מהרהורי בעל מרה־שחורה

זה ימים וחדשים יומם ולילה, בהקיץ ובחלום, יבעתוני הצללים החשכים. יש שמטיל אנכי בפרדס העיר ונהנה מהדר העצים המלבלבים וצפצוף התינוקות העליז, שואף אנכי אל קרבי בצמא את זרם האויר המצוחצח ומתענג גם על המגבעות המקושטות של בנות העיר – ופתע פתאם הנני מזדעזע כנשוך נחש: מימיני משרך את דרכו הצל האיום.

מתירא אנכי להסתכל בו בעיון, אך גם בלעדי זאת יודע ומרגיש אנכי צלו של מי הולך אחרי. היתה לי משפחה אחת של ידידים טובים, ולמשפחה השאננה הזאת היתה בת יפה שאנכי אהבתיה. בכל ערב כשהייתי בא אל הבית ההוא, היינו מתוכחים אתה על החרף ועל האביב, על המלחמה הנצחית ועל השלום הנצחי. זרים היינו ברוחנו איש לאחותו; לא אל אחד טפח את נשמתנו. היא היתה מתנפלת על כל הקדוש לי והיתה קוראה לי “עובד־אלילים”; ואנכי הייתי מתמרמר למסקנותיה המהרסות ומחללות את מקדשי באכזריות כזו, והייתי קורא לה “בת־המרדות”, ובכל זאת אהב אהבתיה, גם את עריצותה חמדתי.

טוב היה לי לשבת בדירתה הקטנה ולשמע את דעותיה הפרועות “על ד' ועל משיחו”. לא יכלתי בשום אופן להסכים להן, אף כי הבנתי שהרבה מן האמת יש בדבריה הלוהטים. לפעמים, כשהגיע וכוחנו עד לנקודת הרתיחה, היתה היא קופצת את אגרופה למולי וצועקת: “אתה, אתה הנך האשם בכל הרע! לולי יראת אתה וסיעתך להודות לאמת ולהתחבר אלינו – כי אז לא היה הנצחון מוטל בספק. אתה האשם!” –

אל אלהים, אני האשם? במה? בזאת שלא אוכל להסר מתוך נשמתי את אלילי נעורי? בזאת שקשה עלי לשרש מלבי את אהבתי לשלות החיים ולגעגועי חלומותי? היא עומדת כקטיגור נורא, ודורשת ממני להפטר לגמרי מן העבר ולהלחם בעד העתיד. והעיקר – להלחם! לא לשבת בחבוק ידים אף רגע, לא להתגעגע על חלומות שכבר עפו, אלא – להלחם! הנצחון בטוח לה, אם רק החולמים יהפכו ללוחמים.

ואני שומע את הקטגוריה החריפה, יודע שקצת אמת יש בה – ואיני יכול להודות להן בשום אופן. ויען שקשה לי להודות לאמת שלה, מסבה שאינה ברורה גם לי, מתחיל אנכי להתלהב ולטעון ולהביא ראיות והוכחות מספרי החכמים, כי טועה היא טעות גמורה, כי לא כך נלחמים בעד האנושיות, וכי הדרך שלי יותר קרובה לרומא; אותה מכנה אנכי בשמות גנאי: “משוגעת, אכזריה, רצחנית, מאבדת עצמה לדעת” – ונהנה בקרבי, כי בצעקותי עלתה בידי להשתיקנה.

אולם בבואי באחד הערבים אל המשפחה השאננה ומצאתי את כל בני הבית, מהאם הזקנה, עד המבשלת, האומנת שלה, נדכאים ובוכים על “סגולתם כי אינה עוד” – בא תכף הרהור של מוסר כליות בלבי, כי אנכי האשם בזה “שאיננה עוד”. אחיה הקטן, דמות דיוקנה, גמגם לי מתוך דמעות חונקות “כי בלילה הביאו תלגרמה והיא נלקחה”.

עוד אמש, בהפרדתי מעליה מתוך שיחה רועשת, נבאתי לה בהתלהבותי, כי שואה תמיט עליה ועל משפחתה ועל כל אוהביה. והיא צחקה צחוק מפיסתפל: “כשיוצאים למלחמה אין שמים לב לשטותים כאלה” –

לוא ידעה מה אהבתיה, בת התפת הנפלאה הזאת! והאם פללתי שבפעם האחרונה אני רואה את ניצוצות עיניה השחורות, כי בפעם האחרונה אני מאזין לאמרותיה האיומות והצודקות בכל זאת, כי בפעם האחרונה לחצתי את ידה, יד־גבר?!

ואיה אפוא היא עכשיו?

הסתכלתי בבני הבית ונרתעתי לאחורי. כלם מביטים אלי. אלי! מה מבקשות עיניהם ממני, מה תובעות הן מנשמתי? המאשימים האנשים השכולים אותי? לא! האם התבוננה בי בעינים כל כך מתחננות, בלי כל צל של האשמה.

בלילה ההוא לנתי בביתם. אדון הבית, אבי המשפחה, נסע לדרכו, לרגל עסקיו, והנשים עם הטף התיראו להשאר לבדם בבית; בי בקשו הנשים האמללות עזר ומשען בבדידותן ואידן. המסכנות! גם צל של חשד לא עלה על לבן, כי חלש אנכי מהן, כי אמלל אנכי מהן.

בחדר שלה שכבתי על הספה, אך לא ישנתי. ממולי על השלחן עמדה תמונתה וקבלה עלי בלי הרף. עיניה הבולטות דקרו את לבי השכול: “אתה, אתה האשם בצרתי! לולי יראתם – אתה, פחדן – והדומים לך! אך חפץ אתה לשבת בשלוה ולהתגעגע על חלומותיך – ואני הנני קרבן חייך השלוים והשקטים!”…

מן הלילה הזה לא חדל הרעיון הממאיר הזה לדכא את לבי הקרוע, וכעבור ימים וחדשים והיא לא שבה, וגם מקומה איה לא נודע לנו – החלה המחשבה הזאת להתגלם יותר ויותר בצורה בולטת ומאשמתה. כן! הדבר אינו מוטל בספק: היא הקרבה לקרבן על מזבח חיי הבטוחים. אני העליתי אותה לגרדם. לא ידעתי להגן בעדה – יען כי פחדתי פן יבולע לי…

וכעבור חצי שנה והיא הושבה מדכאה וגוססת לבית הוריה בחשכת הלילה, ובהאלמה לאור הבקר לעד – החל צלה לשמור את צעדי ולרדפני. עוד בבית העלמין, כשראיתי אותה מורדת אל הקבר, מפני מראה הזועה והיללות המרגיזות, הרגשתי כי צלה משרך אחרי את דרכו ישר מקברה. ומן היום ההוא לא עזבני עוד. בשדה ובבית, בתיאטרון ובבית המשתה – אתי הוא. מעיר לעיר נדדתי, ממדינה למדינה השלכתי, והצל זוחל אחרי. לפעמים כשמתחיל אנכי להתנמנם קצת, הנני רועד פתאם בשנתי וחש את הצל על ידי ימיני. אחותי מרגיעה אותי בדברי חבה, כי רק נדמה לי, מלטפת בשערות ראשי הבוער, משכיבתני שנית על מטתי, ומתחננת היא אלי כי אנומה: “הן אין דבר, יקירי – וכי מה אתה רועד ומפחד”?

הו… את הצל, את צל קרבני, אני ירא!