אֵיךְ שֶׁהָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת. הָאֲדָמָה אוֹבֶדֶת. הַזְּמַן –

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לְחְשֹּׁב עַל הַזְּמַן. לְפֶתַע – הָרֶגַע – תָּפַשְׂתִּי

מַהוּ הַזְּמַן. זֶהוּ כְּאֵב שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם.

מָה לַּעֲשׂוֹת? מָה לַּעֲשׂוֹת? אֵיךְ שֶׁהַכֹּל אוֹבֵד -

מָה שֶׁאָבַד, מָה שֶׁאוֹבֵד, פִּסַּת שִׂמְלָה לְבָנָה, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

שֶׁלִּטְפוּנִי, – לָנֶצַח, לָנֶצַחַ!

הָרֶגַע הַזֶּה: שְׁתַּיִם וְשֵׁשׁ דַּקּוֹת בַּלַּיְלָה. הוּא כְּבָר הוֹלֵךְ וְנָמוֹג, וְעִמּוֹ

הַבֶּהָלָה, הַכְּאֵב. אֲנִי עוֹיֵן אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, הַדִּקְדּוּק, הַכְּתָב, הַדְּיוֹ –

אֲבָל אֵין לִי בַּמֶּה לְהֵאָחֵז.

יוֹשֵׁב בַּמִּטְבָּח, בְּשָׁעָה אַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר, בְּאוֹר הַנּוּרָה הַצְהֻבָּה.

רָכוּן עַל הַשֻּׁלְחָן, מְשַׂחֵק בְּפֵּרוּרִים שֶׁל לֶחֶם

הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וָקַר. אַף כִּי הַחֹרֶף, אָמְנָם, עֲדַין מֵאַחֵר לָבוֹא.

לִרְגָעִים עֵינַי נֶעֱצָמוֹת. מִן הָרָאוּי הָיָה

לָקוּם סוֹף־סוֹף וְלַעֲלוֹת עַל מִטָתִּי. לְהִתְכַּסּוֹת. לִישֹׁן.

אֶמֶשׁ, בַּחֲלוֹם, שַׁבְתִּי וְרָאִיתִי אֶת אָשְרִי אֲשֶׁר אָבַד. אֲשֶׁר אִבֲּדְתִי

בְּמוֹ יָדַי. מֵאָז חָלְפוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

שַׁבְתִּי וְנִסִּיתִי, בַּחֲלוֹם, לְהַשִּׂיגוֹ. גַּם בַּחֲלוֹם

הָיָה לַיְלָה. לַיְלָה בְּתוֹךְ לַיְלָה. דְּבָרִים שׁוֹנִים הִתְרַחֲשׁוּ. לִבִּי נִקְרַע.

אוּלַי עַל כֵּן אֵינִי שׁוֹכֵב עַתָּה, מוֹסִיף לָשֶׁבֶת,

מְגוֹלֵל אֶת פֵּרוּרַי הַלֶּחֶם.

בְּעָבְרִי, בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם, לְיַד חֲנוּת גָלַנְטֶרְיָה בִּרְחוֹב נַחֲלַת בִּנְיָמִין בְּתֵל־אָבִיב,

עָלָה פִּתְאֹם בְּדַעְתִּי כִּי אַחַת הִיא לִי

לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת.

לִפְנוֹת עֶרֶב, בַּחֶדֶר, קָרָאתִי בְּשִׁיר מִצְרִי עַתִּיק לֵאמֹר:

"הִנֵּה הַמָּוֶת לְפָנַי הַיּוֹם

כְּרֵיחַ שׁוֹשָׁן, כְּשֶׁבֶת עַל חוֹף שִׁכְּרוֹן."

אַל נָא, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, הֲרֵי זֶה מַרְחִיק לֶכֶת.

וְהָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּאוֹר הַדִּמְדּוּמִים, וְנִזְכַּרְתִּי בִּפְסוּקוֹ שֶׁל הַפִילוֹסוֹף

(אֵינִי זוֹכֵר אִם זֶנוֹן אִישׁ אֵלֶאָה הָיָה זֶה

אוֹ זֶנוֹן הַקַּפְרִיסָאִי, אַךְ נוֹטֶה אֲנִי לְחְשֹּׁב

כִּי הָיָה זֶה הַקַּפְרִיסָאִי) שֶׁאָמַר: אֵין הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמָּוֶת.

וּכְשֶׁנִּשְׁאַל: אִם כֵּן אֵפוֹא מַדּוּעַ זֶה חַי הִנְּךָ, וְאֵינְךָ בּוֹחֵר בָּמָּוֶת?

עָנָה: יַעַן כִּי אֵין הֶבְדֵּל.

בָּדָד עוֹלֶה אֲנִי עַל הַגִּבְעָה שֶׁלְּחוֹף הַנַּחַל, לִבִּי עָגוּם.

הַלְּבָנָה נוֹגַהַת כְּמוֹ מַיִם, הַמַּיִם עֵינָם כְּעֵין רָקִיעַ.

אַיֵּה הִיא זוֹ שֶׁנִּלְוְתָה אֵלַי לְהִתְעַנֵּג עַל זִיו הַלְּבָנָה?

וְעִם זֹאת, הַנּוֹף אֵינוֹ שׁוֹנֶה עַתָּה מִנּוֹף דְּאֶשְׁתָּקַד.

הָהּ, בְּתוּלָה קְדוֹשָׁה, שֶׁאָמַרְתְּ: "הָאֲנִי שֶׁלִּי

הוּא הָאֱלֹהִים, וְאֵינִי מַכִּירָה

בְּשׁוּם אֲנִי אַחֵר, זוּלַת הָאֱלֹהִים", מִי

בַּלֵּילוֹת חֹרֶף, עֵת בָּדָד, בַּחֹשֶׁךְ, שׁוֹכֶבֶת הָיִית

עַל מִטַּתּ־הָעֵץ הַצָּרָה, מַאֲזִינָה

לְרוּחַ הַיָּם הַמְּלוּחָה, הַצּוֹנֶנֶת,

מִי, וְלוּ פַּעַם אַחַת, אֶת כַּפּוֹת רַגְלַיךְ הַקָּרוֹת, הַלְּבָנוֹת, נׇשַׁק?

[ציור בקובץ 19 עמ' 34 במקור המודפס: פנחס שדה: אישון / רישום]

הערה:

כשנקלעתי, לפני שנים, לגינואה, לנתי במשך לילות אחדים בפנסיון קטן בוִיאָה בַּאלְבִּי, סמוך לשוק העתיק, קצת מעל הנמל. כמדומני שהייתי האורח היחיד בעונה זו של חורף, ומכל־מקום כשהייתי חוזר בשעת לילה משיטוטי בחוצות העיר הזרה, לא הייתי פוגש שום אדם בטרקלין זולת בעל־הבית, צעיר נשוי, שהיה שקוע בכורסתו ומעיין באיזו חוברת פורנוגראפיה, ובעברי על פניו היה רק מביט בי בשתיקה. כשכתבתי, מקץ שנים, שורות שיר אלה, עלו בזיכרוני אותם לילות אפלים, בודדים, עצובים ומאושרים, כשהרוח העולה מן הים הודפת את הגשם וחובטת בתריסים.

פ.ש.

בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁוֹן הַקָּטָן שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ עֵטִי,

עִם מְשֻׁוֹשֵּׁי־הֶחָרָק מִשְּׁנֵי צִדֵּי קָרַחְתּוֹ, זְקָנוֹ הֶעָבֹת, עֵינָיו

הַזְּעִירוֹת, הַשֵּׁדִּוֹת מַשֶּׁהוּ, מִתְהַלֵּךְ עַל הָעֵשֶׂב

בְּפַאֲתֵי אֵיזֶה חֹרֶשׁ דָּלִיל, תַּחַת שְׁמֵי הַשְּׁקִיעָה הַצְּהֻבִּים,

הוֹלֵךְ וּמְחַלֵּל לְעַצְמוֹ בְּחָלִיל,

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת בְּדִידוּתוֹ, כִּי אֲנִי צִירָתִּי אוֹתוֹ.

הערה:

יום אחד, לפני שנים אחדות, כשמילאתי את עטי בדיו ומחיתי את הציפורן בפיסת־נייר, הבחנתי כי על הנייר הצטייר כתם דמוי שתי קרניים וזקן עבות. בלי־משים הוספתי לשרטט סביב הכתם הזה, עד שנוצר לי מין איש זעיר, או שדון, או שמא אחד הסאטירים, הולך ומחלל בחליל על רקע נוף כלשהו. העתק של ציור זה הדפסתי בספר ״42 רישומים ויומן־הכתיבה של החיים כמשל" שהופיע בהוצאת “פרוזה”, ואת המקור תליתי על קיר חדרי. לעתים הייתי מתבונן בו, וכך, ברבות הימים, נעשה לי אותו אישון כעין דמות חיה וידועה, עד אשר, לילה אחד זה לא כבר, רשמתי על נייר את השורות האחדות של השיר על אודות בדידותו. היו פעמים, זכורני, שעלה בדעתי לצייר בשבילו איזו אשה שתהיה בקרבתו, נימפה או באכחנטית, אך כוונה זו לא היה אפשר להגשים מחמת זעירותה של פיסת־הנייר, שאינה עולה על 6x4,5 ס״מ, וכך נותר סגור לבדו בגבולות עולמו זה.

פ.ש.

בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, כְּמוֹ כָּאן,

יוֹרֵד עַכְשָׁו לַיְלָה. הָאֲדָמָה מִתְכַּסָּה בִּשְּׂמִיכָה.

חֲרָקִים, רְמָשִׂים שׁוֹנִים, זוֹחֲלִים

עָלֶיהָ, בְּמְחִלּוֹת. אוּלַי הִיא חוֹלֶמֶת.

גַּם אֲנִי אֶשְׁכַּב לִישֹׁן, עוֹד

מְעַט. כְּמוֹ אֵצֶל קְרוֹבִים בַּכְּפָר, בְּאֵיזוֹ אֲחֻזָּה.

בַּאֲשֶׁר אֵין לִי יְלָדִים, אַף לֹא נְכָדִים,

אֲנִי אַמוּת צָעִיר, אֲבָל זָקֵן.

מָה אֶזְכֹּר? הַאֶזְכֹּר אֶת כָּל הַיֹּפִי

שֶׁיָּדַעְתִּי, אֶת הַצִּבְעוֹנִיּוּת

הַזְהֻבָּה, הַזּוֹהֶרֶת, הַחַמָּה, הַמִּסְתּוֹרִית

שֶׁל הַחַיִּים? אֶת הַנָּשִׁים

שֶׁנָּשְׁקוּ אֶת גּוּפִי, אֶת יָדַי, אֶת רַגְלַי?

כְּבָר אָז, מִזֶּה שָׁנִים רַבּוֹת, הֵן הֵכִינוּ אוֹתִי

בְּאַהֲבָה, בְּאֵבֶל, לִקְבוּרָתִי.

• בתיה שוורץ
• שולמית רפאלי