כפור.

העלמות זילברשטין, האחת כבת עשרים והשניה כבת שש עשרה שנה, שכבו כדרכן תמיד לישון מתוך שיחה נאה. קלרה הבכירה ספרה לאחותה מאורע אשר הביא את שתיהן לצחוק־הנאה. בדירה הוה עובדא באותו יום: בערב הלכה אל חברתה מאשה קלינמאן ותעבר את גן העיר, ושם רדף אחריה בחור מקושט בכל השדרות. מתחלה “ענין” אותה הדבר: מהיכי תיתי – ירדף אחריה ככלב, “אבל הסוף היה תיאטרלי לגמרי”: כשחפץ הבחור העוגב להפסיק בעדה את דרך צאתה מן הגן, שמעה פתאם מכת לחי מצלצלת – ונבהלה. ביניה ובין הבחור עמד צעיר ויחרף את ה“דון־זשואן” ויאים עליו כי יושיבהו בכלא.

– מאין בא פתאם הצעיר? שאלה פֿאַני הצעירה.

– לכאורה נדמה לי, שגם הוא רודף אחרי, ומתחרה עם הבחור המקושט, אבל לסוף נוכחתי, כי חשדתי בכשר לשוא. פניו היו כל כך טהורים, כל כך תמימים!..

מתחלה חרף גם אותי: “גברתי! ראויה את לענש כזה: צריכה היית לגרשהו בראשונה. הן אנכי ראיתי הכל: קצת הנאך הדבר”.

גם “מוסר” הטיף לי: “הן יודעת את, כי בערב סכנה היא לעלמה ישרה לטיל לבדה בגן העיר – ומה גם כי לפניך יש כח מושך מיוחד” –

– אהא! צחקה הצעירה בסרקה ובקלעה לפני הראי את שערותיה הארוכות, – כנראה, גם “חלקות” יודע הוא להגיד.

אבל הבכירה התנגדה: חושבת אנכי כי איננו מוכשר גם לזאת. בענינים כאלה מענין יותר הדון־זשואן ממנו.

– מה את אומרת?! תמהה הצעירה בהפנותה את פניה אל אחותה – איך תוכלי להגיד כזאת?

– פּתיה! צחקה הבכירה בצנחה מעל מטתה ותגש אל אחותה – עודך קטנונית, פֿאֵניני –

– נא! נא! נא! מחאה הצעירה – אל נא תתגדלי יותר מדי! – הבכירה חבקה לאחותה בחבה ותלחש לה באזנה: "ילדה תמה! כשתגדלי תביני, כי הצדק אתי. הצעיר החור, “מצילי ורב ריבי”, – הוסיפה בלצון – הנהו בודאי איש־המוסר, ודוקא מטעם זה אינו יכול למצא חן תמיד בעיני האשה.

– כגבר? קראה הצעירה בהתמרמרות, ותחלץ מבין זרועות אחותה.

צחקה הבכירה על כעס אחותה ותחבק לגזרתה הרעננה שנית, ותאמר בלחצה אותה אל לבה; “פֿאַני פתיה! פֿאַני פתיה!”

– ההודית לו, לכל הפחות? שאלה הצעירה בדאגה.

– בודאי, קטנונית, גם בקשתי כי יבקרנו, והוא ענני כאיש, אך לא כגבר.

– מה ענך?

– “כשתרשנו עתו, יסור אל אבותינו להגיד להם, שלא יתנוני לטיל בערב לבדי”, בלי שומרת לראשי – המבינה את?

על פני הצעירה עבר איזה צל תוגה. בלבבה פנימה רעד איזה מיתר, ולא ידעה מה. חידה היא לה, מדוע לא מצא הוא חן בעיני אחותה, אך גם התנהגותו המוסרית ביותר עם אחותה לא הפיקה רצון ממנה.

השעון השמיע את השעה השתים עשרה, והאחיות שכבו במטתן ותוספנה לשוחח ולפטפט, בלחש ובקול, “בעניני דעלמא”. פנס הלילה האיר באור ירוק את חלל החדר המקושט בצעצועים ופסלים שונים, ואת פני האחיות הלוהטים משיחה ומחמימות.

הבכירה החלה להתנמנם ותעיר עוד הערות שונות על דעות אחותה מתוך נמנום. המקרה שקרה לה בפעם הראשונה בימי חייה, מסך עליה רוח שכרון שלא ידעתהו עדיין. מה לחש באזנה דברי אהבה וחנופה – הדון־זשואן: “מלאכי! ונוס! עפר אני תחת כפות רגליך – פני נא אלי אך רגע” – וירץ אחריה ככלב…

והצעירה לא יכלה להרדם בשום אופן. אויר החדר החם והשיחה המרגזת הפכוה מצד אל צד, ומקרה היום הלם במוחה ולבה בלי הרף. מה חשב הצעיר ההוא על אחותה? מתעוררת לפתע שאלה בלבה – בודאי חשב כי גם היא מ“אלו” הנה… ולכן לא חפץ לסור אל ביתן… פֿוי!..

איזה חפץ אדיר קם בלבה להתודע אליו ולראותו. לה, כמובן, לא היה מטיף מוסר. דעותיהם בנידן זה שוות, כנראה. בכל אופן מכת הלחי מוכיחה, כי יודע הוא גם להגן כדבעי על אידיאליו… ולאיש כזה היתה חפצה מאד מאד להתודע…

ולרעיון זה לוהטים פניה בלהט מיוחד וחזה מתרומם ויורד בתכיפות. איזה דבר מקים אותה ממשכבה, והיא צונחת מעל מטתה ומתחילה לטיל בחדר הנה והנה. אצל החלון היא נצבת, מרימה את הוילון הלבן ופותחת בחשאי את שתי דלתות החלון ושואפת אל קרבה את זרם האויר הצח. אגן הסהר מביט בה, כאלו ישמח לקראתה בשעה זו, שברחובות העיר אין נפש חיה, מלבד שומר הרחוב המכה בסנדליו במרצפת.

… מי הוא? מה שמו? מה מעשהו? – מטרדת את מוחה המחשבה האחת – ואולי קרוב הנהו… “זהו גבר אשר אין סכנה לעלמה יפה ללכת אתו בחשכת ליל בעברי היער” – באיזה ספר קראה את הדברים האלה? – אולי אמר לה אותם מכירם מינדלין, הסטודנט הנצחי.

ופתאם זוכרת היא את הוכוח העז שפרץ בינה ובין אחותה לקריאת ספורו של אנדריאוב “התהום”, היא לא יכלה להאמין, כי מאורע כזה אפשרי הוא בין בני הנעורים, ואם קרה, אולי, אסון כזה – הריהו ענין רק לעתונים, ולא לציור. הסטודנט מינדלין היה על צדה, ואחותה ביחד עם אחיהן, חברו של מינדלין, לאוניברסיתה, טענו באחת: “כי זהו מן החיים, וכל גבר, לו גם סטונדט ומשכיל, מוכשר לעשות דבר כזה”.

היא התלהבה, התמרמרה ומחאה נגד הדלטוריה הזאת, והם, אחותה ואחיה, צחקו לתמימות דעותיה “הילדותיות”…

ושנית החלה לסוב בחדר, ומחשבות שונות, ערבוביה של הרהורים זרים, התרוצצו במוחה בחזקה, מעין מועקה הושמה על לבה ושעמום נורא תקף אותה עד לדמעות. מבלי משים ישבה על מטת אחותה הנרדמה, ותביט אל פניה הצוהלים מתוך שינה.

– מי פה? אה! את, פֿאַני? מדוע אינך ישנה? נשמע פתאם קול הבכירה הנעורה.

– אינני יכולה להרדם, ענתה הצעירה באי־רצון.

– ה“צעיר החור” רודף אחריך בשנתך? צחקה הבכירה.

– הכלמי, קלרה! קפצה הצעירה מעל המטה – מה גסה את בימים האחרונים!

– נו, נו, קטנונית! אל נא באפך – הוסיפה הבכירה לצחק ותמשך את אחותה אל תחת שמיכתה – שכבי פה, שטיה נעימה אתי, – ולא ירגיז איש את שנתך… “אַילי־ליולי, פֿאַניני!” – החלה לנענע אותה בחבה – ישני, ישני… חבקיני היטב… כך!..

והצעירה נלחצה באיזה כח דוחף אל אחותה ותנח את ראשה הלוהט על חזה. צרך מיוחד לסלסול ולרוך התעורר בנפשה הנרגזה… בכל זאת יקרה לה אחותה, חשבה בלבה בחבקה לה, – אף כי דעותיהן אינן שוות כמעט בכל. עוד לפני שלש שנים, כשלמדה עוד הבכירה בגימנסיה, ולא עמדה במסה ותעזב את הלימודים במחלקה הששית, פרץ עוד אז סכסוך בינה, הצעירה, שלמדה אז במחלקה הרביעית, ובין הבכירה – על זלזלה בלימודים. ומני אז לא חדלו הריבות בינותן. בקריאת ספרים, בשיהות אנשים, בדעות ובהשקפות, בשום דבר לא יכלו להשתוות. ופלא הוא בעיניה, שלמרות שנוי אופייהן, מוקירות ומכבדות הן אשה את אחותה ותמיד יודעות הן להתפשר ולהשלים ביניהם.

– הישנה את, פֿאַני? – לחשה הבכירה באזן הצעירה ותנשק בצוואה הלבן.

– לא, קלרה! שנתי נדדה ממני, לא אדע בשלמה. טוב, כי מחר יום גנוסיה ואוכל לאחר מעט בשנה של שחרית.

ושתי האחיות נלחצות עוד יותר, מחבקות ומנשקות בחום אשה לאחותה ונהנות מאד מקרבתן המענגת בפעם הזאת את שתיהן בענג מיוחד.

– קטנה! מסלסלת הבכירה את הצעירה – היודעת את כי יַחס מינדלין אליך “חשוד” קצת?..

– אלי?! מתפרץ קול פחד ושמחה מגרון הצעירה.

– כן, כן, קטנה! לא לחנם מסכים הוא תמיד לדעותיך המוזרות… האם באמת לא שמת עוד לבך לדבר הזה? שטיה! שטיה נעימה!.. “את הפיל לא ראית” –

בגוית הצעירה הוצתה פתאום אש זרה ותקדחנה חליפות. האמת, כמובן, את אחותה. גם היא בעצמה חושדת אותו לפעמים ביחס משוחד אליה. אבל העובדה כי נודע החשד גם לאחרים – הפתיעתה מאד ותמלא את נפשה הרהורים חדשים וחיים חדשים. והנחיצות להוכח עוד יותר באמתת הדבר, הכריחה אותה לפקפק בודאות ההשערה, ותאמר בלט אל אחותה:

– ואני חשבתי כי בשלך יבקרנו לעתים קרובות.

– בשלי? חי! חי! חי! תכף אלך אחרי ה“דוב” הזה. לו גם אסתאב עד זקנה לא אסכים לשטות כזו.

– נו, עד זקנה לא תסתאבי בודאי! צחקה בהנאה הצעירה. בזה בטוחה אנכי.

– חכמנית שלי! טוב שמבינה את, למצער, אמת אלפא־ביתית כזו.

לב הצעירה מתמלא ענג ושמחה אין קץ, ובנפשה מתפשרת היא לגמרה עם אחותה. למרות ריקניותה, מחלטת היא בינה לבין עצמה, עלמה טובה ואוהבת־אמת הנה. קצת עגבנית ופוחזת – אבל שקר לא תשקר לעולם.

– קלרה! פונה הצעירה אל אחותה בחבה – מדוע השיבות ריקם את פני הדקטור בלום? כמדומה לי שאיש ישר הנהו.

– וזה מעט לי, קטנה! עונה הבכירה בצחוק־מרירות – חפצי הוא, כי אישי יהי, קודם כל, גבר, לא סמרטוט אידיאלי. החיים הנם מבצר חזק, ואיש כמוהו, למרות ישרתו, לא יוכל לכבשם לי.

– אך אפשר שתשובתך השלילית תמיט עליו אסון, אמרה הצעירה בדאגה.

– ומה בכך? המחויבת אני להקריב את עצמי בשבילו?.. ושנית, אל תחשבי אותו למלאך. כמוהו ככל הגברים – מבשר ודם קורצו. מצאתי חן בעיניו בפני היפים וגזרתי המלאה, ואולי גם בנדוניתי העשירה – העיקר, כמובן, יפיי. לגברים יש קנה־מדה אחד בשביל כל הנשים. יודעת אנכי אותם. הדקטור בלום, הבחור שרדף אחרי בגן, הצעיר החור, “הדוב” שלך – האמיני לי – בנוגע לנו, תמימי דעים הם, במובן הידוע.

– אני מוחאה, מוחאה, מוחאה! קראה הצעירה – זוהי דבת שוא. אי אפשר בשום אופן להשוות את מינדלין אל הדון־זשואן…

– שמעי נא, קטנה! גדולה אני ממך בארבע שנים ויודעת הרבה יתר את הגברים לכל מיניהם ומסכותיהם. איני מחלטת, כי אין גברים אידיאליים בכלל, אבל בנוגע לנו, הנשים, רובם ככלם תורת אריסטו בידם: “כי האשה לא נוצרה אלא לילדים”. אולי אשם בזה הטבע, ואולי גם תנאי החיים, לא בררתי עוד לעצמי. אבל למה לנו הפלסופיה המזויפה? לאיזה צרך? בשביל למרות את עצמך? ספריך הרבים, שיטותיך הפלסופיות, במה נחשבים הם לעמת החיים? הן רואה את, כי הגברים שעבדו את החיים לכל חפציהם ותאוותיהם, גם אותנו הם חושבים רק לגורם חייהם – ומדוע לא נשלם להם במטבעם? שעבוד כנגד שעבוד! הם אסרו אותנו בעבותות החיים, ואנחנו אותם – בכבלי האהבה, הקנאה, המשפחה – והתאוה… החיים הנם כל כך פשוטים, ואת מבקשת בהם רומנטיות!.. האמיני לי, כי גם הצעיר החור שלא יכול לראות ברדף אחרי הבחור המקושט, או הדון־זשואן, לפי דבריך – הנהו רק גבר ומביט עלי, עליך ועל כל הנשים כרכושו השייך לו. גם מינדלין שלך – מבקש בך רק את הא…

– טפו! לא יכלה עוד להתאפק הצעירה ותקפץ מעל משכבה, – הנני אוסרת עליך לנבל ככה את פיך בנוגע לאיש הזה…

– אָהָהה! קטנונית! “הנני אוסרת עליך” – ולמה להגיד לך את ההפך ממחשבותי ומסקנותי? הוי הרומנטיות שלך! לא לחנם קראת שלש פעמים את שילר… האמת המרה היא אצלך נבול־פה!..

הצעירה נשארה יושבת על מטתה נדהמה ונבוכה. דברי אחותה הלמו במוחה כבפטישים. להסכים לה לא יכלה בשום אופן, ובכל זאת הרגישה, כי יש בהם הרבה מן האמת. רוחה העליז התקדר שנית ולבה נלחץ כמו בצבת.

השעון השמיע את השעה השלישית, והצעירה התעטפה בשמיכתה, כאלו חפצה להחבא מפני זעם. בעוד רגעים אחדים סבבה הדלת על צירה בחדר הסמוך, חדר אחיהן הגדול, והצעירה נזדעזעה, בלי הבין בשל מה. שאלה מוזרה נתעוררה פתאם במוחה: מאין שב אחיהן בשעה מאוחרת כזו?

היא שמעה היטב, שהצית גפרוריה, הדליק את המנורה, פשט את מעילו וישב על הספה.

– קלרה, הישנה את?

– לא! ומה לך?

– בואי נא הנה ונשוחח עוד מעט.

– כלומר, נתקוטט עוד – ואת תאשימיני בנבול־פה.

– לא, לא! חי נפשי, קלרה, שאלה אחת חפצה אני לשאל אותך.

ובעוד רגעים אחדים, בשכב קלרה בזרועות אחותה הרועדות, שמעה פתאם מלים שהיו לה לפלא גדול:

– קלרה! מדוע מאחר אחינו לשוב הביתה?.. איפה שהה עד עתה? – הבכירה שתקה. יודעת היא היטב, מאין הוא בא ואיפה הוא שוהה עד השעה השלישית בלילה. השערתה ודאית אצלה, אולם להדאיב את נפש אחותה הנרגזה לא חפצה הפעם.

– מדוע את שותקת, קלרה?

– וכי יודעת אני מאין הוא בא? ענתה כלאחר יד – אפשר שממסבת רעים ואפשר שמאיזו אסיפה…

– אבל בימים האחרונים החל לאחר לעתים תכופות, ויש גם עד השעה הרביעית, החמישית – אמרה הצעירה כמדברת אל לבה.

ופתאם הבריק רעיון במוחה, שזעזע אותה.

– למה נבהלת, פתיה?

– קלרה! התחננה הצעירה כמעט בבכי – התגידי לי את האמת?

– אין לי שום צורך לשקר לך.

– השב הוא “משם”?

– מאין?

– נו, נו, אל תתחפשי – את יודעת מאין.

ואחרי דומיה לא ארוכה, ענתה הבכירה בקצת דאגה:

– גם אני משערת ככה.

הבכירה החליקה את לחיי אחותה הבוערות, כאילו חפצה לפייס את “הפתיה הנעימה”, המבקשת מלאכים בין בעלי “בשר ודם”. בכל לבה השתתפה בשעה זו בצער אחותה. אך טוב שהכרת האמת הזאת, למצער, באה לה לא לאחר זמן. החלומות, הדמיונות וההזיות של הרומנטיות הישנה והחדשה לא יביאו לה טובה לעתיד, וטוב טוב לפקח עכשיו את עיניה, בשעה ששכרון האהבה הראשונה לא נסך עוד עליה רוח עועים.

והצעירה שכבה פרקדן ותסתכל מבלי נוע בספון. לו יכלה להרדם! אל־צדק! להנפש משתוקקת היא מכל הערבוביה הטמאה הזאת, המבלבלת ומטשטשת את כל הטהור והזך בעמקי נשמתה. אבל האמת החדשה מזעזעת אותה עד היסוד… עתה הוברר לה הרבה!.. גם הוא הולך “שמה”, אחיה יחידה, האוהב ככה לנשק את גומת צוארה… בררר! –

– ילדה תמה! סלסל קול הבכירה את אזנה – את מצב נפשך אני מבינה, אולם להתמרמר יותר מדי אין לך שום סבה. כך הם החיים וככה חיים מרבית הגברים. לולא הלכו “שמה”, לא היו נותנים לנו מנוחה. התביני?

– אבינה! רעד קול הצעירה – מה נורא הדבר!…

– הדבר אינו נורא כמו שאת חושבת, קטנה! הגברים אינם יכולים להנזר, כמונו, עד חתונתם, ובנידן זה נחוץ לסלח להם.

– והילדים?! התפלץ קול הצעירה.

הבכירה נדהמה. שאלה כזאת לא חכתה לשמוע מפי “הקטנונית”. היא חפצה לדחותה בתשובה כל שהיא, אך באותו רגע נשמע קול אחיהן:

– מה אתן מפטפטות בשעה מאוחרת כזו? המותר לי להשתתף בשיחתכן?

– לא! לא! לא! צעקה הצעירה, כאלו חפצה להחלץ משואת פתאם – אל תעז לבוא הנה… נבזה!

– הוי בת־מלך יהירה! התלוצץ האח מאחורי הדלת – על מה חרי האף הגדול הזה? במה חטא עבדך הנכנע לפני כבוד הדר רומנטיותך?…

העלמה הנרגזה חפצה לענות דבר, אך לשונה כמו דבקה לחכה. איזה שבץ חנק את גרונה בלי הרף. הנבזה! אם יבוא הנה ירוק תירק בפניו…

– קלרה! הוסיף האח לדבר מאחורי הדלת – יש לי בשורה טובה לבשר את “נסיכתנו”; פתחי נא את הדלת.

– לא! לא! לא! הלאה, נבזה! הרעימה הצעירה.

– קלרה! הקטנה, כנראה, השתגעה היום! פתחי נא!..

– אך מה אעשה לך, הצטדקה הבכירה בלי רצון, אם היא אינה מרשה? לא נאחר לשמע את הבשורה גם מחר בבקר. שנה מתוקה!

– אך יש לי דרישת־שלום חמה, חמה מאד, בשביל “הנסיכה” מאת – מינדלין… זה עתה ראיתיו – פתחי נא!..

– מה? מה הוא אומר? – קפצה הצעירה מעל משכבה, כולה רועדת – זה עתה ראה אותו?..

– הגם הוא, קלרה?

הבכירה שתקה. צר היה לה להדאיב בפעם אחת את נפש אחותה הזכה ולגלות לפניה את כל אמת החיים המרה. היא שמה את ידה על ראש אחותה; הוא בער באש קדחת. עיניה ירו זיקי עברה וזעם – מחאה עזה כנגד כל. לא הספיקה הבכירה לדבר על לבה ולהרגיע את רוחה הסוער – ובכי־שבץ התפרץ בחדר השלו.

הבכירה סלסלה את אחותה הבוכיה, השתדלה לפייסה ולהשקיטה, אך לשוא!

על לחיי הנערה התמה לא חדלו לשטף דמעות צורבות, דמעות אשה, ומתוך גרונה הנחנק ומבין שניה המנקשות קבל קול רועד שנפסק מהתיפחות ממושכה:

– הגם הוא?!