן משה (ובתוך דבריו גם ס' האשורי וס' כתובים אשר נקד וכתב עזרא כאשר קבלו) ע“ה (ר"ל עין הקורא) נקדן יוסף או יוזיפא ואולי הוא רי”ו המובא ג“כ הרבה, רמ”ח ושתי אחיות וחומש יריחו וספר ר' אושעיא וספר ר' מאיר (ואולי הוא מהר“ם הנזכר ג”כ ממנו) ועוד אחרים. ור' משה הנקדן אשר יצא בראשם (וכפי הנראה הוא ר' משה חזן מלונדריש ואולי הוא ג“כ רמ”ח) הוא עצמו כתב כפי עדות נקדן כ“י רמ”ט בראשית כ“ד י”א: נקדני אשכנז ונקדני צרפת אשר פועל השם לא הביטו בלא ידעו אשמו ונודעה החטאת ע"כ.

נפן נא אל קצה הערות כ“י רמ”ט. בראשית י“ד ו': בהררם (בפנים נקוד הה“א בפתח ובמתג והרי”ש בח"פ ובגליון נמסר) הה”א קמוצה לדברי החיוג והמרוון והפרחון בדקתי ולא מצאתי כן (עי' ר' וואלף היידנהיים בשום שכל ובהוספות לעין הקורא אך בחיוג ובפרחון לא מצאתי דבר עליו). – שם י“ח ס”ו: ותכחש (בפנים הכ"ף קמוצה ונמסר בגליון) לפי רבי' משה קמץ אבל לא מצאתי כן בכל ספרי האספמי‘. ועוד שם: בחומש (ר"ל הטופס אשר העתיק ממנו) פתח אבל רמ“ח קמץ (ע' רוו"ה במפורש עם שום שכל) וצרף לזה שמות י”ד כ“ז: זינער (הנו"ן קמוצה ובגליון) רמ”ח (ר"ל בקמץ) שמשון (ר"ל בפתח). גם במדבר י“ד י”א: ינאצני (הנו"ן קמוצה ומסר עליו) כן נקד ר’ שלמה ולא מצא' כן. וכן שם כ“ג: מנאצי (ג“כ הנו”ן קמוצה) כן נקד ולא מצא' כן. ועוד דברים כ”א ט‘: תבער (הבי"ת פתוחה) רמ“ח תבער (הבי“ת קמוצה וע' רו”ה לע"ה). – בראשית כ”ט י"ג: ויהי כשמע (הכ"ף דגושה אך גם רפי עליה להודיע כי יש מחלקת בין הסופרים) על פי ראיות ספרי הדייקנים כל תלשא קטנה שאחריה כף מבטל חק הוא (וכבר רמז ר' שלמה דובנא על הגליון הזה), וכדומה לו אסתר ה’ ב‘: השמשוני כתב כל ויהי הבא בתלישא קטנה וכף אחריה דגש כי היא משרתת לפני כל האותיות זולתי לפני כל כף מולכת, וכבר העיר ר’ וואלף היידנהיים על הכלל הזה בהרבה מקומות מספריו מה שיש בו די. – שמות כ“ה כ”נ: שלחן (החי"ת פתוחה) כן הוא חַ (ר"ל בפתח) והנה לא מצאתי איש אשר יאחז בידו רק כלם מנקדים החי“ת בקמ”ץ, ולכאורה טעמו ונימוקו עם הנקדן לסמוך מלת שלחן אל עצי שטים כי כן מצאנו גם בפסוק י' ועשית ארון עצי שטים מלת ארון סמוכה ואל“ף בח”פ כאשר כתב בפירוש הראב“ע שם בשיטתו הקצרה, וכמו כן בפסוק ל”א מנורת זהב טהור גם פ' י“ג בדי עצי שטים, מנורת ובדי סמוכים. וטעם המתנגדים נ”ל כי רק שם יש לסמוך המלה ולעשותה צמודה גם בניקודה אם האותיות מעידות על רצון הכותב כי דעתו לסמוך כמו מנורת זבדי, לא כן אם אין בידנו עד מעיד מפי הכתב אז הוא נפרד, כי כן מצאנו גם המלה עם ה“א הידיעה והיא הנפרדת בלי ספק כמו ועשית את הבדים עצי שטים פסוק כ”ח, ועשית את הזבח עצי שטים כ“ז א', ע”כ נקדוהו גם כן בלי ה“א הידיעה בל' נפרד וכתבו שלחן בקמץ. ואם תשאלני א”כ למה נקדו ארון בח“פ לסמכו על עצי שטים ולא נקדוהו בקמץ, דע כי באמת נראה דעת בעלי הנקוד כי מלת ארון גם בנפרד היא חטופה ונקמצה רק עם ה”א הדעת, והוא מדרך אות אל“ף התכופה עם אות רי”ש לחזק הברתה ולקמצה אם תבוא על המלה ה“א הידיעה הקמוצה גם היא, כמו מלת ארץ השבורה תהפך אל הארץ הנקמצת וכן ארון החטוף ישוב הארון קמוץ, ואם כן מה שנמצא ב' פעמים (מ“ב י”ב י' גם דה“ב כ”ד ח') ארון אחד חטף האל”ף איננו זר ויוצא מן הכלל (וכבר העיר עליו ר' יונה בס' הרקמה דף 133) כי גם בנפרד כן הברתו אם איננו נודע, ואין אנו צריכין לדוחק הראב“ע (בפי' לשמות בשטה הקצרה) והרד”ק בשרשיו ובפירושיו למלכים וד“ה לפרשו ארון איש אחד. והנה סרה גם זרות מלת ארץ ויצא לנו מן גליון הנקדן כלל נכבד בדקדוק הלשון. – שם כ”ח א': נדב ואביהוא (נדגש הוי"ו בראש מלת ואביהוא) אין דגש זה כ“א לחתך קריאת האות וי”ו אחר בי“ת שלפניה לפי שהם ממוצא אחד יען קשה קריאתם. מהר”ם. ורמז על הכלל הזה במקומות אחדים וגם על זה דבר הרו“ה ז”ל ובירר הענין.

ויהיו נא דברינו המעטים לא למותר בעיניך, הלא רק לעורר אותך באתי כי מתוך דברי הנקודנים ימצא כה וכה דבר אשר ידריך את החוקר אל עסקי הלשון, ודי בזה לעת עתה.

ב) אשובה נא אל גדולי חכמי ספרד. נודע מדרכי הראב"ע כי אברהם הלך למסעיו הלוך וחבר חבורים שונים על ענין אחד פעם יבוא בארוכה פעם בקצרה, ונמצא דבר אחד נסדר כתמונתו וכצלמו בספרים שונים, וכבר נדפסו ספריו בדקדוק לה“ק הלא המה מאזנים וצחות ושפה ברורה ובאו בהם הרבה דברים מוכפלים מלבד מה שנמצא מדברין על דקדוק בפירושיו לכתבי הקדש. וזה ימים לא כביר בא לנגד עיני ספר מספריו אשר עודנו בכתובים גם הוא על דרכי הלשון והוא קטון הכמות, הוא ס' יסוד מספר (אשר הוא בכ“י המנוח הר”ר אורי חי סראואל נרשם בסי' ל"ה) והוא מדבר על שמות המספר ודקדוקם וגם הוא כמעט נכללו כל דבריו במאמרו על הענין הזה בס' צחות (ד' פיורדא דף ל“ט ב' עד סוף מ”ב א'). אך מצאתי בו דבר אחד לא העיר עליו בס' צחות גם לא ראיתי לר' יונה בספרו הרקמה ולא לפרחון ההולך בדרכיו גם לא לרד”ק במכלולו כי שמו עינם עליו אך בהעברה רק בספרי המדקדקים האחרונים מצאתיו, והוא כי חבור האחדים על עשרה יבוא תמיד בלי וי“ו המשך ויאמרו שלשה עשר לא שלשה ועשר, ובהפך חבור האחדים על עשרות רבות מעשרים ומעלה יבוא תמיד עם וי”ו המשך ויאמרו שלשה ועשרים או עשרים ושלשה לא שלשה עשרים וכדומה. שמע נא דבריו (כפי אשר נקיתים משבושי הכ"י המוטעה מאד) אשר אינם בלי חדוש נכון לעורר עליו וז“ל ²⁵: ומשפט הלשון לומר שלשה עשר שלש עשרה ומצאנו עשרה וחמשה שקל (יחזקאל מ“ה י”ב) ואין הטעם חמשה עשר רק זה מספר למשקלים שונים ואין פי' המנה (שם) מאה ואם זאת המלה ידועה ככה בלשון חז”ל כבר אמרו לשון תורה לחוד ולשון משנה לחוד²⁶ ע“כ. פי' לדבריו כי משפט הלשון לחבר אחדים על עשרה בהקדים האחדים לעשרה ובלי עטוף הוי”ו ע“כ יאמרו שלשה עשר ולא עשר שלשה, גם לא שלשה ועשר ולא עשר ושלשה, אך מצאנו פסוק חד כפי הנראה יש בו שתי זרות והוא כי נקדם העשרה על האחדים ונוסף וי”ו והוא הפסוק הנזכר ביחזקאל נמצא שם עשרה וחמשה שקל וכפי הנראה פירושו חמשה עשר, והראב“ע ימאן בפירוש זה רק פירוש כי שני מספרים מוכתרים הם ר”ל עשרה שקלים וחמשה שקלים, כי הנביא מיעד שם איך יהיו המשקלים והמטבעות אחרי בנות הבית ואמר כי השקל יהיה עשרים גרה, גם יהיו להם מטבעות גדולות על שקל אחד, מטבע מעשרים שקלים, מטבע מכ“ה שקלים, מטבע מי' שקל, מטבע מה' שקל, כן יהיה המשקל וכסף הקדש, וזה פי' המנה יהיה לכם ופי' מנה משקל ואיננו מאה כשימושו בדברי בעלי המשנה (עי' רד"ק בשרשו). והנה הפירוש הזה הוא נכון מאד וכדאי הוא כי העירונו על דבריו. ואחרי כן הוא מוסיף והולך על העשרות מעשרים ומעלה וז”ל: אמר עד יום האחד ועשרים (שמות י“ב י”ד) לחמשים (בכ"י בטעות: לחמשה) ושנים (נחמיה ז' ט"ו) ולא יתכן לחסר הו“ו, ע”כ. פי' כי בחבר האחדים על עשרים ומעלה פעם יקדימו האחדים ופעם העשרות ותמיד עם וי“ו העטוף, ועוד הוסיף וז”ל כנוסח הכ“י המונח לפני: על כן טעה האומר כתבו בין שלשה (ונמחקה הה“א כ”י) ועשרים להפר עצתי ענן אשר קשר ומדר ע”כ, והם דברים משוללי הבנה, ובלי ספק הענין כאשר אציע לפניך. אחרי אשר הודיע כי אין לחסר הוי"ו בחבר האחדים על עשרים ומעלה תפש משורר אחד אשר לא שם עינו על היסוד הזה ואמר בבית אחד משירו

כְּתָבוֹ בֶּן שְׁלֹש עֶשְׂרִים לְהָפֵר עֲצַת עָנָן אֲשֶׁר קָשַׁר וּמָרַד

כן יתוקן לפי המשקל ולפי הענין, והמשורר הזה שר שיר תהלה על מחבר ספר אחד ואמר כי כתב הספר הזה והוא היה בן כ“ג שנה והספר הוא תשובה על ראש הקראים ענן אשר חלק על דברי בעלי התלמוד, והראב”ע השיג על המשורר באמרו שלש עשרים בלי וי“ו העטוף. הנה הצלנו בית אחד אשר לא נודע עד עתה אם גם עדנה לא נדע את השיר כולו גם שם המשורר גם האיש אשר הקריב אליו תהלתו נעלמים ממנו. ומי יודע אם לא כתב רס”ג כבר בימי בחרותו נגד ענן כאשר נודע כי גם ספרו ס' ההכרה (או ס' המבחן) כתב טרם שמוהו לגאון, ואליו ערך משורר את שירו²⁷. יקומו נא אוהבי קדמוניות ויחפשו אולי ימצאו עוד השיר הזה.

ג) ועד השלשה הנני בא גם הוא בחכמת הדקדוק. זה שתים עשרה שנה במכתבי העתי [וויססענשאפטליכע צייטשריפט] חלק חמישי (דף 409) העיר אוהבי וידיד נפשי הר“ר הירץ דירינבורג במאמרו הנכבד על ר' יצחק בן גיאת כי דברי הראב”ע ור“ם הנקדן נוטים לניקוד הקמץ בעבר קל של נע”ו, ר“ל קמת גם קמתי גם קמנו בקמץ הקו”ף וכדומה, ולא בירר הענין ורמז על מאמרו אשר יבוא במחברת הנקראת אוריינטליא, אך המחברת הזאת לא נדפסה כי אם שתי שנים אחרי צאת מאמרו במכתבי העתי, על כן באתי שמה ומלאתי את דבריו והראיתי כי יש מהראשונים נקדו בקמץ פא הפעל שעל נע“ו בעבר קל עם הטעם עליו כמו קמת קמתי קמנו, ופתחוהו רק עם הטעם יסור ממנו כמו בהפוך העבר לעתיד אשר יאמרו וקמתי וקמת וקמנו, גם בנוכח לרבים ולרבות כמו קמתם וקמתן, והראיתי זה מדברי הכוזרי מאמר ב' סי' ע”ח ופ' גם מדברי הראב“ע במאזנים סוף שער חירק (ד' אויפיבאך ט' א') ועוד שם סוף שער השלישים (שם מ"ב א') גם מדבריו בצחות שער הפעלים השנים (ד' פיורדא מ"ח א') ועוד שפה ברורה (ד' פיורדא כ"ח א'). ואחרי כלות ב' שנים יצאה לאור המחברת הנזכרת לאוריינטליא והנה דברי אוהבי דירינבורג שם (דף 99 והבאים) עולים בקנה אחד עם דברי. – ובמאמרי הנזכר רמזתי כבר ג”כ על דברי הפרחון אשר לא יצא עוד לאור, רק היו לי לעינים דברי ר' וואלף היידנהיים בספרו משפטי הטעמים ולפניו היה הפרחון בכ“י והוא הביא ממנו את אשר זכר על ר' יהודה הלוי בעל הכוזרי, כי מאן ימאן בסוף ימי חייו במשקל הערבים הנהוג גם בין העבריים על כי משחיתים התנועות. והנה אחרי הציעי את המאמר הזה בא לנגד עיני ס' הפרחון כפי אשר הדפיסו הר”ר זלמן גאטטליב שטערן ומצאתי שם מלבד הרמז על דברי הכוזרי המובאים שם בחלק הדקדוק (דף ה' ע"א והמוציא לאור לא הבין הדברים על בוריים) כי לא בסתר דבר רק בפירוש איתמר, והוא שם בחלק הדקדוק סוף דף ח' ודף ט' ואלה דבריו: ואני עכשיו אומר לך האיך מקדם הקמץ את האות הנסתר כגון אני קרתי (מ“ב י”ט) שבתי לירושלים (זכריה א') ואנחנו קמנו (תלים כ') זקנתי ושבתי (ש“א י”ב) הנה הפ“א של אלו הפעלים וכיוצא בהן קמוץ ואחריהן אות נח ונסתר אבל נראה לכל אדם, והוי יודע כי כל פועל שהעי”ן שלו לקוי כגון שוב גול שוש מוש וכיוצא בהן הרי העי“ן נופל מן המכתב ומן הדבור, אם אמר ושבתי בשלום (ראשית כ"ח) וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעיה ס"ה) ומשתי את עון הארץ (זכריה ג') הרי אלו פועל עתיד, אבל הפועל שעבר שהוא זקנתי ושבתי אף ע”פ שנפל העי“ן של הפועל מן הכתב לא נפל מן הדבור אעפ”י שקדם אותו²⁸ וי“ו של ושבתי וכן קמתי שבתי ויראה העי”ן בדבור חוץ מן ושבתי בשלום, וקמתי על בית ירבעם (עמוס ז') שהן עתיד ממש והטעם בסוף המלה ע“כ. הדברים גלויים לכל אשר עינים לו כי הפרחון הלך בשיטת ר' יהודה הלוי רבו לקמץ פ”א הפעל העבר בנע“ו. עוד מצאתי שם בשרש חסה כה דבר: כי אותן של וי”ו תאמר בָּזתי קָמתי חָסתי, ע“כ, כולם מנוקדים במקמץ ואם גם אין להשען על הכ”י ועל נקודם ומי יודע איזה מעתיק הלך אחרי שרירות לבו, בצירוף אל הקודם הלא דבר הוא השינוי הזה מן המורגל. – גם בשנה ההיא נתעורר הר“ר ליב דוקעס ויוציא לאור את ספרי המדקדק הראשון ר' יהודה חיוג וארא והנה גם מדבריו נראה כי מצא לפניו הניקוד המתחלף הזה. והנה הוא בתחלת החלק הב' מס' אותיות הנוח בשער הפעלים שהעי”ן שלהם נח נעלם (דף 58; וע' בהקדמת ר"מ גיקטליא דף 33) כתב וז“ל²⁹: ונפל זה הנח מהמבטא והמכתב בעת שיאמרו מאלה הפעלים ופעלתי וענינו לעתיד כמו ושבתי בשלום (בראשית כ“ח כ”א) וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעיה ס“ה י”ט) ומשתי את עון (זכריה ג' ט') וקמתי על בית (עמוס ז' ט'), גם כן יפול כשיאמרו פעלתם והנה קמתם (במדבר ל“ב י”ד) סרתם מהר מן הדרך (דברים ט' י"ו) ולא שבתם (עמוס ד' ב') וכן כלם, ע”כ דבריו הברורים לכל מבין והם יהיו לנו לפה לפרש גם דבריו בערך שות (דף 98; ובהערות ר' משה גיקטליא דף 58) אמר וז“ל³⁰: שַׁתִּי (תהלים ע“ג כ”ח) בבלוע ונפל עי”ן הפועל במלת שת אשות, ע“כ. ועל הקורא לשאול מה צורך היה לו להעיר פה כי במלת שתי יפול עי”ן הפועל או הוי“ו או הנח הנסתר גם במכתב ונראה רק בדבור הלא בכל הפעלים נע”ו יפול העי“ן בכללו במדבר בעדו וכדומה לפי הניקוד קמתי בפתח תחת פ”א הפעל, ודבריו פה למותר יהיו. אין זה דרך החיוג להוסיף דברים בלי הועיל רק הוא העיר לפי נקודו כי בכל פעלים נע“ו הפ”א למדבר בעדו בעבר קל הוא קמוץ, ורק במלת שתי נפלה התי“ו האחת ונבלעת בדגש חזק, והסירו ג”כ הקמץ והנח שאחריו ונקדו השי“ן בפתח, הוא על כן יוצא חוץ מכלל הניקוד והוצרך להעיר עליו. ובאמת המלות האלה משרש שות זרות הן כי המלה שתי בכל הדפוסים מלרע וע”כ הסירו הקמץ וכן גם שת עונותינו לנגדך (תהלים צ' ח') גם הוא מלרע והעיר עליו הרד“ק במקומו ובשרשו גם במכלולו (ד' ויניציא קל"ה א‘; ד’ ליק ק' א'), ובכן במלת שתו בפתח ודגש (והוא זר כי הדגש פה איננו לבלוע התי"ו) הנמצאת שתי פעמים בתהלים כצאן לשאול שתו (מ“ט ט”ו) שתו בשמים פיהם (ע"ג ט') גם היא מלרע, לא כן מלות ומתה ממותי חלל (יחזקאל כ"ח ח') תדבקני הרעה ומתי (בראשית י“ט י”ט) אשר עם הוי”ו המהפך לעתיד הן מלעיל כעדות הרד“ק במכלולו שם, ואם גם מלת ומתי בעבור שהיא בס”פ דינה להיות ככה, לא כן במלת ומתה אם היא גם בטעם מפסיק התביר אין כחו להסיג אחור הטעם. והנה מתה ומתי אם הן גם מלעיל נראה ניקודם בפתח גם לפי המנקדים נע“ו בקמץ בעבור היות הברת השורש בצר”י במלת מת והצרי יוצא אל פתח לא אל קמץ גם בהפסק כנודע. סוף דבר גם מדברי החיוג בערך שות נראה כי חשבו לזר כי השי“ן בפתח וכי הוא יוצא מן הכלל אשר הוא לנקד פ”א הפעל בקמץ. – ומלבד הפרחון ההולך בדרך ר' יהודה הלוי והמדקדק הראשון חיוג עוד מצאתי איש משיח לפי תומו והוא רק כמבאר דברי הכוזרי, הוא הרשב“ץ בספרו מגן אבות ח”ג (דף נ"ה א') אמר בפירוש וז“ל: וכן בין שמתי בקמץ והוא עבר ושמתי בפתח שהוא עתיד ע”כ. עוד ראיתי כי הראב“ע פעם חמישית מחזיק בכלל הזה וידבר ממנו כיסוד מוסד המוסכם בפי הכל בפי' לתהלים ס”ד ז' לפסוק תמנו חפש מחפש, אמר וז“ל: ודעת מדקדקי ספרד כי חסדי ה' כי לא תמנו (איכה ג' כ"ב) כמו תממו והנו”ן במקום אות הכפל (פי' כי הוא משקל רבים נסתרים ומוסב על חסדי ואיננו לרבים מדברים בעדם לפרשו כי מחסד השם כי אנחנו לא תמנו, והביא ראיות לדעת מדקדקי ספרד מן הענין מן יסודי דקדוק הלשון, אמר) והעד על זה כי לא כלו רחמיו (הוא החלק השני מן הפסוק באיכה והוא כפל ענין במלות שונות הרחמים אינם כלים והחסדים לא ית??³¹ ועד שני כי לא מצאנו מזאת הגזרה בפעלים עלומי העי“ן שקראום חכמי צרפת שניים (פי' אם מלת תמנו תהיה לרבים מדברים בעדם שרשה איננה מבעלי הכפל תמם כי היה צריך להיות תַמּוֹנו כמו סבונו וכדומה, א“כ השרש הוא מנחי ע”ו תום והשרש הזה לא מצאנוהו) ועד שלישי (הוא העד אשר יחזיק דברינו) כי תמנו חפש מחפש שאיננו באתנח הוא פתוח ואלו היה כמו כי עתה שבנו (בראשית מ"ג י') היה קמוץ, ע”כ.. פי' לדבריו האחרונים כי מלת תמנו באיכה היא קמוצה אך שם המלה מופסקה באתנח ע“כ לא נדע אם היא קמוצה גם בתכונתה הראשונה אם רק מפני ההפסק, אולם בתהלים המלה איננה מעמדה בהפסק טעם ובאמת המלה פתוחה וממנה נדע כי גם באיכה היא רק קמוצה מפני האתנח ובלתו היתה פתוחה, והוא העד לפי כלל הראב”ע כי שרשה איננה תום מנע“ו כי ממנו דינה להיות תמיד קמוצה כמו שבנו, א”כ השרש תמם והיא לרבים נסתרים והנו“ן במקום המ”ם הכפולה. לפי דרכנו אנו למדים כי הראב“ע לא יזוז מן הכלל הזה כי פ”א הפעל בפעלי נע"ו בעבר קל עם הטעם למעלה תמיד קמוצה.

כל זה כתבתי לי על הגליון זה שנים להראות כי בימים הראשונים ניקוד נע“ו היה לשני צדדים, יש נקדו העבר למדבר בעדו ולנוכח יחיד ורבים בפתח כאשר ידענו כבר מדברי בן בלעם (אשר הביא הר"ר דירינבורג) ויש נקדו רק לנוכחים רבים בפתח וכל השאר נקדו בקמץ. ויהי בשנת 1851 למספרם הוציא הר”ר שלמה מונק את מאמרו הנכבד [בלשון צרפת] על ר' יונה בן גנאח, והמאמר ההוא מלא חכמה וכליל יופי כאיש גבורתו, והנה בתוכו רמז בקצור על הדברים הנכללים בס' הרקמה ספר הדקדוק אשר לר' יונה וכתב בהערה לענין שער ל' (דף 124 הערה 1) כי דעת ר' יונה כי אם מלת שבתי טעמה למעלה אז הנח הנסתר אשר הוא במקום עי“ן הפועל עודנו שוכן בטעם ובהברת הפתח, לא כן אם הוא מהופך לעתיד וטעמו למטה כי אז אין כח ביד הפתח בלי נגינה למשוך אתו נח נסתר ועי”ן הפועל הלכה לה לגמרי, ובסוף דבריו כתב: והנה יצא מדבריו אלה גם מדברי החיוג אשר הביא פה ר' יונה גלוי לעין כל כי כולם קראו תמיד שבתי קמתי וכדומה בפתח לא שבתי קמתי בקמץ כאשר חשב הר“ר דירינבורג וכו' ע”כ. נפלאתי גם אז גם עתה על החכם הזה כי דחה בקש עדים נאמנים ויצא חוץ מדרכו דרך הבחינה המתונה והמדויקת. ובעת ההיא כתבתי פעם ושתים אל הר“ר שמחה פינסקער באודיסא על דבר הכ”י הישן אשר נמצא שם בניקוד ישן המשונה המכונה אשורי ואשאל גם את פיו איך נקדו שם המלות האלה, ויען ויאמר כי שם נקוד קמת בפתח ומלת וקמת אשר טעמה למטה בסגול, כדרכם לחטוף תנועת הפתח הבלתי מוטעמת לסגול (וכבר דברתי על זה בספרי פרשנדתא דף 11 גם 12) והוא א“כ כניקוד שלנו. ובתוך המשא והמתן אשר היו לנו על הדבר הזה העירני עוד החכם הנזכר כי יש בידו עוד ספר דקדוק כ”י להראב“ע (וכבר רמז עליו אוהבנו הר“ר יה”ש במחברתו החלוץ) נקרא שמו יסוד דקדוק³² ונמצא שם וז”ל: על כן נקמץ מלת קמתי ונמצא קם וקאם שאון והאמת לא נוכל לחפש וכו' ועוד כי במלת ושבתי בשלום פתוחה בפתח גדול והנה סר הקמץ הגדול, ע“כ. והנה גם פה הדבר מוכח ואין לפקפק עליו כי הראב”ע נקד קמתי בקמץ ועל פי ששה עדים יקום דבר. אך העיר עוד הר“ש פינסקר כי יש מחכמי הדקדוק הראשונים הפכו הקערה על פיה ונקדו לא לבד הפ”א הפעל בכל מדבר בעדו ונוכח בפתח (והוא כניקוד שלנו) כ“א הפריזו על המדה ונקדו גם הנכתר (לפחות הזכר היחיד) כמו קם שב גם הוא בפתח, וזה דבר אשר לא עורר עליו עד הנה איש, והביא שני עדים נאמנים, האחד הוא הר”ר יהודה הדסי הקראי כתב בספרו אשכל הסכר סי' קס“ה אות מ”ם (דף ס"ב א') וז“ל: וכל אך ורק וגם נפתחין וכן רץ שהוא עבר וקם ושב ושם נפתחין הן, אבל אם שֵׁם הן נקמצין כגון רץ לקראת רץ (ירמיה נ“א ל”א) הנני שב שבות (שם ל' י"ח) הנני שם אנך (עמוס ז' ח') ודומיהן בתורתך, ע”כ. תשמע ממנו כי הוא נקד את בינוני פועל בקמץ הפ“א והבדיל ממנו את העבר הנכתר בנקדו גם אותו בפתח. והוא לא לבדד ישכון כי אם איש קדמון ממנו הוא העמוד החזק אשר נקודנו נשען עליו הוא ר' יהודה בן בלעם הוא גם הוא החזיק בכלל הזה לנקד גם העבר הנסתר בפתח, שמע נא דבריו בס' טעמי המקרא כפי אשר זכרם הר”ר פינסקר מתוך הכ“י אשר בידו (וכבר נודע כי הספר ההוא נדפס כבר אך מימי לא ראיתיו) וז”ל³³: ועוד רץ שהוא לשון דבור (פי' פעל עבר) כגון והנה איש רַץ [לבדו] (ש“ב י”ח כ"ד) הוא פתח ואם הוא ענין שם (פי' תואר או בינוני פועל) כגון רץ לקראת רָץ הוא קמץ. ובלי ספק זו ג“כ כוונת הספרי סוף וזאת דברכה ³⁴ולא נס לחה ר”א בן יעקב אמר א“ת לא נַס לחה אלא לא נָס וכו' ע”כ. נשתוממתי על המראה כי הנה מצאנו שלשה ניקודים שונים בקל נע“ו: האחד פותח כל העבר (לא נדע אם נקדו גם מלות קמה וקמו בפתח) והם בן בלעם בטעמי המקרא ור' יהודה הדסי, והשני מקמץ כל העבר אם טעמו למעלה והם כנראה החיוג ובלי ספק ר' יהודה הלוי והראב”ע והפרחון, והשלישי פותח העבר לנוכח ומדבר בעדו ומקמצו לנסתר והוא ניקוד שלנו וניקוד כל המדקדקים מימי הרד"ק.

וכיום נגלה נגלה לנו הספר הנכבד יסוד כל ספרי הדקדוק הוא ס' הרקמה לר' יונה הוציאו לאור הר“ר דוב גאלדבערג ויחזק בידו הר”ר רפאל קורכהיים, ויהי בעברי על פניו מצאתי שם המחבר כותב בשער כ“ח (דף 158) וז”ל: יש שיפילו הרבה עיני הפעלים העלולי העי“ן כאשר יאמרו מהם פעלתי (צ“ל ופעלתי פי' בוי”ו המהפך לעתיד) ופעלתם (פי' או פעלתם) כמו וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעיה ס“ה י”ט) וקמתי על בית ירבעם (עמוס ז' ט') ושבתם וראיתם (מלאכי ג' י"ח) והנה קמתם (במדבר ל“ב י”ד), ע”כ. אז אמרתי כנראה כי גם ר' יונה מחזיק בשיטת המקמצים, כי הביא פה רק המלות אשר בהן הטעם למטה ורק עליהן יאמר כי נפל עי“ן הפעל, תשמע ממנו כי אם הטעם למעלה אז עי”ן הפעל שוכן בנח הנסתר אשר לקמץ. אך בהשיגי אל שער ל' (דף 202) ראיתי כי ר' יונה לא כן דעתו, כי אם יחשוב כי גם הפתח המנוגן יחזיק הנח הנעלם, הלא אלה דבריו שם: וכבר מצאנו הפתח הגדול נופל עוד על נח רפה בזולת המין הזה, וזה בכמו אמרו אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה' כ"ב) בנתי לרעי (תהלים קל"ט ב') אני קרתי ושתיתי (ישעיה ל“ז כ”ה) שבתי לירושלים (זכריה א') ואנחנו קמנו (תהלים כ') זקנתי ושבתי (ש“א י”ב), כי פאי הפעלים האלה והדומה להם פתוחות ואחריהם נחים רפים מבוארים, ויזכר לברכה המורה ר' יהודה מה נתכנו דבריו באמרו במאמרו השני מספר אותיות הרפיון בזכרו הפעלים העלולי העין (א"א הם הדברים אשר הבאנו ממנו למעלה) “ויש שיפול הנח הזה מהמבטא והמכתב כאשר יאמר מהפעלים האלה ופעלתי ויהיה ענינו העתידות כמו ושבתי בשלום וקמתי על בית ירבעם, וגלתי בירושלים וששתי בעמי, ומשתי את עון הארץ”. ויתכן הענין הזה באמרו ויהיה ענינו העתידות, ובכח דבריו שאם יהיה ענינו החליפה (א"א פי' הזמן העבר) עי“ן הפעל ואם היא נופלת מן המכתב היא קיימת במבטא ואם יבא הפתח לפניו, וזה בכמו זקנתי ושבתי והדומה להם, כי לא חייב נפלו מן המבטא והמכתב יחד כי אם בכמו ושבתי בשלום וקמתי על בית ירבעם לפי שהיה ענין המלות האלה העתידות כי המלה בה תהיה מלרע, אך כאשר לא יהיה ענינה העתידות ולא יהיה בה וא”ו העטוף השבאית מלתה תהיה מלעיל והנה אז יהיה קיים מבואר ואשר (פי' אם גם) לפניו פתח כמו זקנתי ושבתי, ושבתי אל ירושלים ואנחנו קמנו לכן עתה שבנו אליך והדומה להם, ואם יהיה זה (יש למחוק מלת “זה”) מזה דבר בקמץ הוא בהעמדה ובהפרד כמו עד מָתנו (מ"ב ז' ג') וזולתו. ע“כ דברי ר' יונה והם מבוררים כי דעתו כאשר הוציא כבר ממנו הר”ש מונק, והוא רוצה גם להטעים דברי החיוג ולהמשיכם לדעתו. והר“ר רפאל קירכהיים מגיה הספר העיר (דף 294) על זה וחשב כי הראב”ע יעמוד לבדו וישאל את פי הר“ר שד”ל, והחכם הזה בנטותו רק אל האמת אחרי הבחינה מבלי משוא פנים הודה כי מדברי החיוג נראה כי הוא נקד כראב“ע וכי כן גם דעת ר' יהודה הלוי בעל הכוזרי, רק בטל הראיה מדברי הר”ם הנקדן (אשר גם אני כבר בארתי מתוך מאמרי על הגליון), אך לא העיר על הראיות הנוספות מראב“ע גם לא על פרחון והרשב”ץ, גם הדעה השלישית אשר לבן בלעם בטעמי המקרא ולר' יהודה הדסי לא הזכיר.

סוף דבר שלש דעות בניקוד עבר קל מפעלי נע"ו עד האלף השש, ותשמע ממנו כי שערי הנקוד לא היו סגורים עד הנה והכללים משתנים, וישתומם כל רואה בעין השכל כי המדקדקים קראו המלות זה בכה וזה בכה וכל אחד הלך לדרכו בטח ולא שת לבו על כי רעו נטה ממנו, לא חלק עליו ולא הזכיר את דבריו המתחלפים. ויהי כתום בתי מדרש החכמה לספרדים ובני קמחי עמדו על משמרתם ותתום גם החלוקה כלם פה אחד עונים ואומרים ולא עורר איש על השינוי הישן עד אשר קמנו בדור הזה ונתעודד.

ד) ומדי דברי בשינויי הניקוד כאלה אברר עוד דבר אחד, הזכירוהו כבר ראשונים ואחרונים, והוא אחד מהחלופים אשר בין המזרחיים הם הבבלים למערביים הם אנשי ארץ ישראל. והנה לחלופים האלה בכלל גם לחילוף הניקוד ותמונתו ולענין הניקוד האשורי איחד מדור בפני עצמו ברצות ה' דרכי בבוא הימים³⁵, אך עתה כונתי רק לדבר אחד והוא ההבדל אשר בין ממנו אם הכינוי הוא ליחיד נסתר ובין ממנו אשר הכינוי הוא על רבים מדברים בעדם.

והנה בימים הראשונים בימי חכמי המשנה והברייתא (והם היו אנשי א"י) כנראה לא היה הבדל בין שתי המלות האלה כאשר גם בתוכנו היום איננו, ותראה זה מדברי המכילתא דבשלח פרשה ז' וז“ל: דרש ר' פפוס הן האדם היה כאחד ממנו כאחד ממלאכי השרת אמר ר”ע דייך פפוס א“ל פפוס ומה אתה מקיים הן וגו' אלא נקב”ה נותן לפניו ב' דרכים א' של מות וא' של חיים ובחר לו דרך המות (ומובא גם בב“ר פכ”א וילקוט ח“א סי' ל”ד ובמדרש שה"ש רבא א' ט' נשתרבב מעט). הנה פפוס פירש הפסוק על פשוטו כאחד ממנו המדברים בעדם ור“ע הרחיק הפי' הזה ופירש (ואחרי דעתו הלך המתרגם) האדם היה לאיש אשר יכול לדעת ולבחור מעצמו הטוב או הרע (ויש לי עוד על זה דברים ואין פה מקומם) א”כ ממנו הוא כינוי על יחיד נסתר, וכנראה לא חלקו בקריאת המלה כ“א בפירושה ובהמשכה אל הקודם או אל המאוחר. גם הירושלמי דתעניות פ”ד ה“ה (או ו') אמרו: א”ר שמעון ב“ל דיברו (המרגלים) דברים כלפי מעלה כי חזק הוא ממנו (במדבר י“ג ל”א) אמרו כביכול לא יכול להון ע”כ, הנה פי' ממנו על הקב“ה ולא על המרגלים עצמם והעם אשר כללו אתם כפשוטו, וגם הוא לא חלק בין ממנו ולא העיר על חלוף קריאה. אך בתלמוד בבלי (סוטה ל“ה א', מנחות כ”ג ב' וערכין ט"ו א') אמרו: א”ר חנינא פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו אלא ממנו כביכול אפי' בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם ע“כ, והנה השמועה הזאת היא דברי רשב”ל בירושלמי אך נוספה עליה ההערה כי יש חלוף בקריאה בין ממנו האחד לממנו השני. והנה ראינו כי קריאת הבבליים כבר בימי התלמוד היתה משונה במלה הזאת מקריאת הירושלמיים, כי לפי בעלי א“י אין הפרש בין ממנו ליחיד נסתר ובין ממנו לרבים מדברים בעדם, לא כן בני בבל הם שמו הבדל ביניהם אם גם לא נדע עוד מהו. והנה מצאנו המאמר מובא גם מר' אחא משבחא בספרו השאלתות במדבר סי' קכ”ט והביאו אות באות מתוך הגמרא הבבלית כדרכו אבל השמיט האל תקרי, ובודאי השמיטו ר' אחא אשר הלך לו מבבל לא“י (כדבר הראב"ד בס' הקבלה) בכונה על כי שם שמע אנשי א”י מוציאים המלה בהברה אחת לשני הענינים ההם ומחק האל תקרי אשר בודאי היה ג"כ לפניו בנוסח הגמרא.

אולם מה הוא ההבדל בין קריאת ממנו הראשון לשני נבוכו בו מפרשי הש“ס אם גם לקחה אזנם שמץ מנהו, בפרט על כי לא ידעו מה משינוי הקריאה בין המזרחיים למערביים. הערוך ערך בעל אמר כי ממנו המוסב על יחיד נסתר הוא דגוש, אך גרסתו משונה בדבר הגמרא כי הוא גרס: מנו לא נאמר אלא ממנו, ונ' כי כך הגיהו ראשונים אשר לא ידעו הפרש וחשבו כי לרבים נסתרים היה יכול לומר מנו במ”ם אחת, והוא הרכיב שני פירושים יחד: האחד כי ממנו עם שני ממי“ן לדרשה בא, והאחר כי ממנו ליחיד הוא דגוש. ור' טוביה בן אליעזר בספרו לקח טוב במדבר גם הוא שמע כי החילוק בין דגש לרפה ואמר אע”פ שלא מצאנו בכל המקרא ממנו רפה מ“מ בזה יש מדרש, ואחריו הלכו התוס' בערכין ודחו את הפי' הזה כי לא ידעו מה ממנו רפה, ורש”י בסוטה פרץ עוד את הגבול ומחק האל תקרי (כאשר עשה כבר ר' אחא משבחא). והראשון אשר העיר במאמר זה על הבדל קריאת הבבליים מהירושלמיים הוא הרב היש“ן בעל מנחת שי במדבר על פי דברי הראב”ע שמות א' ט' כי לאנשי מזרח כל ממנו לשון רבים נו“ן רפה וכל לשון יחיד דגש, וגם אני באתי אחריו ומלאתי את דבריו (ולא ראיתי אז את דברי מנחת שי) במכתבי העתי [וויססענשאפטליכע צייטשריפט] חלק ה' (דף 415 והבא בהערה, רק הפכתי מסברא ההבדל בחשבי כי לרבים הנו“ן דגוש, לבלוע הנו”ן האחד, וליחיד רפה) ע”פ דברי הראב“ע בראשית ג' כ”ב [ושמות א' ט‘] וצחות אות נו“ן (ד' פיורדא כ"ט ב'). והנה כיום מצאנו עוד קדמונים והראב”ע אשר העירו על הדבר והם ר’ יונה בס' הרקמה שער י“ז הוא שער הכנוים (דף 112) ובן בלעם בספרו על אותות הענינים כפי עדות הר”ר רפאל קירכהיים מגיה ס' הרקמה (שם הערה 3) ושניהם רק מפי השמועה דברו כי כן יאמר ר' יונה: ואומרים אנשי בבל נוהגים וכו' פי' האנשים יאמרו כי מנהג אנשי בבל הוא וכו‘, ודברי בן בלעם: ושמעתי כי יש בנוסחיות של בבל וכו’. וגם שניהם לא דברו רק על קלות הנו“ן ודגשותה ואך מדבריהם נלמד כי קלות הנו”ן לרבים הוא מאשר יבוא לפניה צרי, כי השוו המלה לפי דעת אנשי בבל אל כל כינוי נו ברבים כמו בננו, אלהים יחננו ויברכנו, אם גם סתמו דבריהם. וכבר מקדם גלה דונש את הדבר בהשגותיו על ר“ס כ”י וז“ל³⁶: וממנו שהוא בלשון אנחנו ובלשון הוא כל שהוא (פי' איך שיהיה) דגש וזה חילוף לכל הלשון לפי שאנו אמר' בלשון (יש להוסיף אנחנו יחננו (תהלים ס"ז ב') רפה ובלשון הוא יחננו (איוב ל“ג כ”ד) דגש, וכן תאכלנו (דברים ה' כ"ה) רפה ללשון אנחנו תאכלנו (שם כ“ח ל”ט) דגש ללשון הוא, וכן תתננו (תהלים מ“ד י”ב) רפה ללשון אנחנו תננו צ"ל תתננו) דגש מאכל לעם לציים (שם ע“ד י”ד) ללשון הוא, ובזה המקום לעולם תהא דגש סמוך לסגול, והרפה סמוך לצרי חוץ מג' מקומות הִנֶנּוּ שהיא קרואה בלשון (בגליון: על שם) אנחנו והיא דגשין ובסגול הנֶנּו עבדים (בראשית מ“ד י”ו) הנֶנּוּ לך לעבדים (שם נ' י"ח), הנֶנּו ועלינו (במדבר י"ד מ'), אבל ממנו כשהזכרתי לך כלו דגש, ואנשי מזרח קורין אותו בדגש מה שהיה קרוי על לשון הוא, וקורין ברפה מה שהיה קרוי על לשון אנחנו ע”כ. וגם הוא לא דבר רק על הבדל הרפה והדגוש, אך גם בדבריו נלמד הסתום מן המפורש כי ממנו הרפה נקוד בצרי והדגוש בסגול.

והנה בדור האחרון הזה נגלה לנו מה שנעלם מאבותינו הראשונים וספרי בבל הכלואים בבתי חשך יצאו לאור אם גם עוד היום סגורים הם בחדר הספרים אשר באודיסא ורק מעטים אשר יעמדו בסודם, ואחרי אשר העירו עליהם כבר בשנת תר“א כעל דבר זר ונפלא מאד בשערי “ציון” המצוינים ואחרי דברים מעטים אשר דבר עליהם המנוח הר”ר בצלאל שטערן שנת חר“ד בל' רוסי נמסר לנו בשנת תר”ה על יד הר“ר אפרים פיננער ס' חבקוק שלם עם הנוסחאות השונות מכל נביאים אחרונים. והר”ר שד“ל דבר דברים נכוחים על הנקוד המשונה הזה בס' הליכות קדם, גם החכמים הנוצרים רעדינער ועוואלד שמו עינם עליו, אך עוד לא הספיקו לברר כל תעלומותיו ועוד השער פתוח יבאו בו המבינים והחוקרים האמתיים³⁷. וכיום אשובה אל הדבר אשר נדברנו עליו עד עתה. והנה בעברי על פני ס' חבקוק האשורי הזה מצאתי וראיתי כי הדגושים אשר אינם לבלוע אות והם רק (כאשר יאמרו המדקדקים) לתפארת הקריאה כולם חסרים בניקוד הזה, למשל מלת למה אשר טעמה מלעיל והמ”ם אצלנו דגושה, בניקוד הזה תמיד רפויה (חבקוק א' ג' וי"ג), וכן המה בה“א נוספת על הם עם דגשות המ”ם גם היא רפויה כמו בהמה שם י“ו והוא הדין לכינוי נו ליחיד נסתר או נה ליחידה נסתרת התנועה העוברת לפניו אצלנו סגול והנו”ן דגושה, בניקוד הבבלי הזה התנועה העוברת לפניו פתח (כדרכו לשנות את הסגול המוטעם לפתח ובהיפך הפתח הבלתי מוטעם לסגול) והנו“ן בלי דגש, כי נקדו שם (ג' י"ו) ינודנו וכן שם (ב' י"א) יעננה, והנה יוצא מזה כי משפט אחד יהיה למלת ממנו ל' יחיד (או ממנה) כי המ”ם (השנית) בפתח והנו“ן רפויה, וכן מצאנו באמת ממנו שתי פעמים בחבקוק (א' ז' וי"ג), אך ממנו ל' רבים לא נמצא שם, ע”כ שאלתי את פי הר“ש פינסקר והוא העיד כי ממנו ל' רבים המ”ם (השנית) צרויה ובפירוש נמסר שם במסרה לירמיה ד' ח‘: ממנּוּ כַב פי’ כי נמצא כ“ב פעמים ממנו בצרי והוא ל' רבים³⁸. יצא לנו מזה כי גם קדמוני המדקדקים לא ידעו ההפרש הזה על בוריו כ”א באשר עמדו עליו מפי השמועה ערכו כלליהם עם הניקוד המשונה הזה וחשבו כי ההפרש בניקוד (זה בסגול וזה בצרי) יביא גם להפרש בדגשות ורפיון וזה תלוי בזה, וע"כ דברו בלשון קצרה ואמרו כי הדגישו האחד והרפו הרבים ובאמת איננו כן לפי הניקוד הבבלי כי ממנו ליחיד ולרבים שניהם רפוים רק לל' רבים הוא צרוי ולל' יחיד הוא פתוח (או מסוגל).

הראיתיך כיום בארבע ההערות האלה כי יש ויש לחוקר אחרי יסודות ותהלוכות הלשון העברית למצא דברים חדשים ומועילים, וכי תחלופים הרבה עברו על דרכי הנקוד עד כי בשוט הספרים מארון אל ארון נאבדו הישנים ויעמדו האחרונים וסגרו השער ויחלטו כי כן יהיה לעולם לא יסורו ממנו, ואנחנו חובה עלינו לחקור אחרי הכללים אשר יסדו ראשוני הראשונים כי הם היו יותר קרובים לאבותיהם בעלי הלשון כאשר היתה שפת עם, והמבקש היטב ימצא כהנה וכהנה.

¹

(אוצר נחמד ג‘, תר"כ, ע’ 1–15, 116–121; מהדורא ראשונה ע' 95–116).

א) מעשה הירודיס.

דע כי הראיתי בספרי הנזכר (בפרט דף 143 וכו') כי הצדוקים (הם בני כהנים גדולים מקדם ומשפחות מיוחסות) הביתוסים (הם הכהנים אשר ממשפחתם נשא הירודים אשה ועלו על ידי כן לגדולה)² הם עמדו לימין הירודיס וביתו והתאמצו גם להוכיח כי לו משפט המלוכה דרך ירושה, כי מרים בת הורקנוס מבני החשמונאים היתה והיא ירשה את כסא אבי אמה, והירודיס בעלה מוכתר בעטרתה אחרי מותה, ולא יתנגדו לדבריהם דברי התורה האומרת לא תירש הבת במקום הבן, כי בני הורקנוס ובני בניו מתו ונהרגו ותהי מרים לבדה שריד ופליט, עד כי גם היא נפלה תחת חרב קנאת בעלה. אך ממקום אחד יבא ערעור נגד משפט המלוכה אשר להירודיס לאמר: אם לא נשארו בנים ובני בנים להורקנוס, הלא נשארה (כפי הנראה) בת הבן וזרעה (כמו משפחת בבא), והנה הבן ירש נחלת הורקנוס וגם משפט המלוכה, ואחרי מותו באה נחלתו אל בתו ולא אל בת הורקנוס וזרעה, אם גם היתה בחיים. והצדוקים נלחמו נגד הדעת הזאת בכל עצמה ויאמרו כי תירש הבת עם בת הבן (תוס' ידים פ"ב ועוד), א“כ היה לאלכסנדרה אם מרים גם לה משפט הנחלה ותעבר הנחלה אל מרים בתה וממנה להירודיס בעלה. והפרושים עמדו מנגדו ויהי לקוץ מכאיב בעיניהם כי ישימו את צוארם תחת עול ברזל אשר נטה עליהם איש אדומי, אשר היה רק מעבדי בית חשמונאי, וילחמו נגד הצדוקים והביתוסים לאמר: מה לכם כי תצדיקו את הרשע וכי תעבירו את נחלת בית חשמונאי אליו, גם לו גם למרים גם לאלכסנדרה לא יאתה נחלה ומלוכה, כי כבר נשאר זרע בן הורקנוס ובמקום בת הבן לא תירש הבת. ולא שקטו ולא נחו עד כי רצו להסיר כל קשר בין הירודים ובין בית חשמונאי ויאמרו כי מעולם לא נשא הירודיס את מרים, ועם היות זה כל חפצו וכל ישעו לא הצליח בידו, כי מרים הפילה את עצמה מן הגג טרם קרבו אליה, א”כ לא היתה אשתו אף רגע אחד ולא העבירה את נחלתה (אם גם נניח כי היתה בת יורשת נחלה) אליו, רק הוא להתעות את העם טמנה בדבש למען יעמד גיוה ימים רבים ויחשבו כי חיה עודנה וכי הוא בעל בת מלך, ולהשקיט את יצרו החם (כי אֲהַבָה) בא עליה אחרי מותה (ב"ב ג' ב'). והנה כל הדברים האלה נצמדים איש עם רעהו, ויובן גם עי“ז כי בעלי התלמוד השתמשו בסתם במליצת “עושה מעשה הירודיס” וכונתם על משמש עם מתה, ורק הסופרים והמדפיסים אשר לא הבינו המליצה הזאת כתבו במקומה “עושה מעשה הירודים” (וכבר יחולפו בנקל חי“ת וה”א דל“ת ורי”ש מ“ם סתומה וסמ”ך), לדוגמא ספרי פ' כי תצא פסקא כי ימצא איש (כ“ב כ”ב) וכן בילקוט שם נמצא: גם שניהם ולא העושה מעשה חידודים וצ”ל הירודיס, פי' כי רק אז ימות הבועל אם גם הנבעלת תמות, ואם זאת כבר מתה אז לא ימות גם הבא עליה וזהו מעשה הירודיס. והדרשה הזאת בעצמה נמצא סנהדרין ס“ו ב': ואידך ההוא ומתו גם שניהם מאי דריש ביה אמר רבא למעוטי מעשה חירודים וצ”ל הירודיס כפי נוסח הערוך ע' הרדוס, וגם רש“י ותוס' ידעו מנוסח זה, וע”ע תוס' יבמות נ“ה ב', וגם לפני הרמב”ם היה הנוסח הזה וע"כ תמצאהו אומר בפי' למשנת סנהדרין ד' ד‘: מי שמשמש ערוה כשהיא מתה וכו’ וזהו שקורין מעשה הורדוס.

ב) עם הארץ.

עוד הראיתי [בספרי ע' 151] כי בתחלת בית שני היו הראשים הכהנים בני צדוק מזרע צדוק אשר כִּהֵן תחת דוד ושלמה (והם אבות הצדוקים), ונלוים אליהם האנשים הנבדלים מטמאת גויי הארץ אל תורת האלהים (והם אבות הפרושים), וזולתם היו בני עמים אחרים מגויי הארץ אשר לא סרו מאדמתם אם גם היו נכנעים תחת יד בני ישראל, ועוד עם הארץ או דלת הארץ אשר מזרע ישראל המה, אך כפראים שוכני מדבר לא יחושו אל המצות ואל המדות ועשו כאשר לבם חפץ. ובמשך הימים נקראו גוים בני עמים אחרים, ועם הארץ האנשים היהודים הגרועים במעשים ובמדות ויהי השם עם הארץ לשמצה. ובזה תבין למה תרגמו המתרגמים לתורה בכל מקום (בראשית כ“ג י”ב וי“ג, מ”ב ו‘, שמות ה’ ה‘, במדבר י"ד ט’) מלות עם הארץ אות באות בלשון ארמית “עמא דארעא”, ורק במקום אחד הוא ויקרא כ' ב' וד' נטו מן הדרך הזאת ותרגמו “עמא בית ישראל”, והוא כי בכל שאר המקומות המליצה מוסבה על החתים והמצרים והכנענים, ולא נמנעו מלקראם עם הארץ גם בתרגומם, וגם שמות ה' ה' אם יסוב אל בני ישראל, הלא הדבר הוא בפי פרעה אשר לא רצה לכבד עבדיו הנכבשים תחת ידו³, לא כן בויקרא כי שם הענין כי בני הארץ או בני העיר יהרגו את העובד למולך והיה הדבר קשה בעיני המתרגמים להשתמש במליצה “עמא דרעא” פן יאמרו המון העם השומעים: איך יגנו בנו ישראל הכשרים המתחרים בעושי רעה, על כן שנו את טעמם ותרגמו “עמא בני ישראל”. ולא המתרגמים הארמיים בלבד נהגו זה המנהג, כי גם המתרגמים היונים המכונים בשם השבעים. צא וראה כי בכל שאר המקומות תרגמו כצורתו λαὸς τῆς γῆς לא כן בויקרא שם תרגמו: τὸ ἔθνος τὸ ἐπὶ τῆς γῆς פי' העם אשר על פני הארץ או οἰ αὐτόχθονες τῆς γῆς פי' אזרח הארץ, אך בתרגום הנביאים (כמו מלכים ב' וכדומה) לא חשו עוד המתרגמים, הן היוני הן הארמי לזה ותרגמו בכל מקום בצורתו.

ג) אֵל.

עוד הוכחתי (בפרט דף 292 וכו') כי למען לא יהיה שם האל קל באזני המון העם, או למען לא יסברו מענין הפסוק כי יש עוד אלים אחרים אשר גם להם כח וממשלה אם גם אל עליון צור ישראל רם עליהם, והנה למען לא יפול העם בפח הטעות הזה חשבו בעלי הנקוד מחשבות ושנו הנקוד, עד כי לא ישנו ההמוניים החרדים אל דבר ה‘. ככה עשו בשמות העצם הנסמכים אל שם אֵל ונקדו תמיד אֱלִי לא אֵלִי כפי הענין או אֶל לא אֵל, ורק בשם אליהו הניחו הדבר כפי תכונתו הראשונה. בעבור כי הכונה נכונה יה הוא אלי ובעבור היותו שם הנביא הקדוש. ועתה ראה איך בכונה יתרה פעלו כן, ואף שם היחס לשם המקום בית אל לא נקדו כפי משפטו בית האֵלי כי אם קראו לו בית האֱלי (מ“א י”ו ל"ד), למען לא יחולל שם שמים בהשתמשם בו ובפרט בדבר מגונה אשר עשה האיש בית האלי הזה לבנות יריחו נגד אלת יהושע. ובדרך הזאת דרכו גם המתרגמים ובעלי המדרש ופנו להם עוד מסלה חדשה לאמר, כי חיאל האיש הזה לא מבית אל היה כי אם היה מבית האלה והקללה, ונקרא ככה בעבור כי קללת יהושע עלתה בו, כי מתו בניו הבכור והצעיר בבנותו יריחו, כן תרגמו הארמי והסורי וכן דרשו בעלי הדרש כאשר הביאו דעתם רש“י ורד”ק. וגם ר’ יהודה בן קריש אחז בשיטתם ואלה דבריו (כפי אשר העתקתים מל' ערבי אשר הוציאו לאור מקרוב הר"ר דוב גאלדבערג בפאַריס והוא שם דף 27): ולא תדמה אֱלִי כבתולה (יואל א' ח') עם בית האלי (מ“א י”ו ל"ד), כי פירוש בית האלי הוא בית המארה כמאמר יהושע ארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכורו ייסדנה ובצעירו יצב דלתיה (יהושע ו' כ"ו) ויהי כן ככתוב: בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע, והנה שורש אלי כבתולה הוא אללי לי (מיכה ד' א') ושרש בית האלי הוא לאלה בקרב עמה (במדבר ה' כ"ד) וכו‘, ע"כ. עד כה הגיעה השמירה המעולה של המתרגמים והמנקדים והמפרשים שלא לתת מכשול ולא להניא לב המון העם, עד כי נטו מדרך הפשט ויבחרו להם דרכים רחוקות. וככה הוכחתי שם בברור כי המתרגמים האחרונים עם המנקדים יראו פן יהיה פשט משמעות הכתוב: אין כְּאל (ככה הוא הנקוד הנכון כפי הענין והלשון) ישרון (דברים ל“ג כ”ו) לצור מכשול להתעות את לבב העם לאמר, כי אמת אין אלוה כאלהי ישראל, כפי מאמר התרגום הקדום (אשר נמצאו דבריו בתרגום המיוחס ליב"ע): לית אלהא כאלהא דישראל, אך יש עוד אלהים אחרים שופטים בארץ אם גם גבוה עליהם, על כן השכיל המתרגם הירושלמי השני (המכונה גם בקרבנו בשם ת"י) את דבריו לאמר: לית כות אלהא דישראל, פי’ אין דבר וכח באלהי ישראל⁴. ועוד לא הוסר המכשול מכל וכל, והמתרגם הבבלי (המיוחס לאונקלוס) הוסיף לבאר ויתרגם: לית אלהא אלא אלהא דישראל, אין אלהים כי אם אלהי ישראל, ובכל זה לא שנו מן הנקוד הישן כְּאל ישרון (בשוא תחת הכ"ף) רק הטעימו את הענין להכניס הדברים באזני ההמון. גם הספרי לא זז מדרך זו אם גם באופן אחר, כי כן דבריו: ישראל אומרים אין כאל ורוח הקדש אומרת אל ישרון, ירצה בחלקו הפסוק לשנים כי ישראל אומרים אין כאל פי' אל אחד הוא והוא אלהי השמים והארץ ואלהי כל העמים ואין כמוהו, ורה“ק אומרת אשריכם ישראל, אותו האל אשר אתם מיחדים שמו הוא אשר השכין שכינתו ביניכם ושם את שמו עליכם ויקרא אל ישרון⁵. אמנם כן ביד המתרגמים והדרשנים היה להרחיב ולהטעים את הדברים, אך מה נעשה לעיקר הכתוב ולצורתו והעם שומעים אותו ועוד תואנה בלבבם? על כן בחרו להם המנקדים דרך אחרת, הפרידו כאל מן ישרון (בטעם מפסיק) ונקדו כאל בקמץ תחת הכ”ף, והנה ישרון היא קריאה, דע לך ישראל כי אין כאל האחד ואין צור זולתו.

ונראה ⁶ כי גם שם העצם רעואל כבד באזני הסופרים ויראו פן יהיה למוקש להמון העם. כי הבנת מלת רעואל היא: ריע לאל, וא“כ יהיה נושא השם הזה נדמה לריע ועמית לאל, וזה לא יכון בשפת המתרגמים והמנקדים, כאשר הראיתי בספרי דף 293. והנה אין להרהר אחר רעואל בן עשו (בראשית ל"ו ד' וי') ורעואל אבי יתרו (שמות ב' י“ח ובמדבר י' כ”ט), כי הם ריעים לפסיליהם, כמוהם יהיו עושיהם, אך מה נעשה לרעואל אבי אליסף נשיא לבני גד (במדבר ב' י"ד)? הנה רק במקום הזה השאירוהו הסופרים על מתכונתו (יהיה זה במקרה או בכונה למען לא יעקר שמו האמתי מכל וכל), אך במקומות השלשה האחרים (במדבר א' י“ד וז' מ”ב וי' כ') שינו את טעמו ויכתבו במקומו דעואל בדל”ת. לא כן השמרוני והשבעים, הם השוו את דרכם בכל מקום רק כל אחד לפי שפתו. השבעים אשר שפתם שפה נכריה ובני ארצם לא הבינו כונת המלה העברית, הניחו שם רעואל ברי“ש בכל מקום כי לא יצא ממנו מוקש לבני ארצם, והשמרוני אשר שפתו כמעט עבריה שינה גם במדבר ב' י”ד וכתב במקומו דעואל בדל“ת. וכבר הראיתי בכמה מקומות מספרי (עי' שם במראה מקום לכלל הענינים במלת “דברי הימים” דף 496) כי ס' דברי הימים לא עבר תחת שבט בקורת הסופרים כמו הספרים האחרים, והניחו הרבה מקומות ממנו על מתכונתם אשר שלחו ידם בם בספרים האחרים, על כי העם לא הגה בו הרבה ודבריו לא באו להתעות את העם, ועל כן תמצא שם (דה"א ט' ח') ג”כ שם רעואל ברי“ש ולא הוסב לדעואל בדל”ת.

ובמקרה שם אֵל אשר שינו ניקודו אל אֶל או אֱלִי, אם הוא החלק הראשון של שם העצם המורכב, ככה גם כפי הנראה מקרה שם שַׁדַי אשר הסבו אותו לניקוד שְׁדֵי כאלו הוא הנסמך מן שָׁדַיִם, ומזה בא השם שְׁדֵיאור אבי נשיא ראובן (במדבר א' ה' וב' י' וז' ל' וי' י"ח) והוא כאשר אחשוב במקום שַׁדַיאור, כלו' שדי הוא הגר המאיר.

וכבר הוכחתי בספרי דף 262 והבאים כי מימים הראשונים נזהרו מלהגות השם המפורש בן ד' אותיות ככתבו, וחכמי אלכסנדריא השתמשו תחתיו בשם אדנות כאשר אנחנו עושים היום (ע"פ ר' אחא בר יעקב בירושלמי דמשנת חלק), לא כן בני א“י הקדמונים והם קראו במקומו השם, להורות כי נכתב פה שם עצמי של הקב”ה אשר לא יחתך בשנה, והפרושים אשר התאמצו אח“כ להגות את השם המפורש לא עלה בידם, ע”ש באורך. ודע כי ברצות חכמי המשנה והבריתא להודיע כי דבריהם על השם המיוחד לא על כינויו, הוסיפו לאמר השם המפורש או השם ככתבו או באותיותי⁷, ובמקומות קצרו ואמרו בשם באות בי“ת השמוש לאמר כי דעתם על הקורא את שם הקב”ה “בשם” העצמי והמיוחד לו, והאחרונים ובתוכם גם בעלי הגמרא לא הבינו בזה את כונת הראשונים ויהיו הדברים בעיניהם כדברי הספר החתום ופירושם היה לעקלקלות. שנינו במשנת סנהדרין ז' ה‘: המגדף אינו חייב עד שיפרש השם, ובברייתא (שם בבלי נ"ו א') תנא עד שיברך שם בשם, והדבר ברור בעיני כי תנא דברייתא ותנא דמשנה דבר אחד אמרו רק בשינוי לשון, וגם תנא דברייתא אמר כי המגדף אינו חייב על ברכת השם אם ברכו בכינוי כ“א אם ברכו “בשם”, ר”ל כ"א בהגות השם המפורש באותיותיו, וגם שמואל המביא שם למקור ההלכה הזאת פ’ ונוקב שם בנקבו שם נראה כי גם הוא הביאו לראיה כי אין הדבר תלוי בכונת המגדף, שאם היתה דעתו על השם הנורא אפי' ברכו בכינוי חייב, לא כן כי התורה הקפידה על השם הנחתך בשפתיו, ועל כן כפלה מלת שם ודייקה רק אם הוציא משפתיו את השם העצמי המיוחד חייב ואם לא לא. אך מסוגית התלמוד על מאמר שמואל נראה כי פירשו דברי הברייתא בפנים אחרים וכן פי' רש"י, והוא כי המגדף אינו חייב עד שיוציא משפתיו כי השם יקלל השם, והוא דבר זר ותמוה.

ודע עוד כי מובן אחד למליצת מברך או מקלל בשם ולמליצת מקלל בקוסם (או בקסם כגי' הירושלמי), אשר עליו אמרה המשנה סנהדרין ט' ו' כי הקנאים פוגעים בו, כי מלת קסם היתה בפי אנשי בית שני כמו הגה את השם באותיותיו, וע“כ תרגם המתרגם השמרוני ויקרא כ”ד י“ו ונקב שם: ומקסם, בנקבו שם: בקסומה, וידענו א”כ כי המקלל בקוסם הוא המגדף ומפרש את השם. ובפסוק י“א שם תרגם השמרוני מלת ונקב: זאגה והוא בלי ספק כמו הגה בעברי, כדרך האומה הזאת להחליף את אותיות הגרון, והרוחנו א”כ גם פי' הברייתא הסתומה האומרת על מימרא דאבא שאול (סנהדרין י' א') אף ההוגה את השם באותיותיו, שם בבבלי ק"א ב': תנא ובגבולין ובלשון ענה, או כפי גירסת הערוך ובלשון אגא, ופירושו לפי דעתי ההוגה את השם המיוחד שלא במקדש, ובפרט בהשתמשו בלשון ההמוני והוא הלשון אשר יאמרו למשל אגא במקום הגה בעברי, וישא את משלו מן המלה בעצמה אשר השתמש בה אבא שאול ואשר היא היתה בפי אנשי הדור למפרש השם. והנה הרוחנו בזה פירוש חדש למאמר סתום מאד והוא ברור ונכון לפי דעתי⁸ (ועיין צייטשריפט דער דייטש. מארג. געז. 414, XI).

נשוב אל מלת בשם, וכבר הראינו כי השתמשה בה המשנה להורות את שם בן ארבע ככתבו, וזה יפיץ אור על הלכה אחרת אשר נבוכו בה המבארים. יומא ג' ח' אמרה המשנה כי בראשונה מתודה כה“ג ביה”כ בעדו ובעד ביתו ואומר אגא השם הטאתי וכו' אנא השם כפר וכו' והן עונין אחריו בשכמל“ו, ועוד שם ד' ב‘: שניה מתודה בעד הכהנים ואומר אנא השם חטאתי וכו’ אנא השם כפר וכו' והן עונין אחריו בשכמל”ו, ועוד שם ו' ב‘: שלישית מתודה בעד ישראל ואומר אנא השם חטאו וכו’ אנא בשם כפר וכו' והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא בפי כ"ג היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים בשכמל“ו ע”כ. וכבר הרגיש ר' חגי בירושלמי בשינוי לשון המשנה השלישית, וכל המפרשים נפלו במצולות המבוכה הזאת ויחתרו לעלות אל היבשה ולא יכלו (עי' תי"ט בקוצר). ובאמת הדבר תמוה מאד, מה זה כי הכה“ג רק בפעם השלישית ובחלק האחרון מתפלתו אמר אנא בשם וחמש פעמים לפניו אמר אנא השם, ומה כונת אות בי”ת השמוש אשר הוא לזר אחרי מלת אנא, ולמה רק באחרונה כשמעם השם המפורש כלם נפלו על פניהם, וקודם לזה לא עשו כן וענו רק בשכמ“לו? והנה הפוסקים אמרו כי בכל פעם ופעם נפלו על פניהם והוא שלא כדבר המשנה, גם הפייטנים נטו מדרך המשנה והשוו מדתם לאמר כי בכל פעם ופעם אמר הכה”ג בראשונה אנא השם ובאחרונה אנא בשם, והוסיף לאמר בכל ג' פעמים ככתוב בדברי משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ואומר השם ככתבו, וע“כ נפלו כל העם על פניהם בכל ג' פעמים כשמעם את השם. וכל זה אינו אלא דמיון ראוהו בחלום לילה מבלי הבנת כונת המשנה. ואולם הצעת הדברים לפי פשט לשון המשנה כך היא. הכה”ג אמר בשתי הפעמים הראשונות, ר“ל בוידויו הראשון בעדו ובעד ביתו ובוידויו השני בעד הכהנים, גם בתחלה גם בסוף אנא ה' חטאתי אנא ה' כפר אך בכינוי “השם” ולא ככתבו, גם בפעם השלישית בוידויו בעד כל ישראל אומר בתחלה אנא ה' חטאו גם הוא בכינויו השם, אך בסוף אמר אנא ה' כפר לא בכינוי כי אם “בשם” כלומר אומר אותו בשמו העצמי ככתבו, על כן נפלו רק בפעם האחרונה הזאת כל השומעים על פניהם, לא כן בשתים הראשונות כי אז לא השתמש בשם המפורש, כ”א ענו אחריו בשכמל“ו, ורק פעם אחת התיר הכה”ג לעצמו לפרש את השם והוא בסוף תפלתו בעד כל ישראל ולא יותר⁹.

ועל פי דרכנו יובן גם מאמר ר' יהודה במשנת סוכה ד' ה' כי אמרו בהקפת המזבח: אני והו הושיעה נא, וכל המפרשים איש לדרכו פנו בביאור הדברים הסתומים האלה ובעלי הסוד בקשו חשבונות רבים, ואנחנו במסלה נלך ונאמר כי דעת ר' יהודה להורות כי לא אמרו אנא ה' בשם הויה כי אם כאשר עשו בשם יה להבליעו בהמשיך אותו אל המלה הקודמת (ע' ספרי דף 274 והלאה), כן עשו גם בשתי מלות אנא ה‘, ועשו אותן משולבות אשה אל אחותה לעשותן מלה אחת וקראו אָנָיוהו למען לא ישמע השם הנכבד בפני עצמו, והאחרונים על בלתי ידעם מה הוא שבו והפרידו בין הדבקים וחלקוהו בטעות לב’ מלות אני והו' וקראו אֲנִי והו ותעו והתעו.

ד) צלם אלהים.

בדף 323 רמזתי על סומכוס היוני (הוא המדקדק מאד להסיר כל מחשבות ההגשמה מאת האל המרומם) כי הוא לבדו סבב דברי הכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א' כ"ז) לצד אחר ויתרגם: ויברא אלהים את האדם בצלם מיוחד, בקומה זקופה אלהים ברא אותו, והפריד מלת בצלם מן מלת אלהים¹⁰. אך כאשר אראה עתה לא הוא לבד עשה כן כי גם המתרגמים והתנאים הלכו בשטתו ויעשו כמוהו. התרגום הישן (אשר נשארו דבריו בת' המיוחס ליב"ע) לא חש למלת בצלמנו פ' כ“ו כי הוא דבר ה' למלאכים, וא”כ הכונה כי יברא את האדם בצלם המלאכים, גם מליצת ויברא את האדם בצלמו לא הגיעה את לבבו ותרגם כצורתו: וברא ה' ית אדם בדיוקניה. וכפי הנראה רצונו כי ברא ה' את האדם בצלמו פי' בצלם האדם הנכון לו, ויש להעיר כי גם המחמדים ברצותם להרחיק את גשמות הבורא פתרו כמו כן הכתוב שלנו ר“ל ויברא אלהים את האדם בצלמו של האדם (טברי ח"א 2909, הובא בספרו של גולדציהר, פֿאָרלעזונגען ואיבער דען אסלאם ע' 125). אך מליצת בצלם אלהים ברא אותו עומדת לנגדו וילך גם הוא בדרך סומכוס להפרד אלהים מן בצלם ויתרגם: בצלמא ה' ברא יתיה, לא “בצלמא דה'” כפי אשר ראוי לתרגום המלות הנסמכות, כ”א בהפרדה “בצלמא ה''' וא”כ גם פה הפירוש כי ה' ברא את האדם בצלם ר“ל בצלם המיוחד לו. והוא הדבר בעצמו גם בפסוק: כי בצלם אלהים עשה את האדם (שם ט' ו') גם שם תרגם התרגום הקדום ונמצאו גם פה דבריו בתיב”ע וז“ל: ארום בדיוקנא ה' עבד ית אנשא, לא “בדיוקנא דה'”. והנה אם נדייק היטב בפסוק הזה האחרון נראה שם זרות תמוהה, והיא כי בכל הפרשה הזאת דברי השם בלשון מדבר בעדו כמו נתתי (פסוק ג') אדרש אדרשנו אדרש ) שם ה‘) וגם בפסוק ז’ היה מן הראוי לאמר: כי בצלם אלהים עשיתי את האדם והשבעים תרגמו כן, והנה בהסבו המליצה אל לשון נסתר חסר הנושא כי לא נכתב מי העושה והיה ראוי: כי בצלם אלהים (או: בצלמו) עשה האלהים את האדם, וכבר העיר רש”י ז“ל על זה וגם הסורי הרגיש בו ותרגם כי בצלם אלהים עשוי (עביד) האדם, וזה תקון המעתיק ולא תיקון הכתוב. וכפי ההשערה נאמר כי באמת היה כתוב מקדם (כפי תרגום השבעים) כי בצלם אלהים עשיתי את האדם בלשון מדבר בעדו, אך למען לא יוכרח הקורא לסמוך בצלם אל אליהם שנו הסופרים וכתבו עשה, והנה יש ביד המפרש להפריד המלות כאשר עשה סומכוס והתרגום הקדום. וגם התרגום השומרוני הלך כמעט בדרכיהם, כי א' כ”ו תרגם הפסוק כצורתו: נעבד אדם בצורתן ובתשביתן, והוא בצלם המלאכים (כאשר הראינו וכאשר נראה עוד), אך בפסוק כ“ז תרגם: וברא וכִוַן (הוספת המתרגם להטעים הענין) אלה ית האדם בצורת בצורת אלה כון יתה. והדבר תמוה איך תרגם מלת בצלמו “בצורת” והוא חסר הכינוי (וצ"ל בצורתו או בצורתה) והוא נסמך וחסר הסומך¹¹! ואין ספק אצלי כי יש פה ט”ס (או תקון אשר תקנו האחרונים ושבשו) וצ“ל: ית האדם בצורא בצורא אלה כון יתה (והאל“ף והתי”ו קרובים מאד בתמונתם בכתב שומרוני הוא העברי הקדום כנודע), והפי' כמו בתרגום הארמי הישן: ויברא יכונן אלהים את האדם בצלם (המיוחד לו) בצלם (המיוחד לו) כונן אותו האלהים. וגם ר' עקיבא אחז בפירוש זה, בא וראה דבריו (אבות ג' י"ד): חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנא' כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכל רואה בעין פקוחה יראה כי חסר העיקר מן המאמר, כי היתרון לאדם הוא שנברא בצלם אלהים והוא לא אמר כי אם שנברא בצלם, והוא בעצמו מביא ראיה מן הפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם? אין זה כי אם בכונה ובדיוק מאת התנא הגדול אשר נשמר גם הוא מאד מיחס גשמות לבורא (ראה למשל פירושו המתאים עם תרגום אונקלוס על האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע בראשית ג' כ"ב וספרי דף 328, וכן פירושו על לא יראני האדם וחי וספרי דף 341) והוא גם הוא הפריד בצלם מאת אלהים והשתמש רק בצלם. ואולם גם זה הניעו להביא המקרא המאוחר כי בצלם אלהים עשה את האדם ולא הביא המקרא הקודם בפרשה ראשונה ויברא אלהים את האדם וגו' (וכבר נתחבטו גם בזה המפרשים), ואומר אני כי במקראים הקודמים יוכל המערער לאמר מי נתן לך כח להפריד בין הדבקים, והלא הדברים פשוטים להדביק בצלם עם אלהים, לא כן בפסוק הזה האחרון חסר העושה אם נדביק בצלם אל אלהים (כאשר העירונו למעלה), א”כ הדבר מוכרח להפריד המלות ולפרש כי אלהים עשה את האדם בצלם. אך האחרונים נטו מן הדרך הזאת ושבו אל הפשט. כה עשו בעלי הטעמים אשר הדביקו תמיד מלת בצלם עם אלהים בטעם משרת, וכה עשה התרגום הירושלמי השני המתקן בתרגום הפסוק בצלם אלהים ברא אותו (א' כ"ז) בתרגומו: בדמות מן קדם ה' ברא יתיה, פי' בצלם אשר הכינו אלהים והסיר הגשמות בלי הפריד המלות, כה עשה גם התרגום בבלי הוא אונקלוס וגם הוא לא חש על מליצת “בצלמנו בדמותנו” גם לא על מליצת “בצלמו”, אך בפגשו את מליצת “בצלם אלהים” הניח המלות העבריות כצורתן ולא תרגמן כלל, כי התרגום יתן מכשול יותר. ואם תאמר מי הגיד לך כי “בצלם אלהים” הוא עברי ולא ארמי וגם בארמי ימצא הנסמך ככה, ואולי נשתבשו הנקודות וצ“ל צְלֵם ולא צֶלֶם כבדפוס? התשובה כי התרגום לא ישתמש במלת אלהים לרמוז בו אל האל ותמיד שם י”י על שפתיו, ומה זה כי שנה פה, רק למען הניח הדברים ולשמור מנגוע בם. וכבר ידענו כי כן מדרך התרגומים במקום כי היה קשה להן הדבר לשומו באזני ההמון בלשון המובן לכל לא תרגמו המליצה והניחוה עברית גם בתרגומם (ראה למשל ספרי דף 289 ודף 315). ובמקום אחר הוא ט' ו' בפ' כי בצלם אלהים עשה את האדם בחר אונקלוס כפי הנראה בדרך אחרת, כי שם נמצא בתרגומו “בצלם אלהין”, הסב את הלשון אל ל' התרגום אם גם אחז בעקב המלות העבריות כתמונתן גם בתוך תרגומו, והנה כאשר אמרנו בעד האל לא ישתמש כ“א בשם י”י, א"כ אלהין הן המלאכים והיתה זאת כונתו בתרגומו, כאשר עשה גם בפירוש המתרגם השומרוני וכמוהו אבן־סעיד השומרוני המתרגם התורה לל' ערבי בכל המקומות אשר הזכרנו.

ואמנם אמת כי¹² כן הוא בדפוסים שלנו, גם במסורת התרגום אשר רמז עליה הר“ר שד”ל באוהב גר, אך כנראה הוא תקון האחרונים בתרגום, והגירסא הישנה היתה גם בתרגום אונקלוס כמו בתרגום ירושלמי הקדום להפריד מלת צלם ממלת אלהים. בא נא וראה מ“ש הר”ר יצחק אברבנאל בתשובתו השנית אל הר“ר שאול הכהן (דף י“ב ע”ב) וז”ל: אתה תראה שאונקלוס תרגם הצלם הנזכר בכתוב תמיד מוכרת ולא סמוך אליו יתברך, כי תרגם בצלם אלהים ברא אותו בצלמא אדני עבד יתיה וכן תרגם כי בצלם אלהים עשה את האדם בצלמא אדני עבד ית אנשא, ולזה רמז הרב ר' אברהם ן' עזרא ז“ל כשזכר הדעת הנזכר' ע”כ. וכבר רמזתי בספרי דף 324, כי גם רס“ג נטה לדרך הזאת בתרגומו הערבי, וגם בו חלו ידים, ובפוליגלוטטי השחיתו דבריו והביאו את המלאכים בתוכם, גם דבריו כאשר הם נכונים בדפוס קושטנטינא וכאשר מצאם פוקוקי בתוך כ”י שלו לא הבין החכם הזה כראוי, כי הנה ר“ס תרגם ה' א' בדמות אלהים עשה אותו כפי נוסח קושטנטינא וכ”י: בשבה מסלטא צנעה, ותרגם פוקוקי: בדמותו ((in similitudine sua) למושל עשה אותו, והוא טעות כי לא אמר בשבהה בה“א הכינוי בסופו כ”א בשבה, וההעתק הנכון: בדמות למושל עשה אותו, והוא דרכו דרך הקדמונים להפריד דמות מן אלהים ולפרשו בפ“ע בדמות המיוחד לאדם, ועוד השכיל לפרש אלהים כמו מושל והוא כינוי לאדם בהיותו מושל על הארץ¹³. והם הם דברי ר' עקיבא וחבריו בתוספתא דיבמות פ”ח (ושם נמצאים הדברים בשם ר"ע) ובבלי ס"ג ב' שכל השופך דמים וכן מי שאינו עוסק בפריה ורביה מבטל (בגמרא: ממעט) את הדמות.

ה) השופט כל הארץ וגו'.

המקראות האלה (בראשית י“ח כ”ג כ“ד וכ”ה) אומרים דָרְשֵׁנוּ, ואני הראיתי (דף 334 וכו') כי אברהם אבינו בתחלה לא התפלל כי אם בעד הצדיקים אשר אולי ימצאון בסדום, באמרו הנה השם הודיעני כי יהפוך את כל העיר, הכי ימית גם הצדיקים אשר בתוכה, וע“כ אמר: האף תספה צדיק עם רשע ואולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה חמשים הצדיקים אשר בקרבה חלילה לך… להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ולא התפלל לכפר בעד כל כל העיר בעבור הצדיקים אשר בתוכה ולא פנה אל מדת חסדו וטובו כ”א אל מדת צדק ומשפט לתת לאיש כדרכיו, לענוש את הרשע ולחוס על הצדיק. אך השם ברוב חסדו השיבו: לא כן אברהם! לא בלבד כי שופט צדק אני ולא אכלה הצדיקים בהיותם בתוך קריה מלאת עול, כי אם על כל העיר אחוס בעבור הצדיקים החמשים אשר בקרבה. אז הרהיב אברהם בנפשו עז להתפלל בעד כל העיר אם גם מספר הצדיקים אשר בקרבה לא ישיג את החמשים, והשם הסכים עם דברו. אך הסופרים אמרו בנפשם, וכי יעלה על הדעת לאמר כי השם יכלה הענבים עם הבאושים, יאַבד הצדיקים עם הרשעים, ואיך יחשוב אברהם כי השם לא יחוס על הצדיקים עד כי אלצהו לבבו להתפלל בעדם, ע“כ אמרו לא יאות לקרוא ככה באזני העם, ויוסיפו בקרב המקרא השני המלות: “ולא תשא למקום למען”, א”כ גם בראשית דבריו התפלל אברהם בעד כל העיר כי חסד השם יכפר בעדה בזכות צדיקיה. וכל קורא תמים יראה כי ענין הפסוקים מתנגד לזה, ראשם וסופם יבקש משפט בעד הצדיקים ותוכם יבקש חסד לרשעים, והסופרים, אשר לא רצו לשנות מכל וכל, חשבו יהי מה, מוטב אם יהיו המקראות דחוקות ולא יניאו את לבב ההמון. והמתרגמים הארמי והסורי הוסיפו גם הם משלהם ותרגמו מלת האף “הברוגזא” כדבר המדרש בב“ר, הכי ברוגז תכלה גם הצדיק, לא כן הלא תשא גם לכל המקום בעבור הצדיקים. וגם מפרשים קדמונים חתרו להסיר תואנות ובקשו להטעים מליצת השופט כל הארץ וגו' וכן הודיענו ר' יהודה בן קריש במחברתו (דף 36) באמרו כי יש מפרשים אשר יחשבו ה”א השאלה במלת השופט כאלו אינה, ותרגמו מלת משפט כמו עול באמרם כי כן כונתו גם במליצת זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם (ש“א ח' י”א), כלומר זה מנהגו לכבוש בחזקה ולמסת נקיים ילעג, והנה פי' המקרא: שופט כל הארץ לא יעשה עול. והמפרשים הנזכרים נכנסו בדוחק הזה למען הסיר מלבב השומעים כי אברהם לא היה בטוח במדת צדקו של הקב"ה עד כי הוצרך לשאול: וכי אתה שופט כל הארץ לא תעשה משפט? תהי משכורת הסופרים והמפרשים שלמה מאת השם כי כונתם רצויה ומחשבתם להועיל, אך חכמת הלשון אומרת אניח למבארים להוציא כל ספק ולהטעים כל משל וכל אשר נכתב להשביר את האזן, אך אני אין מגמתי רק האמת ולדעת איך נכתבו הדברים.

[הנה כי כן] מנעו¹⁴ המתרגמים והמפרשים להניח פירוש פסוק כפשוטו אם תצא ממנו הדעת אפילו בדרך אפשר ותמיהה כי השם ב“ה ירשיע צדיק ויצדיק רשע ועשו תחבולות להסב את הכונה אל אופן אחר. ומאתה תבין כונת ההלכה והמעתיקים בפירוש פסוק שמות כ”ג ז‘: ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע, והיה הדבר קשה עליהם וכי יעלה על דעת איש כי הקב“ה יצדיק רשע ויחוס על שופטים המכים בעול את הצדיק? ע”כ פירשוהו באופן אחר. אמרו במכילתא: הרי שיצא מב“ד זכאי ומצאו לו חובה שומע אני יהא חייב תלמוד לומר וצדיק אל תהרג, יכול כשם שיצא מבית דינך כך יצא מבית דיני ת”ל כי לא אצדיק רשע, ע“כ. הנה פירשו צדיק את שיצא זכאי מב”ד ובאמת איננו זכאי ואחר שנפסק הדין ראו ב“ד כי שגו בדין, עכ”ז לא יחזרו בדין לחובה כי כבר נפסק הדין לזכות, צדיק הוא בדינך אל תהרגנו, אבל לא תחשב על כי פטרתו אתה, גם מדיני שמים יהיה פטור, ענשו מסור ביד בוחן לבבות והוא לא יצדיק רשע. וזה הוא מאמרם במשנת סנהדרין פ“ד [מ”א]: דיני נפשות אין מחזירין לחובה, ואמרו על זה בירושלמי [דף כ“ב סוף ע”א] כדברי המכילתא: הרי שיצא מב“ד זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו ת”ל צדיק אל תהרג… יכול אם צדק בדינך יצדק בדיני ת“ל כי לא אצדיק רשע (ובבבלי ל"ג ב' לא הביאו הדרשה שלמה). ואל הדרך הזאת נטה גם התרגום המיוחס ליב”ע אם גם פירש סוף הפסוק באופן אחר: ודינפק זכאי מבי דינך ואשכחו ליה חובתא… לא תקטול ארוס לא אוינא מזכי ליה איו הוא הייבא, והסב הכונה לצד אחר והוא: אם תמצאו גם חובה אחרי נפסק דינכם לזכות אל תחזירוהו והוא ישאר בתמימותו, כי בודאי החובה אר תמצאו אח“כ טעות היא בידכם, כי לולי היותו צדיק באמת לא הנחתי את הדיינים להצדיק רשע, כי אלהים בעדת אל בקרב אלהים ישפוט ורוחו שורה עליהם להוציא הצדק לאמתו. גם אונקלוס עם התאמצותו להעתיק מלה במלה השכיל לתרגם צדיק: ודי נפק דכי מן דינא, ורמז בזה כי סוף הפסוק: ארי לא אזכי חייבא, טעמו או כפתרון המכילתא, אם רשע הוא ויצא זכאי מדינך אני לא אזכהו, או כדברי המיוחס ליב”ע, אני לא הייתי מזכהו ולא הנחתי אתכם להצדיקו אם היה רשע. ועל פי זה תבין דרך הסופרים הקדמונים אשר על פיהם שינו השבעים את העתקתם, ושינה השמרוני את נוסח הכתוב בהיות החלק האחרון ממנו בעיניהם לזרא, ותרגמו השבעים כאלו כתוב: כי לא תצדיק (δικαιώσεις) רשע, והסירו צדקת הרשע מן השם והסבו אותה אל השופט, ועוד קשרו את המאמר עם הבא אחריו: ושחד לא תקח, לא תצדיקהו עקב השחד אשר תקח ממנו ככתוב (ישעיה ה' כ"ג) מצדיקי רשע עקב שחד. ולחנם טרח חר“ר זכריה פראנקיל בספרו השני (על השבעים¹⁵ (דף 105) להגיה נוסחם. ובאופן אחר חשב השמרוני להציל כונת הכתוב ולהסיר מחשבות עול מעם הקב”ה ושינה כדרכו אותיות הגרון וכתב: כי לא הצדיק רשע, והה“א ה”א הידיעה ופירושו כי לא כצדיק כרשע ע"כ גם אתה אל תרשיענו על לא דבר, וכן תרגם המתרגם השמרוני: הלא לא זכאה עיב. ור’ זכריה פראנקיל בספרו הנזכר (דף 108 בהערה ודף 239) ייחס לו בטעות הכונה לעשות מלת הצדיק לצווי בבנין הפעיל, וחשב בשטתו המדומה כי השמרוני לקח את נוסחתו מתוך העתקת השבעים והעליל עליו דברים בחנם, ולא נתן חלק לשבעים גם לא לשמרוני, ולא שם לב אל ההלכה ולא אל התרגומים הארמיים.

ו) ראה את פני ה'.

כבר למדנו הר“ר שד”ל בהרבה מקומות כי עיקר מליצת הכתוב ראה את פני ה' בקל, וע“כ הנקוד הנכון בכ”מ יִרְאה וְיִרְאו וְלִרְאות את פני ה‘, אך הסופרים לא רצו להשמיע זה באני ההמון כי יאמרו הכי תמונת ה’ נראה? וע"כ נקדו בל' נפעל יֵרָאה וְיִרָאו ולֵרָאות. ואני באתי אחריו בספרי (דף 338 וכו') ומלאתי את דבריו, ידרשנו הקורא משם וימצא נכוחות¹⁶. והנני מוסיף היום להראות כי היתה הקריאה הזאת חלוקה, וגם חכמי התלמוד נדדו אנה ואנה עד כי עמדו גם הם על הניקוד כפי אשר הוא בידינו

הנה הסופרים הראשונים כבר שנו את הנקוד ואת הענין ובתוכם השבעים המתרגמים היונים וכן גם התרגום הישן הנמצא במיוחס ליב“ע תרגם תמיד בלשון נפעל, וכנראה גם ההלכה הקדומה לא כללה הסומא עם הפטורים מן הראיה, ולמה לא יקיים את המצוה לעלות לרגל לשמוח שם ולשמוע בקול המורים והמתפללים, הכי בעיניו [לא] יראה, הלא באזניו ישמע ולבבו יבין. אך האחרונים חתרו לשוב אל הנקוד הנכון בקל. וזה אמרם בתוספתא דחנינה [פ”א ה“א] (ונזכרת היא בדמותה כצלמה בירושלמי שבת י"ט ג‘, חגיגה א’ א‘, יבמות ח’ א'): יוחנן בן דהבאי אמר משום ר' יהודה אף הסומא (פטור מראייה) שנא' יראה פרט לסומא, והוא לפי נקוד יִרְאֶה, וממנו מוציא הסומא אשר אינו יכול לראות, ויוחנן בן דהבאי מוסיף הסומא על הפטורים האחרים הנזכרים במשנה לפי ההלכה הקדומה ולא נזכר סומא עמהם כאשר נברר עוד), וע”כ תמצא גם התרגום הירושלמי השני המתקן כפי הנוסח המאוחר (והוא פה הנוסח הנכון) תרגם מלות ולא יראו פני ריקם (שמות ל"ד כ') לא כפי התרגום הישן הנמצא במיוחס ליב“ע: ולא יתחמון קדמי רקנין (ואונקלוס הולך בדרכיו) כ”א: עמי בית ישראל לית אתון רשאין למיחמי ה' אלהכון רקנין מן כל מצוה (ולא נמצא בשאר מקומות הת"י השני הזה), וכן בתהלים מ“ב ג' תרגם הארמי והסורי הנקוד וְאֶרְאֶה פני האלהים. גם ר' יהושע בן לוי בירושלמי חגיגה א' א' הלך בדרכיהם באמרו: מנין שכל המקיים מצות ראיה (פי' עליה לרגל) כאלו מקבל פני שכינה מן הדא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' וגו‘, והנה פי’ כל העולה בג' רגלים ירושלימה הוא כאלו יִרְאֶה את השכינה. אך לא כל החכמים הסכימו עם הדברים האלה, ובפרט רבי מאסף המשנה לא אבה בם. וזהו אמרם עוד בתוספתא: השיב רבי על דברי יוחנן בן דהבאי¹⁷ הכריעו חכמים לסייע דברי ר' יהודה. והנה לא הודיעונו מה היתה תשובת רבי על דברי יוחנן בן דהבאי ומה היתה הכרעת החכמים, וכפי שטתנו החזיק רבי בנקוד כפי אשר שנוהו הסופרים וקרא בלשון נפעל יֵרָאה וא”כ אין להוציא משם הסומא, וע“כ לא כלל גם הוא במשנתנו הסומא בתוך הפטורים. ואם תאמר הלא נמצא במשנתנו הסומא נמנה גם הוא במספר הפטורים? התשובה, דע כי מלת הסומא הנמצאה במשנתנו בין מלת “החיגר” ובין מלת “והחולה” היא הוספה מאוחרת ואינה דברי רבי. וכבר בהשקפה ראשונה נראה כי בא הסומא בתוך אנשים אשר לא יוכלו ללכת, יהיה זה בעבור רפיון רגליהם או בעבור חולשת גופם בכללו: החיגר והחולה והזקן וכל שאינו יכול לעלות ברגליו, אבל הסומא אינו כן, לא ימנעהו דבר מלכת, אם גם כה וכה יוכרח לקרוא עזר לנפשו למען ישיג אל מטרת חפצו. וברור הוא כי לפני בעלי תלמוד הירושלמי לא היה הסומא בכלל הפטורים המנויים במשנה (אם גם בנוסח המשנה שם בדפוס נוסף גם הוא), כי כן הגמרא הירושלמית נתנה טעם והביאה ראיה מן המקרא לכל הפטורים, ורק מן הסומא לא דברה כלל ואמרה: חיגר דכתיב רגלים, חולה דכתיב ושמחת, זקן דכתיב רגלים, ע”כ, הכי יעלה על דעתך כי מסומא הנמצא בין חיגר לחולה העלימה עיניה, הכי סמכה על דברי יוחנן בן דהבאי אשר הביאה מלפנים? לא כן כי לא נמצא במשנתה הסומא ולא היה מן הצורך להביא מקרא מסייע¹⁸. אך החכמים בני דורו של רבי או הבאים אחריו ברצותם להשוות את הדעות החזיקו במאמר יוחנן בן דהבאי משם ר' יהודה לפטור הסומא, אולם כפי הנראה לא זזו משינוי הניקוד וקראו יֵרָאה, ובכל זה הוציאו הסומא מכח דרשת אל תקרי או יש אם למסורת וכדומה. והנה החכמים האלה הוסיפו כבר במשנה הסומא (והוא שלא כדעת רבי) וכן היתה אח“כ המשנה שגורה בפי האמוראים הבבליים, כנראה בבבלי חגיגה ד' סוף ע”א וכן היתה לפני רש“י והרמב”ם. והנה האמוראים הבבליים האלה בראותם ההלכה לפטור את הסומא שקועה כבר במשנה, ובחשבם כי מרבי המאסף יצאו הדברים, היה לפלא בעיניהם מה זה אשר הוסיף יוחנן בן דהבאי בתוספתא באמרו אף הסומא, הלא אין אלה אלא דברי המשנה בעצמה? ע“כ פירשו דבריו באופן אחר ואמרו, לא על הסומא מכל וכל ידבר, כי זאת הלכה מרווחה ומוסכמת, כי אם הוא מרחיב השער ומוציא גם הסומא באחת מעיניו והוא בודאי יכול לעלות בלי מונע. ובכל זה מדרשת יִרְאה יֵרָאה מוציאו, וכן הביאו דבריו בד' מקומות (חגיגה ב' א' וד' ב‘, סנהדרין ד’ ב‘, ערכין ב’ ב'): יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנא' יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות מה בא לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו, ע”כ. ורק על אשר לא ידעו כי לא מפי רבי כ“א מפי יוחנן בן דהבאי וע”פ הכרעת החכמים אחרי רבי נשנתה ההלכה לפטור הסומא במשנתנו, לחצם הענין להוציא דברי יוחנן בן דהבאי מפשוטם ולשנות ולהחליף דבריו ולשים בפיו דבר משולל הבנה, וכל בן דעת יודה כי הטעם כדרך שבא לראות וכו' ומה בא לראות בשתי עיניו וכו' אין לו טעם ולא ריח. ובא וראה איך הנטייה הזאת הראשונה מן הדרך הסלולה היא הביאה עוד אל מקום צר יותר, כי עתה הדברים הנסמכים בתוספתא: השיב רבי על דברי יוחנן בן דהבאי, לא נחורו בעיניהם כי לא רצו במחלוקת בין יוחנן בן דהבאי ובין רבי, וכפי סברתם רבי כתב כמנהגו סתם הסומא והניח הפירוש אם גם סומא באחת מעיניו נקרא סומא, למשא ומתן של הלכה, ומה א“כ ענין מאמרם: הכריעו חכמים לקיים דברי ר' יהודה, הלא אין חולק ואין משיב, ואין מכריע? ע”כ הוציאו האמוראים הבבליים את כל הדברים האלה עוד יותר מפשוטם ושינו וגרעו והשחיתו הכוונה¹⁹. בא נא אתי הקורא וראה הדברים הבאים עוד בתוספתא תיכף אחרי הכרעת חכמים וז"ל: והנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל וגו'. והנה המאמר הזה איננו נקשר כלל עם הקודם לו, בראשונה מוסיף הסומא ומרחיב הדבור עליו, ואחריו מדבר על הקטן הנזכר כבר במשנה ומביא לסיוע מעשה חנה כי העלתה הנער רק אחרי הגמלו. והגמרא הבבלית (חגיגה ו' א') קשרה את הדברים הקודמים עם הפסוק הזה והסבה הכל אל קטן, וכתבו: השיב רבי תחת דברי בית הלל לדברי בית שמאי (במקום: על דברי יוחנן בן דהבאי הכריעו חכמים לקיים דברי ר' יהודה) וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו. ראה איך גרעו והוסיפו ודרשו ושינו הכונה, וכל זה על כי לא ידעו משינוי הניקוד ומהוספת החכמים בתוך דברי המשנה.

[הנה כי כן זה אחד מן שינויי המנקדים] אשר שינו²⁰ לבלתי ידח נדח לחשוב על ה' סרה כי יראה איש אותו יתעלה ראיית עין. ושינוי ניקוד כזה מצאנו גם ירמיה י“ח י”ז ערף ולא פנים אראם ביום אידם, ובלי ספק הניקוד הנכון הוא אראם בפתח בל' הפעיל, ופירושו ביום אידם אראה אותם ערפי ולא פני, כביכול כאיש הפונה להם עורף ולא ירצה לשום עליהם פנים לטובה, וכן תרגמו המתרגם הרומי והסורי כצורתו, וגם השבעים תרגמו אראם בהפעיל, אך נשמרו מהעתיק ההגשמה “ערף ולא פנים” והשמיעו המלות האלה ותרגמו כאלו כתוב אַראם את יום אידם (ומלשון התרגום הארמי אין להוכיח דבר), גם בעל השרשים הקמון עלי בן סולימאן (אשר חי לפני רס"נ)²¹ גם הוא קרא אראם (כפי עדות הר"ר שמחה פינסקר בספרו הנכבד לקוטי קדמוניות בהערות דף 142, והספר לא נדפס עודנו בשלמותו והמחבר הראני בטובו את קצהו הנדפס כבר). אך בעלי הניקוד יראו מיחס ערף ופנים לבורא ית“ש ונקדו אֶראם בסגול בקל, וא”כ הכונה כי השם יראה ערפם ולא פניהם ביום אידם, ורחקו ההגשמה אך רָחקו גם מדרך הפשט הסלולה. – גם באופן אחר לא נמנעו מניקוד זר, למען הסיר מכשול מדרך העם לבלתי יטו אחרי הדעה המשובשת מגשמות הבורא ומראות אותו. והנה נמצא שלש פעמים בכתוב (יהושע כ“ד י”ג, ש“א י”ד כ“ד, תהלים ל”ב י') יראו את ה‘, והוא צווי משרש ירא ומשפטיו יִרְאו, אך המלה הזאת בניקודה היא ג"כ עתיד משרש ראה, ויוכל השומע להבין כי הם רואים את ה’, על כן שינו ניקודו והחליפוהו בניקוד יְראו אם הוא גם נגד חקי הלשון, רק למען לא יהיה למשגה בקרב העם.

ואל יהיה רחוק בעיניך מה שכתבתי בספרי דף 343 ורמזתי עליו גם להלן [סי' ח‘] כי הסבו ראש עֵגֶל בכסא שלמה מאחוריו אל ראש עגול (מ“א י' י”ט), וכבר העירו מבקרים אחרים כי כבש הזהב אשר בכסא לפי נוסח דה"ב ט’ י“ח איננו כבש בשי”ן ימנית כ“א כבש בשי”ן שמאלית, ובעל דברי הימים הפך גם הוא כבר את העגל לכבש, והוא הדבר אשר אמרתי כי היה קשה בעיניהם להזכיר העגל אשר עבודתו היתה לנגף לישראל ויסירוהו מכסא שלמה. וכבר במדרש היו להם רגלי חיות המרכבה אשר ככף רגל עגל למוקש ואמרו (תנחומא פ' צו וע' ילקוט ישעיה ויחזקאל) על ובשתים יכסה רגליו (ישעיה ו' ב'): כסוי רגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר עון העגל את ישראל, גם בפרקי ר' אליעזר פ"ד אמרו: כדי לשכח עמידת רגל עגל.

ז) כי לא יראני האדם וחי.

כבר העירותי למעלה (סימן ד') כי ר' עקיבא גם הוא עשה תחבולות ויעץ מועצות לפרש הפסוקים הכתובים ע“ד משל והמורים כפי צורתם על ענין גשמות האל על אופן אחר המסיר הגשמות, אם גם הפירוש ההוא רחוק מדרך הפשט הנכון, וכי כן עשה גם בפסוק: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג כ') אשר ענינו הפשוט כי לא יוכל האדם לראות השם ואם יראהו ימות, והיה קשה בעיניו המאמר הזה א”כ יש יכולת ביד האדם לראות הבורא אך בן מות הוא בראותו אותו, א“כ הקב”ה בעל תמונה הוא חלילה! גם לא שקטה מבוכתו בפירוש ר' דוסא אשר פי' לא יראני האדם בעודנו חי ודבריו: בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, כי אם הוא נטה לדרך אחרת ופירש וחי ולא כל חי, לא האדם ולא שום בריה חיות הקדש כי השם לא ישיגהו הראות מאחר שאינו בעל תמונה, וז“ל בספרא (תחלתו פרק ב'): ר”ע אומר²² אף חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד, א“ר שמעון איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו אף מלאכים שחיים חיי עולם אינם רואים את הכבוד, ע”כ. ובספרי סוף בהעלותך [פי' ק“ב]: רבי עקיבא אומר האדם כמשמעו וחי אלו מלאכי השרת אמר ר' שמעון התימני איני כמשיב על דבריו אלא כמוסיף וחי אלו חיות הקודש ומלאכי השרת. והנה לא מצאנו כן במתרגמים הקדמונים, אך ראה זה מצאתי המתרגם הערבי ושומרונים הוא אבו סעיד גם הוא תרגם: ולא חי, גם ר' אהרון הקראי בעל המבחר פירש: ולא מלאך. וע' בראב”ע שם: ואחרים אומרים פי' מלת לא ישרת בעבור אחר וכן הוא לא יראני האדם ולא החי והטעם המלאכים.

ח) עֵגֶל.

הראיתי בספרי (דף 343) כי זכרון העגל הוא כאשר אמרו בעלי המדרש כזכרון קטיגור לישראל, ועל כן פעם המתרגמים פעם בעלי הנקוד חשבו מחשבות להסירו מתוך המקרא. כן היה הדבר קשה בעיניהם לאמר כי כף רגלי חיות הקדש כף רגל עגל (יחזקאל א' ז'), והשבעים שינו את כל הענין ותרגמו כי כנף רגלי החיות כנף רגל מעופף בעגל ופירשו מתוך הארמי במהרה, והתרגום הארמי ועקילס הוא המתרגם מלה במלה העתיקו כף רגל עָגֹל. ובהפך תרגמו השבעים מ“א י' י”ט: וראש עֵגֶל לכסה (שלמה) מאחריו והוא הנכון, ועם כל זה הארמי והסורי והרומי תרגמו כפי נקוד שלנו עִגֹל, ובעלי המסורה עוד עשו משמרת למשמרת וכתבו עגול מלא וי“ו למען לא יוכל איש לעשותו עגל בן בקר. ועתה, קורא נכון, לך נא אתי אל מקום אחר ותראה הדבר ההוא בעצמו. כבר ידעת כי כריתת הברית היתה לכרות עגל בן בקר ולעבור בין בתריו והיתה זאת לאות ולשבועה אשר לא תופר, וזה ענין המעמד הנורא בין הבתרים אשר לאברהם (בראשית ט"ו ט' וכו'). גם בירמיה (ל"ד ה' וכו') נמצא כי כרת המלך צדקיהו ברית לקרוא לעבדים דרור. והברית נכרתה לפני ה' ובביתו (פי' ט"ו), ויהי כמעט אחרי שלחם את עבדיהם חפשים וישובו ויכבשום עוד לעבדים ולא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפני ה' העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (פ' י"ח), השרים והכהנים העברים בין בתרי העגל (שם י"ט), ויוכיחם השם ביד הנביא ויעד עליהם לקרא אל החרב ואל הדבר ואל הרעב על הפירם את האלה ואת השבועה. והנה הדברים פשוטים ונכוחים, לא יוכל כל קורא תמים להבינם בדרך אחר, ובכל זאת יש מן המתרגמים גם בעלי התלמוד והמפרשים נבוכו אנה ואנה כאלו סגר עליהם המדבר. הנה מצאנו השבעים מתרגמים בפי”ח: העגל אשר עשו לעבדו (τὸν μόσχον ὅν ἐποίησαν ἐργήζεσθαι αὐτῷ) כאלו לא יוכל איש לדבר על העגל כ“א על מעשה עבדה זרה (אך סומכוס ועקילס תרגמו על נכון). ובפי”מ השמיטו המלות “העברים בין בתרי העגל” מתוך תרגומם (והאחרונים הוסיפו תרגומן). ובספרי שופטים (י"ח י') פ' לא ימצא בך אמרו (ונשנה בילקוט שם סי' תתקי"ח): מעביר בנו ובתו באש זה שהוא מעביר בנו ובתו לע“ז וכורת עמה ברית²³ שנא' העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, ולא הרגיש מפרש על הזרות הזאת, כי מביא הספרי פסוק אשר נזכרה בו כריתת ברית לפני ה' להקים את מצותיו ומסייע ממנו לפרש מלת העברה כריתת ברית עם ע”ז, וזה באמת דבר מתמיה, אם לא כי ידענו כבר מתרגום השבעים כי כריתת עגל היתה בעיני הראשונים מעשה ע“ז. גם רש”י בפי' הנביאים המשיך הענין לצד זה וכתב בפירושו לפ' י“ח וז”ל: העגל אשר כרתו לשנים, כשחזרו וכבשום כרתו כולם ברית למרוד במקום וכרתו עגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר ככה יבתר ויחלק העובר עליה, ע“כ. הנה הוסיף ברית חדשה לא שמענו עליה דבר, ברית למרוד במקום ולהפר מצותיו, וכל זה בעבור זכרון העגל²⁴. ומפרשים אחרים, הזכירם מנחם בן סרוק, פנו לדרך אחרת ויתאמצו להסיר העגל מתוך המקרא ויעשוהו לעגול, וכה דברי מנחם במחברתו שרש בתר: אמרו אנשי פתרון העגל אשר כרתו לשנים איננו עגל כמשמעו עגל בן בקר, העמידו עגל מגזרת עגל סביב (מ“א זי כ”ג) עגלות (שם ז' ל"א), ונראה פתרונם טעות בידיהם וכו', ע”כ. והוא השיב עליהם וישם את הפשט על כנו, מ"מ ראינו כי נלחצו מפרשים קדמונים להסיר גם פה העגל אם גם לא נדע היטב את פתרונם, כי מה ענין עגול לפה?

ט) ההלכה הקדומה והתרגום הירושלמי.

מציאה נכבדה מאד היא בעיני כי היתה שטת ההלכה הישנה נבדלה מן ההלכה אשר נמצאת כיום בידינו במשנה ובגמרא, וכי רק שארת הפליטה מן ההלכה הישנה הלזו נשקעת כה וכה בתוך המכילתא והספרי, גם מצאה קן לה בתוך התרגום הירושלמי אשר דבריו נבלעים בתוך התרגום המיוחס ליב“ע, והרחבתי הדבור על הדבר הנכבד בהרבה מקומות בתוך ספרי, ועוד יש להעמיק החקירה ולהוסיף כהנה וכהנה, וכיום אערוך לפניך הקורא רק שנים שלשה גרגרים²⁵. – כבר עוררתי (דף 436 וכו') כי יש דעות נבדלות בין ההלכה הקדומה ובין המאוחרת על דבר ממית (או מכה) עובר במעי אמו²⁶ אם הוא כבר בן של קיימא, כי שמות כ' כ”ב וכ“ג נמצא באשה שיצאו ילדיה ע”י אנשים נוגפים אותה, אם לא יהיה אסון ענוש יענש המכה כאשר ישית עליו בעל האשה ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, ופי' השבעים, אם יהיה ואם לא יהיה אסון בילדים, כלו' אם הבן של קיימא ויצא בדחיפת הנוגף ומת או הוכה אז כאשר עשה המכה כן יעשה בו נפש תחת נפש עין תחת עין וגו‘. ואם לא יהיה אסון בילדים כלו’ אם הבן אינו בן של קיימא אז לא יחשב המכה כשופך דמים ורק עונש יושת עליו מאת בעל האשה, וכן שנינו במכילתא במקומו (פ' דינין פ"ח ונשנו הדברים בילקוט) וז“ל: ומה ת”ל וכי ינצו (וגו') לפי שהוא אומר וכי יכה נפש אדם (ויקרא כ“ד י”ז) שומע אני אף בן שמונה ת“ל וכי ינצו אנשים (וגו') מגיד שאינו חייב עד שיהרג (ילקוט: שיכה) בן של קיימא. תשמע ממנו כי פירשו ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, אסון בולדות ורק בבני תשעה והם בנים של קיימא כי רק אז יהיה אסון, וכן פירשו הקראים כאשר תראה כבעל המבחר שם²⁷. אך ההלכה המאוחרת ממאנת בזה ופירשה הכל על האשה, כי גם הריגת בן של קיימא כל זמן שלא היה בחיים חיתו אינה הריגה ואינה אסון. והוריתי כמו כן שם כי זה דבר המחלוקת בין ר' ישמעאל (המחזיק בהלכה קדומה) לחכמים, אם בן נח חייב אף על העוברין אם לא. אמרו בגמ' דסנהדרין נ”ז ב‘: משום ר’ ישמעאל אמרו (בן נח חייב) אף על העוברין ע“כ, ולא חילקו בין של קיימא לאינו של קיימא ובכולם חייב בן נח לפי דעת ר' ישמעאל, והוא הטעם כי לפי שטת ההלכה הקדומה ור' ישמעאל עמה, עובר במעי אמו נפש חיה הוא בפני עצמו, וע”כ חייב בן ישראל הנוגף אשה הרה ויצא ולד בן של קימא, ובאינו של קימא פטרתהו התורה על צד החסד כי נפש חיה ההיא אשר הרג חייה עד לא היו חיים שלמים, אבל בבן נח אין אנו מטים כלפי חסד אלא מכריעים הכף אל הדין על הצד החמור, ע“כ בן נח שהרג עובר במעי אמו גם אם לא כלו לו חדשיו, בן מות הוא, וחכמים אשר פטרו בן נח על העוברין תמכו בשטת ההלכה המאוחרת האומרת עובר במעי אמו בין של קימא בין אינו של קימא אינו נפש חיה וכלא נחשב, א”כ לא בלבד ישראל ההורגו פטור כ“א גם בן נח ואינו צד חסד לפטור העושה ולא כלום. וע”כ לא בצדק פסק הרמב“ם המחזיק בדעת הגמרא, והיא ההלכה המאוחרת, ופוטר ישראל ההורג בן של קימא טרם צאתו לאויר העולם, ובדבר בן נח ה' מלכים ט' י”ד אחז בדעת ר' ישמעאל והביאה להלכה, אין זאת כי אם על בלי ידע דבר מן ההבדל בין ההלכה הקדומה למאוחרת. ואם נעמיק החקירה יותר נדע ונבין כי עוד מחלקת אחרת ישנה ורחבה תלויה בהבדל הזה, כי מה שדברנו עד כה באדם הלא המשפט הזה הוא בעצמו גם בבהמה וחיה, ובהן המחלקת אם עובר ירך אמו ושחיטת אמו מטהרתו, אם הוא נפש נפש בפני עצמו ושחיטתו הוא המכשרתו. ההלכה הקדמה בחרה דרכה לאמר נפש בפני עצמו הוא וצריך שחיטה וחייב באותו ואת בנו וגיד הנשה נוהג בו וחלבו אסור, וזוהי עוד דעת ר' מאיר במשנת חולין ד' ה‘: השוחט את הבהמה ומצא בה… בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, ובבריתא שם ע"ד ב’: גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור. לא כן ההלכה המאוחרת האומרת עובר ירך אמו ושחיטת אמו מטהרתו ואינו חייב באותו ואת בנו ואין גיד הנשה נוהג בו וחלבו מותר, והיא דעת החכמים במשנה: שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפי' בן שמנה שנים וחורש בשדה שחיטת אמו (לפני ח' שנים) מטהרתו, ודעת ר' יהודה בבריתא: ר' יהודה אומר (גיד הנשה) אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. ובשטת ההלכה הקדומה אחזו כדרכם הכותים והקראים, וכן שנינו במס' כותים סוף פ“א: אלו דברים שאין מוכרים להם אין מוכרים להם… לא כוסכוס ולא שליל אע”פ שישראל אוכלין כוסכוס ושליל אין מוכרין להם מפני ממכר טעות, וכשם שאין מוכרין להם כך אין לוקחין מהם שנא' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך כשאתה קדוש לא תעשה עם אחר קדוש למעלה ממך, ע"כ. ונודע איך המרו הקראים את רוח הרבנים על דבר השליל באמרם כי יאכלו אבר מן החי וימלאו נאצות פיהם²⁸. והם לא לבדם ישכנו כי אם על ההלכה הקדומה תמכו יתדותיהם.

[הנה כי כן] הוכחתי²⁹ כי דעת המתרגם היוני והשומרונים היא כי עובר לאו ירך אמו והראיתי כי גם במכילתא ההלכה הקדומה הזאת מצאה קן לה, ולענין בן פקועה עוד ר' מאיר לא ירפה ממנה לאמר כי אין שחיטת אמו מטהרתו. גם המתרגם השומרוני הלך בעקבת אבותיו לתרגם אסון (שמות כ“א כ”ב וכ"ג) סורה (ובבראשית במעשה בנימין תרגם אסקל), וכבר חשב קסטללוס כי ענינו כמו צורה והוא מסכים לפירוש השבעים להסב את האסון אל הילדים השלמים בצורתם כי אז נקרא אסון והכאת נפש גם לא יצאו עוד מלפנים לאויר העולם, כי גם במעי אמם טרם הולדם מדי היותם שלמים וראוים לחיות נפש יקרא להם, לא כן כל זמן שאינם שלמים. גם בל' ערבי שורה היא צורה שלימה. וגם הקראים התחזקו בדעה הזאת, ובעל אשכל הכפר סי' ר"ע אות נ' (דף ע' ע"ב) כתב: ואם אסון יהיה מגיפתם בה או בילדיה.

ועוד תשוב ותראה כי הוא מחלוקת ב“ש וב”ה, כי ב“ש הנוטים יותר אל ההלכה הקדומה גזרו אומר כי עובר לאו ירך אמו, ובהפך ב”ה (אשר מהם מתחלת ההלכה החדשה ונמשכת עד ר' עקיבא הגומרה) מאנו בזה. וזה דבר מחלוקתם עדיות ה' א‘: ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק (וא“כ צורת הביצה שלמה ואינה נחשבת לחלק מן התרנגולת הנבלה, ע”כ היא) ואם לאו אסורה (כי לאבר מאברי התרנגולת הנבלה תחשב) וב“ה אוסרין (אף הביצה השלמה, מאחר שלא יצתה עדין לאויר העולם ודבקה בגוף התרנגולת גם היא אבר מאבריה ולא דבר הנאכל בפ"ע), ורק בביצת טרפה מודין ב”ש לאסור, לא מפני שהיא נחשבת לאבר אמו כ“א “מפני שגדלה באיסור”, מפני שינקה כל כחותיה מחתיכה אסורה³⁰. והמחלוקת ההיא בין ב”ש וב“ה היא גם על ביצה שנולדה בי”ט (ראש ביצה ונשנית עדיות ד' א') שב“ש אומרים תאכל וב”ה אומרים לא תאכל, והוא הטעם שב“ש החזיקו בדעה הקדומה כי הביצה אם גם לא יצאה עוד לאויר העולם עד י”ט, מכל מקום כבר נוצרה בשלמותה לפני י“ט במעי אמה ומוכנת היתה, וב”ה החזיקוה לאבר אמה עד צאתה ממעיה ורק אחרי צאתה היא גוף בפני עצמו, וא“כ אם נולדה בי”ט נחשבה לגוף נתחדש בי“ט ולא היתה מוכנת מערב י”ט. גם בשם ר’ אליעזר המחזיק בהלכה הקדומה אמרו שהביצה תאכל כאשר אמרו בתוספתא ומובאה בירושלמי ובבלי וסוגית הגמרא שינתה את טעם המחלוקת, והדבר ברור אצלי כאר כתבתי. – גם בערכין א' ד' אמרו: האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ע“כ, ולא חילקה המשנה בין הוציא העובר את ראשו, אשר רק אז הוא כילוד לפי משנת חולין פ”ד א' לענין בהמה המקשה לילד, ובין לא הוציא, ולפי ההלכה החדשה אשר פסקה הדין לאמר כי עובר ירך אמו הוא כל זמן שלא יצא לאויר העולם, אין טעם לענות את דין אשה החייבת מיתה עד שתלד אף בשבתה כבר על המשבר, כי אין לחוש לעוברה על כי איננו עוד נפש בפני עצמו ואבר הוא מאברי אמו, ואע“פ כן הניחו הדין על מתכונת ההלכה הקדמה האומרת כי העובר השלם בצורתו אם גם עודנו במעי אמו כנפש חיה בפ”ע דנינן ליה, וע"כ בשבת האשה על המשבר ולזה כבר נשלם, יש לחוש לחייו. וההלכה הקדומה הזאת הניחוה בענין הזה שהוא ספק נפשות ולא רצו לאבד נפש בידים. וכבר העירו במכתב העתי לפראנקיל (שנת 1859 דף 400) כי גם בין היונים היו דעות חלוקות על דבר עבור ירך אמו³¹.

נפן נא אל מקום אחר ונמצא התרגום המיוחס ליב“ע מתרגם מי האיש הלזה (בראשית כ“ד ס”ה): מן גברא הדור ויאי, והוא כדברי ר' חייא בבראשית רבה פרשה ס': ראתה אותו הדור ותוהא מפניו היך מה דאת אמר הנה בעל החלומות הלזה בא (שם ל“ד י”ט). הנה נראה כי פירשו בשני המקומות מלת הלזה במלת הדור, אך כבראשית ל”ז י“ט לא נמצא כן בתרגום המיוחס ליב”ע כ“א כדברי אונקלוס: הא מארי חלמיא דיכי אתי וכו, כי הוא תקון שתקנו האחרונים. גם בב”ר פרשה פ“ד לא נמצא דבר מורה על ההוראה המובאה בפרשה ס', לא כן המתרגמים הכותים השומרוני והערבי, שניהם תרגמו בשני המקומות כפי ענין המיוחס ליב”ע וב“ר למקום הראשון. השומרוני העתיק במלת זהייא או זעייא (כדרכם להשתמש באותיות הגרון בערבוביא), וכונתו אינה כמו מלת זה בעברי (כאשר חשב המדקדק אוהלימאן בספר דקדוקו), כ”א פירושו הדור ויאי כדבר ת“י וב”ר, כן ענין ערך זהא בל' סורי וכן שימושו בל' ארמי, עי' ערוך ע' זה א' זיהא דשמשא (כצ“ל כפי עדות כ”י וכן גרסת הערוך לא זיהרא ולא זוהמא) פי' הזיו הנשאר עוד מן השמש אחרי בואו, וע' זה ב' זיהיה (כג' הערוך ולא זיויה) הוא דעבר פי' זיוו, וזה ג' זהוהי (לא זחוחי) הלב פי' המתהדרים והמתגדלים, וע' זהיין בוי"ר פרשה כ' ר' לוי קרא יתהון זהייני (לא אלליא) פי' שמחים בכל עת, כלו' המתהדרים על לא דבר³². וגם הערבי תרגם מי האיש הלזה: אלבהי, כלו' הנאור וההדור, ובעל החלומות הלזה: אלמסתבשר, כל' השמח בעצמו והנאה. והנה גם פה פירוש קדום נמצא עוד רושמו בתרגומים ובמדרשים ואחזו בו הכותים³³.

ועד השלשה אני בא והנה ראינו המיוחס ליב“ע מתרגם ושלח את השעיר במדבר (ויקרא י“ו כ”ב) כדברים האלה: ויפטור גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסוק צפירא על טווריא דבית חדודי וידחיניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות. א”כ האיש העתי אינו מלוה את השעיר עד ההר ואינו דוחפו מן ההר כ“א עומד מרחוק והשעיר הולך מעצמו על ההרים ורוח מאת ה' תדחנו מן ההר וימות והנה הכל דרך נס, והוא נגד ההלכה הערוכה במשנתנו יומא ד' ו': מה היה עושה (מי שהיה מוליכו כלו' את השעיר המשתלח, משנה ב', והוא האיש העתי), חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו (של השעיר), ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים… ומאימתי מטמא בגדים (האיש העתי)… ר”ש אומר משעת דחייתו לצוק, ע“כ. הנך רואה כי האיש העתי מלוהו עד ההר ודוחפו משם. ועתה ראה נא קורא נבון המשנה הקודמת ותמצאה אומרת: מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה”… ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מאחרונה שבהן שאינו מגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו, ע“כ. וכי תדקדק היטב בלשון המשנה תשתומם איך השתמשה בל' יחיד בדברה על רבים כפי הפי' המורגל, לא היו מלוין עד סוכה האחרונה ולא הגיעו עם האיש העתי לצוק אלא עומדים מרחוק ורואים את מעשה האיש, ומה זה כי המשנה שינתה לשונה? ובברור נשקעה פה הלכה קדומה בתוך משנתנו כלשונה, ולא על המלוין תדבר כי אם על האיש העתי בעצמו, ותעיד על זה גרסת המשנה בירושלמי האומרת שאינו מגיע עצמו (במקום עמו) לצוק וכו‘, והנה הפי’ הנכון, לא היו מלוין אותו יותר, כי האיש העתי עצמו לא הלך לצוק פי' ההר כ”א עומד מרחוק ורואה את מעשי השעיר, ואם ראה כי השעיר נפל מן ההר בבוא עליו רוח משברת מאת ה' אז נחה דעתו, ואולי הניף גם בסודרין להודיע כי מת נושא עונות הקהל. ואולי זאת כונת ר' אליעזר (המחזיק לרוב בהלכה הקדומה) בהשיבו לשואליו דהאו ולא מת מהו? כך יהיו כל אויבי המקום (תוספתא פ“ג, ירושלמי ו' ג' ובבלי ס”ו ב'), פירושו המקום הורנו ודוחפו ולא הוצרך לדחיית האיש העתי. יהיה בזה איך שיהיה, מצאנו גם פה הלכה קדומה נבדלת מן המאוחרת ורישומה ניכר במיוחס ליב"ע וגם במשנתנו. ועתה הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת להודיעך קשט אמרי אמת איך נתגלגלו הדברים ובנו הבונים ועמלו להניח היסוד ואבן הפנה, גם כה וכה הסירו אבן וצרור וישנו את טעמם למען הסיר כל מכשול מדרך העם, ועלינו לשבח ולפאר את עמלם כי מלאכה גדולה עשו בהדריכם את העם אל המטרה הנכבדת קדושת שם הגדול ויהודו, ובכל זה חובה עלינו גם לחקור כפי השגת ידינו עד היסוד הראשון, לידע ולהודיע איך היו הדברים בעצם ובראשונה טרם תקנו הסופרים ושגו המנקדים ובארו המבארים, ורק בזה נשיג את קורות עמנו ורוח' ה' אשר נחה עליו בכל עת וגם ממנו לא תסור עד עולם. אמן!

א. מבוא לספר מלא חפנים.

(ברלין ת"ר)

בא אלי האיש המוציא לאור הספר¹ לדבר ה' חרד, אך גלגל הזמן עליו ירד, ויאמר אלי אם אמצא חן בעיניך, ושאילתי תבא באזניך, אל נא תמנע טוב ממני ממכתביך להעניקני, וספרך כאזור ידבקני. ואומר הלא ידעת כי גר אנכי היום בארץ נכריה, ואיך אוליד ונבצרה ממנו תושיה, באו בנים עד משבר וללידה אין כח, על המנע מרגוע ומנוח, גם ספרי אינם אתי, ובלי כלי נשק לא אוכל להלחם את מלחמתי. ויען ויאמר הלא תחת ידך כתבי הקדמונים נבוני לקח, מתוקים כעסיס רמונים ויין רקח, עין רואה לא שזפתם עד היום, אולי אמצא בהם לנפשי פדיום. ואומר יהיה לך כל אשר לי הביאם תחת המכבש, ותמצא בהם מזור ומכתך תחבש.

ועתה בבוא הספר לפני קורא משכיל יגיל ברעדה בקראו את מכתב איש רם ונשא, מקול ההמון לא יחת ולאיש פנים לא נשא, גדול מרבן שמו, יוסף שלמה, דילמידיגו שם משפחתו התרומיה, גדולה ונכבדה באי קאנדיאה, ואני הלבשתי את אגרתו גם בגדים אחרים, והוספתי עליה ביאורים, למען יטעמו כלם צוף דבש אמרים, עוד הודעתי הנכספים את יקר וגדולת האיש וארד אל מצפוניו, חקרתי אחרי דעותיו והעליתי מקרקעית הים פניניו, מבאר חכמתו ישאבו ההווים והבאים, אשר לדברי בינה צמאים. ירנן לב הקורא בהגלות לפניו איש חוקר בחכמה בראש המאה השמינית לאלף החמישי מאנשי ארץ איטליאה, אשר מטמוניה לעת הזאת החבאו בתוך עמקי תהום חשך ומאפליה. ממתק דברי מאור עינינו שלמה יצחקי, ערכתי לך תשורה קב ונקי. שירי פייטנים אל יבאשו בעיניך, ואל תאמר מה לי ולקול המון שאונך, כי דבר טוב רחש לבבם, ורוח משכלת דברה בם, נפש יהודה הלוי נצמדת אל אלהיה ובאהבתו תשגה, נפש משה בן נחמן במורא מפני מלכה מתודה על עונה תסור מדרך שוגג ומשגה. דברי פריפוט דוראן כתוב על לוח לבך ועל גרגרותיך קשרם כפתיל צמיד, והיו על מצחך תמיד. את איש הלך אל תמנע מתוך ביתך, פן תהיה לבוז וקרא אל ה' עליך ועל בני ביתך, וישחקו עליך גם ליום אחרון, ותקום על עפר אחרון. מה נוראים פני משה בן מימון זיום והדרם, מזבחי שלמיו הבאתי לך מעט חלב המורם, האירו חמש תשובותיו בלשון ערכי אל עבר פני, ואומר יהיו קדש לאדני, גם הוספתי ציונים, אולי ייטבו בעיני מבינים. ולטוב יזכר שם כבוד החכם הכולל מוהר“ר ליפמן צונץ נ”י וכבוד אוהבי הנכבד החכם הר“ר הירץ דערנבורג נ”י כי ממעינם שאבתי ומבארם דליתי, יהי מקורם ברוך.

והנה אחרי הודיעי אתכם, הקוראים המשכילים, את משפט הספר הזה ועניניו המועילים, אקרא אליכם:

אחזו במכתב אחוז וקנו דעת מספרי יוסף מעשה ידי אמן

בינו בספר שׁבתי ולהבין סוד מקרא שלמה יהיה לכם תורגמן

רגשות לבכם תעוררנה תחנות יהודה ובנו נחמן

החזיקו בברית ואפוד ושריון יהיה על בשרכם נגד תהפוכות הזמן

מליצה תערב לכם וקשרו דת עם תבונה כמשה בן מיימון

ושלם יהיה לכם כחפץ עבדכם עם אל ואוהביו נאמן.

ב) זכרון להמנוח יש"ר.

(אוצר נחמד א‘, תרי"ו, ע’ 131־128, 160־159 ).

הקשית לשאול, אדוני הנכבד, הקשית, ואם גם לעשות דבריך חפצתי וגם חרות בלבי זכר אוהבנו האיש הנאמן עם אל ועם אנשים המנוח הר“ר יש”ר נ“ע ולהקים לו יד ושם בישראל חפצי ותאותי, על כל זאת לא אוכל לכתוב תולדותיו כאשר שאלת מאתי. דע כי האיש היש”ר הזה (אשר לו יאות השם הזה באמת ובתמים) קורות ימי חייו לא נשתנו מדרך כל אדם, וכפי המעט אשר ידעתי מהן ישב בהשקט ובשלוה; לא יצא מעיר מולדתו גוריציאה, שם נולד ושם נאסף לעמיו, שם לָמד ושם לִמד והפץ דעת, סבבוהו בניו ואוהביו מקרוב ומרחוק כבדוהו, לא נלחמו נגדו וגם הוא הלך בשלום את כל אדם, מאדמתו שבע לחם ואם גם דאגות כה וכה כתרוהו הנה גם אלה חלק כל אנוש ומנת כוסו למען יחזק וישים באלהיו בטחונו. זאת ועוד אחרת כי פרטי קורותיו נעלמו ממני, כי ידוע תדע אשר ממכבדיו הנני והייתי, אך הברית הכרותה בינינו ברוח נחקקה לא באותות נגלתה, ורק מעט המה המכתבים אשר הרצנו זה לזה, ורק בימים האחרונים אחרי גלות ספרו אשר כנהו בשם בחינת הקבלה כתבתי אליו מדי עת בעתו והוא השיב כדרכו בלי איחור. ואם תשוב ותשאלני ותפצר בי: למה ועל מה האהבה הטמונה בתוך הלב לא ניתנה להכתב, תמצא עוד תשובתך בתוך מכתבי הזה. ועוד שלישית אשאלך והודיעני הלא ספרי המנוח מזכרת יש"ר גם ילקוט יש"ר פתוחים לפניך, שם ספר הוא בעצמו את תהלוכותיו ומשפטיו ואת כבוד עושר ספריו אשר חבר כל ימי חייו, והלא איש אתה ותאזר חיל ותשנס את מתניך ותספר את מעשיו בסוד ישרים ועדה! ומלבד כל זה הקימותי לו יד ושם בלשון אשכנז ימים אחדים אחרי הלקחו ממנו בספרי על ר' יהודה אריה ממודינא² ובפרט מדף 57 עד תומו, ואיך אשנה הדברים ואהיה רק כמריק מכלי אל כלי?

ולמען לא אשיב פניך ריקם אומר לך את משפטי אשר בלי משוא פנים אחריץ על אהובנו הנכבד נ“ע. דע כי אהבתיו וכבדתיו על ישרו ועל רוחו הטהורה על כי לא בלב ולב דבר, לא ערום הערים, לא נחבא אל הכלים ולא העלים את מחשבתו, לא התחפש בבגדי צבועים למען כחש ולצודד נפשות הפתאים, לא הלך לקראת נחשים להרבות כבודו בעיני הבוערים בעם וכי קדוש גאון וחסיד יאמרו לו רק גלה את לבבו ויעמד בפרץ ובמענה רך הוכיח והתאמץ להסיר עקשות לבב אנשי דורו, לא כסה צרעת נושנת ובלב אמיץ קרא ולא יחת לאמר: כנגע נראה לי בבית יעקב ועתה הכירו את נגעיכם הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם רחצו והטהרו. כן יעשה יצחק שמואל כל הימים ומדי יזקין עוד נשמתו בו, ועוד גברה קנאתו ואהבתו התמימה אל האמת ואל אחיו להדריכם הדרך הישרה ולהסיר מהם כל נגע וכל מחלה אשר ברוחם. לא אכחד מעמך כי הרבה מדעותיו לא היו ברורות בעיני, כי הוא ז”ל לא אהב להעמיק החקירה, שאב מעל פני המעין המים אשר צפו על שפתו ולא חפש אחרי מקורו, ואני אחרי ראותי כי לא נכון לפניו להעמיק בחקירות כאשר אהבתי אמרתי אל לבי: הנה שנינו חפצנו לגעת אל המטרה אך משפטו ומעשהו שונה ממשפטי, ואני לא אשיבהו מדרכו גם הוא לא ישיבני, מה יוסיף לך ומה יתן לך מכתב אליו וממנו, לא יאות לאיש אשר כמוהו למלאות המכתב דברים של מה בכך וגם אני לא חפצתי באלה, על כן מנעתי את עטי, רק לעתים רחוקות כתבנו זה אל זה. אך אחרי הפיצו את קול סכל לר' יהודה אריה ממודינא ז“ל לא יכול אברהם עוד התאפק מלקרוא אליו ממרחק: היטבת עשו ממך ילמדו וכן יעשו. ואשאל מאתו גם את המאמר מגן וצנה ועוד ספרים אחרים אשר גליתי את מסתורן בספרי הנזכר על ר' יהודה אריה ממודינא, ויהי הקשר אמיץ. כי באמת פעולתו אתו ושכרו לפניו בהקריבו אלינו את ספרי רי”א ממודינא ובהוציאו אותם מבית הכלא אשר עד הנה היו טמונים בתוכו. וכבר נמצאו אנשים טהורים בעיניהם ומצואתם לא רוחצו וצרעת הגאוה על מצחם זרחה אשר ימאסו בריא“ם ואת יש”ר יתעבו ויאמרו: ראו הביא לנו האיש הזקן הזה מעשה ידי זקן כמותו, מוטב לאחד אם היה עש אוכל את ספרו ומוטב לשני אם לא הוציאו מקברו, ועתה עוד נוסף השלישי עליהם ולא די לו כי החכמים מביני לשון עבר ישפוטו כי גם אל לשון עם ועם העתיק מדבריו, ועתה תלמודנו אשר הוא לנו עוז מבטחה יהיה ללעג! ויוסיפו עוד להתלונן: ראו נא, האיש הזה ריא"ם כל ימיו דרש במקהלות, דבר בכבוד התלמוד ולומדיו, חבר ספרים אשר ינשאוהו, ויהי בהחבאו בחדרו חרק את שניו וישפך בוז עליו ויטמן את דבריו וישנה את טעמו, צבוע הוא, איש הוא בלי אמונה ובלי מעלות המדות, לץ וחסר מוסר הוא, אל תשמעו לו ואל תשימו לב אל מכבדיו, בוזו לו, גרשוהו מבתיכם ולא יזכר שמו ביניכם! הן אלה דברי הגאיונים אשר יחושו לכבודם ולא ישימו לב על כבוד האמת, אשר יחפצו להקים בישראל כל המת החולה והנשבר וימאסו בחיי הרוח החפשית, אשר תמיד שם החכמה על שפתם ישאו ובקרבם טמונה אולתם וערמתם. לא מחכמה שאלו על זה; ידעתי גם ידעתי כי בעלי התלמוּד דברו כפי מצב החכמה ודעת אנשי דורם, על כן לא אקל בכבודם אם כה וכה לא נמנעו מדברי הבל ומהאמין בשיחת נשים זקנות, ולא אקוץ בם אם גם על יסוד רעוע בנו את ביתם, לבם תמים היה עם אלהיהם כפי אשר השיגוהו. התאמצו בכל עוז לטובת ישראל ולהצלחתו כפי אשר דמוה, גם החזיקו בדרכי המוסר אם גם כה וכה טחו עיניהם גם הם מחשכת הזמן. על כן כבד אכבד ואוהבם כי אבותי הם אשר הדריכוני, ואך בכל זה לא אעצים עיני לאמר: "ככל אשר גזרו כן יהיה וכן יקום, כל דבריהם אין בהם נפתל ועקש, חכמתם גבהה עד השמים, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו דעותם עמוקות אין חקר, מי ירד לנו אל עמקי התהום ויבא עד תכונתם? הן אלה דברי הבל או דברי חונף.

ובעת אשר חי האיש הנכאב הזה רי“א ממודינא ז”ל גברה יד האמונה הבלתי נצמדה עם החכמה וביד חזקה שלטה על הלבבות ותרדה בם בפרך, ויהי קצף וחמה שפוכה על כל אשר יעוז לעקור חרוליה ונעצוציה, ויהי גן החכמה נעזב ושדי התורה והתעודה כסו פניהם שמיר דמיונות ושית אמונות כוזבות, מה יעשו אז ברי לבב פקחי עין? הירימו קולם על פני חוצות ויגלו את כל לבבם לתת חרב ביד הפתאים המקנאים להרגם? כמה נפשות טהורות אכלתם החרב והאש ועצומים הרוגי קנאת הדת המדומה! מה יעשו? שמו מחסום למו פיהם עצרו מלים אם גם בלבם בערו כשלהבת והציקתם רוח בטנם. האיש הרב יוסף מקנדיאה והאיש הנשא יהודה ממודינא קנאת האמת אכלתם, פעם יחרישו ופעם ילחמו, פעם כמגלים טפח ופעם כמכסים טפחים ידברו אל אנשי דורם, אולי יפעלו בקרבם, אולי יסירו מהם המסוה הגס המעור עיניהם, אולי ירפאו מעט ממחלתם. ויהי בעת כאבם נעכר ואש צרבת בערה בקרבם, ולא יוכלו עוד לשאת את מכאובם וישפכו את לבם בחיק אוהב נאמן מכסה דבר, או גלו את כל רוחם אל ספר הנעלם בזמנם ויקום לדור אחרון, וישימו את דבריהם בפי איש אחר וילבישוהו את בגדיהם³. ועתה יקומו אנשים שאננים וסרוחים על מטותם ויקראו לאנשים כאלה התמימים בלבותם – צבועים חסרי מוסר ובני בליעל! אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה! יקללו המה ואני אברך יאמר ה', יהיו המה לחרפה ולבשת והמשכילים יזהירו בכוכבים לעולם ועד!

ואוהבנו יש“ר נ”ע לא טחו עיניו מראות, לא עצר ברוחו לכחד האמת אשר גברה בלבו, זה חלקו וזה כבודו, יהי זכרו לברכה!

[והנה] אחרי כתבי האגרת האחרונה הזאת [נחמתי]⁴ פן יחר בעיני אוהביו משפטי אשר חרצתי באמרי כי לא אהב להעמיק החקירה וכו‘, ויחשבוהו לעזות מצח בפרט לרנן אחרי מטתו, אך היום כראותי את מכתבו הנדפס [באוצר נחמד א’] בדף 125 והבאים, אמרתי שאת פנים במשפט לא טוב, וכבר בטחתי בו כי הוא לא מאס בתוכחת בחייו אף כי אחרי נוחו בצל עדן. שמע נא דבריו אשר אמר שם כי לא נמנעו החכמים בכל דור ודור להאמין כי מאמר התלמודיים דברה תורה כלשון בני אדם הוא לענין הרחקת הנשמות, והוא הראשון אשר חידש מדעתו כי מעולם לא כיונו התלמודיים אל הכונה הזאת במאמרם הזה, רק השתמשו במליצה הזאת לאמר כי יתור הלשון במקום הזה לא להדרש ניתן, וכי התורה הלכה אחרי מנהג הלשון כפי אשר היא שגורה בפי בני אדם, ע“ש. ולעדות כי עד היום הזה המחברים נפלו ברשת הטעות רמז בהערה גם אל מכתבי העתי [וויסענשאפטליכע צייטשריפט] חלק חמישי דף 407. ועתה בא נא אתי אל המקום הרמוז מאתו במכתבי ותמצאני מדבר על ר' טוביהו ב”ר אליעזר בעל ספר לקח טוב, באמרי כי ר' טוביהו פירש המליצות הגשמיות בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי החכמים על דרך משל והוא השתמש פה במליצת דברה תורה כלשון בני אדם, ואני הוספתי עליו וז“ל: מתוך דבריו האלה נראה כי הוא ידע את דרך הגאונים וחכמי ספרד ובפרט בהשתמשו במליצת דברה תורה כלשון בני אדם בכונה הזאת המושאלת אשר רק בפיהם היתה שגורה, לא כן בפי אנשי צרפת ואשכנז אשר לא השתמשו במליצה הזאת לכונה ההיא, ע”כ דברי. והנה האיש אשר יקרא הדברים האלה בחקירה, לא בשימת עין בהשקפה בעלמא, יראה וידע כי לכונת הרחקת הגשמות אשר ר' טוביהו עם חכמי ספרד לבשו במליצת דברה תורה כלשון בני אדם קראתי כונה מושאלת על כי רחוקה היתה מאת דעת אנשי התלמוד בעלי המאמר ההוא הראשונים, וגם נשארה רחוקה מאת אנשי צרפת ואשכנז הדורכים בעקבות התלמודיים ולא ערבו בדבריהם דעות פלוסופיות זרות להם. אך לא הודעתי פה מה מענה המליצה הזאת בספרי התלמוד, והחוקר האמתי יאמר בלבו: אם המחבר סתם פה את דבריו, בלי ספק רמז פה אל דברים המבוארים על ידו כבר במקום אחר, אם עניים הם פה עשירים הם במקומם הראוי להם. ויהיה בחפשו בתוך המחברת ההיא עצמה ימצא שני מאמרים שלמים נוגעים אל הענין הזה ומבארים אותו החל וכלה, והם מאמרי על ערך פשט המקרא אל דרשות התלמוד. נמצאו שם דף 53 והלאה גם דף 234 והלאה, ובשניהם הרחבתי לדבר על הכונה האמתית אשר למליצה הזאת בפי חכמי התלמוד, ראה שם דף 78 והבאים ועוד שם דף 239 עם 247 וכו' ותמצא הכל באר היטב. והנה כל זה כתבתי כבר בשנת תר“ב ותר”ג לא בסתר דברתי, ויבא המנוח כעשר שנים ועוד אחרי כן ויפער פיו על המחברים החדשים לאמר כי כח ההרגל התעה אותם (והוא צודק במשפטו), אך הוא כולל גם אותי ואת מכתבי בתוכם ומכתבי ההוא עומד לנגדו! אין זה מדרך החקירה הנכונה והמתונה. על כן יסלח נא הקורא על משפטי אשר חרצתי באמת ובתמים, ובזה לא נגעתי בכבוד המנוח ז"ל כי יודע אני את ערכו ובטוח אני בו כי גם עתה ישים עינו עלי לטובה ולא יחר בעיניו אם משפטים דברתי אתו.

ג) הערות קטנות ולקוטים מכתבי יד.

(אוצר נחמד ב‘, תרי"ז, ע’ 1־9).

בא אל ידי החלק הראשון מאוצרך הנחמד ואשמח בו. והנה כמעט יצא מתחת מכבש הדפוס וכבר באה בשורתך כי לא יארכו הימים וילוה החלק השני אל הראשון ותשוב לאמר אלי: ערוך נא גם אתה לפנינו שלחן מלא מגדים ישנים מתוך כתבי יד עתיקים, השקנו מים מבור בית לחם ואין מים אלא תורת ראשונים הנעלמה עד הנה, העל נא הדברים הכמוסים מתוך קברם. והנה עוד הפעם נשאתי את פניך גם לדבר הזה ואסדר לפניך דברים אחדים ישברו את צמאון הנכספים אל דברי קדמונינו.

א) כבר ידעת כי מיום אשר גליתי בקהל בספרי מלא חפנים את הקדמת ר' שבתי דונולו אל ספרו חכמוני (זה כשבע עשרה שנה) רבים חקרו עליו ועל שמו ועל מולדתו. ועתה דע לך כי ר' שבתי בן אברהם דונולו הרופא לא הוא בלבד הזכיר את דבר מלחמת אורס אשר נשבה בה, כי אם כל סופרי הערביים והנוצרים מספרי קורות אי סיקיליאה יודיעו אותנו, כי בשנה ההיא היתה מלחמה כבדה נגד העיר אורס היא Oria וכבשוה, וכלם ידברו על כבישת העיר ההיא כי היה בעיניהם המעשה היותר נפלא בימים האלה, רק אחד הוא ר' שבתי המודיע היטב את היום אשר בו נעשה הדבר. ועוד יבואו הדברים האלה מבוררים בספר איטאליאני, אשר זה שמו הכתוב עליו: Storia della Sicilia sul Mohametismo להחכם הנודע Amari אשר חלקו השני נצב כעת לדפוס בפירינצי, ואוהבי בחירי רציתי בו הוא הר"ר הירץ דירינבורג השוכן בעיר פאריס כפי חכמתו ילבן ויחור שם הדברים. עוד נוסיף אוהבי הנזכר והודיענו כי ר' שבתי נודע היה בימים האלה לרופא מומחה והזכירוהו בכבוד גדול סופרי העמים, והמספר חיי האיש אשר במספר קדושיהם בא, הוא St. Nilas junior, ידע את ר' שבתאי וידבר על הרופא העברי הנודע לתהלה Damnulos (זה שמו אשר יקראו). והנה תמו כל הספקות והמבוכות על אורס ודונולו ויסורו העננים אשר כסו עד הנה את האיש החכם הזה ויאפילו את שמו ואת מולדתו⁵.

ב) ובימים האחרונים האלה הובאו לדפוס כמה מכתבים גדולים וקטנים לרבינו משה הוא הרמב"ם, ונחזיק טובה לאנשים המוציאים לאור את דבריו כי סגולה הם לכל בני ישראל ולא יטמנו בחשיכה. וכבר מקדם נמצא בידינו מכתב ר' אנטולי (הוא אנאטולי הוא המזרחי או זרחיה כאשר העירותי לעיל ע' 273 הוא Anatole ) בן יוסף הדיין אל הרמב“ם מספר בשבח האיש משה כי נכספה נפשו מאוד לראות פניו, ובאה תשובת הרמב”ם אליו גם היא בהוד והדר ומליצות רמות דורכות על במתי השיר כדרך הערביים, וגם שניהן הדפיס הר“ר יש”ר מקנדיאה או תלמידו עם ספרו מצרף לחכמה ועוד ספרים אחרים, אך התשובה לא הביאה שלמה אלינו ואמר בסופה: “ולא מצאתי יותר”. והן עתה נדפסה התשובה בשלמותה בספר חמדה גנוזה [דף כ“ג] אשר זה שנים כשמה כן היתה גנוזה לא תשורנה עין רואה, לא ידע איש מתי יפתחו את אסוריה ויוציאוה מבית כלאה, עתה פתוחה היא לכל עובר⁶ ויראה הקורא בה כי איננו כאשר נדמה מתוך דברי המוציא לאור במצרף לחכמה כי רק סוף האגרת חסר, לא כן כי רב החסרון באמצעיתו מאשר הוא בסופו. ועתה דע לך כי גם אני בשנת תר”ט מצאתי האגרת הזאת שלמה בכ“י מינכן והעתקתיה לי, ונמצאו שם כמה נוסחאות יותר נכונות אציג רק איזה מהן נגד עיניך. בתחלה אעיר על טעות הדפוס וכנראה היא טעות המעתיק אשר לא הבין המלה, והוא כי במקום הנדפס במצרף לחכמה: ואל יבהילוך חצי הבהבות ובחמדה גנוזה: הרבות צ”ל כאשר נמצא בכ“י: הבבות ר”ל בבות עין, וכבר רמז ר“ל דוקעס על המשל הזה השגור מאד בפי הערביים ובפי היהודים השוכנים בקרבם. עוד בחמדה גנוזה: ובמלחמת התורה קש רבה (והמוציא לאור הגיה: קשר רבה) וצ”ל: קשת רבה. עוד בכ“י: ידיד אדום וצח, והנה הוא לקראתך רתת מרכבתו, ולחפוש כל אבסי וקניני וחילי, הרימי בכה קולך על כל שונא ובוזה, אבל אם כראוי ליפיך, ואם בין העמרים תלקטי כשאר הנשים, יביאנה לפניך המרביך וכדומה, וגם בכ”י הזה נמצא: בעל מלחמה כאיש הבינים, עם גבריו. ודי בזה.

עוד תמצא בחמדה גנוזה הזאת [דף ו'] אגרת השמד להרמב“ם אשר הוצאתי כבר לאור בשנת תר”י והנה היא נדפסה עוד הפעם, ובאמת נמצאו שם איזה נוסחאות נכונות המחזיקות לרוב השערותי כפי אשר ערכתין אז מדעתי גם תיקונים אשר לא שערתי מבלי עזר כ"י אחר, אך גם להיפך הרבה נוסחאות מוטעות נמצאו בדפוס השני ההוא והמוציא לאור לא הרגיש או לא רצה להרגיש, גם כפעם בפעם תיקן והעיר והעלים כי על פי ספרי תקן וממני יצאו ההערות. אך על פשעים האלה ודומים להם תכסה האהבה אל ספרי קדמונינו, ושמוח אשמח אם יפוצו דברי אמת בקרב ישראל, יהיה זה על שמי ועל שם ספרי או על שם אחר.

נפן נא אל מכתב לא נדפס עד הנה והוא נכבד. דע כי בתוך כ“י סארואל מצאתי מכתב הרמב”ם אל חכמי לוניל לא דברו ממנו עד כה, והנני נותנו לפניך היום ככתבו וכלשונו⁷:

נוסח האגרת שהשיב רבינו משה ב"ר מיימון

ז“ל לקהל הקדוש הנהדר קהל לוניל ז”ל.

מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה. ברה כחמה, כנדגלות איומה, הוא העדה הקדושה, האבן הראשה, אשר על לוח לבם התורה חרושה, וקשתם במלחמתה נחושה, ולהם לבדה (!) היא היום מורשה, עדת לוניל המה החכמים היקרים השרים האדירים, כלם גבורים, יגן אלהים בעדם לעולם, וירבה שלום בגבולם אמן. מאת המתפלל בעדכם להתמיד אל שלותכם ולחזק אל⁸ בית החכמה על ידיכם משה בר' מיימון ז“ל. הגיעו אלינו כתביכם הראשונים ואחרונים ועליכם (!) חתומים האנשים אשר נקבו בשמות וברכנו הכל בכלל ובפרט ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו'. ומדבריכם ושירותיכם ושאלותיכם נכר רוב חשקיכם בתורה ורדיפתכם אחר החכמה, ותשוקתכם אל המזימה, וידענו שהחתומים שרינו וכהנינו ולויינו כלם נשיאי עדה אנשי שם מן הגבורים אשר מעולם אנשי השם, יעש אלי”ם להם שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ אמן. ואל יקשה בעיניכם אלופי איחור תשובתכם עד עתה, כבר הודענו העלה בכתב הרב ר' יהונתן הכהן בחיר (!) יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח, וכבר השבנו על אותן הספקות ושלחנו לכם עם זה הכתב החלק השלישי ממורה הנבוכים בלשון ערבי. ואשר שאלתם שאעתיקנו לכם אני בלשון הקדש, מי יתנני כירחי קדם לעשות שאלתכם בזה הספר ובשאר הספרים שחברתי בלשון קדר אשר הקדיר שמשי כי אהליהם (נ“ב: נ”ל אהלי חם) שכנתי, ושמחה גדולה היתה לי בזה להוציא יקר מזולל ולהשיב גזלה אל הבעלים, אבל סבות הזמן סבבוני. אפי' הפירושים שעשיתי וכמה ענינים שחברתי בלישנא דרבנן שהן עדין אפילות לא נשאר לי פנאי לדקדק אותן ולהגיהן עד שיצאו לאור העולם, וכ“ש להעתיק מלשון אל לשון, חי נפשכם אלופי ומיודעי אפי' לכתוב פרשה קטנה אין לי פנאי לא ביום ולא בלילה, ומפני כבוד הצבור צערתי עצמי וטרחתי לכתוב כתב זה כלו בכתב ידי, ומכל מקום הזה (? הנה) אצליכם בן החכם משמח אב אשרי יולדתו הוא התלמיד היקר גזר המשכילים ר' שמואל שצ”ו בר' יהודה החכם ז“ל נבון ומשכיל ורחב לב הרבה ובעל דעה נכונה ולשון למודים נתן לו האל ולא יבצר ממנו כל אשר חפצו להעתיק לכם, וכבר כתבתי לו כתב בכתב ידי בלשון ערבי (?) והגרי על עסקי ההעתקה ואם (? ואתם) אלופי ומיודעי חזקו ויאמץ לבבכם. הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן זה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם, שאני ידעתי שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה, אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבינם. רוב המדינות הגדולות מתות ומיעוטן גוֹססות וכמו שלשה ארבעה מקומות חולים, בכל ארץ ישראל ובכל סוריא מדינה אחת והיא אחלב שבה מקצת חכמום ועוסקיהם (!) בתורה אבל אין ממיתין עצמם באלה [צ”ל באהלה], ובכל הגולה ובכל שער (?בבל ושנער) שנים שלשה גרגרים, ובכל תימן וערי המצר הערבים כלם מעט עוסקין בתלמוד, אבל אינם מכירים אלא הדרוש וקבל שכר לפי שבקצוות הן, וכבר נתנדבו מהם אנשים בעלי ממון יברכם אלינ"ו ושלחו שלוחים וקנו שלש נוסחאות מן החבור ונתנו נסחה בכל גבול וגבול, הוא שהאיר עיניהם ותקן מעשיהם עד הודו, אבל היהודים שבהודו אינם יודעים התורה שבכתב ואין להם מן הדת, אלא שהם שובתים ונימולים לשמנה, ובערי העלנים שהם בדת ישמעאל קוראים בתורה שבכתב ועושין כפשטה, וערי המערב בעונותינו כבר נודע את אשר נגזר עליה, ולא נשאר לנו עזרה אלא אתם אחינו אנשי גאולתנו, חזק ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, השתדלו להיותכם אישים בני חילכם (? חיל כי) הדבר תלוי בכם ועליכם מצות יבום או חלוץ או יבם ואל תשענו על מלחמתו (?מלחמתי). אני היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא שכבר זקנתי ושבתי, לא מרוב השנים אלא מטבע הגוף שהוא ידוע חולי, והבורא ית' יסיע על ידכם וישים אתכם לשם ולתהלה ברכה בקרב הארץ אמן.

תמו דברי משה. והנה גם אגרתו הנפלאה על דבר האמונה במשפטי הכוכבים אל חכמי מרסיליאה, אשר אף היא נכתבה לפי עדות כמה כ“י גם אל אצילי לוניל, מתחלת כמו כן כפי אשר נמצאת באיזה כ”י: מי זאת הנשקפה וכו‘, אך כנראה ההתחלה הזאת מקומה הנכון במכתב הזה אשר ערכתי פה, ורק בשגגה הסיעוה סופרים אל האגרת האחרת הקודמת לה הרבה. והנה המכתב הזה אשר לפנינו אם גם קטן הוא בכמותו, נכבד הוא באיכותו וכולל כמה דברים יקרי ערך. שומעים אנחנו את קול רבינו משה כי נכסף הוא להעתיק את ספריו אל לשון עברי (כנראה בראותו כי האפיל שמש בני ערב ואור זרח בחשך לשוכני צפון מדברים בלשון אחרת ודבר אין להם עם הערביים), וכבר שמענוהו אומר כדברים האלה בתוך אגרתו אל מר יוסף בן גאבר הנדפסת בטעם זקנים (דף ל"ד) ונכללת בחמדה גנוזה [דף ג’ ע“ב]⁹, גם העיד על הדבר הר”ר שלמה בן יוסף ן' איוב המעתיק את ספר המצות בהקדמתו (כפי אשר הביא בשמו החכם פוקוקי בהקדמתו לספר באב מוסי גם ר"א כרמולי בהקדמתו לספר טעם זקנים דף IX וכפל דבריו מוציא לאור חמדה גנוזה). ומה נכבדו דבריו על דבר מצב קהלות ישראל בזמנו בכל מקומות מושבותם, ואליהם רמז בלי ספק הלורקי באגרתו אל שלמון הלוי הנדפסת בספר דברי חכמים באמרו שם (דף מ"ב): בודאי לא נעלם ממך דבר המפורסם אצלנו מספר מסעות הולכי ארחות בארץ לארכה ולרחבה, גם באגרות הרמב"ם ז"ל וכו' היות היום עיקר אמונתנו בארצות בבל ותימן וכו'¹⁰.

ג) ומדי נשאי על שפתי את אגרת הלורקי אל שלמון הלוי אערוך לפניך גם את תשובת שלמון הלוי אל הלורקי. הנה בעל טעם זקנים הסיר מחבורו את התשובה הזאת בפחדו מקול נאצות אשר באזניו, ואני אומר יראו נא המאמינים באל אחד וישמחו, יובאו דבריו המעטים אל אוצרך ויעמדו לעד בבני ישראל כי נלעג שפה היה זקן אשמאי הזה וטעם זקנים נלקח ממנו, כי מכתבו אין תואר לו ולא הדר. כה לשונו:

תשובה

דברים אלו הם מכלל ח' קושיות שהקשית על ביאת משיח שאין דעתי להשיבך עליהם לסבה הנזכר, ואין כונתי עתה זולתי לבאר באיזה צד ראוי על כל בעל דת לחקור בפנות אמונתו, ושמאמין בתורה מרע“ה אשר אחד משרשים הוא ביאת המשיח ראוי עליו לחקור הכתוב והמקובל במשיחנו אם הוא המיועד שבחקירה הזאת אינה כנגד האמונה, אבל היא מתחזקת עמה, וחקירה זו היא פתח תקוה אשר בה נכנסתי למסורת הברית אני עם חברי, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו, ונתבאר ממה שאין דת הישמעלים ראוי לחקור עליה שהרי אין חקירה זו נופלת תחת שרשי מרע”ה. גזירה שנית שאין שום דת מזויפת מחייבת חיוב פנימי ר“ל נפשי, וזה מבואר בנפשו, ויתחייב מזה שהנולדים בדת מזויפת מחויבים לחקור על פנתו אם הוא אמת אם לא בכל הפנים מהמחלוקות הנ”ל מבלי חטא נפשי, אבל מחויבים בזה. ואחר ביאת המשיח כל העולם חובה להתנהג בתורתו כמאמרו ולתורתו איים ייחלו, שמא תאמר ובמה יודע איפה אם הדת שנולד בה שום אדם מהמזויפת אם לא אחר שכל דת מאלו מחזקת עצמה באלהית, התשובה בזה כאשר כתב הרמב“ם ז”ל בחלק שני ויפה עיין עליו, ובמדה ההיא נדון אצלכם, ולפי זה שרש הדת הנוצרי הגר באנגלטירה שהנחת אין ראוי לבדוק ואינו חייב לחקור בשורש הדת באחרת המזויפת שאינה מחויבת כלל, אבל הישמעאלים מחויבים לדרוש אחר דת המשיח המחייבת בני אדם כלם. ומה שכתבת “מי יתן וידעתי ואמצאהו – והאמת כי לפי שקול הדעת וגו'” תשובה, אבל הדעת גוזר היות אמונה אמתית האלהית מדברת לחיים הנצחיים, ולזה נוטה דעת קצת מגדולי החוקרים בשומם מקור האמונה הידיעה המחקרית ואכן טעו כאשר הוכיחו חכמים, אין זה מקומו. וחסרון האמונה נחלק לשני חלקים אם העדרות גמורה כמו שיקרה לקטנים קודם שיגיעו לכלל דעת ובאלו אין ברב חסרון האמונה עון אשר חטא כי אם ענש בלבד ולא תחייב (חיותם או רעתם) להיותם בצער, אבל משארי נעדרי ההשגחה לבד מאין זכות, כאשר אין זכות אצל בן רשד רבך הגוזר בנפשות הסכלים שאין להם שום השארות לחסרון השגתו, ואם קנינית כמו שיקרה לגדולים המגיעים לכלל דעת ובאלו חסרון האמונה עון גדול שהרי בלב כל האדם נטוע להשתדל בהשארת מה שאפשר, ודעת חכמי אומתם שכל בן דעת יבין בדעת האמונה שבה נושא באמת ובלב שלום ישתדל בזה על מה שאפשר ובלי שום התרשלות שהשם אשר לו נתכנו עלילות יאר פניו, ואף אם יהיה בקצה הארץ לא יגרע מצדיק עיניו ומשפיע בלבו מאמונתו ואהבתו מה שמספיק לתשועת הנפש, ואף אם לא במים הקדשים בחסרון ההבנה יטהר בטבילת רוח הקודש, ואם בזה הוא מתרשל הוא רשע בעונו ימות, ודרכי ה' יתכנו כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם. אל תשת לבך לדקדוק המלות רק הענינים, כי האמת לבבי פנה היום מהלשון העברי ואני טרוד בלמודי מבלי פנאי מספיק להוציא דבר מתוקן כראוי תורף חתימתו. נאם אחיך כהן אחרלע (?) משום פסולו של ראשון ודורש ללויה שניה, ותהיה חביב אחרון לשרת בשם אלהיו משיח צדקו להתקדש בקדושתו של אהרן. לפנים בישראל לא ידע אל שלמה לוי ועתה כי עיניו יחזו את האלהים יקרא פאלו דבורנ’ס.

קץ לדברי הרוח כאשר העתיקן בעבורי הר“ר רפאל ליב קירכהיים, ואגב אורחא אעיר כי הר”ר יש“ר ז”ל ראה את הדפוס הראשון מן ספרו של שלמון הוא פאולו בורגינסיס הנקרא Seratinium S. Scripturarum והנה הוא נדפס במנטובה שנת רל“ה (לא רל"ד כאשר הביאו רושמי הספרים) והמחבר כתבו בהיותו בן פ”א שנה (לא פ"ד כפי עדות הנזכרים). גם ראיתי בתוך כ“י סארואל אגרת האיש שלמון בהיותו עוד יהודי אל ר”ם אלגואדש והיא רק מליצה לפורים אינה נוגעת לדבר חכמה ואמונה¹¹. נפן ממנו כאשר פנה אלינו ערף ונבואה אל אנשים חכמים ויראי ה' אשר בכבודם נתהלל.

ד) לא על דרך מליצת השיר ולמען כבד את מכבדיו רומם הרמב“ם בתוך אגרתו את חכמי פרובינצא, אבל שפתיו ברור מללו כי בימים האלה עלו לראש והם היו ראשי צבא היהודים. וכבר לפני זמן הרמב”ם צמחה דעת התלמוד ובינת החכמה בתוך אנשי פרובינצא ובראשם ר' אברהם בר' חייא הספרדי ור' יהודה בר ברזילי הברצלוני ובזמן הרמב“ם היה דור דעה ונפוצו למאד והרבה מהם ישישים מהרמב”ם ולא ידעו אותו ואת ספריו, כמו ר' משלם בר יעקב ובניו בעלי ברית הרמב“ם ותלמידיו ובתוכם ר' זרחיה בר' יצחק הלוי הוא ואביו ואחיו, והראב”ד בר פלוגתיה דהר“ם הוא וחותנו הר”א אב“ד, ואבי משפחת בני תבון ר' יהודה ובנו ר' שמואל אוהב נאמן להר”ם ומעתיק ספריו, ואבי משפחת בני קמחי ר' יוסף ובניו ר' משה ור' דוד חגור חרב מקנא קנאה הר“ם אחרי מותו והרבה אחרים נכבדים. ובשנת תרי”ג קם החכם הר“ר יעקב רייפמן ויכתוב את תולדות רבנו זרחיה הלוי ויקבץ את אשר מצא ממנו ואת כל הנאמר עליו גם חקר כפי חכמתו, אך הוא שוכן רוסיא ונעלמו ממנו כה וכה חקירות חכמי אשכנז ואת אשר העלו במצודתם מתוך כ”י, והוא יאהב לפעמים לבנות דיק על השערה דקה ורזה. כבר דבר על ספרו הר“ר דוד קאסיל, אך עוד יש דברים ראוי לעורר עליהם החוקרים ורק איזה מהם אזכיר למשל. כפי דברי המחבר שם משפחת הר”ז הוא היצהרי (דף 1 והערה 2), אך כנראה קרא את נפשו כן רק על דרך מליצה בעבור היותו לוי ושם עירו לוניל היא בקעת ירחו וזרח שם אורו ושמו בקרבו הוא זרחיה, וכן קרא לשנים מאוהביו שני בני היצהר (דף 27) בעבור היותם או כהנים או לויים או בני עיר מושבו לוניל. ומשני אוהביו האלה שני אחים לא נודע לנו רק שם הגדול והוא זרחיה באמרו “הרב שמו כשמי”, אך שם השני לא ידענוהו, והשערת הר“ר יעקב רייפמאן לקראו משלם נשארה מעל, כי בהוסיף הר”ז לאמר: “אך האנוש מושלם (כן בדפוס)” הרבה עוד להלל את ר' זרחיה אוהבו הזה באמרו כי הוא תמים ומוכתר במעלות, ועל השני לא דבר מאומה, ותיקון המחבר להגיה משולם ולעשותו שם האח השני קלקול המשקל הוא. ואולי שם האח השני הוא אברהם ועליו רמז בשירו הנדפס בסוף השגותיו על ספר בעלי הנפש לראב“ד (ונדפס פה סי' א') באמרו ענק¹² מדת יהודיה, הרמותיו תרומיה, בסלע מחלקות נהיה, לאברהם ולזרחיה, פי' כי הרים את ההשגות האלה (אשר קרא גם בשם סלע מחלקות) לכבוד שני אוהביו זרחיה הנזכר ואחיו אברהם (ולא כפירוש המחבר כי אברהם מוסב על הראב"ד וזרחיה על המשיג בעצמו) ועל כן הוסיף לאמר: כאילה וכצביה, בכפלים לתושיה, ר”ל השני האחים האלה הם כתאומי צביה ושניהם שוים לתורה ולתעודה, ועתה: לאח אותו יברך יה, שלחתי הוא יברכיה, ר“ל ועתה הוא שולח הספר הזה לאחיו למתנה. ודע כי הספר הזה הוא ספר ההשגות על בעלי הנפש לראב”ד הוא ספר סלע המחלקות חבר אחרי ספרו המאור, והוא אשר אמר סוף השגותיו על דיני חפיפה: וזה ממה שמחל (צ"ל שמחלנו) לרב אלפסי ז“ל ולא השגנוהו בספר המאור ע”כ, ומזה תדע כי נמצאו דברים בספר המאור אשר הוסיף בו אחרי כלותו אותו ימים רבים, כי להיפך מצאנו בספר המאור פ“ב דשבועות (והמחבר הביא הדברים בהערה 59): ובספר סלע המחלקות יש לנו דברים דבורים על אופניהם בהלכות נדה ע”כ, והיא הוספה אשר כתב אחרי כלותו את הספר האחרון הזה. וא“כ אין לגזור אומר מתוך איזה מאמרים בספרו המאור על הזמן מתי חברו, כי אולי הוספות הם ממנו במהדורא אחרונה.– והנה הר”י רייפמאן לקט השירים אשר נודעו לו (והרבה נעלמו ממנו) וערכם במשקל וחרוז ועכ“ז לא אחת ולא שתים כ”א הרבה פעמים חטא בניקודו נגד המשקל והכונה, וכבר העיר ר“ז פראנקיל כי המחבר החטיא הכונה בחשבו (דף 17) כי המשורר רמז במליצת תופש הקשת ובמלת לנוגה אל אלילי היונים ורומיים אלילי האהבה Amor הוא תופש הקשת ואמו Venus היא נוגה כאשר יתואר הכוכב הנקרא בשמה, והמבקר הנזכר העיר כנכון כי הקשת הוא שם לאבר התשמיש הדרוך בגבורת איש, אך גם הוא שגה בפירושו לנוגה לאשה אשר זורח אורה כנוגה והוא נגד החרוז כי המלות הן בנות גָה לא בנות גַהּ והנכון: לַנּוּגָה, וכן שיעור המליצה תנה הפוגה פי' הזהר והבדל לנוגה מאשה החולה הדוה בנדתה בשושנים סוגה אשר סביב לה דם אדום כשושנים. וכן טעה המחבר בפירוש מליצת: ואל תרכב פרדה (דף 20) והוא כינוי לאיילונית, וכן טעה בפירוש מליצת שתי וערב (דף 28) אשר ירמוז אל הצלם הידוע. וכמה מן הזרות יש בפירושי המחבר, אשר מדרכו לחפש אחרי הרחוק ולרחק את הקרוב! גם הרבה מדבריו כמו על זמן הולדת רז”ה וזמן חברו את ספר המאור גם על דעתו לשונות הרבה צריכין בירור והן השערות תלויות בשערה, ומי יודה לו כי ר' יהודה בן בלעם היה קראי? הן אלה וכדומה שגגות הן, ומלבד זה הניח דברים הרבה אשר לא נגעה בם חקירתו אף בקצה המטה, ואין פה המקום למלאות החסרון.– גם ר“א כרמולי במחברת אשר כנה שמה la France Israélite, ויש בידי חלק ממנה, כתב את תולדות רז”ה בקצרה והיה לפניו ספר ר' יעקב רייפמאן וכתב גם הוא כי שם משפחתו היצהרי ושם שני אוהביו זרחיה ומשלם וכשר עוזר ונפל עזור.– גם בתולדות הראב"ד אשר במחברת הזאת לר“א כרמולי לא מצאתי דבר חדש, זולתי כי גם בדברי הימים אשר לעיר נימש נזכר שם הראב”ד בכבוד ושנית כי העיר קרית יערים אשר לפעמים נקרא הראב“ד על שמה אינה נימש כ”א קרקסונה¹³.

ועל ר' יהודה ן' תבון דבר הר“ם שטיינשניידר בהקדמתו לצואת ר' יהודה אל בנו ר' שמואל, אשר הוציאה לאור שנת תרי”ב, ותולדות ר' יוסף קמחי אשר כוננתי אני יצאו לאור על ידך בחלק הראשון מאוצרך, ושם [לעיל ע' 198] דברתי ג“כ על ר' יוסף בן זאבארא תלמידו ור' ברכיה הנקדן, וכיום אוסיף כי כנראה האיש אשר שת הערותיו בתוך כמה כ”י ורשם את עצמו בשם זאב (ע' ר"ל דוקס אריענט לשנת 1849 דף 728 הערה 18 ולשנת 1850 דף 22 הערה 8 ודף 134 הערה 22) הוא ר' יוסף בן זאבארו המדובר בו¹⁴.

גם אודות ר' ברכיה הנקדן אוסיף כי כבר כתב ר“ל דוקס בספרו: Zur rabbinischen Spruchkunde דף 74 וכו' על ספר המוסר אשר לו וכי כתבו לכבוד ר' משולם וכנראה הוא ר' משולם בן יעקב וא”כ הוא בן גילו של ר' יוסף קמחי ולא נתמה אם הביא דבריו¹⁵, ועוד יש לי לדבר על ר' משה ור' דוד קמחי¹⁶, ובדעתי גם להעתיק לך הפירוש לי“א פסוקים הראשונים מפירוש בראשית לרד”ק אשר חסדו בדפוס שלנו והר"ר רפאל קירכהיים הביא תחתם את אשר ליקט מתוך ספר מכלל יופי, וכפי אשר הגדתי כבר נמצא גם העלה הזה הכולל ראשית הפירוש והנה הוא בידי¹⁷. אך כבר ארכה לה מגלתי, והיה אם תבקש את אמרי על בני קמחי, שאל נא ואנכי אשלחם אליך לעת מצוא.

ד) הערות לאוצר נחמד מחברת שניה.

(אוצר נחמד ב‘, תרי"ז, ע’ 229־223 ).

ראיתי קצת המאמרים אשר אספתם אל אוצרך השני ואשתעשע בהם מאד. ולמען הראותך כי יקרים הם בעיני, אספח אליהם איזה הערות עד כי יחורו ויתלבנו הדברים.

א) בצדק העיר הר“ר שד”ל (דף 34) על טעות הראשונים ביחסם כה וכה מאמר מתוך פיוטים מורגלים בפיהם לפסוק בספרי קדש, למשל מאמר: שועת עניים אתה תשמע, אשר הביאו הטור י“ד סי' רמ”ז לסיוע במלת “שנאמר”, אך הר“י בן הרא”ש הוא לא היה הראשון אשר השתמש במאמר הזה כמו בפסוק, כי הוא היה רק מעתיק ונמשך אחרי דברי הרמב“ם פ”י ח“ג מה' מתנות עניים וז”ל שם: והקב“ה קרוב לשועת עניים שנאמר שועת עניים אתה תשמע.– גם לנכון הגיה הר”ר שד“ל (דף 36 עם 37) השירה אשר כונן ר' שלמה בן גבירול על חכמת הדקדוק והר”ש פרחון השאיר לנו ברכה רק חלק ממנה¹⁸ וגם אני עוררתי על קצת התקונים האלה על גליון ספרי ועוד יש להוסיף עליהם.

ב) ומדי דברי בשירת האיש הגדול הזה הוא ר' שלמה בן גבירול זכור אזכור את חכמתו העמוקה וגדולתו בחכמת הפלוסופיא ואת קורות ספרו מקור חיים. הלא ידעת אם לא שמעת כי בימים האלה נשמע שמע הספר הזה מתוך דברי רש“ט בן פלקיירה בספרו מורה המורה, ולא ידענו עוד יותר עליו. ויקם הר”ר שלמה מונק ויודיע אותנו כי מצא הספר הזה מועתק בקצור לל' עברי מאת רש“ט הנזכר בתוך כ”י פאריס, ויאמר דעו נא כי הספר הזה הוא הספר אשר הזכירוהו בכבוד חכמי הנוצרים הנקראים סכולסטיקו בשם לטינו Fons vitae, והנה הם קראו את המחבר בשם Avicebron וכדומה לו, והנה הוא אבן גבירול המשובש מעט בלשונם. ואחרי כלות ימים ושנים וימצא גם את הספר ההוא בל' לאטין כ“י והנה הוא כדמותו וכצלמו, וגם חכמי הנוצרים הודו לו ויאמרו הנה האיש Avicebron אשר ידענוהו לחוקר נכבד ויחיד בדורותיו ואנחנו חשבנוהו לישמעאלי הנה הוא מבני ישראל ולו נאוה תהלה. והר”ש מונק גזר אמר להדפיס את הספר, ההעתקה העברית עם תרגום צרפתי והערות, ועינינו מיחלות ומצפות לו¹⁹. והנה זה גם איש אחר ושמו הטוב Seyerlen וימצא גם הוא הספר בל' לאטין כ“י אחר גם הוא בפאריס ולא נכתב עליו השם מקור חיים הוא Fons vitae ולא נזכר שם המחבר על מצחו, רק בסופו חתום Avicebrol והשם הזה קרוב עוד יותר אל אבן גבירול, וידבר על הספר דברים עמוקים בשני מאמרים הנדפסים במכתב תיאולוגי אשכנזי הנקרא בשם Thelogische Jahrbücher ויוצאים לאור בעיר טיבינגען, ועוד לא כלה דבריו. ובכתבו אלי כתב כי בדעתו להוציא לאור את הספר כלו בהעתקה לאטינית כאשר מונחת לפניו עם מאמר כולל בל' אשכנז²⁰ והוא מנשא את החכם רשב”ג למעלה ואמר כי אין כמוהו במאות האמצעיות במספר החוקרים וכי הוא כמו אשפינוזה בימיו. וגם אנכי מהרתי להודיע זאת בקהל כי הוא לתפארת ישראל.

ג) תולדות הר“י אברבנאל מאת ר”א כרמולי (דף 47 והלאה) יקרה היא ומועילה, ולא אחדל מלהודיע מציאה יקרה בעיני, והיא כי החוקר הנכבד ר' יהודה בן לשר דון יצחק אברבנאל מלבד ספרו הדיאלוגי חבר עוד ספר בלשון לאטין אשר נשכח זכרו ואולי נאבד, קרא שמו de coeli harmonia חברו לבקשת השר די מראנדולה והוא היה ביד נכדו הנקרא בשמו יהודה אברבנאל אשר מת בשאלוניקי שנת שי“ט. וקרוב בעיני כי הנכד הזה לפילוסוף ר' יהודה אברבנאל הוא בן לבנו יצחק, כי כאשר תראה מן שירו המכונה בשם “תלונה על הזמן” הנדפס מצד 70 והלאה, היו לו שני בנים יצחק ושמואל, ובנו הקטן הוא שמואל מת בן חמש שנים ורק הגדול הוא יצחק נשאר לו, ויקונן אביו בכאב אנוש ולב קרוע על כי הבן הזה אנוס הוא בספרד ולא שב אליו הביתה. ואם כנים הדברים כי ר' יהודה אברבנאל האחרון אשר מת בשאלוניקי בימי בחורותיו הוא בן לאותו האיש ר' יצחק אברבנאל בן המשורר והחוקר ר' יהודה אברבנאל, א”כ ברור כי אחרי נכספה נפש אביו אליו כמו עשרים שנה והוא אחרי שנת רס"ג הצליח בידי הבן יצחק ליסע מספרד. ויען כי אנוס היה ירא לשבת בארץ אשר בחרו בו אביו וקרוביו היא איטליאה וילך לתוגרמה ושם נולד גם בנו יהודה ושם מת, וגם שם הנכד ההוא נזכר בכבוד. כל אלה למדתי מדברי הרופא אמאטוס ליזיטאנוס²¹. ואם תמאן ותאמר ומי הגיד לך כי ר' יהודה אברבנאל האחרון הזה הוא בן לבן ר' יהודה הראשון, אולי הוא בן בתו ונישאה גם היא לאיש ממשפחת אברבנאל? אומר לך כי מגורת האיש בארץ תורגמה היא בעיני כמעט מופת חותך על השערתי.

ד) ואחרי הר“א כרמולי יסע ר' ליב דוקס הוא המאסף לכל המחנות ויפתח את אמתחתו ויזר הנה והנה חטה ושעורה וחרצן במפולת אחת, ומי ראה כמוהו כתבי יד בכל מקומות מושבותם? בראשונה ידבר (דף 75 והבא) על הפירוש לירמיה המיוחס לר”י קמחי, אשר דברתי עליו באוצרך הראשון דף 110 גם באוצרך זה השני דף 98, וגם הוא יביא עדים כי הפירוש ההוא איננו לר“י קמחי, והוא מביא את שמות החכמים אשר הזכירם המחבר ובתוכם ר' ישראל בר יוסף אשר חשבתי היותו תלמיד הרא”ש אחי בעל ספר יסוד עולם, גם בתוכם החכם ר' שלמה ני' בן היחסן ונ' כי הוא החכם ר' שלמה נר“ו בן קרח ש”ץ אשר הבאתיו על פי הר“ר בנימין וויללשטעטטר, וקרוב בעיני כי הכתב שם מטושטש ע”כ סרו החכמים השנים אשר ראו את הספר בקריאתם זה מזה ומה שזה קורא היחסן קרא זה קרח ש“ץ ואני כבר ערכתי השערתי כי הקריאה הנכונה: אדרת ש”ץ, וברוך היודע²². עוד מובא שם ספר שערי צדק לר' יונה, וזכור מה שכתבתי וידעת כי הוא הספר הנקרא בשם שערי תשובה לר' יונה בן אברהם הגירונדי. צר לי כי כל מה שהעתיק הר“ר ליב דוקס הן מכ”י זה והן מכ“י אחרים כמו השיר לרשב”ג והשיר הקטן לרמב“ע והמכתם השני גם השיר אודות המורה כולם אינם מוגהים כל צרכם. גם מדף 81 והלאה הוא מעתיק איזה שירים לר' יהודה הלוי ויציגם ערומים בלי פירוש וקשים הם על הקורא להבינם. דבריו על ההבדל בין דרך רד”ק לדרך ר' יוסף כספי בחכמת הלשון מושכלים המה ועולים הם בקנה אחד עם דברי בתולדות הרד“ק. סוף דבר נחזיק טובה להר”ר ליב דוקס המקבץ נדחי ישראל.

ה) נפן נא אל דברי הר“ר רפאל קירכהיים, והנה הוא עורך לפנינו דברים אחדים על שם איש לבב מאנשי הונגרי והם השערות כי יש דברים נוספים בספרי התלמוד והמדרשים גם בספרים אחרים מאנשים אשר באו אחריהם ובאו מן הגליון אל תוך הספר והשחיתו הכונה. וכל איש בן דעת יודה לו בזה. והנה ההשערה השנית (דף 120) על דבר המאמר ולא מצינו וכו' במשנה תורה לרמב”ם הלכות יסודי התורה פ“י (כצ"ל) ה”ד היא נכונה בלי ספק, והעד עליה כי כל דברי הפ' הזה הם דברי הרמב“ם בעצמו בפתיחתו לפירוש המשנה, ושם לא נמצא מאומה מן הדבר שחזר הקב”ה מן הבטחתו הטובה אודות בית ראשון. וכבר שמעתי גם אני זה שנים את ההשערה הזאת מפי או משם החכם הזה אשר שם דירתו בארץ הגר וכתבתיה על הגליון. אך ההשערה הראשונה אשר הולידה גם אותה החכם ההוא על המאמר בספרי ובילקוט (דף 119) הנה היא רחוקה עוד יותר מהשערת החכם ההוא בעצמו בפסוק הראשון של תורת משה לקרוא את המים ואת הארץ במקום את השמים וגו' המובאת בחלוץ ג' בשם “שמעתי”, כי ידוע תדע כי כל ההשערות האלה בבטן אחד כוננו ואב אחד הולידן הוא ה“ר… הקנאי שלא ברצון חמים (ירושלמי סנהדרין סוף פ"ט), הוא ההופך שולי הקערה על פיה, הקורע והתופר כרצונו, בונה וסותר, ממחק ומקים כאות נפשו, השם קידושין לגרושין, המבלבל הגיון הרמב”ם ותבונת האפודי כאשר לבו חפץ²³. ועתה נראה נא מאמר הספרי והילקוט אשר שרשו במכילתא (אם גם לא נמצא לפנינו שם) המתאימים ונמצא כי הדברים נוסדים על פי המדרש ולא מפי מין יצאו, והקנאי וההולך בדרכיו עתידים ליתן את הדין בהפכם דברי מאמין לדברי מין. עיקר המאמר נשנה על הפסוק מדבר שקר תרחק ופירשוהו לאזהרה לפרוש ממינות והביאו עליה הפסוק דקהלת ומוצא אני מר ממות וגו' והוסיפו ואומר (הר"ר רפאל קירכהיים השמיט שתי פעמים מלת ואומר כאלו לא נמצאה בספרי וילקוט ליפות ההשערה הנפלאה מדבר הוספת מין) והמלך ישמח באלהים, ודעתם על הפסוק בשלמותו והוא (תהלים מ“ג י”ב) מוסיף והולך: יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר, והמדרש תמך על זה יסודו כי נכללה מינות בדבר שקר כי מענה הפסוק הוא כל דוברי שקר על האלהות והוא המינות²⁴. א“כ מה יכריחנו פה לשבש הגירסא ולהפוך הדברים ולעקרם ממקומם ולשומם בפי מתנגד? אין זה כ”א דרך ידעוני המדבר מתוך שחיו ומלבו יוציא מלים בלי מופת ובלי ידים מוכיחות. והאנשים האלה ההם ידריכו אותנו ויהיו לנו למורי דרך לאמר: כזה ראו והתקדשו? הם ירחיבו פה ולשון לחרף ולנאץ את כל הסר מדרכם? המעמם ישלמנה כי ימאסו כי הם יבחרו ולא אלהי אמת הבוחר באמת אשר הוא אמתי ולא יאה לכזב לו כמאמרם ז“ל, הם ישיתו גבול לאמר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ינוחו מחקרי לבך? הנה ידעתי נאמנה כי חכמת הבקרת והמשפט על יושר הגרסאות ושבושן עמוקה היא וצריכה יישוב הדעת והכנות רבות לבוא עדיה ולהשתמש בה כראוי למען לא נכשל ולא נתן מכשול, ולעולם יזהר אדם מהרוס אליה וינקה את נפשו מכל גיעולי התאוה למצוא בספר ההוא כמבוקשו ולהגיה ולשבש להקדים ולאחר כפי העולה על רוחו, רק ידרוש מתוך הספר אחרי כונת ותכונת מחברו, ואם על פיהן נראה לו לנטות מנוסח הערוך לפניו גם אז לא יחליט את דבריו ולא יוציאם מגדר הספק. זה הכלל נוהג הן בידיעות אחרות הן בדברי אמונה, הן בספרי חול הן בכתבי קדש. ומי אשר ירהיב בנפשו לגשת אל כתבי הקדש לנקותם גם אותם מכל סיג השגיאות ישמור את נפשו בשמירה מעולה עוד יותר, וידע כי אדמת קדש היא אשר תדרך בה רגלו ולא ימהר לשותה למרמס, וישקול כל מלה וכל אות במאזני צדק עד כי יכריעו הכף מופתים ועדים נאמנים. גם יסוד זה נניח כי תורת משה נעתקת ע”י סופרים ומושגחת מן המבקרים ובעלי מסורה בשקידה עצומה יותר מן הנביאים והכתובים, ועל כן נכין לב ונטהר עצמנו מכל חלאה טרם נגש אל הקדש פנימה וטרם נחגור עוז להגיה ולשבש. אך מי זה אשר יעיז מצחו לאמר: הן יש לאל ידך לשבש ולהגיה בספרי הנביאים והכתובים, אך חומה גבוה דלתים ובריח בפני תורת משה לא תקרב אליה וכל אות ומלה הנמצאות בה קדושות הן, אל תבהל ברוחך לגזור ע“פ שקול הדעת ומופתים נאמנים כי נפלה גם כה וכה שגיאה קטנה או גדולה על ידי סופרים במשך הזמן הרב, פן נקום עליך בחרב פינו ונגזור עליך חרם שמתא ונידוי ונבדילך מקהל ה' ונקראך כופר ומין? הן קם הר”ר שד“ל והוא חכם נכבד ומתון מתון ישפט ויניח את ההבדל בין ספרי נ”ך לספר תורת משה, והכלל הזה גם אנחנו נחזיק בו מצד אחד, ויבואו אחריו הטובלים ושרץ בידם המתקדשים ושקוצים בין שניהם ויתלו באילן גדול, וישימו את הכלל הזה ליסוד מוסד למען ישפכו בוז וקלון על חכמים אחרים כשרירות לבם. והר“ר שד”ל בעצמו אמר כי האותיות הקטנות אשר נמצאו בתורתנו כמו אל“ף ויקרא אל וקו”ף של יצחק קצתי הן באות מפאת טעיות סופרים אשר השמיטו אחת משתי אותיות שוות הבאות תיכף זא“ז, הכי ימלט במשך הזמן הרב הזה כי לא באו גם טעיות אחרות אל תוך הספר ונשארו בו? היעטו במעיל חסידות לאמר כי נחה הרוח על כל מעתיקי ס”ת או רובם מיום ניתנה אל עם ישראל עד היום עד כי לא סרו מנתיב האמת אפילו באות ובנקודה? לא כן, על החפזון והמהירות ישאו ניהם וקינתם, אך לא ישימו את עצמם לקדושים אשר בארץ המה על כי יגיהו רק בנ“ך, יאחרו ויקדימו כפי רוח בינתם, ידברו על הרבה מזמורים כי חוברו בימי החשמונאים, על קהלת ודניאל כי כותב אחרון כתבם, על החלק השני של ישעיה הנספח אל הראשון, על כותב ד”ה אשר הרחיב לדבר כפי רצונו, וכל קדושתם כי לא יגעו בתורת משה ולא יאבו כי נפלה בה שגיאה קטנה או גדולה ע“י סופרים בורים ולא ישלחו יד בה – בקרב קהל ועדה, אם גם בקרב לבם יסברו סברות וישערו חדשות לא שערון אבותיהם. יערכו נא החוקרים דבריהם זה מול זה כפי דעתם וכפי רוחב לבם, אך לא ישקו סף רעל זה את זה לאמר אני הקדוש ואתה הורס פנות ויסודות התורה, אני הטהור ואתה טמאתך על שוליך. זה דרך הולכי רכיל לא דרך מבקשי אמת חותמו של הקב”ה.

ו) והר“ר רפאל קירכהיים ערך לפנינו מאמרי הפלוסוף והמעתיק ר' זרחיה הלוי הספרדי ומתוכם ראינו רגשת לבב החכמים בימים האלה, יהי שכר הר”ר רפאל קירכהיים אתו ופעולתו לפניו, כי החכם ההוא תורתו איננה אומנותו ובכ"ז הוא מקדיש את עתותיו לשמים, והתורה משולבת עם החכמה היא אשת נעוריו אשר דדיה ירווהו בכל עת והוא משתעשע עמה יום יום, לא סר מלדרוש אחרי כל כמוס וחתום גם הפיץ דעת בישראל בספרים מחוכמים, ואם גם רחקו כפעם בפעם דרכי מדרכיו, התורה היא רחבת ידים ולכל איש ואיש יש מקום לעבוד עבודתו בה.

ובדבר פי' בשושנים סוגה בשיר ר' זרחיה הלוי בעל המאור אחשוב כי דברי אשר הבאתי לך יהיו קרובים אצל כל שופט בצדק מדברי הר“ר שד”ל דף 181. אך הדבר איננו יק הערך ואין הדבר שוה כי יצר להחכם אוהבנו הנ"ל וכי יתאבל אשר הבנת שירי קדמונינו הולכת ומתמעטת, ובפרט אם פירושו קרוב אל האמת אך איננו משיג אותה. ומי הבין בזמנים החולפים את שירי הקדמונים ומי הביט עליהם בעין פקוחה? כדומן על פני האדמה נחו באשפתות ואין דורש ואין מבקש, ורק בימים האלה ירבו החוקרים אחריהם.

עוד יש לי להעיר כי המכתב אשר הביא ר"ל דוקס (דף 194) מתוך דברי המאירי בספרו משיב נפש הנה גם אני גליתיהו בקהל בשכבר מתוך ספר לוית חן לר' לוי בן אברהם, ומתוך דברי שנינו תתברר הנוסחא הנכונה.

כזה וכזה ראיתי עוד דברים טובים ומועילים בתוך הבוגין השמנה הראשונים המונחים עד עתה לפני ואשמח בהם מאד, ואתה תתהלל בו כי ביגיעה ובשקידה אספת הדברים אל אוצרך ובצע כסף לא לקחת, ונהפוך הוא לא חסת על הונך והזלת מכיסך למען יבואו הדברים ממרחק אל ידך ותביאם תחת מכבש הדפוס. יהי עזר השם בידך ותבצע את אשר יזמת לעשות ויצליחך בכל אשר תלך.

ה) הערות להחלוץ מחברת שניה.

(החלוץ ג‘, תרי"ז, ע’ 22־20 ).

כבכורה בטרם קיץ בעודה בכפו יבלענה איש, כן גם אנכי מהרתי לפתח את ספריך החלוץ השני²⁵, קראתי ולא כליתי ולא סרתי ממנו טרם קראי אותו עד תומו, כי שמעתי את הקול מדבר אלי קום אכול את המגלה הזאת ותהי בפי כדבש למתוק. לא ככל המון חכמי ישראל בימינו אלה אתה יהושע ורעך אברהם הכהן איש אשר כלבבי, בן איש חי הצדיק והנלבב²⁶ אשר פנה מעבודה נכריה ולא נטה את שכמו לסבול עול ההרגל, וכבר דמינו בלבבנו כי באו הימים עוד הפעם לישראל ללא תורה וללא כהן מורה וללא אלהי אמת, כי רוב חכמינו החרישו וישימו יד לפה ויאמרו נחבא נא למען לא נתן חרב ביד משטינינו להרגנו. יש אשר תרו את ארץ קדם, נחלת רוחנו, השדה אשר עבדו בו קדמונינו ביגיע כפים וכל מאמצי רוחם, ומעת לעת ירימו קול בתוך מחנה העברים וישיבו את העדה דבר ויראום את פרי הארץ ויאמרו באנו אל הארץ וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בה וגם ילידי הענק ראינו שם ונהי בעינינו כחגבים, על כן נטה את שכמינו ונכנע תחתם. מי יחזיק בעדנו מגן וצנה, מי יעלה לנו השמימה וישפוך רוח ממרום עלינו וירהיבנו עוז להלחם אתם, מי יתן לנו מקום כי נעבוד גם אנחנו את שדיהם וכי נקום אנחנו הדור האחרון לשלוט על נחלתם ולחרוש ולזרוע, כי מה האדם שיבא אחרי מלכי קדם להוסיף או לגרוע לשאת את אשר כבר עשוהו? ויהי בהתאמצם לרומם את קרן הראשונים ישפילו את כבודם לעפר, כי זאת תפארת האיש הצדיק החי גם אחרי מותו להצמיח צמחו ולעשות פריו בכל עת ועת, כי תשכן נפשו ורוחו בקרב זרעו ויולידו כדמותו וכצלמו, לא כאנשים אשר כלו מלאכתם וקברם בתימו לעולם ונפשם כלואה בתוך מעשיהם, ותכלה אף היא ותמות בהשתנות מעשיהם. גם את כבוד רוחם (אשר נתן לכלנו אל אשר בראנו בצלמו גם היום כאשר מלפנים) בזו גם שחתו ויסירוה מגברת וישימוה למס עובד, לא שמו לב עלי מצב האומה והדרה לא ראו, או כסו פניהם בצעיף למען לא יראו כי כסו פני שדה נחלתינו חרולים וקמשונים, וגם להם יאמרו, כי זה פרי מתוק ישבור צמאון רוחנו. וזה שנים במסתרים בכתה נפשי, בראותי איך שפל כבוד ישראל, וכי בנינו אשר יולדו לנו יפנו עורף למעלה ואמונת אבותיהם, באמרם עם ה' היו אלה אך מארצו יצאו כי לא ידעו לרשתה ולעבד את נחלתם. והנה בא היום שקוינוהו, כי אתם לא כן! רוח אחרת היתה אתכם ותשובו ותפנו אל המסלה ותאמרו מי לה' יבא אלינו, אל יפל לבבינו לא נירא ולא נחת, כי רוח האמת גברה עלינו, היא תגבר על כל שוטני נפשינו. ותחלצו לפני אחיכם וכובע ישועה על ראשיכם, ותרדו אל עומק החקירה ותבינו כי הארץ אשר עבדו בה אבותינו טובה היא מאד ומהרריה תחצבו ברזל ומאבניה נחשת, גם כסף וזהב מצאתם שם ותאמרו: נקומה נא ונזרע גם אנחנו, ונחיה גם אנחנו גם זרענו והאדמה לא תשם. ברוכים אתם לה' אשר לא עזבתם חסדכם את החיים ואת המתים אשר המה חיים עודנה, ולכל אשר רק חיי שעה היו בקרבו תאמרו כי עבר זמנו ובטל קרבנו, וברוח תמימה ובלשון אמת תדברו בלי לב ולב. מה נפלאו מעשיכם ומה רצויה עבודתכם ולא לריק זרעתם ושמכם יהיה נכון, והיה כל מבקש ה' באמת ובתמים יתקע כף אתכם.

עד הנה שפכתי את רוחי בתוך קרבך וקרב רעך, כי עצור מלין לא יכלתי, גם עתה אשוב על דברי כי כל חקירותיך וחקירות הר“ר אברהם הכהן רעך הנכבד מתקו מאד לחכי, ואם גם חיש מהר בלעתין ולא אוכל לשפוט על כל פרט ופרט, אך בצאתי לדון על הכלל כלו מצאתיו מלא דברים נכוחים וישרים, ואתם תוסיפו תחקרו ומלאו ידינו תבונה. והמאמרים החמשה: השיחה העומדת על פתח השער, משא רבנים המשא הזה אשר נשא שנית אי”ש גאליצי, דבר בעתו, תולדות ר' יהודה הנשיא ובקרת ספר ערך מלין, רוח אחת נוססה על כלם, והם כבני איש אחד אם גם לא אב אחד הולידם²⁷, מלאים חקירות עמוקות וישרות ועוד יבואו הימים ואדבר גם על פרטיהם. גם לא ארבה כיום להשיב על הדברים אשר כתבת על דבר שלשת אסיפות הרבנים, אשר היו בארצנו ארץ אשכנז בשלש השנים רצופות, ועל תשובת שאלתך למה לא נתקיימו²⁸, ואתה תעית מני דרך בשפטך עליהן. מעשיהן הצליחו גם עשו פרי בהרבה קהלות והיא קיומן. גם לא אמר איש מעולם כי חכמי הדור ונבוניו אם לא ישבו על כס הרבנות ידחו בשתי ידים²⁹, ונהפוך הוא כי שלחנו אחריהם והם לא אבו, ורק באלה מאננו אשר כתרו את ראשן בשם חכמים ולא נגעו עד קצה החכמה ויקחו לעצמם עטרה שאינה הולמתם. על כן אמרנו תשפוט נא העדה, וכל אשר תבחר היא בו הוא ישב עמנו מכל קהלות ישראל, הלא להן משפט הבחירה מי ישב בראשן ואין מוחה בידן, ומי ישמע לקול אנשים אשר יהללו את נפשם ונבונים הרי הם בעיניהם ואיש לא ידעם. גם נפלאתי על דבריך כי אחרי צאת איש אחד מקרב האסיפה³⁰, הרבנים היושבים בפני רגזו מכסאותם ואלה לאלה מללו: “מי רואה זה יוצא ולא יצא והלואי שתהא יציאתנו כיציאתו. ברוך שחלק מחכמתו ליראיו!” את קול מי שמעת אומר כדברים האלה? מי יצא אחריו? – כמעט החלה האסיפה השנית ויצא האיש אשר כתב את שמו בתוך הבונים, וסופו מוכיח כי דעתו היתה מתחלה על מנת לסתור, ולא עזר איש בידו רק אחד הלך בעקבותיו והאסיפה החלה גם כלתה את מעשיה, ואחריה בשנה האחרת נתאספו עוד הפעם בברסלויא. והאיש אשר יצא הרעיש רעש במחנה העברים לאמר: אלי תבואו כעבור הקיץ, וכל איש אשר ידבנו לבו לו חכם יקרא וגם הוא ישב לשפוט כפי העולה על רוחו. ויתם הקיץ ואין קול ואין קשב. והאסיפה בברסלויא עבדה עבודתה מידי יום ביומו, ועוד היום תהלתה בפי יושבי העיר למקטן ועד גדול. וגם בשנת תר“ז היתה ההסכמה להתאסף במאנהיים, אך המתנגדים קשרו קשר וילשינו על האסיפה אל ראשי הארץ לאמר: אל תתנו רשות לאסיפה הזאת, ראו כי רעה נגד פניהם לנתק מוסדות היראה מפני ה' ומפני מלכי ארץ! כי זה דרכם רשע כסל למו להבאיש את ריח ישראל בעיני העמים והמושלים. וראשי ארץ לקחו מועד לחקור ולדרוש ויאמרו: מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, ויעברו הימים עד כי בא הסתיו ואז נתנו את רשיונם, אך העת המוגבל כבר חלף לו. ויהי בשנת תר”ח זעם עבר על כל הארצות, ולא זכר איש לסתור ולבנות בדרישה וחקירה כי אם להרוס כרגע ולבנות כרגע ויהי כן ויהי מעשה ידיהם לרגעים. – זה דבר האסיפות ותומן כפי שעה ותולדותיהן, הן הן מעשיהן, הן מעידות עליהן נגד כל הנלחם אתן. את כל זה אעריך לפניך להציל את כבוד רעי אשר ישבו אתי, כי לא בגאה ובגאון חלילה פסעו על עם קדש, גם לא לרוח זרעו.

נפן נא מזה ונשוט על ערוגות שדך אחוזי יד באהבת לב ונפש, הלא גם אנכי באתי אתכם בברית אם גם חקירותי אשר ערכתי לפניך קטנות הערך הן. והנה אהובי היקר אתה הסירות את השירים הארבעה אשר שר ר' שמריה האיקריטי לכבוד ר' דוד נכד הרמב“ם מתוך מאמרי. לא אריב אתך על זה, אך ראוי ונכון להעתיק קצת מן השיר הראשון, באשר הוא יסוד דברי כי ר' שמריה זה גם הוא (כמו ר' יוסף בן אליעזר הספרדי, בעל צפנת פענח או אהל יוסף) יעיד כי ר' דוד יוצא חלצי הרמב”ם שכן בדמשק, וזה יוצא מתוך החרוזים האלה: החפיר קהל צוען וחשך משחור תואר בני חנם ועיר מצרים, נדף פרי מזרע יאור על פי יאור שכרי פלגיו נשתו ממים, גאה וגאון מארץ צבי ממערב לה נגהו קרנים, יחדש מאור מזרח לעין אור מערב וכו‘. גם לי יש להוסיף כי פירוש שה"ש לר’ שמריה האיקריטי היה בידי ר' יצחק עקריש והיה בדעתו להדפיסו ולא עלה בידו, ובספר תולדות גדולי ישראל הנדפס בשנה זו כתב המנוח הר“ר מרדכי שמואל גירונדי ז”ל כי במדרש שוחר טוב נדפס פירוש הר“ר שמריה על מזמור קי”ט, ולא ידעתי מה זה³¹. – עוד יש לי הרבה להוסיף על דבר הרב המאירי, ורק את זה אעיר כי מספרו על התשובה שחבר בילדותו וקרא שמו משיב נפש נדפס מאמר בשם שבר גאון על התעניות בספר חמדת הימים דפוס ליוורנו משנת תקכ“ד חלק ג' מדף ע”ו ב' עד פ"א ב', ונמצאים בו דברים נכוחים.

עוד הבאת בספרך נגד עינינו שיר נשגב ברעיון ומליצה לר' משה חיים לוצאטו (דף ק"ז ואילך), ובקראי בו נזכר נזכרתי את אשר כתבתי זה כי“ו שנים במכתבי העתי (ח"ד 253) כי המשורר הזה בכל כחו ותקפו בלשוננו לא נמלט ממליצות זרות היוצאות מדרכי העבריים, וגם פה מצאתי ראיתי כי לא נשמר היטב לחטא כפעם בפעם בלשונו. ראה נא דף קי”ג ותמצאנו אומר: לשוא יקצורו כל עובדי אותה במקום עובדיה או לפחות העובדים אותה. ועוד שם: בלעדי אותי כלה נשחתה במקום בלעדי או זולתי.– עוד ערכת לפנינו בסוף המחברת שיר תלונה על הרמב“ן אשר ידעתיו כי הענקת לי בו משכבר. וגם אני הפיצותיו בלוח השנה הזאת הנדפס ביוהאנניסבורג עיר בקצה ארץ פרייסן, ותרגמתיו ללשון אשכנז עם עוד שירים אחדים וקראתי המאמר בשם פרחים (בליטהען)³² והמאמר נשלח אליך בעת שלחת אלי את מחברתך. ואם ידעתי כי תפיצהו אתה ברבים משכתי את ידי והנחתי רק התרגום במאמרי, אך שתי הערות תקח משם ותספחן אל השיר במחברתך הראשונה, כי דברי המשורר בחרוז ח' וט‘: "ובסוד דרש בכל רומם כמו הגמון, אין כאשר גזר טעם ר’ מאיר, אף כי אחרים לא רמזו בסוד צלמון” מוסבים על פירוש הראב“ע והרמב”ן לפסוק וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כ"ד א'), ע“ש ותמצא פירוש החרוזים האלה. וכן החרוז הי‘: “דעתו אשר גנב הפך ביוכבד לסתור דברו גם זנח אבי שלמון”, ואתה אמרת בהערה ב’ כי כל הקורא בפירוש התורה להרמב”ן יבין וידע דבריו החדודים אשר באמת יסודם, ולא גלית לנו הרמז אשר ירמוז אליו המשורר, גם הצבת סימן השאלה סגור אחרי שלמון, להורות כי שערי הפירוש סגורים, והנה בלוח הנזכר תמצא פתרונם, כי רמוז על דברי הראב“ע והרמב”ן (בראשית מ“ו כ”ז) עם דברי הראב“ע (סוף רות).– גם עם מכתב אחי ר' שלמה ישצ”ו (דף קמ"ה ועוד) אעיר כי במאמר על ר' יוסף קמחי אשר שלחתי אל ה“ר זלמן שטערן בוינא למען יהיה למבוא אל ספר חובות הלבבות אשר יוציא עוד הפעם לאור, בארתי באר היטב היו”ד המוסף במלות איברים אימורים ודומיהם, יקחנו הקורא משם³³. ודי בזה.

ו) אף שברי לוחות מונחין בארון.

(החלוץ ד‘, תרי"ט, ע’ 52־50).

בימים האלה ראיתי מגלה עפה משוטטת אנה ואנה בשדה ישרון ואשים עיני והנה היא רחבת ידים, מסומנת בסימנים המשולבים אחד אל אחד ואין קשר ואין חבור ביניהם, ואראה והנה היא מעשה ידי הר“ר שי”ר, והוא כמנהגו ינהג הולך ודורש, מרחיב פה ומרים קול, מתחיל בבדיחותא ובניחותא ומסיים באנחה וצוחה, קושר דברי מוסר ודברי הלכה בשלשלאותיו, ותוכחותיו דברי נאצות וכעש, וידבר ויאמר וישא משלו ויען, קול דרשן אנחנו שומעים ותמונת חוקר אינינו רואים. ובתוך פטפוטי דבריו נלחם גם נגדי, לא כי יקראני בשם, אך הוא מביא את דברי ומריק אותם מכלי אל כלי, ויהפוך אותם מלשון אשכנזית ללשון עברית, מה אומר? ללשון עברית! – שפת לא ידעתי אשמע, קול אבני חלמיש וחלקי סלע מקשקשים זה בזה, קול סירים תחת הסיר. שמע נא קצת מדברי כאשר הם בפי הר“ר שי”ר [ישרון, מחברת ג‘, תרי"ז, ע’ 31]: “כבד הוא לשפט נגד דעות ערוכות וקבועות אשר על פיהן חקים ואזהרות על כל דבר אשר יוכל לבוא בעולם, ובכל זה כח החיים רב הוא מכל מערכי הדעות והחקים וכו' וכו'”. בושתי ונכלמתי מדברי עלג לשון אשר יאמר כי כאלה דברי. ואת נפשי יכנה בשם אחד מהחדשים המתפרצים וההורסים וכדומה דברי חבה וגעגועים, דברי ענוה ומוסר. ומה חטאי ומה פשעי כי דלק אחרי? הן ידעתי כי שתים רעות עשיתי: האחת כי אינני חונף וצבוע והנני אומר בפה מלא: אם אין חכמה אין יראה! ודברי אינם אמירה בעלמא כי אם חוקר אנכי עד מקום שידי מגעת, ואם אמצא כי רוח ה' היא הנוסעת בכל הזמנים והיא מנהיגה את כלל האדם ואת עם ישראל הנהיג והלוך, וכי העתות הבאות תראינה בעינים יותר פקוחות וחודרות מהקודמות להן, וכי הקדמונים שפטו כפי מצבם, אך מצבם היה גדר מזה וגדר מזה ולא יכלה עינם לראות הלאה מארבע אמות שלהם, לא אעשה בנפשי שקר ולא אכחד תחת לשוני ולא אעלים ולא אכסה ולא אחליף ולא אמיר האמת ואקוה כי יש שכר לפעולתי מעם ה' אלהים אמת, המשגיח על כל תהלוכות בני אדם והוא המדבר אל בני ישראל ויסעו! –זאת רעה אחת, והשנית נגע הוא אשר כל מימות שבעולם לא יוכלו לטהרני. הן אומר: גדול היה הר“ר שי”ר בכתבו תולדות גדולי ישראל, מלאכה גדולה עשה כי גלה תהלוכות חכמי ישראל במאות האמצעיות ויהיה למורה דרך גם לאחרים, וגם אנכי על כן כבד אכבדהו; אך מה אעשה? והנה פתאום משנת תקצ“ד והלאה רוח רעה תבעתהו, כהתה עינו, אופל וחשך יסובבוהו, וכמעט לא יצא דבר טוב ומועיל מתחת עטו. דרכו דרך נבהל ומהביל, עומד על דעתו, מרחיב פה ולשון על דברים של מה בכך, ואיננו מבין עוד הדברים כפי ענינם. ואני לא למען השפיל את כבוד הר”ר שי"ר אמרתי ככה ולא אחדל, רק להזהיר את העם אשר שמעו את שמעו מלפנים ואשר שמעו את מהללו מלפנים, למען לא יפותו בכתביו ולא יחזקו עליהם דבריו הנאמרים בחזקת היד, ולמען לא יאמרו כי המרחיב בלשון מדברת גדולות הוא המעמיק בענין והמרים קול הוא גבור מלחמה. והנה הרעה הזאת השנית גדלה עד לשמים, לא אוכל כפרה, כי איכה יוכל איש אשר כל ישעו וכל חפצו כי בשם גאון יכונה, לשמוע דברים כאלה ולא יכה את האומרם בשבט לשונו, ירדוף ולא ינוח, יתמרמר ויתקצף, ינאץ ויחרף? כן דרכו כל הימים, מדי דברו על דבר רחוק מאד, אם לפתח ידלג ויקפץ ויקרב אלי בחרב שבורה ובקשת גבורים חתים, יען תמיד כבודו המדומה נגד עיניו והוא יקרב את הרחוק ואומר לכל קרוב הוא.

ומה הוא הדבר אשר על אודותיו יקום היום נגדי וילטוש עיניו לי? הנה הוא נלחם בעד הרמב“ם ויעורר חניתו נגד שני מחברים אחרים, נגד הר”ר זכריה פראנקיל והר“ר שד”ל, אך בתחלה ישפך מררתו עלי, וזאת היא תלונתו: הנה אני בהוציאי לאור ראשונה את אגרת השמד אשר לרמב“ם³⁴, תמכתי בידי החכם האמתי הר”ר שלמה מונק אשר בירר (בספרו הנכבד על ר' יוסף בן יהודה בן עקנין דף ל"ז והבאים) כי גם הרמב“ם נכבש תחת ידי השמד הן בספרד הן במערב, ר”ל בפאס אשר נסע שמה עם בית אביו, ורק אחרי ברחו גם משם בשנת תתקכ“ה דרך ארץ ישראל אל מצרים [רק] אז יכול משה להסיר הצעיף מעל פניו ולאמר באזני כל: עברי אנכי ואת אלהי השמים אנכי ירא. והנה כל העדים מעידים כי בעת ההיא כל קהלות ספרד ומערב אנוסות היו תחת הגזרה ההיא, ואיך יוכל איש אחד להמלט מהרשת הפרושה על כל חי? ובעל ספר חרדים (מצות תשובה פ“ג, רמז עליו בעל שה”ג והבאתיו במכתבי העתי חלק ב' (והעירני אז עליו הר“ר שי”ר) וגם הר“ש מונק הביא דבריו והעיד כי נמצא כן אות באות בפירוש ערבי למס' ר”ה³⁵ כאשר ראה בעל שה"ג) מעיד כי מצא כתוב וז”ל: וכן מצאתי בסוף שטה אחת שהעתיקה הנעלה ר' שמואל ב“ר אברהם שקייל ז”ל בעכו מכתיבת יד רבינו משה מאור הגולה, כך היה כתוב שם וגם זה מצאתי בסוף הספר מכ“י הרב ומלשונו: בליל א' בשבת בד' ימים לירח אייר נכנסתי לים, וביום שבת עשירי לאייר שנת חמשה ועשרים עמד עלינו נחשול שבים וכו' וליל א' בשבת ג' ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לא”י, ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי כו' ע“כ. ואיך יוכל איש אחרי הדברים והאמת האלה להתעקש ולומר: אני בחזקת היד וגבה אפי ממאן בכל זה ובדעתי אני עומד כי הרמב”ם לא היה כפוף ורצוץ תחת ידי השמד? והנה באגרת השמד מצאנו כי התנצל הרמב“ם על כל הקהלות הנכבשות תחת יד לוחציהן, יען איש אחד הרים קולו עליהן לאמר: פשעו וחטאו כי הדין עליהן ליהרג ולא יעברו אם לא יוכלו לברוח תיכף ומיד, והרמב”ם עמל להיות מגן וצנה בעדן ולהראות כי כדין עשו, ודבריו מראים בלי פקפוק כי כלל את עצמו עמן, ואלה הם: והשם יודע ועד, ודי בו עד שהוא (המתנגד) אם חרף יותר ממה שחרף, והוסיף בדברים יותר ממה שהוסיף, לא תזיקנו זה ולא בקשנו עזר לעצמנו בשום פנים אבל אמרנו נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימה כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו וכו' וכו‘, ומי יכתוב ככה אם לא גם על עצמו ידבר? ובקרב הימים נדפס ספר דור דור ודורשיו לר’ סעדיה אבן דנאן ונמצא בסופו כדברים האלה [חמדה גנוזה דף ל' ע“ב]: ובעת ההוא שמע ר' מימון הדיין על חכמת הרב הגאון ר' יהודה כהן שהיה בפאס במערב וכו' וכששמע ר' מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קורטובא לפאס ושני בניו עמו ר' משה ז”ל ור' דוד אחיו ולמד ר' משה לפני הגאון וקבל ממנו תורה ולא האריכו הימים, כי נהרג הגאון על קדוש השם ויחודו מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת עכ“ל. והנה שמענו כי ר' יהודה הכהן נהרג על קדוש השם ור' מימון ושני בניו נצולו יען התראו בחוץ כישמעאלים, אך פנימם נקי וטהור, גם עשו בלי ספק כל המצות ורחקו מכל האזהרות. ואני חלילה לי להאשימם על זה, כי שויתי אזהרתם לנגדי: אל תדין את חברך כו' ומי יאמר מה יעשה אם חייו מושלכים מנגד? ואז רק למראה עינים בקשו הרודפים כזה וכזה ואין חקירה ודרישה אחרי כל הנעשה בבית ובחדר וביותר בתוך קירות הלב. שמו כובע ישמעאלי על ראשם, אמרו בפיהם ולבם בל עמם כי מחמד נביא הוא, וילכו כפעם בפעם בית מסגדם, ובביתם, האנוסים למדו תורה ויעשו מצות ה' ותכל נפשם לברוח אל ארץ אשר שם ירננו אל אל חי בטוב לב, וכה עשו. ומה יענה הר”ר שי“ר? הוא אומר כי הרמב”ם היה נער בן ז' שנים בהחל הגזרה, ור' מימון אביו הדיין? השליכהו מנגד כי הלא הוא איננו הרמב“ם. והגזרה הלכה ופשטה ולא כלתה והרמב”ם גדל ויהי לאיש עד היותו בן ל' שנים ורק אז ברח למצרים, ומה עשה בתוך השנים האלה, ההלך אל הקאצי וישלך את כובע ראשו מעליו ויאמר: יהודי אנכי, הרגוני אם משפט מות לי! לא כן ויהי כמחריש. ומה תקן הר“ר שי”ר בכל חשבונותיו והרבות דבריו? להג הרבה יגיעת בשר![³⁶]– וזאת שנית כי אמרתי לא אאשים הרמב“ם על זה אך לא אאשים גם את המתנגד והמתרה, כי לפי מצבו על שטת התלמוד, היציאה מן הדת אף רק לפי מראית העין ורק בדבר דבר, ההמנע מן המצוות בפני הבריות, ולא ימלט כי יוכרח גם למנוע מעשות מצוה אחת או גם לעשות עבירה אחת, גם ההליכה אל בית תפילתם, כל אלה הם לפי שיטת התלמוד ובפרט בשעת השמד ביהרג ואל יעבור. כן עשה גם ר' יהודה הכהן רבו ונהרג בעד [צ”ל על] קדוש השם. והרמב“ם ילחץ ויכנס בדוחקים למען התאים את דברי התלמוד עם מעשהו ומעשה הקהלות הלאה, ויתגדל וירחיב פה על המתנגד ויחרפהו לאמר עקש הוא, שוטה וגס רוח, והוא בתום לבבו כתב מה שכתב ודברי התלמוד מסכימים לדבריו, ודברי הרמב”ם מושכים בחזקה את דברי רז“ל אל אשר הוא רוחו ללכת, פעם לצד זה ופעם לצד זה, על כן אמרתי: יאמר נא הרמב”ם: הקהלות ואני בתוכן, אם גם מכבדי התלמוד אנחנו בפה ובלב, נטינו פה מדבריו כי אנוסים אנחנו, וכל חפצנו לצאת מתחת יד השמד, ובה' בטחנו כי יוציאנו משם. והוא לא כן עשה, כי אם כובש דברי התלמוד תחת רגליו כפי רצונו לאמר, גם בזה אני הולך בדרכיו, וכן לא יעשה. אך כן היה משפטו כל הימים, הוא השוה כל הנכבד בעיניו, השוה דעות אריסטו עם דברי התורה והשוה לחץ חייו עם דברי התלמוד. וכן עשה גם בשבתו במצרים אע“פ שעצמו כתב כי העושה כן עובר בג' לאוין, וחילק חלוקים והבדיל הבדלות, את כולם ישא רוח כאשר הראיתי במקום הנזכר³⁶. גדול היה הרמב”ם ועוד היום מדריכנו ומנהלנו, אך לא נכבדהו אם נשבע על דבריו ולא על דברי האמת. הפילוסוף האמתי הירא את השם בתמים ייראו לנפשם לעשות את שגגות הגדולים גם אותן לצדקות, כי אם מדקדקים עם הצדיקים כחוט השערה, לא כי יעמסו עליהם עון ופשע חלילה, אך יאמרו כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומזהירים ביותר משגגות אדם גדול אשר תמיד נלך בעקבותיו, למען נסור מצעד הזה אשר נכשל בו. ומה יענה על כל זה הר“ר שי”ר? עושה את עצמו כמתעלם, יחרף ויגדף ודבר אין בפיו, ומה נעשה לאיש אשר כזה? אחרי הסירנו את תעתועיו, נזכור את כל אשר הועיל זה חמש ועשרים שנה ונשים מחסום למו פינו ונאמר: אף שברי לוחות מונחין בארון³⁷.

ז) הערות לספר לקוטי קדמוניות.

(אוצר נחמד ד' תרכ"ד, ע' 36־8).

יהי ה' עמך גבור חיל בשדה החכמה, ששון ושמחה ישיגו

את האיש הנכבד והנבון הר“ר שמחה פינסקר נר”ו![³⁹]

הנה בא היום שקוינוהו ויצאו לאור ספרי הקראים הישנים אשר יפיצו אור חדש על תהלוכות המדעים בקרב אחינו מלפנים, עם חקירותיך המעולות, ועלינו לשבח ולתת תודה לך כי מלאכה גדולה עשית וחכמה היא ואינה מלאכה בלבד, ושנים רבות עמלת ודרשת להשיג כתבי יד קדמונים וללכת אחרי עקבותיהם לטוב לנו, למען נסיר שגיאות רבות ולמען נצא מן הספקות והמבוכות אשר עלו השתרגו על צוארי המבקרים. ועתה מה אשיב לאיש כתגמולוהי עלי? ואומר אל נפשי: הלא גם תחת ידי הרבה מן הספרים אשר הערכת כיום לעיני כל למען ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ועלי מוטל החוב לערכם זה מול זה ולנקות כל אשר קבצת בחכמתך מכל סיג בעזר כתובי יד אשר תחת ידי ואוסיף עליו המעט אשר חנני ה' להשיג במצודת חקירתי.

הראשון אשר יצא אל המערכה בתוך נספחיך הוא פירוש עשרת הדברים לר' נסי בן נח הקדמון³⁸, ואחרי כי הבאת שתי חתיכות מן החלק האחרון ממנו אל תוך מחברתך פנימה (דף ל"ד והלאה) הואלת גם לספוח אליו החלק הראשון והיו תמים תחת ידי הקורא והיה האוהל אחד. ועתה דע לך כי הספר הזה ישנו גם תחת ידי, והוא כתוב יד שמחה יצחק הנודע בעל ספר אורח צדיקים, ואשר מתוך השתדלותו ושקידתו העצומה הציל הרבה ספרים מאבדון והרבה דעת בתוך אחיו, ואלה דבריו אשר נמצאו בתום הספר וז“ל: ותהי מלאכת(!) הקדושה מלאכת הכתיבה פה בעיר ואם בישראל עיר גדולה של חכמים ושל סופרים ק”ק קהל קלעא רבתא איע“ע”ס [=אלהים יכוננה עד עולם סלה] בבית השר הגדול והאלוף הנאמן האדון הרחמן כק“ש הגביר הנכבד והנעלה כמה”ר מרדכי הצדיק הענו והחסיד יצ“ו בן הגביר הנכבד כמה”ר ברכה איש קדוש ירושלמי תנצב“ה ע”י הצעיר העוסק תמיד במלאכת הקדש עולם צעיר אנכי ונבזה בעינו ונמאס בעיני אחרים ואת יראי ה' מכבד קטון התלמידים שמחה יצחק בין לאאמ“ו החכם השלם והפילוסוף האלהי אמ”ו כמהר“ר משה הענו והחסיד עבד האלהים יעמ”ש מק“ק לוצקא. והיתה השלמת מלאכת הכתיבה יום ג' לשבת לסדר כי תשא י”א לר“ח אדר³⁹ שנת תקי”ד לפ“ק והסימן עליו כתפוח בעצי היער וגו'. תושלב”ע. ע“כ. והוא העתיק גם באותה שנה ובאותו מקום אגרות ר' סהל ויפת גם ספר חלוקת קראים ורבנים לר' אליהו בן אברהם ובלי ספק גם הספרים מטה אלהים וראובן לר' משה בשייצי, אם גם לא נרשם שמו וזמן העתקתם בסופה אך מכתב אחד וטופס אחד לכולם. גם בסוף ספר דיינים לר' בנימין בן משה האוונדי (כן בכ"י) נרשם: נעתק ע”י שמחה יצחק המתלמד בן רב משה נ“ע בק”ק קלעא במדינת קירים היום ששי לשבת שלישי לחדש תמוז שנת תפלה ע“כ. ולא ידעתי אם הוא שנת ה' תק”י לפ“ג אם תקט”ו לפ“ק והאחרון קרוב בעיני. וכל הספרים האלה הם בכרך אחד. גם אגרת מקראי קדש חבר הכותב הזה שנת תקי”ו בבית הגביר הקראי הנזכר הר"ר מרדכי בן ברכה ירושלמי ולמלאות בקשתו, והוא כענין ספר אורח צדיקים המחובר מאתו בשנה שלאחריה, רק כי החבור מקראי קדש הוא בלי השביל הראשון אשר יכלול ענין חלוקת הקראים והרבנים, ושניהם, רצוני ספר מקראי קדש ואורח צדיקים, הם קצור ספר נר צדיקים כאשר הזכיר בשניהם⁴⁰.– נפן נא מן המעתיק אל מחבר הספר ואל ספרו הוא פירוש עשרת הדברים לר' נסי בן נח. והא לך נסחאות שונות רובן נכונות אשר מצאתי בהעתק המונח לפני, ואלה הן:

דף 3 שורה 19 בעשייה ובאמונה, בכ“י: ובאמירה והוא נכון לפי החרוז.–שם שורה 26 שלא יתאורו ובכ”י:יתארוהו.– שם שורה 29 ומה שאינם חייבים לעשות ופי' ומה שחייבים שלא לעשות.– שם שורה 32 כל ובכ“י: [כך] כל.– שם שורה 35 ועקר ושורש כולל האמת, כן גם בכ”י והפי' העיקר והשורש הכולל הוא האמת, ואין צורך להוספה.–שם שורה 42 וזו היא, בכ“י: ועבר.–שם שורה 43 בעבור מצות, בכ”י: בעברו.– שם שורה 48 וכשרון ובכ“י: ובפשרון. – שם שורה 50: לאלהי וגם בכ”י: לאלוה בלמ“ד.– דף 4 שורה 8 מצות חקוקה, בכ”י: מצוה.– שם שורה 29 בזמן הזה שאם טהרה מותרת, בכ“י: שם אסורה בזמן הזה מותרת.– דף 5 שורה 40 בעונות, בכ”י: בעינות (ביו"ד) פי' בעינים.– שם שורה 42: ואנוסה, בכ“י: ובהמה.– דף 7 שורה 8 שחקים, בכ”י: תהומות. – שם שורה 14 שכלול, בכ“י: שבלול, ואולי פירש ר' נסי כן מלת שבלול כלו' הזרע הנזרע במעי האם. – דף 8 שורה 32 שהחכמה חייבים, בכ”י שהחכמים.– דף 9 שורה 7 בהתקששם, בכ“י: בהתקייש ונ”ב: אפשר צריך לומר (!) בהתקושש ע“כ, הפי' בעשותם היקש.– שם שורה 19 על שני חלקים, בכ”י: שלשה.– שם שורה 20 שמו שיראה בדעת, בכ“י: במי שלא יראה, כדעת. – שם שורה 27 חייבים אנחנו ביראה, בכ”י [לעבדו] ביראה. – דף 10 שורה 33 על שלשה חלקים וכן בכ“י ונ”ב: אי“ש (ר“ל אמר יצחק שמחה הוא המעתיק, ובכ”י נחתך מן הנייר ולא נשאר רק שי"ן) נ”ל צ“ל שנים ע”כ. והוא טעות כי הם ג' חלקים והג' הוא מה שאמר שורה 43 והג' הוא רשיון וכו' והוא הג' למ“ע ולמל”ת. – שם שורה 35 כמאמר ה‘, בכ"י: כמו ה’ והוא נכון ופי' כמו ידיעת ה‘. –דף 11 שורה 3 והעמק, בכ“י: והעמיק. – שם שורה 5 בכ”י: איש שלא נתן לו… בצדק להאמין ותעה והשטין ולא הלך וכו’.– שורה 9 א' שנתן, בכ“י: א' [החכם] שנתן. – שם שורה 27 רגליו, בכ”י נוסף: ומעקר עשייתו לא אמר ולא צוה ולמדנו שצריך השלחן לעשות לו ארבע רגלים. – דף 12 שורה 13 גם בכ“י חסרה מלת: חייב.– שם שורה 15 בכ”י נמצא כהגהתך.– שם שורה 19 לקראת פי' לקרוא ובכ“י נמצא כפה.– שם שורה 23 ולסובב, בכ”י: ולשובב וכמוהו שורה 34.– שם שורה 28 שיהיה נצח, בכ“י שיהיה נוצח או נצוח.– שם שורה 34 ללמוד, בכ”י למלמד. – שם שורה 39 יותר ממי, בכ“י: ממה.– שם שורה 44 שבותו, בכ”י: ושבירתו.– שם שורה 46 במקום כנו, בכ“י: בנו.– שם שורה 47 נותרה, בכ”י: נותנה. – שם שורה 48 להשיבו, בכ“י: שישיב לשואל וכן למעלה שורה 33 טרם לאמר, בכ”י: טרם שיאמר, והוא רק תקון הלשון ונוסח הדפוס הוא העיקרי. – שם שורה 49 בתלמידתו, בכ“י: בלמידתו.– דף 13 שורה 4 גם בכ”י: תוספות והוא הנכון כפי לשון הראשונים. – ובחלק אשר נדפס בפנים הספר מצאתי מן שינויים נכבדים והם: דף ל“ז שורה 6 מלמטה טהורים, כ”י: סתומים.– שם וכלבנה [מאירים] וחסר לשבעה וגם לשמונה.– שורה 5 מלמטה זה הספר, כ“י: הספר הזה.– שורה 2 מלמטה כ”י: הנקרא רב אחי, להקריב ניחוחי.– ל“ח שורה 7 אַוָתי צ”ל אותי. – שורה 8 כאויבים [וקרובי ומיודעי כאורבים].– שורה 17 עברי צ“ל ערבי.– שורה 8 מלמטה כ”י: וחכמים, בשמנה.– שורה 2 מלמטה כ“י יודע (כלו' יכונה). – דף מ' שורה 23 בערב היא באה, כ”י: בערה בה.– שורה 8 מלמטה כ“י: אחי. – דף מ”א שורה 1 המאמר המוסגר הוא גם בכ“י. – שורה 15 וכנוי צ”ל ובנוי וכן בכ“י. –שורה 21 וכי גבול וכו' צ”ל ואם וכן בכ“י.– שורה 22 המאמר המוסגר איננו בכ”י.– והיו לך הנוסחאות האלה לתוספת בירור הספר הקדמון הזה. וכמה שינויים הנחתי באשר לא מעלים ולא מורידים וכמה מהם שינוייים הנחתי באשר לא מעלים ולא מורידים וכמה מהם הנדפס הוא הנבחר.

בא יבוא אחרי חצי הספר הנזכר המאמר על סלמון בן ירוחם⁴¹. ובטרם הרחיבך הדברים עליו שקלת (דף 13 והלאה) במאזני משפט את הנאצות והגדופים אשר על שפתי הקראים מעת צאת רבנו סעדיה גאון לקרב נגדם ומעת הגלות ספריו, אשר גם הוא יתקצף וגם הוא עבר את הגבול ויורה את חציו מן המטרה ולהלאה וישרש שרשים לא ידעום אבותיו, רק למען הציל את הענפים להכחיש את הידוע ויתמרמרו הקראים גם הם עליו. דבריך בהשכל ונחת נשמעים וכל מבקר ישר נוכח יחזיק בידך. כזה הבאת למשל (דף 14) מתוך דברי סלמון כי רס“ג מאן להודות כי גברה אש המחלוקת עד למאד בין בית שמאי ובית הלל עד כי נעצו חרב בבית המדרש ויהרגו אלה את אלה⁴². אין כיום בידי וברצוני להכריע אם לקחת הדברים האלה כפשוטם, אם להאמין כי גוזמא הם בפי בעלי התלמוד. אך אתה הוספת לערוך דבריך אל הקראים ואמרת אליהם: ועתה אם גם האמת בידכם ואם נניח כי יש להאמין הספור הזה ע”פ פשוטו, מה לכם אתם בני מקרא כי תתנו יד לשמאי הקפדן ותתנו לו מקום בין מנחילי דתכם לאמר כי הוא היה מן העומדים לימינכם ותמאסו בהלל העניו אשר מאתו תורת הרבנים תצא? ואם תרשני להשיבך, הנני אומר לך: אמת הדבר כי הקראים האחרונים בחרו בדרך הזה לקחת מקרב בעלי התלמוד כזה וכזה אשר היה לו ריב ומחלוקת לשם שמים עם רעהו והכריעו החכמים נגדו ופסקו ההלכה כבעלי ריבו, ויקומו הקראים האחרונים ויקראו לו בקול גדול: לנו אתה ובוא אתנו והטבנו לך ונעשה לך שם על פני חוץ ונשימך לשר ושופט בתוכנו, ונאמר כי רק בעבור אשר יצאת בצבאותינו ריחך נבאש בעיני הרבנים, הן זה דרך כסל למו. אך לא כן עשו חכמי בני מקרא הראשונים, הם ידעו כי חדשים מקרוב באו כאשר גם אתה הורית בכמה מקומות מספרך, ובפרט על שמאי ותלמידיו אין איש מהם רומז כי היתה דעתם קרובה אליהם. ובהיפך העידו יפת וסהר באגרותיהם ועמם סלמון בפירושו הערבי לתהלים (ואתה חלקת לנו מדבריו) על המחלוקת העצומה בין הרבנים על ידי בית שמאי ובית הלל ואין איש פוצה פה לאמר כי בית שמאי היו מתלמידי הקראים, וסלמון בספרו נגד רס“ג הנודעה בשם מלחמות ה' – ועוד נדבר עליה – לא די לו כי גם הוא שחק ורגז ואין נחת על המחלוקת הזאת, גם בדברים קשים ומרים כגידים שפך בוז ויקיא קלון על שניהם באמרו: געיית בית שמאי על בית הלל לחלל דבריהם, וגם בית הלל על בית שמאי להפך פירושיהם, זה מברך וזה מקלל בראשיהם, תועבת ה' גם שניהם ע”כ, הנה הדברים האלה יעידו ודי בהם עדות כי מעולם לא עלה על דעתו לחשוב שמאי ותלמידיו בין תומכי הקראים, והמאמר הזה נמצא בשני הפרקים אשר חסרים בהעתק אשר לפניך כאשר הורה כבודך דף 133 בהערה⁴³. עוד נעיר דברים שנים. ההערה הראשונה היא על שם האגרת או החבור אשר לסלמון. והנה אתה אומר כי הוא קרא למאמרו הזה נגד רס“ג מלחמות ה'. זה אינו וכל הכ”י מסכימים לכתוב בראשו סתם: זה הספר לסלמון בן ירוחם (או ירוחים), ורק בכ“י אחד כתוב עוד בראשו: זה הספר לא היה נודע שמו אצלנו בעת שהועתק מנוסח אחר בא אמ”ו וכו' י“ש המכונה עולם צעיר בכמוהר”ר משה העניו והחסיד מעיר לוצקא תנצב“א קרא שמו ספר מלחמות אדני חבורו של וכו' רסב”י וכו' אשר קנא וכו' ונלחם מלחמות ה' עם הגאון ר“ס וכו' אני המעתיק והכותב אפרים הצעיר התלמיד תלמידו של הרב הקדוש מו”ר מרנא ורבנא יצחק הקדוש המכונה עולם צעיר הקורא שם הספר הנכבד הזה וכו' ע“כ. נמצאת למד כי שמחה יצחק בעל ספר ארח צדיקים הוא קרא שם חדש לספר הזה והוא הראשון אשר פיו יקבנו, ולפניו לא היה איש אשר קרא לו מלחמות ה'. ועל דבר שם המחבר ר”ל שם אביו כבר חרצת משפטך לנכון כי נמצאהו חותם בן רוחים וראשי בתי השיר המתחילים באותיות שמו עולים לשם ירוחים, גם הר“ם שטיינשניידר בקטלוג שלו לכ”י ליידן דף 199 והלאה העיר על הדבר. ודבריו בהשכל כי האחרונים החריזו את השם ירוחם עם מלת ינוחם, כאשר הביא כבודך בעצמו מתוך סלוק מעתיק פירושו על איכה (מחברת אריענט לשנת 1851 דף 741), אך כי נמצא שמו בספרים ערביים רוּחַים והוא אצלם שם ההקטנה ממלת רַחִים, וכי גם בגליון כוזרי ערבי כ“י מצא שמו סלום בן רחים ובראשי בתי שירים שנים שמו הוא בן ירוחים, אם גם הנוסחאות משונות מעט. וכבר ראה כבודך כי גם בספר סלמון ההעתקות משונות מאד זאת מזאת וכנראה להעתקתך היתרון, וגם בתוך הדברים המעטים אשר העתקת בספרך ככתבם וכלשונם, מצאתי כה וכה שינויי נוסחאות, למשל בדף 16 שורה 1 נמצא גם בא' מן הכ”י אשר לפני: וכל עושי רשעה ומתעה פיתומי (אבל לא פיתומא כאשר בהעתק אשר בידך ונראה כי הוא רק הגהה להשוות החרוז), ובשני: ו' ע' ר' ומרמה, ולא נזכר רס“ג כלל, ובשלישי (ונראה כי זאת הנוסחא העיקרית): ו' ע' ר' כפיתומי מתעה כל האמת. גם החרוז אשר הבאת שם שורה 23: בחר לך אחד משני פנים וכו' הוא משונה ומוטעה בכל הג' כ”י המונחים לפני, וע“כ לא מצאתי לא פה ולא במקום אחר אשר הזכרתו מלת שושנים כינוי למשכילי קראים. ובפ”ז (הוא פ"ט) גם בג' כ“י אשר לפני כבדפוס: שנים וימים, אך הגהתך מושכלת, והמאמר האחר אשר הבאת: ולא יפחדו לאכול החלב וכו' הוא משובש בכל הג' כ”י, אשר לפני. גם מה שהבאת שם ודף 17 מתוך פ“ח (הוא פ"י) על דברי פנחס בן יאיר בספרו במליצה, לא נמצא זכר לו בכל הג' כ”י, ופ“י (הוא פי"ב) מתחיל גם בכל כ”י: אדרת סעדיה הרבתי, כאשר הוא בהעתקתך (דף 18 שורה 1) ובכ“י ג‘: הפיתומי, וכנראה הנוסחא העיקרית היא: הפותי או הפתי, ונוסחת להמעיד נמצאת בג’ כ”י כאשר תקנת בשכלך (שם שורה 15). מתוך פי“ב (הוא י"ד) הבאת הדברים: על ר' ענן י”ש, ובלי ספק הוא ראשי תיבות: ימח שמו, וכן נמצא בפירוש בא' מן הכ“י וחסר בשנים האחרים וגם בפ”ו (הוא פ"ח) נמצא בב' כ“י. ישמורו מן תלמידי הזד והמתועב והמחויבים בסקילה מרבינו ענן **הנשיא נ”ע** וכו' גם תלמידי ר' בנימין וכו‘, ובכ“י אחר: תלמידי מאור עינינו וזוהר עפעפנו מו”ר ענן וכו’. ובפי“ג (בטעות נדפס י“א והוא ט”ו) אות ה' דף (דף 19 ) נמצא בג' כ”י: יצוו להביא לבונה להקטיר וכו‘, והבא אחריו גם בשלשתם מגומגם, בא’: ומוח שהשחור, בב' ומוח שור ובג' ומוח שהושיר שחור ונ“ב על שחושיר: נ”א שור, ואולי צ“ל שוחשוח והוא בל' ערבי חמור נוער או עורב צורח. ובאות ז' (שם) בשלשתם: למען [לא] יאמנו וכו' ע”ד התול גם בשלשתם באות ד' (שם): דבר אחר ואין צורך להגיה אחד, ובשלשתם אין זכר לבראשית רבה.

הראיתיך בעיניך כי מראה ההעתקות שונה זה מזה מאד, ואין לתמוה על זה כי זה חלק כל הספרים אשר ילכו מיד אל יד והידים ממשמשות ובאות, סופר אחד ימיר מאין תבונה והשני יחליף בכונה, אך לשינויי העתקות ספרי הקראים הראשונים עוד סבות אחרות, כי הנה כמעט אבדו ההעתקות הישנות ורק חדשים מקרוב באו העתיקו מן ה“י אחד אשר ניצל משיני האבדון ועברו עליו כמה הרפתקי, פעם קרוע וחסר פעם בלוי וסחוב. והסופרים האחרונים האלה לא הבינו גם כמה מליצות קשות אשר השתמשו בהן גדולי הקראים הראשונים, וקצתן סגולה הנה להם ולא נמצאו בכתבי הרבנים, והאחרונים הלא על פיהם לשון הרבנים שומה, ולא ידעו עוד טיב המליצות אשר היו מאז בקרבם והשחיתו הלשון והענין בהעתקתם. וכזה מצאתי הרבה בספר סלמון והנני מביא רק משלים אחדים. כבר העירות בפנים הספר דף קס”ו (וע' נספחים) כי השתמשו ראשוני הקראים במלת קנץ במקום ראיה, וככה גם באגרת סהל (דף 37 שורה 35): אשר הביא קנצי לחזוק חשבון העבור, ע“ש (דף 40 שורה 3) והביא הוא לנפשו קנץ וראיה, עוד בתשובות יפת א”ב ראשון אות ד' (דף 20 שורה 5) נסמכת בקנצים, וכמוהו בספר סלמון פ“ד אות א‘, ובספר אשכל הכפר סי’ ש”ו אות ק‘, (דף קי“ג ע”ד):קנצי מלים אלה מודיעים וחזקו קנצי, ובמלה הזאת השתמשו גם ראשוני המעתיקים מל’ ערבי לעברי כמו המעתיק האחר לספר אמונות ודעות ורמזתי עליו ועל לשונו במאמרי על ר' יוסף קמחי, וגם אתה הבאת המאמר המובא ממנו בספרו של ר“ל דוקעס המכונה Literaturhistorische Mittheilungen דף 14 הערה 5 (ובטעות מיוחסים שם הדברים לפי' ספר יצירה ואינם כ"א מראשית ספר האמונות). ושלש פעמים בחלק אשר נתתי בספרי אגרת השמד להרמב”ם דף 38 והבא. ובאה להם המלה הזרה הזאת מתוך פירושם בכתוב איוב י“ח ב' עד אנה תשימון קנצי למלין ותרגם הסורי סקובלא ובעל התרגום הרפתקי, ופירשוהו התנגדות ונצוח כפי ענינו, ולא הפרידו מלות עד אנה מן השאר כ”א חברו המאמר לאחד והבינוהו עד אנה תערכו דברי ריבות וראיות של נצוח בדבריהם (או נגד דבריו), ומתוך המאמר הזה שמו למלת קנץ כונת ראיה והוכחה. סוף דבר מלת קנץ היא שגורה בפי הראשונים, אך כמה פעמים לא הבינוה הסופרים האחרונים והחליפוה במלה אחרת משוללת הבנה, וככה מצאתי בספר סלמון פי“ב אות מ”ם גם בב' כ“י אשר לי כנכון: ואשבר קנצם, ובא השלישי וכתב נקצם, ובפי”א אות ר' השלש ההעתקות אשר לפני פה אחד אומרים: וכל קצני זדים עתה אנאר, ואין ספק אצלי כי צ“ל קנצי. ולא די להם זאת הצרה עד כי הביאו הקנץ גם במקום אשר לא יאות, בחשבם כי גם בפי הראשונים קץ וקנץ אחד הוא, ככה כתב מעתיק א' בספר סלמון פ”ב אות ק‘: קנץ ראיתי לכל תכלה, והוא טעות ונמצאה לנכון מלת קץ בשתי ההעתקות האחרות. – ונפלאתי מאד בראותי כי גם סבל אשר היא לקראים למנה בענין קבלה⁴⁴, גם אותה השחיתו כה וכה הסופרים, כי הנה בפ"ג לסלמון בתוך מלחמתו אשר ערך נגד הז’ ראיות אשר הציב רס“ג הוא אומר (אות צ'): ששית נאמת אנו נצרכים אל הסבל ובו נתגדל, לדעת מספר השנים משחרב בהמ”ק וכו‘, ועוד (אות ר'): שביעית נאמת אנו צריכים אל הסבל ובוא נתהללה לדעת בו קץ הגאולה, ותחיית המתים בכללה, כן נמצא לנכון בב’ כ“י, ובהעתק כ”י ליידן בשני המקומות: השכל (בלי השכל), ובאות הבא אחריו (אות ש') המעתיק הזה משלש ואומר: לא מדבריך וסכלך הפוחזים, וימלא אחריו גם אחד מן הסופרים אשר כתב לפני זה כנכון והעתיק גם הוא: סכליך, ורק השלישי נצב על משמרתו וכ' כראוי: וסבלך⁴⁵. גם בפ“ו בסופו צעק סלמון נגד רס”ג (וכבר הבאת הדברים דף 16): נמצאת לא על התורה ולא על הסבל בכל ענייניך, כן הוא בב' כ“י, והנה המעתיק אשר העתקתו תחת ידך בא ליפות הלשון וכתב סבל הירושה, ומעתיק אחר כתב במקומו: הקבלה, ושניהם להקל על הקורא נתכוונו. גם בפ”ח חותם כפי שנים מן הכ“י: אנה עתה הסבל אשר תדבר. והירושה אשר בה תתגבר, וסופר אחר כתב: אנה אתה עתה הסכל תנוס אשר הדבר! וכמוהו בשיר אשר ראשי בתיו מקצת החרדים חזק באות קו”ף הראשון נמצא בהעתקתך (דף 24): ובכל קהלה מקהלה לא נרשם, וצ“ל וסבל קהלה וכו' כאשר הוא בב' כ”י אשר לפני. עוד מצאנו באגרת התוכחה לסהל (דף 36 שורה 5): ובארו בכל סכלם, ובב' כ“י אשר לפני: יכלם, והוא יותר מתוקן אך אולי גם פה צ”ל: ובארו ככל סבלם. וגם במלה הזאת הפכו כה וכה הקערה על פיה וכתבו סבל במקום סכל, כה עשה סופר אחד בא“ב הראשון לתשובות יפת אות בי”ת (דף 20) וכ‘: שרש דבריו תחלה סבלה שלמה, תחת סכלה כפי אשר נמצא בכ“י אחר גם בהעתק אשר תחת ידך (ואין צורך להגיה סכלות). ־ גם מלת אשור השגורה בפי חכמי מחקר הקראים, והוא כענין “תאר” בספרי פילוסופי עמנו, נפלאת היתה כפעם בפעם מן הסופרים ושחתוה. הנה תמצא במענה יפת א”ב שני אות נו“ן (דף 22) אחרי אמרו כי גם הדבור אסור בשבת וז”ל: נודע כי הדבור מעשה ומשבית אשורו, ראייתו וישבתו מענות את איוב על דברו ע“כ. ופירושו יען כי הדבור גם הוא נחשב למעשה והנה הוא בכלל אסור מלאכה, ע”כ ראוי גם לכלול אותו במצות שביתה וגם החדל מן הדבור יתואר (אשורו) במשבית, והעד על זה לשון הכתוב (איוב ל"ב א') וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב, נמצאת למד כי העומד מלדבר יכונה בשובת (ונטיתי מפירושך שם הערה 2 גם מן התקון דף 222), וזה כפי נוסח ההעתק הנכון אשר בידך, אבל הסופרים אשר העתקתם מונחת לפני לא הבינו המלה ויכתוב האחד: ומשבית האסורו, והשני: ומהשביתה אסורו! ־ ככה קרה גם למלת שושנים אשר מצאת בהעתק סלמון אשר בידך ואיננה בכל הג’ כ“י אשר לפני כאשר כבר העירותי למעלה. ־ וכמקרה הזה קרה גם מליצת כשמו כן חנו, והיא שגורה בפרט בפי הקראים האחרונים להלל איש בשמו, ובבוא מעתיק אחד והוא אליהו ירושלמי והשתמש בה ע”ד התול באמרו על ר' יעקב בן שמואל כי כשמו כן חנו כי נקרא יעקב והוא עקוב יעקב (ונמצא בן לנכון בכ"י הסופר האחד), נכשלו בה הסופרים וכתב האחד, הוא מעתיק הכ“י אשר בידך (דף 25): כי הנו, והאחר אשר ספרו גם הוא מונח לפני כתב: כן הוא. על כן אין להתפלא אם היו לסופרים מליצות תלמודיות הנמצאות בתוך ספרי קדמוניהם כדברי הספר החתום. בא נא וראה במבחר לפ' משפטים (שמות כ"ב) אמר כי השולח יד בפקדון חייב באונסין, ובא בעל טירת כסף ופי' וז”ל: הוא יחשב בחזקת אונסין וגזלנים, ובמבחר כ“י אשר היה בידי המנוח הר”ר אורי חי סארואל נכתב על הגליון וז“ל: מלה זו תמצא ברלב”ג ומובנו כמו בענשים ושם תמצא המכוון גם ברש“י תמצאנו ע”כ! ובפ' וזאת הברכה (דברים ל"ג ד') הביא בעל המבחר מאמר התלמוד ויבינו במקרא אלו הטעמים ואמרי לה אלו המסורות, והוצרך בעל טירת כסף לפרש הלשון באמרו: ואמרי לה הוא כענין ויש אומרים בלשון גמרא, וכן מיד בסמוך כתב וז“ל: מאי שנא כענין מה הטעם או מה הסבה ע”כ. והנה פה לא הרחיק מן הכונה האמתית אם גם לא הבין מליצת מאי שנא כל צרכה, גם בעל הגליון אל מבחר כ“י הנזכר כתב על ואמרי ליה וז”ל: אמר החכם המפרש שאלתי מפי מקובל א' מלומד ואמר שמכוון ואמרי ליה כמו וי“א וגם הראה לי בספר מקום המאמר וגם פירושו ע”כ. ואם חכמיהם לא ירדו לסוף מכוון מאמרים פשוטים כאלה בלי עזר הרבנים, לא יפלא בעינינו אם מעתיק לפי תומו שגה בהבנת מאמרי התלמוד והטעה הדברים. וכבר העירות (דף 40 הערה 8) כי יש במאמר סהל טעות בטופס המאמר כפי אשר נדפס, וגם בב' כ“י אשר לפני נמצא בדמותו כצלמו: ואע”ג דמדבר בקדושה צריך לאדכורי בצלותא וכו' ואתו מועדות וילכו משבת לשבת בתפלה ועל הכוס אף על פי יום טוב בתפלה ועל הכוס ע“כ, והא לך תקונו: ואע”ג דמדכר בקדושה (פי אע"ג שנזכרה שבת בקדוש היום על היין) צריך לאדכורי בצלותא וכו' ואתו מועדות וילפו משבת מה שבת בתפלה ועל הכוס אף יום טוב בתפלה ועל הכוס ⁴⁶.

ובספר סלמון יש עוד טעם לפגום הנוסחאות (ואולי גם בשאר ספרי קראים הישנים), והוא זה: גם הרבנים אשר בתוכם שכנו בני מקרא העתיקו כה וכה לעצמם את ספרי הקראים, אך קנאתם כאש עצורה בעצמותיהם וכלכל לא יוכלו הנאצות והחרופים אשר שפכו מחברי הקראים על הקבלה והגאונים, גם העטרת אשר שמו על ראשי גדולי הקראים היתה בעיניהם לזרא, על כן הסירו כה וכה את עטרתם מעליהם וילבישום בגדים צואים, ולעומתם שמו צניף טהור על ראשי קדמוניהם וישנו את טעם הספרים. ויהי בהחל הנגף על הקראים וספריהם וכמעט אבדו הספרים מידם, ויעתיקו כמה מהם מתוך העתק אשר עשו הרבנים, ויש אשר העתיקו גם החילופים האלה כדמותם כצלמם בלי הבין, ויש אשר ראו מה עשו להם מתנגדיהם ויחתרו להעמיד הנוסחאות העיקריות על תלן, פעם הצליחו ופעם נלאו למצוא הנכון. ואם תאמר מי גלה לך סוד זה? גם אני אגלה אזנך לאמר, לא מלבי הוצאתי המלין ואינם השערה תולדת שכלי, כי עדות נאמנה העיד חכם קראי והוא יצחק בן יהודה בן אליהו תשבי, ור' אליהו הוא בן ר' אברהם בן יהודה בעל ספר יסוד מקרא⁴⁷ אשר חי בתחלת מאה הרביעית לאלף הששי⁴⁸ והוא המעתיק ספר סלמון אשר נמצא באוצר ספרי ליידן, וכה דברי האיש בסוף העתקתו לאמר: בהיות שההעתק שהעתקתי זה הספר ממנו היה המעתיק רבן והחליף כמה לשונות שהיו נוגעים לרבותיו ואדרבא השיבם למחבר ז"ל לכן קנא קנאתי לשמו ית' להשיב הדבר לאיתנו וישרתי כל הלשונות שהחליף לפי קוצר שכלי וכו' והמוצא בו שום טעות יישרנו ושכרו כפול מן השמים. נאם יצחק תשבי בכ“ר יאודה תשבי בכ”ר אליאו התשבי יעמ“ש ע”כ. והמקרה הזה אשר קרה את הסופר נאמן רוח ונבון דבר לא נמלטו ממנו גם האחרים אם גם הכחידוהו תחת לשונם, וגם השני סופרים האחרים אשר העתיקו בידם את ספר סלמון והעתקתם מונחת לפני, כתבו מתוך העתקה כזאת אשר חלו בה ידי זרים, והאחד הוא אליהו בן ברוך ירושלמי⁴⁹ והוא היה בסוף המאה הרביעית, וההעתקה אשר בידי איננה כתב ידו ממש אך מועתקת מתוכו כי הכתיבה מאוחרת ותארה כתאר הכתיבה הרגילה אצלנו ורגילה גם בין הקראים תושבי פולניא, והאחר עוד בזמן אחרון יותר והוא אפרים בן שמואל תלמיד שמחה יצחק, ולא עברו מאה שנה מימיו עד עתה. וכנראה ההעתק אשר בידך מתוקן יותר ויצא מן העתקה הנוטה אל הנוסח אשר יצא מאת ידי המחבר, אם גם בתוכו נמצאו שינויים דומים לאלה אשר חשפתי סודם הכמוס. ומעתה אין להתפלא אם לא נמצא בכל הג' כ“י שלי בפ”י זכר לדברי ר' פנחס בן יאיר אשר דברת עליהם, גם זה השרש לחלופים לא מעט בכינויי רס“ג וכבר רמזתי כן למעלה על התחלת פי”ב אשר כפי הנראה כתב המחבר עליו: סעדיה הפותי או הפתי, והמעתיקים כתבו הפיתומי או רבתי (גם נמצא איזה פעמים: הכותי ונראה כי גם הוא טעות במקום הפותי), וכן להיפך אם נמצא דבה ודופי על ענן ויקראו לו זד ומתועב ולתלמידיו מחויבים בסקילה ויבאישו את ריחו וקראו אחריו מלא: ימח שמו (ע' למעלה). וחלופים כאלה מעשה ידי המעתיקים נמצאו הרבה מאד בכל הג' כ"י אשר לפני, ובאו המשלים אשר הבאתי פה ויעידו על השאר.

נפן נא אל תשובות יפת. הנה גם מהן ומאגרת סהל מונחות לפני שתי העתקות ונראה כי גם אותה אשר בידך גם השתים האלה אשר לפני, שלשתן ממקור אחד נובעות והוא העתק אליהו (בן ברוך) ירושלמי אשר שמו נמצא בראש ובסוף אגרת סהל, ואם גם אין מעיד על המעתיק תשובות יפת, הלא גם בשלש ההעתקות מחוברות הן אל מאמר סהל, רק כי בהעתק אשר בידך הן העוברות ראשונה ואחריהן יסעו דברי סהל, והסדר הפוך בשני הכ“י אשר לפני כי סהל הוא העובר לפני אחיו יפת. ועוד שינוי אחד מצאתי והוא כי המאמר אשר ראשי בתיו “מקצת החרדים חזק” הוא חותם בכ”י א' את דברי יפת כאשר הוא גם בספרך (דף 24), לא כן בכ“י אחר אשר יצא מתחת ידי שמחה יצחק, כי שם הוא מוסגר בתוך דברי סהל ובא אחרי השיר אשר ראשי בתיו “סהל בן מצליח הכהן הקרא” בלי הפסק, כלו' אחרי חרוז המסיים: להתפלל נגד פתיי קהלי (דף 27), ונראים הדברים גם מענין השיר גם מתוכן המאמר כי הדין עם כ”י שני וכי יש לייחס המאמר לסהל. בא נא וראה כי כל בתי יפת הם על סגנון א‘, והוא כי כל בית יש לו ד’ טורים, ג' מהם בחרוז א' והטור הרביעי יחרוז עם הטור הד' של שאר הבתים, והחרוז הזה הוא כמו בריח מבריח מן הקצה אל הקצה והערביים יקראו לו מושה כלו' אזור, ככה בא“ב הראשון חרוז הטור הרביעי בכל בתיו הוא הברת מה ובא”ב השני הברת עה ובא"ב השלישי הברת צה, לא כן בשיר סהל כי כל טורי בית ובית חרוז מיוחד להם והוא חרוז מרובע בטוריו ואין חרוז הטור הרביעי עובר בכל הבתים, ועל משקלו נבנה גם השיר אשר ראשי בתיו “מקצת החרדים חזק”, על כן הנכון להסגירו אל שיר סהל. גם מתוכן המאמר נראה כי מאמר סהל והשיר הנבנה על שם מקצת החרדים הוא תשובה למאמר יעקב בן שמואל אשר בתחלתו כי בא בחרדה וכי בלשון הקדש יהי סדורו, וסהל התל יהתל בו על הדברים האלה כאשר העירות גם אתה (דף 24 הערה 2 גם 3), והדבר רחוק כי יעקב בן שמואל ערך הדברים בעצמם כתמונתם וכצלמם אל שני בעלי ריבו כאחד והם יפת וסהל וכי שניהם ישתדלו לתפשו על לשונו ומליצתו⁵⁰.

אבוא כעת אל שינויי הנוסחאות כפי אשר נמצאו בשני כ“י המונחים לפני. דף 20 אות ב' גם בשניהם הורה ברי”ש ולא ידעתי מה הניעך (הערה 1) להגיה הודה בדל“ת. – שם אות ד' גם בכי”א: ועל נסמכת, ונראה כי יש הפסק בין המלות השתים האלה להודיע כי יש פה חסרון, ובכ“י אחר: ועל באר נסמכת. – שם אות ט': בל יוסיף עליו אם ישכילנו, פירושו המבין הטעם לא ירבה עליו דברים כי למבין סודו יספיק לסתור המשנה, ולא אחשוב כי רמז יפת פה אל מצות לא תוסיף כאשר שערת בהערה 4. – דף 21 אות רי”ש (ע' הערה 2) בב' כ“י: ראשם ופי ראש המתאוננים, ומליצת כבצור החומה נראה כי פירושה כהריסת החומה ע”ד בוצר ענבים. – שם. המליצה על ראש הא“ב השני: וגם זה הפיוט וכו' איננה נמצאת בב' הכ”י, אך בכ“י א' נמצאים בסוף הא”ב המשולש כדברים האלה: תמו ונשלמו גם התשובות שהשיב החכם השלם והרב הקדוש והחסיד הר“ר יפת הלוי המלמד הגדול ז”ל ליעקב בן שמואל העקש, ושאלותיו היו לו למוקש, כי חכמה לא בקש, אלא תואנה היה מבקש, לכן היו בדרכיו צנים פחים בהיותו הישר מעקש, ככתוב צנים פחים בדרך עקש, ע“כ. והנה בתחלה חשבתי למשפט כי הכינוי אשר נתנו המעתיקים לר' יעקב בן שמואל והוא “העקש” איננו שם עצמי לו כ”א הוא הוספה מאת המעתיקים הקראים האחרונים כדרכם לשפוך בוז ולעג על הרבנים בעלי ריב קדמוניהם. הן נמצא בספרא פ' שמיני י“א ל”ג (ע' בכורות ל"ח א') חזקיה אבי עקש, אך הוא שם עצם פרטי ולא שם משפחה כאשר הוא מיוחס פה לר' יעקב בן שמואל, ואם היה כזה שם משפחתו לא נמלטו יפת וסהל להרים קולם ולאגור מליצות על השם הזה באמרם כי לו יאה, גם אליהו בן ברוך ירושלמי הסופר אשר רמז על שמו באמרו כי כמוהו כן חנו (ע' למעלה), לא על העקש שת מוסדי מליצתו כ“א על יעקב באמרו כי הוא עקוב יעקב, והניח את הקרוב יותר לאמר כי העקש הולך בדרך עקש⁵¹ הלא דבר הוא! ע”כ כי השם הזה הוא המצאת אחרונים בדוי מלבם לא ידעוהו בני דורו, אך אחרי ראותי כי כבר לוי בן יפת קרא שמו העקש (דף 65) בטלתי דעתי. – שם אף 21 א“ב שני אות א' בכ”י א‘: אמרת והוא הנכון. – ע"ש לצבור חמרים וכן בשניהם ופי’ לאסוף צבורים חמרים וערמות של ראיות, כהגהת לעטעריס דף 222. – שם אות ב' בשניהם: ענותי. – שם אות ז' בכ“י א' מהיר ובב' כנכון מזהיר. – דף 22 אות ע' בשניהם: ערוג יערגו מביני פתרון, מיד (ובכ"י אחר: גשש) מגששים באפלה בעורון. – דף 23 א”ב ג' אות ע' גם בכ“י א' אשנך, אך בכ”י אחר: אענך והוא נכון כלו' ענה אענך. – שם אות כ' עד פ‘. כבר הורית לנכון בהערה 12 כי ענין המחלוקת מוסב על הכתוב בעזרא י’ ג' ופירשו הקראים הראשונים כי רק הנשים הנכריות הוציאו אנשי בית שני ולא הבנים הנולדים להם מאת הנכריות האלה, ומלות “הנולד מהם” פירשו הנשים אשר מהן נולדו אך בניהן לא הוציאו כ“א גדלום כגרים בבתיהם כמאמר יפת: כזב מדברים כי הוציאו ילדיהם לעבוד אלהים אחרים, וכמאמר ר' יעקב בן ראובן אשר הבאת. וכנראה כן היתה גם דעת סהל בן דורו של יפת והביא בשמו ר' אהרן בעל המבחר (פ' כי תצא דברים כ"ג) שאם יחפוץ ישראל יקחנו כלו' הנולד מן הערוה או הנכרית) אחרי שהוא בלאו, פי' כי רק אסור הוא לעשותו אבל קדושיו קדושי ובניו ישראלים, והביא ראיה מירחע עבד מצרי. גם בסוף סדר ואתחנן כתב בעל המבחר משם סהל כי החרם החרימו אותם וכנ' גם לא תתחתן בם) הוא אזהרה ולא חובה, וא”כ העושה זה עושה כנגד התורה אך אשתו היא ובנה גם בנו הוא לכל דבר. ככה כנראה דעת הקראים הראשונים, לא כן דעת הבאים אחריהם, וכבר נלחם נגדם בעל המבחר, ובפירוש כתב גם בעל האדרת (סדר נשים פ"ה): בגויה כבר ביארנו שאין הקנין תופש בה וכו' והולד הבא ממנה גוי וכו' וכשיתגייר הוא בכלל ישראל ואינו בנו ע“כ. ומעתה תבין את מאמר יפת אות נ' באמרו: מזה הפסוק התירו לאח אחותו, ר”ל כי חשבו הנולדים מן הנשים הנכריות לבנים בלי אב ידוע, וא“כ בני אב אחד, כלו' בן ובת, ישאו זה את זאת כי אין קורבה ביניהם ואין משפחה לגר, ועל זה יתלונן יפת. – דף 24 אות ר' וגם בכ”י א' נמצא ותרוצה ובאחר לנכון: ותדוצה בדל“ת. – שם אות ש' גם בכ”י א' פצוח ובב'" נצוח.

מעתה הנה סהל נצב לקראתנו ותוכחתו לנגד עינינו, וכבר אמרתי כי גם בב' כ“י המונחים לפני ההעתק יצא מתוך כתב ידו של אליהו ירושלמי כאשר הוא בספרך בראש האגרת (דף 25) ואחרי תום הפיוט (דף 27 ושם חסרים הדברים בב' כ"י אשר לפני) ובסופה (דף 43), וחתימת המעתיק היא כנראה מקוצרת בספרך (שם) ורמזת על הקצור הזה במלת וכו‘, ובאמת נמצא בהעתק א’ מעשה ידי שמחה יצחק עוד חתימה גדולה על שם המעתיק אליהו, אך היא לא מעלה ולא מורדת ע”כ גם אני אפנה אליה עורף ולא פנים. עוד נמצא בשניהם שיר מהלל על המעתיק מאת בן דורו יצחק החזן בן משה פשא, וע' ספר ארח צדיקים (וכמוהו במקראי קדש כ"י) בראש זכרון חכמי קירים (כ"א ב') זכר שמו ושם אבין משה פשא בן אליהו, גם הביא שם(כ“ה ב' ובמקראי קדש ונזכר גם ברשימה כ”י וכן במחברתי Wissenschaftliche Zeitschr. f. jud. Theologie ח"ג דף 444) פי' לר' משה פשא קלעי בן אליהו על הקדמת אצולה לר' אהרן בעל ספר המבחר. וגם שיר מהלל הלזה איננו נחשב כל כך בעיני להעתיקו ורק אערוך לפניך מה שכתב בסופו על המעתיק, ובפרט להודיע כי אליהו ירושלמי הזה המעתיק הוא בן ברוך, וזה אשר שר עליו יצחק הנזכר: אכן ידיד האל כמיכאל, קדוש בחיר עליון בבחרותו, עלה לעיר קדש היות חופש, ספרי בני מקרא (ובכ"י אחר: נקי בבור כפיו) באהבתו, מצא לספר זה והעתיקו (ובכ"י אחר: נקי בבור כפיו) באהבתו, מצא לספר זה והעתיקו ובכ“י אחר: ראה להעתיקו כפי חוקו) נשא כלי קדש באשפתו, נקרא באליה בכ”ר ברוך, משכיל (ובכ“י אחר: נר”ו) ירושלמי בתפארתו, כה דברי יצחק בכ"ר משה, פשא בנן (ובכ"י אחר: נוחו) עדן מנוחתו (בכ"י אחר: בדלותו).

נשוב אל אגרת סהל ואל שינויי הנוסחאות אשר מצאתי. דף 25 בסופו בשניהם: המרכיז האויב לנפשו, ובלי ספק רמז סהל פה אל שר נוצרי Marquis אשר צרר את בני מקרא וכפי הנראה הלשינו הרבנים עליהם אל השרים היושבים שם והם שמעו לעצתם ורדפו אחריהם, וכזה התמרמר גם סהל למטה (דף 31 בסופו) כי הרבנים מתגברים ומתגאים עליהם בנידוי ובחרם ובשליטי הנכרים, ועוד שם (דף 37) על אשר היו עושים הרבנים מלפנים על הקראים “בבואם אל השלישים (בב' כ“י וגם כ”י ליידן: השליטים) לרגל לאחיהם ולהענישם כסף וזהב”. – ודע כי מן הפיוט המתחיל: סרעפי יעצוני (דף 26) עד סופו: נגד פתיי קהלי (דף 27) ומן המאמר המתחיל: אני מבית המקדש באתי (שם) עד כמעט בסוף המכתב ולא מן הנכשלים אמן (דף 43) נמצא גם העתק בכ“י ליידן סי' 73 ⁵², ורמש”ש בקטלוג שלו (דף 293 והבאים) השכיל לדבר עליו ורמז כי סהל חתם שמו כבר בבית הראשון לפיוטו, והוא כי שלשה טוריו הראשונים מתחילים: סרעפי, הן, ל' בלתי. ובבית השני גם בכ“י ליידן הוי סתרי, אך בכ”י הא' אשר לפני: מסתרי ובב‘: הוי חכמים סתרו. – דף 27. המאמר וצווי ממנו בהפעיל הקד על משקל הסב ולא נשמע בו יו“ד ע”כ, אשר העירות עליו בהערה 3, לא נמצא בב’ כ“י, אך בא' נמצא במקומו: והצווי ממנו הקד על משקל הקום ולא נשמע וכו‘, ועל דבר השתמשו בצווי כמו שרש הפעל כבר העירות בהרבה מקומות מספרך, וע’ גם מ”ש הר“ר שלמה מונק בספרו הנכבד על ר' יונה בן נגאח דף 21 הערה 1 על שם יפת. – דף 28 שורה 5 וצעיפי העכברים, וכן בכ”י א' אך באחר: וצפיעי ונכון. – שם שם, בשניהם: להזהירם מאלה התועבות וגם להזהירם מרחיצת. – שם שורה 12 כי לא ללמד, בשניהם חסרת מלת “כי” ונכון. – שם שורה 14 והמתעה בכ“י א' נ”ב: נראה שהמתעה הוא סעדיה הפיתומי ע“כ, וע' ראב”ע דברים כ“ג י”ב. – שם שורה 37 שישיגהו מקרה, בשניהם: מן המקרים.– דף 29 שורה 1 והערה 1, גם בכ“י א' קודמת ובאחר כנכון: קימת. – שם שורה 2 האדם אשר התורה תדיח, גם בכ”י א‘: באדם אשר התורה תדחה, ובכ"י אחר: הדם אשר התורה תדיח ונכון, ואין הבדל בין מלת תדיח למלת תדחה בלשון הקראים הראשונים, כי הן תמצא גם מנחם אומר (דף 60 שורה 39) וכל אלה הדעת נוגשת להדיח. – שם שורה 5 בשניהם: ואחרי שלא צוה עליהן. – שם שורה 11: ועוד אמר תשב וגו’, כן גם בשניהם, והמשך הענין יורה כי צ“ל ועוד אמרו כלו' הרבנים כי דמי טהרה ענינו שדמיה טהורים, וסהל משיב כי איננו כן כי לא אמר הכתוב וכו'. –שם שורה 15: ולמה אמרת כזאת, וכן בשניהם, והענין מוכיח כי צ”ל אמרה פי' ולמה השתמשה התורה בלשון הזה דמי טהרה וימי טהרה, והוא מבאר והולך על כי הנדה מיד תצא אל הימים הטהורים בלי הפסק ז' נקיים הפך הזבה. – שם שורה 22: וזה דבר קשה לפני האלהים כי הכתוב אומר עד מלאת ימי טהרה ע"כ וכן גם בשניהם, ונכפל פה שלא במקומו ומקומו הראוי הוא למטה שורה

1. שם שורה אחרונה: לכל עין טומאה, וכן בכ“י א' ובכ”י אחר: לכל מין והוא אולי הגהה להקל. – דף 30 שורה 45 בכ“י א': ועתה הנה נא העדה היפה, ובאחר: ועתה הנה העדה הקדושה היפה. – דף 31 שורה 12 עזבו לכל כושל כחם, ובכ”י א‘: עזבו לבם כושל כוחם, ובאחר עזבם לבם כשל כחם, והוא הנכון. – שם שם בשניהם: ועם כל זה מגמת פניהם. – שם שורה 13: מלמדים ותלמידים וכן בכ"י א’ אכן בשני: ומלמדים תלמידים. – שם שורה 19: כמו שיעשו אחרים, וכן בכ“י א' ובשני: כ' ש' חבריך. – שם שורה 41 (ע' הערה 2) בשניהם: ומתגברים ומתנאים עליהם. – דף 32 שורה 2: מתקדשים ומטהרים ומבקשים, ובכ”י א‘: ומזהירים עליהם ומבקשים, ובאחר: ומתיהרים עליהם ומבקשים. – שם שורה 13: וקושרים עקדים, בשניהם: עקרים. – שם שורה 16: וקרעי (בלי וי"ו) בגדים, כן בשניהם. – שם שורה 27: בשר הבהמה השחוטה ביד גוי, בכ"י א’: ב' ה' ה' ב' ישראל, ובכ“י ב: ב' ה' ה' ב” ישראל יכרתו גם שחיטת הגוי, והוא הנכון. – דף 33 שורה 14: ולמען אשר אם יראה, כן בשניהם. – שם שורה 30 (ע' הערה 1) גם בכ“י א': המתון, ובכ”י אחר: המתוקן, ונכון. – דף 35 שורה 18 בשניהם חסרה מלת “כעת”. – שם שורה 38 (ע' הערה 1) גם בשניהם: שנהנה, ואין צורך להגהה. – שם שורה 39 גם בכ“י א‘: תלמדו, ובאחר: ילמדו. ־ דף 36 שורה 38 ובאחרית הגלות יקבצנו, בשניהם: יקבצם ונכון, כלו’ יקבץ את הששים הגבורים המשכילים האלה, ועל הס' הגבורים האלה דומים דברי יפת אל דברי סהל, ע' מה שהביא ר”ש מונק בשמו במאמרו על ר' יונה דף 15 בהערה⁵³, וגם ר' יעקב בן ראובן בפי' לזכריה י“א כתב וז”ל: שלישית כסף (צ"ל שלשים הכסף) והם ס' משכילים יקומו באחרית הגלות שנאמר ששים גבורים סביב וגו' ד“א נועם הוא ישמעאל ועכומ”ז וחובלים הרבנים שמחבלים ומשחיתים (ע' בסוף אגרת סהל דף 42) ע“כ, ובכ”י ליידן סי' 12 (כאשר הביא רמש"ש בקטלוג דף 33) הלשון מתוקן יותר ומובא שם בשם אבוסרי הוא סהל וז“ל שם: נועם הוא ישמעאל ואדום, וחבלים הם הרבנים אשר הם מחבלים ומשחיתים לישראל, וכאשר יוגדע ישמעאל ואדום אז יראו ס' גבורים ע”כ. וכנראה הפירוש בכ“י הנזכר הוא הוא ספר העושר לר' יעקב בן ראובן⁵⁴. – דף 37 שורה 16: עלי בן חסון, בשניהם בטעות: וגם כן עלי בן ניסון, ובכ”י ליידן (כפי אשר הביא רמש"ש בקטלוג דף 295 גם 403 ): וגם בן עלי בן כיסון, והעתקתך היא הנכונה והמאמר המוסגר על בן משיח: ושם ע“פ שלו חסון, חסר בכל הכ”י.– שם שורה 20 ותדע כי האמת אתם, וכן בכ“י א' ובכ”י ליידן, ובכ“י אחר: דרוש ותדע וכו'.– שם שורה 29 (ע' הערה 2) המאמר המוסגר נמצא בכל הכ”י.– שם שורה 33 המאמר: ע“ד אמרתי ימים ידברו, חסר בשני הכ”י, ובכ“י א' מעט מעט תעתועיכם.– דף 38 הערה 1. על דברי יפת האלה רמז בקוצר ר”ש מונק בספרו על פי' ר' תנחום ירושלמי לחבקוק דף 108.– שם שורה 12 לכן נראה מדבריו בשניהם חסרה מלת “נראה” ונכון.– שם שורה 18 ואם יאמר אדם מאין וכו' עד שורה 24 ואם יאמר אדם מקצת וכו' לא ידעתי לו ענין פה והייתי אומר כי בא מגליון הספר פנימה, אך גם בשני הכ“י כמו בדפוס.– שם שורה אחרונה: וסמך מן הסבל, כן גם בשניהם, אך הגהתך מושכלת.– דף 40 בראשו (ע' הערה 1 וגם 2). גם בשני הכ”י נמצאו המלות: ובדברי הרבנים, גם המאמר אשר הסגרתו: כלו' אין ראייתו וכו‘, אך הדין עם מה שכתבת בהערה 2 כי הוא למפרש מאוחר שלא הבין דברי סהל, אבל המלות “ובדברי הרבנים” הן נכונות כי סהל יאמר כי ר’ סעדיה יכחיש את עצמו בנטותו מן האות, כלו' הראיה אשר הביאו בני מקרא גם הרבנים על קדוש החדש ע“פ ראייה מן הכתוב עשה ירח למועדים וכו‘.– שם שורה 4 דבר אחר, בשניהם: אחד ונכון.– שם שורה 6 וכל אחיהם על פיהם הם כל ישראל, בשניהם: ו’ א' ע' פ' עתה אם יאמר אדם כי אחיהם על פיהם הם כל ישראל.– שם שורה 13 לא יפול בשכל, בשניהם: (ע' דף 232) לא יכילם השכל.–דף 41 שורה 5 והערה 1. רס”ג פירש הפסוק ומבני יששכר וגו' בקחתו משם ראיה על סדר החשבון בספרו הנקרא כתאב אלתמייז כאשר גלה לנו יפת בפי' לבראשית א' י“ד ומ”ט י“ד⁵⁵ והודיענו כזאת ר”ש מונק בספרו על פי' תנחום הירושלמי לחבקוק דף 108.– שם שורה 13 המאמר: כמו באחשורוש חכמים יודעי העתים חסר בשניהם.– שם שורה 32 מאותו עדים וכן בכ“י א' ובאחר: מאותן ונכון.– שם שורה 35 והערה 5, גם בכ”י א' כאשר הוא בהעתק אשר תחת ידך ובאחר כאשר הגהת.–דף 42 שורה 5 ט“ו שנה במחלוקת, וכמוהו בכ”י א‘, ובאחר: ועמדו ט"ו שנה וכו’.– שם שורה 18 והערה 1 dם בשניהם נכ“ט כ”ג בלי הבין.– שם שורה 31 כתב אחד מכם, ובשניהם: מהם.– שם שורה 37, גם בשניהם כתוב ואקח, אך כנכון: את האחוה.– דף 43 שורה 27 ועל כל מעתיק הספר הזה, כן גם בכ"י א' וחסרה רק מלת “כל” ובאחר חסר כל המאמר והוא רק הוספת אחד מן המעתיקים.

אודה לאל אשר עזרני עד כה לכלות המלאכה הכבדה הזאת לערוך הכ“י אחד מול אחד, אך אדמה בנפשי כי יהיה לך ולספרך לתפארת אם יוסרו כל שבושי מעתיקים בורים, ע”פ עדים נאמנים וישרים, וגם אני הסירותי עול כבד מעל שכמי, כי נכמרו רחמי על המחברים האלה אשר רק מעטים ישימו לב עליהם ואלהים אנה את ספריהם לידי, ולא אנוח עד כי ארחצם ואנקם כי על כן באו בצל קורתי. ועתה כמעט שעברתי מהם והנה איש יוצא לקראתי לא שמעתי שמעו עד הנה ואת ספרו לא ראיתי ותאמר אלי: האתה לא ידעת את האיש ואת שיחו? הלא הוא ממיודעיך מזמן כביר כי ידוע תדע כי האיש מנחם ניצני הגולה הכותב אל ר' דוד הבבלי ואל קהל קהרא כפי אשר נדפסו שני מכתביו מן דף 47 והלאה, הוא הוא האיש מנחם אשר שלח אגרת לעקלס הגר אצל ר' סעדיה הרבן על אודות הלכות שחיטה, והאגרת הזאת אשר טמונה היתה עד הנה בתוך כ“י ליידן, הנה אתה העתקת אותך לך זה י”ז שנה וגם לי שלחת ההעתקה והנה היא נדפסה מן דף 55 והלאה, ועתה נראה גם בעין הבקורת כי ר' דוד הבבלי הוא רק דוד בן מרואן הידוע בשם אלמקמץ והוא גם הוא עקלס הגר, הוא בעל בריתו ובן דורו של ר' סעדיה גאון. הנה אלה דבריך ואני עמדתי משתאה מחריש לא ידעתי מה אענה, ואשאל בשלום האיש מנחם ניצני לדעת אם גם הוא כאורח נטה ללון בתוך ביתי ואין קול ואין עונה, הוא לא הכירני וגם אני לא הכרתיו. דע נא, חוקר נכבד, כי ההשערה הזאת אשר הוצאת משכלך לאמר כי מנחם ניצני הוא איש בין הראשונים נמנה חי בימי רס“ג, וכי ע”כ קרוב לאמר כי הוא האיש מנחם הכותב על הלכות שחיטה ואשר עליו יסדת בנינך, כי ר' דוד בבלי בעל בריתו של מנחם ניצני הוא ר' דוד הבבלי הידוע בשם בן מרואן אלמקמץ, וכי על כן הרשות נתונה לשער כי גם הוא עקלס אשר אליו ערך אגרתו מנחם בן מיכאל בן יוסף, כל ההשערה הזאת רחוקה היא בעיני, ובטוח אני כי אהבתך אל החקירה האמתית וענותך תרשני לערוך לפניך ספקותי⁵⁶. והנה אין ספק כי מנחם ניצני היה קראי כאשר העיד על נפשו דף 51 ועוד, וגם לשונו מוכיח עליו, למשל דף 48 באמרו וז“ל: והנה העקר ופרח הודיעו בשיריהם וכו' ופירושו האב ובנו הוא דוד המלך בתהלותיו ושלמה בנו בדברי חכמתו בקהלת, ובמליצה הזאת לאמר עקר ופרח במקום האב ובנו, לא השתמש מעולם איש רבני ורק בפי הקראים היא שומה. אך גם להיפך כל סגנון לשונו מעיד כי הגה הרבה בספרי הרבנים הפילוסופיים ומליצותיהם רגילות בפיו כדרכם של חכמי הקראים האחרונים אשר למדו מתוך ספרי הרבנים, וכמעט עזבו ושכחו את סגולת לשון הקראים הראשונים ויתנו יד אל גדולי הרבנים ויקחו מהם כל נתח טוב. ובפרט הלא ידוע הוא כי אנשי משפחת תבון בדעת ובתבונה הערו את מקור הלשון הפילוסופי ובהעתקותיהם חדשו בנינים והמציאו מלות וכונות אשר לא היו לפניהם בשמוש הלשון, והם יהיו לנו לעינים לדעת זמן איזה מחבר, אם נמצא כי השתמש במלות ומליצות אשר הם היו מולידיהן הנה ידענו כי אחריהם יסע ומהם למד. ועתה הנני אומר כי לפי דעתי כל רואה בעין פקוחה את מכתבי האיש מנחם ניצני יודה ויאמר כי לשונו הוא הלשון הפילוסופי המחודש בתוך הרבנים מעת המאה האחרונה לאלף החמישי, וכי הוא השתמש בספרי המחברים לערך הזמן ההוא, וגם יביא מאמרים תלמודיים בתוך מליצותיו אשר לא כדת הראשונים בעלי עדתו. ראה נא איך ידבר תמיד לאמר: ציור שכלך, יופי ציורך (דף 47), ציור השכל (דף 50), והוא לשון ר”ש בן תבון. גם הדבור על התאחדות השכל והמשכיל והמושכל (דף 52), אם גם הענין תולדת פילוסופי היונים בעלי ברית חדשה הוא, לא הורגל על לשון העבריים עד כי פילוסופי הערביים הביאוהו בקהלם ומצאנוהו מעת זמן הרמב“ם. וגם לתאר את האדם עולם קטן (שם), גם הוא כנראה בא תוך ספרי העבריים בעלי מחקר מתוך ספרי בעלי אכואן אלצפא אשר העתיק אחד ממאמריהם ר' קלונימוס בספרו אגרת בעלי חיים ור' יוסף בן צדיק דרך בנתיבם (ע' מה שכתבי במחברתZtschr. d. deutsch.morgenl, Ges. XIII, 490), וגם מנחם ניצני השתמש במליצה זאת (דף 52). ומופת חותך כמעט הוא בעיני מאמרו על שבע סבות הסתירה אשר בלי ספק הוא לקוח מסוף הקדמת הרמב”ם למה“ג, והסבה הראשונה אשר זכר מנחם היא הסבה הרביעית הנזכרת שם, ולא ידענו איש אשר דבר על סבות הסתירה והעמיד מספרן על שבע קודם הרמב”ם. וכבר העירות בעצמך (דף 48 הערה 2) כי פירושו על הפ' ברכו את ה' כל מלאכיו וגו' הם עולים בקנה אחד עם דברי ר“א בן אליהו בספרו עץ חיים, ואני אומר כי מנחם לקח את דברי אליהו וסמך עליהם ורמז רק בקוצר כאשר ירמוז איש על דברים ידועים לרב נכבד ונודע בתוך עדתו, וא”כ הוא חי אחרי ר“א בן אליהו הלזה והוא במאה השנית לאלף הששי. ואתה החופש בתוך ספרי הקראים הראשונים ולפניך גלויים כל תעלומיהם, הבינני נא אם מצאת עד כה כי איש אחד מקדמוניהם הביא מאמר שלם מליצי מתוך דברי התלמוד והענדהו עטרות לו כאשר עשה מנחם באמרו: אם אש השגיאות נפלה בכל ארז אדיר מה יעשו אזובי קיר (דף 48), וכל סגלת וסגנון לשונו היא לשון אנשי ספרד בחרוזיהם הנעימים ובמתק המליצות, לא בדרך הראשונים אשר דבריהם קשים וסתומים עד אשר היתה הלשון ביד האחרונים רכה ומתוקה והיו אדונים ללשון ושפתם אתם, כן גם מנחם הוא גבר על כל המליצות והמאמרים ולא בכבדות ינהגם כאשר עשו הראשונים וביניהם מנחם בן מיכאל בן יוסף. ומאד זרה היא אל הקדמונים לכתוב שם העיר הידועה אלקשנדריאה בקו”ף ושי“ן (דף 50 גם 51 ) במקום כ”ף וסמ“ך, אין זה כי אם דרך איש אחרון, גם דעתו למצוא במצרים שלשלת הנשיאים מענן ולמטה ולהעלות יחשו עד דוד המלך הוא מדרכי האחרונים לא שערום אבותיהם כאשר אתה בכבודך עוררת דף 51 הערה 2, ואין זה סתירה בין איש לאיש מאנשי דור אחד כי אם תהפוכות הזמנים והמצאת הקראים האחרונים אשר רחקו ממנה הראשונים. ואם תאמר הלא בידי וביד הקראי ר”א פירקאוויץ (השם יהיה בעזרו לגלות מטמוניו בקהל מטה ומשענת להשערתנו והוא כי מנחם ניצני הכותב הזה לא יזכיר שם מחבר פילוסופי בלתי ר' יוסף בעל המאור והוא קדמון בימי רס“ג, ולא די כי קרוב הוא לאמר כי רק אליו ירמוז בעבור היותו בן דורו, גם לשונו מעידה כי היה חי עוד בימיו באמרו בלשון הווה: רבינו יוסף המאור, אשר בחכמתו מאיר כאור (דף 51 בראשו והערה 1 ועוד דף 54 ), הנה עד נאמן לנו כי מנחם ניצני מקדמוני הקראים היה בן גילו של רס”ג, אלה דבריכם, ואני אומר במטותא מיניכו הרשוני לומר דבר לפניכם ואם גם יסור הלאה מדעתכם. והנה ההוכחה מלשון הוה אשר השתמש בו מנחם בדברו על רבי יוסף, כל מבין יודה כי היא ראיה קלושה וחלושה, ומי לא יוכל לאמר על חכם קדמון אשר ספריו מונחים לפנינו ואשר בעקבותיו נלך כי עודנו מאיר בחכמתו וכי נרו היא נשמתו לא כבה אם גם גויתו בקבר כמה מאות שנה? ואם לא זכר איש אחר בלתו בשם, גם מזה אין להוכיח דבר, כי הוא רק רומז במכתב קצר על דברים עמוקים ואין דעתו להרחיב ולהזכיר כל דבר בשם אומרו ולהביא מסעד ומשען, וכבר הראיתי כי כמה וכמה דברים מספרי מחברים אחרונים (כמו הרמב"ם ובעל עץ חיים) הביא אל תוך מאמרו וסמך על המבין כי ידע מבטן מי יצאו. ועוד אני אומר כי כל הראיות להקדים את ר' יוסף בן אברהם הרואה ולאחר זמנו של ר' יוסף בן יעקב אלקרקסאני הן בעיני מסופקות מאד⁵⁷ ואין פה המקום להאריך.

סוף דבר מנחם ניצני הוא חכם מחכמי הקראים האחרונים אשר חי (אם נשית הגבול למעלה) בסוף המאה השנית לאלף הששי ואיננו מנחם בן מיכאל בן יוסף הכותב על הלכות שחיטה. ועתה נפנה נא אל האיש הזה אשר שמו כסהו חשך וערפל ולא נזכר כ“א פעם אחת בדברי ר”א בעל המבחר. הן נמצא בספר עץ חיים פי“ג כפי הדפוס האשכנזי (דף 36): וטען החכם רבנו מנחם אמת כי ידיעת קיום הדבר פרח על תומתו אמנם וכו', אך בלי ספק הוא ט”ס והנכון כגי' ד' גוזלוו: וטען החכם רבנו יוסף אמת וכו' והוא נזכר כבר לפני זה שם. והנה נזכר מנחם בן מיכאל (בלי “בן יוסף”) למשורר קראי (דף 54), ואני אין לפני לא מחזור יוני ולא סדור הקראים⁵⁸, אך כאשר ראיתי בספר עמודי העבודה להר“ר ליזר לאנדסהוטה מחברת א' דף 76 ובקטלוג לרמש”ש דף 186 פיוט אחד לו מתחיל: ציון תקונן עלי בנים יקרים, והוא כסגנון הציון לר' יהודה הלוי הן בענין הן במשקל השיר, וכל המצויינים האלה משוררי ציון כלם אחרי דגל יהודה נסעו והוא כמלכם בראשם, א“כ גם מנחם בן מיכאל המשורר הזה חי אחרי ר' יהודה הלוי, ואם האמת כי הכותב על הלכות שחיטה היה בן דורו של רס”ג בודאי אין להתאימו עם המשורר. אך גם על הדבר הזה עוד אני נבוך אם מנחם בן מיכאל בן יוסף אשר שלח אגרת לעקלס הגר אצל ר' סעדיה הרבן בין הקדמונים נמנה, ולהיפך הראה כי הוא האיש אשר חי אחרי ר' יהודה הלוי בתוך המאה האחרונה לאלף החמישי או בתחלת המאה הראשונה לאלף הששי קודם ר“א בעל המבחר, ור' סעדיה הרבן איננו רס”ג כ“א איש אחר אשר גם שמו סעדיה. ומה שנראה לי כדמות הוכחה לאחר את האיש מנחם עכ”פ הוא על כי מצאנו לו שיר במשקל, כי עד הנה לא מצאתי קודם דונש בן לברט איש אשר ישתמש במשקל קצוב, ובפירוש אמר דונש בהשגותיו כ“י על ר' סעדיה [מהד' שרעטער ע' 31] וז”ל: ומאומר ראש הישיבה בשבחו למשקל דברי או נפלא בעיניו ואמר לא נראה כמוהו בישראל, ידענו כי אז מר' סעדיה וזולתו מכל בני מזרח לא היתה להם ידיעה בחיבור החרזה ושיקול הפיוט ע“כ. וכדברים האלה כתבו גם תלמידי מנחם בן סרוק על דונש באמרם וז”ל: הלא ר' סעדיה יש לו כמה שירים וכמה חרוזים ולא נשקלו במשקל הערב, והיית בעת ההיא צעיר בכל שכל ובלשון הערב ומשקליה ולא רחבת מבינות גדול מוריך, ולו ראה כי יתכן להביא משקל הערב ביהודית היה מקדמך ולא קדמתהו, אבל ידע כי לא טוב הדבר ולא נכון לעשותו פן תשחת הלשון ויבוטלו קמציה ופתחיה וטעמיה ודקדוקיה וכו' ע“כ (ע' נחל קדומים לר"ל דוקעס דף 2), וככה עוררו התלמידים האלה על דונש בשירם – אם גם ממנו למדו וכמוהו עשו לשקול בפלס השיר! – באמרם: לשון קדוש הכרית, אשר הוא לשארית, בשקלו העברית, במשקלים זרים, אשר בם נתצים, פתוחים וקמוצים וכו' ע”כ (שם דף 6), וא“כ כפי הנראה דונש הוא הראשון אשר שר שיריו ע”פ המשקל, וגם הוא גם משוררי זמנו ההולכים בעקבותיו השתמשו עוד במשקל פשוט, והוא כי היה כל בית נתוח לארבעה מאמרים קטנים (וככה גם חרוזי סלמון ויפת וסהל) משולבים בחרוזיהם וכל מאמר כולל יתד וד' תנועות, אך הבתים אשר להם דלת וסוגר וכל א' כולל הרבה יתדות ותנועות כפי סדר קצוב אינם נמצאים כ“א עד זמן מה אחריהם, ושיר מנחם בן מיכאל בן יוסף, אם גם לא תואר ולא הדר לו, הוא ע”פ הכללים והיסודות אשר הניחו המשוררים הבאים אחריהם, וכנראה חלפון ור' שמואל הנגיד ור“ש בן גבירול (אשר קרא לו הראב"ע בעל השירים השקולים) הם היו הראשונים אשר שמו המשפטים האלה ליסוד מוסד, ואח”כ הלכו בדרכם, ואם כנים הדברים האלה, בודאי האיש מנחם אשר עליו דברנו עד כה, לא מבני דורו של רס"ג היה⁵⁹.

ויהי מה, כל אוהבי הקדמוניות יודוך כי היטבת עמם להוציא לאור ולתקן בהשכל ודעת את המכתב הכמוס הזה למנחם אשר אחד הוא בתוך כ“י ליידן ואין שני לו, וממנו יצאו ההעתקות. צר לי כי ההעתק אשר בא ממני אל ידיך לא היה נקי מכל שגיאה, וגם צורת הכתב אולי זרה היתה בעיניך עד כי נפלו כמה שבושים בדפוס, ויען כי סוף סוף אני הוא הגורם (אם גם הכתב לא היה כתב אצבעותי), מוטל החוב עלי לתקן השגיאות. והא לך התקונים: דף 55 בשיר אשר ראשי טוריו מנחם וכו' באות סמ”ך בכ“י: סופם בם יעשה בוראך, ונכון.– שם בשיר הנשקל חרוז 1 וראשית בוי”ו ונכון.– שם חרוז 3 וכתרים וכן גם בכ“י ונ' כי צ”ל כתרים בלי וי“ו ע”פ המשקל.– דף 59 חרוז 5 הערה 4 בכ“י ופעלתו.– שם חרוז 6 הערה 5 בכ”י הועמדו בלי וי“ו בראש.– שם חרוז 7 הערה 6 גם בכ”י אחרים גם.– שם חרוז 13 בכ“י ממאורו במ”ם בראשו ונכון ומלת יאור נמשכת אל ממאורו.– דף 57 חרוז 20 הערה 1, גם בכ“י ידיעת בלי וי”ו.– שם חרוז 22 הערה 4 נ“ל כי גי' הכ”י נכונה ויש לנקוד: נבֵלה ופי' דבר את השחיטה העשויה (ע"פ דעת הקראים) נבֵלה, כלו' המתנגד קרא לשחיטתם נבלה ומנחם משיב אם השחיטה הזאת היא נבלה הגד נא מה היא שחיטה כשרה.– שם חרוז 23 הערה 5, גם פה נ“ל הכ”י נכונה, ויש להוסיף כי בכ“י נמצא הקרואה בוי”ו ופי' הודיעני נא אמתת גדר מלת שחיטה, את אשר נקרא ככה.–שם חרוז 24 הערה 7 בכ“י ננדרים.– שם חרוז 26 הערה 9, בכ”י לאכלים.– שם שם הערה 10 גם בכ“י מתיר ביו”ד.– חרוז 28 צ“ל צִוּוּי.– שם חרוז 31 בכ”י בה, צעורים בוי“ו ונכון.– שם חרוז 33 גם בכ”י ולהגיד, ונ' למחוק הוי“ו ע”פ המשקל.– חרוז 35 בכ“י לי השאלות ואין מן הצורך להגיהו, אך משקל הסוגר נשחת וחסרה תנועה אחת.– דף 58 בפירוש לדברי השיר שורה 5 הערה 2 גם בכ”י וזה בוי“ו.– שם שורה 6 בכ”י: קוראי שמות לדברים ואשר יבקש עלה לאמ' ולמה קראוהו בשם זה מזולתו נאמ' לו אין עלה לרוב קריאת שמות הדברים כקריאת וכו‘.– שם שורה 13 להאפס, בכ“י והאפס.– שם שורה 14 כי אמרו ובכ”י: כי מאמר.– שם שורה 16 השחיטה והמליקה [והמילה], בכ“י: השחיטה והמילה. – שם שורה 32 משכילנו אשר השכילנו.– שם שורה אחרונה ירע וכן גם בכ”י.– דף 59 שורה 6 סימן ד לא נמצא בכ“י, וע”כ הסימנים הבאים חסרים שם תמיד מספר אחד.– שם שורה 10 מנוע לעשות, בכ“י: להעשות ונכון.– שם שורה 24 ע”י השלוח, בכ“י השליח.– שם שורה 33 הערה 7 גם בכ”י למי שיח.– שם שורה 39 בזולתו, בכ“י: בזולתם.– שם שורה 42 תתחייב, בכ”י: תחייב.– שם שם בכ"י: ועונג לרוחם זה עיקרו כלומר אם תאמר כי התנאים האלה הדעת חייבתם הלא ממנה כלומר מן הדעת תבא המניעה כאשר כתבנוה עונג לרוחם כלומר אחרי וכו’.–דף 60 שורה 1 גם 3. יפוי, בכ“י: יופי.– שם שורה 5 והערה 1 כ”י חמס.–שם שורה 7 בכ“י: ועל כל אלה הדברים שערים וכו‘.–ועל כל אלה הדברים שערים וכו’.– שם שורה 14 יותן, בכ”י: יתן.– שם שורה 25 כן אין רשות [לנו על] הקדושה, בכ“י: כן אין רשות הקדוש', ול”נ כי צ“ל כי אם רשות הקדוש (כלו' הקב"ה).– שם שורה 37 וחויבם, בכ”י: וחיובם.– שם שורה 42 כהלכה ובהערה 4 בהלכה, אך בכ“י: בה' ונכון ופי' בחמשה דברים.– דף 61 שורה 4 כדומיה ושורה 5 דומיה, בכ”י: כדומיו, דומיו.– שם שורה 4 והערה 1, גם בכ“י ויצאת בוי”ו.– שם שורה 6 אלא, בכ“י אלה.– שם והערה 2, גם נוסח הכ”י נכון. ובז תמו התקונים.

ומה אוסיף לדבר, והנה ידעתי כי רב אשר אתך מאשר עמי מספרי הקראים הראשונים ועוד תגלה לנו טמונות וספונות בתוך ספרך, ואיך ארד אנכי בתוך גנזי חשך האלה, בתוך ההרים אשר בעמקיהם יש לזהב ולכסף מוצא, ואיך אשים דברי על ידיעות נעלמות אשר רק זעיר שם וזעיר שם הסירותי את המסוה מעל פניהן? ואעיר רק על כמה שיבושים אשר נשתרשו על תולדת הר“ר משה בן אליהו בן משה הקוסנדני בן אליהו בשייצי האדרנופוליטי (הוא מחבר ס' האדרת) אשר ידו רב לו בידיעת ספרי הקראים הראשונים אשר כתבו בל' ערב, והוא בעצמו כתב בהקדמה לספר מטה אלהים וז”ל: רצוני שיהיו על ספרי חקוקים החכמים בהגיוני ובפרט הרב הגדול מרנא ורבנא בשמו כגדול (!) רב יוסף בן החכם הגדול רב יעקב בן יצחק הנודע בכינוייו קרקסני… וגם על כלם, שקול למולם, רב בנימין האוונדי (א"א כן בכתיבה חדשה בהיות הנייר קרוע אך בשאר הספר נקרא הגאהונדי) בן משה… וספר רב ענן, אל חי לעבדו יחנן, כי דרוש דרש משה והנה שורף כשה וכו‘.– ובהקדמה לספר יהודה כולל ה’ עריות כתב וז“ל: ולא אשען על דעתי אמנם אלכה נא אחרי דורשי התבונה מבקשי האמת… הרמים והנשאים שהם אדוננו… רב סעדיה הנשיא ז”ל ותלמידו הרב הגדול המאיר אפלתנו רב יוסף בן אברהם הרואה ותלמידו הרב רבנו ישועה וכו' ע“כ, ע”ש: ואזכור סברת רוב החכמים הנז' ע“ה כי יש אתנו רב מאשר הגיעו לידי זולתי ע”כ, ע“ש בפ”א כתב וז“ל: בהיותי שבאתי פה במצרים אשר היא מקום ספרי חכמינו הקדושים ואין לי לשבח את עצמי ואולם בענין הזה יותר ספרים יקרים ונכבדים ראיתי מהם והתבוננתי כי קודם ר' ישועה היו חכמים גדולים קדושי עליון והם כגון הרב ר' סעדיה הנשיא ותלמידו המאור הגדול ר' יוסף ע”ה, ע“כ. ובאמת נמצאים בתוך ספריו הארבעה מטה האלהים וראובן ויהודה וזבח פסח (וארבעתם בידי) חכמים הרבה ודבריהם בל' ערבי עם העתקתו. והנה כתב בעל דד מרדכי פ”ט (כאשר הדפיסו החכם וואלף דף 93 והבא) כי המעתיק הראשון שהעתיק ספרו מטה האלהים מתוך כ“י המחבר עצמו ספר בהקדמתו כי החכם הזה היה בן שש עשרה וחבר רמ”ה ספרים ונשרפו ונשארו מהם לבד ששה חבורים ולא האריך ימים כי בן שמונה עשר נפטר מעולמו ביום כ“ו לאייר בשנת של”ב לאלף הששי וכו‘, והנה שתי טעיות בתוך דבריו על מספר ספריו ועל שני חייו וכנראה אינם לבעל ספר דד מרדכי רק ידי המעתיק או המדפיס חלו בהם. והנה השגיאה הראשונה על מספר ספריו בבר מתוקנת היא בדפוס אחר של דד מרדכי (ד' וויען תק“ץ דף ט' ע”ב) כי שם נדפס שחבר כמה ספרים (לא רמ"ה), אך בזמן ימי שני חייו מסכים גם הוא לדפוס ראשון, ובכל זאת גם זו שגיאה. והנה לפני ספר מטה האלהים עם פתיחת המעתיק כ"י שמחה יצחק והוא כתב כדברים האלה: ואלו הששה חבורים אשר נצולו מהשרפה וכו’ מכמה ספרים אשר חבר בהיותו בן שש עשרה ועד שמונה ועשרים וכו' ומשה עלה אל האלהים בן כ“ח שנים וכו' כ”ו לאייר שנת לב“ש ע”כ. והנה יש בידי עוד העתק אחר מספר מטה האלהים ובו לא נמצאה פתיחת מעתיק, אבל שיר ממחברו (אשר חסר בהעתק אחר) המתחיל: מהולל אל ומלך כל יצורים, וראשי בתיו מיוסדים על שמו משה בר אליהו בכ“ר משה בהכ”ר אליהו בשייצי, ובו בית אחד כה לשונו: לך נסמך לעזרה צור ילוד איש, שנת הש“ה לעולה בספורים ע”כ, פירושו כי הוא נולד שנת הש“ה. גם בסוף ספר זבח פסח כתב המעתיק: זה השיר מצאתי במכתביו במהדורא קמא, ובאמת המהדורא בתרא אשר לפנינו היא חסרה מסופה ובפירוש כתב זה המעתיק כ”י ליידן כפי אשר הביא רמש“ש בקטלוג דף 14: ע”כ מצאתי כתוב כי לא הספיק המחבר להשלימו כי נפטר לבית עולמו וכו‘, וגם לא הספיק המחבר להשלימו כי נפטר לבית עולמו וכו’, וגם בספר ארח צדיקים דף כ“ג ב' כתוב: זבח פסח וכו' וחסר מסופו, ובשיר הזה כתב המחבר כי חבר הספר י”ג כסלו השל“א (ע' למעלה דף 342 הערה ראשונה) ובבית הקודם לאחרון כתב וז”ל: זך בן צבא הזה חבר וכו‘, ופי’ כי הוא בן כ“ז שנה כאשר חבר הספר, והנה אם נולד שנת הש”ה לא היה בן כ“ז שלמות בי”ג כסלו השל“א גם לא בן כ”ח שלמות במותו כ“ו אייר השל”ב כ“א בא בתוך השנה ההיא. גם ברשימה כ”י אשר בידי על המחברים והספרים (והיא מיוסדת על ספר ארח צדיקים) מצאתי: הר“ר משה בשייצי חבר ספרים רבים וכו' בעו”ה נפטר רך בימים בן כ“ח שנים ורוב ספריו נאבדו ונפסדו ולא נשארו מהם בידינו כ”א ארבעה וכו' (והם אשר הזכרתי) ע"כ. ודי בזה בעת על המחבר הנכבד הזה⁶⁰.

וכיום נשארו לי רק שנים שלשה גרגרים אשר הנחתים שלא להפסיק הדבור ועתה בהתמי את דברי אשים עוד עיני על הגרגרים האלה. הראשון הוא כי בדף 45 נטית מסברתי אשר חשבתי למשפט לקרוא האיש אשר כתב אליו מנחם הקראי על אודות הלכות שחיטה: עקלס הגָּר אצל סעדיה רבן, ואתה החזקת בקריאת הנֵּר, ואני לא אהיה כמכריע, גם הדבר איננו גדול הערך בעיני, אך אתה אומר כי לשון גור אינה נקשרת עם מלת אצל כ“א בלשון אשכנז ובלה”ק הוא נקשר עם מלת את, ועוד מה יהיה ענין הגרות הזאת האם נאמר שגר בביתו? אלה דבריך, וגם אני ידעתי כי אין מדרך הלשון בספרי הקדש לאמר גור אצל, אולם האם ספרי הקראים האלה אשר מלאים מליצות קשות וזרות ספרי נביאים הם? ומה תענה אתה על זאת? גם לפי דעתך מענהו שהוא היה אצל ר“ס רבן (דף 46). מה לי אם יאמר כי גר אצלו או כי היה אצלו?– השנית כתבת דף 46 כי החכם פירסט תקן מלת אלדקי שבספר אשכל הכפר שצ”ל אלעראקי, ובאמת אני הייתי המתקן ג' שנים לפניו (מחברת Zeitschrift ח"ה דף 271 הערה 1) אם הוא תקון כי לפי דעת ר“ש מונק (והיא נכפלת בספרו Mélanges ) צ”ל אלרקי על שם עיר רקה במדינת בבל⁶¹.

וכבר הרביתי דברים יותר מדאי ואסיים בברכת שלום, השם ירבה לך עצמה ותבצע את אשר החילות לעשות והיה כל מבקשי קדמוניות יודוך כי תטיב להם, ולי מה יקרו רעיך כבד אכבדך כערכך הרב.

&&& סומכוס המעתיק היוני

סומכוס המתרגם היוני לתנ“ך (אשר מתרגומו אין בידינו ב"א מאמרים מלוקטים מפה ומפה)¹ כבר הראיתיו בספרי אורשריפט וכו' מתאמץ להסיר אמונות מתנגדות מתוך המקרא ומשתדל בכל עוז לפרש הכתובים המדברים על השם בהשקפה ראשונה כאלו הוא בעל תמונה וכדומה, או המעידים על האדם כאלו במותו לנצח יאבד ואין לו שארית, והוא יפרשם בדרך אחרת ומעמיד האמונה על תלה. כבר שערתי בספרי² דף 329 ואילך (ועי' לעיל ע' 47)³ כי הוא הלך גם בדרכי ר”ע לפרש כאחד ממנו לדעת טוב ורע (בראשית נ' כ"ב) כאחד אשר ממנו כלו' מרוח בינתו וברשותו לדעת טוב ורע, ואז רק מכח סברא יחסתי הפי' ההוא לסומכוס כי תרגום של ממנו מטושטש בכ“י אשר מתוכו הוציא החכם מונטפוקון את העתקתו והוא לא ידע לקרא היטב. אך עתה ראיתי ואשמח כי כבר החכם גריסבאך, איש אשר ראוי לסמוך עליו, עוד הפעם דרש אחרי הכ”י הזה, וכמסיח לפי תומו אמר כי הקריאה הנכונה היא בדברי סומכוס לפי ראות עיניו ולא לפי ההשערה כאשר שפטתי אני⁴. וכבר ידעת כי הכתוב הזה היה למוקש בעיני ראשוני הקראים עד כי פירשו כאחד מל' התרגום כמו אחז בזי“ן, ופירשו הנה האדם היה אחרי אחזו (פי' לקטו) ממנו כלו' מעץ הדעת לאיש יודע טוב ורע, ובדרך המפרש הקדמון הזה הוא יוסף בן בכתוי אשר היה לפני סלמון בן ירוחם (ע' לקוטי קדמוניות לר"ש פינסקר דף 62) הלך ר' יהודה בן קוריש, גם עלי בן סלימאן בעל השרשים ויפת ור' אהרן בעל המבחר הביאו הפי' הזה (ע' מאמר הר“ש מונק על ר' יונה דף 61 ולקוטי קדמוניות דף קמ”ט). – ויהי אחרי כלותי את ספרי בא לידי גם ס' תהלים מתורגם לל' סורי ע”פ ההיקספלא (ובעת כתבי את ספרי לא ידעתי מלקוטי תרגום סומכוס לתהלים כ"א מתוך ההיקספלא היונית), וגם שם מצאתי ההשתדלות היתירה אשר לסומכוס להסיר ההגשמה מאת הבורא. למשל העירותי בספרי דף 341 כי השבעים העתיקו כן בקדש חזיתך (תהלים ס"ג ג') כדרכם כאלו כתוב נראיתי לפניך, ועתה מצאתי כי סומכוס הרחיק עוד יותר, והעתיק הסורי את תרגומו הכנא בית קודשא חזוא פי' המראה והשמיט הרואה והנראה. עוד ביררתי שם דף 339 כי הנוסח הנכון תהלים פ“ד ח' כפי קריאת כל המעתיקים הראשונים יראה אֵל אלהים בציון, ורק במס' סופרים ד' ח' אמרו כי אל הוא פה חול ועל פיו נקדו המנקדים אֶל בסגול, והנה עתה מצאתי כבר סומכוס (הוא לבדו בין המעתיקים) נוטה לדעה הזאת. וכמו כן נמצאהו לבדו (מסכים עם הנקוד אשר בידינו) סר מן הדעת כי השם או השרף יגע על פי הנביא, והוא כי ישעיה ו' ז' וירמיה א' ט' הקריאה הנכונה היא ויגע על פי בחירק, ומצאנו בישעיה מיד אח”ז באותו פסוק הנה נגע זה על שפתיך כמו כן בקל (ולא יכלו המנקדים לשנותו) וע“ע דניאל י”ו, גם כל המעתיקים הראשונים העתיקו כן ועקילס המעתיק מלה במלה בתוכם, רק המתרגם הארמי הרחיק מן ההגשמה והעתיק וסדר בפומי, וסומכוס הוא אחד בתוך הראשונים ואין שני לו אשר העתיק (ע"פ עדות הירונימוס באגרתו של דאמזוס) כפי נקודנו וַיַגַע (detolit) כלו' הגיע את הרצפה בישעיה או הגיע את דברו בירמיה והוא רק להרחיק דעת הגשמות. – וככה גם דרכו בפסוקים הנראים כמתנגדים לאמונת תחית המתים. העירותי בספרי דף 176 כי כל המעתיקים הראשונים קראו קברם בתימו לעולם (תהלים מ“ט י”ב) וכי רק מן רב סעדיה והלאה אחזו בנוסח קרבם הבלתי מובן. אך עתה ראיתי בהיקספלא הסורית כי כבר עקילס וסומכוס החזיקו בנוסח החדש הזה, וראיתי מתוכה כי ההעתקה הנמצאת בתוך ההיקספלא היונית על שם אחרים והיא: τὰ ἐντὸς τῶν οἰκεῶν εἰς αἰῶνα היא לסומכוס ואיננה העתקת המאמר משכנתם לדר ודר (כאשר מצויין בספר מונטפוקון) כ“א היא העתקת המאמר קרבם בתימו לעולם. ולהיפך מצאנו בתלמוד ובמדרשים כי קראו קברם. אמרו במ”ק ט' ב' כי החכמים בירכו את בן רשב“י בהפטרם ממנו בזה”ל: ליחרוב ביתך (פירש"י בית קבורתך) וההוא עלמא ביתא הוא דכתיב קרבם (צ"ל קברם) בתימו לעולם (ובספרינו הוסיפו אל תקרי קרבם אלא קברם, והיא הוספה מאוחרת ונשמטה במנורת המאור נר ג' כלל ו' ח“ה פ”ב, ובילקוט נביאים רמז ל“א [העירני עליו אוהבי הר”ר יה“ש] חסר כל המאמר דכתיב קרבם וכו‘, וגם זה לעד כי לא היה לפני בעל הילקוט נוסח אל תיקרי וכו’ רק סתם דכתיב קברם וגו', ובעל הילקוט השמיט את הכתוב מכל וכל על כי היה זר בעיניו הנוסח הזה אשר לא כספרינו. ובב”ר פכ“ג אמרו: ר' פנחס אמר קרבם (צ"ל קברם) בתימו לעולם למחר בתיהם נעשים קבריהם וכו'. – גם הכתוב בישעיה כ”ו י“ד מתים בל יחיו רפאים בל יקמו היה כבד על אזן המעתיקים, כי היה נראה ממנו כי ההולך לשאול לא יחיה עוד ולא יקום, ותרגמו השבעים מתים בל יראו החיים ורפאים בל יקמו, כאלו יאמר כי על דרך הטבע לא יראו המתים עוד חיים שניים כי הרפאים בל יקימום מקברם, ועוד הרחיק סומכוס ואמר בכונה יותר מבוארת כדרכו (כדבר הירונימוס more suo manifestius) מתים בל יְחַיוּ ורפאים (כלו' הענקים) בל יִקְמו, וכדמותו תרגם הסורי, גם תאודוטיון לא ידע אנה לפנות, אך עקילס והרומי שבו אל פשט הדברים כפי נוסחתנו, בראותם כי כל הכתוב הוא רק מליצה ודרך משל (ע‘, פ’ י"ט) כאשר הבינו גם רס”ג והוסיף לאמר הם כמו מתים וכו‘, והתרגום הארמי מוסיף הם עובדים למתים וכו’. סוף דבר ראינו השמירה המעולה אשר שם סומכוס לו לחק בהעתקתו.

עוד אחת מצאתי והיא נכבדה בעיני. שנינו במשנת פאה ה' ז‘: מי שאינו מניח את העניים ללקוט וכו’ הרי זה גוזל את העניים ועל זה נאמר אל תסג גבול עולים. ועוד שם ז' ג' (וכדמותו בספרא קדושים י"ט ט'): המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר ה“ז גוזל את העניים, וע”ז נאמר אל תסג גבול עולים ע“כ. והנה כמעט בכל הנוסחאות נמצאה גירסת עולים ביו”ד והיא זרה. ובירושלמי פאה ה' ו' פליגי תרי אמוראי בפירושו, חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהן לסמיא צוחין סגי נהורא, והנה ראינו גם מפירושיהם כי קראו עולים, אך פירושיהם בלי טעם. גם בתנחומא סוף פ' וישלח שנו משנת מי שאינו מניח וכו' ומסיים אל תסג גבול עולים אמר הקב“ה אני עשיתי אותך למעלה והעני למטה, יכול אני לעשותך למטה והעני למעלה וכו'. וכל זה דחוק ורחוק. ועתה בא נא אתי אל סומכוס וההולכים בעקבותיו. והנה שני פסוקים מצאנו במשלי דומים, האחד כ”ב כ“ח אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, וכל המעתיקים (גם הירונימוס והרומי בתוכם) אחזו בפשט הכתוב, והשני כ”ג ו' אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, והנה אין קשר בין שני חלקי הפסוק האחרון הזה, מה ליתומים עם גבול עולם? ומצאנו לסומכוס כי נטה בתרגומו למלת אל תסג (ולא נמצא אצלנו יותר ממנו על הכתוב הזה) מן הנהוג, והוא פי' אל תנהם כלו' אל תתחרט (μὴμετανοήσῃς) ולא ידענו עוד את כונתו עד אשר נבוא אל הירונימוס והרומי הכרוך אחריו והם העתיקו אל תגע בגבול הקטנים (ne attingas parvulorum terminos), וא“כ קראו עולים ביו”ד כלו' עולים הוא עוללים וקטנים ופירשוהו כמו יתומים ועניים ופירשו גבול חק ומצות מתנות עניים, והאזהרה היא לבלתי הפר את החק הזה, וע“כ השתמשו במליצה אחרת בתרגום אל תסג ולא העתיקו כמשמעו שלא להשיג הגבול אחור ולעבור עליו כאשר תרגמו במקום אחר, כי אין ליתומים נחלה וגבול, כ”א שלא לנגוע בקצהו כלו' שלא ירע בעיניו לתת לעני כפי חקו, והוא כונת סומכוס והיא היא דעת המשנה המבארת הפסוק על העניים, ובא זה ולמד על זה. והר“ר יה”ש מצא עד נאמן לדברי בירושלמי דסוטה פ“ד ה”ג [ד' וויניציא דף י“ט ע”ג שורה ט“ז מן הסוף]: לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא עליו הכתוב אומר אל תסג גבול עולם אשר גבלו ראשונים ובשדה יתומים אל תבוא ע”כ, והנה גם פה קראו בפסוק הזה דמשלי עולים ביו“ד ופירשוהו כמו עוללים וקטנים, ולקחו סעד מן הכתוב לבלתי השחית את חק העובר בתוך מעי אמו או הילד היונק שדי אמו, ורק הסופרים וגם מפרשי התלמוד הירושלמי אשר חתרו לבוא אל פתחו והשער סגור בפניהם, הביאו בתוך הפסוק דמשלי המלות אשר גבלו הראשונים מתוך הפסוק דברים י”ט י"ד⁵. ורבי אחי רבי שלמה (השם יאריך ימיו!) העירני כי פי' עולים במשניות דפאה הוא כמו עוללים כלו' בוצרי עוללות ואשר להם המשפט ללקטן, והם דברי טעם, אך מלבד הירונימוס גם ירושלמי דסוטה עומד לנגדו.

ואל יפלא בעיניך כי סומכוס מחזיק בדרשות התלמוד, כי הרבה פעמים מצאנוהו הולך בעקבותיו ומפרש הכתובים לפי שטתו. ראה למשל שמות י“ד כ', והנה דברי הכתוב: ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, הם סתומים מעט, כי כפי הנראה סופו מתנגד לתחלתו, וע”כ דרשו הקדמונים כי הענן ההולך בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים יצאו מתוכו שתי סבות הפוכות, כי היה על ידו חשך למצרים ואור לישראל, ולכן מחקו הראשונים אות הוי“ו ממלת והחשך (כאשר חסר עוד בנוסח השמרוני ובהעתקתו) ופירשו ויהי הענן החשך (פי' לחשך) מצד זה למצרים, ומצד אחר לישראל ויאר את הלילה. והם דברי סומכוס המתרגם (καὶ ἦν ἡχεφέλη σκότος μὲν ἐκεῖθεν, φαίνουσα δὲ ἐνταῦθεν) ובדרשה הזאת החזיקו בעלי המדרש והתרגומים אם גם עזבו את הנוסח החדש הזה וקיימו את הנוסח העיקרי לקרוא והחשך בוי”ו, ותמצא המכילתא אומרת וז“ל: הענן אל ישראל והחשך אל מצרים ע”כ, ולקחו מלת הענן כאלו הוא מאיר. והתרגומים היה קשה להם להוכיח ממלת הענן ההארה לישראל וסמכו על הבא אחריו ויאר את הלילה (כדברי סומכוס), ותרגם המיוחס ליוב“ע והוה עננא פלגי נהורא ופלגיה חשוכא מסטריה חד מחשך על מצראי ומסטריה חד אנהר על ישראל כל ליליא, ואונקלוס הנמשך אחריו הלך בדרכו ורק קצר דבריו לאמר והוה עננא וקבלא למצראי ולישראל נהר כל ליליא. והנה כולם אמרו דבר אחד, ורק כל אחד הלך לדרכו בנוסח הכתוב ובפירושו. – גם בויקרא י”ב ד' וה' הקריאה הנכונה כפי פשט הכתוב תשב בדמי (על דמי) טהרה, והה“א האחרונה במפיק, פי' כי האשה אחרי מלאת לה שבעת ימים ללידת זכור וי”ד יום לנקבה תתקדש ותטהר מטמאתה ותשב על דמי טהר שלה, רצוני על הדמים אשר מתוכם תטהר ותתנקה, ואם גם במשך הימים האלה הל“ג או הס”ו אינה טמאה בחומר טמאת הימים הראשונים, מ“מ איננה טהורה ודמיה אינם טהורים מכל וכל. ועל כן תרגמו השבעים וסרו ממשמעות המלה ופירשו הכונה ἐν αἴματι ἀκαθάρτῷ αὐτῆς פי' בדמיה הטמאים (ורק האחרונים במצאם כי ההעתקה הזאת עזבה את המלה, הגיהו καθάρτω פי' טהורים והשחיתו הכונה, ומ"מ הניחו αὐτῆς פי' שלה), והרומי דבק יותר במלה אך גם הוא לא עזב כונת השבעים והעתיק in sangnine purificationis suae פי' הדמים אשר על ידם תטהר את עצמה, וגם הוא קרא טהרה בה”א הכינוי. ובכונה הזאת החזיקו גם השמרונים והעתיק המתרגם באדם (על אדמי) דכואה בה“א הכינוי, ואבו סעיד הערבי: תקים בסבב דם נקאיהא, פי' תעמוד על דבר דם נקיותה. לפי השטה הזאת תהיה האשה היולדת ל”ג יום אחרי עבור ז' ימים ללדתה בן זכר וס“ו יום אחרי עבור י”ד יום ללדת נקבה נבדלת מאישה ותשב בדד על דמיה הפורשים ממנה, ואשר בצאתם תפרוש כל הטומאה הנסגרת בתוכה ואחר תטהר. וברור בעיני כי הם הם הדברים אשר אמרו במשנת נדה ד' ב' על בנות כותים שהן יושבות על כל דם, פי' שהן נבדלות גם בימי טהר האלה בראותן דם והדמים האלה טמאים בעיניהן (ובעלי הגמרא פירשו באופן אחר), ובדרכם הלכו גם הצדוקים. לא כן הפרושים כי הם גזרו אמר כי האשה בתוך הימים האלה טהורה היא מכל וכל ומותרת לבעלה, רק כי לא תגע בכל קדש ולא תבוא אל המקדש והדמים היוצאים ממנה טהורים הם, א“כ דמי טהרה הכפול בכתוב אינם דמי טהר שלה פי' אשר תתנקה על ידם, כ”א דמי טהר סתם כלו' דמים טהורים והסירו המפיק ממלת טהרה. וכן תרגמו סומכוס ועקילס καθαρίσεως או καθαρισμοῦ בלי כינוי, וכמוהם עשו התרגומים. אונקלוס תרגם דם דכו, והמיוחס ליוב“ע עוד נטה הלאה ותרגם תהי (במקום תשב) כל (על) דמא דכיון, וגם הסורי הלך בדרכו והעתיק דמא דכיא. והמחלוקת הזאת עברה גם אל הקראים כדרכם להחזיק בשטת הצדוקים והכותים, אך אחזו החבל בשני ראשים ותמכו על המסרה לקרוא טהרה בלי מפיק, ואין לקריאה הזאת יסוד לפי שטתם⁶. מ”מ ראינו כי סומכוס גם פה לא סר מדרשת בעלי התלמוד. – עוד מצאנו הכתוב אומר (דברים כ“א כ”ג) כי קללת אלהים תלוי ותרגמו השבעים (ואחריהם הרומי) כפשוטו כי התלוי הוא מקולל מאת האלהים, ובעלי התלמוד עזבו את הפירוש הזה⁷ ופירשו באופן אחר כי מקלל אלהים הוא יענש ככה להתלות אחרי הסקלו, וזה הוא אמרם בספרי [פי' רכ“א] ובמשנת סנהדרין ו' ד': מפני מה זה תלוי מפני שקלל (שברך) את השם ונמצא שם שמים מתחלל ע”כ, ולא נחלקו ר' אליעזר וחכמים כי עיקר הכתוב על המגדף אשר עונשו בסקילה ואחריה בתליה, רק נחלקו אם כל הנסקלין כמוהו נתלין כדברי ר“א, אם כדברי החכמים רק כל הפושט ידו בעיקר כמוהו והוא העובד ע”ז. והם הם דברי סומכוס (כאשר הביא הירונימוס דבריו בשפת רומי) quia propter blasphemiam Dei suspensus est וכן תרגם הסורי וז“ל: מטול דמן דמצחא לאלהא נזדקף ע”כ. ואחרוני התנאים, הוא ר' מאיר, סרו גם מן הפירוש הזה. שנינו במשנת סנהדרין ו' ה‘: אמר ר’ מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת, קלני⁸ מראשי קלני מזרועי, ויותר מפורשים דבריו בתוספתא שם פ“ט: היה ר”מ אומר מה ת“ל כי קללת אלהים תלוי, משלו משל למה הדבר דומה, לב' אחים דומים זה לזה, אחד מלך על כל העולם כולו ואחד יצא לליסטות, לאחר זמן נתפס זה שיצא לליסטות, היו צולבין אותו על הצלוב, והיה כל עובר ושב אומר דומה שהמלך צלוב, לכך נאמר כי קללת אלהים תלוי ע”כ, ומובאה הברייתא בשינוי לשון בגמרא בבלית שם מ“ו ב'. א”כ פירוש הכתוב הוא כי התלוי הוא בזיון כבוד השם אשר האדם נברא בדמותו ובצלמו, והם הם דברי המיוחס ליוב“ע: ארום קילותא קדם אלהא למצלוב גבר אלהין חובוי גרמו ליה ומן בגלל דבדיוקנא די”י אתעבד וגו‘, ואונקלוס קצר כדרכו והניח הדברים סתומים ותרגם ארי על דחב קדם י"י אצטליב, ולא נדע כונתו אם פי’ קללת כדעת הדרשה הראשונה על אשר קלל את השם נתלה, אם כדעת ר“מ כי התלוי הוא בזיון השם ולא היתה רשות ביד הדיינים לתלות אדם הנברא בצלם אלהים אם לא כי עונו ענה בו (כהוספת יוב"ע), ורס”ג פי' כפי הנראה דברי אונקלוס לפי הדרשה הראשונה, וע"כ שב גם הוא אליה בתרגומו הערסי: [אד] צלב למא אפתרי עלי אללה. סוף דבר ראינו עוד הפעם כי סומכוס הלך בדרכי החכמים לתרגם דברי הכתוב כדרשתם.

ואחרי הגיעי אל המקום הזה אען ואומר כי איננו רחוק בעיני כי סומכוס המעתיק היוני הזה הוא תלמיד ר“מ⁹ אשר אמרו עליו (עירובין י"ג ב') שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמנה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה מ”ח טעמי טהרה, הוא אשר ספרו עליו בשתי הלכות שונות (גזיר מ“ט ב' וקדושין נ”ב ב') אחר פטירתו של ר“מ א”ל ר' יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר“מ לכאן מפני שקנתרנין הן ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין, דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר' מאיר וכו', ונראה כי המעשה היה בההיא דקדושין ונשנית רק השמועה במחלוקת דנזיר, כי בקדושין מצא מקומו גם בירושלמי בקוצר לשון וז”ל: כד דמך ר“מ גזר ר' יהודה ואמר אל יכנסו תלמידיו של ר”מ כאן דחק סומכוס ועאל אמר וכו‘, ובנזיר לא נמצא דבר ממנו בירושלמי. הוא סומכוס אשר ידע היטב בטיב לשון יוני ואמר בתוספתא דנזיר ראש פ“א ומובאה בירושלמי שם פ”א ה"ב טטרגון ארבע טריגון שלש דיגון שתים, וכן בבבלי שם ח’ ב' ומוסיף הן אחת פנטגון חמש, והוא בן א“י ונקט לישנא דא”י (ב“ב ע”ג א'). ומצאנו לו הלכות בדיני ממונות גם בקרבנות וטהרות¹⁰. ואיננו רחוק כי בהיותו בעל מקרא ודייק לישנא דקרא, סר כה וכה מההלכה השגורה בפי אנשי דורו ונתוכח עמהם, ע“כ דחאוהו ולא רצו כי ישב עמהם בביהמ”ד, ומ“מ תרגומו מלא הלכות ואגדות. ואם ישאל השואל איך תאמר כי המתרגם הזה סומכוס היה תלמיד ר”מ, והלא אתה בעצמך העידות כי תרגם הפסוק כי קללת אלהים תלוי לפי הדרשה הקדומה ולא הלך בדרך ר' מאיר? גם אני אשיב ואומר, כי כאיש גבורתו ואיש אשר עיניו בראשו לא יחפץ ללכת כאסור ברהטים אחרי רבו לבלתי סור ממנו ימין ושמאל, ובפרט בפירוש דברים אשר אינם מעלים ולא מורידים לענין הלכה, ואם גם מורא רבו עליו לא נכנע תחת עול כל פירוש ופירוש אשר שם עליו. סוף דבר אינני מחזיק מסמרות בהשערה הזאת כי סומכוס המעתיק הוא סומכוס אשר היה תלמיד ר“מ אשר על שמו הביאו הלכות בתלמוד, אך מ”מ קרובה היא בעיני. ועל כל פנים דבר אשר אין להכחיש הוא כי סומכוס המתרגם אחינו ובשרנו הוא, בעל דעה ובינה יתירה המתאמץ בכל עז להסיר כל דבר שמץ גשמות וספק בתחיית המתים ומפרש הכתובים ע"פ הלכות בעלי התלמוד¹¹.

• רוני גטניו
• עפרה אנסון
• בני סורקין
• צחה וקנין-כרמל