לא צוּרה של כתיבה ערוכה לתכליתה לפנינו. דפים הללו מדבּרים בהוֹוה. הוצאתי אותם מתוך פנקס השמור עמי הרבה שנים, ובו אני רוֹשם לעצמי תוֹכם של הרהורים ומעשים סמוּך לברייתם. לכתחילה מיוחדים היו לרשות עצמי בלבד, אלא בדיעבד, לאחר שנתרבו הדפים ונתגוונו בהם העניינים, הייתי בורר מתוכם הללו שנראו לי ראויים לראות אור – ודאי כל זמן שאני המביאם לדפוס, אי־אפשר לי שלא אוסיף כלשהו לזה ולא אגרע כלשהו מזה – ופרסמתי אותם באכסניות רבות ושונות: ‘בחינות’, ‘מאזנים’, ‘שדמות’ וכו‘; ואפילו אספתי מקצתם בספרי בשמות־כוללים שונים (‘שיירי קולמוס’, "שקלא וטריא'). ועכשיו הואיל מוסד ביאליק לאספם יחד בכרך אחד, זה שלפנינו, ובשם־כולל אחד – ‏‏‎‎’דפי־פנקס’.

לפי השוֹני שבתוכם דומה אינם אלא נפזרים ונידחים, שכּן אפילו לפי זמנם שלא כסדרם הם, אשר נקבצו למקום אחד, ואף־על־פי־כן מאחר שלב אחד הגה אותם ונרצה לענותם, ויד אחת וקולמוס אחד כתבו אותם, הרי אי־אפשר להם שלא יצטרפו מאליהם למזג אחד ולבניין אחד בתכונתם ובהוויתם; ועל אחת כמה וכמה כשסוגייתם כמעט בכל מקום ומקום – הספרות וכל המקיף אותה. ושכנוּת זו, אשר בין לשון אחת לבין עניין אחד, היא שהתירה לי להאהיל על המרובה והמקוטע הזה יריעה אחת.

לא מעטים כאן הדברים שנכתבו על ספרים סמוּך לקריאתם ושהתוֹך שבהם עסקי ביקורת או תורת־הספרוּת של הזמנים האלה. ודומה, כי תכנים הללו עומדים כאן באמצע, במרכזן של הרשימות, ולפיכך מכריעים הם את כובד העניינים לצדם. וממילא נושאו של המשא־ומתן ופרצופו הריהו מה שמכוּנה ‘ביקורת־הביקורת’. לכאורה פרשה זו אינה אלא מעניינם של המבקרים והסופרים המבוקרים; לאמיתו של דבר, נאה לו לקורא החפץ ביקרה של ספרות שיהא רגיל בפרשה זו.

ובסוף עוד הערה אחת. חוששני, שלא עלתה בידי לשכּך את אוזן הקורא אל צליל הקריבוּת שבדברים, אשר אני משמיע לפרקים על אודות חברי וידידי־נפש שלי בני־זמני שהיו קרובים מאוד אל לבי. הנותן ליעף כוח זיכּני באורך־ימים. הם, רעי וידידי, הלכו לעולמם ואני עודני מתהלך בבדידותי בארצות־החיים; ואין תימה כי זכרם הרתית את הקולמוס שבידי בשעת כתיבתי עליהם.

שלמה צמח

ירושלים, בית־הורים בקעה