א.

רבי יוסף בן רבי גרשון לואנץ, הנודע בשם רבי יוזלמן איש רוסהיים, נולד במדינת עלזס בשנת מאתים ושלשים ותשע לאלף הששי, הוא היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל. מצד אמו היה נצר מגזע רש"י וגם משפחת אביו “לואנץ” נודעה לתהלה על ידי האנשים הגדולים בתורה ובחכמה, אשר היו בקרבה. אחד מקרובי אביו, הוא רבי יעקב לואנץ, היה רופאו של הקיסר פרידריך השלישי, ויהי איש גדול בתורה וחכם בידיעת שפת עבר ורופא מהלל, חזון לא נפרץ בין יהודי אשכנז, וכמהו היו עוד חכמים במשפחה זו.

רבי יוזלמן חֻנך בדרך התורה והחכמה, וידע גם תורת הסוד, היא הקבלה. מימי נעוריו ישב בעיר רוסהיים אשר בעלזס, ויתעסק בעסקי ממונות, כי הלוה כסף את הנוצרים כמנהג יתר יהודי אשכנז בימים ההם, אחרי כי אסרו עליהם מושלי אשכנז לעסוק במסחר נכבד או במלאכה המחיה את בעליה, מלבד מלאכת החיטים והרצענים, שהותרה למו, וגם בה יכלו לעבוד רק למען אחיהם היהודים, ולא למען הנוצרים, ובמקצוע המסחר הותר להם לסחור בבגדים ישנים ובבלויי סחבות. ויען כי הנוצרים, וביחוד מושליהם, דרשו מאת היהודים כי יַלוום כסף ברבית, במאנם לפנות אל המלוים הנוצרים אשר פשטו עורם מעל עצמותם, בקבלם מאחיהם הלוים הנוצרים רבית גדולה, על כן הוכרחו היהודים בעלי הכסף לעסוק בהלואה ברבית, אשר היתה למורת רוח למו על פי מצות התורה והתלמוד. ויהי רבי יוזלמן כאחד מהם.

עוד בטרם נולד רבי יוזלמן מצאו את אביו ובני משפחתו רעות רבות, אשר המיטו עליהם הנוצרים בעלילותי שקר, אשר בדו על בני ישראל. בעיר ענדינגין בארץ שְׁויץ נמצא חלל נוצרי, ויעלילו על יהודי העיר ההיא כי ידם שפכה את הדם הזה וישימו במאסר שלשה אנשים מקרובי אביו: את רבי מרקלין, את רבי אילהו ואת רבי אברלין בני לואנץ, ויענום בענוים קשים ואחר שרפום חיים. גם רבי גרשון, אבי רבי יוזלמן, נתפש בידי הצוררים, וברב עמל נמלט מידם, ויעתק מושבו לעיר אוברנהיים שבעלזס. לא עברו ימים רבים מזמן העלילה ההיא וצבאות שְׁויץ התנפלו על ערי עלזס, ויחריבו קהלות ישראל רבות ועמהן גם קהלת אוברנהיים. אז אלץ רבי גרשון להמלט על נפשו הוא וביתו, ויסבלו תלאות רבות וחרפת רעב וצמא שנה תמימה, עדי עברה הרעה מעליהם.

ויהי כאשר גדל רבי יוזלמן וישא אשה, ויחל להתפרנס מעסקיו, ותקם גם עליו צרה, כי בעת מלחמת הקיסר מקסימיליאן הראשון באחד הדוכסים, התנפלו אנשי הצבא על בית יוסף, ויבוזו את כל אשר לו, ויצא נקי מנכסיו. אך בחריצות כפיו ובתבונתו בנה רבי יוזלמן את הריסות ביתו, ומצבו הוטב. מני אז שם את לבו להיות לעזר בעת צרה לבני עמו היושבים בעלזס, והוא עודנו צעיר לימים, טרם מלאו לו שלשים שנה, בזכרו את הספורים הנוראים, אשר ספרו לו אבותיו על דבר הצרות, אשר סבלו הם ומשפחתם ויתר אחיהם בני עמם במדינות שויץ ועלזס, ואחרי קום גם עליו צרה, החליט בנפשו להיות למגן לבני עמו בהתיצבו לפני המושלים הנוצרים, לבקש מהם רחמים על אחיו. הוא ידע לדבר כן בשפת אשכנז וה' נתן לו לשון למודים ושכל ישר לדבר את האויבים בשער, וימצא לו מהלכים בחצרות הדוכסים וההגמונים, וגם הרהיב עז בנפשו להתיצב לפני הקיסר מקסימיליאן הראשון, וימצא חן בעיני כלם במדברו הנאוה ובדעתו דרכי הנמוסים שבחצרות מלכים ורוזנים, וימצאו דבריו מסלות בלבבם להפוך אותו לטובה על ישראל ויצל רבי יוזלמן פעמים רבות את בני עמו מהצרות שהתרגשו עליהם.

בימים ההם דרוש היה לבני ישראל בארץ אשכנז איש אשר יוכל לצאת ולבוא לפניהם בחצרות המלכים, להשתדל בעדם להשיג זכיות להם או להגן על זכיותיהם, שקבלו כבר מאת המושלים לבל יגזלו אותן מידם. בּגלל השתדלותם זאת נקראו אנשים כאלה בשם “שתדלנים”. האנשים האלה לא קבלו כל פרס בעד עבודתם זאת ויהיו רֻבם גדולים בתורה וביראת ה'. עוד בדור אשר לפני רבי יוזלמן נודע באשכנז השתדלן רבי משלם זלמן המכונה זעמל הלוי בן רבי יעקב הלוי עפשטיין מפרנקפורט דמין, איש עשיר וגדול בתורה ושאר בשרו של רבנו נתן הלוי עפשטיין, רב בעיר ההיא, וקרוב ומודע להרב רבנו משה הלוי מינץ. בביתו הסתופפו רבני הדור ההוא, ויחלף עמהם אגרות, ויהי נכבד בעיניהם בגלל צדקתו, נדבת לבו וגדלו בתורה.

כמוהו היה גם בן דורו רבי עקיבה הכהן מעיר אובן שבארץ הונגריה, אשר העתיק את מושבו לעיר פראג בירת בוהימיה, ויקרא בתאר "הנשיא, ומלבד עשרו וצדקתו היה גם אחד מגדולי התורה בזמנו, ואגדות רבות תסֻפרנה עליו ועל ביתו ועל רב בניו גדולי התורה. אולם פעולות שני השתדלנים האלה, רבי עקיבה ורבי זעמל, היתה אך לטובת יהודי עירם ולא לכלל ישראל. לא כן רבי יוזלמן, הוא דאג לכל בני ישראל אשר ישבו במלוא רחב ארץ אשכנז, ומכל מקום שהתרגשה איזו צרה לבוא על אחת מקהלות היהודים פנו לעזרתו, והוא מהר כרגע לחוש לרוחתה ולישועתה.

בצאתו לישע עמו השליך תמיד רבי יוזלמן את נפשו מנגד, ויפקיר את חייו, ופעמים רבות עמד במקום סכנה ולא חדל מהרבות תחנה לפני המושלים העריצים, גם אם ראה כי קשה לבם כאבן, ולא נואש מתקוה לעורר רחמיהם על אחיו, וישנה וישלש בקשותיו, עדי נכנסו דבריו בלב המושלים והתקיפים.

בהיות לו קרוב ומודע בחצר הקיסר, הוא רבי יעקב לואנץ הרופא, מצא רבי יוזלמן נתיבות גם הוא בחצר המלוכה, וימצא חן בעיני הקיסר מקסימיליאן הראשון, ומה גם אחרי התועלת הרבה שהביא לו רבי יוזלמן בהספיקו מזון ומכלת לאנשי צבאו בעת מלחמותיו. אז הכיר אותו הקיסר לטובה, וישימהו לפרנס ולמנהיג על כל יהודי אשכנז ויכנהו בשם “מושל היהודים”. ויהי המעט בעיני הקיסר כבדו את היהודי האהוב לו הזה, כי עוד נתן לו מכתב כתוב וחתום בידו אל יורש כסאו, אשר ימלוך תחתיו, ובמכתב הזה יזכר הקיסר את כל חסדי רבי יוזלמן שעשה עם המלוכה, וצדקתו, ישרו ותמת דרכיו עם אלהים ואנשים, ויבקש מאת יורש העצר אשר ימלוך אחריו, לקרב אליו גם הוא את היהודי הישר באדם הזה, כי ימצא בו תועלת רבה. וכתב חרות נתן הקיסר לרבי יוזלמן, כי פטור הוא וביתו וצאצאיו עד עולם משלם מסים וכי יש למו הזכות לעבור בכל מדינות הקיסר באין מפריע, ולשבת בכל מקום שיבחרו ולסחור בכל מסחר. –

ב.

ומצב בני ישראל בכל מדינות אשכנז בימים ההם היה נורא מאד. ההגמונים והכמרים הנוצרים שטמו אותם ויבאם בשאט נפש, ויבקשו לעקור אותם מן העולם, ויציתו אש הקנאה והשנאה אל זרע יעקב בלב ההמון הפרא. ביחוד גדלה שנאת הנזירים הדומיניקנים אל ישראל יתר משנאת כל חבורות הנזירים! כל חפצם ומגמתם היו שיעשה קיסר אשכנז כמעשה פרדיננד הקטולי מלך ספרד, לגרש את היהודים מכל מדינות אשכנז. אולם לעצה הזאת לא הטה הקיסר אזן קשבת, כי הוא ידע והבין, שאם יגרשו כל בני ישראל ממדינותיו יאבדו לו המסים הרבים שהביאו לאוצרותיו, והכסף היה דרוש תמיד לקיסרי אשכנז. לעמת זאת הרשה לפעמים את הנוצרים לגרש את היהודים ממדינה זו או אחרת. והיהודים המגרשים מאיזו מדינה אשכנזית נדדו למו למדינה אשכנזית אחרת, אשר בה משל דוכס יותר טוב, שמצא חפץ בשבת בני ישראל במדינתו. ובאופן כזה הניח הקיסר את רוח הנוצרים צוררי ישראל במקום זה ולא נשל בכל זאת את עבדיו היהודים נושאי מס ומנחה מארצו כליל, כי מצאו למו מנוחה במקום אחר.

ככה גרשו היהודים מעיר נירנבורג, ובתיהם וכל רכושם נפלו לחבל לאוצר הקיסר, והמגרשים באו לשבת בעיר פרנקפורט דמין. מצב רע היה ליהודי עיר ריגינשבורג, העיר אשר בה ישבו זה אלפי שנים, ואשר גם בימים היותר רעים לישראל, בימי המגפה השחורה וכדומה, לא עשו נוצרי העיר כל רעה למו. אך בעת הזאת התגברה השנאה לישראל בעיר הזאת, ויענום הנוצרים וילחצום מאד, עד כי לא מכרו להם גם קמח, והאופים הנוצרים לא מכרו להם לחם; ימים אחדים בשבוע לא נתנו את היהודים לבוא השוקה לקנות צרכי אכל, וימים אחדים הורשה להם לבוא שמה לקנות, רק אחרי אשר כבר כלו כל הנוצרים לקנות למו את כל צרכיהם. אחרי כן השתדלו הנוצרים לגרש את היהודים מן העיר, אך הקיסר לא נאות לעת עתה לעשות כהשתדלותם.

יחד עם המצב השפל הזה ירדה גם דעת התורה בקרב ישראל באשכנז. אחרי מות רבנו יעקב ווייל, הוא הנודע בשם מהרי“ו, תלמידו של מהרי”ל, ואחרי צאת מהר"ם הלוי מינץ לארץ פולניה, לא היו עוד רבנים גדולי התורה כמוהם בארץ מלבד אחד, הוא רבנו יעקב מרגליות מנירנברג, שמת לפני הגרוש. הוא היה רב גדול בתורה, אך אוהב לחרחר ריב, ונודע בריבו את רבנו אברהם הלוי מינץ הרב בפרואה בן רבנו יהודה הלוי מינץ. כמוהו היה גדול בתורה גם תלמידו רבנו יעקב פולק יליד ארץ פולניה. הוא היה רב בעיר פראג בירת בוהימיה, ותהי לו ישיבה מהללה ברב תלמידיה, אשר נהרו מכל המדינות, והוא המציא למו דרך הפלפול או “החלוק” והוא דרך למוד התלמוד באופן מחדד, להקשות ולתרץ בסברות עקמות, בלי הגיון ישר, כי אם ברב דברים והשערות התלויות בשערה דקה. הפלפול הזה היה אהוב מאד לתלמידיו, כי שעשע נפשם ברוב חדודיו. אולם רבנו יעקב פולק היה איש ישר בלבו, ומעודו לא השתמש בפלפול להורות הלכה על פיו, כי אם עשה אותו לענג ולשעשועים לחדד בו שכל תלמידיו ולקרבם אל התורה.

---

ויהי המעט לישראל מצבם הרע הזה החמרי והרוחני באשכנז, והנה קמה עליהם צרה חדשה, להשכיחם את תורתם, אשר בכל ימי גלותם היתה למו למשיבת נפש ולרוח החיים להחיותם ולעודד את רוחם. איש יהודי קצב היה במדינת מורביה, ושמו יוסף פֶפֶרקורן, איש בור וגס, אשר לא ידע תורה, מלבד קרוא עברית בספר התפלה, מבלי הבן באור המלים. ויהי איש משחת המדות. פעם אחת שבר מנעול בבית איש אחד, ויגנב ויתָפש בכף. ויהי כאשר אמרו השופטים לעשות בו שפטים כדת, וילך וימר את דתו בנצרות. והנוצרים שמחו לקראת בן בריתם החדש הזה, ויקבלוהו באהבה רבה. הוא התפאר באזני הכמרים, כי בן משפחה רמה בישראל הנהו, משבט נפתלי, וכי למד תורה הרבה. ויאמינו בו כמרי העיר קולוניה (=קילן), ויקרבוהו האינקביזיטור הוכשְטרַטן הקנאי, צורר היהודים, כרת עמו ברית, להצר לבני ישראל ולהעליל עליהם עלילות שוא וכזב. ואליהם נלוו עוד נבלים כמוהם: הפרופיסור ארנולד מטונגרן, איש רע מעללים, ואורטואין גראיס, צורר יהודים מאין כמוהו, והמומר ויקטור מקורבין. חֶבר האנשים הרשעים האלה שמו להם למטרה, לרדוף לא רק את היהודים כי אם גם את תורתם, וביחוד את התלמוד, באמרם, כי משחתו בו והוא האשם בקשיות ערף בני ישראל, הממאנים לקבל עליהם את האמונה הנוצרית.

הוכשטרטן ויתר כמרי הדומיניקנים ראו בפפרקורן איש אשר כלבבם, אך יען אשר היה איש נבער מדעת לשון וספר, כתבו הם ספרים, ויקראו את שמו עליהם, ובהם נאצו את עם ישראל ואת התלמוד, וידרשו כי ישרפו את הספר הקדוש הזה לישראל. הספר הראשון שנכתב על שם פפרקורן הוא: “ראי התוכחה”. בו יפנה המחבר אל העם העברי, ויפתהו לעזוב את דת אבותיו ולבוא להחסות בצל הנצרות. אחרי הופיע הספר הזה כתבו עוד ספר על שם המומר, והוא: “ודוי היהודים”, אשר בו יחרפו מערכות ישראל, וידרשו מאת מושלי הארץ לגרש את כל היהודים ממדינותיהם. ובספר השלישי, שכתבו על שם פפרקורן, דרשו מאת המושלים לא רק ללחוץ את בני ישראל, כי אם גם לקחת מהם את כל ספריהם, מלבד התנ"ך, ולשרפם, לבלי ילכו אחר היהדות, ואז יכנסו ברצונם הטוב בברית הנצרות.

אך גם היהודים לא שמו ידם בצלחת, ויתעוררו בתחבולות על פפרקורן, ויוכיחו לדעת את הות לבו לעיני כל, וכי נוכל וצבוע הוא ואיש אשר אין ברוחו נכונה. אך לאסון בני ישראל קמה אחות הקיסר מקסימיליאן לסכל את עצתם. היא היתה אלמנת מלך בַבַריה, ומרב דבקה באמונתה היתה לנזירה ותשב באחת המנזרות. ואל האשה הזאת בא פפרקורן עם מכתבי מליצה מאת הדומיניקנים, ותקבלהו בסבר פנים יפות, ותט אזנה להשתדלותו לשרוף ספרי ישראל, ותדבר על לב הקיסר לתת צו לעשות בספרי היהודים כחפץ פפרקורן. והקיסר היה אז טרוד בסבך מלחמות ולא חשב מעשיו, ויעש כעצת אחותו, ויתן צו להמומר לעשות בספרי ישראל ככל אות נפשו.

ג.

כמעט החל פפרקורן לעשות מעשהו בפרנקפורט דמין לאסוף ספרי ישראל, והנה שלחו היהודים מכתב בקשה אל ההגמון אוריאל איש גיממינגן, כי יתן צו להכמרים, שלא יעזרו על יד הצורר, ועל פי מצות הקיסר רק בעזרת הכמרים יכל היה המומר לאסוף את הספרים. וההגמון אוריאל עשה כבקשת היהודים. ובאפן כזה סֻכלה עצת הצורר. בין ההגמונים ויועצי העיר נמצאו אנשים ישרים, אשר עמדו לימין ישראל, וההגמון אוריאל ועוד נוצרים הציעו, כי יגישו את הספרים למשפט החכם הנוצרי יוחנן רֵיכלין. –

יוחנן ריכלין היה החכם הנוצרי הראשון באשכנז, אשר עמל להשכיל את בני עמו על ידי למוד ספרי יון ורומא והמדעים ששררו בימים ההמה, ויהי לו תלמידים מקשיבים לקולו, ויהיו לאגודה אחת, אשר נודעה בשם “אגדת ההומניסתים”. הוא היה אדוק באמונתו, ולא אהב את היהודים, ופעם אחת, במכתבו אל אחד המושלים באשכנז, דבר רעה עליהם, וייעץ לאלצם עד כי ימירו את דתם. אולם ככל אשר הוסיף ללמוד את השפות העתיקות, כן התקרב אל בני ישראל, כי באה תאוה בלבו ללמוד גם את שפת עבר, למען ידע את כתבי הקדש במקורם. ממורהו הראשון, ויזל מעיר בַזל, יכל ללמוד אך מעט. באיטליה התודע ריכלין אל החכם הנוצרי פיקו־די־מרינדיללה, אשר למד תורת הקבלה, ויחל גם הוא ללמוד את תורת הסוד. ויפן אל הרב רבנו יעקב מרגליות מנירנברג בבקשה, שימציא לו ספרי קבלה. אך הרב הזה יעצהו לחדול מלמוד התורה הנסתרה הזאת. עברו שנים אחדות וריכלין בא אל חצר הקיסר פרידריך השלישי וימצא שם את הרופא רבי יעקב לואנץ, ויחל ללמוד תורת שפת עבר מפי העברי המלֻמד הזה. אחרי כן, בהיותו ברומא בהיכל האפיפיור, התקרב אל הרופא החכם רבי עובדיה ספורנו, אשר כתב באור לרב ספרי כתבי הקדש, וישמע לקח גם מפי החכם הזה בידיעת הלשון העברית. ככה התקרב ריכלין אל היהודים למרות רצונו, וככל אשר ידע אותם יותר, כן שֻׁנתה השקפתו עליהם לטובה, ומה גם לטובת ספרות ישראל, אשר אהבה אהבה עזה מאד, ויהפך מאויב לאוהב ישראל. –

כאשר הציע פפרקורן לפני ריכלין על פי עצת הדומיניקנים, כי ישתתף גם הוא בבקרת ספרי ישראל, ענה הוא, כי רק אז יוכל למלא בקשתו, אם ידָרש לזה מאת הקיסר בעצמו. ויסע הצורר אל הקיסר ובידו מכתב מאת אחות הקיסר, קוניגונדו. גם היהודים שלחו צירים אל הקיסר, להתחנן לפניו על תורתם. אך הקיסר שמע לקול אחותו, ויתן צו ביד המומר, כי יקחו את הספרים מידי היהודים לבקרם. ולמבקרים נמנו ההגמון אוריאל, יוחנן ריכלין ועוד חכמים נוצרים.

אז התאספו היהודים בפרנקפורט דמין, לטכס עצה, איך להפר עצת המומר הרעה, ויגמרו אמר, לשלוח עוד פעם צירים אל הקיסר, להפיל תחנתם לפניו על ספריהם הקדושים. גם הגמונים ושרים נוצרים ישרי לב נמצאו אז, אשר עמדו לימין ישראל, ויוכיחו את הקיסר לדעת, כי לא טוב יעשה, בהטותו אזן לקול מלחש, צר ואויב ואיש נבזה כפפרקורן. ואף כי לא נואש פפרקורן מתקותו להצר לישראל, ויכתב מגלות מלאות חרופים וגדופים על עם היהודים, אך הפעם שב הקיסר ממחשבתו הראשונה, ויבטל את פקודותיו הראשונות, ויצו להשיב ליהודים את כל הספרים אשר לקחו מידם.

בעת ההיא קרה מקרה במדינת ברנדנבורג, כי העלילו על היהודים לאמר: קנו היהודים מיד גנב נוצרי את החלה הקדושה לנוצרים ויחללוה. ויצו יויכין הראשון מושל ברנדנבורג לתפוש שלשים ושמונה יהודים ולשפטם משפט מות. שלשים וששה מהם נשרפו חיים, ושנים, אשר המירו דתם, הומתו בחרב. המקרה הזה נתן אמץ להמומר הצורר לחדש עלילותיו על התלמוד וספרי ישראל לאמר, כי רק הם ישניאו את הנצרות בעיני היהודים. אז צוה הקיסר את ההגמון אוריאל ממגנצא, לשוב לקחת ספרי ישראל ולהוציא משפט עליהם לחובה או לזכות.

ויהי כאשר הוטל על ריכלין להגיד את דעתו על דבר ספרי ישראל, ויכתב מכתב גדול, אשר בו הוכיח לדעת, כי נקיים התלמוד ויתר ספרי היהודים מכל דבר רע נגד הנוצרים או הנצרות, מלבד מקומות אחדים בתלמוד, ששם ידֻבר על אדות ישו, וזולת הספר “תולדות ישו”, אשר בו אמנם יתאר המחבר את ישו בצבעים שחורים וידבר בו דפי. זולת זאת הוכיח ריכלין, כי כל ספרות ישראל דרושה היא לדעת יסודי הנצרות, ועל כן החובה על כל נוצרי מלֻמד ללמדה ולא לבערה.

ביחד עם הגנתו על ספרי ישראל דבר טוב גם על היהודים, ויוכיח את הנוצרים על אשר ירדפום באף ובשנאה על לא חמס עשו. ודבריו הגיעו אל הקיסר, אשר נוכח, כי צדק בפי ריכלין, ויצו להשיב ליהודים את כל ספריהם.

---

אז התעוררו הדומיניקנים ויכתבו ספר בשם “ראי היד” על שם פפרקורן נגד ריכלין, ויחרפוהו ויאשימוהו במקח שוחד מאת היהודים. אך ריכלין לא החשה אף הוא, ויכתב ספר “ראי העין”, אשר בו יגלה תרמית פפרקורן לעיני כל, ויוכיח צדקת ספרי ישראל. דבריו, שנכתבו ברגש וברוח האמת, מצאו מסלות בלב כל האנשים הישרים מנוצרי אשכנז, רק הדומיניקנים חרקו שן. לעמת זאת עוד גדל שם ריכלין וכבודו וכל המפלגות בעם האשכנזי ברכו את שמו, ויפארוהו ויגדלוהו.

אולם גם רעות רבות מצאו את ריכלין על אשר הוציא לאור משפט התלמוד. הדומיניקנים ופפרקורן לא החרישו. הם עוררו את ההמון האשכנזי בדרשות של דפי נגד היהודים וספרותם, ויחשבו מזמות לגולל על ריכלין עון כפירה בנצרות. אך ריכלין לא נסוג אחור, וימצא לו מגינים בחצר הקיסר, שהיה גם הוא למגן להחכם הישר באדם הזה, וגם דעת הקהל האשכנזי היתה לימין ריכלין. ואם כי הוסיפו הדומיניקנים לצאת בספרי חרוף וגדוף נגדו, אך הוא ערך מגלה אל הקיסר, ויתאונן באזניו על הדומיניקנים. –

ובין כה וכה והוכשטרטן האינקביזיטור הועיד את ריכלין למשפט בעיר מגנצא, בהאשימו אותו בעון כפירה, ויקו כי יצא הנאשם חייב בדין. אז התערב ההגמון אוריאל ממגנצא בדבר המשפט ותקות הוכשטרטן היתה לאל. בראות הדומיניקנים, כי נוחלה תקותם להרע לריכלין, הביאו את דבר המשפט לפני האפיפיור ליאון העשירי. ויפחד ריכלין מפני אימת האב הרומאי, ויפן אל הרופא היהודי בוניטו די לַטיש, שהיה רופא האפיפיור, כי ידבר עליו טובות באזני ליאון. וימהר האפיפיור לשלוח פקודה להגמוני וורמס ושפיאר להוציא כאור משפט ריכלין והדומיניקנים. אך הוכשטרטן לא בא אל בית המשפט, והדומיניקנים שרפו בין כה וכה ברחובות את ספרי ריכלין. אך סוף סוף הָצדק ריכלין, ועל הוכשטרטן הוטל להשיב לו את כל הוצאות המשפט.

ויהי כראות הוכשטרטן, כי לא יכל לשונאו, ויגש משפטו אל האפיפיור, והדומיניקנים הגישו את ריבם לפני הכמרים אשר בפריז, להחרים ספר “ראי העין” שכתב ריכלין. אך רב השרים האשכנזים היו הומניסתים, וביחוד בני הנעורים, וגם הנזירים הפרנצישקנים, משנאתם אל הדומיניקנים, היו בעצה אחת עם השרים, ויעמדו לימין ריכלין. ותטש המלחמה ברב חמה בין שני הצדדים. האפיפיור צוה להועיד את ריכלין והוכשטרטן לרומא לעמוד למשפט. והוכשטרטן אמר לזכות בדין בעזרת הכסף הרב שהביא אתו, לתתו שחד לשופטים, וריכלין שהיה עני נשען על ישרת השופטים ועל עזרת מכבדיו שבחצר האפיפיור, וגם הקיסר כתב מכתב מליצה בעדו אל האב הרומאי.

ובין כה וכה יצא אחד ההומניסתים בספר מלא לעג על הדומיניקנים. בדברי חדודים הרבה צחוק על מעשי תעתועיהם, על השקר שבו יתכסו הצבועים האלה. כל קוראי הספר מלאו צחוק פיהם, ויהי שם הדומיניקנים מנאץ בפי כל נוצרי אשכנז. והיהודים השתדלו להפיץ את הספר הזה בארץ, ולהרבות קוראיו לאלפים בקרב הנוצרים. אך גם הדומיניקנים לא החשו, ואם לא יכלו להרע ליהודים בעטם, התאמצו להצר צעדיהם בחיים. באחת ערי עלזס הקטנות העלילו על היהודים “עלילת דם”, ויתָּפשו רבים מהם וגם רבי יוזלמן לואנץ עמהם. אך מהרה יצאה צדקת הנאשמים כנגה לאור, ויצאו לחפשי. אז השתדלו הצוררים לגרש את כל היהודים מעלזס, ויקם רבי יוזלמן למושיע לעמו, ויתחנן אל הקיסר, וגזרת הגרוש בטלה.

גם בפרנקפורט דמין נאספו צוררי ישראל ויחליטו לגרש את היהודים משלש הקהלות הגדולות פרנקפורט דמין, וורמש וריגינשבורג ומיתר הערים הקטנות שישבו בהן יהודים. אך גם בפעם הזאת השתדל רבי יוזלמן לבטל את הגזרה, והקיסר לא נאות לחפץ הצוררים.

עוד הצוררים מתנכלים להרע לישראל, ומשפט ריכלין ברומא נגמר בין כה לטובתו וספרו “ראי העין” לא נאסר לבוא בקהל הקוראים, ואף כי האפיפיור לא הסכים לפסק דין זה, על פי בקשת הוכשטרטן, אך גם הדומיניקנים שבעו די רגז ועגמת נפש, כי דעת הקהל היתה כנגדם. וחיי הוכשטרטן היו בסכנה, כי בעלי ברית ריכלין חרצו להמיתו, לולי ריכלין שונאו ואיש ריבו שהצילהו ממות.

ד.

הריב על דבר התלמוד פקח עיני רבים מהנוצרים לראות עמל ואון במעשי הדומיניקנים והכמרים הקטולים, ועמודי הנצרות הקטולית רפפו. ופתאם קרה מקרה שעזר להחיש מפלת העמודים האלה: האפיפיור ליאון העשירי, שכל עניני הדת כאין נחשבו בעיניו, אשר היו אך לבצעו ולמלא אמתחותיו זהב, הוציא כתבי סליחה (אינדולגינציה), אשר כל קטולי הקונה אותם ימָּחלו כל עונותיו וחטאיו שעוה ושחטא בימי חייו ואשר יחטא בעתיד, ואם גם ימות בלי ודוי לא יירש גיהנום, ונשמתו תבוא אל גן העדן. והדומיניקנים התעסקו במכירת הפתקאות האלה, וההמון הנבער האמין בקדושתן. ביחוד הרבה להפיצן הנזיר הדומיניקני יואן טיטציל, נבל ומשחת המדות, ויכריז בכל בערים, כי הקונה אותן פטור מקיום כל מצוה, ויוכל לעבור על כל העבירות החמורות, ונפשו בכל זאת תירש גן העדן.

ראו זאת אנשים ישרי דרך ותמימים וירגזו תחתם. ויקם איש בעל רוח כביר ואוהב אמת, נזיר מחברת האוגוסטינים, ושמו מרתין לותר, ויכתב תשעים וחמשה כללים, ובהם הוכיח לדעת, מה מאד הרע האפיפיור לעשות בכתבי סליחתו לשחת את המוסר ולהרבות חטאים בקרב העם: גזל, גנבה, נאוף ויתר העבירות החמורות. אז התאמץ הוכשטרטן להבאיש ריח לותר בעיני האפיפיור, אשר אִשר וקים שוב תקף קדושת כתבי הסליחה. ויוכח לותר לדעת, כי האפיפיור איננו איש קדוש, שאינו שוגה לעולם, כאשר יאמינו הקטולים, ויגמר אמר להלחם לא רק בהאב הרומאי לבדו כי אם גם בקטולות עצמה.

ומקסימיליאן קיסר אשכנז מת, וימלך תחתיו בן בנו, קרלוס החמשי, שהיה גם בן בתו של פרדיננד הקטולי, ויהי אז צעיר לימים וימלך בספרד. ההומניסתים עזרו בדבר, כי יקום הוא לקיסר, אף כי האפיפיור התנגד לבחירה זו. – וריכלין ולותר מצאו למו מחסה במבצר אחד הפרשים האבירים פריץ זיקינגן, אשר הודיע, כי מלחמה לו ולרעיו האבירים בהדומיניקנים לעולם. ויחרדו הדומיניקנים, ויתחננו אל ריכלין, כי יסלח למו, אך הוא דרש כי יקַים הוכשטרטן את פסק הדין שחרצו עליו. ויאלץ הצורר הזה לשלם לריכלין את כל הוצאות המשפט וגם הוסר ממשמרתו, והתלמוד נחל כבוד תחת השרפו, ויתעורר מדפיס נוצרי, דניאל בומבירגו, וידפיסהו בשנים עשר כרכים, והאפיפיור בעצמו העירו לגשת אל ההדפסה הזאת, ועיני הדומיניקנים רואות וכלות, וחרפה ודראון היא מנת חלקם.

ומרתין לותר הודיע גלוי, כי הוא ואנשי בריתו נפרדו מהכנסיה הקטולית, וכי יתאמץ מעתה לתקן את הדת הנוצרית וליסדה על יסודות חדשים, חזקים ומוצקים, נקיים מכל פגול. ואל היהודים התיחס בראשית פעולתו בעין טובה והיה אומר, כי אין פלא שבני ישראל ממאנים לבוא בברית הנצרות אחרי ראותם מעשי הקטולים, כי “טוב להיות חזיר מהיות קטולי”. –

בעת הסכסוכים בין הכנסיה הקטולית ובין לותר באה על יהודי ריגינשבורג שואה, כי פפרקורן הצורר הסית את ההמון האשכנזי להצר שם ליהודים, ויקו לראות בהגרש היהודים מהעיר הזאת ומפרנקפורט דמין ומווֹרמס. אולם אם בנוגע לשתי הערים האחרונות לא באה תקותו שמח לראות את הסכסוכים אשר נולדו בין היהודים ובין אזרחי ריגינשבורג הנוצרים. ויבואו דברי הריב לפני הקיסר מקסימיליאן, אך הוא הגין על זכיות היהודים ולא הטה אזן לשונאיהם. אבל כמעט מת הקיסר וטרם נבחר אחר תחתיו, וישתמשו אויבי ישראל במקרה הזה, לגרש את היהודים מתוך העיר. ולעזר למו קם המומר הצורר אנטון מרגריתא והוא בן רבנו יעקב מרגליות מנירנבורג, אשר עזר בספרי נאצה להגדיל המשטמה בלבות יועצי העיר ריגינשבורג אל ישראל. ויגרשו היהודים מאת העיר, שמצאו בה מחסה גם בעתים הרעות להם.

אך ישב הקיסר קרלוס החמשי על כסא מלכותו, ויתאוננו באזניו צירי יהודי ריגינשבורג המגרשים ויבקשו ממנו להשיבם העירה. אך הוא נאות למעשה יועצי העיר, בגלל אשר וִתרו על הזכיות המיחדות שהיו לעיר הזאת, ויספח את יושביה אל נתיניו. ותמורת זאת נתן להם הרשות לבלי קבל יהודים אל עירם לעולם, לשמחת פפרקורן, שקוה, כי ככה יעשו גם אזרחי וורמס ופרנקפורט. אך תקותו לא באה.

ויהי כאשר גבר לותיר מעט, וייסד את כתתו, שנודעה בשם “לותרנים”, ויאמן בלבבו, כי עתה יכירו בני ישראל לדעת ערך הנצרות הטהורה ויבואו בלי כל כפיה להחסות בצלה. אך הוא טעה, כי לא ידע את מהות היהדות, כי היא לא תוכל לנצח להשלים את הדעות הנוצריות הזרות לרוחה, ואפילו אם יטהרו המתקנים את הנצרות אלף פעמים מכל סיג, עוד ישארו בה עקרים רבים, אשר לא יוכלו היהודים לקבלם בשום אופן. על כן נהפך לותיר פתאם מאוהב לאויב ישראל, ויחל לדבר תועה על היהודים והיהדות ולדרוש את רעתם, ויכתב ספרי נאצה מלאים רעל וחמת עכשוב, ויעורר את הנוטים אחריו להצר צעדי היהודים, לשדד רבצם, ולהרוס בתי תפלתם ויהיו מאז הלותרנים האויבים היותר נוראים ליהודים. והמומר מרגריתא נלוה אל לותר, ויעליל עלילות שוא ושקר על בני דתו לפנים, ומושלים רבים שהיו ללותרנים רדפו את היהודים במדינותיהם, וביניהם הנשיא מברנדנבורג יויכין השני, בן יויכין הראשון אשר שרף בברלין לפני שנים רבות שלשים וששה יהודים בגלל עלילת שקר שבדו עליהם. –

ושנאת לותר אל היהודים היתה נצחת ולא עזבתו עד יום מותו, עד כי לפני מותו דרש דרשה באזני צאן מרעיתו ויעוררם לגרש כלה את בני העם הזה, הדומה בעיניו לבני העם הצועני (ציגנים), ויאמר: “אם בני ישראל עודם מחזיקים בטעותם ואינם מכירים לדעת טוב הנצרות המתֻקנה על ידי, אז לא נוכל לשאת אותם עוד לשבת אתנו יחד, והחובה עלינו לגרשם כליל מקרבנו”. זאת היא תכונת הדת הנוצרית, עד כי הטובים בבניה כלותר וחבריו אינם נקיים מקנאה ושנאה לכל איש, אשר לא כמחשבותיהם מחשבותיו, והבוחר לו דרך אחרת בעבודת אלהים! –

ה.

בכל המקרים הרעים והצרות והתלאות, שבאו על ישראל על ידי שונאיו הרבים והשונים, היה רבי יוזלמן מרוסהיים מתנשא כלביא, להגן על עמו, ויהי נכון גם להקריב את חייו, למען הביא פדות לאחיו הנענים ואליו פנו כל קהלות ישראל מקרוב ומרחוק, כי יחיש לישועתם, ובעד כל עמלו הרב לא לקח כל פרס, ואם נתנו לו להוצאות דרכו סכום כסף, היה מתאמץ להוציא פחות ממה שנתנו לו והשאר השיב לשולחיו.

כאשר כתב המומר הצורר אנטון מרגריתא ספר נאצה נגד היהודים, ויאשימם, כי מקללים הם את הנוצרים ומיסד דתם בתפלותיהם ומפתים את הנוצרים להתיהד, ויגש את הספר לפני הקיסר קרלוס החמשי, התיצב רבי יוזלמן לפנ קרלוס גם הוא, ויכתב ספר התנצלות, ויבטל את עלילות המומר, וישימן לאל. וישם הקיסר את מרגריתא בכלא, ואחר גרשהו מעל פניו, ויצו עליו, כי לא יוסיף לבוא עוד עירה אונסבורג, ששם ישב הקיסר בעת ההיא. גם על דברי האשמות שכתב לותר על היהודים ענה רבי יוזלמן בטוב טעם ודעת ודבריו נכנסו בלב שרים רבים שהיו מהלותרנים, וביחוד הוכיח את ביטצר תלמידו של לותר, שכתב ספר שטנה על ישראל, כי הרע מאד לעשות בטפלו על עם נקי מעון פשעים שלא פשע, ובזה יעורר את ההמון להתנפל עליו. ודבריו הפיקו רצון כל השרים הנאספים בהתוכחו את הצורר הזה.

כאשר התקוממו האכרים באשכנז מול אדוניהם הדוכסים וההגמונים ואזרחי הערים, ויהרגו בהם, ויבוזו רכושם, ויגיעו גם עד העיר רוסהיים ולא ידעו האזרחים הנוצרים, איך להנצל מהרעה, אז שם רבי יוזלמן נפשו בכפו, ויבוא אל מחנה האכרים, ויבקר את ראש צבאותם, ויוכיחהו לדעת, כי היהודים לא אשמו בהמצוקות אשר יציקו למו אדוניהם, כי גם בני ישראל נרדפים על צואריהם תמיד על ידי האדונים ההם. אז רפתה רוח האכרים, ויעלו מעל העיר, גם לא הוסיפו מהעת ההיא עשות כל רעה ליהודים בכל מקום בואם, כי נוכחו מדברי רבי יוזלמן שגם בני העם הזה אמללים הם. –

במקרה נודע, אחרי עבור שנים רבות, כי הנשרפים בברלין על פי מצות נשיא ברנדנבורג היו חפים מפשע, אז הוכיח רבי יוזלמן לפני השרים את העול שעושים הנוצרים, בהעלילם על בני ישראל עלילות שוא, ונשיא ברנדנבורג יויכין השני נהפך מאויב היהודים לאוהבם, ויקרבם אליו ויתן למו זכיות.

---

בעלות הקיסר קרלוס החמשי על כסאו מהר רבי יוזלמן להתיצב לפניו, טרם יבואו הדומיניקנים אליו לבקש ממנו לגרש את כל היהודים מכל מדינות אשכנז. ויסע רבי יוזלמן לבריסל אשר בארץ השפלה, מקום שם נח הקיסר בדרך מסעו מספרד לאשכנז, ויתחנן אליו, כי יתן זכיות ליהודי אשכנז, והקיסר הבטיחהו לעשות כבקשתו. וכאשר באו הדומיניקנים אחריו אל הקיסר לדבר רעה על היהודים כבר אחרו את המועד, כי דבר יצא מפי הקיסר להיטיב את בני ישראל לא ישוב. –

כאשר הציקו מאד אזרחי העיר ענהיים אשר בעלזס ליהודים, ויאמרו לרצחם נפש ולבוז את רכושם, התיצב רבי יוזלמן עוד פעם לפני הקיסר בנירנברג, והקיסר הטה אזנו לבקשתו, ויצו את אחד משריו לחקור את הדבר, והשר, שהיה איש טוב וישר, הוציא לאור משפט היהודים ויצילם מרעתם.

אחרי אשר שקטה מרידת האכרים העלילו על היהודים, כי ידם היתה את המורדים האלה, ותבוא אז עת צרה ליעקב, כי רבים מהדוכסים האמינו בעלילה הזאת, אחרי ראותם כי האכרים לא נגעו ביהודים לרעה, ועל כן הוציא הארכידוכס פרדיננד אחי הקיסר פקודה לגרש את כל היהודים ממדינת עלזסי. אז מהר רבי יוזלמן להתיצב לפני פרדיננד, ויאֻלץ לנסוע בדרך רחוקה עד בואו אל הארכידוכס, והנה בדרכו מת תחתיו סוסו, אשר רכב עליו, וילך רבי יוזלמן רגלי ועל שכמו נשא משא כבד, כי לקח תמד אתו את ספריו, אשר הגה בהם גם בדרכו, ואחרי רב עמל ותלאה בא אל הדוכס ויוכיחהו לדעת, כי נקיים היהודים מכל אשמה. ויבטל פרדיננד גזרת הגרוש למרות רוח אזרחי עלזס.

בהונגריה העלילו על היהודים עלילת דם ויתפשו שלשים וששה אנשים מהם וישימום בכלא, ויאמרו לשפט אותם משפט מות. אז פנו אל רבי יוזלמן, והוא מהר ויכתב ספר התנצלות, ויוכיח לדעת, כי שקר בפי המעלילים, יען כי אין בני ישראל צריכים לדם הנוצרים. ודבריו המתחכמים עשו פרי, והכלואים הוציאו לחפשי. אך בין כה וכה ושלשה מהם נשרפו חיים והילדים הפחותים מבני עשר שנים נטבלו לשמד. –

כאשר פרצו מריבות בין אזרחי הערים: וירטמברג, נירנברג, גינצבורג ופרנקפורט דמין וערי עלזס ובין היהודים היושבים בהן, נסע רבי יוזלמן לפלנדריה, ששם ישב אז הקיסר, להתיצב לפניו, ובמדינה הזאת, שנחשבה לאחת מאחזות ספרד, אסור היה ליהודים לבוא אליה וגם לעבור בה. ותארב האינקביזיציה לרבי יוזלמן ותשימהו במאסר בבואו שמה. אך הוא נצל מידה, ויבוא אל הקיסר, אשר קבלהו בפנים מאירות ובחבה, ויט אזנו לבקשותיו, ויבטיחהו להציל את היהודים מרעתם. –

ככה היו חיי רבי יוזלמן נתונים כליל לעניני כלל ישראל. אם אך התרגשה איזו צרה לבוא עלֵי אחיו, אם בבטול זכיותיהם, או בהגבלתן, או אם אמרו המושלים או אזרחי הערים לגרשם או ללחצם. בכל אופן שיהיה, מיד התיצב רבי יוזלמן לפני הקיסר, או לפני המושלים האחרים, ויגן על הנלחצים בכל עז רוחו, ובדברי השכל ודעת, ורֹב השתדלויותיו הצליחו, לבטל את הגזרות.

וכמה מעצורים, כמה מכשולים פגש על דרכו, אשר הכשילו לפעמים כחותיו! אך הוא עמד כסלע איתן, ויגבר על כלם, וישאף אך למטרתו הקדושה עדי השיגו אותה.

ובכל עסקי הצבור שעסק רבי יוזלמן לא שכח גם את תורת ה', כי עסק בה גם במסעותיו, ויכתב ספרים אחדים, אשר לא הגיעו אלינו מהם, כי אם מעט מזעיר. וגם זה מונח בכתב יד בבתי עקד הספרים הגדולים.

רבי יוזלמן מת לערך בשנת העשרים למאה הרביעית לאלף הששי. שמו וזכרו הטוב נשארו לתהלה ולברכה בקרב כל יהודי אשכנז עד היום הזה, ועוד כיום נשמע בבתי התפלה ליהודים בארץ ההיא בעיר האנוי תפלת “יזכור”, אשר בה יזכרו נשמת רבי יוזלמן לואנץ שעמד חמשים שנה לפני שני קיסרי אשכנז מקסימיליאן וקרלוס ללמד זכות על ישראל. –

א.

דונה חנה־גרציה מינדיזיה נולדה בארץ פורטוגל בשנת חמשת אלפים מאתים ושבעים לבריאת העולם. אביה היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל מספרד, משפחת בנבנשתי, אשר מקרבה יצאו אנשים גדולים בתורה ובחכמה, שעמדו בחצרות המלכים. וישאו על שכמם משרות נכבדות במלוכה. שמונה עשרה שנה לפני הולדה גרשו אבותיה מספרד יחד עם כל יהודי הארץ ההיא. אז שמו רבים מהגולים את פניהם ארצה פורטוגל, בתקותם למצוא שם מחסה ומנוס. בעת ההיא מלך בפורטוגל המלך יואן השני. ויאות המלך הזה, במחיר כסף רב, לתת לנודדים האמללים מקלט, אבל רק למשך ירחים אחדים, למען ינוחו מעמל דרכם, ואחר יצאו את הארץ, ויבקשו למו מקום מפלט אחר.

אולם למרות התנאי הזה, שהתנה המלך עם הגולים, נשארו בארץ יהודים ספרדים גם אחרי עבור הזמן הזה, כי לא היה למו מקום אחר להניח עליו ראשם. ותעברנה שנתים ימים, וימת יואן השני, ויירש עמנואל קרובו את כסאו אחריו. הוא הבין לדעת את האֹשר הרב, אשר יוכלו היהודים להביא לארצו בחריצותם ובכשרונותיהם, ויחפוץ לתת למו רשיון לשבת בארצו באין מפריע. אך לאסון היהודים היה המלך הזה איש רפה־רוח, ואנשים רעים יכלו להטותו אל כל חפצם ולמשול ברוחו. ולהגדיל האסון הזה ארש לו עמנואל את איזבילה בת פרדיננד הקטולי לו לאשה. בעת הארוסין התנה המלך פרדיננד את חתנו, כי נותן לו את בתו לאשה, רק על מנת שיגרש את כל היהודים מארצו. והבת היתה אכזריה כפרדיננד אביה וכאיזבילה אמה המרשעת, ותשנא את היהודים בכל לבה הרע.

ויהי אך נשא נשא אותה לו לאשה, ויצר לעמנואל מאד, כי הוא ידע עד כמה דרושים לו היהודים, ומה רב הטוב אשר יביאו לו בכשרונותיהם, אך אשתו הצעירה לא נתנה לו מנוחה, ותדרוש מאתו בחזקה, כי יקום את התנאי אשר התנתה היא והוריה עמו. אז אֻלץ עמנואל להוציא צו, כי במשך שנה על היהודים ועל המחמדים היושבים בפורטוגל להמיר דתם או לעזוב את הארץ. ובני ישראל המלֻמדים ביסורים כבר קבלו עליהם את רע הגזרה, ויהיו נכונים לקחת עוד פעם מקל נודד ולנוע אל ארצות מרחקים. אך אז התעשת עמנואל, כי לא טוב יעשה לארצו, בתתו את האנשים החרוצים האלה לצאת את פורטוגל, וינחם על פקודתו הראשונה, ויוצא פקודה אחרת והיא – לסחוב את כל היהודים אל בתי המסגד הקטולים, להטביל אותם לשם הנצרות על כרחם, לבלי יאלצו עוד לעזוב את הארץ, ובמעשהו האכזרי קוה להרבות תועלת ארצו ולהניח גם דעת אשתו איזבילה המרשעת.

והדת נתנה להטביל את הנערים הצעירים מבני ארבע עשרה שנה. כמעט נודע הדבר ליהודים, וימהרו לצאת את הארץ. אך המלך הוציא צו שנית להחיש מעשה ההמרה. אז קם שאון בארץ: האבות הרימו קול בכי ונאקה, למראה ילדיהם הנסחבים לבתי המסגד. רבים מהאבות המיתו בידיהם את פרי בטנם, הילדים יללו ויבכו, במאנם ללכת אל השמד. אך המלך צוה לבלי חוס עליהם, ויטבילו לא רק ילדים קטנים, כי אם גם בחורים ובתולות מבני ארבע עשרה עד עשרים שנה. אז אלצו אבות רבים להמיר דתם גם הם, לבלי הפרד ממחמדי עיניהם לנצח. והיהודים אשר מאנו להגאל במים נאספו בהמון ויהיו נכונים לצאת את הארץ. אך המלך עכב בערמה את הגולים עד עבור מועד צאתם, ואחר הודיעום הפקידים, כי עתה אין למו עוד רשות לעזוב את הארץ ועליהם או למות בחרב, או להשתמד.

מי יתאר את המחזה הנורא והקורע לב הזה, בהסחב אנשים באים בימים אל האגנים להטבל במי זרים. ביניהם היו חכמים רבים גדולי התורה, כמו הרב רבנו לוי בן־חביב והרב רבנו יצחק בן יוסף קארו, אשר נמלטו אחרי כן מן הארץ ויבואו ארצה תורכיה וישובו שם אל דת אבותיהם. כי הנראה הבין עמנואל, מה רבה האכזריות אשר נעשתה ליהודים, ויבטיח את המומרים, כי במשך עשרים שנה יתנו למו מנוחה ולא יציקום, גם אם לא ילכו בדרך הנצרות ולא ישמרו את חקיה ומנהגיה בסתר בתיהם, וישמרו את חקי היהדות בחדרי משכיתם, אם רק בחוצות קריה יתראו כנוצרים, אף כי לא אדוקים.

ככה היו היהודים גם בפורטוגל למומרים־אנוסים, אשר שמרו את חקי תורת משה, וישנאו את הנצרות תכלית שנאה. גם אבות דונה חנה־גרציה היו מבני האנוסים האלה. בהולדה נקראה בשם נוצרי, ביאטריצה, אך הוריה, אשר היו יהודים נאמנים לדת אבותיהם בלב ונפש, קראוה גם בשם עברי, חנה או גרציה בשפת פורטוגל. משחר טל ילדותה חנכו אותה הוריה במסתרים בדת היהדות, ויפיחו בלבה אהבה עזה לעמה ולדתו הטהורה ושנאה עמֻקה לנצרות ולכל קדשיה.

ויהי כאשר גדלה חנה, ויתנוה הוריה לאשה לאחד האנוסים, אשר נקרא בשמו הנוצרי דון פרנצישקה מינדיז, ושם משפחתו בעברית “נשיא”, משפחה עתיקה ורמה, אשר מוצאה מארץ ספרד. הוא היה איש עשיר מאד, ויהי לו בתי שלחנות (=בנקים) בכל הערים הגדולות באירופה: בארצות צרפת, פלנדריה ואשכנז, וילוה כסף למלכים רבים. ולו אח צעיר לימים ממנו ושמו דון דיוגו מינדיז, וישב דון דיאגו בעיר אנטבֶרפן בפלנדריה, ויעסוק שם במסחר השלחנות בשם אחיו הגדול.

ארחות חיי המשפחה העשירה ורבת האוצרות הזאת היו כארחות יתר אחיהם האנוסים, אשר במסתרים קימו את כל מצות תורת משה והתלמוד. וברחובות העיר התראו כנוצרים. אך קשים היו למו חייהם אלה על אחת שבע, כי לרגלי מצבם החמרי הטוב ולרגלי עסקיהם הגדולים באו בברית המסחר עם מלכי הארצות ורוזניהן, ויהי ביתם פתוח לרוחה לגדולי הנוצרים, ויקש עליהם להסתיר את יהדותם מעיני המבקרים אותם בביתם, וכל רגע ורגע יכלו מצפוניהם להגלות, כי עוד לבם נאמן עם אלהי ישראל ועם כל קדושיו וקדשי דתם. ענויי לבם אלה גברו מיום ליום, ומה גם אחרי מות המלך עמנואל ועל כס מלכותו ישב בנו יואן השלישי אשר בימי ממשלתו הורע מצב האנוסים עוד יותר. –

ב.

יואן השלישי מלך פורטוגל, אשר גדל על ברכי אמו, איזבילה המרשעת, שנא את היהודים מימי נעוריו, ובשבתו על כסא המלוכה עוד גדלה שנאתו אליהם. אביו צוהו לפני מותו, כי יתן זכיות שוות לנוצרים החדשים כמו לנוצרים הישנים, ולבלי הרגיזם על התרפותם באמונת הנצרות עד תם המועד אשר נתן למו. והוא אמנם שמע לקול מצות אביו, אך לא מחפץ לבו, כי אם על פי עצת יועצי אביו, אשר הבינוהו לדעת, כי מביאים האנוסים תועלת רבה להארץ, בהיותם אנשים משכילים בכל דבר חכמה ומדע ומלאכת מחשבת.

אך מהרה שב יואן ממחשבתו להקים פקודת אביו, כי לא חדלו הכמרים מדבר על לבו השכם ודבר, להצר צעדי האנוסים. אז צוה יואן להשגיח על כל מעשי האנוסים בחייהם הפרטים, לדעת, הבוגדים הם בנצרות אם לא. וירבו המרגלים והמלשינים בארץ, אשר שמרו צעדי האנוסים, ויביאו דבתם רעה אל המלך וכמריו. ביחוד הרע לאנוסים לעשות מומר אחד יליד ספרד, ושמו הינריקו נוניס, אשר גנב את לבם להאמין בישרתו ולחשבו כאחד מהם, ובהתגלות לבם לא נזהרו לכסות בפניו את מעשיהם ומחשבותיהם, והוא כתב מכתביו למלך, ויספר לו בהם את כל אשר אחיו עושים וחושבים. אז גמר יואן אמר ליסד גם בפורטוגל את בית משפט הרשע, את האינקביזיציה הנוראה. אמנם ארבו שני אנוסים לנוניס בדרך מסעותיו וימיתוהו, אך המלך נקם נקמת דמו השפוך מידי האנוסים.

אז החלו להציק ליהודים האנוסים בדרכי חייהם עוד יותר, ויאמרו הכמרים לאסור עליהם להחזיק בתי מרקחת לסמי הרפואה בארץ ולבלי היות רופאים, אך בדבר הזה לא שמע המלך לעצתם, ויוכל היות, כי הסבה, אשר בגללה רפתה רוחו מעל האנוסים, היה האיש הנפלא מבני יהודי אסיה, שנגלה בימים ההם באירופה, ויגיע עד שערי עיר ליסבון בירת פורטוגל.

שם האיש ההוא היה דוד. הוא נולד בארץ ערב במדינת חבור, ויהי מנעוריו מרדף ריקים והולך בגדולות ובנפלאות ממנו. כנראה, היה האיש הזה נוכל ערום, אשר אהב את הכבוד, ויחפוץ להגדיל את שמו ותהלתו בכל אופן שיהיה. ויעזוב דוד את ארץ מולדתו, ויסע ארצה כוש. שם שם מסוה אמונת האישלם על פניו, לבל יכירוהו כי מבני ישראל הנהו, ומשם בא מצרימה. שם ספר, כי בארץ ערב יושבים שבטי ישראל מבני ראובן ונפתלי, ולהם מלוכת ישראל חזקה, ומלך משבט ראובן מושל בהם ושמו יוסף, והוא, דוד, הנהו אחי המלך ההוא. אך יהודי מצרים לא האמינו לדבריו.

ויסע דוד הראובני משם לאיטליה, ויבוא עירה ויניציאה, ובדרך מסעו באניה ספר לרבי החובלים וליתר האנשים כי שלוח הוא מאת אחיו יוסף המלך אל מלכי אירופה, להציע לפניהם לקום למלחמה על המחמדים, ושלש מאות אלף חלוצי צבא משבט ראובן נכונים להתגרות במחמדים ולגרש את התורכים מארץ ישראל, רק יחסר למו אבק שרפה, קני־רובה וכלי תותח. לכן הנהו בא לאירופה, לדבר על לב המושלים הנוצרים כי יכרתו ברית את בני ישראל החפשים וגבורי המלחמה, וקמו יחדו להשמיד את המחמדים, אך אם יתנו לצבא ישראל כל כלי הנשק הדרושים למו למלחמה כבדה כזאת. –

ויהודי אירופא, אשר רבות סבלו מידי צורריהם הנוצרים, שעשעו בימים ההם את נפשם בתקוה כי קרוב יום הגאולה ובא יבא גואלם, המלך המשיח המקֻוה. גם אנשים חכמים כדון יצחק אברבנאל השתעשעו בתקוה הזאת, אשר היתה תמיד למקור נחמה, תקוה וישע ביום רע, ואשר נתנה די־כח לשאת את על התלאות והמציקות הרבות בארצות הגלות. דון יצחק אברבנאל הועיד גם את זמן בוא המשיח המקֻוה לבני ישראל לגאלם מבור שבים, על פי החשבון הכתוב ברמזים בספר “דניאל”, אשר אז יהיה קץ הפלאות הזה.

חמש שנים לפני מות דון אברבנאל קם באוסטריה איש מקֻבל ושונה בהזיות, ושמו אשר למלין, ויקרא לאמר: “סלו, סלו, פנו דרך למלך המשיח כי קרוב יום בואו!” ויצו את מאמיניו, כי יצומו ויסגפו את גופם בסגופים קשים, וינחמו על מעשיהם הרעים, ואז יבוא, אחרי עבור ששה ירחים, המלך המשיח, אשר יוליכם אל ארץ הקדשה, ועשה להם נסים ונפלאות, כאשר עשה משה לישראל ביום צאתו ממצרים. וירב מספר המאמינים בנבואת למלין, לא רק בקרב בני ישראל, כי אם גם בקרב הנוצרים. אולם הנביא הזה נעלם מעיני מאמיניו ולא נודעה אחריתו אם מת או הומת. ויבושו מאמיניו ממבטם, כי עבר המועד, אשר שם למלין לבוא הגואל ומשיח עדנה לא בא, ומחרפה המירו רבים מהם את דתם בנצרות.

גם בספרד, במקום אשר משלה בת התפת, האינקביזיציה, תחת פקודת טורקבימדה, ואחריו תחת פקודת דיצה שהיה אכזרי כנמר, ותעל רשעתו גם על רשעת הראשון, החלו האנוסים לשגות באמונת הגאולה. והנה חלתה עלמה אחת מבנות האנוסים במחלת הרוח, ובגבור עליה מחלתה דברה כחולמת בהקיץ, ותספר, כי נגלה אליה המלך המשיח ויבשר אותה אל מקום שבתה לשמוע מפיה דברי נחומים אלה, ויהיו להם דבריה למשיב נפש. ובהודע הדבר להאינקביזיציה ותתפש שלשים איש מהאנוסים ותשפטם משפט מות, וישָרפו חיים על מוקדי אש האהבה והחמלה הנצרית.

ככה היתה אמונת היהודים בביאת המשיח גדולה וחזקה בימים ההם, וגם אחרי עבור עשרות שנים אחרי שני המקרים ההם עוד הוסיפו להשתעשע באמונה הזאת, אשר היתה למו כמים קרים לנפש עיפה. לכן אין פלא, אם בהופיע דוד הראובני בויניציאה, ואחרי הגיע שמועת ספוריו לאזני היהודים יושבי העיר ההיא, שמחו לקראתו מאד, ויאמינו כי אמנם זה האיש, אשר יושיע את עמו מצרותיו.

אולם הוא היה נוכל ערום, אשר ידע לשום פלס לכל מעשהו, לבל תגלה תרמיתו. הוא דבר אך עברית, למען יאמינו, כי אמנם יש מלכות ישראל בארץ ערב, אשר כל אנשיה ידברו רק שפת עבר. ואם אמנם שפתו היתה נלעגה ולא ידע לדבר על פי חקי הדקדוק, אך המאמינים בו לא שמו לב לזה. גם אמר דוד, כי איננו יודע מאומה מהתלמוד והספרות העברית אשר נולדה לישראל בימי הבית השני, אחרי כי אבותיו, בני שבט ראובן, הגלו מארצם עוד בזמן שלמנאסר מלך אשור, טרם היתה תורה שבעל פה. אולם אחרי עבור זמן מה נודע. שידע דוד לא רק את התלמוד, כי אם גם את תורת הקבלה. –

ג.

בויניציאה בקש דוד מאת עשירי היהודים כי יתנו לו ספינה להביאהו רומאה, למען יתיצב לפני האפיפיור, וחפצו נִתן לו. ויסע רומאה, ויכנס אל העיר, ברכבו על סוס לבן, ואתו עבדו ומתרגמנו. ויבוא עד שערי היכל האפיפיור ויקבלוהו החשמנים וההגמונים ברב כבוד. ולא עבר זמן רב ויקבלהו גם האפיפיור קלימנטי השביעי, ויט אזן קשבת לדבריו ולהצעותיו, ויאמן אמונה שלמה, כי אמנם יש במרחקי ארץ בערבות אסיה קבוץ גדול מעשרת שבטי ישראל, אשר הגלו בימי הבית הראשון על ידי מלכי אשור וכי חפשים הם בני ישראל אלה משעבוד הגוים, ומלך מקרבם מולך עליהם, ועתה התעוררו לרשת את ארצם הקדושה, לכן מצאה עצת דוד לצאת למלחמה על המחמדים חן בעיניו.

ויהי בהודע ליהודי רומא, כי קבל האפיפיור את דוד במאור פניו, ותרב שמחתם מאד, ותגדל ותחזק אמונתם בדוד, כי אמנם ציר שלוח הוא מאת אחיו המלך לגאול את ישראל מעניו. וישלחו יהודי רומא מנחות רבות זהב וכסף ואבנים טובות לדוד, ועשיר אחד מיהודי פיסא, ושמו דניאל, תמכהו בכספו, ויהי עליו כל מחסורי הראובני כל ימי שבתו ברומא. ושמע דוד הראובני ומטרת נסיעתו הגיעו עד שערי עיר ליסבון, וישלח יואן השלישי מלך פורטוגל לקרוא לו, לבוא אליו אל בירת מלכותו, למען הועץ אתו על דבר המלחמה, אשר הוא אומר לקרוא על המחמדים. ויסע דוד ברב פאר והדר ליסבונה. מעל אניתו הורם דגל יהודה. ובבואו אל עיר הבירה קבלהו יואן בכבוד רב, כיאה לציר הבא מאת מלך אדיר, וישוחח אתו על אדות הרעיון להלחם במשלמים, וישלימו¹ יחדו עצות איך להמציא ליהודי ___² את קני הרובה וכלי התותח, למען אשר יוכלו להתאחד עם הנוצרים במלחמת מצוה זו, לדכא את בני האישלם.

למראה הכבוד אשר חלק יואן השלישי לדוד הראובני חי רוח אנוסי פורטוגל בקרבם, ויחלו לקוות, כי יוטב גורלם, ויאמינו, כי באמת יגאלם דוד מארץ עבדותם ויביאם אל ארץ אבותיהם. ביחוד התלהב רוח איש צעיר מבני האנוסים ושמו דיוגו פירס. הוא נולד בפורטוגל³, אך הוריו למדוהו מילדותו דעת תורת ה', ויפיחו בקרבו אהבה רבה אל היהדות ואל עמו. בגדלו נשא משרה נכבדה בממלכה, כי היה למזכיר בבית־משפט, ופתאם הפך לבו לשגות בדמיונות, כי עוד מעט ויבוא הגואל המשיח, ויפדה את עם ישראל באותות ובמופתים. תורת הקבלה אשר ידע פירס הועילה לחזק בקרבו את התקוה הזאת. ויתקרב פירס אל דוד הראובני, אך האחרון נזהר תמיד מבוא בדברים עם האנוסים, לבלי יעלילו עליו הכמרים, כי הוא יפתה אותם לשוב אל היהדות, על כן דחה מאת פניו את פירס בבואו אליו בפעם הראשונה. –

אז חשב פירס, כי יען שאיננו נמול, לכך ירחיקהו דוד מעל פניו, ויבוא אל ביתו וימל בעצמו את בשר ערלתו, ויהי כפשע בינו ובין המות, אך בחמלת ה' נרפא מהר. ויסב את שמו שלמה מולכו ואחרי כן בא אל דוד, ויספר לו את אשר עשה. וירגז דוד תחתיו ויאמר לו: “למה הבאת עלי רעה גדולה כזאת, לתת תואנה בפי הנוצרים לאמר, כי אנכי פתיתיך להתיהד? לכן מהר המלטה ארצה תורכיה”.

ויעש שלמה מולכו כדבריו, ויבוא עירה שלוניקי, וישב בבית מדרשו של הרב המקובל רבי יוסף טיטצקי ויוסף להגות בתורת הסוד, ויאצל מרוחו גם על אנשים מגדולי הרבנים, אשר לא עסקו עד אז בקבלה, כי יקדישו ימיהם ללמוד התורה הזאת. בהם היה הרב הגדול רבנו יוסף קארו, אשר היה גדול מאד בתלמוד, ויחבר את הספר הנודע בשם “בית יוסף” ומרב יקר הספר נקרא רבנו קארו בפי כל ישראל בשם “מרן הבית יוסף”. ויהי קארו אחד משומעי לקחו של רבי שלמה מולכו, ויכבדהו כבוד מלאך אלהים. והיה כאשר גבר הדמיון על מולכו, וירא חזיונות נפלאים, כי מלאך אלהים מדבר עמו ומגיד לו עתידות, ויכנהו מולכו בשם “מורי המגיד”. גם רבנו יוסף קארו החל לראות מחזות כאלה. ויהי גם לו “מגיד”. –

והאנוסים בספרד ובפורטוגל האמינו אמונת אמן בביאת המשיח ובגאולתם על ידי דוד הראובני ויאמץ לבם להתקומם נגד האינקביזיציה ופעם אחת התנפלו האנוסים הספרדים על בית כלא, ויוציאו משם בחזקת היד נשים, אשר התעתדו להשרף חיים. המתנפלים נמלטו לפני המעשה הזה גם הם מבית כלאם ויבואו לפורטוגל, ושם הזדינו בנשק, ויצילו אחרי כן את הנשים הכלואות. אז התאוננו כמרי ספרד באזני יואן מלך פורטוגל, כי בשֶׁלו כל הרעה הזאת, כי הוא יקרב את דוד ועל ידי זה ערב לב האנוסים למרוד בכנסיה הנוצרית. אז הסיר יואן חסדו מדוד ולא הוסיף לקרבהו, ויאלצהו לעזוב את הארץ.

דוד הראובני ראה, כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, ויעזוב את ליסבון למרות רצונו. בדרך מסעו מצאוהו תלאות ומצוקות, כי נתפש בידי האינקביזיציה, אך הקיסר קרלוס החמשי הוציאהו לחפשי, אחרי כי בן ארץ אחרת הוא. – אז הורע מצב אנוסי פורטוגל, והכמרים החלו לדרוש מאת המלך, שישתדל לפני האפיפיור קלימנטי השביעי, כי ירשהו לכונן אינקביזיציה גם בארץ הזאת. אך קלימנטי לא נאות לחפץ יואן ולא נתן לו את הרשיון, יען כי בעת ההיא בא פתאם רבי שלמה מולכו עירה רומא, ואחרי עסקו בצומות וסגופים שלשים יום הופיע לפני קלימנטי, וימצא חן בעיניו, גם מהחשמנים היו לו אוהבים אחדים, אשר נתנו לו מהלכים בביתם, והתקרבות שלמה אל חצר האפיפיור מנעה את האב הרומאי מעשות חפץ יואן.

אולם לאסונו רכש לו מולכו אויבים בקרב בני ישראל ברומא. יוכל היות, כי היהודים האלה צפו מראש, כי בדמיונותיו יביא מולכו רעה על בית ישראל היושבים בארצות הנוצרים, כי היו יהודי איטליה אנשים משכילים רחוקים מהזיות ומאמונה בדברי חלומות. יותר מכלם שנאהו הרופא יעקב מנטינו, איש רע, אשר הלשין על רבי שלמה לפני מושלי ויניציאה, ששם ישב בעת ההיא דוד הראובני, ואליו בא גם שלמה מולכו, להתראות אתו ולדבר על דבר עניניהם.

ורבי שלמה מולכו הוסיף לדרוש ברבים על דבר קץ הפלאות ועל דבר תקות ישראל בביאת משיח בן דוד, וינבא עתידות רעות לארצות איטליה ופורטוגל, כי נהר טיברוס ישטוף את רומא (ועל כן עזב את העיר ויבוא ויניציאה), וכי יהיה רעש בליסבון בירת פורטוגל וכי ירָאה כוכב־שביט על פני הרקיע. ומה מאד השתוממו הנוצרים בבוא באמת כל דברי נביאותיו בשנה ההיא, ובשובו רומאה אחרי השטף כבדהו האפיפיור וחשמניו כבוד איש קדוש, אשר רוח אלהים מדברת מתוך גרונו. מובן הדבר, כי בהיות מולכו נכבד בחצר האפיפיור במדה רבה כזאת, בודאי לא חפץ קלימנטי עוד עשות את בקשת יואן מלך פורטוגל, לכונן בארץ ההיא אינקביזיציה. וכה אמר האפיפיור אל ציר פורטוגל: אנוסי פורטוגל אשר נסחבו על כרחם אל בתי המסגד ונטבלו לנצרות, מבלי אשר הוציאו מפיהם אף מלה אחת לאמר, כי מקבלים הם עליהם את הדת הנצרית, אינם נחשבים כלל לנוצרים, והנם יהודים גמורים לכל חקותיהם ואין רשות לשופטי האמונה הנצרית לשפטם משפט כופרים. –

ד.

ושונאי רבי שלמה מולכו ובראשם יעקב מנטינו לא החשו, ויבלו תחבלות להפילהו בצרה גדולה, וילשין עליו הרופא מנטינו לפני האינקביזיציה, כי היה מולכו נוצרי מלדה, ועתה התיהד. גם המכתבים שכתב מולכו ארצה תורכיה למכיריו מצאו ויתרגמום לשפת רומא, ויוכיחו, כי בהם ידבר סרה על הנצרות. אז לא יכל עוד האפיפיור הצילהו, וישָׁפט משפט מות וישָׂרף חיים. והנה כעבור ימים אחדים ראו את מולכו מתהלך בחצר האפיפיור וכל רע לא נעשה לו, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני כל. אולם באמת עשה האפיפיור בחכמה להציל את אהובו ממות, כי צוה לשרוף תחתיו איש פושע שדנוהו למיתה, אך להשאר עוד ברומא לא יכל מולכו, ויתן לו האפיפיור סוס, ויצוהו להמלט מרעה, כי מי יודע אולי תקום הצרה פעמים, ולא יוכל עוד הצילהו שנית.

אחרי צאת רבי שלמה מרומא החל אחד החשמנים צורר ישראל לפתות את קלימנטי, כי יתן רשיון ליואן מלך פורטוגל לכונן אינקביזיציה בארצו ויפֻתה ברפיון רוחו לתת את הרשיון ההוא, אך בפקודתו שנתן לו התנה קלימנטי כי לא ישפטו את האנוסים, שנסחבו אל הטבילה על כרחם, כי אם את בניהם שנולדו בנצרות. וגם אותם לא ישפטו באכזריות, רק ידברו על לבם דברים טובים להשיב אל הנצרות. אז גדל הפחד בקרב האנוסים בפורטוגל, ויחלו לעזוב את הארץ ולהמלט על נפשם. אך יואן שם מכשולים על דרכם, לבלי יוכלו למכור נכסיהם ולבלי יקבלום רבי החובלים אל אניותיהם. אך האמללים לא שמו לב לכל אלה וימהרו לנוס, ותלאות רבות מצאום בדרכם: רבים מהם מתו, ורבים נפלו בידי שודדים, שגזלו כל כספם מהם, ורבים נפלו בידי האינקביזיציה וישרפו על קדוש השם. ויהי כאשר התאוננו האנוסים, שנמלטו לרומא, באזני האפיפיור על יואן השלישי ועל אכזריותו, וינחם קלימנטי על מעשהו, ויגמר אמר לבטל את הרשיון אשר נתן למלך פורטוגל.

ושלמה מולכו לא נח ולא שקט, ויסע עירה ריגינשבורג, אשר בה ישב בעת ההיא הקיסר קרלוס, ובמקרה בא שמה יחד עם דוד הראובני אשר ישב עד העת ההיא בויניציאה. בנסעם יחדו בדרך, הרימו נס, דגל ישראל, על מרכבתם ועליו מרֻקמות האותיות “מכב”י" לאמר: “מי כמכה באלים ה”. וכה באו העירה, ויתיצבו לפני הקיסר. בעת ההיא היה שם השתדלן רבי יוזלמן מרוסהיים, אשר בא להשתדל לפני הקיסר בעד בני ישראל שבאשכנז, ויזהיר את רבי שלמה מולכו לבלי התגרות ברעה, ולא יבוא אל הקיסר האדוק באמונתו. אך הוא לא שמע לעצתו ויעש כאשר חשב. ויהי כשמוע הקיסר את הצעותיו, ויקצוף עליו מאד, וישימהו במשמר יחד עם דוד הראובני, ויצו להביאם עירה מנטובא אשר באיטליה, ששמה נסע אז גם הקיסר.

שם נחרץ על רבי שלמה מולכו דינו להשרף חיים על המוקד. ויערכו מדורת עצים, ויביאוהו וישימו רסן בפיו לבלי יוכל דבר, כי יראו פן בלשונו הנמלצה ילהיב את לבות ההמון הנאסף לראות המחזה, וטרם הועל על המדורה בא ציר שלוח מאת הקיסר ויאמר לו, כי אם ישוב אל הנצרות, אז יסלח לו פשעו, ויגדלהו וינשאהו. אך רבי שלמה ענהו, אחרי אשר הסירו הרסן מפיו, לאמר: “הנני מתחרט על אשר הייתי נוצרי עשרים ושתים שנה, ועתה עשו בי כטוב בעיניכם ואנכי אכון לקראת המות בשמחה, כי אקריב את נשמתי קרבן לאלהי אמת”. הדברים יצאו מפיו וישליכוהו אל האש, וימת מות גבורים וקדושים בשנת ה' אלפים רצ"ג. ודוד הראובני ישב בכלא ימים רבים עד אשר מת בו. והמאמינים בקדושת רבי שלמה מולכו אמרו, כי הוא שב לתחיה אחרי השרפו, וכי ראו אותו ברומא שמונה ימים אחרי העשות בו דינו. ושמו נשאר לזכר עולמים לברכה בגלל אהבתו האמתית לעם ישראל, אף כי שגה בדמיונות וחלומות ורבנו יוסף קארו התפלל לאלהים כי תהי גם אחריתו כמוהו. –

כמעט נודע דבר מות מולכו להאפיפיור, ויחר לו מאד על הקיסר קרלוס שונאהו בנפש. לכן גמר אמר להשיב את פקודתו בדבר יסוד אינקביזיציה בפורטוגל על אף הקיסר, ומה גם כי האנוסים השתדלו לפניו להסיר הרעה מהם. וישלח האפיפיור כתב פקודתו לכל הכהנים והנזירים בפורטוגל לבלי שפט את האנוסים שנסחבו אל אגן הטבילה למרות חפצם, וגם את בניהם שנולדו למו בנצרות אל ישפטו משפט אכזרי. ויצו את צירו אשר בפורטוגל להדביק את הכתב הזה בכל בתי המסגד בפורטוגל, וירכיז חרם על כל כמר או נזיר, אשר יערב לבו למרות פי מצותו. ואם כי השתדל יואן השלישי להשיב את האפיפיור מדעתו, אך כל עמלו היה לשוא. ויהי באשר חלה קלימנטי את חליו אשר מת בו, ובשכבו על ערש דוי, נתן עוד פעם צו למלך פורטוגל, כי יוציא את כל האנוסים הנתפשים לחפשי. אחרי עשותו את פעולתו הטובה הזאת מת האפיפיור כשנה אחרי מות אהובו רבי שלמה מולכו. –

כל המעשים האלה אשר קרו ויאתיו במשך שלשים שנה לא נגעו עדנה לרעה באנוסים בפורטוגל, אשר מצאו מחסה למו בהאפיפיור הטוב, ובעת ההיא היתה דונה חנה גרציה מינדיזיה צעירה לימים ותשב בפורטוגל, ואישה התעסק בעסקי השטרות בבתי השלחנות שיסד בערים שונות באירופה. אך מה דאב לבה למראה הצרות והמצוקות האלה, אשר יכלו כל רגע לרעוץ ולרוצץ את אחיה בארץ מולדתה. ולבה היה כלו נתון לאמונת אבותיה הטהורה ולתורת אלהים ולספרותה, אך אֻלצה להסתיר את כל אהבתה הרבה הזאת לכל קדשי עמה תחת מסוה האמונה הנוצרית השנואה לה ולסבול עד עת מועד. –

ה.

מי יודע כמה שנים היתה דונה חנה יושבת בפורטוגל מבלי הראות את עמה ותורתה את חסדיה לולא באו מקרים חדשים להביא שנוים בחייה. המקרה הראשון שהיה לה לסבה להחל פעולותיה היה מות אישה פרנצישקו מינדיז, כנראה, באחרית ימי ממשלת האפיפיור קלימנטי השביעי. אז עזבה דונה חנה את ארץ מולדתה, ותקח אתה את בתה היחידה רֵינה, ואת אחותה הצעירה דונה רינה, ועוד אחדים מקרוביה, ותסע עירה אנטברפן, ששם תקעה מושבה. אחי בעלה, דון דיוגו מינדיז, היה המנהל את כל עסקי אחיו מת ויקח לו לאשה את דונה רינה אחות חנה הצעירה.

במדינת פְלַנדריה, שהיתה תחת ממשלת הקיסר קרלוס החמשי, ישבו האנוסים במנוחה, כי אף אם היה קרלוס קנאי ואדוק באמונתו וישרף אנוסים רבים בספרד שמלך עליה, אך בפלנדריה נתן למו חנינה, ויהי כאלו לא ידע את מעשיהם שהמה עושים בסתר. גם האינקביזיציה עוד לא נוסדה שם, ואף כי אֻלצו האנוסים גם שם להתכסות במסוה הקטולות, אך נקל היה למו יותר לקים בסתר כל חקי היהדות, כי איש לא שמר את צעדיהם, ומה גם צעדי עשירים גדולים כבית מינדיז, אשר המלכים הרוזנים והדוכסים לוו מהם כסף. אז החלה דונה להראות את לבה הטוב לעמה, בעלות פאול השלישי על כס האפיפיור.

פאול השלישי היה גם הוא איש טוב כקלימנטי ויט חסד ליהודים ולאנוסים שנמלטו לאנקונה עיר ממשלתו, ויתן למו רשות לשוב על דת אבותיהם בגלוי כי לפי דעתו לא נחשבו כנוצרים, כי בחזקה הטבילום לשם הנצרות, זולת זאת היה פאול, כיתר האפיפיורים בעלי ___⁴, אוהב חיים ובלתי אדוק באמונתו⁵, ולא חפץ לקנא קנאתה ולרדוף את ___⁶ בה, ומה גם כי שחדוהו בכסף. כמעט ישב על כסאו⁷ ויוציא צו כי יקימו את פקודת קלימנטי שנתן על דבר האנוסים בפורטוגל. ויואן השלישי בשמעו זאת רגז תחתיו. ביחוד קם למכשול על דרך יואן האנוס דוארטי די פאַץ, שישב ברומא ובעזרת הכסף, ששלחו אליו אנוסי פורטוגל, שחד את החשמנים ואת האפיפיור, והם לא נתנו את האינקביזיציה להגביר ממשלתה בפורטוגל. אמנם יואן השלישי שלח מרצחים, אשר התנפלו בקרב חוצות רומא על דוארטי, עדי קם מחליו ויחי, ויוסף להשתדל בעד אחיו האנוסים. –

בראות יואן כי לשוא עמלו, ויפן אל קרלוס החמשי קיסר אשכנז בבקשה להשתדל לפני האפיפיור, כי יתן הרשיון ליסד את בית משפט הדמים בארצו. והקיסר עשה כבקשתו. בראשונה ענהו פאול, כי אין אנוסי פורטוגל נחשבים כנוצרים, כי נטבלו על כרחם, אך אחרי אשר תם הכסף מכיסי אנוסי פורטוגל ולא יכלו עוד לשחד את החשמנים היה מצב האנוסים רע. ואף כי מלאה דונה חנה וגיסה דון דיוגו את חסרון הכסף, וימסרו סכום רב לציר האפיפיור, אשר עבר דרך פלנדריה, אך הכסף הזה לא מלא עוד את תאות הציר.

ובין כה וכה וקרלוס חלה את פני האפיפיור לקים את האינקביזיציה בפורטוגל, ופאול מלא את בקשתו, אך התנה, כי יתנהגו עם האנוסים בחסד. אולם יואן השלישי הוציא את כל חצי אכזריותו מאשפתם לירות אל לב האנוסים. וירע להם הרבה יותר מאשר לאחיהם אנוסי ספרד. ויתאוננו הנענים באזני האפיפיור על המצוקות שעושים להם, וינחם פאול על מעשהו, ויאמר לבטל בפקודתו את רשיונו. אך יואן השלישי ואחיו, הינריקו, שהיה ראש בית משפט הדמים הזה, לא שמו לבם לדברי האב הרומאי, ויוסיפו לעשות מעשיהם הרעים, ותבוא עת צרה ומצוקה לאֻמללים, והאפיפיור לא יכל עוד הצילם מרעתם.

ככה היה ריב תמיד בין האפיפיור ובין מלך פורטוגל בדבר האנוסים ומצב האמללים האלה הורע מיום ליום. רבים מהם נסו וימלטו מן הארץ, שנהפכה למו לתפת, רבים עֻנו ביסורים נוראים וימותו על קדוש השם בגבורה נפלאה: לא בכו ולא יללו, כי אם ברוח שקט הלכו לקראת המות על אף צורריהם. השתדלן די פאַץ, שהיה איש ערום, נוכל ובוצע בצע, הוסר משתדלנותו, ותחתיו בחרו למו האנוסים באיש אחר ישר ונאמן רוח. ואז באו דונה חנה וגיסה דיוגו מינדיז לעזרתו בכספם ובכסף יתר האנוסים, שנמסר לידם. בכח הכסף הזה התנגד האפיפיור להאינקביזיציה, ומה גם אחרי אשר הציעו לפניו דונה חנה וגיסה להביא אל אוצרותיו עשרת אלפים דינרי זהב. אך כל פעולתו היתה מאפע, כי יואן השלישי הוסיף לעשות מעשהו, מבלי פנות אל אמר פאול השלישי. וככה נמשך המצב הזה עד מות פאול. –

ויהי כאשר נתמנה אחריו האפיפיור יוליוס השלישי, ויוסף גם הוא לתת כתבי סליחה לאנוסי פורטוגל, ויוציא גם הוא פקודה לאמר, כי האנוסים האלה אינם נחשבים לנוצרים אמתים ואין רשות להאינקביזיציה לשפטם משפט כופרים; אך המצב לא הוטב בכל זאת בפורטוגל. בזמנו נוסדה בקרב הכנסיה הקטולית חברה דתית חדשה – חברת “הישועים”. מיסדיה היו שני כמרים: פטרו קַרַפה מאיטליה ואיגנץ לויולה מספרד, ויכתבו על דגלה: “כל האמצעים כשרים, אם מטרתם כשרה”. בעזרת קרפה נוסדו בתי האינקביזיציה בכל המקומות. ולויולה הנהיג מנהג מרגלי חרש, לשמור צעדי כל איש קטולי, נוצרי ישן או אנוס, ויפלו בשחיתותם גם כהנים גדולים והגמונים, וירדו לטבח ולמוקדי אש.

אז בימי ממשלת יוליוס השלישי קרה מקרה נורא את התלמוד, ומסבי המקרה היו שלשה מומרים, אחד מהם היה יוחנן בפטיסט, אשר ביהדותו נקרא שלמה רומנו. הוא היה בן בתו של המדקדק הנודע רבי אליהו בחור הלוי מאשכנז, אשר היה למופת בדורו בהשכלתו הרבה וברב ידיעותיו בשפת עבר וארם, יון ורומא. רבי אליהו היה מלמד את הנוצרים הגדולים, הגמונים ודוכסים, שפת עבר, וישב תמיד בביתם ויתארח אתם לחברה, אף כי היה עברי שומר דתו. אולם על ידי התחברותו אל הנוצרים הסכינו שני נכדיו אלינו ושלמה רומנו עם בני הגוים, ויתנצרו שניהם. ויהי שלמה – יוחנן לישועי. ויבוא הוא ועוד שני מומרים וילשינו על התלמוד לפני האפיפיור יוליוס, וידרשו, כי ידונו אותו לשרפה. ויוליוס למרות רצונו היה מוכרח להכנע מפני הישועיים, שהיה כחם גדול מאד, ולהוציא את הגזרה הרעה הזאת. וביום ראש השנה ליהודים, שנת ה' אלפים שי"ד נשרפו ספרי התלמוד בחוצות קרית רומא, ואחרי כן גם ביתר ערי איטליה, במשך ירחים אחדים. אחרי מות יוליוס ישב על כס פטרוס ברומא האפיפיור הרשע מרציליוס השני, ובימיו העלילו על יהודי רומא עלילת דם, ורק בהשתדלות החשמן אלכסנדר פרגיזי הישר באדם נצולו מרעתם.

ו.

ותשב דונה חנה־גרציה מינדיזיה וגיסה דון דיוגו מינדיז בעיר אנטברפן אשר בפלנדריה. הארץ הזאת נחשבה אז לאחת ממדינות ספרד, והקיסר קרלוס החמשי, שהיה גם מלך ספרד, משל בה. ואם אמנם לא נוסדה עוד האינקביזיציה בפלנדריה, בכל זאת כבד היה להאנוסים לחיות על פי חקי היהדות בגלוי, כי הקיסר היה אדוק באמונתו מאד ולו נועזו האנוסים להראות גם ברחובות כיהודים גמורים, כי עתה מרה היתה אחריתם. ובני משפחת מינדיז, אשר לפנים בהיותם עוד ביהדותם בארץ ספרד נקראה שם משפחתם “נשיא”, משפחה עתיקה ורמה בישראל אשר יצאו מקרבה אנשים גדולים בתורה ובחכמה, הוכרחו לשים מסוה הנצרות על פניהם.

ודונה חנה־גרציה, שהיתה אדוקה מאד ביהדותה, לא יכלה עוד נשוא את משא החיים המרים האלה, להתכחש תמיד לאמונת אבותיה בגלוי, ותתאו מאד להמלט מארצות ספרד ולנסוע לארץ אשכנז, או לאיזו ארץ אחרת, אשר בה תוכל לשוב אל יהדותה בגלוי. ותחל לדבר על לב גיסה דון דיוגו, להוציא את מחשבתה זאת לפעולה. ולבעלה היה בן־אח ושמו דון יואן מיקְביס, איש צעיר לימים, חכם ומשכיל, שהיה יוצא ונכנס בבתי מרום עם הארץ, ויהי נכבד מאד בעיני המלכה מרים אחות הקיסר קרלוס, ולבו גם הוא נתון כלו לתורת היהדות ולאמונת אבותיו ויכבד גם עליו לשאת מסוה השקר על פניו, וישתדל הרבה להחלץ הוא וקרוביו מהארץ הזאת.

ולדון דיוגו מינדיז אמרה דונה חנה, כי אם איננו חפץ לעזוב את הארץ, יתן לה את חלקה בירושתה, אשר ירשה מאת בעלה, ועזבה היא לבדה את פלנדריה. אולם דון דיוגו היה גם הוא עברי נאמן לאלהיו ודבק ביהדות, ויאות לעצתה בחפץ לבו, ויחל להכין לקראת הנסיעה. אך עודנו עושה כה וכה והמות קטפהו בהיותו עוד במבחר שנותיו, טרם הצליח בידו לעזוב את אנטברפן, ויעזוב אחריו את אלמנתו, את דונה רינה אחות דונה חנה, ובת קטנה ושמה גם היא חנה־גרציה. ויען כי היתה רינה אשתו קלת דעת, ולא יכלה לנהל את עסקיה הגדולים, על כן עשה דון דיוגו לפני מותו את דונה חנה מינדיזיה גיסתו לאפוטרופסת על כל הונו, שהשאיר אחריו לבני ביתו.

מעתה לא יכלה עוד דונה חנה לקוות, כי במהרה תפדה מבור שבי זה, מאנטברפן, למען שוב אל אמונתה בגלוי, כי היה עליה להביא סדרים בעסקיה ובעסקי אחותה, אחרי מות דיוגו גיסה. והקיסר קרלוס, בהודע לו דבר מות דון דיוגו, התאוה מאד לרשת את הון המת העצום, ולכן על פי מצותו כנראה העליל אחד משריו הגדולים על דיוגו המת לאמר, כי בחייו התנהג בחקי היהדות במסתרים, ואם כן דינו כדין כופר בנצרות, אשר רכושו יחרם לאוצר המלוכה. ויוצא הקיסר צו לשים עקול (=עכוב) על נכסי דיוגו ועל כל עסקיו וספרי חשבנותיו, זולת זאת ישמרו צעדי כל אנוס היושב באנטברפן, למען דעת השומר הוא את חקי הדת הנצרות אם לא. וכל זה עשה הקיסר לא לשם האמונה, כי אם למצוא סבה נכונה להאשים את בני משפחת מינדיז בכפירה ולהתגולל עליהם לקחת את הונם הרב לאוצר הממלכה, לא בגזל וחמס, כי אם על פי חקי הנצרות.

אך דונה חנה־גרציה החכמה מצאה עצה נכונה, איך להציל את רכושה ורכוש גיסה: בראשונה הלותה כסף רב את אוצר ממלכת אשכנז, ושנית שחדה, פשוט, את רבי המלוכה, למען יחדלו לשמור צעדיה. מובן הדבר, כי במצבה זה לא יכלה עוד גם לחלום על דבר צאתה את אנטברפן, לבלי יחשדוה, כי אומרת היא לנוס ולהמלט על נפשה, ותאלץ להכנע ולדום ולשבת עוד שנתים בעיר הזאת, עד אשר ישלם לה הקיסר את חובה.

והנה קרה מקרה אשר נתן ידים לחנה להמלט אל ארץ אחרת: יוהן מיקביס בן אחי בעלה אהב מאד את רינה בתה היפה, וינס אתה עירה ויניציאה לשאת אותה שם לו לאשה. שמעה דונה חנה את מעשה יוהן ותתעבר למראה עין, ותגמר אמר למהר אחרי הנסים לויניציאה, להפר את בריתו את בתה, האומרת להנשא לו למרות רצונה. עתה חשבה חנה, כי לא ימתחו עליה שרי אנטברפן כל חשד. אך במחזה־התולים כזה אי אפשר היה לרמות את קרלוס הערום. הוא הבין היטב, כי אך סבה מבקשת דונה חנה להחלץ מפלנדריה. ועל כן אחרי צאתה את העיר מהר לצות לשים עקול על רכושה ורכוש אחותה רינה באמרו, כי נודע לו כי לא שמרו את חקי הנצרות ויתנהגו בסתר כמנהגי היהדות.

ודונה חנה הוציאה כסף רב ויגיעה רבה יגעה, עדי הצליחה להציל את הונה מידי זרים, ותתישב בעיר ויניציאה, ותקו לחיות שם חיי מנוחה, ותקרא בשם דונה גרציה די לונה. אולם תקותה לשבת במנוחה לא באה, כי קפץ עליה רגזה של אחותה הצעירה, דונה רינה קלת הדעת, אשר התקנאה בחנה על אשר שם אותה בעלה דון דיוגו לאפוטרופסת המושלת בכל רכושו אחריו, ותדרוש רינה מאת אחותה למסור לה את חלק ירושתה למען תשלוט היא בעצמה עליו. אך דונה חנה לא הסכימה לחפץ רינה, כי היא ידעה את קלות דעת אחותה, וכי לא תוכל לנהל את עסקי בעלה המת. דונה חנה אהבה את אחותה בכל לבה, ותדרוש טובתה כל הימים, אך נמצאו אז אנשים רעים אשר סכסכו את רינה הפתיה באחותה הגדולה. ותקצוף רינה מאד ותעש מעשה אשר לא יעשה: היא הלכה ותלשן על אחותה באזני מושלי ויניציאה לאמר: הביאה דונה חנה אִתה עשר רב לויניציאה, ועתה היא אומרת לעזוב את העיר ולנסוע לתורכיה, לשוב שמה אל יהדותה, על כן תבקש ממושלי ויניציאה לאלץ את דונה גרציה די לונה, למסור לה את חלק ירושתה שירשה מדיוגו בעלה למען תוכל היא – רינה – להשאר בויניציאה לשמור את דת הנצרות במדינה נוצרית.

כשמוע מושלי ויניציאה את הדבר הזה ויבינו כי עתה יהיה למו מקום לבצוע בצע, ויושיבו את דונה חנה בכלא. ויהי המעט המעשה הרע עזה לרינה, ותוסף עוד לעשות מעשה רע ממנו, כי שלחה ציר שלוח לצרפת, להלשין על דונה חנה לפני הממשלה הצרפתית, כי חנה היא יהודית אדוקה באמונת אבותיה, ולכן תשים הממשלה עקול על רכוש חנה הנמצא בצרפת. והשליח, שהיה נוצרי מלדה ומבטן, לא הסתפק במתנות שנתנה לו רינה חלף עבודתו, וילשין גם עליה לאמר, כי גם היא מחזקת ביהדות בסתר, וידרוש מאת ממשלת צרפת לשים עקול גם על רכושה אשר לה שם. והינריך השני מלך צרפת, שהיה חייב לבית מינדיז כסף הרבה שמח מאד בשמעו זאת ויחדל משלם את חובו לבית המסחר הזה באמרו, כי יען אשר המה יהודים, על כן לא היתה למו הזכות לשבת בצרפת ולעסוק בה בעסקי הלואה, ויען כי התראו כנוצרים, וירמו בזה את הממשלה, לכן צריך על פי הדין להחרים את כל רכושם הנמצא בצרפת לאוצר הממשלה.

אך דונה חנה לא התיאשה אף רגע, ותקו להוציא את נפשה ונפשות משפחתה ורכושם מידי אלה החיות הטורפות – מושלי ויניציאה והינריך השני מלך צרפת. היא השתדלה להודיע את סולימן שולטן תורכיה את דבר מאסרה וחפץ הויניציאנים ומלך צרפת להניא אותה מצאת את הארץ ולנסוע את רכושה הרב לארץ תורכיה. ורופא נפש שולטן, רבי משה המון, היה אהוב אדוניו, וישתדל לפניו, כי יציל את חנה ומשפחתה והונה מכף העריצים. וישלח השולטן מהרה ציר לויניציאה ולמלך צרפת, ויזהירם לבלי געת בנפשות בית מינדיז ורכושו לרעה ולתת אותם לנסוע לתורכיה עם כל הונם, ותורכיה היתה אז ממשלה אדירה בתבל, מפניה רגזו גוים, ויחילו מפני זעמה, ויאלצו מושלי ויניציאה להכנע מפני רצון סולימן וגם מלך צרפת אלץ לשלם לחנה את החוב והרבית עד הפרוטה האחרונה. אז עזבה חנה את ויניציאה, ותעתק מושבה לעיר פיררה, ותשב שם במנוחה.

ז.

הדוכס אירקולי די עסטי השני מושל פיררה אשר באיטליה היה איש חכם ומשכיל, אוהב יהודים ומטה חסדו אליהם במדה מרובה. תחת שבט ממשלתו מצאו למו מחסה אנוסים רבים אשר שבו ליהדותם, וביחוד הטה חסד רב לדונה חנה מינדיזיה בגלל חכמתה וצדקתה. בעיר הזאת החלה חנה לפעול פעולותיה הטובות להגדיל תורת ה' ולהדרש לכל נפש נענה ואיש נגש, אשר נמלט שמה מכף האכזרים מספרד ומפורטוגל. ביחוד הרבתה לעשות טובות עם בני משפחת אושקי, אשר ישבו גם המה בעיר פיררה.

רבי אברהם אושקי נמלט מהאינקביזיציה הפורטוגלית לפיררה, וייסד שם בית דפוס גדול להדפסת ספרי ישראל בעד האנוסים שהיו שם. הוא הדפיס סדר תפלות ישראל בתרגום ספרדי וגם כל כתבי הקודש תרגמו ספרדית, וידפיסם בדפוסו מלבד ספרי הפוסקים, למען ידעו האנוסים אשר שבו ליהדות חק ודין. קרובו רבי שלמה אושקי עסק במסחר, ויהי איש עשיר, ויתעסק גם בספרות ובשירה בלשון ספרד, ויכתב שיר־חזיון על דבר אסתר המלכה. רבי שמואל אושקי היה משורר נשגב, ויכתוב ספר “נחמה לצרות ישראל”, בו עודד את רוח האנוסים, להחזיק במעוז דתם הטהורה, דת היהדות, ויאמץ את לבם לקוות, כי עוד יבואו ימים טובים לישראל כאשר ישובו לציון ברנה ועיר תפארתם ומשושם, היא ירושלים עיר הקדש, תבנה על תלה.

את ספרו זה הקדיש רבי שמואל אושקי לדונה חנה־גרציה, ובהקדמתו לספרו יאמר, כי כמו שהלב הוא מרכז ההרגשה לכל הגוף, כן תרגיש חנה את כל מכאובי עמה ותמהר להושיעהו ולרפאהו, והנרדפים והנענים ישאו אליה את עיניהם כמו אל אם רחמניה, כי כרחל אמנו המבכה על בניה, כן ידאב רוח חנה למראה השֹׁד והשבר, אשר יגיעו לעמה; כדבורה הנביאה בשעתה וכאסתר המלכה, שהצילה את עמה מכליון, וכיהודית, אשר הצילה את עמה מידי הולופרנוש, כן החישה דונה חנה עזר וישע לבני עמה האמללים הנרדפים על צואריהם. גם רבי אברהם אושקי הקדיש לשמה ספרי הקדש שהדפיס בבית דפוסו, כי אמנם לה יאתה תהלה על כל הטוב אשר עשתה לאחיה ולתורת אלהיה, בתמכה את המדפיסים להוציא ספרי ישראל לאור. –

ולא רק המשוררים והחכמים האלה הרימו את ערכה ותהלתה, כי אם גם רבני הדור ההוא. אחד מהם כותב בספרו על אדותיה לאמר: “הגבירה, תפארת רום אנשים, גולת הכתרת, העומדת לנס עמים, סוככת בכנפיה על יתר הפליטה, צאן קדשים, עם אלוה, באורה יראו אור, צדקתה תעמוד לעד. חכמת נשים בנתה ביתה, בית ישראל, בקדושה וטהרה, בחילה ואוצרותיה החזיקה יד עני ואביון, להושיעם ולהרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד חצבה עמודיה בעשות בתים לתושיה (=לתורה). שם יתַנו צדקות ה' כל הבא למלא בחכמה בתבונה ובדעת. ידיה שלחה בכשור להחזיק במעוזו ולעשות שלום לו”. –

ורינה אחותה נוכחה אחרי כן, מה נואלה לעשות בהלשינה על אחותה הטובה ורבת החסד, אשר לא שמרה לה עברה ותסוכך עליה באברת חסדה גם עתה. אז השלימה עם דונה חנה והשלום והשקט שבו אל המשפחה היקרה והמפארה הזאת. את בת אחותה, את חנה־גרציה השניה, השיאה דונה חנה לקרובה רבי שמואל נשיא, גם ליתר קרוביה וקרובי בעלה דאגה לכונן את אשרם וליסד את מצבם על בסיס נכון וקים. ותגמר אמר להוציא את מחשבתה, לנסוע לתרכיה, לפעולה, אחרי שבתה שש שנים בפיררה במנוחה. –

ויוהן מיקביס היה איש חכם בעניני המדינות, וידע להתיצב לפני מלכים ורוזנים ולהפיק רצון וחן מהם, כי לרגלי עסקיו הגדולים נסע הרבה לערי איטליה וצרפת, ויבוא במשא ומתן עם מושלי מדינות הנוצרים, לכן ידע את כל נמוסיהם. וישג מכתבי מליצה מאת ציר צרפת, אשר ישב בקונסטנטינופול, לשולטן. וישב יוהן בקונסטנטינופול, וישב אל היהדות בגלוי, ויקרא שמו בישראל דון יוסף נשיא, וישא את רינה היפה בת דונה חנה לו לאשה. ואתו יחדו באו לתורכיה חמש מאות איש מאנוסי פורטוגל ומיהודי איטליה, אשר רבים מהם היו עובדים בבתי מסחרו ובבתי מסחר חותנתו דונה חנה, אשר באה גם היא אתו עם כל רכושה הרב.

בבואה לתורכיה החלה חנה לתמוך בידי לומדי תורה, ותזיל כסף רב לפתוח בתי כנסיות ובתי מדרש ללמוד תורה, ובהישיבה הגדולה אשר יסדה בכספה הושב ראש הרב הגדול רבנו יוסף אבן־לב משלוניקי, ותשלם לו שכר, ותתמוך בידי תלמידי ישיבתו, למען יוכלו להגות בתורה במנוחה ובשקידה. ככה עשתה גם ליתר קהלות ישראל שבתורכיה. ברב צדקתה נדרשה לכל נדכא ונענה מאחיה האנוסים, אשר נמלטו בעור שניהם לתורכיה, וגם ליהודי אשכנז, שבאו אל הארץ הזאת הראתה את חסדיה. –

ומצב יהודי איטליה הודע מאד בימים ההם בשבת על כס האפיפיור, תחת מרציליוס, הנזיר קרפה, שנקרא בשם פאול השלישי. לאכזריות לבו לא היה גבול, וכל מה שהזקין השתגע יותר, ויעש מעשים נוראים לדכא את ישראל. הוא העביד את יהודי רומא בפרך, לעבוד עבודות הצבור בחמר ובלבנים לבצר את חומות העיר, ויגזר עליהם גזרות קשות לכרת אכל מפיהם, וישלל מידם את ספרי התלמוד לבערם באש ופעם אחת השתגע עוד יותר, וישלח את בן־אחיו לשרוף את כל בתי היהודים בלילה עת ינומו שנתם. ובאנקונה עיר ממשלתו, אשר בה מצאו למו אנוסי פורטוגל מנוחה בימי האפיפיורים שהיו לפניו, החל לרדפם ולרעצם, וישימם בכלא, לדון אותם משפט כופרים להעלותם על המוקד. ביניהם היו גם נתיני תורכיה. אך דון יוסף נשיא וחותנתו השתדלו לפני השולטן, וישלח ציר אל האפיפיור להזהירהו כי לא יגע בנתיני תורכיה לרעה. ויירא פאול ויכנע ויוציאם לחפשי. אך אנוסי פורטוגל במספר עשרים וארבע נפש הועלו על המוקד, וירגזו יהודי אירופה ותורכיה לשמע האכזריות הזאת. –

רבים מאנוסי אנקונה ברחו לפיזרה, אשר שם קבל אותם הדוכס המושל, ויתן למו לשבת שם במנוחה. אז החלו יהודי פיזרה לבקש מיהודי תורכיה, כי יכריזו חרם על הסוחרים היהודים, לבל יביאו סחורותיהם אל נמל אנקונה, ועל ידי זה תרד העיר מטה, ותשפל ותשם. אז השתדלה דונה חנה וחתנה לעשות את הנקמה הזאת בהאפיפיור, ותבקש מאת הרבנים להכריז החרם. וידָרשו לה הרבנים הגדולים אשר בתורכיה, וביניהם רבנו יוסף קארו מצפת ועוד כמוהו. אך יהודי אנקונה התנגדו לזה, באמרם, כי אז יקצוף עליהם פאול עוד יותר והשמידם כלה. וימצאו גם רבנים אשר נתנו למו צדק, ויבטלו את החרם. אך דונה חנה וחתנה צוו בכל זאת על הסוחרים, לבלי בוא אל נמל אנקונה. אולם הנמל בפיזרה לא היה טוב למעמד האניות, וככה לא יצא דבר הנקמה הזאת לפעלות. –

אחרי מות פאול השלישי בשבת על כסאו האפיפיור פיוס הרביעי, שהיה איש טוב, הוטב מעט מצב יהודי איטליה, אך הוא לא יכל להטות אליהם חסד רב, כי אלץ לעשות ככל אשר דרשו ממנו בני החברה הישועות, אשר כחם היה מלא עולם הקטולות. אחרי שבתו על כסא פטרוס ימים לא רבים מת פיוס הרביעי, ועל כסאו ישב פיוס החמשי, איש אכזר, קנא ונוקם כפאול. אז התחדשו גזרות רעות ומרות על יהודי איטליה, עוד פעם שרפו ספרי ישראל על המוקד, וישפטו את האנוסים בדם ואש ותמרות עשן, גם גרשו מרב ערי איטליה כלה, אחרי שללו מהם את כל רכושם. –

ח.

ודון יוסף נשיא גדל מאד בחצר המלוכה בתורכיה. השולטן סולימן הטה אליו חסד, וביחוד אהבהו בנו יורש העצר סלים. וזאת סבת אהבת סלים אל דון יוסף: לסולימן היו שני בנים: סלים הבכור ובַיַזיד הצעיר. השני היה איש גבור חיל ואמיץ לב במלחמה, ואנשי הצבא דבקו אחריו. אך סולימן הוריש את כסא מלכותו לבכור, כי דון יוסף נשיא דבר טובות באזני השולטן על סלים ויהללהו על מדותיו הטובות וגם נשי השולטן השתדלו בעד סלים לפני אביו להמליכהו תחתיו, כי לו משפט הירושה. וביזיד נלחם את אחיו, אך בזה העיר את קצף אביו, ויאלץ לעזוב את הארץ ולהמלט על נפשו. –

מני אז קרב סלים יורש העצר את יוסף אוהבו אליו, ויגדלהו וינשאהו, וישימהו לראש חיל שומרי ראשו והמשרה הזאת היתה רמה ונשאה בעת ההיא, גם רבים מנסיכים ורוזנים לא זכו לה. זולת זאת קצב לו סלים פרס לתת לו מגנזי המלך כל ימי חייו, וגם לאחיו, לרבי שמואל נשיא, נתן פרס כזה. – ויהי כאשר גדל יוסף בחצר השולטן, וישמעו המלכים הנוצרים ויחר למו. וישתדל הינריך מלך צרפת על ידי צירו לפני השולטן להוריד את יוסף מגדולתו, ויעליל עליו עלילה לאמר, כי ידו את מלך ספרד, אשר מלחמה היתה לשולטן בו בעת ההיא. אולם כל עמל מלך צרפת היה לשוא, כי השולטן עוד גדל ונשא יותר את יוסף. ומלך צרפת היה חיב לדון יוסף נשיא כסף רב, וימאן לשלם לו, ויכתוב לו יוסף מכתב, אשר בו דרש ממנו להשיב לו את חובו. ותעל חמת הינריך מלך צרפת, ויכתוב להשולטן, כי אחרי אשר דון יוסף הוא יהודי, שאין לו הרשות להלוות כסף את הנוצרים בצרפת, לכן פטור הוא משלם לו את חובו. אך השולטן לעג לדבריו ולטענותיו, ויכתב גם הוא להינריך, וידרוש ממנו בחזקה לשלם את החוב ליוסף. ויאלץ הינריך על אפו ועל חמתו לעשות כדבר השולטן.

ויהי המעט להשולטן עשותו הטובה הזאת את יוסף, ויתן לו עוד מתנה יקרה ונכבדה, אשר לא זכה לה כל יהודי מאז הגלו בני ישראל מעל אדמתם: הוא נתן לו במתנה את העיר טבריה אשר בארץ הקדשה, ועוד שבע ערים סביבותיה. העיר הזאת היתה אז שוממה, ויתנה השולטן לדון יוסף, לבנות אותה ואת עריה ולהושיב בהן רק יהודים, ויוסף וזרעו אחריו לדרותיו ימשלו בהן. המקרה הזה קרה בשנת ה' אלפים שכ"ד לבריאת העולם.

ויכתב השולטן את פקודתו זאת ויחתום בחותמו, וגם יורש העצר, סלים, ובנו הבכור חתמו עליה למען יקום הדבר לדרותם אחריהם, ואיש לא יוכל לגזול מיוסף ומזרעו את ארץ ממשלתם. הדבר נודע באירופה וישתוממו המלכים הנוצרים לשמע אזנם, וציר צרפת, שישב בקונסטנטינופול, כתב אל מלכו, כי יתכן שיהיה יוסף למלך על ישראל. אז החל דון יוסף להשתדל להושיב נשמות ארץ ישראל, וישלח לטבריא אחד מאנשי מעשהו, את רבי יוסף בן אדרת, ויתן לו כסף, ויצוהו לבנות חומה בצורה סביב העיר, וסלים יורש העצר קצב לבן־אדרת שכר אלפים שקל לשנה, ושמונה משרתים נתן לו לעזרהו לבנות החומה. ולשרי פלך דמשק וצפת נתנה הפקודה לעשות ככל אשר ידרשו מהם דון יוסף נשיא ועוזריו. ולבוני החומה והעיר לקחו אנשים מבני הערבים. אך אחד ממושליהם הניא אותם משמוע בקול פקודת בן־אדרת. אז התאונן בן אדרת באזני הפחה, ויתפשו שני ערבים שהפריעו את אנשי העבודה מעבודתם וימיתום. וטרם עברה שנה אחת וחומת טבריא הוקמה על תלה. –

ויהי כאשר נשלם בנין החומה, ויצו יוסף לטעת עצי תות, אשר מפרים יכלכלו תולעי משי, כי הוא חפץ לכונן בארצו בתי חרשת למשי. גם צמר רב קנה בספרד, ויבא לארץ הקדשה, לכונן בתי חרשת למטוה צמר, להפריח את המסחר וחרושת המעשה בארץ אבותיו. אך למען החיות את הארץ הנשמה דרושים היו אנשים חיים אשר חפץ הקיום הלאומי חי בקרבם, ולכן כתב מכתבים אל כל קהלות, ויקרא לאחיו לבוא אל ארץ אבותיהם להחיותה ולהקים הריסותיה. ואניות שלח אל חפי ויניציאה ואנקונה, לשאת את היהודים אשר יתנדבו לעלות אל ארץ ישראל.

ומה מר היה לדון יוסף נשיא להוכח אז, כי נרדם עמו תרדמה עזה מבלי הקץ משנת אולתו, כי בני ישראל אשר היו בימים ההם חכו רק לביאת הגואל המשיח, אשר יבוא כעני רוכב על החמור ובנסים ונפלאות, כבימי צאת ישראל מארץ מצרים, יוליכם אל ארץ אבותיהם, ובמה נחשבה בעיניהם פעולת איש גדול, אוהב עמו וארצו כדון יוסף נשיא, אשר חפץ להשיב לישראל תפארתו וכבודו הלאומי בדרך הטבע?

גם הרבנים הגדולים, אשר היו בעת ההיא, לא שמו לבם לכל התכונה הרבה הזאת, ולא ידעו להוקיר את רום ערך הרעיון הקדוש הזה, כי כלם התעסקו אז בסודות ובנסתרות אשר בתורת הקבלה, ויאמינו רק בעזרת השמות הקדושים ובכח פלאי הקבלה ירכשו למו את ארצם. ורבני ארץ הקדשה שגו אז יותר מכל רבני ישראל בכל מקומות פזוריהם בתורת הסוד, ולכן אף אם היו קרובים למקום המעשה, לא הבינו את רום ערכו והעתידות הטובות, אשר תוכלנה לצמוח לישראל על ידו. מכל רבני הדור ההוא רק אחד, הוא הרב הגדול רבנו משה אלמושנינו, התלהב בדמיונו ובאמונתו למראה עבודת דון יוסף, וירם תחת לשונו את ערך הרעיון הקדוש והמפעל הכביר הזה. אך מה יכל איש אחד לעשות אם יתר חבריו עמדו מנגד?

ככל מעשה דון יוסף הגדול הזה לקחה חבל גם חותנתו דונה חנה־גרציה, ותפזר כסף רב לטובת ישוב ארץ ישראל. אך כל אלה לא הועילו להפיח בלבות היהודים המתים רוח חיים, ותקוות דון יוסף ודונה חנה נשארו מעל. בראות דון יוסף את אולת עמו, אשר לא ידע להוקיר את הצלחתו האמתית, רפתה תשוקתו לבנות נשמות ארצו ולאט לאט חדל מהתעסק בענין הגדול הזה ולא נשארה מפעולתו זאת כל זכר לדורות עולמים. ככה נואלו אז בני ישראל לאבד בידיהם את הטובה אשר נתנו למו ואת אשרם, אשר כמו משמים נפל להם, ולא זכרו את מאמר חכמינו בעלי התלמוד: “איזהו שוטה? המאבד מה שנותנים לו”. –

ט.

לא עברו ימים רבים אחרי הנתן עיר טבריא וסביבותיה לדון יוסף למתנה והנה הרימהו השולטן על וישימהו לדוכס (=הירצוג) ולמושל ממשלת מלך על האי נכסוס, ועמו עוד על שנים עשר איים קטנים מאיי יון, ויתן לו את התאר: הירצוג מנכסוס. אז החל דון יוסף למשול באיים ההם, ויכתוב את פקודותיו אל השרים והפקידים היונים הנוצרים, אשר היו שמה, בקול נגיד ומצוה לאמר: “אנחנו יוסף נשיא בחסדי אלהים הירצוג מנכסוס והים האיגאי, מושל באנדרוס, ופארוס, ועוד ועוד”. ובכל זאת נשאר לשבת בקונסטנטינופול בארמונו הנהדר, כי חפץ להיות קרוב אל מלכו ומיטיבו ולהתעסק בשאלות מדיניות, ותחתיו שלח נציבו, את אחד האצילים הספרדים, ושמו קורניללו. וככה היה יהודי נרדף בארצות הנוצרים למושל על עם נוצרים, ואחד אצילי ספרד הגאיונים היה עבדו ונציבו וסר למשמעתו!

שמעו מלכי אירופה את גדולת יוסף, ויחלו להחניף לו ולהראות לפניו כאוהבים אף כי בלבם שנאוהו תכלית שנאה. קיסר אשכנז מקסימיליאן השני שלח לקונסטנטינופול את צירו, לפעול שם לטובת ארץ אשכנז ולהשתדל לפני שרי המלוכה הגדולים, וביחוד לפני דון יוסף נשיא ההירצוג מנכסוס, אשר אליו ביחוד כתב מכתב ויכנהו בשם “דוכס נאור”. את המכתב כתב הקיסר בעצם ידו, ויבטיח בו את דון יוסף לתת לו פרס שלשת אלפים שקל שנה שנה. אולם דון יוסף דחה את הצעת הקיסר הזאת, כי היה איש אמונים וישנא את השחד. –

וממלך צרפת נקם דון יוסף נקמתו על אשר התמהמה לשלם לו את החוב, אשר נשה בו עד עתה, למרות דרישת השולטן סולימן. ויגמר דון יוסף אמר לקחת את הכסף מדי מלך צרפת בחזקה, אם לא יתן לו ברצונו הטוב. וישלח אניות מלחמה, אשר לכדו את אניות הסוחרים הצרפתיות, ויקח לו יוסף את כל הסחורה אשר היתה בהן. אז הרים מלך צרפת קול צעקה, ויתאונן באזני השולטן על מעשי יוסף, אך השולטן לא הקשיב לקול צעקת הצרפתים ויצדק את מעשי דון יוסף.

אז גמר מלך צרפת אמר להפיל את דון יוסף למשואות בעזרת עלילות שוא ולהשניאהו בעיני השולטן. ועל כן פנה צירו, אשר ישב בתורכיה, אל אחד היהודים הנכבדים בעיני השולטן, להיות לו לעזר, להוריד את יוסף מגדולתו. היהודי הזה היה הרופא בחצר השולטן, ושמו דאוד, ויהי סוכן בבית יוסף, ועל פי מצות אדוניו תפש דאוד את אניות צרפת, אך הוא היה איש רע ויקנא בגדולת יוסף, שעלה למעלת הירצוג, ויתן את ידו לציר צרפת, להלשין על אדוניו לפני השולטן לאמר, כי שטרי החוב שהיו לו ממלך צרפת מזויפים הם, גם הוסיף דאוד להלשין, כי חושב דון יוסף על השולטן מזמות רעה, בכרתו ברית את מלך ספרד, את האפיפיור ואת מושלי ויניציאה ופלורנציה שהיה להשולטן ריב עמהם. ולו הטה השולטן אזן קשבת לדברי המלשינים, כי עתה אבד לא רק דון יוסף לבדו, כי אם גם כל יהודי תורכיה.

לאשרו נודע לדון יוסף בעוד מועד דבר המרד, אשר רקם דאוד, ויקדם ויבוא אל השולטן ויספר לו את כל הדברים האלה, ויוכיחהו לדעת, כי אך שקר וכזב הן כל העלילות האלה וכי לא יתכן שיתן יד לספרד ולאיטליה, שמושליה שונאי עמו, הרודפים את ישראל באכזריות חמה. והשולטן היה איש נבון, ויכר לדעת צדקת אמרי דון יוסף, ויקצוף קצף רב מאד ויגרש את דאוד מעל פניו, וישלחהו לשבת בארץ גזרה, באי רודוס, כל ימי חייו. ורבני תורכיה התעוררו כלם כאיש אחד ויחרימו את דאוד. וציר צרפת בוש מאד ממעשי תרמיתו ויוסף התאמץ מעתה להרע לצרפת ככל אשר יכל, אך לדאוד סלח את עון בגדו בו, וישתדל לפני השולטן לתת רשיון להרופא הזה לשוב אל בירת תורכיה. וגם חלה פני הרבנים, כי יסירו את החרם מעל דאוד, כי על כן יהודי הוא.

ודון יוסף לא שכח כל הרעה אשר עשתה לפנים ממשלת ויניציאה לו ולחותנתו, ובחפצה לשלול רכושם ולשפטם משפט כופרים, ורק הודות להשולטן סולימן נצלו מהרעה. עתה חרץ דון יוסף לשלם לויניציאה כגמול ידה ולהשיב לה כרעתה, ויחל לדבר על לב השולטן סלים לקרוא מלחמה על ממשלת ויניציא וללכד את האי קפריסין הקרוב לארץ תורכיה מידה. הדבר מצא חן בעיני השולטן ויבטיח את יוסף להמליך אותו למלך על האי ההוא אחרי הלכדו. אך הויזיר הגדול מחמד סוקולי, יוני שקבל דת האישלם, מאן להסכים לעצת יוסף, וכמעט בטל דבר המלחמה, והנה פתאם קרה מקרה נורא את ממשלת ויניציאה, כי התפוצץ בית כלי הנשק שלה על ידי האש שבערה באבק השרפה שהיה מונח שם. אז מהר דון יוסף וידבר על לב השולטן להחיש מעשהו ולבוא שערי קפריסין ברעש מלחמה, ויאות לעצתו הטובה.

שמעה ממשלת ויניציאה ותתעבר, ותאמר לשפוך את כל חמתה על ראש היהודים לגרשם מארצה, אם יפלו צבאותיה במלחמה הזאת, ותשם במאסר את כל סוחרי ארץ המזרח, אשר היו בעת ההיא בארצה. והאפיפיור הצורר פיוס החמשי אמר לקרוא למלכים הקטולים למסע צלב חדש, לצאת למלחמה במלכי המחמדים הכופרים ולהושיע את ויניציאה מצרתה. אך עודם עושים כה וכה וצבאות השולטן הגיחו מארצם, וישתערו בחמת קרב על האי קפריסין וילכדוהו. אז ראתה ממשלת ויניציאה, כי בגבורה לא תוכל הושיע את נפשה, ותכנע, ותתרפס לפני השולטן, ותבקש ממנו לכרות אתה ברית שלום. אולם השולטן מאן ימים רבים לכרות עמה את הברית, כי אמר להלחם בהממשלה הרעה הזאת עד רדתה. אז, לדאבון לב הנוצרים הגאיונים האלה, אלצו לפנות לעזרת איש יהודי, כי יבוא לתורכיה ויפשר בינה ובין השולטן האדיר, למען הניח חמתו. ובכן תחת לגרש את היהודים מארצה הוכרחה ממשלת ויניציאה לשאת את עיניה אל איש עברי, כי יצילנה מרעתה. –

י.

בכל בקשו גדולה לעצמו והתאמצו לעלות מעלה מעלה במצב החברתי, היו רגשות דון יוסף נשיא ומחשבותיו בכל זאת נתונים לבני עמו בכל מקומות פזוריהם. הוא זכר ולא שכח את כל הרעה אשר עשתה ספרד מאז ועד ימיו לבני עמו ועמהם גם לאבותיו, ויחשוב מחשבות להנקם ממנה דמי בני ישראל. ויהי כאשר התפרצו יושבי “ארץ השפלה” – הולנדיה – מפני פיליפ השני מלך ספרד, אשר חפץ ליסד גם בה את האינקביזיציה, למרות רצון העם, וידבר אז דון יוסף על לב השולטן לקרוא מלחמה על ספרד למען יחדל מלכה מעם ההולנדים, אך הויזיר הגודל סוקולי התנגד לזה וחפץ דון יוסף לא היה. –

במלוך בפולניה המלך סיגיזמונד אוגוסט פנה אליו דון יוסף בבקשה לתת זכיות ליהודי ארצו, ובעת ההיא השתדל סיגיזמונד אוגוסט לפני ממשלת השולטן בענינים מדינים ותהי דרושה לו עזרת דון יוסף נשיא ויכתב בעצם ידו מכתבים אל השר היהודי ויכנהו בשם “אדון נעלה ורענו האהוב” ו“שר נכבד” ועוד שמות הכבוד כאלה, ויבטיחהו לעשות כאשר אמר ולתת זכיות ליהודי פולניה.

וממשלת ויניציאה אחרי אשר נכנעה לפני השולטן אלצה גם היא להחניף לדון יוסף ועל כן הסכימה, כי איש יהודי ושמו רבי שלמה בן נתן יהיה המפשר בינה ובין השולטן. רבי שלמה היה איש חכם ורופא מהלל. הוא היה יליד איטליה ואחרי אשר נודעה חכמתו ברפואה היה לרופא סיגיזמונד אוגוסט מלך פולניה. אחרי כן בא לקונסטנטינופול, ויתרועע את ציר ויניציאה. גם בעיני הויזיר סוקולי מצא חן מאד, כי ראה הויזיר את חכמתו בעניני המדינות, ויבחר בו לנסוע לויניציאה ולכרות ברית שלום את מושליה, ואף כי לא חפצו המושלים לקבל ציר יהודי למפשר, אך ציר ויניציאה שבקונסטנטינופול כתב אליהם ויבאר לפניהם את דעתו, כי עליהם להכנע מפני רצון השולטן ולקבל את רבי שלמה.

ורבי שלמה אשכנזי בהיותו בויניציאה ראה את ענות עמו ואת הגזרה אשר גזרו עליהם להגרש מן הארץ, בקש מציר ויניציאה, לעמוד לימין היהודים, והגזרה בטלה. ככה היו אז היהודים נכבדים בחצר השולטן, עד כי על פיהם נחתכו עניני המדינות אם לשלום ואם למלחמה.

אך לא לעולם חסן. בא קץ גם לגדולת יוסף, כי השולטן סלים מת, ובנו מורַד היה איש רע שואף להון ולבצע, ונוטה להויזיר סוקולי שהיה שונא לדון יוסף נשיא ויורידהו השולטן מגדולתו ויהדפהו ממצבו הרם, אף כי לא חדל מהקרא בשם “הירצוג” וגם שכרו קבל מגנזי המלך שנה שנה כל ימי חייו, אך השולטן לא קרבהו עוד אליו, ולא פנה אליו לדרוש עצתו. –

ודונה חנה גרציה מינדיזיה, אשר לא חדלה מהיות לאם רחמניה לבני עמה עד קץ ימי חייה, מתה בשנת ה' אלפים שכ"ט, וכעשר שנים אחרי מותה הלך למנוחות גם חתנה דון יוסף נשיא, האיש אשר כל ימי חייו נשא בלבו רעיון רם ונשגב להשיב לעמו תפארתו והדרו כבימי קדם, לכונן מלכות ישראל אשר תהיה למקלט בטוח להנרדפים והנענים בארצות הנוצרים. הוא מת ביום העשירי לירח אב. ביום הראשון בשבוע. היום ההוא היה יום צום תשעה באב תחת יום השבת שאסור לצום בו. עם מותו יחד אבדה התקוה לישראל לשוב ולפרוח על אדמתו בתור עם חפשי, אשר לא ישא עול זרים, כי איש גדול כדון יוסף נשיא, אשר לו היכלת לפעול גדולות כאלה לא בכל מאה שנה יולד.

העיר טבריא וסביבותיה, אשר שם הצליח לדון יוסף ליסד ישוב קטן נשמה עוד בחייו אחרי מות אוהבו ומגינו השולטן סלים, כי אז ערבו היונים, צוררי ישראל מאז מעולם, את לבם להתנפל על העיר ולהחריבה ולעקור את מטעי הגפנים והתות, והיהודים אשר ישבו שם אלצו להתפזר ולהמלט על נפשם, ולא נשאר כל זכר למפעל הטוב הזה שפעל דון יוסף לטובת עמו.

אחרי מות דון יוסף לקח לו השולטן מורד את אוצרותיו, כי אמר, כי עליו לשלם הרבה חובות אשר היה דון יוסף חייב לממלכות שונות, אף כי שקר היה הדבר הזה, ואך למען בצוע בצע אמר זאת. ולדונה רינה אלמנת ההירצוג השאיר מורד רק את הארמון בילבידֶר, אשר בו התגורר דון יוסף עד יום מותו, וגם כפר אחד אצל קונסטנטינופול, וסכום של תשעים אלף שקלי זהב. אך גם במעט הכסף הזה עשתה דונה רינה טובות רבות לעמה, כי פתחה בית דפוס, ותשתדל להדפיס ספרי עבר, גם חפצה להדפיס את כל ספרי התלמוד, אך המות קטף אותה טרם הוציאה חפצה זה לפעולה.