## א.

רבי שאול וואל נולד באיטליה בעיר פדואה לאביו הרב רבי שמואל יהודה קצינלינבוגן, אשר היה אחד גדולי הרבנים בזמנו, חכם במדעים אחרים מלבד תורת התלמוד, עשיר ונדיב, ענו וירא חטא. באחרית ימיו היה רבי שמואל יהודה לרב בויניציאה. בישיבתו הגדולה למדו תלמידים רבים גדולי התורה, ויהי אהוב ויקר לתלמידיו, עד כי אחד מהם, רבי אבטליון מקינסול, הציג תמונת רבו זה בבית מדרשו, שקבע לעצמו בעיר מושבו, למען יביט תמיד אל פני מורהו הגדול, לקים מה שנאמר: “והיו עיניך רואות את מוריך”. הוא היה קרובו של המהרש“ל והרמ”א, ויחלף עמהם אגרות בשאלות ההלכה.

אבי רבי שמואל יהודה היה הרב הגדול בדורו רבנו מאיר קצינליגבונן, רב בעיר פדואה, אשר אל ישיבתו באו רבים מכל קצות הארץ לשמוע לקחו, גם הרמ"א היה מתלמידיו, וכל דבר קשה בהלכה הקריבו הרבנים אליו ודבריו היו למו כדברי האורים. רבנו מאיר היה תלמיד רבי יעקב פולק בעל “החלוקים” והפלפול. אחרי כן בא לאיטליה ללמוד בישיבת רבנו יהודה הלוי מינץ, זה האדם הגדול, אשר שם תהלתו נודע בכל תפוצות ישראל. שם ארש לו לאשה את בת הרב רבי אברהם, בן מורהו, ואחרי מות מורו וחותנו היה לרב תחתם בפדואה.

רבי שאול למד בבית מדרשו של אביו, אך לא העלים עיניו גם מיתר החכמות, ויכנס אל האוניברסיטה בפדואה ויוסף לקח במדעים שונים. אחרי כן שלחהו אביו לבריסק דליטה, ללמוד בישיבה הגדולה אשר היתה שם, כי נודעו רבני פולניה וליטה, בידיעתם הרבה בתורה. שם ארש לו לאשה את דבורה בת העשיר והנדיב רבי דוד דרוקר, שנקרא כן על שם בית הדפוס שהקים בבריסק. רבי דוד זה היה, כנראה, יליד פראג, ובעת הגרוש בשנת ש"ב יצא מפראג לבריסק. שם משפחתו היה “וואל” והיא משפחה ידועה בימיו בפראג¹. ויחל רבי שאול להתכבד בכבוד חותנו ויקָרא גם הוא “וואל” או “וואלש”. –

רבי שאול בחל במשרת הרבנות אף כי היה גדול בתורה. ארץ פולניה היתה אז למשכן שאנן לבני ישראל והאנשים החרוצים שבהם עשו עֹשר, בהיות למו עסקים גדולים עם האצילים והרוזנים בעלי אחזות, אשר הטו חסדם ליהודים וימצאו בהם חפץ. ואיש כרבי שאול, אשר ידע שפות אירופה ונמוסי האצילים, ואשר היה לו די כסף, שנתן לו חותנו למהר ומתן, החל לסחור בארץ, ויצליח בכל מעשיו, ויעש עושר רב, ויהי נכבד מאד בעיני שר המלוכה, וביחוד בעיני הנסיך רדזיויל אשר אהבהו מאד, ויציגו לפני שרי פולניה והמלך, ויצא לו שם בין הנוצרים כי איש חכם וחרוץ הוא, נאמן רוח וישר דרך.

אגדות רבות ושונות מתהלכות בקרב יהודי פולניה וליטה על דבר רבי שאול והתיחסותו אל הנסיך רדזיויל. רבי שמואל יהודה – תספר האגדה – נתן לשאול בנו די כסף לכלכל נפשו בלמדו בבתי הישיבה בפולניה. אך הדרכים היו מסוכנים אז, ובהיות שאול קרוב לגבול פולניה, התנפלו עליו שודדים, ויגזלו מידו את כל כספו. בחסר כל בא שאול עירה בריסק. וישב בבית המדרש, וישמע לקח מפי ראש הישיבה, כיתר הבחורים העניים, אשר אנשי העיר הנדיבים הספיקו למו צרכיהם.

ויהי היום ויסע הנסיך רדזיויל למרחקים, לראות מדינות וארצות שונות, כדרך האצילים העשירים, האוהבים להתענג למראה ארצות חדשות, שלא עברו בהן מעודם. ואצילי פולניה אינם חיים בחשבון ואינם דואגים ליום מחר, והנסיך כאחד מהם פזר כסף רב במסעותיו, בבקשו תענוגים חדשים לבקרים לנפשו. ויהי כאשר בא לאיטליה ויתם כספו, ולא היה לו עוד במה להחיות את נפשו, וישלח מאת פניו את משרתיו הרבים לאחד אחד, וישאר אצלו אך משרת אחד נאמן ביתו ודבק באדוניו באמונה. ויבואו שניהם עירה פדואה, מקום מושב הרב רבי שמואל יהודה קצינלינבוגן.

וגאותו לא נתנה את הנסיך רדזיויל לגלות את מצבו המר לאצילי איטליה ולספר להם מי הוא. ויען כי ידע, כי בארץ פולניה יבואו היהודים תמיד לעזרת האצילים בעצה ובכסף, אם ידָרש מהם כזאת, לכן, בשמעו כי הרב אשר בפדואה הוא איש עשיר ונדיב, פנה אליו לעזרה, ויספר לו את כל המוצאות אותו, וכי הוא נסיך גדול ועשיר מאד בפולניה, ויבקש מהרב, שיתמכהו, למען יוכל לשוב אל ארצו.

והרב טוב הלבב ראה ויוכח, כי אמת בפי האורח הנוצרי הזה, ויאספהו אל ביתו, ויכלכלהו בכבוד רב ומשתה עשה לכבודו, וילוהו כסף די הוצאות דרכו. בשבת הנסיך בבית הרב, ראה שם תמונת עלם יפה תלויה על הקיר, וישאל את הרב: “מי הוא העלם הזה”? ויענהו הרב באנחה: “בני הוא, אשר עזבני זה שנים אחדות, וילך לפולניה ללמוד בישיבות הגדולות שבמדינת ליטה, ומאז ועד עתה לא קבלתי ממנו אף מכתב אחד, ולא אדע מאומה מכל אשר אתו, ואם בחיים חיתו”

ויהי בבוא העת להנסיך להפרד מאת הרב וביתו, ויאמר הנסיך אליו, כי לנצח לא ישכח את חסדיו אשר גמל אתו, והשיב לו את חובו בתודה רבה. ויענהו הרב: “אם טוב בעיניך, הנסיך, ומצאת את בני שם, ועשית עמו את הטוב אשר אתה אומר לעשות לי”. ויקח הנסיך אתו את תמונת העלם, וישב ארצה פולניה. ויהי בעברו דרך ערי ליטה, וידרוש אחרי הבחורים תלמידי הישיבות למען ימצא ביניהם את רבי שאול, אך כל עמלו היה לשוא. וכבואו עירה בריסק צוה, כי יצא אליו הרב ראש הישיבה עם כל תלמידיו. ויחרדו הרב וכל יהודי בריסק, כי לא ידעו מה לנסיך ולהרב ותלמידיו, ומה גם כי היה הנסיך רדזיויל לפנים איש אכזר ואביר לב, ויחשבו, כי אומר הוא לעשות איזו רעה להרב. אך הרב אלץ למלא פקודת הנסיך, ויצא אליו עם כל תלמידיו.

ויעבור הנסיך בין שורות התלמידים העומדים לפניו ותמונת רבי שאול בידו, ויכר את רבי שאול עד מהרה, ויצו את הרב לבוא אליו ביום השני עם תלמידו זה, ואיש לא ידע מה זה ועל מה זה. ויהי כבוא הרב ורבי שאול ביום השני אל הנסיך, ויאמר הנסיך אל העלם: “הגידה נא לי מה שמך, ומה שם אביך, ומאין אתה? אל תכחד ממני דבר”. אז ספר לו רבי שאול, כי הוא בן הרב מפדואה, וגם את כל אשר קרהו מעת עזבו את בית הוריו ספר לו. וירא הנסיך, כי העלם הוא חכם ומלֻמד, יודע שפות ונמוסי האצילים, וישאל גם את הרב על אדות העלם הזה, ויהלל הרב מאד את בפני הנסיך, כי חכם, צדיק וישר דרך הוא מאד. אז ספר הנסיך לרבי שאול, כי היה בבית אביו, רבי שמואל יהודה, ואת החסד אשר עשה אתו הרב, וישבע לרבי שאול, כי מעתה ישים עינו עליו לגדלהו ולנשאהו. ויתן הנסיך לרבי שאול מעון יפה בארמונו אשר בבריסק וגם את הכסף אשר לוה מאביו השיב לו, וישדך לו לאשה את בת העשיר רבי דוד דרוקר, וכל עסקיו הרבים הפקיד ביד רבי שאול, שהיה לו ליועץ כל הימים.

## ב.

מהעת ההיא והלאה – מוסיפה האגדה לספר – היה רבי שאול יוצא ונכנס בבית הנסיך רדזיויל ויתר אצילי פולניה, אשר הכירו לדעת את חכמת היהודי הזה ורחב בינתו גם בענייני הנהגת המדינה. והמלך הרימהו למעלת אציל, גם שרשרת זהב ואותות כבוד וחותם נתן לו כמו ליתר אצילי הפולנים. ותהי לרבי שאול הזכות לבוא אל ועד האצילים בעיר המלוכה ולחוֹת דעה בשאלות המדיניות כאחד מהם.

ויעברו ימים רבים, וימת מלך פולניה, ויתאספו הרוזנים והאצילים עירה וַרשה למנות מלך חדש, כמנהגם אז. וחק היה להם למנות ראש הועד, אשר הוא ישים כתר המלכות על ראש המלך הנבחר. ויהי כאשר באו הנסיך הזקן רדזיויל ואהובו רבי שאול אל בית הועד, ויבָחר הנסיך לראש. אז החלו האצילים לבחור למו מלך חדש,. אך הם נפלגו לדעותיהם, האחד בחר בזה והאחד במשנהו, וכמעט עבר יום הבחירה, ומלך חדש טרם נבחר. וחק היה להם, כי אסור למו להפרד ביום ההוא איש מרעהו, ומלך אין עליהם. אז קרא הנסיך רדזיויל: “רואה אני, כי היום יעבור ומלך לא יבָחר כחק וכמנהגנו בכל פעם, כי אין ביניכם הסכמה אחת. לכן, לבלי בטל את המנהג הקבוע הזה אצלנו מכבר, הנני להציע לפניכם, אדוני האצילים, לשים כתר המלכות על ראש איש, אשר לא אשר לא מהפולנים הנהו. ואין טוב לנו בלתי אם לשים את הכתר על ראש שאול זה, שהוא חכם מאד, מלֻמד ובעל מדות טובות וישרות, ואהוב לכלכם”.

ותמצא העצה הזאת חן בעיני השרים והאצילים, ויקראו קול אחד: “יחי המלך שאול!” וישימו על ראש רבי שאול את הכתר. ויבואו לפניו ויבואו לפניו השרים הגדולים ויברכוהו, ויעמדו עליו, ויחלקו לו כבוד מלך. אולם רבי שאול הבין, כי לא תהיה תפארתו על הדרך הזה, כי לא יתכן ליהודי למלוך על ארץ נוצרים, ועל כן מלך רק עד היום השני, ובליל מלכו הביאו לפניו את ספר חקי הארץ, ויעש בו שנוים רבים לטובת המדינה וביחוד לטובת היהודים, כי עד ימיו שרר חק, אשר על פיהו ההורג נפש יהודי ישלם רק כפר נפש המומת כאלו הרג את האכרים העבדים. וישנה רבי שאול את החק הזה, ויכתב בספר החקים, כי ההורג נפש יהודי יהֻרג גם הוא, כאִלו שפך דם אחד האצילים והרוזנים.

ועוד חק היה בפולניה, כי בתי תפלת היהודים צריכים להיות נמוכים מיתר בתי העיר. ויכתב רבי רבי שאול, כי מעתה הרשות ביד היהודים להקים למו בתי כנסיות לתפארה נהדרים וגבהים כבתי מסגד יתר האמונות. ועוד חק שם, כי לא יוסיפו בתי המשפט לקבל מלשינות על בני ישראל, שהם משתמשים בדם הנוצרים לחג המצות וכי הם מתעללים בעגה הקדושה לנוצרים ועוד כאלה, עלילות שוא ושקר, שבדו צוררי ישראל. וישמחו שרי פולניה בבחירתם זאת.

ואגדה אחרת מספרת, כי אחרי הבחירה נסעו השרים איש איש לאחוזתו, והמלוכה נכונה ביד שאול ירחים אחדים. אך הוא ראה, כי לא תהיה לו אחרית במצבו זה, כי מי יודע רוח הנוצרים, התמיד יאמרו לשאת עליהם עוֹל מלך לכן אסף רבי שאול את הרוזנים והאצילים לבוא אל הועד, ויאמר אליהם: “דעו, כי נעים לי מאד להיות עליכם למלך, והנני נותן לכם תודה על אהבתכם אלי, ועל אשר בחרתוני למלך עליכם, אך הנה אמונתי נצבת לי לשטן על דרך מלכותי, כי לפעמים יקרה, שאוכרח להתעסק בעניני המלוכה ביום השבת ולחתום אז על הפקודות אשר אוציא, על כן אבקש מכם לשים עליכם מלך מקרבכם, בן אמונתכם”.

וייעץ רבי שאול את השרים לבחור בזיגמונד בן מלך שְׁויציה למלך עליהם, ובידיו שם רבי שאול את כתר המלכות על ראש זיגמונד. והנסיך רדזיויל הזקן, אשר התאוה גם הוא להיות למלך, ראה כי לא בו בחר אוהבו רבי שאול, ויחר אפו מאד, ויאמר ויאמר אליו: “למה לא בחרת בי למלך?” ויענהו רבי שאול בחכמה לאמר: “לכבודך כי אהבתיך עשיתי זאת, לבל יאמרו השרים, כי בערמה עשית להמליכני לימים אחדים, למען הסב אחרי כן את המלוכה לך”. הדברים האלה מצאו חן בעיני רדזיויל, ויאמר: “אמנם צדקת ידידי, ומעתה אוהב נאמן אהיה לך כל הימים”.–

ויהי מעת אשר נבחר רבי שאול למלך על פולניה לפי שעה ויקָרא שמו “וואהל” לאמר: הנבחר, כי, “וואהל” בשפת אשכנז, היא “בחירה” בשפת עבר. כן אומרת האגדה. אולם באמת כל דברי האגדות ההן בדוים הם, ומקרה כזה לא קרה את רבי שאול מעודו, וגם לא נקרא “וואָהל”, כי אם “וואָל”, שהיא מלה סלַבית, ובאורה: “שור”. אך האגדות ההן מוכיחות מה רב היה כבוד רבי שאול בעיני שרי פולניה באמת, וכי כאחד השרים הגדולים נחשב גם הוא בעיניהם, ובלתי ספק שאלו עצתו גם בעניני המלוכה. לכן יתכן להיות, כי בעת אשר נפלגו שרי פולניה לדעותיהם במי לבחור אם במקסימיליאן בן קיסר אשכנז או בזיגמונד בן מלך שויציה הכריע רבי שאול את הכף לצד האחרון. ובגלל זאת היה כבוד רבי שאול יקר תמיד בעיני זיגמונד השלישי מלך פולניה, אשר הטה אליו חסד רב, וגם אותות הכבוד, שלט ושרשרת, נתן לו. רבי שאול נקרא בשם “עבד המלך”, ולא היתה רשות לכל בית משפט או שר פלך לדון אותו, כי אם למלך לבדו היה המשפט לשפטהו. גם לא היתה רשות לכל שר, פקיד ושופט לשים עקול על נכסיו בגלל איזה דבר משפט. ועל דבר גדולת שאול זאת הודיע המלך בכתב את כל השופטים ונציבי המדינות ושרי הפלכים, לבל יגעו בו לרעה, וכי חפשי הוא כיתר אצילי פולניה. ויגדל רבי שאול ויעשר מאד, ויחכור את המסים ועסק בשול מלח, שהיה עסק גדול מאד, וכל אלה נתנו לו רוָחים גדולים מאד, כשמונה מאות אלף שקלי כסף מדי שנה בשנה. ויהי עשרו זה לברכה ליהודי ליטה ופולניה, כי אין קץ לכל הטובות והחסדים, אשר עשה רבי שאול בהונו הכביר לאחיו בני עמו.

## ג.

ומצב בני ישראל בפולניה וליטה המדיני היה אז טוב. עוד שנים רבות לפני תקופת רבי שאול וואל היה שם המשפט ליהודים לבחור למו רבנים כפי רצונם, גם לשים עליהם ראשים ומנהיגי הקהלות, אשר ישגיחו על סדרי החברה, ויגבו את המסים לאוצר המלוכה. מנהיגי הקהלה יחדו נקראו בשם: “קהל”. מדי שנה בשנה בחול המועד של פסח נבחרו ראשי הקהל על ידי בוחרים, שזכו לזה על פי הגורל ונקראו בשם: “בוררים”. שבעת ראשי הקהל נקראו בשם “שבעה טובי העיר” ועליהם היו הרב אב ביתַ־דין והדַינים היושבים בבית דינו.

מנהיגי הקהל ערכו את סכום המס, אשר על כל איש ואיש מבני הקהלה לשלם לאוצר המלוכה לפי הונו, גם השגיחו על בתי הכנסיות, בתי המדרשות ובתי החולים להחזיקם. ואם מכר איש לרעהו בית, או אחֻזת אדמה, או דבר ממכר אחר, או התקשרו יחדו באיזה עסק, כתבו ראשי הקהל את הדבר בספר מיוחד לזה, הנקרא בשם “פנקס” ויחתמו, והרב ובית דינו קימו את חתימתם. כל עניני הצדקה וגמלות חסדים שהיו בעיר היו תחת השגחת ראשי הקהל, וגם “החדרים” והישיבות היו תחת השגחתם.

הם דאגו לכל עני העובר דרך העיר, לתת לו אכילה, שתיה, ולינה, ונדבה הגונה, ואם תלמיד חכם מחבר ספר או דרשן מטיף מוסר הוא, כבדוהו כבוד גדול, ויתנו לו סוס ועגלה חנם לנסוע מעירם עד העיר האחרת אשר אליה שם פעמיו. בחורים ובתולות, נערים ונערות, שלא היה להם תומך ועוזר, מצאו בראשי הקהל מושיעים לעת צרה, כי הם הלבישום ויאכילום, וימסרום לבעלי מלאכה, אם חפצו ללמוד אומנות, ואת החפצים לשרת – מסרו לבעלי בתים ובעלי מסחר לשרתם בשכר, ואשר הביעו חפצם ללמוד תורה – שכרו למו מלמדים ללמדם, וישתדלו להשיא את הבתולות העניות לאנשים, ויתנו להן מהר ומתן. ביחוד אהבו הנשים הצדקניות שבכל עיר לעסוק במצות “הכנסת כלה”.

יותר מכל דאגו אז ראשי הקהלות ובעלי הבתים העשירים והאמידים להרים מצב התורה. בכל עיר גם לא גדולה היתה ישיבה, ובעיר יותר גדולה – ישיבות אחדות. ראשי הישיבות היו גדולי תורה ונכבדים בעיני כל. הבחורים שלמדו בישיבות אכלו על שלחן בעלי הבתים שבעיר. לכל תלמיד הישיבה נתנו שני נערים קטנים ממנו בשנים ובדעת התורה, ללמדם, למען אשר יתרגלו הבחורים להפיץ תורה. גם את הנערים האכילו בעלי הבתים ויתמכום בכל צרכיהם. כל יהודי חשב לו לכבוד, שיהיו בניו יודעי התורה. ואם לא זכה לבנים בעלי כשרונות השתדל, לפחות, להשיא את לתלמידי חכמים. ובאופן כזה לא היה בית בישראל אשר לא נשמע בו קול התורה, כי היה או בעל הבית בעצמו למדן, או בנו או חתנו, וכשישבו לאכול ארוחתם היו מדברים בעת האכילה רק בדברי תורה, כמו שצותה המשנה. –

לפעמים נולדו סכסוכים בין קהלה אחת ושניה, והרבנים וראשי הקהל לא יכלו להתפשר על נקלה, אז החלו הרבנים וראשי הקהלות של כל ארצות פולניה לנסוע כמעט מדי שנה בשנה לאחד הירידים הגדולים בערים: לובלין, ירסלב ועוד. הירידים נמשכו אז זמן רב, ואנשים שונים באו אליהם לסחור, ושם נועדו הרבנים וראשי הקהלות, וידונו על אדות הסכסוכים שבין קהלה לקהלה או גם בין איש לאיש. ברבות הימים היה הדבר הזה למנהג קבוע, והועדים האלה נקראו בשם “ועד ארבע הארצות”, על שם ארבע ארצות פולניה: פולניה הגדולה ובראשה העיר פוזן, פולניה הקטנה ובראשה העיר קראקא, רוסיא האדֻמה ובראשה העיר לבוב (=למברג), ומדינת וואהלין ובראשה העיר אוסטראה או וְלַדימיר. לראש הועד הזה נבחר בכל פעם רב גדול או פרנס כבד, והקהלות או האנשים הפרטיים הגישו אל הועד טענותיהם ותביעותיהם, וחברי הועד שפטום כדת התורה.

המחזה הזה היה נהדר מאד, כי בו נראתה תמונת הסנהדרין שבלשכת הגזית בזמן הבית השני. ראש הועד היה כנשיא לפנים, וחבריו הרבנים והפרנסים היו כלם אנשים גדולים בתורה, נכבדים מאד בעריהם למושבותיהם, וכל מגמתם היתה רק להרים מצב בני קהלותיהם החמרי והרוחני, להקל מעליהם עוֹל המסים ולהגדיל מקור פרנסתם, להשגיח עליהם שלא יסיגו איש גבול רעהו בחכירה או במשלח יד, ולא יכרית אֹכל מפי בני ביתו, ואם עשה איזה איש עול, שפטוהו כמשפט התורה, ויענשוהו בעונשים חמורים, למען יראו ולא יזידו עוד בני ישראל לעשות עולה איש לרעהו.

הרבנים ראשי הישיבות היו באים אל הירידים עם המון תלמידים, שהגיע פרקם לשאת אשה, ועל פי השתדלות מוריהם אלה, שאהבו את תלמידיהם אהבת אב לבנים, שדכו למו כלות הגונות, צנועות וחכמות, מבנות בעלי הבתים העשירים או האמידים, אשר באו גם הם אל הירידים לרגלי מסחרם. שם נכתבו התנאים, ואחר, בבוא מועד החתונה, לקחו אבות הבנות את החתנים, בביתם שנים אחדות אחרי החתונה, ויספיקו למו כל צרכיהם, למען יוכלו להשתלם עוד בדעת התורה.

כבוד התורה היה רם ונכבד בימים ההם בעיני כל ישראל בפולניה וליטה. האשר היותר גדול בעיני כל היה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה וגדולים בחכמתה, וכל אבי משפחה התאוה לראות בנו או חתנו יושב על כסא ההוראה, או מפיץ תורה בישיבה. כלמוד התורה, כן גם המדות הטובות היו לעטרת תפארת לקהלות ישראל. כמעט לא נראה איש פורק עוֹל המצות מעליו ופורץ גדר המוסר. הנשים והבתולות היו צנועות מאד. האמות, אף כי לא למדו תורה, אהבו אותה מאד, ועוד בהיות ילדיהן בעריסתם היו שרות באזניהם שירים על דבר למוד התורה הקדושה, ועל דבר היותם לרבנים בגדלם והיו לאנשים.

## ד.

בימים ההם, בעת אשר התורה פרחה ותשגשג ותעש פרי טוב טוב בפולניה וליטא, היו שם רבנים גדולי התורה אשר השפעתם על אחיהם היתה גדולה לא רק בדורם, כי אם בדורות שבאו אחריהם. הנודעים מהם היו: רבנו מרדכי בן רבי אברהם יפה מארץ בוהימיה. הוא נולד בפראג, ויבוא לעיר קראקא בנעוריו לשמוע לקח בישיבת הרמ"א, ויהי אחרי כן לראש ישיבה בעיר מולדתו. משם הלך לפדואה, וישמע שם לקח בהאוניברסיטה וילמד חכמת השעורים, ההנדסה והתכונה, ויעש בזה חיל רב מאד, וילמד גם את הפלוסופיה.

בתורת הקבלה שמע לקח מפי המקֻבל הנודע רבי מתתיהו דלאקרוט מבריסק דליטה, ויכתב בה ספרים, ובתורת התלמוד היה רבנו מרדכי אחד הגדולים שבפולניה, ויאמר לכתוב פסקי הלכות, והוא קבץ הדינים בקצור. אך עודנו חושב על דבר העבודה הזאת, והנה הגיעה אליו השמועה, כי רבנו יוסף קארו חבר את “שלחן ערוך” שלו, הוא קבץ דינים, ויחדל רבנו מרדכי ממחשבתו. אולם בראותו את ה“שלחן ערוך” אחרי כן, נוכח כי לא היטיב קארו עשות בכתבו את הדינים, מבלי באר את טעמיהם.

אז גמר אֹמר לשוב אל עבודתו, לכתוב פסקי דינים באריכות יותר ובבאור טעמיהם, ויודע לו פתאם כי מורהו הרמ“א עוסק גם הוא בזה, ויחדל עוד פעם ממחשבתו בענותו הרַבה, כי לא להתהדר היתה מגמתו, כי אם התועלת, ואחרי שנמצאו אנשים, שהיו לפי דעתו גדולים ממנו בתורה, אשר אמרו לעסוק בעבודה זו, נמנע הוא מחוֹת את דעתו. ויפן אז לעבוד עבודות ספרותיות אחרות, אשר בהן הראה את רב חכמתו במדעים ובפלוסופיה. ויכתב את ספרו “לבוש פנת יקרת”, הכולל הערות על ספר “מורה נבוכים” להרמב”ם, ואת ספרו: “לבוש אדיר היקר” – באור להלכות קדוש החדש של הרמב“ם, אשר בו הראה רבנו מרדכי גדל ידיעתו בתכונה ובחשבון, ויוסף אל ספרו גם צורת הארץ. ויכתב באור לפירוש רש”י ורבנו אליהו מזרחי על התורה.

ויהי כאשר הגיע לידו “שלחן הערוך” של קארו עם הוספות הרמ“א, וירא, כי גם הרמ”א לא עשה את עבודתו כרצונו.ויגמר רבנו מרדכי אֹמר לשוב עתה אל עבודתו, לכתוב ספר כולל פסקי דינים הנקרא בשם “לבושים”, אשר בו באו ההלכות לפי סדר ארבעת “הטורים” מבוארות באריכות יותר, מאשר עשו זאת קארו והרמ“א. ואת עבודתו זאת עשה בהיותו באיטליה. אחרי כן בא לפולניה ויהי לרב בהוראדנא שבליטה, בלובלין שבפולניה ובקרמניץ שבוואהלין, וישב אחרי כן לפראג עיר מולדתו, ויהי שם לרב שנים אחדות. ואחר בחרה בו עדת ישראל בפוזן להיות לה לרב, ויבוא שמה וישב בה עד יום מותו בשנת ה' אלפים שע”ב, וזכרו נשאר לברכה בקרב ישראל ובספרותו לנצח.

הרב הגדול בתורה השני, שהיה בדור ההוא, הוא רבנו מאיר בן רבי גדליהו מלובלין, הנודע בשם “מהר”ם לובלין“. הוא נולד בלובלין. אבי אמו היה הרב רבי אשר מקראקא, שהיה מלבד גדלו בתורה גם מקֻבל גדול, ונמנה לרב בקראקא מטעם מלך פולניה. בהיות מהר”ם צעיר לימים בא אל עיר אמו, וישמע לקח בישיבת הרב אב בית־דין רבנו יצחק בן דוד הכהן שפירא. ויאהב הרב את תלמידו, ויבחר בו לתת לו את בתו לאשה. ויוסף מהר"ם ללמוד בישיבת חותנו וידבק אחריו, ובכבודו התפאר כל הימים, עד כי במכתביו היה חותם: “מאיר בן גדליה חתן המלך רבי יצחק”.

ויהי אחרי מות חותנו, וילך מהר"ם ללובלין, וייסד שם ישיבה, וינהרו אליה תלמידים רבים. שנים אחדות היה שם לראש ישיבה, ואחר נקרא לכהן פאר במשרת הרבנות, ויעתק שמה מושבו. אחרי כן היה לרב בעיר לבוב ושם ישב שנים רבות, וגם שם יסד ישיבה וילמדו בה תלמידים רבים גדולי התורה.

מהר“ם לובלין הצטין בהגיונו הבריא ובשנאתו להפלפול העקם. ויותר שנא את קבצי הדינים כמו ה”שלחן ערוך" ו“המפה”, ויאמר, כי המורים הלכה על פי ספרים כאלה, מבלי דעת את התלמוד והפוסקים הראשונים, טועים בהלכה. גם ספרי “הלבושים” שבהם באו ההלכות באריכות יותר לא ישרו בעיניו, אף כי מאד אהב ויכבד את מחברם, את רבנו מרדכי יפה, ויהי לו אוהב נאמן. גם את הקבלה ידע, אך לא עסק בה, כי לא מצא בה את המזון הנעים לשכלו ולהגיונו הבריא, הנראה בבאורו לתלמוד ובספר תשובותיו.

בעיר לבוב ישב עמו יחדו עוד רב אחד גדול בתורה כמוהו והוא רבנן יהושע פלק הכהן, הנודע בשם “הסמ”ע" על שם ספרו “מאירת עינים” שכתב “לחשן המשפט”. הוא היה תלמיד הרמ“א ומהרש”ל, ויהי חריף מאד ובעל הגיון ישר. את הרבנות לא אהב, ויבחר רק להיות ראש ישיבה, כי כל חפצו ומגמתו היו להפיץ תורה ברבים. הוא היה איש עשיר, ועל כן יכל לקיים את התורה מעֹשר. בין המהר“ם והסמ”ע לא היה שלום אמת כל ימי שבתם בעיר אחת, ומה גם אחרי אשר סדר הסמ“ע גט לקרובתו בעיר וינא, והמהר”ם פסל את הגט ויוכיח לדעת, כי לא בישר נעשה כל הדבר הזה. אז פרץ ריב גדול בין שניהם, ויתערבו בו רבנים רבים גדולי התורה, אחדים מהם עמדו על צד המהר“ם, ואחדים – על צד הסמ”ע, עד אשר גבר מהר“ם בעזרת רעהו רבנו מרדכי יפה. לרגלי הריב הזה אלץ המהר”ם לעזוב את לבוב ולהעתיק מושבו ללובלין, ושם היה לרב ולראש ישיבה שלש שנים, וימת בשנת ה' אלפים שע"ו, שנתים אחרי מות איש ריבו רבנו יהושע פלק הכהן.

כמוהם היה עוד רב גדול בפולניה. הוא רבנו שמואל אליעזר הלוי בן רבי יהודה אידלש, הנודע בשמו “מהרש”א“. הוא נולד בפוזן, ויהי שם בימי עלומיו לראש ישיבה, וחותנתו העשירה כלכלה אותו ואת ביתו ותתמוך בכספה בתלמידי הישיבה. אחרי מותה בטלה הישיבה. ויהי המהרש”א לרב בעיר חלמא, ואחרי כן העתיק מושבו לעיר לובלין ויהי שם לרב אב בית־דין, ובסוף ימיו היה לרב בעיר אוסטראה. הוא היה חריף בתלמוד וגדול בהוראה ומכל קצות הארץ פנו אליו הרבנים בשאלותיהם, אך תשובותיו אבדו, ורק באור נפלא לכל מסכתות הש“ס נשאר ממנו, בו הוא מתאמץ לתרץ את כל הקושיות שאפשר להקשות בדברי התלמוד, פירוש רש”י והתוספות. באורו זה נתקבל באהבה בכל תפוצות ישראל מאז ועד עתה ללמדו “בחדרים” ובישיבות בלמוד התוספות. מלבד באוריו לחלק ההלכה שבתלמוד, כתב באורים גם לחלק האגדה שבו. באוריו אלה בנוים על יסוד תורת המוסר על פי הפשט הפשוט, ולא הלך בדרך הסודות והנסתרות, אשר לבעלי הקבלה, וגם התרעם מאד על האנשים העוסקים בתורת הסוד, ויאמר, כי טוב להסתירה לבל יתעסקו בה כלל. הוא האריך ימים וימת בשנת השבעים וחמש לימי חייו בשנת ה' אלפים שצ"ב לבריאת העולם.

## ה.

ככה נפרץ חזון התורה בפולניה וליטה בימים ההם, ורבי שאול וואל בעשרו הרב הועיל גם הוא להגדיל אותה ולהרחיבה. בעיר מושבו בבריסק בנה בית מדרש גדול מאד, ובו חדרים רבים בעד תלמידי הישיבה ויניח הרבה אלפים שקלי כסף לקרן קימת, אשר מפריה כלכלו כל צרכי הישיבה. הוא זכה, שגם בניו היו גדולי התורה כמוהו וכאבותיו, ובנו בכורו רבי מאיר קצינלינבוגן היה רב בבריסק, והשני, רבי אברשקא היה ראש ישיבה בבית המדרש שיסד אביו. כמוהם היו גם יתר בניו, ואת בנותיו השיא לרבנים גדולים ומפורסמים.

זולת הרימו סכום כסף גדול למטרת הישיבה, עשה עוד תקנות טובות בעירו לתועלת אחיו. בימי המלך סטיפן בַתורי השתדל רבי שאול לפניו כי ינתן מהכנסות העיר חלק גדול גם לצרכי קהלת ישראל שם. ואחר במלוך סיגיזמונד השלישי התאונן רבי שאול באזני המלך הזה בשם קהלת ישראל בבריסק, כי שר הפלך ישים עליה עוֹל מס כבד ודורש, כי יביאו לפניו כל דבר משפט אשר בין איש יהודי ובין רעהו. והמלך הטה אזן להשתדלותו, ויוציא כתב דת, אשר על פיהו אין לכוף היהודי להשפט בבית דינה של הממשלה, כי לבני ישראל הזכות לבחור למו שופטים מרבניהם.

ומה רבו טובותיו, שעשה רבי שאול לעמו, נוכח, אם נשים עין בקרת למצב ארץ פולניה בימים ההם. אחרי מות המלך האחרון לבית יגיללה גמרו הרוזנים והאצילים הפולנים אמר, שמעתה לא יוכלו המלכים להוריש את כסאם אחריהם לבניהם כחפצם, רק ברצון ועד האצילים יבָחר מלך בכל פעם אשר ימות האחד. אז בחרו בסטיפן בתורי, שהיה איש חכם, גבור מלחמה ואהוב לאצילים בגלל גבורתו וחכמתו. בימיו לא ידעו היהודים כל רע, אף כי כבר פרשו הישועים, אלה הנזירים הערומים בנחשים, את ממשלתם על רוח העם הפולני, ויזרעו בלבו זרע שנאה וקנאה לכל איש בן אמונה אחרת, כי סטיפן בתורי לא היה אדוק מאד באמונתו, ועל כן לא יכלו הישועים להרע ליהודים בימיו.

אך כאשר נבחר זיגיסמונד השלישי למלך והוא היה קטולי אדוק, ותלמיד מקשיב לקול הישועים, יכלו הרשעים האלה להצר ולהצק לכל איש אשר לבו רחוק מהקטולות ועל ידם עזרו העירונים ותלמידי האוניברסיטאות בפולניה וליטה, אשר מוריהם היו מקרב הישועים, ואז קרו מקרי עלילת דם, אף כי כל מלכי פולניה הודיעו זה כבר שאסור להאשים את היהודים בעלילה זו, שנוסדה רק על דברי שקר ותרמית לב הנוצרים הקנאים.

אולם להצלחת היהודים לא יכלו הישועים להרע להם הרבה, כי אצילי פולניה ורוזניה קרבו תמיד את היהודים, אשר הביאו להם תועלת רבה בחריצותם במסחר וקנין, וימסרו את יבול אדמתם ועסק מזיגת המשקים בידם, אשר הביאו לאדוניהם אלה פרי טוב בעמלם, ועל כן הגינו הרוזנים הפולנים התקיפים בכל עז על היהודים ולא נתנו לנגוע בהם לרעה, ויהיו יהודים עשירים רבים אהובים בעיני הרוזנים, והם השתדלו תמיד בעד אחיהם, אם נשקפה למו הרעה מאת הכמרים, הישועים ועירוני הערים.

ורבי שאול וואל, מלבד היותו נכבד בעיני המלך זיגיסמונד השלישי, היה יקר ואהוב מאד להנסיך רדזיויל אשר היו לו אחזות רבות ועשירות בליטה, וכל עסקיו הרבים והכנסותיהם העצומות מסר בידי רבי שאול, והוא היה נסיך תקיף מאד, ולו עבדים ואנשי צבא רבים, ומבצרים נשגבים, ולא ירא גם את המלך, ועל כן נקל להבין, מה רב הטוב אשר פעל רבי שאול בעזרת נסיכו זה לבני ישראל.

ככה היה רבי שאול וואל למופת לבני דורו בפולניה, בצדקתו, בחכמתו ובדעתו שפות שונות: רומית, איטלקית, פולנית ורוסית, חזון לא נפרץ בקרב יהודי הארץ הזאת, אשר מלבד דעת התורה לא ידעו חכמות וידיעות אחרות. האגדה מספרת, כי כאשר הציעו לפניו לתת את בתו הנלה לאשה לעלם נפלא בדורו, הוא רבי רבי העשל, שהיה אחרי כן לראש כל רבני דורו, מאן רבי שאול, יען כי רבי העשל לא ידע מחכמות הגוים ולשונותיהם מאומה. ויתר מכל אלה הפליא רבי שאול את לב אחיו ביכלתו לעמוד לפני שרים גדולים ולבוא בסודם, מבלי השפל לפניהם כבודו, ומבלי הכנע מפניהם הכנעת עבד מושלים, כיתר היהודים אשר מצאו מהלכים בחצרות הרוזנים והנסיכים, שהיו למו עסקים עמהם. ועל כן עטרו אותו בני דורו כבוד והדורות הבאים אחריו קלעו לראש רבי שאול זר של אגדות נחמדות, ולא חשכו ממנו גם המלוכה.

יש אגדה המספרת, כי חפץ המלך זיגיסמונד השלישי, במות עליו אשתו המלכה, להתחתן ברבי שאול וואל, בקחתו את הנלה היפה, הצנועה והחכמה לו לאשה, על פי עצת אחד השרים הפולנים, אשר חפץ בזה לא לעשות כבוד ויקר לרבי שאול, כי אם להביא עליו שואה, בדעתו מה יכאב לב האב הדבק ביהדות לראות את בתו נשואה לערל. אך הנה נמצא שר אחר, שנודעה לו מחשבת המלך, וימהר להודיע את הדבר לרבי שאול, וייעצהו למהר ולהשיאה לאיש טרם תגיע אליו פקודת המלך בדבר הזה. והנה קרה בימים ההם, כי מתה אשת הרב הזקן רבי אפרים זלמן שור הרב מבריסק, ויציע לפניו רבי שאול, למהר ולשאת את בתו הנלה לאשה, ויעש הרב כן, ועצת השר, מבקש רעת רבי שאול הופרה לא יכל עוד המלך לקחת אשת איש זר לו לאשה. והאגדה מוספת לאמר, כי בני דורו ראו בזה אצבע אלהים, בענשו את רבי שאול על אשר הכלים פני אדם גדול כרבי רבי העשיל, במאסו בו לקחתו לחתן לו, ועל כן אלץ עתה לתת את בתו לרב זקן, שלא ידע גם הוא שפות וחכמות שונות.

זקן ושבע ימים מת רבי שאול וואל בבריסק דליטא בשנת ה' אלפים שע"ז, ולפני מותו פזר הון רב לעניני צדקה שונים לטובת בני משפחתו העניים ולטובת עניי העיר, ובצואתו שכתב לבניו צוה אותם, שילכו בדרכיו ולא יתגאו במצבם הרם, כמו שהיה הוא ענו כל הימים, ויצו למכור את שרשרת הזהב, שנתן לו המלך, ולחלק את הכסף לעניים.

מבני רבי שאול השתלשלה משפחה רבה, משפחת קצינלינבוגן, בפולניה וליטה, אשר צאצאיה, דור האחד עשר ויותר עודם חיים היום בקרב ישראל, אך יותר מצאצאיו הנחיל לו זכר עולם שמו הטוב אשר קנה לו בחייו במעשיו הטובים, בצדקתו ובנדבת לבו.