[טקסט זה שודר, בשינויים מעטים, ב״קול ישראל" ב־15.7.83, לרגל מלאת מאה שנה להולדת פרנץ קפקא. בפתח השידור, על רקע המוסיקה של לוקאס פוס “מעגל הזמן” לסופראן ופסנתר, נשמע קטע זה מתוך יומנו של קפקא, 16.1.22:

"התמוטטות. אי אפשר לישון, אי אפשר להיות ער, אי אפשר לשאת את החיים, וליתר דיוק: את רצף החיים. השעונים אינם פועלים מתוך התאמה, הפנימי דוהר באופן שטני או דמוני ועל־כל־פנים באופן לא־אנושי, והחיצוני הולך במהוסס בדרכו הרגילה. מה דבר אחר יכול לקרות אם לא התפרצות שני העולמות השונים, והם מתפרצים או לפחות ניתקים זה מעל זה באופן נורא. אולי יש כמה טעמים לקצב הפנימי הפרוע, והגלוי שבהם הוא ההסתכלות הפנימית, שאינה נותנת מנוח לשום רעיון, שמרַדפת כל אחד ואחד….״]

הדסה וולמן: פנחס שדה, האזנת זה עתה, יחד אתי, למוסיקה של לוקאס פוס עפ״י מלים מתוך יומנו של פרנץ קפקא. זו היתה השתקפות אחת של דמותו של קפקא. איך משתקפת דמותו בעיניך שלך?

פנחס שדה: הייתי רוצה כבר בתחילת דברי לעשות משהו, אשר קפקא עצמו היה נוהג לעשות, ואשר המדברים והכותבים עליו, בדרך כלל, אינם עושים. וזאת – לדבר במלים פשוטות ובקיצור. ברצוני לספר במלים פשוטות כיצד הגעתי אל קפקא לאחר שהייתי מרוחק ממנו, או, כיצד התאהבתי באיש הזה לאחר שבתחילה לא אהבתי אותו.

ה. ו.: זאת לא היתה איפוא אהבה ממבט ראשון?

פ.ש.: לא, למרות עיניו היפות. ובכן, אני התחלתי בקריאת הרומאנים הגדולים שלו כשהופיעו בהוצאת שוקן לפני כעשרים וחמש שנים בערך – “המשפט”, “הטירה”. באשר לערכם ולגדולתם – בעניין זה לא יכול היה להיות ספק, אך היו שתי סיבות לכך שחשתי התנגדות כלפיהם. האחת רגשית, והאחרת עקרונית. באשר לסיבה הרגשית, הרי זה כך: הרומאנים שלו נראו לי כעין מבנים של ארכיטקטורה גדולה, גיאומטרית, ובהשוואה ליצירותיהם של קומץ גדולי הסופרים האחרים של המאה ה־20 הם קרים לחלוטין. אזכיר, כדי להבהיר את כוונתי, שמות אחדים, ולאו־דווקא לפי סדר הגדולה, שממילא אינו אפשרי. אזכיר, למשל, שם, שהיה חשוב לי באותן שנות הנעורים וגם בהמשך שנות חיי. אני מתכוון לקנוט המסון. הרי ברור כי היחס היחידי שיכולתי להרגיש כלפי הרומאנים שלו, וכלפי גיבוריהם, היה אהבה. אני התאהבתי בגיבורה שלו, דאגני, הגיבורה של “מסתורין”, ואפילו בגיבור של “מסתורין”, יוהאן נאגל.

ה.ו.: כמדומה לי שלפני שנים אחדות אפילו הופיעה מהדורה חדשה של הספר עם תיקונים שלך לתרגום הישן – – –

פ.ש.: חלילה, ידי לא שפכו את הדיו הזו. רק מחמת איזו תקלה משונה של המו״ל נשתרבב שמי לאותה מהדורה, ומכיוון שאיני נוהג להגיב ולהכחיש וכדומה, החרשתי עד עתה. אך אשוב לענייננו, ואזכיר עוד מישהו שאיננו אולי מגדולי הסופרים, אבל אני חושב כי הרומאן שאנקוב בשמו הוא מהיפות ביצירות של המאה (איני מתייחס כרגע לספרים אחרים של סופר זה), וכוונתי ל״נרקיס וגולדמונד". גם אותו קראתי בנעורי, והיחס היחידי היה יכול להיות רק יחס של אהבה: הן אל נרקיס, הן אל גולדמונד, הן אל האהובות של גולדמונד, ואל הנופים, ואל המוסיקה של הסיפור הזה. אזכיר עוד מישהו: לואי פרדינאן סלין. אולי אין הרבה אהבה ויופי ברומאנים שלו, אבל יש עוצמה רגשית, כאב.

ה.ו.: ומה הרחיק אותך מקפקא?

פ.ש.: אולי, ברשותך, אזכיר עוד שני שמות, לפחות, כי הרי אי אפשר שלא להזכיר, לפחות לרגע, את פרוסט ואת ג׳ויס. באשר לפרוסט, הנה למרות הפסיכולוגיה שלו, התחכום, האינטלקטואליות, ברור שיש בספר שלו עוצמה רגשית אדירה. אנחנו יכולים להרגיש יחס אל הבארון דה שארלוס ואל האחרים. ומלה אחת על ג׳ויס, אשר יש טוענים כי הוא אולי הגדול מכולם, אך מכל מקום הוא האינטלקטואלי מכולם. והנה “יוליסס”, עם כל התחכום הלשוני והתרגילים הספרותיים שלו, מלא עוצמה רגשית, בייחוד בפרקי החלום והסיוט, וכמובן במונולוג של הגברת בלום. ובכן, כל השמות שהזכרתי יש בהם משהו אנושי. לעומת זאת, ברומאנים של קפקא, כשקראתי אותם, היה איזה היעדר של אנושיות.

ה.ו.: כך הרגשת?

פ.ש.: כך הרגשתי. והיתה לי עוד התנגדות שנייה, עקרונית: אם, לפי דעתי, לפי השקפתי, החיים הם משל – הרי שלא ראיתי טעם בגישתו של קפקא להלביש משל על־גבי המשל הזה. הרי כל דבר כשלעצמו הוא משל: השולחן שאנחנו יושבים עכשיו לידו, הכיסא, אנו עצמנו, כל דבר. ומה איפוא טעם להפוך את הדברים האלה למין כלים לצורך משחק של איזה משל נוסף? מה שצריך זה להיאבק על מציאת הנמשל, להתקרב אליו, ואפילו אם אין סיכוי – לפחות להתייחס אליו. מה טעם להפוך את החיים למין משחק – כמעט נורא, הייתי אומר – שעל כל משל נרכיב עוד משל ועוד משל ועוד עד לטירוף? ובכן, היה כאן איזה ניגוד גמור אלי.

ה.ו.: ואחר־כך?

פ.ש.: אחר־כך חלפו שנים, ולא מכבר הגעתי במקרה לקריאת היומנים של קפקא. ואז נפתח לפני פתאום האיש, ואגיד במלה אחת: התאהבתי באיש הזה. ודרכו, דרך האיש עצמו, גם הגעתי אל היצירה שלו.

ה.ו.: היומנים פתוחים יותר מהיצירה? אישיים יותר? חשופים יותר?

פ.ש.: לא רק שהיומנים יותר אישיים ואינטימיים, זה הרי מובן מאליו. אלא שהם כאילו היוו את הגשר בין האיש פרנץ קפקא לבין יצירותיו, ואפילו אותם רומאנים. כי ראיתי שהאיש אשר ביומנים הוא הוא האיש שברומאנים. מובן שכל קורא יכול להניח זאת על סמך המחקרים הספרותיים, אך לי חשוב היה שאגיע לכך דרך החוויה, כי אני אינני עוסק במחקר ובהרצאות על ספרות. או שיש למשהו, לאדם כלשהו, משמעות בחיי, או לא. ועכשיו אני מגיע אל הקטע ששודר בתחילה על רקע המוסיקה של לוקאס פוס. גם אני רשמתי לי, על פיסת־נייר קטנה, שתי ציטטות מתוך היומנים, ואולי זה צירוף־מקרים משונה במקצת שגם אני שמתי לב לאותו מקום בספר, אלא שאני בחרתי בציטטה אחת לאחר זו שעורכי־השידור בחרו

ה.ו.: לא אנו בחרנו אותה – לוקאס פוס בחר פסקה זו לצורך המוסיקה שלו –

פ.ש.: יפה. אבל אני אומר לך, הדסה, אילו מוצרט, למשל, היה בוחר פסקה לצורך מוסיקה שלו, אינני חושב שהיה בוחר כמו לוקאס פוס –

ה. ו.: אלא?

פ.ש.: אלא אולי את זו שאני עומד לקרוא עכשיו. המדובר ב־19 בינואר, רק שלושה ימים לאחר אותה תסבוכת ששמענו מקודם. הנה איפוא משפט אחד ויחיד של פרנץ קפקא, שתים־עשרה מלים: ״האושר האינסופי, העמוק, החם, הגואל, לשבת על־יד עריסת ילדך, מול אמו.״ זה מה שאומר פרנץ קפקא, אדם שהוציא את ימיו כפקיד בחברת־ביטוח, אלמוני לגמרי, שלא שיער כי הוא עתיד אי־פעם ליהפך למיתוס, שחי בנסיבות קשות, בייסורים, שלא נשא אשה מעולם ולא היה לו ילד. המשפט הזה אומר יותר ממה שיכולים לומר מחקרים שלמים. והנה עוד משפט אחד, שרשמתי לי על פיסת־נייר. הוא נסע לטיול בפאריס, ישב בערב באיזו מסעדה, וכשסיים את ארוחתו, באה המלצרית וסילקה בשקט מן השולחן את הכלים המיותרים, מזלגות וכדומה, כדי שיוכל לשבת בנוחיות. הוא כנראה ישב אז מהורהר, אולי שתה קפה (אני מכיר שעה כזו, ישבתי כך בפאריס, או בלונדון), וזה מה שהוא מעיר על כך: “נעם לי מאוד לחוש סובלנות והבנה לייסורי באשה כה שקטה.”

ה.ו.: על המלצרית -

פ.ש.: על המלצרית, זה מה שהוא כותב עליה. ועכשיו, איני יודע אם זה הזמן והמקום, אבל אני מרגיש מזועזע ברגע זה (אף כי לא ברגע זה קראתי מלים אלה לראשונה) ממלים אלה שהעברתי עכשיו: הוא ראה מלצרית בבית־קפה, ואיזה קשר אנושי (מקודם אמרתי כי קשה היה להבחין באנושיות של קפקא מתוך הרומאנים שלו) הוא יצר כלפיה! הלא זה קשר ממש דתי. אותה מלצרית הפכה בעיניו ברגע ההוא למדונה, וזאת מבלי שהיא ידעה זאת, ואולי גם מבלי שהוא היה מודע לכך. ואולי גם, מבלי שידע זאת, הוא נהפך למשך אותו רגע, בעיני עצמו, לישו המיוסר, המרוחם על־ידי אם הייסורים, על־ידי Mater Dolorosa. היא ריחמה על ייסוריו, לדעתו, בכך שסילקה את הכלים מהשולחן! והוא אומר זאת כלאחר־יד, ולא כמו איזה פייטן “דתי” או משהו כזה. אני, שהייתי כבן עשרים־וארבע כשבאתי לראשונה ללונדון, כלומר רק ארבע שנים צעיר מקפקא כשבא לפאריס, ובאחד הימים הראשונים שם ישבתי, בשעת־אחר־צהריים, בבית־קפה קטן בשם Mayflower בבייקר סטריט, ולמראה יופיה המלאכי של הנערה המלצרית הגעתי כמעט לאיזו מין הזדהרות (לא חשבתי עליה כעל מדונה אלא יותר כעל איזו אופליה), וכמעט בלי דעת מה אני עושה רשמתי על פיסת־נייר שיר ליופיה החלומי, שיר כמעט דתי (כתבתי אותו בעברית, כי אנגלית טרם ידעתי אז), ונתתי לה את פיסת־הנייר הכתובה באותיות אשוריות והיא חייכה אלי בהשתאות־מה, וזה היה כל שהתרחש בינינו, ולא סיפרתי מעולם סיפור קטן זה, כי כנראה התביישתי (אמנם ב״החיים כמשל" סיפרתי במלים די ליריות על פגישתי עם הנערה היצאנית מרגרט, בערך באותה עת, אך עם היצאנית הרי היה לי לפחות איזה מגע, היא נתנה לי משהו), – אני, לאור מה שסיפרתי עכשיו, מסוגל להבין במעט את הרגע ההוא של קפקא במסעדה.

ה.ו.: הקשר העמוק שלך להווייתו של קפקא, הקשר החדש־יחסית שנוצר עכשיו בעקבות הקריאה ביומנים, האם אתה רואה השפעה שלו, כניסה שלו, לתוך דברים שאתה כותב, שאתה נתון בהם עכשיו?

פ.ש.: הייתי רוצה לצטט עוד פסוק שלישי של קפקא, ואמנם אין זה מיומניו אלא מתוך מכתב שלו, אך הרי זה כמעט היינו־הך. וזה הפסוק: “הכמיהה למות ועם זאת ההישארות בחיים, דבר זה לבדו הוא האהבה.” על משפט זה אינני רוצה להוסיף מלה. ועכשיו לשאלתך: אני הבחנתי כי מדי פעם קפקא האיש, או עולמו, באיזושהי צורה מתקשרים לדברים שאני עושה. למשל, אני הרי הקדשתי זמן־מה, בשנה האחרונה, לעולם של אגדות־העם והמיתוסים, וזאת בקשר ל״ספר הדמיונות של היהודים". והנה עלה בדעתי שמו של קפקא: כי פתאום נראה לי שהרומאנים שלו (ועכשיו אני מדבר על אותם רומאנים עצמם שהייתי מסתייג מהם בעבר) בנויים באותה תבנית לפיה בנויים סיפורי־העם, האגדות והמיתוסים של דורות עברו. אלא מה? שבמיתוסים ובסיפורי־העם מגיע הגיבור לבסוף אל מחוז־חפצו, והוא זוכה לראות ולהשיג את תכלית הליכתו, ואילו אצל קפקא לעולם אין הגיבור מגיע אל מחוז־חפצו, קל וחומר שאינו זוכה לראות את מה שחיפש, ועל־אחת־כמה־וכמה שאינו משיגו (מבחינה זו יש אמנם צד שווה בינו לבין גיבורי הטראגדיה היוונית, אך הוא ניגודו של גיבור סיפורי־העם). וכשהבחנתי בדבר זה, שלכאורה הוא גלוי לעין, עלה בדעתי שאם כך הדבר, הרי שקפקא הוא (ואני אנסח זאת בשש מלים פשוטות) גדול התיאולוגים היהודיים של העת החדשה.

ה.ו.: עד כדי כך? אלה מלים גבוהות מאוד.

פ.ש.: כיום, להביע ביצירה מקיפה כשלו, לא באמירה סתם, את מצבו של האדם כהליכה אינסופית ללא אפשרות להגיע אל תכליתה (ואולי אני צריך להוסיף לתואר “מקיפה” גם את התואר “מורכבת”, כי בפסגת־הקתדרלה של יצירה זו, בקצה־החוד התיאולוגי שלה, כלומר: בסיפור הקצר “לפני החוק”, מצויה הבעיה, שבדרך־כלל לא כל כך מבחינים בה, שהאיש העומד לפני השער איננו נחסם ממש ע״י השומר, אלא הוא מעוכב כל־חייו ע״י היסוסיו ופחדיו שלו עצמו, ולא אכנס כאן לבעיה זו) – להביע זאת כיום, הרי זו תמצית התיאולוגיה של העת החדשה. והנה כשחשבתי על כך, עלה שמו של קפקא והתקשר בדעתי עם צד אחר של דברים שעליהם אני עובד עכשיו. עם סיפורי־העם סיימתי לפי שעה, ואני שקוע כיום רוב הזמן בעבודות, שהייתי מגדיר אותן כחיבורים בעלי הקשר תיאולוגי. והנה ברגע מסוים צף פתאום לנגד עיני הדמיון אשר בין קפקא לבין התיאולוג היהודי הגדול האחר בתולדות העת החדשה, כמובן בזמן יותר קדום, וכוונתי לברוך שפינוזה. אפילו מבחינה אישית נראו לי לפתע השניים דומים כל כך: באורח־החיים הבודד שלהם; בעיסוק במקצוע צדדי לצורך הפרנסה (האחד היה לוטש זכוכיות, השני פקיד); בחיים הרווקיים, העריריים, ללא אשה וילד; בשקט הכמעט־נואש בו הם חיו; בבניית יצירותיהם כמין מבנים אדירים גיאומטריים (יש דמיון רב במבנה יצירותיהם, למרות שהאחד כתב ספרי פילוסופיה ותיאולוגיה והשני כתב רומאנים); ועכשיו אני מגיע אולי לעיקר (שכחתי להזכיר את העיניים הגדולות, השחורות, שאותן כינית קודם כעיניים “יהודיות”), וזו התפישה המשותפת לשניהם את הסמכות העליונה (ואת יכולה לקרוא לכך “אלוהות”, אף כי קפקא לא השתמש במונח זה) כאיזו מהות בלתי ניתנת להשגה לחלוטין, בלתי ניתנת לשום השפעה מצד האדם: אצל קפקא הגיבור לעולם אינו עובר דרך שער החוק, אינו יכול לקשור קשר עם בית־הדין, אינו יכול להשפיע על אדוני הטירה, אינו יכול לעשות כלום; אצל שפינוזה זה בדיוק כך: אין שום דרך לאדם, לא בתפילה ולא בדרך אחרת כלשהי, להשפיע באיזו מידה על האלוהות, וכמעט אפשר לומר שהאלוהות אפילו אינה ניתנת להשפעה מצד עצמה, בהיותה נתונה בתוך החוקיות של עצמה. וכאן אנו מגיעים, אולי, אל הנקודה הקיצונית ביותר: לכאורה, אצל קפקא הסמכות העליונה היא מקור המצוקה, הרוע וההפסד, היא ההורסת את הגיבורים שלו, בעוד אשר שפינוזה הגדיר את הסמכות העליונה (ואלה מלותיו בחיבורו הפילוסופי הראשון, “מאמר קצר על אלוהים, על האדם ואושרו”) כ״מקור הטוב והשפע". וזו לכאורה סתירה. אבל שפינוזה אומר, כי כל הרע וההפסד מקורם בכך שהאדם אינו חי בהתאמה אל האלוהות, אינו מבין את חוקיה ואינו מתאים את חייו אל חוקים אלה, ואם כך, הרי דמו בראשו ועונשו עליו. אבל הן זהו בדיוק המצב שמתאר קפקא: האדם אינו יכול להבין את הסמכות העליונה, אינו חי בהתאמה אליה, וממילא, כמו בחלום אשר בו נעלמת האהובה מסיבה בלתי־מובנת וההוויה המאושרת הופכת לסיוט, היא הופכת להיות לו מקור של מצוקה, רוע והפסד.

ואולם כשאני מוסיף ומהרהר בדבר, הרי משהו בתוכי אומר לי (משהו שאינו רק פרי מחשבה נוספת, אלא כנראה גם פרי של ניסיונות־חיים שהתרחשו לי, מהם כבדים ואפלים ומהם שהתרחשו לא לפני עת רבה), כי המסקנה הזאת אשר אליה הגעתי עכשיו, ככל שהיא אולי מרחיקת־לכת, עדיין היא נעצרת לפני גבול מסוים, גבול הגיוני, רציונאלי, והואיל ומגע כלשהו עם החיים אפשר שאינו מתחיל אלא מעבר לגבול זה, הרי שיש הכרח לחצות אותו. לשם כך אשוב עתה, בסיום הדברים, אל יומניו של קפקא. בתאריך ה־20.10.1921 הוא כותב שם: “חלום קצר… כבעווית נאחזתי בו, מתוך אושר אין־קץ… אחי עשה מעשה פשע, נדמה לי, מעשה רצח, אני ואחרים השתתפנו בפשע. העונש, הפתרון, הגאולה, באים מרחוק, מתקרבים ומאדירים… אני מקדם אותם בלי הפסק בקריאות מטורפות… הדיבור היה קשה עלי מאוד, נאלצתי לנפח את לחיי ובתוך כך לעקם את פי, כבשעת כאב־שיניים, לפני שהצלחתי להשמיע מלה. הרגשת אושרי נבעה מן העובדה שהעונש בא, ובירכתי עליו בחופשיות כזו, בשכנוע ובאושר, חיזיון שהפעים בלי ספק גם את האלים; גם בהתפעמות זו של האלים חשתי כמעט עד לדמעות.” שם, באותה נקודה מעבר לגבול, אשר בה זהים “העונש, הפתרון, הגאולה”, אשר בה מבוטא האושר בעיקום־פה “כבשעת כאבי־שיניים”, אשר בה, באמצעות כל אלה, ניתן כבר לבוא במגע כלשהו עם האלים עד כדי לחוש את התפעמותם, ומה גם שזו התפעמות אלוהית מחיזיון אנושי – שם, באותה נקודה, מצויה כנראה ההבנה של מה שבאמת אמר קפקא בספריו, אותם ספרים אשר בסופם נדקר האדם למוות, או אובד בתוך הסיוט של הפיכתו לשרץ ענקי, או מפליג למסע אינסופי בעגלה עם סוסים מכושפים בתוך סופת־שלג לילית, ושם, באותה נקודה, אפשר אולי להתחיל, אם בכלל, בניסיון להבין את מהותה של חידה זו הקרויה בשם המצב האנושי, או, במלה אחת, חיים.

שוחחה עם שדה: הדסה וולמן