א    🔗

סיפור קורותיה של זיטה יפת־המותניים, בתו של מגדל־הבּקר סוּמאַנטרה, בן גזע־גיבורים, וקורות שני בעליה, (אם מותר לומר כך) עקוב דמים ומטרף את הדעת כפי שהוא, מעמיד דרישות עצומות ביותר לכוח־נפשו של המאזין וליכולתו לעמוד נגד להטי קסמיה האכזריים של מאיה אֵלת־הרוח.

מן הרצוי, שהשומעים יקחו להם למופת את עוז־רוחו של המסַפּר, שהרי דרוש אומץ־לב כמעט מרובה לספֵּר סיפור כזה מאשר לשמוע אותו.

מתחילתו ועד סופו אירע הדבר כך.

בימים ההם, כשעלה זֵכר בלב בני־האדם, בדומה לכלי־קודש המתמלא לאט לאט מתחתיתו שיקוי משכּר או דם; כשנפתח חיקה של יראת־שמיים חמורה לקראת זרע שלפני בראשית, כיסופים עזים לאֵם ליפפו תמונות־סמל עתיקות בחרדה רעננה ועוררו המון תהלוכות עולי־רגל, שפרצו־נהרו בפרוֹס האביב אל בתי־מישכנותיה של מֵינקת־העולם הגדולה; בימים ההם קשרו קשר־ידידות אמיץ שני עלמים, שונים מעט בגיל וביחשׂ־מוצאם, אך נבדלים מאוד במיבנה־גופם. שם הצעיר ביניהם נקרא נאַנדה והקשיש ממנו קצת שרידאַמן.

בן שמונה־עשרה היה הראשון, והשני בן עשרים־ואחת ושניהם חגרו, איש איש במועדו, את חגורת־הקודש ושניהם התקבלו בעדת אלה שנולדו פעמיים. שרויים היו יחד באותו כפר־ההיכל, ששמו “חסד־הפָּרוֹת”, וניחתו לפני עידן ועידנים על פי אצבע האֵלים בנווה זה שבארץ קוֹזאַלה.

כפר זה מוקף היה משוכת־צבר וחומת־עץ, שבארבעה שעריה הפונים לארבע רוחות־השמיים, בירך אחד קדוש נודד, חכם־חרשים ואיש־סודה של האֵלה, שמעולם לא עלה על שפתיו דיבור־שווא, ואשר סעד את לבו באותו כפר, מברכות־פיו, שאַמוֹת־סיפיהם ומשקופיהם ירעפו דבש וחמאה.

ידידותם של שני העלמים מיוסדת היתה על השוֹנוּת שברגשות־האני־ושלי אשר להם, אלו של האחד שואפים היו לאלו של האחר. הרי התגשמות מביאה התייחדוּת, התייחדות מביאה שוֹנוּת. שוֹנוּת מביאה הִתְדַמוּת. הִתְדַמוּת מביאה אי־מנוחה, אי־מנוחה מביאה התפלאות, התפלאות מביאה התפעלות. ואילו התפעלות מעוררת כיסופים לחליפין ולהתמזגות. ¹Etad vai tad. זה הדבר. וּמה־גם שבנוגע לנוער נאמנוּ דברי התורה הזאת, שעה שחומר־החיים עודנו רך ורגשות־האני־ושלו טרם קפאו בהתפצלותו של האחד.

העלם שרידאַמן היה סוחר ובן סוחר, ואילו נאַנדה היה נפח ורועה־פּרוֹת כאחד, מאחר שאביו גאַרגה היה גם מכה בפטיש ותופס כנף־העוף לליבּוי־האש וכן גם מגדל בהמות־הקרניים במשפתיים ובמרעה.

אביו־מחוללו של שרידאַמן, באַהאַוואַבוּטוּ שמו, היה מתייחס מצד אביו למשפחת־בּראהאמַנים הבקיאה בחכמת הווָדָה, דבר שהוא בגדר הנמנע לגמרי מצד גאַרגה ונאַנדה בנו. אף־על־פי כן, לא היו גם הם סוּדרה, אלא היו נמנים, אף כי בעלי חוטם־של־עֵז קצת, עם החברה האנושית.

ואמנם, לגבי שרידאַמן ואפילו לגבי באַהאַוואַבוּטוּ לא היתה הבראהמאניוּת אלא זכרון בלבד, כי כבר אביו של זה נשאר עומד מתוך הכרה בדרגת־החיים של אבי־הבית, זו הבאה אחרי דרגת־התלמיד, ובמשך כל ימי־חייו לא הציג את כף־רגלו על סף הדרך של מתבודד ונזיר. לחרפה נחשב לו הדבר, לחיות על נדבות מידי חרדים, שניתנו לו בזכות בקיאותו בוודה, או שלא היה בהן כדי שביעה, על־כן פתח לו חנות מכובדת של מלמלה, כּפוּר, עץ־סנדל, משי ואריגי כותנה צבעוניים. כן היה גם בנו, שהוֹלידוֹ לכבוד־האלים, סוחר בנווה־הכפר “חסד־הפָּרוֹת”, ובן בנו שרידאַמן זה, הלך באותם העקבות, לאחר שהקדיש שנות־נוער אחדות ללימודים, בהדרכת אחד כומר ומורה לדיקדוק, לתכונה ולעיקרי היסודות של בינה בנפש־האדם.

לא כן נאַנדה. בנו של גאַרגה.

גורלו היה שונה, בהיעדר השפעת המסורת ומיזוג־הדם. הוא לא עסק מעולם בדברי־רוח, אלא היה כפי שהיה, בן העם, מלא תמימות עליזה, דמות של קרישנָא, כי כּהה היה בעוֹרו ושערו ועל חזהו היה אפילו התלתל “עגל־המזל”. בזכות אומנות הנפּחות היו זרועותיו אמיצות וממרעה־הצאן נוספו בו עוד כמה סימנים לטובה; כי גופו, שהיה אוהב למשחו בשמן־החרדל ולעטרו במקלעות פרחי־בר וגם בעדיי־פז, היה משוכלל לתפארה, בהתאם לפניו הנאים ללא זקן, שאמנם, כפי שכבר נזכר, חוטמו היה קצת דומה לחוטם־עֵז ושפתיו היו במידת־מה בשרניות, אבל גם שניהם בצורה נושאת חן, ועיניו השחורות היו רגילות לצחוק.

כל זה מצא חן בעיני שרידאַמן אגב השוואה עם עצמו, שבכמה מעלות היה בהיר ממנו, מנאַנדה, בעורו ובאבריו, והיה לו גם מיבנה־פרצוף שונה. גב־חוטמו היה דק כפי־סכין, ועיניים היו לו רכּוֹת אישון ועפעף, וכן זקן רך כמניפה עיטר את לחייו. רכים היו גם אבריו ולא מוטבעים בחותם מלאכת־הנפחות והמרעה, אלא מגלים מקצתם סימני בּראַהמאַנים ומקצתם סימני־סוחרים: חזה צר, רכרוכי קצת, עם מנה ניכרת של שמנונית על כרסו – אגב, ללא פגם – עם ברכיים ורגליים ענוגות. זה היה גוף, המשמש תוספת וסרח־לווי לראש נאצל ונבון, שהוא־הוא העיקר ותכלית־הכל; לעומת־זה היה אצל נאנדה הגוף עיקר והראש רק תוספת נאה.

כללו של דבר, שניהם יחד היו כשיוָוה כשהוא לובש דו־פרצופים, פעם הוא רובץ כנזיר בעל זקן מת לרגלי האֵלה, ואילו פעם הוא פונה אליה זקוף־גוף ומותח אבריו כדמות עלם פורח.

אולם, מכיוון שלא היו אחד, כשיוָוה, שהוא חיים ומוות, עולם ונצח בחיק־האֵם, אלא נפרדו בגופיהם, היו הם זה לזה כתמונות־ראווה. רגש־שלי של כל אחד מהם השתעמם אצל עצמו, ואף־על־פי שידעו, שכל מה שיש בעולם עשוי חסרונות בלבד, היו מציצים בחשאי זה בפני זה מחמת השוֹנוֹת שבהם.

שרידאַמן, בעל הפה העדין שבזקנו, מצא חפץ בדמות קרישנָא הראשונית של נאַנדה עבה־השפתיים; והלָה הורהב במקצת על ידי כך, ובמקצת, ועוד יותר, מפני שצִביונו הבהיר יותר של שרידאַמן, ראשו הנאצל ודיבורו הנכון, שהוא, כידוע, פרי חכמה ושפע־דעת, ומזוג בתוכם מאז ומקדם, עשו עליו רושם גדול, ולא ידע מצידו כל עונג גדול מאשר להתרעות עם חברו זה, עד שנעשו שניהם ידידים לא־נפרדים.

מכל מקום, מצוי היה שמץ־לעג בנטיית־חיבה של זה לזה, עת נאנדה חמד לו לצון על שומן־בטנו הבהיר של שרידאַמן, על חוטמו הדק ודיבורו הנכון, ואילו שרידאמן התלוצץ כלאחר־יד על חוטם־העֵז של נאנדה ועל המוניותו הנעימה. אבל מידה זו של לגלגנות פנימית מזדהה לרוב עם הִתדמוּת ואי־מנוחה ומשמעותה אינו אלא מין שילום־מס לרגש־האני־ושלי, ואינה מקפחת אף במשהו את כיסופי־המאיה הנובעים מכך.

 

ב    🔗

והנה קרה, לתקופת־השנה הנעימה של האביב, הספוגה צהלת כנפי רננים, ונאנדה ושרידאַמן יצאו יחד למסע־הליכה על פני ארץ, איש איש לרגל סיבה אחרת.

נאנדה קיבל הוראה מאביו גאַרגה לקנות כמות של מתכת־גולמית מידי קבוצה מסויימת של אנשים נמוכי־דרגה החגורים רק חגורת־סוּף, שהיו רגילים וזריזים להתיך מתכת זו מתוך אבן־הברזל, ואשר נאנדה ידע לדבר אִתם.

הללו גרו בכפרים בנויים במעגל, מהלך כמה ימים מערבה מכפר־מולדתם של הידידים, לא הרחק מן העיירה קוּרוּקשאֶטה, ששכנה קצת צפונית מאינדראפראַסטה רבּת־העם, על שפת־הנהר, דיאַמה, שם היה לשרידאמן לתקן דבר־מה. כי היה עליו להחליף אצל חבר־למסחר של בית־אביו במקום, שהיה גם הוא בּראהמאַני ונשאר עומד בדרגת אבי־הבית, צרור אריגים צבעוניים, שנשי־הבית היו אורגות מחוטים דקים, חליפין מכניסי־ריווח ככל האפשר, במדוכות־אורז ובמין עצי־אש יפים לשימוש שהורגש בהם מחסור ב"חסד־הפָּרוֹת".

לאחר שכבר הלכו בדרך יום וחצי יום. בין בני־אדם על פני דרכים הומיות, וכן גם לבד דרך יערות ומדבריות, כשכל אחד מהם נושא את משאו על גבו: נאנדה ארגז מלא אגוזי־בֶטל, צדפי קאַוּריס ומין משחה אדומה, דבוקה על נייר־לכֶש² לצביעת כפות־הרגליים, שאמר לשלם בהם בעד המחצב של נחותי־הדרגה; ושרידאַמן את מעשי־האריגה, שהיו תפורים בתוך עור של צבי, שנאנדה היה בכל זאת מעמיס אותם לפרקים על גבו מתוך ידידות – באו לאיטם אל מקום־רחצה קדוש של קאַלי; האֵלה החובקת הכל, אֵם כל העולמות והנשמות, שהיא שיכרוּת־חלומו של ווישנוּ, על שפת הפלג “זבוב־הפז”, המזנק בגיל מחיק־ההר כסוסה שלוחת פרא, אך בולם לאיטו את שטף־עוזו ובמקום קדוש אחד מתמזג רכות עם הנהר דיאַמה, שגם הוא מצידו במקום קדוש יותר משתפך אל הגאַנגס הנצחי, הנופל במקומות רבים אל תוך הים.

מקומות־רחצה רבים, נודעים לתהילה, הממרקים כל סיאוב, ואשר בהם זוכים לתחייה חדשה מתוך שאיבת מי־החיים וטבילה בחיקם – רבים כאלה עוטרים את גדות הגַאנגס ומקומות־השפך שלו, ואשר שם נהרות אחרים משתפכים אל תוך נתיב־החלב שעל פני־האדמה, ושוב: אחרים מתחברים עם אלו, כמו “זבוב־הפז”. זו בת ניווה־השלג, המזדווגת עם הדיאַמה. בכל מקום מוצאים שם אל־נכון מקורות טהרה והתמזגות כאלה, מתוקנים ונוחים לכל נפש לשם קורבן וכניסה־לברית, משוכללים במדרגות־הקודש לשם ירידה נוחה, לבל יהא נאלץ החרֵד לבוא ללא צורה וללא הידור־מצווה דרך קנה־סוּף ושורשי־לוטוס לטבול בחיק־הקודש, אלא יורד בכבוד, שותה ושופך על עצמו מים טהורים.

ובכן, אותו מקום־רחצה, שהחברים הגיעו אליו, לא היה מן הגדולים ועתירי־הברכה, שהחכמים בישׂרו פעולות־פלאים של מימיו, ושאליהם נוהרים־נדחקים בהמונים שועים וניקלים (אמנם בשעות נפרדות).

זה היה מקום־רחצה קטן, שקט וחשאי, שלא במקום התמזגות־נהרות, אלא שרוי, פשוט על שפת “זבוב־הפז”, ובמרחק צעדים אחדים מאפיק־המים התנשאה גבעה, שבראשה היה בנוי היכל קטן של עץ, רעוע קצת, אך חטוב חיטוב ציורי עתיר לכבוד אֵלת כל המאוויים והתענוגות, עם מגדל גבנוני גבוה מעל התא. גם המדרגות שהוליכו אל החיק היו של עץ ורעועות, אך מספיקות לצורך ירידה כבודה.

הצעירים הביעו איש באוזני רעהו את הנאתם על כי פגעו במקום הזה, הנותן בבת־אחת הזדמנות לתפילה, להתרעננות ולמנוחה בצֵל.

היה כבר חם מאוד עם צהרי־היום; קודם איים באביב הקיץ הכבד, ולצידי ההיכל הזעיר השׂתרעו על פני רמַת־הַגדה שיחים ואילנות, עצי מאַנגוֹ קאַדאַמבה, מגנוֹליוֹת, רתמים ודקלים, שטוב יהיה לאכול פת־שחרית בחסותם ולנוח בצילם. הידידים מילאו תחילה את חובות־הדת, ככל שהניחו זאת המסיבות. לא היה כאן שום כוהן, שיכול היה לספק להם שמן או חמאה מזוקקת, כדי לצקת על ראש צלמי־האבן של לינגאַם, שהיו מוצגים על המרפסת הקטנה הרבוצה לפני ההיכל. בשָאוֹב שנמצא שם שאבו מים מן הנהר ואגב מילמול פסוקי־תפילה קיימו את המצווה הנאה. אחר כך ירדו, כשכפות ידיהם צמודות, אל החיק הירקרק, שתו, יצקו על עצמם מים כדין, טבלו והוֹדוּ, ושהו במים קצת יותר משדרוש לשם מצווה, לשם הנאה בלבד, ואחר עלו מן הרחצה, חדורים ברכת־ההתמזגות בכל יצורֵי־גֵוום, ותפסו את מקום־המנוחה שאיוו להם בצל האילנות.

כאן חילקו ביניהם את הצידה־לדרך כאחים, חילקו, אף־על־פי שכל אחד יכול היה לאכול את שלו. כי לא היה לזה מה שלא היה לחברו.

כשבָּצַע נאנדה רקיק־שעורים, הושיט את החצי לשרידאמן, באומרו: “הא לך, רעי הטוב”, וכשפילח שרידאמן פרי, נתן חציו לנאנדה באומרו אותם הדברים. בשעת האכילה הסב שרידאמן על צידו בדשא שהיה עוד ירוק־רענן כאן ובלתי־חרוך, ברכיו ורגליו סדורות אצלו לרווחה. נאנדה, לעומת זה, קרס כדרך המון העם, בברכיים זקופות למעלה ורגליו ניצבות לפניו, קריסה שאין אדם עומד בה הרבה, אם אינו רגיל בה מנוער. הם בחרו להם דרכי־מנוחה אלו בהיסח־דעת גמור וללא כוונה, כי, אילו שמו לב לאופן־ישיבתם היה שרידאַמן, מתוך נטייתו לטבעיוּת, זוקף את ברכיו ונאנדה היה, מתוך נטייה־שכנגד, מיסב על צידו. הלה היה חבוש כיפה על שערו השחור, הפשוט והלח עדיין, חגוּר חגורת־מותניים עשוייה צמר־גפן לבן, צמידים על אצילות ידיו ומסביב לצווארו עדי־שרשרת עשוי פניני־אבן ומחובר בקישורי־זהב, שבמסגרתו ראו על חזהו את התלתל “עגל־המזל”. שרידאמן צנף לראשו צניף לבן והיה לבוש גם הוא כותונת של צמר־גפן לבן עם שרוולים קצרים, שירדה על מחגורתו התפוחה והמשולבת בצורת מכנסיים, ואשר במחשוף־צווארה היה תלוי בשרשרת דקה ארנק־של־קמיע.

שניהם נשאו על מצחם את חותם־אמונתם הצבוע בלובן של מחצב.

לאחר שגמרו את סעודתם, סילקו את השיירים והפליגו בשיחה.

כה נאה היה כאן, עד שנסיכים ומלכים גדולים לא שפר עליהם חלקם יותר. מבין האילנות, אלו אדירי־הקאלאמוס והבמבוק שבמורד, שרחש חרישי חלף בשִפעת־עליהם ובסבכי־ניצניהם, נראו פני־המים והמדרגות התחתיות של שפת־הרחצה. מקלעות ירוקות של צמחים מתלפפים נִתלוּ וירדו מעל הענפים מסביב, וקשרו אותם יחד. בצירצור וסילסול בעלי־כנף סמויים מן העין התערב זימזומן של דבורי־הזהב, שטסו הנה והנה על פני הפרחים שבדשא ופקדו אותם בביקור דחוף. האוויר נדף קרירוּת וחמימות של צמחים, בושם־היסמין העז, וריח־הניחוח המיוחד של פרי־הטאַלה, של עץ־הצנדל, ומלבד זה ריח שמן־החרדל שנאַנדה משח בו את בשרו מיד לאחר טבילת־התפילה.

“הלא כאן ממש כמו מעֵבר לששת הגלים של רעב וצמא, זיקנה ומוות, סבל וסנוורים” – אמר שרידאַמן – “שקט ושלווה כאן יותר מן הרגיל. נדמה, כאילו נעקרנו מתוך זרם החיים חסרי־רוגע ונתקענו אל תוך טַבּוּרָם הנח למען נינשוֹם לרווחה. הסכת, מה רב הקֶשֶב! אני משתמש בדיבור ‘קשב’ כי מקורו בפעולת ההקשבה, שהדממה השלֵמה מעוררת בנו. שכן דממה כזו מחדדת בנו את חוש השמיעה לגבי כל מה שאינו דמוּם בה לגמרי, שבו מדברת הדממה מתוך חלום, ואולם גם אנו שומעים זאת כבחלום”.

“אכן, כך הוא כאשר אמרת” – השיב נאנדה – “בהמונו של שוק אין קול ואין קשב, אך רבת־קשב שוב אינה אלא דממה, שאפשר להקשיב בה דא והא. דמומה בתכלית ומלאה שתיקה היא רק נירוואַנה, על כן אין לכנותה רבת־קשב”.

“לא” – השיב שרידאַמַן וצחק שלא מרצונו – “דבר זה עוד לא עלה על דעת איש לכנות את הנירוואנה רבת־קשב. ואילו אתה העלית זאת על דעתך במידת־מה, אם גם בדרך שלילה, באומרך, שאין לכנותה כך, ומכל השלילות הניתנות להביע ביחס אליה – שהרי אין לדבר על נירוואנה אלא בדרך שלילה – אתה בורר לך את המגוחכת ביותר. לעיתים תכופות אתה מביע דברים ערמומיים כל־כך, אם אפשר להשתמש בתואר ‘ערמומי’ לגבי דבר שהוא נכון ומגוחך בבת אחת. חיבה רבה אני הוגה לתכונה זו, מפני שלפעמים הוא מזעזע פתאום את עוֹר־כּרֵסי כמעט כמו בשעה של התייפחוּת. מכאן אפשר להיווכח מה רבה הקירבה בין צחוק ובכי, ורק גניבת־דעת הוא הבדל יסודי זה שאנו מבדילים בין עונג וצער, מחייבים את האחד ושוללים את האחר, בעוד ששניהם יחד ראויים להיקרא טובים או רעים. אולם, ישנה מזיגה בין בכי וצחוק, שמוטב להתייחס אליה בחיוב ולקבל אותה באהבה בין כל ההתרגשויות של החיים. בשבילה נוצר הביטוי ‘נִרְגָשׁוּת’ המציין חמלה עליזה, והטעם, שזעזוע זה של עוֹר־כּרֵסי דומה כל־כך להתייפחות, נובע, איפוא, מן הנִרגשוּת, מפני ששוב צר לי עליך בעצם הערמומיות שלך”.

“מדוע צר לך עלי?” – שאל נאנדה.

“מפני שבעצם בן נאמן אתה לסאַמסאַרה ולמבוכה הפנימית של החיים” – השיב שרידאַמן – “ואינך נמנה כלל עם הנשמות הנכספות לעלות מן האוקיינוס הנורא של בכי וצחוק, כפרחי־לוטוס אלו המתנשאים על פני הזרם ופותחים את גביעיהם לפני השמיים. טוב־טוב לך במעמקים, הרוחשים המון דמויות ומסכות, הנתונות בהוויָה רבת־גילגולים־ונפתוּלים, ונוחות זו שאתה שרוי בה גורמת שכל הרואה אותך, נתפס גם הוא לנוחות זו. והנה, נִתקע בלבך רעיון שאין לעוקרו, לטפל בנירוואנה ולהעיר הערות על תפקידה השלילי, כלומר: שאינה רבת־קשב, דבר שהוא מגוחך עד כדי בכי, או נִרגש, לפי הביטוי שנוצר לשם כך, עד כי צר לו לאדם למראה טובתך המשפיעה רוב טובה”.

“שמע־נא” – השיב נאנדה – “מה היא כוונת דבריך אלו בנוגע אלי? אם צר לך עלי על כי הנני נתון בסנוורים של סאַמסאַרה, ואין לי כשרון של פרח־הלוטוס, הריני סובר ומקבל. אבל אם צר לך עלי, דווקא מפני שאני מנסה, עד כמה שכוח־שכלי תופס, לעסוק קצת בנירוואנה, זה עלול להעליב אותי. רצוני לומר לך: צר לי גם עליך”.

“מדוע, להיפך, צר לך שוב גם עלי?” – שאל שרידאמן.

“מפני שקראת אמנם את הוֶודוֹת ומשהו מחכמת־הנפש קנית לך” – החזיר נאנדה – “ואף־על־פי־כן, אתה עלול להיות מוּכּה סַנוורים ביתר־קלות וביתר־נכונות מאלה שלא עשו זאת. זהו הדבר המעורר בי דיגדוג־בטן של נִרגשוּת, כלומר: חמלה עליזה. כי, בכל מקום שם רב הקשב, כמו במקום זה, אתה מיד מסונוור משלום מדומה, רואה את עצמך בחלום מעבר לששת הגלים של רעב וצמא, וסובר שהנך נתון בטבורו הנח של זרם־החיים. ובאמת, כל הקשב, וכולל אלה שכאן, שניתן להקשיב להם בדממה הזאת, כל זה דווקא אות, שתנועה מרובה כאן ועסק גדול. וכל רגשי־השלום שלך אינם אלא דמיון. ציפורים אלו הוגות זו לזו רק כדי לעורר אהבה, דבורים, טיסניות וחיפושיות אלו הומוֹת ומהמות מסביב דחוּפוֹת רעב, בדשא יְרוּחַשׁ חרש מֵאֶלֶף מלחמות־חיים, ושרשרות־צמחים אלו, המעטרות את העצים בהידוּר רב כל־כך, בּהוּלוֹת לינוק מהם את הלשד ואת הנשימה עד כדי חניקה, ובלבד שתהיינה הן עצמן רוויות וחזקות. זוהי חכמת־הנפש האמיתית”.

“אמנם ידעתי זאת” – אמר שרידאַמַן – “ועיני לא טַחוּ מראוֹת זאת, או רק לרגע קל ומתוך רצון חופשי. כי יש בחיים לא רק אמיתו והכרתו של השכל, אלא גם הסתכלותו החזיונית של הלב האנושי, היודע לקרוא את כתב־התופעות לא רק לפי טעמו הראשון, המפוּכּח, אלא גם לפי טעמו השני העליון. והוא משתמש בו כבאמצעי לראות דרכו את הטהור ואת הרוחני. איך תגיע להבחנת השלום, ותרגיש ברוחך את האושר של שלוות ההוויה, את תמונת־מאיה, שאין היא, אמנם, עצם האושר והשלום, והיא לא תשמש לך כלי־שרת לכך? רשות זו נתונה לאדם, שישתמש במציאות להסתכלות בפני האמת, ו’שירה' היא המילה שטבעה השפה לתפקיד זה ולרשות זו”.

“אי, וכי זוהי כוונת דבריך?” – צחק נאנדה – “אם כן, לפי מוצא־שפתיך, אין השירה אלא הטיפשוּת הבאה אחרי הפיקחות, ובמקרה שמישהו טיפש, יש לשאול, אם עדיין טיפש הוא. או: כבר שוב הוא כך. אם כן, עלי לומר, אתם הפיקחים אינכם מקֵלים כלל על שכמותנו. הנה, סבורים, כי העיקר הוא להרבות חכמה, ואולם טרם שזה הושג יוודע שחשוב הדבר לשוב ולהיות נבער מדעת. אל לכם להראות לנו את הדרגה החדשה והעליונה, לבל נאבד את אומץ־הלב להעפיל ולהשיג את הדרגה הקודמת לה”.

“לא מפי שמעת זאת” – אמר שרידאַמן – “שחייב אדם להיות פיקח. בוא, הבה נשתטח בדשא הרך לאחר שאכלנו, ונציץ בשמיים בעד העפאים. זהו נסיון־של־ראייה מופלא, להתבונן ברקיע לא מתוך מצב המכריח אותנו לשאת את עינינו למרום, אלא העיניים מכוונות למעלה מאליהן, כדרך שעושה זאת האדמה עצמה, האֵם”.

“סיא, יהי כן” – הסכים נאנדה.

“סיאַט!” – תיקן לו שרידאַמַן לפי טהרת הלשון הנכונה.

ונאנדה צחק על עצמו ועל חברו.

“סיאט, סיאט!” – חזר על דבריו – “הוי, נקרן וחקרן שכמוך, אל תגע בלשוני! שעה שאני מדבר סאנסקריט, מצלצל דיבורי כנשיפתה של פרה צעירה, שהשחילוּ לה חבל בנחירי־אפה”.

על השוואה עסיסית־טבעית זו צחק איפוא גם שרידאַמַן מעומק לבוֹ; וכך התפרקדו שניהם לפי הצעתו והביטו ישר ניכחם למעלה בעד הענפים וסבכי־הניצנים המתנועעים אל תוך תכלתו של ווישנוּ, בנפנפם בזנבות־עלים כדי להגן על עצמם מפני הזבובים האדומים לבנים, הנקראים “בן־חסותו של אינדרה”, שנמשכו אל עורם.

נאנדה קיבל עליו אופן־שכיבה מפורקדת זו, לא משום שנכסף ביותר להסתכל בשמיים כדרך שאמא־אדמה עושה זאת, אלא סתם מחמת ידידות. אולם חיש־מהר חזר וישב כדרכו. כשפרח נתון בין שפתיו, דרך־קריסה דראַווידית כמקודם.

“בן־חסותו של אינדרה הוא טרדן נורא” – אמר, בדברו על המון הזבובים המתעופפים הנה והנה כעל ברייה אחת – “נראה, שהוא להוט אחר שמן־החרדל הטוב שלי. אולם, יכול להיות שהוטל עליו מטעם מגינו רוכב־הפיל, שר־קלע־הברק, האל הגדול, לייסר אותנו לשם עונש – אתה כבר יודע על שום מה”.

“עליך הן עונש זה אינו חל” – החזיר שרידאַמן – “שהרי בצל העץ אתה חיווית את דעתך בעד עריכת חג־התודה בסתיו שעבר, לפי נוסח עתיק, או מוטב שנאמר: נוסח חדש, בהתאם למנהגי־הקודש ולפי המסורת הבראהמאנית, ואתה יכול, איפוא, לרחוץ בנקיון כפיך; אם אנו, במועצתנו, החלטנו בכל־זאת אחרת והסתלקנו מלעבוד את אינדרה, למען נשׂים פנינו לעבודת־הילולים חדשה, או נכון יותר, עתיקה, שהיא מתאימה יותר לנו, בני־הכפר, וטבעית יותר לרגש הדתי שלנו, מאשר כל הלהג התפל של נוסח־התפילה הבראהמאני לשם אינדרה, שולח־הרעמים, שהחריב את טירותיו של העם הקדמון”.

“אמנם כן, כדבריך כן הוא” – השיב נאדרה – “ואני, עדיין נפשי מלאה חרדה על כך, כי אם גם חיוויתי דעתי תחת העץ בעד אינדרה, הלא חושש אני שאין הוא שׂם לב לקטנות כאלה, והוא מטיל אחריות על הכלל כולו, שב”חסד־הפרות", על אשר קיפחו את החג לכבודו. הנה, פתאום יעלה על דעת הבריות, לא אדע מאין, שעבודת־ההודייה לאינדרה אינה נכונה עוד, למיצער, לא בשביל רועים ואיכרים, אלא מן הראוי לשקוד יותר על פשטות אדוקה שבדת. מה לנו, שאלוּ, ולאינדרה הגדול? לשמו יעלו מנחה הבראהמאנים יודעי־הוֶודָה מתוך מילמול פסוקים אין קץ. ואילו אנו רוצים להקריב לפרות ולגבעות ולמקומות־המרעה אשר ביערות, באשר אלה הם האלוהויות האמיתיות המתאימים לנו, כי בקירבנו הרגשה חיה, שעוד לפני בוא אינדרה, שהרס את טירות התושבים הקדמונים, חשבנו כך, ואם אין אנו זוכרים עוד נכונה איך לעשות זאת, עוד יעלה הזֵכר להורותנו ולבנו יאלפנו דעת. אנו רוצים לעבוד להר־המרעה ‘ראש־הפסגה הססגונית’. לא הרחק מכאן, לעבוד במנהגים דתיים, שהם חדשים במידה זו שעלינו להעלותם תחילה מעומק זכרון־לבנו. לוֹ חפצים אנו להקריב בהמות טהורות ולהגיש לו מִנחה של חלב חמוץ, פרחים, פירות ואורז חי. אחר כך יקיפו גדודים של פּרוֹת, עטורות פרחי־סתיו, את ההר, בהפנותן אליו את הצלע הימנית והפָרִים ינהמו לכבודו בקול־רעם של עננים כבדי־מטר. זוהי עבודת־ההרים העתיקה־החדשה שלנו. אולם, כדי שהבראהמאנים לא יתנגדו לכך, נאכיל אותם למאות ומכל המִשפתיים נאסוף את החלב, למען ימלאו את כרֵסם חלב שמן ואורז־חלב, אז יהיו שבעי־רצון – ככה דיברו אנשים אחדים תחת העץ ואלו סייעו בידם, אך אחרים לא הסכימו לכך.

אני חיוויתי דעתי מראש נגד עבודת־ההרים, כי בלבי נטוע רגש יראה וכבוד כלפי אינדרה, שהחריב את טירות השחורים, ואיני נוטה להעלות דברים סתומים ונשכחים מן הלב. ואילו אתה דיברת במילים צחות ונכונות – כוונתי, נכונות לגבי מִבטא המילים – לטובת עריכת החג בצורה חדשה ולטובת חידוש עבודת־ההרים מעל לראשו של אינדרה, ואז נאלמתי דוּמייה. אך סבור הייתי, אם אותם האנשים שלמדו בבית־הספר והשיגו משהו מחכמת־הנפש, מחווים דעה נגד אינדרה ובעד פשטות־הדת, אז אין לנו לומר כלום, אלא לקוות, שההֵלךְ הגדול ושובר־הטירות ירחם עלינו והַאכָלַת בראהמאנים במספר רב תעלה לרצון לפניו, לבל יכה אותנו בבצורת או במטרות־עוז לאין קץ. אולי, חשבתי בלבי, כבר עייף הוא גופו מן החג, ולשם שעשועים הוא שואף יותר לראות במקום החג את קורבן־ההר ואת הקפת־הפרות. אנו התמימים רחשנו לו יראת־כבוד, אבל אולי כבר קיפח הוא גופו את יראת־הכבוד בפני עצמו. ואני אמנם גם נהניתי מאוד מן החגיגה המחודשת. וברוב עונג עזרתי לדפוק את הפרות המעוטרות מסביב להר. והנה שוב, באותו הרגע שתיקנת את שפתי העממית, ודרשת ממני להגיד ‘סיאט’, עלה על דעתי, כמה משונה הדבר שאתה מדבר במילים נכונות ונבונות בשבח־התמימות".

“אתה לא יכול להתרעם עלי” – השיב שרידאַמַן – “כי בסגנון עממי דיברת בעד עבודת־הפסוקים של הבראהמאנים. זה, כנראה, שימח אותך וגרם לך נחת. אולם, אני יכול להגיד לך: פי שבעה יהיה אדם מאוּשר עֵת ידבר במילים נכונות ונבונות בשבח הפּשטוּת”.

 

ג    🔗

לאחר מכן שתקו שניהם זמן־מה.

שרידאַמַן היה שוב שכוּב כך והוסיף להביט בשמיים. נאנדה אחז בזרועותיו האמיצות מסביב לברכיו הזקופות והציץ מבין האילנות והסבכים שבמורד אל מקום־הרחצה של קאַלי, האֵם.

“הס. ברק וחזיז ורעם בגלגל!” – לחש מרגע לרגע והניח את אצבעו על שפתיו הבשרניות – “שרידאַמן, אחי, התרומם לאיטך ושׂא עיניך וראֵה! כוונתי, אֶת זו היורדת שמה אל הרחצה. פקח עיניך וראה. כדאי כל העמל! היא אינה רואה אותנו, אבל אנו רואים אותה”.

בחורה צעירה עמדה במקום הבודד של ההתחבּרוּת, מוכנה לערוך את תפילת־הטבילה. היא השירה מעליה שמלה ומחוך על דרגת־הירידה וניצבה כאן עירומה כולה, עדוייה רק עדי־שרשרת על צווארה, נִזמי־אוזן מטלטלים, וקישור לבן מסביב לשערה המקופל בשפע רב. נועם־בשרה היה צח עד לסינוור עין. הוא היה כאילו עשוי מַאיה ובעל־גון נחמד ביותר, לא כהה יותר מדי ולא צחור יותר מדי, דומה מאוד לעין־נחושת מבהיקה בזיו־של־זהב, ומשוכללת הדר לפי תבנית רעיונו של ברַאהמה, עם כתפיים תינוקיות מתוקות עד מאוד וחמוקי־ירכיים מעוגלים ענוגות, שהשאירו מקום לרוחב־בטן מרווח, עם שדיים בולטים, בתולית כפקעים פורחים, ואחוריים בוקעים ופורצים לתפארה, הולכים וצרים למעלה ברוב חן צעיר אלי גב ענוג ונהדר, שנראה כפוף קימעה מחמת גמישות, מאחר שזקפה למעלה את שתילי־זרועותיה וידיה חבוקות לה מאחורי עורפה, עד שנפתחו והאפילו בתי־שחייה הרכים.

אולם המפליא שבה, המתאים לרעיונו של בּראַהמה, היה, בלי לקפח אף במשהו את מתיקותם המסנוורת, המצודדת נפש של השדיים, חיבורם של אחוריים נהדרים אלו עם צרוּתוֹ וגמישותו של הגב, גב־בת־היער, מעוצב ומאופשר על ידי הניגוד השני שבין חמוקי־הירכיים הנרחבים, הראויים לשיר־תהילה, ובין צימצומה המפואר של גיזרתה מלמעלה. נאה יותר בעיצובה לא יכלה להיות אפילו בת־השמיים פראַמלוֹטשָה, זו שאינדרה שלח אותה אל הנזיר הגדול קאַנדוֹ, לבל יוכל לאסוף, מחמת סגפנותו³ העצומה, כוחות ככוחות־אלוהים.

“הבה ונסתלק מכאן” – אמר בלחש שרידאַמן שהתרומם, ועיניו דבוקות עדיין במראה־הנערה – “לא יתכן הדבר, שהיא אינה רואה אותנו ואנו רואים אותה”.

“וכי מפני־מה?” – החזיר נאנדה בחשאי – “אנו היינו כאן קודם, בפינת־חשאים זו, שניתן לארוב בה ולהציץ מתוכה בכל הנראה לעיניים, ואין אנו אשמים כלל. אַל לנו לזוז מכאן, שהרי אכזרי יהיה הדבר מצידנו אילו חמקנו מכאן ברעש ובגעש, ולה היה נודע הדבר שהיתה לראווה לעיניים והיא לא ראתה. אני רואה זאת בהנאה. האִם אתה לא? הלא עיניך כבר אדומות, כמו בשעה שאתה פוסק פסוקי־ריגוֶודָה”.

“הַחשֶׁה!” – הפציר בו שרידאמן מצידו – “וְהַיֵה רציני! זה הוא מראה רציני וקדוש, ואם אנו מציצים בה מן המארב, לא יהא בזה שום דופי, אם נזין את עינינו ממנה ברוח של רצינות וחסידות”.

“אכן, וודאי שכך הוא!” – השיב נאנדה – “דבר כזה אינו בגדר־ליצנות, ובכל זאת, הוא גורם עונג. הנה. חפצת להביט ישר לשמיים דרך שכיבה; ועתה הנה תראה שגם כך, ישר ניכחך, אפשר לראות לפעמים את שמי־השמיים”.

אחר־כך שתקו שעה קלה. נהגו בחרישוּת יתירה והסתכלו. הנערה בעלת עין־הזהב שילבה את ידיה, כדרך שהם עצמם עשו זאת קודם־לכן, והתפללה בטרם שביצעה את ההתמזגוּת. הם ראו אותה קצת מן הצד, עד שלא נעלם מעיניהם, שלא רק גופה. אלא גם פניה, שבין עגילי־אוזניה הגדולים, היו מלאים נעימוּת אין־קצה. אפה הקטן, שפתיה, גבותיה ובעיקר עיניה, שהיו מָאֳרָכוֹת כעלי־הלוֹטוּס. ביחוד, בהטותה קצת את ראשה, עד שנבהלו החברים, שמא הרגישה בדבר שמציצים בה, יכלו להבחין שתואר־קומה נחמד זה לא נתקפח כלל מערכו על־ידי כיעור־פנים, אלא אחדוּת שלמה שלטה כאן וחן־ראשה אישר את חן־קומתה אישור מלא.

“אך הלא אני מכיר אותה!” – ריחשו שפתי־נאנדה פתאום, בהכותו באצבע־צרידה – “ברגע זה הכרתי אותה, ורק עד־עכשיו נעלמה זהותה מעיני. הלא זיטה היא זאת, בת סוֹמאַנטרה, מכפר ‘ניווה גב־הפר’, בקירבת מקום שלכאן. משם היא באה כדי לרחוץ את בשרה לטוהר, הדבר ברור. איך זה לא אכירנה? הלא אני נידנדתי אותה אל השמש”.

“אתה נידנדת אותה?” – שאל שרידאַמן בקול חרישי חודר.

ונאנדה השיב:

“ועוד איך! במלוא כוח־זרועותי עשיתי זאת לעיני כל העם. בשמלתה הייתי מכיר אותה מיד. אך איך אפשר להכיר מיד את העירום! זוהי זיטה מ’ניווה־גב־הפר'. באביב של אשתקד הייתי שם, כשבאתי לביקור אצל דודתי, והיה אז חג־עזרת־השמש, ואילו היא…”

“תספר לי זאת אחר־כך, בבקשה!” – הפסיקו שרידאמן ביראה ובלחש – “החסד הגדול, לראותה מקרוב, שזכינו לו, הוא מלוּוֶה אי־חסד, שהיא יכולה לשמוע אותנו על־נקלה. אַל דיבור עוד. לבל נבהילנה!”

“אז הלא בּרוֹחַ תברח, ולא תוסיף עוד לראותה, מראה שעדיין לא שבעו עיניך” – התלוצץ בו נאנדה.

אך חברו רמז לו נמרצות: רק לשתוק; וכך, שׁוּב ישׁבוּ מחרישים וראו את זיטה מ"ניווה־גב־הפר", כשהיא עורכת את תפילת־טבילתה.

לאחר שגמרה את תפילתה, השתחווייתה וזקיפת פניה כלפי שמיים, ירדה בזהירות אל תוך החיק, שאבה ושתתה, התכנסה אל תוך המים וטבלה עד קודקדה, שהניחה עליו את כַּפַּה, אחר התענגה עוד שעה קלה בזינוקה הנחמד למעלה ובהתרפקותה מחדש, מן הצד, על הזרם, ועלתה לבסוף, כעבור המועד הראוי, שוב על היבשה ביופיה הצונן והנוטף. אבל בכל אלה עדיין לא תם החסד שזכו לו שני החברים במקום זה, כי עם גמר הרחצה ישבה המטוהרת על המדרגות כדי להתייבש בשמש. ובשעת־מעשה, מתוך אמונה שאין עין זרה שולטת בה, איווה לו החן הטבעי של חייה פעם עמידה חמודה זו ופעם אחרת ורק כעבור גם מועד זה, לבשה במתינות את לבושה ונעלמה מעל מדרגות־הירידה למעלה כלפי ההיכל.

“תם ונשלם” – אמר נאנדה – “עתה נוכל לפחות שוב לדבר ולנוע ברווחה. למשך זמן רב משעמם הדבר להיות כאילו לא היינו”.

“אין אני משיג, כיצד אתה יכול לדבר על שעמום” – החזיר שרידאמן – “כלום יש מצב מענג יותר מאשר ביטול־היש שלנו בתוך תמונה כזו בשעה שכל קיומנו מרוכז רק בה? אני הייתי מוכן לעצור את נשימתי כל אותו הזמן, לא מחמת פחד פן יאבד מראיה מנגד עיני, אלא מתוך חשש, פן אקפח את דמיונה שהיא בודדת לגמרי, דמיון שחרדתי עליו כל־כך, ואשר בגללו הנני מרגיש את עצמי אשם אשמת־קודש. זיטה שמה, אמרת? נעים ומיטיב לנפשי לדעת זאת, זה ינחמני מרגש־אשמתי, שיש ביכולתי כעת להעריץ אותה בקירבי בשמה. ואתה מכיר אותה מן הנידנודים?”

“הלא כמו שאמרתי לך!” – חיזק נאנדה את דבריו – “היא נבחרה לבתולת־השמש באביב שעבר, בהיותי בכפר שלה, ואני נידנדתי אותה, למען עזוֹר לשמש, עד לגובהי שמיים, עד שכמעט לא נשמעו צריחותיה ממעל. דרך אגב, קולה הוחרש בהמולה הכללית”.

“אם כן שפר עליך חלקך” – אמר שרידאמן – “אתה חלקך שפר עליך תמיד. אין זאת כי אם בזכות זרועותיך המוצקות מינוּ אותך לאיש אשר ינדנד אותה. אני מתאר לי, איך עלתה והמריאה למרומי־התכלת. תמונת­־מעופה של דמיוני מתערבת עם תמונת־עמידתה, שהיינו עדי־ראייה לה, בעומדה בתפילה ובכורעה ביראה”.

“מכל מקום” – השיב נאנדה – “יש לה סיבה להתפלל ולחזור בתשובה – לא מחמת מעשיה, נערה צנועה היא במאוד, אבל מחמת תואר־קומתה, שאין היא, אמנם, אשמה על־כך, ואולם, אם נמצֶה את כל עומק־הדין, היא בכל זאת אשמה מאיזו בחינה שהיא. הדר־קומה כזה, אומרים, כובש את הלב. אבל מה טעם כובש? משום שהיא כובשת וכובלת אותנו אל עולם־המאוויים והתענוגות, ומסבכת את הרואה אותה עוד יותר במעמקי המבוכה של סאַמסאַרה, עד שתיכלֶה ההכּרה הצרופה שבלב הבריות, ממש, כמי שכלתָה נשימתו. זוהי פעולתה, אם גם לא כוונתה; אולם, מכיוון שהיא מאריכה את עיניה בצורת עלי־לוטוס מוכח מכאן שיש בכל זאת כוונה כלשהי בדבר. הנקל להגיד: יפי־התואר ניתן לה, היא לא נטלתו ברצון־עצמה ואין לה, איפוא, שום סיבה להתפלל ולבקש סליחה. ואולם, הדבר הוא כך, שבבחינת־מה אין הבדל ממשי בין “ניתן” ובין “נטלה”, היא עצמה יודעת זאת, ומן הסתם תרבה בתפילה ובבקשת סליחה על היותה מקסימה כל־כך. אבל את יפי־תוארה זה הרי כבר קיבלה – לא כמו שאדם מקבל דבר הניתן לו, אלא מעצמה קיבלה אותו, ושום טבילת־מצווה לא תוכל לשנות כאן דבר: באותם אחוריים מקסימים שוב עלתה מן הרחצה”.

“אל נא תדבר בגסות כל־כך” – נזף בו שרידאַמן בהתרגשות – “על דמות כה ענוגה וקדושה. אמנם, שמץ־מה מדעת מהוּת־הנפש קנית לך, אבל הדבר יוצא מפִיך גס ושפל, את זאת אני מוכרח לומר לך, ושימוש זה שאתה מפיק מכך, מוכיח ברור, שלא היית ראוי לגילוי דמות זו, והלא במצבנו היה הכל תלוי בזה, אם הראינו את עצמנו ראויים לה, ובאיזה הלך־רוח ביצענו את הסתכלותנו מן המארב”.

נאנדה קיבל גינוי זה של דבריו בכל מלוא העניווּת. “למדני־נא, איפוא, אחי הבכור” – הפציר – “באיזה הלך־רוח הצצת אתה ובאיזה הייתי צריך להציץ גם אני!”

“ראה” – אמר שרידאַמן – “כל הנפשות יש להן שני מיני הוויָה: אחת לעצמן ואחת לעיני אחרים. הן הוֹות, והן הוֹות למען יסתכלו בהן, הן נפש ותמונה, ותמיד הוא הדבר בגדר־חטא, להתמכר רק לרושם־התמונה שבה, ולהסיח את הדעת לגמרי מן הנפש. מן ההכרח הוא להבליג על הגועל שתמונת־הקבצן המצורע מעוררת בנו. לא בזו, כפי שהיא פועלת על עינינו ועל שאר חושינו, רשאים אנו לעצור ולעמוד. כי מה שהוא פועל, עדיין אינו המציאות האמיתית. שׂוּמָה עלינו להציץ ולחקור מאחוריה, כדי לקנות את ההכרה, שכל תופעה זכאית לה, שהרי היא יותר מתופעה, וחשוב הדבר, לגלות מאחורי תמונתה את הווייתה, את נפשה. אולם, לא רק שחלילה לנו להישאר בתוך הגועל, שמראה־ההתנוונות מעורר בנו, אלא כך, ממש, ועוד יותר מכך, אסור לנו להישאר תקועים בתוך החמדה, שמראה־היופי מלבֶּה בתוכנו, כי גם הלָה, היופי, הוא יותר מתמונה, אף כי הנסיון של החושים, להתייחס אליו רק כאל תמונה, גדול אולי יותר מאשר במקרה של מעורר־הגועל. למראית־עין נראה שאין היופי תובע שום תביעות מאת מצפוננו והבנתנו לנפשו, כפי שעושה זאת מראה־הקבצן, עקב עליבותו דווקא. ואף־על־פי־כן, אנו מתחייבים בנפשנו גם כלפי זה, אם אנו מתענגים רק על מראהו, בלי לחקור אחרי הווייתו, ועמוקה, ביחוד, נדמה לי, אשמתנו שאנו מעמיסים עלינו, אם רק אנו רואים אותו, והוא אותנו לא יראה. דע לך, נאנדה, שטובה גדולה עשית לי על שיכולת להודיע לי את שמה של זו, של זיטה בת סומאַנטרה, שזנו את עינינו בזיווה; כי על ידי־כך ניתן לי משהו מזה, שהוא יותר מתמונה, מאחר שבּשֵׁם גנוז חלק מן ההווייה והנפש. אולם, מה מאוד אושרתי לשמוע מפיך שהיא נערה צנועה, פירוש הדבר, לבוא עוד יותר עד חקר תמונתה ולתפוס משהו מנפשה. אולם, להלן פירוש הדבר, שרק מנהג הוא, שאין לו שום שייכות למידת־הצניעות, אם היא מאריכה מלאכותית את עיניה בצורת עלֵי־לוטוס, וצובעת בכל אופן את ריסי־עיניה בפוך – שהיא עושה כל זאת ברוב תמימותה, בהיות צניעותה תלוייה במנהג־המקום. הלא יש לו, ליופי, גם חובות כלפי תמונתו, שעל ידי מילוי חובות אלו אין הוא מתכוון אלא להגדיל את הגירוי, לתהות על טיב־נשמתו. בכמה חשק אני מתאר לי, שיש לה אב נכבד, כלומר, את סומאַנטרה, ואֵם נאמנה לה, שגידלוּה במידת הצניעות, ואני מצייר לפני את חייה ואת שקידתה כבת הבית, איך היא טוחנת את הדגן בריחיים, מטגנת את הריבה על הכיריים, או טוֹוה את הצמר לחוטים דקים. כי לבי כולו, שנעשה אשם כנגדה על כי הציץ ביופיה מן המארב, שואל ושואף ליצור לו אישיות מן התמונה”.

“זאת אוכל להבין” – השיב כנגדו נאנדה – “אבל עליך להשיב אל לבך, שחפץ זה לא יכול להיות כה עֵר בלבי, מכיון שכבר היתה בעיני לאישיות אז, בשעה שנידנדתיה אל השמש”.

“אכן יותר מדי” – השיב שרידאַמן ברטט־מה, שנתפס לו קולו בשיחה זו – “אכן יותר מדי, כי קירבה זו שזכית לה – אם בצדק או שלא בצדק, על כך לא נדון הפעם, שהרי רק בזכות זרועותיך, ובכלל, בכוח גופך האיתן, לא על שום ראשך ורעיונותיו, זכית למה שזכית – קירבה יתירה זו, כנראה, עשתה אותה בעיניך ליציר־חומר פרטי, והִקהתה את מבט־עיניך מלראות את הבחינה העליונה של תופעה כזו, לוּלא זאת, לא יכולת לדבר באופן גס לא יכופר על יפי־התואר שהתלבשה בו. הטרם תדע שבכל דמות־אשה, ילדה, בתולה, אֵם או ישישה היא שאַקטי, מסתתרת זו היולדת הכל, מינקת הכל, האֵלָה הגדולה שמֵחיקה יוצא הכל, ואל חיקה שב הכל, ואשר בכל הופעה הנושאת את סימנה, עלינו להעריץ ולהפליא אותה עצמה? בדמותהּ המפוארת ביותר נִגלתה עלינו כאן על שפת הפלג זבוּב־הפז, וכלום לא נהיה נִרגשים עד עומק־הנפש מהתגלות־עצמותה בתופעה, עד שקוֹלִי רועד באמת בדברִי, כפי שאני מרגיש זאת בעצמי, אך בחלקו נגרם הדבר גם מחמת רוגז על דרך־דיבורך –?”

“גם לחייך ומצחך האדימו כמו משֶזֶף־שמש” – אמר נאנדה – “וקולך, אף כי הוא רוטט, צלילו מלא יותר מכרגיל. זולת זאת אני יכול להבטיחך, שגם אני, לפי דרכי וטיבי, נרגש הייתי לא מעט”.

“אם כן, לא אבין” – השיב שרידאַמן – “איך זה יכולת לדבר בגנותה ולבוא עליה בטרוניה על שום יפי־תוארה, בו תוליך שבי את הבריות ותביאן במבוכה עד שתיכלֶה נשימת־הכרתן. הלא משמעות הדבר היא, להתבונן בדברים בחד־צדדיות פלילית ולגלות את עצמו בלתי חדור לגמרי מן הישות האמיתית והשלמה של זו שנתגלתה לפנינו בצורתה המתוקה ביותר. כי היא הכל ולא רק אחת: חיים ומוות, שגעון וחכמה, קוסמת וגואלת, כלום לא ידעת זאת? האם ידעת רק, שהיא מצודדת ומקסימה את המון היצורים ולא גם שהיא מוציאה מאפלת־המבוכה אל הכרת־האמת? אם כן, מעטה ידיעתך ולא תפסת סוד שהוא אמנם קשה להיתפס: היינו, שאותו שִכרון שהיא מעניקה לנו, הוא בבת־אחת ההתפעלות, הנושאת אותנו אל האמת ואל החירות. כי זהו הדבר, מה שכובל, הוא גם המשחרר אותנו, וההתפעלות היא זו המחברת יפי־חושים ורוח”.

עיניו השחורות של נאנדה הבריקו מדמעות, כי רוחו נסערה על־נקלה ולא היה יכול כמעט לשמוע מילים מטאפיסיות בלי לבכות, וּביחוד עכשיו, שעה שקולו הדק למדי של שרידאַמן נתמלא פתאום צליל כה חגיגי, כה נוגע עד הלב.

ובכן, הוא התייפח במקצת דרך אף־העֵז שלו באומרו: “כמה חגיגי היום דיבורך, אחי! אני סבור, מימי עוד לא שמעתיך מדבר כך; דבריך נוגעים אל לבי מאוד. לכאורה, צריך הייתי לבקש, שלא תוסיף לדבר כך, דווקא משום שזה נוגע אל לבי כל־כך. אכן, המשיכה־נא לדבר עוד על כבלים ועל רוח ועל חובקת הכל!”

“הנה ראית” – ענה שרידאַמן במצב־רוח מרומם – “מה טיבה של זו, ושאין היא יוצרת רק פיתויים אלא גם חכמה. אם דברַי חודרים אל לבך, זה מטעם שהיא נסיכת השיחה עתירת־השטף, ואילו זו מזוגה בחכמתו של בראהמה. בשניוּת שלה עלינו להכיר את הגדוּלה, כי היא הקנאית ורבת־החימה, שחורה ומעוררת זוועה, והיא שותה את דם־יצוריה מתוך גביע מעלֶה הֶבל, אבל יחד עם זה היא גם רבת־החסד והקדושה, שכל היֵש נובע ממנה, והיא המיניקה בשדיה המזינים באהבה את כל יצירי־החיים. מַאיה הגדולה של ווישנו היא, והוא חבוּק בזרועותיה וחולם בה; ואילו אנו חולמים בו. מים רבים נשפכים אל תוך הגאנגס הנצחי, ואילו הוא הולך אל הים. כך אנו נשפכים אל תוך אלוהותו של ווישנוּ החולמת את העולם, ואילו זו נשפכת אל ים־האֵם. דע לך, אנו הגענו אל מקום־שפך אחד של חלום־חיינו, עם מקום־רחצה קדוש, ושם הופיעה אלינו יולדת הכל, הבולעת הכל, שבחיקה רחצנו, בדמותה המתוקה, כדי לפתותנו ולהלהיב את רוחנו, לפי המשוער, כגמול על כך, שכיבדנו את האות המוליד שלה ויצקנו עליו מים. לינגאַם ויוֹני – אין אות גדול יותר ושעה גדולה יותר בחיים מזו. כשהנבחר עם בת־זוגו שאַקטי סובב את אֵשׁ־הכּלוּלוֹת, שעה שמחברים את ידיהם בקישור־הפרחים והוא אומר את המילה: קיבלתיה! כשהוא מקבל אותה מבית־הוריה ואומר את דברו, דבר־מלך: ‘זה אני. זו אַת. אני שמיים. ואַת אדמה. אני נגינת השיר, אַת דיברת־השיר; הבה ונצא יחד לדרך!’ שעה שהם חוגגים פגישה – לא עוד בני־אדם, לא פלוני ואלמונית, אלא הזוג הגדול, הוא שיווא, היא דורגה, האֵלָה הנעלה; שעה שדבריהם נעשים⁴ מטורפים ואינם עוד דבריהם, אלא גימגום מתוך מעמקים כבדי־שיכרון והם הולכים וכָלִים עד למרומי החיים הגבוהים ביותר באושר העליון של הזיווג, הנה זו היא השעה הקדושה המטבילה אותנו בדעת ומעניקה לנו גאולה מן הטירוף של האני בחיק־האדם. כי כשם שיופי ורוח מתמזגים בהתפעלות, כך חיים ומוות באהבה!”

נאנדה היה נלהב כולו לשמע מילים מטאפיסיות אלו. “הה” – אמר במנוד־ראש, שעה שעיניו זלגו דמעות – “מה טובה עליך יד אֵלת־הדיבור, המשפיעה עליך מחכמתו של בּראַהמה, אין כמעט לעמוד בכך, ואף־על־פי־כן יִכְמָה הלב להקשיב בלי קץ וסוף. אילו ניתן לי לזמר ולדבר רק אחד מחמישה מכל המתרקם במוחך, הייתי אוהב ומוקיר את עצמי על כל אֵבר ואֵבר שבי. על כן אתה נחוץ לי כל־כך, אחי הבכור, כי מה שאין בי, יש בך, ואתה אחי ורֵעי, עד שנדמה הדבר כמעט, כאילו היה זה שלי. כי כחברך יש לי חלק בך והנני גם שרידאַמן במקצת, ואילו בלעדיך הייתי רק נאנדה, וזה אינו מספיק לי. אני אומר בגלוי: לא הייתי רוצה לחיות אף רגע אחד אחרי היפרדךָ מעלי, כי אם מבקש הייתי לערוך לי מוקד ולעלות עליו באש. הנה מילתי אמורה. קח־נא, איפוא, זאת מידי בטרם נלך לדרכנו!”

והוא פישפש בילקוט־מסעו בידיו הכהות והעדויות צמידים והוציא עיגול אגוזי־בטל, כאלו שלועסים ברצון אחר האכילה, למען מלא את הפה ריח ניחוח. שי זה הושיט לשרידאַמן, כשפניו הרטובים מדמעות מוסבים לעבר אחר. כי נהוּג הוא לכבד בהם זה את זה לשם חתימת חוזה וכריתת ברית־ידידות.

 

ד    🔗

ובכן קמו והלכו להם איש איש לרגל עסקיו בדרכים נפרדות עראית. כי בהגיעם אל זרם־דיאַמנה רב־המפרשים ובאופק נִגלה לעיניהם צל־דמותה של הקוּרוּקסאטה העירונית, היה על שרידאַמן להמשיך דרכו על הכביש הרחב, ההומה מקרונות־שוורים, כדי למצוא ברחובות הצפופים של העיר את האיש אשר מידו יוכל לקנות את מדוכות־האורז ועצי־האש. ואילו על נאַנדה היה לאחוז דרכו בנתיב הצר, שנטה מדרך־המלך והוליך אל הכפר של דלת־העם, שהיה בידם לספק ברזל גולמי למפחה של אביו.

בשעת־פרידה בירכו זה את זה ונִדבּרוּ ביניהם להיפגש כאן, על פרשת־דרכים זו, בשעה קבועה כעבור שלושה ימים כדי לחזור יחד, עם גמר עסקיהם, אל כפר־מולדתם, כשם שבאו.

והנה, לאחר שעלתה השמש שלוש פעמים, נאלץ נאנדה עם חמורו האפוֹר, שקנה לו מאת דלת־העם והטעין עליו את משא־הברזל, להמתין מעט באותה נקודת־הפרידה והפגישה, כי שרידאַמן איחר מעט וכאשר בא לבסוף מן הכביש הרחב, כשהוא נושא על גבו את צרור־הסחורה, היו צעדיו יגעים ומרושלים, לחייו נבובות בתוך זקן־המניפה שלו הרך, ועיניו ספוגות־יגון. שום אותות־שמחה לא נראו על פניו, למראה ידידו, וכאשר הלה הזדרז להקל מעליו את משאו ולהעמיסו גם כן על גב־חמורו האפור, לא שינה שרידאַמן את טעמו ורוחו, אלא הלך לצד חברו כפוף ורצוץ כבבואו; דיבורו היה מוגבל ל"כן, כן", ואמנם גם בשעה שצריך היה להשיב “לא, לא”, כפי שהשמיע גם מזמן לזמן, אלא לדאבון־הלב, דווקא בשעה ש"כן, כן", היה מתאים יותר: היינו: בעת נפישה לשם אכילה, שבה הצהיר שרידאַמַן, שאינו רוצה ואינו יכול לאכול, וכשנשאל, הוסיף שגם לישון אינו יכול.

כל הסימנים הללו העידו על מחלה, ובלילה השני לשובם הביתה, לאור הכוכבים, כשעלה בידי נאנדה להביאו לידי דיבור כלשהו, הודה לא רק שהוא חולה, אלא הוסיף בקול חנוק, שמחלתו אנושה היא, לא תוכל הירפא; ולא עוד, אלא שלא רק שהוא מוכרח למוּת, כי אם גם רוצה הוא למוּת, וכוֹרח ורצון כאן, מעוּרים הם זה בזה ואין להבדיל ביניהם, אלא שניהם יחד מהווים תשוקה נמרצת שהרצייה שבה נובעת מן הכפייה, הכפייה מן הרצייה ללא כל סירוב.

“אם ידידותך אלי כנה ורצינית” – אמר, שוב באותו קול חנוק וחדור רִגשיוּת פרועה, אל נאַנדה – “עשה־נא עמי את החסד האחרון ובנה לי בזה את סוכת־המוקד, למען אשב בה ואֶשרף באש. כי מחלתי אשר מיאנה להירפא שרוֹף תשרפני מבפנים מתוך יסורים כאלה, שהאש האוכלת תהא לי כשמן־מרפא וכמרחץ־עדנים בגלי־קודש”.

– הו, אלים גדולים, מה פשר כל הדברים הללו! – הירהר נאנדה, שעה שהוּטל עליו לשמוע זאת.

אולם, ניתן לומר, שעל־אף היותו בעל אף־של־עֵז ומהווה לפי גופניותו ממוצע נאה בין הנתונים בשפל־המדרגה, שמהם קנה את הברזל, ובין שרידאַמן נכד־הבראַהמנים, הראה את עצמו בכל זאת מבוגר במידה הראוייה לשבח לגבי המצב הקשה הזה; ולא איבד את עשתונותיו לנוכח עליונותו החולנית של ידידו, אלא ניצל עליונות זו שנפלה בחלקו בתנאים אלו, לפי שלא חלה, בהעמידו אותה בנאמנות לשירות־הידידות לטובת החולה, ומתוך דיכוי פחדו ידע לדבר אתו בוויתור ובתבונה כאחד.

“יהי לבך סמוך ובטוח” – אמר – “שאני, אם יתברר באמת שמחלתך לא תוכל להירפא, דבר שאמנם אין לי לפקפק בו לאחר הבטחתך, לא אאחר מלבצע את הוראתך לבנות לך את סוכת־המוקד. אעשה אותה אפילו גדולה למדי, למען אמצא בה מקום גם אני לאחר שאשלח בה אש. כי אין בדעתי לחיות אף שעה אחת בהיפרדך ממני, כי אתך יחד אשרף באש. אולם, דווקא מטעם זה, ומשום שהדבר נוגע בי עמוק כל־כך, עליך לומר לי קודם כל מה סִבלך ומה מחלתך, ולוּ רק כדי שאיווכח שאמנם אין מרפא לה ועלי לערוך את המוקד לשנינו, אתה חייב להודות שדברי זה נכון וישר הוא, ומה, אני, בעניות־דעתי, רואה ומכיר בנכונותו, כל שכן אתה, החכם והנבון יותר, חייב להכיר בצידקת דברי זה. כשאני רואה את עצמי במצבך ומנסה לחשוב רגע אחד בראשך, כאילו קבוע היה על כתפי, איני יכול כלל אחרת אלא להסכים עמי, שהכרתי – רצוני לומר: הכרתך – שאין רפואה למחלתך, טעונה עדיין בדיקה ואישור מצד אחרים, לפני שמחליטים החלטות מרחיקות־לכת כאלו שעם לבך, ולפיכך דַבֵּר!”

שרידאַמַן, נבוב־הלחיים היסס הרבה בטרם פתח את פיו לדבר, כי אם הצהיר שחוסר־התוחלת הממית של נֶגַע־לבו אינו זקוק להוכחה ולדיון. אך לבסוף, אחרי הפצרות רבות, אגב שִׂימַת כפו על עיניו, לבל יהא מוכרח להסתכל בפני רֵעו בדברו, הואיל לתת את ההודאה הבאה.

“למן היום” – אמר – “שראינו מן המארב אותה ריבה עירומה אבל צנועה, שאתה נידנדת אותה פעם אל השמש, זיטה בת סוּמַאנטרה, במקום־הרחצה של דאֶווי, נתקע בנפשי שורש של מחלה בגללה, חולי הנובע גם מעירומה וגם מצניעותה ומקורו בשניהם יחד, ומאז גדלה וגאתה מחלה זו משעה לשעה, עד שכל יצורי־גֵווִי חדורים ממנה עד לעומק־הסתעפותם הדקה ביותר של עורקיהם, היא מצצה את לְשַד־חיי וכוחות־רוחי, שללה ממני את שנתי ואת תיאבוני, ולאט לאט, ובביטחה, דיכאתני דיכוי גמור. מחלה זו” – המשיך – “מחלת־מוות היא ונטולת־כל־תקווה מטעם זה, שריפוּיה, היינו, מילוי התשוקות המעוּרוֹת ביופיה ובצניעותה של הנערה, לא יתואר ולא ישוער, כי מופרז הוא במהותו מאוד, בקיצור: הוא למעלה־למעלה ממה שיזכה לו אנוש. ברור, אם אדם נתפס למאוויי־אושר, שעל מילוּיָים, עם כל היעשׂותם תנאי להמשכת־חייו, רשאי לחשוב רק אלוהים – הרי שהוא נדון לכליון. אם אני” – סיים – “לא אזכה בה, בזיטה זו, בעלת עיניים כגון הקורא, יפת־העוֹר והדורת־הירכיים, כלה יִכלוּ מאליהם כל כוחות־נפשי. על־כן ערוך־נא לי את סוכת־המוקד, כי רק ביקוד־האש יש מנוס מפני ההתנצחות שבין האנושי והאלוהי. אך אם רצונך להילָווֹת אלי, אני, מצטער, אמנם, על נעוריך ועל נפשך העליזה, הנושאת עליה את חותם־התלתל, אף־על־פי־כן ישר הדבר לפני כי בלא זה מוסיף הרעיון – שאתה נידנדת אותה – הרבה לליבוי הבּעֵרה בנפשי, ורק באי־רצון גדול הייתי יכול להניח כאן, על האדמה, איש שזכה לכך”.

לאחר ששמע נאַנדה את הדברים האלה, פרץ מפיו, לתמיהתו הסתומה והעמוקה של שרידאַמַן, צחוק גדול לאין קץ.

הוא חיבק חליפות את ידידו ופיזז וכירכר ברגליו על המגרש מסביב.

“מאוהב, מאוהב, מאוהב!” – קרא – “וזה הכל! וזוהי מחלת־המוות! הוי, איזה צחוק! איזה לצון!” – והוא פתח בשיר:

הָאִישׁ הֶחָכָם, הָאִישׁ הֶחָכָם,

מֶה הָיְֹתָה דַעְתּוֹ כְּבוּדָה!

וְהִנֵּה כָּל עֹמֶק־שִׂכְלוֹ תָּם,

וְהַכָּרָתוֹ אֲבוּדָה.

"הוֹי, חֵן־מַבַּט־עֵין־נַעֲרָה

בִּלְבֵּל רֹאשׁ־הַחוֹקֵר.

קוֹף שֶׁנָּפַל אֶל בּוֹר־צָרָה

אֵינוֹ מְגֻחָךְ יוֹתֵר".

אחר שוב צחק ממלוא־גרונו, ידיו על ברכיו, וקרא: "מה שמח אני, שרידאַמן, אחי, שיותר מזה לא אירע כלום, והלהג שלך שאתה מלהג על מוקד־אש אינו אלא מפני שסוכת־הקש של לבך נאחזה באש! המכשפה הקטנה עמדה זמן רב מדי בחוג־ראייתך, על־כן פגע בך קאַמה, האֵל בעל חץ־הפרח, כי מה שנדמה לנו כזימזום דבורי־הדבש, היה זימזום־נשמתו, ומעשה־ידה של ראַטי הוא זה, אחות־האביב, חמדת־האהבה. כל זה הרי פשוט לגמרי ומעשי יום יום עליזים, ואין זה נשגב כלל ממה שיזכה לו לא־אנוש. כי אם נראה לך כאילו אלוהים לבדו יכול לחשוב על מילוי־מאווייך אלו, הרי זה אינו אלא פרי עומק־תשוקותיך, ואם הללו אמנם נובעות מאלוהים, היינו קאַמה, אך אין הן כלל ברשותו אלא מסר אותן לרשותך.

לא מחוסר־חיבה אני אומר זאת, אלא מתוך רצון לצנן קצת את החוש שלך אחוז להב־אהבה, כי אתה מפריז בערך מטרתך אם אתה סבור כי רק אֵלים ולא אנשים יש להם זכות על כך – בשעה שאין לך דבר טבעי ואנושי יותר מחפצך זה לזרוע זרעך בתוך מענית זו. (כך התבטא, משום שזיטה משמע: “מענית”.) אולם" – הוסיף – “עליך נאה באמת הפתגם: ‘יומם עיוורת הלילית, ולילה עיוור העורב. ואילו מי שהאהבה מסנוורת את עיניו עיוור הוא ביום ובלילה’. את המשל הזה אני שם לנגד עיניך, למען תכיר בו את עצמך ותשים אל לבבך, שזיטה מ”ניווה־גב־הפר" אינה אֵלָה כלל, אף כי נראתה לעיניך כך בעירומה במקום־הרחצה של דוּרגה, אלא בשר ודם פשוט, אמנם צעירה ויפה למעלה מן הרגיל, שחיה ככל האחרים, טוחנת דגן, מבשלת פרי וטוֹוה צמר, והורים יש לה שהם כשאר הבריות, אף כי סוּמַאנטרה האב עדיין שמץ מדם־הלוחמים נוזל בעורקיו – אין היחוס רב ואף לא וותיק ביותר! בקיצור: הם אנשים שאפשר לדבר אתם, וכי לשם מה יש לך ידיד כנאנדה אם לא לשאת את רגליו ולהתחיל בדבר הפשוט הזה, הניתן להיעשות, לטובתך ולהנאתך, למען תזכה באושרך? ובכן? מה? הוי, איש־בּער שכמותך? ותחת לערוך לנו את סוכת־המוקד, בה רציתי להישרף לימינך, עזור אעזור לך לבנות לך את בית־נישואיך בו תדור יחד עם זיטה שלך יפת־הירכיים!"

“דבריך” – השיב שרידאַמן לאחר דומייה קלה – “מכילים הרבה מן המעליב, בלי להביא כלל בחשבון את חרוזי־השיר. כי מעליב הדבר, שאתה מכנה את עינויי־תשוקתי דבר פשוט ורגיל, בעוד שהוא למעלה מכוחי ומחשב למגר את חיי, והלא בצדק גמור אנו מציינים, תשוקה, שהיא חזקה ממנו, היינו חזקה מדי ביחס אלינו, כתשוקה שאין אנו ראויים לה אלא אלוהים לבדו. אבל אני יודע שכוונתך רצוייה, וחפצך לנחם אותי, על כן אסלח לך את סיגנונך העממי והנבער שהשתמשת בו לגבי מחלתי האנושה. ולא זו בלבד שאני סולח לך, הרי דבריך האחרונים על מה שנראה לך בגדר־האפשרות, וזה שאתה מתאר בהם כאפשרי, חיזקוּ ואימצוּ את לבי, שכבר מוכן היה לקבל על עצמו את אימת־המוות, עוררוני לחיים חדשים ונִמרצים – על ידי האפשרות המדומה בלבד, על ידי האמונה בכך, במה, שאיני מוכשר לו. אמנם, אני משער ברגע זה, כי אנשים לא־נפגעים, הנתונים במצב־רוח אחר מזה שלי, מסוגלים לשפוט את הדבר ברור ונכון יותר. ורגע שוב אני חושד באותו הלך־רוח שונה מזה שלי, ואיני מאמין אלא בו, זה המצווה לי את המוות. וכמה קרוב הדבר לוודאי, שזיטה זו השמימית כבר באה בברית־האירוסין בעודה תינוקת ובקרוב תיכנס בוודאי לחופה עם בעלה שגדל בינתיים – רעיון מלא מצוקות־להבה נוראות כל־כך עד שאין מנוס ממנו אלא בסוכת־היקוד המצננת!”

אבל נאַנדה הבטיח לו, בברית־ידידותו, שחשש כזה אין לו כל יסוד, וזיטה אינה קשורה כלל בשום קשר־נישואים מימי־הילדות, אביה סוּמַאנטרה התנגד לכך משום שלא רצה להפקיר אותה לחרפת־האַלמנוּת, במקרה שהחתן הצעיר ימות באיבו. הרי לא היתה יכולה להיבחר ל"בתולת־הנדנדה" אילו היתה נערה מאורסה. לא, זיטה פנוייה היא ואפשר לזכות בה, והואיל ושרידאַמן הוא ממשפחה מיוחסת, מצבו החומרי טוב ובקיאותו בספרי הוֶודוֹת גדולה, הרי אין לו אלא למלא רשמית את ידי ידידו ליטול את הדבר לידו ולפתוח במשא־ומתן מבית לבית, כדי להשיג תוצאה מוצלחת ללא־כל־ספק.

שעה שנזכר שוב בעניין־הנדנדה זעה לחיוֹ האחת של שרידאַמַן זיע־של־עינוי. אבל הכיר טובה לידיד על נכונותו לעזור, ולאט לאט נהפך, בהשפעת שִׂכלוֹ הלא־חולני של נאַנדה, מאיש שוחר־מוות לאיש מאמין, שמילוי משאלות־לבו, היינו לחבוק בזרועותיו את זיטה כאשת־בריתו, אינו מצוי בגדר־הנמנע, אלא מונח בתחום־המושג והראוי לאדם, ואולם תנאי אחד היתנה, שאם במקרה יסתיים הדבר בכשלון, חייב נאנדה לערוך לו, בלי סירוב, בידיו הזריזות את סוכת־התבערה.

דבר זה הבטיח לו בנו של גאַרגה במילים מרגיעות, אך בעיקר דן אתו צעד אחר צעד על כל הפרטים הנהוגים בעת דיבור הנִכבָּדוֹת, שלפיהם חייב שרידאַמן לעמוד לגמרי מן הצד ורק לצפות לגמר־העניין בטוב: כיצד צריך נאנדה, ראשית, לגלות את אוזן באַהאַוואַבוּטוּ אביו של שרידאַמַן, את מחשבות בנו ולהשפיע עליו כי יתחיל במשא־ומתן עם הורי הנערה; ואיך, אחר־כך, יהא עליו, על נאנדה, כבא־כוחו של החתן, לבוא אל “ניווה־גב־הפר” כדי, בתורת ידיד, לתווך את הצעדים הבאים בין הזוג.

אמר ועשה.

באַהאַוואַבוּטו, הסוחר מגזע־הבראַהמַנים, שמח על הידיעות, שחברו הנאמן של בנו, מסר לו.

סוּמַאנטרה, מגדל־הבקר מגזע־לוחמים, לא הראה את עצמו כעוּס על ההצעה, שהיתה מלווה מתנות יקרות, שהוצעה לפניו.

נאנדה שר בבית־הנערה שיר־שבח לידידו בקולות המוניים אבל משכנעים.

גם הביקור־שכנגד, מצד הורי זיטה בכפר “חסד־הפרות”, שבו בחנו את ישרותו של החתן, עבר בהצלחה; וכאשר עברו הימים מתוך עשיות ופסיעות כאלה, למדה הנערה לראות מרחוק בשרידאַמַן, בן־הסוחר, את בעלה ואלופה המיועד לה.

חוזה־הנישואים נערך ויום־חתימתו הוחג בסעודה משפחתית ובחילוף מתנות מבשרות אושר ונחת.

יום־הנישואים, שנקבע ברוב זהירות בעצת חכמים וחוזים בכוכבים, משמש ובא, ונאַנדה, שידע כי יום זה יבוא ללא שים־לב לכך שנקבע בו זיווגו של שרידאַמן עם זיטה, מה שמנע משרידאַמן להאמין בבואו, רץ הנה והנה, כשושבין, להזמין קרובים וידידים. הוא הוא שנתן את זרועותיו החרוצות עם העוזרים, בשעה שגיבבו בחצר הפנימית של בית־הכלה, אגב קריאת פסוקים של כוהן־הבית, את זבל־הפרות המיובש לערימה לשם אש־החתונה, ועשה את חלקו בכל מאמצי־כוח.

וכך הגיע היום, שזיטה יפת־האברים סביב סביב, כשבשרה משוח בצנדל, כּפוּר וקוקוס, עדוייה עדיים, לבושה מחוך של פספסי־פז ושמלת־קפלים, ראשה עטוף ענן־צעיף, ראתה פעם ראשונה את בחירה (בשעה שהוא, כידוע, כבר ראה אותה קודם) ובפעם הראשונה קראה אותו בשם. אמנם, השעה התמהמהה, אבל סוף־סוף באה, עת הוציא מפיו את המילה: “קיבלתיה”; עת קיבל אותה, אגב קרבנות אורז וחמאה, מידי הוריה, קרא לעצמו שמיים ולה אדמה, לעצמו נגינת־השיר ודיברת־השיר לה. ולקול שיר נשים מוחאות כף, סיבב, אִתה יחד, את התל הבוער, ואחר־כך הוליך אותה בקרון רתום לצמד פרים לבנים, מלוּוים המון חוגג, הביתה, אל כפרו ואל חיק־אמו.

כאן צריך היה למלא שוב המון מנהגי מחזיקי־ברכה, גם כאן הקיפו את האש, האכיל אותה קנה־נופת, הפיל את הטבעת לתוך שמלתה, אל סעודת־המשתה ישבו במסיבת בני־משפחה וידידים. אך לאחר שגמרו לאכול ולשתות, לאחר שגם זוֹרַק עליהם מי־הגאנגס ושמן־שושנים, ליווּ אותם כולם אל החדר שנקרא בשם “חדר הזוג המאושר”, ושבו היתה מוצעת להם מיטת־הפרחים.

שם נפרד מהם כל אחד מתוך נשיקות, מהתלות ודמעות – ונאַנדה, שהיה אתם תדיר, נפרד מהם האחרון על הסַף.

 

ה    🔗

אל נא יטעו המאזינים, ניתעים על־ידי מהלכו השוקט של הסיפור, ואל נא יפלו בפח־האשלייה ביחס לאופיוֹ האמיתי!

בשעה ששתקנו הֵסב הסיפור רגע אחד את פניו, ועתה, בהפנותו אותם שוב אליכם, אין אלו עוד אותם הפנים: הללו נתעוותו והיו למסכה מגואלה, לפרצוף־אימים מטרף דעת, מקפיא לב, או מעורר למעשי־קורבנות פרועים, כפי שנִתגלה, בדרך־מסעם, לשרידאַמַן, נאנדה וזיטה, אשר…

אבל נספר את הדברים בזה אחר זה.

שישה חודשים חלפו־עברו מיום שאמו של שרידאַמן לקחה את זיטה היפה כבת על ברכיה, וזו נתנה לבעלה דק־החוטם ליהנות הנאה מלאה בחמדת־הזיווג. הקיץ הכבד גז, גם תור־הגשמים, שכיסה את השמיים בחשרת־עננים, ואילו את האדמה בפרחים רעננים ומלבלבים, נטה לקיצו. ללא כל רבב היה האוהל וסתווית פרח הלוטוס, עת הזוג הצעיר בשיחתם עם ידידם נאַנדה ובהסכמת הורי שרידאַמן החליטו לערוך טיול אל הורי־זיטה, שלא ראו עוד את בתם מן היום בו חיבקה את בעלה, ומאוד חפצו להיווכח, איך פעלה עליה חמדת־הנישואים. אף־על־פי שזיטה חשה לא מזמן שהנה היא הולכת לקראת עונג־האִמהוּת, הרהיבוּ בכל זאת לצאת לדרך. שלא היתה רחוקה ולא קשה ביותר, עם התקרר מזג־האוויר בשלהי־השנה.

הם נסעו בקרון מכוסה כּילָה, רתום לשוֹר־צֶבּוּ ולגמל חד־דבשת, ונאנדה, הידיד, נוהג בצמד.

לפני הזוג ישב, כובעו חבוש לו משופע על ראשו, ורגליו מיטלטלות אילך ואילך, שקוד ביותר, כפי שנראה היה, להשגיח על הדרך ועל הצעד, משיתן דעתו ויפנה ראשו לאותם היושבים בקרון, כדי לקשור אתם שיחה. מילה או שתיים הפליט כלפי הבהמות. מזמן לזמן נתן גם את קולו הרם והצח בשיר – אלא מיד לאחר הקולות הראשונים, נחבא קולו בכל פעם והיה למין זימזום, שהסתיים במילות־זירוז כלפי הבהמות, אולם טִבעוֹ, להריע פיתאום בחוזקה בקול שיר מעומק המועקה שבלב, היה בו משהו מבעית, וכן גם השתתקותו במהירה של הקוֹל.

בני־הזוג שמאחוריו ישבו דמומים.

מאחר שישב לפניהם היה מבטם נופל, אילו היו מכוונים אותו ניכחם, על עורפו של נאנדה, וזאת עשו לעיתים עיניה של האשה הצעירה, בהתנערה לאיטה מתוך חיקה כדי לחזור ולהשתקע בו חיש לאחר שהייה קלה. שרידאַמן נמנע לגמרי מהבטה זו, בהפנותו את מבטו הצידה כלפי בּד־השַׂק התלוי ממעל. ברצון היה מחליף את מקומו בזה של נאנדה ונוהג בעצמו, כדי שלא יהא נראה לפניו, כמו לפני אשתו שעל ידו, הגב השחום עם חוט־השידרה, וגַפֵּי־הכתפיים, קלי־התנועה. אך לא יתכן הדבר, כי אותו שינוי שנכסף אליו לשם הקלה, שוב לא היה בו משום רווחה נכונה – וכך נסעו לדרכם בדממה, ואילו נשימת שלושתם היתה בהולה, כאילו הלכו ברגל, ואדמומית שׂירגה את לובן־עיניהם, דבר שהוא תמיד סימן רע.

אכן, איש מחונן חוש של חוזה היה רואה כנפיים שחורות מטילות־צל מרחפות מעל גבי־קרונם.

ברצון סתר עשו את דרכם בצל כנפי־הלילה, היינו: לפנות בוקר, בשעות־השחר המוקדמות ביותר, כדרך שעושים זאת כדי להימלט ממשא־השמש של היום הרם. אולם הם עשו זאת מטעמים מיוחדים מאוד. מפני שמבוכה היתה שרוייה בנשמותיהם, ודרכה של חשכה להגדיל את המבוכה, על כן ניצלו בלא יודעים את ההזדמנות להעביר את מבוכתם הפנימית אל החלל ובאו איפוא לידי תעייה בסביבה. כלומר: נאנדה היטה את השור והגמל הצידה לא בנקודה הנכונה שבכביש, כפי שהיה צריך לעשות, כדי להגיע אל כפר־מולדתה של זיטה, אלא עשה זאת, שלא באשמתו, אלא באשמת הרקיע חסר־הירח, שהיה מואר רק באור הכוכבים בלבד, במקום מתעה, והנתיב שאחז בו, לא היה נתיב כלל, אלא מין מַעֲרֶה מתעה המצוי בין אילנות, שתחילה עמדו מפוזרים, יחידים, אך אחר־כך התרבו, התעבו, באשר יער עבות שלח אותם לקראתם, כדי לקחת אותם שבי, ולמחות מהר מנגד עיניהם גם את המערֶה, אשר הלכו לאורו, ושהיו יכולים להשתמש בו לשם חזרה. אי־אפשר היה להמשיך עוד בדרכם בקרונם בין הגזעים האופפים אותם ועל האדמה הרכה של היער, והם אמנם הודו זה בפני זה שתעו מן הדרך, בלי להודות לעצמם, שמצב זה שנתקעו בו אינו אלא פרי מבוכת־רוחם. כי שרידאַמן וזיטה שמאחורי נאנדה הנוהג, לא ישנו כלל, אלא בעיניים פקוחות הניחו לו להלָה, שיוליך אותם בתוהו־לא־דרך. לא נשארה בידם שום ברירה אלא להבעיר מדורה במקום שעמדו, כדי לחכות בביטחה יתירה מפני חיות־טרף למועד הנץ החמה. ואז, בהאיר היום אל תוך היער, חקרו ובדקו את הסביבה לכל עבריה, הניחו לבהמות, שפותחו מן הריתמה, לילך בזו אחר זו, וביגיעה מרובה דחפו־סחבו את הקרון ישר והפוך, באשר אך עצי־הטיק והצנדל נתנו להם מקום לעבור, עד קצה הג’ונגל, מקום שם נפתח לפניהם בקע־הרים רצוף־אבנים ואפוף־סבכים, אך מכל מקום ניתן למעבר, ואשר נאנדה הצהיר עליו בוודאות שהוא יביא אותם אל הדרך העולה ישר למחוז־חפצם.

והנה, בנוסעם דרך שוחה זאת, נסיעה מטולטלת ומעוקלת מתוך רוב נגיחות ודחיפות, הגיעו אל היכל אחד חצוב בסלע, שהכירוהו כמקדשה של דאֶווי, של דוּרגה, האלה האסורה במגע והרת־הסכנות, של קאַלי, האם האפלה; ונמשך אחר נטייה שבלב גילה שרידאַמן את חפצו, לרדת ולחלוק כבוד לאלה.

“רצוני רק לשים עיני עליה, להשתחוות לפניה ולחזור בעוד רגעים מספר” – אמר אל בני־לווייתו – “ואתם חכו לי פה בינתיים!” – והוא עזב את הקרון ופנה הצידה ועלה במדרגות הקשות המוליכות אל ההיכל. בדומה לאותו בית־האֵם ליד מקום־הרחצה החשאי של הפלֶג זבוּב־הפז, לא היה גם היכל זה מן הגדולים; אך מחוצב היה ברוב כוונה דתית בעמודיו ובעיטורֵי־ציוריו.

ההר הפרא רבץ בכל כובדו מעל לפתח־המבוא, נשען על עמודים, שגוּרֵי־אריות שמו עליהם משמר, ושלטים מצוּירים התנוססו מימין ומשמאל, וכן גם מצידי־הכניסה הפנימית, חצובים מֵשִׁטְחֵי־הסלע גופו: מראות־החיים כפי שהם בבשר, ממוזגים ומגובשים מעצמות, עור, גידים ומוח, זרע, זיעה, דמעות וחמאת־עיניים, רפש, שתן ומרֵרָה, נגועים בכל מיני תאווֹת, זעם, שגעון, תשוקה, קנאה ויאוש, פרידת נאהבים, התחברות בלתי־נאהבים, רעב, צמא, זיקנה, יגון ומוות, חדורים זרם לא־אכזב של שצף־דם מתוק ורותח, מתענגים־מתענים על עצמם באלף דמויות, שורצים ובולעים את עצמם ומתגלגלים אלו באלו, אשר בתסבוכת השוטפת והממלאת הכל של היסוד האנושי, האלוהי, החייתי, יינתן לאדם חרטום של פיל במקום זרועו, וראש־ראֵם, נדמה, ימלא מקומו של ראש־אשה. שרידאַמן לא שׁת לבו לאותו ציור וסבור היה שאין הוא רואהו: אבל, עם עוברוֹ, ברפרף עליו מבט־עיניו השקוּיות אדמומית, נתקע הציור בנפשו, בעוררו בה עדנים, סחרחורת וחמלה, כדי להכין אותה לקראת מראה־האֵם.

חצי־אופל היה⁵ שורה בבית־הסלע. רק מלמעלה, דרך ההר, חדר אור־יום אל עזָרַת־המוֹעֵד, שעבר בה תחילה, אל עזָרַת־השער, שהיתה סמוכה לה ושקועה עמוק יותר. והנה, דרך דלת עמוקה, ששוב הובילו ממנה מדרגות למטה, נפתח לפניו גוף־האֵם, חיק־הבית.

לרגלי המדרגות הזדעזע ונרתע אליהן בחזרה, כשידיו פרושות אל שתי אבני־הלינגאם שמשני צידי־הכניסה. תמונתה של קאלי היתה מעוררת־זוועה. האִם רק נראה כך לעיניו משׂוּרגוֹת האודם, או שטרם ראה מעולם את רבת־החרון בצורה איומה ואומרת־נצחון שכזו? – מתוך מסגרת־קשת של גולגולות וידיים ורגליים קטועות בלט מקיר־הסלע הסמל, בצבעים שקולטים ופולטים את כל האוֹרָה, עדוּי עדי נזר מנצנץ, מסוּגר ומעוטר בעצמות ואברים של היצירים, במעגל מסתחרר של שמונה־עשרה ידיו.

חרבות ולפידים ניפנפה האם סביב סביב, דם העלה הבל בקערת־המוח שאחת מידיה הגישה אל פיה, דם ניגר לרגליה – בסירה עמדה המהלכת־אימים, סירה שצפה על פני ים של שטף־החיים, על פני ים־של־דם. אבל ריח־דם ממש ריחף, נדף לאפו דק־הגב של שרידאַמן, דם מיובש־מתקתק, באווירה המחניק של מערת־ההר, זה בית־המטבחיים התת־קרקעי, שבריצפתו היו קבועים צינורות קפואים מדם צמיגִי, לְשָם שפך עסיס־החיים של בהמות שנערפו ושדמם קלח מהר.

ראשי־חיות עם עיניים פקוחות, עששוֹת, ארבעה או חמישה, של ראֵם, של חזיר ושל עֵז, מגובבים היו בדמות פיראמידה על המזבח לפני תמונת זו שאין מפניה מנוס, וחרב, שהיתה משמשת לשחיטת הצוואר, חדה ומרוטה לטבח, אם גם נכתמת בדם שנתייבש, היתה מונחת מן הצד על אבני הריצפה.

שרידאַמן תהה באימה, שהלכה וגדלה מרגע לרגע והיתה להתלהבות, בפניה הלטושים פראות של צמאת־הקורבנות, זו מעניקת־החיים ומפיקת־המוות, ובסחרחורת של המון־זרועותיה, שהביאה גם את דעתו אל תוך מערבולת־של־שכרון.

הוא הידק את ידיו הקפוצות אל חזהו הפועם נוראות, וחרדות עצומות, קרות וחמות, שטפוהו חליפות, ואגב תביעה למעשה רב וקיצוני, מעשה מכוון נגד עצמו ובעד החיק הנצחי, שטוף ונגוע בגבּחתו, בגומת־לבו ובזכרוּתוֹ המגורה בעצם הבלהה הזאת.

שפתיו שכבר היו נטולות־דם זָעוּ:

“אַת אשר ראשית אין לך, ואשר קדמת לכל יֵש! אֵם ללא בעל, אשר איש לא יגלה את כנפה! המחבקת הכל בשפע חמדה וזוועה, אַת הגומעת שוב אֶת כל העולמות והמראות הנובעים ממך! ברוב זבחים של בעלי־חיים יעריצךְ העם, כי לך יָאֶה דם־החיים של כל חי! – איך לא אמצא חסדך לישועתי, אם אעלה את עצמי לקורבן לךְ? אמנם יודע אני, שלא אימלט מידי החיים על ידי כך, אף כי כדאי היה הדבר. אבל, הניחיני נא לשוב ולהיכנס דרך שער גוף־האֵם אל תוכך, למען איפטר מֵאֲני זה, ולא אוסיף עוד להיות שרידאַמן, שכל חמדתו נתונה במבוכה, מפני שלא הוא המעניק אותה!”

דברים סתומים אלה דיבר, אחז בחרב שעל הריצפה והתיז בעצמו את ראשו מעל צווארו. –

זה הרי נאמר מהר, והדבר גם נעשה מהר, ובכל־זאת הוגה המסַפֵּר רק משאלה אחת: אל נא יקבל המאזין את הרצאת־הדברים בשקט־רוח ובהיסח־דעת כדבר־מה שכיח וטִבעי, רק מטעם זה שפעמים כה רבות נמסר כדבר הזה ובכל הסיפורים יסופר הדבר כמשהו רגיל, שאנשים מתיזים את ראשם בעצמם.

המקרה הבודד אינו רגיל לעולם: הלא הדבר הרגיל ביותר לגבי הרעיון והסיפור הם לידה ומוות; אולם נסה־נא להיות עד־ראייה ללידה או למיתה ושאל את עצמך, שאל את היולדת או את הגוסס, אם זהו משהו רגיל! – התזת־ראש־עצמו, עם כל היותה מצוייה בסיפורים, הִנֶהָ כמעט מעשה אשר לא ייעשה, שלשֵם ביצועו היסודי דרושה התפעלות עצומה והצטברות נוראה של כל כוחות־החיים והרצון בנקודת־ההגשמה. ואם שרידאמן, בעל העיניים הרכות מרוב מחשבה וזרועות הסוחר הבראַהמאַני שאינן חרוצות ביותר, ביצע כאן פעולה זו, יקובל נא בזה לא כדבר רגיל, אלא כמעט מתוך תמהון של אי־אֵמוּן.

אך די בכך שביצע את הקורבן האכזרי כלאחר־יד עד שראשו עם זקנו הרך מסביב ללחייו היה מונח כאן, ושם מונח היה גופו, שהיה החלק החשוב פחות של הראש הנאצל הזה, וששתי ידיו עדיין החזיקוּ בניצב של חרב־הקורבן. אולם מקרב הצוואר פרץ הדם בכוח עצום, כדי להיות שותת בתוך הצינורות עקומי־הדפנות שהיו קבועים בריצפה, משופעים רק מעט־מזעיר, וניגר לאיטו אל הבּוֹר שהיה כָּרוּי מתחת למזבח – דומה מאוד לפלג “זבוב־הפז”, שתחילה הוא פורץ כסייח דרך שערו של הימאַוואנט, אך לאחר־מכן יפלס לו את נתיבו בחשאי־חשאים אל מקום־שפך הגאנגס.

 

ו    🔗

והנה, בשובנו מחיק־האֵם של בית־סלע זה אל אלה המחכים בחוץ, אין עלינו לתמוה, אם נמצאים הם במצב של דאגה, תחילה אילמת, אחר־כך מבוטאה בשיחה של חילופי־דעות, על היעדרו של שרידאַמן, שבדעתו היה להיכנס לשם לְשֵם עבודת־הודייה קצרה, וזה זמן רב שהוא בושש לחזור.

זיטה היפה, יושבת מאחורי נאנדה, הסתכלה שעה מרובה חליפות בעורפו של זה ובחיקה, שוקטת על שתיקתה כמוהו, שאף־העז שלו ושפתיו הבשרניות־החביבות מכוונים היו כלפי הבהמות. ואולם, לבסוף התחילו שניהם לנוע־לזוע על מקומותיהם הנה והנה, ורק לאחר שהייה ארוכה פנה הידיד מתוך החלטה אל האשה הצעירה ושאל:

“היש לך מושג־מה על כך שהוא מניח אותנו לחכות ועל מה שהוא עושה שם שעה מרובה כל־כך?”

“אין לי כל מושג, נאנדה” – השיבה, ממש באותו קול נישא ומצלצל כה נעים וערֵב, שהיה חושש לשומעו, ולא עוד, אלא כפי שירא מראש, זו נקבָה בשמו שלא לצורך כלל, אף כי גם הוא מצידו יכול היה לקצר ולומר: “היכן נשאר שרידאַמן זה?” – או לשאול בתכלית הפשטות: – “היכן הוא?”

“זה כמה” – המשיכה – “איני יכולה לתאר לי, נאנדה החביב, ואילו לא פנית אלי עתה ולא שאלתני, הייתי אני, לכל היותר באיחור־זמן, פונה אליך מעצמי בשאלה זו”.

הוא הניע את ראשו, קצת מחמת תמיהה על בּוֹששוּת ידידו, וקצת גם לשם התגוננות מפני המיותר, השגור תמיד בפיה. כי מספיק היה לגמרי לומר “פנית”, וההוספה “אלי”, אף כי נכונה מבחינה לשונית, היתה מיותרת עד כדי סכנה – כשהיא מדוברת בשעת ההמתנה לשרידאַמַן בקול נישא במתיקוּת ובאי־טבעיות קלה.

הוא שתק מפחד, פן ידבר גם הוא בקול אי־טבעי ויכנֶהָ, אולי אגב שיחה, בשמה, חשק שניעור בו בהשפּעת הדוגמה שלה; על כן היתה היא שהציעה לאחר הפוגה קצרה את ההצעה:

“אני רוצה לומר לך דבר, נאנדה, עליך ללכת אחריו ולראות היכן הוא, ואם השתקע בתפילה עד כדי שיכחה עצמית, בשתי זרועותיך האמיצות תטלטלהו – אין אנו יכולים לחכות עוד, ומוזר הדבר מצידו עד להתמיה, להניח אותנו לשבת כאן ולבטל זמן בשעה שהחמה כבר עולה, ואנו הלא גם בלעדי זאת כבר איחרנו הרבה על־ידי התעייה, והוֹרַי אולי כבר מתחילים לדאוג לי, כי אוהבים הם אותי יותר מכל. הואילה־נא, איפוא, נאנדה, לך והביאהו! אף אם במקרה אין עוד בחפצו לבוא ויסרב קצת – הביאהו הנה! הלא חזק אתה ממנו”.

“טוב, אני רוצה ללכת ולהביאו” – ענה נאנדה – “בדרך־שלום כמובן. אני צריך רק להזכיר לו כי הזמן עובר. דרך אגב, אשמתי היא זאת שתעינו בדרך, אשמתי אני בלבד. בעצמי כבר הירהרתי בכך, ללכת אחריו, רק סבור הייתי, שתפחדי לחכות כאן יחידה לגמרי. אבל הרי זה רק לכמה רגעים”.

בדברו ירד מעל דוכן־הרכב ועלה למעלה אל המקדש. ואנו, היודעים מה מראה־עיניים נכון לו שם! עלינו ללוותו דרך עזרת־המועד, מקום שם עוד לא שיער מאומה, ודרך עזרת־השער, שגם שם אפפתהו עוד אי־ידיעה מלאה, ולבסוף, אל חיק־האֵם למטה.

אכן, כאן כָּשלוּ ברכיו ונע כשיכור, קריאת־זוועה עמומה על פתחי־פיו, וברוב עמל נאחז באבני־הלינגאם, ממש כמו שעשה זאת שרידאַמן, אבל לא למראה־התמונה עשה זאת, זו שהבהילה את חברו והביאתו לידי התפעלות איומה, אלא למראה הזוועה שעל הריצפה. כאן היה מוטל ידידו, הגולגולת, שעינה כעין־הדונג, עם הצניף המותר, מותזת מן הצוואר, ודמו ניגר בפלגים מפוֹרָדים אל הבּוֹר.

נאנדה המיסכן הרתית כאוזן של פיל. הוא החזיק בלחייו בידיו הכהות והעדויות צמידים ומבין שפתיו הנעימות פרץ שוב ושוב שֵם ידידו חנוק למחצה.

מורכן לפניו עשה תנועות של חוסר־ישע כלפי שרידאמן החצוי לשניים על הריצפה, כי לא ידע לאיזה חלק יפנה, איזה חלק יחבק ולאיזה מהם יכוון את דיבורו, לגופו או לראשו. לבסוף החליט ופנה אל הראש, מאחר שהלה היה תמיד העיקר, כרע לפני החיוור ודיבר, כשפניו עם אף־העֵז מתעוותים מבכי מר, דברֵי־שידולים, בהניחו בכל זאת את ידו גם על הגוף, שפנה גם אליו מזמן לזמן.

“שרידאַמן” – התייפח – "אהובי, מה עשית, ואיך זה יכולת להשלים בנפשך ולבצע מעשה כזה במו ידיך, מעשה קְשֶה־ביצוע כזה! הלא דבר כזה לא היה בגדר־כוחך! אבל, מה שלא פילל עליך איש, עשית וגם יכולת! תמיד הן הערצתיך בשל רוחך, והנה הגיעה השעה המרה להעריצךָ בשל גופך, כי את הקשה מכל קשה ביצעת ועשית! מה עמוקה היתה התהום בקירבך עד שקמת וַתִפעל! איזה מחול־קורבן חוללו בנפשך נדיבות־לב ויאוש, שניהם כאחד, עד שעמדת ושחטת את עצמך! אוי לי, אויָה, נערף, נערף הראש העדין מן הגוף העדין! השמנונית הענוגה עוֹדנה במקומה, אבל נטולת טעמה ותכליתה, מאחר שנפסק הקשר עם הראש העדין! אמור, הבּי האשם? – כלום אָשמתי במה שעשית על־ידי היוֹתי, אף כי לא על־ידי עשוֹתי? – ראה, אני חושב במקומך – הואיל וראשי חושב עדיין – אתה אולי היית מבדיל הבדלה זו לפי חכמת־הנפש, ואת האשמה על־ידי היוֹתִי היית רואה כממשית יותר מזו שעל־ידי עשוֹתִי – אך מה יכול אנוש לעשות יותר מאשר להימנע מן העשייה? – שתקתי עד כמה שיכולתי לבל אדבר גם אני בקול הוגה כיוֹנה. לא הוצאתי מפי דיבור מיותר ולא כיניתיה בשמה בדברִי אליה. אמנם אני גופי עֵדי וזולתי לא איש, שלא נעניתי לה על שום נסיון מצידה לעקוץ בך לשבחי וליתרון־ערכי. אבל מה יועילני כל זה, אם אשם אני פשוט בשל היותי בלבד? – אל מדבר־ציָה צריך הייתי ללכת ולחיות וכנזיר למלא מנהגים חמורים! – צריך הייתי לעשות זאת, מבלי שדרשת זאת ממני, בלב נשבר ונדכה אני מודה בדבר; אך אחת יש בפי להגיד לרווחתי ולסליחתי, שאל־נכון הייתי עושה זאת, אילו דיברת עמי על־כך! מדוע לא דיברת אלי, ראש חביב, בטרם היותך מוטל מותז מן הגוף, בעודך מוצק על צווארך?

– תמיד דיברוּ ראשינו זה אל זה: שלך דברי־חכמה, שלי דברי־הבאי, אבל בהגיע הדבר לידי רצינות וסכנה שתקת! ועתה הנה עבר המועד, ואתה לא דיברת, אלא עשית מעשה נדיבות ואכזריות, והתווית לי בזה את אשר עלי לעשות. כי הרי בזאת לא האמנת, שאני מנוע אמנע מהלוֹך אחריך, ושמעשה אשר עשו ידיך הרכות, תסרבנה ידַי הגסות מעשוֹתוֹ! – תכופות השמעתי באוזניך שפרידתך קשה עלי עד לבלי נשוא ושלא אוסיף לחיות אחריך, ואז, כאשר ציוויתני במחלת־אהבתך לכונן למענך סוכת־המוקד, אמרתי לך ברור, שאכונן אותה, אם בכלל אעשה זאת, רק לשניים, ויחד אתך אשב בה – את המוטל עלי לעשות עתה ידוֹע אדע זה כבר, אם רק עכשיו באתי לידי כך לברר לי את הדבר מתוך טירוף־עשתונות, ומיד עם כניסתי לכאן וראייתי אותך מוטל לפני – אותך, כלומר, את גופך ואת ראשך לצידו – מיד נחרץ משפטו של נאנדה. רציתי להישרף אתך יחד, הבה אשפוך את דמי אתך יחד, כי ברירה אחרת אין בידי כלל. וכי שמא יצוֹא אצא להודיע לה מה שעשית ולשמוע מתוך זעקת־האימים, שתתמלט מפיה, את שמחתה החשאית? – כלום אתהלך בחיים בשם מנואץ ואתן לאנשים לדבר, כפי שידברו בלי שום ספק, היינו: נאנדה הזה שלח ידו בחברו ורצח אותו נפש, עקב תאווה לאשתו? היֹה לא תהיה! – לעולם לא! – הנה אבוא אחריך והחיק הנצחי ישתה נא את דמי ביחד עם דמך!" בדברו זאת, פנה מעם הראש אל הגוף, הוציא את ניצב־החרב מן הידיים שכבר קפאו, ובזרועותיו החזקות ביצע ביסודיות את פסק־הדין שחרץ על עצמו, עד שגופו, אם נזכיר את זה ראשונה, צנח באלכסון על זה של שרידאַמן וראשו הנאה התגלגל לצד זה של רֵעו, מקום שם נשאר מוטל עם עיניים מבולעות.

אולם דמו קלח כמו־כן תחילה בשטף פרוע ונחפז בפורצו, ואחר־כך נזל לאיטו דרך הצינורות אל מקום שפך־הדם, אל הבור.

 

ז    🔗

בינתיים ישבה זיטה, המענית, יחידה בחוץ, באוהל־הקרון שלה, ושעתה ארכה לה ביותר, מאחר שלא היה עוד לנגד־עיניה עורף, שיכלה להסתכל בו.

מה שנעשה בו, בעורף זה, בשעה שהיא נתפסה כאן לקוצר־רוח רגיל, לא יכלה אפילו לחלום – אלא אם כן, בעומק־פנימיותה, מתחת לרוֹגֵז העֵר, אמנם, אבל נובע רק ממקור של הנחות תמימות, זה שגרם לה לרקוע ולבעוט ברגליה הקטנות, ניעור בכל זאת ניחוש למשהו נורא, שאפשר לבאר מתוכו הכרח־חכּוּיה, ואולם קוצר־רוח ורוגז לא היווּ כל דרכי־התנהגות מתאימים, מפני שכל זה שייך היה לסדר־אפשרויות, שכל רקיעת־רגליים לא תועיל כנגדה כלל.

יש להביא בחשבון עֵירוּת חשאית מצד האשה הצעירה לגבי השערות מסוג זה, מפני שזה מזמן היתה חיה במצבים ובחוויות שכאלה, שאינם חסרים, אם רק נרמוז על כך רמז קל, קירבה מסויימת לאותו סדר היוצא מגדר־הרגיל.

אבל בדברים שהשמיעה לעצמה, לא היה שמץ מכל זה. “אין מה לומר ואין כמעט לשאת!” – חשבה – "גברים אלו, כזה כן זה, ואין להעדיף את האחד על משנהו, כי לסמוך אין אף על אחד מהם. הנה יתן האחד לרעייתו לשבת יחידה עם האחר, דבר שהיה ראוי עליו לעונש לא אדע, ואם שולחים את האחר, יושבים איפוא לבד, וכל זה עם עלות השמש, לאחר שגם בלאו־הכי עבר לבטלה זמן כה מרובה בתעייה! – לא חסר הרבה שאצא מכּלַי מרוב מרירות. הרי בכל התחום של אפשרויות נבונות ומקובלות על הדעת אין למצוא שום הסברה ושום הצדקה לכך, שתחילה נעדר האחד ואחר־כך זה, שעליו להחזירו. ההשערה הקיצונית ביותר, שיש ביכולתי לשער, היא שתיגרה פרצה בין שניהם, הואיל ושרידאַמן להוט כל־כך אחרי תפילות, עד שאינו רוצה לזוז ממקומו, ונאנדה רוצה להכריחו לחזור, אלא שאינו מעיז להשתמש בכל כוחו, מתוך זהירות וריתוי לגבי רכותו של בעלי; שהרי אילו רצה, יכול היה לקחתו על זרועותיו, שהנוגע בהן כנוגע בברזל, היינו:

כשנוגעים בהן בדרך־מקרה, לקחתו ולשאתו אלי כמו שנושאים ילד.

זה היה משום השפלה לגבי שרידאַמַן, ובכל זאת, כבר הביאני העלבון, על היותי מוכרחה לחכות, לידי משאלה, ולוואי שיהא נאנדה עושה כך. אני רוצה להגיד לכם דבר: ראויים אתם שאטול בעצמי, במו־ידי, את המושכות ואסע לבדי אל בית־הורי – ובצאתכם סוף־סוף תמצאו את המקום ריק. לולא אי־הכבוד שבדבר, לבוא שמה בלי בעל ובלי ידיד, משום ששניהם נתנוּני לחכות, הייתי עושה זאת בלי כל שהִיוֹת. ואילו כך, אין בידי שום ברירה (והרגע לכך כבר הגיע בלי שום ספק) אלא להטריח את עצמי ולדרוש אחריהם ולהתחקות, מה, בשם אלוהים, הללו עושים שם. אין פלא, שקצת פחד תוקף אותי, אשה מיסכנה והרה, מפני הדבר־שאינו־רגיל החבוי בוודאי מאחורי התנהגותם הרת־החידה. אבל הגרועה שבהנחות היא סוף־סוף, שמחמת אילו טעמים, שרק אחד יכול להעלות אותם על הדעת, באו לידי ריב, וריב זה מעכב אותם.

אם כן, אתערב אני בדבר ואסדר להם את ראשיהם שיהיו מיושבים כהלכה".

ובכן, ירדה גם זיטה היפה מן הקרון, ושמה פעמיה, כשירכיה נעו כגלים בתוך שמלתה הכרוכה לגופה, לדרך, אל בית־האֵם – ואחר־כך, מקץ חמישים נשימות, עמדה לפני השׁוֹאָה האיומה ביותר.

היא טילטלה את ידיה למעלה, עיניה יצאו מחוֹריהן, נפשה יצאה בהתעלפה, והיא צנחה לאורך כל קומתה ארצה.

אך מה הועיל לה כל זה? – השואה הנוראה, שעה פנוייה לה לחכות, כשם שחיכתה בשעה שזיטה גופה חשבה מצידה שהיא מחכה.

עת מרובה למדי היתה מוטלת כך, וכאשר שבה אליה הכרתה שוב היה הכל כבתחילה. היא ניסתה להתעלף שנית, אך דבר זה לא עלה בידה בזכות מיזגה הטוב. ככה קרסה על האבנים: אצבעותיה תקועות בשערה, ותהתה בשתי הגולגלות הנפרדות, בגופים שהיו שכובים באלכסון זה על זה, ובכל הדם הזה הקולח והולך.

“הוֹי, אֵלים, רוחות ונזירים גדולים” – לחשו שפתיה המבחילות – "אבודה אני! שני הגברים, שניהם גם יחד – כלתה הרעה אלי! בעלי ואלופי, שהלך אתי מסביב לאש, שרידאמן שלי, עם ראשו הנכבד מאוד, ועם גופו החם מכל מקום, הוא שלימדני את החמדה, עד כמה שאני יודעת אותה, בלילות־נישואים קדושים – ערוף הוא הראש הנכבד מגופו, אבד ואיננו! – אבד ואיננו גם השני, נאנדה, שנידנד אותי ושידך אותי אליו – ערוף ועקוב־מדם ראשו מעל גופו – הנה הוא מוטל בזה, התלתל עגל־המזל עודנו על חזהו העליז – בלי ראש, מה יועילני זה? יכולה הייתי לנגוע בו. יכולה הייתי לשים את ידי על העוז והיופי של זרועותיו ושוקיו, אילו היה לבי נוטה לכך. אבל לבי אינו נוטה לכך. המוות המתגולל בדמים שם גבול בינו ובין חשק זה, כמו שעשו זאת קודם־לכן רגש־הכבוד והידידות – הם התיזו זה את ראשו של זה! מטעם שאין אני מעלימה אותו עוד מעצמי, חמתם בערה בם כאש שיוצקים בה שמן, והם נתקעו בתיגרה איומה כזאת, עד שהגיע הדבר לידי מעשה כפול זה – במו עיני אני רואה זאת! ואולם, הלא רק חרב אחת מצוייה כאן, והיא ביד נאנדה? איך יכלו אחוזי־החימה להילחם בחרב אחת? שרידאַמן תפס, כנראה, בשוכחו כל חכמה ונדיבות, את החרב והתיז בה את ראש־נאנדה והלה אחר־כך – אבל לא! נאנדה ערף את ראש־שרידאַמן, מטעמים שמטילים בי סמרמורת ברוב־עוניי, ואחר־כך הלה – אבל לא – אבל לא! – חדלי נא מחשוֹב, הן לא יֵצא מזה דבר, מלבד החשכה הדמית, שקיימת גם בלאו־הכי, ורק דבר אחד ברור, שהתנהגו כגברים פרועים ואף רגע אחד לא חשבו עלי. זאת אומרת: אמנם חשבו עלי, הלא על צירי אני, המיסכנה, סבבו כל מעשי־גברותם הנוראה וזה מכסה אותי זיעה; אבל רק ביחס להם עצמם חשבו עלי, לא ביחס אלי, ועל כך, מה יהא בסופי – זה נגע בהם אך מעט בחמת־השתוללותם, כשם שזה נוגע בהם עתה, כשהם מוטלים דומם בלי ראשים ואת הדאגה לעצמי הניחו לי! – מה אעשה עתה? – אין כאן מה לעשות, אלא לגמור. האלך ואתעה כעת דרך־החיים כאלמנה ואשא על עצמי דופי וגועל של אשה שטיפלה בבעלה טיפול גרוע כל־כך עד שניספה? – הן כך הוא גורלה של אלמנה גם בלעדי זאת. אך איזה פסול עוד יחפאו עלי, אם אשוב לבדי אל בית־אבי וחמי? רק חרב אחת ישנה, לא יתכן שהרגו איש את אחיו בזה אחר זה, חרב אחת לא תספיק לשניים. אבל נפש שלישית היא מיותרת, וזוהי אני. אמור יאמרו, אשה פרוצה אני, ואני היא שרצחתי את בעלי ואת רֵעוֹ כאח לו, את גיסי – שלשלת־ההוכחות מתקבלת על הדעת. כוזבת היא, אבל מתקבלת על הדעת, ועל־אף היותי חפה מכל פשע יוקיעוני לדראון. לא חפה־מפשע, לא, עוד היה טעם לדבר, וכדאי היה לרמות את עצמי, אילו לא כלה ואבד הכל, ואילו כך, אין לזה שום טעם. חפה מפשע אינני, זה כמה אינני זאת, ובנוגע לפריצות, הרי יש בה שמץ דבר – אפילו יותר, הרבה יותר משמץ, אך באותו מובן, כפי שהבריות יהיו סבורים, ובכן, כלום יש צדק מוטעה? – אותו עלי להקדים ולעשות דין בעצמי. עלי ללכת אחריהם – אין בידי כל ברירה אחרת בשום אופן בעולם.

בחרב לא אוּכל להשתמש בידיים רכות אלו שלי, שהן זעירות ונפחדות ביותר מכדי להשחית את גופי, שהן חלק ממנו, ושהוא מלא כולו מפה אל פה פיתוי רך וענוג, וכולו אינו אלא חולשה – הוֹי, חבל על חמדת־החן שבו, ואף־על־פי־כן נגזר עליו להיות קופא וחסר־תכלית כמו אלה כאן, לבל יעיר מהיום והלאה שום חשק ולא יסבול תאווה וחמדה. זהו הדבר שמן ההכרח לעשותו ללא כל תנאי, ולוּ גם יגדל על־ידי־כך מספר־הקורבנות לארבעה. וכי מה יתנו ומה יוסיפו לו החיים לילד יתום זה? – בעל־מום מחמת פגע רע זה, יצא ממנו בלי ספק, בוודאי יהא חיוור ועיוור, מפני שאני חָוַורתי מרוב יגון בעת־חמדה ועצמתי את עיני מראוֹת את זה שהעניק אותה לי.

כיצד אתחיל בדבר, זאת הניחו לי. ראו, אפוא, אתם, כי יודעת אני לשית עצה בנפשי".

והיא התנערה וקמה, התנודדה הנה והנה, כָּשְׁלָה ועלתה במדרגות למעלה ונחפזה, כשמבטה מכוון אל הכלייה, דרך ההיכל שוב החוצה.

לפני המקדש היה נטוע עץ־תאנה, עדוי מקלעות. מן הענפים הירוקים אחזה באחד, התקינה ממנו חבל, שמה אותו מסביב לצווארה, מוכנה ומזומנה להיתלות בו ולהיחנק.

 

ח    🔗

באותו רגע הגיע אליה קול מחלל־האוויר, שבלי ספק היה זה קולה של דורגא־דאֶווי, שאין לגשת אליה, של קאַלִי, האפלה, קולה של אֵם־העולמות.

קול עמוק וגס היה זה, קול אִמהי־חרוץ.

“הרפי ידיך מיד, ברגע זה, מן המעשה, עֵז פּוֹתָה שכמוך!” – כאלה היו דברי־הקול – “וכי לא די לך שגרמת לשפיכת דם של בָּנַי אל הבּוֹר, שאת עוד אומרת לחלל את הדר־אילנַי ולהפקיר את בשרך, שהיה ביטוי נאה למדי ליפי־מהותי, למאכל לעורבים, ביחד עם זרע־החיים החביב, המתוק והחם והדל־זעיר, הגדל בתוכו? – וכי לא שמת לב, תרנגולת פְּתַיָה, שאורח־חודשך חדל זה מזמן ושאַת הָרָה לבני? – אם נבצר ממך לספור עד שלוש בתחום זה שלנו, אז את יכולה לתלות את עצמך, אבל לא פה, בגבולי, הלא נראה הדבר, כאילו הקיץ הקץ על החיים החביבים בבת־אחת והם עוברים מן העולם, אך ורק מחמת גודל־טיפשותך. הן כבר נלאו אוזני משמוע המון דברי־ההבאי של הוֹגֵי־הדעות, כי ההווייה האנושית מחלה היא, המנחילה את הידבקוּתה על ידי חמדת־האהבה לדורות הבאים – ואת, שַׁטְיָה, מכרכרת לי כאן כירכורים כאלה. הוציאי ראשך מן החבל, ולא – אסטור לך סטירות־לחי!”

“אֵלָה קדושה” – השיבה זיטה – “וודאי שאני מצייתת. אני שומעת את קול־רעמך בגלגל ומפסיקה כמובן מיד את המעשה הנואש, באשר אַת מצווה. אבל לעומת זה עלי למחות כנגדך, שאין אני תופסת את מצבי ולא הרגשתי, אפילו, שידך היתה בחוֹדֵל־ארחי ותברכיני. אני רק חשבתי, שמלבד זאת הן לא יֵצא ממני אלא ילד חיוור ועיוור ובעל־מום מחמת צרה”.

“הואילי נא בטובך והניחי דאגה זו לי! – ראשית: אין זו אלא אמונה תפלה הקשורה בלב הנשים, ושנית: מן הצורך שיהיו גם בעלי־מומים, חיוורים ועיוורים, בעסק־עולם זה שלי. מוטב שתצטדקי ותודי, מה טעם נשפך שם פנימה וניגר אלי דם בני, שהיו שניהם, איש איש על פי דרכו, בחורים מצויינים! – לא, חלילה, שדמם לא היה לי לרצון, אבל בחפץ־לב הייתי נותנת לו לדמם שיהא זורם עוד זמן־מה בעורקיהם האמיצים. דַבּרי, איפוא, אבל אימרי את האמת! הן תוכלי לתאר לך שממילא הכל גלוי וידוע לפני”.

“הם הרגו זה את זה, אֵלָה קדושה, ואוֹתי הותירו לבדי. הללו הסתכסכו בתיגרה קשה בגללי ובאותה חרב עצמה את ראשיהם –”.

“שטות. באמת, רק אשה יכולה לדבר דברי־הבאי טיפשיים במידה עצומה כל־כך! – הם הקריבו את עצמם לי בזה אחר זה מתוך חסידות של גברים – זאת עליך לדעת. אך מדוע עשו זאת?”

זיטה היפה התחילה לבכות ומתוך התייפחות ענתה: "הוי, אֵלָה קדושה, אני יודעת ומודה שאני אני אשמה, אך מה יכולתי עשות? אכן, פורענות היתה זאת, אם כי פורענות בלתי־נמנעת, זאת אומרת, גזירה, אם כשר הדבר לפניך, שכך אביע זאת – (כאן התייפחה כמה פעמים בזו אחר זו) – היה זה פגע רע לנפשי וארס־צפעונים, שנעשיתי אשה ויצאתי מכלל נערה יהירה סגורה שעוד לא ידעה דבר, כפי שהייתי, אלא שקדה בשלווה על אש־האח בבית אביה בטרם ידעה את הגבר ובטרם הוכנסה בסודי אומנותך – דומה היה הדבר בעיני ילדתך העליזה, כאילו אכלה דובדבני־בר – מאז שׁוֹנָה היא תכלית־שינוי, והחטא השתלט על החוש שלה שנפתח, במתיקות שאין לעמוד כנגדה.

לא שאני נכספת לשוב אל אותה תמימות עליזה ויהירה, שהיתה בערות גמורה – זאת לא אוכל, אפילו דבר קל כזה הוא עתה לגבי דידי בגדר־הנִמנעוּת. אני יודעת רק, שלא ידעתי את האיש באותו זמן שלפני־כן, ולא ראיתיו, שלא עניין אותי כלל ונפשי נקייה היתה ממנו ומאותה סקרנות רותחת לסודותיו, עד שהייתי מטיחה בפניו דברי צחוק ולצון. וגאה וקרה הלכתי לדרכי.

כלום הביאני פעם לידי מבוכה מראהו של חזה־עֶלֶם, או כלום עלה הדם בלחיי למראה זרועותיו ושוקיו? לא, כל זה היה לי אז כמו אוויר ואפס ולא פגע בהרבה ביהירותי ובקרירותי, כי תמימה הייתי. והנה בא עֶלֶם עם אף שטוח ועיניים שחורות, צח והדור למראה, נאנדה מכפר ‘חסד־הפרות’, בחג נידנד אותי אל־שמש ולא הביאני כלל לידי שום התרגשות. חם נעשה לי מחום־האוויר המלטף, אך לא משום דבר, ולאות־תודה טפחתי לו על חוטמו. אחר כך הוא חזר שוב כשדכנו של שרידאַמן, ידידו, לאחר שהוריו והוֹרַי באו לידי הסכם. עתה, אולי, נשתנו קצת פני הדברים, יכול להיות, הפורענות שורשה באותם הימים, כשהוא דיבר בי נכבדות לטובת זה, שעמד לפרוש את כנפיו עלי, ואשר לא היה עדיין; רק הלה היה כאן.

הוא היה תמיד כאן, לפני החתונה ובשעת החתונה, בצעדנו מסביב לאש, וגם לאחר־מכן. יומם, רצוני לומר, היה כאן, אבל לא לילה, כמובן, בשוכבי עם חברי⁶ שרידאַמן, בעלי, בשעה שחַגוֹנוּ פגישה כזוג־אלוהים, כמו שהתרחש פעם ראשונה בליל־כלולותינו על ערש־הפרחים, בשעה שפתח אותי בכוח־גבר ושם קץ לחוסר־נסיוני, בעשותו אותי לאשה ונטל ממני את קרירותי היהירה אשר לפני־כן. זה עלה בידו, וכי מדוע לא, הרי בנך היה, ואמנם, השכל השכיל לבצע דבר־זיווג־הדוֹדים באופן נאה בתכלית – שום טינה אין בלבי כנגד זה ושום דיבור על־כך, שאהבתיו, כיבדתיו ויראתיו – דבר הלמד מאליו הוא, אין אני יוצאת מגדר־הנימוס, אֵלָה טובה, שלא יהיה אוהבת, ובעיקר יראה ומכבדת את בעלי ואדוני, את ראשו העדין־עדין והנבון, שהזקן שבו היה כה רך כמו עיניו על מצחו ועפעפיו, ואת הגוף השייך להם. ואולם, על־כורחי, בכל רוב יראת־הכבוד שלי בפניו, שאלתי את עצמי תדיר, אם בעצם היתה זאת תעודתו לעשותני לאשה וללמד את קרירותי היהירה את הרצינוּת המתוקה והאיומה של החושים – תמיד היה נדמה לי, שאין זה הולם אותו, שאין זה לפי כבודו, ואין זה מתאים לעדינות־ראשו, ותמיד, בהתקומם בשרו כנגדי בלילות־ההזדווגוּת, בימי־הנישואים, היה הדבר בעיני כבוּשה ביחס אליו, כהשפלה לגבי רגש־אצילותו – ואולם בושה ושיפלוּת כאחת גם לגבי עצמי. הניעורה.

כך היה הדבר, הוֹי, אֵלָה נִצחית. קלליני נא, ענשיני נא, אני, יצור־כַּפַּיִךְ, מודה לפניך בשעה נוראה זו בלי כל העלמה את מצב־הדברים כמוֹת שהיה, בזוכרי עם זה שגם בלעדי זאת הכל גלוי וידוע לפניך.

חמדת־האהבה לא יאתה ולא התאימה לראשו של בּעלִי העדין, ואפילו לגופו, שלגבי זה, כפי שתודי בעצמך, הוא העיקר, לא רצתה להתאים, עד שהלָה, שהוא לדאבון־הלב מפורד מן הראש השייך לו, לא ידע לבצע את זיווג־הדודים כה היטב, למען יהיה כל לבי תלוי בו, עוֹרר עוררני, אמנם, לתשוקתו, אך לא יכול לרַווֹת אותה. חוסי ורחמי, אֵלָה! חמדתה של בתך שהתעוררה היתה גדולה יותר מאושרה, ותשוקתה מרובה מהנאתה. ואילו ביום ועוד גם בלילה, לפני לכתנו לישון, ראיתי את נאנדה בעל אף־העֵז, ידידנו. ולא רק שראיתיו, אלא התבוננתי בו, כפי שלימדוני הנישואים הקדושים להתבונן בגברים ולתהות על טיבם, ואט־אט התגנבה לתוך הירהורי וחלומותי השאלה, איך היה הוא מיטיב לבצע את זיווג־האהבה, ואיך היתה מתרחשת אִתוֹ, שאינו יודע לדבר כה נאה כמו שרידאַמן, הפגישה האלוהית, תחת עם זה האחרון. מן הסתם, לא אחרת, הוי אַת העלובה, החוטאת, הפוגעת בכבוד בעלך! – כך אמרתי לעצמי – הן זהו אותו דבר תמיד, וכי מה, בעצם, ידע נאנדה, שאינו אלא נאה באבריו ובדבריו, בשעה שבעלך ואדונך יאה לו להיקרא איש חשוב, מה כבר ידע הוא לעצב מזה יותר? – אבל כל זה ללא הועיל; השאלה בנוגע לנאנדה והרעיון; מה יָאָה לו בוודאי חמדת־האהבה כולה ללא בושה והשפלה ומתאימה לראשו וליצוריו, ובכן, הוא הגבר, המוכשר ליצור שיווי־משקל בין אושרי ובין עירוּתי – כל זה תקוע היה בבשרי ובנשמתי כחכּה בְּלוֹעַ־הדג. ואי־אפשר היה כלל לחשוב על חילוץ־החַכּה, מכיוון שזו היתה דוּ־קרסית.

איך יכולתי לעקור מבשרי ומנשמתי את השאלה לנאנדה, והוא הלא תמיד היה מסביב לנו, ושרידאמן והוא לא יכלו להיפרד זה מזה בשל השׁוֹנוּת שבהם? – תמיד נאלצתי לראותו ביום ולחלום אותו לי בלילה במקום שרידאַמן. בראותי את חזהו עם אות־התלתל עגל־מזל, את מותניו הצרות ואת אחוריו הקטנים ביותר (בשעה שאלו שלי כה גדולים הם. ואילו שרידאַמן, בנוגע למותניים ואחוריים, מהווה את הממוצע ביני ובין נאנדה) כמעט שיצאתי מדעתי. בנגוע זרועו בזרועי, סמרו סיבי־נקבוּביוֹתי מרוב עונג. בחושבי על זוג נהדר זה של רגליו, שעליהן ראיתיו הולך, ואיך היו שוקיו מתחת, המכוסות שׂער שחור, מחבקות אותי במשחק־האהבה, אחזתני סחרחורת ומרוב עדנים טיפטפו שדי.

מיום ליום הלך הלוֹך ויפה בעיני, ואז לא יכולתי עוד להשיג את אדישותי אשר לא תיאָמן מלפני כן, שלא שמתי בה לב כלל אליו ולריח־שמן־החרדל שהיה נודף מעורו אז, בהיותו ממונה על הנדנדה שלי; כציטראַראטה, נסיך־גאַנדהאַרווא, נראה לעיני עתה בחֵן לא מן העולם הזה, כאֵל־האהבה בדמותו הערֵבה ביותר, כליל יופי ועלומים, משכּר־חושים ומעוטר עיטורים שמימיים, מקלעות־פרחים, ריחות־בּשׂמים וכל מיני חן־האהבה – ווישנוּ, שירד ארצה בצורת קרישנא.

על־כן, בשעה ששרידאַמן היה אצלי בלילה, חוורתי מיגון על שהוא היה זה ולא האחר, ואת עיני עצמתי למען אוכל לחשוב שנאנדה הוא המחבקני, מתוך כך, משום שלא יכולתי לפעמים להימנע ממלמל בשעת־חמדה את שמו של זה, שנכספתי כי הוא יהיה האיש המעניק אותה לי, הבחין שרידאמן שאני מועלת בו בהיותי חבוקה בזרועותיו הרכות. כי, לדאבוני אני מדברת מתוך שינה ובוודאי גיליתי בחלומי לאוזניו שנפגעו פגיעה קשה, וכך נודע לו הכל. דבר זה מתחוור לי מתוך התוגה העמוקה, שהיה נתון בה תמיד, ומתוך זה שסילק את ידיו ממני ולא נגע בי עוד. ואולם, גם נאנדה לא נגע בי – לא מפני שלא השתוקק לכך – הוא מאוד השתוקק לכך, בשום אופן שבעולם לא אזוז מדעתי זו, שאמנם מאוד מאוד השתוקק לכך! אבל מתוך אֵמון בלתי־מופר לידידו עמד בנסיון, וגם אני, האמיני לי, אֵם נצחית, לפחות, רוצה אני להאמין בכך – כי אילו תקף עליו יִצרוֹ, הייתי משיבה את פניו נִמרצוֹת, מרוב יראת־כבוד לפני ראשו־של־הבעל.

וכך, איפוא, לא היה לי שום בעל, ושלושתנו מצויים היינו במצב מלא מבוכה ואי־סיפוק.

בתנאים כאלה, אֵם־כל־העולמות, יצאנו לדרך, לביקור שהיינו חייבים להוֹרַי, ובדרכים משובשות הגענו לביתך.

רק לשעה קלה, אמר שרידאמן, רוצה הוא לסור אליך ואגב־אורח לחלוק לך כבוד. אולם בתא־הטבח שלך, במצוקת הנסיבות הללו, עשה את הנורא והאיום ושדד מאבריו את הראש הנכבד. או נכון יותר, שדד מראשו הנכבד את אבריו והביאני למצב של אַלמנוּת עלובה. מתוך וויתור רב־יגון ביצע את הדבר ומתוך כוונה טובה בנוגע אלי, הפושעת. כי, אֵלָה גדולה, סִלחי לי את דבר־האמת: לא לך הקריב את עצמו לקורבן, אלא לי ולידידו, למען נוכל מעתה לבלות את ימינו במלוא־ההנאה של תענוגות־הבשרים. ואילו נאנדה, שהלך לחפשו, לא רצה לשאת על גבו את עוון־קורבנו, וגם הוא כמוהו הסיר את ראשו מעל אברי־קרישנא שלו, שהם עתה חסרי־ערך. אך חסרי־ערך נעשו גם חיי, יתר על כן: פחותי־ערך, וגם אני הנני כאילו נערף ראשי מעלי, היינו: בלי בעל וידיד. את עווני ואשמתי באסוני עלי ליחס, כנראה, למעשַׂי באחד מגילגולי הקודמים. והנה, לאחר כל זאת, איך את יכולה להתפלא על שגמרתי לשים קץ להווייתי הנוכחית?"

“אווזה סקרנית אַת ולא יותר” – אמרה האֵלָה בקול־רעם בגלגל – “הלא מגוחך הוא מה שיצרת לך ברוב סקרנותך מאת נאנדה זה, שכל מה שיצוק בו אינו אלא פשוט ורגיל. בזרועות כאלה ועל רגליים כאלה מתהלכים לי בחיים אלפי רבבות בנים אשר לי, ואילו את עשית אותו למין גאַנדהאַרווא! בעצם, נוגע הדבר עד הלב” – הוסיף הקול האלוהי ונעשה רך יותר – “אני, האֵם, מוצאת את חמדת־הבשרים נוגעת עד הלב, בעצם, ודעתי היא שבכלל מרבים לפאר אותה יותר מדי. אבל, מן הדין הוא שיהיה סדר!” – והקול שוב נעשה לפתע־פתאום גס ומידרדר – “אני אמנם אי־הסדר, ודווקא מטעם זה עלי לשקוד על סדר ולדרוש אי־פגיעה בתקנת־הנישואים, וזאת עליך לדעת היטב! הן הכל היה נתפס לערבובייה אילו נמשכתי אחרי נדיבות־לבי. ואילו ממך אני בלתי־מרוצה למעלה מן המידה. אַת עורכת לי כאן אנדרלמוסיה שלמה, ונוסף על כך את עוד מטיחה בפני דברֵי עזוּת וחוצפה. כי אַת מסבירה לי, שלא לשמי העלו בני את עצמם לקורבן, עד שדמם ניגר אלי, אלא האחד לשמך והשני לשם הראשון. איזה דיבור הוא זה? צווי נא פעם לאיש שיתיז את ראשו, לא רק שישסע את גרונו, אלא שיתיז את ראשו כיאות, לפי חוקת־הקורבן, ולא עוד, אלא איש יודע־ספר כשרידאמן שלך, שאפילו בדברים־שבצנעה לא הצטיין בזריזות יתירה, מבלי שישאב את העוז והפראות הדרושים לכך מן ההתפעלות שאני משרה עליו! – אני אוסרת, איפוא, עליך דיבור כזה, מבלי שים לב כלל, אם יש שמץ־אמת בדבריך או לא. כי צד־האמת שבהם יכול להיות, שהנה כאן לפנינו מעשה שמניעיו מעורבבים, רצוני לומר: מעשה בלתי־ברור. לא אך ורק כדי למצוא חן בעינַי הקריב את עצמו לי בני שרידאמן, אלא למעשה גם מתוך צער עליך, אחת היא, אם מחוור היה לו הדבר, אם לא. קורבנו של נאנדה הקטן לא היה אלא תוצאה בלתי־נמנעת מכך. הילכך, אני נוטה רק מעט לקבל את דמם ולהניח את הקורבן בהווייתו. ואם אחזיר את הקורבן הכפול לקדמותו ואתקן את הכל כבראשונה, כמוֹת שהיה, האם אהיה רשאית אז לצפות כי תתנהגי להבא ביתר־הגינות?”

“הוי אֵלָה קדושה, ואֵם אהובה!” – קראה זיטה בקול־בוכים – “אם יש לאל ידך לעשות זאת וכוחך רב לעשות את המעשה הנורא כלא היה, ונתוֹן תיתני לי בחזרה את הבעל ואת הידיד והכל יחזור לכמות שהיה – כמה, הוֹי, אברך את שמך ואף על דברי בחלום אשמור, לבל יוסיף שרידאמן האציל לדאבה עוד! – עד לאין שיעור אכיר לך טובה, אם תעשי זאת למעני ותשיבי הכל על מקומו בשלום, כמו שהיה! – כי, אם קודם־לכן היה זה נוגה מאוד, עד שאני, בעומדי בחיקך לנוכח השׁוֹאָה הנוראה הזאת, הכרתי ברור ומפורש, שמוצא אחר מן הנמנע היה, הרי מה נפלא יהיה אז, אם יעלה ביד־גבורתך לבטל את התוצאה, למען תאופשר להבא תוצאה טובה מזו!”

“מה משמע ‘אם יעלה בידך’ ו’אם תעשי זאת'?” – השיב הקול האלוהי – "אקווה שאין את מפקפקת, שלגבי כוחי אין זה אלא דבר קטן! יותר מפעם אחת הוכחתי זאת במהלך סדר־העולם. צר לי עליך, איפוא, אף־על־פי שאינך כדאית לכך, ועל העוּבּר החיוור והעיוור שבחיקך, וצר לי גם על שני הבחורים שם פנימה. הטי, איפוא, את אוזניך היטב ושִמעי את אשר אומר אליך! – אַת מושכת קודם־כל את ידך מענף־חבל זה ומזדרזת לשוב מיד אל תוך היכלי לפני תמונתי ואל הפורענות אשר הסיבוֹת שם. אל־נא תעמידי שם פנים כמפונקת ואל תתעלפי לי שם, אלא תקחי בידיך את הראשים בציציתם ותחברי אותם שוב אל הגוויות המיסכנות.

בשעה שתברכי את מקומות־החתך בחרב הזבח, פי־החרב מכווץ כלפי מטה, ובשתי הפעמים תקראי בשמי – את יכולה לומר דורגא או קאַלי או פשוט דאֶווי, לא איכפת – אז יהיו העלמים שלמים כבתחילה – ההבינות לי? – אל תקרבי את הראשים אל הגופות מהר יותר מדי, על־אף כוח־המשיכה החזק שתרגישי בין ראש וגוף, כדי שתהא שהוּת לדם השפוך לחזור למקורו ולהיספג שוב במקומו. הדבר יבוצע בחפזון־קסמים, אבל רגע של שהות דרוש בכל זאת. אני מקווה שהקשבת לדברי היטב? – אם כן חוּשׁי! אך עשי את מעשך כהוגן, ואל תרכיבי להם את הראשים הפוכים מרוב פחזותך ופזיזותך, עד שיהא עליהם להתהלך בחיים ופניהם לאחוריהם ויהיו ללעג ולקלס בעיני הבריות. מהרי ועשי! אם תתמהמהי עד מחר ועבר המוֹעֵד".

 

ט    🔗

זיטה היפה לא אמרה עוד דבר, לא אמרה אפילו “תודה”, אלא קפצה ורצה, עד כמה שהרשתה לה שמלת־הכּירוּכים, בחזרה אל בית־האֵם. היא נחפזה דרך עזָרת־המועד ועזָרת־השער אל תוך החיק הקדוש, ולעיני האֵלָה נוראת־הפנים ניגשה לפועלה המותווה מתוך זריזות קדחתנית בהולה.

כוח־המשיכה שבין הראשים והגופים לא היה כה חזק, כפי שניתן להניח מדבריה של דאֶווי. מוחש היה, אבל לא עצום כל־כך, עד כדי להוות סכנה לחזרת הדם במועד הנכון במעלה־הצינורות, שנתקיימה בשעת החיבור במהירות־קסמים ובמין פעימה עֵרה ומפעפעת. בלי להחטיא את המטרה פּעלוּ כאן את פעולתם ברכת־החבר ושֵׁם האֵלָה, שזיטה קראה אותו בתרועה עצורה אפילו שלוש פעמים בכל ביצוע: בראשים מחוברים, בלי סימן כלשהו של חתך וצלקת, עמדו לפניה העלמים, הסתכלו בה ובעצם־גופם למטה. או נכון יותר: בעשותם זאת הביטו זה אל זה למטה, כי כדי לראות את עצמם, היו מוכרחים להביט איש איש אל רעהו – באופן זה יצא תיקונם מחדש לפועל.

זיטה, מה זאת עשית? או מה אירע? או מה גרמת בגודל־פזיזותך? במילה אחת (וכדי לשאול את השאלה כך, שתבחין די צורכה בגבוּל השוטף לבין התארעוּת ועשיה:)⁷ מה זה קרה לך? ההתרגשות, שבה פעלת את פעולתך, מובנת היא, אך האִם, על אף הכל, לא יכולת לפקוח את עיניך קצת יותר בעת עשייתך? – לא, לא שׂמת את ראשי־עלָמיִךְ באופן הפוך, עד שהפנים יהיו לאחור – זה לא קרה לך בשום פנים. אבל ייאמר נא הדבר גלוי מה שקרה לך, תיקרא העובדה המבלבלת בשמה, האסון, הצרה, פורענות, או איך שתהא דעת־שלושתכם נוטה לכנות את הדבר – אַת הִרכבת בברכה על זה את ראשו של זה: את ראש־נאנדה על שרידאמן – אם בכלל ניתן עוד גופו בלי העיקר שלו להיקרא בשם שרידאמן – וראש־שרידאמן שמת על נאנדה, אם נאנדה נטול־הראש עוד היה נאנדה – בקיצור, לא כמו שהיוּ, קמו לך הבעל והידיד, אלא בסדר מוחלף: אַת מכירה אֶת נאנדה – אם זהו עוד נאנדה, זה הנושא את הראש הנכבד – במעיל־כותונתו, בחגורת־מכנסיו, המכסים את גופו העדין והשמנוני של שרידאמן; ואֶת שרידאמן – אם מותר לסמן כך את הדמות הזאת, שראש ענוג קבוע עליה, ועומדת לפניִךְ על רגלי נאנדה החטובות למשעי, והתלתל עגל־המזל במסגרתה של שרשרת פניני־האבן על “חזהו” הרחב והשחום!

איזו פורענות – כתוצאה של פזיזות! הקורבנות חיים, אבל חיים כמוחלפים: גוף־הבעל עם ראש־הידיד, גוף־הידיד עם ראש־הבעל.

מה פלא, שחיק־הסלע ענה במשך כמה רגעים בהֵד על קריאות התימהון של השלושה?

זה עם ראש־נאנדה, בבודקו את האברים השייכים לו, מישש את הגוף, שהיה שייך לפנים כטפל לראשו־העדין של שרידאמן; והלָה, שרידאמן (לפי ראשו) בּחן ברוב מבוכה כגופו שלו את זה, שבמחובר לראשו הנאה של נאנדה, היה פעם העיקר.

בנוגע לזוֹ שגרמה לכל הסדר החדש הזה, נחפזה מתוך קריאות של צהלה, של יללה, של האשמת־עצמה המבקשת סליחה, מאחד אל מישנהוּ, חיבקה את שניהם חליפות והתנפלה לרגליהם כדי להתוודות לפניהם אגב יבבה וצחוק את ווידוי־חוויותיה ואת השגגה שיצאה מלפניה.

“סלחו לי אם תוכלו!” – קראה – “שא־נא לי, שרידאמן הטוב והמיטיב” – ובהדגשה פנתה אל ראשו, בפסחה בכוונה על גוף־נאנדה המחובר אליו – “סלח נא לי גם אתה, נאנדה!” – ושוב דיברה אל הראש הנָדוֹן, בהתבוננה אליו, חרף כל מוֹך־ערכו, כאל עיקר, ואל גוף־שרידאמן המחובר אליו, הביטה גם עתה כעל משהו טפל, לווי בלתי־חשוב – "הוי, עליכם להתגבר על עצמכם ולסלוח לי, כי בזוכרכם את המעשה האכזרי, שעמד בכם לבכם לעשותו לעצמכם בגופניותכם הקודמת, ואת היאוש שהשקעתם אותי בו על־ידי־כך; אם תעלו על דעתכם, שהייתי מוכנה ומזומנה למוּת מיתת־חנק, וזכיתי לשמוע אז שיחה מטרפת־דעת בקול־רעמה של זו אשר אין לגשת אליה, הרי שעליכם להבין, שבשעת ביצוע פקודותיה לא היתה הכרתי שלמה ולא ידעתי את נפשי – ערפל ריחף לנגד עיני, רק במטושטש הכרתי ראשו של מי מצוי בידי ונאלצתי לסמוך על הנס, שאמצא ואדביק את הנכון לַנכון לוֹ. בטוחה הייתי בחציי, כי אמצא את הנכון, ובחציי השני – את ההיפך – והנה קרה הדבר שהתרחש כך, ואתם יצאתם מתחת ידי בצורה זו, כי איך יכולתי לדעת, שכוח־המשיכה שבין ראשים וגופים מצוי הוא במידה הנכונה מאחר שכוח זה מורגש היה בעוז ובבירור, ויכול להיות כי בדבק אחר היה חזק יותר.

גם האֵלָה אשר אין לגשת אליה לא נקייה היא מאשמה, שהרי היא רק הזהירתני, שלא אהפוך את פניכם לצד העורף, עד ששמתי את כל מעייני בכך, כי יתכן שיתרחש כפי שהתרחש, דבר זה לא עלה כלל על דעת הנשגבה! הגידו, הנואשים אתם בגלל אורח־תחייתכם זה, והאם לנצח תקללוני? – אם כן, אצא ואבצע את המעשה שהפסיקתני בו האֵלָה. או נוטים אתם לסלוח לי וחושבים את הדבר לאפשרי כי יתקיימו בינינו, בין שלושתנו, בתנאים אלה שנתהוו בכוח המקרה העיוור, חיים חדשים וטובים יותר, כוונתי, טובים יותר משהיו בגדר־אפשרות, אילו רק חזר והיה המצב הקודם, שהגיע לקץ מדאיב כזה, ושלפי ראות עיני אנוש, שוב היה מוכרח להגיע לקץ כזה? – הגידה לי זאת, שרידאמן רב־הכוח! דבר זה הודיעני נא, נאנדה עדין־התואר!

כמתחרים בהבעת־הסליחה התכופפו אליה העלמים המוחלפים, הרימו אותה, כל אחד בזרועות חברו, ושלושתם עמדו יחד בוכים וצוחקים וחבוּקים בחבורה ידידותית אחת, ששני דברים נִתגלו בה בוודאות גמורה. ראשית התברר, שהיטיבה זיטה לעשות כשפנתה בדיבורה אל הקמים לתחייה רק לפי הראש; כי הכל הולך אחר הראש, ולפי הראשים נקבעו בלי ספק רגשות־האני־ושלי, וכנאנדה חש וראה את עצמו זה שנשא את הראש העממי של בן־גאַרגה על כתפיים צרות ובהירות. כשרידאַמן התנהג ברגש של מובן־מאליו זה שנשא על כתפיים נהדרות, כהות, את ראשו של נכד־הבראַהמאַנים. ושנית נתחוור, ששניהם לא כעסו כלל על זיטה בשל טעותה, אלא נהנו הנאה מרובה ממתכונתם החדשה.

“בתנאי” – אמר שרידאמן – "שנאנדה לא יתבייש בגוף שנפל בחלקו, ולא יצטער ביותר על היעדר תלתל־החזה של קרישנא, דבר שהיה גורם לי צער רב – בנוגע לי אין לי אלא לומר, שאני מרגיש את עצמי כמאושר בבני־אדם. תמיד מתאווה הייתי לגופניות כזו, ובבוחני עתה את שרירי־זרועותי, בהביטי אל כתפי ובראותי את רגלי הנהדרות, תתקפני שמחה לא־תרוסן, ואני אומר לנפשי, שמעתה, אחרת לגמרי מאשר עד עכשיו, אשא את ראשי כלפי מרום, ראשית, חדור הכרת כוחי ויופיי, ושנית, מפני שנטיות־רוחי תלכנה מעכשיו בד בבד עם מיבנה־גֵווי, עד שלא יהא עוד בזה משום אי־התאמה והפכפכנוּת, אם אדבר בשבח הפשטוּת, ואם אמליץ תחת העץ על תהלוכת הפרות מסביב להר ‘הפיסגה הססגונית’, במקום עבודת־הפסוקים, כי זה יאה ונאה לי עתה, ומה שהיה זר לי הוא עתה שלי.

ידידי החביבים, אין ספק שיש בזה משהו עצבות, שהחלק הזר נעשה עתה שלי וחדל להיות נושא לכיסופים והערצה, זולת זה שאני מעריץ עתה את עצמי, ושאינני עובד עוד לַזולת בהמליצי על עבודת־ההרים תחת על חג־אינדרה, כי־אם על זה שאני גופי הנני. כן, אני רוצה להודות, שעצבוּת ידועה זו, שאני הנני כעת מה שנכספתי להיות, היא ישנה, ישנה. אבל היא נדחקת לגמרי הצידה על־ידי הרעיון עליך, זיטה המתוקה, שהוא קדוּם מאוד לרעיון שאני הוגה עלי, היינו: על־ידי הרעיון בנוגע ליתרונות הצומחים למענך מתוך טיבי החדש, ועושים אותי מראש גאה ומאושר עד לבלי הגיד, עד שאני, בנוגע לי, יכול אוכל רק לברך את כל הפלא הזה במילים: סיא, יהי כן!"

“באמת יכול היית לומר ‘סיאַט’ לפי הדיבור הנכון” – אמר עתה נאנדה. אשר לשמע המילים האחרונות של חברו, כבש את עיניו בקרקע – "ואל תיתן לפיך לקבל השפעה מאבריך הגסים, שאיני מקנא בך עליהם כל עיקר, כי זמן רב מדי היו שלי.

גם אני, זיטה, איני כועס עליך אף במשהו, אלא אומר ‘סיאט’ לפלא זה כמוהו, כי מעודי שאלתי לי גוף עדין כזה שהוא עתה שלי. ואם אגונן להבא על עבודת־הפסוקים של אינדרה מפני שאיפת הפשטות, יהא זה מתאים יותר לפנַי, או לפחות לגופי, מאשר קודם־לכן, גוף זה שהיה בעיניך, שרידאמן, דבר טפל, אבל לי הוא העיקר. אין אני תמה אף רגע אחד על כוח־משיכה כביר זה שהפיקו זה על זה ראשינו וגופינו, כפי שאַת, זיטה, הרכבת אותם, כי בכוח־משיכה זה באה לידי ביטוי הידידות, שקשרה אותי ואת שרידאמן יחד, ואשר רק משאלה אחת תפעמני: כי לא תיפסק על ידי כל מה שהתרחש. אולם אחת זאת עוד עלי להגיד: ראשי המיסכן אינו יכול להימנע ממחשבה על גוף זה שעלה בחלקו, ומהכרת זכויותיו, ולפיכך אני משתומם ומתעצב, שרידאַמן, על המוּבנוֹת־מאליה שבאחדים מדבריךְ⁸ שרמזת בהם קודם ביחס לעתיד נישואיה של זיטה. אין הם רוצים להתקבל על דעתי, כי אין לפי דעתי, שום מוּבנוּת־מאליה, אלא שאלה גדולה, וראשי משיב עליה אחרת, כנראה, מכפי שזה שלך משיב עליה".

“הכיצד!” – קראו זיטה ושרידאמן כמו מפֶּה אחד.

“הכיצד?” – שנה את שאלתם החבר עדין־האברים – “איך זה אתם יכולים לשאול? לגבי דידי הגוף שלי הוא העיקר, וזהו ברוח הרעיון של הנישואים, שגם לגביהם הגוף הוא העיקר, כי הוא המוליד ילדים ולא הראש. הייתי רוצה לראות את האיש שיכחיש, שאני הוא אבי הנטע הנטוע בחיקה של זיטה”.

“אבל הגע נא בעצמך” – קרא, בהניעוֹ ברוגז את אבריו החזקים – “והשב אל לבבך! האם נאנדה אתה, או מי אתה?”

“אני נאנדה” – השיב הלָה – “אבל כשם שאני קורא לגוף־הבעל הזה שלי ואומר עליו ‘אני’, כך היא זיטה יפת־האברים רעייתי והפרי אשר בבטנה אני מחוללו”.

“באמת?” – החזיר שרידאמן בקול רטט חרישי – "האם באמת כך? אני לא הייתי מעיז לומר זאת, בהיות עוד גופך זה שלי והיה שרוי אצל זיטה. כי לא הוא היה זה, כפי שהוכח ברור מתוך לחישתה ומילמולה, לגודל צערו האין־סופי, שאותו חיבקה באמת, אלא זה, שהוא שלי מעתה. זה לא נאה מצידך, ידידי, שאתה נוגע בדברים מכאיבים אלו ומאלצני להעלותם על שפתי. איך זה אתה יכול לעמוד על חשיבות־ראשך, או נכון יותר, גופך, ולהעמיד פנים כאילו נעשית אתה אני, ואילו אני אתה? הן ברור הדבר, שאם התרחש כאן חילוף כזה ואתה נעשית שרידאמן, בעלה של זיטה, ואילו אני נעשיתי נאנדה, הרי לא חל כאן, במקרה זה, שום שינוי, אלא הכל הוא כמות שהיה. הפלא המבורך מצוי דווקא בכך, שרק חילוף ראשים ואברים יצאו לפועל מתחת ידיה של זיטה, חילוף שראשינו העיקריים שמחים עליו ואשר קודם כל הוא עשוי לגרום נחת לזיטה יפת־המותניים.

והנה, מתוך כך שאתה מתיימר, אגב הדגשה עקשנית את חשיבות גוף־הבעל שלך, להיות אישָהּ, ואילו לי אתה קובע תפקיד של ידיד־הזוג, הרי אתה מגלה לעיני השמש אנוכיות ראוייה לנזיפה, כי רק על עצמך ועל זכויותיך המדומות אתה שוקד ולא על אושרה ויתרונותיה של זיטה, שעומדים לצמוח לה מן החילוף הזה".

“יתרונות” – השיב נאנדה לא בלי מרירות – "שיש בדעתך להתגאות בהם, באשר הם גם יתרונותיך אתה, ורגש־אנוכיותך גלוי לעין. אנוכיות זו גם אשמה בכך, שאתה מבין אותי הבנה כה מסולפת. כי לאמיתו של דבר אין אני מדגיש כלל את זכויותיו של גוף־הבעל, שעלה בחלקי, אלא את אלו של ראשי הרגיל והעצמי. שאתה בעצמך רואה אותו כקובע, ואשר גם הוא, בצירוף הגוף החדש והעדין יותר, עושה אותי לנאנדה. באופן בלתי־נכון כלל אתה מתאר את הדבר, כאילו לא הייתי אני, לפחות כמוך, שוקד על אושרה ויתרונה של זיטה.

בעת האחרונה, מדי הביטה בי, ומדי דברה אלי בקול נישא ונשמע ברוב נועם ומתיקות, שמפחד הייתי לשומעוֹ, משום שגדולה היתה הסכנה פן אענה גם אני בקול דומה לזה, אזי הסתכלה בפני – בעיני הציצה, בשאפה לקרוא בהן בעיניה, וקראה לי ‘נאנדה’ ו’נאנדה חביבי' באותה שעה, מה שנראה לי מיותר לגמרי, אבל לא היה מיותר כלל, כפי שברור לי עתה, אלא מלא חשיבות נעלה מאוד. כי זה היה הביטוי לכך, שלא אל גופי היא מתכוונת, שכשהוא לעצמו אינו ראוי לשם זה, כפי שאתה בעצמך משמש הוכחה לכך, שגם בהיותך בעליו נקראת כאז כן עתה שרידאמן.

לא עניתי לה, או רק בצימצום האפשרי, לבל אֶתפס גם אני לאותו טון חגיגי רונן, לא קראתיה גם בשֵם ואת עינַי העלמתי ממנה, לבל תוכל לקרוא בהן – הכל מתוך ידידות אליךָ ומתוך יראת־הכבוד כלפי בעלותך.

ואילו עתה, מאחר שלאותו ראש, אשר בעיניו כה העמיקה להציץ ולשאול, ואשר אליו אמרה ‘נאנדה’ ו’נאנדה החביב', הצטרף הפעם גם גוף־הבעל, ולגוף־הבעל ראשו של נאנדה – הרי השתנה המצב ביסודו לטובתי וּלטובת זיטה. בעיקר לטובתה! כי דווקא אם נעמיד את אושרה ושביעות־רצונה מעל לכל, הרי אין לשער כלל תנאים טהורים יותר מאלה שהתקיימו בי".

“לא” – אמר שרידאמן – “לא פיללתי לשמוע מפיך דברים כאלה. חושש הייתי, שתתבייש מעתה בגוף שלי, אבל גופי לשעבר עלול להתבייש בראשך, בסבך־סתירות כאלה אתה מסתבך, בתארך פעם את הראש, פעם את הגוף, כחלק העיקרי של הנישואים, ממש כפי שנוח לך! נער צנוע היית תמיד והנה בבת־אחת אתה מטפס ועולה בראש־הפיסגה של ההתחצפוּת וההתנאוּת, בציינך את תנאיך כטהורים וכַשלֵמים ביותר בעולם, כדי לערוב לאושרה של זיטה, בשעה שהדבר ברור כשמש, שאני הוא הגבר שיש בידו להעניק לה את התנאים הטובים האפשריים ביותר. היינו: התנאים המאושרים והמרגיעים כאחד! אבל אין כל טעם ואין כל סיכוי להחליף עוד דיבורים. הנה זיטה לפנינו. תגיד היא, למי היא, ותהיה שופטת עלינו ועל אושרה היא”. זיטה הביטה במבוכה מאחד למישנהו. אחר כבשה את פניה בידיה ובכתה.

“אין אני יכולה” – התייפחה בקול – "אל נא תאלצוני, בבקשה, להכריע בדבר, הלא רק אשה מיסכנה אני, וקשה ממני הדבר יותר מדי. תחילה, אמנם, נראה לי הכל קל, ועד כמה שהתביישתי מחמת טעותי, הרי מאושרת הייתי בכל זאת, ביחוד, לאחר שראיתי אתכם מאושרים. אבל דבריכם עתה בילבלו את דעתי ופילחו את לבי, עד שחצי אחד עונה לחצי השני, כפי שעניתם אתם.

בדבריך, שרידאמן היקר, יש הרבה אמת, ועדיין הרי לא הבלטת את הנימוק, שיכולה אני לבוא הביתה רק עם בן־זוג אחד, שפניו כפניך. אבל גם השקפותיו של נאנדה נכנסות בחלקן אל לבי, ובשעה שאני נזכרת מה עלוב ונטול־ערך היה בעיני גופו לאחר שניתז ראשו. מוכרחה אני לתת צדק לדבריו, שגם אני לא התכוונתי בעיקר אלא לראשו, באומרי אליו פעם אחת ‘נאנדה החביב’! אולם בשעה שאתה, שרידאמן החביב, מדבר על הרגעה שבאושר, הרי זו שאלה גדולה וקשָה להֵעָנוֹת עד לאימה, מה הוא שיכול להבטיח יותר מרגוע לאושרי: גוף־הבעל או ראש־הבעל. לא, אל נא תציקו לי, למעלה מכוחי הוא הדבר, ליישב את הסיכסוך שלכם, ולא לי לחרוץ משפט, מי משניכם הוא בעלי!"

“אם כך הוא הדבר” – אמר נאנדה לאחר שתיקה של אובדן־עצות – "וזיטה אינה יכולה להכריע ולשפוט בינינו, אז מן ההכרח הוא שיצא פסק־הדין מצד שלישי או נכון יותר, מצד רביעי. כשזיטה הזכירה קודם־לכן שאין ביכולתה לחזור אלא עם בעל אחד, הנושא עליו את תווי־פניו של שרידאמן, חשבתי בלבי שהיא ואני אמנם לא נחזור הביתה, אלא נימלט אל הבדידות ושם נחיה, במקרה שתמצא את אושרה המרגיע בי, בבעלה הגופני. זה כמה קרוב ללבי הרעיון על־אודות בדידות וישימון, כי תכופות התכוננתי והתכוונתי לכך, להיות נזיר בודד ביערות, בשעה שקולה של זיטה הפחידני ביחס לשמירת־אמונים לידידי. על־כן ביקשתי את קירבתו של סגפן גדול בכבישת־היצר, קאַמאַדאַמאַנה שמו, למען יוֹרני את דרך־החיים במדבר־ציָה וביקרתי אצלו ביער־דאַנקאַקה, מקום שהוא חי שם, ואשר קדושים רבים שוכנים בו סביב. מבית־אבא שמו פשוּט גוֹהה, אבל הוסיף לשמו את השם הסגפני קאַמאַדאַמאַנה, בו הוא רוצה להיקרא, עד כמה שהוא מרשה בכלל למישהו לפנות אליו בדברים.

זה שנים רבות הוא שרוי ביער־דאנקאַקה בעוֹל של מצוות חמורות של רחיצה ושתיקה. לחכם זה, היודע את החיים והמתגבר עליהם, ניסע, נספר לו את אשר קרה לנו ונשִׂים אותו שופט על אושרה של זיטה. הוא, אם תסכימו, יכריע, מי משנינו אישָׁהּ הוא, ודבר־שפתיו יהא שריר וקיים".

“כן, כן” – קראה זיטה מתוך צהלה – “הצדק עם נאנדה, הבו וניסע אל הקדוש!”

“כיוון שנוכחתי” – אמר שרידאמן – “שלפנינו כאן בעייה מעשית, שאינה ניתנת להיפטר⁹ מתוֹכנו, אלא על־ידי פתרון הבא מן החוץ, הריני מסכים גם אני להצעה זו והנני מוכן לקבל עלי את פסק־דינו של החכם”.

מאחר שבאו לכלל־הסכמה בגבולות אלו, עזבו כולם יחד את בית־האֵם, וחזרו אל הקרון, שעדיין עמד והמתין שם למטה בבקע־ההר.

כאן התעוררה מיד השאלה, מי מן הגברים יהיה הנוהג בקרון, כי זהו עניין גופני ורוחני כאחד, ונאנדה ידע את הדרך ליער־דאַנקאַקה, שנמצא במרחק של מהלך יומיים, הוא זוכר אותו היטב.

אולם לפי מיבנה־גופו היה שרידאמן מוכשר יותר לנהוג ולאחוז במושכות, שהרי מטעם זה מסור היה תפקיד זה עד עכשיו בידי נאנדה. אבל הוא הניח את הדבר לשרידאמן. בשיבתו יחד עם זיטה מאחוריו והורה לו את הדרכים, שעליו לנסוע.

 

י    🔗

יער־דאַנקאַקה הירוק מִנִּי־גשם, שידידינו הגיעו אליו ביום השלישי, היה מאוכלס בשפע של קדושים. אולם גדול היה למדי, כדי להעניק לכל קדוש פרישות די־צורכו ומרחב־ישימון נורא ריק מאדם. לא בנקל עלה בידי עולי־הרגל לתור מבדידות לבדידות ולדרוש לשיכונו של קאַמאַדאַמאַנה, כובש־היצר, כי הנזירים־הבודדים שמסביב לא רצו לדעת זה מזה, ואיש איש מהם התעקש בדמיונו שרק הוא לבדו שוכן ביער־העד וגלמודיות גמורה אוספת אותו. הללו היו קדושים בעלי דרגות שונות, שהיו שרויים כאן במרחבי־הבדידות: ואֵילוּ מהם, עברו את דרגת־החיים של אבי־הבית, ועתה הקדישו את שארית־ימיהם, לפעמים אפילו בחברת נשיהם, להתבוננות מתונה, ואולם אֵילוּ מהם היו גם פראים ביותר, שהחליטו באחת להשיג את דרגת הקדושה האחרונה, לאחר שריסנו כמעט כליל את סוסי־חושיהם, בהילחמם בבשרם על ידי סגפנות וחומרות מלחמה עד כלה, ועשו מעשים נוראים מתוך מילוי נדרים לא ידעו רחם. הם צמו צומות אין קץ, ישנו בגשם עירומים על הקרקע ובימות הצינה היו לבושים רק בגדים לחים. בשרב־הקיץ, לעומת זה. קבעו להם ישיבה בין ארבע מדורות־אש כדי לכלות את החומר העכור, שבחלקו כלה ואזל בטפטפו מהם טיפות טיפות, ובחלקו הלך הלוֹך והימוֹג ביקוד מחָרך, ואשר הטילו עליו סיגופים נוספים בהתגוללם על הקרקע הנה והנה ימים רצופים, או עומדים בלי הפסק על בהונות־רגליהם, או נתונים בתנועה בלי הרף, על־ידי עמוֹד ויָשוֹב חליפות במהירות עצומה.

באחוז בּם, מחמת מעשים כאלה, מחלת־השחפת, זו שפתחה לפניהם את הדרך לקדושה קרובה, קמו ללכת למסע־קודש אחרון ישר ניכחם צפונה־מזרחה, בהשקיטם את רעבונם לא עוד בעשבים, אלא במים ואוויר, עד שהגוף כרע ונפשם התאחדה עם בּראהמה. קדושים מסוג זה או אחר פגשו בדרכם מבקשי־הפיתרון בנדודיהם דרך נחלות הפרישוּת, לאחר שהשאירו את קרונם בקצה יער־בעלי־התשובה, אצל אחת המשפחות של המתבודדים, שחייתה שם, לא מנותקת לגמרי מן העולם החיצוני, חיים של משובה וקלות ביחס.

קשה, כאמור, היה לשלושה אלה לגלות את מִדבּר־השממה, שבו התגורר קאַמאַדאַמאַנה. אף כי כבר קודם־לכן מצא נאנדה את הדרך אליו בתוהו־לא־דרך זה, הרי עשה זאת בהיותו לבוש גוף אחר, דבר שגרם עתה לצימצום זיכרון־המקומות וכושר־ההתמצאוּת. אבל, יושבי האילנות והמערות ביער העמידו פנים של נבערים־מדעת או היו כך באמת, ורק בעזרת הנשים של אֵילוּ אבות־בּית־לשעבר, שרמזו להם מתוך נדיבות־לב, מאחורי גבם של אנשיהן, על הכיוון הנכון, ולאחר שחיפשו ותָרוּ עוד יום שלם ולָנוּ שם, הגיעו בשלום אל מחוז הקדוֹש, מקום שראו שם את ראשו המסוייד לבן עם ציצית־שׂערוֹ הפרועה וזרועותיו הפרושות השמיימה, יבשות כענפים¹⁰ חרֵרים, בוקעים ובולטים מתוך שלולית של בוץ, שעמד בה, כשרוחו מרוכז בראשו, שקוע עד לצווארו מי יודע במשך כמה זמן. יראת־כבוד בפני כוח־הלהט של סַגפנוּתוֹ מנעה אותם מקרוא בשמו. באורך־רוח חיכו עד שיפסיק את אימונו, אולם, אם מפני שלא הרגיש בהם, או דווקא מפני שהרגיש בהם, לא הניח את אומנותו עוד זמן רב.

עוד כשעה, בערך, ניטל עליהם לחכות במרחק של יראת־הרוממות מנגד לשלולית־המים, עד שיצא מתוכה עירום כולו, זקנו ושערות־בשרוֹ מלופפים רקק מטפטף. הואיל וגופו היה כמעט מעורטל מכל בשר וכולו לא היה אלא גל של עור ועצמות, לא פגעו מערומיו ברגש־הנימוס כל עיקר.

בהתקרבו אל הממתינים כיבד אגב הליכה במטאטא, שנטל אותו משפת־השלולית, את הנתיב שהלך בו, מטעם, כפי שהבינוהו היטב, שלא ידרוס בצעדיו בעלי־חיים, שהם אולי רוחשים שם.

תחילה לא הסביר פנים לאורחים לא־קרואים אלו, אלא הגביה עליהם, בגישתו, את המטאטא, עד שעלול היה לקרות בינתיים לרגליו אסון לא־יתוקן באשמתם, וקרא אליהם:

“סורו מזה, צופים בטלים ושודדֵי־בצהריים! מה לכם כאן ברשות־היחיד שלי!”

“קאַמאַדאַמאַנה, כובש־היצר” – ענה נאנדה ברוב ענווה – “סלח נא לנו, האביונים, את עזות־התקרבותנו! תהילת כיבוש עצמך משכה את לבנו לכאן, אבל דחוֹף דחפונו אליך מצוקות־החיים שבבשר, וממך, הפָּר שבין החכמים, אנו מקווים לקבל עצה ותושייה ומשפט ישר, אם תואיל לרדת אלינו ממרומיך. הואילה־נא בטובך להיזכר בי! כבר פעם אחת הרהבתי לבוא עָדֵיךָ, כדי לזכות להוראותיך על החיים ברשות הבדידות”.

“יכול להיות, שאתה נראה לי כידוע ומוכר” – אמר הנזיר, בנעצו בו מבעד לסבכי־גבּוֹתיו המאיימים את עיניו השקועות עמוק בחוריהן – “לפי רִשמי־פניך, לפחות, אולי נכון הדבר, אך דמותך, כנראה, חלה בה איזו הזדככות, שרשאי אני לתלות אותה בביקורך אצלי אז”.

“הטבה מרובה הביא לי” – החזיר נאנדה כמשתמט – “אבל השינוי שאתה מבחין בי, יש לו עוד טעם אחר, הוא חלק מסיפור מלא צרה ופליאה, שהוא סיפור שלושתנו, הדלים. הוא העמיד אותנו בפני שאלה, שמעצמנו אין אנו יכולים למצוא פיתרון לה, ועל כורחנו אנו נזקקים לפשר ופסק־דין מצידך. תמהים אנו, אם כיבוש־עצמך גדול כל־כך עד שתעצור כוח להטות לנו אוזן”.

“גדול כל־כך” – ענה קאַמאַדאַמאַנה – "אל נא יגיד איש שלא היה גדול כל־כך. ברגע הראשון, אמנם, היה עם לבי לגרש אתכם מעל פני, אבל גם זה היה מעשה־יצר, שאני שולל אותו, ונסיון שאני רוצה לעמוד כנגדו. כי, אם סגפנות היא, לברוח מפני הבריות, הרי סגפנות גדולה יותר היא, לקבל את פניהם. אתם יכולים להאמין לי שקירבתכם ואֵד־החיים שאתם מביאים אתכם, רובצים ומכבידים על חזי ומלהיטים את לחיי למורת־רוחי, כפי שיכולים הייתם לראות, לולא טיח־האפר שמרחתי בו את פני לשם נימוס. אבל אני מוכן לעמוד בקשר־ביקורכם זה המהלך אֵד, ביחוד, עוד מטעם זה שיש ביניכם, כפי שכבר תפסה עיני, אשה, שקומתה, אשר החושים יקראו לה יופי, תמירה כמקלעות־האילנות, וירכיה רכות ושדיה מלאים, אמנם כן הוֹי, גועל.

אמצעית־גופה יפה, פניה נחמדים ועיניה כעיני־הקורא, ושדיה, אם לבטא זאת שנית, הם מלאים ומוצקים.

שלום לך, אַת האשה! וכי לא כך, בשעה שהגברים רואים אותך סומרות שערות־בשרם מתאווה, ומצוקות־החיים שלכם הן בוודאי מעשה־ידיך, אַת פח ומוקש ומאכל־תאווה. הַיִי ברוכה! אֶת הנערים כאן הייתי משלח לעזאזל, אבל מכיוון שאַת ביניהם, יקירתי, הישארו נא איפוא, הישארו, איפוא כולכם, כל כמה שיש בחפצכם – בסבר־פנים יפות אני מזמין אתכם אלי, אֶל לפני אילנִי החלול, ואני אכבד אתכם בגרגרי־יער, שאספתים בתוך עלים, לא למען אֶכוֹל אותם, אלא למען וותר עליהם, ולפטם את גופי למראיהם בשורשי־עפר, מאחר שעצמותי אלו עדיין דורשות קצת אוכל מזמן לזמן.

גם את סיפורכם, שבוודאי יעלה גם ממנו הבל־חיים מחניק, שמוֹע אשמע – מילה במלה אאזין, כי אל נא יתרעם איש על קאמאדאמאנה שהוא פחדן. קשה, אמנם, להבדיל בין אי־פחדנות ובין סקרנות ואת החשד, שמא אני רוצה להאזין לכם רק משום שנעשיתי בעזובה זו רעב ותאֵב לסיפורי־חיים מעלים הֶבֶל, יש לדחות ביחד עם החשש הנוסף, שהדחייה וביטול־הטענה אינם נעשים אלא מחמת סקרנות, עד, שבעצם אינה אלא זו, הטעונה ביטול ועקירה – אבל, אם כן, אי־הפחד מה יהא עליו? – אותו דבר ממש בנוגע לגרגרי־היער. גם בנוגע אליהם יְפתני אמנם הרעיון, שאני שם אותם לנגד עיני – לא כל־כך כנושא לוויתור, אלא כדי לזון את עיני בהם – ועל כך עונה אני ללא כל פחד, שדווקא בעונג־הראייה עצור הפיתוי, לאכול אותם, ומאוד מאוד אָקֵל מעלי את החיים, אם לא אשימם לנגד עיני.

בזה רוצה אמנם להיבטל החשד, שבכוונה אני בּוֹדֶה לי תשוקה זו, להַנוֹת בכל זאת את עיני במראה־תאווה זה – כשם שלמעשה כך הוא אף אם איני אוכל בעצמי את הגרגרים, אלא מכבד בהם את האחרים, ומוצא בזה עונג לראות אותם נאכלים בפיכם, דבר שהוא, בשים לב אל האופי הכוזב של ריבוי־פרצופי־העולם ושל ההבדל בין אני ואתה, כמעט היינו־הך, כאילו אני עצמי אכלתים.

בקיצור, הסגפנות היא חבית נטולת־תחתית, עצם שאין לבוא עד חיקרו, מפני שפיתויי־הרוח שבה מתערבבים עם פיתויי־החוש, ורבה היגיעה בה, כמו בנחש, ששני ראשים צומחים לו במקום האחד שהותז. אבל כך דווקא ראוי ונכון הדבר, והעיקר הוא אי־הפחד. ולפיכך, בואו נא אתי. אתם עם־החיים המהבילים של שני המינים, בואו נא ישר אל מערת־אילני וסַפרו לי על חלאת־החיים כאוות־נפשכם, למרבה סיגופי אשמע את סיפורכם ובשעת־מעשה אכלֶה את החשד, שאני עושה זאת לשם תענוגי – הרבה, הרבה, עד בלי די, צריך לכלות בעולם הזה!"

לאחר דברים אלו הוליך אותם הקדוש, בטאטאו תדיר ברוב זהירות לפני צעדיו, כברת־דרך בעד הסבך אל מקום־ריבצוֹ, אילן כביר ועתיק־ימים, שהוריק עדיין, אף כי חלול היה ופתוח לרווחה, שאת פנימיותו העפרית־הטחבית איווה לו קאמאדאמאנה למושב, לא כדי למצוא בו מחסה, מזרם וממטר, כי להם הרי הפקיר תמיד את גשמיותו, בהגבירו את החום על־ידי מדורות־אש, ואת הקור על־ידי לחלוחית – אלא אך ורק כדי לדעת את מקום־מנוחתו, וכדי לאצור בחללו¹¹ הריק כל מה שהיה צריך, שורשים, קלחים ופירות, לשם הזנת־גופו, ועצי־הסקה, פרחים ועשבים לשם הגשת־מִנחה.

כאן ביקש מאת אורחיו כי יתפסו מקום, והללו, מדעתם, שאינם אלא נושא לסיגוף, שקדו לשמור על עניוות מרובה, ונתן להם, כפי שהבטיח, לאכול את גרגרי־היער, שהחיו את נפשם לא מעט.

הוא גופו עמד בשעת־מעשה עמידה של סגפן, זו הנקראת עמידת־קאַיוֹטסאַרגה: באברים קפואים, בזרועות מורדות למטה בחוזקה ובברכיים ממותחות, ואגב־כך ידע לפשק באופן מיוחד במינו לא רק את אצבעותיו, אלא גם את בהונות־רגליו. וכך, כשרוחו מרוכז בראשו, נשאר עומד במערומיו, שלא היה בהם משום חרפה כלשהי, שעה ששרידאמן המעוצב לתפארה אשר מחמת ראשו נפל תפקיד זה עליו, הירצה את הסיפור, שגרם לבואם הנה, מהיותו מגיע לשיאו בשאלה השנוייה במחלוקת שאין ליישב אותה אלא מן החוץ, מפי מלך או קדוש.

הוא סיפר אותו בהתאם לאמת, כפי שסיפרנוהו אנו, מקצתו באותן המילים. כדי לברר את השאלה השנוייה במחלוקת מספיק היה בכל אופן, אילו סיפר רק את השלבים האחרונים. אבל כדי להעניק משהו לאותו קדוש בבדידות שלו, סיפר את מהלך־הדברים מראשיתם ועד סופם, ממש כפי שאירע בזה, החל בתיאור צורת־ההווייה שלו ושל נאנדה, הידידות שביניהם וחנייתם בדרך על־שפת הפלג זבוּב־הפז, והפליג אל מחלת־אהבתו, אירוסיו ונישואיו, שבהם שילב במקום הנָאוֹת את המקרים שקדמו לכך כגון הכרוּת־נענוּעוֹ של נאנדה עם זיטה הנחמדה, ומילא מה שחיסר, וכן שאר הדברים, הנסיונות המרים של חיי־הנישואים שלו, שגילה אותם רק גילוי נרמז נוגה, והסביר ברכוּת – לא כל־כך לשם הידור עצמו, שהרי שלו היו עתה הזרועות האמיצות שנידנדו את זיטה, ושלו גוף־החיים שעליו היתה חולמת בזרועותיו־לשעבר, אלא מתוך התחשבות עם זיטה שכל זה היה עלול לגרום לה אי־נעימות, ושהיא אמנם במשך כל זמן הסיפור כיסתה את ראשה במטפחתה המרוקמת.

שרידאמן רב־הכוח התגלה בזכות ראשו כמסַפֵּר טוב ובעל־טעם.

אפילו זיטה ונאנדה, שהכל הן כבר היה ידוע להם, שמעו את סיפור־קורותיהם, עם כל היותו נורא, ברצון רב עוד פעם מפיו, ויש להניח, שגם קאַמאַדאַמאַנה, אף על פי שבעמידתו הסגפנית לא גילה כל רגש, מרותק היה מעצם־הדבר.

לאחר שהמרצה תיאר את מעשהו ומעשה־נאנדה הנוראים, חסדה של האֵלָה עם זיטה ואת טעותה הראוייה לכפרה בשעת תיקון־המעוּות, הגיע לסיומו ולהצגת השאלה.

“כך וכך” – אמר – “גוף־הידיד עלה בחלקו של ראש־הבעל, ואילו ראש־הידיד בחלקו של גוף־הבעל. הואילה נא בטובך למצוא בכוח־חכמתך מוצא ממצבנו המסובך, קאמאדאמאנה הקדוש! כפי שתכריע, כן נקבל עלינו באָלָה ונסדר את הכל לפי דבריך, כי אנו בעצמנו אין לאל ידינו לעשות זאת. למי איפוא אשה זו יפת־אברים סביב סביב, ומי הוא בעלה לפי החוק?”

“כן, הגידה נא לנו זאת, כובש־היצר!” – קרא גם נאנדה בביטחה מודגשת, שעה שזיטה רק שמטה בחופזה את מטפחתה מעל לראשה, כדי לשאת את עיני־הלוטוס שלה אל קאמאדאמאנה בציפייה עצומה. הלה קפץ את אצבעותיו ואת בהונות־רגליו ונאנח עמוקות; נטל את המטאטא וניקה מקום קטן שיהא פנוי מבעלי־חיים העלולים להיפגע, וקנה שביתה ליד אורחיו.

“הוי!” – אמר – "אתם שלושתכם הִנכם לי בריות כהלכה! אמנם, מוכן הייתי לשמוע סיפור ספוּג הֶבֶל־החיים, אבל זה שלכם מעלה תימרות־עשן כמעט מכל הנקבוביות של הניתן למישוש, ובין ארבע מדורות־האש שלי ביום־קיץ קל יותר לעמוד מאשר בהבל־פי סיפורכם.

אילו לא היו פני טוּחים בטיח־האפר, הייתם יכולים לראות את הלהט האדום שעלה על לחיי הכֹּשרוֹת והכחושות, או נכון יותר, על העצמות, לשמע שמיעת־הסיגוף. הוי, ילדים, ילדים! כמו השוֹר קשור־העיניים מגלגל את טחנת־השמן, כך נסחפים אתם מסביב לגלגל־ההווייה, ובשעת־מעשה עודכם נאנקים מגודל־התאווה, עקוצים בבשרכם המפרכס על־ידי ששת עבדי־הטחנה של האביוֹנָה. האין אתם יכולים לסלק את ידיכם מן הדבר? האם אתם מוכרחים ללטוש עין, לשרבב לשון ולהזיל את רירכם מתשוקה למראה סמל־הרמייה? – אכן, אכן, יודע אני זאת! שאֵר־העדנה, טלוּל חמדה מרה – יצורי־גֵוו חלקים, רקומי־עור־משי, עוֹגֶל־הכיפה החמודה של הכתפיים, חוטם־חן מרחרח, פה תועה, החזה המתוק מעוטר הכוכבים הענוגים – זקן־בית־השחי ספוג־הזיעה – נאות־המרעה לידיים נטולות־מנוחה – גב גמיש, רוך בטן נושמת, נוֹי מותן וירך – לחץ־העונג של הזרועות – ליבלוב־השוקיים – קמט־החמד הצונן של חמוקי־הירכיים – ועל הכל היצר הבוער וסוער, בליל־פיגולים מחניק, עד שמתערטלים מרוב התפלצוּת, ועולים כמנגינה עד לב־השמיים – ודא והא ופה ושם – הרי יודע אני; יודע כל זאת…"

“אבל את כל זה אנו יודעים מעצמנו זה כבר, קאמאדאמאנה הגדול” – אמר נאנדה ובקולו קורטוב של קוצר־רוח כבוש – “האם לא תואיל בטובך לגשת אל פסק־הדין ולהורות לנו, מי הוא בעלה של זיטה, למען נדע סוף־סוף את הדבר ונכוון את מעשינו על פיו?”

“פסק־הדין” – השיב הקדוש – “הוא כאילו כבר נחרץ. הלא ברור הדבר כשמש ואני משתומם, שאין אתם יודעים דת ודין, עד היותכם זקוקים לשופט־שלום בדבר שהוא פשוט ומובן מעצמו: חלת־דבש זו היא כמובן אשתו של זה, הנושא על כתפיו את ראש־הידיד. כי בשעת־החתונה מושיטים לכלה את היד הימנית. וזו הלא שייכת אל הגוף: והגוף הוא של הידיד”.

בתרועת־צהלה קפץ נאנדה על רגליו עדינות־החיטוב, ואילו זיטה ושרידאמן נשארו יושבים דומם וכפופי־ראש.

“אבל זהו רק הפסוק הראשון” – המשיך הקדוש בקול רם – “ואחריו עוד יבוא הפסוק השני, המתנשא עליו, מחריש אותו ומעטרהוּ בעטרת האמת. כתרו נא זעיר, בבקשה!”

בדברו קם ונכנס אל מערת־האילן, הוציא משם מלבוש גס, מין סינר עשוי קליפת עץ דקה, וכיסה בו את מערומיו. ואחר אמר:

"הַבַּעַל הוּא מִי שֶׁנּוֹשֵׂא רֹאשׁ־הַבַּעַל,

סָפֵק קַל בִּפְסַק־דִּין זֶה אַל יַעַל­.

כִּי כְּמוֹ הָאִשָּׁה רֹאשׂ־עֲדָנִים הִיא, מְקוֹר־הַשִּׁירִים,

כֵּן הָרֹאשׁ הוּא הַנַּעֲלֶה בָאֲבָרִים".

אז הגיעה שעתם של זיטה ושרידאמן לזקוף את ראשיהם ולהסתכל זה בזו ברוב אושר. ואולם נאנדה, שכבר שָׂשׂ ושמח כל־כך, הפטיר בקול נמוך:

“הלא קודם־לכן אמרת אחרת לגמרי!”

“מה שאמרתי לאחרונה” – החזיר קאמאדאמאנה – “זה יקום”.

כך קיבלו את הפשר שלהם, ונאנדה המעודן פחות מכולם רשאי היה להתרעם על כך, מאחר שהוא גופו השיא להם עצה זו, למנות את הקדוש לבורר – בלי לדבר כלל על הביסוס ההדור ללא־כל־דופי, שהלה הוסיף לפסק־הדין.

שלושתם החווּ קידה לפני קאמאדאמאנה ונפרדו מנווה־ישובו. אך כאשר הפליגו דמומים יחד מהלך־מה ביער הירוק מגשם, עצר נאנדה בלכתו ונפטר מהם לדרכו.

“רוב טובה ונחת!” – אמר – “הולך אני לדרכי. רוצה אני לתוּר לי רשות־יחיד ריקה מאדם ולהיות מתבודד־ביער, כפי שכבר היה עם לבי קודם־לכן. בגשמיותי הנוכחית אני מרגיש את עצמי גם ממילא טוב יותר מדי בשביל העולם הזה”.

שניהם לא יכלו לגנות את החלטתו זו: מתוך עגמומית קלה הסכימו והסבירו פנים לנפרד, כמו למי שנתקפח חלקו.

שרידאמן טפח לו כמעודד על השכם הידוע לו, ויעץ לו מתוך חיבה ישנה ודאגה רבה, כאשר ידאג איש לחברו רק לעיתים רחוקות, שלא יטיל על עצמו סיגופים יתירים ומופרזים ולא ירבה באכילת שורשים יותר מדי, כי יודע הוא שהזנה חדגוֹנית כזו לא תתקבל על קיבתו.

“הניחה דאגה זו לי” – ענה נאנדה בדחייה.

וגם כשאמרה זיטה להעניק לו דברי־תנחומים, ניענע רק את ראשו עם אף־העֵז במרירות נוּגה.

“אל נא תתעצב ביותר אל לבך” – אמרה – “והעלה על דעתך תמיד, שבעצם לא חסר היה הרבה ואתה בעצמך היית האיש שהיה מחלק עמי את ערש־החמדה בלילות מותרים! הֲיֵה בטוח שבעינוגים ערֵבים ביותר אלפף את כל מה שהיה שלך מעלה ומטה ואודה לו על העונג שגרם לי ביד ובפה במיטב יכולתי כפי שתוֹרני האֵם הנצחית!”

“מזה אין לי כלום” – השיב בעקשנות.

ואפילו שעה שלחשה לו בחשאי:

“לעיתים אחלום לי לכך גם את ראשך” – עמד בעקשנות ואמר שוב בזעף סרבני:

“גם מזה אין לי כלום”.

וכך נפרדו זה מזה, אחד לכאן ושניים לכאן.

אבל זיטה חזרה עוד פעם אל האחד, לאחר שכבר הלך כיברת־דרך, וחיבקה אותו בזרועותיה.

“חיֵה בטוב!” – אמרה – “הלא אתה היית בעלי הראשון, שעוררני והורני את החמדה, עד כמה שאני יודעת אותה, וכל מה שהקדוש היבש יכול גם לפייט ולפטפט על האשה ועל הראש, הרי הפרי החבוי תחת לבי אינו אלא ממך!”

ובזה שבה ורצה אל שרידאמן בעל־הגוף.

 

יא    🔗

במלוא־ההנאה של חמדת־הבשרים בילו זיטה ושרידאַמן את הימים במקום־מגוריהם “חסד־הפרות” ושום צל לא העיב לפי־שעה את שמֵי־לא־עבות של אושרם.

המילה “לפי־שעה” שהיא מרחפת אמנם כעב קלה רבת־ניחושים על פני צחוּת זו, אינה אלא הוספה שלנו, הנתונים מחוץ למאורעות, והננו רק מספרים אותם; אלו שחיו בתוכם, ושהסיפור סיפורם היה, לא ידעו כל “לפי־שעה”, אלא אך ורק את אושרם, שהיה למעלה מן הרגיל אצל כל אחד מהם.

אמת, היה זה אושר, שיִקרֶה רק לעיתים נדירות עלֵי אדמות, ואינו אלא חלק מגן־העדן. אושר־האדמה השכיח, סיפוק־המאוויים, הנופל בחלקם של בני־ההמון הגדול, יצירי־אנוש, החיים בתוך תנאי־הסדר, החוק, הדת, ולחץ־המִנהגים, מוגבל הוא וממוצע, מצומצם מכל צד ועבר על ידי איסורים וּויתורים לא־נמנעים. פשרה מאין־ברירה, מחסור, הסתפקוּת, הם גורלם של הבריות. מאוויינו הם בלי־מצרים, מילוּיים מוגבל במידה זעומה, ו"אילו רק" שלהם, החורג ודוחק, נתקל בכל מקום בחוק־הברזל, “אי־אפשר”, ב"הסתפק במועט" היבש של החיים. אילו דברים מותרים לנו, רובם אסור, ועל־הרוב יישאר הדבר בחזקת־חלום, שביום מן הימים ילבש האָסוּר צורת־המותר. חלום גן־עדן – כי זה בוודאי מציין את עינוגי גן־העדן, שהאסור והמותר, שהם כאן נפרדים כל־כך, ממוזגים שם יחד, והאָסוּר והנאֶה נושא עטרת־הראש הרוחנית של המותר, ואילו המותר, למרבה־השפע, עוטה את החן של האסור. כי איך יתאר לו האדם הסובל מחסור את גן־העדן?

הנה, דווקא אושר זה, שרשאים לכנותו אושר על־ארצי, גילגל המזל ההפכפך לידי זוג־הנאהבים הצעיר, שחזר ל"חסד־הפרות", והם גמעו מכוסו גמיעות משכרות – לפי־שעה.

הבעל והידיד היו שניים בעיני זיטה המעוֹררה – והנה היו לאחד, התגשמות מוצלחת ביותר – והתגשמות אחרת הן מן הנמנע היתה לגמרי – שהרי החלק הנבחר מכל אחד, מה שהיה ביחידוּתוֹ של כל אחד העיקר שבו, דבקו יחד ויצרוּ אחדוּת חדשה, שממלאה את כל המשאלות.

לילה, על ערש־הדוֹדים המותרים, התרפקה על הזרועות האמיצות של הידיד ורוותה עונג שקודם־לכן חלמה עליו בעיניים עצומות לצד חזהו הרך של בעלה, ואולם נשוֹק נשקה מתוך הכרת־טובה לראשו של נכד־הבּראהמיאנים – האשה – הברוכה בעולם – שכן זכתה לבעל, שהיה, אם מותר לומר כך, רצוף כולו דברים עיקריים.

ומה גאה ועליז מצידו היה גם שרידאַמן שנהפך לאיש אחר! – אין שום איש צריך לחשוש, שמא עוררה התמורה שחלה בו תמיהה לא נעימה בעיני אביו באַהאוואַבוּטוּ, או בעיני אמו, ששמה אינו נזכר בזה, מפני שתפקידה בכלל צנוע היה, או בעיני שאר בני בית־הסוחר הבּראַהמאַני, או שאר יושבי הכפר.

הרעיון, ששינוי־לטובה זה בגופניותו, לא נתהווה באופן כשר, היינו בדרך־הטבע (כאילו, נוסף לכך, רק הדברים הטבעיים הם לבדם הנכונים!) יכול היה לנצנץ ביתר־קלות, אילו עדיין נשאר לצידו נאנדה, שנשתנה גם הוא בהתאם לכך. אולם הלה נתעלם מן העין ונעשה למתבודד־ביער, שגילה את חפצו לעשות כך עוד קודם־לכן.

השינוי שבו, שאולי מתמיה היה, אילו היה חברו מצוי בקירבתו, שום אדם לא חש בו, ושרידאַמן נראה לעיניים – חזק ורענן בעורו החום ובנוֹי־אבריו, שבסבר־פנים מתוּן נוטים היו ליחס אותם לבגרותו של גבר בהשפעת חיי־נישואים מאושרים, אם בכלל היו מתמיהים את העיניים. כי מובן מאליו שבן־זוגה של זיטה הוסיף להתלבש לפי חוקי ראשו ולא התהלך בסינר־המותניים של נאנדה, בצמידים על זרועותיו ובעדיים של פניני־האבן, אלא כאז כן עתה הופיע בחגורת־המכנסיים התפוחה וחלוק של צמר־גפן, שהיו תלבושתו כל הימים. אך מה שהחזיק כאן מעמד בעיקר היה ערכו המכריע של הראש, שלא הניח שום מקום לפיקפוק בעצמיות־אישיותו אצל מי שהוא. אדרבה, יניחו נא לאח, בן, או בן־עיר להיכנס בפתח, וראשו הידוע היטב על כתפיו, ונראה אם יעלה בלב מי ספק כלשהו, ואפילו אם בשאר חלקי־גופו אין הכל כשורה, אם איש פרטי זה אמנם הוא אותו אח, בן, או בן־עיר! אנו נתנו מקום בראש לשיר־תהילה לאושר־נישואיה של זיטה, וכמו־כן הקדמנו להביא לידי ביטוי את רעיונו של שרידאמן, מיד לאחר התמורה, על היתרונות שיהיו נובעים מזה לטובת בת־זוגו האהובה. אולם אושרו הוא לא נפל כלל, כמובן, מזה שלה. ואף הוא טבוע היה בחותמו של גן־העדן. לא תֵלֵא הלשון לעורר את המאזינים לראות את עצמם במצב של מאהב, שבצער עמוק משך ידו מן האהובה בהיווכחו שהיא כמיהה ונכספת לחיבוקו של אחר, והנה עתה יש לאל ידו להעניק לה עונג זה, שאליו כלתה נפשה כל־כך. ובשעה שאנו מפנים את תשומת־הלב אל אושרו, ניעור בנו הנסיון להעמיד את אושרו למעלה מזו של זיטה המלבבת.

האהבה שרחש שרידאמן לבת סומאַנטרה זהובת־הגוון, לאחר שהציץ בה מן המארב בעת רחצה לטוהר – אהבה כה נלהבת־חגיגית, שלבשה בעיניו, למרבה בדיחות־דעתו של נאנדה, צורת מחלה אנושה, והכרה שהנה הגיעה שעתו למות – התפעלות זו, איפוא, נמרצת ומעוּנה ומעונגה ביסודה, מוּצתת על־ידי דמות רבת־חן, אשר מיד היה שקוּד בכל־זאת לשמור כלפיה רגש־כבוד נעלה – בקיצור: התלהבות זו שנולדה מזיווג של יפי־חושים ורוּח היתה כמובן חזות־הכל של עצמיותו כולה – אבל קודם כל וּבשׂים־לב אל העיקר לא היתה אלא עניינו של הראש הבראַהמאַני המחונן מאת האֵלָה “דיבור” בהתלהבות של מחשבה ובכוח־דמיון, שגופו המרוכרך, הקשור אליו, לא שימש, כפי שהוּכח ברור מחיי־הנישואים, עזר־כנגדו מתאים.

ועתה הנה יידרש מאתנו במפגיע להרגיש כמו את האושר, את הסיפוק של עצמיות כזו, שנוסף לראשה הנאצל־הנלהב, העמוק־רציני, ניתן לה גם גוף עליז־חביב, גוף מלא כוח תמים, שנברא לעמוד כנגד נלהבוּתוֹ הרוחנית של ראשו עמידה שלמה ואיתנה! – נסיון חסר־תועלת הוא לתאר לעצמנו עינוגי גן־העדן, היינו: לצייר לנו את החיים בחורשת־האֵלים “שמחה” בצורה אחרת מאשר בציור תכלית־השלמות.

אפילו ה"לפי־שעה", מילה מעכירה זו, ששם אמנם אין רישומה ניכר עדיין, אינה עושה הבדל בין כאן ושם, מאחר שאין היא חיה בהכרתו של הנהנֶה, אלא בזו העומד מעל לדברים, היינו: בהכרת המסַפֵּר, ואינה איפוא, מביאה אִתה עכירוּת אישית, אלא עניינית. ואף־על־פי־כן ניתן לומר, שמהר מאוד, במוקדם מרובה, התחילה להתגנב גם אל התחום האישי. כך בעצם מילאה מתחילת־הדבר גם כאן את תפקידה המַתנה, המצמצם ארצית, והסוטה לגמרי מן הקו הגן־עדני.

ניתן לומר, שזיטה יפת־המותניים טעתה מרה בעת בצעה את הפקודה רבת־החסד של האֵלָה באופן זה שנזדמן לה – טעות, לא רק מפני שעשתה אותה מתוך פזיזות עיוורת, אלא גם מפני שלא עשתה מתוך פזיזות עיוורת בלבד.

משפט זה מחוּשב הוא כל צורכו, ורוצה הוא להיות מובן כל צורכו.

בשום מקום אין קיסמה־של־מאַיה המקיים את העולם, זה חוק־החיים המלא עיוועים, תרמית, דמיון, שמצודתו פרושה על כל הבריות, בשום מקום אין הוא בולט בכוחו החזק והמשׁטֶה יותר מאשר בכיסופי־האהבה, זו התשוקה הענוגה של היצירים הנמשכים זה לזה, שהיא סמל ובניין־אב לכל מיני דבֵקוּת, כל מיני התמכרוּת והסתבכוּת, שאינה אלא אשלייה מפתה של כל יגיעי־החיים להמשכת הקיום האנושי.

לא לחינם נקראת החמדה, בת־זוגו השנונה של אֵל־האהבה – לא לחינם נקראת אֵלָה זו, “האֵלָה המחוננת ברוחה של מאַיה”. כי היא העושה את התופעות נחמדות וראויות לחמדה, או נכון יותר, עושה אותן שתהיינה נראות כך: כפי שבמילה “תופעה” כבר כלול יסוד־ה"יִפעה", שאין בינה ובין מושגֵי הזיו והיופי ולא כלום. חמדה, זו המוקיונית האלוהית, היא שחשפה לפני עיני הצעירים, במקום־הרחצה של דוּרגא, וביחוד לפני עיני־שרידאמן עליז־ההתפעלות, את גופה של זיטה מבהיק ביופיו, כולו אומר כבוד ומעורר הערצה. אך מן הראוי לשים לב, מה שמחים ומכירי־טובה היו החברים אז, כאשר הרוחצת היפנתה את ראשה והתברר להם שגם הוא נחמד למראה עם האף הקטן, השפתיים, הגבּוֹת והעיניים, עד שתואר־הקומה הנחמד לא לקה בערכו על ידי כיעור־הפנים – רק זאת עלינו לשוב ולזכור, כדי להיווכח מה להוט הוא האדם לא כל־כך אחרי החמודה, אלא אחרי עצם החמדה; כי לא להתפכחות הוא שואף, אלא להשתכּרוּת, להתמכרות, ואין הוא מפחד אלא מפני היות מאוכזב, כלומר, היות מנוּע מן האשלייה.

ואולם, עתה תנו דעתכם על כך, איך דאגת־הצעירים, שגם פניה של זו, שהציצו בה מן המארב, יהיו נאים, מוכיחה את תלוּתוֹ של הגוף, לפי ערך וכוונת־המאַיה שלו, בראש זה שאליו הוא שייך! בצדק ציין קאַמאַדאַמאַנה, כובש־היצר, את הראש לחשוב שבאברים ועליו יִסד את פסק־דינו. כי למעשה הראש הוא הקובע את הדמות ואת ערך־האהבה של הגוף, ולא רבה חשיבותה של הטענה, כי הלה אחר הוא, אם הוא מחובר אל ראש אחר – לא, ישתנה־נא רק קו אחד שבפנים, רק קמט־ארשׂת אחד, וכל הצורה כולה לא תהיה זו שהיתה.

כאן מונחת היתה הטעות שזיטה ביצעה בטעות.

היא שיבחה את עצמה על שעשתה מישגה זה, מפני שנראה לה מעין גן־עדן, ואולי מראש נדמה לה כך, לזכות בגוף־ידידָהּ בסימן של ראש־בעלה: אבל היא לא ראתה את הנולד, ואושרה לא רצה תחילה לראות את האמת, שגופו של נאנדה, בצירוף ראשו דק־החוטם של שרידאמן, עיניו הרכות מהירהורים וזקנו הרך, העוטר את לחייו כמניפה, אינו עוד אותו דבר, אינו עוד גופו העליז של נאנדה, אלא אחר, אחר.

אחר היה תיכף־ומיד, מן הרגע הראשון לפי המאַיה שלו.

אבל לא רק על זו הוא המדובר כאן. כי ברבות הימים – הימים שזיטה ושרידאמן בילו אותם בנעימים, במלוא־ההנאה של חמדת־הבשר, בתענוגות־אהבה שאין דוגמתם – נעשה, איפוא, גוף־הידיד הנכסף והנרכש (אם אפשר עוד לציין את גופו של נאנדה בסימן ראשו של שרידאמן כגופו של הידיד, מאחר שגוף־הבעל הרחוק נעשה בעצם לגוף־הידיד) ברבות־הימים, ואמנם, במשך זמן לא רב כלל, נעשה גוף־נאנדה, המעוטר בראשו הנכבד של הבעל, כשהוא לעצמו, בלי כל קשר אל המאיה שלו, אחר לגמרי, הואיל והשתנה לאט, בכוח־השפעתו של הראש וחוקיו, והפך לשיגרה הקודמת של הבעל.

זהו הגורל הכללי ופעולתם הרגילה של חיי־הנישואים: נסיונה כבד־הרוח של זיטה לא נבדל בנקודה זו ביותר מזה של נשים אחרות, שגם הן, אחר זמן קצר, אינן מכירות בבעל המתון והנוח את העלם התמיר והנלהב, שהיה מחזר אחריהן.

אך השכיחוּת האנושית היתה מודגשת הדגשה יתירה ומיוחדת.

השפעתו הקובעת של ראש־שרידאמן, שנִגלתה כבר לעין בכך שבן־זוגה של זיטה הלביש את גופו החדש כאֶת הישן שלו, לא לפי סיגנון־לבושו של נאנדה, נתגלתה גם בסירובו להרווֹת את נקבוביות־בשרו, כפי שעשה זאת נאנדה תמיד, בשמן־החרדל; כי מחמת ראשו לא היה יכול לסבול שיהא ריח זה נודף מגופו והוא נמנע מתמרוק זה, דבר שגרם מיד אכזבה מסויימת לזיטה.

אכזבה קלה היתה לה אולי אפילו דרך־ישיבתו של שרידאמן, שנקבעה לא על־ידי גופו אלא על־ידי ראשו, כי סלד מאופן־קריסתו החביבה של נאנדה, שהיה רגיל בה, ולא ישב אלא על צידו.

אך כל אלו היו רק קטנות שבהתחלה.

שרידאמן, נכד־הבראהמאנים, הוסיף להיות גם בגופו של נאנדה את אשר היה קודם, ולחיות כמו שחי לפני כן.

הוא לא היה נפח ולא רועה, אלא סוחר בן־סוחר, שהיה מסייע לנהל את מִסחרוֹ החשוב של אביו. ועקב עייפותו הגדֵלה והולכת של אביו־מחוללו מילא הוא את מקומו כעומד בראש־העסק. הוא לא הניף את הפטיש החזק ולא רעה את הצאן בהר “הפיסגה הססגונית”, אלא קנה ומכר מיני ארג, כפוּר, משי ושש, גם מדוכות־אורז ועצי־אש, בספקו את כל זה ליושבי “חסד־הפרות”, ובין מסחר למסחר היה קורא גם בספר־הוֶודוֹת; ואין כל פלא כלל, עד כמה שסיפור זה יהא נשמע כפלא, שזרועות־נאנדה קיפחו מהר את זריזותן ונעשו דקות יותר, חזהו הוצר ונתרכך, קורטוב שמנונית נצטבר שוב על כרסו ההגונה, קיצורו של דבר: הוא נתקע שוב יותר ויותר במידת־הבעל.

אף התלתל “עגל־המזל” נָשׁר והלך, לא כולו, אבל נעשה דליל, עד שכמעט לא היה ניכר עוד כחותמו של קרישנא; בצער קבעה זאת אשתו זיטה.

אך אל־נא יוכחש בזה, שבשינוי־הצורה האמיתי, לא רק מבחינה של מאַיה, שינוי שנגע אפילו בגוֹן־העוֹר, שנעשה בהיר יותר, כרוך היה גם עידוּן־מה, ואם תרצו, גם עינוג – אם נבין מילה זו, בחלקה במובנה הבראהמאני, ובמובן־הסוחרים בחלקה – כי קטנות ועדינות יותר נעשו ידיו ורגליו, ברכיו וקרסוליו רכים יותר, והכל־בכל־כל: גוף־הידיד העליז, שהיה העיקר בצירופו הקודם, נעשה לטפל נעים ורך, לתוספת־לווי לראש, אשר עוד מעט ולא יוכל, ולא ירצה לעמוד בשלֵמות גן־עדנית בכל השאיפות הנאצלות הפועמות בו, ואשר רק מתוך נירפּוּת ידועה ישתף אתו פעולה. אלה הם נסיונותיהם הזיווגיים של זיטה ושרידאמן, אמנם לאחר התענוגות הבלתי־משוערים של ירח־הדבש.

היא לא הרחיקה לכת כל־כך, להניח, שהנה נהפך באמת ובתמים גוף־נאנדה והיה לגופו של שרידאמן, עד שהכל חזר והיה כמקודם, זה לא. בסיפור זה לא יופרז דבר. אלא, אדרבה, כאן תודגש הַתְנוּת של התמורה הגופנית וצימצומה אמנם במידת ההיכר הברור, כדי ליצור תחום־של־הבנה בשביל העובדה, שהמדובר כאן על השפעת־גומלין בין ראש ואברים, וכן גם שראשו של שרידאמן, שהוא הקובע לגבי רגשות־האני־ושלי, כפוף היה לשינויי־ההסתגלות, הניתנים להתבאר, בנוגע לחוש־הטבע, מתוך קשר־הליחות שבין הראש והגוף, ואילו בנוגע להכרת־הנפש – מתוך צירופים נעלים יותר.

יש יופי רוחני ויש יופי המדבר אל החושים.

ואולם, יש כאלה הרוצים לייחס את היופי אך ורק לעולם־החושים ולהפריד מתוך עיקרון בינו ובין הרוחני, עד שיהא העולם מפולג לשניים, לרוח וליופי, זה כנגד זה. על כך מיוסדת גם תורת־האבות של הוודה: “רק לשני מיני אושר זוכים בעולם הזה: על ידי תענוגות־הגוף ועל ידי השלווה הגואלת של הרוח”.

אך כבר מתוך תורת־אושר זו יוצא, שיחס הרוחני אל היפה אינו כלל יחס־של־ניגוד, כגון יחסו של הכיעור, ורק במידה מוּתנית מזדהה הרוחני עם זה האחרון. הרוחני אינו שווה בערכו אל הכיעור, או, לא מן הדין הוא שיהיה כך. כי הוא תופס יופי על ידי הכרת היופי ואהבתו אליו, זו המתגלה כיופי רוחני, ומטעם זה אינה אהבה זרה וחידלת־תקווה כולה, כי לפי חוק־המשיכה שבין השונים שואף גם היופי מצידו אל הרוחני, מעריץ אותו ונענה לחרדתו הפנימית.

עולם זה אינו עשוי כך, שהרוחני מצווה לאהוב רק רוח ואילו היופי רק את היפה. כי הניגוד שבשניהם, שהוא גם רוחני וגם יפה, מראה לדעת בבירור גמור את תכלית הבריאה להתחברות של רוח ויופי, כלומר: לשלמות, ולא לאושר שסוע לשניים.

וסיפורנו זה שלפנינו אינו אלא משל לליקויים ולכשלונות שמתוכם שואף העולם למטרה סופית זו. שרידאמן, בן באַהאַוואַבוּטוּ, קיבל בטעות לראשו הנאצל, כלומר, ראש שמתבטאת בו האהבה ליופי, גוף נאה וזריז. והואיל והוא היה בעל שאר־רוח, נדמה לו מיד, כאילו איזו עצבות שרוייה בכך, שהיסוד הזר נעשה שלו וחדל מהיות נושא להערצה – במילים אחרות: שהנה נעשה הוא עצמו לזה שהוא נכסף אליו. “עצבות” זו עמדה בעינה לדאבון־הלב גם בשינויים, שנכנע להם גם ראשו בצירוף גופו החדש, משום שהיו כאלה, החלים בראש, שעל ידי זכייתו ביופי, הוא מאבד מעט או הרבה את האהבה אליו וביחד עם זה את היופי הרוחני.

השאלה פתוחה היא, אם תהליך זה לא היה קיים בכל אופן, גם בלי חילופי־הגוף, כי־אם פשוט על יסוד חיי־הנישואים של זיטה היפה: אנו הלא הראינו כבר על הצד השווה בנידון זה אצל כל הבריות, ורק על ידי המסיבות המיוחדות נתגבש ונתחדד כאן הדבר יותר. על כל פנים, לגבי השומע המחונן בחוש־טבעי של הסתכלות מעשית, הרי הדבר מעניין, אבל לגבי זיטה היפה היה הדבר מכאיב ומפכּחַ בהתבוננה, איך שפתי־בעלה, שהיו כה ענוגות ודקות בתוך זקנו, נעשו שׂבעות ומלאוֹת יותר, ולא עוד, אלא נשתרבבו החוצה ונעשו כמעט בשרניות; איך חוטמו, דק לפנים כחודו של סכין, נעשה מגושם יותר, יתר על כן, הוא גילה נטייה בלתי־מוכחשת להשתרבב למטה וללבוש צורה של אף־עֵז, עיניו היו ביטוי של עליזות קהה.

ברבבות¹² הימים הפך הלה לשרידאמן בעל־גוף נאנדה שנתעדן וראש־שרידאמן שנתגסס; לא היה בו עוד שום דבר נכון.

המסַפֵּר מעיר, איפוא, מטעם זה, ומטעם זה ביחוד, את אוזני השומעים, להבנת ההרגשות שמילאו את לב־זיטה לנוכח תהליך זה, מפני שלא יכלה כלל אחרת, כי־אם ללמוד מן השינויים הללו, שהבחינה בבעלה, על שינויים דומים לאלו, שחלו בוודאי בינתיים בכלל־אישיותו של הידיד הרחוק.

בזוכרה את גוף־בעלה, שחיבקתו בליל־כלולות לאו־דווקא מאושר יותר מדי, אבל קדוש ומעורר, ואשר לא זכתה בו עוד, או, אם נרצה, מכיוון שעתה היה זה גוף־ידידה, עדיין לא זכתה בו – אז לא פיקפקה, שמאַיה זו של גוף־נאנדה שבה והלכה למקורה הראשון, לא היה כל ספק בעיניה היכן אפשר עתה למצוא את תלתל “עגל־המזל”. אבל כמו־כן שיערה במלוא הוודאות, שבראש־ידידה הנאמן המעטר עכשיו את גוף־הבעל, חל בוודאי עידון, בדומה לעידון זה של גוף־הידיד, המעוטר בראש־הבעל; ודווקא דמיון זה, עוד יותר מן השני, נגע עד לבה עמוק־עמוק ובקרב הימים לא מצאה מנוחה לא ביום ולא בלילה ואף לא בזרועותיו המתונות של איש־בריתה.

גוף־בעלה הקודם, הבודד והמהודר, ריחף לנגד עיניה, איך הוא סובל ומתענה, בצירוף ראש־ידידה המיסכן והמעודן, בצערו הרוחני על היותו נפרד ממנה; ורחמים רוויי־כיסופים על הידיד הרחוק גדלו ועלו בקירבה, עד שעצמה את עיניה בהיותה חבוקה בזרועות שרידאמן ובעצם־חמדתה חוורה מרוב יגון.

 

יב    🔗

כאשר מלאו ימיה, ילדה זיטה לשרידאמן את פרי־בטנה, ילד, שקראו לו בשם סאַמאַדי, פירוש המילה: “אוסף”.

ניפנפו זנב־פרה מעל פני הרך הנולד, כדי לגרש מעליו כל פגע רע, וזבל־פרה שָׂמוּ על ראשו לשם תכלית זו גופה – הכל לפי המנהג.

שמחת־ההורים (אם מילה זו במקומה היא כולה) היתה גדולה, כי הילד לא היה לא חיוור ולא עיוור. אבל מכל מקום בהיר מאוד היה גון־עורו, תופעה קשורה במוצאה של אמו מדם־לוחמים, ונוסף לכך, כפי שנתברר מעט מעט, היה קצר־ראות במידה מרובה. באופן זה מתמלאות נבואות ואמונות־עם עתיקות: הן מתמלאות דרך־רמז ומטושטשות קימעה; ניתן לומר, כי נתקיימו וכן גם שלא היו דברים מעולם.

בגלל קוצר־ראותו שלו נקרא סאַמאַדי אחר־כך גם אנדאַקה, כלומר: סגי־נהור. ושם זה דחה מפניו לאט לאט את הראשון. ואולם, ליקוי זה שיווה לעיני־האיילָה שלו זיו רך ושובה־לב, עד שהיו יפות עוד יותר מעיני־זיטה, שהיו, אגב, דומות להן; כשם שהילד, בכלל, לא דמה לאף אחד משני האבות שלו, כי־אם דמה דמיון מוחלט לאמו, שהיתה גם הצד הברור והוודאי של מוצאו, טעם שגרם כי עיצוב דמותו יהא חש את עצמו כרוך בה.

לפיכך היה הילד נאה להפליא ומיבנה־גֵווֹ נתגלה מיד, לאחר עבור עונת־הזחילה והחיתולים המלוכלכים והוא מיתח קצת את אבריו, חטוב בתואם שלם ומוצק. שרידאַמן אהבהוּ כבשרו ודמו הוא, ורגשות־הסתלקות, הנטייה, להניח את ההווייה לבנו אחריו ולחיות רק בו, נחרתוּ בנפשו עמוק.

אולם השָׁנים שסאַמאַדי־אַנדאַקה ינק וגדל בהן לנוי ליד שַׁד־אמו ובעריסת־ערסלו, היו איפוא אלו, שחל בהן שינוי־הדמות של שרידאמן לפי ראשו ואבריו, כפי שהוא מתואר למעלה, זה שהפך את כלל־אישיותו לטיפוס השגור של הבעל במידה כזו, שזיטה לא יכלה עוד נשוא, ורחמיה על הידיד הרחוק, שבו ראתה את מולידו של תינוקה, הלכוּ הלוֹך וגבוֹר בקירבה.

תשוקתה לשוב ולראותו, איך נשתנה הוא מצידו לפי חוֹק התוֹאַם, ולהציג לפניו את פרי־בטנה הנחמד, למען ישמח לבו עליו גם הוא, מילאה אותה כולה, מבלי שהרהיבה להודיע על כך לראש־בעלה.

לפיכך, בהיותו סאַמאַדי בן ארבע שנים, ונקרא בפי־כל כמעט רק אַנדאַקה, כאשר אך התחיל לילך, הלוך והדֵס, ושרידאמן במקרה היה מצוי אז בדרך לרגל עסקיו, גמרה אוֹמר לשום לדרך פעמיה, כדי לחפש ולמצוא, ויעבור עליה מה, את נאנדה המתבודד, למען תנחמנו.

בבוקר אחד, בפרוס האביב, עוד לפני הנץ החמה, לאור הכוכבים, נעלה נעלי־נדודים, בידה האחת נטלה מקל ובשנייה אחזה ביד בנה, שהלבישתו את כותונתו, כותונת־הכוּתנה, ועמוסה על גבה צרוֹר מלא צידה־לדרך, יצאה מבלי שראה אותה איש, בהשליכה יהבה על מזלה הטוב, ועזבה את ביתה ואת כפרה.

אומץ־לבה בכל טילטולי־הדרך והפגעים הרעים של הנדודים הללו, מעיד ומוכיח על הדחיפוּת המכריעה של תשוקתה. וניתן לשער, שגם דם־הלוחמים שהיה נוזל בעורקיה, אף כי בכמות מצומצמת, עמד לה בדבר, אך בהרבה סייע בידה היופי, שלה ושל בנה, כי כל אחד מצא עונג בכך לעזור בעצה ובמעשה לעולת־רגל רבת־חן כזאת ולמלווה שלה זהוּר־העיניים.

לבריות הגידה, שהיא מכתתת את רגליה כדי לחפש את אביו של הילד הזה, את אלוף־נעוריה, שהיה למתבודד־ביער, מתוך נטייה בלתי־מובלגת להתבוננות־הנפש, ואליו רוצה היא להוליך את בנו, למען ילמדהו ויברכהו; וגם זה הֵרך את לב־הבריות ועשה אותם נוחים ורצויים כלפיה.

בכפרים ובחוות קיבלה חלב בשביל תינוקה, כמעט תמיד ניתן לה ולו ללון בלילה בגרנות ועל אִיצטבות־העפר של מדורות־האש. תכופות העלו אותם על קרונותיהם איכרֵי אורז ופישתים והסיעו אותם מרחקים רבים, ואם לא באה לידם הזדמנות כזו לנסיעה, אז היתה פוסעת ומהלכת בלי דאגה, ידה אוחזת ביד ילדה, נשענת על מקלה, באבק־הדרכים, בשעה שאַנדאַקה פסע שתי פסיעות כנגד פסיעה אחת שלה, ורק קטע קטן מן הכביש שלפניו ראה בעיניו הנוצצות. ואילו היא ראתה למרחוק אל המרחב שעליה עוד לכובשו ברגליה, ומטרת כיסופיה ספוגי־הרחמים לא תמוּש מנגד עיניה.

ככה הגיעה בנוּדָה אל יער־דאנקאקה, כי שער שׁיערה ששָׁם תָּר לו ידידה רשות־יחיד ריקה מאדם.

אבל בבואה נודע לה מפי־קדושים ששאלה אותם, כי שָׁם איננו. רבים לא יכלו או לא רצו לומר לה אלא זאת; אפס, נשים אחדות מנשי־הנזירים, שגיפפו ופיטמו את סאַמאַדי הקטן, נתנו לה בטוב־לבן לֶקח חשוב יותר, היינו: היכן הוא נמצא.

כי עולם־המתבודדים ככל העולמות הוא, שכל מי שחי בו יודע פשר וסוד, ושגם בו יש המון רכילות, דיבה, קינאה, סקרנות ויצר־ההתנשאות, נזיר אחד יודע היטב היכן חברו גר, וכיצד הוא חי. על־כן יכלו אותן הנשים הטובות לגלות לזיטה, שהנזיר נאנדה נטה את אוהלו בקירבת הנהר גוֹמאַטי, או “נהר־הפרה”, מהלך שבעה ימים מכאן לפאת דרומה־מערבה, וזה הוא מקום משמח־לב, מצמח עצים רבים מכל המינים, פרחים וצמחי־לפף, מלא ציפצוף־ציפורים והמון חיות, ושפת־הנהר משופעת בשפע של שורשים, קלחים ופירות.

איכשהו איווה לו נאנדה למושב־פרישותו מקום מלבב יותר מכדי שיוכלו הקדושים המחמירים יותר להתייחס אל סגפנותו ברצינוּת יתירה, מאחר שמלבד רחיצה ושתיקה אין הוא נוהג בעצמו מנהגי־סיגוף ראויים לשמם, מתפרנס הוא בפשטות וביַשרות מפרי היער, מאורז־בר בימות־הגשמים ולעיתים אפילו גם מעופות צלויים, וחי חיי־הסתכלות של איש שבע־עצבות ואכזבה.

בנוגע לדרך המוליך אליו, הריהו פנוי מקשיים ופגעים מיוחדים, מלבד מעבר־המֵצרים של השודדים, מאורת־הנמרים ועמק־הנחשים, שאמנם צריך להיות זהיר שם ולשים את הנפש בכף.

מצויידת בהוראות אלו נפרדה זיטה מן הנשים עתירות־העזרה שביער־דאַנקאַקה ומלאה תקווֹת, שקמו לחיים חדשים, המשיכה בדרכה.

בשלום עמדה יום יום בתלאות־הדרך, ואולי היתה בזה יד קאַמה, אֵל־האהבה, בקשר עם שְרִי־לאַקשְמִי, אלילת־המזל, ששמרו את פעמי־רגליה.

בלי כל פגיעה עברה בשלום את מיצר־השודדים; רועים נוטי־חיבה לימדוּה לעבור סחור־סחור למאורת־הנמרים, ובעמק־הצפעונים, שאי־אפשר היה לפסוח עליו, נשאה כל העת את סאַמאַדי־אַנדאַקה על זרועותיה.

אולם, בבואה אל “נהר־הפרה”, שוב הוליכתו בידה, בתומכה בשנייה את מקל־הנדודים.

היה בוקר מבהיק מטל, בו הגיעה למחוז־חפצה. שעה קלה פסעה לאורך הנהר המעוטר פרחים, אחר פנתה פנימה, לפי ההוראה שקיבלה, אל היבשה, על פני־הנוף, מול שטח־של־יער, שזה עתה עלתה מאחוריו השמש, ואשר האיר כולו כמו אש מניצניו האדומים של עץ־הקימשוּקה.

עיניה היו מסונוורות מזיו־הבוקר, אך בהאהילה עליהן בכפה, הבחינה בקצה־היער בסוכה, מחופה מלמעלה בתבן וקליפה, ומאחוריה עלם לבוש בגד־לֶכֶש וחגור דשאים, שתיקן משהו בקרדום שלו.

בהתקרבה עוד יותר, הבחינה שזרועותיו זריזות היו כאותן שנידנדו אותה אל השמש, ואילו חוטמו לא היה עוד חוטם־עֵז כלל, אלא ירד באורח עדין מאוד כלפי שפתיו שהיו בולטות רק במידה מעטה.

“נאנדה!” – קראה ולבבה העמיק־הסמיק מרוב שמחה. כי הוא הופיע לפניה כמו קרישנא, העובר על כל גדותיו משפע־לשד של עדנים כבירים – “נאנדה, ראה נא והביטה הנה, זיטה היא זו הבאה אליך!”

אז הפיל מידו את הקרדום ורץ לקראתה ותלתל “עגל־המזל” על חזהו.

במאה שמות של ברכה ואהבה כינה אותה, כי בגופו ונפשו השתוקק מאוד מאוד אל שלמותה.

“סוף־סוף באת” – קרא – “אַת, הרכה וענוגה כירח, אַת, בעלת עיני־הקוֹרא, אַת, יפת־האברים סביב סביב, יפת־גוון שכמותך, זיטה, אשתי עם המותניים הנהדרים? – בכמה לילות חלמתי שהנה אַת באה אל הנידח, אל הבודד, דרך כל המרחבים, ועתה הנה הנךְ באמת, ועמדת בכל תלאות־הדרך, עברת בשלום את נתיב השודדים, סבך־הנמרים ועמק־הצפעונים, שבכוונה שמתי אותם בינינו מחמת חרון־אפי על גזירת־הגורל! הוי. אשה גדולה אַת! ומי הוא זה, שהבאת אלי כאן?”

“זהו הפרי אשר נטעת בי” – אמרה – “אשר הענקת לי בליל־כלולות ראשון וקדוש, טרם היית נאנדה”.

“זה לא היה, משער אני, גדול ונפלא ביותר” – אמר – “מה שמו?”

“סאַמאַדי שמו” – ענתה – “אבל יותר שגוּר שׁמוֹ אַנדאַקה”.

“מה טעם?” – שאל.

“אל תהא סבור, שעיוור הוא” – השיבה – “אין לכנותו עיוור כשם שאין לכנותו חיוור, על אף עורו הצחור. אבל מכל מקום קצר־ראות הוא, עד שאין ביכולתו לראות במרחק של שלוש פסיעות”.

“כמה מעלות טובות יש בזה” – אמר נאנדה.

והם הושיבו את הנער הרחק מן הסוכה, אל תוך הדשא הרענן, ונתנו לו פרחים ואגוזים שישחק בהם.

כך היה עסוק, והמשחק ששיחקו הם עצמם, מלופפים ריח פרחי־המאנגו, זה הבושם המרבה באביב את חמדת־האהבה, לקול־סילסול הציפורים שבצמרות הזרוחות, משחק זה היה מחוץ לתחום־ראייתו.

---

להלן מספרת האגדה שאושר־הנישואים של הנאהבים ארך רק יום אחד ולילה אחד, כי בטרם התרוממה השמש בפעם השנייה מעל ראש היער המלבלב אדמומי, שסוכת־נאנדה היתה שעוּנה עליו, והנה שרידאמן בא שמה, כיוון שמיד אחרי שובו לביתו המיותם, גלוי וברור היה לו לאָן נעלמה רעייתו.

בני־הבית שב"חסד־הפרות", שהודיעו לו בצער את דבר־היעלמה של זיטה, צפֹה ציפו כי תתלקח חמתו ותבער כאש, שיוצקים בה חמאה. אך כדבר הזה לא קרה, אלא לאט לאט ניענע ראש, כאיש שידע הכל מראש, ולא בכעס וקצף ותאוות־נקם רדף אחרי אשתו אלא שָׂם פעמיו לדרך. אמנם בלא שהייה, אבל גם בלי בהילוּת, שָׂם פעמיו לדרך אל נווה־פרישׁותו של נאנדה. כי מאז כבר ידע היכן זה מצוי, אלא שהעלים את הדבר מעיני זיטה לבל יחיש את בואו של יום־הפורענות.

חרש ושחוח־ראש בא רכוּב על בהמת־מסעו, שוֹר־יַאק, ירד לאור כוכב־הבוקר לפני הסוכה ולא הפריע אפילו את עלס־אהביו של הזוג שבפנים, כי־אם ישב והמתין, עד שיפריד ביניהם היום. כי קנאתו לא היתה מן המידה השכיחה, כפי שהיא נהוגה בדרך כלל ברוב זעם וחימה בין נפשות נפרדות, אלא צרופה היתה על־ידי ההכרה, שגופו מאז היה זה, בו פתחה זיטה שוב ביחסי־נישואים, דבר הניתן להתפרש גם כמעשה־נאמנות גם כמעשה־בֶּגֶד ומעל; וחכמת־הנפש לימדתו בינה, שלכאורה אין הבדל עם מי זיטה שוכבת, עם הידיד או עמו, מכיוון שלאמיתו של דבר עשתה זאת תמיד עם שניהם, אם גם האחד לא נהנה מזה ולא כלום.

מכאן המתינות הגמורה, שעשה בה את דרכו עד הלום, והשקט ואורך־הרוח שחיכה בהם בשיבתו לפני הסוכה לקראת צאת השמש.

ושבכל־זאת לא היה בדעתו להניח את הדבר כהווייתו, מלמד אותנו המשך־הסיפור, שלפיו יצאו זיטה ונאנדה, לאור קרן־החמה הראשונה, מן הסוכה, בשעה שאַנדאַקה הקטן ישן עדיין, מגבות כרוכות להם על צוואריהם, בכוונה לרחוץ בנהר הסמוך, והכירו את הידיד והבעל שישב וגבו מופנה אליהם, ולא הסב אליהם את פניו בצאתם – אז ניגשו אליו הם ועמדו לפניו, בירכוהו בהכנעה ובהמשך־הדברים כיוונו את רצונם לרצונו כליל, הואיל והכירו כדבר־שבהכרח כל מה שהחליט הוא בדרך־הילוכו לכאן בנוגע לשלושתם לשם פיתרון ומוצא מן המבוכה.

“שרידאמן, אתה אלופי וראש־בעלי הנכבד!” – אמרה זיטה בהשתחוותה לפניו עמוקות – “היֵה ברוּך ואל תאמין שבואך נורא ואיום ובלתי רצוי לנו! כי במקום ששרוים שנים מאתנו יהא תמיד השלישי חסר. ועל־כן תסלח לי, שלא התאפקתי עוד ולא עצרתי עוד כוח להיות רק עמך ובכוח של חמלה מרובה נמשכתי אל ראש־ידידי הבודד!”

“ולגוף־הבעל” – ענה שרידאמן – "אני סולח לך. וגם לך, נאנדה, אני סולח, כמו שגם עליך לסלוח לי על שהסתמכתי בחוזקה על פסק־דינו של הקדוש וזכיתי בזיטה לעצמי בהתחשבי¹³ רק עם רגשות־האני־ושלי, ולא השגחתי כלל באלה שלך.

אמנם, גם אתה היית עושה כמוני, אילו נחרץ משפטו של הקדוש לפי רוחך. כי בטירופם ובפירודם של החיים הללו, גורלן של הנפשות הוא, לחסום את האור זו בפני זו, ולשווא נכספים הטובים שבבני־אדם להווייה, שלא יהיה בה צחוקו של האחד למקור־בכיוֹ של האחר. יותר מדי עמדתי על זכות־ראשי, שהתענג על גופך. כי בזרועות אלו שכחשו במקצת נידנדת את זיטה אל השמש ובצירופנו החדש התפארתי בלבי כי הנה יש בידי להעניק לה את כל אשר תאווה נפשה.

אבל האהבה דורשת הכל.

על כן ניטל עלי להכיר. שזיטה שלנו לא יכלה לוותר על ראשך וקמה והלכה מביתי.

אילו יכולתי להאמין, שהיא תמצא בך, ידידי, את אושרה הקיים ואת סיפוקה המלא, כי אז הייתי מסתלק והולך לי ועושה את בית־אבי למקום־ציָה שלי. אבל אין אני מאמין בכך; אלא כשם שנכספה מראש־הבעל דרך גוף־הידיד אל ראש־הידיד דרך גוף־הבעל, כן יתקפוה בלי ספק כיסופי־רחמים לראש־הבעל דרך גוף־הידיד ולא תדע לעולם מנוחה וסיפוק לנפשה, כי הבעל הרחוק יהיה תמיד לידיד, שאהבה נפשה, אליו תביא תמיד את בננו בהיותה רואה בו את אביו של זה. אבל עם שנינו יחד אין היא יכולה לחיות, הואיל וריבוי־גברים בין נפשות אצילות הוא דבר שאין הדעת סובלתו.

הצדקתי, זיטה, במה שאני אומר כאן?"

“כאשר אמרת כן הוא, לדאבוני, אלופי וידידי” – ענתה זיטה – “אך צערי, שאני מביעה אותו במילה ‘לדאבוני’, מוסב רק על חלק מדבריך, לא חלילה על כך שתועבת ריבוי־הגברים לא יאתה לאשה אשר כמוני. לגבי זה אין בפי ‘לדאבוני’, אלא גאה אני בכך, כי מצד אבי קולח עדיין דם־לוחמים כלשהו בעורקַי, וכנגד דבר שפל כל־כך כריבוי־גברים מתקומם בי הכל: חרף כל חולשה ומבוכת־הבשר יפעמני עדיין רגש גאווה וכבוד של נפש נעלה!”

“לדיבורים אחרים לא ציפיתי” – אמר שרידאמן – “ואת יכולה להיות בטוחה, שאת דעתך זו, בלתי־תלוייה כלל בחולשת־הנשים שבך, הבאתי בחשבון חישובַי ושיקולַי מלכתחילה. כלומר: מאחר שאין ביכולתך לחיות עם שנינו, הריני בטוח, שעלֶם זה שלפנינו, ידידי נאנדה, שהחלפתי אתו את הראש, או את הגוף, אם תרצי, שהוא יהא תמים־דעה עמי, שגם אנו איננו יכולים לחיות, ואין בידינו שום ברירה אלא לסלק את צירופנו המוחלף ולאחד שוב את נפשנו עם נפש־היֵשׁ כולה. כי במקום שנפש־הפרט נתקעה במבוכה כזו, כבמקרה זה שלנו, אין טוב מזה, מאשר הִמוֹג בלהב־החיים כמִנחת־חמאה באש המזבח”.

“בצדק גמור” – אמר נאנדה – "סמכת, שרידאמן אחי, על הסכמתי לדבריך. היא נתונה לך בזה בלי כל עקיפים. ובאמת איני יודע, מה לנו לחפש עוד בבשר, לאחר ששנינו מילאנו את משאלותינו ונחנו אצל זיטה: גופי זכה ליהנות ממנה מתוך הכרת־ראשך וגופך מתוך הכרת־ראשי, כשם שהיא נהנתה ממני בסימן־ראשך וממך בסימן־ראשי.

אבל כבודנו נקי הוא מכל דופי, שהרי מעלתי רק בראשך באמצעות־גופך, והחטא תוקן במידת־מה על־ידי זה, שזיטה יפת־המותניים, מעלה בגופי באמצעות־ראשי. אולם, מפני בגידה זו, שלא אבגוד בך כנאנדה גם על פי ראשו וגם על פי גופו, אני אשר כיבדתיך פעם בעיגול של אגוזי־בטל לאוֹת אֵמונים, מפניה שמר עלינו לאושרנו בראַהמה הטוב.

ואף על פי כן, אי־אפשר הוא שימשך הדבר מתוך כבוד גם להבא, כי לנהוג ריבוי־גברים ושיתוף־נשים – לשם כך אנו אנשים רמי־מעלה ביותר: זיטה בלי ספק, וכן גם אתה, אפילו בצירוף־גופי, אבל גם אנוכי, ביחוד, בצירוף־גופך. על כן אני מסכים בלי כל עקיפים לדברים שאמרת בנוגע להתמזגות עם היֵשׁ, ואני מציע את שירותי, לערוך בזרועותי אלו, שהתחזקו בסבך היער, את סוכת־המוקד.

גלוי וידוע לפניך שעוד קודם־לכן כבר הייתי מוכן לכך. כמו־כן יודע אתה שתמיד היה נחרץ מעמי שלא לחיות אחרי מותך, וללא היסוסים הלכתי אחריך לגיא־צלמוות, אז, כאשר הקרבת את עצמך קורבן לאֵלָה. ואולם מָעוֹל מעלתי בך רק אז כשגוף־הבעל שלי נתן לי זכות מסויימת לכך, וזיטה הביאה לי את סאַמאַדי הקטן, שעלי לראות את עצמי כאביו הגופני, בשעה שאני מודה ברצון ובכבוד באבהותך מצד הראש".

“היכן הוא אנדאקה?” – שאל שרידאמן.

“הוא שוכב בסוכה” – ענתה זיטה – “ובשנתו הוא צובר כוח ויופי לשם חייו. כבר הגיעה השעה לדבר בו, כי בדין הוא שעתידו יהא חשוב בעינינו מן השאלה, איך נְמלט את עצמנו בכבוד מן הסבך הזה. אך שני דברים אלו כרוכים זה בזה, ובדאגתנו לכבודנו הרי אנו דואגים לכבודו. אם אשאר אתו לבדי, כפי שאתם רוצים, כנראה, בשעה שאתם שבים אל נפש־ההווייה כולה, אזי יהא תועה־נודד בחיים כבן־אלמנה עלוב, עזוב מכבוד ומגיל. רק אם אלך בעקבות האלמנות העדינות הנילוות אל גוף־הבעל המת ויחד אתו נאספות אל אש־המוקד, עד שמציבים לזיכרן לוחות־אבן ומצבות במקום־התבערה – רק אם אעזוב אותו אתכם יחד, יהיו חייו מלאים כבוד וחסד־הבריות יקדם את פניו תמיד. על־כן דורשת אני, בת סוּמאַנטרה, שנאנדה יערוך את סוכת־המוקד בשביל שלושה. כשם שחלקתי עם שניכם את מישכב־החיים, כך תאחד אותנו ערש־הדמים של המוות. כי גם על הראשון כבר היינו בעצם תמיד שלושתנו”.

“מעולם” – אמר שרידאמן – "לא ציפיתי להחלטה אחרת מצידך, אלא מראש הבאתי בחשבון את הגאווה ורוממות־הרוח השוכנות בקירבך ליד חולשת־הבשר. בשם בננו אני מודה לך על אשר אַת אומרת לעשות. אולם, כדי לשוב ולחדש באמת את הכבוד ואת גאון־האדם מתוך המבוכות שנתקענו בהן בעטיו של הבשר, עלינו להיזהר מאוד בשמירת־הצורה של התחדשות זו, ובבחינה זו רחוקים הירהורי ותוכניותי, כפי שרקמתי אותם בדרכי, מאלו שלכם.

עם הבעל המת נשרפת לרצונה האלמנה הגאה. ואילו את אינך אלמנה, כל עוד אחד משנינו בחיים, ורבה מאוד השאלה, אם אַת נעשית אלמנה בהצטרפך אלינו, החיים, ובמותך אתנו בסוכת־המוקד. על־כן, כדי לעשותך לאלמנה, מן הדין הוא שנאנדה ואני נהרוג זה את זה. כוונתי, שעלינו לכלות את עצמנו, כי ‘עצמנו’ ו’זה את זה' היינו־הך הוא במקרה זה. כשני צבאים הנלחמים בגלל צביָה אחת, עלינו להילחם בשתי חרבות, שאני כבר דאגתי להן, כי תלויוֹת הן בריתמתו של שׁוֹרי. אבל לא למען ינצח האחד ויישאר בחיים וישא את שללו, את זיטה יפת־המותניים, רשאים אנו לעשות זאת: בכך לא נועיל כלום בתקנתנו, שהרי תמיד יהיה המת הידיד, שאליו תכלה נפשה ברוב געגועיה, עד כדי התעלפות בזרועות בעלה. לא! אלא שנינו חייבים אנו ליפול, איש איש לפי חרב רעהו – כי רק חרב היא של האחר, אך לא הלב. ככה יהיה טוב יותר, משישלח כל אחד את חרבו בגופו הוא, בצירופו הנוכחי; נדמה לי שאין לראשינו רשות לחרוץ משפט־מוות על כל גוף התלוי בו, כשם שלא היתה לגופותינו רשות ליהנות הנאת־זיווג בראשים מוחלפים.

אמנם, מאבק קשה יהיה זה, מאחר שכל ראש וכל גוף יצטרך להישמר שלא יילחם לעצמו ולזכוּתוֹ היחידה על זיטה, אלא מתוך חישוב כפול, לתת ולקבל כאחד את מכת־המוות. אבל קשה יותר מאשר להתיז את הראש במו־ידיך, דבר ששנינו ביצענו ועמדנו בנסיון, לא תהא התאבדות־מישנה זו בשום פנים".

“הבה את החרבות!” – קרא נאנדה – “אני מוכן לקרב זה, כי זהו הדרך הנכון לנו, הצרים, לגמור את העניין הזה. וכשר וישר הדבר, כי עם הסתגלות גופינו על־ידי ראשינו, נתחזקו זרועות־שנינו חיזוק שווה למדי, אלו שלי נעשו אצלך ענוגות יותר, ושלך נתחזקו אצלי קימעה. בשמחה אגיש את לבי לפי־חרבך, על חטא שחטאתי עם זיטה כנגדך, ואילו את לבך אתה אבתר, לבל תתעלף עוד בזרועותיך בערגתה אלי, אלא תצטרף אלינו לשריפה כאלמנה כפולה”.

מאחר שגם זיטה הצהירה את הסכמתה לסדר זה של הדברים, שעל־ידו, כפי שאמרה, ניעור בה דמה, דם־הלוחמים שבה, ואשר מטעם זה לא רצתה כי ידחוּה מראוֹת בקרב, אלא להיות עֵדת־ראייה לו, מבלי הניד עפעף – התקיים איפוא מיד קרב־דמים זה לפני הסוכה, בה נם את שנתו אַנדאַקה, על המגרש עטור־הפרחים שבין “נהר־הפרה” ובין שטח־היער המלבלב אדמומי, ושני העלמים כרעו־נפלו בתוך הפרחים, איש איש נפגע בלבו של השני.

אך הלווייה שלהם, עקב המאורע הקדוש של שריפת־אלמנה שהיה כרוך בה, קיבלה צורה של חג גדול, ואלפים נהרו ובאו למקום־השריפה, כדי לראות, איך סאַמאַדי הקטן, המכונה אַנדאקה, כבן־המשפחה הקרוב ביותר, ישלח את הלפיד, מתוך אימוץ ראייתו הקצרה, ויגע בסוכת־המוקד הערוכה מעצי־מאנגו וקורות עצי־צנדל נותני־ריח נעים, ואשר סדקיה מולאו קש יבש שיצקו עליו חמאה נמסה בשפע, למען תתלקח מהר באש עצומה, וזיטה מ"נווה גב־הפר" מצאה בה מקום בין הבעל והידיד.

בית־המוקד בער עד לב־השמיים, כאשר ראו זאת אך לעיתים נדירות, ואם זיטה היפה נניח צעקה זמן־מה, כי האש מכאיבה עד לאימה, כשהגוף עודנו בחיים, הרי נחבא קול־צעקתה מקול־המון־תרועתם של שופרות־הצדף ורעש־התופים המחריש־אוזניים, ויהא הדבר דומה כאילו לא צעקה כלום.

אך האגדה רוצה לדעת, ואנו רוצים להאמין לה, שלהט־האש היה צונן בעיניה מגודל־שמחתה להיות מאוחדת עם הנאהבים והנעימים.

בו במקום בנו לכבודה מצבה לזכר קורבנה, ומה שעוד שרד ולא נשרף כליל מעצמות־השלושה, נאסף והושקה בחלב ודבש והושם בכד־חרס, שטיבעוהו בגאנגס הקדוש.

ואילו פרי־בטנה, סאַמאַדי, שלאחר זמן קצר נקרא רק אַנדאַקה, הצליח מאוד עלי־אדמות.

הוא נודע־לתהילה, על ידי חג־התבערה, כבנה של אלמנה שזכתה למצבת־זיכרון, נהנה מנדיבות־לב כל רואיו, זו שגדלה וגברה, עקב יופיו ההולך וגדול, עד היותה לחיבה נלבבת.

בהיותו בן שתיים־עשרה היה גופו דומה לגוף־גאַנדאַרווה לחן ולגבורה נוהרת, ועל חזהו החל לצמוח התלתל “עגל־המזל”.

אולם קוצר־ראות שלו, שלא נחשב לו לחסרון כל־עיקר, שמר עליו מהשתקע יותר מדי בחיי־הבשר, והיטה את ראשו לעסוק בדברי־רוח.

עוד בהיותו¹⁴ בן־שבע, אספוֹ אל ביתו ותחת חסותו בראַהמאני בקי בחכמת־הוֶודה, שמפיו למד והשתלם בדיבור הנכון, בדיקדוק, תכונה, וחכמת־המחשבה, ובטרם הגיע למעלה מגיל־עשרים עלה לדרגת־קריין־המלך מבֶנאַרֶס.

במרפסת הדורה ישב לבוש מחלצות, בצל שמשייה עשוייה משי לבן ובקול כובש־לב קרא באוזני הנסיך מתוך כתבי קודש וחול, בהחזיקו את הספר סמוך מאוד לעיניו שקוּיוֹת־הזיו.