א

רבנו יצחק בן יהודה דון אברבנאל נולד בעיר ליסבון, בירת ארץ פורטוגל, בשנת חמשת אלפים מאה ותשעים ושבע לבריאת העולם. אביו, רבי יהודה דון אברבנאל, היה בן דון שמואל אברבנאל מעיר שיביליה אשר בספרד. דון שמואל, שהמיר דתו בנצרות בעת המצוקות והרדיפות הנוראות, שרדף הנזיר הצורר פיררנד מרטין בעזרת ההמון הנוצרי את בני ישראל, עזב, אחרי אשר שקטן המהומות, את ארץ מולדתו, ארץ הדמים, ויעתק מושבו לעיר ליסבון, וישב אל חיק היהדות. דון יהודה בנו היה איש עשיר מאד ונכבד בעיני שרי מעלה בפורטוגל וקרוב לחצר המלך, ויהי איש נדיב לב, עושה צדקה וחסד לבני עמו, אוהב תורה ומדע, ויחנך את יצחק בדרך התורה והחכמה.

ואלהים נתן לדון יצחק לב מבין, להבין ולהשכיל בתורת ה' ובכל דבר חכמה, וילמד גם את תורת הקבלה, ויהי שומר מצוה ודבק בכל לבו באמונת אבותיו, ובעודנו צעיר לימים החל לכתוב ספרים, ויהי ספרו הראשון אשר בחקר האלהות, ספר “עטרת זקנים”, אשר בו יוכיח מה רבה השגחת אלהי ישראל על עמו הנבחר, לשמרהו ולהצילהו מכליון, למרות הרדיפות הנוראות אשר ירדפוהו עמי אירופה האכזרים, כי אחת נשבע ה', שכל ימי השמים על הארץ יקום גם זרע יעקב לפניו. את הספר הזה, המלא אמונה טהורה ואהבה אין קץ לעמו ולאלהיו כתב דון יצחק, בהיותו רק כבן עשרים שנה, ותהי מחשבתו לכתוב עוד ספרים רבים.

אולם מעצורים שונים עמדו על דרך עבודתו הספרותית למנעהו מחפצו, כי בהיותו איש רם המעלה וחכם גדול בדעת חקי המדינה וכלכלתה, התרועעו אתו גדולי השרים, ויאהבוהו ויכבדוהו. הדוכס פֿירנַנדו ברגנצה היה לו לידיד נאמן, ואחֵי השר הזה דבקו גם הם בדון יצחק, מלבד הרעים הרבים, אשר רכש לו בחכמתו בקרב הנוצרים המלֻמדים. ישרתו, תם לבו ושנאתו לשקר, לתרמית ולבצע, אשר קִננו אז בחצרות המלכים האירופיים ושריהם, משכו אליו לב כל איש ישר מהנוצרים, וידרשו לעצותיו המחכמות. לכן למרות אהבתו את תורת ישראל וספרותה, אלץ דון יצחק להניח מידו עט סופרים, לדאבון לבבו, ולהתערב בעניני המלוכה וכלכלת המדינה, אשר הטילו על שכמו אוהביו השרים הגדולים. –

מלבד העושר העצום אשר ירש מאביו, רכש לו רכש לו דון יצחק בשנות חייו הראשונות אוצרות זהב וכסף גם הוא, ויבן לו היכלי תפארה, ויהי מעמד משרתיו ומשרתותיו כמעמד עבדי המלכים והרוזנים, ולא מנע מנפשו ומנפשות בני ביתו כל תענגות, ויהי ביתו פתוח לרוָחה לכל אוהביו ומכריו החכמים אשר באו אליו להשתעשע בדברי חכמה ומדע. גם לומדי תורת ה' הסתופפו בחצרותיו, ודון יצחק ארח אתם לחברה בלמוד תורת ישראל ואמונתו, ויהי שלֵו ושאנן בהיכלו, כי ימים טובים מאד היו הימים ההם לבני ישראל בפורטוגל, עת משל בה המלך החכם והאדיר אלפונזו החמשי, איש רחוק מקנאה ושנאה לבני עם נכר ואמונה אחרת, וירב לעשות טובות לישראל, ובימיו לא ידעו יהודי ארצו מצוקה, ותחי רוחם, ויתנהגו בחפש ככל יתר האזרחים הפורטוגלים ואיש לא הכלימם. הם עבדו את אלהים באין מפריע ויהיו שומרי אמונה ומצוה, ועליהם היה ראש הרבנים אשר הוקם מטעם המלך, ותחת ממשלת הרב הראשי הזה היו עוד שבעה רבנים, אשר ישבו כסאות למשפט בערי המדינה, וישפטו את עמם בצדק לפי רוח התורה והתלמוד.

אמנם לא פסו צוררי יהודה גם בארץ ההיא ובימים הטובים ההם. הצוררים האלה היו מבני האצילים הפורטוגלים, אשר רע היה בעיניהם המעשה שעשה המלך, לתת חפש רב ליהודים השנואים בעיניהם, ותמיד התאוננו באזניו, כי היהודים לובשים פאר ועדי זהב, וחיים חיי ענג, ואת כל הכבוד הרב הזה יעשו למו מחיל הנוצרים העשוקים והמרֻמים על ידם. אך דון יצחק אברבנאל עמד תמיד למעוז ולמגן לבני עמו וידבר עליהם טובות באזני המלך, ודבריו עשו פרי להסיר מעל אחיו כל גזרות רעות.

עד כמה גדל חן דון יצחק בעיני מלך פורטוגל נוכח מהאגדה, אשר תספר כי תמונת השר היהודי הזה היתה תלויה בחדר משכיתו של המלך אלפונזו, למען יביט תמיד אל תמונת אוהבו היהודי, ובזה העיר קנאת אחדים מהשרים הגדולים, שונאי ישראל, ויפצרו בבת המלך, שהיתה אהובה לאביה מאד ולא מנע ממנה כל חפצה, לחלות את פני אביה, לגרש את דון אברבנאל מעל פניו. ויהי כאשר העתירה בת המלך את אביה יום יום, והוא לא שמע בכל זאת לקולה וימאן לעשות בקשתה, ותחלה מרב מגנת לבה, ויאלץ האב האובד לעשות בקשת בתו ולשלח את אהובו היהודי מעל פניו. אך כמעט שבה הבת אל איתנה, ויתנחם המלך על מעשהו אשר עשה לדון יצחק, וישיבהו על כנו. אמנם דברי האגדה הזאת בדוים, אך ממנה נוכל להוכח, מה רב היה באמת כבוד דון אברבנאל בעיני אלפונזו החמשי, עד כי עטר ההמון את חייו כזו.

כאב רחום היה דון יצחק לכל איש ישראל אובד בעניו ולא נח ולא שקט עדי חלץ אותו מעֹני ומצוקה, ואהבתו לעמו והחסדים הרבים אשר גמל אתו לא העירו כל שנאה וקנאה בלבות הנוצרים עם הארץ ליהודים, כי מלבד אהבת המלך ורבים משרי המלוכה אליו, שהגינו עליו, היו גם ישרתו, צדקתו ותם דרכיו לסתרה עליו ועל אחיו בני עמו להנצל מקנאת בני ההמון הנוצרי. אי לזאת יכל דון אברבנאל לפעול רבות לא רק לטובת אחיו אזרחי פורטוגל כי אם גם לטובת יהודי ארצות אחרות. –

ב

מה מאד רבו החסדים אשר עשה דון יצחק אברבנאל לאחיו האמללים, אשר נפלו שבי בידי הגוים, אשר אמרו למכור את השבוים ממכרת עברים בארצות רחוקות. כל הון יקר לא נחשב בעיניו למען הצל את הלקוחים שבי. גם העיר את לבות יתר עשירי ישראל להריק זהבם לפדיון שבוים. אחרי כן קרב אליו את הפדוים ויכלכלם ברחמים על שלחנו, וילבישם וינעילם, ויתן למו די מחסורם, עדי יכלו לכונן את מעמדם בארץ פורטוגל, אשר אליה הובאו בחזקת יד שוביהם, על דבר פעולותיו בפדיון שבוים וערכן, נוכל לשפוט אחרי קראנו את מכתבו, שכתב אל השר הגדול רבי יחיאל מעיר פיזה שבאיטליה לאמר:

“הט אזנך ושמע, שומע אל אביונים, התלאה אשר מצאה עם ה'… קהלת ארזיליה במלכות ישמעאלים. פקח עיניך, פוקח עורים, נשיא אלהים והאזינה עדַי ושמע. ראה עניי ועמלי יום ולילה, רהבם עמל ואון. לא שלותי ולא שקטתי זה ששה חדשים. הנה אדוננו המלך, יאריך ה' ימיו על ממלכתו, עמד וימודד ארץ המון עמים רבים, נשא נס לגוים… ופרשיו מרחוק יבואו, ויקבוץ אניות הים ומלחיהן כל תופשי משוט וכל חובל, ויעבור ארץ אפריקא לרשת משכנות לא לו, ויחן שם על עיר ארזילה, עיר מלוכה רבתי בגוים, ויורה שם חץ, וישפוך עליה סוללה, ואיש לא עמד בפניהם. ויעלו העם העירה איש נגדו, וילכדו את העיר ואת הכל שללו, כסף וזהב אשר עמהם, משה ועד שלמה בזזו להם. אם כי המלך והקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות בבזה לא שלחו את ידם, ראה ויתר גוים לעשות כרצון איש ואיש (כלומר: אם כי המלך לא שלח בבזה ידו, אך התיר לחילו לבוז ולשלול), ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה, עשרת אלפים במכסת נפשות, אשר למות למות ואשר לִשְׁבִי לֹשֶׁבי. אחרי כן לקח לו מדינת טנגיר שרתי במדינות. מפחדו תרעש הארץ. ועם היות (=אם אמנם היה) קהל היהודים האמללים היושבים בארזילה מפוזר ומפורד בתוך העיר, מזה אחד ומזה אחד, ורבים היו חללי חרב מבני קדר, אשר הלכו שבי לפני צר, הנה בחמלת ה' הפלה חסיד לו, ממכון שבתו השגיח, על גוזליו ירחף, ומבני ישראל לא מת אחד… ויהי כל נפש יוצאי העיר בשביה נער וזקן, בנות ציון ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים העטופים ברעב ובצמא, בעירום ובחסר כל”.

“וכי ראינו את בני ציון היקרים, עם אלהי אברהם, המסולאים בפז, לעבדים ולשפחות נמכרו, בכור עֹני וברזל באה נפשם, וימררו את חייהם בעבודה קשה. בחמר ובלבנים ובכל עבודה נמבזה…. הסכמנו יחידי הקהל לקרוא לשבוים דרור ולאסירים פקח-קוח ולתת כופר מכספנו ומזהבנו אם מעט ואם הרבה”.

“ולי, אני עבדך, עם יתר המנהיגים צדיקים וטובים ממני, הרימו מתוך העדה שנים עשר נשיאים במספר שבטי ישראל, לעשות מעשה הצדקה – להוציא ממסגר אסיר. וישלחו אותי ואיש אחד מהמנהיגים מעיר אל עיר, אנשים תמיד עוברים בארץ, להוציא את בני ישראל ממְצָרִים, לתת פדיון נפשם. וכה אמרו אלינו השרידים ברוח נדיבה: הרבו עלינו מאד מהר ומתן, ואַתם כתבו על היהודים האלה כטוב בעיניכם, להוציא כל איש ואשה מיד עושקו, עני ואביון מגוזלו… וכסף משנה קחו בידכם והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'”.

“שנינו אנחנו בדרך נחנו ה' על דבר כבוד שמו, ויתן אותנו לרחמים לפני שוביהם, ובכסף מלא בימים או עשור פדינו מאה וחמשים איש. גם פה בעיר ובשאר המדינות הן רבים עתה עם הארץ פדויי ה' על ידינו, כיד ה' הטובה עלינו מאתים ועשרים נפש. ויקר פדיון נפשם – עשרת אלפים כפולות זהב… ויען וביען העניים המרודים האלה לא נדבק בידם מאום מן החרם (כלומר: לא נשאר להם מאומה מרכושם שהחרם במלחמה), ערום הלכו מבלי לבוש, ואין לחם לאכול, וכלם גוי אשר לא תשמע לשונם (כלומר: היהודים השבוים לא ידעו שפת פורטוגל, כי דברו ערבית), הוצרכנו לבקש מפה ומפה איש ואשתו, הבנות בנותיו והבנים בניו, להושיב יחידים ביתה (כלומר: הוכרחנו לקבץ יחד את נפשות המשפחות שנפרדו על ידי השובים), להשיב לב אבות על בנים ולעשות להם בתים וכלים מכלים שונים ובגד ללבוש, ולתת לפניהם דבר יום ביומו בר ולחם. וככה יהיה שנתים עד אשר ידעו משפט עם הארץ ואף בניהם ילמדו שפה אחת ודברים אחדים מעם לועז”.

“והלילה הזה ליל שמורים הוא, כלם בחצריהם ובטירותם הודו לה' כי טוב, יחד ישאו קולם ויריעו כל בני אלהים: עבדים היינו זה ימים מועטים, ויוציאנו ה' אלהים מעבדות לחירות, ומשעבוד לגאולה, ועתה הננו, ככל המון בית ישראל, בני חורין. מוציא אסירים בכושרות יוציא מכור הברזל העניים והאביונים הנשארים מהם בשבי, והמה כשלשים איש, ה' צבאות יגן עליהם, והמה לא נפדו עד הנה, כי נפלו ביד אדונים קשים… הלכו בדרך רחוקה מעבר לים, ואינם פה עמנו היום. והיה כבואם, בוא תבוא ולא תאחר פדותם בעזרת ה' המוציא אותם מתחת סבלות מצרים, נפוצות יהודה יקבץ ממזרח וממערב, ולא ישמע עוד חמס בארצנו, שוד ושבר בגבולנו, ולא יתן המשחית לבוא אל בתינו לנגוף”. –

מדברי המכתב הזה, הכתוב ברגש אהבה עזה לעם ישראל הנענה והנדכא, נוכח מה רב היה טרחו ועמלו בפדיון השבוים, לאסוף כסף כופר נפשם, לכתת רגליו מעיר לעיר, לקבץ נדבות נדיבי ישראל ואחרי כן להשגיח על כל מחסרי הנפדים ולהמציא למו כל צרכיהם באהבת אב רחום ודואג לשלום בניו במשך שנתים ימים עדי למדם לדעת שפת הארץ ויוכלו למצוא למו לחמם בכבוד. –

ג

בכל מקרה אשר הזדמן לפניו השתמש דון יצחק אברבנאל להעיר רחמים וכבוד בלבות מושלי הארצות לבני עמו הנפוצים שמה. בשלוח המלך אלפונזו החמשי צירים אל האפיפיור סיקסטוס הרביעי ויהי בין הצירים האלה גם הנוצרי המלֻמד דוקטור יואן סיזירה, אשר היה אוהב לדון יצחק וידידו הדבק בו בכל לבו. ויתן דון אברבנאל את המכתב, אשר הבאנו למעלה, ליד הדוקטור, ויבקש ממנו למסרהו ליר העשיר הגדול והנדיב אשר באיטליה לרבי יחיאל מפיזה. במכתב הזה, מלבד ספורו על דבר פדיון השבוים ההם, הוסיף עוד לבקש מרבי יחיאל, כי יקבל בביתו את צירי מלך פורטוגל בסבר פנים יפות ובכבוד, למען תצמח מזה ישועה לעם ישראל, יען כי הוא – אברבנאל – חלה את פני הדוקטור סיזירה לדבר טובות על עם ישראל באזני האפיפיור. ואלה עוד מדברי המכתב ההוא:

“גדל העצה, ירא אלהים! הנה אדוננו המלך, ישמח בה', שולח אל מעלת האפיפיור מלאכים, לפקוד לבוא להשתחוות לו לשמו, ועפר רגליו ילחכו. כפעם בפעם בהמשח הגדול, שישתחוו לו כל מלאכיו. ומלאכיו המה: השר מאד נעלה לופו די אלמודה והחכם עיניו בראשו איש טוב, זה הדוקטור ג’ואן שיזירה, המוביל כתבי אליך, והמה רואי פני המלך הקרובים אליו. ויען הדוקטור בטוב לבבו בין דין לדין ובין נגע לנגע דובר שלום לכל זרענו (כלומר: בכל מקרה אשר ידונו על דבר בני ישראל או במצוא אותם איזו צרה ופגע רע ידבר טוב עליהם), תמיד ידרוש שלומם וטובתם, כי יש לאל ידו, נפלאה אהבתו אלי, אענדנו עטרת לי, ובעבור שיהיה שם (=ברומא) לפה, הוא ידבר אל האפיפיור, חלינו פניו שידבר בעניני הקהלות, ישמרם שומר ישראל, ויוכיח לפניו (=לפני האפיפיור) על פי התורה לתת את שאלתנו ובקשתנו, והיה בעבור כבודו (=של שיזירה) גזר אמר וידר נדר לדבר טוב על ישראל, וצרור שאלותינו ובקשותינו לקח בידו להיות לו לזכרון”.

“אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני. דבר נא באזני האנשים האלה מדברך נאוה, דברי שלום ואמת, ואמרת שמכנף הארץ זמירות שמעת, שיר למעלות למלך אדוננו, והיותו עושה משפט וצדקה לכל עמו, אוהב את היהודים, מלך במשפט יעמיד ארץ, ובשכר מצוה זו כל גוים יעבדוהו, יהיה שמו לעולם וירד מים עד ים ותנשא מלכותו, למען ידעו כי יש אלהים בישראל…. ובכל מקום אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת מבני ישראל המה. ולדוקטור לבדו אתה תדבר דברים טובים, דברים נחומים. ישא מדברותיך חן וכבוד, כי הוא רוחי ונשמתי, אוהב טהר לב, גדול ליהודים. ואשר ידרוש מאתך, תהלתי, אותה אבקש, שבטובתך תנחהו תעשה לו עזר כנגדו…. ועשית עמדי חסד ואמת. והוא יגיד לך בסתר את בקשתי ואשר אתו, ואת הקורות אותנו, ואיש אל ידע בכל אלה”.

מדברי מכתבו האחרונים האלה אשר בהם יזהיר את רבי יחיאל להשמר ולהזהר לבלי יודעו הדברים אשר שם הוא – דון אברבנאל – בפי הדוקטור די שיזירה, נבין, כי מחשבות רמות ונכבדות חשב דון יצחק לטובת עמו בפורטוגל, ויקו להוציאן לפעולה על ידי השתדלות, אוהבו הדוקטור לפני האפיפיור.

ברב ענוה וחבה יקריב אברבנאל להשר רבי יחיאל למנחה יחד עם מכתבו זה את ספרו “עטרת זקנים” אשר כתב בימי נעוריו, אחרי אשר בקש ממנו השר רבי יחיאל שישלח לו את הספר ההוא. ועוד הוסיף דון יצחק לשלוח לו גם את באורו אשר כתב לספר “דברים”, אשר לא השלימו עדנה בעת ההיא, ורק מעט מקצתו שלח אליו בכתב ידו, ובמכתבו יתנצל על אשר לא עלה בידו עד העת ההיא להשלים את ספרו זה, באמרו, “ופירוש ספר “אלה הדברים”, לא נשלם עדנה בסבת שבתי הבית מעט, ומסעי יסערו להפיצני מדלתות העיון ולא יכלתי” (כלומר: מסעותיו לרגלי עסקיו ועסקי הכלל לא יתנהו לעין בדברי תורה ולא יכל על כן להשלים את הבאור). אולם הוא קוה כי בקרב הימים ישלימהו ויאמר: “והיה בהניח ה' לי לא אתן שנת לעיני עד הקימי ועד עשותי [אותו] ואביא את אשמי לאדוני… וסמכת את ידך עליו. והנה המאמר “עטרת זקנים” הלא מצער הוא… אבל מה אעשה ותשורה אין להביא מיגיע כפי לפניך, איש האלהים”.–

דברי מכתבו אלה מוכיחים לדעת, כי למרות טרדותיו הרבות בעניני המלוכה ובעניני קהלות ישראל היה גם בימים האלה לבו מלא אהבה וגעגועים לספרות ישראל ולתורתו, ויאצל לו מועד להתעסק בהן, ולבו דאב מאד על אשר לא יוכל קדש את כל עתותיו לתורה ולחכמה, בגלל צרכי החיים אשר סבבוהו מכל עבריו. כן נראה במכתב הזה מה היתה מדת הענוה בקרבו, כי הקטין ערך מפעליו ולא התגאה בהם, כי חשב אותם לחובה עליו, אשר אין לו רשות להבטל ממנה .–

כנראה ממכתבו כבר היו לו בימים ההם שלשת בניו, אשר הצטינו ברבות הימים איש איש לפי מעלתו: הבכור דון יהודה אברבנאל היה אחרי כן לרופא מהלל, לפילוסוף ולמשורר, מלבד גדלו בתורה. השני דון יוסף והשלישי דון שמואל שנודעו בצדקתם בחכמתם ובאהבתם את בני עמם. וכנראה מסוף מכתבו היתה לו גם בת משכלת וחכמה. ככה היה דון יצחק אברבנאל מאֻשר וצלח בהיכלו, שאנן ושקט מפחד אויב, גדול ליהודים, אהוב ונחמד לגדולי הנוצרים בפורטוגל, ודובר שלום לכל זרעם. –

ד

עוד כעשתי עשרה שנה אחרי הכתב המכתב ההוא ראה דון אברבנאל חיים טובים ושלוים בפורטוגל תחת חסות אוהבו המלך אלפונזו. אך לא לעולם חסן! אלפונזו מת, וימלוך תחתיו בנו, יואן השני, איש רע ואביר לב הרחוק מצדקה, ערום כנחש ועיניו היו אך לבצעו. בהיותו יורש עצר לא היה יואן אהוב לאביו, ומה גם לשריו הגדולים, ועל כן, בשבתו תחת אביו על כסא המלוכה גמר אמר להשמיד את כל אוהבי אביו, לבל יהיו לו למפגע בדרך ממשלתו, כי ידע שכֻלמו אנשים ישרים המה.

הראשונה היתה בשר הגדול והישר באדם הדוכס פירננדו ברגנצה, אשר משל על ערים רבות גדולות ובצורות, ויהי גדול ונכבד בכל הארץ. המלך הערום נראה לו בתחילה כאוהב וכמושך חסד אליו, אך בסתר כרה לו שוחה, ובעזרת אנשי מעשהו, אנשי מרמה ועול כמוהו, העליל יואן עליו עלילות רשע, כי ידו בקושרים ודברים היו לו עם מלך ספרד להדיחהו – את יואן – ממלכותו ולמסור את ארץ פורטוגל למלך ספרד. ויעד יואן עדי שקר, ויחרוץ משפט פירננדו למות. ואחֵי פירננדו, בראותם, כי צפוים גם הם אלי חרב נוקמת עזבו את הארץ וימלטו על נפשם.

ויהי כאשר הסיר המלך מפניו את שנואיו, בני בית ברגנצה, ויאמר להשמיד גם את זכר דון יצחק אברבנאל, בדעתו מה רבה היתה אהבת השר היהודי הזה אל המלך אלפונזו ואל השרים פירננדו ואֶחיו. וישלח המלך לקרוא לאברבנאל לבוא להתיצב לפניו. ודון יצחק בתמתו לא ראה כל רעה נגד פניו, כי ידע בנפשו את ישרתו ואת צדקתו וכי אין בידיו עולה, אשר בגללה יוכל המלך להאשימהו, וילך אל חצר המלך. אך אחד מאוהביו הנאמנים פגשהו ברחוב, וילחש לו באזניו, כי אם יבוא אל המלך לא יצא עוד מאת פניו בשלום, וייעצהו לברוח ולהמלט על נפשו. וישמע אברבנאל לקול עצת אוהבו, וימהר ויעזוב את ארץ פורטוגל, וישם פעמיו ספרדה, ויעבור את הגבול בשלום. והמלך שלח אחריו לתפשהו, אך כבר אחרו שליחיו את המועד, כי היה דון אברבנאל כבר בארץ אחרת בעיר שיגורה די־לה־אורבין אשר בספרד.

ויכתוב דון יצחק מעיר מושבו החדשה מכתב אל המלך יואן, ויוכיח בו את צדקתו ותם דרכיו, כי לא היתה בלבו כל מחשבת מעל ומרד במלכו החדש, וכי גם השר פירננדו ברגנצה היה נאמן למלכו וכי הומת על לא עול במחשבותיו. אולם המלך יואן הרשע אטם אזנו משמוע הצטדקות הצדיק, ויקח את כל רכוש אברבנאל לו לנחלה, כאשר עשה ככה גם לרכוש פירננדו המומת, שהחרימו לטובת אוצרו. וישפך חמתו גם על דון יהודה אברבנאל וישלול את כל רכושו. ובכן יצאו אברבנאל ובנו הפעם נקיים מנכסיהם. אולם את אשת דון יצחק ואת זרעו נתן המלך לצאת מארצו, ללכת אחרי אביהם ספרדה.

ויעתק דון יצחק את מושבו לעיר טולידה, היא העיר אשר בה ישב אבי אביו, דון שמואל אברבנאל, ואבות אבותיו מימים קדמונים. ויחרדו לקראתו כל בני הקהלה הישראלית, ויקדמו פניו בכבוד רב מאד. ויהי כבוא אליו שמה גם אשתו ובניו, וינוח מעט מרגזו ועמלו, אז החל להפיץ תורה ודעת בקרב תלמידים מקשיבים, אשר נאספו אל בית מדרשו. גם אוהבים מצא לו בארץ מושבו החדשה, וביניהם הכי נכבד רבנו יצחק אבוהב, אשר היה ראש הגאונים בספרד, גדול בתורה ובחכמה, אשר תחת דגלו התאספו כל חכמי ישראל בארץ ההיא.

ומקרב העשירים רכש לו דון יצחק ידיד ורֵע את דון אברהם סיניור. והאיש הזה היה גדול מאד בכל ארץ קשטיליה ונכבד מאד בעיני פרדיננד הקטולי מלך ספרד ואשתו איזבילה, כי בהיות איזבילה עוד בנעוריה יורשת עצר למלכות קשטיליה, התאמץ דון סיניור להביאה בברית הנשואין את פרדיננד מלך ארגוניה בעת ההיא, למרות רצון הינריך הרביעי מלך קשטיליה. ובחכמתו צלח ביד דון סיניור להטות לב איזבילה, כי תבחר בפרדיננד לה לאיש. על ידי הקשר הזה היה פרדיננד למושל גם בקשטיליה, ותתאחדנה שתי הארצות, ארגוניה וקשטיליה, תחת שבט מושל אחד.

ופרדיננד לא שכח חסדי דון סיניור הנאמנים, ויפקידהו להיות ראש הרבנים בכל ארץ ספרד, אף כי לא היה ראוי לזה מצד ידיעותיו בתורה המעטות, כי במה נחשבה חכמתו לעמת חכמת רבנו יצחק אבוהב ותלמידיו הגדולים? זולת זאת היה גם לחוכר המסים, ויעשר עושר רב מאד. בבוא דון אברבנאל לטולידה התרועע את העשיר הזה, ויקח חבל בעסקיו הגדולים, ויתקרב גם הוא אל חצר המלך, ויחל לעשות עושר, וה' ברכהו בכל מעשי ידיו ובכל אשר פנה הצליח.

אולם הפעם זכר דון יצחק את טרדותיו בפורטוגל, אשר בגללן הוכרח למעט בעסק התורה והחכמה ויתנחם על מעשיו הראשונים, וידר נדר לבלי הפר אף רגע בריתו את התורה והחכמה, למרות כל טרדותיו ועסקיו. וכה התאונן על אשר עברו ימיו לפנים בבטול תורה ויאמר: "כל הימים אשר הייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה לי פנאי לעַיֵן ולא ידעתי ספר (מרוב ענותו הפריז על המדה), כי כליתי בהבל ימי ושנותי בבהלה, לעשות עושר וכבוד. וכן אבד העשר ההוא וגם גלה כבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ וחסרתי הממון שבתי ודרשתי מעל ספר ה' כדברי האומר: “חסורי מחסרא והכי קתני” (כלומר: כאשר יחסר הכסף לבעליו ישב ללמוד). מהעת הזאת החל דון יצחק לשקוד על דלתי התורה ויחבר את באוריו לכתבי הקדש.

ה

אף כי בימי המומר שלמה הלוי מבורגש — די־סנטה־מריה — ובימי תלמידו המומר יהושע הלורקי־מאיסטרו גירונימו די־סנטה־פי (המגד"ף) סבלו בני ישראל בספרד צרות רבות מאד, עד כי קהלות רבות נשמדו כליל בחרב או בשמד, והתורה ירדה שם ושפלה מאד, אך כאשר קם הנשיא רבי אברהם בנבנשתי נרפאו היהודים לאט לאט מן המכות אשר הֻכו. בעמלו הרב באספת ואדאלואיד נוסדו בתי ישיבה, אשר מהם יצאו חכמים גדולים בתורה, ובזמן דון יצחק אברבנאל היו בארץ ספרד חכמים רבים גדולי התורה, מלבד רבנו יצחק אבוהב שנחשב בזמנו, לראש הרבנים.

לפני עשרים שנה עשרים שנה טרם בא דון אברבנאל ספרדה מת בארץ הזאת הראשון לכל רבני ספרד בגדלו בתורה ובצדקתו הרבה הוא רבנו יצחק קנפנטון, ראש הישיבה במדינת קשטיליה. הוא השאיר אחריו ברכה בספרותנו – ספר קטן בכמותו בשם “דרכי הגמרא”, אך גדול מאד באיכותו וערכו רב מאד לכל ההוגה בתלמוד, כי באר בו את כל כללי התלמוד, סגנונו, הגיון פלפוליו, אופן הדבור התלמודי והוכוחים שבין האמוראים בטוב טעם ודעת. הוא האריך ימים מאד, כי לפי דברי בעלי קורות הדורות חי יותר ממאה שנה. הוא ראה את התלאות והמצוקות שהשיגו את אחיו בני ארצו בזמן הרדיפות, שהעירו המומרים ההם, וכאשר הונח מעט לישראל בעזרת דון בנבנשתי יסד רבנו יצחק קנפנטין את ישיבתו הרמה ויפץ תורה ואורה לבני ישראל בספרד.

מגדולי תלמידי רבנו יצחק, שמצא דון אברבנאל בחיים בבואו לקשטיליה, היה רבנו יצחק די ליאון אשר אחד מבני זמנו אמר עליו, שהיה “מלֻמד בנסים ולבו כלב הארי נגד אויבי ה' ושכלו שכל אלוה”, אשר מזה נראה, שהיו לו ריב ודברים עם הכמרים המפתים את בני ישראל להדיחם מדרך האמת. והאיש זקן כבן ששים וחמש שנים בבוא דון אברבנאל לקשטיליה. וחברו היה רבנו יצחק אבוהב הנזכר, אשר מלא מקום רבו רבנו יצחק קנפנטין ויהי לראש הישיבה. –

מתלמידי רבנו יצחק אבוהב הכי נודע בתורתו וחכמתו היה אז רבי אברהם בן שמואל זכותא. הוא נולד בעיר סלמנקה במדינת קשטיליה, ויהי תוכן גדול ונודע בזמנו, והתנה להיות מורה מדרש החכמה (אוניברסיטה) אשר מולדתו, ואחרי כן נמנה למורה חכמת התכונה באוניברסיטה בעיר סרגוסה. הוא שִׁנה ותקן את לוחות העץ של האיצטרולוביה (=מודד גובה הכוכבים) שהיו בזמנו, ויעש תחתם לוחות מתכת, ויערוך את חשבנותיהם באופן פשוט וקל, ויהיו הלוחות האלה אחרי כן לעינים לכל היורדים באניות לשוט בימים הגדולים. זולת זאת העשיר רבי אברהם זכותא את הספרות העברית בספרו “ספר היוחסין” הכולל בתוכו סדרי הדורות מבריאת העולם עד זמנו. ספרו זה היה אחרי כן לספר אהוב וחביב על כל הדורש קדמוניות היהודים. מלבד הספר הזה שכתב בחכמת ישראל כתב ספרים בחכמת התכונה אשר תֻרגמו לשפה הרומית.

כמוהו היה נודע אז לתהלה החכם הצעיר רבי שלמה בן רבי יהודה ן' וירגה. אביו היה מוסר נפשו על קדושת השם והציל רבים מעון, זימת מות קדושים ורבי שלמה הלך גם הוא בדרכי אביו ויכתב ספר “שבט יהודה”, אשר בו יספר את כל התלאות והגזרות אשר מצאו את ישראל בתקופות שונות עד ימיו. את הספר הזה החל לכתוב אביו, רבי יהודה, אך לא השלים את עבודתו ולא סדר אותה כראוי, ויבוא אחריו רבי שלמה בנו וימלא את החסרון ובעקבותיו הלך גם רבי יוסף ן' וירגה בנו, אשר השלים את הספר. בספר הזה יוכיח רבי שלמה לדעת את הסבות אשר בגללן נרדפים בני ישראל תמיד על צואריהם, אשר לפי דעתו מלבד אשר יענש האלהים את בני ישראל על חטאתיהם, עוד ישנה סבה אחרת והיא קנאת הנוצרים ביהודים, בגלל אשר עולים האחרונים על הראשונים בחכמה, בחריצות כפים, המביאות לבעליהן עושר רב.

הוא לא יכסה על פשעי עמו בני דורו, אשר למרות הצרות הרבות והתמידיות לא שבו אל ה' בכל לבבם, ויחקו מעשי הנוצרים, ויש אשר גם התחתנו בבני אל נכר. היהודים העשירים הרבו לפאר את היכליהם וללבוש בגדי פאר, להיות לצנינים בעיני הנוצרים, אשר הקנאה אכלתם כעש, וישכחו בני ישראל כי אל עקרבים הם יושבים, וכי אין לבטוח בחסדי מלכי הגוים המשנים את רוחם כלבוש לאהבה או לשָׂנאה את זרע יעקב, ככל אשר יראו לטוב להנאתם; פעם יקרבו את היהודי במצאם בו תועלת לנפשם, ואחרי השיגם את תעלתם ירחיקוהו מעליהם כמו דוה, ואז יכחשו בהבטחתם להיטיב עמהם כל הימים. ובני ישראל אינם שמים לב לתרמית לב המושלים האלה וכמעט ינוח להם ירימו ראש, יעדנו נפשם ובשרם, ואומרים להדמות אל הנוצרים בכל מנהגי חייהם. כזאת וכזאת ידבר רבי שלמה ן' וירגה בספרו זה, להיטיב דרכי עמו במוסרו ובתוכחתו.

ובכן היתה ארץ ספרד עוד הפעם למקלט לתורת היהדות ולחכמת ישראל, אם כי לא במדה שהיתה בימי רב שמואל הנגיד או רבי יהודה הלוי.

ודון יצחק אברבנאל גמר להקדיש עתה את כל עתותיו לתורת ה', אך פרדיננד הקטולי שמע בלי ספק את שמעו מפי דון אברהם סיניור, ויקרא את אברבנאל לבוא לעמוד לפניו ולשרת במלוכה, וישם על שכמו משרה נכבדה מאד, כי היה לו לשר הרכוש והאוצרות. ודון יצחק כיד חכמתו הטובה עליו ידע לכלכל מעשהו במשפט, וירבה אוצרות הממלכה בחריצותו ובאמונתו, ויפק רצון המלך.

ויהי כאשר עלה החכם היהודי הזה לגדולה, ויהי יוצא ונכנס בחצר המלך יום יום, וירע הדבר הזה מאד בעיני הכמרים הקנאים, ויתאוננו רע באני האפיפיור סיקסטוס הרביעי, והאפיפיור צורר היהודים הזה שלח אגרת תוכחה אל המלך לאמר, מדוע הוא עושה ככה לבני היהודים זעומי אלהים, להרימם משפל מצבם, אשר עליהם להיות בו תמיד, ולמסור בידיהם עניני המלוכה, למען ישתררו על הנוצרים, ומדוע יתן ליהודים ללבוש בגדים בלי אות הקלון ולרופאיהם – לרפא את הנוצרים, והיהודים באים לשבת בחברת הנוצרים להשתעשע עמהם כרעים וכידידים, ועוד עונות כאלה מצא האב הרומאי הזה בדרכי פרדיננד עם היהודים. ועל כן הזהירהו לתקן את מעשיו, להביט מעתה בעין פקוחה, כי יציקו ליהודים ככל אשר יוכלו, כחק הכתוב בכנסיה הנוצרית מאז מעולם, וכי יבדילום מחברת הנוצרים וירחיקום מכל משרה נכבדה. אך דברי האפיפיור לא עשו כל פרי, כי היה אברבנאל למחסה ולמגן לעמו, ובאהבת המלך הטה בגללו חסד גם לכל יהודי ארצו, ולא הרבה להציק למו כחפץ סיקסטוס.

ולא רק ליהודים היה אברבנאל למעוז ולמחסה, כי אם גם את המַרַנים – האנוסים – אשר באו לפנים בברית הדת הנוצרית בעל כרחם, הציל מרעה, אשר אמרו להמיט עליהם הכמרים, אשר חשדום כי בסתר יתנהגו במנהגי היהודים, ויוכיח אברבנאל לדעת, כי אין המנהגים אשר יתנהגו האנוסים דומים כלל למנהגי ישראל, וכי אף אם העידו יהודים באנוסים, כי מתיהדים הם בסתר אין לשית לב לעדותם, ראשית, מפני שהם קוצפים על אחיהם בני בריתם לפנים, על אשר עזבו את דת אבותיהם המורשה למו, ושנית, כי היהודים האלה הוכרחו להעיד עדות שקר באחיהם, כי הכמרים העלילו על היהודים, שהם מפתים את המומרים לשוב אל היהדות, ורבות סבלו בני ישראל מעלילות שוא כאלה, ועל כן למען הסר כל חשד מעליהם, יאמרו להוכיח ישרתם בעדותם נגד המומרים. ודברי אברבנאל ודון סיניור רעהו נכנסו בלב המלך וינוח מעט גם לאנוסים.

אך הבאמת היה לב פרדיננד הקטולי ולב איזבילה אשתו טוב ליהודים בהיות אברבנאל שר אוצרותיו? האם לא עשה כל מעשיו בחשבון להוציא תועלת מהשר החכם הזה ובגללו הקל מעט מעט רדיפות היהודים בארצו? זאת נראה בשימנו לב אל מצב היהודים והאנוסים בספרד מיום הנשאה איזבילה לפרדיננד ומלכות ארגוניה התאחדה עם מלכות קשטיליה תחת שבט מושל אחר. –

א

רבנו מרדכי בן אליעזר כומטינו, רבנו אליהו בן אברהם מזרחי. ורבנו עובדיה מברטנורה, שלשה אלה היו ראשי חכמי ישראל אשר פעלו פעולתיהם בארץ המזרח במאה השלישית לאלף הששי. אמנם הם לא דמו איש לרעהו בידיעותיהם בתורה ובחכמה, אך ברוחם הטהור, ובאהבתם להאמת והשלום, ובהתועלת הרבה אשר הביאו לבני עמם בארצם לא נבדלו איש מאחיו.

רבנו מרדכי כומטינו נולד בעיר קונסטנטינופול (=קושטנדינא) בעת אשר היתה עיר תחת יד המלכים הרשעים מלכי ביצנץ, המלכים אשר במשך אלף ומאה שנה, או יותר, רצצו את בני ישראל וירדפו את היהדות בכל כח שנאת הנצרות אליה, אך סוף סוף נשבר מטה רשע זה – הממלכה הביצנצית, המלאה מוטה ופרק, רשעה וזדון לב, נפלה לפני מחמד השני מושל התורכים, אשר בא אל שערי קושטנדינא, וילכדנה ברעם ורעש מלחמה, וימגר כסא הקיסרים היונים לארץ.

מחמד השני היה שולטן חכם אוהב עמו וארצו, רחוק מקנאת הדת, וידע, כי לא בגזל וחמס וקנאות תכון מלכותו. על כן, אחרי אשר בזזו ושללו אנשי צבאו את חיל העיר, צוה אותם לחדול מבזה, ויעבר קול בכל העיר לכל יושביה, כי פניו אך לשלום ולמנוחה, ויבטיח את התושבים הנוצרים והיהודים להיות עליהם לסתרה מפני כל צרה ופגע רע, גם יתן למו חפש לעבוד איש איש את אלהיו וללכת בדרכי אמונתו ולא יאנסם לקבל עליהם דת מחמד. ויבקש מהם לשוב לעבודתם ולמשלח ידם.

ביחוד שם מחמד את עיניו לטובה ביהודים, ובו מצא בני העם הנגש והנענה מלך רב חסד, אשר לא היה כמוהו בעת ההיא בין כל מלכי הנוצרים והמחמדים. רופאו היה איש יהודי ושמו חכים יעקב, ויאהבהו השולטן, וימנהו לשר אוצרותיו. ובבית מועצת המלוכה (=דיואן) הושיב שלשה אנשים ראשי כנסיות: הכהן הראשון לאמונת האישלם, הרב הראשי לעדת ישראל והכהן הראשי לאמונת היונים, ושם במועצה היו להם כסאות למשפט, וישפטו איש איש את בני אמונתו. הרב הראשי שבחר בו מחמד השני היה הרב רבנו משה קאפסלי.

הרב הגדול הזה היה תלמיד הרבנים האשכנזים, ויהי ענו ובעל מדות טובות ונעלות. למרות היותו עשיר מאד וקרוב למלכות לא נהנה מעשרו ולא פנק את נפשו בתענוגים, כי אם צם רוב ימות השנה ועל הארץ ישן, ויחי חיי צער, ויעסוק בתורה יומם ולילה. אך לבו לא היה טוב אל הקראים, ויתאנף בחכמי הרבנים, אשר למדו את הקראים תורה שבכתב ושבעל פה, באמרו, כי יען אשר אינם מודים בתורת התלמוד, לכן אסור ללמדם גמרא. יוכל היות כי מסבה זאת שנאוהו הקראים, ויתאמצו לסכסך בו רבנים אחדים לרדפהו ולהורידהו מכסא רבנותו. יתכן כי הם סכסכו את השליח אשר נסע למסעותיו לאסוף כסף למען עניי ארץ הקדש, הוא רבי משה עשרים-וארבע, להלשין על הרב לפני רבנו יוסף קולון (מהרי"ק), הוא הרב הגדול שבארץ איטליה, ולהביא עליו דבתו רעה לאמר, שהוא מבטל קדושין שקדש איש אשה, ומבטל מצות חליצה לאשה, אשר בעלה המיר דתו ומת בלי בנים. והרב מהרי"ק היה מהיר חמה, ויכתוב לראשי קהלות ישראל בקונסטנטינופיל דברי חרוף על הרב רבנו משה קאפסלי, ויתנהו לעם הארץ שאינו יודע תורה.

אך כל רבני איטליה ואשכנז הגדולים עמדו לימין הנעלב, וביניהם הרב הגדול רבנו יהודה הלוי מינץ מפדואה באיטליה, אשר היה ראש רבני זמנו, ועוד רבים מהרבנים הגדולים – כלם התמרמרו על מעשה מהרי"ק, עד כי גם האחרון, בהיותו איש ישר וצדיק, נוכח לדעת משוגתו, ויודה במו פיו, כי טעה בדברו בצדיק כרבנו משה דפי, ולפני מותו צוה את רבי פרץ בנו, לנסוע לקושטנדינא ולבקש מרבנו משה, כי יסלח לאביו על אשר פגע בכבודו. ורבנו משה קרב את בן איש ריבו ומחרפו באהבה, ויתמכהו כל הימים, וישא תמיד את שם מהרי"ק על שפתיו בכבוד רב. זה היה הרב הראשי לישראל בקושטנדינא, בעת אשר פעל רבנו מרדכי כומטינו את פעלותיו לטובת חכמת היהדות, כי מצא לו אז כר נרחב לעבודתו הספרותית, בשבת יהודי תורכיה בשלוה וכבוד תחת ממשלת השולטנים מחמד השני וביזיד השני אשר משל אחריו

רבנו מרדכי למד תורה מפי רבנים גדולים בתורת התלמוד, ויהי גדול בתורה גם הוא כאחד רבני ישראל. ומלבד ידיעת התלמוד הצטין מאד בידיעת שפת עבר ודקדוקה. את הידיעה הזאת רכש לו מפי מורהו רבנו חנוך צפורטה, יליד ארץ ספרד במדינת קטלוניה אשר בא לקונשטנדינא טרם נכבשה העיר לפני מחמד. רבנו חנוך היה איש נאור, גדול בתורה ובכל חכמה ומדע, צדיק וחסיד, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וילמד גם את הקראים תורה שבכתב ושבעל פה, ויתהלך אתם באהבה וידידות. באשוריו אחזה רגלו של רבנו מרדכי, ויתאמץ להדמות אל מורהו זה בכל המדות הטובות, שיצטין בהן האדם.

אמנם רבנו משה קאפסלי התרחק מאד מהקראים, ויאסור על הרבנים ללמדם תורה ומה גם תלמוד, אך לא כן היתה דעת רבנו חנוך, וכדעתו היתה גם דעת רבנו מרדכי כומטינו. גם הוא פתח דלתות בית מדרשו לפני הקראים, אשר בדור רבנו חנוך וגם בדורו מעטה בהם ידיעת התורה מאד, ויהיו נבערים מדעת מקרא ודקדוק השפה העברית, ויקומו רבנו חנוך ועמו רבנו אליהו הלוי (רבו של רבנו אליהו מזרחי) ועוד רבנים גדולים, וילמדו את הקראים תורה בתנאי, כי יחוגו האחרונים את חגיהם יחד עם הרבנים ולא על פי חשבונם המוטעה, ולא ידברו דפי בחכמי התלמוד והרבנים המתים והחיים. מבתי מדרש הרבנים האלה יצאו חכמי הקראים הגדולים, הלא המה: רבי מנחם בשוצי ובנו רבי משה, רבי מיכאל חזקן ובנו רבי יוסף.

על ידי השפעת הרבנים עשו החכמים האלה חדשה בדתם: להדליק נרות בערב שבת, למען יאירו בליל שבת כמנהג הרבנים, תחת אשר על פי חקיהם ישבו עד הימים ההם בלילי שבתות בחשך. התקנה החדשה הזאת עשו למרות רוח קראים רבים אשר התלוננו עליה מאד. גם רבנו מרדכי כומטינו העמיד תלמידים מבני הקראים: את רבי אליהו בן משה בשיצי ואת רבי יוסף רביצי. רבי אליהו בשיצי היה אחרי כן לראש חכמי בני דתו, ויכתוב ספר חקים: “אדרת אליהו”, אשר על על פיהו התנהגו כל הקראים לדורותיהם ויעש תקנות טובות לבני עמו, אשר גם להן התנגדו קראים רבים. –

ב

אהבה רבה מאד היתה בלב רבנו מרדכי לספרי רבי אברהם אבן־עזרא, אשר פעלו על תבונתו פעולה גדולה, לפתח את כשרונותיו ולקרבהו אל כל דבר חכמה ומדע. הוא עבר על כל ספרי אבן־עזרא, ויכתוב באורים לרֻבם, וירומם תחת לשונו תהלת הראב"ע באמרו, כי היה בקי בכל החכמות הנשגבות: פלוסופיה, תכונה והנדסה, תורת התלמוד וידיעת שפת עבר, ובכל זאת לא העלים רבנו מרדכי עינו מהשגיאות, אשר מצא בדברי הראב"ע, ויער עליהן ברב חכמתו, כי האמת היתה אהובה לו מכל.

באהבו את המדעים למד כומטינו ספרי יון וערב, אשר תֻרגמו לשפת עבר, ויעסוק בחכמת התכונה וההנדסה וחכמת הטיכניקה, ועוד ידיעות נכבדות כאלה, ויצטין בהן מאד. ביחוד גדול היה בחכמת החשבון וההנדסה, עד כי היה למופת בדורו בידיעות האלה. בחכמת ההגיון, בתורת המוסר, בפלוסופיה ובידיעות הטבע והרפואה התעסק הרבה מאד, וירכש לו ידיעה עמקה בהן. הוא היה אומר, כי כל מה שגדול האדם בתלמוד, יותר מוטלת עליו החובה לרכוש לו ידיעות רבות בכל ענפי החכמות שבעולם, כי, לפי דעתו, “לא יועילם התלמוד ולא יבינוהו, אם לא ילמדו כל החכמות”.

על דבר גדל ידיעותיו בחכמת התכונה יספר אחד הרבנים בדורו, רבי אפרים בן גרשון הרופא מעיר וריאה במדינת ניגרופונט בארץ תורכיה. בבואו לקונסטנטינופול בקר את רבנו מרדכי; בעת ההיא בא אחד משרי יון אל רבנו מרדכי ועמו ניָרות הרבה, אשר עליהם מצוירים הירח והכוכבים, הם מפות התכונה, ויבקש מכומטינו, לבאר לו כל דבר קשה בחכמה זו. ויצו הרב כומטינו את אחד מתלמידיו להביא לפניו כלי הנחשת אשר לו, העשוי מעשה רשת, ועליו מצוירים כל הכוכבים והמזלות, ויבאר להשר את שאלותיו.

כומטינו התאמץ להרחיב את המדעים בקרב תלמידיו וביחוד בין הקראים, שבקשו ממנו להורותם תקון כלי הנחשת. הוא התיחס באהבה וכבוד אל תלמידיו הקראים, וגם את חכמיהם הראשונים, שהיו מאות שנה לפניו, זכר בכבוד רב בספריו, בכנותו אותם בשם: “עמודים אשר בית החכמה נשען עליהם”, ויברך את זכרם ויפאר את שמם, ובזה הוכיח לדעת, מה רבה אהבתו אל האמת ואל הבריות, ולא הפלה בין איש לאיש בחלקו לו את הכבוד הראוי לו.

לרגלי השגותיו אשר השיג על דברי הראב"ע, שכבודו היה בכל זאת יקר לו מאד, התקומם נגדו אחד מחכמי דורו, הוא רבי שבתי בן מלכיאל הכהן, ןחכתב עליו דברי בקרת עזה, ויחרפהו בגלל אשר ערב לבו להשיג על הראב"ע. אך כומטינו לא נסוג אחור מדבריו, ויכתוב ספר, שבו הוכיח את צדקת השגותיו, ויאמר, כי אך נואלו החכמים החושבים, כי אסור לבקר דבר מדברי החכמים הראשונים כי אם להאמין בכל דבריהם, ויוסף לאמר: “אמנם הראב”ע הוא חכם גדול בכל חכמה… ומי יחלוק בזה? רק עקש ופתלתל… המפני זה לא יתכן לו לשגות בשגגה?"

כומטינו אהב להפיץ תורה ברבים באזני שומעי לקחו, אך לא נמנע גם מכתוב ספרים בכל מקצעות המדעים. הנכבדים בספריו הם: “ספר החשבון והמדות” – היא חכמת ההנדסה – הכולל בתוכו שני ספרים בחכמת החשבון, האלגיברה והגיאומיטריה. ספר כזה לא היה בספרות ישראל עד ימיו, מלבד ספרי “המספר”, אשר כתבו החכמים הראשונים – הראב"ע והרלב"ג – וגם הם לא נפוצו בקרב קהל הלומדים, וימלא הוא את החסרון הזה.

ידיעותיו הרבות בחכמת התכונה הראה רבנו מרדכי בבאורו, אשר כתב ל"לוחות פרס". הלוחות האלה נעשו בארץ פרס בתקופת הגאונים הראשונים על ידי חכמים פרסים. ויתאוו תלמידי כומטינו תאוה להבין דברי הלוחות האלה, ויפצרו בו לבארם למו בשפת עבר, ויגש אל עבודתו זאת, ויכתוב באור יקר, אשר בו באר בטוב טעם את החכמה הזאת להקל על תלמידיו להבינה. במקצוע הזה כתב עוד ספר והוא, “מאמר תקון כלי הנחשת”. הכלי הזה נקרא בשם “איצטרלביה” והיא מדידת גֹבה הכוכבים. בזה עסקו לפניו הראב"ע ועוד חכמים מעטים מבני ישראל. ויהי כראות רבנו מרדכי, כי המקצוע הזה עזוב ואין מחכמי ישראל דורש אותו, ויקם ויכתוב את ספרו זה, אשר בו יבאר אופן עשית הכלי, למען אשר ילמדו ממנו חכמי ישראל איך להשתמש בו ולתקנו.

כמוהו היה גם ספרו “מאמר תקון כלי הצפיחה”, אשר בו יבאר אופן עשית הכלי הזה, אשר מטרתו למֹד רֹחב כוכבי הלכת ותנועותיהם. את הכלי המציא חכם ערבי אחד כחמש מאות שנה לפני רבנו מרדכי, ויהי תחת יד כומטינו. והנה בא אל כומטינו שר ושופט תורכי, ויבקש ממנו לתת לו את הכלי, ויתנהו לו בתקותו למצוא אחר תחתיו. אבל אחרי אשר דרש כומטינו בכל המקומות אחרי הכלי נודע לו, כי איננו בכל הארץ, לכן התעורר לבקשת אחד מתלמידיו לכתוב בספר אופן תקון הכלי ושמושו.

גם כתב כומטינו באורים לספרי הראב"ע:“יסוד מורא”, “ספר האחד” ועוד, ובאור נחמד לספר “הגיון” להרמב"ם. את הבאור הזה כתב לבקשת בן דורו רבי יצחק הצרפתי, אחד מחכמי אשכנז, אשר בא לגור בתורכיה, אשר בראותו את מצב ישראל הטוב בארץ הזאת כתב מכתבים רבים לראשי קהלות ישראל באשכנז, ויקרא לכל בני ישראל, לעזוב את ארצות ענים ומרודם ולבוא להשתקע בתורכיה ובארץ ישראל. ודבריו פעלו להרבות ישוב ארץ הקדש, ורבים נהרו אל ארץ המזרח להחסות בצל מלכי המחמדים. הרב הזה בקש מרבנו כומטינו לבאר לו את ספר ה"הגיון" להרמב"ם, כי לא היתה לו בחכמה זו כל ידיעה, ויעתר לו ויחבר פירוש יקר לדברי הרמב"ם ויתנהו לרבי יצחק להיות לו לעינים בחכמה הזאת.

אך הגדול והנכבד מכל ספריו הוא באורו הגדול על התורה, אשר בו הראה את כחו בדקדוק שפת עבר, בהבנת רוח השפה הקדושה ובכל דבר חכמה ומדע, אשר היו לו לעזר בגשתו לבאר דברי התורה. כל דבר מדבריה באר באופן המתאים לו, אם בפלוסופיה אם בתכונה אם בהנדסה ויתר המדעים.

ככה זרע רבנו מרדכי כומטינו זרע התורה והחכמה בקרב בני עמו, גם בהטיפו לקח לפני תלמידיו הרבים, אשר שתו בצמא את דבריו, גם בספריו אשר כתב למענם על כי על כי בקשתם.–

ג

צעיר מכומטינו לימים היה רבנו אליהו מזרחי. הוא נולד בקושטנדינא, וילך בנעוריו ארצה איטליה, וילמד שם בבית מדרשו של ראש רבני איטליה, הוא רבנו יהודה הלוי מינץ, איש אשר שמו הטוב ורב גדלו בתורה נשמעו עד למרחוק, ויארך ימים יותר ממאה שנה. אחרי אשר השתלם מזרחי שם בתורת התלמוד, שב לעיר מולדתו, ויחל לעסוק גם לעסוק גם ביתר החכמות, ובידיעות האלה היה לו למורה רבנו מרדכי כומטינו. גם בתלמוד היה לו עוד מורה, הוא רבנו אליהו הלוי הזקן, שחי בזמן רבי משה קאפסלי, ומכל מלמדיו השכיל רבנו מזרחי, ויצא שמו לתהלה בכל הארץ. גם באשכנז ואיטליה נודע שמו לתפארה.

אחרי מות הרב קאפסלי היה רבנו אליהו מזרחי על ידי השולטן סלים הראשון לראש רבני תורכיה. וישב גם הוא בסוד מועצת המלוכה, ותהי פעולתו לטובת עמו רבה מאד. גם הוא ככומטינו קרב את הקראים, ויתיחס אליהם באהבה וכבוד, אף כי בנעוריו התרחק מהם, ותהי דעתו כדעת רבנו משה קאפסלי שאסור ללמדם תורה ודעת. אולם בבואו בימים ומשרת הרבנות היתה על שכמו שנה דעתו והשקפתו עליהם לטובה.

שנאת הרבנים והקראים אלה לאלה היתה משכבר הימים, ואף כי היו בקרב החכמים הרבנים אנשים גדולים, אשר חפצו לקרב את האויבים ולעשות שלום ביניהם כהרב דון גדליהו בן דוד אבן־יחייא, אשר בעברו מליסבון דרך קונסטנטינופול אמר להשלים בין הרָבים האלה, אך כל עמל רודפי השלום האלה היה לשוא. אולם הרבנים הנאורים לא שמו לב לשנאת ההמון אל הקראים, ויקרבו את האחרונים, וילמדום תורה וחכמה. ויהי בזמן שבת רבנו אליהו מזרחי על כסא הרבנות, ותקם עוד פעם מריבה בין הרבנים והקראים, ויקומו אנשים קנאים מהראשונים, ויכריזו חרם על כל רב אשר ילמד את הקראים תורה, מקרא, משנה או גמרא, הלכות או אגדות ואפילו תורת הקבלה ויתר המדעים. ולא רק על למוד הגדולים גזרו, כי אם גם על למוד הילדים, כי אסרו על הרבנים לקבל אל בתי ספרם ילדי הקראים ללמד קרוא וכתוב. אז יצא רבנו המזרחי נגד הקנאים ויבטל את החרם אשר הכריזו, ויוכיח לדעת, כי מאז מעולם לא נמנעו חכמי הרבנים ללמד תורה את הקראים וכי אין בזה כל אסור, ונהפוך הוא, עוד טובה רבה תצמח מזה לתלמידים בני הרבנים, אשר יתחרו את חבריהם הקראים לעלות עליהם בחכמה ובתורה. זולת זאת שם מזרחי את לבו למצב המלמדים, אשר מהוראתם לחמם נמצא למו, ואם יאסרו עליהם ללמד את בני הקראים תורה, מאין ימצאו לחמם? אז בטל החרם, וישבות הריב, והשלום בין שתי העדות האלה שב אל מקומו לתועלת התורה והחכמה. –

ומצב בני ישראל בתורכיה בזמן רבנו המזרחי הלך הלוך וטוב. השולטן סלים הראשון היה טוב לישראל אף הוא, ויבחר לרופא המלך את רבי יוסף המון, אחד מחכמי ישראל הגדולים, ויעמוד הוא ובנו, רבי משה המון, לפני השולטנים רבי החסד, ויפעלו הרבה לטובת בני עמם. וקהלות ישראל בכל ארץ תורכיה שגשגו ותפרחנה גם במצבן החמרי, גם במצבן הרוחני. פליטי המַרנים נמלטו מארצות הנוצרים באירופה, ויבואו לתורכיה, ותגדלנה הקהלות, וירבו אנשיהן, ורבנים גדולים בתורה ובחכמה ישבו בראשן. מלבד קהלות קונסטנטינופול הרבות, אשר נקראו כל אחת על שם ערי מולדתן באירופה, כמו: קהלת קורדובה, קהלת פורטוגל, קהלת טולידה, ברצלונה וכדומה, היו עוד קהלות גדולות ביתר ערי תורכיה.

בשלוניקי היו קהלות רבות בקונשטנדינא. רֻבן היו מילידי ארץ ספרד, ובראשן עמד הרב רבי יהודה בנבנשתי נכד השר הגדול דון אברהם בנבנשתי, שהיה שר האוצרות ליואן השני מלך ספרד. בעיר הזאת ישבו גם הרבנים רבי יוסף טאיטצק ורבי יעקב אבן־חביב, אשר אסף את כל אגדות התלמוד הבבלי ויכתב אותן בקבץ אחד, ויקראהו בשם “עין יעקב”, הוא הספר האהוב מאד לכל בני עמנו, ואשר בו ילמדו בכל בתי הכנסיות בין תפלת מנחה לתפלת מעריב לפני בני ההמון יום יום. עוד רבנים רבים וגדולים ישבו בעיר הזאת. רבים מהם עסקו בפלוסופיה ומהם – הרופא רבי פרחיה הכהן ורבי משה אלמושנינו ועוד כמוהם.

גם באדריאנופול וביתר ערי הבַלקַן, באסיה הקטנה ובאיי יון היו קהלות רבות מאד ונכבדות, אף כי קטנות במספר יושביהן מקהלות קושטנדינא ושלוניקי, וגם בראשן עמדו רבנים נודעים ובחכמתם. בעיר פטרס היה ראש הרבנים רבנו דוד הכהן מקורפו הנודע בשמן “הרד”ק", איש גדול בתורה, אך מהיר חמה ואיש ריב לרעיו הרבנים. ביחוד מהלל היה שָׁם שֵׁם הרב רבנו אליהו בן רבי אלקנה קאפסלי מקרובי ובנו משה קאפסלי. רבנו אליהו זה היה ראש רבני קנדיה, או קריטה, עמו יחד היה בעירו גם חברו אשר למד עמו תורה לפני רבנו יהודה הלוי מינץ מפדואה, הוא רבי יהודה דילמידיגו בנו של הפילוסוף האיטלקי רבי אליהו דילמידיגו. אך ריב תמיד היה בין שני אלה בעניני ההוראה, כי לא היתה דעתם שוה בשאלות ההלכה. רבנו אליהו קאפסלי כתב ספר “דברי הימים למלכי תוגרמה” (=תורכיה) בשפה יפה קלה וצחה מאד, ויכתוב בספרו זה גם קורות היהודים בתורכיה, את כל הצרות אשר סבלו מידי המלכים הנוצרים עדי בואם להחסות בצל שלטני תורכיה רבי החסד. –

ובחצר השולטן היה יוצא ונכנס איש גדול בעשרו וחכמתו, אשר היה למליץ בין עמו ובין שרי המלוכה, וישתדל לפניהם לטובת בני עמו. המשרה הזאת נקראה בשם “שתדלנות” ונושא המשרה – בשם “שתדלן”. בזמן רבנו אליהו מזרחי נודע לתהלה השתדלן רבי שאלתיאל. הוא פעל הרבה להציל את בני עמו מהלחיצות אשר אמרו היונים ויתר העמים הנוצרים בהרי בלקן ללחוץ אותם, ויהי נכבד בעיני השולטן ושרי המלוכה, ודבריו הצליחו להיטיב מצב אֶחיו, ולהגן עליהם מפני כל מצוקיהם ולוחציהם הנוצרים. –

ד

בתנאים טובים ונוחים לישראל בתורכיה כאלה פעל רבנו אליהו מזרחי את פעולותיו הצבוריות והספרותיות. מכל העברים פנו אליו גדולי הרבנים בשאלות דת ודין, והוא ענה אותם ברב הגיון. ודבריו היו כדברי האורים בעיני שואליו, אשר פזרו לו רב תהלות לאמר: “מעין המתגבר, נחל נובע, מקור החכמה….. לא הניח תורה ומשנה שלא ירד לעמקה ונגלה לו צפוניה… ומלא כרשו מעדיה, ליש גבור, מחזיר עטרה ליושנה…. היערוך מהלל, שר, להודך, אשר כל מהלל אין לנגדו? דבריו ערבו לנו מדבש ונפת צופים. אנחנו הצעירים משתחוים מרחוק אל כבוד תורתך, שתאיר עינינו ותורנו: איזה הדרך ישכון אור תורה?”. שבחים כאלה קבל מכל עבריו. אך הוא לא התגאה בהם, וברב ענוה חתם תמיד על מכתביו את הדברים האלה: “אנכי הטרוד והעלוב”, ואמנם רבות היו טרדותיו במשרתו הרמה.

את רב ענותו נראה מדבריו, שענה את אחד רבני תורכיה, את רבי יוסף גאקון, אשר השתומם על כי לא ענהו רבנו המזרחי על מכתבו הראשון. ויתנצל רבנו אליהו לפניו לאמר: “השם יודע, וגם העם אשר אנכי בקרבו, כי מנהגי תמיד לכבד לומדי התורה, אפילו התלמידים שלא הגיעו להוראה, ואינני חושב ששום לומד יהיה לו תרעומות עלי. חלילה וחלילה!”

בדרכי הוראותיו הלך רבנו אליהו תמיד אחרי שורת הדין, לא היה מן המחמירים ואף לא מן המקילים הרבה, כי לא נטה מכַּונת דברי התלמוד ומיסודי חקי הרבנים ימין ושמאל. כרֹב רבני ישראל דאג גם הוא לתקנת הנשים, לעמוד תמיד לימינן, לבל תֵעָגנה ולבלי יתעמרו בהן בעליהן, בגרשם אותן או בבגדם בהן. הנה קרה, כי איש אחד שדך לו אשה, ואחרי כן התחרט וימאן לקחתה לו, ויתירו לו רבנים אחדים לבטל את שדוכו, אף כי הוא לא נתן כל טעם למאונו בה. ויהי כבוא הדבר לפני רבנו אליהו, ויפסוק שבטלו ההיתרים ההם, ולחתן אין רשות לשוב מדבריו, אם לא התירו לו בהסכמת אבות הכלה. –

איש אחד צוה את רעהו לכתוב גט לאשתו, אם לא ישוב אחרי עבור שלש שנים אל ביתו, ואחר יצא האיש לדרכו. אחרי ימים אחדים שב האיש אל ביתו וישהה שם ימים אחדים, ויצא עוד פעם אל דרכו ולא שב עוד. ותעֻגן אשתו, ותבוא השאלה לפני רבנו אליהו: היוכל רעהו ההוא לכתוב עתה גט לא כמו שצוהו בעלה, או נאמר, כי אחרי אשר שב פעם אחת מדרכו, צריך היה לצוות שנית את רעהו על דבר כתיבת הגט. ויפסוק רבנו המזרחי, כי די גם צוויו הראשון ועל פיהו יוכל הרֵע לכתוב גט להעגונה, למען תהי מותרת להנשא לאיש אחר, ואין אנו מחויבים לחשוש פן בשוב הבעל פעם אחת אל ביתו כבר התחרט על התנאי שהתנה את רעהו. ומקרים כאלה היו רבים אשר בהם הוכיח רבנו אליהו, מה רבה היתה דאגתו למצב הנשים.

ובכל זאת כאשר חפצה אלמנה אחת למכור את כל הנכסים אשר השאיר בעלה במותו, ובהם גם אשר הביאה לו לנדוניא, למען אשר לא יוכלו יורשי הבעל לבוא לרשת אותם, פסק רבנו אליהו, כי אסור עליה לעשות כזאת, וכי מכירתה אינה מכירה, והחובה על הרבנים להוציא מידה את הנכסים, ולא שם לבו למצב האלמנה, כי בזה הלך אחרי השקפת חכמי התלמוד בדיני עזבוני המת וזכות האלמנה עליהם.

הוא התיחס אל המומרים האנוסים אשר שבו אל היהדות כאל יהודים גמורים שלא חטאו, וכאשר באה לפניו שאלה בדבר מומר ומומרת כהנים, שהולידו בנים בגויותם, אם נחשבים הבנים ככהנים לכל דיניהם או לא, ענה, כי דין הבנים כדין כל הכהנים הכשרים, אחרי כי היו אנוסים להמיר דתם בעל כרחם.

אם אמנם באחרית ימיו התיחס אל הקראים באהבה ויקרבם אליו, בכל זאת, כאשר באה לפניו שאלה בדבר שחיטת קראי, אם כשרה היא או לא, ענה, כי פסולה היא, אף אם יהודי רבני עומד על גביו בשחטו. גם בפסק הזה נראה שלא אהב רבנו אליהו לנטות מדרך התלמוד ימין ושמאל ולא משנאה אל תורת הקראים פסק ככה, כי לפי רוח התלמוד, אחרי אשר הקראי איננו מודה בכל ההלכות התלויות בשחיטה על פי חקי התלמוד, לכן יוכל לקלקל את מעשהו בשחטו, ואז תהיה השחיטה כנבלה.

גדולות היו פעולותיו במקצוע ההוראה בזמנו, אך שם עולם לא יכרת עשה לו בבאורו לפירוש רש"י על התורה. הבאור הזה הוא הנכבד מכל מאות הבאורים, שנכתבו במשך הרבה מאות שנה לפירושן של הפרשן הגדול רבנו שלמה יצחקי. בבאורו זה ישתדל רבנו אליהו לבאר כל דבר הקשה בדברי רש"י ולהצילהו מיד החולקים עליו. ביחוד מיד הרמב"ן אשר הרבה להשיג על רש"י. בידיעתו הרבה בדקדוק שפת עבר וחקי הלשון ירד לעמק כונת רש"י ויגַלנה לפני הלומדים בטוב טעם ודעת. באורו זה עשה לו שם תהלה לדור דור. ואם כי נמצאו אחרי כן חכמי ישראל אשר השיגו על המזרחי, אך רבים התנפלו על המשיגים עליו ויוכיחום על אשר הרהיבו עז בנפשם לחלוק על דבריו. ביחוד עמד לימין המזרחי הרב רבי יעקב בן־נעים בספרו “משכנות יעקב”, אשר חי מאתים שנה אחרי מות רבנו אליהו.

גם במקצוע המדעים עסק רבנו אליהו, ויכתב “ספר המספר”, והוא כולל חקי החשבון הפשוט והתשבֹרת, אשר מרב ערכו תֻרגם גם לשפת רומא על ידי חכם נוצרי אחר ושמו אוסבַלד שריקינפוכס כשלשים שנה אחרי מות המחבר. גם כתב באור לספר “אלמגסתי” להתוכן בטלמיוס היוני הנודע. ויהי הראשון אשר באר את דברי החכם ההוא בספרות העברית, כי עד ימיו לא נגש איש אל העבודה הזאת.

ככה עבד רבנו אליהו מזרחי את עבודתו הקדושה במשך ימי חייו בלי לאות, אף כי היה ידוע חלי וחלש בגופו. מלבד עסקיו בעסקי הקהלות היה ביתו פתוח לרוחה לכל תלמיד חכם הבא אליו לשמוע תורה וחכמה מפיו, והוא לא מנע מכל איש חפצו, וילמד את האחד תלמוד ופלפול, ואת השני – תכונה או הנדסה, או יתר המדעים שהתהלכו אז בארץ לפי מצבם בימים ההם. ולא לחנם כתבו עליו חכמי דורו דברי שבח כאלה: “מאור עינינו, תפארת גלותנו, נר ישראל”, כי באור חכמתו הרבה האיר את מחשכי בית יעקב, ויפקח עיני עִורים לראות אור תורה ודעת.

ה

בן דורו של רבנו המזרחי היה רבנו עובדיה מברטנורה יליד ארץ איטליה. בארץ מולדתו למד תורה מפי רבנו יוסף קולון (מהרי"ק), איש ריבו של רבנו משה קאפסלי, ויהי גדול בתורה אך לא כרבנו המזרחי. לעמת זאת הצטין בצדקתו הרבה מאין כמהו. הוא היה אוהב שלום, רודף שלום, ואוהב את הבריות. ואם כי שנא את הפלוסופיה, ויחרף שמה וזכרה, ואת שם אריסטו היוני זכר תמיד לקללה, בכל זאת היה איש משכיל ונאור, וידע להתהלך לרוח החיים בתקופה ההיא.

רבנן מברטנורה חנן מטבעו בכשרון הדבור הנאה, וידע לדרוש ברבים בשפה יפה ובסגנון נעים מושך את הלב, ודרשותיו הפיקו רצון שומעיו, וצדקתו ותמתו הלכו לפניו בכל מקום בואו, למשוך אליו לבות כל בני עמו, עד כי לאֹשר גדול חשבו למו אנשים רבים להשיג אחד מחפציו לזכר: מעיל או צניף אשר לבש, כי קדוש היה הרב הזה בעיניהם. הנשים קנאו ברעותיהן, אשר זכו לכבס בגדיו ולבניו, וכל העם העריצהו והקדישהו כאת נביא ה' השלוח אליהם להוכיחם ולהיטיב דרכיהם.

אחרי עזבו את איטליה שם רבנו עובדיה את פניו לארץ הקדושה, ויעבור דרך ארץ תורכיה ומצרים. ומצרים היתה אז תחת ממשלת השולטנים לבית המַמילוקים, ועל כל קהלות ישראל בארץ הזאת היה “הנגיד”, הוא ראש הרבנים, שהיה לו תקף ועז מושׁל, מטעם השולטן, לרדות בעמו כחפצו על פי דתי התורה. המשרה הזאת, שהחלה כמאתים שנה לפני הרמב"ם, לא פסקה עד ימי רבנו עובדיה. בהיותו בקהירה מצא שם את רבי נתן הכהן שלאל, והוא “נגיד” על כל ישראל בארץ, עשיר גדול ונדיב, עושה צדקה בכל עת, חסיד ומיטיב את אחיו. בימי רבי נתן רבו הקהלות במצרים, ותגדלנה ותפרחנה מאד, כי רבים מגולי ספרד ומהאנוסים באו שמה למצוא להם מפלט ומקלט מפני חמת הנוצרים. הנגידים רבי נתן ואחריו קרובו רבי יצחק הכהן שלאל קבלו את הנמלטים בחבה ויתנו למו מקום לשבת בתוך עדתם, וגם משרות נכבדות שמו על שכמם. בין הבאים שמה היו הרבנים הגדולים רבי שמואל אבן־סיד, שהיה לדַין בקהירה, ורבנו דוד בן־זמרא (הרדב"ז), שהיה גדול בתורה מכל רבני מצרים וכרב גדלו בתלמוד ופוסקים היה גם גדלו בתורת הקבלה והסוד.

גם בארצות הסמוכות למצרים מצאו למו יהודי ספרד מקלט ומחסה

באלגיר, בתוניס ובמרוקו. הישוב התרחב בהן ורבנים, חכמים וחוקרים רבים התישבו בקהלותיהן. באלגיר היה הרב רבנו שמעון דוראן השני, הוא נכד רבנו שמעון דוראן הראשון שנמלט מספרד, עוד לפני מאה שנה, לאפריקה, ובן הרב רבנו שלמה דוראן, הגדול בתורה ובפלוסופיה. רבנו שמעון השני עשה טובות רבות את הנצלים מחמת האינקביזיציה ולא חס על הונו וחייו לטובת הצלת אחיו. ויפדה בממונו את השבויים, ויכלכלם ויתמכם בכל אשר יכול. –

בארץ תוניס היה גם כן ישוב יהודים גדול, אשר רֻבו היה מיוצאי ספרד, ושם היו הרבנים הגדולים רבנו משה אלשקר, גדול בתורה ובפלוסופיה, ויחלף אגרות עם רבנו אליהו מזרחי בדברי דת ודין, וגם רבי אברהם זכותא התוכן והמהנדס מחבר ספר “היוחסין” מצא לו מפלט בתוניס ימים רבים, עד שבאו צבאות ספרד להלחם בה, ואז עזבוה שני הרבנים האלה. ויבוא אלשקר למצרים וזכותא בא לתורכיה, וימת בה אחרי עבור שנים לא רבות שבע צרות ורגז לב.

ובארץ ישראל היה מצב היהודים פרוע מאד. עוד לפני שנים רבות טרם בא רבנו עובדיה מברטנורה שמה ישבו בארץ הקדש רבים מיהודי איטליה וישימו עליהם רב מבני ארצם ובבוא אליהם לשבת גם יהודי אשכנז לא נתנום הראשונים לקחת חבל בהנהגת העדה, ויהיו הפרנסים וראשי העדה רק מהאיטלקים, אשר הטילו מסים כבדים על האשכנזים לשלם לאוצר מלך מצרים ששאף לבצע, ומעל אחיהם האיטלקים הקלו עול המסים. ולא יכלו יהודי אשכנז לשבת בירושלים ויעזבוה, וינוסו אל יתר ערי ארץ ישראל. ואשר נשארו בירושלים סבלו לחץ רב מהפרנסים, וימעט ויצער הישוב מאד בעיר הקדש. וזקני העדה האיטלקית לא ידעו שבעה, ויחמסו שאר האשכנזים מעליהם.

ויהי בנסוע רבנו עובדיה ירושלימה ויעבור דרך ארץ מצרים ויתאכסן בבית הנגיד רבי נתן שלאל, וידבר הנגיד על לבו, לבלי נסוע לארץ הקדשה, ויספר לו את כל הרעות אשר יעשו זקני העדה האיטלקית לכל גר אשר יבוא אליהם להשתקע בתוכם, כי גם רבי נתן בא לפנים לשבת בתוכם, וגם הוא אֻלץ לברוח מפני רשעתם, כי כאשר לא נתנו על פיהם הלשינו על האיש לפני שרי הממשלה. אך רבנו עובדיה קבל באהבה את היסורים האלה ולא שב מחפצו לבוא ירושלימה.

בבוא רבנו עובדיה ירושלימה הראה נפלאות, כי ברוחו הטוב, באהבתו את הבריות ובנאמיו הנעימים הפך את לבות זקני ירושלים לאהבה אותו ולכבדו. מפניו נדמו אבירי הלב, ויכנעו מפני צדקתו וחסידותו, ובדרשותיו הרים את מצב המוסר של היהודים האיטלקים. ואז התרבה גם הישוב, כי באו שמה רבים מיהודי ספרד, אשר בהיותם אנשי השכלה יותר מהאשכנזים והאיטלקים ידעו לקחת בידם מוסרות הנהגת העדה. המצב החמרי הוטב גם הוא לרגל בוא גולי ספרד, כי תחת אשר לפני בוא רבנו עובדיה היו רק שבעים בעלי בתים בירושלים, כלם קבצנים מתפרנסים מהצדקה ששלחו להם נדיבי ישראל מאירופה הנה, ומעת התישב רבנו עובדיה וגולי ספרד בירושלים גדל עשר הקהלה, ומספר ענייה נתמעט, כי כלם מצאו למו לחמם בכבוד ממשלח ידם.

אז נגש רבנו עובדיה לתקן תקנות נכבדות לטובת הקהלה תקנות אשר שללו מזקני העיר היכלת להצק לאחד מבני הקהלה, ושם רבנו עובדיה גדל מאד בארץ, ויהי לרב ראשי בעיר הקדש, ויקרב את הבריות לתורה וגם את הקראים התהלך באהבה, ויהללם על ידעם את התנ"ך היטב, וגם על השמרונים אמר, כי דינם כדין יהודים גמורים. ולעזר לו היה הנגיד רבי יצחק שלאל שבא ממצרים ארצה הקדושה, כי באחרית ימי רבנו עובדיה לכד שולטן תורכיה את ארץ ישראל וארץ מצרים מיד השולטן האחרון מזרע הממילוקים, ואז בטלה משרת הנגידות במצרים לנצח. ורבי יצחק הנגיד בשבתו בירושלים הועיל להיטיב מצב העיר בעשרו ובחכמתו והרבה לנהל עסקי העדה.

רבנו עובדיה היה לא רק אוהב יושר, צדק ושלום כי אם גם אוהב דרך ארץ ומנהגים טובים בחיים. הוא גנה מאד את אחיו היהודים הנבערים מדעת, אשר ראה בדרך מסעיו, אנשים שלא ידעו תורה וחכמה, ויהיו נבזים במנהגי חייהם, לבושים בגדים צואים ופרומים, פרועים בסדרי חייהם, ויקראם בשם “פראים” (בַרברים). הוא, כנראה מדבריו, אהב את הנקיון במלבושים ובגוף, יופי וסדר ומשטר נעים וטוב בהליכות הבית. מכל זה נראה שהיה איש השכלה ונאור, אף כי לחסידותו וצדקתו לא היה גבול. –

בספרות העברית לא היתה פעולתו רבה, כי רק פירוש לששה סדרי המשנה הניח אחריו, אך בפירושו זה הקל והפשוט עשה לו שם עולם, אף כי לא הראה בו חריפות רבה, כי לא היה חריף בתורה כבני דורו: מהר"ם אלשקר, רבנו אליהו מזרחי ורבנו דוד בן־זמרא. פירושו זה נתקבל באהבה על ידי לומדי התורה כפירוש רש"י לתלמוד, ובכל עיר ועיר בישראל, מאז ועד עתה, ישנן “חברות משניות”, שחבריהן לומדים משניות יום יום עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, ומבארים רבים כמו אחריו, אשר כתבו באורים לדבריו.

אלה שלשה רועי ישראל בתורכיה ובארץ הקדושה, רבנו מרדכי כומטינו, רבנו אליהו מזרחי ורבנו עובדיה מברטנורא, אשר פעלו לטובת עמם במאה השלישית לאלף הששי איש על פי דרכו ויכלתו להרבות השלום בישראל, להפיץ תורה ודעת בקרבו ולהרים מצב מוסרו בכבוד, ופעולתם נשארה לזכר עולמים לברכה ולתהלה.

א.

רבי יוסף בן רבי גרשון לואנץ, הנודע בשם רבי יוזלמן איש רוסהיים, נולד במדינת עלזס בשנת מאתים ושלשים ותשע לאלף הששי, הוא היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל. מצד אמו היה נצר מגזע רש"י וגם משפחת אביו “לואנץ” נודעה לתהלה על ידי האנשים הגדולים בתורה ובחכמה, אשר היו בקרבה. אחד מקרובי אביו, הוא רבי יעקב לואנץ, היה רופאו של הקיסר פרידריך השלישי, ויהי איש גדול בתורה וחכם בידיעת שפת עבר ורופא מהלל, חזון לא נפרץ בין יהודי אשכנז, וכמהו היו עוד חכמים במשפחה זו.

רבי יוזלמן חֻנך בדרך התורה והחכמה, וידע גם תורת הסוד, היא הקבלה. מימי נעוריו ישב בעיר רוסהיים אשר בעלזס, ויתעסק בעסקי ממונות, כי הלוה כסף את הנוצרים כמנהג יתר יהודי אשכנז בימים ההם, אחרי כי אסרו עליהם מושלי אשכנז לעסוק במסחר נכבד או במלאכה המחיה את בעליה, מלבד מלאכת החיטים והרצענים, שהותרה למו, וגם בה יכלו לעבוד רק למען אחיהם היהודים, ולא למען הנוצרים, ובמקצוע המסחר הותר להם לסחור בבגדים ישנים ובבלויי סחבות. ויען כי הנוצרים, וביחוד מושליהם, דרשו מאת היהודים כי יַלוום כסף ברבית, במאנם לפנות אל המלוים הנוצרים אשר פשטו עורם מעל עצמותם, בקבלם מאחיהם הלוים הנוצרים רבית גדולה, על כן הוכרחו היהודים בעלי הכסף לעסוק בהלואה ברבית, אשר היתה למורת רוח למו על פי מצות התורה והתלמוד. ויהי רבי יוזלמן כאחד מהם.

עוד בטרם נולד רבי יוזלמן מצאו את אביו ובני משפחתו רעות רבות, אשר המיטו עליהם הנוצרים בעלילותי שקר, אשר בדו על בני ישראל. בעיר ענדינגין בארץ שְׁויץ נמצא חלל נוצרי, ויעלילו על יהודי העיר ההיא כי ידם שפכה את הדם הזה וישימו במאסר שלשה אנשים מקרובי אביו: את רבי מרקלין, את רבי אילהו ואת רבי אברלין בני לואנץ, ויענום בענוים קשים ואחר שרפום חיים. גם רבי גרשון, אבי רבי יוזלמן, נתפש בידי הצוררים, וברב עמל נמלט מידם, ויעתק מושבו לעיר אוברנהיים שבעלזס. לא עברו ימים רבים מזמן העלילה ההיא וצבאות שְׁויץ התנפלו על ערי עלזס, ויחריבו קהלות ישראל רבות ועמהן גם קהלת אוברנהיים. אז אלץ רבי גרשון להמלט על נפשו הוא וביתו, ויסבלו תלאות רבות וחרפת רעב וצמא שנה תמימה, עדי עברה הרעה מעליהם.

ויהי כאשר גדל רבי יוזלמן וישא אשה, ויחל להתפרנס מעסקיו, ותקם גם עליו צרה, כי בעת מלחמת הקיסר מקסימיליאן הראשון באחד הדוכסים, התנפלו אנשי הצבא על בית יוסף, ויבוזו את כל אשר לו, ויצא נקי מנכסיו. אך בחריצות כפיו ובתבונתו בנה רבי יוזלמן את הריסות ביתו, ומצבו הוטב. מני אז שם את לבו להיות לעזר בעת צרה לבני עמו היושבים בעלזס, והוא עודנו צעיר לימים, טרם מלאו לו שלשים שנה, בזכרו את הספורים הנוראים, אשר ספרו לו אבותיו על דבר הצרות, אשר סבלו הם ומשפחתם ויתר אחיהם בני עמם במדינות שויץ ועלזס, ואחרי קום גם עליו צרה, החליט בנפשו להיות למגן לבני עמו בהתיצבו לפני המושלים הנוצרים, לבקש מהם רחמים על אחיו. הוא ידע לדבר כן בשפת אשכנז וה' נתן לו לשון למודים ושכל ישר לדבר את האויבים בשער, וימצא לו מהלכים בחצרות הדוכסים וההגמונים, וגם הרהיב עז בנפשו להתיצב לפני הקיסר מקסימיליאן הראשון, וימצא חן בעיני כלם במדברו הנאוה ובדעתו דרכי הנמוסים שבחצרות מלכים ורוזנים, וימצאו דבריו מסלות בלבבם להפוך אותו לטובה על ישראל ויצל רבי יוזלמן פעמים רבות את בני עמו מהצרות שהתרגשו עליהם.

בימים ההם דרוש היה לבני ישראל בארץ אשכנז איש אשר יוכל לצאת ולבוא לפניהם בחצרות המלכים, להשתדל בעדם להשיג זכיות להם או להגן על זכיותיהם, שקבלו כבר מאת המושלים לבל יגזלו אותן מידם. בּגלל השתדלותם זאת נקראו אנשים כאלה בשם “שתדלנים”. האנשים האלה לא קבלו כל פרס בעד עבודתם זאת ויהיו רֻבם גדולים בתורה וביראת ה'. עוד בדור אשר לפני רבי יוזלמן נודע באשכנז השתדלן רבי משלם זלמן המכונה זעמל הלוי בן רבי יעקב הלוי עפשטיין מפרנקפורט דמין, איש עשיר וגדול בתורה ושאר בשרו של רבנו נתן הלוי עפשטיין, רב בעיר ההיא, וקרוב ומודע להרב רבנו משה הלוי מינץ. בביתו הסתופפו רבני הדור ההוא, ויחלף עמהם אגרות, ויהי נכבד בעיניהם בגלל צדקתו, נדבת לבו וגדלו בתורה.

כמוהו היה גם בן דורו רבי עקיבה הכהן מעיר אובן שבארץ הונגריה, אשר העתיק את מושבו לעיר פראג בירת בוהימיה, ויקרא בתאר "הנשיא, ומלבד עשרו וצדקתו היה גם אחד מגדולי התורה בזמנו, ואגדות רבות תסֻפרנה עליו ועל ביתו ועל רב בניו גדולי התורה. אולם פעולות שני השתדלנים האלה, רבי עקיבה ורבי זעמל, היתה אך לטובת יהודי עירם ולא לכלל ישראל. לא כן רבי יוזלמן, הוא דאג לכל בני ישראל אשר ישבו במלוא רחב ארץ אשכנז, ומכל מקום שהתרגשה איזו צרה לבוא על אחת מקהלות היהודים פנו לעזרתו, והוא מהר כרגע לחוש לרוחתה ולישועתה.

בצאתו לישע עמו השליך תמיד רבי יוזלמן את נפשו מנגד, ויפקיר את חייו, ופעמים רבות עמד במקום סכנה ולא חדל מהרבות תחנה לפני המושלים העריצים, גם אם ראה כי קשה לבם כאבן, ולא נואש מתקוה לעורר רחמיהם על אחיו, וישנה וישלש בקשותיו, עדי נכנסו דבריו בלב המושלים והתקיפים.

בהיות לו קרוב ומודע בחצר הקיסר, הוא רבי יעקב לואנץ הרופא, מצא רבי יוזלמן נתיבות גם הוא בחצר המלוכה, וימצא חן בעיני הקיסר מקסימיליאן הראשון, ומה גם אחרי התועלת הרבה שהביא לו רבי יוזלמן בהספיקו מזון ומכלת לאנשי צבאו בעת מלחמותיו. אז הכיר אותו הקיסר לטובה, וישימהו לפרנס ולמנהיג על כל יהודי אשכנז ויכנהו בשם “מושל היהודים”. ויהי המעט בעיני הקיסר כבדו את היהודי האהוב לו הזה, כי עוד נתן לו מכתב כתוב וחתום בידו אל יורש כסאו, אשר ימלוך תחתיו, ובמכתב הזה יזכר הקיסר את כל חסדי רבי יוזלמן שעשה עם המלוכה, וצדקתו, ישרו ותמת דרכיו עם אלהים ואנשים, ויבקש מאת יורש העצר אשר ימלוך אחריו, לקרב אליו גם הוא את היהודי הישר באדם הזה, כי ימצא בו תועלת רבה. וכתב חרות נתן הקיסר לרבי יוזלמן, כי פטור הוא וביתו וצאצאיו עד עולם משלם מסים וכי יש למו הזכות לעבור בכל מדינות הקיסר באין מפריע, ולשבת בכל מקום שיבחרו ולסחור בכל מסחר. –

ב.

ומצב בני ישראל בכל מדינות אשכנז בימים ההם היה נורא מאד. ההגמונים והכמרים הנוצרים שטמו אותם ויבאם בשאט נפש, ויבקשו לעקור אותם מן העולם, ויציתו אש הקנאה והשנאה אל זרע יעקב בלב ההמון הפרא. ביחוד גדלה שנאת הנזירים הדומיניקנים אל ישראל יתר משנאת כל חבורות הנזירים! כל חפצם ומגמתם היו שיעשה קיסר אשכנז כמעשה פרדיננד הקטולי מלך ספרד, לגרש את היהודים מכל מדינות אשכנז. אולם לעצה הזאת לא הטה הקיסר אזן קשבת, כי הוא ידע והבין, שאם יגרשו כל בני ישראל ממדינותיו יאבדו לו המסים הרבים שהביאו לאוצרותיו, והכסף היה דרוש תמיד לקיסרי אשכנז. לעמת זאת הרשה לפעמים את הנוצרים לגרש את היהודים ממדינה זו או אחרת. והיהודים המגרשים מאיזו מדינה אשכנזית נדדו למו למדינה אשכנזית אחרת, אשר בה משל דוכס יותר טוב, שמצא חפץ בשבת בני ישראל במדינתו. ובאופן כזה הניח הקיסר את רוח הנוצרים צוררי ישראל במקום זה ולא נשל בכל זאת את עבדיו היהודים נושאי מס ומנחה מארצו כליל, כי מצאו למו מנוחה במקום אחר.

ככה גרשו היהודים מעיר נירנבורג, ובתיהם וכל רכושם נפלו לחבל לאוצר הקיסר, והמגרשים באו לשבת בעיר פרנקפורט דמין. מצב רע היה ליהודי עיר ריגינשבורג, העיר אשר בה ישבו זה אלפי שנים, ואשר גם בימים היותר רעים לישראל, בימי המגפה השחורה וכדומה, לא עשו נוצרי העיר כל רעה למו. אך בעת הזאת התגברה השנאה לישראל בעיר הזאת, ויענום הנוצרים וילחצום מאד, עד כי לא מכרו להם גם קמח, והאופים הנוצרים לא מכרו להם לחם; ימים אחדים בשבוע לא נתנו את היהודים לבוא השוקה לקנות צרכי אכל, וימים אחדים הורשה להם לבוא שמה לקנות, רק אחרי אשר כבר כלו כל הנוצרים לקנות למו את כל צרכיהם. אחרי כן השתדלו הנוצרים לגרש את היהודים מן העיר, אך הקיסר לא נאות לעת עתה לעשות כהשתדלותם.

יחד עם המצב השפל הזה ירדה גם דעת התורה בקרב ישראל באשכנז. אחרי מות רבנו יעקב ווייל, הוא הנודע בשם מהרי"ו, תלמידו של מהרי"ל, ואחרי צאת מהר"ם הלוי מינץ לארץ פולניה, לא היו עוד רבנים גדולי התורה כמוהם בארץ מלבד אחד, הוא רבנו יעקב מרגליות מנירנברג, שמת לפני הגרוש. הוא היה רב גדול בתורה, אך אוהב לחרחר ריב, ונודע בריבו את רבנו אברהם הלוי מינץ הרב בפרואה בן רבנו יהודה הלוי מינץ. כמוהו היה גדול בתורה גם תלמידו רבנו יעקב פולק יליד ארץ פולניה. הוא היה רב בעיר פראג בירת בוהימיה, ותהי לו ישיבה מהללה ברב תלמידיה, אשר נהרו מכל המדינות, והוא המציא למו דרך הפלפול או “החלוק” והוא דרך למוד התלמוד באופן מחדד, להקשות ולתרץ בסברות עקמות, בלי הגיון ישר, כי אם ברב דברים והשערות התלויות בשערה דקה. הפלפול הזה היה אהוב מאד לתלמידיו, כי שעשע נפשם ברוב חדודיו. אולם רבנו יעקב פולק היה איש ישר בלבו, ומעודו לא השתמש בפלפול להורות הלכה על פיו, כי אם עשה אותו לענג ולשעשועים לחדד בו שכל תלמידיו ולקרבם אל התורה.

---

ויהי המעט לישראל מצבם הרע הזה החמרי והרוחני באשכנז, והנה קמה עליהם צרה חדשה, להשכיחם את תורתם, אשר בכל ימי גלותם היתה למו למשיבת נפש ולרוח החיים להחיותם ולעודד את רוחם. איש יהודי קצב היה במדינת מורביה, ושמו יוסף פֶפֶרקורן, איש בור וגס, אשר לא ידע תורה, מלבד קרוא עברית בספר התפלה, מבלי הבן באור המלים. ויהי איש משחת המדות. פעם אחת שבר מנעול בבית איש אחד, ויגנב ויתָפש בכף. ויהי כאשר אמרו השופטים לעשות בו שפטים כדת, וילך וימר את דתו בנצרות. והנוצרים שמחו לקראת בן בריתם החדש הזה, ויקבלוהו באהבה רבה. הוא התפאר באזני הכמרים, כי בן משפחה רמה בישראל הנהו, משבט נפתלי, וכי למד תורה הרבה. ויאמינו בו כמרי העיר קולוניה (=קילן), ויקרבוהו האינקביזיטור הוכשְטרַטן הקנאי, צורר היהודים, כרת עמו ברית, להצר לבני ישראל ולהעליל עליהם עלילות שוא וכזב. ואליהם נלוו עוד נבלים כמוהם: הפרופיסור ארנולד מטונגרן, איש רע מעללים, ואורטואין גראיס, צורר יהודים מאין כמוהו, והמומר ויקטור מקורבין. חֶבר האנשים הרשעים האלה שמו להם למטרה, לרדוף לא רק את היהודים כי אם גם את תורתם, וביחוד את התלמוד, באמרם, כי משחתו בו והוא האשם בקשיות ערף בני ישראל, הממאנים לקבל עליהם את האמונה הנוצרית.

הוכשטרטן ויתר כמרי הדומיניקנים ראו בפפרקורן איש אשר כלבבם, אך יען אשר היה איש נבער מדעת לשון וספר, כתבו הם ספרים, ויקראו את שמו עליהם, ובהם נאצו את עם ישראל ואת התלמוד, וידרשו כי ישרפו את הספר הקדוש הזה לישראל. הספר הראשון שנכתב על שם פפרקורן הוא: “ראי התוכחה”. בו יפנה המחבר אל העם העברי, ויפתהו לעזוב את דת אבותיו ולבוא להחסות בצל הנצרות. אחרי הופיע הספר הזה כתבו עוד ספר על שם המומר, והוא: “ודוי היהודים”, אשר בו יחרפו מערכות ישראל, וידרשו מאת מושלי הארץ לגרש את כל היהודים ממדינותיהם. ובספר השלישי, שכתבו על שם פפרקורן, דרשו מאת המושלים לא רק ללחוץ את בני ישראל, כי אם גם לקחת מהם את כל ספריהם, מלבד התנ"ך, ולשרפם, לבלי ילכו אחר היהדות, ואז יכנסו ברצונם הטוב בברית הנצרות.

אך גם היהודים לא שמו ידם בצלחת, ויתעוררו בתחבולות על פפרקורן, ויוכיחו לדעת את הות לבו לעיני כל, וכי נוכל וצבוע הוא ואיש אשר אין ברוחו נכונה. אך לאסון בני ישראל קמה אחות הקיסר מקסימיליאן לסכל את עצתם. היא היתה אלמנת מלך בַבַריה, ומרב דבקה באמונתה היתה לנזירה ותשב באחת המנזרות. ואל האשה הזאת בא פפרקורן עם מכתבי מליצה מאת הדומיניקנים, ותקבלהו בסבר פנים יפות, ותט אזנה להשתדלותו לשרוף ספרי ישראל, ותדבר על לב הקיסר לתת צו לעשות בספרי היהודים כחפץ פפרקורן. והקיסר היה אז טרוד בסבך מלחמות ולא חשב מעשיו, ויעש כעצת אחותו, ויתן צו להמומר לעשות בספרי ישראל ככל אות נפשו.

ג.

כמעט החל פפרקורן לעשות מעשהו בפרנקפורט דמין לאסוף ספרי ישראל, והנה שלחו היהודים מכתב בקשה אל ההגמון אוריאל איש גיממינגן, כי יתן צו להכמרים, שלא יעזרו על יד הצורר, ועל פי מצות הקיסר רק בעזרת הכמרים יכל היה המומר לאסוף את הספרים. וההגמון אוריאל עשה כבקשת היהודים. ובאפן כזה סֻכלה עצת הצורר. בין ההגמונים ויועצי העיר נמצאו אנשים ישרים, אשר עמדו לימין ישראל, וההגמון אוריאל ועוד נוצרים הציעו, כי יגישו את הספרים למשפט החכם הנוצרי יוחנן רֵיכלין. –

יוחנן ריכלין היה החכם הנוצרי הראשון באשכנז, אשר עמל להשכיל את בני עמו על ידי למוד ספרי יון ורומא והמדעים ששררו בימים ההמה, ויהי לו תלמידים מקשיבים לקולו, ויהיו לאגודה אחת, אשר נודעה בשם “אגדת ההומניסתים”. הוא היה אדוק באמונתו, ולא אהב את היהודים, ופעם אחת, במכתבו אל אחד המושלים באשכנז, דבר רעה עליהם, וייעץ לאלצם עד כי ימירו את דתם. אולם ככל אשר הוסיף ללמוד את השפות העתיקות, כן התקרב אל בני ישראל, כי באה תאוה בלבו ללמוד גם את שפת עבר, למען ידע את כתבי הקדש במקורם. ממורהו הראשון, ויזל מעיר בַזל, יכל ללמוד אך מעט. באיטליה התודע ריכלין אל החכם הנוצרי פיקו־די־מרינדיללה, אשר למד תורת הקבלה, ויחל גם הוא ללמוד את תורת הסוד. ויפן אל הרב רבנו יעקב מרגליות מנירנברג בבקשה, שימציא לו ספרי קבלה. אך הרב הזה יעצהו לחדול מלמוד התורה הנסתרה הזאת. עברו שנים אחדות וריכלין בא אל חצר הקיסר פרידריך השלישי וימצא שם את הרופא רבי יעקב לואנץ, ויחל ללמוד תורת שפת עבר מפי העברי המלֻמד הזה. אחרי כן, בהיותו ברומא בהיכל האפיפיור, התקרב אל הרופא החכם רבי עובדיה ספורנו, אשר כתב באור לרב ספרי כתבי הקדש, וישמע לקח גם מפי החכם הזה בידיעת הלשון העברית. ככה התקרב ריכלין אל היהודים למרות רצונו, וככל אשר ידע אותם יותר, כן שֻׁנתה השקפתו עליהם לטובה, ומה גם לטובת ספרות ישראל, אשר אהבה אהבה עזה מאד, ויהפך מאויב לאוהב ישראל. –

כאשר הציע פפרקורן לפני ריכלין על פי עצת הדומיניקנים, כי ישתתף גם הוא בבקרת ספרי ישראל, ענה הוא, כי רק אז יוכל למלא בקשתו, אם ידָרש לזה מאת הקיסר בעצמו. ויסע הצורר אל הקיסר ובידו מכתב מאת אחות הקיסר, קוניגונדו. גם היהודים שלחו צירים אל הקיסר, להתחנן לפניו על תורתם. אך הקיסר שמע לקול אחותו, ויתן צו ביד המומר, כי יקחו את הספרים מידי היהודים לבקרם. ולמבקרים נמנו ההגמון אוריאל, יוחנן ריכלין ועוד חכמים נוצרים.

אז התאספו היהודים בפרנקפורט דמין, לטכס עצה, איך להפר עצת המומר הרעה, ויגמרו אמר, לשלוח עוד פעם צירים אל הקיסר, להפיל תחנתם לפניו על ספריהם הקדושים. גם הגמונים ושרים נוצרים ישרי לב נמצאו אז, אשר עמדו לימין ישראל, ויוכיחו את הקיסר לדעת, כי לא טוב יעשה, בהטותו אזן לקול מלחש, צר ואויב ואיש נבזה כפפרקורן. ואף כי לא נואש פפרקורן מתקותו להצר לישראל, ויכתב מגלות מלאות חרופים וגדופים על עם היהודים, אך הפעם שב הקיסר ממחשבתו הראשונה, ויבטל את פקודותיו הראשונות, ויצו להשיב ליהודים את כל הספרים אשר לקחו מידם.

בעת ההיא קרה מקרה במדינת ברנדנבורג, כי העלילו על היהודים לאמר: קנו היהודים מיד גנב נוצרי את החלה הקדושה לנוצרים ויחללוה. ויצו יויכין הראשון מושל ברנדנבורג לתפוש שלשים ושמונה יהודים ולשפטם משפט מות. שלשים וששה מהם נשרפו חיים, ושנים, אשר המירו דתם, הומתו בחרב. המקרה הזה נתן אמץ להמומר הצורר לחדש עלילותיו על התלמוד וספרי ישראל לאמר, כי רק הם ישניאו את הנצרות בעיני היהודים. אז צוה הקיסר את ההגמון אוריאל ממגנצא, לשוב לקחת ספרי ישראל ולהוציא משפט עליהם לחובה או לזכות.

ויהי כאשר הוטל על ריכלין להגיד את דעתו על דבר ספרי ישראל, ויכתב מכתב גדול, אשר בו הוכיח לדעת, כי נקיים התלמוד ויתר ספרי היהודים מכל דבר רע נגד הנוצרים או הנצרות, מלבד מקומות אחדים בתלמוד, ששם ידֻבר על אדות ישו, וזולת הספר “תולדות ישו”, אשר בו אמנם יתאר המחבר את ישו בצבעים שחורים וידבר בו דפי. זולת זאת הוכיח ריכלין, כי כל ספרות ישראל דרושה היא לדעת יסודי הנצרות, ועל כן החובה על כל נוצרי מלֻמד ללמדה ולא לבערה.

ביחד עם הגנתו על ספרי ישראל דבר טוב גם על היהודים, ויוכיח את הנוצרים על אשר ירדפום באף ובשנאה על לא חמס עשו. ודבריו הגיעו אל הקיסר, אשר נוכח, כי צדק בפי ריכלין, ויצו להשיב ליהודים את כל ספריהם.

---

אז התעוררו הדומיניקנים ויכתבו ספר בשם “ראי היד” על שם פפרקורן נגד ריכלין, ויחרפוהו ויאשימוהו במקח שוחד מאת היהודים. אך ריכלין לא החשה אף הוא, ויכתב ספר “ראי העין”, אשר בו יגלה תרמית פפרקורן לעיני כל, ויוכיח צדקת ספרי ישראל. דבריו, שנכתבו ברגש וברוח האמת, מצאו מסלות בלב כל האנשים הישרים מנוצרי אשכנז, רק הדומיניקנים חרקו שן. לעמת זאת עוד גדל שם ריכלין וכבודו וכל המפלגות בעם האשכנזי ברכו את שמו, ויפארוהו ויגדלוהו.

אולם גם רעות רבות מצאו את ריכלין על אשר הוציא לאור משפט התלמוד. הדומיניקנים ופפרקורן לא החרישו. הם עוררו את ההמון האשכנזי בדרשות של דפי נגד היהודים וספרותם, ויחשבו מזמות לגולל על ריכלין עון כפירה בנצרות. אך ריכלין לא נסוג אחור, וימצא לו מגינים בחצר הקיסר, שהיה גם הוא למגן להחכם הישר באדם הזה, וגם דעת הקהל האשכנזי היתה לימין ריכלין. ואם כי הוסיפו הדומיניקנים לצאת בספרי חרוף וגדוף נגדו, אך הוא ערך מגלה אל הקיסר, ויתאונן באזניו על הדומיניקנים. –

ובין כה וכה והוכשטרטן האינקביזיטור הועיד את ריכלין למשפט בעיר מגנצא, בהאשימו אותו בעון כפירה, ויקו כי יצא הנאשם חייב בדין. אז התערב ההגמון אוריאל ממגנצא בדבר המשפט ותקות הוכשטרטן היתה לאל. בראות הדומיניקנים, כי נוחלה תקותם להרע לריכלין, הביאו את דבר המשפט לפני האפיפיור ליאון העשירי. ויפחד ריכלין מפני אימת האב הרומאי, ויפן אל הרופא היהודי בוניטו די לַטיש, שהיה רופא האפיפיור, כי ידבר עליו טובות באזני ליאון. וימהר האפיפיור לשלוח פקודה להגמוני וורמס ושפיאר להוציא כאור משפט ריכלין והדומיניקנים. אך הוכשטרטן לא בא אל בית המשפט, והדומיניקנים שרפו בין כה וכה ברחובות את ספרי ריכלין. אך סוף סוף הָצדק ריכלין, ועל הוכשטרטן הוטל להשיב לו את כל הוצאות המשפט.

ויהי כראות הוכשטרטן, כי לא יכל לשונאו, ויגש משפטו אל האפיפיור, והדומיניקנים הגישו את ריבם לפני הכמרים אשר בפריז, להחרים ספר “ראי העין” שכתב ריכלין. אך רב השרים האשכנזים היו הומניסתים, וביחוד בני הנעורים, וגם הנזירים הפרנצישקנים, משנאתם אל הדומיניקנים, היו בעצה אחת עם השרים, ויעמדו לימין ריכלין. ותטש המלחמה ברב חמה בין שני הצדדים. האפיפיור צוה להועיד את ריכלין והוכשטרטן לרומא לעמוד למשפט. והוכשטרטן אמר לזכות בדין בעזרת הכסף הרב שהביא אתו, לתתו שחד לשופטים, וריכלין שהיה עני נשען על ישרת השופטים ועל עזרת מכבדיו שבחצר האפיפיור, וגם הקיסר כתב מכתב מליצה בעדו אל האב הרומאי.

ובין כה וכה יצא אחד ההומניסתים בספר מלא לעג על הדומיניקנים. בדברי חדודים הרבה צחוק על מעשי תעתועיהם, על השקר שבו יתכסו הצבועים האלה. כל קוראי הספר מלאו צחוק פיהם, ויהי שם הדומיניקנים מנאץ בפי כל נוצרי אשכנז. והיהודים השתדלו להפיץ את הספר הזה בארץ, ולהרבות קוראיו לאלפים בקרב הנוצרים. אך גם הדומיניקנים לא החשו, ואם לא יכלו להרע ליהודים בעטם, התאמצו להצר צעדיהם בחיים. באחת ערי עלזס הקטנות העלילו על היהודים “עלילת דם”, ויתָּפשו רבים מהם וגם רבי יוזלמן לואנץ עמהם. אך מהרה יצאה צדקת הנאשמים כנגה לאור, ויצאו לחפשי. אז השתדלו הצוררים לגרש את כל היהודים מעלזס, ויקם רבי יוזלמן למושיע לעמו, ויתחנן אל הקיסר, וגזרת הגרוש בטלה.

גם בפרנקפורט דמין נאספו צוררי ישראל ויחליטו לגרש את היהודים משלש הקהלות הגדולות פרנקפורט דמין, וורמש וריגינשבורג ומיתר הערים הקטנות שישבו בהן יהודים. אך גם בפעם הזאת השתדל רבי יוזלמן לבטל את הגזרה, והקיסר לא נאות לחפץ הצוררים.

עוד הצוררים מתנכלים להרע לישראל, ומשפט ריכלין ברומא נגמר בין כה לטובתו וספרו “ראי העין” לא נאסר לבוא בקהל הקוראים, ואף כי האפיפיור לא הסכים לפסק דין זה, על פי בקשת הוכשטרטן, אך גם הדומיניקנים שבעו די רגז ועגמת נפש, כי דעת הקהל היתה כנגדם. וחיי הוכשטרטן היו בסכנה, כי בעלי ברית ריכלין חרצו להמיתו, לולי ריכלין שונאו ואיש ריבו שהצילהו ממות.

ד.

הריב על דבר התלמוד פקח עיני רבים מהנוצרים לראות עמל ואון במעשי הדומיניקנים והכמרים הקטולים, ועמודי הנצרות הקטולית רפפו. ופתאם קרה מקרה שעזר להחיש מפלת העמודים האלה: האפיפיור ליאון העשירי, שכל עניני הדת כאין נחשבו בעיניו, אשר היו אך לבצעו ולמלא אמתחותיו זהב, הוציא כתבי סליחה (אינדולגינציה), אשר כל קטולי הקונה אותם ימָּחלו כל עונותיו וחטאיו שעוה ושחטא בימי חייו ואשר יחטא בעתיד, ואם גם ימות בלי ודוי לא יירש גיהנום, ונשמתו תבוא אל גן העדן. והדומיניקנים התעסקו במכירת הפתקאות האלה, וההמון הנבער האמין בקדושתן. ביחוד הרבה להפיצן הנזיר הדומיניקני יואן טיטציל, נבל ומשחת המדות, ויכריז בכל בערים, כי הקונה אותן פטור מקיום כל מצוה, ויוכל לעבור על כל העבירות החמורות, ונפשו בכל זאת תירש גן העדן.

ראו זאת אנשים ישרי דרך ותמימים וירגזו תחתם. ויקם איש בעל רוח כביר ואוהב אמת, נזיר מחברת האוגוסטינים, ושמו מרתין לותר, ויכתב תשעים וחמשה כללים, ובהם הוכיח לדעת, מה מאד הרע האפיפיור לעשות בכתבי סליחתו לשחת את המוסר ולהרבות חטאים בקרב העם: גזל, גנבה, נאוף ויתר העבירות החמורות. אז התאמץ הוכשטרטן להבאיש ריח לותר בעיני האפיפיור, אשר אִשר וקים שוב תקף קדושת כתבי הסליחה. ויוכח לותר לדעת, כי האפיפיור איננו איש קדוש, שאינו שוגה לעולם, כאשר יאמינו הקטולים, ויגמר אמר להלחם לא רק בהאב הרומאי לבדו כי אם גם בקטולות עצמה.

ומקסימיליאן קיסר אשכנז מת, וימלך תחתיו בן בנו, קרלוס החמשי, שהיה גם בן בתו של פרדיננד הקטולי, ויהי אז צעיר לימים וימלך בספרד. ההומניסתים עזרו בדבר, כי יקום הוא לקיסר, אף כי האפיפיור התנגד לבחירה זו. – וריכלין ולותר מצאו למו מחסה במבצר אחד הפרשים האבירים פריץ זיקינגן, אשר הודיע, כי מלחמה לו ולרעיו האבירים בהדומיניקנים לעולם. ויחרדו הדומיניקנים, ויתחננו אל ריכלין, כי יסלח למו, אך הוא דרש כי יקַים הוכשטרטן את פסק הדין שחרצו עליו. ויאלץ הצורר הזה לשלם לריכלין את כל הוצאות המשפט וגם הוסר ממשמרתו, והתלמוד נחל כבוד תחת השרפו, ויתעורר מדפיס נוצרי, דניאל בומבירגו, וידפיסהו בשנים עשר כרכים, והאפיפיור בעצמו העירו לגשת אל ההדפסה הזאת, ועיני הדומיניקנים רואות וכלות, וחרפה ודראון היא מנת חלקם.

ומרתין לותר הודיע גלוי, כי הוא ואנשי בריתו נפרדו מהכנסיה הקטולית, וכי יתאמץ מעתה לתקן את הדת הנוצרית וליסדה על יסודות חדשים, חזקים ומוצקים, נקיים מכל פגול. ואל היהודים התיחס בראשית פעולתו בעין טובה והיה אומר, כי אין פלא שבני ישראל ממאנים לבוא בברית הנצרות אחרי ראותם מעשי הקטולים, כי “טוב להיות חזיר מהיות קטולי”. –

בעת הסכסוכים בין הכנסיה הקטולית ובין לותר באה על יהודי ריגינשבורג שואה, כי פפרקורן הצורר הסית את ההמון האשכנזי להצר שם ליהודים, ויקו לראות בהגרש היהודים מהעיר הזאת ומפרנקפורט דמין ומווֹרמס. אולם אם בנוגע לשתי הערים האחרונות לא באה תקותו שמח לראות את הסכסוכים אשר נולדו בין היהודים ובין אזרחי ריגינשבורג הנוצרים. ויבואו דברי הריב לפני הקיסר מקסימיליאן, אך הוא הגין על זכיות היהודים ולא הטה אזן לשונאיהם. אבל כמעט מת הקיסר וטרם נבחר אחר תחתיו, וישתמשו אויבי ישראל במקרה הזה, לגרש את היהודים מתוך העיר. ולעזר למו קם המומר הצורר אנטון מרגריתא והוא בן רבנו יעקב מרגליות מנירנבורג, אשר עזר בספרי נאצה להגדיל המשטמה בלבות יועצי העיר ריגינשבורג אל ישראל. ויגרשו היהודים מאת העיר, שמצאו בה מחסה גם בעתים הרעות להם.

אך ישב הקיסר קרלוס החמשי על כסא מלכותו, ויתאוננו באזניו צירי יהודי ריגינשבורג המגרשים ויבקשו ממנו להשיבם העירה. אך הוא נאות למעשה יועצי העיר, בגלל אשר וִתרו על הזכיות המיחדות שהיו לעיר הזאת, ויספח את יושביה אל נתיניו. ותמורת זאת נתן להם הרשות לבלי קבל יהודים אל עירם לעולם, לשמחת פפרקורן, שקוה, כי ככה יעשו גם אזרחי וורמס ופרנקפורט. אך תקותו לא באה.

ויהי כאשר גבר לותיר מעט, וייסד את כתתו, שנודעה בשם “לותרנים”, ויאמן בלבבו, כי עתה יכירו בני ישראל לדעת ערך הנצרות הטהורה ויבואו בלי כל כפיה להחסות בצלה. אך הוא טעה, כי לא ידע את מהות היהדות, כי היא לא תוכל לנצח להשלים את הדעות הנוצריות הזרות לרוחה, ואפילו אם יטהרו המתקנים את הנצרות אלף פעמים מכל סיג, עוד ישארו בה עקרים רבים, אשר לא יוכלו היהודים לקבלם בשום אופן. על כן נהפך לותיר פתאם מאוהב לאויב ישראל, ויחל לדבר תועה על היהודים והיהדות ולדרוש את רעתם, ויכתב ספרי נאצה מלאים רעל וחמת עכשוב, ויעורר את הנוטים אחריו להצר צעדי היהודים, לשדד רבצם, ולהרוס בתי תפלתם ויהיו מאז הלותרנים האויבים היותר נוראים ליהודים. והמומר מרגריתא נלוה אל לותר, ויעליל עלילות שוא ושקר על בני דתו לפנים, ומושלים רבים שהיו ללותרנים רדפו את היהודים במדינותיהם, וביניהם הנשיא מברנדנבורג יויכין השני, בן יויכין הראשון אשר שרף בברלין לפני שנים רבות שלשים וששה יהודים בגלל עלילת שקר שבדו עליהם. –

ושנאת לותר אל היהודים היתה נצחת ולא עזבתו עד יום מותו, עד כי לפני מותו דרש דרשה באזני צאן מרעיתו ויעוררם לגרש כלה את בני העם הזה, הדומה בעיניו לבני העם הצועני (ציגנים), ויאמר: “אם בני ישראל עודם מחזיקים בטעותם ואינם מכירים לדעת טוב הנצרות המתֻקנה על ידי, אז לא נוכל לשאת אותם עוד לשבת אתנו יחד, והחובה עלינו לגרשם כליל מקרבנו”. זאת היא תכונת הדת הנוצרית, עד כי הטובים בבניה כלותר וחבריו אינם נקיים מקנאה ושנאה לכל איש, אשר לא כמחשבותיהם מחשבותיו, והבוחר לו דרך אחרת בעבודת אלהים! –

ה.

בכל המקרים הרעים והצרות והתלאות, שבאו על ישראל על ידי שונאיו הרבים והשונים, היה רבי יוזלמן מרוסהיים מתנשא כלביא, להגן על עמו, ויהי נכון גם להקריב את חייו, למען הביא פדות לאחיו הנענים ואליו פנו כל קהלות ישראל מקרוב ומרחוק, כי יחיש לישועתם, ובעד כל עמלו הרב לא לקח כל פרס, ואם נתנו לו להוצאות דרכו סכום כסף, היה מתאמץ להוציא פחות ממה שנתנו לו והשאר השיב לשולחיו.

כאשר כתב המומר הצורר אנטון מרגריתא ספר נאצה נגד היהודים, ויאשימם, כי מקללים הם את הנוצרים ומיסד דתם בתפלותיהם ומפתים את הנוצרים להתיהד, ויגש את הספר לפני הקיסר קרלוס החמשי, התיצב רבי יוזלמן לפנ קרלוס גם הוא, ויכתב ספר התנצלות, ויבטל את עלילות המומר, וישימן לאל. וישם הקיסר את מרגריתא בכלא, ואחר גרשהו מעל פניו, ויצו עליו, כי לא יוסיף לבוא עוד עירה אונסבורג, ששם ישב הקיסר בעת ההיא. גם על דברי האשמות שכתב לותר על היהודים ענה רבי יוזלמן בטוב טעם ודעת ודבריו נכנסו בלב שרים רבים שהיו מהלותרנים, וביחוד הוכיח את ביטצר תלמידו של לותר, שכתב ספר שטנה על ישראל, כי הרע מאד לעשות בטפלו על עם נקי מעון פשעים שלא פשע, ובזה יעורר את ההמון להתנפל עליו. ודבריו הפיקו רצון כל השרים הנאספים בהתוכחו את הצורר הזה.

כאשר התקוממו האכרים באשכנז מול אדוניהם הדוכסים וההגמונים ואזרחי הערים, ויהרגו בהם, ויבוזו רכושם, ויגיעו גם עד העיר רוסהיים ולא ידעו האזרחים הנוצרים, איך להנצל מהרעה, אז שם רבי יוזלמן נפשו בכפו, ויבוא אל מחנה האכרים, ויבקר את ראש צבאותם, ויוכיחהו לדעת, כי היהודים לא אשמו בהמצוקות אשר יציקו למו אדוניהם, כי גם בני ישראל נרדפים על צואריהם תמיד על ידי האדונים ההם. אז רפתה רוח האכרים, ויעלו מעל העיר, גם לא הוסיפו מהעת ההיא עשות כל רעה ליהודים בכל מקום בואם, כי נוכחו מדברי רבי יוזלמן שגם בני העם הזה אמללים הם. –

במקרה נודע, אחרי עבור שנים רבות, כי הנשרפים בברלין על פי מצות נשיא ברנדנבורג היו חפים מפשע, אז הוכיח רבי יוזלמן לפני השרים את העול שעושים הנוצרים, בהעלילם על בני ישראל עלילות שוא, ונשיא ברנדנבורג יויכין השני נהפך מאויב היהודים לאוהבם, ויקרבם אליו ויתן למו זכיות.

---

בעלות הקיסר קרלוס החמשי על כסאו מהר רבי יוזלמן להתיצב לפניו, טרם יבואו הדומיניקנים אליו לבקש ממנו לגרש את כל היהודים מכל מדינות אשכנז. ויסע רבי יוזלמן לבריסל אשר בארץ השפלה, מקום שם נח הקיסר בדרך מסעו מספרד לאשכנז, ויתחנן אליו, כי יתן זכיות ליהודי אשכנז, והקיסר הבטיחהו לעשות כבקשתו. וכאשר באו הדומיניקנים אחריו אל הקיסר לדבר רעה על היהודים כבר אחרו את המועד, כי דבר יצא מפי הקיסר להיטיב את בני ישראל לא ישוב. –

כאשר הציקו מאד אזרחי העיר ענהיים אשר בעלזס ליהודים, ויאמרו לרצחם נפש ולבוז את רכושם, התיצב רבי יוזלמן עוד פעם לפני הקיסר בנירנברג, והקיסר הטה אזנו לבקשתו, ויצו את אחד משריו לחקור את הדבר, והשר, שהיה איש טוב וישר, הוציא לאור משפט היהודים ויצילם מרעתם.

אחרי אשר שקטה מרידת האכרים העלילו על היהודים, כי ידם היתה את המורדים האלה, ותבוא אז עת צרה ליעקב, כי רבים מהדוכסים האמינו בעלילה הזאת, אחרי ראותם כי האכרים לא נגעו ביהודים לרעה, ועל כן הוציא הארכידוכס פרדיננד אחי הקיסר פקודה לגרש את כל היהודים ממדינת עלזסי. אז מהר רבי יוזלמן להתיצב לפני פרדיננד, ויאֻלץ לנסוע בדרך רחוקה עד בואו אל הארכידוכס, והנה בדרכו מת תחתיו סוסו, אשר רכב עליו, וילך רבי יוזלמן רגלי ועל שכמו נשא משא כבד, כי לקח תמד אתו את ספריו, אשר הגה בהם גם בדרכו, ואחרי רב עמל ותלאה בא אל הדוכס ויוכיחהו לדעת, כי נקיים היהודים מכל אשמה. ויבטל פרדיננד גזרת הגרוש למרות רוח אזרחי עלזס.

בהונגריה העלילו על היהודים עלילת דם ויתפשו שלשים וששה אנשים מהם וישימום בכלא, ויאמרו לשפט אותם משפט מות. אז פנו אל רבי יוזלמן, והוא מהר ויכתב ספר התנצלות, ויוכיח לדעת, כי שקר בפי המעלילים, יען כי אין בני ישראל צריכים לדם הנוצרים. ודבריו המתחכמים עשו פרי, והכלואים הוציאו לחפשי. אך בין כה וכה ושלשה מהם נשרפו חיים והילדים הפחותים מבני עשר שנים נטבלו לשמד. –

כאשר פרצו מריבות בין אזרחי הערים: וירטמברג, נירנברג, גינצבורג ופרנקפורט דמין וערי עלזס ובין היהודים היושבים בהן, נסע רבי יוזלמן לפלנדריה, ששם ישב אז הקיסר, להתיצב לפניו, ובמדינה הזאת, שנחשבה לאחת מאחזות ספרד, אסור היה ליהודים לבוא אליה וגם לעבור בה. ותארב האינקביזיציה לרבי יוזלמן ותשימהו במאסר בבואו שמה. אך הוא נצל מידה, ויבוא אל הקיסר, אשר קבלהו בפנים מאירות ובחבה, ויט אזנו לבקשותיו, ויבטיחהו להציל את היהודים מרעתם. –

ככה היו חיי רבי יוזלמן נתונים כליל לעניני כלל ישראל. אם אך התרגשה איזו צרה לבוא עלֵי אחיו, אם בבטול זכיותיהם, או בהגבלתן, או אם אמרו המושלים או אזרחי הערים לגרשם או ללחצם. בכל אופן שיהיה, מיד התיצב רבי יוזלמן לפני הקיסר, או לפני המושלים האחרים, ויגן על הנלחצים בכל עז רוחו, ובדברי השכל ודעת, ורֹב השתדלויותיו הצליחו, לבטל את הגזרות.

וכמה מעצורים, כמה מכשולים פגש על דרכו, אשר הכשילו לפעמים כחותיו! אך הוא עמד כסלע איתן, ויגבר על כלם, וישאף אך למטרתו הקדושה עדי השיגו אותה.

ובכל עסקי הצבור שעסק רבי יוזלמן לא שכח גם את תורת ה', כי עסק בה גם במסעותיו, ויכתב ספרים אחדים, אשר לא הגיעו אלינו מהם, כי אם מעט מזעיר. וגם זה מונח בכתב יד בבתי עקד הספרים הגדולים.

רבי יוזלמן מת לערך בשנת העשרים למאה הרביעית לאלף הששי. שמו וזכרו הטוב נשארו לתהלה ולברכה בקרב כל יהודי אשכנז עד היום הזה, ועוד כיום נשמע בבתי התפלה ליהודים בארץ ההיא בעיר האנוי תפלת “יזכור”, אשר בה יזכרו נשמת רבי יוזלמן לואנץ שעמד חמשים שנה לפני שני קיסרי אשכנז מקסימיליאן וקרלוס ללמד זכות על ישראל. –

א.

דונה חנה־גרציה מינדיזיה נולדה בארץ פורטוגל בשנת חמשת אלפים מאתים ושבעים לבריאת העולם. אביה היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל מספרד, משפחת בנבנשתי, אשר מקרבה יצאו אנשים גדולים בתורה ובחכמה, שעמדו בחצרות המלכים. וישאו על שכמם משרות נכבדות במלוכה. שמונה עשרה שנה לפני הולדה גרשו אבותיה מספרד יחד עם כל יהודי הארץ ההיא. אז שמו רבים מהגולים את פניהם ארצה פורטוגל, בתקותם למצוא שם מחסה ומנוס. בעת ההיא מלך בפורטוגל המלך יואן השני. ויאות המלך הזה, במחיר כסף רב, לתת לנודדים האמללים מקלט, אבל רק למשך ירחים אחדים, למען ינוחו מעמל דרכם, ואחר יצאו את הארץ, ויבקשו למו מקום מפלט אחר.

אולם למרות התנאי הזה, שהתנה המלך עם הגולים, נשארו בארץ יהודים ספרדים גם אחרי עבור הזמן הזה, כי לא היה למו מקום אחר להניח עליו ראשם. ותעברנה שנתים ימים, וימת יואן השני, ויירש עמנואל קרובו את כסאו אחריו. הוא הבין לדעת את האֹשר הרב, אשר יוכלו היהודים להביא לארצו בחריצותם ובכשרונותיהם, ויחפוץ לתת למו רשיון לשבת בארצו באין מפריע. אך לאסון היהודים היה המלך הזה איש רפה־רוח, ואנשים רעים יכלו להטותו אל כל חפצם ולמשול ברוחו. ולהגדיל האסון הזה ארש לו עמנואל את איזבילה בת פרדיננד הקטולי לו לאשה. בעת הארוסין התנה המלך פרדיננד את חתנו, כי נותן לו את בתו לאשה, רק על מנת שיגרש את כל היהודים מארצו. והבת היתה אכזריה כפרדיננד אביה וכאיזבילה אמה המרשעת, ותשנא את היהודים בכל לבה הרע.

ויהי אך נשא נשא אותה לו לאשה, ויצר לעמנואל מאד, כי הוא ידע עד כמה דרושים לו היהודים, ומה רב הטוב אשר יביאו לו בכשרונותיהם, אך אשתו הצעירה לא נתנה לו מנוחה, ותדרוש מאתו בחזקה, כי יקום את התנאי אשר התנתה היא והוריה עמו. אז אֻלץ עמנואל להוציא צו, כי במשך שנה על היהודים ועל המחמדים היושבים בפורטוגל להמיר דתם או לעזוב את הארץ. ובני ישראל המלֻמדים ביסורים כבר קבלו עליהם את רע הגזרה, ויהיו נכונים לקחת עוד פעם מקל נודד ולנוע אל ארצות מרחקים. אך אז התעשת עמנואל, כי לא טוב יעשה לארצו, בתתו את האנשים החרוצים האלה לצאת את פורטוגל, וינחם על פקודתו הראשונה, ויוצא פקודה אחרת והיא – לסחוב את כל היהודים אל בתי המסגד הקטולים, להטביל אותם לשם הנצרות על כרחם, לבלי יאלצו עוד לעזוב את הארץ, ובמעשהו האכזרי קוה להרבות תועלת ארצו ולהניח גם דעת אשתו איזבילה המרשעת.

והדת נתנה להטביל את הנערים הצעירים מבני ארבע עשרה שנה. כמעט נודע הדבר ליהודים, וימהרו לצאת את הארץ. אך המלך הוציא צו שנית להחיש מעשה ההמרה. אז קם שאון בארץ: האבות הרימו קול בכי ונאקה, למראה ילדיהם הנסחבים לבתי המסגד. רבים מהאבות המיתו בידיהם את פרי בטנם, הילדים יללו ויבכו, במאנם ללכת אל השמד. אך המלך צוה לבלי חוס עליהם, ויטבילו לא רק ילדים קטנים, כי אם גם בחורים ובתולות מבני ארבע עשרה עד עשרים שנה. אז אלצו אבות רבים להמיר דתם גם הם, לבלי הפרד ממחמדי עיניהם לנצח. והיהודים אשר מאנו להגאל במים נאספו בהמון ויהיו נכונים לצאת את הארץ. אך המלך עכב בערמה את הגולים עד עבור מועד צאתם, ואחר הודיעום הפקידים, כי עתה אין למו עוד רשות לעזוב את הארץ ועליהם או למות בחרב, או להשתמד.

מי יתאר את המחזה הנורא והקורע לב הזה, בהסחב אנשים באים בימים אל האגנים להטבל במי זרים. ביניהם היו חכמים רבים גדולי התורה, כמו הרב רבנו לוי בן־חביב והרב רבנו יצחק בן יוסף קארו, אשר נמלטו אחרי כן מן הארץ ויבואו ארצה תורכיה וישובו שם אל דת אבותיהם. כי הנראה הבין עמנואל, מה רבה האכזריות אשר נעשתה ליהודים, ויבטיח את המומרים, כי במשך עשרים שנה יתנו למו מנוחה ולא יציקום, גם אם לא ילכו בדרך הנצרות ולא ישמרו את חקיה ומנהגיה בסתר בתיהם, וישמרו את חקי היהדות בחדרי משכיתם, אם רק בחוצות קריה יתראו כנוצרים, אף כי לא אדוקים.

ככה היו היהודים גם בפורטוגל למומרים־אנוסים, אשר שמרו את חקי תורת משה, וישנאו את הנצרות תכלית שנאה. גם אבות דונה חנה־גרציה היו מבני האנוסים האלה. בהולדה נקראה בשם נוצרי, ביאטריצה, אך הוריה, אשר היו יהודים נאמנים לדת אבותיהם בלב ונפש, קראוה גם בשם עברי, חנה או גרציה בשפת פורטוגל. משחר טל ילדותה חנכו אותה הוריה במסתרים בדת היהדות, ויפיחו בלבה אהבה עזה לעמה ולדתו הטהורה ושנאה עמֻקה לנצרות ולכל קדשיה.

ויהי כאשר גדלה חנה, ויתנוה הוריה לאשה לאחד האנוסים, אשר נקרא בשמו הנוצרי דון פרנצישקה מינדיז, ושם משפחתו בעברית “נשיא”, משפחה עתיקה ורמה, אשר מוצאה מארץ ספרד. הוא היה איש עשיר מאד, ויהי לו בתי שלחנות (=בנקים) בכל הערים הגדולות באירופה: בארצות צרפת, פלנדריה ואשכנז, וילוה כסף למלכים רבים. ולו אח צעיר לימים ממנו ושמו דון דיוגו מינדיז, וישב דון דיאגו בעיר אנטבֶרפן בפלנדריה, ויעסוק שם במסחר השלחנות בשם אחיו הגדול.

ארחות חיי המשפחה העשירה ורבת האוצרות הזאת היו כארחות יתר אחיהם האנוסים, אשר במסתרים קימו את כל מצות תורת משה והתלמוד. וברחובות העיר התראו כנוצרים. אך קשים היו למו חייהם אלה על אחת שבע, כי לרגלי מצבם החמרי הטוב ולרגלי עסקיהם הגדולים באו בברית המסחר עם מלכי הארצות ורוזניהן, ויהי ביתם פתוח לרוחה לגדולי הנוצרים, ויקש עליהם להסתיר את יהדותם מעיני המבקרים אותם בביתם, וכל רגע ורגע יכלו מצפוניהם להגלות, כי עוד לבם נאמן עם אלהי ישראל ועם כל קדושיו וקדשי דתם. ענויי לבם אלה גברו מיום ליום, ומה גם אחרי מות המלך עמנואל ועל כס מלכותו ישב בנו יואן השלישי אשר בימי ממשלתו הורע מצב האנוסים עוד יותר. –

ב.

יואן השלישי מלך פורטוגל, אשר גדל על ברכי אמו, איזבילה המרשעת, שנא את היהודים מימי נעוריו, ובשבתו על כסא המלוכה עוד גדלה שנאתו אליהם. אביו צוהו לפני מותו, כי יתן זכיות שוות לנוצרים החדשים כמו לנוצרים הישנים, ולבלי הרגיזם על התרפותם באמונת הנצרות עד תם המועד אשר נתן למו. והוא אמנם שמע לקול מצות אביו, אך לא מחפץ לבו, כי אם על פי עצת יועצי אביו, אשר הבינוהו לדעת, כי מביאים האנוסים תועלת רבה להארץ, בהיותם אנשים משכילים בכל דבר חכמה ומדע ומלאכת מחשבת.

אך מהרה שב יואן ממחשבתו להקים פקודת אביו, כי לא חדלו הכמרים מדבר על לבו השכם ודבר, להצר צעדי האנוסים. אז צוה יואן להשגיח על כל מעשי האנוסים בחייהם הפרטים, לדעת, הבוגדים הם בנצרות אם לא. וירבו המרגלים והמלשינים בארץ, אשר שמרו צעדי האנוסים, ויביאו דבתם רעה אל המלך וכמריו. ביחוד הרע לאנוסים לעשות מומר אחד יליד ספרד, ושמו הינריקו נוניס, אשר גנב את לבם להאמין בישרתו ולחשבו כאחד מהם, ובהתגלות לבם לא נזהרו לכסות בפניו את מעשיהם ומחשבותיהם, והוא כתב מכתביו למלך, ויספר לו בהם את כל אשר אחיו עושים וחושבים. אז גמר יואן אמר ליסד גם בפורטוגל את בית משפט הרשע, את האינקביזיציה הנוראה. אמנם ארבו שני אנוסים לנוניס בדרך מסעותיו וימיתוהו, אך המלך נקם נקמת דמו השפוך מידי האנוסים.

אז החלו להציק ליהודים האנוסים בדרכי חייהם עוד יותר, ויאמרו הכמרים לאסור עליהם להחזיק בתי מרקחת לסמי הרפואה בארץ ולבלי היות רופאים, אך בדבר הזה לא שמע המלך לעצתם, ויוכל היות, כי הסבה, אשר בגללה רפתה רוחו מעל האנוסים, היה האיש הנפלא מבני יהודי אסיה, שנגלה בימים ההם באירופה, ויגיע עד שערי עיר ליסבון בירת פורטוגל.

שם האיש ההוא היה דוד. הוא נולד בארץ ערב במדינת חבור, ויהי מנעוריו מרדף ריקים והולך בגדולות ובנפלאות ממנו. כנראה, היה האיש הזה נוכל ערום, אשר אהב את הכבוד, ויחפוץ להגדיל את שמו ותהלתו בכל אופן שיהיה. ויעזוב דוד את ארץ מולדתו, ויסע ארצה כוש. שם שם מסוה אמונת האישלם על פניו, לבל יכירוהו כי מבני ישראל הנהו, ומשם בא מצרימה. שם ספר, כי בארץ ערב יושבים שבטי ישראל מבני ראובן ונפתלי, ולהם מלוכת ישראל חזקה, ומלך משבט ראובן מושל בהם ושמו יוסף, והוא, דוד, הנהו אחי המלך ההוא. אך יהודי מצרים לא האמינו לדבריו.

ויסע דוד הראובני משם לאיטליה, ויבוא עירה ויניציאה, ובדרך מסעו באניה ספר לרבי החובלים וליתר האנשים כי שלוח הוא מאת אחיו יוסף המלך אל מלכי אירופה, להציע לפניהם לקום למלחמה על המחמדים, ושלש מאות אלף חלוצי צבא משבט ראובן נכונים להתגרות במחמדים ולגרש את התורכים מארץ ישראל, רק יחסר למו אבק שרפה, קני־רובה וכלי תותח. לכן הנהו בא לאירופה, לדבר על לב המושלים הנוצרים כי יכרתו ברית את בני ישראל החפשים וגבורי המלחמה, וקמו יחדו להשמיד את המחמדים, אך אם יתנו לצבא ישראל כל כלי הנשק הדרושים למו למלחמה כבדה כזאת. –

ויהודי אירופא, אשר רבות סבלו מידי צורריהם הנוצרים, שעשעו בימים ההם את נפשם בתקוה כי קרוב יום הגאולה ובא יבא גואלם, המלך המשיח המקֻוה. גם אנשים חכמים כדון יצחק אברבנאל השתעשעו בתקוה הזאת, אשר היתה תמיד למקור נחמה, תקוה וישע ביום רע, ואשר נתנה די־כח לשאת את על התלאות והמציקות הרבות בארצות הגלות. דון יצחק אברבנאל הועיד גם את זמן בוא המשיח המקֻוה לבני ישראל לגאלם מבור שבים, על פי החשבון הכתוב ברמזים בספר “דניאל”, אשר אז יהיה קץ הפלאות הזה.

חמש שנים לפני מות דון אברבנאל קם באוסטריה איש מקֻבל ושונה בהזיות, ושמו אשר למלין, ויקרא לאמר: “סלו, סלו, פנו דרך למלך המשיח כי קרוב יום בואו!” ויצו את מאמיניו, כי יצומו ויסגפו את גופם בסגופים קשים, וינחמו על מעשיהם הרעים, ואז יבוא, אחרי עבור ששה ירחים, המלך המשיח, אשר יוליכם אל ארץ הקדשה, ועשה להם נסים ונפלאות, כאשר עשה משה לישראל ביום צאתו ממצרים. וירב מספר המאמינים בנבואת למלין, לא רק בקרב בני ישראל, כי אם גם בקרב הנוצרים. אולם הנביא הזה נעלם מעיני מאמיניו ולא נודעה אחריתו אם מת או הומת. ויבושו מאמיניו ממבטם, כי עבר המועד, אשר שם למלין לבוא הגואל ומשיח עדנה לא בא, ומחרפה המירו רבים מהם את דתם בנצרות.

גם בספרד, במקום אשר משלה בת התפת, האינקביזיציה, תחת פקודת טורקבימדה, ואחריו תחת פקודת דיצה שהיה אכזרי כנמר, ותעל רשעתו גם על רשעת הראשון, החלו האנוסים לשגות באמונת הגאולה. והנה חלתה עלמה אחת מבנות האנוסים במחלת הרוח, ובגבור עליה מחלתה דברה כחולמת בהקיץ, ותספר, כי נגלה אליה המלך המשיח ויבשר אותה אל מקום שבתה לשמוע מפיה דברי נחומים אלה, ויהיו להם דבריה למשיב נפש. ובהודע הדבר להאינקביזיציה ותתפש שלשים איש מהאנוסים ותשפטם משפט מות, וישָרפו חיים על מוקדי אש האהבה והחמלה הנצרית.

ככה היתה אמונת היהודים בביאת המשיח גדולה וחזקה בימים ההם, וגם אחרי עבור עשרות שנים אחרי שני המקרים ההם עוד הוסיפו להשתעשע באמונה הזאת, אשר היתה למו כמים קרים לנפש עיפה. לכן אין פלא, אם בהופיע דוד הראובני בויניציאה, ואחרי הגיע שמועת ספוריו לאזני היהודים יושבי העיר ההיא, שמחו לקראתו מאד, ויאמינו כי אמנם זה האיש, אשר יושיע את עמו מצרותיו.

אולם הוא היה נוכל ערום, אשר ידע לשום פלס לכל מעשהו, לבל תגלה תרמיתו. הוא דבר אך עברית, למען יאמינו, כי אמנם יש מלכות ישראל בארץ ערב, אשר כל אנשיה ידברו רק שפת עבר. ואם אמנם שפתו היתה נלעגה ולא ידע לדבר על פי חקי הדקדוק, אך המאמינים בו לא שמו לב לזה. גם אמר דוד, כי איננו יודע מאומה מהתלמוד והספרות העברית אשר נולדה לישראל בימי הבית השני, אחרי כי אבותיו, בני שבט ראובן, הגלו מארצם עוד בזמן שלמנאסר מלך אשור, טרם היתה תורה שבעל פה. אולם אחרי עבור זמן מה נודע. שידע דוד לא רק את התלמוד, כי אם גם את תורת הקבלה. –

ג.

בויניציאה בקש דוד מאת עשירי היהודים כי יתנו לו ספינה להביאהו רומאה, למען יתיצב לפני האפיפיור, וחפצו נִתן לו. ויסע רומאה, ויכנס אל העיר, ברכבו על סוס לבן, ואתו עבדו ומתרגמנו. ויבוא עד שערי היכל האפיפיור ויקבלוהו החשמנים וההגמונים ברב כבוד. ולא עבר זמן רב ויקבלהו גם האפיפיור קלימנטי השביעי, ויט אזן קשבת לדבריו ולהצעותיו, ויאמן אמונה שלמה, כי אמנם יש במרחקי ארץ בערבות אסיה קבוץ גדול מעשרת שבטי ישראל, אשר הגלו בימי הבית הראשון על ידי מלכי אשור וכי חפשים הם בני ישראל אלה משעבוד הגוים, ומלך מקרבם מולך עליהם, ועתה התעוררו לרשת את ארצם הקדושה, לכן מצאה עצת דוד לצאת למלחמה על המחמדים חן בעיניו.

ויהי בהודע ליהודי רומא, כי קבל האפיפיור את דוד במאור פניו, ותרב שמחתם מאד, ותגדל ותחזק אמונתם בדוד, כי אמנם ציר שלוח הוא מאת אחיו המלך לגאול את ישראל מעניו. וישלחו יהודי רומא מנחות רבות זהב וכסף ואבנים טובות לדוד, ועשיר אחד מיהודי פיסא, ושמו דניאל, תמכהו בכספו, ויהי עליו כל מחסורי הראובני כל ימי שבתו ברומא. ושמע דוד הראובני ומטרת נסיעתו הגיעו עד שערי עיר ליסבון, וישלח יואן השלישי מלך פורטוגל לקרוא לו, לבוא אליו אל בירת מלכותו, למען הועץ אתו על דבר המלחמה, אשר הוא אומר לקרוא על המחמדים. ויסע דוד ברב פאר והדר ליסבונה. מעל אניתו הורם דגל יהודה. ובבואו אל עיר הבירה קבלהו יואן בכבוד רב, כיאה לציר הבא מאת מלך אדיר, וישוחח אתו על אדות הרעיון להלחם במשלמים, וישלימו¹ יחדו עצות איך להמציא ליהודי ___² את קני הרובה וכלי התותח, למען אשר יוכלו להתאחד עם הנוצרים במלחמת מצוה זו, לדכא את בני האישלם.

למראה הכבוד אשר חלק יואן השלישי לדוד הראובני חי רוח אנוסי פורטוגל בקרבם, ויחלו לקוות, כי יוטב גורלם, ויאמינו, כי באמת יגאלם דוד מארץ עבדותם ויביאם אל ארץ אבותיהם. ביחוד התלהב רוח איש צעיר מבני האנוסים ושמו דיוגו פירס. הוא נולד בפורטוגל³, אך הוריו למדוהו מילדותו דעת תורת ה', ויפיחו בקרבו אהבה רבה אל היהדות ואל עמו. בגדלו נשא משרה נכבדה בממלכה, כי היה למזכיר בבית־משפט, ופתאם הפך לבו לשגות בדמיונות, כי עוד מעט ויבוא הגואל המשיח, ויפדה את עם ישראל באותות ובמופתים. תורת הקבלה אשר ידע פירס הועילה לחזק בקרבו את התקוה הזאת. ויתקרב פירס אל דוד הראובני, אך האחרון נזהר תמיד מבוא בדברים עם האנוסים, לבלי יעלילו עליו הכמרים, כי הוא יפתה אותם לשוב אל היהדות, על כן דחה מאת פניו את פירס בבואו אליו בפעם הראשונה. –

אז חשב פירס, כי יען שאיננו נמול, לכך ירחיקהו דוד מעל פניו, ויבוא אל ביתו וימל בעצמו את בשר ערלתו, ויהי כפשע בינו ובין המות, אך בחמלת ה' נרפא מהר. ויסב את שמו שלמה מולכו ואחרי כן בא אל דוד, ויספר לו את אשר עשה. וירגז דוד תחתיו ויאמר לו: “למה הבאת עלי רעה גדולה כזאת, לתת תואנה בפי הנוצרים לאמר, כי אנכי פתיתיך להתיהד? לכן מהר המלטה ארצה תורכיה”.

ויעש שלמה מולכו כדבריו, ויבוא עירה שלוניקי, וישב בבית מדרשו של הרב המקובל רבי יוסף טיטצקי ויוסף להגות בתורת הסוד, ויאצל מרוחו גם על אנשים מגדולי הרבנים, אשר לא עסקו עד אז בקבלה, כי יקדישו ימיהם ללמוד התורה הזאת. בהם היה הרב הגדול רבנו יוסף קארו, אשר היה גדול מאד בתלמוד, ויחבר את הספר הנודע בשם “בית יוסף” ומרב יקר הספר נקרא רבנו קארו בפי כל ישראל בשם “מרן הבית יוסף”. ויהי קארו אחד משומעי לקחו של רבי שלמה מולכו, ויכבדהו כבוד מלאך אלהים. והיה כאשר גבר הדמיון על מולכו, וירא חזיונות נפלאים, כי מלאך אלהים מדבר עמו ומגיד לו עתידות, ויכנהו מולכו בשם “מורי המגיד”. גם רבנו יוסף קארו החל לראות מחזות כאלה. ויהי גם לו “מגיד”. –

והאנוסים בספרד ובפורטוגל האמינו אמונת אמן בביאת המשיח ובגאולתם על ידי דוד הראובני ויאמץ לבם להתקומם נגד האינקביזיציה ופעם אחת התנפלו האנוסים הספרדים על בית כלא, ויוציאו משם בחזקת היד נשים, אשר התעתדו להשרף חיים. המתנפלים נמלטו לפני המעשה הזה גם הם מבית כלאם ויבואו לפורטוגל, ושם הזדינו בנשק, ויצילו אחרי כן את הנשים הכלואות. אז התאוננו כמרי ספרד באזני יואן מלך פורטוגל, כי בשֶׁלו כל הרעה הזאת, כי הוא יקרב את דוד ועל ידי זה ערב לב האנוסים למרוד בכנסיה הנוצרית. אז הסיר יואן חסדו מדוד ולא הוסיף לקרבהו, ויאלצהו לעזוב את הארץ.

דוד הראובני ראה, כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, ויעזוב את ליסבון למרות רצונו. בדרך מסעו מצאוהו תלאות ומצוקות, כי נתפש בידי האינקביזיציה, אך הקיסר קרלוס החמשי הוציאהו לחפשי, אחרי כי בן ארץ אחרת הוא. – אז הורע מצב אנוסי פורטוגל, והכמרים החלו לדרוש מאת המלך, שישתדל לפני האפיפיור קלימנטי השביעי, כי ירשהו לכונן אינקביזיציה גם בארץ הזאת. אך קלימנטי לא נאות לחפץ יואן ולא נתן לו את הרשיון, יען כי בעת ההיא בא פתאם רבי שלמה מולכו עירה רומא, ואחרי עסקו בצומות וסגופים שלשים יום הופיע לפני קלימנטי, וימצא חן בעיניו, גם מהחשמנים היו לו אוהבים אחדים, אשר נתנו לו מהלכים בביתם, והתקרבות שלמה אל חצר האפיפיור מנעה את האב הרומאי מעשות חפץ יואן.

אולם לאסונו רכש לו מולכו אויבים בקרב בני ישראל ברומא. יוכל היות, כי היהודים האלה צפו מראש, כי בדמיונותיו יביא מולכו רעה על בית ישראל היושבים בארצות הנוצרים, כי היו יהודי איטליה אנשים משכילים רחוקים מהזיות ומאמונה בדברי חלומות. יותר מכלם שנאהו הרופא יעקב מנטינו, איש רע, אשר הלשין על רבי שלמה לפני מושלי ויניציאה, ששם ישב בעת ההיא דוד הראובני, ואליו בא גם שלמה מולכו, להתראות אתו ולדבר על דבר עניניהם.

ורבי שלמה מולכו הוסיף לדרוש ברבים על דבר קץ הפלאות ועל דבר תקות ישראל בביאת משיח בן דוד, וינבא עתידות רעות לארצות איטליה ופורטוגל, כי נהר טיברוס ישטוף את רומא (ועל כן עזב את העיר ויבוא ויניציאה), וכי יהיה רעש בליסבון בירת פורטוגל וכי ירָאה כוכב־שביט על פני הרקיע. ומה מאד השתוממו הנוצרים בבוא באמת כל דברי נביאותיו בשנה ההיא, ובשובו רומאה אחרי השטף כבדהו האפיפיור וחשמניו כבוד איש קדוש, אשר רוח אלהים מדברת מתוך גרונו. מובן הדבר, כי בהיות מולכו נכבד בחצר האפיפיור במדה רבה כזאת, בודאי לא חפץ קלימנטי עוד עשות את בקשת יואן מלך פורטוגל, לכונן בארץ ההיא אינקביזיציה. וכה אמר האפיפיור אל ציר פורטוגל: אנוסי פורטוגל אשר נסחבו על כרחם אל בתי המסגד ונטבלו לנצרות, מבלי אשר הוציאו מפיהם אף מלה אחת לאמר, כי מקבלים הם עליהם את הדת הנצרית, אינם נחשבים כלל לנוצרים, והנם יהודים גמורים לכל חקותיהם ואין רשות לשופטי האמונה הנצרית לשפטם משפט כופרים. –

ד.

ושונאי רבי שלמה מולכו ובראשם יעקב מנטינו לא החשו, ויבלו תחבלות להפילהו בצרה גדולה, וילשין עליו הרופא מנטינו לפני האינקביזיציה, כי היה מולכו נוצרי מלדה, ועתה התיהד. גם המכתבים שכתב מולכו ארצה תורכיה למכיריו מצאו ויתרגמום לשפת רומא, ויוכיחו, כי בהם ידבר סרה על הנצרות. אז לא יכל עוד האפיפיור הצילהו, וישָׁפט משפט מות וישָׂרף חיים. והנה כעבור ימים אחדים ראו את מולכו מתהלך בחצר האפיפיור וכל רע לא נעשה לו, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני כל. אולם באמת עשה האפיפיור בחכמה להציל את אהובו ממות, כי צוה לשרוף תחתיו איש פושע שדנוהו למיתה, אך להשאר עוד ברומא לא יכל מולכו, ויתן לו האפיפיור סוס, ויצוהו להמלט מרעה, כי מי יודע אולי תקום הצרה פעמים, ולא יוכל עוד הצילהו שנית.

אחרי צאת רבי שלמה מרומא החל אחד החשמנים צורר ישראל לפתות את קלימנטי, כי יתן רשיון ליואן מלך פורטוגל לכונן אינקביזיציה בארצו ויפֻתה ברפיון רוחו לתת את הרשיון ההוא, אך בפקודתו שנתן לו התנה קלימנטי כי לא ישפטו את האנוסים, שנסחבו אל הטבילה על כרחם, כי אם את בניהם שנולדו בנצרות. וגם אותם לא ישפטו באכזריות, רק ידברו על לבם דברים טובים להשיב אל הנצרות. אז גדל הפחד בקרב האנוסים בפורטוגל, ויחלו לעזוב את הארץ ולהמלט על נפשם. אך יואן שם מכשולים על דרכם, לבלי יוכלו למכור נכסיהם ולבלי יקבלום רבי החובלים אל אניותיהם. אך האמללים לא שמו לב לכל אלה וימהרו לנוס, ותלאות רבות מצאום בדרכם: רבים מהם מתו, ורבים נפלו בידי שודדים, שגזלו כל כספם מהם, ורבים נפלו בידי האינקביזיציה וישרפו על קדוש השם. ויהי כאשר התאוננו האנוסים, שנמלטו לרומא, באזני האפיפיור על יואן השלישי ועל אכזריותו, וינחם קלימנטי על מעשהו, ויגמר אמר לבטל את הרשיון אשר נתן למלך פורטוגל.

ושלמה מולכו לא נח ולא שקט, ויסע עירה ריגינשבורג, אשר בה ישב בעת ההיא הקיסר קרלוס, ובמקרה בא שמה יחד עם דוד הראובני אשר ישב עד העת ההיא בויניציאה. בנסעם יחדו בדרך, הרימו נס, דגל ישראל, על מרכבתם ועליו מרֻקמות האותיות “מכב”י" לאמר: “מי כמכה באלים ה”. וכה באו העירה, ויתיצבו לפני הקיסר. בעת ההיא היה שם השתדלן רבי יוזלמן מרוסהיים, אשר בא להשתדל לפני הקיסר בעד בני ישראל שבאשכנז, ויזהיר את רבי שלמה מולכו לבלי התגרות ברעה, ולא יבוא אל הקיסר האדוק באמונתו. אך הוא לא שמע לעצתו ויעש כאשר חשב. ויהי כשמוע הקיסר את הצעותיו, ויקצוף עליו מאד, וישימהו במשמר יחד עם דוד הראובני, ויצו להביאם עירה מנטובא אשר באיטליה, ששמה נסע אז גם הקיסר.

שם נחרץ על רבי שלמה מולכו דינו להשרף חיים על המוקד. ויערכו מדורת עצים, ויביאוהו וישימו רסן בפיו לבלי יוכל דבר, כי יראו פן בלשונו הנמלצה ילהיב את לבות ההמון הנאסף לראות המחזה, וטרם הועל על המדורה בא ציר שלוח מאת הקיסר ויאמר לו, כי אם ישוב אל הנצרות, אז יסלח לו פשעו, ויגדלהו וינשאהו. אך רבי שלמה ענהו, אחרי אשר הסירו הרסן מפיו, לאמר: “הנני מתחרט על אשר הייתי נוצרי עשרים ושתים שנה, ועתה עשו בי כטוב בעיניכם ואנכי אכון לקראת המות בשמחה, כי אקריב את נשמתי קרבן לאלהי אמת”. הדברים יצאו מפיו וישליכוהו אל האש, וימת מות גבורים וקדושים בשנת ה' אלפים רצ"ג. ודוד הראובני ישב בכלא ימים רבים עד אשר מת בו. והמאמינים בקדושת רבי שלמה מולכו אמרו, כי הוא שב לתחיה אחרי השרפו, וכי ראו אותו ברומא שמונה ימים אחרי העשות בו דינו. ושמו נשאר לזכר עולמים לברכה בגלל אהבתו האמתית לעם ישראל, אף כי שגה בדמיונות וחלומות ורבנו יוסף קארו התפלל לאלהים כי תהי גם אחריתו כמוהו. –

כמעט נודע דבר מות מולכו להאפיפיור, ויחר לו מאד על הקיסר קרלוס שונאהו בנפש. לכן גמר אמר להשיב את פקודתו בדבר יסוד אינקביזיציה בפורטוגל על אף הקיסר, ומה גם כי האנוסים השתדלו לפניו להסיר הרעה מהם. וישלח האפיפיור כתב פקודתו לכל הכהנים והנזירים בפורטוגל לבלי שפט את האנוסים שנסחבו אל אגן הטבילה למרות חפצם, וגם את בניהם שנולדו למו בנצרות אל ישפטו משפט אכזרי. ויצו את צירו אשר בפורטוגל להדביק את הכתב הזה בכל בתי המסגד בפורטוגל, וירכיז חרם על כל כמר או נזיר, אשר יערב לבו למרות פי מצותו. ואם כי השתדל יואן השלישי להשיב את האפיפיור מדעתו, אך כל עמלו היה לשוא. ויהי באשר חלה קלימנטי את חליו אשר מת בו, ובשכבו על ערש דוי, נתן עוד פעם צו למלך פורטוגל, כי יוציא את כל האנוסים הנתפשים לחפשי. אחרי עשותו את פעולתו הטובה הזאת מת האפיפיור כשנה אחרי מות אהובו רבי שלמה מולכו. –

כל המעשים האלה אשר קרו ויאתיו במשך שלשים שנה לא נגעו עדנה לרעה באנוסים בפורטוגל, אשר מצאו מחסה למו בהאפיפיור הטוב, ובעת ההיא היתה דונה חנה גרציה מינדיזיה צעירה לימים ותשב בפורטוגל, ואישה התעסק בעסקי השטרות בבתי השלחנות שיסד בערים שונות באירופה. אך מה דאב לבה למראה הצרות והמצוקות האלה, אשר יכלו כל רגע לרעוץ ולרוצץ את אחיה בארץ מולדתה. ולבה היה כלו נתון לאמונת אבותיה הטהורה ולתורת אלהים ולספרותה, אך אֻלצה להסתיר את כל אהבתה הרבה הזאת לכל קדשי עמה תחת מסוה האמונה הנוצרית השנואה לה ולסבול עד עת מועד. –

ה.

מי יודע כמה שנים היתה דונה חנה יושבת בפורטוגל מבלי הראות את עמה ותורתה את חסדיה לולא באו מקרים חדשים להביא שנוים בחייה. המקרה הראשון שהיה לה לסבה להחל פעולותיה היה מות אישה פרנצישקו מינדיז, כנראה, באחרית ימי ממשלת האפיפיור קלימנטי השביעי. אז עזבה דונה חנה את ארץ מולדתה, ותקח אתה את בתה היחידה רֵינה, ואת אחותה הצעירה דונה רינה, ועוד אחדים מקרוביה, ותסע עירה אנטברפן, ששם תקעה מושבה. אחי בעלה, דון דיוגו מינדיז, היה המנהל את כל עסקי אחיו מת ויקח לו לאשה את דונה רינה אחות חנה הצעירה.

במדינת פְלַנדריה, שהיתה תחת ממשלת הקיסר קרלוס החמשי, ישבו האנוסים במנוחה, כי אף אם היה קרלוס קנאי ואדוק באמונתו וישרף אנוסים רבים בספרד שמלך עליה, אך בפלנדריה נתן למו חנינה, ויהי כאלו לא ידע את מעשיהם שהמה עושים בסתר. גם האינקביזיציה עוד לא נוסדה שם, ואף כי אֻלצו האנוסים גם שם להתכסות במסוה הקטולות, אך נקל היה למו יותר לקים בסתר כל חקי היהדות, כי איש לא שמר את צעדיהם, ומה גם צעדי עשירים גדולים כבית מינדיז, אשר המלכים הרוזנים והדוכסים לוו מהם כסף. אז החלה דונה להראות את לבה הטוב לעמה, בעלות פאול השלישי על כס האפיפיור.

פאול השלישי היה גם הוא איש טוב כקלימנטי ויט חסד ליהודים ולאנוסים שנמלטו לאנקונה עיר ממשלתו, ויתן למו רשות לשוב על דת אבותיהם בגלוי כי לפי דעתו לא נחשבו כנוצרים, כי בחזקה הטבילום לשם הנצרות, זולת זאת היה פאול, כיתר האפיפיורים בעלי ___⁴, אוהב חיים ובלתי אדוק באמונתו⁵, ולא חפץ לקנא קנאתה ולרדוף את ___⁶ בה, ומה גם כי שחדוהו בכסף. כמעט ישב על כסאו⁷ ויוציא צו כי יקימו את פקודת קלימנטי שנתן על דבר האנוסים בפורטוגל. ויואן השלישי בשמעו זאת רגז תחתיו. ביחוד קם למכשול על דרך יואן האנוס דוארטי די פאַץ, שישב ברומא ובעזרת הכסף, ששלחו אליו אנוסי פורטוגל, שחד את החשמנים ואת האפיפיור, והם לא נתנו את האינקביזיציה להגביר ממשלתה בפורטוגל. אמנם יואן השלישי שלח מרצחים, אשר התנפלו בקרב חוצות רומא על דוארטי, עדי קם מחליו ויחי, ויוסף להשתדל בעד אחיו האנוסים. –

בראות יואן כי לשוא עמלו, ויפן אל קרלוס החמשי קיסר אשכנז בבקשה להשתדל לפני האפיפיור, כי יתן הרשיון ליסד את בית משפט הדמים בארצו. והקיסר עשה כבקשתו. בראשונה ענהו פאול, כי אין אנוסי פורטוגל נחשבים כנוצרים, כי נטבלו על כרחם, אך אחרי אשר תם הכסף מכיסי אנוסי פורטוגל ולא יכלו עוד לשחד את החשמנים היה מצב האנוסים רע. ואף כי מלאה דונה חנה וגיסה דון דיוגו את חסרון הכסף, וימסרו סכום רב לציר האפיפיור, אשר עבר דרך פלנדריה, אך הכסף הזה לא מלא עוד את תאות הציר.

ובין כה וכה וקרלוס חלה את פני האפיפיור לקים את האינקביזיציה בפורטוגל, ופאול מלא את בקשתו, אך התנה, כי יתנהגו עם האנוסים בחסד. אולם יואן השלישי הוציא את כל חצי אכזריותו מאשפתם לירות אל לב האנוסים. וירע להם הרבה יותר מאשר לאחיהם אנוסי ספרד. ויתאוננו הנענים באזני האפיפיור על המצוקות שעושים להם, וינחם פאול על מעשהו, ויאמר לבטל בפקודתו את רשיונו. אך יואן השלישי ואחיו, הינריקו, שהיה ראש בית משפט הדמים הזה, לא שמו לבם לדברי האב הרומאי, ויוסיפו לעשות מעשיהם הרעים, ותבוא עת צרה ומצוקה לאֻמללים, והאפיפיור לא יכל עוד הצילם מרעתם.

ככה היה ריב תמיד בין האפיפיור ובין מלך פורטוגל בדבר האנוסים ומצב האמללים האלה הורע מיום ליום. רבים מהם נסו וימלטו מן הארץ, שנהפכה למו לתפת, רבים עֻנו ביסורים נוראים וימותו על קדוש השם בגבורה נפלאה: לא בכו ולא יללו, כי אם ברוח שקט הלכו לקראת המות על אף צורריהם. השתדלן די פאַץ, שהיה איש ערום, נוכל ובוצע בצע, הוסר משתדלנותו, ותחתיו בחרו למו האנוסים באיש אחר ישר ונאמן רוח. ואז באו דונה חנה וגיסה דיוגו מינדיז לעזרתו בכספם ובכסף יתר האנוסים, שנמסר לידם. בכח הכסף הזה התנגד האפיפיור להאינקביזיציה, ומה גם אחרי אשר הציעו לפניו דונה חנה וגיסה להביא אל אוצרותיו עשרת אלפים דינרי זהב. אך כל פעולתו היתה מאפע, כי יואן השלישי הוסיף לעשות מעשהו, מבלי פנות אל אמר פאול השלישי. וככה נמשך המצב הזה עד מות פאול. –

ויהי כאשר נתמנה אחריו האפיפיור יוליוס השלישי, ויוסף גם הוא לתת כתבי סליחה לאנוסי פורטוגל, ויוציא גם הוא פקודה לאמר, כי האנוסים האלה אינם נחשבים לנוצרים אמתים ואין רשות להאינקביזיציה לשפטם משפט כופרים; אך המצב לא הוטב בכל זאת בפורטוגל. בזמנו נוסדה בקרב הכנסיה הקטולית חברה דתית חדשה – חברת “הישועים”. מיסדיה היו שני כמרים: פטרו קַרַפה מאיטליה ואיגנץ לויולה מספרד, ויכתבו על דגלה: “כל האמצעים כשרים, אם מטרתם כשרה”. בעזרת קרפה נוסדו בתי האינקביזיציה בכל המקומות. ולויולה הנהיג מנהג מרגלי חרש, לשמור צעדי כל איש קטולי, נוצרי ישן או אנוס, ויפלו בשחיתותם גם כהנים גדולים והגמונים, וירדו לטבח ולמוקדי אש.

אז בימי ממשלת יוליוס השלישי קרה מקרה נורא את התלמוד, ומסבי המקרה היו שלשה מומרים, אחד מהם היה יוחנן בפטיסט, אשר ביהדותו נקרא שלמה רומנו. הוא היה בן בתו של המדקדק הנודע רבי אליהו בחור הלוי מאשכנז, אשר היה למופת בדורו בהשכלתו הרבה וברב ידיעותיו בשפת עבר וארם, יון ורומא. רבי אליהו היה מלמד את הנוצרים הגדולים, הגמונים ודוכסים, שפת עבר, וישב תמיד בביתם ויתארח אתם לחברה, אף כי היה עברי שומר דתו. אולם על ידי התחברותו אל הנוצרים הסכינו שני נכדיו אלינו ושלמה רומנו עם בני הגוים, ויתנצרו שניהם. ויהי שלמה – יוחנן לישועי. ויבוא הוא ועוד שני מומרים וילשינו על התלמוד לפני האפיפיור יוליוס, וידרשו, כי ידונו אותו לשרפה. ויוליוס למרות רצונו היה מוכרח להכנע מפני הישועיים, שהיה כחם גדול מאד, ולהוציא את הגזרה הרעה הזאת. וביום ראש השנה ליהודים, שנת ה' אלפים שי"ד נשרפו ספרי התלמוד בחוצות קרית רומא, ואחרי כן גם ביתר ערי איטליה, במשך ירחים אחדים. אחרי מות יוליוס ישב על כס פטרוס ברומא האפיפיור הרשע מרציליוס השני, ובימיו העלילו על יהודי רומא עלילת דם, ורק בהשתדלות החשמן אלכסנדר פרגיזי הישר באדם נצולו מרעתם.

ו.

ותשב דונה חנה־גרציה מינדיזיה וגיסה דון דיוגו מינדיז בעיר אנטברפן אשר בפלנדריה. הארץ הזאת נחשבה אז לאחת ממדינות ספרד, והקיסר קרלוס החמשי, שהיה גם מלך ספרד, משל בה. ואם אמנם לא נוסדה עוד האינקביזיציה בפלנדריה, בכל זאת כבד היה להאנוסים לחיות על פי חקי היהדות בגלוי, כי הקיסר היה אדוק באמונתו מאד ולו נועזו האנוסים להראות גם ברחובות כיהודים גמורים, כי עתה מרה היתה אחריתם. ובני משפחת מינדיז, אשר לפנים בהיותם עוד ביהדותם בארץ ספרד נקראה שם משפחתם “נשיא”, משפחה עתיקה ורמה בישראל אשר יצאו מקרבה אנשים גדולים בתורה ובחכמה, הוכרחו לשים מסוה הנצרות על פניהם.

ודונה חנה־גרציה, שהיתה אדוקה מאד ביהדותה, לא יכלה עוד נשוא את משא החיים המרים האלה, להתכחש תמיד לאמונת אבותיה בגלוי, ותתאו מאד להמלט מארצות ספרד ולנסוע לארץ אשכנז, או לאיזו ארץ אחרת, אשר בה תוכל לשוב אל יהדותה בגלוי. ותחל לדבר על לב גיסה דון דיוגו, להוציא את מחשבתה זאת לפעולה. ולבעלה היה בן־אח ושמו דון יואן מיקְביס, איש צעיר לימים, חכם ומשכיל, שהיה יוצא ונכנס בבתי מרום עם הארץ, ויהי נכבד מאד בעיני המלכה מרים אחות הקיסר קרלוס, ולבו גם הוא נתון כלו לתורת היהדות ולאמונת אבותיו ויכבד גם עליו לשאת מסוה השקר על פניו, וישתדל הרבה להחלץ הוא וקרוביו מהארץ הזאת.

ולדון דיוגו מינדיז אמרה דונה חנה, כי אם איננו חפץ לעזוב את הארץ, יתן לה את חלקה בירושתה, אשר ירשה מאת בעלה, ועזבה היא לבדה את פלנדריה. אולם דון דיוגו היה גם הוא עברי נאמן לאלהיו ודבק ביהדות, ויאות לעצתה בחפץ לבו, ויחל להכין לקראת הנסיעה. אך עודנו עושה כה וכה והמות קטפהו בהיותו עוד במבחר שנותיו, טרם הצליח בידו לעזוב את אנטברפן, ויעזוב אחריו את אלמנתו, את דונה רינה אחות דונה חנה, ובת קטנה ושמה גם היא חנה־גרציה. ויען כי היתה רינה אשתו קלת דעת, ולא יכלה לנהל את עסקיה הגדולים, על כן עשה דון דיוגו לפני מותו את דונה חנה מינדיזיה גיסתו לאפוטרופסת על כל הונו, שהשאיר אחריו לבני ביתו.

מעתה לא יכלה עוד דונה חנה לקוות, כי במהרה תפדה מבור שבי זה, מאנטברפן, למען שוב אל אמונתה בגלוי, כי היה עליה להביא סדרים בעסקיה ובעסקי אחותה, אחרי מות דיוגו גיסה. והקיסר קרלוס, בהודע לו דבר מות דון דיוגו, התאוה מאד לרשת את הון המת העצום, ולכן על פי מצותו כנראה העליל אחד משריו הגדולים על דיוגו המת לאמר, כי בחייו התנהג בחקי היהדות במסתרים, ואם כן דינו כדין כופר בנצרות, אשר רכושו יחרם לאוצר המלוכה. ויוצא הקיסר צו לשים עקול (=עכוב) על נכסי דיוגו ועל כל עסקיו וספרי חשבנותיו, זולת זאת ישמרו צעדי כל אנוס היושב באנטברפן, למען דעת השומר הוא את חקי הדת הנצרות אם לא. וכל זה עשה הקיסר לא לשם האמונה, כי אם למצוא סבה נכונה להאשים את בני משפחת מינדיז בכפירה ולהתגולל עליהם לקחת את הונם הרב לאוצר הממלכה, לא בגזל וחמס, כי אם על פי חקי הנצרות.

אך דונה חנה־גרציה החכמה מצאה עצה נכונה, איך להציל את רכושה ורכוש גיסה: בראשונה הלותה כסף רב את אוצר ממלכת אשכנז, ושנית שחדה, פשוט, את רבי המלוכה, למען יחדלו לשמור צעדיה. מובן הדבר, כי במצבה זה לא יכלה עוד גם לחלום על דבר צאתה את אנטברפן, לבלי יחשדוה, כי אומרת היא לנוס ולהמלט על נפשה, ותאלץ להכנע ולדום ולשבת עוד שנתים בעיר הזאת, עד אשר ישלם לה הקיסר את חובה.

והנה קרה מקרה אשר נתן ידים לחנה להמלט אל ארץ אחרת: יוהן מיקביס בן אחי בעלה אהב מאד את רינה בתה היפה, וינס אתה עירה ויניציאה לשאת אותה שם לו לאשה. שמעה דונה חנה את מעשה יוהן ותתעבר למראה עין, ותגמר אמר למהר אחרי הנסים לויניציאה, להפר את בריתו את בתה, האומרת להנשא לו למרות רצונה. עתה חשבה חנה, כי לא ימתחו עליה שרי אנטברפן כל חשד. אך במחזה־התולים כזה אי אפשר היה לרמות את קרלוס הערום. הוא הבין היטב, כי אך סבה מבקשת דונה חנה להחלץ מפלנדריה. ועל כן אחרי צאתה את העיר מהר לצות לשים עקול על רכושה ורכוש אחותה רינה באמרו, כי נודע לו כי לא שמרו את חקי הנצרות ויתנהגו בסתר כמנהגי היהדות.

ודונה חנה הוציאה כסף רב ויגיעה רבה יגעה, עדי הצליחה להציל את הונה מידי זרים, ותתישב בעיר ויניציאה, ותקו לחיות שם חיי מנוחה, ותקרא בשם דונה גרציה די לונה. אולם תקותה לשבת במנוחה לא באה, כי קפץ עליה רגזה של אחותה הצעירה, דונה רינה קלת הדעת, אשר התקנאה בחנה על אשר שם אותה בעלה דון דיוגו לאפוטרופסת המושלת בכל רכושו אחריו, ותדרוש רינה מאת אחותה למסור לה את חלק ירושתה למען תשלוט היא בעצמה עליו. אך דונה חנה לא הסכימה לחפץ רינה, כי היא ידעה את קלות דעת אחותה, וכי לא תוכל לנהל את עסקי בעלה המת. דונה חנה אהבה את אחותה בכל לבה, ותדרוש טובתה כל הימים, אך נמצאו אז אנשים רעים אשר סכסכו את רינה הפתיה באחותה הגדולה. ותקצוף רינה מאד ותעש מעשה אשר לא יעשה: היא הלכה ותלשן על אחותה באזני מושלי ויניציאה לאמר: הביאה דונה חנה אִתה עשר רב לויניציאה, ועתה היא אומרת לעזוב את העיר ולנסוע לתורכיה, לשוב שמה אל יהדותה, על כן תבקש ממושלי ויניציאה לאלץ את דונה גרציה די לונה, למסור לה את חלק ירושתה שירשה מדיוגו בעלה למען תוכל היא – רינה – להשאר בויניציאה לשמור את דת הנצרות במדינה נוצרית.

כשמוע מושלי ויניציאה את הדבר הזה ויבינו כי עתה יהיה למו מקום לבצוע בצע, ויושיבו את דונה חנה בכלא. ויהי המעט המעשה הרע עזה לרינה, ותוסף עוד לעשות מעשה רע ממנו, כי שלחה ציר שלוח לצרפת, להלשין על דונה חנה לפני הממשלה הצרפתית, כי חנה היא יהודית אדוקה באמונת אבותיה, ולכן תשים הממשלה עקול על רכוש חנה הנמצא בצרפת. והשליח, שהיה נוצרי מלדה ומבטן, לא הסתפק במתנות שנתנה לו רינה חלף עבודתו, וילשין גם עליה לאמר, כי גם היא מחזקת ביהדות בסתר, וידרוש מאת ממשלת צרפת לשים עקול גם על רכושה אשר לה שם. והינריך השני מלך צרפת, שהיה חייב לבית מינדיז כסף הרבה שמח מאד בשמעו זאת ויחדל משלם את חובו לבית המסחר הזה באמרו, כי יען אשר המה יהודים, על כן לא היתה למו הזכות לשבת בצרפת ולעסוק בה בעסקי הלואה, ויען כי התראו כנוצרים, וירמו בזה את הממשלה, לכן צריך על פי הדין להחרים את כל רכושם הנמצא בצרפת לאוצר הממשלה.

אך דונה חנה לא התיאשה אף רגע, ותקו להוציא את נפשה ונפשות משפחתה ורכושם מידי אלה החיות הטורפות – מושלי ויניציאה והינריך השני מלך צרפת. היא השתדלה להודיע את סולימן שולטן תורכיה את דבר מאסרה וחפץ הויניציאנים ומלך צרפת להניא אותה מצאת את הארץ ולנסוע את רכושה הרב לארץ תורכיה. ורופא נפש שולטן, רבי משה המון, היה אהוב אדוניו, וישתדל לפניו, כי יציל את חנה ומשפחתה והונה מכף העריצים. וישלח השולטן מהרה ציר לויניציאה ולמלך צרפת, ויזהירם לבלי געת בנפשות בית מינדיז ורכושו לרעה ולתת אותם לנסוע לתורכיה עם כל הונם, ותורכיה היתה אז ממשלה אדירה בתבל, מפניה רגזו גוים, ויחילו מפני זעמה, ויאלצו מושלי ויניציאה להכנע מפני רצון סולימן וגם מלך צרפת אלץ לשלם לחנה את החוב והרבית עד הפרוטה האחרונה. אז עזבה חנה את ויניציאה, ותעתק מושבה לעיר פיררה, ותשב שם במנוחה.

ז.

הדוכס אירקולי די עסטי השני מושל פיררה אשר באיטליה היה איש חכם ומשכיל, אוהב יהודים ומטה חסדו אליהם במדה מרובה. תחת שבט ממשלתו מצאו למו מחסה אנוסים רבים אשר שבו ליהדותם, וביחוד הטה חסד רב לדונה חנה מינדיזיה בגלל חכמתה וצדקתה. בעיר הזאת החלה חנה לפעול פעולותיה הטובות להגדיל תורת ה' ולהדרש לכל נפש נענה ואיש נגש, אשר נמלט שמה מכף האכזרים מספרד ומפורטוגל. ביחוד הרבתה לעשות טובות עם בני משפחת אושקי, אשר ישבו גם המה בעיר פיררה.

רבי אברהם אושקי נמלט מהאינקביזיציה הפורטוגלית לפיררה, וייסד שם בית דפוס גדול להדפסת ספרי ישראל בעד האנוסים שהיו שם. הוא הדפיס סדר תפלות ישראל בתרגום ספרדי וגם כל כתבי הקודש תרגמו ספרדית, וידפיסם בדפוסו מלבד ספרי הפוסקים, למען ידעו האנוסים אשר שבו ליהדות חק ודין. קרובו רבי שלמה אושקי עסק במסחר, ויהי איש עשיר, ויתעסק גם בספרות ובשירה בלשון ספרד, ויכתב שיר־חזיון על דבר אסתר המלכה. רבי שמואל אושקי היה משורר נשגב, ויכתוב ספר “נחמה לצרות ישראל”, בו עודד את רוח האנוסים, להחזיק במעוז דתם הטהורה, דת היהדות, ויאמץ את לבם לקוות, כי עוד יבואו ימים טובים לישראל כאשר ישובו לציון ברנה ועיר תפארתם ומשושם, היא ירושלים עיר הקדש, תבנה על תלה.

את ספרו זה הקדיש רבי שמואל אושקי לדונה חנה־גרציה, ובהקדמתו לספרו יאמר, כי כמו שהלב הוא מרכז ההרגשה לכל הגוף, כן תרגיש חנה את כל מכאובי עמה ותמהר להושיעהו ולרפאהו, והנרדפים והנענים ישאו אליה את עיניהם כמו אל אם רחמניה, כי כרחל אמנו המבכה על בניה, כן ידאב רוח חנה למראה השֹׁד והשבר, אשר יגיעו לעמה; כדבורה הנביאה בשעתה וכאסתר המלכה, שהצילה את עמה מכליון, וכיהודית, אשר הצילה את עמה מידי הולופרנוש, כן החישה דונה חנה עזר וישע לבני עמה האמללים הנרדפים על צואריהם. גם רבי אברהם אושקי הקדיש לשמה ספרי הקדש שהדפיס בבית דפוסו, כי אמנם לה יאתה תהלה על כל הטוב אשר עשתה לאחיה ולתורת אלהיה, בתמכה את המדפיסים להוציא ספרי ישראל לאור. –

ולא רק המשוררים והחכמים האלה הרימו את ערכה ותהלתה, כי אם גם רבני הדור ההוא. אחד מהם כותב בספרו על אדותיה לאמר: “הגבירה, תפארת רום אנשים, גולת הכתרת, העומדת לנס עמים, סוככת בכנפיה על יתר הפליטה, צאן קדשים, עם אלוה, באורה יראו אור, צדקתה תעמוד לעד. חכמת נשים בנתה ביתה, בית ישראל, בקדושה וטהרה, בחילה ואוצרותיה החזיקה יד עני ואביון, להושיעם ולהרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד חצבה עמודיה בעשות בתים לתושיה (=לתורה). שם יתַנו צדקות ה' כל הבא למלא בחכמה בתבונה ובדעת. ידיה שלחה בכשור להחזיק במעוזו ולעשות שלום לו”. –

ורינה אחותה נוכחה אחרי כן, מה נואלה לעשות בהלשינה על אחותה הטובה ורבת החסד, אשר לא שמרה לה עברה ותסוכך עליה באברת חסדה גם עתה. אז השלימה עם דונה חנה והשלום והשקט שבו אל המשפחה היקרה והמפארה הזאת. את בת אחותה, את חנה־גרציה השניה, השיאה דונה חנה לקרובה רבי שמואל נשיא, גם ליתר קרוביה וקרובי בעלה דאגה לכונן את אשרם וליסד את מצבם על בסיס נכון וקים. ותגמר אמר להוציא את מחשבתה, לנסוע לתרכיה, לפעולה, אחרי שבתה שש שנים בפיררה במנוחה. –

ויוהן מיקביס היה איש חכם בעניני המדינות, וידע להתיצב לפני מלכים ורוזנים ולהפיק רצון וחן מהם, כי לרגלי עסקיו הגדולים נסע הרבה לערי איטליה וצרפת, ויבוא במשא ומתן עם מושלי מדינות הנוצרים, לכן ידע את כל נמוסיהם. וישג מכתבי מליצה מאת ציר צרפת, אשר ישב בקונסטנטינופול, לשולטן. וישב יוהן בקונסטנטינופול, וישב אל היהדות בגלוי, ויקרא שמו בישראל דון יוסף נשיא, וישא את רינה היפה בת דונה חנה לו לאשה. ואתו יחדו באו לתורכיה חמש מאות איש מאנוסי פורטוגל ומיהודי איטליה, אשר רבים מהם היו עובדים בבתי מסחרו ובבתי מסחר חותנתו דונה חנה, אשר באה גם היא אתו עם כל רכושה הרב.

בבואה לתורכיה החלה חנה לתמוך בידי לומדי תורה, ותזיל כסף רב לפתוח בתי כנסיות ובתי מדרש ללמוד תורה, ובהישיבה הגדולה אשר יסדה בכספה הושב ראש הרב הגדול רבנו יוסף אבן־לב משלוניקי, ותשלם לו שכר, ותתמוך בידי תלמידי ישיבתו, למען יוכלו להגות בתורה במנוחה ובשקידה. ככה עשתה גם ליתר קהלות ישראל שבתורכיה. ברב צדקתה נדרשה לכל נדכא ונענה מאחיה האנוסים, אשר נמלטו בעור שניהם לתורכיה, וגם ליהודי אשכנז, שבאו אל הארץ הזאת הראתה את חסדיה. –

ומצב יהודי איטליה הודע מאד בימים ההם בשבת על כס האפיפיור, תחת מרציליוס, הנזיר קרפה, שנקרא בשם פאול השלישי. לאכזריות לבו לא היה גבול, וכל מה שהזקין השתגע יותר, ויעש מעשים נוראים לדכא את ישראל. הוא העביד את יהודי רומא בפרך, לעבוד עבודות הצבור בחמר ובלבנים לבצר את חומות העיר, ויגזר עליהם גזרות קשות לכרת אכל מפיהם, וישלל מידם את ספרי התלמוד לבערם באש ופעם אחת השתגע עוד יותר, וישלח את בן־אחיו לשרוף את כל בתי היהודים בלילה עת ינומו שנתם. ובאנקונה עיר ממשלתו, אשר בה מצאו למו אנוסי פורטוגל מנוחה בימי האפיפיורים שהיו לפניו, החל לרדפם ולרעצם, וישימם בכלא, לדון אותם משפט כופרים להעלותם על המוקד. ביניהם היו גם נתיני תורכיה. אך דון יוסף נשיא וחותנתו השתדלו לפני השולטן, וישלח ציר אל האפיפיור להזהירהו כי לא יגע בנתיני תורכיה לרעה. ויירא פאול ויכנע ויוציאם לחפשי. אך אנוסי פורטוגל במספר עשרים וארבע נפש הועלו על המוקד, וירגזו יהודי אירופה ותורכיה לשמע האכזריות הזאת. –

רבים מאנוסי אנקונה ברחו לפיזרה, אשר שם קבל אותם הדוכס המושל, ויתן למו לשבת שם במנוחה. אז החלו יהודי פיזרה לבקש מיהודי תורכיה, כי יכריזו חרם על הסוחרים היהודים, לבל יביאו סחורותיהם אל נמל אנקונה, ועל ידי זה תרד העיר מטה, ותשפל ותשם. אז השתדלה דונה חנה וחתנה לעשות את הנקמה הזאת בהאפיפיור, ותבקש מאת הרבנים להכריז החרם. וידָרשו לה הרבנים הגדולים אשר בתורכיה, וביניהם רבנו יוסף קארו מצפת ועוד כמוהו. אך יהודי אנקונה התנגדו לזה, באמרם, כי אז יקצוף עליהם פאול עוד יותר והשמידם כלה. וימצאו גם רבנים אשר נתנו למו צדק, ויבטלו את החרם. אך דונה חנה וחתנה צוו בכל זאת על הסוחרים, לבלי בוא אל נמל אנקונה. אולם הנמל בפיזרה לא היה טוב למעמד האניות, וככה לא יצא דבר הנקמה הזאת לפעלות. –

אחרי מות פאול השלישי בשבת על כסאו האפיפיור פיוס הרביעי, שהיה איש טוב, הוטב מעט מצב יהודי איטליה, אך הוא לא יכל להטות אליהם חסד רב, כי אלץ לעשות ככל אשר דרשו ממנו בני החברה הישועות, אשר כחם היה מלא עולם הקטולות. אחרי שבתו על כסא פטרוס ימים לא רבים מת פיוס הרביעי, ועל כסאו ישב פיוס החמשי, איש אכזר, קנא ונוקם כפאול. אז התחדשו גזרות רעות ומרות על יהודי איטליה, עוד פעם שרפו ספרי ישראל על המוקד, וישפטו את האנוסים בדם ואש ותמרות עשן, גם גרשו מרב ערי איטליה כלה, אחרי שללו מהם את כל רכושם. –

ח.

ודון יוסף נשיא גדל מאד בחצר המלוכה בתורכיה. השולטן סולימן הטה אליו חסד, וביחוד אהבהו בנו יורש העצר סלים. וזאת סבת אהבת סלים אל דון יוסף: לסולימן היו שני בנים: סלים הבכור ובַיַזיד הצעיר. השני היה איש גבור חיל ואמיץ לב במלחמה, ואנשי הצבא דבקו אחריו. אך סולימן הוריש את כסא מלכותו לבכור, כי דון יוסף נשיא דבר טובות באזני השולטן על סלים ויהללהו על מדותיו הטובות וגם נשי השולטן השתדלו בעד סלים לפני אביו להמליכהו תחתיו, כי לו משפט הירושה. וביזיד נלחם את אחיו, אך בזה העיר את קצף אביו, ויאלץ לעזוב את הארץ ולהמלט על נפשו. –

מני אז קרב סלים יורש העצר את יוסף אוהבו אליו, ויגדלהו וינשאהו, וישימהו לראש חיל שומרי ראשו והמשרה הזאת היתה רמה ונשאה בעת ההיא, גם רבים מנסיכים ורוזנים לא זכו לה. זולת זאת קצב לו סלים פרס לתת לו מגנזי המלך כל ימי חייו, וגם לאחיו, לרבי שמואל נשיא, נתן פרס כזה. – ויהי כאשר גדל יוסף בחצר השולטן, וישמעו המלכים הנוצרים ויחר למו. וישתדל הינריך מלך צרפת על ידי צירו לפני השולטן להוריד את יוסף מגדולתו, ויעליל עליו עלילה לאמר, כי ידו את מלך ספרד, אשר מלחמה היתה לשולטן בו בעת ההיא. אולם כל עמל מלך צרפת היה לשוא, כי השולטן עוד גדל ונשא יותר את יוסף. ומלך צרפת היה חיב לדון יוסף נשיא כסף רב, וימאן לשלם לו, ויכתוב לו יוסף מכתב, אשר בו דרש ממנו להשיב לו את חובו. ותעל חמת הינריך מלך צרפת, ויכתוב להשולטן, כי אחרי אשר דון יוסף הוא יהודי, שאין לו הרשות להלוות כסף את הנוצרים בצרפת, לכן פטור הוא משלם לו את חובו. אך השולטן לעג לדבריו ולטענותיו, ויכתב גם הוא להינריך, וידרוש ממנו בחזקה לשלם את החוב ליוסף. ויאלץ הינריך על אפו ועל חמתו לעשות כדבר השולטן.

ויהי המעט להשולטן עשותו הטובה הזאת את יוסף, ויתן לו עוד מתנה יקרה ונכבדה, אשר לא זכה לה כל יהודי מאז הגלו בני ישראל מעל אדמתם: הוא נתן לו במתנה את העיר טבריה אשר בארץ הקדשה, ועוד שבע ערים סביבותיה. העיר הזאת היתה אז שוממה, ויתנה השולטן לדון יוסף, לבנות אותה ואת עריה ולהושיב בהן רק יהודים, ויוסף וזרעו אחריו לדרותיו ימשלו בהן. המקרה הזה קרה בשנת ה' אלפים שכ"ד לבריאת העולם.

ויכתב השולטן את פקודתו זאת ויחתום בחותמו, וגם יורש העצר, סלים, ובנו הבכור חתמו עליה למען יקום הדבר לדרותם אחריהם, ואיש לא יוכל לגזול מיוסף ומזרעו את ארץ ממשלתם. הדבר נודע באירופה וישתוממו המלכים הנוצרים לשמע אזנם, וציר צרפת, שישב בקונסטנטינופול, כתב אל מלכו, כי יתכן שיהיה יוסף למלך על ישראל. אז החל דון יוסף להשתדל להושיב נשמות ארץ ישראל, וישלח לטבריא אחד מאנשי מעשהו, את רבי יוסף בן אדרת, ויתן לו כסף, ויצוהו לבנות חומה בצורה סביב העיר, וסלים יורש העצר קצב לבן־אדרת שכר אלפים שקל לשנה, ושמונה משרתים נתן לו לעזרהו לבנות החומה. ולשרי פלך דמשק וצפת נתנה הפקודה לעשות ככל אשר ידרשו מהם דון יוסף נשיא ועוזריו. ולבוני החומה והעיר לקחו אנשים מבני הערבים. אך אחד ממושליהם הניא אותם משמוע בקול פקודת בן־אדרת. אז התאונן בן אדרת באזני הפחה, ויתפשו שני ערבים שהפריעו את אנשי העבודה מעבודתם וימיתום. וטרם עברה שנה אחת וחומת טבריא הוקמה על תלה. –

ויהי כאשר נשלם בנין החומה, ויצו יוסף לטעת עצי תות, אשר מפרים יכלכלו תולעי משי, כי הוא חפץ לכונן בארצו בתי חרשת למשי. גם צמר רב קנה בספרד, ויבא לארץ הקדשה, לכונן בתי חרשת למטוה צמר, להפריח את המסחר וחרושת המעשה בארץ אבותיו. אך למען החיות את הארץ הנשמה דרושים היו אנשים חיים אשר חפץ הקיום הלאומי חי בקרבם, ולכן כתב מכתבים אל כל קהלות, ויקרא לאחיו לבוא אל ארץ אבותיהם להחיותה ולהקים הריסותיה. ואניות שלח אל חפי ויניציאה ואנקונה, לשאת את היהודים אשר יתנדבו לעלות אל ארץ ישראל.

ומה מר היה לדון יוסף נשיא להוכח אז, כי נרדם עמו תרדמה עזה מבלי הקץ משנת אולתו, כי בני ישראל אשר היו בימים ההם חכו רק לביאת הגואל המשיח, אשר יבוא כעני רוכב על החמור ובנסים ונפלאות, כבימי צאת ישראל מארץ מצרים, יוליכם אל ארץ אבותיהם, ובמה נחשבה בעיניהם פעולת איש גדול, אוהב עמו וארצו כדון יוסף נשיא, אשר חפץ להשיב לישראל תפארתו וכבודו הלאומי בדרך הטבע?

גם הרבנים הגדולים, אשר היו בעת ההיא, לא שמו לבם לכל התכונה הרבה הזאת, ולא ידעו להוקיר את רום ערך הרעיון הקדוש הזה, כי כלם התעסקו אז בסודות ובנסתרות אשר בתורת הקבלה, ויאמינו רק בעזרת השמות הקדושים ובכח פלאי הקבלה ירכשו למו את ארצם. ורבני ארץ הקדשה שגו אז יותר מכל רבני ישראל בכל מקומות פזוריהם בתורת הסוד, ולכן אף אם היו קרובים למקום המעשה, לא הבינו את רום ערכו והעתידות הטובות, אשר תוכלנה לצמוח לישראל על ידו. מכל רבני הדור ההוא רק אחד, הוא הרב הגדול רבנו משה אלמושנינו, התלהב בדמיונו ובאמונתו למראה עבודת דון יוסף, וירם תחת לשונו את ערך הרעיון הקדוש והמפעל הכביר הזה. אך מה יכל איש אחד לעשות אם יתר חבריו עמדו מנגד?

ככל מעשה דון יוסף הגדול הזה לקחה חבל גם חותנתו דונה חנה־גרציה, ותפזר כסף רב לטובת ישוב ארץ ישראל. אך כל אלה לא הועילו להפיח בלבות היהודים המתים רוח חיים, ותקוות דון יוסף ודונה חנה נשארו מעל. בראות דון יוסף את אולת עמו, אשר לא ידע להוקיר את הצלחתו האמתית, רפתה תשוקתו לבנות נשמות ארצו ולאט לאט חדל מהתעסק בענין הגדול הזה ולא נשארה מפעולתו זאת כל זכר לדורות עולמים. ככה נואלו אז בני ישראל לאבד בידיהם את הטובה אשר נתנו למו ואת אשרם, אשר כמו משמים נפל להם, ולא זכרו את מאמר חכמינו בעלי התלמוד: “איזהו שוטה? המאבד מה שנותנים לו”. –

ט.

לא עברו ימים רבים אחרי הנתן עיר טבריא וסביבותיה לדון יוסף למתנה והנה הרימהו השולטן על וישימהו לדוכס (=הירצוג) ולמושל ממשלת מלך על האי נכסוס, ועמו עוד על שנים עשר איים קטנים מאיי יון, ויתן לו את התאר: הירצוג מנכסוס. אז החל דון יוסף למשול באיים ההם, ויכתוב את פקודותיו אל השרים והפקידים היונים הנוצרים, אשר היו שמה, בקול נגיד ומצוה לאמר: “אנחנו יוסף נשיא בחסדי אלהים הירצוג מנכסוס והים האיגאי, מושל באנדרוס, ופארוס, ועוד ועוד”. ובכל זאת נשאר לשבת בקונסטנטינופול בארמונו הנהדר, כי חפץ להיות קרוב אל מלכו ומיטיבו ולהתעסק בשאלות מדיניות, ותחתיו שלח נציבו, את אחד האצילים הספרדים, ושמו קורניללו. וככה היה יהודי נרדף בארצות הנוצרים למושל על עם נוצרים, ואחד אצילי ספרד הגאיונים היה עבדו ונציבו וסר למשמעתו!

שמעו מלכי אירופה את גדולת יוסף, ויחלו להחניף לו ולהראות לפניו כאוהבים אף כי בלבם שנאוהו תכלית שנאה. קיסר אשכנז מקסימיליאן השני שלח לקונסטנטינופול את צירו, לפעול שם לטובת ארץ אשכנז ולהשתדל לפני שרי המלוכה הגדולים, וביחוד לפני דון יוסף נשיא ההירצוג מנכסוס, אשר אליו ביחוד כתב מכתב ויכנהו בשם “דוכס נאור”. את המכתב כתב הקיסר בעצם ידו, ויבטיח בו את דון יוסף לתת לו פרס שלשת אלפים שקל שנה שנה. אולם דון יוסף דחה את הצעת הקיסר הזאת, כי היה איש אמונים וישנא את השחד. –

וממלך צרפת נקם דון יוסף נקמתו על אשר התמהמה לשלם לו את החוב, אשר נשה בו עד עתה, למרות דרישת השולטן סולימן. ויגמר דון יוסף אמר לקחת את הכסף מדי מלך צרפת בחזקה, אם לא יתן לו ברצונו הטוב. וישלח אניות מלחמה, אשר לכדו את אניות הסוחרים הצרפתיות, ויקח לו יוסף את כל הסחורה אשר היתה בהן. אז הרים מלך צרפת קול צעקה, ויתאונן באזני השולטן על מעשי יוסף, אך השולטן לא הקשיב לקול צעקת הצרפתים ויצדק את מעשי דון יוסף.

אז גמר מלך צרפת אמר להפיל את דון יוסף למשואות בעזרת עלילות שוא ולהשניאהו בעיני השולטן. ועל כן פנה צירו, אשר ישב בתורכיה, אל אחד היהודים הנכבדים בעיני השולטן, להיות לו לעזר, להוריד את יוסף מגדולתו. היהודי הזה היה הרופא בחצר השולטן, ושמו דאוד, ויהי סוכן בבית יוסף, ועל פי מצות אדוניו תפש דאוד את אניות צרפת, אך הוא היה איש רע ויקנא בגדולת יוסף, שעלה למעלת הירצוג, ויתן את ידו לציר צרפת, להלשין על אדוניו לפני השולטן לאמר, כי שטרי החוב שהיו לו ממלך צרפת מזויפים הם, גם הוסיף דאוד להלשין, כי חושב דון יוסף על השולטן מזמות רעה, בכרתו ברית את מלך ספרד, את האפיפיור ואת מושלי ויניציאה ופלורנציה שהיה להשולטן ריב עמהם. ולו הטה השולטן אזן קשבת לדברי המלשינים, כי עתה אבד לא רק דון יוסף לבדו, כי אם גם כל יהודי תורכיה.

לאשרו נודע לדון יוסף בעוד מועד דבר המרד, אשר רקם דאוד, ויקדם ויבוא אל השולטן ויספר לו את כל הדברים האלה, ויוכיחהו לדעת, כי אך שקר וכזב הן כל העלילות האלה וכי לא יתכן שיתן יד לספרד ולאיטליה, שמושליה שונאי עמו, הרודפים את ישראל באכזריות חמה. והשולטן היה איש נבון, ויכר לדעת צדקת אמרי דון יוסף, ויקצוף קצף רב מאד ויגרש את דאוד מעל פניו, וישלחהו לשבת בארץ גזרה, באי רודוס, כל ימי חייו. ורבני תורכיה התעוררו כלם כאיש אחד ויחרימו את דאוד. וציר צרפת בוש מאד ממעשי תרמיתו ויוסף התאמץ מעתה להרע לצרפת ככל אשר יכל, אך לדאוד סלח את עון בגדו בו, וישתדל לפני השולטן לתת רשיון להרופא הזה לשוב אל בירת תורכיה. וגם חלה פני הרבנים, כי יסירו את החרם מעל דאוד, כי על כן יהודי הוא.

ודון יוסף לא שכח כל הרעה אשר עשתה לפנים ממשלת ויניציאה לו ולחותנתו, ובחפצה לשלול רכושם ולשפטם משפט כופרים, ורק הודות להשולטן סולימן נצלו מהרעה. עתה חרץ דון יוסף לשלם לויניציאה כגמול ידה ולהשיב לה כרעתה, ויחל לדבר על לב השולטן סלים לקרוא מלחמה על ממשלת ויניציא וללכד את האי קפריסין הקרוב לארץ תורכיה מידה. הדבר מצא חן בעיני השולטן ויבטיח את יוסף להמליך אותו למלך על האי ההוא אחרי הלכדו. אך הויזיר הגדול מחמד סוקולי, יוני שקבל דת האישלם, מאן להסכים לעצת יוסף, וכמעט בטל דבר המלחמה, והנה פתאם קרה מקרה נורא את ממשלת ויניציאה, כי התפוצץ בית כלי הנשק שלה על ידי האש שבערה באבק השרפה שהיה מונח שם. אז מהר דון יוסף וידבר על לב השולטן להחיש מעשהו ולבוא שערי קפריסין ברעש מלחמה, ויאות לעצתו הטובה.

שמעה ממשלת ויניציאה ותתעבר, ותאמר לשפוך את כל חמתה על ראש היהודים לגרשם מארצה, אם יפלו צבאותיה במלחמה הזאת, ותשם במאסר את כל סוחרי ארץ המזרח, אשר היו בעת ההיא בארצה. והאפיפיור הצורר פיוס החמשי אמר לקרוא למלכים הקטולים למסע צלב חדש, לצאת למלחמה במלכי המחמדים הכופרים ולהושיע את ויניציאה מצרתה. אך עודם עושים כה וכה וצבאות השולטן הגיחו מארצם, וישתערו בחמת קרב על האי קפריסין וילכדוהו. אז ראתה ממשלת ויניציאה, כי בגבורה לא תוכל הושיע את נפשה, ותכנע, ותתרפס לפני השולטן, ותבקש ממנו לכרות אתה ברית שלום. אולם השולטן מאן ימים רבים לכרות עמה את הברית, כי אמר להלחם בהממשלה הרעה הזאת עד רדתה. אז, לדאבון לב הנוצרים הגאיונים האלה, אלצו לפנות לעזרת איש יהודי, כי יבוא לתורכיה ויפשר בינה ובין השולטן האדיר, למען הניח חמתו. ובכן תחת לגרש את היהודים מארצה הוכרחה ממשלת ויניציאה לשאת את עיניה אל איש עברי, כי יצילנה מרעתה. –

י.

בכל בקשו גדולה לעצמו והתאמצו לעלות מעלה מעלה במצב החברתי, היו רגשות דון יוסף נשיא ומחשבותיו בכל זאת נתונים לבני עמו בכל מקומות פזוריהם. הוא זכר ולא שכח את כל הרעה אשר עשתה ספרד מאז ועד ימיו לבני עמו ועמהם גם לאבותיו, ויחשוב מחשבות להנקם ממנה דמי בני ישראל. ויהי כאשר התפרצו יושבי “ארץ השפלה” – הולנדיה – מפני פיליפ השני מלך ספרד, אשר חפץ ליסד גם בה את האינקביזיציה, למרות רצון העם, וידבר אז דון יוסף על לב השולטן לקרוא מלחמה על ספרד למען יחדל מלכה מעם ההולנדים, אך הויזיר הגודל סוקולי התנגד לזה וחפץ דון יוסף לא היה. –

במלוך בפולניה המלך סיגיזמונד אוגוסט פנה אליו דון יוסף בבקשה לתת זכיות ליהודי ארצו, ובעת ההיא השתדל סיגיזמונד אוגוסט לפני ממשלת השולטן בענינים מדינים ותהי דרושה לו עזרת דון יוסף נשיא ויכתב בעצם ידו מכתבים אל השר היהודי ויכנהו בשם “אדון נעלה ורענו האהוב” ו"שר נכבד" ועוד שמות הכבוד כאלה, ויבטיחהו לעשות כאשר אמר ולתת זכיות ליהודי פולניה.

וממשלת ויניציאה אחרי אשר נכנעה לפני השולטן אלצה גם היא להחניף לדון יוסף ועל כן הסכימה, כי איש יהודי ושמו רבי שלמה בן נתן יהיה המפשר בינה ובין השולטן. רבי שלמה היה איש חכם ורופא מהלל. הוא היה יליד איטליה ואחרי אשר נודעה חכמתו ברפואה היה לרופא סיגיזמונד אוגוסט מלך פולניה. אחרי כן בא לקונסטנטינופול, ויתרועע את ציר ויניציאה. גם בעיני הויזיר סוקולי מצא חן מאד, כי ראה הויזיר את חכמתו בעניני המדינות, ויבחר בו לנסוע לויניציאה ולכרות ברית שלום את מושליה, ואף כי לא חפצו המושלים לקבל ציר יהודי למפשר, אך ציר ויניציאה שבקונסטנטינופול כתב אליהם ויבאר לפניהם את דעתו, כי עליהם להכנע מפני רצון השולטן ולקבל את רבי שלמה.

ורבי שלמה אשכנזי בהיותו בויניציאה ראה את ענות עמו ואת הגזרה אשר גזרו עליהם להגרש מן הארץ, בקש מציר ויניציאה, לעמוד לימין היהודים, והגזרה בטלה. ככה היו אז היהודים נכבדים בחצר השולטן, עד כי על פיהם נחתכו עניני המדינות אם לשלום ואם למלחמה.

אך לא לעולם חסן. בא קץ גם לגדולת יוסף, כי השולטן סלים מת, ובנו מורַד היה איש רע שואף להון ולבצע, ונוטה להויזיר סוקולי שהיה שונא לדון יוסף נשיא ויורידהו השולטן מגדולתו ויהדפהו ממצבו הרם, אף כי לא חדל מהקרא בשם “הירצוג” וגם שכרו קבל מגנזי המלך שנה שנה כל ימי חייו, אך השולטן לא קרבהו עוד אליו, ולא פנה אליו לדרוש עצתו. –

ודונה חנה גרציה מינדיזיה, אשר לא חדלה מהיות לאם רחמניה לבני עמה עד קץ ימי חייה, מתה בשנת ה' אלפים שכ"ט, וכעשר שנים אחרי מותה הלך למנוחות גם חתנה דון יוסף נשיא, האיש אשר כל ימי חייו נשא בלבו רעיון רם ונשגב להשיב לעמו תפארתו והדרו כבימי קדם, לכונן מלכות ישראל אשר תהיה למקלט בטוח להנרדפים והנענים בארצות הנוצרים. הוא מת ביום העשירי לירח אב. ביום הראשון בשבוע. היום ההוא היה יום צום תשעה באב תחת יום השבת שאסור לצום בו. עם מותו יחד אבדה התקוה לישראל לשוב ולפרוח על אדמתו בתור עם חפשי, אשר לא ישא עול זרים, כי איש גדול כדון יוסף נשיא, אשר לו היכלת לפעול גדולות כאלה לא בכל מאה שנה יולד.

העיר טבריא וסביבותיה, אשר שם הצליח לדון יוסף ליסד ישוב קטן נשמה עוד בחייו אחרי מות אוהבו ומגינו השולטן סלים, כי אז ערבו היונים, צוררי ישראל מאז מעולם, את לבם להתנפל על העיר ולהחריבה ולעקור את מטעי הגפנים והתות, והיהודים אשר ישבו שם אלצו להתפזר ולהמלט על נפשם, ולא נשאר כל זכר למפעל הטוב הזה שפעל דון יוסף לטובת עמו.

אחרי מות דון יוסף לקח לו השולטן מורד את אוצרותיו, כי אמר, כי עליו לשלם הרבה חובות אשר היה דון יוסף חייב לממלכות שונות, אף כי שקר היה הדבר הזה, ואך למען בצוע בצע אמר זאת. ולדונה רינה אלמנת ההירצוג השאיר מורד רק את הארמון בילבידֶר, אשר בו התגורר דון יוסף עד יום מותו, וגם כפר אחד אצל קונסטנטינופול, וסכום של תשעים אלף שקלי זהב. אך גם במעט הכסף הזה עשתה דונה רינה טובות רבות לעמה, כי פתחה בית דפוס, ותשתדל להדפיס ספרי עבר, גם חפצה להדפיס את כל ספרי התלמוד, אך המות קטף אותה טרם הוציאה חפצה זה לפעולה.

א

רבי שאול וואל נולד באיטליה בעיר פדואה לאביו הרב רבי שמואל יהודה קצינלינבוגן, אשר היה אחד גדולי הרבנים בזמנו, חכם במדעים אחרים מלבד תורת התלמוד, עשיר ונדיב, ענו וירא חטא. באחרית ימיו היה רבי שמואל יהודה לרב בויניציאה. בישיבתו הגדולה למדו תלמידים רבים גדולי התורה, ויהי אהוב ויקר לתלמידיו, עד כי אחד מהם, רבי אבטליון מקינסול, הציג תמונת רבו זה בבית מדרשו, שקבע לעצמו בעיר מושבו, למען יביט תמיד אל פני מורהו הגדול, לקים מה שנאמר: “והיו עיניך רואות את מוריך”. הוא היה קרובו של המהרש"ל והרמ"א, ויחלף עמהם אגרות בשאלות ההלכה.

אבי רבי שמואל יהודה היה הרב הגדול בדורו רבנו מאיר קצינליגבונן, רב בעיר פדואה, אשר אל ישיבתו באו רבים מכל קצות הארץ לשמוע לקחו, גם הרמ"א היה מתלמידיו, וכל דבר קשה בהלכה הקריבו הרבנים אליו ודבריו היו למו כדברי האורים. רבנו מאיר היה תלמיד רבי יעקב פולק בעל “החלוקים” והפלפול. אחרי כן בא לאיטליה ללמוד בישיבת רבנו יהודה הלוי מינץ, זה האדם הגדול, אשר שם תהלתו נודע בכל תפוצות ישראל. שם ארש לו לאשה את בת הרב רבי אברהם, בן מורהו, ואחרי מות מורו וחותנו היה לרב תחתם בפדואה.

רבי שאול למד בבית מדרשו של אביו, אך לא העלים עיניו גם מיתר החכמות, ויכנס אל האוניברסיטה בפדואה ויוסף לקח במדעים שונים. אחרי כן שלחהו אביו לבריסק דליטה, ללמוד בישיבה הגדולה אשר היתה שם, כי נודעו רבני פולניה וליטה, בידיעתם הרבה בתורה. שם ארש לו לאשה את דבורה בת העשיר והנדיב רבי דוד דרוקר, שנקרא כן על שם בית הדפוס שהקים בבריסק. רבי דוד זה היה, כנראה, יליד פראג, ובעת הגרוש בשנת ש"ב יצא מפראג לבריסק. שם משפחתו היה “וואל” והיא משפחה ידועה בימיו בפראג¹. ויחל רבי שאול להתכבד בכבוד חותנו ויקָרא גם הוא “וואל” או “וואלש”. –

רבי שאול בחל במשרת הרבנות אף כי היה גדול בתורה. ארץ פולניה היתה אז למשכן שאנן לבני ישראל והאנשים החרוצים שבהם עשו עֹשר, בהיות למו עסקים גדולים עם האצילים והרוזנים בעלי אחזות, אשר הטו חסדם ליהודים וימצאו בהם חפץ. ואיש כרבי שאול, אשר ידע שפות אירופה ונמוסי האצילים, ואשר היה לו די כסף, שנתן לו חותנו למהר ומתן, החל לסחור בארץ, ויצליח בכל מעשיו, ויעש עושר רב, ויהי נכבד מאד בעיני שר המלוכה, וביחוד בעיני הנסיך רדזיויל אשר אהבהו מאד, ויציגו לפני שרי פולניה והמלך, ויצא לו שם בין הנוצרים כי איש חכם וחרוץ הוא, נאמן רוח וישר דרך.

אגדות רבות ושונות מתהלכות בקרב יהודי פולניה וליטה על דבר רבי שאול והתיחסותו אל הנסיך רדזיויל. רבי שמואל יהודה – תספר האגדה – נתן לשאול בנו די כסף לכלכל נפשו בלמדו בבתי הישיבה בפולניה. אך הדרכים היו מסוכנים אז, ובהיות שאול קרוב לגבול פולניה, התנפלו עליו שודדים, ויגזלו מידו את כל כספו. בחסר כל בא שאול עירה בריסק. וישב בבית המדרש, וישמע לקח מפי ראש הישיבה, כיתר הבחורים העניים, אשר אנשי העיר הנדיבים הספיקו למו צרכיהם.

ויהי היום ויסע הנסיך רדזיויל למרחקים, לראות מדינות וארצות שונות, כדרך האצילים העשירים, האוהבים להתענג למראה ארצות חדשות, שלא עברו בהן מעודם. ואצילי פולניה אינם חיים בחשבון ואינם דואגים ליום מחר, והנסיך כאחד מהם פזר כסף רב במסעותיו, בבקשו תענוגים חדשים לבקרים לנפשו. ויהי כאשר בא לאיטליה ויתם כספו, ולא היה לו עוד במה להחיות את נפשו, וישלח מאת פניו את משרתיו הרבים לאחד אחד, וישאר אצלו אך משרת אחד נאמן ביתו ודבק באדוניו באמונה. ויבואו שניהם עירה פדואה, מקום מושב הרב רבי שמואל יהודה קצינלינבוגן.

וגאותו לא נתנה את הנסיך רדזיויל לגלות את מצבו המר לאצילי איטליה ולספר להם מי הוא. ויען כי ידע, כי בארץ פולניה יבואו היהודים תמיד לעזרת האצילים בעצה ובכסף, אם ידָרש מהם כזאת, לכן, בשמעו כי הרב אשר בפדואה הוא איש עשיר ונדיב, פנה אליו לעזרה, ויספר לו את כל המוצאות אותו, וכי הוא נסיך גדול ועשיר מאד בפולניה, ויבקש מהרב, שיתמכהו, למען יוכל לשוב אל ארצו.

והרב טוב הלבב ראה ויוכח, כי אמת בפי האורח הנוצרי הזה, ויאספהו אל ביתו, ויכלכלהו בכבוד רב ומשתה עשה לכבודו, וילוהו כסף די הוצאות דרכו. בשבת הנסיך בבית הרב, ראה שם תמונת עלם יפה תלויה על הקיר, וישאל את הרב: “מי הוא העלם הזה”? ויענהו הרב באנחה: “בני הוא, אשר עזבני זה שנים אחדות, וילך לפולניה ללמוד בישיבות הגדולות שבמדינת ליטה, ומאז ועד עתה לא קבלתי ממנו אף מכתב אחד, ולא אדע מאומה מכל אשר אתו, ואם בחיים חיתו”

ויהי בבוא העת להנסיך להפרד מאת הרב וביתו, ויאמר הנסיך אליו, כי לנצח לא ישכח את חסדיו אשר גמל אתו, והשיב לו את חובו בתודה רבה. ויענהו הרב: “אם טוב בעיניך, הנסיך, ומצאת את בני שם, ועשית עמו את הטוב אשר אתה אומר לעשות לי”. ויקח הנסיך אתו את תמונת העלם, וישב ארצה פולניה. ויהי בעברו דרך ערי ליטה, וידרוש אחרי הבחורים תלמידי הישיבות למען ימצא ביניהם את רבי שאול, אך כל עמלו היה לשוא. וכבואו עירה בריסק צוה, כי יצא אליו הרב ראש הישיבה עם כל תלמידיו. ויחרדו הרב וכל יהודי בריסק, כי לא ידעו מה לנסיך ולהרב ותלמידיו, ומה גם כי היה הנסיך רדזיויל לפנים איש אכזר ואביר לב, ויחשבו, כי אומר הוא לעשות איזו רעה להרב. אך הרב אלץ למלא פקודת הנסיך, ויצא אליו עם כל תלמידיו.

ויעבור הנסיך בין שורות התלמידים העומדים לפניו ותמונת רבי שאול בידו, ויכר את רבי שאול עד מהרה, ויצו את הרב לבוא אליו ביום השני עם תלמידו זה, ואיש לא ידע מה זה ועל מה זה. ויהי כבוא הרב ורבי שאול ביום השני אל הנסיך, ויאמר הנסיך אל העלם: “הגידה נא לי מה שמך, ומה שם אביך, ומאין אתה? אל תכחד ממני דבר”. אז ספר לו רבי שאול, כי הוא בן הרב מפדואה, וגם את כל אשר קרהו מעת עזבו את בית הוריו ספר לו. וירא הנסיך, כי העלם הוא חכם ומלֻמד, יודע שפות ונמוסי האצילים, וישאל גם את הרב על אדות העלם הזה, ויהלל הרב מאד את בפני הנסיך, כי חכם, צדיק וישר דרך הוא מאד. אז ספר הנסיך לרבי שאול, כי היה בבית אביו, רבי שמואל יהודה, ואת החסד אשר עשה אתו הרב, וישבע לרבי שאול, כי מעתה ישים עינו עליו לגדלהו ולנשאהו. ויתן הנסיך לרבי שאול מעון יפה בארמונו אשר בבריסק וגם את הכסף אשר לוה מאביו השיב לו, וישדך לו לאשה את בת העשיר רבי דוד דרוקר, וכל עסקיו הרבים הפקיד ביד רבי שאול, שהיה לו ליועץ כל הימים.

ב.

מהעת ההיא והלאה – מוסיפה האגדה לספר – היה רבי שאול יוצא ונכנס בבית הנסיך רדזיויל ויתר אצילי פולניה, אשר הכירו לדעת את חכמת היהודי הזה ורחב בינתו גם בענייני הנהגת המדינה. והמלך הרימהו למעלת אציל, גם שרשרת זהב ואותות כבוד וחותם נתן לו כמו ליתר אצילי הפולנים. ותהי לרבי שאול הזכות לבוא אל ועד האצילים בעיר המלוכה ולחוֹת דעה בשאלות המדיניות כאחד מהם.

ויעברו ימים רבים, וימת מלך פולניה, ויתאספו הרוזנים והאצילים עירה וַרשה למנות מלך חדש, כמנהגם אז. וחק היה להם למנות ראש הועד, אשר הוא ישים כתר המלכות על ראש המלך הנבחר. ויהי כאשר באו הנסיך הזקן רדזיויל ואהובו רבי שאול אל בית הועד, ויבָחר הנסיך לראש. אז החלו האצילים לבחור למו מלך חדש,. אך הם נפלגו לדעותיהם, האחד בחר בזה והאחד במשנהו, וכמעט עבר יום הבחירה, ומלך חדש טרם נבחר. וחק היה להם, כי אסור למו להפרד ביום ההוא איש מרעהו, ומלך אין עליהם. אז קרא הנסיך רדזיויל: “רואה אני, כי היום יעבור ומלך לא יבָחר כחק וכמנהגנו בכל פעם, כי אין ביניכם הסכמה אחת. לכן, לבלי בטל את המנהג הקבוע הזה אצלנו מכבר, הנני להציע לפניכם, אדוני האצילים, לשים כתר המלכות על ראש איש, אשר לא אשר לא מהפולנים הנהו. ואין טוב לנו בלתי אם לשים את הכתר על ראש שאול זה, שהוא חכם מאד, מלֻמד ובעל מדות טובות וישרות, ואהוב לכלכם”.

ותמצא העצה הזאת חן בעיני השרים והאצילים, ויקראו קול אחד: “יחי המלך שאול!” וישימו על ראש רבי שאול את הכתר. ויבואו לפניו ויבואו לפניו השרים הגדולים ויברכוהו, ויעמדו עליו, ויחלקו לו כבוד מלך. אולם רבי שאול הבין, כי לא תהיה תפארתו על הדרך הזה, כי לא יתכן ליהודי למלוך על ארץ נוצרים, ועל כן מלך רק עד היום השני, ובליל מלכו הביאו לפניו את ספר חקי הארץ, ויעש בו שנוים רבים לטובת המדינה וביחוד לטובת היהודים, כי עד ימיו שרר חק, אשר על פיהו ההורג נפש יהודי ישלם רק כפר נפש המומת כאלו הרג את האכרים העבדים. וישנה רבי שאול את החק הזה, ויכתב בספר החקים, כי ההורג נפש יהודי יהֻרג גם הוא, כאִלו שפך דם אחד האצילים והרוזנים.

ועוד חק היה בפולניה, כי בתי תפלת היהודים צריכים להיות נמוכים מיתר בתי העיר. ויכתב רבי רבי שאול, כי מעתה הרשות ביד היהודים להקים למו בתי כנסיות לתפארה נהדרים וגבהים כבתי מסגד יתר האמונות. ועוד חק שם, כי לא יוסיפו בתי המשפט לקבל מלשינות על בני ישראל, שהם משתמשים בדם הנוצרים לחג המצות וכי הם מתעללים בעגה הקדושה לנוצרים ועוד כאלה, עלילות שוא ושקר, שבדו צוררי ישראל. וישמחו שרי פולניה בבחירתם זאת.

ואגדה אחרת מספרת, כי אחרי הבחירה נסעו השרים איש איש לאחוזתו, והמלוכה נכונה ביד שאול ירחים אחדים. אך הוא ראה, כי לא תהיה לו אחרית במצבו זה, כי מי יודע רוח הנוצרים, התמיד יאמרו לשאת עליהם עוֹל מלך לכן אסף רבי שאול את הרוזנים והאצילים לבוא אל הועד, ויאמר אליהם: “דעו, כי נעים לי מאד להיות עליכם למלך, והנני נותן לכם תודה על אהבתכם אלי, ועל אשר בחרתוני למלך עליכם, אך הנה אמונתי נצבת לי לשטן על דרך מלכותי, כי לפעמים יקרה, שאוכרח להתעסק בעניני המלוכה ביום השבת ולחתום אז על הפקודות אשר אוציא, על כן אבקש מכם לשים עליכם מלך מקרבכם, בן אמונתכם”.

וייעץ רבי שאול את השרים לבחור בזיגמונד בן מלך שְׁויציה למלך עליהם, ובידיו שם רבי שאול את כתר המלכות על ראש זיגמונד. והנסיך רדזיויל הזקן, אשר התאוה גם הוא להיות למלך, ראה כי לא בו בחר אוהבו רבי שאול, ויחר אפו מאד, ויאמר ויאמר אליו: “למה לא בחרת בי למלך?” ויענהו רבי שאול בחכמה לאמר: “לכבודך כי אהבתיך עשיתי זאת, לבל יאמרו השרים, כי בערמה עשית להמליכני לימים אחדים, למען הסב אחרי כן את המלוכה לך”. הדברים האלה מצאו חן בעיני רדזיויל, ויאמר: “אמנם צדקת ידידי, ומעתה אוהב נאמן אהיה לך כל הימים”.–

ויהי מעת אשר נבחר רבי שאול למלך על פולניה לפי שעה ויקָרא שמו “וואהל” לאמר: הנבחר, כי, “וואהל” בשפת אשכנז, היא “בחירה” בשפת עבר. כן אומרת האגדה. אולם באמת כל דברי האגדות ההן בדוים הם, ומקרה כזה לא קרה את רבי שאול מעודו, וגם לא נקרא “וואָהל”, כי אם “וואָל”, שהיא מלה סלַבית, ובאורה: “שור”. אך האגדות ההן מוכיחות מה רב היה כבוד רבי שאול בעיני שרי פולניה באמת, וכי כאחד השרים הגדולים נחשב גם הוא בעיניהם, ובלתי ספק שאלו עצתו גם בעניני המלוכה. לכן יתכן להיות, כי בעת אשר נפלגו שרי פולניה לדעותיהם במי לבחור אם במקסימיליאן בן קיסר אשכנז או בזיגמונד בן מלך שויציה הכריע רבי שאול את הכף לצד האחרון. ובגלל זאת היה כבוד רבי שאול יקר תמיד בעיני זיגמונד השלישי מלך פולניה, אשר הטה אליו חסד רב, וגם אותות הכבוד, שלט ושרשרת, נתן לו. רבי שאול נקרא בשם “עבד המלך”, ולא היתה רשות לכל בית משפט או שר פלך לדון אותו, כי אם למלך לבדו היה המשפט לשפטהו. גם לא היתה רשות לכל שר, פקיד ושופט לשים עקול על נכסיו בגלל איזה דבר משפט. ועל דבר גדולת שאול זאת הודיע המלך בכתב את כל השופטים ונציבי המדינות ושרי הפלכים, לבל יגעו בו לרעה, וכי חפשי הוא כיתר אצילי פולניה. ויגדל רבי שאול ויעשר מאד, ויחכור את המסים ועסק בשול מלח, שהיה עסק גדול מאד, וכל אלה נתנו לו רוָחים גדולים מאד, כשמונה מאות אלף שקלי כסף מדי שנה בשנה. ויהי עשרו זה לברכה ליהודי ליטה ופולניה, כי אין קץ לכל הטובות והחסדים, אשר עשה רבי שאול בהונו הכביר לאחיו בני עמו.

ג

ומצב בני ישראל בפולניה וליטה המדיני היה אז טוב. עוד שנים רבות לפני תקופת רבי שאול וואל היה שם המשפט ליהודים לבחור למו רבנים כפי רצונם, גם לשים עליהם ראשים ומנהיגי הקהלות, אשר ישגיחו על סדרי החברה, ויגבו את המסים לאוצר המלוכה. מנהיגי הקהלה יחדו נקראו בשם: “קהל”. מדי שנה בשנה בחול המועד של פסח נבחרו ראשי הקהל על ידי בוחרים, שזכו לזה על פי הגורל ונקראו בשם: “בוררים”. שבעת ראשי הקהל נקראו בשם “שבעה טובי העיר” ועליהם היו הרב אב ביתַ־דין והדַינים היושבים בבית דינו.

מנהיגי הקהל ערכו את סכום המס, אשר על כל איש ואיש מבני הקהלה לשלם לאוצר המלוכה לפי הונו, גם השגיחו על בתי הכנסיות, בתי המדרשות ובתי החולים להחזיקם. ואם מכר איש לרעהו בית, או אחֻזת אדמה, או דבר ממכר אחר, או התקשרו יחדו באיזה עסק, כתבו ראשי הקהל את הדבר בספר מיוחד לזה, הנקרא בשם “פנקס” ויחתמו, והרב ובית דינו קימו את חתימתם. כל עניני הצדקה וגמלות חסדים שהיו בעיר היו תחת השגחת ראשי הקהל, וגם “החדרים” והישיבות היו תחת השגחתם.

הם דאגו לכל עני העובר דרך העיר, לתת לו אכילה, שתיה, ולינה, ונדבה הגונה, ואם תלמיד חכם מחבר ספר או דרשן מטיף מוסר הוא, כבדוהו כבוד גדול, ויתנו לו סוס ועגלה חנם לנסוע מעירם עד העיר האחרת אשר אליה שם פעמיו. בחורים ובתולות, נערים ונערות, שלא היה להם תומך ועוזר, מצאו בראשי הקהל מושיעים לעת צרה, כי הם הלבישום ויאכילום, וימסרום לבעלי מלאכה, אם חפצו ללמוד אומנות, ואת החפצים לשרת – מסרו לבעלי בתים ובעלי מסחר לשרתם בשכר, ואשר הביעו חפצם ללמוד תורה – שכרו למו מלמדים ללמדם, וישתדלו להשיא את הבתולות העניות לאנשים, ויתנו להן מהר ומתן. ביחוד אהבו הנשים הצדקניות שבכל עיר לעסוק במצות “הכנסת כלה”.

יותר מכל דאגו אז ראשי הקהלות ובעלי הבתים העשירים והאמידים להרים מצב התורה. בכל עיר גם לא גדולה היתה ישיבה, ובעיר יותר גדולה – ישיבות אחדות. ראשי הישיבות היו גדולי תורה ונכבדים בעיני כל. הבחורים שלמדו בישיבות אכלו על שלחן בעלי הבתים שבעיר. לכל תלמיד הישיבה נתנו שני נערים קטנים ממנו בשנים ובדעת התורה, ללמדם, למען אשר יתרגלו הבחורים להפיץ תורה. גם את הנערים האכילו בעלי הבתים ויתמכום בכל צרכיהם. כל יהודי חשב לו לכבוד, שיהיו בניו יודעי התורה. ואם לא זכה לבנים בעלי כשרונות השתדל, לפחות, להשיא את לתלמידי חכמים. ובאופן כזה לא היה בית בישראל אשר לא נשמע בו קול התורה, כי היה או בעל הבית בעצמו למדן, או בנו או חתנו, וכשישבו לאכול ארוחתם היו מדברים בעת האכילה רק בדברי תורה, כמו שצותה המשנה. –

לפעמים נולדו סכסוכים בין קהלה אחת ושניה, והרבנים וראשי הקהל לא יכלו להתפשר על נקלה, אז החלו הרבנים וראשי הקהלות של כל ארצות פולניה לנסוע כמעט מדי שנה בשנה לאחד הירידים הגדולים בערים: לובלין, ירסלב ועוד. הירידים נמשכו אז זמן רב, ואנשים שונים באו אליהם לסחור, ושם נועדו הרבנים וראשי הקהלות, וידונו על אדות הסכסוכים שבין קהלה לקהלה או גם בין איש לאיש. ברבות הימים היה הדבר הזה למנהג קבוע, והועדים האלה נקראו בשם “ועד ארבע הארצות”, על שם ארבע ארצות פולניה: פולניה הגדולה ובראשה העיר פוזן, פולניה הקטנה ובראשה העיר קראקא, רוסיא האדֻמה ובראשה העיר לבוב (=למברג), ומדינת וואהלין ובראשה העיר אוסטראה או וְלַדימיר. לראש הועד הזה נבחר בכל פעם רב גדול או פרנס כבד, והקהלות או האנשים הפרטיים הגישו אל הועד טענותיהם ותביעותיהם, וחברי הועד שפטום כדת התורה.

המחזה הזה היה נהדר מאד, כי בו נראתה תמונת הסנהדרין שבלשכת הגזית בזמן הבית השני. ראש הועד היה כנשיא לפנים, וחבריו הרבנים והפרנסים היו כלם אנשים גדולים בתורה, נכבדים מאד בעריהם למושבותיהם, וכל מגמתם היתה רק להרים מצב בני קהלותיהם החמרי והרוחני, להקל מעליהם עוֹל המסים ולהגדיל מקור פרנסתם, להשגיח עליהם שלא יסיגו איש גבול רעהו בחכירה או במשלח יד, ולא יכרית אֹכל מפי בני ביתו, ואם עשה איזה איש עול, שפטוהו כמשפט התורה, ויענשוהו בעונשים חמורים, למען יראו ולא יזידו עוד בני ישראל לעשות עולה איש לרעהו.

הרבנים ראשי הישיבות היו באים אל הירידים עם המון תלמידים, שהגיע פרקם לשאת אשה, ועל פי השתדלות מוריהם אלה, שאהבו את תלמידיהם אהבת אב לבנים, שדכו למו כלות הגונות, צנועות וחכמות, מבנות בעלי הבתים העשירים או האמידים, אשר באו גם הם אל הירידים לרגלי מסחרם. שם נכתבו התנאים, ואחר, בבוא מועד החתונה, לקחו אבות הבנות את החתנים, בביתם שנים אחדות אחרי החתונה, ויספיקו למו כל צרכיהם, למען יוכלו להשתלם עוד בדעת התורה.

כבוד התורה היה רם ונכבד בימים ההם בעיני כל ישראל בפולניה וליטה. האשר היותר גדול בעיני כל היה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה וגדולים בחכמתה, וכל אבי משפחה התאוה לראות בנו או חתנו יושב על כסא ההוראה, או מפיץ תורה בישיבה. כלמוד התורה, כן גם המדות הטובות היו לעטרת תפארת לקהלות ישראל. כמעט לא נראה איש פורק עוֹל המצות מעליו ופורץ גדר המוסר. הנשים והבתולות היו צנועות מאד. האמות, אף כי לא למדו תורה, אהבו אותה מאד, ועוד בהיות ילדיהן בעריסתם היו שרות באזניהם שירים על דבר למוד התורה הקדושה, ועל דבר היותם לרבנים בגדלם והיו לאנשים.

ד

בימים ההם, בעת אשר התורה פרחה ותשגשג ותעש פרי טוב טוב בפולניה וליטא, היו שם רבנים גדולי התורה אשר השפעתם על אחיהם היתה גדולה לא רק בדורם, כי אם בדורות שבאו אחריהם. הנודעים מהם היו: רבנו מרדכי בן רבי אברהם יפה מארץ בוהימיה. הוא נולד בפראג, ויבוא לעיר קראקא בנעוריו לשמוע לקח בישיבת הרמ"א, ויהי אחרי כן לראש ישיבה בעיר מולדתו. משם הלך לפדואה, וישמע שם לקח בהאוניברסיטה וילמד חכמת השעורים, ההנדסה והתכונה, ויעש בזה חיל רב מאד, וילמד גם את הפלוסופיה.

בתורת הקבלה שמע לקח מפי המקֻבל הנודע רבי מתתיהו דלאקרוט מבריסק דליטה, ויכתב בה ספרים, ובתורת התלמוד היה רבנו מרדכי אחד הגדולים שבפולניה, ויאמר לכתוב פסקי הלכות, והוא קבץ הדינים בקצור. אך עודנו חושב על דבר העבודה הזאת, והנה הגיעה אליו השמועה, כי רבנו יוסף קארו חבר את “שלחן ערוך” שלו, הוא קבץ דינים, ויחדל רבנו מרדכי ממחשבתו. אולם בראותו את ה"שלחן ערוך" אחרי כן, נוכח כי לא היטיב קארו עשות בכתבו את הדינים, מבלי באר את טעמיהם.

אז גמר אֹמר לשוב אל עבודתו, לכתוב פסקי דינים באריכות יותר ובבאור טעמיהם, ויודע לו פתאם כי מורהו הרמ"א עוסק גם הוא בזה, ויחדל עוד פעם ממחשבתו בענותו הרַבה, כי לא להתהדר היתה מגמתו, כי אם התועלת, ואחרי שנמצאו אנשים, שהיו לפי דעתו גדולים ממנו בתורה, אשר אמרו לעסוק בעבודה זו, נמנע הוא מחוֹת את דעתו. ויפן אז לעבוד עבודות ספרותיות אחרות, אשר בהן הראה את רב חכמתו במדעים ובפלוסופיה. ויכתב את ספרו “לבוש פנת יקרת”, הכולל הערות על ספר “מורה נבוכים” להרמב"ם, ואת ספרו: “לבוש אדיר היקר” – באור להלכות קדוש החדש של הרמב"ם, אשר בו הראה רבנו מרדכי גדל ידיעתו בתכונה ובחשבון, ויוסף אל ספרו גם צורת הארץ. ויכתב באור לפירוש רש"י ורבנו אליהו מזרחי על התורה.

ויהי כאשר הגיע לידו “שלחן הערוך” של קארו עם הוספות הרמ"א, וירא, כי גם הרמ"א לא עשה את עבודתו כרצונו.ויגמר רבנו מרדכי אֹמר לשוב עתה אל עבודתו, לכתוב ספר כולל פסקי דינים הנקרא בשם “לבושים”, אשר בו באו ההלכות לפי סדר ארבעת “הטורים” מבוארות באריכות יותר, מאשר עשו זאת קארו והרמ"א. ואת עבודתו זאת עשה בהיותו באיטליה. אחרי כן בא לפולניה ויהי לרב בהוראדנא שבליטה, בלובלין שבפולניה ובקרמניץ שבוואהלין, וישב אחרי כן לפראג עיר מולדתו, ויהי שם לרב שנים אחדות. ואחר בחרה בו עדת ישראל בפוזן להיות לה לרב, ויבוא שמה וישב בה עד יום מותו בשנת ה' אלפים שע"ב, וזכרו נשאר לברכה בקרב ישראל ובספרותו לנצח.

הרב הגדול בתורה השני, שהיה בדור ההוא, הוא רבנו מאיר בן רבי גדליהו מלובלין, הנודע בשם “מהר”ם לובלין". הוא נולד בלובלין. אבי אמו היה הרב רבי אשר מקראקא, שהיה מלבד גדלו בתורה גם מקֻבל גדול, ונמנה לרב בקראקא מטעם מלך פולניה. בהיות מהר"ם צעיר לימים בא אל עיר אמו, וישמע לקח בישיבת הרב אב בית־דין רבנו יצחק בן דוד הכהן שפירא. ויאהב הרב את תלמידו, ויבחר בו לתת לו את בתו לאשה. ויוסף מהר"ם ללמוד בישיבת חותנו וידבק אחריו, ובכבודו התפאר כל הימים, עד כי במכתביו היה חותם: “מאיר בן גדליה חתן המלך רבי יצחק”.

ויהי אחרי מות חותנו, וילך מהר"ם ללובלין, וייסד שם ישיבה, וינהרו אליה תלמידים רבים. שנים אחדות היה שם לראש ישיבה, ואחר נקרא לכהן פאר במשרת הרבנות, ויעתק שמה מושבו. אחרי כן היה לרב בעיר לבוב ושם ישב שנים רבות, וגם שם יסד ישיבה וילמדו בה תלמידים רבים גדולי התורה.

מהר"ם לובלין הצטין בהגיונו הבריא ובשנאתו להפלפול העקם. ויותר שנא את קבצי הדינים כמו ה"שלחן ערוך" ו"המפה", ויאמר, כי המורים הלכה על פי ספרים כאלה, מבלי דעת את התלמוד והפוסקים הראשונים, טועים בהלכה. גם ספרי “הלבושים” שבהם באו ההלכות באריכות יותר לא ישרו בעיניו, אף כי מאד אהב ויכבד את מחברם, את רבנו מרדכי יפה, ויהי לו אוהב נאמן. גם את הקבלה ידע, אך לא עסק בה, כי לא מצא בה את המזון הנעים לשכלו ולהגיונו הבריא, הנראה בבאורו לתלמוד ובספר תשובותיו.

בעיר לבוב ישב עמו יחדו עוד רב אחד גדול בתורה כמוהו והוא רבנן יהושע פלק הכהן, הנודע בשם “הסמ”ע" על שם ספרו “מאירת עינים” שכתב “לחשן המשפט”. הוא היה תלמיד הרמ"א ומהרש"ל, ויהי חריף מאד ובעל הגיון ישר. את הרבנות לא אהב, ויבחר רק להיות ראש ישיבה, כי כל חפצו ומגמתו היו להפיץ תורה ברבים. הוא היה איש עשיר, ועל כן יכל לקיים את התורה מעֹשר. בין המהר"ם והסמ"ע לא היה שלום אמת כל ימי שבתם בעיר אחת, ומה גם אחרי אשר סדר הסמ"ע גט לקרובתו בעיר וינא, והמהר"ם פסל את הגט ויוכיח לדעת, כי לא בישר נעשה כל הדבר הזה. אז פרץ ריב גדול בין שניהם, ויתערבו בו רבנים רבים גדולי התורה, אחדים מהם עמדו על צד המהר"ם, ואחדים – על צד הסמ"ע, עד אשר גבר מהר"ם בעזרת רעהו רבנו מרדכי יפה. לרגלי הריב הזה אלץ המהר"ם לעזוב את לבוב ולהעתיק מושבו ללובלין, ושם היה לרב ולראש ישיבה שלש שנים, וימת בשנת ה' אלפים שע"ו, שנתים אחרי מות איש ריבו רבנו יהושע פלק הכהן.

כמוהם היה עוד רב גדול בפולניה. הוא רבנו שמואל אליעזר הלוי בן רבי יהודה אידלש, הנודע בשמו “מהרש”א". הוא נולד בפוזן, ויהי שם בימי עלומיו לראש ישיבה, וחותנתו העשירה כלכלה אותו ואת ביתו ותתמוך בכספה בתלמידי הישיבה. אחרי מותה בטלה הישיבה. ויהי המהרש"א לרב בעיר חלמא, ואחרי כן העתיק מושבו לעיר לובלין ויהי שם לרב אב בית־דין, ובסוף ימיו היה לרב בעיר אוסטראה. הוא היה חריף בתלמוד וגדול בהוראה ומכל קצות הארץ פנו אליו הרבנים בשאלותיהם, אך תשובותיו אבדו, ורק באור נפלא לכל מסכתות הש"ס נשאר ממנו, בו הוא מתאמץ לתרץ את כל הקושיות שאפשר להקשות בדברי התלמוד, פירוש רש"י והתוספות. באורו זה נתקבל באהבה בכל תפוצות ישראל מאז ועד עתה ללמדו “בחדרים” ובישיבות בלמוד התוספות. מלבד באוריו לחלק ההלכה שבתלמוד, כתב באורים גם לחלק האגדה שבו. באוריו אלה בנוים על יסוד תורת המוסר על פי הפשט הפשוט, ולא הלך בדרך הסודות והנסתרות, אשר לבעלי הקבלה, וגם התרעם מאד על האנשים העוסקים בתורת הסוד, ויאמר, כי טוב להסתירה לבל יתעסקו בה כלל. הוא האריך ימים וימת בשנת השבעים וחמש לימי חייו בשנת ה' אלפים שצ"ב לבריאת העולם.

ה

ככה נפרץ חזון התורה בפולניה וליטה בימים ההם, ורבי שאול וואל בעשרו הרב הועיל גם הוא להגדיל אותה ולהרחיבה. בעיר מושבו בבריסק בנה בית מדרש גדול מאד, ובו חדרים רבים בעד תלמידי הישיבה ויניח הרבה אלפים שקלי כסף לקרן קימת, אשר מפריה כלכלו כל צרכי הישיבה. הוא זכה, שגם בניו היו גדולי התורה כמוהו וכאבותיו, ובנו בכורו רבי מאיר קצינלינבוגן היה רב בבריסק, והשני, רבי אברשקא היה ראש ישיבה בבית המדרש שיסד אביו. כמוהם היו גם יתר בניו, ואת בנותיו השיא לרבנים גדולים ומפורסמים.

זולת הרימו סכום כסף גדול למטרת הישיבה, עשה עוד תקנות טובות בעירו לתועלת אחיו. בימי המלך סטיפן בַתורי השתדל רבי שאול לפניו כי ינתן מהכנסות העיר חלק גדול גם לצרכי קהלת ישראל שם. ואחר במלוך סיגיזמונד השלישי התאונן רבי שאול באזני המלך הזה בשם קהלת ישראל בבריסק, כי שר הפלך ישים עליה עוֹל מס כבד ודורש, כי יביאו לפניו כל דבר משפט אשר בין איש יהודי ובין רעהו. והמלך הטה אזן להשתדלותו, ויוציא כתב דת, אשר על פיהו אין לכוף היהודי להשפט בבית דינה של הממשלה, כי לבני ישראל הזכות לבחור למו שופטים מרבניהם.

ומה רבו טובותיו, שעשה רבי שאול לעמו, נוכח, אם נשים עין בקרת למצב ארץ פולניה בימים ההם. אחרי מות המלך האחרון לבית יגיללה גמרו הרוזנים והאצילים הפולנים אמר, שמעתה לא יוכלו המלכים להוריש את כסאם אחריהם לבניהם כחפצם, רק ברצון ועד האצילים יבָחר מלך בכל פעם אשר ימות האחד. אז בחרו בסטיפן בתורי, שהיה איש חכם, גבור מלחמה ואהוב לאצילים בגלל גבורתו וחכמתו. בימיו לא ידעו היהודים כל רע, אף כי כבר פרשו הישועים, אלה הנזירים הערומים בנחשים, את ממשלתם על רוח העם הפולני, ויזרעו בלבו זרע שנאה וקנאה לכל איש בן אמונה אחרת, כי סטיפן בתורי לא היה אדוק מאד באמונתו, ועל כן לא יכלו הישועים להרע ליהודים בימיו.

אך כאשר נבחר זיגיסמונד השלישי למלך והוא היה קטולי אדוק, ותלמיד מקשיב לקול הישועים, יכלו הרשעים האלה להצר ולהצק לכל איש אשר לבו רחוק מהקטולות ועל ידם עזרו העירונים ותלמידי האוניברסיטאות בפולניה וליטה, אשר מוריהם היו מקרב הישועים, ואז קרו מקרי עלילת דם, אף כי כל מלכי פולניה הודיעו זה כבר שאסור להאשים את היהודים בעלילה זו, שנוסדה רק על דברי שקר ותרמית לב הנוצרים הקנאים.

אולם להצלחת היהודים לא יכלו הישועים להרע להם הרבה, כי אצילי פולניה ורוזניה קרבו תמיד את היהודים, אשר הביאו להם תועלת רבה בחריצותם במסחר וקנין, וימסרו את יבול אדמתם ועסק מזיגת המשקים בידם, אשר הביאו לאדוניהם אלה פרי טוב בעמלם, ועל כן הגינו הרוזנים הפולנים התקיפים בכל עז על היהודים ולא נתנו לנגוע בהם לרעה, ויהיו יהודים עשירים רבים אהובים בעיני הרוזנים, והם השתדלו תמיד בעד אחיהם, אם נשקפה למו הרעה מאת הכמרים, הישועים ועירוני הערים.

ורבי שאול וואל, מלבד היותו נכבד בעיני המלך זיגיסמונד השלישי, היה יקר ואהוב מאד להנסיך רדזיויל אשר היו לו אחזות רבות ועשירות בליטה, וכל עסקיו הרבים והכנסותיהם העצומות מסר בידי רבי שאול, והוא היה נסיך תקיף מאד, ולו עבדים ואנשי צבא רבים, ומבצרים נשגבים, ולא ירא גם את המלך, ועל כן נקל להבין, מה רב הטוב אשר פעל רבי שאול בעזרת נסיכו זה לבני ישראל.

ככה היה רבי שאול וואל למופת לבני דורו בפולניה, בצדקתו, בחכמתו ובדעתו שפות שונות: רומית, איטלקית, פולנית ורוסית, חזון לא נפרץ בקרב יהודי הארץ הזאת, אשר מלבד דעת התורה לא ידעו חכמות וידיעות אחרות. האגדה מספרת, כי כאשר הציעו לפניו לתת את בתו הנלה לאשה לעלם נפלא בדורו, הוא רבי רבי העשל, שהיה אחרי כן לראש כל רבני דורו, מאן רבי שאול, יען כי רבי העשל לא ידע מחכמות הגוים ולשונותיהם מאומה. ויתר מכל אלה הפליא רבי שאול את לב אחיו ביכלתו לעמוד לפני שרים גדולים ולבוא בסודם, מבלי השפל לפניהם כבודו, ומבלי הכנע מפניהם הכנעת עבד מושלים, כיתר היהודים אשר מצאו מהלכים בחצרות הרוזנים והנסיכים, שהיו למו עסקים עמהם. ועל כן עטרו אותו בני דורו כבוד והדורות הבאים אחריו קלעו לראש רבי שאול זר של אגדות נחמדות, ולא חשכו ממנו גם המלוכה.

יש אגדה המספרת, כי חפץ המלך זיגיסמונד השלישי, במות עליו אשתו המלכה, להתחתן ברבי שאול וואל, בקחתו את הנלה היפה, הצנועה והחכמה לו לאשה, על פי עצת אחד השרים הפולנים, אשר חפץ בזה לא לעשות כבוד ויקר לרבי שאול, כי אם להביא עליו שואה, בדעתו מה יכאב לב האב הדבק ביהדות לראות את בתו נשואה לערל. אך הנה נמצא שר אחר, שנודעה לו מחשבת המלך, וימהר להודיע את הדבר לרבי שאול, וייעצהו למהר ולהשיאה לאיש טרם תגיע אליו פקודת המלך בדבר הזה. והנה קרה בימים ההם, כי מתה אשת הרב הזקן רבי אפרים זלמן שור הרב מבריסק, ויציע לפניו רבי שאול, למהר ולשאת את בתו הנלה לאשה, ויעש הרב כן, ועצת השר, מבקש רעת רבי שאול הופרה לא יכל עוד המלך לקחת אשת איש זר לו לאשה. והאגדה מוספת לאמר, כי בני דורו ראו בזה אצבע אלהים, בענשו את רבי שאול על אשר הכלים פני אדם גדול כרבי רבי העשיל, במאסו בו לקחתו לחתן לו, ועל כן אלץ עתה לתת את בתו לרב זקן, שלא ידע גם הוא שפות וחכמות שונות.

זקן ושבע ימים מת רבי שאול וואל בבריסק דליטא בשנת ה' אלפים שע"ז, ולפני מותו פזר הון רב לעניני צדקה שונים לטובת בני משפחתו העניים ולטובת עניי העיר, ובצואתו שכתב לבניו צוה אותם, שילכו בדרכיו ולא יתגאו במצבם הרם, כמו שהיה הוא ענו כל הימים, ויצו למכור את שרשרת הזהב, שנתן לו המלך, ולחלק את הכסף לעניים.

מבני רבי שאול השתלשלה משפחה רבה, משפחת קצינלינבוגן, בפולניה וליטה, אשר צאצאיה, דור האחד עשר ויותר עודם חיים היום בקרב ישראל, אך יותר מצאצאיו הנחיל לו זכר עולם שמו הטוב אשר קנה לו בחייו במעשיו הטובים, בצדקתו ובנדבת לבו.