א.

רבי טרפון היה ממשפחת הכהנים, וישרת במקדש ה' בעמדו על תלו, וירא בעיניו את גאון לאומיות ישראל בתפארת גדולתו, ויזכירהו ימים רבים בספוריו מקורות ימי חייו. הוא היה אחד מגדולי חכמי התורה בסנהדרין אשר ביבנה, ויהי חבר לרבן גמליאל הנשיא, לרבי אליעזר הגדול ולרבי יהושע בן חנניה, ובכל פעולותיהם הכבירות לטובת לאומיותם לקח גם הוא חבל; ויהי אחד העמודים התיכונים שכל בית ישראל נשען עליהם ימים רבים בחייהם, וגם אחרי מותם לא חדלה פעולתם עד דור אחרון.

רבי טרפון היה בנעוריו תלמיד אבא־שאול מרמשא; אבל ביסד רבן יוחנן בן זכאי את בית מדרשו ביבנה, ובהתאסף אליו תלמידים רבים מרחוק ומקרוב, בא גם רבי טרפון ביניהם, וישמע לקח מפי מורהו הגדול הזה. מקום מגורו היה בעיר לוד, בעיר מושב רבי אליעזר הגדול, ויבקר את בית מדרשו, וישב לפניו כתלמיד־חבר ויתרועע שם את רבי עקיבה, אשר כבד ויאהב את רבי טרפון מאד, וישמע לקח מפיו כתלמיד מקשיב, ויכנהו בשם “רבי”, גם התוכח אתו בדברי תורה כחבר. רב טרפון בִּקר לעתים לא רחוקות גם את בתי מדרש חבריו רבן גמליאל הנשיא ורבי יהושע בן חנניה בעריהם, כמנהג חכמי הדורות ההם.

מצבו החמרי היה טוב מאד. הוא היה איש עשיר, ויהי לו רכוש רב ועבודה רבה, ויקַים את התורה מעשר ומרב נחת. אולם האגדה מספרת, כי כגדל עשרו כן גדלה גם קמצנותו, עד אשר לִמדהו רבי עקיבה תלמידו לשים לב לענות עני ולחמול עליו.

“אמרו עליו, על רבי טרפון – מספרת האגדה – שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים כראוי. פעם אחת מצאו רבי עקיבה ויאמר לו: “רבי, רצונך שאקנה לך עיר אחת או שתים?” ויאמר לו: “כן”. אז מהר רבי טרפון ויתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. ויקחם רבי עקיבה, ויחלקם לעניים. אחרי עבר ימים אחדים מצאו רבי טרפון, ויאמר לו: “איה הערים שקנית לי?” –תפשו רבי עקיבה בידו, הביאו לבית המדרש, ויביאו ספר תהלים, ויניחו לפניהם, ויקראו בו מראשיתו, עד שהגיעו לפסוק זה: פזר נתן לאביונים”. ויאמר לו רבי עקיבה: “זאת היא העיר שקניתי לך!” עמד רבי טרפון ונשקו על ראשו ואמר לו: “רבי, אלופי! רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ”. והוסיף לו ממון לבזבז".

אם נחדר אל תוך דברי האגדה הזאת, אשר רוח התֹּם מרחף עליה נוָּכח, כי לא מרע לבו מנע רבי טרפון את עשרו מאביוני עמו. כי לוּ היה כן, לא נפתה על נקלה לדברי רבי עקיבה, ומה גם כי לא הוסיף לו עוד כסף רב לפזרו. אך טרדותיו בתורה ועסקיו הן גזלו את עתותיו, לבלי יוכל לשום לבו למצב אחיו העניים, ולהחיש עזרה בצר להם.

לעמת זאת מספרת עליו האגדה עוד דבר אחד, כי בשנת בצרת הלך רבי טרפון, ויארש שלש מאות נשים עניות מבנות הישראלים, למען תוכלנה לאכל בתרומה, כי בהיותו כהן היתה הזכות גם לנשיו לאכל מלחם הקדשים. ומהספור הזה נוכח, כי היה באמת איש חונן דלים, ולבו לב רחום והומה למצב העניות הגועות ברעב, באין עוזר וסומך להן. –

כאחד חכמי הדור היותר גדולים ונכבדים בתורתם, לקח רבי טרפון גם חלק בריב הגדול, שקם בין רבן גמליאל ובין רבי יהושע בן חנניה; וביום שהורד הנשיא מגדולתו היה גם הוא בבית המדרש ביבנה בין שבעים ושנים הזקנים, חברי הסנהדרין, שהתאספו שמה לקול השאון שהקים הריב.

ביום ההוא אשר נתנו החכמים הנאספים קיום להלכות רבות, אשר נדחו תמיד מבית המדרש על ידי רבן גמליאל, ויתקנו תקנות חדשות אשר לא יכלו לתקנן כל עוד היתה יד הנשיא תקיפה, תקן גם רבי טרפון תקנה אחת גדולה ונכבדה מאד לטובת עניי העם. מריב שפתים ומהוכוחים אשר היו בין החכמים לרגלי תקנת רבי טרפון, נראה את דרך למודו וישר בינתו, גם את האהבה והכבוד אשר רחשו חבריו אליו בהתוכחם אתו. –

ואלה דברי המשנה: "בו ביום (שהורד רבן גמליאל מנשיאותו) אמרו: (ארצות) עמון ומואב מה הן בשביעית? גזר רבי טרפון מעשר עני (שהיהודים יושבי הארצות ההם צריכים להפריש מעשר לעניים בשנת השמטה, כי בארצות הגוים אין השמטה נוהגת). וגזר רבי אלעזר בן עזריה מעשר שני. אמר רבי ישמעאל: “אלעזר בן עזריה, עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר, וכל המחמיר עליו ראיה ללמד”. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: “ישמעאל אחי, אני לא שניתי מסדר השנים, טרפון אחי שנה, ועליו ראיה ללמד”. השיב רבי טרפון: “מצרים היא חוץ לארץ, ועמון ומואב – חוץ לארץ. מה מצרים מעשר עני בשביעית”. השיב רבי אלעזר בן עזריה: “בבל חוץ לארץ ועמון ומואב חוץ לארץ. מה בבל מעשר שני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית”. אמר רבי טרפון: “מצרים שהיא קרובה (לארץ ישראל) עשאוה מעשר שני, שיהיו עניי (ארץ) ישראל נסמכים עליה בשביעית, אף עמון ומואב שהן קרובות נעשות מעשר עני, שיהיו עניי ישראל נסמכות עליהן בשביעית”.

ואחרי עוד טענות ומענות נמנו וגמרו כל חכמי הסנהדרין לתקן בדברי רבי טרפון, שיהיה מעשר עני בארצות עמון ומואב בשנת השמטה. וכאשר ספר רבי יוסי בן דורמסקית את דברי התקנה הזאת לרבי אליעזר הגדול בלוד, בכה החכם, הנפרד מרעיו האלה, מרב שמחה ויאמר: “סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם”. כי ידעו החכמים לכַון בישר הגיונם את ההלכה המקֻבלת בידו מרבן יוחנן בן זכאי, ואשר נשכחה ברב הימים, או נדחתה לפנים על ידי רבן גמליאל הנשיא; כי גם רבן יוחנן אמר לו, שארצות עמון ומואב מעשרות מעשר עני בשביעית. –

ומדברי רבי טרפון ומטעמו, שיהיו עניי ישראל נסמכים על הארצות ההן בשביעית רואים אנו, כי שם לבו למצב אביוני עמו לחמלה עליהם. –

ב.

רבי טרפון היה מתלמידי בית הלל. כי רבו הראשון אבא שאול מרמשא, היה תלמיד־חבר לרבן יוחנן בן זכאי; ואחרי כן היה גם הוא תלמיד רבן יוחנן, אשר היה תלמיד מובהק להלל הזקן. אשר היה תלמיד מובהק להלל הזקן. ועל כן היתה גם תורת רבי טרפון תורת חיים, וחן וחסד על לשונה. ובכל זאת מאהבתו את האמת לא נמנע מהורות, לפעמים, הלכות ידועות כדברי בית שמאי, בהוכחו כי הצדק אתם, וינהג בזה מנהג רעהו הגדול – רבי יהושע בן חנניה. –

בימים ההם רָבו החכמים בדבר “צרת הבת שחלצה”, אשר לפי דברי בית הלל היתה צריכה חליצה ולפיכך אסורה היא להנשא לכהן, כדין חליצה, ולדברי בית שמאי לא היתה צריכה חליצה ולפיכך אין חליצתה כלום ומותרת היא להנשא לכהֻנה. ויאמר רבי טרפון: “תאב אני, שתבא צרת הבת לידי ואשיאנה לכהנה”. –

מהתקנה בדבר מעשר עני בארצות עמון ומואב כבר ראינו את תכונת נפש רבי טרפון. אך עוד נוסיף להוכח בטוב לבו מדברי הלכה אחרת, אשר היה לו ריב אדותה עם רבי עקיבה. ואלה דברי ההלכה: מי שמת והניח אחריו אשה, בעל חוב ויורשים, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים, רבי טרפון אומר: “נותן לכושל שבהם” (וכונתו היתה, בלי ספק, שיתנו את העזבון להאלמנה, שנשארה בלי כל עזר ותמיכה והיא הכושלת). אך רבי עקיבה ענהו לאמר: “אין מרחמים בדין”.

כן ידוע מאמרו שאמר: “אלו הייתי כסנהדרין לא נהרג אדם מעולם”, כי אם היה השתדל להצילהו ממות. הדעה הזאת המתנגדת למשפטי מות תעיד על רום ערך השקפותיו הנאורות, אשר למרות ימי האכזריות ההם, אשר לא נמצא אז בתבל גם עם אחד אשר בבתי־דינו לא נהרגו יום יום אנשים נדונים, מצא עז בלבבו להגיד קבל עם, כי נפשו בחלה במשפטים כאלה. ההשקפה הזאת תוכל להחשב לנאורה ומלאה חסד וחנינה גם בימינו אלה, ימי ההשכלה והתרבות.

הוא הקל את מצב העבד, באמרו כי העבד היוצא לחפשי בשן ועין, לא יזקק עוד לשטר שחרור, כי גם בלתי זה חפשי הנהו ככל בן ישראל. והחכמים הודו לדבריו. ובזה הוקל מאד מצב העבד, לבל יוכל אדוניו להתעמר בו, במנעו את שטר שחרורו ממנו על ידו איזו תחבֻּלה.

ככל חבריו, תלמידי בית הלל, השתדל גם הוא להקל את הדינים ולמצוא עצר במקום שלא יתכן לנטות משורת הדין ימין ושמאל, כאשר מספר אחד מתלמידיו, שמעון שזורי, לאמר: "מעשה והתערבו לי פירות טבלים (טבל – הוא הפרי או תבואה שלא לֻקח מהם המעשר). באתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי: “צא וקח פירות מן השוק, ועשר עליהם”.

גם אמר רבי טרפון שיכולים ממזרים להטהר (שיהיה זרעם אחריהם טהור וכשר ככל בית ישראל). כיצד? ממזר שנשא שפחה (הממזר לא יוכל לקחת לו לאשה בת ישראל כשר, כי אם – ממזרת או שפחה) הולד – עבד. שחררו (הוציא האדון את הממזר והשפחה לחפשי) נמצא הבן… בן חורין (ואז יוכל לבוא בקהל ישראל ולקחת לו אשה מכל אשר יבחר).

בהיות רבי טרפון כהן פדו בני ישראל ממנו את בכוריהם אשר נולדו להם, אך הוא לקח תמיד את כסף הפדיון (חמשה סלעים) מיד אבי־הבכור וישיבהו לידו אחרי כן, לבלתי היות פדיון הבן למעמסה על ההמון, או על העניים אשר אין ידם משגת לשלם כסף רב כזה לפי מצבם הדל. ומנהגו זה היה למופת מאז ועד היום לכל הכהנים הנכבדים, החסים על כסף ישראל, לקחת פדיון הבכור ולהשיבהו אחרי כן ליד בעליו. –

דרך רבי טרפון בלמודו היה על פי ההגיון הבריא בלבד, בלי כל חדוד ופלפול. בהתוכחו על חבריו ותלמידיו היה שואל ומשיב על דבריהם, כל זמן שהיו וכוחיהם בנוים על יסודות ההגיון. אבל אם עזבו את ההגיון, ויקחו את החדוד והפלפול לעזר להם, לא הוסיף רבי טרפון להתוכח עוד עמהם וידם. בוכוחו שהיה לו עם רבי אלעזר בן עזריה בדבר המעשר בארצות עמון ומואב התוכח עם מנגדו על פי ההיקש ההגיוני, ויראהו לדעת כי טובת עניי ארץ ישראל דורשת, שרק מעשר עני יהיה למעשר בארצות ההן בשנת השמטה. אך פתאם אחז רבי אלעזר בן עזריה בדרך הדרוש ויקרא: "הרי אתה כמהַגן ממון (כלומר: דואג אתה למצב העניים החמרי) ואין אתה אלא כמפסיד נפשות: קובע אתה את השמים מלהוריד טל ומטר. “היקבע אדם אלהים, כי אתם קובעים אותי! ואמרתם במה קבענוך? המעשר והתרומה!” (כלומר: הנביא מוכיח את עמו, על אשר נמנעו מהביא את מעשרותיהם ותרומותיהם בית ה‘, ועל כן מנעו השמים את הטל ואת הגשם, אך אם "יביאו את כל המעשר והתרומה אל בית האוצר, ויהי טרף בבית ה’, ויפתח את ארבות השמים, והריק להם ברכה עד בלי די").

מן הדרוש הזה חפץ רבי אלעזר בן עזריה להוכיח, כי אם ימנעו מהביא את מעשר השני, אז תבואנה שנות בצרת על ישראל. כשמוע רבי טרפון את דברי הדרוש האלה, שאין ענינם לוכוחו כלל, וישם מחסם לפיו, כי מה יועיל אם יוסיף להתוכח באופן כזה? הכי יש קץ לדברי רוח? אך חברו רבי יהושע בן חנניה עמד לעזרתו, וגם יתר חברי הסנהדרין נוכחו, כי הצדק את רבי טרפון, ויתנו תקף ועז לקים את גזרתו.

וכן היה גם בבוא אליו רבי יוסי הגלילי תלמידו בראשונה, לשבת בבית מדרשו לקחת תורה מפיהו. ויחל התלמיד חד־השכל הזה להתוכח אתו בדבר זמן אכילת בכור בהמה לכהן. ויהי כאשר החל רבי יוסי לפלפל וידם רבי טרפון. ויקם לעזרתו רבי עקיבה, שאהב גם הוא את הפלפול, וינצח את רבי יוסי הגלילי.

ביחוד נראה את שנאת רבי טרפון להפלפול מוכוחיו עם רבי עקיבה. פעם אחת אמר רבי טרפון, שכל הכהנים מותרים לתקוע בחצוצרות : גם תמימים, גם בעלי מומים. ויאמר רבי עקיבה: “תמימים ולא בעלי מומים”. ויוכיח את צדקת דעתו על פי גזרה שוה, ויקצף רבי טרפון ויקרא: “עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו! אינני יכול לסבול! אקפח את בני (כן היה דרכו להשבע מרוב התלהבות, באמרו “אקבר את בני!”) אם לא ראיתי את שמעון אחי־אמי, שהיה חִגר ברגלו, והיה עומד ומריע בחצוצרות!” ויאמר לו רבי עקיבה: “אולי היה הדבר בראש השנה וביום הכפורים בשנת היובל?” ויען רבי טרפון ויאמר: “העבודה שלא בדית! אשריך אברהם אבינו שיצא עקיבה מחלציך! טרפון ראה את המעשה ושכח, ועקיבה דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא, כל הפורש ממך כפורש מחייו”.

גם בדבר קבלת דם הקרבנות לזריקה על המזבח התוכח עם רבי עקיבה. ויהי בשמע רבי טרפון את הפלפול ויקרא “עד מתי אתה מגבב עלינו!” – כן קרה מקרה באמת המים, אשר מדדו אותה וימצאו כי חסרה היא – אין בה ארבעים סאה מים – ויטהר רבי טרפון את כל הטהרות שנעשו על גבה (שטבלו באמת המים הזאת טרם נודע כי חסרה היא), ורבי עקיבה טמא את הטהרות. אז התמרמר רבי טרפון אל תלמידו אשר אחז בדרך הפלפול. ורק אחרי אשר הוכיח לו רבי עקיבה את צדקתו בהגיון ישר, הודה רבי טרפון לדבריו, ויקרא כדרכו: “הא, כל הפורש ממך כפורש מחייו”.

בכל המקרים האלה השפיל רבי טרפון בענוה רבה את ערך עצמו, ויקטין את כבודו לפני תלמידו באמרו: “אני הוא ששמעתי ולא ידעתי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה!” הדברים האלה מראים מה גדלו אהבתו אל האמת וענות רוחו.

לפעמים דחה את ההלכה המקֻבלת מפני ההגיון, אם ראה שאין דבריה מתקבלים על הלב, ובמקרים כאלה אמר בדרכו: “אקפח את בני שהלכה זו מקפחת. אינני יודע רָזו של דבר מה הוא! אלא ששמע השומע וטעה”. ויבאר את המקרה באופן אחר, ויתלה את השמועה בטעות השומע.

פעם אחת אמר רבי טרפון, כי עיסת חלה אסורה לזרים לאכלה. ויאמרו לו מעשה וקפשה (שחטפה ואכלה) זקן זר (חכם לא מבני הכהנים). ויען רבי טרפון: אף הוא קלקל לעצמו (שעשה לא כדיו) ותקן לאחרים (שהרואים מעשהו ועושים כמוהו אינם אשמים, כי סמכו על הוראת חכם). מזה נראה, שלא נכנע מפני ההלכות המקובלות ומעשי הקדמונים, שעליהם נסמכו תמיד חברי בית המדרש, לפשר בין החולקים בדין. ויבַכר את ההגיון על פני הקבלה.

הוא לא בוש מעודו להודות על שגגתו, ויבטל תמיד את דבריו, ולא התעקש להעמיד על דעתו. פעם אחת עשה כדברי בית שמאי, בקראו קריאת שמע של ערבית, בהיותו בדרך בהטותו (על צדו), ולא בעמדו. אחרי כן קרה לו מקרה רע בדרך ההוא, כי התנפלו עליו שודדים, ויחפצו להרגו. בבואו אל בית המדרש לא הסתיר את המקרה שקרה לו, ויתלה את הסכנה במעשהו שעשה נגד דברי בית הלל. וחבריו עוד התלו בו ויאמרו: “כדאי היית לחוב בעצמך (בצדק היה ראוי לך להתחיב בנפשך), מפני שעברת על דברי בית הלל”.

פעם אחת האכיל לכלבים פרה שנשחטה וימצא חסרון בגוה, והוא לא ידע, כי גם אם יש החסרון ההוא בגו הבהמה תוכל בכל זאת לחיות, ואם כן איננה טרפה. ויהי בהוָּדע הדבר בבית המדרש ביבנה, ויורו החכמים כי מותרת הפרה לאכילה. ויאמר רבי טרפון בלצון: “הלך חמורך, טרפון!” כלומר: “אבד לך חמורך, טרפון, כי תאלץ למכרהו לשלם מחיר הפרה שהאכלת לכלבים”. אך רבי עקיבה תלמידו וידידו הרגיע את רוחו בהזכירו אותו, כי מומחה לבית דין הוא (חכם אשר סמכוהו חכמי הסנהדרין להורות ולדיו), ולכן פטור הוא מלשלם אם טעה בדבר הלכה, ויגרם בזה נזק לאיש פרטי.

חכם אחד מצאהו ויאמר לו: “הבריות מרננות אחריך (בני האדם מתאוננים עליך), שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם”. ויאמר רבי טרפון כדרכו: “אקפח את בני, שהלכה בידי מרבן יוחנן בן זכאי, שאמר לי: “מותר אתה לקבל”. עתה מקבל אני עלי שלא לקבל עוד”. ככה גדלה ענותו, כי אף אם היתה קבלה בידו מרבן של כל ישראל, בכל זאת לא חפץ להתנגד לרצון חבריו ודעותיהם, ויבטל את דעתו מפניהם!

ג.

מלבד היות רבי טרפון נוח לחבריו בהלכה, היה גם טוב לבב ומתהלך אתם בנעימות. בשבתו בבית מדרשו וחכמי ישראל לפניו היה דבורו בנחת ושיחותיו בלשון רכה; בחפצו לנסות את תלמידיו אם יודעים הם את למודיהם, שאל תמיד את פיהם אם חפצים הם שיציע לפניהם את שאלותיו, באמרו “אשאל?” והם ענוהו בענות חן לאמר: “ילמדנו רבנו!”

בהיותו ראש בית המדרש בלוד, אחרי צאת משם רבי אליעזר הגדול לקסריה, וכן בהיותו בא לכרם שביבנה, אחרי מות רבן גמליאל, לשבת בראש הסנהדרין, נתן חֹפש לתלמידיו ולחבריו לדבר ככל העולה על רוח בינתם, לא כרבי אליעזר הגדול הקפדן וכרבן גמליאל הנשיא, שדרשו מתלמידיהם משמעת גמורה, ולבלתי למרות את עיני כבודם.

פעם אחת נצחהו אחד מתלמידיו, רבי יהודה בן נחמיה שמו, ויאירו פני התלמיד משמחה על נצחו את מורהו; ולא כעס עליו רבי טרפון על זאת, וישא בדֻמיה את הכלמה אשר הכלימו תלמידו. וירא זאת רבי עקיבה, ויקצף על רבי יהודה ויאמר: “יהודה בן נחמיה! צהבו פניך על שהשבת את הזקן! תמה אני עליך, אם תאריך ימים”. והאגדה מוספת לספר שקללת רבי עקיבה רבצה על התלמיד ההוא. ולא עברו יותר מששה חדשים, וימת רבי יהודה בן נחמיה. מן המקרה הזה נוכח, כי לא היה רבי טרפון קפדן כלל, כי לוּ קרה כזאת לרבי אליעזר הגדול, אז בלי ספק היה מקלל את התלמיד עז הפנים, כאשר קלל את רבי יוסי בן דורמסקית, על אשר נועז לספר לו הלכה חדשה שחדשו ביבנה, ויאמר לו: פשט ידיך וקבל עיניך!"

מובן הדבר כי איש כמוהו, שכבד את כל בני האדם, ידע לכבד את אבותיו ביתר שאת. האגדה מפליאה מאד לספר בדבר הכבוד שכבד את אמו, בהיות על אמו – מספרת האגדה – לעלות על ערש יצועה, כרע רבי טרפון לפניה, והיא דרכה על גבו, ותעל על משכבה. ופעם אחת טילה ביום השבת בחצר, והנה נקרעו סנדליה פתאם. ולבלתי תלך יחפה, הניח רבי טרפון את כפות ידיו תחת עקביהָ, עד הגיעה למטתה. והלא היה בבית רבי טרפון העשיר הדום לעלות בו אל המשכב, גם עבדים ושפחות היו לו לשאת את אמו הזקנה על ידיהם, לבל תאלץ ללכת יחפה. אך הצדיק הזה מרוב הכבוד שרחש לבו הטוב להורתו, חפץ לשרתנה בעצמו, ויבטל את כבודו מפני כבוד אמו היקר לו מכל.

עוד מספרת האגדה ספור נפלא אשר נראה בו כבמחזה את טהר נפש רבי טרפון ואת אהבתו לכל אדם. מעשה ברבי טרפון – מסֻפר עליו – שישב ושנה לתלמידיו, ועברה כלה לפניו. צוה עליה והכניסוה לתוך ביתו, ואמר לאמו ולאשתו : “רחצוה, סבוה וקשטוה, ורקדנה לפניה, עד שתלך לבית בעלה”. אם כי לא בארה האגדה מי היתה הכלה ההיא, אך ברור הדבר שהיתה עניה, לכן לא התקשטה ולא סכה את בשרה, כמנהג יושבי ארצות הקדם. וירחם עליה החכם העשיר, ויאמר לשמח את נפשה ביום שמחת לבה ולחבבה על בעלה.

גדל ערכו ומצבו הרם בחברה לא נחשבו בעיניו למאומה, ולא התרומם מעודו גם על עבדיו, או על אנשים שפלי ערך ממנו. אגדה אחת מספרת, שפעם אחת אכל קציעות מפרדסו. ויבוא האריס וימצאהו, ויכהו מכה רבה, כי לא הכירהו. ורבי טרפון לא הגיד לו מי הוא, ויסבל בדמיה את מוסרו, כי אמנם לא היתה לו כל זכות לאכל את פרי הגן שנחכר לחוכר, אך הוא דמה בלבבו כי פרי הפקר הוא. אחרי כן הכיר האריס את אדוניו, ויקרע את בגדיו, ויתלש את שערו, ויצעק, ויבך, ויתנפל לפני רבי טרפון, ויקרא: “אדוני מורי מחל לי”.

ואגדה אחרת מספרת באופן אחר – או אולי היה זה מקרה שני דומה לראשון באיזו מפרטיו – ואלה דבריה: "ויהי כבוא האריס ויניח את רבי טרפון בשק וישאהו אל הנהר להשליכהו המימה. ויהי כראות רבי טרפון כי בא קצו, ויקרא: “אוי לטרפון שזה הורגו!” וישמע האיש, ויעזבהו, וינס על נפשו. ויעד רבי חנינא בן גמליאל לאמר: “כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על הדבר הזה (שלא שחד את האריס בכסף ורק בעזרת שמו נצל ממות) ואמר: " אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה!” –

בדבורו השתמש תמיד בפתגמים מיוחדים לו, קצרים ונמרצים, אשר לא נשמעו כמוהם מפי יתר חכמי ישראל בדורו. בחפצו להשבע קרא: “אקפח את בני!” ואם לא ישרו בעיניו דברי חבריו אמר להם: “לא ירד בני עמכם”, בסגנון דברי יעקב אבינו עת לא חפץ לשלוח את בנימין עם בניו מצרימה, כלומר: אינני חפץ לקבל את דבריכם. ואם מצאו דברי חברו חן בעיניו קרא תמיד: “כפתור ופרח!” כלומר: יפים הדברים כיפי הכפתרים והפרחים אשר היו במנורת הזהב במשכן.

גם ברא לו מלים מיוחדות להביע בהן את כונתו. אם הרבה איש לפטפט לפי דעתו – היה אומר: עד מתי אתה מגבב דברים? כלומר: מרבה בדבריך קש וגבבא. האשה המדברת בביתה וקולה נשמע בבית שכנותיה, נקראה בפיו בשם “קולנית”. איל בן שלשה עשר חדש נקרא בפיו בשם “פלגס”. גדי של קרבן פסח קרא בשם “מקלס”, על אופן צליתו על קרבו ועל כרעיו.

בכלל אהב רבי טרפון לדבר בחידות ורמזים. "מעשה ברבי טרפון – מספרת האגדה – שלא בא בערב אחד לבית המדרש, בבקר מצאהו רבן גמליאל ויאמר לו: “מדוע לא באת אמש לבית המדרש?” ויאמר רבי טרפון: “עבודה עבדתי”. ויאמר רבי גמליאל: כל דבריך אינם רק דברי תימה! וכי עבודה בזמן הזה מנין? ויאמר רבי טרפון: "הנה הוא אומר: “עבודת מתנה אתן את כהנתכם. עשו אכילת תרומה בגבולים כעבודת בית המקדש”, כלומר: הוא התעסק באכילת תרומה, אשר נחשבה בעיניו כעבודה בבית המקדש.

ד.

רבי טרפון חי עוד בזמן המקדש וירא את ירידת האֻמה מגדולתה המדינית, את כל הצרות והתלאות אשר עברו על עמו בימי טיטוס ודומיטיַנוס, טריַנוס ואדריַנוס, ושנאתו אל בני העמים, השאטים את עמו האמלל בנפש, גברה בלבו מאד מאד. הפלגות אשר היו בישראל הכאיבו גם הן מאד את לבו. ביחוד גדלה שנאתו אל המינים, אשר נבדלו מקהל ישראל לבל תגע עדיהם הרעה, אשר מצאה את בית יעקב, וַיִּכְפרו בלאומיותם, אף כי ידעו שלא כתורה אשר למדם מורם הראשון הם עושים.

ויהי היום ותשָּׁאל שאלה אחת בבית המדרש: מה לעשות לספרי התורה אשר כתבום ידי המינים, ושם ה' נזכר בהם? הנחוץ לאבדם ולבערם כספרים חיצונים וטמאים, או יען אשר שם ה' נזכר בהם לכן קדושים גם הם? וייעצו חכמים אחרים לקדד (לחתוך מתוכם) את האזכרות (השמות הקדושים) אשר בהם, ואת השאר ישרפו באש ויקרא רבי טרפון: "אקפח את בני, שאם יבואו לידי, שאשרפם אותם ואת אזכרותיהם. שאפילו הרודף אחרי (להרגני), אבוא להסתר בבית עבודה זרה ולא בבתי המינים. שעובדי עבודה זרה אינם מכירים אותו (את גדולת ה') וכופרים בו, והללו (המינים) מכירים וכופרים בו. ועליהם הכתוב אומר: “ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך”.

כן הביע את שנאתו למלכות רומה, ויזהיר את תלמידיו להתרחק מבתי־דינה ומאספותיה, באמרו: “כל מקום שאתה מוצא אגריות (אספות) של נכרים, אף אם דיניהם כדיני ישראל, אין אתה רשאי להזקק להם, שנאמר: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפניהם ולא לפני נכרים”.

אפשר הדבר, כמי מרב שנאתו להמינים ולעובדי האלילים, לא בא עמהם בוכוחים מעודו. ולכן לא נמצא כל זכר לאיזה וכוח, שהיה בין רבי טרפון וביניהם, בכל ספרותנו העתיקה. –

ויהי כאשר גזר אדרינוס שמד על בית ישרון, ויצו להרג כל איש יהודי, אשר יעז לעשות מצוה אחת ממצות התורה, ותהי אספת חכמי הדור בבית נתזה בעיר לוד, וישב רבי טרפון ראש באספה ההיא. ויתוכחו על אדות מצב האֻמה הנורא, ועל הסכנה המרחפת על לאומיותה. ויחוו החכמים את דעתם, כי החובה על כל איש יהודי לתת את נפשו לממיתים, אם יכריחוהו הרומאים לעבור על שלש עבירות חמורות מאד: על עבודה זרה, על שפך דם ועל גלוי עריות, כי שלש אלה מסמנות את לאומיות ישראל מלאומיות יתר הגוים, ובעשות היהודי אחת מהנה לא יתחשב עוד בקהל ישראל.

אנית ישראל היתה אז במצב נורא מאד. כמה גבורת הרוח היתה נחוצה אז להעוברים באניה הסוערת הזאת, בין גלי ים החיים הזועפים, להחזיק כן תרנם, לבל יהיו לטרף למשברי הים הזה, ולבלתי רדת בתהום הרבה, אשר שאף לבלעם חיים! ומי הפיח את רוח הגבורה הנפלאה הזאת בלב העם הקטן והדל הזה, אשר נסה לאסוף שארית כחותיו וללחום בעד חפשתו ולאומיותו בחרף נפשו, לבל יוָּאש מתקוה, כי עוד יקום יעקב ויחי, בעת ראותו כי עמלו להחלץ היה לשוא? מי היו המלחים ורבי החובלים, אשר נהגו את האניה הלאה, הלאה באמץ לב? הלא המה גבורי אמתנו אלה, אנשים כרבי טרפון וחבריו, גבורי הרוח! אמנם הם לא למדו את ידיהם מעודם לקרב. אך לא רק בחנית ובחרב יושע עם נצחי כעם ישראל, כי אם גם ברוח ה'. ובעת היות קשת גבורי יהודה לקשת רמיה בידיהם, בא הרוח הזה ויפח בהם ותחיינה עצמותיהם היבשות.

אדרינוס הבין סוף סוף את הסוד הצפון בעם ישרון ובנצחיות לאומיותו. הוא הכיר וידע, כי נואל טיטוס מאד בתתו לרבן יוחנן בן זכאי משאלות נפשו, לכונן ביבנה בית־מדרש, ולבלתי השמד זרע הלל הזקן, כי היתה יבנה כמקדש מלך, כירושלים לפנים, והתורה והמצות היו לישראל תחת היכל ה'. אז גמר אמר להלחם בישראל לא רק מלחמה חמרית, כי אם גם מלחמה רוחנית. ויגזר אמר לבלי ילמדו תורה, ולבלי יקַימו את מצותיה. ובעת רעה כזאת התאספו חכמי הדור אל בית נתזה בלוד להועץ על צפונותיהם, למצוא עצה איך להגן על לאומיותם.

אז נשאלה השאלה, מה גדול יותר: למוד התורה אם קיום המצות? כלומר: אם לא יוכלו ללחום בעד הראשון אז ילחמו בעד השני, או אולי שניהם כאחד גדולים ונכבדים. ויען רבי טרפון: “מעשה גדול”, כלומר: העיקר הוא קיום המצות, כי גם תכלית למוד התורה הן המצות המעשיות, שהן הן הסימנים המיוחדים המסמנים את לאומיות ישראל. על כן אם לא יתכן בעת השמד ללמוד את התורה ולקים את המצות גם יחד, יבחרו בקיום המצות; אך רבי עקיבה אמר: “תלמוד גדול”. והחכמים נמנו וגמרו להורות לעם כדברי רבי עקיבה. ובדבר המצות הטילו על כל איש מישראל להזהר מעבודה זרה, משפיכות דמים ומגלוי עריות, אף אם יאמרו הרומאים לקחת את נפשו.

ולמען עודד את רוח העם להשליך נפשו מנגד ולקדש את שם אלהי ישראל לעיני הגוים הצוררים, קמו לפעול החכמים בדרשותיהם המושבות את הלב בנאומן הנעים וביפי קסם ההגדה המרחף על פניהן. גם רבי טרפון אשר לא אהב, כפי הנראה, לעסוק באגדה – כי על כן לא נשארו ממנו, כי אם דרשות מעטות בספרות התלמוד – מצא לנחוץ לפתוח פיו בדרשה יקרה ונעלה, לרומם תחת לשונו את ערך האיש המקדיש את חייו לטובת לאומו בקדשו את שם אלהיו הגדול לעיני הגוים.

“מעשה בארבעה זקנים – מספרת האגדה – שהיו יושבים בבית־שער של רבי יהושע: אלעזר בן מתיא, חנינא בן חכינאי, שמעון בן עזאי ושמעון התמני והיו עסוקים במה ששנה להם רבי טרפון”. אז נשאלה השאלה “מפני מה זכה יהודה למלכות”? כלומר: מדוע יצאו משבטו למלך בישראל? ואחרי אשר חוו החכמים ההם את דעותיהם על אדות זה, ואחרי אשר בטל רבי טרפון את דבריהם בטוב טעם ודעת, אמרו לו: “ילמדנו רבינו”! ויאמר להם: “כשעמדו השבטים על הים, זה אומר: אינני יורד תחלה, וזה אומר: אינני יורד תחלה, שנאמר “סבבוני בכחש אפרים, ובמרמה בית ישראל”. מתוך שהיו נוטלים עצה (עודם נועצים) קפץ נחשון בן עמינדב – נשיא יהודה –ושבטו אחריו לתוך גלי הים. לפיכך זכה למלכות, שנאמר: בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז – היתה יהודה לקדשו –לכן ישראל ממשלותיו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, מי שקדש שמו על הים יבוא וימשל על ישראל”. ויודו הזקנים ההם לרבי טרפון.

הדברים הרמים והנעלים האלה דים היו לגרש את רוח היאוש מקרב לבות בני ישראל, ולתת להם כח ועצמה לשאת את עול הצרות, ולהיות נכונים להקריב דמם וחלבם על מזבח אהבת לאומיותם ולקדש את שם האלהים.

ה.

בעלות אדרינוס־קיסר על כס ממלכתו הבטיח לבני ישראל לבנות את המקדש ולהשיב לירושלים את כבודה הראשון. אולם עד מהרה נחם על מחשבתו הטובה. כי שמע לקול מלחשים, השמרונים, אשר הלשינו לפניו על היהודים שנואי נפשם, כי יפרקו עול מלכותו מעל צוארם בראותם את היכל קדשם בנוי על תלו. לבות בני הגולה, אשר קוו לימי טובה אלה בכליון נפש, התרגשו מאד בהודע להם, כי הרבה הקיסר הערום להתל במו, ונס המרד הורם. אמנם השקיט רבי יהושע בן חנניה את רוח המורדים מעט קט, אך הדבר נודע לאדרינוס, ויאמר לנקם בהם את נקמתו, ולהוריד את נצחונם, לבל יוסיפו עוד לחלום חלומות החפש, ויצו לשנות את שם ירושלים לשם אחד האלילים ולקראה בהשם: “אֶלִיַה קפִּיטוֹלִינַה”. ולהעמיד במקום ההיכל את יוּפִיטֶר אליל רומה. –

בימים ההם כבר מת רבן גמליאל דיבנה, וימלא רבי יהושע בן חנניה את מקומו, ויסע רומאה ולאלכסנדריה להתיצב לפני אדרינוס, ולבקש מלפניו על עמו ועל עירו הקדושה. רבי עקיבה נסע מעיר אל עיר להפיח רוח גבורה בלבות הנואשים, ולהכינם ללחום מלחמת ארצם באמץ לב ובחרף נפש. אז היה העם כצאן בלי רועה. בתי המדרש ביבנה, בלוד ובפקיעין כמעט שממו, לולי קם רבי טרפון לממלא מקום הנשיא, וינהל את העם ואת תלמידי החכמים בעצותיו ובתורותיו. –

החכמים דִּמו את רבי טרפון “לגל של אגוזים”, באמרם: “אם אדם נוטל אחד מהם כלם מתקשקשים ובאים זה על זה. כן היה רבי טרפון דומה, בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו ואומר לו: “שנה לי רבי” מביא מקרא, משנה, מדרש, הלכות ואגדות. ובצאתו מלפניו היה יוצא מלא ברכות וטוב”. –

מלמודי המוסר שלמד את העם נפלאים הם על פי עֹמק הרעיון הצפון בהם הדברים המעטים האלה, שנשארו לנו ממנו: “היום קצר והמלאכה מרֻבה, הפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק”. בפתגמו זה למד את האדם דעת, מה קצרים ימי חייו עלי אדמות, ומה מאד רבו חובותיו לאלהים ולאנשים, וטבע העצלות הטבועה בלב האדם המונעת אותו מעשות את חובותיו האנושיות, אף כי השכר, אשר תביא עשית הטוב בכנפיה, רב מאד ואף כי הזהירם האלהים מאד מאד לקים את מצות התורה.

ויוסף עוד לשאת משלו על על תעודת האדם לאמר: “לא עליך המלאכה לגמור (אם אמנם רבה העבודה עליך, אך אין החוב מוטל עליך לכלותה), ולא אתה בן חורין להבטל ממנה (בכל זאת מחויב אתה לעשות את כל אשר ביכלתך, אם מעט ואם הרבה); אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. ודע שמתן שכרם של צדיקים – לעתיד לבוא”. הדברים האחרונים אמר כנגד האנשים הנואשים מטובה, בראותם שיש צדיקים אובדים בצדקתם ויש רשעים המאריכים ברשעתם, לכן אמר רבי טרפון כי שכרם צפון להם לימי העולם הבא.

למוד התורה והפצתה נחשבו בעיניו להיסודות הראשים, אשר היהדות נשענת עליהם, ויבאר את הכתוב: “עושה צדקה בכל עת” לאמר: “זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים”, כי בעת ההיא לא היו הספרים נפרצים בין ההמון כאשר בימינו אלה.

כבר אמרנו, כי הוא לא אהב להתוכח את עובדי האלילים והמינים, באמרו כי העמל הזה לא יביא כל תעלת. “תמה אני – אמר רבי טרפון – אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אם אומרים לו: טול קיסם מבין שניך אומר לו: טול קורה מבין עיניך”. הדברים האלה, אשר כונן נגד המינים, יזכירונו את דברי המורה הגדול הלל הזקן באמרו: “בשעת המכנסים פזר ובשעת המפזרים כנס”. –

רבי טרפון האריך ימים יותר מכל חבריו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, וימת בגזרות השמד אשר גזר אדרינוס על היהדות והיהודים יחדו. ישנם מקורות אחדים החושבים את רבי טרפון בין עשרת החכמים, אשר נגזרו מארץ החיים בחרב רומה הנוקמת, הנקראים בשם: “עשרה הרוגי מלכות”. –

רבי טרפון זכה להקרא בשם גדול, אשר מעטים מחכמי ישראל זכו לו כמוהו. הדורות הבאים קראוהו בשם: “אביהם של ישראל”. ובאמת ראוי היה לשם כזה האיש הגדול הזה, שלקח חלק בבנין לאומיות ישראל על יסודות חזקים שלא ימוטו נצח.

כרך ראשון

מאת

שלמה ברמן

---

רבי ישמעאל בן אלישע

מאת

שלמה ברמן

א.

רבי ישמעאל בן אלישע היה ממשפחת כהנים גדולים. אביו היה מן הכהנים הגדולים האחרונים אשר לפני חרבן הבית השני. בנעוריו לֻקח רבי ישמעאל שבי בידי הרומאים. ויהי כעבור רבי יהושע בן חנניה בערי רומה, ויֻגד לו: “הנה נער עברי יפה תאר מאד, קווצותיו תלתלים, נמצא בבית הסהר”. וילך רבי יהושע, ויקרא על פתח בית הסהר לאמר: “מי נתן למשסה יעקב, ישראל לבוזזים?” ויענהו הנער לאמר: “הלא ה' חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך”. ויבן רבי יהושע, כי נער חכם לבב הוא, ויאמר בלבו: “אפדנו משביו, ויעבר עלי מה, כי גדלה מאד תקותי, שיהיה הנער הזה לאחד החכמים הגדולים בישראל, ושפתיו ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו”. ויפדהו בכסף רב, אשר הושת עליו, ויקחהו אתו, וינהלהו. ויכלכלהו וילמדהו תורה ודעת. ורבי ישמעאל, אשר נפשו גרסה מאד לתורת ה', לא הסתפק בתורת רבי יהושע בלבד, וילך עוד אל רבי נחוניה בן הקנה, איש גדול בתורה בדורות החכמים הראשונים, וילמד לפניו, ויקבל ממנו את רבי תורותיו ואת כללי דרישת התורה; וכאשר גדל התישב באחוזתו, אשר רכש לו בכפר עזיז בארץ הגליל, ויכונן שם את בית מדרשו ויפץ תורה ודעה בקרב עמו. וכמנהג חכמי הדור ההוא הלך גם הוא לבקר את בית המדרש הגדול אשר ביבנה, להתוכח ולחוות דעה בדברי דת ודין. וגם את בית מדרש רבי אליעזר בקר לפעמים.

ותקות רבי יהושע אמנם באה: רבי ישמעאל היה לחכם גדול מאד, לאיש אשר פעל הרבה מאד לחזוק התורה ולהרמת קרן לאומיות ישראל! כתלמיד דבק בכל לבו ונפשו בתורת בית הלל והלך גם הוא בדרכם לדרש את התורה על פי ההגיון. ויוסף על שבע המדות, אשר התורה נדרשת בהן, עוד שש מדות. ותהיינה שלש עשרה המדות ההן מימיו והלאה לכל חכמי ישראל ליסודות מוצקים, אשר בנו עליהם את בית התלמוד – זה הבנין הגדול העומד וקים לעד. מי מבני ישראל מאז ועד היום הזה, אשר ישפוך שיחו לפני ה' יום יום, לא ירע את שמות המדות האלה, ולא ישא על שפתיו את שם רבי ישמעאל?

הלא כה יאמר בכל יום: “רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן: א) מקל וחמר; ב) מגזרה שוה; ג) מבנין אב מכתוב אחד, ומבנין אב משני כתובים; ד) מכלל ופרט; ה) מפרט וכלל; ו) כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט; ז) מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל; ח) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא; ט) כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחד שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר; י) כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר; יא) כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, אי אתה יכל להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; יב) דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו; יג) וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם”.

מלבד הכללים האלה עוד העמיד כלל אחד גדול ונכבד מאד בדרישת התורה, באמרו: “כל פרשה שנאמרה ונשנתה בתורה, לא נשנתה כי אם בגלל הדבר שהתחדש בה”. בדרכים המושכלים האלה הלך רבי ישמעאל בדרשו את התורה, ובפרשו את טעם ההלכות המקֻבלות בבית המדרש. לעמת זאת לא הלך לבו אחרי הדרשות הדחוקות, הנוסדות על מלים יתרות או אותיות יתרות הנמצאות בכתבי הקדש, ובשמעו את הדרשות האלה התנגד להן ויאמר: “דברה התורה בלשון בני אדם”.

הכלל האחרון הזה היה נכבד מאד, כי שם מתג ורסן על הפלפול, לבל ילך אל הקצה האחרון, ולבל יעָקמו הכתובים ותשָּׁכח כונתם האמתית. הוא ענה פעם אחת את רבי עקיבה חברו, אשר אהב לדרש כל מלת יחס הפעול “את” ולמצוא בה איזו כונה נסתרה, לאמר: “בראשית ברא אלהים שמים וארץ” אין כתוב פה, כי אם: “את השמים ואת הארץ” – ישובו של מקרא הוא", כלומר: כן הוא רוח השפה, להוסיף את המלה “את” ביחס הפעול, ולא יתכן להוציא ממנה איזה דרש.

רבי עקיבה דרש פעם אחת על דבר ענש הכרת, לאמר: “כתיב: הכרת תכרת – הכרת בעולם הזה, תכרת – בעולם הבא”. ויענהו רבי ישמעאל: “הלא כבר נאמר: ונכרתה הנפש ההיא מעמיה! הכי שלשה עולמות יש? אך כן הוא הדרש: ונכרתה הנפש – בעולם הזה, הכרת תכרת – בעולם הבא. ועל השנות הפעל במקור ובעתיד, כי דברה התורה כלשון בני אדם”.

גם לרבי אליעזר הגדול לא נשא פנים בשמעו אותו דורש כתוב אחד על פי אופן זר, ויאמר אליו בלצון: “הנה אתה אומר לכתוב: שתק עד שאדרש”. ויענהו רבי אליעזר לאמר: “ישמעאל, עוקר הרים אתה!” ורבי אליעזר, שהיה נוח לכעס, לא קצף על התלמיד החכם הזה, ואף גם הללהו, תחת לחרפהו.

רבי עקיבה דרש מאות אחת יתרה, שבת כהן נשואה שזנתה – דינה בשרפה. ויענהו רבי ישמעאל בלעג: “וכי מפני שאתה דורש וָו יתרה, נוצא את זו לשרפה!”

גם נכבד מאד הכלל הגדול אשר אמר, כי בכל מקום שנאמרה בתורה המלה “אם” – רשות היא, כלומר: אין הדבר מוטל על האדם לעשותו, כי אם רשות היא בידו לעשות או לחדל. רק בשלשה מקומות – אמר רבי ישמעאל – תורה המלה הזאת, שחובה היא המצוה על האדם: א) “אם תקריב מנחת בכורים” – חובה היא על האדם להקריב בכורי אדמתו לפני ה'; ב) “אם כסף תַּלוה” – חובה היא על האדם להלות כסף לעניי עמו בעת לחצם; ג) “אם מזבח אבנים” – גם כן חובה היא. ואם נחדר לתוך הדברים האלה נראה מה עמקו ידיעותיו בשפת קדשנו ורוחה! הן המלה “אם” מורה תמיד על התנאי, והתנאי יורה שרשות היא ביד האדם לעשות או לחדל. אך בשלשת המקומות ההם נראה ברור כי המלה “אם” תורה על החובה, כי מכתובים אחרים מצא רבי ישמעאל ראיה, שמחויב הישראלי להביא בכורים, להלות עניים בשעת לחצם ולבנות מזבח. –

גם את יחס הפעול “את” דרש רבי ישמעאל רק בשלשה מקומות. ויוכיח בראיות ההגיון, כי אֻלץ לדרשו: א) בזרים, האוכלים קדשים, נאמר: “והשיאו אותם עון אשמה” וידרש: וכי אחרים משיאים אותם? הלא הם משיאים את עצמם! ב) “ויקבר אותו בגי” – נאמר בקבורת משה – וכי אחרים קברו אותו – הן נאמר: ולא ידע איש את קבורתו – הלא הוא קבר את עצמו; ג) בנזיר נאמר: “ביום מלאת נזרו יביא אותו” – הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאים אותו.

מובן מאליו, כי הוא אשר יסד את כל תורתו על אדני ההגיון, הן שלש עשרה המדות, היה מתלמידי בית הלל, ויתנגד בכל כחו לתורת בית שמאי הנוסדת על המסרה, כמסֻפר בתלמוד: פעם אחת הלך בדרך בלוית רבי אלעזר בן עזריה. ויהי בערב ויט רבי אלעזר על צדו לקרוא קריאת שמע כדברי בית שמאי. וירא זאת רבי ישמעאל, ויקם, ויעמד לקרוא גם הוא. ויאמר לו רבי אלעזר: “ישמעאל אחי, אמשל לך משל למה הדבר דומה: משל לאדם שאומרים לו: “זקנך מגֻדל” והוא אומר: “יהיה כנגד המשחיתים” (אנלחהו) אף אתה – כל זמן שאני זקוף אתה מוטה, עתה שאני הטיתי אתה זקפת!” ויענהו רבי ישמעאל: “אני עשיתי כדברי בית הלל, ואתה עשית כדברי בית שמאי, ועוד – אולי יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות”. בכל זאת בשלשה מקומות מודה רבי ישמעאל שההלכה עוקבת המקרא: א) התורה אמרה: בעפר (מכסים את דם הנשחטים) והלכה שמותר לכסותו בכל דבר; ב) התורה אמרה: ספר כריתות (גליון) יתן הבעל לאשתו המגרשת, והלכה, שמותר לכתב את הגט גם על עלי זית ועל הלוח; ג) התורה אמרה: בתער לא יגלח הנזיר את ראשו, והלכה שאסור לו לגלח בכל דבר, כי כן היו ההלכות האלו מקֻבלות בידי החכמים.

הוא היה נותן טעם לדברי המצות על פי השכל הישר. בדבר הפסח שאסור לבשלו אמר: “כתוב “ובשל מבשל במים”. הנה יודע אני מזה שאסור לבשל במים, אבל בשאר כל המשקים – מי יאמר שאסור הבשול? אכן זאת נוכיח מקל וחומר: מה מים שאינם מפיגים טעמם, הם אסורים בבשול; שאר כל המשקים שמפיגים טעמם הלא בודאי אסורים בבשול”. כן הוכיח מקל וחמר, שמחויב האדם לברך לפני אכלו, לאמר: “ומה אחרי אכלו לשבע מחויב לברך; בהיותו רעב לא כל שכן!” כן נתן טעם מדוע אין מדליקים נרות השבת מעטרן, באמרו: “מפני כבוד השבת”, כי העטרן מפיץ ריח רע.

ידיעה נכבדה היתה לו בחקי שפת עבר, ובבית מדרשו התחקו תמיד על שרשי לשון הקדש לדעת הוראתם. את המלה “כרמל” בארו שהיא מרכבת מ“כר” ו“מלא”. צפור דרור – שדרה בכל מקום. קשואים – שקשים לגופו של אדם. גם חדש מלים חדשות. ומבטאי התורה שלא יתכן לתרגמם מלה במלה באדם על פי רוח השפה. הנה נאמר בגנב: “אם זרחה השמש עליו”, ויבאר את המבטא הזה לאמר: “מה שמש זה שלום בעולם, אף הגנב אם ידוע שבשלום בא ובעל הבית הרגהו, הרי זה חיב”.

ב.

בדרשותיו בהלכה כן היו גם דרשותיו באגדה מלאות חן ונעם, בנויות על מוסדות ההגיון ועל ידיעה רבה במליצת הכתובים וברוח השפה. ההגדה נחשבה בעיניו מאד, ויתן לה היתרון על ההלכה באמרו: “חכם בעיניו איש עשיר – זה בעל תלמוד, ודל מבין יחקרנו – זה בעל הגדה”. פעם אחת בשמעו את רבי עקיבה דורש את הכתוב: “עליהם עוף השמים ישכן” לאמר: “אלו מלאכי השרת” אמר לו בלעג: “כלה מדברותיך, ולך אצל ננעים ואהלות” (לך יאה לעסוק רק בהלכות שכבר בטלו מן העולם, ולא באגדה), אך כן הוא באור הכתוב: זה עוף השוכן על האלנות שקלוסו (שבחו) של הקדוש ברוך הוא עולה מהם. שנאמר: “מבין עפאים יתנו קול”. מזה נוכח מה גדלה אהבתו להפשט הפשוט.

האהבה לכל קדשי לאומיותו היא הציר אשר עליו סבבו דבריו הנעימים באגדה. פעם ישא דבריו על רום ערך עם ישראל, על החסדים הרבים אשר עשה לו אלהים מיום בחרו אותו לגוי, ויפלהו מכל העמים, אשר על פני האדמה, והיו מליצותיו הנחמדות כטל נחומים על לבות בני דורו, הנאנחים והנאנקים מתגרת ידי רודפיהם; פעם יטיף אמרותיו הרמות על עיר הקדש, משאת נפש כל בני הגולה, ונפשו גחלים תלהט לזכר גאון ישראל אשר ירד פלאים; פעם ירים תחת לשונו גם ערך קיום המצות אשר הן נשמת לאומיותו ורוחו, והד קולו חודר עמק עמק אל לב שומעיו, וילהיבם לתת נפשם לממיתים בעד מצות התורה.

ומה נעמו אמריו עת ידרש דברי התורה והנביאים על פי דרך ההגיון הבריא ומליצה צחה רמה ונשגבה! גם בקראנו אותם עתה, אחרי עבור אלפי שנים מעת האמרם, לא נרגיש כל זרות, כל כבדות ברעיון הנשגב הצפון בהם. נקח למשל את דרשתו שדרש על שם משכן משה, שנקרא – משכן העדות: אמר רבי ישמעאל "משכן העדות – עדות הוא לכל באי עולם, שהקדוש ברוך הוא, התרצה לישראל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, אשר אהב אותה מאד, ויכעס עליה, ויעזבה. ותאמרנה לה שכנותיה: “לא ישוב אליך אישך עוד”. ויעברו הימים, ויתרצה לה המלך, ויביאה אל היכלו, ויאכלו וישתו. ולא האמינו שכנותיה, כי התרצה לה בעלה. ותסך את בשרה, ויפץ ריח בשמיה, ותוכחנה שכנותיה, כי אמנם התרצה לה המלך. כן הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל, ויביאם לפני הר סיני, ויתן להם את התורה, ויקראם בשם מלכים (ממלכת כהנים). מקץ ארבעים יום עשו את העגל, ויאמרו: “אלה אלהיך ישראל”. באותה שעה אמרו אומות העולם: “אין הקדוש ברוך הוא מתרצה להם עוד”. אך יען אשר עמד משה ויתפלל עליהם, אמר לו ה': “סלחתי כדבריך”. ולא זאת בלבד, כי אם גם את שכינתי אני משרה בתוכם, שנאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.

והד קול הדברים האלה המרוממים את מעלת עם ישראל על יתר העמים ישמע גם בדרשתו השניה, הדומה לראשונה ברעיונה: "בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם – אומר רבי ישמעאל – שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים (נותן כסף פדיון נפשו למקדש אלהיו). אך אומות העולם (העובדי אלילים) אין להן פדיון, שנאמר: “אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם”. חביבים ישראל, שנתן הקדוש ברוך הוא, מצרים תחתיהם כפרה תחת נפשותם, שנאמר: “נתתי מצרים כפרך”. מדוע? “מאשר יקרת בעיני נכבדת, ואני אהבתיך, ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך”.

הוא אמר: "בזכות ירושלים קרעת להם את הים שנאמר: "עורי עורי לבשי עזך, ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש, כי לא יוסיף לבא בך עוד ערל וטמא. ואומר: “עורי עורי לבשי עז, זרוע ה', עורי כימי קדם דורות עולמים! הלא את היא המחצבת רהב (מצרים), מחוללת תנין (פרעה). הלא את היא (בזכותך) המחרבת ים, מי תהום רבה, השמה מעמקי ים דרך לעבר גאולים!” –

ומה נשגבה דרשתו על תעודת האדם בימי חייו, ועל מלחמת הרוח והחמר אשר בקרבו תמיד, המושכים אליהם את תאות האדם כל אחד אל קצהו. במליצה יפה מאד באר את דברי התורה: “נפש כי תחטא”, “משל למלך שהיה לו פרדס, ויהיו בו פרי בכורים נאים. ויושב בו המלך שומרים, אחד פסח ואחד עור, ויאמר להם: “הזהרו בבכורים האלה”. מקץ הימים אמר הפסח אל העור: “בכורים יפים רואה אני בפרדס”. ויאמר העור: “הבה נאכלם”. ויאמר הפסח: “היכול אני ללכת?” ויאמר העור: “והאם רואה אני?” וירכב הפסח על גב העור, ויאכלו את הבכורים, וילכו, וישבו להם איש איש על מקומו. מקץ הימים בא המלך אל הפרדס וישאל: “איה הבכורים היפים?” ויאמר העור: “אדוני המלך, הכי רואה אני?” ויען הפסח אחריו: “אדוני המלך, וכי יכול אני ללכת?” והמלך ההוא היה חכם. מה עשה להם? הרכיב את הפסח על גב העור, ויחלו ללכת. ויאמר המלך: “כן עשיתם ותאכלו את הבכורים!” כן לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא, אומר לנפש: “מדוע חטאת לי?” והיא עונה: “רבון העולמים, אני לא חטאתי לפניך, הגוף הוא שחטא. משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה אני פורחת באויר. מה חטאתי לפניך?” אומר לגוף: “מדוע חטאת לפני?” והוא עונה: “אדון העולמים, אני לא חטאתי, הנשמה היא שחטאה. משעה שיצאה ממני כאבן שהָשלכה על פני הארץ אני מָשלך. מה חטאתי לפניך?” מה האלהים עושה להם? מביא את הנשמה אל תוך הגוף ודן שניהם יחדו. שנאמר: “יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו”. יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה, ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו”. מה נשגב רוח הפיוט המרחף על פני המליצה הזאת!

בכל דרשותיו, בכל משליו ומליצותיו צפונה אך כונה אחת: להרים מעלת עם ישראל וכל קדשי לאומיותו, לעודדו ולחזק את רוחו בעתות הרעות ההן אשר עברו עליו בימי ממשלת טרינוס ואדרינוס, לבל יפל לבו עליו בשמעו קול מחרף ומגדף את נצחו, ולבל יואש מתקוה לראות את גאונו הלאומי שב אליו כבימי קדם.

הדרשות, בכלל, היו בימים ההם הסַּם הטוב האחד, אשר העלה ארֻכה להלאם האמלל הזה. הן הקלו תמיד את מכאבי פצעיו, ותפיחנה בו רוח חיים, עז ועצמה. ולמען התכלית הנכבדה והרמה הזאת לא נמנעו החכמים מעקם לפעמים את כונת הכתובים לחפציהם. אולם ברב דרשות רבי ישמעאל לא נמצא זרות, כי ההגיון הישר היה תמיד אור לרגלי דרשותיו. הוא רק התאמץ להטות את הכתובים לענין דרשתו, אך את דברי הכתובים באר תמיד באופן פשוט, לפי חקי השפה.

ג.

אם למד רבי ישמעאל גם חכמות אחרות אי אפשר להחליט בברור. אבל יש לשער, אף כי אמר שלא ללמוד החכמה היונית, בכל זאת הוא בעצמו ידע את החכמות ששררו בימיו. בבית מדרשו, למשל, התעסקו תלמידיו בחכמת הנתוח, כאשר ספר התלמוד: "מעשה ברבי ישמעאל ותלמידיו ששלקו אשה אחת שהתחיבה שרפה למלך (שיצאה משפטה מאת המלך להשרף), וימצאו בה מאתים וחמשים ושנים אברים. ויבאו, ויגידו לרבי ישמעאל שיש באדם יותר ממספר האברים, שחשבו אז החכמים (הקדמונים אמרו, שיש באדם מאתים ארבעים ושמנה אברים). ויאמר להם: “אולי באשה בדקתם, שיש לה ארבעה אברים יתרים על האיש מפאת מבנה גוה”.

כן נודע לנו ברור, שידע רבי ישמעאל כל חקי רומה ומשפטי בתי־דינם, כי באו בני הגוים לפניו לדין בהיות להם דין ודברים עם איש ישראלי. ולמען דעת המון החקים, אשר בספרים הרומאים, נחוץ לקרא את הספרים ההם. כן נוכח מעדות בני דורו והבאים אחריהם, שהיה רבי ישמעאל גדול בתורה ובחכמה גם יחד. חכמי התלמוד כנוהו בשם “חנות מיוזנת” לאמר – כחנות המלאה לה כל מיני מזון, כן היה גם הוא מלא המון ידיעות.

כבודו היה גדול מאד בעיני חבריו. גם בעלי ריבו לא מנעו ממנו את הכבוד והתהלה הראוים לו. ההגדה מספרת שפעם אחת באו חכמי ישראל: רבי טרפון, רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר בן עזריה ורבי עקיבה לנחמו במות עליו בניו. ויהי טרם באו אל ביתו, ויזהר רבי טרפון את רעיו לאמר: “דעו שחכם גדול הוא – רבי ישמעאל – ובקי באגדות. לכן אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חברו”. ויאמר רבי עקיבה – שהיה תמיד איש ריב לרבי ישמעאל – “ואני אחרון”. גם מוריו רבי יהושע בן חנניה ורבי אליעזר הגדול כבדוהו מאד. רבי יהושע קראו: “אחי”, כאשר יקָרא לחבר ולא לתלמיד; ורבי אליעזר קראו בשם" עוקר הרים" על רב חכמתו ושכלו החד.

ואמנם ראוי היה רבי ישמעאל לכל הכבוד הרב, שחלקו לו חבריו ומוריו, כי אף אם לא אלמן היה ישראל בדור ההוא מאנשים גדולים, בכל זאת הצטין רבי ישמעאל גם אז ככוכב מזהיר על אופק שמי היהדות. מדותיו הטהורות ותכונות נפשו הנעלות הן רכשו לו את כל היקר ההוא.

אחת ממדותיו היקרות היתה אהבתו להבריות, כאשר נוכח מהזהרתו, אשר הזהיר את שומעי לקחו, לאמר: “בוא וראה מה השנאה גורמת: שמביאה אותו לידי לשון הרע. מזה אתה אומר: עבר אדם עברה קלה סופו לעבר עברה חמורה. עבר אדם על “ואהבת לרעך כמוך”, סופו לעבר על “לא תקום ולא תטור”, ועל “לא תשנא את אחיך”, ועל “וחי אחיך עמך”, עד שבא לידי שפך דם”. ושפיכות דמים היתה בעיניו העברה היותר חמורה “המטמאה את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מן הארץ”.

אהבתו זו התפשטה גם על הגרים ועל העבדים, בהפכו בזכותם ובדרשו את טובתם בדרשותיו. הוא אמר: אף אם צותה התורה להנחיל את העבדים לבנים ולבני בנים ולא להוציאם לחפשי, אך יען אשר רודה בהם אדונם בפרך ומטיל בהם מום לכן קונים העבדים את עצמם ביסורים שסבלו.

התורה בדברה על דבר העבד העברי תאמר: “אחיך העברי”. וישאל רבי ישמעאל אם נאמר “אחיך” – “עברי” למה? – להביא את הגר. על דברי התורה שאמרה: “אין לאיש גואל” שאל בתמהון: “וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? ולמה נאמר: “ואם אין לאיש גואל?” בא הכתוב ולמד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר, שישלם הגוזל קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח”.

אמנם נמצאים ממנו מאמרים מעטים, המדברים בקנאה לאומית נלהבה דברים קשים נגד המינים, באמרו: "עליהם הכתוב אומר: “הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי”. ועל גליונות המינים וספריהם אמר: “אין מצילים אותם לא מן השרפה, לא מן המפלת ולא מן המים ולא מכל דבר המאבדם”. וכאשר חלה בן־דמה בן אחותו, כי נשכו נחש, ויבוא אחד המינים לרפאו בלחש, לא נתנו רבי ישמעאל להרפא על ידי המין. ואחרי מות בן־דמה אמר רבי ישמעאל: “אשריך, בן־דמה, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך”. אמנם כן היתה מדתו של רבי ישמעאל: כשהיו שנים באים אצלו לדין אחד עובד אלילים ואחד ישראל, אם יכל לזכות את הישראלי בדיני ישראל היה דן בדיני ישראל, ואם יכל לזכותו בדיני הגוים היה דן בדיני הגוים, ויאמר: מה מני יהלך? הלא כן אמרה התורה: “שמוע בין אחיכם”. אך מי זה יאשימהו בגלל אלה? מי יערב את לבו להאשים את הלאומי הנלהב הזה אשר עיניו ראו בצרת עמו, ואת כל התלאה אשר מצאהו מידי המינים, האחים הבוגדים, ומידי הרומאים רודפיהם ומעניהם, אם השתדל להשיב אל חיקם תחת העול שעשו המה רק בצדק ובישר? הן בשפטו את משפט הגוי והיהודי לא הוציא משפט מעקל לא כדת לטובת בן עמו, כי אם דן דין אמת, אם על פי דיני התורה או על פי דיני הגוים. ואם יצא היהודי רשע בהשפטו גם על פי דיני התורה, גם על פי דיני הרומאים יחדו, הלא אז לא הצדיקו. מזה נוכח מה גדלה צדקתו, כי השנאה לא עורה עיניו, לבלתי יחזה נכוחות.

לעמת זאת יוכיח מקרה אחד, כי לא היתה נטועה בלבו השנאה לבני העמים האחרים, כי אם יען אשר הציקו לעמו דבר לפעמים דברים כמתלהמים נגדם. התלמוד מספר: "פעם אחת פגע נכרי ברבי ישמעאל ויקללהו. ויענהו רבי ישמעאל לאמר: “כבר מלתך אמורה”. אחרי כן פגע בו עוד נכרי ויברכהו, ויענהו גם אותו לאמר: “כבר מלתך אמורה”. וישאלוהו תלמידיו בתמהון: “מדוע ענית גם את המברך גם את המקלל דברים אחדים?” ויען רבי ישמעאל: “הלא כן כתוב בתורה: ארריך ארור ומברכיך ברוך”. מזה נראה דעתו, כי הגוים דורשי טובת ישראל ברוכים גם הם.

השלום במשפחה ובחברה היה גדול ונכבד בעיניו מאד. הוא אמר: “גדול השלום, שהשם שנכתב בקדושה אמר ה': ימחה במים (המים המאררים, אשר השקו את האשה, ששָּׂטתה מאחרי אישה), כדי להטיל שלום בין איש לאשתו”. ועל כן גדלה התנגדותו להמינים, שהשביתו את השלום מבית ישראל, בחפצם להכותו לרסיסים, כאשר אמר הוא במליצתו “שמטילים קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים”. –

ד.

כבר נוכחנו מה גדלה אהבתו לעמו מהשקפתו על עם ישראל, בהציגו אותו מול העמים האחרים. הדעה כי כל ישראל בני מלכים הם, נשרשה בלבבו עמק עמק, עד כי גם בעת נגעה בהלכה לא נסוג אחור ממנה. פעם אחת נשאלה שאלה בבית המדרש בדבר איש שנשו בו אלף שקל, והוא חגור חגורה שמחירה מאה שקל, היש להפשיט ממנו חגורתו היקרה, ולמכרנה בנשיו, ולתת לו תחתיה חגורה ראויה לו לפי מצבו הדל? ויאמר רבי ישמעאל: כל ישראל בני מלכים הם, וכלם ראוים לחגורה יקרה, על כן אין למכר את חגורתו מעליו.

בשאתו על שפתיו את שם ישראל הוסיף תמיד לאמר: “הנני כפרתם”, להראות לדעת, כי בכל עת נכון הוא להקריב את חייו בעד שלומם וטובם, וכאשר הוכיח אחרי כן גם במעשה. –

רוח טהורה פעמה תמיד את נפשו הטהורה. פתגמיו, משליו ודברי מוסרו, שהטיף לעם, מעידים על טהר השקפותיו הנאורות על דרכי בני האדם בחיים. על האדם לשמר – לפי דעתו – בטהרה ובנקיות לא רק את מעשיו, כי אם גם את לשונו. ויהי דברו תמיד לאמר: “לעולם יספר אדם בלשון נקיה”. וידבר בגנות העברה, באמרו: “העברה מטמטמת לב האדם”. וילמד את עמו לעשות “הישר בעיני האלהים והטוב בעיני האדם”.

הוא כלל את כל מצות התורה בארבעה סוגים זה למעלה מזה, באמרו: האיש שלא עשה אחת ממצות התורה שצוה לעשותה, ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלים לו, שנאמר: “שובו בנים שובבים!”; העושה מעשה, אשר צותה התורה לבלתי עשותו, ועשה תשובה, אין כח התשובה לכפר, אך התשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם”. העושה מעשה, אשר משפטו להכרת מעמיו או למות בידי בית־דין, ועשה תשובה, אין כח התשובה לתלות וביום הכפורים לכפר, אך תשובה ויום הכפורים מכפרים מחצה ויסורים ממרקים ומכפרים מחצה, שנאמר: “ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”. מי שמחלל שם שמים, גם היסורים לא יוכלו לכפר עליו, אך יסורים ויום המיתה ממרקים עונו, שנאמר: “אם יכֻפר העון הזה לכם עד תמותון”.

מן החלוקה המושכלת הזאת נראה, כי חלול שם שמים היה העון היותר גדול בעיניו. השקפתו זאת היתה בדורו, דור השמד והגזרות הרעות שגזר אדרינוס על ישראל להעבירם על דתם, כשמן על המוקד, לבל תכבה אש היהדות בלבות העם הנענה, שקצר כח סבלו לשאת עוד את עֹל הצרות.

ומה רמים ונפלאים דבריו, אשר דבר על קדוש השם הנורא! "היה רבי ישמעאל אומר – מספר הספרא – מנין אתה אומר, שאם אמרו לאדם בינו לבין עצמו: עבוד אלילים ואל תהרג, שיעבד ואל יהרג? תלמוד לומר: “וחי בהם – ולא שימות בהם”, כלומר: המצות נתנו לישראל שיחיו בעשותם אותן ולא שימותו. "או אפילו ברבים (אם אומרים לבן ישראל, שיעבד אלילים לפני כל עם ועדה) ישמע להם? תלמוד לומר: “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי”. אם אתם מקדשים את שמי, אף אני אקדש שמי על ידכם, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחים לפני הצלם, והם עומדים כתמרים. עליהם נאמר: “זאת קומתך דמתה לתמר. אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסיניו”. היום אני מתעלה בהם לעיני האומות מכחישי התורה, היום אני נפרע בהם משונאיהם, היום אני מחיה להם את המתים אני דין ליפרע, ונאמן לשלם שכר!

בדבריו האחרונים הטיף תנחומות אל על לבות הנותנים נפשם להורגים, למען קדש שם אלהים להראות שאין אל עוד מלבדו, ויבטיחם, שהאלהים ישלם לרודפיהם כרשעתם, ונפשות המומתים תקיצנה לחיי עד לקץ הימין. ולמען חזק דעתו זאת עוד יותר אמר רבי ישמעאל: “ואנשי קדש תהיון לי” – כשאתם קדושים אתם לי!"

אדרינוס רדף ביחוד את בני ישראל המָלים את בניהם, ואת החכמים הלומדים תורה, והסומכים את ידיהם על תלמידיהם, להיות גם הם מורים בבתי המדרש, אשר יכוננו להם. הרשע הזה הבין כי אות ברית קדש שחתם האלהים בבשר הישראלי, הוא המבדיל את העברים מיתר הגוים, לבל יטמעו בהם; כי התורה היא הממלכה הרוחנית, אשר לעם הזה, שאבד לו חפשו המדיני, ובה ישגב כבמצודה נשגבה. לכן כונן הקיסר האכזר את חצי נקמתו במצות המילה ובתורת אל חי, ו – – ן¹ באף ובאכזריות, ורבים מישראל החלו לעזבן.

וירא רבי ישמעאל, כי רעה נוראה נשקפת ללאומיותו, ויחל לדרש את דרשותיו הנלהבות, וירם את מעלת מצות המילה ולמוד התורה בעיני העם באמרו: “גדולה מצות מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה”. ועל דבר התורה אמר: “אם פגע בך מנֻול זה (היצר הרע המשיאך לחדל מלִּמוד התורה ומקיום המצות) משכהו לבית המדרש, שאם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ”, ויוסף עוד לאמר: “צדקתך כהררי אל, משפטך תהום רבה” – בזכות הצדיקים, שקבלו את התורה שנתנה מהררי אל – מסיני – אתה עושה עמהם (עם בני ישראל) צדקה עד כהררי אל (מוחל להם עונותיהם). אבל רשעים, שלא קבלו את התורה שנתנה מהררי אל, אתה מדקדק עמהם עד תהום רבה (אינך סולח להם ויורדים לגיהנום)".

בימיו תקף רוח היאוש את לבות בני העם הנרדף על צוארו, ויחדלו לקחת להם נשים, לבלתי הוליד בנים. ויתנגד רבי ישמעאל נגד העושים כן, ויאמר: "עד עשרים שנה (משנות הגבר) יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. ואחרי הגיעה השנה העשרים ולא נשא אשה אומר הקדוש ברוך הוא: “תפח עצמותיו”.

ואולם בעלות צרות ישראל עד מרום קצן, אחז כמעט גם את הגבור הלאומי הזה רוח היאוש, ויחשב בלבו, אולי טוב יעשו הממאנים לקחת להם נשים, ויאמר: “יען שעוקרים את התורה מבינינו, ולא יתנונו למול את בשר ערלת בנינו, נגזר על העולם שיהי שמם: שלא לישא נשים ושלא להוליד בנים, עד שיכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו”.

ה.

השקפות רבי ישמעאל על כל מפלגות העם היו נאורות ומושכלות. ביחוד שם לבו למצב האשה, וישתדל להקל את מצבה החברתי, ולהטיבו ככל אשר יכל, ולהרחיב את זכויותיה ככל אשר הרשתה דרישת התורה. הלא ידוע, כי חֹק הוא בתורה, שאם התגנב חשד בלב הבעל, כי שטתה אשתו מאחריו, אז יביאנה אל הכהן, והשקוה מים המאררים, שנאמר: “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו”. החכמים אמרו כי חובה היא על האיש לקנא את אשתו, ורבי ישמעאל ענה לעמתם: רשות היא בידו לקנא או לחדל.

בדבר האָמה (השפחה) העבריה, אשר אמרה התורה: “אם רעה (היא) בעיני אדוניה… לעם נכרי לא ימשל למכרה, בבגדו בה”, אמר רבי ישמעאל: באדון הכתוב מדבר, אשר לקחה על מנת ליעד ולא יעדה, אף הוא איננו רשאי לקימה, ומחויב להוציאה לחפשי.

פעם אחת הביאו לפניו גט מכפר סיסאי, בגבול ארץ ישראל, ויצו על השליח שהביא את הגט לאמר: “בפני נכתב ובפני נחתם”, אף כי המביא גט בארץ ישראל ממקום למקום איננו צריך לאמר כן. ויבאר רבי ישמעאל את העם להשליח לאמר: “שלא תזקק לעדים”, כלומר: אם יערער הבעל אחרי כן, כי הגט פסול, תוכרח האשה להביא עדים כי גטה נעשה כדין; אך אם יאמר השליח “בפני נכתב ובפני נחתם” לא יוכל עוד הבעל לערער. מזה נראה כי טובת האשה היתה נכבדה בעיניו מדברי הלכה קבועה.

על הנמכר לעבודה זרה (כלומר, על העברי הנמכר לנכרי) אמר: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודה זרה נאמר להפיל אבן אחרי הנופל (כלומר: לרדפהו באף ובקנאה דתית), תלמוד לומר: “אחרי נמכר גאולה תהיה לו: אחד מאחיו יגאלנו”, מזה נראה כי בכל אהבתו לתורה ולמצות לא צוה לרדף את האיש אשר חטא.

הוא אמר, כי הרשות ביד העברי לקים בביתו עבדים כנענים גם בלתי נמולים, ויראה בזה, כי לא ישר בעיניו לאלץ אנשים מבני עמים אחרים לקבל עליהם עֹל חקים זרים לרוחם. –

פתגמיו בדבר חיי האדם ותורת המוסר יוכלו להיות למופת בעמק רעיונם ובברק שכלם. הוא שאל: “מפני מה האזן כלה בקשה והאליה שלה רכה?” אף השיב אמריו: “שאם ישמע האדם דבר שאיננו הגון, יכוף את האליה לתוכה”, כלומר, יאטם אזנו משמוע דבר רע. הדברים האלה ראוים אמנם לאומרם, אשר דרש מאת האדם לדבר תמיד בלשון נקיה. –

הוא היה אומר: “הוי קל לראש” כלומר, התנהג בהכנעה עם הזקן ממך בשנים; “ונוח לתשחורת” והתנהג בענוה עם איש צעיר לימים; “והוי מקבל את כל האדם בשמחה”.

עוד פתגם אחד נמצא ממנו שקשה מאד לבאר עתה אל מה רמזו² דבריו. הוא היה אומר: “הלומד על מנת לְלַמד מספיקין בידו ללמוד וללַמד; והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות”. ויתכן שכונת פתגמו זה על השאלה שנשאלה בבית נתזה בלוד בשעת השמד: מה גדול יותר, הלמוד או המעשה, ועל זה הוכיח רבי ישמעאל כדעת רבי טרפון, כי המעשה גדול. אולם יתכן גם כן כי היתה כונתו בפתגמו זה לשים דפי באחד החכמים הגדולים בדור ההוא, הוא אלישע בן אבויה, אשר נזר ממצות התורה ולא חדל בכל זאת להטיף לקח לרבי מאיר תלמידו.

נכבד מאד פתגמו על דבר הצדקה, אשר רוממה תחת לשונו, באמרו: “כל הגוזז מכנסיו (המפריש מרכושו) ועושה צדקה נצל מדינה של גיהנום”. וכמו שהיה נאה דורש כן היה גם נאה מקים. ביחוד הראה את טוב לבבו אל בנות ישראל העניות, אשר מסבת עניותן לא תוכלנה להנשא לאיש, כאשר ספרה המשנה: "מעשה באדם שנדר מבת אחותו (שנדר נדר לבלתי קחת את בת אחותו לו לאשה), והכניסוה לבית רבי ישמעאל, וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: “בני מזו נדרת?” אמר לו: “לא!” והתירה רבי ישמעאל (להנשא לאיש ההוא). באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: “בנות ישראל יפות הן אך עניותן מְנַולתן!” והאגדה מוספת לספר: "כי שן תותבת (מלאכותית) היתה לנערה ההיא, אשר שחתה את יפיה, ויעש לה רבי ישמעאל שן זהב משלו, לחבבה על בעלה. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: “בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה, המלבישכן שני עם עדנים!” –

לבו הטוב ידע ענות העני. פעם אחת נשאלה שאלה בבית המדרש: בן כמה שנים נחוץ להיות הילד המת, למען יהיו אבותיו חיבים להתאבל עליו ביום טוב? ויאמר רבי ישמעאל: “עשירים בני חמש שנים ועניים בני שלש שנים”, יכן כי אין לעניים שמחה אחרת בחייהם כי אם בבניהם. –

את חבריו, גם הנופלים ממנו בערך חכמתם, כבד מאד ויהללם. הוא אמר: “הרוצה להתחכם יעסק בדיני ממונות, והרוצה לעסק בדיני ממונות ישמש את בן־ננס (את רבי שמעון בן ננס)” ונודע כי בן ננס היה קטן ממנו בידיעת דיני ממונות, כי על כן בכל מקום, אשר דעותיהם בענינים כאלה שונות, ההלכה תמיד כרבי ישמעאל. אך מאשר כבד את מנגדו לכן הללהו.

במות עליו בניו באו ארבעת חבריו לנחמו מיגונו, והם לא נועזו לפתוח פה טרם ידבר הוא את דבריו. ויקרא רבי ישמעאל: “רבו עונותי, תכפוני אבלי, הטרחתי את רבותי!” וישנה וישלש את הדברים האלה במר רוחו, כי צר לו מאד, אשר היה לסבה להטריח את רעיו לבוא אליו לנחמהו.

אם אמנם אהב רבי ישמעאל את התורה מאד, בכל זאת הזהיר את בני עמו לבל יעזבו עסקיהם כליל מפני התורה, ויאמר: “ואספת דגנך” למה נאמר? יען שהוא אומר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” שומע אני כמשמעו (כלומר, שתהגה אך בתורה, ולא תעסק בענינים אחרים) תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהם מנהג דרך ארץ (כלומר מצוה עליך לעסק בעסקי פרנסתך)". כן הראה בראיה מן התורה, שחיב האדם ללמד את בנו אומנות, כי האומנות מצוה מן התורה היא על האדם להתעסק בה, שנאמר: “ובחרת בחיים – זו אומנות”.

באחרית ימי רבי ישמעאל מרדו בני ישראל ברומה. העיר ביתר החרבה, והגבור הנערץ בר־כוכבא נפל חלל על מרומי שדה קטל. ויחל אדרינוס לנקם את נקמתו בחכמי ישראל, אשר נודעו בלאומיותם הנלהבה ולא שמו לב לגזרותיו אשר גזר על התורה והמצות, שתכחדנה מתחת השמים. וילכדו בשחיתותיו רבי ישמעאל ועוד חכם אחד, רבי שמעון שמו. ויהי כאשר הוצאו להרג, ויתיפח רבי שמעון ויאמר: “אוי לי כי אינני יודע מה חטאתי, כי אני מוצא עתה להרג!” ויאמר אליו רבי ישמעאל: “אולי בבוא איש אחד לדון לפניך או לשאל דבר תורה מפיך, ואתה אכלת את לחמך אז, או לבשת את בגדיך, ותצוהו לחכות לך עד אשר תכלה את מעשיך, לכן יענשך עתה האלהים” – מזה נכח מה רמו השקפותיו על חובת השופט ביחוסו אל האנשים הבאים להשפט לפניו! –

ורבי ישמעאל לא התיפח, וכגבור אמתי נשא את גורלו באמץ לבב. האגדה מספרת דברים חודרים כליות ולב בדבר מות רבי ישמעאל. לפי דבריה – ענוהו הרומאים האכזרים בענוים קשים מאד טרם המיתוהו, ויפשיטו את עור פניו בעודנו חי. ולכן נאמר בתלמוד: “הרואה את רבי ישמעאל בחלום ידאג מהפורענות”.

שני החכמים האלה היו הראשונים מעשרת החכמים שהומתו על קדוש השם, הנקראים “עשרה הרוגי מלכות”. ואחרי אשר הגיעה השמועה לרבי עקיבה על דבר מותם, אמר לתלמידיו: "הכינו את נפשכם לפורענות, שאלו טובה עתידה לבוא אלינו, לא היו מקבלים אותה כי אם רבי ישמעאל ורבי שמעון; אבל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבא בדורנו, וסלק אלו מבינותינו, שנאמר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו”.

פעולת רבי ישמעאל על הליכות התורה לא חדלה גם אחרי מותו. בארץ הגליל רבו בתי המדרש אשר מוריהם ותלמידיהם הלכו בעקבותיו, ויקראו כלם בשם “דבי רבי ישמעאל”. רוחו הטהור רחף על פני לאומו ימים רבים; דרכי חייו הטהורים ומותו, מות גבורים, כל אלה היו למופת לאחיו האמללים ויפיחו בלבם עז לעמד כסלע איתן מול כל צריהם הרבים, בבטחם כי סוף כבודם לבוא והבוחר בציון ובעמו יתן שארית לפלטת ישראל.

---

רבי עקיבה בן יוסף

מאת

שלמה ברמן

א.

רבי עקיבה בן יוסף היה בן בלי שם. אביו היה עם־הארץ, לא שם ולא תהלה למשפחתו בישראל. ההגדה מספרת, שהיה נצר מגזע סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. בנעוריו היה גם רבי עקיבה עם הארץ, רועה צאן אחד עשירי ירושלים, בן־כלבא־שבוע שמו. ותהי לעשיר הזה בת יפה מאד טובת לב ויראת אלהים ושמה רחל. ותרא רחל את רועה צאן אביה, והנה הוא איש מצניע לכת וטוב רוח, ותאהבהו בלבה, ותשבע לו להיות לו לאשה, אם ילך אל בית המדרש ללמוד. ויבטיחה רבי עקיבה לעשות כדבריה. ותהי רחל בת העשיר לאשה לעקיבה הרועה. וישמע אביה, ויתאנף בה, וידר נדר לעזבה בעניה, ולבלי תמך אותה, גם אם תגוע ברעב.

ויבאו להם ימי עני ומחסר. בזעת אפיו מצא רבי עקיבה לו ולאשתו היקרה לחמו בחטבו עצים מיער למכרם בשוק. באהל דל היה מושבם, ועל תבן הציעו להם מצע, ולא התאוננו. אך פעם אחת, בראותו את אשת נעוריו המעֻגנה סובלת מחסור ולחץ, ובזכרו את אשר עוללה לנפשה, בעזבה משכנות אביה הנהדרים באהבתה אותו, ויכמרו רחמיו, ויקרא באנחה: “הוי! לוּ היה לאל ידי, כי עתה עשיתי לך עדי יקר, ועליו תמונת ירושלים עיר הקדש, מרֻקמת רקמת זהב!” בעת ההיא בא איש אחד (לפי דברי ההגדה היה זה אליהו הנביא) אל אהלו הדל, ויאמר: “חנוני אנשים טובים, הנה ילדה אשתי בן, ותבן אין לי להציע תחתיה. תנו לי מעט תבן!” ויאמר רבי עקיבה לרחל: “ראי, הנה ישנם אנשים דלים ממנו, אשר גם מעט תבן אין להם”. ותאמר לו רחל אשתו: “לך ילמד תורה בבית המדרש”.

אך רבי עקיבה, אשר כבר בא בשנים, לא האמין בכשרונותיו, כי יצליח ויעש חיל בלמודיו. ויהי היום ויבוא אל באר אחת לשאב מים, וירא את האבן אשר על יד הבאר, והנה חור גדול בה, וישאל: מי נקב את החור? ויענוהו האנשים לאמר: “נטפי המים הנופלים עליה יום יום נקבוהו”. ויאמר רבי עקיבה בלבו: “הוי, מה נואלתי, בתתי את לבי להסיתני בשפק פן לא אצליח בלמודי! הן אם המים הרכים יוכלו לשבר את האבן הקשה, הלא דברי התורה הקשים כברזל יחדרו אל לבי שהוא רק בשר רך”. וילך אל בית הספר הוא ובנו הקטן יחדו, ויתן המורה לוח אלף־בית לפניהם. ויהי הוא אוחז את הלוח בקצהו מזה, ובנו אוחזהו בקצהו השני, ולומדים את אותיותיו.

לאט לאט למד את כל התורה הכתובה, וילך, וישב לפני נחום איש־גם־זו, וישמע את לקחו שנים רבות, אחרי כן בא אל רבי אליעזר הגדול עירה לוד, ויהי לו לתלמיד מקשיב. ויצטַין התלמיד הזה בכשרונו הגדול ובשכלו החד, ויקיף תמיד בשאלות את מורהו זה. ורבי אליעזר הקפדן לא שם לבו אל התלמיד ואל שאלותיו, כי לא נָעם לו הדרך אשר בחר לו רבי עקיבה בדרישת הדרך אשר בחר לו רבי עקיבה בדרישת התורה, בהתאמצו למצוא כונה נסתרת בכל אות ואות מאותיות התורה, כאשר למדהו מורהו נחום איש גם זו.

ורבי יהושע בן חנניה, אשר בקר לפעמים בית מדרשו של רבי אליעזר, ראה ויבן כי ברכה רבה בתלמיד הזה, וכי כוכב מאיר הוא על שמי היהדות, ויהללוהו תמיד באזני רבי אליעזר. ותעברנה שלש עשרה שנה, ויבואו כל דברי מורהו – הן ההלכות הרבות אשר היו שמורות בזכרונו – בלב רבי עקיבה, ויגדל בתורה במאד מאד. וירבה לשאול את רבי אליעזר שאלות רבות, ויביאהו תמיד במבוכה בכח שכלו הכביר, עד כי לא ידע המורה הגדול לענותו דבר. וירא זאת רבי יהושע, וישמח מאד, ויאמר לרבי אליעזר: “הנה זה העם אשר מאסה בו, צא נא עתה והלחם בו”. מני אז דבקה גם נפש רבי אליעזר ברבי עקיבה, אשר לשמע חכמתו נקבצו באו אלפי תלמידים לשמוע תורת פיו.

ויהי ככלותו למודו בבית המדרש, וישב ברב פאר והדר, בלוית אלפי תלמידיו, אשר נהרו אחריו, אל עיר מגורי רחל אשתו והוריה. ויהי כשמוע רחל כי בא אישה, ותצא לקראתו. ותאמרנה לה שכנותיה: “לכי ושאלי לך שמלות; למה תלבשי קרעים בהראותך את פני אישך?” ותען רחל ותאמר: “יודע צדיק נפש בהמתו”. כלומר: “יודע אישי הצדיק את מצבי המר ואת אשר נשאתי בגללו”. ותבוא אל רבי עקיבא, ותפל לרגליו, ותחל לנשק אותן. ויבואו תלמידים להדפה כי לא ידעו אשר היא אשתו. ויאמר להם רבי עקיבה: “עזבוה, כי שלי ושלכם שלה הוא”, כלומר: תורתי ותורתכם בגללה באו לנו.

ורחמי בין־כלבא־שבוע נכמרו על בתו הרכה והענוגה, הסובלת לחץ ועני, וידו תקצר מהושיע, כי נדר נדר לאלהים בקצפו, לבלתי תמך אותה. ויאמר בלבו: “הנה איש חכם וגדול בתורה בא העירה. הבה אבואה לפניו ואבקשהו להפר את נדרי, כי לא אוכל לראות עוד ברעה אשר תמצא את בתי”. ויהי בהגידו את עקת לבבו לרבי עקיבה, וישאלהו זה לאמר: “האם לוּ היה חתנך גדול בתורה, גם אז נדרתה את נדרך?” ויקרא בן־כלבא־שבוע: “חלילה לי! לוּ ידע רק פרשה אחת או הלכה אחת, כי עתה משכתיהו חסד”. ויאמר רבי עקיבה: “אני הוא חתנך, עקיבה הרועה לפנים”. ויפל בן כלבא שבוע על פניו וישק רגלי חתנו, ויתן לו מחצית הונו. ויעשר רבי עקיבא מני אז ולא ידע עוד מחסר ועני.

וישב רבי עקיבא¹ בכפר קטן, בבני־ברק, ויכונן שם את בית מדרשו הגדול, ויהיו לו עשרים וארבעת אלפים תלמידים במלוא רחב ארץ ישראל, מגבת ועד אנטיפרס, ויעבוד באמונה ובתם לב את עבודתו הלאומית, ויקדיש את כל כחו לטובת עמו ולאומיותו, ויהי לברכה ולתהלה בקרב הארץ, ושמו הטוב הלך לפניו בכל ארצות תבל, אשר נדחו שמה נפוצות יהודה.

ויהי בהיותו לאחד המורים הגדולים בישראל, ויזכר רבי עקיבה את עת בערותו לפנים, ויאמר תמיד בשמחת לב: “ברוך אתה אלהי ישראל, ששמת חלקי בין יושבי בית המדרש ולא שמת חלקי בין יושבי קרנות בשוק”. ויוסף עוד לספר על תכונת רוח לפנים לאמר: “בהיותי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור”.

ויהי רבי עקיבה איש חי רב פעלים כבירים מאין כמהו בדור ההוא, איש כביר־לב שלא חת מפני כל, איש אשר האמת היתה אהובה לו מכל כבוד וגדולה, ובדגלה התימר תמיד. איש ענו ושפל ברך, מכבד את מוריו וחבריו, אך גם מתנגד לדבריהם, בראותו כי הצדק אתו; איש נוח לבריות, ומה גם לחבריו, אשר התהלך אתם באחוה ורעות, שומע חרפתו מבלי להשיב עליה לחורפהו כגמולו, כי אם בחן ובנעימים השיב מענהו תמיד.

ב.

אחת מפעולותיו היותר גדולות והיותר נכבדות בימי חייו היתה דרישת התורה בהלכה ובאגדה. אם כי היה תלמיד רבי אליעזר הגדול, בכל זאת התנגד לשיטת מורהו, אשר אחז רק בההלכות המקֻבלות. גם בדרך רבן גמליאל דיבנה, אשר אמר לדחות כליל את ההלכות המקֻבלות, הנאמרות בשם יחיד, מבית המדרש, לא בחר רבי עקיבה; גם לדרך מורהו רבי יהושע בן חנניה, היא דרך הפשרה בין הקבלה וההגיון, התנגד, ויתאמץ לעשות את הדרש חפשי ללכת אל כל אשר יוליכהו רוח בינתו, למען יוכלו חקי התורה להַתאים עם מצב הזמן וצרכי העם בכל עת ועידן.

אי־לזאת אחז לא רק בשבע המדות, אשר הנחיל הלל הזקן, כי אם גם ביתר שש המדות, אשר המציא חברו רבי ישמעאל בכח הגיונו הבריא. אך גם אלה לא מלאו את נפשו, וילך עוד הלאה בדרישת התורה, בהוסיפו למצוא כונות בכל אות ואות אשר בדברי התורה, ולהוציא מהן את החקים, אשר התחדשו לפי צרכי הזמן, כאשר למדהו מורו נחום איש גם זו.

על המלות: “את”, “רק”, “אך” אמר שהן באות לרבות דבר שלא נאמר בפירוש בתורה; כל מקום שנאמרו בתורה המלות “בה”, “לאמר” נחוץ, לפי דעתו, לדרש, כלומר: למצוא עוד כונה, שאינה נראה בפשט הכתוב. רבי ישמעאל חברו התל בו פעמים רבות בגלל זאת; פעם אחת אמר לו בלצון: יען למדך תורה מפי נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שדרש כל “אתין” “ורקין” שבתורה, הלא תאמר לי מה תדרש, למשל, בדברי הכתוב: “את ה' אלהיך תירא”? בזה חשב רבי ישמעאל להביאו במבוכה, כי את מי עוד על האדם לירוא זולת האלהים? אולם רבי עקיבה ענהו בלעג מר: “לא דבר רֵק הוא (הדרש) מכם, ואם רֵק מכם, יען שלא תדעו לדרש. ובאמת גם בזה יתכן לדרש ולאמר: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמיד חכם”, כלומר: האדם מחויב לירא גם את התלמיד־החכם.

הדרש הזה היה נפלא ונכבד מאד בזמנו, כי גם המינים אשר עקמו את דברי התורה לאַמת את שטתם דרשו גם הם את המקרא ההוא לתכליתם… ויבוא רבי עקיבה ויסתם את פיהם בדרשתו הנעימה.

פעמים רבות התמרמר אליו רבי טרפון בשמעו את דרשותיו, ויאמר לו: “עקיבה, אינני יכל לסבל!” אך התלמיד אמיץ הלב הזה לא עצר בדבריו, ויוכיח למורהו כי הצדק אתו. ורבי טרפון הנוח להתרצות הודה לו מהרה ויען: “אני שמעתי ולא ידעתי לפרש, ואתה דרשת וכונת לשמועה! הא, כל הפורש ממך כאלו פורש מחייו, אשריך אברהם אבינו שעקיבה יצא מחלציך!”. מקרים כאלה קרו לו הרבה עם רבי טרפון.

הוא מספר במו פיו איך התוכח פעמים רבות עם רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי ישמעאל בהלכות שלא ידעו הם לבאר את טעמיהן. ואחרי אמרו להם: אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה, ענוהו לאמר: “השב!” ואחרי כן הודו לדבריו ויאמרו: “יפה דרשת!”, וכן קרה שלא ידע רבי יהושע לפרש הלכות מקבלות, ויאמר רבי עקיבה: “אני אפרש”, ודבריו מצאו חן בעיני כל שומעיו.

דרך רבי עקיבה בהלכות היה כדרך כל בית הלל – דרך חן ונעם, דרך חיים וחסד. הוא השתדל להקל בדינים, שנהגו בהם מכבר לחומרא, ולהחמיר בדינים שנהגו בהם קולא, אם ראה ויוכח, כי טובת עמו דורשת זאת.

הנה בית שמאי אמרו, כי רק אז יוכל הבעל לגרש את אשתו, אם מצא בה ערות דבר, ובית הלל הקילו ויאמרו כי גם אם מצא בה חסרון בגופה יוכל לגרשנה. אבל רבי עקיבא ראה, כי שלות המשפחה דורשת להקל עוד יותר ויאמר: “אף אם מצא אחרת נאה ממנה יוכל לגרשנה”. ובאמת מה אמללה המשפחה, אשר הבעל חדל מאהב את אשת נעוריו! כמה ריבות יפרצו בה יום יום! כמה דמעות תשפך האשה האמללה, אשר נהפך לב אישה לשנאה! וגם הבעל, במה אשם אם חדל לאהב? הכי האהבה ביד תֻּקח? הלא רגש הלב היא, ומי יוכל לצות על הלב לאהב או לחדל? ועתה מה אמללים הם האיש והאשה. הנה הם חפצים להפרד איש מרעותו, והדת עומדת בצר נגדם ואומרת: יחדו ישבו, כי אין באשה ערות דבר או חסרון בגוה. אל המצב המר הזה שם לבו רבי עקיבה, אשר ידע את האהבה בתענוגיה, אשר כבד את רחל אשתו בכל לבבו, ויוכח, כי אם חדלה האהבה לשום משכנה בין האיש והאשה, אז אין טוב לשניהם, כי אם להפרד זה מזאת לאשרם ולשלותם.

כן היה דרך רבי עקיבה לבטל או לשנות מן הקצה אל הקצה דינים ומנהגים, ולא ירא את ההלכה המקבלת זה ימים רבים, כאשר התלמוד מספר: “בראשונה היה בית הדין שולח אל בעלי הבתים אשר במדינות לאמר: מהרו והפרישו את המעשרות , עד שלא תגיע שעת הבעור – שנת השמיטה –, עד שבא רבי עקיבה ולמד, שכל הפירות, שלא באו לעונת (לחיוב) מעשרות, פטורים מן הבעור”.

עוד כלל אחד היה לו בדרישת התורת אשר קראהו בשם “סמוכים”, כלומר: למה נסמכה פרשה זו לזו? אין זאת כי אם לדרש את האחת על פי השניה. ועל הכללים שהמציא הוא ואשר קבל מנחום איש גם זו ומרבי ישמעאל כונן רבי עקיבה את כל התורה שבעל פה על יסודות מוצקים בל ימוטו, ויסדר את כל ההלכות לסדרים מיוחדים, ענין ענין לבדו: הענינים הנוגעים למצות הארץ לבד, עניני החגים והמועדים לבד, עניני האישות לבד, עניני המשפטים לבד, עניני הקרבנות לבד, ועניני טומאה וטהרה לבד. אלה הם ששה הסדרים אשר נקראו בשמותיהם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות, וכל הסדרים ביחד נקראו בשם: “משנת רבי עקיבה”.

על כן אמרו החכמים, אשר חיו אחריו, כי הוא עשה את כל התורה טבעות טבעות, כלומר: כשלשלת המחֻברה מטבעות רבות. אחריו השלימו את העבודה הגדולה הזאת תלמידיו ותלמידיהם אשר הלכו בעקבותיו, ויכתבו את כל ההלכות ויחקון בספר ותהיינה לספרי המשנה – עטרת סִפרותנו העתיקה ותפארתה. ששת הספרים האלה הניחו יסוד מוסד בלאומיות ישראל, ויגינו עליה לבל תשבת מטהרה ברוב ימי הנדודים מאז ועד הנה.

ג.

וכדרכו בדרש המקרא בהלכות, כן היה גם דרכו בדרשות האגדות – להתרחק מפשט הכתובים לתמהון לבב חבריו. אך אם נשים לב לדרשותיו באגדה נראה, כי הדרש לא היה לו לעיקר, כי אם לטפל, אשר על ידו יגיע אל מטרתו. ומטרתו היתה נעלה מאד: להרים את הרוח הלאומי בקרב עמו, לנחמו ולעודדו לבל יכשל בדרך חייו המרים, אשר מררום הרומאים ויתר שונאיהם, ולסתום פיות המינים, אשר הוציאו כונות זרות מדרשות התורה, למשוך אחריהם את המון בית ישראל. אופן הדרשה היה בעיני רבי עקיבה רק כקליפה קשה, ותוכן הדרשה כגרעין מתוק. עמל הפלפול היה נכבד בעיניו רק בגלל התועלת שקוה להוציא ממנו. וכאשר התפלפל לפניו אחד מתלמידיו ללא תועלת, ענהו רבי עקיבה: “צללת במים אדירים והעלית חרס בידיך!”, וכמה פעמים קרא לפפייס חברו לאמר: “דייך פפייס!” בשמעו אותו דורש דרשות זרות ללא כל תועלת.

הדעות הרמות וההשקפות הנעלות, אשר הביע רבי עקיבה באגדותיו, מראות לדעת, מה רמה ונשגבה, מה זכה וטהורה היתה נפש האיש הגדול המורם מעם הזה, ומה גדלה אהבתו לכל דבר קדוש, אשר הקדישתו לאמיות ישראל! בנשאו מדברותיו על אלהי ישראל וקדושו נדמה, כי נפשו הטהורה מתפרצת מגוית חמרה ומתנשאת למעלה אל מקורה הטהור והנצחי, אל אלהי הרוחות. “אשריכם ישראל – קרא רבי עקיבה – לפני מי אתם מִטהרים, ומי מטהר אתכם? לפני אביכם שבשמים!”. “אין להשיב על דברי מי שאמר והיה העולם! כי הוא דן הכל באמת והכל בדין”, אמר בפעם האחרת, “כל מה שהאלהים עושה, רק לטובת האדם הוא עושה”, היה פתגמו תמיד.

האגדה מוספת לספר על זאת, כי פעם אחת בא רבי עקיבה אל עיר אחת ולא נתנוהו אנשי העיר ללון שם. ויאמר: “כל מה שהאלהים עושה לטוב הוא עושה!”, ויצא את פני העיר וילן בשדה. ויהי לו נר דולק, תרנגל להעירו משנתו וחמור. ויפח הרוח ויכבה את הנר, ויבוא חתול ויטרף את תרנגלו, ואחריו בא ארי ויטרף את חמורו, ורבי עקיבה אמר שבכל אלה, כמשפטו, כי לטובתו עשה לו האלהים את זאת. בלילה ההוא התנפלו גדודי צבא על העיר וילכדוה. ויאמר רבי עקיבה לתלמידיו: “ראו כי כל דרכי אלהים צדק ומשפטו אך לטובה, הן לוּ היה הנר דולק, או התרנגל קורא, או החמור נוער, אז התנפלו הגדודים גם עלינו ויהרגונו – ועתה נצלנו”.

בזכרו את המון הבריות שנבראו בתבל ואת חליפות טבען, אמר תמיד ברֹב המית רגשותיו: “מה רבו מעשיך ה'!” ובפיו לא מצא די מלים לפאר ולרומם את אלהי ישראל. בדרשה רחוקה מפשט הכתוב, אך נעלה בתכנה הנעים אמר: "אומות העולם שואלות את ישראל: “מה דודך מדוד שככה השבעתנו? שככה אתם מתים בגללו, וככה אתם נהרגים למענו? הנה נאים אתם, הנה גבורים אתם, בואו ונתערב יחד?” וישראל עונים להן: “המכירות אתן אותו? נאמר לכן מקצת שבחו: דודי צח ואדֹם”. ואחרי שמוע האומות שכן הוא שבחו, אומרות לישראל: “נלכה עמכם”, שנאמר: “אנה הלך דודך, היפה בנשים, אנה פנה דודך ונבקשנו עמך?” וישראל עונים אותן: “אין לכן חלק בו, כי אם אני לדודי ודודי לי”.

מה נשגבו אמריו אלה, אף אם עקמו את כונת שיר השירים! הנה הלאומי הגדול הזה מציר בדמיונו את אלהיו, מלא אהבה וחסד אל עמו, עם סגלה, והם אחוזים ומתלכדים יחדו, וזר לא יתערב בתוכם. זאת היא השקפת לאומי נלהב מאד נעלה!

מעלת עמו וערכו גדולים מאד בעיניו. הוא שם בפי משה רבנו דברים כאלה: “צא ואמר לישראל שבזכותם האלהים מדבר עמי, שבכל שלשים ושמונה שנה שכעס על ישראל במדבר לא דבר עמי”. הוא אמר: “אפילו עניי ישראל רואים אותם כאילו הם בני חורין, שהם בני אברהם יצחק ויעקב”. וגם הוא דרש כרבי ישמעאל “שכל ישראל בני מלכים הם”. פעם אחת פרע איש אחד את ראש האשה בשוק, וישפטהו רבי עקיבה לשלם לה ארבע מאות זוזים, יען אשר בִּזה בת ישראל, “חביבים ישראל – קרא רבי עקיבה – שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם”.

אחד שרי רומה שאלהו: מה היא סבת הרעש? ויענהו רבי עקיבה: "בשעה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בבתי עבודה זרה ובעובדיה, איך הם נתונים בשקט ובשלוה בעולם, ורואה את ביתו חרב ונתון בידי הגוים, כביכול, הוא מקנא ושואג, ואז השמים והארץ רועשים, שנאמר: “ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו”, וישראל מה הם עושים? הוא מגין עליהם שנאמר: “וה' מחסה לעמו”.

מלבד אהבתו הרבה לעמו, נראה בדבריו אלה גם אהבה אין קץ לירושלים עיר קדשו. עוד ממאמר אחר נוכח מה כלתה נפשו לארצו הקדושה. “כל המניח את ארץ ישראל ויוצא חוצה לארץ – יאמר רבי עקיבה – מעלה עליו הכתוב כאלו עובד עבודה זרה, וכל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כי כל ארץ ישראל ראויה למזבח, יען כל אדמתה קדש”.

ומה רמו דבריו על התורה ועל תלמידי החכמים! הוא דמה את התורה למים: “מה מים חיים לעולם כן דברי התורה חיים לעולם; מה מים מעלים את הטמא מטומאתו כן דברי התורה. מה מים משיבים נפש האדם, כן גם התורה משיבה נפש האדם מדרך רעה לדרך טובה; מה מים יוקחו בחנם כן דברי התורה”. “חביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה – אומר רבי עקיבה – חבה יתרה נודעה להם שנתן להם כלי חמדה, שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו”. את תלמידי החכמים המפיצים את התורה דִמה לבאר לאמר: “שתה מים מבורך”, – תלמיד חכם נמשל בתחלתו לבור – מה בור אין בו מים, כי אם מה שנותן הגשם לתוכו, כן תלמיד חכם בתחלתו לא למד, רק מה שלמדהו מורהו. “ונוזלים מתוך בארך” – מה באר מתמלאת מים חיים מכל צדדיה, כן באים אחרי כן תלמידים ולומדים ממנו שנאמר: יפוצו מעינותיך חוצה". בזה הוכיח כי כל חכם מחויב להפיץ ידיעותיו בין הבאים ללמד ממנו. הוא אמר שחוב על המורה ללמד את התלמידים עד דעתם היטב את למודיהם, היתה התורה סדורה בפיהם, ולהראות להם טעמים על כל אשר ילמדם, ולא שיקבלו את התורה רק בקבלה בלי דרישה וחקירה.

התפלה נכבדה מאד בעיניו. הוא דרש את המקרא: “קדש הלולים לה'” לאמר: “כל דבר אשר יהנה האדם ממנו טעון ברכה לפניו ולאחריו. אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאני זקוק להוריד גשמים להשיב רוחות ולהוריד טללים, אף אתה זקוק לברכני. והיה זהיר להתפלל לפני. ואל תאמר בשעת הרוחה לבזות את התפלה, ואך בהגיע הצרה תתפלל. לא, בני, לא תעשה כן. כי אם לפני בוא הצרה תקדים ותתפלל”. ויוסף עוד לאמר: “אסור לאדם לטעום דבר טרם יברך”.

ובהתפלל רבי עקיבה היו כל רגשותיו נתונים לאלהיו, כמסופר בתלמוד: “כן היה מנהגו בהתפללו: אם התפלל עם הצבור יחדו, קצר בתפלתו מפני טרח הצבור; ואם התפלל יחיד, לא נח במקום אחד מרב התלהבותו, שאם הניחו אדם בזוית זו מצאו אחרי כן בזוית אחרת, מרב השתחויות וכריעות”.

ד.

דברי רבי עקיבה הישרים התאימו תמיד עם מעשיו. הוא דבר בשבח הצדקה וגמילות החסדים באמרו: “מי שהוא גומל חסדים יהי מבֻשר שתפלתו תהי נשמעת”. אין לעשות מסחר בכסף הצדקה – לפי דעתו – אף אם השכר יהיה לטובת העניים, למען היות תמיד כסף מזומן תחת ידי הגבאי, אם יקרה לפניו עני. וכן היה עושה גם הוא כל ימיו, כי היה גבאי צדקה, וישוטט בגלל זאת אל ערים רחוקות בכל חלקי התבל, ויקדיש רב עתותיו לחמול על דל. ומרוחו הנדיבה האציל על מיודעיו לחוס על אביון כאשר יסֻפר, כי לקח כסף מאת רבי טרפון לקנות לו אחוזת נחלה, ויחלקהו לאביונים. וכאשר שאלו רבי טרפון איה האחוזה, הראהו את הדברים הכתובים בספר תהלים לאמר: “פזר נתן לאביונים”, ויודה לו רבי טרפון על אשר העירהו למלא את חובתו האנושית, וישקו על ראשו ויקראהו: “רבי ואלופי!”.

ענות רוחו היתה רבה מאד. הוא לא התגאה מעודו בתורתו הרבה שלמד. “תלמיד חכם המתגאה בתורתו – אומר רבי עקיבה – דומה לנבלה מושלכת בדרך, שכל העובר עליה יאטם חוטמו ומתרחק ממנה”. ויוסף עוד לאמר: “סיג לענוה יראת חטא”, כלומר: הגאוה היא חטא, והירא לחטוא לא יגבה לבו. – פעם אחת פגשהו רבי יונתן בן הרכינס, חכם קפדן ועומד על דעתו, מתלמידי בית שמאי, ויאמר לו: “האתה הוא עקיבה ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם ועדנה לא הגעת לרועי בקר”. בדבריו האחרונים אמר להכאיב את לב רבי עקיבה, בהזכירו אותו, כי היה רועה צאן לפנים. ורבי עקיבה ענהו בענותו על חרפתו לאמר: “אפילו – לרועי צאן”. בהיותו עוד תלמיד בבית המדרש ביבנה קרה שהתאונן רבי יוחנן בן נורי עליו לפני רבן גמליאל פעמים אחדות, והנשיא יסר את רבי עקיבה בשבט פיו. אך הוא לא שנא בגלל זאת את רבי יוחנן ויוסף עוד לאהבה" ויקרא עליו רבי יוחנן לאמר: “הוכח לחכם ויאהבך”.

ומה נחמדות היו תהלוכותיו עם מוריו וחבריו. לא פעם ושתים ראה אותם מצטערים, וינחמם מיגונם. רבן גמליאל קרא פעם אחת את המקרא “עושה אלה לא ימוט לעולם” ויבך ויאמר: “מי זה יוכל לקים את כל הדברים הטובים הנאמרים פה?” וינחמהו רבי עקיבה ויוכיח לו ברב הגיונו, כי גם אם עשה האדם אחד מהמעשים ההם, יוכל לבטוח כי לא ימוט לעולם. ויקרא רבן גמליאל מהמית לבו: נחמתני, עקיבה, נחמתני! – גם לרבי יהושע קרה צער גדול, בצות עליו רבן גמליאל ללכת מפקיעין ליבנה במקלו ובכספו ביום הכפורים. וינחמהו רבי עקיבה, ויוכיחהו לדעת כי כל מה שעושה רבן גמליאל עשוי הוא, כי הוא הנשיא בעמיו. ויאמר לו רבי יהושע גם הוא: נחמתני, עקיבה, נחמתני!. וכאלה היו מקרים רבים.

את מוריו כבד מאד כאשר יכבדו מלאך האלהים. בלכתו ללַות את רבי אלעזר הגדול אל בית עולמו, פגש בארון המת בין קיסריה ללוד, ויצעק צעקה גדולה “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” ויך את בשרו עד שפך דם, ויקונן עליו לאמר: הרבה מעות יש לי (הרבה שאלות בדברי התורה יש לי לשאול) ואין לי שֻלחני להרצותן! (אין איש עתה שיפתרן). –

האהבה בין איש לרעהו היתה בעיניו אחת המצות היותר גדולות במצות התורה. הוא אמר: “ואהבת לרעך כמוך – זה הוא כלל גדול בתורה!” ואם כי היה לאומי נלהב מכל חכמי דורו, בכל זאת אהב גם בני אומות אחרות אם מצא בהן מדות טובות. הוא אמר, למשל: “בשלשה דברים אני אוהב את המדיים: כשהם חותכים בשר, אינם חותכים כי אם על השלחן; כשהם נושקים את רעיהם, אינם נושקים כי אם על גב היד; וכשיועצים אינם יועצים כי אם בשרה”. ככלל, הביע את אהבתו לכל בן אדם באמרו: “חביב האדם שנברא בצלם אלהים”. –

רב מאד מספר פתגמיו, אשר דבר בשבח המדות הטובות והמוסר, המפוזרים בספרותנו התלמודית. השקפותיו הנאורות והמושכלות על האדם ועל מדותיו והנהגתו בחיים הן מרגליות יקרות בתורת המדות והמוסר הנותנות כבוד לאומריהן. ומה נחמדות הן שבע צַואותיו אשר צוה את רבי יהושע בנו לפני מותו! כמה הגיון נִסיוני צפון בהם! הוא צוהו לאמר: "אל תשב בגָבהה של עיר (במרומי קרת), שלא יפסיקוך מלמודיך עוברי הרחוב; אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים (כי ראשים כאלה אינם שמים לב לצרכי העיר בעסקם תמיד בתורה); אל תמנע מנעלים מרגליך (בימים ההם הלכו רוב בני האדם בארצות הקדם יחפים); השכם ואכל בקיץ מפני החמה ובחרף מפני הקר; עשה שבתך חול (טוב שלא תכבד את יום השבת במאכלים טובים ובבגדים יפים) ואל תצטרך לעזרת בני האדם; היה משתדל עם האדם שהשעה משחקת לו; אל תכנס לביתך פתאם ומה גם לבית רעך (פן תראה מעשה אשר לא עשו לעיניך, ולמה תכלימם?). גם את שמעון בן יוחאי צוה חמשה דברים מחֻכמים לפני מותו בלשון משל ומליצה, וירבו חכמי התלמוד לבארם איש על פי דרכו, ולמצוא בהם כונות נעלות.

השקפתו על האישות היתה נאורה, ומצב האשה היה קרוב ללבבו. הוא אמר: “איזהו עשיר? כל שיש לו אשה נאה במעשיה”. – “כל הנושא אשה שאינה מהוגנת עובר על חמש עברות”. – “זכו איש ואשתו (אם חיים הם בשלום) – שכינה שרויה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתם”. – “הנותן עיניו (המצפה) באשתו שתמות, למען יירש רכושה או יקח את אחותה, סוף קוברים אותו בחייה, שנאמר: חופר גומץ בו יפל”. אלה הם דבריו המסלאים בפז.

איש אחד נדר נדר לגרש את אשתו, ויבוא אל רבי עקיבה, ויצו עליו רבי עקיבה להשיב לאשה כסף כתובתה ארבע מאות שקל. ויאמר האיש, כי כל הונו עולה רק לסכום כזה, לכן תקח האשה מאתים שקל ומאתים שקל ישארו לו להחיות בהם נפשו. ויאמר לו רבי עקיבה: “אף אם אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה”. ויאמר האיש: לוּ ידעתי כי כן הוא כי עתה לא נדרתי לגרשנה. ויפר רבי עקיבה את נדר איש, וייעץ לתלמידיו להפר תמיד נדרי האנשים הנודרים לגרש את נשיהם, בהזכירם אותם כי עליהם לשלם את כל כסף הכתובה וינחמו ממעשיהם. – הוא התיר גטי נשים שנעשו בבית משפט הגוים, אף אם חתמו עליהם נכרים. הוא אמר, כי האשה בעצמה תוכל להביא גטה אל בית הדין ולאמר, כי גרשה בעלה מבלי הביא ראיה לדבריה. – עד ימיו היה המנהג שהאשה לא יכלה ללבש בגדים יפים בעתים ידועות ולקרוע אז בפוך עיניה. ויאמר רבי עקיבה: “הלא יבוא הדבר לידי איבה, ויחפץ הבעל לגרשנה”; ויגזר אֹמר כי תוכל להתקשט.

בעסקו בצרכי הקהל ובפרנסו עניים, שם עיניו על דרכי בני האדם, וידע את טבעם, מזגם וחסרונותיהם, וידרש את דרשותיו הנעימות להשיבם מדרך רעה. הוא ראה גם בבני האביונים אנשי מרמה, וישא מדברותיו על מזמותיהם הרעות, ויוכיחם בשבט פיו לאמר: “כל הנוטל פרוטה מן הצדקה, בזמן שאינו צריך, איננו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות”. הוא היה אומר: “המכריך סמרטוטים על עיניו ועל שוקיו. ואומר: “תנו לעוֵר למֻכה־שחין”, סוף שיאמר לאמתו (שתכהינה עיניו ויצטרע באמת)”. ויוסף עוד לדבר על אנשי מרמה לאמר: “הזהר מן היועצך לפי דרכו (להנאתו ולא להנאתך)”. –

הוא הזהיר מאד את בני האדם לבלתי היות קלים לכעוס, ולבלתי הראות אותות קצף, באמרו: “החובט פתו בקרקע והמפזר מעותיו בחמתו, איננו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות”. – “הקורע בגדיו והשובר כליו בחמתו סוף שיעבוד עבודה זרה; שכן היא אומנותו של היצר הרע: היום הוא אומר לו: קרע בגדיך, ולמחר אומר: לך עבוד עבודה זרה”. והיצר הרע – לפי דעתו – “דומה בתחלתו לחוט של עכביש, ולסוף נעשה כקלע של הספינה”. –

כן הזהיר שומעי אמריו מחברה רעה באמרו: “אל תבוא בין הלצים פן תלמד ממעשיהם”. “כל המדבק כעוברי עברה, אף אם לא עשה כמעשיהם מקבל פורענות כמוהם. וכל המדבק בעושי מצוה, אף אם לא עשה כמעשיהם מקבל שכר כמוהם”. –

גם על תהלוכות בני האדם בדרך ארץ דבר דברים מחֻכמים, וייעץ עצות טובות. הוא אמר: “אל תרגיל עצמך לאכל מן הסעודה (לתור אחרי משתות ולבקרם) פן יהיה סופך לאכל מקופה של צדקה”. – מעשה ברבי עקיבה – מספר התלמוד – שעשה סעודה לתלמידיו. ויביא להם ראשונה בשר נא; החכם בהם אחז נתח הבשר בידו האחת, ובידו השניה אמר לתלש לו נתח. וירא כי לא יכל לתלש, וימשך ידו ממנו, ולא אכלו. אך הכסיל אשר בהם אחז בידו את הנתח וישכהו בשניו. ויאמר לו רבי עקיבה בתוכחה: “לא כן, בני. הנח את עקבך על הנתח בתוך הקערה”. אחרי כן הביא להם בשר מבושל ויאכלו די שבעם. אחרי אכלם אמר להם רבי עקיבה: “בני, עשיתי כן רק למען אוכח, היודעים אתם דרך ארץ אם לא?”.

כבוד האדם נחשב מאד בעיניו. רבי ישמעאל אמר, כי המספידים את המאבד את עצמו לדעת (ההורג את נפשו) אומרים “הוי נתלה, הוי נתלה!”, ויאמר לו רבי עקיבה: “אל תכבדהו ואל תקללהו”. נער אחד שבר צלוחית ויכהו אביו, ויירא מפניו וילך ויטבע בבור. ויצו רבי עקיבה לנהג בו בכבוד כמו בכל המתים אשר מתו בידי ה' ולא בידי עצמם.

פתגמיו המחוכמים על השגחת האלהים, על חובות האדם לבוראו ועל גמול מעשיו הטובים והרעים, מצוינים מאד בעמק שכלם וברעיונם הבהיר הצפון בהם. הוא היה אומר: “הכל צפוי (האלהים יודע הכל), והרשות נתונה (לאדם לבחר לו דרך טובה או רעה), ובטוב העולם נדון (גם בענוש אלהים את האדם רחמים יזכר), והכל לפי רוב המעשה (לפי מספר המעשים הטובים ישלם ה', ולא לפי גדלם)”. עוד היה אומר: “הכל נתון בערבון (האדם ערב את מעשיו הרעים), ומצודה (מצודת היצר הרע) פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה (תאות העולם פתוחות לו), החנוני מקיף (האלהים לא ימהר לענוש את הרשע), הפנקס פתוח והיד כותבת (המעשים הרעים נרשמים ונזכרים), כל הרוצה ללות יבוא וילוה (הרשות נתנה ביד האדם לעשות על חשבון ענשו או גמולו מעשים רעים או טובים); הגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו או שלא מדעתו (המות ויתר המקרים הרעים רובצים על פתח האדם בכל יום, ובבוא יומו יענש או ימות ברצונו או שלא ברצונו), ויש להם על מה שיסמכו (לא על לא רעה עשה יענישוהו) והדין דין אמת והכל מתֻקן לסעודה (תכלית הנהגת האדם היא בעולם הבא)”.

השקפותיו אלה עודדו את רוח בני עמו מאז ועד היום הזה. השאלה הגדולה מדוע יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו מנקרת תמיד במח האדם החפץ לבקש חשבונות בהנהגת העולם ביד האלהים. ורבי עקיבה בפתגמיו אלה ובדרשותיו, שדרש בענין הזה, השיב תשובה נצחת לשואל, אשר תנחם גם עתה את נפשות בני עמו הנוגות מצרה. הוא דרש: “למען ייטב לך” – בעולם שכלו טוב; “והארכת ימים” – בעולם שכלו ארוך“. עוד אמר: “צדקתך כהררי אל” – הצדיקים והרשעים הקדוש ברוך הוא מדקדק עמהם וגובה מן הצדיקים מעוט מעשיהם הרעים, שעשו בעולם הזה, לשלם להם שכר משלם בעולם הבא; ומשפיע שַׁלוה לרשעים ומשלם להם מעוט מעשיהם הטובים שעשו בעולם הזה, להפרע מהם בעולם הבא”.

ה.

רבי עקיבה היה לאומי קנאי נלהב, את הרומאים שנא תכלית שנאה, ויקו תמיד ליום נקם ושלם, אשר בו תשפל רומה וירושלים תשוב להיות עיר מעטירה, והמקדש יבנה במהרה על תלו, וחסן ישראל המדיני עוד ישוב אליו. כאשר קצרה נפש העם הנענה לשאת עול צרותיו בימי טריַנוס, ואחרי אשר התל בתקותיו הצורר אדריַנוס, בהבטיחו לבנות בית ה' ולא בנה, מרדו בני ישראל במעַניהם ובר כוכבא הגבור היה לראש מפקדי גבורי יהודה. אז האירה שמש התקוה בלב רבי עקיבה, ויפח באמרותיו רוח גבורה בלב בני עמו, ומה גם בלב אלפי תלמידיו. אשר התנדבו כלם באחד לחרף נפשם על שדה קטל. הוא אמר על בר־כוכבא “דרך כוכב מיעקב – זה בן־כוזיבא”, ויקראהו בשם: “מלך המשיח”, אשר אל בואו יקוו בני ישראל. –

הוא באר את מצות התורה: “הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו (ממערכות המלחמה)” לאמר: רך לבבם ממש, המפחד מפני תרועות מלחמה ואבחת חרב, לעמת באור חבריו אשר בארו לאמר: הירא מפני חטאיו. מזה נבין, כי חפצו היה להרבות צבאות המורדים, כי מי יוכל להתפאר: “צדיק אני ולא חטאתי”? ואם כן ימעטו היוצאים בצבא. לכן אחז בפשט, למרות היותו דרשן.

ומה רבו נדודיו ועמלו לרגלי משלחתו הלאומית הזאת! עוד בימי טרינוס שפ פעמיו רומאה בלוית רבן גמליאל רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה גם לארץ ערב, גם לארצות אפריקה הרחיק נדוד, לעודד רוח בני עמו. ולא רק את רוח ההמון עודד רבי עקיבה, כי אם גם את רוח חבריו ומוריו, עת תקפם היאוש למראה צרות עמם.

בנסעו הוא וחכמי ישראל רומאה שמע מרחוק קול מצהלות שכורים יוצא מבתי הרומאים הגאיונים. ויבכו חכמי ישראל. וירא זאת רבי עקיבה וימלא צחוק פיו. וישאלוהו: “למה תצחק עת נבכה אנחנו?” וישאלם: “מדוע תבכו?” ויענוהו לאמר: איך לא נבכה אם עובדי האלילים יושבים שלוים בבתיהם, ובית הדום רגלי אלהינו היה לשרפת אש, ומעון לחית השדה!" ויען רבי עקיבה לאמר: “לכן צחקתי אני: אם כן הוא עושה למכעיסיו, מה השכר אשר יגיע לעושי רצונו!” – עוד פעם, בנסעו עמהם ירושלימה, ראו שועל יוצא מהר הבית, ויחלו לבכות. ויצחק רבי עקיבא לעמתם. ויקראו החכמים: “עקיבה, מעשך זר תמיד: כאשר נבכה אנחנו תצחק אתה!” וישאלם: “מדוע בכיתם?” ויענוהו: “איך לא נבכה בראותנו שועל יוצא מן המקום שנאמר עליו: והזר הקרב אליו יומת? על זה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו – על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו!” ויען רבי עקיבה: “לכן צחקתי: אם דברי אוריהו שאמר “לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית – לבמות יער” קַימים, אז גם דברי זכריהו שאמר: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים” קימים; ואם בטלים דבר הראשון בטלים גם דברי האחרון, לכן שמחתי כי באו ונהיו דברי אוריהו, כי עתה אוכל לקוות שיבואו גם דברי זכריהו”. ויענוהו החכמים: “נחמתנו עקיבה, נחמתנו!”.

אבל תקותו היתה לו למפח נפש. אלפי תלמידיו נפלו במלחמה, העיר ביתר נלכדה, ובר כוכבא נפל חלל על מרומי שדה קטל, ואדרינוס החל לרדף עם עברתו באכזריות חמה, ויגזר לבלתי למוד את התורה ולבלתי עשות מצותיה, וכל העובר על פי המלך יהרג. ותהי אז אספת חכמי ישראל גדולה בבית נתזה בלוד, ויחוה רבי עקיבה דעו לתת נפשותיהם לממיתים ולבלתי חדל מלמד את התורה באמרו: “הלמוד גדול מהמעשה”, וכל הנאספים הסכימו לדבריו. ויהיו רבי ישמעאל ורבי שמעון הראשונים שהעלו על במת המטבח בגלל לאומיותם. ויהי כשמוע זאת רבי עקיבה ייאמר לחכמים: הכונו לקראת הצרות, בחושו כי גם עליו ועליהם תעבר כוס הנקמה.

ובכל זאת לא חדל מלמד את התורה לתלמידיו. ויהי באמר אליו פפוס בן יהודה: “איך לא תירא מעבור את מצות המלך?” ויענהו רבי עקיבה במשל נחמד לאמר: “אמשל לך משל למה הדבר דומה: לשועל שהלך על שפת הנהר וירא את הדגים מפחדים, וישאלם למה תפחדו? ויענוהו הדגים: “את רשתות הדַּיגים אנחנו מפחדים”. וייעצם השועל לאמר: עלו אלי היבשה ואסתירכם בנקיקי הסלעים”. ויאמרו הדגים: “עליך אומרים כי הערום בחיות הנך, אבל באמת הנך הכסיל אשר בחיות. אם במים אשר הם חיינו נפחד, ומה גם ביבשה”. כן גם אתה. אם בגלל התורה שהיא נשמת ישראל, ככתוב: “היא חיינו וארך ימינו” הנך אומר שאביא על נפשי סכנה, ומה גם בחדלי ללמדה". אחרי המקרה הזה תפשו באמת את רבי עקיבה, ויושיבוהו בבית הסהר.

שלש שנים ישב רבי עקיבא במשמר, וגם שם לא חדל מלמד את תורתו לתלמידיו. פעמים רבות אֻלצו תלמידיו לשלם שחד לשומר בית הכלא, לתתם לבוא אל האסיר הגדול הזה, לשאלהו דת ודין. פעמים רבות סבבו את השומרים בכחש, לבל ירגישו כי מלמד הוא אותם את תורתו. רבי יוחנן הסנדלר התחפש כרוכל, ויעבר על פני הכלא ויקרא: “מי יקנה מחטים! מזלגות! חלצה בינו לבינה מהו? (כלומר, אם חלצה היבמה את היבם בלי עדים, מה משפט החליצה?” ויען רבי עקיבה דרך החלון: “היש לך פלך? כשר! (כלומר, החליצה כשרה)”. והשומרים שלא ידעו שפת עבר לא הבינו את הערמה. –

אחרי הודע לנו רום ערך רבי עקיבה ותכונות נפשו, לא נתפלא על כל הכבוד אשר רחשו לו חבריו ומוריו. בעוד היותו תלמיד נשאלה שאלה בבית המדרש בלוד, ורבי עקיבה אֵחר לבוא וישאר בחוץ, ויאמרו התלמידים: “ההלָכה בחוץ”. ותשָּׁאל עוד שאלה ולא מצאו מענה ויקראו: “התורה בחוץ!” ויהי בפעם השלישית, כאשר נשאלה עוד שאלה ואין פותר, אמרו: “עקיבה בחוץ!” ויקראו: פנו לו מקום! והוא בא וישב בענוה לרגלי רבי אליעזר הגדול, ויבאר כל דבר הקשה. –

בחלות רבי אליעזר הגדול באו כל חכמי ישראל לבקרו. ויהי בפתוח רבי עקיבה שפתיו לדבר, ויאמר רבי אליעזר: “סמכוני על מטתי ואשמע את דברי עקיבה”, אשר לא אמר כזאת בשמעו את דברי מבקריו האחרים. רבי טרפון לא מצא בפיו די מלים להלל את רבי עקיבה על כשרונותיו ועל תכונות נפשו הרוממות, בן עזאי קרא: “כל חכמי ישראל דומים בעיני כקלִפת השום, חוץ מן הקֵּרֵחַ הזה (רבי עקיבה היה קרח)!” רבי דוסא בן הרכינס, הזקן העור הנכבד בדורו, כאשר הגידו לו כי בא רבי עקיבה אל ביתו, קרא: “אתה הוא עקיבה ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? ירבו כמוך בישראל!” בספרות התלמוד נשארו הרבה אגדות עליו ועל מקרי חייו, ותרימנה את ערכו על ערך משה רבנו באמרן: “מה שלא נגלה למשה רבנו גלה ה' לרבי עקיבה”, וכי מלאכי האלהים מר בכו במות האדם הגדול הזה ויקראו לפני האלהים: “זו תורה וזו שכרה!”. חכמי התלמוד דִמו את לבו, לב מבין, “לפתחו של אולם”. הרבה אגדות סֻפרו על התעשרו על ידי נסים, שעשה לו האלהים. גם השודדים הנותנים חתיתם בארץ נתנו כבוד לשמו, ולא נגעו בתלמידיו בפגשם אותם בדרך. ולפני הפרדם מהם אמרו השודדים: “אשרי רבי עקיבה ותלמידיו שלא פגע בהם אדם רע מעולם”. בכל מקום שהוא מתנגד לדברי חבריו בהלכה קבעו החכמים ההלכה כדבריו. חכמים גדולים העידו, כי לא היה עוד חכם גדול בארץ ישראל כמהו. חכמי הדורות שאחריו קראוהו: “אבי העולם”. גם בשבתו בכלא עִבר את השנים וקבע את החרשים, ולא נועז איש מחכמי ישראל לקחת על שכמו המשרה הזאת בעוד רבי עקיבה חי, ובאין נשיא מבית הלל, כי רבן גמליאל כבר מת ורבן שמעון בנו היה עוד קטן. –

אחרי שבתו בכלא יותר משנתים ימים הוצא עליו טִרַנוּס־רוּפוּס הרשע את משפטו למות, ויענהו באכזריות נוראה, וידושו את בשרו במסרקות ברזל. והוא סבל בדומיה את ענויו, ויקרא את פרשת קריאת שמע, הכוללת בקרבה תמצית היהדות הצרופה – רעיון אחדות האלהים. וכאשר השתוממו שומעיו לגבורת רוחו, אשר שחק לכל הענוים, ולא שכח אף ברגע נורא כזה את דגל לאומיותו, ולא עזבהו מידו עד נשימתו האחרונה, ענה רבי עקיבה ויאמר: "כתוב בתורה: ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך – אף אם לוקחים נפשך ממך. ואצטער ואֹמר: מתי יבוא לידי ואקימנו? והיה מאריך לקרוא: “ה' אחד!” עד שיצאה נשמתו. "יצאה בת־קול משמים – מוספת האגדה לספר – ואמרה: “אשריך, רבי עקיבה, שיצאה נשמתך באחד!”

ומת רבי עקיבה מות גבורים־קדושים של עמו, ארצו ותורת אלהיו, בשנת הששים וחמש אחרי חרבן הבית השני, זקן ושבע ימים מאד. ויקוננו עליו כל בית ישראל. ובני הדורות הבאים אמרו: “משמת רבי עקיבה בטלו זרועות התורה ונסתמו מעינות החכמה!”; אולם רוח האלהים אשר נוססה בו עודנה מרחפת על פני שמי היהדות, וחיה בלבות אחיו הנעים ונדים בכל ארצות תבל לדורות עולמים.

---

שמעון בר־כוכבא.

מאת

שלמה ברמן

א.

שמעון בר־כוכבא – כאשר קראוהו בשפת אדם, אשר דברו בה היהודים בימים ההם – היה יליד עיר כזיב אשר בקצה ארץ הגליל צפונה־מערבה. כמנהג הימים ההם נקרא שמעון על שם עירו: בר כוזיבא (בן כזיב בשפת עבר). אך מקרי חייו הנפלאים הם הסבו את שמו מבר כוזיבא לבר־כוכבא.

הוא היה משבט יהודה, וכפי הנראה היתה משפחתו אחת המשפחות המיוחסות באלפי יהודה, כי החכם הגדול והצדיק התמים רבי אלעזר המודעי היה שארו הקרוב לו, דודו או בן דודו, וגזע מולדתו היה לסבה נכבדה, אשר בגללה יכל בר־כוכבא להתרומם בקרב עמו ולמשך בכחו את כל פנות העם לפעול גדולות ונצורות.

אולם עיקר סבת התרוממו ושֵם תהלתו אשר קנה לו לנצח נצחים, היה יותר נכבד מיחש משפחה. הרוח הנעלה, אשר פעם את לבבו, האהבה הטהורה לעמו, אשר קננה בנפשו, הם הרימוהו בעיני בני דורו, והם הם עשו לו שם תפארת לדורות עולמים.

אנשים רמי המעלה כשמעון בר־כוכבא יוָּלדו רק לעתים רחוקות מאד. אחת ליובלות שנים יוליד העם אנשים יוצאים מגדר הטבע בתכונות נפשם הנשׂאות; ולפעמים גם בהולדם לא ירָאו בכל עזוז רוחם ולא יגלו מצפוני מעלותיהם, אם לא יכריחום מקרי התולדה לזאת. אנשים כבר־כוכבא יוכלו לשבת על גפי מרומי מצב החברה, ולהחזיק בידם שבט מושלים, או להיות נחבאים אל הכלים ולבלתי הוָּדע לאיש בתכונותיהם האמתיות. כדבר הזה אנו רואים בבר־כוכבא. אין כל זכר בספרותנו על אדות ימי חייו הראשונים, טרם דרך על במתי יהודה. מה עשה הגבור הנערץ הזה בראשית ימי נעוריו? מה היה משלח ידו, איך הגיע אל מעלתו הגבוהה בחברה? כל אלה מכֻסים בערפל. אך המענה האחד על כל השאלות האלה הוא, כי מקרי הזמן הם הסבו בגבורתו הנפלאה, אשר נרדמה בלבבו כדֹב נורא במאֻרת השלג להתפרץ החוצה, כאשר יתפרץ הדב הנרדם עת יעירוהו משנתו.

והמקרים הרבים ההם, אשר הולידו בקרב עם ישראל איש נעלה ונשגב כבר־כוכבא, מה נכבדים היו לכל בית ישראל! ואם נתבונן אליהם, אז נוכל לדעת את רום ערך הגבור הלאומי הזה, ולצַיר לפנינו את תמונתו הנהדרה בשרר אמת. –

מיום הוקם המקדש השני על ידי זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, בימי דריוש הראשון מלך פרס, ראו בני ישראל ימים טובים מעטים מאד. שמש החפש לא האירה להם הרבה את חשכת ימי שעבודם תחת ידי מלכי הגוים האדירים, אשר שמו משטרם חליפות על פני הארץ, ויהיו נכנעים תמיד לפני מלכי עובדי האלילים, אשר את ה' אלהי ישראל לא ידעו, ואת שמו הגדול לא הכירו.

רק מלכי פרס הראשונים הטו חסד לעם ישורון. עם פרס, אשר לא השתחוה גם הוא לפסילים אלמים, אף אם שונה היתה אמונתו המהולה בהבלים והזיות מאמונת ישראל הטהורה והצרופה, בכל זאת הכיר ויבן כי נעלה ומרומם הוא אלהי ציון על כל אלילי הגוים ועצביהם זהב וכסף מעשה ידי אדם. לכן לא שנאו הפרסים את בני ישראל בלבבם. אך דריוש האחרון, אשר שחת דרכו וילמד אל דרכי היונים, ובעת ממשלתו התערבה אמונת הפרסים בעבודת פסילי חכמי חרשים, ותחת השתחות לאל נעלם בלתי נראה לעין בשר, החל הוא ובני עמו לכבד את כחות הטבע, ־ הוא שטם את בני ישראל, אשר נשארו אמונים לאל מרום ונשגב.

והעם הנרדף והנענה, אשר כזר נחשב גם בארץ אבותיו, נשא בדומיה את עול הצרות אשר סבל מידי המלך הפרסי הזה, אשר התמכר לכל תועבה, וירדף שכר וזנונים, וישחת את דרכו כפריץ חית השדה, עד אשר קם הגבור המקדוני הנערץ, אלכסנדר בן פיליפוס, וישבר את עול הפרסים מעל צואר עמי אסיה, אפריקה וארצות יון.

המלך הזה הטה חסד ליהודים, אשר פתחו לפניו שערי ירושלים עירם מבלי שפך דם, ויקדמו את פניו באהבה ובכבוד. ויכבד גם הוא את מקדש ה', בהקריבו קרבנות לשם אלהי ישראל. הוא עשה כן לא מאשר הכיר וידע את גדולת האלהים, המסתתר בחביון עזו, אך מאשר זה היה דרכו לכבד את כל אלהים, אשר בכל ארצות התבל, גוי גוי ואלהיו; כי באמת היה אלכסנדר המקדוני איש אשר לא האמין בכל אלהים, ורק את לבו נתן כלב אלהים, אך למען מצוא חן בעיני העמים הנכנעים לפניו, כבד את אלהיהם.

בכל ימי מלכותו, וגם אחרי מותו, בהיות ארץ ישראל ככדור המשחק בידי מלכי מצרים וחילת־סוריה, בנפלה פעם בידי התלמיים ופעם בידי הסיליקידים, ־ בכל הימים המרים האלה לא נגעו המלכים בכל זאת באמונת ישראל, אף כי הכבידו על המסים עֹל צואר בני יהודה מאד מאד. ויהיו היהודים שקטים ושלוים במעונותיהם הדלים בארץ אבותיהם, אם יתכן לקרוא חיים כאלה שקטים.

ובעת אשר האויבים האלה העיקו רק מחוץ, הובא רוח עועים בקרב עם ישראל מבית. לרגלי מלחמותיהם התכופות, אשר בגללן גדלו המסים על בני יהודה העניים, אשר כלכלו נפשותיהם בעבודת האדמה, נבדלו מקרב העם אנשים רעים וחטאים, אשר ידעו להשתמש במקרים הרעים לטוב להם ולהנאתם. ויעשו עשר, וישמנו, ויגדילו עקב על ראשי אחיהם הנענים, ולמען מלא תאות נפשם, אשר לא ידעה שבעה, החלו להחניף לאויבי עמם, וילמדו אל דרכיהם, ויחקו מעשיהם, ויקראו בפי העם בשם מִתְיַוְנִים.

המתיונים הרעים האלה הביאו בקרב ישרון מהומה ומבוכה, אשר גדלו עוד יותר בימי אנטיוכס אֶפִיפַנֶס ההולל והמשגע. המלך האכזר ומשחת־המדות הזה אמר לגעת בבבת עין יעקב – באמונתו הטהורה, להכחידה מתחת שמי ה'. המקרים הרעים והמרים ההם הולידו אז בחיי העם הנדכא והנענה אנשים גבורי כח ורוח יוצאים מגדר הטבע: אז קמו החשמונאים ויושיעו את עמם בעת צרתו.

העם ההולך בחשך ראה אור גדול, וישאף רוח מלא חזהו, רוח דרור וחפש, רוח חיים לאומיים, בהשענו על חרב גאותו. אך לא לארך ימים התענג העם האמלל על חֻפשתו המדינית. כמעט עבר יובל שנים אחד ועמו ספו תמו עוד שנים אחדות, והנה באה החיה הטורפת הנוראה – רומה הכבירה, ותחבק בזרועות ברזל את בת יהודה הנהלאה, ובאהבת הקופים החלה ללחצה אל חזה, עד כי כמעט לא נותרה בבתולת יהודה כל נשמה.

האהבה המוזרה הזאת, אשר הראתה רומה האכזריה לאומת ישראל, נמשכה כמעט מאה שנה. פעם הכבידה את ידה ופעם הקילה. והעם הנכנע נשא וסבל גם עתה בדומיה, כאשר בימי פרס, התלמיים והסיליקידים, עד אשר קצר כח סבלו ונפשו קצה בעמלה. ועוד הפעם הולידו המקרים הרעים והנוראים בעם גבורים נפלאים: את אלעזר בן חנניה הכהן ואת יוחנן מגוש־חלב.

ומה היתה אחרית גבורות גבורי האֻמה האלה הלא נדע: תבוסת העיר ירושלים, חרבן המקדש השני וגלות עם רב מישראל. אבל האם חרפה היא להארי הנורא, אשר נלכד בשחיתות טמנו לו צַידיו הרבים אשר כתרוהו מסביב? הארי גם בהיותו בסוגר ארי הנהו, ולוכדו יגש אליו תמיד רק ביראת הכבוד. ועם ישראל בגלות רומה נדמה גם הוא להארי הנורא בסוגר. דומיטיַנוס האכזר וטריַנוס הצורר חרדו תמיד מפני שם ישראל, ובכל שנאתם הגדולה אל העם הנכנע הביטו אליו כאל ארי הוזה בתנומות על משכבו. הרדיפות הרבות אשר רדפו בהן דומיטיַנוס וטריַנוס את היהודים נתנו אותותיהם אותות, כי מורא המנֻצחים תמיד על פני המנַצחים הוא.

וכי לא לשוא פחדו קיסרי רומה מפני בני ישראל פחד, זאת ראה טרינוס בעיניו ויוָּכח עת דמה להשכיח מלבו את זכרם, וישכח רגע את הגבורות והנפלאות אשר הראה העם הקטן הזה במלחמתו נגד טיטוס פלויוס, ולא שם אל לבו להזהר מפניו, וילך אל ארץ הפרתים לעטר את ראשו בזר נצחון, ולעשות לו שם עולם, שם חולש על גוים כאשר עשה לו אלכסנדר המקדוני לפנים.

אז קמו שני גבורים לאומיים בעיר לודקיה בארץ סוריה, פפוס ולוליינוס שמם – ילידי מקרי זמנם – וירימו נס המרד בטרינוס, ויכריעו מאות אלפי רומאים ויונים לטבח, ויעשו הרג רב בשונאיהם. ותקות טרינוס ללכד ארצות לא־לו היתה לו עתה למפח נפש, כי יצא הנצוץ מבית יעקב אשר בארץ הפרתים ויהי ללהבת שלהבת, אשר הציתה את לבות אחיהם בארצות אפריקה ואיי הים, ותאכל על ימין ועל שמאל את לגיונות בני רומה הגאיונים. ואם כי בא קיטוס שר צבא טרינוס להשכיח שאון המרד, אך עודנו עושה כה וכה, ומלכו האכזר מת במגנת לב, ואדרינוס אשר עלה על קסריות רומה קרא אליו את קיטוס רומאה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ב.

שני הגבורים הנזכרים – פפוס ולוליינוס – העלו על במת המטבח, וכמעט שנגזרו מארץ החיים לולא קרא אדרינוס־קיסר את קיטוס שנוא־נפשו רומאה, לגולל עליו אשמת מרד, ולשפטהו משפט מות, על אשר התברך בלבבו לעלות על כס הקסריות הרומאית.

אז היתה שעת הכשר למורדים להגיע אל מטרתם, להסיר מעל צוארם עול העבדות, כי אדרינוס לא היה גבור שואף למלחמה, ומצבו על כסא מלכותו לא היה איתן בראשיתו, ־ לולא הניחו חרבם מידם. אך אדרינוס ראה ויוכח, כי טובה לו הפעם ערמה מגבורה, ויאמר להשקיט את רוח המרד על ידי הבטחות כוזבות. ויבטיח את בני ישראל להקים את העיר ירושלים על תלה ולבנות את המקדש על מכונו.

וישמעו היהודים הסוערים את הבטחותיו, ויאמינו בדבריו, וינוחו מזעפם. אז החלו נפוצות יהודה להקבץ ולעלות ארצה ישראל מהמקומות אשר נדחו שמה. פפוס ולוליינוס קמו אז לעזור לבני הגולה, השבים כיונים אל ארבותיהם, בהעמידם שלחנות מעיר אנטיוכיה עד עיר עכו להחליף לעולי הגולה את כספם ורכושם בזהב, למען תקל עליהם העליה. והתכונה הרבה להקמת סֻכת ישראל הנופלת החלה.

והשמרונים צוררי יהודה מאז מעולם לא שקטו גם הם במכונם הפעם, כאשר לא שמו יד לפה בימי קַמְבִּיזֶס מלך פרס. ויכתבו השמרונים שטנה אל אדרינוס־קיסר לאמר: כל עוד אין מקדש לישראל יחשבו כעבדי רומה. אך אם יבנה המקדש, יסירו מעל צוארם את עול ממשלת הרומאים, וחדלו משלם את המסים. וייעצוהו להפר את הבטחתו, בדרשו מאת היהודים לבנות את המקדש על מקום אחר, ולשנות את תכנית הבנין, גם להעמיד בתוכו את פסל אליל רומה, את יוּפִּטֶר.

וישמעו היהודים את דברי אדרינוס, וירגזו תחתם, ויאָספו בבקעת בית־רמון להועץ על צפונותיהם. ופפוס ולוליינוס, ראשי הקושרים, הפיחו אש המרד בלב הנאספים. אז בא אליהם רבי יהושע בן חנניה וידבר אליהם דברי משל, ויבינם לדעת כי טוב להם הפעם לחדל מריב, כי הוא ראה ויוכח ממרידת ישראל בנירון־קיסר, וממרידתם בטרינוס, כי בני ישראל אף אם גבורים נעלים המה, אך האחדות הנחוצה מאד בקשר לאומי כזה תחסר להם. כן היה בעת חרבן הבית, כי נפלגו בני ישראל למחנות רבים הצוררים איש את רעהו, וכן גם במרדם בטרינוס לא התאחדו גדודי המורדים לתת יד איש לרעהו להשבית אויב ומתנקם, ואשר על כן היתה תבוסתם שלמה, עת קם קיטוס האכזר להשכיח את שאון המרד.

המורדים שמעו לקול מורם הגדול וינוחו מזעפם למראה עין, אך בלבם לא עֻממה גחלת הנקמה. אולם לוּ ידע אדרינוס לעצור בעד שנאתו רגע, ולבלתי העלות אף היהודים בגזרותיו, אז כבר התיאשו גם המה מהשיב להם את כבודם המדיני הראשון, ואז השיבו חרבם אל תערה. אבל הוא הוסיף להכעיסם, בהחלו לרדף את אמונת ישראל, בצותו צו לבלתי המול להם כל זכר, ולחדל מלמד את התורה ולשמור את קדושת יום השבת, ולהכריח את היהודים להשתחות לפני אלילי רומה, ואת שם העיר ירושלים הסב לשם “אֶלִיַה קַפִּיטוֹלִינַה”, ויעמד במקום ההיכל הקדוש את השקוץ המשומם, את האליל יופיטר הרומאי.

לשוא התחנן לפני הצורר הזה החכם רבי יהושע בן חנניה, כי דבריו לא עשו פרי להרך את לב האכזר. ובעת רעה ומרה כזאת, אשר דמתה לעת אַנְטִיוֹכֶס־אֶפִיפַנֶס, הופיע פתאם איש גבור חיל – שמעון בר־כוזיבא להושיע את ישראל מצרותיו. באיש הזה נקבצו באו יחדו תכונות יהודה המכבי ותכונות יוחנן מגוש חלב: עשוי לבלי חת ואמיץ כח, איש זרוע וגבורה כראשון, וקנאי נלהב כשני. כל מעשיו בהליכות המרד העידו, כי האיש הזה לגדולות נוצר.

ראשית מעשהו היתה להכון לקראת המלחמה בטוב משטר ודעת, בעצה ותחבלה. חרשי ברזל יהודים, אשר עשו כלי נשק לרומאים לא מלאו את משלחתם באמונה, ויעשו את הנשק מברזל רעוע אשר נשבר מהרה ביום קרב, ולצבאות ישראל הכינו כלי נשק טובים, ויצפינום במחלות עפר ובבארות חמר ושיד, הרבות מאד בארץ ישראל. מכל העבָרים הביאו אכל למכביר, ויסתירוהו מעין פקידי רומה, להיות למחיה לצבא המורדים ביום קרב. את הדרכים ואת המסלות תקנו היטב, למען יוכלו גדודי יהודה לעבר בנקל ממקום למקום. בר כוזיבא הכין את העם לקראת מלחמה ארֻכה וערוכה בסדר טוב, לפי כל חקי מלחמה אמתית ולא למרד בלי סדרים, כאשר היה לפניו. –

ואיש־סוד נאמן וחכם נמצא לו בראשית המלחמה, איש אשר אחז את מושכות הנהגת העם בידו אחרי מות רבי יהושע בן חנניה, הוא רבי עקיבה בן יוסף, אשר נסע מארץ לארץ במקומות אשר בני יעקב נפוצים שמה, להעיר את רוחם ולהפיח בלבותיהם גבורה ואֹמץ. ורבי עקיבה שנה את שם בר־כוזיבא לשם בר־כוכבא, לאמר: “דרך כוכב מיעקב וקם שבט מיהודה”. –

ויהי כאשר הוכן הכל למלחמה, ובר כוכבא התנוסס בקרב לגיונותיו כמושל ומפקד אדיר, וירא אותו רבי עקיבה ראשונה בהוד לוחם מלחמת אמונה, ויקרא בחם רגשותיו: “זה הוא המלך המשיח!” וכה חזקה התקוה בלבב המורה הגדול והלאומי הנלהב הזה, עד כי הפך לפי דרכו את כונת דברי הנביאים להראות על ידם, כי יש תקוה לאחרית המרד הזה, וכי נפל תפל רומה ולא תוסיף קום, באמרו: “כתוב: והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חֹזק ממלכות הגוים – אלו כסאות של אומות העולם שעתיד הקדוש ברוך הוא להפכם”.

האש הלאומית אשר בערה בלב רבי עקיבה הציתה גם את לבות אלפי תלמידיו ורוב ההמון, אשר בעיניהם היה שם רבי עקיבה יקר ונכבד מאד. אבל רבים מחכמי התורה התנגדו להתנועה הלאומית הזאת, לא מאשר ראו בעיני בינתם אחרית המרד הרעה מראשיתו. אם רבי עקיבה, זה האיש אשר כל ימי חייו היו נתונים לצרכי עמו, האיש אשר יצא ובא תמיד בקרב העם בעזרו את ענייו ובתמכו את כושליו, לא יכל לדעת את האחרית המרד, איך יכל לדעת זאת איש כרבי יוחנן בן תורתא, אחד החכמים בימים ההם, אשר כבודו והדרו לא נראו מעודו לא בקרב העם ולא בבית המדרש. רבי יוחנן זה אמר לרבי עקיבה כמתנבא: “עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ומשיח עדנה לא בא!” – אבל התנגדות חכמים כאלה נבעה ממקור השקפה מוזרה על תכונות המשיח, אשר לפי דעתם יבוא כעני על החמור ועל עיר בן אתונות, ולא על סוס אביר במלחמה.

פעולת החכמים המתנגדים להתנועה לא היתה בכל זאת רבה מאד, כי שומע לא היה להם מאת העם השואף לדרור. אולם יכל נוכל לחשב בצדק, כי טובה לא הביאו בדבריהם, כי זעיר שם זעיר שם הרעו, בהחלישם את התקוה אשר עודדה לב רבים. אך יותר מאשר הרעו להתנועה הלאומית בחיי הגבור, עוד גדלה רעתם, בהבאישם את שמו בעיני הדורות הבאים, עד כי כל דבר נבלה, כל מעשה מכֹער תלו בבר־כוכבא. ותחת לשלם לו על מעשיו הנשגבים, על אהבתו הנפרזה לעמו, על השליכו נפשו מנגד בעד אֹשר לאומיותו, עוד הציגו את שמו לקלון ולדראון עולם.

ההגדה, החפצה בקלון בר־כוכבא, מספרת, כי למען הוכח אם הבאים לצבא צבא בלגיונותיו אמיצי לב הם, צוה המפקד הגבור הזה על כל איש־צבא לקצץ בידו האחת אצבע אחת מידו השניה. ויהיו לו מאתים אלף קצוצי אצבע, עד אשר שלחו לו החכמים לאמר: “עד מתי אתה עושה את בני ישראל לבעלי מומים?”

ויהי כאשר שאלם בר־כוכבא לאמר: “ואיך עלי להוכח אם אנשי צבא אמיצי לב המה אם לא?”, וייעצוהו עצה מחֻכמה לאמר: “כל מי שאיננו רוכב על סוסו ואיננו עוקר בדרך הלוכו (ארז) מן הלבנון, לא יהיה נכתב בחילותיך!”

עוד מספרת עליו ההגדה לאמר, כי דבר בשפת גאים נגד ה' ויאמר: “אל תעזרנו אלהים, אך על תעזר גם את אויבינו”. – בספורים כאלה שלמו לו המתונים רכי־הלב בעד כל מפעליו הטובות ומחשבותיו הנעלות אשר חשב על עמו הנדכא! –

־־־־־־־־־־־־־־־־

ג.

בימים ההם היה נציב רומה ביהודה האכזר השואף דמים טִינִיוּס־רוּפוּס, אשר על אכזריותו הנוראה נקרא בפי עם יהודה בשם טִרַנוס־רופוס האכזר. הנציב הזה החל להתגרות מלחמה עם חיל בר־כוכבא, אך גבורתו נשתה, כי כאין וכאפס נחשבו לגיונותיו מול גבורי יהודה, ויהדפוהו אחור. ויעזב את מבצרי בת יהודה לאחד אחד, ויטש את ערי ישראל מפני תנופת יד בר־כוכבא, וחמשים מבצרים חזקים נפלו בידי היהודים, מלבד מאות ערי הפרזי וכפרים.

ויצאו הרומאים את ארץ ישראל, ויהיו היהודים האדונים היחידים בארץ אבותיהם, אשר רִותה זה כמה מדם בניה. אז התעודדו הנאנחים והנאנקים תחת יד מעניהם זה מאות בשנים, ותחי רוחם וישובו לבצרון להשגב באמונת אלהיהם. גם מוגי הלב, אשר מיראתם את גזרות אדרינוס לא מלו את בשר בניהם, נמלו שנית, וגם את ערלת בניהם הקטנים מלו, ורוח דת אבותיהם הקדושה מלא את כל חדרי לבבם בהביטם אל מפקדם הגבור הלאומי אֶל בר־כוכבא, אשר פניו הפיקו הדרת קדש ואהבה טהורה לה' ולתורתו.

ואל תחת דגל בר־כוכבא התאספו לא רק בני יהודה, כי אם גם בני השמרונים, אשר גזרות אדרינוס לבלתי המל כל זכר ולבלתי שמר את השבת נגעו גם עד אמונתם. גם רבנים מבני הנכר אשר נלאו נשוא עול רומה העריצה נפלו אל מחנה היהודים, וירבו צבאותיו, וישכיל בכל אשר פנה.

רק המינים, האחים הנפשעים, לא חפצו להאמין בו כי משיח ה' הוא, יען אשר שגו בדמיונותיהם ויגרשו מלבם כל רגש לאומי. ובר־כוכבא לא סלח להם את כל אלה, ויצו אותם לקבל עליהם את עול אמונת היהדות בטהרתה, ועל הממאנים חרץ משפט להלקות ארבעים מכות. ועל כן נתנו המינים את שמו לשמצה בספריהם, ויחפאו עליו דברים אשר לא כן, באמרם כי היה מכשף ואוחז עינים, וידליק נעורת פשתן בפיו, להריק אש, ועוד דברי שקר כאלה.

האגדה מספרת עליו, כי גבורתו היתה רבה ונפלאה מאד: “הוא היה מקבל אבני בלסטראות, שהיו הרומאים משליכים אל מחנה היהודים, באחת מארכבותיו ומשליכן אחרי כן אל מחנה הרומאים, והורג מהם נפשות רבות”. אם היה הדבר כן, או רק משל ומליצה הוא – לא נדע, אך זאת נוכל להוכיח מדברי האגדה הזאת, כי הצטַין בגבורת ימינו ובזרוע עזו מאין כמהו בבני דורו. –

אז ראה בר־כוכבא ראשית לו ללכד את העיר ירושלים. ויהי בלכדו את העיר הקדושה ובהשׂגבו בה ויצו להַתיך מטבעות כסף, להיות ביד הסוחרים, תחת מטבעות רומה, אשר היו להן מהלכים בארץ מאז פרשה רומה מוטות כנפיה על ארץ יהודה. על המטבעות ההן היו מצוירים ציורי סמל לאומיות ישראל וחרותו: גפן או כפות תמרים ושתי חצוצרות התרועה ונבל, גם השם “שמעון” והשנה לחירות ישראל היו חרותים עליהן. שרידי המטבעות ההן נמצאים גם עתה בבתי אסף דברים עתיקים.

אז היתה ארץ יהודה עוד הפעם לממלכה עומדת ברשות עצמה, אשר לא תדע עול נוגש ומציק. הלאומיות פרחה אז ותשגשג מעלה. בתי המדרש רבו מאד בכל ערי ישראל ותלמידים לאלפים נהרו אליהם לשמוע את תורת אל חי. ההגדה מצאה לה גם בזה מקום להפליא בספוריה, באמרה “כי בעיר ביתר היו ארבע מאות בתי ספר ובכל בית־ספר – ארבע מאות מלמדים ולכל מלמד – ארבע מאות תלמידים” וכן גם ביתר ערי יהודה מצב הפרחת התורה בעת הקצרה ההיא, אשר מלך בר־כוכבא בארץ ישראל, יעיד על רוחו המושל, אשר לתורה ולאמונה משל בעמו.

ותעברנה שתי שנים למלכות בר־כוכבא. ויהי אז אדרינוס איש אֹבד עצות, כי ראה אשר לא השחוק הוא מרד היהודים, וכי קצרה ידו מגבר עליהם חילים. ולו היה שר צבא מהלל, ושמו יוליוס סורוס, והוא נלחם אז את מלחמותיו הגדולות באיי בריטַניה. ויקראהו אדרינוס לבוא אליו רומאה וישלחהו ארצה יהודה לשים קץ להתקוממות היהודים שנואי נפשו.

ויהי בבוא סורוס ארצה ישראל, וירא והנה כל המבצרים בידי היהודים המה, ואנשי המלחמה גבורים ואמיצי לב, ובראשם מפקד נלהב וגבור נאדר, וידע ויוכח, כי לא על שדה קטל ינחל כבוד מנצח הפעם. ויאמר לנסות את הצלחתו בתגרות קטנות, למען יחליש את הנצורים לאט לאט, ולמען הרעיבם והצמיאם עד אשר יאֻלצו לפתוח לפניו את שערי מבצריהם הנשגבים.

ושלשה מבצרים היו בצפון ארץ ישראל, חזקים מאד: כבול, כפר שיחים, מגדלא; ושלשה מבצרים היו בפנים הארץ: כפר דבריא, כפר ביש וכפר שחלים. ואל המבצרים האלה כונן סורוס את צבאותיו, בהבינו כי אם ילָּכדו המה, אז תקל עליו העבודה להתפרץ עם צבאותיו אל תוך הארץ הפנימית. מהרגע אשר בא סורוס להלחם ביהודה החלו הגבורות הנפלאות אשר הראה בר־כוכבא ואנשיו.

בין שרי צבאות בר כוכבא היה איש אחד ושמו בר־דרומא. ההגדה מספרת גם על דבר גבורתו ספורים נפלאים מאד, לאמר: הוא היה מדלג כאיל, וקפיצותיו היו על מרחק מיל בפעם אחת. גם פפוס ולוליינוס, שני גבורי האמה, אשר הראו נפלאותיהם עוד במלחמת ישראל בקיטוס שר צבא טרינוס, היו במפקדי הצבא. ומספר חיל יהודה עלה עד חמש מאות אלף איש, ויהיו כלם נכונים לחרף נפשם בעד חפש ארצם ולאומיותם.

איך קמה צרה כזאת גם בפעם הזאת, כי נפלה בת יהודה שדודה לפני אויביה, לא נדע אל נכון. אז לא היו בקרב ישראל אנשים מושכים בשבט סופרים כיוסף בן ממתיהו פֿלַויוּס הכהן, אשר יכתבו על ספר קורות הימים והליכות המדינה; על כן סתום וחתום לנו כל החזיון הגדול הזה ורק על פי דברי האגדות, אשר אין להן ערך בדברי הימים, נשפט על המלחמה הזאת ועל גבורת שארית יעקב. אין זאת, כי אם באשמת בוגדים בעמם אשר גלו לרומאים כפעם בפעם את מסתרי המבצרים ואת המקומות אשר בהם נקל היה לכבשם, צלחה המלחמה ביד סורוס הרומאי.

ויהי כאשר החל סורוס להצר על המבצרים אשר בגליל, ותבוא שנאת חנם שנאת איש מרעהו, אשר שררה אז בין נצורי שלשת המבצרים: כבול, שיחין ומגדלא, גם היא לעזרת השונא. כאשר בימי טיטוס פלויוס הרבו השנאה וריב האחים מבית להרע לבני ישראל יותר מאשר הרע להם האויב מחוץ, כן גם בימי בר־כוכבא עזרה לרעה השנאה ההיא וריב הכתות. כפי הנראה לא נתנו שרי צבאות ישראל איש לרעהו יד עזרה, ויתגרו בסורוס גדודים גדודים. ויהי כי התחברו יחד בגד בוגדים ושנאת חנם, לא אחרה מפלת ישראל לבוא. המבצרים נכבשו לאחד אחד על ידי הרומאים.

אחרי הכבש שלשת המבצרים ההם התראה סורוס פנים עם חיל בר כוכבא בבקעת מגדו, או בקעת בית רמון. פה התנגשו שני המחנות הצוררים זה את זה. חללים רבים נפלו גם ברומאים גם ביהודים עד כי הפכו הנחלים העוברים בעמק ההוא לנהרי נחלי דם. אולם בכל גבורותיהם הרבות לא יכלו היהודים בכל זאת לגבור על אויביהם הרבים והעצומים מהם.

אז בא סורוס אל העיר הגדולה לאלהים טור־שמעון, ויתפרצו אל העיר מאת אלף איש חיל מן הרומאים, ויהרגו בה הרג רב מאד. לפי דברי האגדה הרגו בה שלשה ימים ושלשה לילות. והעיר היתה גדולה עד מאד, עד כי לא ידעו יושביה היושבים בקצה העיר מזה את הנעשה בקצה העיר השני, ובעת אשר בקצה האחד הפיל האויב חללים לאלפים, ואנקת המומתים עלתה עד לשמים, הנה בקצה השני אך קול משתה ושמחה נשמע, בחשבם כי לא יוכל האויב להבקיע אליו את עירם הבצורה.

יש לשער, כי היה הגבור בר־כוכבא לשר צבא באחד המבצרים האלה. האגדה מספרת, כי האויב למרות צבאותיו הרבים אשר היו לו לעזרה לא יכל להתגבר על בר דרומא. אך פתאם קרה לגבור הזה מקרה רע, כי מת במיתה משונה בביתו, ורק אז הצליח ביד האויב לגבור חילים בשדה קרב ולהכות מחנה ישראל מכה גדולה.

כה נכבשו גם יתר המבצרים לאחד אחד בידי סורוס, ותשאר רק העיר ביתר, הנקראה בספרות התלמודית בשם “כרך ביתר” לאמר: עיר גדולה מאד. מלחמת ביתר היתה המלחמה האחרונה, אשר נלחם עם ישראל בשונאיו על אדמת אבותיו.

־־־־־־־־־־־־־־

ד.

העיר ביתר, אשר חרבנה נחשב בקורות עם ישרון כחרבן ירושלים, היתה “מרובה באוכלסין” ובצורה מאד. יושביה היו בטוחים מפחד אויב, כי גם התלמידים הרבים, אשר למדו בבתי ספרה היו מתפארים לאמר: “אם יבוא האויב אלינו נדקרהו בחוטרינו”. בעיר הזאת התבצר בר כוכבא וכל חילו אשר נשאר לו מהתגרות הרבות שהיו לו עם האויב הנורא, ותקותו סמכתהו, כי עוד תמצא ידו לו לגבור על הרומאים. מן העיר הזאת התפרץ הגבור הלאומי, ויכה במחנה האויב לעתים לא רחוקות.

שנה שלמה שׂם סורוס מצור על העיר הזאת, וידיו לא עשו תושיה, כי לא יכל להוריד עז מבטחה; ואמנם גבורתו לא הושיעה לו, לולא יצאו לעזרתו שני מלאכים רעים – הרעב והצמא אשר שררו בעיר הנצורה. מתחת לחומת העיר ביתר היו מבואות נסתרים, ודרך המבואות ההם הביאו להם הנצורים אֹכל מרחוק. גם נחל עבר דרך העיר – הוא הנחל יורדת־צלמון, אשר מימיו יורדים מהר צלמון, וישברו הנצורים את צמאם ממנו. וכה יכל היה המצור להמשך ימים רבים מאד, עד כי קצרה נפש סורוס לחכות, ואולי היה כורת ברית את הנצורים.

אבל לאסון בני העם האמלל נמצאו בוגדים בקרבם אשר גלו לסורוס את דרך המבואות. ויסתמו הרומאים את הדרך, ויחדלו הנצורים מהביא עוד אֹכל לנפשם, ויגבר הרעב בעיר. וגם מי הנחל חרבו פתאם, ויכלו גם המים, ויצמאו הנצורים.

בכל זאת מי יודע אם הצליח סורוס במעשהו, לולא קרה עוד מקרה, אשר הסיר את רוח גבורת הנצורים. המקרה סֻפר באגדת התלמוד אשר חותם האמת טבוע עליה: בעיר ביתר ישב בעת המלחמה איש זקן אחד, מראשי חכמי התורה בדור ההוא – רבי אלעזר המודעי. האיש הזה ראה בימי עלומיו את חרבן ירושלים. ויבך לבו בזכרו את כל הצרות והתלאות, אשר עברו על עמו האמלל. ויצם ויתפלל כל ימי המצור לאלהים, כי ירחם שארית עמו הנדכא, ולא יסגיר את העיר ביד האויב.

צדקת האיש הזקן הזה, והבטחון אשר בטחו בתפלתו יושבי ביתר, הפיחו בלבם רוח גבורה, ויוסיפו להם אֹמץ לשאת את המחסֹר והתלאה, אשר כתמם באו עליהם. ואחד מבני השמרונים, אשר היו בצבאות בר כוכבא, איש בוגד ועַוֶל, התחמק לצאת את העיר, ויתיצב לפני סורוס, ויבטיחהו להסגיר בידו את העיר בתחבלת ערמה. ויהי כאשר שאלהו סורוס איך יצליח לעשות זאת, ויענהו לאמר: “כל עד אשר התרנגלת הזאת (רבי אלעזר המודעי) מתפלשת באפרה (יושב בתענית) לא תלכד את העיר”.

וישב השמרוני העירה דרך מבוא נסתר, ויבוא ויעמד אצל רבי אלעזר בעת אשר שפך הצדיק הזה שיחו לאלהיו, וילחש לו דבר־מה באזניו, כמו מתיעץ אתו על איזו צפונות. ויראו זאת אנשים אחדים מבני ישראל, וילכו ויספרו לבר כוזיבא לאמר: “הנה דבר סתר לרבי אלעזר אל השמרוני”. ומחשבות השמרונים רעות, אשר חשבו על העיר, כבר נודעו לבני ישראל.

ויצו בר כוכבא להביא אליו את השמרוני, וישאלהו: “מה הדברים אשר דברת באזני רבי אלעזר?” ויענהו השמרוני במרמת ערומים לאמר: “אוי לי אם אֹמר ואוי לי אם לא אֹמר! אם אֹמר והרגני סורוס, ואם לא אמר והרגתני אתה. טוב שלא אמר ולא אגלה סוד מלכות!”

לב בר כוכבא היה מר עליו בעת ההיא. הנה כל עמלו הרב אשר עמל בו בחרף נפש, להשיב לעמו את גאונו המדיני וחפשתו, היה כמעט לריק. כל המבצרים הרבים אשר היו כבר בידי היהודים נפלו עתה בידי הרומאים, ותשאר לו רק נחמה אחת, היא העיר ביתר הבצורה, אשר כל כלי יוצר לא יצלח להפיל את חסנה, והנה החכם הזקן הזה, כרוב תופשי התורה – אשר עמדו מנגד לכל התנועה הזאת, כי יראו מפני אבחת חרב, ויסתפקו בארבע אמות של הלכותיהם ודרשותיהם – חפץ להסגיר את העיר ביד האויב, כנראה מדברי השמרוני. ואיך לא יתחמץ לבבו?

ויקרא אליו את רבי אלעזר המודעי, וישאלהו: “מה דבר אליך השמרוני?” אך הצדיק התמים לא ידע באמת מכל דברי השמרוני, ויען את בר כוכבא, כי לא ידע מאומה. ויאמר בר־כוכבא בלבו, כי כחש יכחש לו הזקן מיראתו אותו, ויחר אפו מאד וחמתו עלתה עד להשחית, ויהדף את רבי אלעזר בקצפו הרב. והזקן, החלש והגוע מצומו ימים רבים, נפל מכח המכה אשר הכהו הגבור הצעיר ארצה, וימת כרגע.

כשֹך חמת בר כוכבא, אחרי מות רבי אלעזר המודעי, ויבן וידע את הרעה הגדולה אשר עשה בחמתו, וינחם על מעשהו הנמהר, וילך קודר בלחץ יגונו ומוסר הנֹחם, אשר יסרהו לרגעים, ואֹמץ לבו עזבהו. גם אנשי הצבא, אשר דמו לראות און ובגד בוגדים ברבי אלעזר, הבינו כי מאד הרעו לעשות בהלשינם על איש צדיק כמהו לפני שר צבאם. ויפל לבם בקרבם, ויחזו עתידות לא טובות להם, וירף רוח גבורתם ויהיו כאנשים חדלי אונים, בצאתם למלחמה על צבאות הרומאים כפעם בפעם. וינגפו במלחמה, וגם גבורם הנערץ בר כוכבא נפל שדוד על מרומי שדה קטל.

ואז הבקעה העיר ביתר.

האגדה מוסיפה לספר, כי בבוא שמרוני אחד לבשר את סורוס את דבר מות בר כוכבא לא האמין זה למשמע אזניו, ויצו להביא לפניו את גוית הגבור המומת. וירא, והנה נחש גדול כרוך עליה סביב. ויאמר סורוס, כי לא יד אדם השיגה את הגבור הנערץ הזה, אך הנחש הזה המיתהו; ולולא קרה המקרה הזה לבר כוכבא, כי עתה לא יכלו כל כלי נשק לנגוע בו לרעה. כה היה נכבד ומהֻלל הגבור הלאומי הזה גם בפי שונאיו! וחכמינו בני דורו לא ידעו להוקיר את זכרו, ולא שמו לבם לתת לנו ציור נאמן מתהלוכות חייו ופרשת גדולתו וגבורותיו!

כה תם חזיון־התוגה הזה, אשר ארך שלש שנים, – חזיון הנראה בתבל רק לעתים רחוקות מאד, אשר יקום איש אחד, ויעמד בראש עם נענה ומפרד, ויפיל בלהות על עם חזק מאד, אשר מפניו יחתו גוים רבים ועצומים. ואם אמנם היו תוצאות החזיון הזה רעות מאד, כי הרבו סורוס ורופוס הרשעים לנקם בעם עברתם את נקמתם באופן נורא ואכזרי, אך זכרו נשאר בלב בני ישראל לדור דורים, כאות ומופת על כח לאומיותם, אשר לא יחלש נצח. והמפעל הכביר הזה האיר את דרכם באור תקוה, כי לא יתם כחם הלאומי, וגאולתם בוא תבוא באחרית הימים.

־־־־־־־־־־־־־

---

רבי מאיר

מאת

שלמה ברמן

א.

רבי מאיר היה אחד החכמים בני הדור השלישי לחכמי התורה. הוא היה תלמיד רבי עקיבה, אך את רב ידיעותיו בהלכות ושמועות למד מפי רבי ישמעאל, וישמע לקח גם מפי אלישע בן אבויה, החכם הגדול אשר פנה ערף לחכמת ישראל הלאומית ולמצות התורה, ואשר היה שמו לדראון עולם בספרות התלמודית, ויִקָּרא בשם “אחר”. בנעוריו בא רבי מאיר לשבת בבית מדרש רבי עקיבה, בבני־ברק, אך לא יכל להבין את דרשות המורה הגדול הזה ואת תועפות רום פלפולו. וילך לכפר עזיז, וישב לפני רבי ישמעאל, אשר תורתו היתה על דרך הפשט וההגיון, וילמד ממנו את כל השמועות – הן ההלכות המקֻבלות. אחרי כן בא אל רבי עקיבה, ויהי אחד מבחירי תלמידיו. בעת ההיא שמע גם תורת אלישע – אחר, וגם אחרי מות רבי עקיבה לא חדל מבקש תורה מפי המורה הרשע.

משפחת רבי מאיר לא נודעה לנו, ורק ענן ההגדה פרוש כמסך על תולדותיו. ההגדה מספרת כדרכה, שהיה מבני הגרים, וכי נצר הוא משרשי נירון־קיסר. כן לא נודע לנו מקום מולדתו ומאין בא בנעוריו להסתפח בבתי המדרש. –

אחרי מפלת העיר ביתר, ואחר היות תקות ישראל הלאומית למפח נפש, נקם אדרינוס על ידי עושה דברו, רופוס האכזר, את נקמתו בעם עברתו באופן נורא מאד. את כל חכמי ישראל הגדולים מורי בתי המדרש צוה להרג. רבי ישמעאל ורבי שמעון הוּצאו להורג עוד בראשית המרד. ואחרי מפלת ביתר הומת גם רבי עקיבה בחרב משפט רופוס. עברו עוד ימים מעטים ויהרגו גם רבי חנינה בן תרדיון ורבי חוצפיה המתורגמן ועוד חכמים אחרים, ורבים מהם נמלטו אל ארצות אחרות להנצל מפני חמת הרודף, וישמו בתי המדרש, ודרכי התורה אבלו. הרג ואבדן היו מנת גורל האנשים אשר ערבו את לבם ללמוד או ללַמד תורה, או לקים אחת ממצותיה. ירושלים נקראה בשם “אֶלִיָה קַפִּיטוֹלִינַה”, ודת יצאה לבלי יעז איש מישראל גם לגשת אל העיר הקדושה הזאת.

סכנה נוראה רחפה אז על לאומיות ישראל, סכנת הכליון, כי מורים חדשים לא נסמכו עדנה ולא היתה רשות לחכם ליסד בית מדרש ולהורות בלי סמיכה. אז קם חכם זקן אחד, איש קדוש ונכבד בישראל, ושמו רבי יהודה בן בבא, וילך, וישב בהרים אשר בין הערים אושא ושפרעם, כי ירא לסמך בעיר, פן יהרס אדרינוס את העיר אשר אמר בגזרתו, ויאסוף אליו תלמידי חכמים: את רבי מאיר, את רבי שמעון בן יוחאי, את רבי יוסי בן חלפתא, את רבי יהודה בן אילעי, את רבי נחמיה ואת רבי אלעזר בן שמוע ויסמך את ידו עליהם. ויודע הדבר למלאכי המשחית, לנציבי אדרינוס, וימהרו אל מקום סמיכת החכמים; ויאמר רבי יהודה בן בבא לתלמידיו: “רוצו, בני!” וישאלוהו התלמידים: “ואתה, רבנו, מה יהיה סופך?”, ויען אותם המורה הקדוש ויאמר: “הנני מוטל לפני האויבים כאבן שאין לה הופכין”. ויבא הגדוד הרומאי, ויתקעו בגוית הזקן הזה שלש מאות שבטי ברזל ויעשוה ככברה. והתלמידים הנסמכים נפוצו איש לעברו.

ותעברנה שלש שנים אחרי הריסות ביתר, ואדרינוס הרשע מת במכאובים נוראים, וימלך תחתיו אנטונינוס פיוס. וילכו חכמי ישראל ויתיצבו לפני נציבי רומא, ויבקשו על נפשם ונפש האֻמה הישראלית, לתת להם הרשיון ללמד את תורתם ולקים את מצותיה באין מפריע. ויעתר להם אנטונינוס ויקל את הגזרות הרעות מעל צוארם. ויתאספו בעיר אושא, מקום מושב רבי יהודה בן אילעי, ויכוננו שם את בית המדרש הגדול, הוא הסנהדרין אשר באושא, ואשר בראשו עמד הנשיא רבן שמעון בן רבן גמליאל דיבנה. בין החכמים אשר באו לאושא להוָּעץ על צפונותיהם הלאומיות היה גם רבי מאיר, ויהי ימים רבים בין מבקרי הבית הזה ומראשי חכמיו.

מה גדולה היתה פעולתו בחכמת ישראל נוכח מדברי האגדה המספרת, ששמו האמתי היה רבי משה או מאישה, אך נקרא בכנוי “מאיר” יען האיר עיני החכמים כהלכה. ואם כי לא קבעו החכמים את ההלכה כדבריו, בכל זאת התנצלו חכמי הדורות הבאים על זאת ויאמרו: “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שלא היה בדורו של רבי מאיר כמוהו, ולמנ לא נקבעה הלכה כדבריו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו (להבין כונת דבריו), כי אמר על טהור טמא והראה לו טעם, ועל טמא – טהור והראה גם כן טעם לדבריו”. וכן אמרו: “כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש כאלו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה בסברא”. כה גדל כח פלפולו!

אמנם מאד הִטיבו חכמי דורו, אשר לא קבעו הלכה כרבי מאיר, כי דרכו היה להחמיר. אך אם נציג לפנינו את תכונת נפש רבי מאיר ואת מצב בני דורו, אשר למרות רצונם רחקו מדרכי ישראל על ידי גזרות אדרינוס הרשע והרדיפות הנוראות, אשר הרחיקו את העם מגבול לאומיותו, אז נבין את דרך רבי מאיר, אשר אמר להשיב את עמו אל תורתו ומצותיה על ידי החומרות היתרות המביאות לתכלית כזאת.

לעמת זאת היתה פעולתו בהלכות מקֻבלות נכבדה מאד, כי הוא היה האיש המיוחד בדורו אשר חֻנן בכשרון הדבור הקצר ובשנאתו להרבות אמרים. כל הלכותיו יצאו מפיו ברורות ומפורשות בדרך נעימה וקצרה. ויזהיר גם את יתר המורים ללמד את תלמידיהם בדרך קצרה. וסגנון הלכותיו היה ליסוד מוצק, אשר בנה עליו רבי יהודה הנשיא את בית המשנה. וכל הלכה, לרבי מאיר היא. ויהי הכלל הזה לכלל גדול בסִפרות התלמוד לאמר: “סתם משנה – רבי מאיר”.

דרך למודו משך את לב תלמידיו, כי בהחלו לדרוש תִּבל את דבריו בהלכה באגדה ובמשלים. גם דרך הפלפול אשר בחר לו למען חדד את שכל התלמידים היה אהוב לשומעי לקחו. וירבו תלמידיו בכל תפוצות ישראל, ויהיה שמו גדול ונכבד מאד. אותו ואת בית מדרשו דִמו חכמי התלמוד ל ¹XXX רבן יוחנן בן זכאי, הלל הזקן ועזרא הסופר.

פעם אחת שלחו מרומה לחכמי ישראל לאמר: “שלחו לנו קלוספנס (גדול שבפַּּנָּסים) אחר משלכם”. ולא הבינו החכמים בראשונה אל מה ירזמון דברי מושל רומה. אך לאחרונה הבינו כי תחפץ ממשלת רומה שישלחו את אחד החכמים היותר גדולים אל זקני הסינט, להציע לפניו שאלות שונות בדבר בני ישראל ואמונתם. הדבר הזה היה, כפי הנראה, בימי אנטונינוס; וישלחו החכמים את רבי מאיר, יען, לפי דעתם, היה הוא “המאיר פנים בהלכה”, והוא יוכל להשיב את זקני רומה על כל שאלותיהם. ואמנם לא בושו חכמי ישראל משברם, כי על כל השאלות אשר הציעו לפניו השיב רבי מאיר דבר דבור על אפניו, כי מלבד גדלו בחכמת התורה היה גם חכם גדול בחכמות היוניות.

ב.

נפלאים מאד מקרי ימי חיי רבי מאיר, אשר היו לשיחות הגדיות בפי הדורות האחרונים. צרות רבות ופגעים רעים השיגוהו מימי נעוריו עד רדתו אלי קבר. הוא היה חתן רבי חנינא בן תרדיון, שנהרג על קדוש שם אלהיו ותורתו בידי רופוס או נציב רומה אחר אכזר כזה. הרומאים האכזרים כָּרכו את החכם הקדוש הזה בגליונות התורה וישרפוהו באש. ורבי מאיר אחרי הסמכו מידי רבי יהודה בן בבא ברח הוא וביתו אל ארץ הפרתים, וישבע שם נדודים עד אשר הרשה אנטונינוס פיוס לחכמי התורה לכונן בתי מדרשם.

את מחית ביתו מצא רבי מאיר במלאכת ידו, כי היה סופר מהיר לכתב ספרי התורה, תפלין ומזוזות בכתב נקי ויפה ובדיו טוב, אשר לא במהרה ימחה. במלאכתו זאת השתכר מדי שבוע בשבוע שלשה שקלים, בשקל האחד כלכל נפשו ונפשות ביתו בלחם צר, בשקל השני כסה את מערומיו ומערומי ביתו, ובשקל השלישי כלכל תלמידים עניים שומעי לקחו. ולא התאונן על מצבו ויהי בעיניו כעשיר באמרו תמיד: “איזהו עשיר? השמח בחלקו”, כלומר, במה שיש לו.

והאם איש כמהו יתאונן על מר גורלו, איש אשר כל רעיונותיו היו נתונים רק ללמוד התורה? "במה נחשב האדם – היה אומר בכלותו לקרוא בספר איוב – הלא סוף האדם למות כמו הבהמה, שסופה לשחיטה, הכל למיתה עומדים! אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רות ליוצרו, ויחיה בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה: “טוב שם משמן טוב, ויום המות – מיום הולדו”.

אמנם באחת הצליח בימי חייו, כי מצא לו עזר כנגדו, היא – אשתו ברוריה בת רבי חנינא בן תרדיון, אשר ידיעתה בתורה היתה רבה מאד, ותתוכח לא פעם ושתים עם החכמים, אשר ישבו עוד ביבנה, ויהללוה על גדל חכמתה בעודנה בנעוריה בבית אביה. ורבי יהושע בן חנניה, בשמעו את דבריה בהלכה אחת נגד דברי אביה, אמר: “יפה אמרה ברוריה!”. רבי יוסי הגלילי היה פעמים אחדות מטרה לחצי לעגה, בקראה אותו: “גלילי שוטה!”. ורבי מאיר שמע תמיד לקול עצותיה הטובות והמחֻכמות, ויכבד את דעותיה.

פעם אחת ישבו בשכונָתו אנשים רעים וחטאים אשר הציקו לו מאד. ויאמר רבי מאיר להתפלל כי ימותו אנשי און אלה. ותאמר ברוריה: האם כתוב: “יתמו חוטאים מן הארץ”, הלא נאמר: יתמו “חֲטָאִים”. התפלל עליהם כי ישובו מדרך רעה – “ורשעים עוד אינם”, כאשר נאמר בסוף הפסוק ההוא. מהשקפותיה אלה נוכח מה מאֻשר היה בעלה בנפלה בגורלו.

ותלד לו ברוריה אשתו שני בנים, ויאהבם אביהם מאד. וימותו הבנים ביום אחד, ביום השבת, אחרי הצהרים בשבת אביהם בבית המדרש ובדרשו שם. ותקח האם השכולה ותשכיבם במטה אחת בעליה, ותכסם בסדין. ויעבר יום השבת, וישב רבי מאיר הביתה, וישאלה: “איה בָנַי?”, ותענהו ברוריה: “הלכו לבית המדרש”. ויאמר רבי מאיר: “צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים!” , ולא ענתהו אשתו דבר, ותתן לו כוס יין להבדלה, ויבדל. ואחרי הבדילו שאלה עוד פעם: “בָּנַי אים?” ותאמר לו: “הלכו למקום פלוני ועוד מעט ישובו”. אחרי כן ערכה לפניו את השלחן, ותגש לו את ארוחתו, ואחרי כלותו לאכל אמרה לו: “רבי, שאלה יש לי לשאל: לפני השבת בא איש אחד ונתן לי פקדון ועתה בא לקחת אותו מידי. האשיבנו לידו אם לא?”. וישתומם רבי מאיר לשאלתה ויאמר: “בתי, מי שיש לו פקדון תחת ידו, האם אין עליו להשיבו ליד בעליו?” ותען ברוריה ותאמר: “בלי ידיעתך לא הייתי נותן לו”. ותקחהו בידו, ותוליכהו החדרה אל המטה, ותסר את הסדין מעל פני הבנים, וירא רבי מאיר והנה – שני בניו האהובים מונחים מתים לפניו. ויחל לבכות ויאמר: “בני, ורבותי! בני – בדרך ארץ, ורבותי – שהאירו עיני בתורתם!!”. אז אמרה ברוריה: רבי, הכי לא אמרת לי שמי שיש לו פקדון תחת ידו עליו להשיבו ליד בעליו? וכן אמר גם איוב: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך!”. דברי נחומי אשתו הרגיעו לבבו, ויחדל האב האֻמלל לבכות. ובשמוע החכמים את הדבר אמרו: “אשת חיל מי ימצא!”.

אבל זולת נחמתו זאת – היא אשתו – לא היתה לו כל נחמה אחרת בחייו, כי אם כעס ומכאֹבים. אחי אשתו ואחותה השביעוהו דאגה ומכאבים. האגדה מספרת, כי גיסו היה לשודד, וגיסתו לֻקחה למרות רצונה אל עיר רומה, ויושיבוה בבית הזמה. ויאלץ רבי מאיר לנסוע רומאה ולשחד את שומר הבית להוציא את הנערה. ואחרי הוָּדע הדבר לממשלה צותה לתפש את רבי מאיר, ותשלח את תמונתו לפקידי השומרים, למען יכירוהו על נקלה. ופעם אחת היה רבי מאיר צפוי אל הסכנה, כי כמעט הכירוהו שני רומאים. ויהי כאשר התוַכחו האנשים – זה אומר, כי רבי מאיר הוא וזה אומר לא כי אם איש אחר הוא – ויגמרו אֹמר לנסות ולראות עם מי הצדק. ויגישו לפניו דם חזיר, ויאמרו לו: אכל. ויעש רבי מאיר בערמה, ויטבל אצבעו האחת בדם, וימץ אצבעו השניה, והם לא הבינו ערמתו, ויאמרו: “לא רבי מאיר הוא האיש הזה, כי רבי מאיר לא נאות בשום אופן לאכל ממרק פגולים”. ויעזבוהו לנפשו, וינס וימלט לארץ אחרת. גם אשתו ברוריה היקרה לא האריכה כפי הנראה ימים, ותמת על פני בעלה, ויבואו עליו גם שכול גם אלמון.

גם בכל ימי שבתו בבית המדרש באושא לא שבע נחת, כי מרורוהו חבריו, אשר התנגדו תמיד לשטתו. ביחוד היה מכעיסו הנשיא רבן שמעון בן גמליאל. רבן שמעון זה היה נשיא הסנהדרין, רבי נתן הבבלי היה אב בית דין ורבן מאיר היה “חכם” הסנהדרין. ויהי בבואם אל בית המדרש, ויקם כל העם מפניהם ויעמד עד שבתם על מקומותם.

ויהי היום, ויאמר רבן שמעון בלבו: לא טוב המנהג הזה, כי איך יִוָּדע שאנכי הוא הנשיא ולא רבי נתן או רבי מאיר? ויצו לבאי בית המדרש לקום רק מפני הנשיא, ובבוא אב בית־הדין יעמדו שתי שורות אנשים מזה ומזה עד גשתו אל מקומו, ויתר העם לא יקום ממקומותיו. ובבוא החכם, אז יקום האחד והשני ישב עד גשת החכם גם הוא אל מקום מושבו.

התקנה הזאת מררה מאד את רוח רבי מאיר, אשר לא היה רודף אחר הכבוד, אך דמה בלבו, כי יען היותו עני שמו את כבוד תורתו לכלמה. וייעץ את חברו, את רבי נתן, להציע לפני רבן שמעון לדרש בהלכות הטומאה, שאינן שגורות בפיו, למען הראותו כי חכמתו לא רבה, ומדוע יתנשא עליהם? ואחרי כן יורידוהו מכס נשיאותו, והיה רבי נתן לנשיא, והוא – לאב בית־דין. אך מחשבתו לא קמה, כי רבי יעקב – נכד אלישע בן אבויה – שמע זאת ויספר לרבן שמעון. וילמד רבן שמעון את ההלכות ההן, ויהי בדרשם ממנו להגידן בבית המדרש, וידרש את דרשותיו בהן דבר דבור על אפניו.

המקרה הזה העלה אף הנשיא עליהם, ויגרשם מבית המדרש, וישבו בחוץ. וישלחו את שאלותיהם אליו כתובות באגרת והנשיא גם הוא השיבם באגרת, ועל אשר לא ידע להשיב השיבו הם בעצמם, ויכתבו באגרת, וישלחו ביתה המדרש. וירא זאת רבי יוסי חברם, ויאמר במר נפשו: “התורה יושבת בחוץ ואנחנו בבית!”; אז השיבם רבן שמעון אל כנם, אך גזר לבל יזָכר שם רבי מאיר בהלכות, והחכם החפץ לאמר הלכה בשם רבי מאיר אמר: “אחרים אומרים”. ואת פקודתו שמרה רוח רבי יהודה הנשיא בן רבן שמעון כותב “המשניות”, ורק לעתים רחוקות יזכירהו במשנה בשמו: “רבי מאיר אומר”.

ג.

אולם למרות כל הפגעים אשר השיגוהו לא חדל מלמד את תורת ה‘, אשר נפשו היתה קשורה בה, ובה ראה אֹשר נפש האדם וכל הצלחתו בחייו. ויאמר תמיד: "גמר (למד) בכל לבבך ובכל נפשך – יאמר ה’ לאדם – לדעת את דרכי ולשקד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהי יראתי. שמר פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום".

וחלילה לאדם להתרשל בלמודו עד כי ישכח דבר אחד מתורתו! על איש כזה אמר רבי מאיר: “השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר: “רק השמר ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים האלה אשר ראו עיניך”. יכל אפילו תקפה עליו משנתו (מאשר למד הרבה שכח דבר אחד) תלמוד לומר: “ופן יסורו מלבבך” – אינו מתחיב בנפשו, עד שישב – בטל – ויסירם מלבו”. ועל כן אמר: “דברי תורה קשים לקנותם ככלי זהב ופז, ונקל לאבדם ככלי זכוכית”. ונגד הרעה הזאת יעץ: “הֱיֵה ממעט בעסק, ועסוק בתורה, והיה שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדה (תמצאנה סבות רבות המבטלות את הלמוד). ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך”.

והשכר אשר הבטיח רבי מאיר לעוסקים בתורה מה רב הוא! הלא כה דבריו: “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה; ולא עוד, אלא שכל העולם כלו כדַאי הוא לו. נקרא רֵעַ אהוּב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות; משמח את המקום, משמח את הבריות; ומלבשת – התורה – אותו ענוה ויראה; ומכשרתו להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן; ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות; ונהנים ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה; ונותנת לו מלכות, וממשלה, וחקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך; והוֶה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו; ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”.

הוא היה אומר: “כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואיננו הולך שמה חַיב מיתה. ומה גם אם איננו הולך לבית המדרש שיש בו אלף אלפים ורבוא רבבות מצות האמורות בתורה!”. בדבריו אלה נתן היתרון לבית המדרש על בית התפלה. כן אמר: “כל מי שיש לו תלמיד חכם בצדו ואיננו משמשו חיב מיתה”, שנאמר: “כי דבר ה' בזה”, ופעם אמר זאת באופן אחר: “הלומד תורה ואיננו מלמדה, הרי זה חייב מיתה כי דבר ה' בזה”.

הוא אמר: “אפילו גוי (עובד אלילים) ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול”. ובכל יום היה מתפלל תפלה קצרה לאמר: “ברוך שלא עשני בוּר”. איש שלא למד את התורה היה נבזה בעיניו, כי אמר: “כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה ונותנה לפני הארי”. “כשם שיש יתרון לאור על החשך – היה רבי מאיר אומר – כן יש יתרון לדברי תורה על דברי הבלים”.

ואם כי אהב את התורה בכל נפשו וירם את ערכה על כל, בכל זאת הזהיר את שומעי לקחו ללמד את בניהם אומנות נקיה וקלה, למען היות ביד האדם משען לחם. וייעץ את בני האדם להתפלל לאלהים שישלח ברכה במעשי ידיהם, באומר: “ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות. שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, כי אם הכל לפי זכותו”.

נפלאה היא התפילה הקצרה שתקן רבי מאיר להולכים בדרך, המראה לדעת את השקפתו על צרכי עמו ופרנסתם, ואלה דבריה: “מרֻבים צרכי עמך ישראל ודעתם קצרה! יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסרה. ברוך אתה ה' שומע תפלה!”.

על כל המדות הטובות והנעלות אשר קננו בלב רבי מאיר, תעלה מדת אהבתו את השלום והענוה. ארך אפים ומוחל על עלבונו, ענו ושפל ברך לפני כל אדם, אוהב את הבריות ורודף את השלום – איש כזה היה רבי מאיר. האגדה מרבה לספר בתכונות נפשו היקרה האלה ספורים רבים. שני אנשים ישבו בבית אחד – מספרת האגדה – ויהי בכל ימי השבוע, בהיותם טרודים בעבודתם, לא נשמע ביניהם ריב ומדון. אך בכל ערב שבת מדי שובם הביתה, ויבא גם השטן לרקד ביניהם, ויריבו, ויחרפו איש את רעהו. ויקר המקרה, כי בא רבי מאיר אל ביתם להתארח בו. וישב אתם שלשה שבועות, ובדבריו הנעימים הרגיע תמיד את רוחם הסוער, וישקיט את ריבם טרם התגלע, ויבינם לדעת את ערך השלום. ויהי כי ישבו האנשים שלשה שבועות בלי מצה ומריבה, ויסכינו אל השלום, ולא הוסיפו עוד לגרות מדון איש ברעהו. האגדה מוספת לספר כדרכה, כי בצאת השטן, אשר הסיתם תמיד לריב, מביתם צעק בקול מר: “אהה! כי הוציאני רבי מאיר מן הבית הזה!”.

ואשה אחת יראת ה' היתה בעיר רבי מאיר, אשר הלכה מדי שבת ושבת בערב לשמוע אל דרשותיו. ויהי בעלה איש רע, שונא חכמה ומוסר. ויהי בשובה פעם אחת מבית המדרש, וישאלה “איפה היית?”, ותענהו האשה: “לשמוע דרשת רבי מאיר הלכתי”. ויסגור האיש את הדלת, ויאמר אליה: “לא תבואי הביתה, עד אם הלכת וירקת בפני רבי מאיר”. ותלך האשה במר רוחה, ותלן ברחוב. ככה עברו עליה שלשה שבועות. ותאמרנה אליה שכנותיה: “העוד אישך קוצף עליך? הבה נלכה לשמוע את הדרשה!” ויוָדע הדבר לרבי מאיר, ויאמר בערמה: היש בכן אשה חכמה היודעת ללחוש לעיני הכֹאבת?. ותיעץ אחת הנשים את האשה הזאת לאמר: “לכי וירקת בעיניו, ושב אף אישך ממך”. ויהי בשבת האשה לפני רבי מאיר, ותחרד ותאמר: מורי, אינני אשה חכמה יודעת ללחש לעין". ויען רבי מאיר: “אבל, ירקי נא בעיני שבע פעמים (כמנהג הלוחשים) ואֵרָפא”. ותעש האשה כדבריו. ויאמר לה רבי מאיר: לכי ואמרת לאישך: “אתה צויתני לירק בפני רבי מאיר רק פעם אחת, ואנכי ירקתי שבע פעמים”. וישמעו התלמידים דברי מורם הענו ויאמרו בתלונה: “הככה מבזים את התורה? הלא יכלת לבקש את אחד מאתנו ללחוש לעיניך”. ויען רבי מאיר: “הכי לא די למאיר להיות שוה לקונו (לבוראו)?, הלא כן למד רבי ישמעאל: “גדול השלום שאף שם האלהים שנכתב בקדושה צוה ה' למחותו למען הביא שלום בין איש לאשתו”. ודעו לכם, תלמידי, כי לא ברא ה' מדה יפה מן השלום”.

הלל הזקן צִיר את נפש אהרן הכהן, שהיה רודף שלום מאין כמהו. ורבי מאיר מוסיף לציר בדמיונו את מעשי אהרן ברדפו את השלום לאמר: "אם רבו שני אנשים יחדו, ויקצפו איש על רעהו, והלך אהרן וישב לפני אחד מהם, ויאמר: “בני, ראה את אשר עושה רעך. הנהו יושב ומכה על לבו, וקורע בגדיו ואומר: “אהה, איכה אשא עיני להביט בפני רעי, כי כלמה תכסה פני על אשר חרפתיו, והוא לא פשע נגדי!”. בדבריו אלה הרך אהרן את לב האיש הזועף. אחרי כן הולך אהרן אל האיש השני ומדבר גם אליו בדברים ההם וירך גם לב השני, וחמתו שככה. אחרי כן, בהפגש שני הרעים ההם יחד, נפלו איש על צואר רעהו, וישקו איש את רעהו, ויהי שלום אמת ביניהם”. בציור הזה נראה כבראי את תכונת נפש רבי מאיר הטובה ואת משפטו, בהביאו שלום בין בני האדם.

ד.

ומה נפלאה אהבת רבי מאיר אל האמת! כל דבר שקר רחק מלבבו, כל דבר חנף היה נבזה בעיניו ונמאס מאד. ויזהיר את בני האדם לבלי ידברו דברים בפיהם ולבם בל עמם, באמרו: "אל יפציר אדם את חברו לאכל אתו לחם, אם ידוע לו שאין חברו אוכל אתו. אל ירבה לתת לרעהו מתנות, אם ידוע לו שרעהו לא יקבלן ממנו. אל יאמר לו סוך את בשרך בשמן והכד ריק, יען ידוע לו שחברו לא יסוך בשרו הפעם. אל יפתח לכבוד רעהו חבית יין המכורה לחנוני, – כי היה אז מנהג לפתוח חבית מלאה יין לכבוד האורח ויתכן שהיין הנשאר בחבית מגֻלה יחמץ, ובזה מראה האדם לאורחו את רוב הכבוד אשר יכבדהו בו, אבל אם כבר מכורה החבית לסוחר אז לא יירא מפני הנזק כי החנוני גם בלעדי זאת יפתח את החבית למכור את היין. בכל האותות ההם רוצה האדם להראות אהבתו לרעהו ובאמת לבו בל עמו. ועל החנופה הזאת הזהיר רבי מאיר מאד מאד. –

ומה נחמדות עצותיו להאדם בהנהגתו עם רעיו! אחד החכמים אמר בשם רבי מאיר: “אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעת אבלו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תבוא לביתו ביום אידו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו”. כמה טוב לב, כמה חמלה וחנינה ודעת נפש האדם צפונים בהמלים היקרות האלה!

הוא הלל מאד את האיש אשר הבושה תקנן בלבבו, באמרו: “כל המתביש לא במהרה הוא חוטא” ועל האנשים החנפים העושים מעשים רעים בסתר ומתברכים בלבבם לאמר: מי רואנו ומי יודענו? הִרְעִים רבי מאיר בדבריו, באמרו: “אדם עובר עברה בסתר והקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי (מודיע לכל את מעשהו)”.

למודי המוסר והמדות אשר יצאו מפיו היו בנוים על אדני השכל הישר והנִמוס היפה. הוא הזהיר את בני עמו, אשר חיו תמיד בסכנה, כי שנאת הרומאים גדלה אליהם מאד, ללות איש את רעהו בצאתו בדרך לבדו, ויאמר, כי חובה היא על ראשי העיר לאלץ את בן עירם ללות את רעהו בדרכו. ובראות רבי מאיר איש יוצא לדרכו לבדו, אמר לו: “שלום לך בעל־מות”. כי בעתות ההן נקל לו לההרג בדרך בידי הרומאים. והיה בראותו שנים יוצאים לדרך ואמר להם: “שלום לכם בעלי־קטטה”, כי אם יריבו בדרכם לא יהיה איש אשר ישלים ביניהם. אך בראותו שלשה אנשים יוצאים לדרך יחדו אמר להם: “שלום לכם בעלי־שלום”. ודבריו אלה נבעו ממקור אהבתו את השלום ודעתו את רוח בני האדם ודרכי חייהם. –

הוא למד את בני האדם ללכת לבית האבל, לספד למת ולבכותו, ולנחם את האבלים. אך הוא נתן גבול גם למדה היפה הזאת, ויגביל זמנה רק עד שנים עשר חדש. אבל "המוצא את חברו האבל לאחר שנים עשר חדש – אמר רבי מאיר – ומדבר עמו תנחומים, למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו וַתֶּחִי, וימצאהו רופא אחד ויאמר לו: “לכה נא אל ביתי ואשבר את רגלך ואשוב וארפאנה למען תוכח מה טובים סממנַי”. במשלו זה אמר רבי מאיר להורות את בני האדם דרכי הנמוס היפה, לבל יבוא המנחם לחדש את פצעי האבל, אשר כבר נרפאו אחרי עבור שנה מיום מות מתו עליו. –

רבי מאיר היה חכם גם בחכמות אחרות ויתרועע עם פלוסופי יון. ביחוד התרועע את הפלוסוף אבנימוס הגרדי. הוא קרא הרבה בספרי חכמי יון, ויאהב, כפי הנראה, את משלי אֶזופוס, ויעש גם כמתכונתם. וחכמי התלמוד מספרים, כי היה לרבי מאיר שלש מאות משלי־שועלים, אבל אבדו ואינם, וישארו רק שלשה מהם; והם בנוים על יסוד הכתובים: “אבות יאכלו בסר ושִׁני בנים תקהינה”, “מאזני צדק ואבני צדק”, “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. וכה מספר רבי מאיר במשליו:

השועל אמר לזאב: אם חפץ אתה להשביע נפשך – לך אל היהודים בערב שבת, והשתתף עמהם בסעודות השבת. וישמע הזאב לדבריו, וילך אל היהודים. ויתאספו האנשים, ויכוהו הכה ופצוע. ויתאונן הזאב באזני השועל לאמר: “למה רמיתני?”, ויען השועל: “לא עליך קצפו היהודים, כי אם על אביך, אשר השתתף פעם אחת עמהם ויאכל כל נתח טוב ולהם לא השאיר מאומה”. ויאמר הזאב: “אבל במה אשמתי אני?”, ויען השועל: “הלא כן יאמר המשל: אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה. אולם אם חפץ אתה לאכל, בוא ואראך מקום לשבר את רעבונך”. ויוליך השועל את הזאב אל באר ועל הבאר תלויים שני דליים. וישב השועל בדלי האחד, וירד הדלי מטה, והדלי השני עלה למעלה. וישאלהו הזאב: “למה ירדת הבארה?”, ויענהו השועל: “הנה יש פה בשר וגבינה”. ויַּראהו את בבואת הלבנה, הנשקפת במים כמו גבינה עגֻלה. ויאמר לזאב: “שב בדלי השני וירדת גם אתה הבארה”. ויעש הזאב כדברי השועל, וישב בדלי השני וירד מטה, והשועל עם דליו עלו למעלה. וישאלהו הזאב: “ואיככה זה אעלה אני?” ויען השועל: “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. הלא כן נאמר: “מאזני צדק ואבני צדק”.

את הדברים האלה כונן רבי מאיר, בלי ספק, מול אחד האנשים הרעים אשר היו בימיו, כמנהג כל מושלי משלים. אך יען רחוקים ממנו הימים מאד, לכן לא נדע עתה מי היה המטרה לחִצֵי משליו אלה.

כן נשארו ממנו פתגמים קצרים מלאים חכמה ודעת ארחות התבל. פתגמיו היו למלה בפי כל חכמי התורה מאז ועד היום הזה. הוא אמר תמיד: “עלת לקרתא, הלך בנמוסה” (אם באת אל איזו עיר התנהג במנהגיה). על יסוד הפתגם הזה בנה לפעמים גם הלכות. הוא אמר, למשל: “בני העיר – האחת – שהלכו לעיר אחרת ופסקו (והטילו) עליהם צדקה נותנים. וכשהם באים (לשוב אל עיר מושבם) מביאים אותה עמהם. אבל אם איש אחד הלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר”. כן ידוע פתגמו השנון בדבר בריאות האדם לאמר: “דוק בככי ותשכח בנגרי”, כלומר: תדוק מאכלך בשניך היטב ותמצא כח ברגליך. –

כאיש שלמד חכמות רבות היה רבי מאיר רחוק מאמונות טפלות. הוא לא האמין בחלומות, ויאמר: “דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים”, כלומר: אינם מביאים לא תעלת ולא נזק.

והשקפתו על חיי בני האדם ושאיפותיהם מה עמֻקה ומה רחבה! במליצה נעימה מתאר רבי מאיר את יום הולד האדם ואת יום מותו, באמרו: “כשהאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות (כפופות מול גוו), כלומר: כל העולם כלו שלי הוא ואני נוחלו”. רצונו לאמר, כי האדם משחרות ימיו ילך בגדולות ובנפלאות ממנו, ישאף למטרות רמות, ונפשו לא תדע שבעה בגורלו אשר מנו לו חייו. “וכשהאדם נפטר מן העולם – מוסיף רבי מאיר – ידיו הן פשוטות, כלומר: לא נחלתי מן העולם הזה כלום”. רצונו לאמר, כי במותו יוָּכח האדם מה נואל מאד בעמלו כל ימי חייו לרדף אחרי ההבל, להשיג קניני העולם הזה ולראות בתענוגים, והמה הבל הבלים.

הוא קרא לסוף המעשה “ראש”, כי רק אם יֵעָשה המעשה אז נוכל לבטוח שיש לו קיום. אך טרם יִכלה לא נדע עוד אל נכון מה ילד יום.

ה.

רבי מאיר היה לאומי נלהב. אהבתו לעמו היתה רבה מאד, ויאהב לספר בשבח בני ישראל ובשבח התורה אשר בה נקשרה נפש הלאם כשלהבת בפתילה. “מפני מה נתּנה תורה לישראל?” – שואל רבי מאיר – “מפני שהם עזים”, ישיב אמריו לנפשו. רצונו לאמר, כי לוּ נרדף עם אחר על צוארו בגלל קיום התורה, כמו שנרדפים בני ישראל, כי עתה כבר עזָבה. מאהבתו את לאומיותו תקן לברך בכל יום ברכה: “שלא עשני גוי”. את מעלת עם ישראל הרים ממעל למעלת המלאכים, בדרשו את הכתוב: “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך”, לאמר, כי המלאכים הם השומרים ובני ישראל – הנשמרים, והנשמר הלא גדול במעלה מהשומר. בחבה יתרה תאר את היהודי, החרד למצות התורה, לאמר: “האדם מעוטף במצות: תפילין בראשו ובזרועו, ארבע ציציותיו מקיפות אותו מארבע רוחותיו, ברית קדש על בשרו, נכנס לביתו מזוזה בפתחו”. אולם אם גם לא יקַימו בני ישראל את מצות התורה, בכל זאת גדולה היא מעלתם ממעלת יתר הגוים, לפי דעתו. “בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם” – יאמר רבי מאיר – “בין שהם מלאים מומים, בין שהם מכעיסים את אלהיהם – קרוים בנים”.

ואם כי היה לאומי, בכל זאת לא שנא את העמים על גזע מולדתם, כי אם על היותם עובדי אלילים ואויבי עמו. אבל אם היו אנשים ישרים לא הבדיל בינם ובין ישראל, כאשר אמר באחת מדרשותיו: “מנין שאפילו נכרי עוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: “אשר יעשה האדם וחי בהם”. כהנים לויים ישראלים לא נאמר, כי אם “האדם”. מזה נלמד שאף הנכרי העוסק בתורה הוא ככהן גדול”. וכן אמר: “איזהו גר תושב?… למען יוכל להנות מכל זכיות המדינה הישראלית – כל המקבל עליו בפני שלשה חברים, שלא לעבוד עבודה זרה”.

רק לשמרונים היתה שנאתו גדולה מאד, עד כי אמר, שבעיר אשר אין בה רופא ישראל, אך יש בה רופא שמרוני ורופא נכרי, ונחוץ למול ילד, – ימול הנכרי ואל ימול השמרוני. גם התוכח עם השמרונים ויראם לדעת כי הם אינם מבני ישראל כאשר יתפארו, כי אם מתערובת עמים שונים אשר הושיב סנחריב מלך אשור בארץ אפרים. וסבת שנאתו להם היתה דמות יונה, אשר מצא רבי מאיר על הר גרזים – ההר הקדוש להם – ואשר לפי דעתו השתחוו לה, ואם כן עובדי אלילים הם ולא גרי־צדק. גם זכר להם את הבגד אשר בגדו בבני ישראל במרד בר־כוכבא, ויסגירו בערמתם את העיר ביתר לרומאים. –

כאהבתו הרבה לעמו כן היתה אהבתו לארצו הקדושה ולשפת עבר, שני התנאים הראשים בלאומיות ישראל. הוא אמר: “כל מי שהוא קבוע (דר תמיד) בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש מובטח לו שהוא בן העולם הבא”. “כל היושב בארץ ישראל עונותיו מתכפרים לו, שנאמר: וכפר אדמתו עמו”.

נכבדה מאד היא השקפתו על החנוך הלאומי. הוא ראה את תקות עמו וקיום לאומיותו רק בחנוך הדור הנולד ברוח הלאומי, בהציגו בתמונה יפה את הוכוח שהיה בין האלהים ובין ישראל על הר סיני בעת קבלת התורה: “אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם”. אמרו לו בני ישראל: “אבותינו יהיו ערבים”. ויאמר הקדוש ברוך הוא: “אבותיכם? יש לי עליהם טענות, שלא היו שלמים אתי אך הביאו לי ערבים טובים מהם”. ויאמרו בני ישראל: “נביאינו יהיו ערבים”. ויען האלהים: “נביאיכם? גם עליהם יש לי טענות. הביאו ערבים טובים מהם”. ויאמרו בני ישראל: “בנינו יהיו ערבים”. ויען הקדוש ברוך הוא: "אלה הם באמת ערבים טובים ועל ידיהם אתננה לכם, כמו שנאמר: “מפי עוללים ויונקים יסדת עז”.

השקפתו על האישות היתה נאורה, מלאה חנינה וחסד להמין החלש. הוא אמר כי הכתובה היא מן התורה, למען הרים את מעלת האשה, ולא יוכל הבעל לכתוב בכתובה סכום פחות ממה שקצבו החכמים. – אם התנה האיש עם האשה בעת קַדשוֹ אותה לו לאשה, כי לא תוכל לדרש ממנו מזונותיה ומלבושיה, אז התנאי הזה בטל. – אם הקדיש האיש את עבודת האשה ופרי יגיע כפיה לצדקה, אז תוכל להתפרנס משכר עבודתה ככל אות נפשה, ורק אשר יוָּתר קדש הוא. – אם נשאת האשה לאיש אשר מום בו או עבודתו לא נקיה היא, ואחרי כן געלה נפשה בו בגלל מומו או עבודתו, הזכות בידה לדרש ממנו ספר כריתות ולשלחה מביתו, אף אם התנה עמה מראש, כי תנשא לו והוא בעל מום או בעל מלאאכה אי־נקיה, יען כי היא תוכל לאמר – לפי דעת רבי מאיר – כי בראשונה אמרתי שאוכל לסבל את מומו או עבודתו ועתה רואה אני כי לתועבה הם לי. – בענינים ידועים אמר רבי מאיר: “יד האשה כיד בעלה”.

אהבתו את הצדקה היתה אחת מתכונות נפשו הנעלות. הוא נתן את שלישית שכרו אשר השתכר בעמל כפיו לתלמידים עניים. הוא אמר, כי אם אין העני חפץ להתפרנס מן הצדקה, כי בוחר הוא ברעב מהושיט ידו לקחת מתנת אדם, אז נחוץ לתת לו את משען הכסף בתור הלואה, ואחרי קחתו יתנוהו לו בתור מתנה.

בתור מורה הלכות היה רבי מאיר מחמיר מאד, ולכן לא קבעו את ההלכה כמוהו. אבל כמוסר את ההלכות המקֻבלות לתלמידיו היתה פעולתו רבה מאד, כי היתה לו לשון־למודים קצרה ברורה ושנונה, ואהב את הסדר בלמוד כרבי עקיבה מורהו, וילמד את התורה לפי עניניה על הסדר, או כמו שקראו אז החכמים לזה: “עושה את התורה טבעות טבעות”. את הסדר היפה הזה קבלו ממנו תלמידיו ויהי ליסוד מוסד בבנין בית המשנה והתלמוד.

אם כי איש ריב היה רבי מאיר לכל חבריו כדברי ההלכה, בכל זאת אהבוהו כלם ויכבדוהו מאד. ביחוד אהבהו חברו רבי יוסי, אשר הללהו בעיר צפורי, ויאמר עליו לאמר: “רבי מאיר – אדם גדול, קדוש וצנוע”. בספרות התלמודית נשארו הרבה אגדות על קדושת רבי מאיר, על הנסים שעשה לו האלהים, כי כל הנמצא בצרה גדולה אם יקרא לאמר: “אלהי רבי מאיר ענני!” יוָּשע מהרה, ולא הגיע אליו כל רעה.

עד כמה היה גדול ונכבד שמו וזכרו לחכמי דורו והדורות הבאים אחריו, נראה מדברי אחד החכמים הגדולים – “רב” שמו – אשר התפאר ואמר: “יען ראיתי את רבי מאיר בבית מדרשו מאחוריו (כלומר: לא היה תלמידו המובהק, כי אם תלמיד תלמידו ומקומו בבית המדרש היה רחוק ממקום רבי מאיר) לכן חד שכלי יותר מחברי; ולוּ ראיתיו מפניו, הייתי חריף יותר”. וחכם אחר ענה על שאלת החכמים, אשר שאלוהו ממה חָכַם , לאמר: “משרת הייתי את רבי מאיר, ומקלו היה בידי, וילמדני המקל הזה בינה”.

בהיותו חכם בחכמות העמים ויודע שפות רומה ויון היו לו מקשיבים בקולו גם בין גדולי רומה, כאשר יסֻפּר בתלמוד על איזו קליאופטרה המלכה, אשר שאלה אותו שאלה בדבר תחית המתים. וכנראה מדבריה, נטתה אחרי דת היהדות בלבה, ורבי מאיר היה גדול ונכבד בעיניה.

באחרית ימיו אֻלץ רבי מאיר לעזב את ארצו הקדושה האהובה לו, ולנוד עוד הפעם אל ארץ אחרת כאשר נד בימי חרפו. סבת עזבו את ארץ ישראל בפעם השנית לא נודעה אל נכון. יש אומרים כי ממשלת רומה בקשה את נפשו לספותה, ועל כן הוכרח לברוח אל ארץ הפרתים; ויש אומרים, כי מפאת איזה מקרה לא טהור, שקָּרה במשפחתו, אשר כסה פניו כלמה, אֻלץ לעזב את ארצו. אולם הסִבה האמתית היא, כי ריב הנשיא רבן שמעון בן גמליאל עמו וחפץ הנשיא לנדות אותו, כאשר נדה רבן גמליאל אביו את רבי אליעזר הגדול, הכריחוהו לקחת בידו כלי גולה.

ויהי במותו וישלח להגיד לחכמי ארץ ישראל לאמר: “מְשיחכם מת בארץ נכריה”. ואהבתו לארצו הקדושה לא עזבתו עד נשימתו האחרונה, גם על אדמת נכר, ויצו לקבור את עצמותיו על רצפת הים הסובב את ארץ ישראל, למען יחָשב כמו נקבר בארץ אבותיו.

---

רבן שמעון בן גמליאל

מאת

שלמה ברמן

רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בעיר אושא, היה בן רבן גמליאן דיבנה. במות עליו אביו היה הוא עוד צעיר לימים, ולא היה ראוי לנשיאות. מלבד זאת, עוד שני אחים היו לו: רבי חנינא ורבי יהודה, הגדולים ממנו בשנים, וגם הם לא נבחרו להיות נשיאים תחת אביהם, כי שנאת הרומאים לזרע רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אשר היה במורדים הראשים טרם הָחרב הבית השני, היתה גדולה למאד. ומה גם בהיות מוצאם ממשפחת דוד מלך ישראל פחדו קיסרי רומה, פן יתנשאו הנשיאים למלוך ביהודה, ויבקשו תמיד תואנות להכחידם מן החיים או להדיחם משאתם. גם על ראש רבן גמליאל דיבנה כבר התעופפה חרב משפטם, לולא נמלט בחסדי אחד משרי רומה, אשר הזהירו משואת פתאם וייעצהו להסָּתר עד יעבר זעם. לכן במות הנשיא לקחו רבי יהושע בן חנניה ורבי טרפון, ואחריהם רבי עקיבה, את מושכות הנהגת עמם בידיהם תחת בני הנשיא.

ויהי אחרי הריסות ביתר, עת עלתה חמת אדרינוס עד להשחית, ויאמר לשרש אחרי כל זכר לאומיות בקרב ישראל, ויצו להשמיד את הלומדים תורה והמקַימים מצותיה, וביחוד את המלמדים אותה בבתי המדרש, וינוסו כל חכמי ישראל אשר נמלטו מחרב רומה, אחרי הסמכם להורות ולדון על ידי החכם הזקן רבי יהודה בן בבא, וישימו פעמיהם חוצה לארץ, וינס גם רבן שמעון בן גמליאל ארצה בבל, וישב שם עד אשר מת אדרינוס ואנטונינוס פיוס ישב על כסאו.

ויהי בשוב חכמי ישראל אל ארץ אבותיהם, וישב גם רבן שמעון, ויאמר לכונן בית מדרשו הראשי ביבנה, מקום מגורי אביו הנשיא. אך העיר הזאת לא היתה רצויה בעיני יתר חכמי דורו, כי עין נציבי רומה היתה צופיה בעיר הזאת לרעה, מאז נפתח מקור המרד, אשר היה כאבן נגף לשרי צבא רומה ימים רבים. ויבחרו החכמים בעיר אושא אשר בארץ גליל, וילך גם רבן שמעון אחרי חבריו, ויהי לנשיא תחת אביו, כי שני אחיו הגדולים כבר מתו, ויוָּתר רק הוא לרשת כסא אבותיו. ויוסף לשכלל את הבנין הגדול, אשר הניח אבי משפחתו המורה הגדול הלל הזקן את אבן פנתו, ואשר רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל דיבנה בנו את מסדו, ועליו נטל להוסיף ולעמל בעבודה הלאומית הזאת, עד הגיעו אל הטפחות. והוא היה באמת הנשיא הראוי לפי תכונות רוחו ונפשו היקרה לכלות את עבודת אבותיו.

הוא העמיד את עולם היהדות על שלשה עמודים חזקים: על הדין, על האמת ועל השלום. במשך ימי המהומה המדינית, אשר עברו על ישרון, מיום מות אביו עד קומו הוא להיות לאב בישראל, רופף כח הדין. הגזרות, אשר הפריעו את ההמון מקים את מצות התורה, הן השמו גם את דרכי בתי הדין, באין מורה צדק ובאין דין ושופט אמת. משפטי הרומאים וערכאותיהם החלו לשום משטרם בחיי הלאם הישראלי. השופטים הרומאים לא היו אנשי אמת ושונאי בצע כשופטי ישראל. עוות הדין, שחד ותרמית – שני העוזרים האלה לכל משפט מעוקל יכלו לכלות את גֵּו האמה מבשר ועד נפש. והמכשלה הזאת היתה עתה תחת ידי הנשיא, בשבתו על כסא אבותיו. והוא, כאיש ישר וצדיק בכל דרכיו, השמיע את פתגמו הקצר ורב־הערך קבל עם, כי הדין הישר הוא אחד העמודים אשר בית הלאום נשען עליהם.

כל נטיה פרטית, כל רגש צדדי בל יטו את לב השופט הישראלי לסור מדרך הדין האמתי. ולכן התנגד רבן שמעון נגד מעשה רבי ישמעאל, אשר מקנאתו הלאומית התאמץ לחיב את בעל הדין הנכרי שבא לפניו, אם יכל לחיבהו בדיני ישראל שפטהו בדיני ישראל, ואם יכל לחיבהו רק בדיני גוים שפטהו בדינים האלה. אבל הוא אמר: אם בא הנכרי וידרש מאת השופט הישראלי, כי ידינהו בדיני ישראל, אז על השופט לדינהו רק כרצון בעל הדין, אם כצדיק יצא הנכרי מלפניו או כרשע, וכן עליו לעשות אם יבקשהו הנכרי כי ישפטהו בדיני הגוים. ולמען היות שופט צדק נחוץ להיות איש אמת, ולכן הוסיף רבן שמעון להרים את האמת על נס.

בימי ילדותו חנכהו אביו לראות באחדות התורה את האֹשר הלאומי. ויהי כאשר באה הנשיאות לידו וישתדל גם הוא לזרוע זרע השלום בין חכמי דורו, למעט את הריבות ופרוד הדעות ביניהם, למען יעבדו שכם אחד את עבודתם הלאומית. ולמען השג את המטרה הנעלה הזאת אמר גם הוא כאביו להכניע את יתר החכמים לפני בית הדין הראשי, הוא הסנהדרין אשר באושא, אשר רק ממנו תצא תורה אחת, חקה אחת ומשפט אחד לכל בית ישראל בכל מקומות פזוריהם, לבלי יתפרדו אברי האֻמה, למען היות הגו הלאמי שלם וחזק. והדבר הגדול הזה לא יתכן להוציא לפעלות ידים, כי אם בעיות שלום אמת בין כל חברי הסנהדרין. ומהשקפתו הזאת יצאה החלטתו, כי השלום הוא העמוד השלישי, אשר אם לא יצען הוא, לא ימטו גם שני העמודים הראשונים: הדין והאמת.

גם את לבבו מלא הרעיון לשים קץ לפלפולים יתרים בדינים, שלא התקבלו בתורת ישראל, ולבלי הזכיר את שמם וזכרם, כאשר אמר לעשות גם אביו. ולמען תת קיום ותקף לדבריו, הוכרח ללכת בעקבות אבי אבי אביו – רבן גמליאל הזקן – אשר הרים את מעלת הנשיאות מעל ליתר בתי הדין וחכמי הדור אשר ביתר ערי ישראל. המטרה הזאת אלצתהו להפלות בבית הסנהדרין בין משרת הנשיא ובין משרות אב בית־הדין והחכם על פי אותות הכבוד החיצוניים, הנתונים להם מאת העם והתלמידים.

ויהי היום וידרש רבן שמעון בבית המדרש, כי בבוא הנשיא אל הבית יקום כל העם מפניו ויעמד עד שבת הנשיא על מקומו; ובבוא אב בית הדין לא כל העם יקום, כי אם שתי שורות אנשים תעמדנה הכן לקבל את פניו ויתר העם ישב תחתיו. וכאשר יופיע החכם אז תקום שורת אנשים אחת, והשורה השנית תשב מפתח הבית עד מקום החכם. היודע את ענות רוח רבן שמעון יבין כי לא היתה מגמתו להתגאות בזאת על חבריו, כי אם להרים מעלת הנשיאות בעם.

אך לא כן דמה רבי מאיר חברו. החכם הזה, אם כי היה ענו, ראה במשטר הזה עלבון גדול לא לכבודו, כי אם לכבוד התורה אשר הוא, “החכם”, וחברו, רבי נתן אב בית־הדין, הם נושאי דגלה. רבי מאיר אשר מעלת התורה היתה רמה בעיניו יותר מכל המעלות שבעולם, אשר אמר כי גם הנכרי העוסק בתורה הנהו ככהן גדול, חשב בלבבו, כי אין רשות לנשיאות להתרומם על מעלת התורה.

אז נראה פעם שנית בין כותלי בית המדרש המחזה, אשר נראה שם בימי רבן גמליאל דיבנה, ועוד ביתר שאת ועז. רבי מאיר לא היה האיש אשר יכנע מפני הדרת הנשיא כרבי יהושע בן חנניה. ויגמר אמר להראות את הנשיא, כי נשיאותו כאין נחשבה מול רוממות התורה. הוא ידע, כי הנשיא לא ישים לב ללמוד דיני טומאה וטהרה ואינם שגורים בפיו. ויאמר רבי מאיר לרבי נתן להציע לפניו שאלות דוקא בדינים ההם, למען יוכח בעצמו, כי אין לו צדקה להתנשא על פני יתר חכמי התורה, ואחרי כן יורידוהו מנשיאותו.

הדבר נודע לנשיא מפי אוהבו, רבי יעקב, וישנן את כל ההלכות ההן לפני בוא יום המסה. ויהי כאשר שאלוהו רבי מאיר ורבי נתן דבר תורה בהן, ויענה דבר דבור על אפניו. אחרי כן אמר להם: “ומה היה לוּ לא ידעתי לענותכם דבר, הלא אז כסיתם פני כלמה נגד העם. הכן יעשו אנשים ישרים?”, ויוציאם מבית המדרש, כי רבן שמעון היה כביר רוח יותר מאביו, ולא הוא יראה מרד בסנהדרין וידם.

אולם בעת שהראה הנשיא את עזוז רצונו, אז הראה גם את טוב רוחו הסַּלח. אחרי ימים אחדים הוכיחו רבי יוסי חברו לדעת, מה נחוצים שני החכמים הגדולים היושבים בחוץ לעניני הסנהדרין. ויצו ויביאום ביתה המדרש, וישיבם אל כנם ואל משמרתם כקדם. הנה כי כן היתה תקותו, לראות אחדות שלמה בדרישת התורה בין החכמים, למפח נפש. החכמים הוסיפו להתפלפל בהלכות, שכבר אבד זכרם, או שאין כל תעלת מקיומן לחיי הלאם. מן הפלפול יצאו גם אל ההוראה, איש איש בבית מדרשו אשר כונן לו בעיר מושבו, למרות דברי הנשיא ובית דינו.

בכל זאת אין ספק כי לולא היתה יראת הנשיא על פני חכמי הדור או אז התפרדו אלה מאלה עוד יותר, והתרחקו זה מזה במאד מאד, עד כי אי־אפשר היה אחרי כן לחברם, והתורה, שארית פלטת האֻמה, התפוצצה לחלקים קטנים, שונים אלה מאלה תכלית שנוי. ורק שם הנשיא וזכרו עצר את רוח הריבות. תורתו, תורת חסד וחנינה, אשר ממקור קדוש תהלך, ממקור הלל הזקן, אבי מחוללי התורה שבעל פה, היה היתה הנר המאיר באפלת הגלות, ומפני אורה הרב אספו יתר האורות את נגהם וכמעט לא נראו לעין העם. עוד בימי חייו קבעו רוב חכמי הדור את ההלכה כדבריו, ומה גם אחרי מותו. –

עוד טרם פרץ הריב בין הנשיא ובין רבי מאיר, אמר חכם אחד לפרץ פרץ בחומת בית ישראל. החכם הזה היה רבי חנניה בן אחי רבי יהושע בן חנניה, אשר הלך בבלה ויאמר ליסד שם סנהדרין, כסנהדרין אשר באושא. ויחל לקבוע חדשים ולעַבר שנים. המשרה הזאת היתה נתונה רק על שכם הנשיא אשר בארץ ישראל, והאיש העושה כדבר הזה מורד בנשיאות יקָּרא. שמע זאת רבן שמעון וישלח שני חכמים מבית מדרשו, את רבי יוסי בן כיפר ואת בן בנו של זכריה בן קבוטל, להפר מחשבת רבי חנניה.

ויהי בבוא החכמים האלה ארצה בבל ויביאו לרבי חנניה מכתב מאת רבן שמעון, אשר בו תאר את רבי חנניה בתארים רמים. וישמח רבי חנניה ויקבל את שני החכמים בכבוד גדול, ויהללם באזני באי בית מדרשו, כי חכמים גדולים הם, וכי אבותיהם שמשו בבית המקדש, ויאמן בהם העם ויכבדם. ויהי כראות החכמים כי מקשיב העם לדבריהם, ויגלו את סוד משלחתם, ויוכיחו את העם על אשר נפרד מעל הסנהדרין אשר בארץ ישראל. אז שאלם רבי חנניה: “הלא גם רבי עקיבה ירד חוצה לארץ, ויקבע חדשים, ויעבר שנים!”, ויענוהו החכמים: “רבי עקיבה לא הניח אחריו איש גדול בתורה כמוהו בארץ ישראל”, ויאמר רבי חנניה: “גם אנכי לא הנחתי בארץ ישראל איש כמוני”. ויענוהו החכמים לאמר: “הגדיים נעשו תישים”, כלומר: התלמידים הצעירים, אשר היו בשבתך שמה, היו עתה לחכמים גדולים ממך. ויוסיפו לאמר, כי הנשיא שלחם להגיד לו, כי אם ישמע לדבריו טוב, ואם לא – ינדהו מקהל ישראל.

אחרי כן החלו החכמים להתל בַּמועדים, אשר קבע רבי חנניה, ויאמר האחד: “אלה מועדי חנניה!”, ויקרא העם: “לא כי, אלה מועדי ה'!” ויען השני ויאמר: “הלא מבבל תצא תורה, ודבר ה' מנהר־פקוד”. “אחיה יבנה מזבח וחנניה ינגן בכנור (שהיה מבני לוי) ויכפרו כלם ויאמרו: אין לנו חלק באלהי ישראל”. הדברים האלה ירדו עמק בלב בני הגולה, ויקבלו עליהם עול נשיאות ארץ ישראל, לבלי הבָּדל מקהל ה'. וכל התאמצות רבי חנניה להטיל דפי בשני החכמים השלוחים, באמרו כי אינם בני תורה וחכמה, לא הועילה לו כי לא האמין עוד העם בדבריו.

ב.

רבי שמעון בן גמליאל אחז בדרך אבותיו לעשות את התורה לסם חיים, סם של תחית האמה, לכונן את הדינים לצרכי הלאם והזמן. הכלל הגדול, שאחז בו הלל הזקן, לתקן תקנות חדשות “מפני תקון העולם” היה נר גם לרגלי בית מדרשו של רבן שמעון. הוא אמר, למשל, כי אין לפדות השבוים בכֹפר רב יתר על המדה “מפני תקון העולם”, כלומר, פן יסכינו צוררי ישראל לנַצל את הבאים לפדות את אחיהם. אבל אם יראו, כי אין העם מרבה לשלם בעד השבוים, ימעיטו כפר נפשותם. כן היה לו לכלל גדול, שאין גוזרים גזרה על הצבור רק אם יכל הצבור לשאת את עול הגזרה.

לכן היה רבן שמעון מקל מאד בדינים, וילמד גם את חבריו ותלמידיו לאחז במדה הזאת, עד כי בדבר אחד אשר נהגו לעשות כדברי רבי מאיר, שנו אחרי כן לעשות כדברי רבן שמעון, יען ראו כי הוא מקל בזה יותר מרבי מאיר. בכל השאלות והספקות, אשר נולדו בבית המדרש לרגלי איזה דין והלכה, ואשר אמרו החכמים להחמיר מפני החשש (מיראה פן יצא דבר מעקל מזה), אמר רבן שמעון שאין חוששים חששות. ביחוד הרבה להקל בדיני שבת, ומה גם בדיני שמטה, יען ראה בעין בינתו כי קשה מאד לבני עמו למלא אחרי המצות האלה, והם כגרים נחשבים בארץ אבותיהם.

כאחד החכמים הגדולים בדיני המשפטים, היה מכבד את מנהגי כל מקום, ויכַון את ההלכה שתתאים את המנהג, ויאמר: “הכל כמנהג המדינה”. כאיש המכבד את רגשות העם ומנהגיו, לא מלאו לבו לעשות דבר ולא רוח העם, אף אם ידע כי מעשי העם אינם נוסדים על ההלכה. פעם אחת ביום השבת ישב בעיר עכו על ספסל נכרי (אשר עליו ימכר את סחורתו). ותעבר הרנה בעיר לאמר: “הנה רבן שמעון עושה מעשה אשר לא ראינו כמהו מעודנו!”, כי נהגו בני העיר הזאת לבלתי שבת על ספסלים כאלה ביום השבת, פן יאמרו עליהם כי מוכרים הם וקונים. ויהי בשמעו זאת, וירד מעל הספסל, וישב על הארץ, אף אם ידע כי מותר לו לשבת עליו, רק מבלתי חפצו לעשות דבר נהג מנהג העם.

כן גם בדברים שלפי דעתו אסור לעשותם אמר: “מקום שנהגו לעשותם יעשו”. בני ישראל המתאבלים מאד על אבדן חסנם הלאמי וחרבן בית המקדש והארץ, אינם נוהגים לאכל בערב תשעה באב מאכלים טובים, ובכלל ממעטים באכילה ביום ההוא. אבל אם הסכין האיש לאכל בשאר ימי השנה איזה מאכל העָרב לחכו, אומר רבן שמעון כי יוכל האיש ההוא לאכלו גם בערב תשעה באב, אף אם גם הוא אמר: “בערב תשעה באב ישנה ויפחות האדם באכילתו”.

רוב הלכותיו היו בנויות על מוסדות השכל הבריא וההגיון הישר. כמורה צדק וישר לא העמיס את משפטיו על עמו מבלי תת טעם לדבריו, כי אם הוכיח תמיד את טעם הענין. הנה הוא אומר, כי האיש אשר נמסרו לו פירות לפקדון והוא רואה כי הפירות מתקלקלים ואובדים, – ימכרם על ידי בית־הדין. ויוסף גם טעם לתקנתו זאת לאמר: “מפני שהוא כמשיב אבדה”, כלומר: כאיש המוצא אבדת רעהו ומשיבה לו, כן במכרו את הפירות ההם יציל את בעליהם מנזק. החכמים אמרו כי הצָּד צבי בתוך הביבר (גן החיות) בשבת חיב, כי עשה מלאכה ביום הקדוש. ורבן שמעון מחלק ואומר “לא כל הביברים שוים” לפי בנינם, על כן יש שאסור ללכד בהם ויש שמותר. הוא אמר שאין להבריח השבוים “מפני תקנת השבוים”, כלומר: אין לתת ידים לשבוי לברוח משביו, פן יָרעו השובים ליתר השבוים ויאסרום בכבלי ברזל. –

מלבד היותו בעל הגיון בריא בדין ובהלכה, הנה גם ידיעתו בכל מקצעות החכמה ששררו אז עזרה הרבה לכונן את משפטיו על אדני השכל הישר. הוא התחנך בבית אביו הנשיא על מבועי התורה והחכמה גם יחד. הוא למד לשון יון ואת החכמות היוניות, ואף אם התאספו חכמי הדור השני ויגזרו אמר, לבלתי למד בני ישראל את השפה הזאת ואת החכמות האלה, אך לבית רבן גמליאל נשיא העם, אשר עליו לבוא ולצאת לפני בני עמו ולהשתדל לטובתם אצל השרים הרומיים, התירו ללמד חכמות יון. ורבן שמעון השתמש בידיעותיו גם בלמדו תורת אלהיו.

כן נודע לנו, כי ידע רבן שמעון את חכמת הרפואה ויבאר סבת מוצא איזו מחלות. גם ידע את סגֻלות הדשאים היכולים להמית את האדם בהארס אשר בהם. הוא אמר על הקצח (הוא אחד מתבואות השדה הנתנות לאכילת האדם), כי אחד מששים סממני מות הנהו, והישן למזרח הגרן, אשר נאסף בו הקצח, דמו בראשו. כי לפי באורו יש בכח הקצח להביא בריחו מחלה על האדם הישן, אם כי לא יסב כל נזק לבריאות אוכלו.

כפי הנראה מהלכותיו היתה לו ידיעה גם בתורת הצמחים ובטבעם. הוא מחליט, כי מהוצאת העלים עד הולד הפגים (זג הפרי) יעברו חמשים יום. הוא מסַמן את המקומות לפי הצמחים הצומחים עליהם באומרו: “סימן להרים – מילים (עץ ששמו מיליה), סימן לעמקים – תמרים, סימן לנחלים – קנים וסימן לשפה – שקמה”, כלומר: לפי הצמח נוכל לדעת כי פה עמק ושם הר וכדומה. כן ידע מתורת בעלי החיים וחזיונותיהם, כאשר נראה מעצתו להחריב חורי הנמלים המביאות נזק להשדות, באספן תבואות הארץ אל חוריהן, באמרו: “כיצד מחריבים חורי נמלים? מביאים מחור זה ונותנים לחור אחר והן חונקות זו את זו”.

גם ידיעותיו במבנה גו האדם ובתורת הנתוח נכבדות הן מאד ומעידות עליו כי שׂם תמיד את לבו למצב חכמת הרפואה ולתורת הנתוח וליתר הידיעות בהשתלמות גו האדם, למען דעת מה טוב לבריאותו ומה רע. השערותיו בחכמה זו היו לפעמים ליסוד נכבד בהלכה. כמו השערתו, שכל ילד החי שלשים יום איננו נופל (ילד שלא שלמו ימי הריון אמו), היתה ליסוד ההלכה, שאין לפדות את הבכור טרם מלאו לו שלשים יום מיום הולדו.

הוא מחליט, כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום – מחלה קרובה לשגעון – ועל כן הוציא רבן שמעון הלכה מזה, כי האיש המדיר את אשתו (המצוה עליה בתור נדר) מעשות מלאכה, יתן לה ספר כריתות, וישיב לה את כסף כתובתה. – הוא שער, כי המשנה את הרגלו בחיים מביא על עצמו חולי מעיים, ועל כן אמר שאסור להבעל להוציא את אשתו אף מנוה רע לנוה יפה למרות רצונה, פן תחלה משנוי המקום.

מאהבתו הרבה לידיעות החכמה חקר ודרש גם מפי החולים על תכונת מחלתם, כאשר יספר בעצמו שפעם אחד פגש באחד האנשים, אשר פרחה השחין על בשרו, וישאלהו על דבר מחלתו ותולדותיה. ויספר לו האיש ההוא, כי יש עשרים וארבעה מינים במחלה הזאת.

דעת לנבון נקל, כי בהיותו נשיא העם, ותהי המשרה על שכמו לקבוע חדשים ולעבר שנים, נחוצה היתה לו ידיעת התכונה ומשטרי הכוכבים. ובאמת לא נפלה ידיעתו בחכמה הזאת מידיעת אביו רבן גמליאל דיבנה. מעצתו אחת, אשר יעץ לפתר שאלה אחת משאלות התכונה על פי אופן קל ופשוט, נוכח כי אמנם אהב להתעסק בחכמה הזאת. הוא אמר, כי האיש החפץ להוָּכח ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה אחד עשר יום, ושרט שריטה בכותל ולשנה הבאה, ביום ההוא של שנת הלבנה, יראה שאין צל השמש מגיע עד השריטה, ויאלץ לחכות עוד אחד עשר יום עד בוא הצל אל המקום ההוא.

אמנם, מובן הדבר, כי לפי מצב החכמות בימינו יוכל היות שלא תעמדנה כל ידיעותיו בפני הבקרת, אך אם נזכר את ימי דורו ואת מצב החכמות אז, נודה כי היה רבן שמעון בן גמליאל איש חכם ונאור.

ג.

על פי טוב רוחו המלא רחמים וחנינה לכל בני האדם היה רבן שמעון ראוי באמת לשאת עליו משרת הלל הזקן – משרת נשיא הסנהדרין. הוא קם תמיד לימין החלש לתמכהו ולהצילהו מידי התקיף ממנו. ביחוד נראה מהלכותיו בעניני האישות, שכלן נאמרות לטובת האשה החלשה, כאשר נוכח מהדוגמאות המעטות האלה.

הוא אמר: “בעל ששלח גט לאשתו איננו יכול לבטלו בפני בית דין ולא להוסיף על איזה תנאי בית דין, כי אם בפני השליח או בפני אשתו”. בההלכה הזאת לקח רבן שמעון את היכלת מידי האיש השונא את אשתו לענותה כחפצו, ולבטל את הגט בכל עת שיחפץ.

אם נולדו באיש איזו מומים גדולים, אם עֻורה עינו, או נכרתה ידו, או נשברה רגלו, והאשה איננה רוצה לשבת עמו, אז כופים את הבעל להוציאה בגט. – הבעל המגרש את אשתו מחויב לתת לה את כסף כתובתה, לא בשקלים קלים, כי אם בשקלים כבדים העוברים לסוחר. – הוא אמר, כי כתובת האשה היא מן התורה, על כן לא יקלו בה הבעל והדַּיָנים. – ומעת שבאו הצרות והרדיפות על עם ישראל, אשר רדפום שונאיהם הרומיים, אמר רבן שמעון שתוכל האשה לגבות את כסף כתובתה גם באין גט בידה.

הוא נתן עצה לאשה לחבל תחבלת ערמה להציל את רכושה לבל ישלט בו הבעל באמרו: הרוצָה להבריח נכסיה מבעלה, כותבת שטר פסים (שטר שכתוב בו, כי היא מבקשת את פני איש אחר לקבל את נכסיה מידה בתור מתנה) לפני נשואיה, ואז אין עוד רשות לבעל להיות אדון על רכושה. גם מהאיש, אשר בקשַתו לקחת את נכסיה, תוכל אחרי כן למנוע את מתנתה, כי בבואו לקחתה מידה תתנחם ואמרה: “עתה איננה חפצה לתת לך את המתנה”. מהתחבלה הזאת אשר יעץ רבן שמעון נראה, מה מאד התנגד החכם הנאור הזה להעול הנעשה לאשה על ידי החקים הקדמונים, כי חשבוה לשפחה נחרפת לאישה, שאין לה רשות לקים כל רכוש לעצמה.

העושה שדהו אפותיקי (שטר שכתוב בו, שאם לא ישלם את הכסף שלקח, אז יוכל הנושה למכׂר את הרכוש המפֹרש בשטר) לכתובת אשתו ולבעל חוב, הנה – לפי דברי רבן שמעון – מוכרחים בעלי החוב להגיש את שטרי חובותיהם אל השופטים, וגובים על פיהם את נשְׁיָם משאר הנכסים, והאשה גובה את כסף כתובתה מן השדה שכתוב באפותיקי, שאין דרכה של אשה – מוסיף רבן שמעון לבאר את דבריו – ללכת לבתי־הדין. – אם גרש האיש שאין לו בנים את אשתו, בתנאי שתתן לו מאתים זוזים, ואחרי כן מת ולא קבל עדנה את הכסף, אז – אמר רבן שמעון – נותנת האשה את מאתים הזוזים, שהתנה בעלה, ליד אחד מיורשיו, ואיננה זקוקה עוד ליבם, כי נחשבת כגרושה בעוד בעלה חי. בתקנה הזאת השתדל רבן שמעון להציל את האלמנה האמללה מכף יבמה להיות חפשיה לנפשה, להנשא לכל איש אשר ימצא חן בעיניה.

בכלל היה כבוד הנשים יקר בעיני רבן שמעון, כאשר נראה מהלכה אחת שאמר: אם אשה מעידה על איש שהוא כהן, אז נותנים לו תרומה לאכל על פי עדותה, אשר העידה בפני אנשים פשוטים, ואיננה צריכה ללכת ולהעיד בבית הדין, לבלי הטריחה. –

ומה נכבדות הן הלכותיו בדבר העבדים!. הוא אמר: כשם שמצוה היא על כל איש מישראל לפדות את אחיו העברי הנשבה בידי הגוים, כן מצוה היא עליו לפדות גם את העבד הנשבה. – אם באו שנות בצרת על הארץ אז יוכל העבד לאמר לאדוניו: “או פרנסני, או הוציאני לחפשי, למען היותי גם אני כיתר עניי ישראל וירחמו עלי נדיבי לב”. אם מוכר העברי את עבדו לנכרי, אז יוצא העבד לחפשי, ומחויב אדוניו לתת לו שטר שחרור (חֹפש). – אם עשה האדון את עבדו אפותיקי למלוה, ואחרי כן הוציא את עבדו זה לחפשי, מובן הדבר, כי העבד איננו אשם כלל בזה, ויוצא לחפשי כחפץ אדוניו. אך הלא גם המלוה איננו אשם, ומדוע זה יאבד כספו, אשר הלוה לאדון העבד? לכן, אמרו החכמים, כופים בכל זאת את אדונו החדש – את המלוה – להוציאהו לחפשי, והעבד כותב לו שטר חוב על הכסף שהלוה אדונו השני לאדונו הראשון. אבל רבן שמעון התנגד לתקנה הזאת, כי יקנה העבד את חפשתו בכסף, ויאמר: אין העבד כותב כלום ויוצא לחפשי. והמלוה יגיש את משפטו לפני בית הדין.

אהבתו לעמו לא עִורה את עיניו, לבלתי כבד את בני יתר העמים. בעיר צידון היה נכרי אחד, אשר כתב ספרי הקדש, וישאלו את פי רבן שמעון ויאמר, כי מותר לקנות את הספרים מן הנכרי. ומה גם בתי־דין הנכרים היו נכבדים בעיניו כבתי־דין ישראל. הוא אמר: “כל השטרות העולים בערכאות של הגוים, אפילו גטי נשים ושחרורי עבדים, אף על פי שחותמיהם נכרים – כשרים”. – על הכותים אמר שהם כישראלים, “וכל מצוה, שהחזיקו בה הכותים, מדקדקים בה יותר מישראל” הוסיף עוד להללם.

כבוד האדם בכלל היה יקר בעיניו מאד, וטוב הוא, לפי דעתו, להקל גם במצות חמורות, למען הציל את כבוד האדם, או למען חוס על עמלו. גם בדיני חמץ, למשל, החמורים מאד, אמר רבן שמעון: אם מטה חוצצת (מבדלת) את כל החדר ותחת המטה מונחים עצים ואבנים, ולמען הוכח לפני הפסח אם יש חמץ תחתיה ומעברה הפנימי, נחוץ לעמול ולהוציא את העצים ואת האבנים, אזי לפי דעתו, טוב לבדק מעבר המטה החיצוני, ולא מעברה הפנימי, לבלתי הטריח את האדם יותר מדי.

כאיש הולך מישרים היתה השקפתו על חובות האנשים בין איש לרעהו מיוסדה על מוסדות הישר. הוא אמר, כי על החנוני לקנח את מדותיו פעמים בשבוע, ולמחות את משקליו פעם אחת בשבוע, ואת המאזנים נחוץ לו לקנח על כל משקל ומשקל, למען לא ידבק מאומה מן הסחורות הנמכרות, ויכבד משקלם, והיתה הסחורה הנמכרת לקונה חסרה במדתה או במשקלה. –

אם השָׂכיר העובד עבודתו בבית איש אחר איננו מאמין באדוניו, כי נתן תרומה ומעשרות מתבואתו, ועל כן ירא הוא לאכל מלחם אדוניו ומפרי שדותיו, אז, אמרו החכמים, יוכל השכיר לחשך מפירות אדוניו לתרומה ולמעשר, ולאכל מן השאר. נגד הדין הזה התנגד רבן שמעון ויאמר, כי אם חפץ השכיר להתחסד אז הרשות בידו לתת תרומה ומעשרות רק מן הפירות אשר קצב לו האדון למאכלו, אבל לא יוכל למעט את רכוש אדוניו בחסידותו היתרה. –

הוא היה שופט צדק, וידרש שישימו השופטים את היֹשר לקו להם בשפטם בין איש לרעהו. לכן התנגד לדברי רבי טרפון ורבי עקיבה שאמרו: “לו היינו בסנהדרין – בזמן הבית – אז לא נהרג אדם מעולם”, כי אם בקשו תחבלה להצדיקו בדין. ויאמר רבן שמעון: “אף הם היו מרבים שופכי דם בישראל”, כי לוּ היה המשפט רפה, כי עתה רבו הרוצחים, בדעתם כי בית המשפט ישתדל להצדיקם ברחמיו היתרים, לדעת החברה האנושית.

מהשקפתו הישרה התנגד להחלטת החכמים שאמרו, כי אם אין להנדון ראיה או עדים, אומרים לו שיוכל להביא עדים או ראיה על צדקתו במשך זמן מגבל של שלשים יום. ואם אחרי עבור הזמן הזה לא הביא את העדים או את הראיה, אז בטלה זכותו. ויאמר רבן שמעון: “ומה יעשה זה, שלא מצא בתוך שלשים יום, וימצא אחרי כן?”. כן אמרו החכמים שאם שאלוהו: “היש לך עדים או ראיה” והוא אומר “אין לי”, ולאחר זמן הביא ראיה או עדים, לא יוכל להועיל עוד לטובתו בזה מאומה. ויקרא רבן שמעון: “ומה יעשה זה שלא ידע שיש לו ראיה או עדים, וימצאם אחרי כן?”.

אחרי הוָּדע לנו השקפותיו הצודקות האלה על הדין, נבין את רום ערך פתגמו שאמר: “אל תלגלג בדין (אל תהתל בדין) שהוא אחד משלש רגלי העולם”.

ד.

הנה ראה ראינו את גדל ערך רבן שמעון בן גמליאל בהלכה, עתה נראה את ערכו גם בדרשותיו באגדה. גם בזה נבדל הוא מרוב חכמי דורו, כי לא עוה את פני הכתובים, ולא עקם את כונתם הפשוטה, ויהי גם באגדה איש שופט מישרים ומבקר אמת בלי משוא פנים.

בשקלו את דברי התורה והנביאים במאזני השכל, הרשה לעצמו לאמר שמה שנאמר בתורה “ערים גדולות ובצורות בשמים” אין כונת המלה “בשמים” כמשמעה, כי אם לשון הגזמה היא, יען כי נגד המציאות הוא שתהיינה חומות הערים גבוהות עד השמים. אבל מה שנאמר בזרעו של אברהם אבינו “והרביתי את זרעך ככוכבי השמים”, “ושמתי את זרעך כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים” איננה לשון הגזמה – אמר רבן שמעון – יען כי באמת זרעו של אברהם אבינו – הם בני ישראל ביחד עם שבטי ערב – רבים הם מאד. – כן אמר על פרשה אחת בתורה אשר נכתבה לא במקומה הראוי לה לפי ענינה, ויקו “שעתידה פרשה זו שתעקר מזה ותכתב במקומה”. הדברים האלה מראים לדעת עד כמה היה רבן שמעון חפשי בבקרתו את דברי התורה!.

לא רבות הן, בכלל, דרשותיו באגדה, כי פַשטן היה מאין כמהו, והמעטות ממנו הנמצאות בספרותנו העתיקה נאמרו רק להרים את רוח לאומיות עמו, לעודד את רוחם בצרותיהם הרבות, לנחמם מיגונם ולהפיח בלבותיהם רוח תקוה לימים טובים מאלה, למען יוכלו לשאת את עול הגלות המרה, להזכיר את עמו לבלי הרם דגל המרד ללא הועיל, כאשר כבר נוכחו איזו פעמים, כי לשוא הוציאו את מבחר בניהם לשדה קטל.

בדרשותיו אלה תשָּׁמע אנחה ממֻשכה עולה מעמק לבו, ואחריה הֵד התקוה משמחת את הנפש. "מיום שחרב בית המקדש – מתאונן הנשיא הגדול הזה – אין יום שאין בו קללה, ונטל טעם הפירות, וימנעו השמים את טַלם. אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מחזיר את הברכות, שנאמר: “אתם הרי ישראל! ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא!” – הוא יעץ את עמו להזהר מן הרומאים לבלתי התגרות בם מלחמה, ולתכלית זאת דרש את הכתוב: “ונשמרתם מאד”, לאמר: “בשעה שהם יראים ממנו אמר לנו “ונשמרתם מאד”, אנחנו שמובלעים ביניהם על אחת כמה וכמה!”.

כאוהב שלום ורודף שלום היתה עצתו אמונה להחזיק תמיד במעוז השלום, ורק על ידי זה יושע יהודה. לכן אמר: "לעולם הבא, כאשר יחזיר הקדוש ברוך הוא את הגליות לירושלים, בשלום או מחזירן, שנאמר: “שאלו שלום ירושלים”, ונאמר: “הנני נוטה אליה כנהר שלום”. ולמען הראות את ערך השלום כי רב הוא, אמר: "גדול השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורה דברים שלא היו. אחרי מות יעקב אבינו “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו: לוּ ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה לפני מותו לאמר: “כה תאמרו ליוסף אנא שא נא לפשע אחיך!”. ומעולם לא צוה יעקב כדברים האלה, כי אם מעצמם אמרו דבר זה. משתפך, כמה קולמוסים (עטים) נשברים, כמה עורות מתעבדים (לעשות מהם קלף), כמה יונקים מתרצעים ללמד דבר שלא היה בתורה! ראה כמה גדול כח השלום!!”.

עוד הוכיח את גדל ערך השלום מדברי האלהים, אשר אמר לאברהם לאמר: “למה זה צחקה שרה לאמר: האמנם אלד ואני זקנתי?”, ובאמת לא כן אמרה, כי אם: “ואדוני זקן”. אך האלהים אֻלץ לשנות את הדברים בגלל השלום, שלא יקצף עליה אברהם אבינו. מדרשותיו אלה נוכח, כי היה חכם מעביר את ספורי התורה תחת שבט בקרתו, להחליט אם היו המעשים המסֻפרים או לא היו. –

אולם מכל עצות השלום שיעץ את עמו לא נלמד כי היה אוהב הרומאים. רבן שמעון שנא באמת את מחריבי ארצו תכלית שנאה, ויקרא את מלכות רומה בשם “מלכות הרשעה”. הוא הצדיק לפעמים את בני עמו הנושאים בחֻבם רגשות מרד, באמרו: “אבותינו שהריחו מקצת צרתן של מלכיות קצרה רוחם, אנחנו שמובלעים הננו בתוך מעיהם (של הרומאים) כמה ימים וכמה שנים, כמה קצים וכמה עבורים, על אחת כמה וכמה!”. ובדברים חודרים כליות ולב יקרא ויבאר דברי הכתוב: “על כן מלאו מתני חלחלה, צירים אחזוני כצירי יולדה, נעויתי משמוע, נבהלתי מראות” לאמר: “נעויתי משמוע – קול החרופים והגדופים של הרשע (קיסר רומה שהעמיד פסל יופיטר בירושלים); נבהלתי מראות – שלות אותו הרשע!”.

רבן שמעון הצטדק על אשר לא שמו חכמי הדור אל לבם לכתוב מגלות על הצרות אשר השיגו את עמם, כאשר כתב לפנים אלעזר בן חנניה בעליתו את מגלת תענית. ויאמר: “גם אנחנו מחבבים את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתב אין אנחנו מספיקים!”.

זכרון חסן לאֻמו המדיני היה יקר ונכבד מאד בעיניו, עד כי אמר: “האוכל ושותה ביום תשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים”. החכם הזה, שדרכו היה להקל עול הדינים מעל צואר בני עמו, החמיר מאד בדין צום תשעה באב – האֵבל הלאומי – רק מרגשות לאומיים שהמו בקרבו.

ובאנחת לב, יחד עם התפעלות עצומה, הוא מזכיר לשומעיו את החגים הלאומיים שהיו בירושלים בזמן הבית, והוא אומר: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בבגדים לבָנים שאולים, שלא לבַיש את מי שאין לה, והן יוצאות ומחוללות בכרמים ואומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה!”.

זכרון ירושלים עיר קדשו העיר בלב רבן שמעון תקות טובות ונחמות. בכל התלאות אשר מצאו את בני עמו בימיו לא נִסעה עוד תקותו מלבו לחזות את עיר המעטירה הקדושה, כעיר אשר תהיה משוש כל הארץ, ויאמר: “עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל האמות וכל הממלכות שנאמר: ונקוו אליה כל הגוים לשם ה'”.

ה.

אחת ממעלות נפשו הטהורה היתה הענוה. ואם אמנם ככתבו את אגרותיו אל נפוצות ישראל בכל ארצות פזוריהם על דבר עִבור השנה לא כתב בסגנון רבן גמליאל הזקן לאמר: “ויישר הדבר בעיני ובעיני חברי להוסיף על השנה הזאת שלשים יום”. כי אם כה כתב: “ויישר הדבר בעיני” ואת חבריו לא זכר, בכל זאת הודו כל החכמים שהיה רבן שמעון אחד הענוים היותר גדולים בתבל. ואשר לא זכר את חבריו, הוא יען חפץ להרים את הנשיאות בעיני העם, למען יסורו למשמעת איש אחד וראש אחד, לטובת אחדות הלאם והתורה. ולאות כי לא חשבו חכמי התלמוד את סגנון מכתבו לגאוה, יהיה המאמר הנמצא בתלמוד האומר: “רבן שמעון בן גמליאל ענו בדורו היה”. והחכמים מונים שלשה ענוי רוח, שהיו מימות עולם עד ימיהם, ומהשלשה הכי נכבד בעיניהם היה רבן שמעון.

אם כי נודעה לו התנגדות רבי מאיר לנשיאותו, בכל זאת הזכירהו הרבה פעמים בהלכותיו, ואמר הלכות רבות בשם רבי מאיר. בהיות רבן שמעון פעם אחת בעיר קסריה חלה מעט – והימים היו ימי חג הסכות – וישאל את פי רבי יוסי להרשות לו לישן עם משרתו מחוץ לסכה. ובהזכירו לפני תלמידיו את המקרה הזה, הוסיף לאמר: “והתיר לי רבי יוסי ברבי (אדם גדול) לישן אני ומשמשי חוץ לסכה”. מזה נראה ענות רוחו, כי בהיותו נשיא הסנהדרין וראש החכמים כִּבד בכל זאת את חברו לשאל מפיו דבר תורה.

רבי אלעזר בן רבי שמעון בן יוחאי בשבתו בבית המדרש בשפרעם עם רבי יהודה בן רבן שמעון הציק מאד לחברו זה בשאלותיו למען הכלימו. ויבוא רבי יהודה ויתאונן באזני אביו הנשיא. ויענהו רבן שמעון לאמר: “אל ירע בעיניך, בני, כי אתה ארי בן שועל הנך, והוא (רבי אלעזר) – ארי בן ארי”. ויקטין את ערך נפשו מול מעלת חברו, רבי שמעון בן יוחאי. ואת המדה היקרה הזאת למד גם את שומעי לקחו. הוא אמר, כי אין לאיש להתגאות ולהתנהג כאדם גדול וכתלמיד חכם, כי גאה וגאון שנאה נפשו.

על כל מעלותיו בתורה, בחכמה ובמדות זכה רבן שמעון שקבעו את כל דבריו להלכה, להורות כמוהם מלבד בשלשה דברים, שאין ההלכה כדבריו. ועד כמה היה נכבד גם בחייו נראה מהלכה אחת, אשר כל החכמים נהגו בה לאסור, ורק מפני כבוד רבן שמעון אמרו חבריו לנהג בה היתר. –

כארבעים שנה ישב רבן שמעון על כס נשיאותו. הוא ראה רעה רבה בימי חייו, מכל בית אביו הגדול לא נשארו בחייהם כי אם הוא ובן אחיו הגדול, אשר ישב בעיר עסיה, ויתר אחיו ובני אחיו נאספו אל עמם בימי המרד וגזרות השמד. כפי נראה מדברי רבן שמעון, אשר התאונן במר רוחו על אבדן בית אביו, היה המרד סבת מות קרוביו, כי נהרגו בשדה קטל בצבאות בר־כוכבא או בידי חרב משפט הרומאים. אבל התלמוד לא ספר מזה דבר.

בימי עלומיו אֻלץ לעזב את ארצו ולקחת בידו מקל נודדים, לגור לארץ רחוקה, להסתתר מפני חמת הרודף. גם באחרית ימיו ראה רבן שמעון צרות רבות, בהתחדש עוד הפעם גזרות קיסרי רומה על התורה והחכמים, ותִּלָּקח הזכות מידיהם לשפט בין אחיהם כדת התורה. בעת ההיא עזב רבן שמעון את עיר אושא ויעתיק את בית מדרשו לעיר שפרעם.

אחרי מות הקיסר וירוס, שהיה תחת אנטונינוס פיוס, שלחו חכמי ישראל את רבי שמעון בן יוחאי עירה רומה, להשתדל לפני הקיסר מרק אורֵלִיוס להסיר את הגזרות מעל היהודים. ורבן שמעון בן גמליאל לא נסע, כי היתה הנשיאות כקוץ מונד בעיני מושלי רומה. השתדלות החכמים עשתה פרי ותהי הרוחה מעטה ליהודים, ותשקט הארץ מן הגזרות והרדיפות.

ויחי רבן שמעון בן גמליאל עוד שנים אחדות, ויזכה לראות את בנו יחידו, את רבי יהודה הנשיא, עולה בחכמה על כל בני דורו, ותהי לו זאת לנחמה באחרית ימיו, וימת אחרי תם שנת המאה מעת חרבן הבית השני.

---

רבי שמעון בן יוחאי

מאת

שלמה ברמן

א

רבי שמעון בן יוחאי, אחד מחכמי הסנהדרין אשר באושא – בן הדור השלישי לחכמי התורה, בזמן נשיאות רבן שמעון בן גמליאל – היה תלמיד רבי עקיבה. אביו יוחאי היה מן האנשים הנכבדים בישראל ומתהלך באהבה ובשלום עם הרומאים, וכפי הנראה, איש מתנגד מאד למרד היהודים ברומה.

שלש עשרה שנה ישב רבי שמעון בן יוחאי לפני רבי עקיבה, ויקבל ממנו את רֻבי תורותיו, אך לא את אופן למודו. תחת זאת נחל ממורהו את השקפתו על מצב בני ישראל המדיני, את אהבתו לחפש לאומי ואת השנאה העזה למלכות רומה, אשר פיו יקבנה בשם “מלכות הרשעה”.

אחרי מות אדריַנוס קיסר שב גם רבי שמעון מארץ נדודו ארצה ישראל, ויהי בין שבעת החכמים שהתאספו בעיר אושא וישלחו ספרים אל כל ערי ישראל לקרוא למורים ולתלמידים לכונן בתי מדרש. בני העיר אושא קבלו את החכמים בטוב לבב, ויספיקו להם ולתלמידיהם הרבים, אשר מהרו לבוא לקול הקריאה, את צרכיהם – מאכלם ושקוים. לאות תודה לנדיבי־הלב נשאו החכמים איש איש את מדברותיו לכבוד בני אושא, ויהללו את מפעל צדקתם.

בין כל הדרשות האלה מצטַינת דרשת רבי שמעון בפשטותה ובמשל הקל המובן לכל איש, תחת אשר רוב הדורשים אֻלצו לעקם את הכתובים בדרשותיהם, ולדמות מעשה בני אושא למשלים זרים ורחוקים. מהענין הפשוט שבחר לו רבי שמעון לתלות עליו את דרשתו נבין את הדרך הנעים, שהיה לו בדרישת התורה. וכה נשא משלו ויאמר: “ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, ושם אשה גדולה, ותחזק בו לאכל לחם” – גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחית המתים לבוא שלא בעתה. הצרפתית, על ידי שהאכילה את אליהו, והשונמית, על ידי שהאכילה את אלישע, זכו להחיות את בניהן; ואתם, בני אושא גומלי החסד, על אחת כמה וכמה!"

ואמנם היתה פעולתו בדרישת התורה נכבדה מאד, כי הוא הביא את רוח הבקרת לשפט על פיה את כל דברי מורו, רבי עקיבה, לדעת איזו מהם לקרב ואיזו לרחק; כנראה מדבריו שאמר לתלמידיו: “למדו את מדותי (כללַי), כי מדותי הן תרומות מתרומות (המבֹררות והנבחרות) ממדותיו של רבי עקיבה”. ועל תכונתו זאת לברר ולַנקות את ההלכות מכל פסלת אמר אחד מחכמי דורו: “רבי שמעון בן יוחאי טוחן הרבה ומוציא מעט (לומד הרבה ושוכח מעט) ואשר הוציא הוא רק סובין (מפל בר)”, כלומר: ואשר שכח הן רק ההלכות, שאינן ראויות להאָמר ולהִשָּׁאר.

הוא לא נשא פני כל איש באהבתו את האמת. ואם אמרו לו דבר בשם מוריו, גם אז לא נכנע מפני רוממות הקבלה, כי אם את ההגיון הבריא לקח לו לאמַת המדה בתורה. פעם אחת אמר הלכה בבית המדרש, ויאמרו לו חבריו: “אם הלכה (קבלה מרבותיו) – נקבל, ואם לדין יש תשובה”, ויען רבי שמעון: “הלכה היא וגם המקרא עוזרני”. בזה הביע דעתו, כי ההלכה בלבד איננה מספקת לו להורות על פיה, כי אם נחוץ לו עוד עזר מן המקרא.

אם כי היה תלמיד רבי עקיבה כל ימיו, וגם בשבת מורהו זה בכלא לא נמנע מלכת אליו לשמוע דבר תורה מפיהו, בכל זאת לא הלך בעקבות רבי עקיבה לדרש את האותיות היתרות, את מלות השמוש “את” “רק” “אך”, להוציא מהן הלכות. גם את הפלפול שנא רבי שמעון; ועל פלפול רבי יהודה חברו, אשר חפץ להוציא על ידו איזו הלכה, ענה הוא כי לחנם יפלפל, כי הדבר פשוט הוא “וממקומו הוא מוכרע” (מפשַׁט הכתוב נראה ומובן).

גם בעיקר הקבלה ודרכי השתלשלותה שונה דעתו מדעת רבי עקיבה. תחת אשר מורהו זה אמר, כי הכללות והפרטות שבמצות התורה נאמרו למשה בהר סיני, אמר הוא כרבי ישמעאל, שהכללות – הן המצות הכתובות בתורה – נאמרו בהר סיני, והפרטות – באורי המצות – נאמרו באוהל מועד, כלומר: על פה. הדעה הזאת מורידה קדושת ההלכות ומעלתן, להיות נתונות ביד החכמים, להטותן אל חפצן לצרכי הזמן והמקום.

עוד דרך אחת היתה לרבי שמעון אשר הועילה הרבה להתפתחות הבקרת בתורה והיא – בקשת טעם המצות. גם על הדינים והמשפטים המפרשים בתורה שאל הוא, מדוע אמרה כן התורה, וישתדל תמיד למצוא טעם הגיוני לחקי התורה הכתובה. ועל כן נאמר עליו בספרות התלמודית: “רבי שמעון דורש טעמי המקרא”.

התורה אמרה, כי המביא קרבן מנחה לחטאתו “לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה”. ויאמר רבי שמעון: “בדין הוא, שתהי מנחת חוטא טעונה (צריכה) שמן ולבונה, שלא יהי חוטא נשכר” (שלא ישתכר מזה שהוא חוטא בהמנעו מהביא שמן ולבונה). “אבל לבלתי היות קרבנו מהֻדר” – מבאר רבי שמעון טעם הדבר – לכן צותה התורה לבל יביא החוטא שמן ולבונה למנחתו. – כן הוא שואל: מדוע אמרה התורה שגם רכוש הצדיקים הדרים בעיר הנדחת יאבד ויחרם (עיר אשר יושביה עובדים עבודה זרה ומשפטה לההרס עד היסוד בה)? הלא הצדיקים לא חטאו! ועל זאת יען רבי שמעון: מי הכריחם לשבת בה בשכונת אנשים רעים וחטאים? – לכן יאבד גם רכושם. – עוד הוא שואל: מדוע אמרה התורה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלָּקח אשה לאיש? – ומבאר טעם הדבר במנהג העולם: יען שדרך האיש לחזור אחרי האשה, ואין דרך האשה לחזור אחרי האיש (כי הנשים בישניות הן).

ואם למשפטי התורה הכתובה הוא מבקש טעם הגיוני, ומה גם להכלות מקֻבלות מפי החכמים. והטעמים אשר מצא רבי שמעון לההלכות, מה ישרים ומה נחמדים הם! הנה יש הלכה אחת האומרת, כי הגוזל או החומס או, בכלל, המסב לרעהו נזק, משלם להנִּזָק ממיטב אדמתו, והלוה משלם את חובו מאדמתו הבינונית. וישאל רבי שמעון מה טעם ההלכה הזאת ועל מה נוסדה? ואחרי שאלו ענה לאמר: המַּזיק משלם להנִּזק ממיטב אדמתו למען יאמר האדם בלבו: “למה אני גוזל? למה אני חומס? הלא למחר ירד בית הדין לרכושי ולקח את השדה היפה בשדותי”. והלוה משלם להמלוה מהאדמה הבינונית, לבלתי עשות האדם בערמה, בראותו שיש לרעהו שדה טוב או בית יפה ואמר: “אמהר להלותו כסף, והיה אם לא יוכל להשיב לי את נשיי, ולקחתי ממנו את שדהו או את ביתו”. גם מן האדמה הגרועה לא יתכן לשלם למלוה, פן יחדלו בני האדם להלות כסף איש לרעהו.

לפעמים, במצאו טעם המצוה, שנה את המצוה על פי הטעם ההוא. הן מקרא מפורש הוא בתורה: “לא תחבל בגד אלמנה” והתורה לא הבדילה בין אלמנה עניה ובין אלמנה עשירה. אבל רבי שמעון אומר, כי טעם הדבר שצותה התורה לבלי קחת חבולה מן האלמנה הוא, לפי שעל המלוה להשיב לה יום יום את שמלתה, ואם כן יבוא אל ביתה יום יום, וזה לא לפי הנמוס, ולפי הטעם הזה – אמר רבי שמעון – מותר לקחת משכן מאלמנה עשירה, כי לא יאלץ המלוה להשיב לה את השמלה מדי יום ביום, כי יש לה שמלות אחרות. – רוח בקרת חפשית כזאת הביא רבי שמעון אל בית מדרשו! –

הוא אהב מאד את הסדר בלמודו, את כל ההלכות אסף ויסדרן בסדר יפה, בתתו כללים גדולים לזכור על ידם את ההלכות, לבל תשכחנה מהרה, באמרו: דבר פלוני או דבר אלמֹני כלל גדול הוא. וכן אהב למנות במספר הלכות דומות זו לזו מעט, מנהגים, מדות המוסר וכדומה. “ארבעה הם אשר האלהים שונאם: הנכנס לביתו פתאם, ומה גם לבית רעהו” – אמר רבי שמעון – וכו' וכו‘. "חמשה דברים הם שהעושה אותם מתחיב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף וכו’". ועוד הרבה מאמרים נמצאים ממנו בתלמוד ההולכים על דרך זה בהלכה ובאגדה, והם יקלו על הלומדים לזכר את למודם.

בכל אלה לא קבעו את דבריו להלכה במקום שרבי יהודה או רבי יוסי חבריו מתנגדים להם. ואת הדבר הזה יתכן לבאר רק על אשר הלך אל הקצה האחרון, בהקלו עול הדינים מעל עמו יותר מכל חבריו.

ב

כרוח הבקרת אשר נחה עליו עת בא לדרש את הכתובים להלכה, פעמהו גם בדרשו את המקראות על פי דרך האגדה. הנה הוא מספר בעצמו לאמר: “ארבעה דברים היה רבי עקיבה דורש, ואני אינני דורשם כמוהו. ונראים דברי שישרים הם מדברי רבי עקיבה”. ולא גאותו השיאתו לדבר דברי גאון כאלה, לרומם דרשתו תחת לשונו לעֻמת דרשת מורהו, כי אם האמת אלצַתו לאמר כן, כאשר נוָּכח אם נציג דברי רבי עקיבה ודבריו אלה מול אלה.

רבי עקיבה באר את דברי משה שאמר לה‘: “הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?” לאמר: אף אם תאסף את כל הצאן והבקר הימצא להם? וירגיש רבי שמעון, שהבאור הזה מתנגד לַהגיון. הכי כל יוֹשבי תבל אינם אוכלים בשר, אף אם רבים הם מאות פעמים ממספר בני ישראל שהיו במדבר? והאם לא היה צאן ובקר לבני ישראל במדבר? – אומר רבי שמעון – הן כבר נאמר ביציאתם ממצרים: “וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר”. ואם תאמר, כי כבר אכלום במדבר, הלא נאמר אחרי כן: “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד!” אין זאת כי כן אמר משה: לא בשר הם חפצים כי אם לבקש תואנה על ה’, למען שוב מצרימה. והיה באור המלות “ומצא להם” כן: “היאמרו די לתאותם?”

רבי עקיבה דרש את דברי התורה: “ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק” לאמר: היא ראתהו בעבדו עבודה זרה. הבאור הזה לא ישר בעיני רבי שמעון, ויבאר בדרך יותר פשוטה לאמר: שרה שמעה בהתל ישמעאל ביצחק באמרו לו: “הכי לא אקח אני פי־שנים בנחלת אבינו? הן אנכי הוא הבכור!” ומה ישר הבאור הזה! הלא כה אמרה שרה לאברהם: “גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש עם בני עם יצחק!”, ומה ענין עבודה זרה לירושה?

האלהים אמר ליחזקאל הנביא לאמר: “בן אדם, יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר: אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואנחנו רבים – לנו נתנה הארץ למורשה”. ויבאר רבי עקיבה כן: “הן אברהם שעבד רק אל אחד ירש את הארץ, אף כי אנחנו (דור יחזקאל) העובדים אלהים רבים”. הביאור הזה לא מצא חן בעיני רבי שמעון אחרי התבוננו אל המשך הכתובים, ויבאר בטעם יותר יפה לאמר: “הן אברהם שצוהו ה' רק מצוה אחת – למול בשרו – ירש את הארץ, אף כי אנחנו שצונו מצות רבות”. לפי זה יש טעם במענה הנביא שאמר: “על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו?” כלומר: הלא אינם עושים מצות ה', ולמה תתפארו בהן ותאמרו כי בגללן תירשו את הארץ? אבל לפי באור רבי עקיבה אין טעם במענה הנביא: הלא גם הם יאמרו כי עובדי אלילים המה, ולמה יזכירם את חטאתם זאת!

כמו בהלכות כן גם באגדות אהב רבי שמעון לבקש טעם לדברים הנאמרים בתורה, בנביאים או בכתובים. תלמידיו שאלוהו פעם אחת: מדוע לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה, להספיק להם מזון לכל ימי השנה? ויען רבי שמעון: “משל למה הדבר דומה? למלך שיש לו בן אחד. נתן לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא הלך הבן להראות את פני אביו רק פעם אחת בשנה. ויחל המלך לתת לבנו מזונותיו יום יום, וילך הבן לראות את פני אביו יום יום. כן גם בני ישראל: מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים היה דואג אולי לא ירד מחר המן, ומתו כל בניו ברעב, לכן התפלל מדי יום ביום לאלהים שישלח לו דגן־שמים זה. ונמצא כלם מכַונים את לבם לאביהם שבשמים”.

הוא התאמץ לבאר אגדות התורה באופן קרוב אל המציאות וגדר הטבע. הוא באר את הכתוב: “ויראו בני האלהים את בנות האדם, כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” לאמר: “בני האלהים” הם בני השופטים או שרי הארץ ולא מלאכי אלהים, כאשר בארו מטיפים אחרים בימיו, האוהבים את הפלאות בספורי התורה. ויגער בחכמים המבארים את המלות “בני אלהים” באופן זר כזה.

לפעמים החליף את סדר המלים בכתוב באופן נעים, ויצא לו דרוש יפה. הוא דרש את הכתוב: “צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה” לאמר: "כמו שההרים כובשים על התהום, שלא יעלה ויציף את העולם, כן גם הצדקה כובשת על מדת הדין ועל הפורענות, שלא תבאנה לעולם, כמו שנאמר: “צדקתך על משפטיך כההרי אל על תהום רבה”. חלוף המלים כזה בדברי הכתובים נקרא בימינו בשם־חקוי (פַּרוֹדִיָה). ומה נחמדה הפרודיה הזאת, ומה נעלה מטרתה, אשר השיג רבי שמעון על ידה! הדרשה הזאת מראה לדעת מה חד היה שכלו להטות את הכתובים אל כל אשר יחפץ, באופן נעים ומובן ובדרך קל ופשוט. –

מלבד הגיונו הבריא, אשר היה נר לרגלי דרשותיו, הנה גם לשון מטיף נעים ברא לו אלהים ושפתיו נטפו מתק המליצה. כל דברי מוסרו הִשוה תמיד למקרה אחד ממקרי התבל במשל נחמד, ודברי אגדותיו יצאו מפיו ברורים ומובנים לכל, כי תוכם רצוף מוסר השכל, או באור מקרים בתולדות ישראל, כאשר נוכח מהמשלים האחדים האלה:

כתוב בתורה: “מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדנו?” – ובחפצו לבאר את התעלת הרבה אשר הגיעה למצרים מבני ישראל, ואת טעם הנָחמם על אשר שלחו את העבדים האלה לחפשי, נשא רבי שמעון משלו ויאמר: “משל למה הדבר דומה? לאחד שנפלה לו אחוזה במדינת הים בירושה, וימכרנה במחיר מצער, ויחל הקונה לחפר בה, וימצא מטמוני כסף וזהב ואבני־יקר. ויודע הדבר למוכר – ויחנק. כן עשו גם המצרים כי שלחו את בני ישראל ולא ידעו מה שלחו”.

הוא דרש על שם המקום “די־זהב” לאמר: שהתנדבו שם בני ישראל זהב גם למשכן גם לעגל. ובחפצו להראות את קלות־הדעת של דור המדבר אמר במשל: "למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים אל ביתו ויאשרוהו רבים לאמר, כי אוהב חכמה הוא. אחרי כן באו אליו גם כנענים ויקבל גם אותם. אז חדלו מהללו ויאמרו: “זה דרכו לקבל כל אדם”.

ומה נעים משלו אשר נשא על חיי החברה והלאם באמרו: “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף! – משל לבני אדם שישבו באניה. ויקח אחד מהם מקדח, ויחל לקדח תחתיו. ויאמרו לו רעיו מה אתה עושה? ויענם האיש: מה לכם ולמעשי? הכי לא תחתי אני קודח? ויענו רעיו: הלא יעלו המים דרך החֹר ויטביעו את כלנו”. כן בחטוא איש אחד, לא רק לנפשו, כי אם לכל החברה האנושית יחטא.

ג.

רוב דרשות רבי שמעון בן יוחאי באגדה נסבו על התורה ורום ערכה. אין כמעט אחד מכל חכמי דורו, אשר הרבה לשאת את דבריו על התורה כמוהו. גם רבי מאיר, זה “העוקר הרי הרים” בדרישת התורה, לא הקדיש מאמרים רבים לחבת התורה כרבי שמעון.

הנה כל החכמים יעצו לכל אדם ללמד את בנו איזו אומנות, להחיות בה את נפשו ונפשות ביתו, ויחד עם זה למדוהו לבל יזניח תורת ה', וילמדה את בניו. אבל רבי שמעון אמר: “היתכן? אדם קוצר בשעת קצירה, וחורש בשעת חרישה, דש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – מתי הוא לומד תורה? אך – כשישראל עושים רצונו של מקום (ה') מלאכתם נעשית על ידי אחרים (עבדיהם) וכשאין עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם”.

אולם, כפי הנראה, הרגיש בנפשו, כי הרחיק ללכת בדרשתו זאת, לצַות על בני האדם לעזוב עסקיהם בגלל התורה, לכן תקן בפעם האחרת את דבריו אלה באמרו: “אדם יושב ולומד, ואיננו יודע מאין הוא אוכל ושותה, מאין הוא לובש ומתכסה – לכן לא נתּנה התורה כי אם לאוכלי המן ולאוכלי תרומה”, כלומר: מפלגת חכמים מחויבת להתפרנס מן הצדקה ולהקדיש את כל עתותיה ללמוד התורה, ויתר בני האדם עוסקים בעבודה ובמלאכה לטובת החברה האנושית.

בתכונתו זאת נדמה לו רק רבי נהוראי בן דורו, שאמר: “עוזב אני את כל האומניות שבעולם ומלמד את בני רק את התורה”. – האגדה מספרת, כי תלמיד אחד של רבי שמעון יצא חוצה לארץ, וימצא לו שם הון עתק. ויהי בשובו אל ארץ ישראל, ויראוהו חבריו והנה הוא עשיר, ויקנאו בו, ויאמרו גם הם לצאת מארצם, לבקש עֹשר בארצות רחוקות. וישמע זאת מורם, רבי שמעון, ויתעצב אל לבו, ויקראם לשוח בשדה־בקעה, ויוכיחם לדעת, כי אם ירדפו להשיג את האֹשר החמרי יאבד להם אשרם הרוחני. ויקראו כלם קול אחד לאמר: “כי שמחתני ה' בפעליך!” כלומר: תורת ה' היא שמחתם ולא העֹשר. האגדה כדרכה, עטרה את המקרה הזה בזר פלאות, ותוסף לספר כי התפלל רבי שמעון לאלהים, ותמלא כל הבקעה שקלי זהב, ויאמר לתלמידיו: “קחו לכם מהם כאות נפשכם, אך דעו כי כל אשר יקח לו מזה יאבד חלקו בעולם הנצחי!” – וימשכו כלם את ידיהם מן הזהב.

לפי דעתו מוטלת החובה על כל יודע תורה להגות בדברי תורה גם בעת אכלו, וכה אמר: “שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה – כאלו אכלו מזבחי מתים; ואם אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחן ה'”. גם ההולך בדרך אל יחדל מלמוד את התורה. “המהלך בדרך – אומר רבי שמעון – ומפסיק ממשנתו ואומר: “מה נאה אילן זה, ומה נאה נִיר זה”, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחַיב בנפשו”.

עוד הוא אומר: “אם ראית ערים נתלשות (נהרסות) דע לך שבאה להן הצרה יען כי לא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משַׁנים”, כלומר: שלא השתדלו לכונן בתי ספר לילדיהן ולשלם שכר למורים ולעוזרים. איזהו מעות שלא יוכל לתקן? – מוסיף הוא לדרש – זה שהיה מתוקן בראשונה ואחרי כן התעַות. ואיזהו? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה". ברוב התלהבותו לחבת התורה ולמצותיה יקרא: “ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים! אמר להם (לישראל) הקדוש ברוך הוא: אם תעשו את התורה, הנה לכם ככר לחם לאכל, ואם לא תעשוה, הנה המקל להכותכם בו!”.

רק התורה – לפי דעתו – עשתה את בני ישראל לעם חפשי גם בעבודתו ובשפלותו, ויאמר: “אתם יש לכם קנין באומות העולם, ואין לאומות העולם קנין בכם, על ידי שקניתם אלה דברי הברית”. “כלי זין נתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל – מוסיף רבי שמעון לאמר – ושם המפורש חקוק עליו. וזאת כונת הכתוב: כבוד חכמים ינחלו – אלו בני ישראל, שקבלו את התורה, וכסילים מרים קלון, אלו אומות העולם (עובדי אלילים) שהקדוש ברוך עושה להם קלון”. – את הלומד תורה מבטיח רבי שמעון, כי גם אחרי מותו, כאשר יאמרו תלמידיו דברי תורה בשמו, תהיינה שפתותיו דובבות בקבר.

לבו דאב מאד על אי־אחדות חכמי התורה בימיו, ויביע את צערו בדרשה נעימה. הנה החכמים דרשו את הכתוב: “ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו”, לאמר: “עתידה תורה שתשָׁכח מישראל”. ויקרא רבי שמעון: “חלילה שתשכח התורה מישראל! הלא כבר נאמר: “כי לא תשכח מפי זרעו” ואם כן מהו באור הדברים “ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו”? – שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, כי אם איש פלוני אוסר ואיש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא ואיש פלוני מטהר ולא ימצאו דבר ברור”. ואם נזכר את בתי המדרש הרבים, אשר כוננו אז חכמי התורה, ואשר מוריהם הלכו איש איש בדרכו שהתוה לו מבלי שים לב לאחדות התורה, ואת התאמצות רבן שמעון בן רבן גמליאל לאחד את התורה לבל תפרד לתורות הרבה, והיתה לאַל, וכי המצב הזה הורע מיום ליום, אז נבין מה נאמנים היו דברי הדרשה הזאת!

ומה רבה היתה אהבתו לארצו הקדושה! בתכונה הזאת היה תלמיד מובהק לרבי עקיבה, כי כמוהו היה גם רבי שמעון לאומי נלהב, ויהי נכון לשאת כל תלאה וכל מכאב בגלל ארץ אבותיו, אשר היתה יקרה בעיניו לא פחות מן התורה. כאשר נראה ממאמרו האחד, היו התורה וארץ ישראל שקולות בעיניו זו כנגד זו, ותשאנה במאנים יחד. הוא אמר: “שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכלן לא נתּנו להם כי אם על ידי יסורים, ואלה הן: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא”. רוח לאומי נלהב מרחפת על פני הדברים הקצרים והשנונים האלה, רוח לאומי, אשר כשחוק הוא בעיניו כל הלחץ וכל העני לעמת האֹשר הגדול לרשת את ארץ אבותיו.

בדרשתו אשר נשא על דברי סנחריב מלך אשור, ששלח לבני ירושלים לאמר: “עשו אתי ברכה וצאו אלי… עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם: ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים”, אמר רבי שמעון: מה נואל מלך אשור בהבטיחו את ישראל להושיבם בארץ טובה כארץ יהודה! הן עליו היה לרומם ולהלל את הארץ החדשה אשר הבטיח ולאמר: כי נעלה היא על ארץ ישראל, למען ימשך את לב העם. אבל מזה נראה מה טובה היא הארץ הקדושה, עד כי האיש, אשר בא להלל ארצו, לא יכל עשות שקר בנפשו ולדבר דֹפי בארץ ישראל הברוכה והפֹריה.

הוא היה אומר: אין יוצאים מארץ ישראל חוצה לארץ רק אם עלה מחיר הלחם לסאתים בסלע וגם בעד מחיר גדול כזה אי אפשר למצוא לחם לקנותו. – הוא אמר בדרשתו, כי אלימלך איש נעמי ושני בניו – מחלון וכליון – מתו, יען אשר עזבו את ארץ ישראל בשנות הבצרת, ויצאו אל ארץ מואב. הוא הזהיר את בני עמו מאד להתאבל על חרבן הבית והארץ, ויוסף עוד לאמר: “אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: “אז ימלא שחק פינו ולשוננו רנה”. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה”, כלומר: לעת גאולת ישראל. "ואם יאמר לך אדם – מוסיף רבי שמעון – מתי קץ הגאולה? אֹמר לו: “כי יום נקם בלבי”. כתיב, כלומר: עוד יבא יום ויִקּום האלהים נקמת עמו וארצו.

ד.

בגלל הרגש הלאומי הקדוש הזה, אשר פעם את רוחו, אמנם נשא ויסבל רבי שמעון תלאות אין קץ, וכפשע היה בינו ובין חרב משפט הרומאים. ואלה סבות הסכנה, אשר עברה על נפשו: באחרית ממלחת אנטונינוס פיוס קיסר רומא התגרו הפרתים מלחמה ברומה, ויאמרו להשליך מעל צואריהם את עול ממשלת הממלכה התקיפה הזאת, ויקחו גם היהודים, אשר נואשו עוד מתקותם להשיב להם את כבודם המדיני, חבל במרד הזה. ורבי שמעון בן יוחאי בשנאו את הרומאים תכלית שנאה ובאהבתו הגדולה לחפש הלאומי הביע אז בדרשותיו בבית המדרש את תקותו הנעימה, אשר שעשעה נפשו, לראות בעיניו את גדולת ישראל וגאולתו מידי מחריבי ארצו ויאמר: “אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל צפה לרגליו של משיח”, כלומר: הוא האמין באמונה שלמה, כי הפרתים יכניעו את גאון רומה, ויגרשוה מהיות גברת בארצות אַסִיָה, ואז ישובו בני ישראל לבצרון ומלך משיח ה' מקרבם יצא למלך בעמו. אולם תקות החכם הזה לא באה: עוד טרם מת אנטונינוס בא שר צבאו, קוֹרְנֵילִיוּס, וישבית את המרד וישקיט את הארץ.

וימת אנטונינוס פיוס וימלכו תחתיו שני קיסרים: מַרְק־אוֹרֵילִיוּס ומשנה לו לוּצִיוּס־וֵירוּס. אז יצאה הגזרה מלפניהם להשבית בארץ ישראל את בתי־דין ישראל, לבלי יוסיפו עוד חכמי התורה לשפט בין איש לרעהו. רבי שמעון אמנם לא התעצב למקרה הזה, ויאמר כי טוב מאד עשו הקיסרים, אשר לקחו מידי שופטי ישראל את המשרה הזאת, יען חדלו בישראל שופטים חכמי לב יודעי דת ודין לשפט את אחיהם על פי חקי התורה האמתים. אך שנאתו לרומאים התגברה בלבו: הוא לא שכח את תקותיו הנעימות שהיו לאַל, ולא יכל לסלוח לַלביאה האכזריה החובקת בזרועותיה את השה הפזורה, את ישראל.

ויהי היום וישבו שלשת חכמי התורה: רבי שמעון בן יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אילעי בבית המדרש וישיחו על אדות קורות הימים האחרונים על דבר המורדים והרומאים. וישא רבי יהודה את משלו ויאמר: “כמה נאים מעשי האֻמה הזאת (הרומאים)! תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות!” כשמוע רבי שמעון את דברי התהלה, אשר פזר רעהו לשנואי נפשו, התפרצה שנאתו הטמונה בחֻבו מפחד אויב ומתנקם מלבבו הסוער בדברים כאלה: “כל מה שתקנו, לא תקנו כי אם להנאת עצמם ולא לטובת ארץ ישראל. תקנו שוקים – להושיב בהם זונות, תקנו מרחצאות – לעדן בהם את בשרם, תקנו גשרים – למען יוכלו לגבות מס מאת העוברים עליהם”. ורבי יוסי טמן שנאתו בחבו, ולא דבר דבר לא להלל ולא לקלל.

ושם בבית המדרש יש בעת שיחתם תלמיד אחד, ושמו יהודה בן גרים. וילך יהודה ויספר את דברי החכמים באזני העם, מבלי חשוב כי יביא בזה שואה על נפש רבי שמעון מורהו. ויוָּדע הדבר לנציב רומה ויגזר אמר: “יהודה שעִלה (שהלל את הרומאים) יתעלה (יעלה לגדולה), יוסי שהחריש בשמעו חרפת הרומאים, יגלה מעיר צפורי, שישב בה, חוצה לארץ, ושמעון, שחרף וגדף, יהָרג”.

וישמע רבי שמעון על דבר המשפט אשר נחרץ עליו, וימלט על נפשו הוא ובנו, רבי אלעזר, וילכו וישבו במערה אחת, בגדרה, ושם גדלו עצי חרובים, ומעין מים יצא מן המקום ההוא. וישבו שם שנים רבות עד מות הקיסר וירוס. – האגדה מוספת לספר כדרכה על רוב התלאות, אשר סבלו האב ובנו במקום מחבאם, באמרה, כי כל היום ישבו ערומים בחול עד צוארם לבלי יבלו בגדיהם, ורק בעת תפלתם לבשו אותם. וישביעו את רעבונם רק בחרובים אשר גדלו שם.

בכל ימי שבתו במערה הוסיף רבי שמעון להגות בתורה, וישנן את ההלכות הרבות אשר קבל מרבי עקיבה מורהו, ושם העבירן תחת שבט בקרתו לדעת איזו מהן לבחר ואיזו לזרות הלאה. חפשי מכל עבודה באין תלמידיו לפניו להשיב על שאלותיהם, באין עַם אתו להטיף להם מוסר השכל, היתה לו עת מכשרת לעסק בהלכות, ולהתבונן אליהן בעין בינתו החודרת. רבי שמעון בן יוחאי לא היה, בכלל, מן הדרשנים האוהבים למצוא פליאות וסודות בתורה, ומה גם בשבתו בדד, עת אשר הדרשות באגדה לא תוכלנה להביא לו כל תעלת. לכן הוסיף באמת אֹמץ וחיל בהלכות התורה, ויחכם עוד יותר מאשר חכם בימי חייו הראשונים. התלמוד מספר על החיל הזה, אשר עשה במשך שבתו במערה, כדברים האלה: לפני החָבאו היה שואל את רבי פנחס בן יאיר שאלה אחת, ורבי פינחס השיב לו עליה שתים עשרה תשובות. ואחרי צאתו ממקלטו השיב הוא עשרים וארבע תשובות על כל שאלה אשר הציע לפניו רבי פינחס.

ותעברנה שנים אחדות, וימת וירוס משנה הקיסר, ויודע הדבר לרבי שמעון, כפי הנראה, על ידי בנו, שלא ירא כאביו את חרב המשפט, ויוכל, בלי ספק, לצאת לפעמים ממחבאו אל רעיו חכמי התורה. ויגמר רבי שמעון אֹמר לצאת מן המערה ולשוב אל בית מדרשו.

אולם אם ימי התבודדותו במערה חזקו את כח שכלו, לעמת זאת הכשילו את כח גוו. התלמוד מספר, כי עלו על בשרו אבעבעות ופצעים. וילך עירה טִבֶּרִיהָ, הנודעה במעינותיה החמים המעלים ארוכה לחולים, וירחץ את בשרו במעינות ההם ויֵרָפא. בעת רחצו היה אתו קרובו וידידו רבי פינחס בן יאיר, וישרתהו. ויהי כי הכאיבו הפצעים לרבי שמעון, ויצעק מכאבו הגדול. ויבך רבי פינחס ויאמר: “אוי לי שראיתיך במצב כזה!” ויענהו רבי שמעון: “אשריך שראיתני במצבי זה, כי לולי הפצעים האלה, שהיו לי מישיבתי במערה, לא עליתי כה במעלת החכמה”.

ויהי אחרי אשר נרפאו מכאבי בשרו, ויאמר לעשות דבר טוב לעיר אשר בה מצא ארוכה לפצעי גוו, ולאנשים היושבים בה, אשר כלכלוהו, בלי ספק, במשך שבתו אצלם, כי עני היה.

ואלה תולדות העיר טבריה מיום הבנותה: הורדוס בן אנטיפטר האדומי בנה אותה בשבתו על כס המלוכה ביהודה, ויקראנה על שם טִבֶּריוּס קיסר רומה, מֵטיבו ואיש חסדו. וחלקת השדה אשר בנה עליה את העיר היתה לפנים שדה קברות. וימנעו בני הכהנים והחכמים הפרושים, הנזהרים לאכל לחמם בטהרה, מבוא אל העיר הזאת, מדאגתם פן ידרכו על קבר נעלם ונטמאו. מפני הסבה הזאת לא יכל מסחר העיר לשגשג, ויחיו יושביה בעני ובמחסר.

ויבן רבי שמעון, כי לא כל העיר שדה קברות הנה, ורק זעיר שם וזעיר שם ימצאו קברים אחדים ונחוץ רק להוכיח איה מקום קבר, ולצַין עליו ציוּן, למען יזהרו הכהנים והפרושים מקרֹב אליו, ויוכלו להתהלך ביתר חלקי העיר. ויקח נטיעות תאנים ויטע אותן באדמה. ויהי כל מקום אשר לא היה בו קבר, נקלטו הנטיעות ובמקום קבר לא נקלטו. ויטהר באופן הזה את העיר.

אחרי כן הלך רבי שמעון עירה תקוע, אשר בארץ הגליל, ויכונן שם בית מדרשו, וינהרו אליו תלמידים רבים. גם רבי יהודה בן רבן שמעון הנשיא הלך אליו שמה לשמוע תורת פיו. וישב בעיר הזאת עד יום מותו.

ה.

השקפות רבי שמעון על עמו היו השקפות איש לאומי נלהב. כל עמי התבל נחשבו בעיניו כאין וכאפס מול בני ישראל. העברים – לפי דעתו – אנשים חפשים מעבדות והכנעה הם, כלם קדושים הם וגם לעבדיהם ילדי נכר אשר גדלו בבתיהם יש מעלת הקדושה. כרבי מאיר חברו כן הוציא גם הוא את השֹׁמרונים מכלל ישראל ויחשבם לעובדי אלילים, ויאמר כי קבריהם אינם מטמאים את האנשים העומדים עליהם כמו קברי עובדי אלילים. בהתלהבותו הלאומית קרא לאמר: “טוב שבמצרים הרוג – בשעת מלחמה –, וטוב שבנחשים רצוץ את מחו”. ואין ספק, כי כונתו היתה על הרומאים, אך מיראתו לקראם בשמם בחר לו לשון ערומים ויקראם בשם מצרים.

מעודו לא התוכח, כפי הנראה, עם בני הכתות הדתיות האחרות, אך לא נמנע מהגיד קבל עם את דעותיו על אמונתם. וכן התנגד לדעת המינים הנמנעים מקחת נשים ויאמר: “כל מי שאיננו מניח בן לירשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עֶברה”.

בכל אלה אמר, כי עובדי האלילים אינם נחשבים לארורים, תחת אשר העבדים הכנענים אשר בבתי ישראל נקראים ארורים, כאשר אמר נח: “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו”. – גם הזהיר לבל יגזלו את עובדי האלילים באמרו: "מנין שגזל עובדי אלילים גזל? תלמוד לומר: “אחרי נמכר” (עבד עברי לנכרי), יכל לוקחו בחזקה מאת הנכרי? תלמוד לומר: “גאולה תהיה לו” (מחויב לשלם לנכרי מחיר העבד העברי), יכל יגלום עליו (אם בא לגאל את העברי מידי הנכרי יכל לרמות את הנכרי בחשבון) תלמוד לומר: “וחשב עם קונהו – ידקדק עמו”. הוא הראה לדעת, כי אסור להונות גם את הנכרי הנמצא תחת יד ישראל, ומה גם את הנכרי שאיננו תחת יד ישראל. כה גדלה ישרת נפשו עד כי צוה שלא לרמות גם את שונאיו.

ענות הרוח היתה אחת מתכונות נפשו הטהורות. הוא אמר: “כל שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודה זרה”. לעמת זאת היה חרד על כבוד תורתו, ולא יכל לסלוח לאחד מתלמידיו, אשר ערב את לבו לדבר אתו כאשר ידבר את אחד החברים.

השלום היה בעיניו אחד התנאים היותר נכבדים בחיי החברה, אחת המתנות הטובות אשר נתן האלהים לבני האדם; ובכל זאת קרה פעם אחת אשר לא חפץ לחלל כבודו בגלל שלום משפחה אחת. וזה הדבר: איש אחד נדר נדר, כי אם לא תלך אשתו ולא תאכיל את תבשילה אשר בשלה את רבי שמעון יגרשנה. ולא חפץ רבי שמעון לטעום מן התבשיל ויקרא: “ימותו כל בני אלמנה, ושמעון אל יזוז ממקומו!”, אבל לא מרוע לב לא אבה למלא את רצון האיש ההוא, כי אם מאשר שנא תכלית שנאה את הנודרים נדרים.

הוא התנגד מאד לאנשים האוהבים לנדר נדרים, וביחוד לנזירים המסגפים את גופם, ויקראם בשם חוטאים ויאמר: “אין לך דבר שבא לבטלה, כי אם קרבן אשם נזיר בלבד!” התלמוד מספר כי רק שלשה אנשים גדולים היו בישראל אשר הביעו את שנאתם הגלויה לנזירות קבל עם, והם: שמעון הצדיק, רבי שמעון בן יוחאי, ורבי אלעזר בן הקפר.

אי לזאת לא חפץ רבי שמעון למלא את רצון האיש ההוא, אשר צוה את אשתו להאכיל מתבשילה את חכמי ישראל – למען יחדל מנדרים. מלבד זאת, הכי יתכן להרשות לאיש המוני ללכת בשרירות לבו? היום יצוה את אשתו לעשות דבר זה לחכמים, ומחר יצונה לירוק בפניהם, כאשר כבר עשו אנשים אחדים לרבי מאיר ולרבן שמעון בן גמליאל.

כבוד בני האדם היה יקר בעיניו מאד, כאשר נראה מעצתו אשר יעץ, איך לפרנס את העני אשר כלמה תכסה פניו להושיט ידו לבקש עזרת נדיבים, ונפשו תמאן לנגוע בלחם חסד. ויאמר רבי שמעון: “אם אין לו ואיננו רוצה להתפרנס אומרים לו (גבאי הצדקה): הבא משכן וקח לך כסף, למען תזוח דעתו עליו”, כלומר: למען יתברך בלבו, כי לוה כסף, ולא לקחהו מקופת הצדקה. – הוא נותן טעם לאשר תקנו את תפלת “שמונה עשרה” לאמרה בלחש – “שלא לבַיש את עוברי עברה”, המתודים בתפלתם על חטאותיהם.

את מוריו וחבריו כבד מאד. פעם אחת שאל את רבי ישמעאל בן רבי יוסי דבר תורה, שדרש רבי יוסי בענין אחד. ויהי כאשר הגיד לו רבי ישמעאל את הדרש נשקהו רבי שׁמעון על ראשו, ויקרא: לולא נולדתי בתבל כי אם לשמוע דבר זה – דַיי. – כאשר רָב פעם אחת את חבריו בדבר הלכה בדיני טומאה וטהרה אמרו לו, כי רבי עקיבה טהר בזה. ויהי בנוח רוח הבקרת על רבי שמעון, ויקרא בלצון: “כל ימי חייו היה מטמא, אולי אחרי מותו נחם על דבריו ויחל לטהר. אינני יודע!” אחרי כן שם אל לבו, כי בדבריו אלה פגע בכבוד מורהו הגדול, ויצם ימים רבים על עותתו זאת.

לבו היה מלא רחמים גם לחיות ולבהמות, עד כי התיר לעשות מלאכה בשבת למען החיות את נפשותיהן, באמרו: “מחתכין את הדלועים (מין ירק) בשבת לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים”.

הוא היה איש אמת וישר, וכל שקר, חנופה ותרמית געלה נפשו, ויזהיר את בנו עמו לבלתי יונו את רעיהם בדברים, ויאמר: “גדולה אונאת דברים יותר מאונאה ממון”. ולכן אמר כי האיש אשר לא הסכין מתמל שלשום לשאל לשלום רעהו אסור לו להתראות לפני הרע ההוא כדורש שלומו, אם כונתו היא למען ילוֶנו הרע כסף. בזה ראה רבי שמעון שני עונות: עון תרמית ועון רבית. והרבית היתה נבזה בעיניו ויהתל באנשים הלוקחים נשך ומרבית, באמרו: “מלוי ברבית יותר ממה שמרויחים (משׂתכרים) מפסידים”.

ובגלל תכונות נפשו היקרות היה אהוב לכל בני דורו. רבי יוסי הללהו מאד בשמעו דבר הלכה בשמו, ויאמר: “עליו הכתוב אומר: שפתים ישק משיב דברים נכוחים”. רבן שמעון בן גמליאל קראהו בשם “ארי”. רבא, אחד מחכמי בבל בדורות האחרונים, אמר: “כל אשה יולדת תתפלל שתלד בן כרבי שמעון”. חכם גדול אחד אמר לתלמידו: “הנני מתיר לך לעשות דבר זה רק בפני, כי ראיתי את רבי שמעון עושה גם הוא ככה. אבל אני שראיתי את מעשהו אוכל לעשות כמוהו גם שלא בפניו “כי כדי הוא רבי שמעון לסמך עליו בפניו ושלא בפניו”, ואני אינני כדי לסמוך על מעשי שלא בפני”.

לעת זקנת רבי שמעון בחרו בו חכמי הדור לנסוע רומאה להשתדל שם לפני זקני הסֵינַט והקיסר, לבטל איזו גזרות שהתחדשו עוד פעם. ויסע בלוית רבי אלעזר בן רבי יוסי, וימצא מהלכים בבתי השרים הגדולים, והשתדלותו עשתה פרי, כי בטלו את הגזרות ותהי הרוחה בישראל.

רבי שמעון בן יוחאי האריך ימים, וחכמי הדור הרביעי לקחו תורה מפיו בבית מדרשו אשר בתקוע. וימת זקן ושבע ימים אחרי מות רבי מאיר ולפני מות רבן שמעון בן גמליאל, רבי יוסי ורבי יהודה חבריו. וישאיר אחריו בן אחד ושמו רבי אלעזר, גדול בתורה כאביו, ויהי גם הוא לברכה בקרב הארץ.

---

רבי יהודה הנשיא

מאת

שלמה ברמן

---

רבי יוסף בן חלפתא

מאת

שלמה ברמן

כרך שלישי

מאת

שלמה ברמן

---

מר זוטרא השני

מאת

שלמה ברמן

מר זוטרא השני.

א.

מר זוטרא השני, ראש הגולה בבבל, היה בן רב הונא בן מר זוטרא. רב הונא אביו הנשיא היה גדול בתורה כאחד חכמי התלמוד. הוא הוצא להרג עם ארדיס מאמוראי בבל במצות פירוז בן יזדגרד השלישי מלך פרס, הנודע בתלמוד בשם: “פירוז הרשע תרקבנה עצמותיו”. ומר זוטרא השני בעת ההיא עודנו ילד קטן. ויגדלהו ויחנכהו אבי אמו מר חנינא ראש הישיבה. ־

בימים ההם כבר נחתם התלמוד. חכמי ישראל לא נקראו עוד בשם “אמוראים”, כי אם בשם: “רַבָּנָן סַבּוּרָאֵי”, לאמר: “חכמים מבארים” דברי התלמוד הכתוב. דעת התורה והתלמוד יצאה מאת ראשי הישיבות לכל בני הגולה. ראשי הגולה משלו בעם, בכח ממשלת פרס, ממשלה רבה מאד, וימַנו שופטים – דַּיָּנִים – על העם, ויגבו המסים, וידונו דיני נפשות. אולם ראשי הישיבות התנגדו למו על אשר ימנו דַּיָּנִים כאות נפשם, כי רוב השופטים ההם לא היו ראוים למשרתם בגלל דעתם המעטה בתורה. ריב כזה פרץ גם בין מר חנינא ובין חתנו רב הונא בגלל דַּיָּן אחד, אשר מנהו ראש הגולה הזה. ויקר מקרה השופט ההוא לבוא אל עיר ישיבת מר חנינא, לשפוט את העם בין איש לרעהו. ויחריש מר חנינא. אולם כאשר חפץ הדַין להטיף לקחו באזני העם, התקומם לו ראש הישיבה ולא נתנהו לדרוש דרשתו. ויתאונן השופט באזני רב הונא. ויצו ראש הגולה להביא אל עירו את מר חנינא חותנו; ויצו להכותו מכות נאמנות ולתלוש שער ראשו וזקנו. גם צוהו לשבת בחוצות העיר כל הלילה. ואת יושבי העיר צוה לבלי תת לזקן מלון בבית. ויבך החכם המעֻנה על החרפה אשר השביעהו חתנו. כעבור ימים מעטים אחרי זאת, הוציא פירוז הרשע משפט מות על ראש הגולה. וירא העם בזה מוסר שדי, אשר ראה דמעות העשוק וייסר את ראש הגולה על אכזריותו.

וההגדה עטרה את המקרה הזה בזר פלאות כדרכה. וכה תספר: בבכות מר חנינא על מר גורלו ועל החרפה, שנשא מאת חתנו, אסף את דמעותיו בכוס, עד אשר מלאה עד אפסיה. וישת הזקן את דמעותיו להגדיל צערו, למען ירחמהו ה'. וירא האלהים בעניו, ויגף את כל בית הנשיא, וימותו כל צאצאיו וקרוביו, ולא נשאר מהם איש, זולת אשת ראש הגולה, בת מר חנינא, והיא הרה. והנה תרדמה נפלה על הזקן, וירא בחלומו, והנה הוא עומד בגן, ובידו קרדום, וברוב קצפו כורת הוא את העצים הגבוהים והעבותים על ימינו ועל שמאלו, ואומר להשחית כל הגן בלי חמלה, למען יאבד זכרו מתחת השמים.

עודנו עושה כה וכה, וירא, והנה לא נשאר מאומה מהגן הנחמד הזה, בלתי אם חטר קטן יוצא מגזע אחד. והחטר עודנו רך, לא נראה כמעט לעינים. וירם את קרדומו גם על החטר הזה להכריתו. והנה פתאום הרעים עליו בקול אדיר וחזק איש זקן, ותארו איום כתאר מלאך אלהים, ובידו פטיש. ויקרא הזקן: “אנכי הוא דוד מלך ישראל, הגן הזה – ביתי, והעצים הגבוהים צאצאי המה, אשר השמדתם ולא חמלת, ועוד ידך נטויה, להכחיד גם את היונק הרךְ שריד ופליט לבית מלוכה בישראל! לכן הזהר!!” ובדברו, הכה במקבתו אשר בידו על ראש מר חנינא. ויקץ והנה חלום.

וישם מר חנינא את דברי החלום אל לבו. וישאל את אנשי העיר אם יש עוד שריד לבית הנשיא. ויגידו לו כי רק בתו, אשת הנשיא ההרה, נשארה בחיים. אז מהר הזקן אל בתו, וישם לילות כימים, לשמור אותה מכל אסון ופגע. ביום אכלהו חרב וקרח בלילה, והוא לא חדל לנצור כבבת עינו את השארית הנמלטה מחמת ה', עדי ילדה בתו ילד יפה ונחמד, הוא מר זוטרא השני. ויהי לו מר חנינא לאב, ויגדלהו וילמדהו תורה ודעת. עדי גדל ולקח את המשרה על שכמו, להיות לראש הגולה; והוא עודנו צעיר אז מאד – כבן חמש עשרה שנה.

ומאז נשאר מר זוטרא יתום קטן מאביו ועד גדלו היה לממלא מקום ראש הגולה – רב פחדא בעל אחותו. ויתגאה רב פחדא במשרתו, ויאמר לנחול ירושת בית דוד ולגזול כבוד מר זוטרא הצעיר, מבלי השב לו כסא אבותיו. אך אז קם כצר לו מר חנינא הזקן, ויתאונן באזני קובַּד מלך פרס על העול, אשר יאמר רב פחדא לעשות ליורש כסא הנשיאות. אז הוציא המלך משפטו, כי ירד רב פחדא מכסאו, ויפַנה את מקומו למר זוטרא הצעיר, לשבת על כסא אבותיו, כראוי לו באמת. –

ואמנם רך בשנים היה מר זוטרא בשבתו על כס אבותיו, אך מלא דעת ותבונה כזקן ורגיל לנהל את עמו על דרך החיים ולהיות לו לרועה נאמן, שומר צאן מרעיתו, לבל ידח ממנו נדח ולבלי יבלעוהו זרים, כאשר יוכיחו המקרים והמעשים, אשר נקראו ויאתיו בראשית ממשלתו. הוא התנהג ברב פאר והדר, ויהיו לו ארבע מאות גבורי ישראל שומרים לראשו, אשר לווהו תמיד על דרכו גם בעברו בסך בתוך העיר, גם בצאתו להגן על אחיו הנענים והנגשים תחת עול אויביהם בקום עליהם צרה. –

ומשרת ראשי הגולה היתה רמה ונכבדה מאד בעיני ישראל בארץ בבל. הנשיאים האלה חיו חיי פאר והדרת מלכים. מאכלם ושקוים, מעמד משרתיהם ועושי דברם היו כמו לכל המושלים האדירים. המה צמדו חרב זהב ועל מתניהם חגורת זהב חגוּרה על חלציהם, תכלת וארגמן לבושם, משי ורקמה עם רצי כסף. ובעברם ברחוב היו עבדיהם רצים לפניהם ומפַנים מקום בין ההמון, לעבור מרכבת הנשיא הנהדרה. וכל הפוגשים אותו בחוצות קריה נגשו אליו, וישתחוו לפניו, ויחלקו לו כבוד רב, ככבוד מלך.

אמנם כבד היה לפעמים עול ראש הגולה על בני העם, ובסתר לבם אולי התאוננו על מושלם זה. אך המה סבלו זאת תמיד בדמיה, בזכרם, כי הוא שארית גדולתם, תפארתם וכבודם בעיני הגוים ומלכיהם, אשר כבדוהו גם הם, וכי בלעדו היו בני הגולה נפוצים כעדר בלי רועה, והיו למרמס לכל אויביהם, מאֵין רב ריבם לפני מלכי הארץ. אולם מכל ראשי הגולה, אשר היו בבבל במשך יותר מאלף שנים, היה מר זוטרא הטוב והישר בהם. הוא היה אוהב עמו בכל לבבו ונפשו, ונכון להקריב לו חייו בכל עת ובכל רגע. וביחוד אמונתו בה' ודתו היו חביבות ונעלות בעיניו מכל חמדות תבל, וכל קרבן לא יקר בעיניו למען הגן עליהן.

---

ב.

עננים כבדים כסו את שמי חיי ישראל תמיד, מעת תקעה רומא האכזריה את צפרניה בבשר יעקב הקטן והדל. אולם כל עוד שררה עבודת האלילים בארצותיה נראו גם קוי אור, שהאירו מעט את הדרך לעם הנדכא. קיסרי רומא עובדי האלילים פחדו רק מפני מרד היהודים, פן יאמרו להסיר מעליהם את עֻלם. הן הרומאים שאפו תמיד לרשת ארצות לא למו, והמקום, אשר תקעו יתדם בו פעם אחת, נחשב בעיניהם כרכושם, ולכן לא יכלו לראות בהמלטו מידם. אולם אם נוכחו, כי מגמת פני בני ישראל לשלום ולמנוחה, לא הכבידו אכפם עליהם, ומה גם בארצות אחרות אשר לא על גבול ארץ ישראל תחָשבנה. שם נתנו, גם הרשעים שבקיסרים, מעט חרות ליהודים, ולא הבדילום לרעה מיתר יושבי הארץ.

לא כן היה מאז בא קונסטנטינוס הגדול בברית הַנַצָרוּת. מעתה, אף כי חדלו היהודים מקוות לרכוש למו את ארץ אבותיהם בחיל ובכח, ויחכו רק לישועת ה', אשר תבוא להם רק על ידי הגואל המשיח, וכבר היו נכונים לשבת במנוחה ובשלום את שכניהם, בכל זאת הכבידו הקיסרים האכזרים, קונסטנטינוס, קונסטנציוס והדומים להם, את לבם, וירדפו את ישראל ברדיפות נוראות, ויצרו את צעדיהם, וישללו מהם כל זכיות האדם גם בארץ ישראל גם ביתר הארצות, שהיו תחת ממשלתם.

ומקור הרדיפות ההן היתה הַנַצָרוּת. האמונה הזאת, אשר יסודתה באמונת היהדות, הקוראה לאהבה ולחמלה לכל בני האדם, לא יכלה לשַנות את רוח היונים והרומאים ולהפכם מנמרים לשיות תמימות. הכהנים הנוצרים אשר ברומא ובביצנץ, בהיותם צאצאי עובדי האלילים, אשר התענגו לפנים למראה אנשים נטרפים בפי אריות ונמרים בזֵרה, לא יכלו לההָפך פתאם, בכח דברי האונגליון, לרחמנים ולסַלָחים. דברי תורת היהדות, שמצאו למו מקום מעט בספרי השלוחים, נשארו רק בכתב, והיו לנוצרי רומא וביצנץ כדברי הספר החתום. ולכן גברה שנאת הדת בארצות ההן מיום ליום, ואנחות היהודים שם כבדו מרגע לרגע. –

בעת הזאת, בימי מר זוטרא השני, היתה ארץ ישראל תחת עֹל ביצנץ, היא רומא המזרחית, אשר בירתה היתה העיר קונסטנטינופול. הַנַצָרוּת בארץ הזאת נבדלה בחקיה וביסודותיה מהנצרות אשר ברומא המערבית, אך באכזריותם לא נבדלו כהני שתי האמונות האלה. הם הסיתו תמיד את הקיסרים בעם היהודים. הקיסר הטוב האחרון היה וַלֶנְטינוס. אחריו החלו הקיסרים הביצנצים להוציא חקים וגזרות על עם חרמם ולרדפם בחמה עזה. מלבד חקי תיאודוסיוס השני הקשים, הוסיף הקיסר יוסטינוס הראשון, איש פרא לא לֻמד מצאצאי הסְלַוִים, עוד גזרות, לגזול מפי היהודים את לחמם. הוא הבדיל אותם לרעה בכל דרכי חייהם: במסחר וקנין, בעבודה וכל מלאכה. הקיסר צֵנה שנא אותם תכלית שנאה. ויהי בשמעו פעם אחת כי התנפלו היונים על היהודים, ויעשו בהם הרג רב, וישרפו את חלליהם, ויאמר, כי לא טוב עשו בשרפם את המתים ולא את החיים. זה היה מצב היהודים בביצנץ. כל מקרה קל היה אז לסבה ליונים לשפך חמתם בעם הנרדף, להרוס בתי כנסיותיו ולשלול את רכושו.

במצב כזה, כמובן, לא יכלה התורה בארץ ישראל לפרוח. בתי המדרש מעטו, תורת ההלכה הלכה הלך ודלה. גם חכמי האגדה שנו את אופן לקחם לרעה. לא היה עוד בדבריהם העז ונעם השירה, כאשר היו בדברי בעלי האגדה בדורות האמוראים הראשונים והאחרונים. אולם לעמת זאת החלו עתה להתעסק יותר בקבוץ דברי הראשונים, ולכתבם בספר, לבלתי ישָכחו מפי הדורות הבאים. בימי סבוראי אלה, נאספו בארץ ישראל הרבה ספרי אגדה, אשר דבריהם נסבו על פרשיות התורה כסדרן, ועל חמש מגלות, ועל יתר ספרי הקדש. גם בדברי הלכה אספו קובצים קטנים, אשר קראום אחרי כן בשם: “מסכות קטנות” או “הלכות ארץ ישראל”. במסכות האלה נתנו מקום, ביחוד, להלכות הנוגעות אל עבודת ה' בבתי התפלה: חקי התפלות, קריאת התורה בקהל, כתיבת ספרי תורה, תפלין ומזוזות. בהן נקבצו גם חקי דרך ארץ וגם הדינים בדבר עבדי עולם הנמכריב לישראל. כל המסכות האלה כתובות בשפה עברית קלה.

אז שמו החכמים לב גם בארץ ישראל גם בבבל לקריאה נכונה בספרי הקדש. עד העת ההיא לא היו ספרי הקדש מנֻקדים, ועל כל הקורא בהם היה לדעת את הקריאה על פה, כפי אשר קבל ממוריו. ולכן לא רבים היו האנשים, אשר יכלו קרוא היטב בספר. אך בזמן רבנן סבוראי החלו להמציא אותות מיוחדים להציב אותם תחת האותיות או עליהן, למען ידע כל איש לקרא כראוי את הכתוב. העבודה הגדולה והנכבדה הזאת החלה בעת הרעה והמצוקה עתה. אות הוא כי עוד לא יבש כֻלו לֵח ישראל, אם עוד יכל לשום לב לדברי תורה ומוסר ולבנות חומה לדָתו, להגן עליה מחמת הכהנים הנוצרים העריצים ומהקיסרים הביצנצים הפראים והאכזרים אשר אמרו להשמיד את היהדות הטהורה. –

ג.

ובארצות רומא המערבית, אשר שם שררה האמונה הנוצרית הקטולית תחת ממשלת האב – הַפַּפַּא – ברומא, היושב על כס השליח ????¹, ישבו יהודים מימים קדמונים. בכל ערי איטליה ובאִיֶּיהָ היו קהלות ישראל, אשר התענגו לפנים על רוב שלום וחרות, בהיות עבודת האלילים שוררת שם. אך מצבם הורע מאז פרשה הנצָרות מֻטות כנפיה על הארצות ההן. הכהנים שפכו בוז על העם השנוא להם, וישניאוהו בעיני שכניו. אולם הפרץ אשר נבעה בדת הקטולית לפתע פתאם, היה לפעמים לישועה לבני העם הנגש, להקל מעליהם את עול הרדיפות. כהן קטולי אחד, ושמו אריי, קם לכונן כתה חדשה נוצרית, אשר כפרה באלהות ישו הנוצרי, באמרה, כי הוא היה רק נביא מדבר בשם אלהים ומיסד דת חדשה. אחרי כן נפלה רומא העתיקה לפני הגרמנים. מלך הגרמנים תיאודוריך כבש את רומא וכל ערי איטליה. הוא היה מאמין בתורת האריאנים. ויוציא תאודוריך חק, כי כל איש ילך בשם אלהיו. ואם אמנם גם הוא לא אהב הרבה את היהודים, וחפצו האדיר היה לראות אותם נכנסים תחת צל כנפי הנצרות האריאנית, בכל זאת הגין עליהם לבל יֵעָשה להם כל עָול ומצוקה. אמנם האריאנים לא רדפו בעצמם בשנאה את היהודים, אך הקטולים, למרות את פי תאודוריך שנוא נפשם, התנפלו לפעמים על היהודים. אולם הקיסר האריאני ענש את הרשעים בכל פעם כדי רשעתם, כי הוא חפץ בכל לבבו להחזיק את השלום בארצותיו.

---

טוב מזה היה גורל יהודי גַליה ופרַנקיה, היא צרפת. בארץ הזאת ישבו בני ישראל עוד מימים קדמונים. אמנם זמן ראשית התישבותם שם לא נודע אל נכון, אך ברור הוא, כי עוד באחרית ימי הבית השני, וביחוד אחרי חרבנו, בעת רדיפות קיסרי רומא, דומיצינוס, טרינוס ואדרינוס, נהרו אל הארצות האלה יהודים רבים, להסתר בהן מפני חמת המציק. רוב יושבי הארצות האלה היו גם בזמן הזה עובדי אלילים, ועל כן רחקה מלבם קנאת הדת. אך שליחי הנוצרים הפיצו ביניהם את תורתם, ולאט לאט רבו בהם הנוצרים. אולם יען כי אמונת הנצרות רפה היתה עדנה בלבם, לכן לא הביעו כל שנאה לעם ישראל. גם כהני הדת התרועעו עם היהודים, ויחיו עמהם חיי אחות ורֵעות, למרות רצון הכהנים הגדולים. ולכן היה מצב בני ישראל שם בעת תקופת מר זוטרא טוב מאד. הם היו סוחרים ובעלי אחוזות עשירים. מסחרם פרץ בארץ ויעסקו בכל עבודה מועילה, ויביא תֹעֶלת גם לארץ מגוריהם, כל עוד לא שלחה הנצרות הקנאית צפרניה בבשרם. –

ובספרד, הארץ היפה, אשר אקלימה דומה כמעט לאקלימה של ארץ ישראל, עוד קדמו היהודים לבוא לשבת בה מאשר בארצות גליה ופרנקיה. שמות הרבה ערי ספרד מעידים, כי הן נוסדו רק על ידי זרע יעקב. השמות: טולידה (=טולטילה), אשקלונה, מגנדה (=מקֵדה), אציקה (=עזֵקה) מקורם בשפת עבר. פה ישבו היהודים בערים ובכפרים, ויהי עובדי אדמה חרוצים ובעלי אחוזות, אשר להם עבדים, קנין וכספים. גם התעסקו במלאכות ובעבודות שונות ובמסחר. בארץ הזאת אמנם נשרשה הנצרות עוד בראשית המאה השלישית לספירת הנוצרים, אך לב המון העם גם מהנוצרים לא רחש כל שנאה וקנאה לעם העתיק, כי הקנאות, אחות הנצרות, לא לִוְתה שם עדנה את האחרונה על דרכה. ואם כי הכהנים הגדולים צרה עינם בשַׁלוה ישראל שם, אך דבריהם לא הכו שרש בלב העם. ומה גם אחרי אשר החלו למשול בארץ מלכים אריאנים, אשר לא הבדילו בין יהודים לנוצרים, אז צר כד הקטולים לזרוע זרע השנאה לישראל בארצם, ובכן נוסף עוד קו אור אחד בחיי פזורי ישראל בזמן מר זוטרא.

מראה משמח לב היה לראות בשֶׁבת ישראל על אדמת גליה וספרד ומתענגים על רוב טוב, תחת אשר בביצנץ הרשעה נאנחו תחת עול הקיסרים האכזרים והכהנים הגדולים הרשעים שואפי דם ונקם. לעמת זאת לא פרצה דעת התורה בין יהודי גליה וספרד. ואף כי היו שומרי אמונה ולא סרו מכל מצות התורה, ככל אשר הורו חכמי התלמוד בבבל ובארץ ישראל, אך קול התורה לא נשמע במושבותיהם, ישיבות לא נוסדו בעריהם, מלבד בתי ספר לנערים, ללמדם קרוא וכתוב עברית. ואם כי גם למו היו רבנים, שהורו למו חקי התורה ומשפטיה, אך ידיעתם בתורה לא היתה רבה, כי לא נשארה מהם כל עבודה ספרותית לזכר עולמים.

ד.

אם צרות בני ישראל התכופות אלצו אותם לבקש למו מחסה מרודפיהם בין עמי אירופא הזרים לרוחם לפי גזעם, הנה יבין כל איש, כי רבו מאד פליטים מהם, להמלט מפני רומא האכזריה אל ערבות ערב ותימן, אל העם הערבי, אשר כבני העברים גם הוא מצאצאי שם הנהו, אשר שפתו היפה והנחמדה, השפה הערבית, קרובה לשפה העבריה. שם על גדות ים התיכון בקשו נודדי יהודה מנוחה למו גם מצאוה. ומה נעמה היתה להם המנוחה הזאת פה בארץ החפש בין שבטים נוסעים בעדר ורועי מקנה! פה שאפו את רוח החפש במלוא חזיהם.

עד מהרה למדו לשונם לדבר ערבית, ויפָלגו לשבטים כערבים, ויהיו אלה מהם סוחרים בארצות אסיה הרחוקות, ואלה מהם עובדי אדמה גם נוסעים באהלים מגדלי צאן ובקר. ותאחז גם חרב ימינם, ויהיו מלֻמדי מלחמה, ויעשו לפעמים כמעשי הערבים, להתנפל על ארחות ולשלול שלל או לקחת מהן מס. ובדרכי חיי המשפחה אחזו במנהגי שכניהם, כי נפלגו למשפחות משפחות לבד, וראש בית אב על כל משפחה, אשר הוא היה המוציא והמביא את כל עניניה, אם למלחמה ואם לשלום, אם לתִגרה ואם למגן. לפעמים נלחמו המשפחות העבריות אלה באלה, בעת אשר שלום היה להן עם שבטי ערב שונים, אשר אלה מהם באו לפעמים לעזרת משפחה עבריה אחת, ואלה מהם עזרו את המשפחה העבריה השנית, כי לא ידעו אז העברים והערבים הבדל ופדות בין שני גוייהם. –

הערבים היו אז עובדי אלילים ופראים, לא ידעו קרוא וכתוב, ויכבדו מאד את שכניהם היהודים על השכלתם, ויכנו אותם בשם “עם הספר” והיהודים מצדם, בראותם את הערבים כי פרועים הנמו, ויתאמצו להשכילם בינה וללמדם דעת אלהי אמת. ויספרו למו ספורים מכִתבי הקדש, ממפעלות האבות הקדושים, מנפלאות משה ויהושע, מגבורות שופטי ישראל ומלכיהם בימים מקדם ומהאגדות היפות, אשר התנחלו בקרב עם ישראל מאבות לבנים. ואלה הטו אזן לקול דברי מוריהם החדשים, ויקבלו מהם הרבה דברים מועילים. מהיהודים למדו לדעת את חקי מולדות הלבנה וקביעת ירחים ושנים; מהיהודים למדו מעט מעט לאחוז עט בידיהם ולחק רעיונותיהם בספר, אם כי בחרו למו כתב אחר שונה מהכתב העברי.

לאט לאט באו דברי תורת היהדות בלבות הערבים, עד כי בזמן מר זוטרא השני קרא מקרה נכבד מאד בחיי הערבים.

בעת ההיא משל בארץ ערב המלך אֲבוּ כריב אסד תֻכּאן מבני שבט חִמְיָר. המלך הזה היה גבור וחכם, אוהב קרָב גם שיר ומליצה.

וילמד לדעת את אמונת היהדות ודבק בה בכל לבבו ויתיהד. ועמו התיהדו רוב בני שבטו. גם משני שבטי ערב האחרים באו רבים לחסות בצל כנפי היהדות. ובן אחות אבו כריב, הוא הנשיא חֲרִיתּ אִבן עַמְרוּ התיהד גם הוא, וימלך על פי מצות דוֹדו על בני מַעַר, מֶקַה וְיַתְּרִב ערי ערב הגדולות. ותהי לפתע פתאם ממלכה יהודית על פני הארץ, אחרי אשר עברו יותר מארבע מאות שנה מעת חרבן הבית השני.

שמועות שונות עברו בכל מקומות מושבות בני ישראל הרחוקים מֵערב על דבר המלוכה הישראלית. יש אשר האמינו כי מלך מגזע דוד בן ישי מולך על בני ישראל בערב, כי כבר הגיעה עת הגאולה האמתית וכי עוד מעט ושבו נדחי יהודה ופזורי ישראל לבצָרון אל עיר קדשם. ותהיינה השמועות הטובות האלה למקור נחמה בצרה, אשר מצאה רבים מהנדכאים תחת עֹל הנוצרים בארצות שֶׁיַד הכהנים תַקיפה.

אולם אין מזל לישראל! הממלכה היהודית־הערבית לא האריכה ימים יותר משני דורות! המלך אבו כריב הומת בידי קושרים מעבדיו, ויקח אחד השרים, רבִּיע אִבן נַסֶר שמו, את רסן הממשלה בידו, וימלך בשם בני המלך המומת, שהיו אז קטנים. וגם השר הזה התיהד. וכאשר גדל חסַן בן אבו כריב הבכור, מסר רַבִּיעַ את המלוכה בידו. אולם גורל המלך הזה היה כגורל אביו: השרים פתו את עַמרוּ אחי המלך הצעיר ממנו, לקשור על אחיו ולהמיתהו. ויעש כן וימלוך תחת אחיו. אך מהרה, אחרי עשותו את הנבלה הזאת, נחם על מעשהו הרע. הן לא לחנם גֻדל גם הוא באמונת היהדות, השונאת כל שפך דם, בגד ומעל. ויקצוף עמרו על שריו אשר פתוהו ויהרגם.

מרגשי הנחם ומכאב לב חלה מחלה אנושה ויוכח במכאובים נוראים, וימת אחרי סבלו יסורים קשים מאד.

אז נשאר מבית אבו כַרִיב רק בנו השלישי, זֻרעה, והוא עודנו נער. ושרי המלוכה התנשאו למלוך כל אחד במדינתו. ומלכות חִמְיַר נפלגה לממלכות קטנות, עד אשר גדל זֻרעה וימֶת את אחד השרים העריצים, אשר תפש אחרי מות עַמרו מלוכת חִמְיַר בידו. ויהי זֻרעה למלך תחת אביו. וידבק לבו בתורת היהדות ויחלף את שמו בשם עברי: “יוסף”. ותהי אהבתו ליהודים רבה מאד, ולבו דאב בשמעו, כי הממלכה הנוצרית בביצנץ תרדף את יושביה היהודים בני אמונתו. – במצב טוב ומאֻשר כזה היו יהודי ערב בימים אשר היה מר זוטרא לראש הגולה בבבל. –

ה.

בימים ההם מָלך בפרס המלך קֹבד איש פתי נקל להִפְּתות. וכהני פרס, האמגושים, העירו בלבו רוח קנאה ושנאה לבני האמונות האחרות. והנה קם אחד האמגושים, מַצְדַק שמו, וירא והנה הרֶשַע מושל בארץ, אין צדק ואין משפט אמת, וכל איש ואיש אך לבִצעו יפנה, מבלי דרוש טובת רעהו. ויאמר מצדק להפוך לב בני האדם מרע לטוב, לתת למו לב בשר תחת לבן אבן. וימצא לפי דעתו תרופה מועילה מאד לרפא בה רשעת בני תבל על נקלה. ויחרץ בדעתו, כי המכשלה היותר גדולה היא תַאות החִמוד, כי זה טבע בני האדם לחמוד את אשר לא למו. לפי דעתו לא יסתפק האדם במה שיש לו, כי אם יקנא במה שיש לרעהו.

ולמען הסֵר את המדה המגונה הזאת מלב בני האדם חרץ מצדק, כי טוב יהיה, אם יחדל כל איש לרכש לו רכוש לבדו, אשר אין לזר חלק בו. גם נשים לא יקחו למו בני האדם לבדם. ובכן כל מה שיש לאחד יֵחָשב, בצדק, לרכוּש השני. כל בני תבל יעמלו איש בגלל רעהו, וכשותפים יחשבו גם במקנה וקנין גם בחיי המשפחה. הדעה הסכָלה הזאת ישרה בעיני פרסים רבים, עצלים ושואפי בצע. ויתנפלו על בתי רעיהם, ויגזלו לעין השמש את רכושם, וגם את נשיהם, מכל אשר בחרו. והמל קֹבד היה גם הוא ממכבדי תורת מצדק.

ותהי ארץ פרס כמרקחה: מהומה ומבוכה בכל מדינותיה. רוב יושבי הארץ העשירים ועובדי עבודה החרוצים, אשר רכושם יקר למו, ואשר דאב לבם למראה נשיהם ובנותיהם המחֻללות, קמו בחמתם על המלך, ויאמרו לפרוק עֻלו מעל צוארם ולשים קץ לתעלולי אנשי מצדק. ביחוד מאוסה היתה התורה הנבערה הזאת לרוח בני ישראל, אשר טהרת המשפחה להם למורשה עוד מימות אבותיהם הקדושים.

אז קם הגבור הנאדר מר זוטרא השני, ויאסף חיל מבני היהודים, ויתנפל על אנשי מצדק, ויך בהם מכה רבה, ויגרשם מערי ישראל אשר בבבל, לבל יוסיפו עוד לעשות נבלות בישראל. וישלח המלך קבד חיל רב לענוש קשה את היהודים, אשר נועזו לנגוע בפרסים שומרי תורת מצדק. אבל מר זוטרא לא נבעת מפני חמת המלך הכסיל, וילחם בעז וגבורה בחיל הפרסים, עד אשר נגפו לפניו וינוסו ממערכות המלחמה בחרפה. וההגדה מוספת לספר, כי לפני אנשי חיל ראש הגולה הלך עמוד אש, בהצותם על הפרסים.

וההצלחה האירה פניה לבני ישראל, ויפרקו מעל צוארם עֹל מלכות קֹבד, ויכוננו למו מלוכה יהודית בערי בבל, אשר יושביהן היו יהודים. והעיר מחוזא, הנודעה על ידי הישבה הגדולה, שהיתה בה בימי רבא האמורא הגדול, היתה לעיר הבירה. וימלוך מר זוטרא על אחיו שבע שנים, ויעל מס על יושבי ארץ ממלכתו אשר לא מבני ישראל המה. ותהי העת ההיא עת זהב ליהודי בבל וליהודי ערב, כי בשתי הארצות האלה היתה יד ישראל רמה, ומלכים שומרי אמונת היהדות מלכו עליהם. וגם ברוב ארצות אירופא היה מצבם טוב, זולת יהודי ביצנץ הרשעה אשר נאנחו תחת סבלותיהם ומצוקותיהם.

אך לא ארכו ימי השלוה לעם הנרדף והנענה הזה. קבד מלך פרס אסף חיל גדול מאד, וילחם במר זוטרא, ויגבר עליו ויקחהו שבי, אותו ואת מר חנינא ראש הישיבה הזקן אבי אמו, ויהרס את העיר מחוזא, ויבז את רכוש יושביה היהודים. ואת מר זוטרא ואת מר חנינא זקנו תלה קבד על הגשר אשר במחוזא. קרובי ראש הגולה נמלטו על נפשם ארצה ישראל, ויקחו עמהם את בן ראש הגולה, הילד הקטן אשר נולד אחרי מות אביו, ויקָרא גם הוא בשם מר זוטרא. ויגדל הילד בארץ הקדושה, ובגדלו היה שם לראש ישיבה.

שני ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, רב הונא ורב גיזא, ראשי רבנן סבוראי נסו מחמת הרודף, ובתי הישיבות נסגרו על מסגר. ותשבת התורה מבבל כל ימי מלוכת קבד. ורק אחרי מות המלך הזה, בקום למלוך תחתיו המלך כוזרי נושירבן, היתה הרוחה מעטה ליהודי בבל, ויפתחו את שתי הישיבות ההן, ויקראו לרב גיזא להיות לראש בסורא, ולרב סימונא – לראש ישיבת פומבדיתא. ותחל מאז פעולת רבנן סבוראי הפוריה לטובת ספרות ישראל ואמונתו, ותמָשך עשרות שנים רבות. –

והמלך העברי זֻרעה, הוא יוסף גֵר צדק, לא האריך גם הוא ימים רבים, כי בקצפו הרב על קיסרי ביצנץ, המציקים ליהודי ארצותם, החל גם הוא לנקום נקמת בני אמונתו מהנוצרים יושבי ארץ ערב, גם מהסוחרים הנוצרים העוברים בארחות דרך ארץ ממשלתו, ויהרג בהם הרג רב, וילחצם וישימם כעפר לדוש. אז התקוממו לו נשיאי שבטים ערבים נוצרים. וילחם יוסף בהם ויענשם קשה, ויאלצם להתיהד. כאשר הגיעו מעשי יוסף לאזני קיסר ביצנץ, ערך הקיסר מכתב למלך הכושים מאמיני הנצרות, ויבקשהו לעלות על יוסף ולהכניעהו. וישלח מלך הכושים חיל רב אל ארץ ערב. ותהי אז עת צרה ליוסף וליהודי ערב. ומלבד חיל הכושים עלו עליו גם אניות המלחמה אשר לקיסר ביצנץ. ובין כה וכה בגדו ביוסף נשיאי שבטי ערב, ולא נאספו תחת דגלו. ולא יכל יוסף לעצור כח לעמוד בפני שני המלכים האדירים האלה עם חילו המעט. ולמרות כל גבורותיו הנפלאות, אשר הראה במלחמה הזאת, נגף הוא וחילו על יד העיר צפר. ותלָכד העיר לפני הכושים. ויבואו בה האויבים, ויעשו הרג רב, ויבזו את רכושה, וישבו שבי. וכראות יסף, כי אין אחרית לתקותו לגבור על האויב, ויבחר למות מות גבורים. ויעל ברָכבו על סוסו, על ראש שן סלע, ויתנפל מעל הסלע אל הים, ויטבע, ולא נפל בידי הערלים. –

ככה נשקע גם קו האור השני, אשר זרח לבני ישראל במשך עשרות שנים בארץ תימן. ומני אז עברו מאות שנים, עד אשר נראה כחזיון הזה, כי תקום ממלכה אשר רוב יושביה שומרי אמונת היהדות המה, ומלכם בראשם – איש צדיק שומר אמונים ונאמן לבו לאלהי ישראל ותורתו. ־

---

שמואל בן עדיה

מאת

שלמה ברמן

א

ויהי אחרי מות המלך גר הצדק יוסף־זֻרְעה הערבי, אוהב היהדות והיהודים אהבה בלי מצָרים, וירד כבוד ישראל בתימן. קיסרי ביצנץ הרשעים סכסכו בערב משפחה במשפחה, שבט בשבט, ויהי הדבר הזה למוקש לבני ישראל שמה.

בלבות הערבים תשכנה מדות שונות יפות ומכערות, טובות ורעות גם יחד. נקל יותר להלהיב את לב הערבי באש קנאה ושנאה ולעוררהו לריב ומדנם, מאשר להצית נערת הפשתן באש פלדות. הערבי הוא שומר ברית, לפעמים, לאנשים, אשר כרת עמהם ברית, ונאמן בבריתו להם גם אם ילחמו בבני עמו ושבטו. אבל לעת זאת נקל הוא לְהִפִּתות להפר דבריו ושבועתו, אם ידע המפַתה לרכוש את לב הערבי בערמה, ואז יתקומם הערבי לבעל בריתו, ויהָפך לו לרועץ.

מדות כאלה דבקו גם בלבות בני ישראל יושבי ארץ ערב ותימן, משפחות רבות מהם כרתו ברית עם שכניהם הערבים, וכאשר יצאו הערבים האלה להלחם בשבטי ישראל, הלכו עמהם גם משפחות היהודים בעלי בריתם לעזרם במלחמתם נגד בני אמונתם ועַמם. כן היה בזמן הבית הראשון, עת נפלג זרע יעקב, ויהי לשני גוים: יהודה וישראל, שנלחמו איש ברעהו, ויכרתו ברית עם הארמים, המואבים והאדומים, למען הכריע איש את אחיו, וכן היה עתה בערב. וכמו שסבת מפלת ישראל ויהודה לפנים היה ריב האחים, כן היתה גם תבוסת יהודי ערב שלמה אחרי זמן המלך יוסף, רק בגלל חוסר אחוה בין משפחותיהם השונות. העון הזה דבק בנפש ישראל מאז מעולם, ועל כן רצוצים ולחוצים הם מאז ועד עתה, יען כי איש את אחיו לא יעזרו, וברית אחים ישכחו.–

מאה שנים עברו ממות המלך יוסף עד קום נביא הערבים, מחמד בן עבר אֵלַה, אשר נתן אמונה חדשה לבני ערב וליתר עמי הקדם, היא אמונת האישלם, ואשר גדע זרוע ישראל בארץ מולדתו, לבלי ירימו עוד ראש. במשך העת הזאת קמו ליהודי ערב גבורים רבים, אשר יכלו להושיע את עמם ולכונן מעמדו בארץ, לוא ידעו להוקיר מדת אהבת אחים ולהשען עליה בעת מצוא. פרוד שבטי ישראל שמה נתן יכלת לאמונת האישלם להבקע מביצתה למען תהיה גם היא לאסון ליהדות, כאשר היתה הנצרות לישראל. –

בעיר יַתְּרִב, שהיתה תחת ממשלת יוסף־זֻרעה, ואשר רוב יושביה היו יהודים, משל היהודי אַל גהיטון אחרי מות המלך יוסף, ויושביה ישבו שאננים ושקטים. פתאם סכסך קיסר ביצנץ את הגבור מליק, נשיא שבט ערבי, ביהודים. אולם מליק לא נועז להתנפל על יהודי יַתרב במלחמה גלויה, ויעש בערמה, ויבוא אליהם עם איש בריתו אבו שמיר, נשיא שבט ערבי אחר, כבוא ירידים ואוהבים נאמנים. ויעש אבו שמיר משתה על יד העיר, ויקרא לראשי העיר הגבורים. ובעת המשתה התנפל עליהם עם אנשיו וימיתם. ותהי המעט זאת ליהודים, כי עוד נפתו לחלקת לשון מליק שהבטיחם, כי הוא איננו אשם בבגד הזה. וילכו יתר נשיאי העיר והגבור אל גהיטון עמהם אל המשתה אשר הכין מליק, ושם שמו הבוגדים קץ לחייהם.

אז ירד כבוד בני ישראל מטה מטה בערב, ויכנעו לפני מנצחיהם. ויחלו לבקש למו מעוז ומחסה משבטי ערב, אשר חשבום לבעלי ברית נאמנים. וישפל מצבם, ויהָפכו פתאום מעם חפשי, החי על חרבו, לעבדים נכנעים תחת יד שונאיהם. ובכל זאת עוד לא אבד שָׁם שבט מיהודה כליל. עוד נמצאו מהם גבורים אנשי שם, אשר נודעו בגבורתם ויקרת רוחם בכל הארץ ההיא. הגבורים ההם ישבו עם שבטיהם הקטנים בטירות יפות, אשר להן מצדות חזקות, ויהי למו כמו כבוד מושלים. וגם אחרי אשר נפלה ממלכת ישראל, עוד נכבדו היהודים ההם בעיני הערבים. ולכן למרות מפלת היהודים בערב, היה גורלם טוב הרבה מגורל אחיהם אשר באירופה, וביחוד מגורל היהודים שבבצנץ ארץ הדמים, שֶׁבה נאנחו מתגרת ידי קיסרי קונסטנטינופול העריצים, וכהני יָון הגדולים והקטנים, חבר מרֵעים.–

יהודי ערב יכלו לעבוד את אליההם באין מפריע. הערבים עובדי האלילים לא ידעו קנאת הדת מה היא. נהפוך הוא – הם כבדו בלבבם את “עם הספר” והיהדות, שהיתה נשגבה מבינתם. לא כן עובדי הנצרות היוָנית כהניהם וקיסריהם. איש כיוסטיניאנוס הקיסר, מבני הסלַוים מארץ הבַּלְקַנים, אכר לא לֻמד, פרא וגס, נועז להתערב בעניני אמונת היהדות, לגזור על היהודים, שיתרגמו התורה בבתי הכנסת יוָנית, ולקבוע מועד חג הפסח הקדוש בעיני ישראל. האיש, שנָאוה לו יותר להיות רועה חזירים בין הרי הבלקן כאבותיו, מהיות מושל על ארץ רבה, נועז להביע דעתו בעניני אמונה ודת זרות לו! האין זה חזיון מכאיב לב? לכן כאשר נביט אל מצב יהודי ערב בעת ההיא, נוכל לכנותם בשם “מאֻשרים”. –

ב

מה איתן היה עדנה מצב יהודי ערב גם בעת הרעה ההיא למו, נראה מהגבור היהודי, הוא המשורר שמואל בן עדָיָה, שישב בטירתו היפה, אשר עמדה על תל גבוה, והמשוחה בּששר רב צבעים. שמואל היה משורר נשגב בשפת ערב. שיריו נודעו לתהלה בארץ ההיא. אך יותר מאשר בשירתו הצטין שמואל בגבורתו, ביושר לבו ובאמונתו לאנשי בריתו. ויהי למופת בתכונתו זאת בקרב הערבים, ובחפצם להלל איש על אמון רוחו, אמרו עליו: “נאמן כשמואל”. עדָיה אביו היה עברי מבני הכהנים, וישא אשה ערבית, ויבן לו מצודה, ויהי לנשיא על שבט ערבים, כנראה, ממשפחת אשתו. ויען כי היה עדיה איש ישר וגבור, באו אליו משפחות ערביות רבות, ויהי עליהן למושל טוב וישר. אחרי מותו ירש שׁמואל את כסאו ויהי למושל תחתיו, ויהי יקר ואהוב לכל הסרים למשמעתו בגלל ישרו וצדקתו. –

האבות בארץ ערב ספרו לבניהם, ובניהם לדור אחרון, מקרה אחד, אשר קרה את שמואל בן עדיה, המוכיח לדעת מה רבה היתה ישרתו וגבורת לבו. וזה דבר המקרה: מושל ערבי אחר, חֶגר שמו, הנודע גם הוא בשיריו היפים, עלה למלחמה על בני שבט אחד שמרדו בו, ויכניעם, ויִשב מהם שבי. ובין השבוים היו שני אנשים: אחד משורר, ואחד קוסם. ויהי בדרך, ויחל המשורר להתחנן אל חגר בדברי שיר, כי ירחם עליהם ויחֻנם. וחגר, בהיותו רחום וחנון, שמע לקול תחנוני המשורר, ויוציא את כל שבויו לחפשי. אך הקוסם הבוגד הלהיב את רעיו בדבריו לקחת נקם מחגר הטוב. ויבואו אל אהל חגר, ויתנפלו עליו לפתע פתאם וימיתוהו. שמע זאת אחד מבני חגר, אַמרוּ שמו, וישבע לנקום נקמת דם אביו מאנשי השבט הבוגד. ויכרת ברית עם שבטים אחדים, ויקם על הבוגדים, ויעש בהם שפטים. אולם מלך אחד ממלכי ערב, אַלמנזוֹר שמו, אשר שנא את חגר, רדף את אמרו בנו ויאמר להשמידהו. וימלט אמרו על נפשו, וינד מאז בכל ארץ ערב ממקום למקום, הוא ובתו הִנְד היפה, מבלי מצוא מנוחה.

אז יעצהו אחד מאוהביו לבוא להחסות במצודת שמואל בן עדיה. וישלח אתו את אחד ממשוררי ערב. ויבוא המשורר עם אמרו ובתו אל טירת שמואל. ויהי בעמדם לפני המבצר, וישר המשורר שיר תהלה לכבוד שמואל, ויתחנן אליו לאסף את הנודדים הנרדפים אל טירתו. ויחמל שמואל על האמללים, ויפתח לפניםה שערי ארמונו, ויתן למו מחסה בביתו.

אולם אשׁ הנקמה לא כבתה בלב אַמרו. ויעזוב את בתו ואת השריונים והשלטים, שהציל מרכוש אביו, ביד שמואל, וינד את קונסטנטינופול, כי שם היה אחד משרי ערב נושא משרה בחצר המלוכה הבצנצית, ויתן שמואל מכתב מליצה ביד אַמרו אל השר ההוא, כי יתחנן בעדו לפני הקיסר, לעזרהו מצרתו ולהשיבהו אל שבטו ואל ממשלת אבותיו, כי שֵׁם שמואל היה גדול גם בקונסטנטינופול. אולם יוסטיניאנוס קיסר מאן להתערב בריב הערבים בארצם פנימה, ולא חש לעזרת האמלל. וישב אַמרו אל ארץ מולדתו. ואחרי עבור ימים לא רבים מת מכאב לב ומתוחלתו הנכזבה. ותשאר הִנְד היפה יתומה מאביה במצודת שמואל, ואִתה השריונים והשלטים שארית מחמדי אבותיה המלכים.

ובעת ההיא עלה שר צבא אלמנזור למלחמה על שבטי יהודים אחדים, ויגש גם אל מצודת שמואל. וישלח להגיד לשמואל, כי ימסור לידו את העזבון, אשר עזב אַמרו תחת ידו. ויען שמואל: “לא אעשה כנבלה הזאת, לבגוד באמונתי ולהפר בריתי עם האיש אשר שם מבטחו בי. ואת השריונים והשלטים אמסור רק לאיש ממשפחת חרג, אשר לו משפט הירושה”.

ויהי היום ותצא מינקת בן שמואל הקטן מקיר העיר וחוצה לשוח. ויתנפל עליה שר הצבא הצר על המצודה, ויתפשה אותה ואת היונק, ויאמר אל שמואל, כי אם לא ימסור לידו את העזבון, יהרג את בנו הקטן לעיניו. אולם שמואל ענהו, כי לנצח לא יחלל מוצא שפתיו, ויעבור עליו מה. אך זכר יזכר הצר, כי עוד ישארו גואלים לדם הילד הרך, המומת על לא חמס עשה, כי עוד בנים לו, אשר יקומו לנקום נקמת אחיהם האמלל. הערבי האכזר שחט את הילד האמלל לעיני האב הגבור ישר הלבב, אך את השריונים והשלטים לא קבל. ובראותו, כי חזקה מאד המצודה, ויעל מעליה, וילך לדרכו. ומרב קצפו התנפל במסעו על יהודי כיבר וישלל מהם שׁלל, ויִשב מהם שבי רב. ושמואל מסר את השריונים ליד קרובי חגר, אשר להם היה משפט הירושה. וכל הערבים אשר שמעו דבר המקרה הזה, הללו את שמואל, ויאמרו כי אין איש נאמן רוח כמהו. ובשמואל כן היה גם שרָיה בנו, אשר משל במצודה תחת אביו. גם הוא היה טוב ומטיב לכל קשה יום ונדכא ונאמן רוח. ויהי גם שמו לתהלה בפי כל יוּשבי ארץ ערב. –

ובכן נראה, כי בערב, גם בעת הרעה לישראל, עוד לא סר שבט מיהודה, ועוד נמצאו שם מושלים מקרבם, אשר משלו על שבטיהם, וישגבו במצודותיהם החזקות, ויבצר משונאיהם להרע למו ולהכניעם. זולת זאת לא שמרו הערבים, בכלל, שנאה בלבם לעם היהודים, כי אם ריב היה למו עם שבטי ישראל שונים. וכמנהגם, לפעמים נלחמו עמהם ולפעמים כרתו אתם ברית שלום. אך להשפיל כבוד לאֹם ישראל לא עלה עדנה על לבם, כי ראו ויוכחו, שגם היהודים גבורי מלחמה ואמיצי לב המה. ואת התכונות האלה כבדו הערבים מאד. –

ג.

אך לא כן היה בארצות הנוצרים באירופה ובאסיה הקטנה. פה התאמצו הכהנים והמלכים רק להשפיל כבוד בני ישראל, לחשבם לאנשים, שאין להם כל ערך, לנבזים, שפלים וארורים לאלהים. כל אשר התחזקה הנצרות באיטליה, ספרד ופרנקיה, התחזקה גם השנאה לישראל שמה. איטליה באה פתאם תחת על יוסטיניאנוס הבצנצי. אמנם נלחמו יהודי איטליה בעז וגבורה, ויגינו על ארץ מגוריהם באמץ לב. ביחוד הראו יהודי ניאפול נפלאות בהלחמם את שר צבא בצנץ, ביליזר הגבור כובש איטליה, עד כי כמעט נשתה גבורתו במלחמה הזאת. אך בערמה הצליח בידו לחדור אל העיר בלילה ולהבקיענה אליו. והיהודים הגבורים לא הניחו חרבם מידם גם אחרי כן, ויהרגו ביונים הרג רב. אולם לשוא היה עמלם. סוף סוף נגפו לפני צבאות ביליזר הרבים מהם. רבים מהם הוגרו על ידי חרב האויב, ורבים נסו מן העיר וימלטו על נפשם. ותארך עת צרה ליעקב באיטליה כל ימי משול קיסרי ביצנץ בארץ ההיא, אשר לאֹשר היהודים לא ארכו הרבה מאד.

ובפרנקיה, אשר בה לא ידע המון העם הפרנקי וכהניה כל שנאה לישראל בשנות המאה הראשונה אחרי התנצרותם, הורע עתה מצב היהודים מאד. הכהנים החלו לגזור גזרות קשות ורעות, להבדיל את העם שנוא נפשם לרעה, להבזותו בעיני עם הארץ, הנוצרים. ויאסרו על היהודים להֵרְאות ברחובות בחג הפסחא הנוצרי ולאכול על שלחן אחד עם נוצרים. ויצוו את היהודים לכבד את הכהנים הנוצרים כבוד רב, לבלי שבת על כסא בפני הכהן, טרם יתן רשיונו לזה. גם שללו מהם זכיות רבות, שהיו למו כִלְכָל ארחי הארץ, וביחוד אסרו עליהם למול את עבדיהם כמצות תורת היהדות מאז מעולם. ובאחת מערי פרנקיה, כאשר קרה, כי המיטו היהודים חרפה על אחד מאחיהם, שהסיר דתו בדת הקטולית, פרץ ריב ומדנים ביניהם ובין הנוצרים, ורבים מהם הכרעו לטבח, והנשׁארים המירו דתם מפחד האויב.–

גם בספרד, ששם משלו המלכים האריאנים, והיהודים לא ראו שם ימי עני ומצוקה, כי נחשבו בעיני עם הארץ לאנשים נכבדים, שונה עתה מצב ישראל לרע, מעת בוא המלך ריקרד האריאני בדת הקטולית. הוא שלל מהם זכות קנין עבדים נוצרים ולשאת משרות בממלכה, וגם נועז להתערב בעניני אמונת ישראל ומנהגי דתם. ויטעמו גם יהודי ספרד טעם מר המות תחת על מושלים קטולים, שלא היו נופלים ברשעתם מהיונים אשר בביצנץ. –

ובפרס היה מצב ישראל בעת ההיא מלא תהפוכות. ובהמר ארץ מושליה שֻׁנה גם המצב ההוא לפי רוח המושל, אם טוב ואם רע הוא. המלך הורמיז הרביעי החל לרדף את היהודים באחרית ימי מלכותו בשנאה. שתי הישיבות הגדולת שבסורא ופומבדיתא נסגרו עוד פעם, והחכמים תלמידי רבנן סבוראי אֻלצו לעזוב ערי מושבותיהם ולהמלט אל אחת הערים הבצורות בבבל, ששם משל מושל ערבי ויתן מחסה לחכמי התורה בעירו.

ופתאם הומת הורמז בידי קושרים וישָׁאר אחריו בנו הקטן. אך יען כי לא צלח עדנה למלוכה משל בשמו אחד משרי פרס הגדולים, בַהרם. האיש הזה היה רב חסד ומיטיב עם כל אדם. ויאהבוהו היהודים. ויהי כאשר הדיח בהרם את כוזרו בן המלך מכס אבותיו, וימלוך בעצמו על פרס, ויהיו בני ישראל בעוזריו, ויתמכוהו בהונם לכונן ממלכתו.

אז נפתחו ישיבות סורא ופומבדיתא וקול התורה החל להשמע בבתים ההם, ותהיה הרוחה לישראל ולא שמעו עוד קול נוגש. אולם רק כשנה או שנתים ארכו שם ימי הטובה לישראל. כוזרו הצעיר מצא לו עזר בקונסטנטינופל. ויבואו היונים בהמון רב, וילחמו בבהרם, ויגברו עליו. וימלט בהרם על נפשו, וינס, ויעזוב את הארץ. והיהודים נשאו את עונו. האויבים הגירו רבים מהם על ידי חרב, וינקמו בהם על אמונתם ואהבתם לבהרם. ערים רבות, שרוב יושביהן היו יהודים הָשַמו, עדי ישב כוזרו על כסא ממלכתו, ואז שקטה הארץ. המלך הזה – כוזרו השני – חדל מרדוף את היהודים, ועל כן לא נסגרו הישיבות, ויוסיפו חכמיהן לעסוק בתורה ולהורות את העם כקדם. וגם ראשי גולה הוקמו, כנראה, על כל יהודי פרס, כאשר היו לפני מר זוטרא השני.–

ד.

בעת ההיא נודעו שבטים אחדים מישראל בערב להתהלה בגבורתם ואמץ רוחם במלחמה, והם: בני קורַיזה, ובני נַדיר, ובני קַינוקה. השבטים האלה היו בברית עם שבטים ערביים שונים. וכאשר פרצה מריבה בין הערבים, ויבואו גם בני ישראל לעזרתם. ותהי לפעמים יד איש יהודי ברעהו בקרָב.

כדבר הזה קרה, בפרוץ מלחמה קשה בין שני שבטי ערב: בני אַוס ובני חזרֹג, בגלל איש יהודי שרצח את אחד מהערבים. המלחמה הזאת ארכה שלשים שנה. במשך העת הזאת הראו היהודים את שכניהם, כי עוד יוכלו לדבר את אויביהם בשער. וישב כבודים אשר חֻלל לפנים במפלת יַתרב אליהם כבראשונה. אחרית המלחמה היתה, כי היהודים בני קינוקה נגפו יחד עם בני בריתם הערבים החזרגים, ורבים מהם נפלו שבי בידי אויביהם. אך גם במקרה הזה נראה את הקשר האמיץ, המקשר את לאם ישראל בעבותות אהבה לאגֻדה, שלא במהרה תנָתק. היהודים בני קוריזה ונדיר פדו את אחיהם השבוים מידי שוביהם הערבים, ויקראו להם דרור.

אחרי המלחמה הארֻרה הזאת השלמו המריבים, והארץ שקטה. אך רוח שנאה ונקמה לא חדל מלב השבטים, ושלום אמת לא היה עוד גס בין היהודים, בני נדיר ובני קוריזה, כי אלה נטו אחרי שבט ערבי זה, ואלה אחרי שבט אחר. והדבר הזה היה למו למוקש ולרעה באחרית הימים. והרעה באה למו מאיש ערבי אחד, ושמו מחמד בן עבד אַלַה, יליד העיר מֶקָה. –

אל העיר מקה, אשר בה היתה האבן השחורה הקדושה לערבים עובדי האלילים, התאספו לעתים קרובות ערבים רבים מכל קצות הארץ, להשתחוות שמה ולזבוח זבח. ואז היתה העיר כמרקחה. גם סוחרים רבים נהרו שמה לערוב מערבם. שם נשמעו גם דברי חקר וּוִכּוח על אדות האמונות ומנהגיהן. וישמע מחמד על דבר היהדות, ויחמוד יפיה בלבו. אך הוא לא שם לבו להבין היטב את רוחה, כאשר הבינו לפנים אבו כַּריב מלך הערבים בתימן, אשר התיחד עם רבים מבני שבטיו. מחמד היה קל הדעת ופוחז, איש אשר לא נכון רוחו בקרבו. בנפשו הנלהבה היו גם תכונות טובות גם תכונות רעות, שהתנגדו אחת לרעותה. היום מאס בדבר אשר בחר אתמל, ומחר יהפך לבו לאהבה את אשר מאס היום. כן היה דרכו כל הימים. ואחת ממדותיו היותר רעות היתה על אהבתו אל הנשים היפות, שנתנה אותו לשמצה בעיני יודעיו ומכיריו. מלבד זאת היה מחמד איש לא לֻמד, ולא יכל גם קרוא וכתוב. אולם את החסרון הזה מִלאה בינתו הרַבה והרחבה, כי היה איש נבון וערום מאין כמהו בבני עמו.

בדברים חמים ונלהבים החל מחמד ללעוג לעבודת האלילים, ויפֶץ את האמונה באל אחד בורא העולם, אשר אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אך במֶקה עיר מולדתו לא שמעו בני שבטו לדבריו, ועוד אמרו להמיתו על אשר ילעג למקדשם ולאמונתם. וימלט משם עירה מֶדינה. שם האירה ההצלחה פניה אליו, כי מצא שם אנשים אשר נמשכו אחרי תורתו. בערמת לבו הבטיח את היהודים שמה, כי חפצו ליהד את כל בני ערב. ולמען הוכיח, כי נכונים דבריו קבע את יום הכפורים ליום צום לכל בני עמו. לסופר ויועץ לקח לו את אחד היהודים, אשר האמין כי אמנם אומר מחמד בתם לבב ליהד את הערבים. נשיאים אחדים מבני ישראל האמינו, כי האיש הזה הוא באמת השליח אשר שלח ה', להפיץ תורת היהדות ומשפטיה בארץ ערב, ויטו אחריו, ויהיו מאנשי בריתו. אך רוב יהודי מֶדינה לעגו לאיש הנקלה הזה, ויחרפוהו, באמרם, כי איננו קדוש וטהור בדרכי חייו כראוי לנביא האלהים באמת, ויתאמצו להסיר לב הערבים מעל מחמד לבלי האמין בו ובדבריו.

בהיות מחמד עדנה חלש ורפה אונים להלחם באויביו במלחמת תנופה, שמע חרפתו וידם; ובתורתו, אשר כתב מזכירו מפיו, לא ענה את מריביו קשות, ויתאמץ עוד להרים את ערך היהדות. אך לאט לאט, כאשר רבו מאמיניו בו מבני עמו, ותחזק ידו, גלה את מצפוני לבו, כי אין חפצו להביא את הערבים תחת כנפי היהדות הטהורה, כי אם לתת למו אמונה חדשה מעֻרבה במנהגי עבודת האלילים הערבית. ויקדש את העיר מקֶה ואת המקדש והאבן השחורה אשר בה, גם את צום הכפורים השבית, ויקבע יום צום אחר תחתיו. ובספר תורתו, הוא ספר “אֵל־קראן”, כתב מרורות על היהודים, וישפך עליהם בוז וחרפות.

ובכל זאת לא נועז להרים חרבו, להכניע את שונאיו אלה, כי עוד רבים מבני עמו טרם הכירו אמונתו, ויירא פן יקומו לעזרת היהודים, והיתה אחריתו מרה. ולכן עד עת מצוא התאפק מכלות חמתו ביהודים. – ופתאם קמה מריבה בינו ובין בני השבט הערבי קורַישה, והפרץ מלחמה בין מאמיניו ובין בני השבט ההוא, ותגבר יד מחמד על אויביו, ויכם מכה רבה ויכניעם. ומני אז החלו צרות היהודים ושפלותם גם בערב.

ה.

האסון היותר נורא לבני ישראל מאז מעולם היה חסר האחדות בין שבטיו. בגלל זה נשבת עם ישראל מהיות לגוי חפשי בזמן שלמנאסר מלך אשור ונבוכדנצר מלך בבל. הוא היה לסבת מפלת מלכות היהודים בזמן אספסינוס קיסר רומא. האסון ההוא הולך בעקבות העם הקטן הזה עד עתה. והוא נתן כח ועז למחמד ליסד את אמונתו, האישלם, הנחש, אשר גדלה היהדות בחיקה. –

כאשר חזקה יד מחמד החל להתגרות ביהודים בני קַינוקה. והשבט הזה היה קטן וחלש, ויתנפל מחמד עליהם, ויצר על מצודותיהם, ויאמר לאלצם להכנע מפניו ולקבל עליהם את אמונתו. בעת ההיא ושני שבטי ישראל אחרים, בני קורַיזה ובני נַדיר, היו חזקים ואנשיהם כלם גבורים אנשי השם אך השבטים האלה לא חשו לעזרת אחיהם, כי שפל ונבזה היה מחמד בעיניהם, להֵרָאות פנין אתו בקרָב. ותהי אחרית בני קינוקה להכרית, כי גבר עליהם האויב, אשר לא נתן למו חנינה. בראשונה אחרי גברו עליהם אמר להמית את כל הגברים. אך אחד ממאמיניו, נשיא נכבד בעמו, מנעהו מבוא בדמים. וישלל מחמד את כל רכושם, ויאלצם לצאת מארץ ערב בגולה. ויעזבו בני קינוקה את ארץ מכורתם, וילכו ארצה ישראל. שם התישבו בקרב אחיהם מעבר לירדן מזרחה, בארץ הבשן. –

אחרי הנצחן הזה הביע מחמד את שנאתו לישראל בתורתו בדברים עוד יותר קשים, ויחרימם, וינַדם. ויקללם קללה נמרצת. אז הבינו יהודי נַדיר, כי הנקלה הזה יגבר חיָלים באחרית הימים, ויאמרו להמיתו. ויערימו וידברו אליו טובות ויקראוהו לבוא אליהם. והוא אמנם נפתה לדבריהם. אך בהיותו אצלם, הבין מזמתם, וימהר וימלט מידם כצפור מפח יוקשים. ומחשבת נקם העירה אחרי כן את רוחו לצאת על בני נדיר למלחמה, אם ימאנו לקבל עליהם את אמונתו. אז הכירו בני נדיר את עותתם, כעמדם מנגד דם אחיהם בני קינוקה, ולא החישו למו עזרה בצר. ויראו ויוכחו, כי אזלה ידם עתה להושיע לנפשם, ויבחרו לצאת בגולה. ומחמד נאות לתתם להמלט על נפשם, אחרי עזבם נשקם ורב רכושם. ויצאו בני נדיר ממצודותיהם, וילכו אל אחיהם בני חבור בערב, אשר קבלום באהבה. –

ובארץ הקדושה היו בעת ההיא ימים טובים לישראל, לא שמעו אז שם קול צר וצורר, קול קיסר ביצנץ הנוגש בהם. לממלכה החטאה הזאת, לביצנץ, אבדו ארצותיה שהיו לה באסיה. ארץ ישראל וסוריה היו לנחלה למלך פרס, לכוזרו השני, בגלל התהפוכות והמרד שקרו בקונסטנטינופל. פוֹקַס, אחד משרי צבא היונים, קם על הקיסר מוריציוס, שהיה באמת הטוב מכל קיסרי ביצנץ, ובימיו לא נאנחו היהודים תחת עֹל צרות רבות כקדם, יימשל תחתיו. פוקס היה רשע אכזר. בימיו מרדו יהודי סוריה ביונים, ויעשו בהם הרג רב ונקמות, בשרפם את חללי היונים באש, ואת הכהן הגדול אַנַסְטַסיוס, שהומת בידיהם, סחבו כפגר מובס בקרב חוצות, ככל אשר עוללו למו היונים לפנים ואם אמנם גבר עליהם פוקס אחרי כן, וייסרם בשפטים נוראים, אך גם ימי ממשלתו חוצצו.–

וישמע כוזרו על דבר גזל מלוכת מוריציוס, שהיה חותנו, ויעל עם צבאות פרס הרבים וילכד ארצות בצנץ אשר באסיה. במלחמותיו אלה היו גם בני ישראל לו לעזר רב. הם נלחמו במערכותיו כאריות, וישלמו לנוצרי סוריא וארץ ישראל כגמולם על כל הלחץ אשר לחצום זה מאות שנים. וישמידו את כל היונים הנוצרים, שהיו בארץ הקד’ש. וצבאות פרס נשארו בארץ, ושריהם משלו בה בשם מלך פרס. אז הונח לישראל שם, וישבו במנוחה כחמש עשרה שנה, עד עלות חיל פרס מן הארץ, והירקליוס קיסר לכד עוד פעם אותה באשמת היהודים בעצמם. בני ישראל האמינו, כי בלי ספק ישיב למו כוזרו את ארץ אבותיהם, עקב אשר עזרוהו במלחמותיו. ואחרי ראותם, כי תקותם היתה לאל, החלו לשטום את הפרסים, ויריבו בהם, והשלום נשבת ביניהם. וישכחו היהודים את אשר עולל למו בימי אדרינוס קיסר ובר כוכבא, ולא הבינו, בי לא בחיל ולא בכח יירשו למו את הארץ, כי אם ברוח. לכן למען הנקם בפרסים, אשר מאנו להשיב למו נחלת אבותם, כרתו ברית עם הירקליוס, ויעזרוהו לרשת את ארץ ישראל מידי הפרסים.

והירקליוס נשבע ליהודים שבועת אמונים, להיטיב למו ולתת למו ולתת למו חפש וזכיות, כמו לכל יושבי ביצנץ. אך כמעט נצח את הפרסים, והארץ באה תחת ממשלתו, בגד בבריתו בעצת הכהנים היונים, שהבטיחוהו כי לא יחָשב לו לעון, אם לא ישמור שבועתו ליהודים. אז גרש את כל היהודים מירושלים, ויגזור, כי לא יעוז אף יהודי אחד לדרוך בחוצות עיר קדשם ותפארתם, וכלה גרש יגרשו ממנה. מלבד זאת עשה בהם שפטים, וחמיתם, ויגרשם מערים רבות, וירדפם באף ונקם. זה היה פרי הצדק והיושר, אשר בהם תתפאר הנצרות היונית! בגד ומעל, והפרת שבועה!!

לא טוב מזה היה גם מצב יהודי אירופה הקטולית בימי מחמד. רק באיטליה, ששם משל האפיפיור גריגואר הראשון, לא עבר הלחץ את הגבול, כי גריגואר היה ליהודים למגן מעט. וגם בספרד עת מלך המלך סבינטילה הצדיק והישר באדם הונח למו, והיהודים שהמירו לפנים דתם בעת צרה ומצוקה, שבו בימיו אל אמונתם הטהורה. לעמת זאת בפרנקיה טעמו היהודים טעם מר המורת תחת ממשלת דַגוברט הרשע והצורר, אשר הדף אותם באף וחמה, וימרר את חייהם בגזרותיו האכזריות. –

ובין כה וכה ומחמד הלך מחיל אל חיל תורתו התפשטה יותר ויותר. ובעלי בריתו רבו מיום אל יום. ויהי פתאם האיש הזה ידוע חלי הנכפה (אֶפילֶפסיה) לגִבור מנצח, ובכל אשר פנה הצליח והרשיע. אך יהודי שבט נדיר, שנֻצחו במלחמתם במחמד, לא שכחו את הרעה, שהגיעה למו מידי אויבם זה, ויחבלו תחבלות נקם לשלם לו כגמולו. ויחלו להפיח רוח גבורה בלב אחיהם בני קורַיזה, ויכרתו ברית עם השבט הערבי קורֵישה, ויאספו צבא רב, ויצאו למלחמה במחמד.

שמע זאת מחמד, ויחרד וינע לבבו, כנוע עצי היער מפני הרוח. ויתבצר במֶדינה, ויחכה עד בוא אליו חיל אויביו, להבקיע אליהם את קרי תעזו. ויחשוב מחשבות להחליש את כח אויביו בעזרת הערמה. אז שלח אנשי חרש, להגיד לבני קוריזה, כי לא נאמנה רוח הערבים בעלי בריתם אתם. ויאמינו היהודים בקול מלחשים דוברי שקר, ולא אבו השתער עם הערבים יחדו על העיר הנצורה. אז שלח מחמד גם לבני קורֵישה לאמר: “עוינים אתכם היהודים,ואומרים לבגוד בכם”. ובכן נפרדו הערבים מעל בני בריתם, ויעזבום לנפשם.

וערמתו הצליחה בידו. כח הנלחמים רפה, ויאֻלצו להשגב במצודותיהם ולהלחם במחמד מלחמת מגן, תחת חפצם לפני זה לעלות על אויבם במלחמת תגרה בסופה וסער, ובכל זאת לא נפל רוחם, ויקוו עוד לגבור על שונאם. אך כאשר הציק להם הרעב מאד, אֻלצו להכנע מפני המנצח ולצאת לקראתו כמנֻצחים. והאכזר לא חם עליהם, ויגר הגברים על ידי חרב. אז הומת הגבור היהודי המהלל, ראש שבט קוריזה, קַאַב אִבן אַסַד. ואת הנשים והטף מכר מחמד לעבדים.

ועלמה אחת יהֻדיה, ריחנה שמה, הראתה אז מה עז רוח בת ישראל נאמנה עם אלהיה ועמה. היא היתה יפה מאד, ויחשק בה מחמד איש הזמה, ויאמר לקחתה לו לאשה. אך היא השיבה פניו בחרפה. ויהודי אחד, זְביד שמו, הצילהו אחד הערבים, בעל בריתו לפנים, ממות, כי נעתר מחמד לתחנוני הערבי לתת לזביד ולמשפחתו את חייהם ורכושם לשלל. ויהי כאשר נודע לזביד, כי הנשיא הגבור אבן אסד נפל חלל, יבקש מאת מצילו להמית גם אותו, כי מאס בחיים, אחרי אשר גבור ישראל המחלל נפל לפני בני עולה. הערבי מלא שאת זביד, וישלוף את חרבו וידקרהו.

המלחמה האחרונה והקשה, אשר היתה למחמד ביהודי ערב, היתה מלחמתו ביהודי חבור. היהודים האלה יחד עם יהודי נדיר, שישבו בתוכם, כרתו ברית עם שבטי ערב אחדים, ויאמרו לגדע קרן נביא השקר. במלחמה זֹה נודעו לתהלה בגבורותיהם הנפלאות: אבנול רַבִּיָה וסַלם אִבן מִשכן, נשיאי יהודי נדיר הגבורים, שהיו בין אוסרי המלחמה. וגבור ישראל המהלל, מרהב, הראה עז גבורתו, בהתנפלו על צבאות מחמד הצרים על מצדות בני חבור, בהרבותו חללים במחנה האויב. אך גם גבורת בני חבור נשתה אז, כי הסכילו עשה בהלחמם מלחמת מגן, ויתנו לשונא לבוא אל גבולם, תחת אשר היה די כח למו להתנפל על גבולות מחמד ולהביאם במצור. ובכן בא הקץ לחיי החפש, שחיו יהודי ערב זה מאות שנים! תחת אנשים חפשים החיים על חרב גאותם ונכבדים בעיני שכניהם היו פתאם לעם שפל ונדכא תחת יד מעַנים! והבת הצעירה ליהדות, היא אמונת האישלם, היתה גם היא לבת בוגדת באמה.

אז קמה בישראל בערב “יהודית השניה”. ואם אמנם לא הביאה פדות לעמה, כאשר עשתה זאת יהודית הראשונה האגדית, בהרגה את אלופרנש מחריב ארצה, בכל זאת בנקמתה, אשר נקמה ממחמד אויב עמה, דמתה לראשונה. שם הגבוֹרה הזאת היה זַיניאב. היא היתה אלמנת הגבור סלם אִבן משכן ואחות הגבור המהֻלל מרהב, ותהי יפה ותַמה מאד. ותפל שבי לפני מחמד, אשר לא אֵחר לקחתה לו לאשה. בשפת חנף וחלקוה ידעה זיניאב לרכוש לה אהבת מחמד, וביחוד את אמונתו בה. ותשרת לפניו תמיד. ויהי היום ותַגש לו מאכל מָרעל, ויטעם ממנו מחמד. ואם כי מִהר להשליכהו מפיו, בכל זאת מעט ממנו חדר אל קרביו, ויחלה ויאנש. וזיניאב הודתה לפניו, כי ידיה עשו את הדבר הזה. ותבאר את מעשיה לאמר, כי יען אשר הרבה להרוג באחיה בני עמה, לכן גמרה אמר להמית את הרוצח העַול הזה, להביא פדות לבני עמה. אמנם מחמד מהר להמיתה, אך גם ימיו חוצצו. וכעבור זמן־מה מה מת מות נבלים, וינחיל את שנאתו ליהודים לעוֹמַר שר צבאו ולכל ההולכים בתורתו. –

כרך רביעי

מאת

שלמה ברמן

כרך חמישי

מאת

שלמה ברמן

---

רבי יוסף (יוזלמן) אישׁ רוסהיים וזמנו

מאת

שלמה ברמן

א.

רבי יוסף בן רבי גרשון לואנץ, הנודע בשם רבי יוזלמן איש רוסהיים, נולד במדינת עלזס בשנת מאתים ושלשים ותשע לאלף הששי, הוא היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל. מצד אמו היה נצר מגזע רש"י וגם משפחת אביו “לואנץ” נודעה לתהלה על ידי האנשים הגדולים בתורה ובחכמה, אשר היו בקרבה. אחד מקרובי אביו, הוא רבי יעקב לואנץ, היה רופאו של הקיסר פרידריך השלישי, ויהי איש גדול בתורה וחכם בידיעת שפת עבר ורופא מהלל, חזון לא נפרץ בין יהודי אשכנז, וכמהו היו עוד חכמים במשפחה זו.

רבי יוזלמן חֻנך בדרך התורה והחכמה, וידע גם תורת הסוד, היא הקבלה. מימי נעוריו ישב בעיר רוסהיים אשר בעלזס, ויתעסק בעסקי ממונות, כי הלוה כסף את הנוצרים כמנהג יתר יהודי אשכנז בימים ההם, אחרי כי אסרו עליהם מושלי אשכנז לעסוק במסחר נכבד או במלאכה המחיה את בעליה, מלבד מלאכת החיטים והרצענים, שהותרה למו, וגם בה יכלו לעבוד רק למען אחיהם היהודים, ולא למען הנוצרים, ובמקצוע המסחר הותר להם לסחור בבגדים ישנים ובבלויי סחבות. ויען כי הנוצרים, וביחוד מושליהם, דרשו מאת היהודים כי יַלוום כסף ברבית, במאנם לפנות אל המלוים הנוצרים אשר פשטו עורם מעל עצמותם, בקבלם מאחיהם הלוים הנוצרים רבית גדולה, על כן הוכרחו היהודים בעלי הכסף לעסוק בהלואה ברבית, אשר היתה למורת רוח למו על פי מצות התורה והתלמוד. ויהי רבי יוזלמן כאחד מהם.

עוד בטרם נולד רבי יוזלמן מצאו את אביו ובני משפחתו רעות רבות, אשר המיטו עליהם הנוצרים בעלילותי שקר, אשר בדו על בני ישראל. בעיר ענדינגין בארץ שְׁויץ נמצא חלל נוצרי, ויעלילו על יהודי העיר ההיא כי ידם שפכה את הדם הזה וישימו במאסר שלשה אנשים מקרובי אביו: את רבי מרקלין, את רבי אילהו ואת רבי אברלין בני לואנץ, ויענום בענוים קשים ואחר שרפום חיים. גם רבי גרשון, אבי רבי יוזלמן, נתפש בידי הצוררים, וברב עמל נמלט מידם, ויעתק מושבו לעיר אוברנהיים שבעלזס. לא עברו ימים רבים מזמן העלילה ההיא וצבאות שְׁויץ התנפלו על ערי עלזס, ויחריבו קהלות ישראל רבות ועמהן גם קהלת אוברנהיים. אז אלץ רבי גרשון להמלט על נפשו הוא וביתו, ויסבלו תלאות רבות וחרפת רעב וצמא שנה תמימה, עדי עברה הרעה מעליהם.

ויהי כאשר גדל רבי יוזלמן וישא אשה, ויחל להתפרנס מעסקיו, ותקם גם עליו צרה, כי בעת מלחמת הקיסר מקסימיליאן הראשון באחד הדוכסים, התנפלו אנשי הצבא על בית יוסף, ויבוזו את כל אשר לו, ויצא נקי מנכסיו. אך בחריצות כפיו ובתבונתו בנה רבי יוזלמן את הריסות ביתו, ומצבו הוטב. מני אז שם את לבו להיות לעזר בעת צרה לבני עמו היושבים בעלזס, והוא עודנו צעיר לימים, טרם מלאו לו שלשים שנה, בזכרו את הספורים הנוראים, אשר ספרו לו אבותיו על דבר הצרות, אשר סבלו הם ומשפחתם ויתר אחיהם בני עמם במדינות שויץ ועלזס, ואחרי קום גם עליו צרה, החליט בנפשו להיות למגן לבני עמו בהתיצבו לפני המושלים הנוצרים, לבקש מהם רחמים על אחיו. הוא ידע לדבר כן בשפת אשכנז וה' נתן לו לשון למודים ושכל ישר לדבר את האויבים בשער, וימצא לו מהלכים בחצרות הדוכסים וההגמונים, וגם הרהיב עז בנפשו להתיצב לפני הקיסר מקסימיליאן הראשון, וימצא חן בעיני כלם במדברו הנאוה ובדעתו דרכי הנמוסים שבחצרות מלכים ורוזנים, וימצאו דבריו מסלות בלבבם להפוך אותו לטובה על ישראל ויצל רבי יוזלמן פעמים רבות את בני עמו מהצרות שהתרגשו עליהם.

בימים ההם דרוש היה לבני ישראל בארץ אשכנז איש אשר יוכל לצאת ולבוא לפניהם בחצרות המלכים, להשתדל בעדם להשיג זכיות להם או להגן על זכיותיהם, שקבלו כבר מאת המושלים לבל יגזלו אותן מידם. בּגלל השתדלותם זאת נקראו אנשים כאלה בשם “שתדלנים”. האנשים האלה לא קבלו כל פרס בעד עבודתם זאת ויהיו רֻבם גדולים בתורה וביראת ה'. עוד בדור אשר לפני רבי יוזלמן נודע באשכנז השתדלן רבי משלם זלמן המכונה זעמל הלוי בן רבי יעקב הלוי עפשטיין מפרנקפורט דמין, איש עשיר וגדול בתורה ושאר בשרו של רבנו נתן הלוי עפשטיין, רב בעיר ההיא, וקרוב ומודע להרב רבנו משה הלוי מינץ. בביתו הסתופפו רבני הדור ההוא, ויחלף עמהם אגרות, ויהי נכבד בעיניהם בגלל צדקתו, נדבת לבו וגדלו בתורה.

כמוהו היה גם בן דורו רבי עקיבה הכהן מעיר אובן שבארץ הונגריה, אשר העתיק את מושבו לעיר פראג בירת בוהימיה, ויקרא בתאר "הנשיא, ומלבד עשרו וצדקתו היה גם אחד מגדולי התורה בזמנו, ואגדות רבות תסֻפרנה עליו ועל ביתו ועל רב בניו גדולי התורה. אולם פעולות שני השתדלנים האלה, רבי עקיבה ורבי זעמל, היתה אך לטובת יהודי עירם ולא לכלל ישראל. לא כן רבי יוזלמן, הוא דאג לכל בני ישראל אשר ישבו במלוא רחב ארץ אשכנז, ומכל מקום שהתרגשה איזו צרה לבוא על אחת מקהלות היהודים פנו לעזרתו, והוא מהר כרגע לחוש לרוחתה ולישועתה.

בצאתו לישע עמו השליך תמיד רבי יוזלמן את נפשו מנגד, ויפקיר את חייו, ופעמים רבות עמד במקום סכנה ולא חדל מהרבות תחנה לפני המושלים העריצים, גם אם ראה כי קשה לבם כאבן, ולא נואש מתקוה לעורר רחמיהם על אחיו, וישנה וישלש בקשותיו, עדי נכנסו דבריו בלב המושלים והתקיפים.

בהיות לו קרוב ומודע בחצר הקיסר, הוא רבי יעקב לואנץ הרופא, מצא רבי יוזלמן נתיבות גם הוא בחצר המלוכה, וימצא חן בעיני הקיסר מקסימיליאן הראשון, ומה גם אחרי התועלת הרבה שהביא לו רבי יוזלמן בהספיקו מזון ומכלת לאנשי צבאו בעת מלחמותיו. אז הכיר אותו הקיסר לטובה, וישימהו לפרנס ולמנהיג על כל יהודי אשכנז ויכנהו בשם “מושל היהודים”. ויהי המעט בעיני הקיסר כבדו את היהודי האהוב לו הזה, כי עוד נתן לו מכתב כתוב וחתום בידו אל יורש כסאו, אשר ימלוך תחתיו, ובמכתב הזה יזכר הקיסר את כל חסדי רבי יוזלמן שעשה עם המלוכה, וצדקתו, ישרו ותמת דרכיו עם אלהים ואנשים, ויבקש מאת יורש העצר אשר ימלוך אחריו, לקרב אליו גם הוא את היהודי הישר באדם הזה, כי ימצא בו תועלת רבה. וכתב חרות נתן הקיסר לרבי יוזלמן, כי פטור הוא וביתו וצאצאיו עד עולם משלם מסים וכי יש למו הזכות לעבור בכל מדינות הקיסר באין מפריע, ולשבת בכל מקום שיבחרו ולסחור בכל מסחר. –

ב.

ומצב בני ישראל בכל מדינות אשכנז בימים ההם היה נורא מאד. ההגמונים והכמרים הנוצרים שטמו אותם ויבאם בשאט נפש, ויבקשו לעקור אותם מן העולם, ויציתו אש הקנאה והשנאה אל זרע יעקב בלב ההמון הפרא. ביחוד גדלה שנאת הנזירים הדומיניקנים אל ישראל יתר משנאת כל חבורות הנזירים! כל חפצם ומגמתם היו שיעשה קיסר אשכנז כמעשה פרדיננד הקטולי מלך ספרד, לגרש את היהודים מכל מדינות אשכנז. אולם לעצה הזאת לא הטה הקיסר אזן קשבת, כי הוא ידע והבין, שאם יגרשו כל בני ישראל ממדינותיו יאבדו לו המסים הרבים שהביאו לאוצרותיו, והכסף היה דרוש תמיד לקיסרי אשכנז. לעמת זאת הרשה לפעמים את הנוצרים לגרש את היהודים ממדינה זו או אחרת. והיהודים המגרשים מאיזו מדינה אשכנזית נדדו למו למדינה אשכנזית אחרת, אשר בה משל דוכס יותר טוב, שמצא חפץ בשבת בני ישראל במדינתו. ובאופן כזה הניח הקיסר את רוח הנוצרים צוררי ישראל במקום זה ולא נשל בכל זאת את עבדיו היהודים נושאי מס ומנחה מארצו כליל, כי מצאו למו מנוחה במקום אחר.

ככה גרשו היהודים מעיר נירנבורג, ובתיהם וכל רכושם נפלו לחבל לאוצר הקיסר, והמגרשים באו לשבת בעיר פרנקפורט דמין. מצב רע היה ליהודי עיר ריגינשבורג, העיר אשר בה ישבו זה אלפי שנים, ואשר גם בימים היותר רעים לישראל, בימי המגפה השחורה וכדומה, לא עשו נוצרי העיר כל רעה למו. אך בעת הזאת התגברה השנאה לישראל בעיר הזאת, ויענום הנוצרים וילחצום מאד, עד כי לא מכרו להם גם קמח, והאופים הנוצרים לא מכרו להם לחם; ימים אחדים בשבוע לא נתנו את היהודים לבוא השוקה לקנות צרכי אכל, וימים אחדים הורשה להם לבוא שמה לקנות, רק אחרי אשר כבר כלו כל הנוצרים לקנות למו את כל צרכיהם. אחרי כן השתדלו הנוצרים לגרש את היהודים מן העיר, אך הקיסר לא נאות לעת עתה לעשות כהשתדלותם.

יחד עם המצב השפל הזה ירדה גם דעת התורה בקרב ישראל באשכנז. אחרי מות רבנו יעקב ווייל, הוא הנודע בשם מהרי“ו, תלמידו של מהרי”ל, ואחרי צאת מהר"ם הלוי מינץ לארץ פולניה, לא היו עוד רבנים גדולי התורה כמוהם בארץ מלבד אחד, הוא רבנו יעקב מרגליות מנירנברג, שמת לפני הגרוש. הוא היה רב גדול בתורה, אך אוהב לחרחר ריב, ונודע בריבו את רבנו אברהם הלוי מינץ הרב בפרואה בן רבנו יהודה הלוי מינץ. כמוהו היה גדול בתורה גם תלמידו רבנו יעקב פולק יליד ארץ פולניה. הוא היה רב בעיר פראג בירת בוהימיה, ותהי לו ישיבה מהללה ברב תלמידיה, אשר נהרו מכל המדינות, והוא המציא למו דרך הפלפול או “החלוק” והוא דרך למוד התלמוד באופן מחדד, להקשות ולתרץ בסברות עקמות, בלי הגיון ישר, כי אם ברב דברים והשערות התלויות בשערה דקה. הפלפול הזה היה אהוב מאד לתלמידיו, כי שעשע נפשם ברוב חדודיו. אולם רבנו יעקב פולק היה איש ישר בלבו, ומעודו לא השתמש בפלפול להורות הלכה על פיו, כי אם עשה אותו לענג ולשעשועים לחדד בו שכל תלמידיו ולקרבם אל התורה.

---

ויהי המעט לישראל מצבם הרע הזה החמרי והרוחני באשכנז, והנה קמה עליהם צרה חדשה, להשכיחם את תורתם, אשר בכל ימי גלותם היתה למו למשיבת נפש ולרוח החיים להחיותם ולעודד את רוחם. איש יהודי קצב היה במדינת מורביה, ושמו יוסף פֶפֶרקורן, איש בור וגס, אשר לא ידע תורה, מלבד קרוא עברית בספר התפלה, מבלי הבן באור המלים. ויהי איש משחת המדות. פעם אחת שבר מנעול בבית איש אחד, ויגנב ויתָפש בכף. ויהי כאשר אמרו השופטים לעשות בו שפטים כדת, וילך וימר את דתו בנצרות. והנוצרים שמחו לקראת בן בריתם החדש הזה, ויקבלוהו באהבה רבה. הוא התפאר באזני הכמרים, כי בן משפחה רמה בישראל הנהו, משבט נפתלי, וכי למד תורה הרבה. ויאמינו בו כמרי העיר קולוניה (=קילן), ויקרבוהו האינקביזיטור הוכשְטרַטן הקנאי, צורר היהודים, כרת עמו ברית, להצר לבני ישראל ולהעליל עליהם עלילות שוא וכזב. ואליהם נלוו עוד נבלים כמוהם: הפרופיסור ארנולד מטונגרן, איש רע מעללים, ואורטואין גראיס, צורר יהודים מאין כמוהו, והמומר ויקטור מקורבין. חֶבר האנשים הרשעים האלה שמו להם למטרה, לרדוף לא רק את היהודים כי אם גם את תורתם, וביחוד את התלמוד, באמרם, כי משחתו בו והוא האשם בקשיות ערף בני ישראל, הממאנים לקבל עליהם את האמונה הנוצרית.

הוכשטרטן ויתר כמרי הדומיניקנים ראו בפפרקורן איש אשר כלבבם, אך יען אשר היה איש נבער מדעת לשון וספר, כתבו הם ספרים, ויקראו את שמו עליהם, ובהם נאצו את עם ישראל ואת התלמוד, וידרשו כי ישרפו את הספר הקדוש הזה לישראל. הספר הראשון שנכתב על שם פפרקורן הוא: “ראי התוכחה”. בו יפנה המחבר אל העם העברי, ויפתהו לעזוב את דת אבותיו ולבוא להחסות בצל הנצרות. אחרי הופיע הספר הזה כתבו עוד ספר על שם המומר, והוא: “ודוי היהודים”, אשר בו יחרפו מערכות ישראל, וידרשו מאת מושלי הארץ לגרש את כל היהודים ממדינותיהם. ובספר השלישי, שכתבו על שם פפרקורן, דרשו מאת המושלים לא רק ללחוץ את בני ישראל, כי אם גם לקחת מהם את כל ספריהם, מלבד התנ"ך, ולשרפם, לבלי ילכו אחר היהדות, ואז יכנסו ברצונם הטוב בברית הנצרות.

אך גם היהודים לא שמו ידם בצלחת, ויתעוררו בתחבולות על פפרקורן, ויוכיחו לדעת את הות לבו לעיני כל, וכי נוכל וצבוע הוא ואיש אשר אין ברוחו נכונה. אך לאסון בני ישראל קמה אחות הקיסר מקסימיליאן לסכל את עצתם. היא היתה אלמנת מלך בַבַריה, ומרב דבקה באמונתה היתה לנזירה ותשב באחת המנזרות. ואל האשה הזאת בא פפרקורן עם מכתבי מליצה מאת הדומיניקנים, ותקבלהו בסבר פנים יפות, ותט אזנה להשתדלותו לשרוף ספרי ישראל, ותדבר על לב הקיסר לתת צו לעשות בספרי היהודים כחפץ פפרקורן. והקיסר היה אז טרוד בסבך מלחמות ולא חשב מעשיו, ויעש כעצת אחותו, ויתן צו להמומר לעשות בספרי ישראל ככל אות נפשו.

ג.

כמעט החל פפרקורן לעשות מעשהו בפרנקפורט דמין לאסוף ספרי ישראל, והנה שלחו היהודים מכתב בקשה אל ההגמון אוריאל איש גיממינגן, כי יתן צו להכמרים, שלא יעזרו על יד הצורר, ועל פי מצות הקיסר רק בעזרת הכמרים יכל היה המומר לאסוף את הספרים. וההגמון אוריאל עשה כבקשת היהודים. ובאפן כזה סֻכלה עצת הצורר. בין ההגמונים ויועצי העיר נמצאו אנשים ישרים, אשר עמדו לימין ישראל, וההגמון אוריאל ועוד נוצרים הציעו, כי יגישו את הספרים למשפט החכם הנוצרי יוחנן רֵיכלין. –

יוחנן ריכלין היה החכם הנוצרי הראשון באשכנז, אשר עמל להשכיל את בני עמו על ידי למוד ספרי יון ורומא והמדעים ששררו בימים ההמה, ויהי לו תלמידים מקשיבים לקולו, ויהיו לאגודה אחת, אשר נודעה בשם “אגדת ההומניסתים”. הוא היה אדוק באמונתו, ולא אהב את היהודים, ופעם אחת, במכתבו אל אחד המושלים באשכנז, דבר רעה עליהם, וייעץ לאלצם עד כי ימירו את דתם. אולם ככל אשר הוסיף ללמוד את השפות העתיקות, כן התקרב אל בני ישראל, כי באה תאוה בלבו ללמוד גם את שפת עבר, למען ידע את כתבי הקדש במקורם. ממורהו הראשון, ויזל מעיר בַזל, יכל ללמוד אך מעט. באיטליה התודע ריכלין אל החכם הנוצרי פיקו־די־מרינדיללה, אשר למד תורת הקבלה, ויחל גם הוא ללמוד את תורת הסוד. ויפן אל הרב רבנו יעקב מרגליות מנירנברג בבקשה, שימציא לו ספרי קבלה. אך הרב הזה יעצהו לחדול מלמוד התורה הנסתרה הזאת. עברו שנים אחדות וריכלין בא אל חצר הקיסר פרידריך השלישי וימצא שם את הרופא רבי יעקב לואנץ, ויחל ללמוד תורת שפת עבר מפי העברי המלֻמד הזה. אחרי כן, בהיותו ברומא בהיכל האפיפיור, התקרב אל הרופא החכם רבי עובדיה ספורנו, אשר כתב באור לרב ספרי כתבי הקדש, וישמע לקח גם מפי החכם הזה בידיעת הלשון העברית. ככה התקרב ריכלין אל היהודים למרות רצונו, וככל אשר ידע אותם יותר, כן שֻׁנתה השקפתו עליהם לטובה, ומה גם לטובת ספרות ישראל, אשר אהבה אהבה עזה מאד, ויהפך מאויב לאוהב ישראל. –

כאשר הציע פפרקורן לפני ריכלין על פי עצת הדומיניקנים, כי ישתתף גם הוא בבקרת ספרי ישראל, ענה הוא, כי רק אז יוכל למלא בקשתו, אם ידָרש לזה מאת הקיסר בעצמו. ויסע הצורר אל הקיסר ובידו מכתב מאת אחות הקיסר, קוניגונדו. גם היהודים שלחו צירים אל הקיסר, להתחנן לפניו על תורתם. אך הקיסר שמע לקול אחותו, ויתן צו ביד המומר, כי יקחו את הספרים מידי היהודים לבקרם. ולמבקרים נמנו ההגמון אוריאל, יוחנן ריכלין ועוד חכמים נוצרים.

אז התאספו היהודים בפרנקפורט דמין, לטכס עצה, איך להפר עצת המומר הרעה, ויגמרו אמר, לשלוח עוד פעם צירים אל הקיסר, להפיל תחנתם לפניו על ספריהם הקדושים. גם הגמונים ושרים נוצרים ישרי לב נמצאו אז, אשר עמדו לימין ישראל, ויוכיחו את הקיסר לדעת, כי לא טוב יעשה, בהטותו אזן לקול מלחש, צר ואויב ואיש נבזה כפפרקורן. ואף כי לא נואש פפרקורן מתקותו להצר לישראל, ויכתב מגלות מלאות חרופים וגדופים על עם היהודים, אך הפעם שב הקיסר ממחשבתו הראשונה, ויבטל את פקודותיו הראשונות, ויצו להשיב ליהודים את כל הספרים אשר לקחו מידם.

בעת ההיא קרה מקרה במדינת ברנדנבורג, כי העלילו על היהודים לאמר: קנו היהודים מיד גנב נוצרי את החלה הקדושה לנוצרים ויחללוה. ויצו יויכין הראשון מושל ברנדנבורג לתפוש שלשים ושמונה יהודים ולשפטם משפט מות. שלשים וששה מהם נשרפו חיים, ושנים, אשר המירו דתם, הומתו בחרב. המקרה הזה נתן אמץ להמומר הצורר לחדש עלילותיו על התלמוד וספרי ישראל לאמר, כי רק הם ישניאו את הנצרות בעיני היהודים. אז צוה הקיסר את ההגמון אוריאל ממגנצא, לשוב לקחת ספרי ישראל ולהוציא משפט עליהם לחובה או לזכות.

ויהי כאשר הוטל על ריכלין להגיד את דעתו על דבר ספרי ישראל, ויכתב מכתב גדול, אשר בו הוכיח לדעת, כי נקיים התלמוד ויתר ספרי היהודים מכל דבר רע נגד הנוצרים או הנצרות, מלבד מקומות אחדים בתלמוד, ששם ידֻבר על אדות ישו, וזולת הספר “תולדות ישו”, אשר בו אמנם יתאר המחבר את ישו בצבעים שחורים וידבר בו דפי. זולת זאת הוכיח ריכלין, כי כל ספרות ישראל דרושה היא לדעת יסודי הנצרות, ועל כן החובה על כל נוצרי מלֻמד ללמדה ולא לבערה.

ביחד עם הגנתו על ספרי ישראל דבר טוב גם על היהודים, ויוכיח את הנוצרים על אשר ירדפום באף ובשנאה על לא חמס עשו. ודבריו הגיעו אל הקיסר, אשר נוכח, כי צדק בפי ריכלין, ויצו להשיב ליהודים את כל ספריהם.

---

אז התעוררו הדומיניקנים ויכתבו ספר בשם “ראי היד” על שם פפרקורן נגד ריכלין, ויחרפוהו ויאשימוהו במקח שוחד מאת היהודים. אך ריכלין לא החשה אף הוא, ויכתב ספר “ראי העין”, אשר בו יגלה תרמית פפרקורן לעיני כל, ויוכיח צדקת ספרי ישראל. דבריו, שנכתבו ברגש וברוח האמת, מצאו מסלות בלב כל האנשים הישרים מנוצרי אשכנז, רק הדומיניקנים חרקו שן. לעמת זאת עוד גדל שם ריכלין וכבודו וכל המפלגות בעם האשכנזי ברכו את שמו, ויפארוהו ויגדלוהו.

אולם גם רעות רבות מצאו את ריכלין על אשר הוציא לאור משפט התלמוד. הדומיניקנים ופפרקורן לא החרישו. הם עוררו את ההמון האשכנזי בדרשות של דפי נגד היהודים וספרותם, ויחשבו מזמות לגולל על ריכלין עון כפירה בנצרות. אך ריכלין לא נסוג אחור, וימצא לו מגינים בחצר הקיסר, שהיה גם הוא למגן להחכם הישר באדם הזה, וגם דעת הקהל האשכנזי היתה לימין ריכלין. ואם כי הוסיפו הדומיניקנים לצאת בספרי חרוף וגדוף נגדו, אך הוא ערך מגלה אל הקיסר, ויתאונן באזניו על הדומיניקנים. –

ובין כה וכה והוכשטרטן האינקביזיטור הועיד את ריכלין למשפט בעיר מגנצא, בהאשימו אותו בעון כפירה, ויקו כי יצא הנאשם חייב בדין. אז התערב ההגמון אוריאל ממגנצא בדבר המשפט ותקות הוכשטרטן היתה לאל. בראות הדומיניקנים, כי נוחלה תקותם להרע לריכלין, הביאו את דבר המשפט לפני האפיפיור ליאון העשירי. ויפחד ריכלין מפני אימת האב הרומאי, ויפן אל הרופא היהודי בוניטו די לַטיש, שהיה רופא האפיפיור, כי ידבר עליו טובות באזני ליאון. וימהר האפיפיור לשלוח פקודה להגמוני וורמס ושפיאר להוציא כאור משפט ריכלין והדומיניקנים. אך הוכשטרטן לא בא אל בית המשפט, והדומיניקנים שרפו בין כה וכה ברחובות את ספרי ריכלין. אך סוף סוף הָצדק ריכלין, ועל הוכשטרטן הוטל להשיב לו את כל הוצאות המשפט.

ויהי כראות הוכשטרטן, כי לא יכל לשונאו, ויגש משפטו אל האפיפיור, והדומיניקנים הגישו את ריבם לפני הכמרים אשר בפריז, להחרים ספר “ראי העין” שכתב ריכלין. אך רב השרים האשכנזים היו הומניסתים, וביחוד בני הנעורים, וגם הנזירים הפרנצישקנים, משנאתם אל הדומיניקנים, היו בעצה אחת עם השרים, ויעמדו לימין ריכלין. ותטש המלחמה ברב חמה בין שני הצדדים. האפיפיור צוה להועיד את ריכלין והוכשטרטן לרומא לעמוד למשפט. והוכשטרטן אמר לזכות בדין בעזרת הכסף הרב שהביא אתו, לתתו שחד לשופטים, וריכלין שהיה עני נשען על ישרת השופטים ועל עזרת מכבדיו שבחצר האפיפיור, וגם הקיסר כתב מכתב מליצה בעדו אל האב הרומאי.

ובין כה וכה יצא אחד ההומניסתים בספר מלא לעג על הדומיניקנים. בדברי חדודים הרבה צחוק על מעשי תעתועיהם, על השקר שבו יתכסו הצבועים האלה. כל קוראי הספר מלאו צחוק פיהם, ויהי שם הדומיניקנים מנאץ בפי כל נוצרי אשכנז. והיהודים השתדלו להפיץ את הספר הזה בארץ, ולהרבות קוראיו לאלפים בקרב הנוצרים. אך גם הדומיניקנים לא החשו, ואם לא יכלו להרע ליהודים בעטם, התאמצו להצר צעדיהם בחיים. באחת ערי עלזס הקטנות העלילו על היהודים “עלילת דם”, ויתָּפשו רבים מהם וגם רבי יוזלמן לואנץ עמהם. אך מהרה יצאה צדקת הנאשמים כנגה לאור, ויצאו לחפשי. אז השתדלו הצוררים לגרש את כל היהודים מעלזס, ויקם רבי יוזלמן למושיע לעמו, ויתחנן אל הקיסר, וגזרת הגרוש בטלה.

גם בפרנקפורט דמין נאספו צוררי ישראל ויחליטו לגרש את היהודים משלש הקהלות הגדולות פרנקפורט דמין, וורמש וריגינשבורג ומיתר הערים הקטנות שישבו בהן יהודים. אך גם בפעם הזאת השתדל רבי יוזלמן לבטל את הגזרה, והקיסר לא נאות לחפץ הצוררים.

עוד הצוררים מתנכלים להרע לישראל, ומשפט ריכלין ברומא נגמר בין כה לטובתו וספרו “ראי העין” לא נאסר לבוא בקהל הקוראים, ואף כי האפיפיור לא הסכים לפסק דין זה, על פי בקשת הוכשטרטן, אך גם הדומיניקנים שבעו די רגז ועגמת נפש, כי דעת הקהל היתה כנגדם. וחיי הוכשטרטן היו בסכנה, כי בעלי ברית ריכלין חרצו להמיתו, לולי ריכלין שונאו ואיש ריבו שהצילהו ממות.

ד.

הריב על דבר התלמוד פקח עיני רבים מהנוצרים לראות עמל ואון במעשי הדומיניקנים והכמרים הקטולים, ועמודי הנצרות הקטולית רפפו. ופתאם קרה מקרה שעזר להחיש מפלת העמודים האלה: האפיפיור ליאון העשירי, שכל עניני הדת כאין נחשבו בעיניו, אשר היו אך לבצעו ולמלא אמתחותיו זהב, הוציא כתבי סליחה (אינדולגינציה), אשר כל קטולי הקונה אותם ימָּחלו כל עונותיו וחטאיו שעוה ושחטא בימי חייו ואשר יחטא בעתיד, ואם גם ימות בלי ודוי לא יירש גיהנום, ונשמתו תבוא אל גן העדן. והדומיניקנים התעסקו במכירת הפתקאות האלה, וההמון הנבער האמין בקדושתן. ביחוד הרבה להפיצן הנזיר הדומיניקני יואן טיטציל, נבל ומשחת המדות, ויכריז בכל בערים, כי הקונה אותן פטור מקיום כל מצוה, ויוכל לעבור על כל העבירות החמורות, ונפשו בכל זאת תירש גן העדן.

ראו זאת אנשים ישרי דרך ותמימים וירגזו תחתם. ויקם איש בעל רוח כביר ואוהב אמת, נזיר מחברת האוגוסטינים, ושמו מרתין לותר, ויכתב תשעים וחמשה כללים, ובהם הוכיח לדעת, מה מאד הרע האפיפיור לעשות בכתבי סליחתו לשחת את המוסר ולהרבות חטאים בקרב העם: גזל, גנבה, נאוף ויתר העבירות החמורות. אז התאמץ הוכשטרטן להבאיש ריח לותר בעיני האפיפיור, אשר אִשר וקים שוב תקף קדושת כתבי הסליחה. ויוכח לותר לדעת, כי האפיפיור איננו איש קדוש, שאינו שוגה לעולם, כאשר יאמינו הקטולים, ויגמר אמר להלחם לא רק בהאב הרומאי לבדו כי אם גם בקטולות עצמה.

ומקסימיליאן קיסר אשכנז מת, וימלך תחתיו בן בנו, קרלוס החמשי, שהיה גם בן בתו של פרדיננד הקטולי, ויהי אז צעיר לימים וימלך בספרד. ההומניסתים עזרו בדבר, כי יקום הוא לקיסר, אף כי האפיפיור התנגד לבחירה זו. – וריכלין ולותר מצאו למו מחסה במבצר אחד הפרשים האבירים פריץ זיקינגן, אשר הודיע, כי מלחמה לו ולרעיו האבירים בהדומיניקנים לעולם. ויחרדו הדומיניקנים, ויתחננו אל ריכלין, כי יסלח למו, אך הוא דרש כי יקַים הוכשטרטן את פסק הדין שחרצו עליו. ויאלץ הצורר הזה לשלם לריכלין את כל הוצאות המשפט וגם הוסר ממשמרתו, והתלמוד נחל כבוד תחת השרפו, ויתעורר מדפיס נוצרי, דניאל בומבירגו, וידפיסהו בשנים עשר כרכים, והאפיפיור בעצמו העירו לגשת אל ההדפסה הזאת, ועיני הדומיניקנים רואות וכלות, וחרפה ודראון היא מנת חלקם.

ומרתין לותר הודיע גלוי, כי הוא ואנשי בריתו נפרדו מהכנסיה הקטולית, וכי יתאמץ מעתה לתקן את הדת הנוצרית וליסדה על יסודות חדשים, חזקים ומוצקים, נקיים מכל פגול. ואל היהודים התיחס בראשית פעולתו בעין טובה והיה אומר, כי אין פלא שבני ישראל ממאנים לבוא בברית הנצרות אחרי ראותם מעשי הקטולים, כי “טוב להיות חזיר מהיות קטולי”. –

בעת הסכסוכים בין הכנסיה הקטולית ובין לותר באה על יהודי ריגינשבורג שואה, כי פפרקורן הצורר הסית את ההמון האשכנזי להצר שם ליהודים, ויקו לראות בהגרש היהודים מהעיר הזאת ומפרנקפורט דמין ומווֹרמס. אולם אם בנוגע לשתי הערים האחרונות לא באה תקותו שמח לראות את הסכסוכים אשר נולדו בין היהודים ובין אזרחי ריגינשבורג הנוצרים. ויבואו דברי הריב לפני הקיסר מקסימיליאן, אך הוא הגין על זכיות היהודים ולא הטה אזן לשונאיהם. אבל כמעט מת הקיסר וטרם נבחר אחר תחתיו, וישתמשו אויבי ישראל במקרה הזה, לגרש את היהודים מתוך העיר. ולעזר למו קם המומר הצורר אנטון מרגריתא והוא בן רבנו יעקב מרגליות מנירנבורג, אשר עזר בספרי נאצה להגדיל המשטמה בלבות יועצי העיר ריגינשבורג אל ישראל. ויגרשו היהודים מאת העיר, שמצאו בה מחסה גם בעתים הרעות להם.

אך ישב הקיסר קרלוס החמשי על כסא מלכותו, ויתאוננו באזניו צירי יהודי ריגינשבורג המגרשים ויבקשו ממנו להשיבם העירה. אך הוא נאות למעשה יועצי העיר, בגלל אשר וִתרו על הזכיות המיחדות שהיו לעיר הזאת, ויספח את יושביה אל נתיניו. ותמורת זאת נתן להם הרשות לבלי קבל יהודים אל עירם לעולם, לשמחת פפרקורן, שקוה, כי ככה יעשו גם אזרחי וורמס ופרנקפורט. אך תקותו לא באה.

ויהי כאשר גבר לותיר מעט, וייסד את כתתו, שנודעה בשם “לותרנים”, ויאמן בלבבו, כי עתה יכירו בני ישראל לדעת ערך הנצרות הטהורה ויבואו בלי כל כפיה להחסות בצלה. אך הוא טעה, כי לא ידע את מהות היהדות, כי היא לא תוכל לנצח להשלים את הדעות הנוצריות הזרות לרוחה, ואפילו אם יטהרו המתקנים את הנצרות אלף פעמים מכל סיג, עוד ישארו בה עקרים רבים, אשר לא יוכלו היהודים לקבלם בשום אופן. על כן נהפך לותיר פתאם מאוהב לאויב ישראל, ויחל לדבר תועה על היהודים והיהדות ולדרוש את רעתם, ויכתב ספרי נאצה מלאים רעל וחמת עכשוב, ויעורר את הנוטים אחריו להצר צעדי היהודים, לשדד רבצם, ולהרוס בתי תפלתם ויהיו מאז הלותרנים האויבים היותר נוראים ליהודים. והמומר מרגריתא נלוה אל לותר, ויעליל עלילות שוא ושקר על בני דתו לפנים, ומושלים רבים שהיו ללותרנים רדפו את היהודים במדינותיהם, וביניהם הנשיא מברנדנבורג יויכין השני, בן יויכין הראשון אשר שרף בברלין לפני שנים רבות שלשים וששה יהודים בגלל עלילת שקר שבדו עליהם. –

ושנאת לותר אל היהודים היתה נצחת ולא עזבתו עד יום מותו, עד כי לפני מותו דרש דרשה באזני צאן מרעיתו ויעוררם לגרש כלה את בני העם הזה, הדומה בעיניו לבני העם הצועני (ציגנים), ויאמר: “אם בני ישראל עודם מחזיקים בטעותם ואינם מכירים לדעת טוב הנצרות המתֻקנה על ידי, אז לא נוכל לשאת אותם עוד לשבת אתנו יחד, והחובה עלינו לגרשם כליל מקרבנו”. זאת היא תכונת הדת הנוצרית, עד כי הטובים בבניה כלותר וחבריו אינם נקיים מקנאה ושנאה לכל איש, אשר לא כמחשבותיהם מחשבותיו, והבוחר לו דרך אחרת בעבודת אלהים! –

ה.

בכל המקרים הרעים והצרות והתלאות, שבאו על ישראל על ידי שונאיו הרבים והשונים, היה רבי יוזלמן מרוסהיים מתנשא כלביא, להגן על עמו, ויהי נכון גם להקריב את חייו, למען הביא פדות לאחיו הנענים ואליו פנו כל קהלות ישראל מקרוב ומרחוק, כי יחיש לישועתם, ובעד כל עמלו הרב לא לקח כל פרס, ואם נתנו לו להוצאות דרכו סכום כסף, היה מתאמץ להוציא פחות ממה שנתנו לו והשאר השיב לשולחיו.

כאשר כתב המומר הצורר אנטון מרגריתא ספר נאצה נגד היהודים, ויאשימם, כי מקללים הם את הנוצרים ומיסד דתם בתפלותיהם ומפתים את הנוצרים להתיהד, ויגש את הספר לפני הקיסר קרלוס החמשי, התיצב רבי יוזלמן לפנ קרלוס גם הוא, ויכתב ספר התנצלות, ויבטל את עלילות המומר, וישימן לאל. וישם הקיסר את מרגריתא בכלא, ואחר גרשהו מעל פניו, ויצו עליו, כי לא יוסיף לבוא עוד עירה אונסבורג, ששם ישב הקיסר בעת ההיא. גם על דברי האשמות שכתב לותר על היהודים ענה רבי יוזלמן בטוב טעם ודעת ודבריו נכנסו בלב שרים רבים שהיו מהלותרנים, וביחוד הוכיח את ביטצר תלמידו של לותר, שכתב ספר שטנה על ישראל, כי הרע מאד לעשות בטפלו על עם נקי מעון פשעים שלא פשע, ובזה יעורר את ההמון להתנפל עליו. ודבריו הפיקו רצון כל השרים הנאספים בהתוכחו את הצורר הזה.

כאשר התקוממו האכרים באשכנז מול אדוניהם הדוכסים וההגמונים ואזרחי הערים, ויהרגו בהם, ויבוזו רכושם, ויגיעו גם עד העיר רוסהיים ולא ידעו האזרחים הנוצרים, איך להנצל מהרעה, אז שם רבי יוזלמן נפשו בכפו, ויבוא אל מחנה האכרים, ויבקר את ראש צבאותם, ויוכיחהו לדעת, כי היהודים לא אשמו בהמצוקות אשר יציקו למו אדוניהם, כי גם בני ישראל נרדפים על צואריהם תמיד על ידי האדונים ההם. אז רפתה רוח האכרים, ויעלו מעל העיר, גם לא הוסיפו מהעת ההיא עשות כל רעה ליהודים בכל מקום בואם, כי נוכחו מדברי רבי יוזלמן שגם בני העם הזה אמללים הם. –

במקרה נודע, אחרי עבור שנים רבות, כי הנשרפים בברלין על פי מצות נשיא ברנדנבורג היו חפים מפשע, אז הוכיח רבי יוזלמן לפני השרים את העול שעושים הנוצרים, בהעלילם על בני ישראל עלילות שוא, ונשיא ברנדנבורג יויכין השני נהפך מאויב היהודים לאוהבם, ויקרבם אליו ויתן למו זכיות.

---

בעלות הקיסר קרלוס החמשי על כסאו מהר רבי יוזלמן להתיצב לפניו, טרם יבואו הדומיניקנים אליו לבקש ממנו לגרש את כל היהודים מכל מדינות אשכנז. ויסע רבי יוזלמן לבריסל אשר בארץ השפלה, מקום שם נח הקיסר בדרך מסעו מספרד לאשכנז, ויתחנן אליו, כי יתן זכיות ליהודי אשכנז, והקיסר הבטיחהו לעשות כבקשתו. וכאשר באו הדומיניקנים אחריו אל הקיסר לדבר רעה על היהודים כבר אחרו את המועד, כי דבר יצא מפי הקיסר להיטיב את בני ישראל לא ישוב. –

כאשר הציקו מאד אזרחי העיר ענהיים אשר בעלזס ליהודים, ויאמרו לרצחם נפש ולבוז את רכושם, התיצב רבי יוזלמן עוד פעם לפני הקיסר בנירנברג, והקיסר הטה אזנו לבקשתו, ויצו את אחד משריו לחקור את הדבר, והשר, שהיה איש טוב וישר, הוציא לאור משפט היהודים ויצילם מרעתם.

אחרי אשר שקטה מרידת האכרים העלילו על היהודים, כי ידם היתה את המורדים האלה, ותבוא אז עת צרה ליעקב, כי רבים מהדוכסים האמינו בעלילה הזאת, אחרי ראותם כי האכרים לא נגעו ביהודים לרעה, ועל כן הוציא הארכידוכס פרדיננד אחי הקיסר פקודה לגרש את כל היהודים ממדינת עלזסי. אז מהר רבי יוזלמן להתיצב לפני פרדיננד, ויאֻלץ לנסוע בדרך רחוקה עד בואו אל הארכידוכס, והנה בדרכו מת תחתיו סוסו, אשר רכב עליו, וילך רבי יוזלמן רגלי ועל שכמו נשא משא כבד, כי לקח תמד אתו את ספריו, אשר הגה בהם גם בדרכו, ואחרי רב עמל ותלאה בא אל הדוכס ויוכיחהו לדעת, כי נקיים היהודים מכל אשמה. ויבטל פרדיננד גזרת הגרוש למרות רוח אזרחי עלזס.

בהונגריה העלילו על היהודים עלילת דם ויתפשו שלשים וששה אנשים מהם וישימום בכלא, ויאמרו לשפט אותם משפט מות. אז פנו אל רבי יוזלמן, והוא מהר ויכתב ספר התנצלות, ויוכיח לדעת, כי שקר בפי המעלילים, יען כי אין בני ישראל צריכים לדם הנוצרים. ודבריו המתחכמים עשו פרי, והכלואים הוציאו לחפשי. אך בין כה וכה ושלשה מהם נשרפו חיים והילדים הפחותים מבני עשר שנים נטבלו לשמד. –

כאשר פרצו מריבות בין אזרחי הערים: וירטמברג, נירנברג, גינצבורג ופרנקפורט דמין וערי עלזס ובין היהודים היושבים בהן, נסע רבי יוזלמן לפלנדריה, ששם ישב אז הקיסר, להתיצב לפניו, ובמדינה הזאת, שנחשבה לאחת מאחזות ספרד, אסור היה ליהודים לבוא אליה וגם לעבור בה. ותארב האינקביזיציה לרבי יוזלמן ותשימהו במאסר בבואו שמה. אך הוא נצל מידה, ויבוא אל הקיסר, אשר קבלהו בפנים מאירות ובחבה, ויט אזנו לבקשותיו, ויבטיחהו להציל את היהודים מרעתם. –

ככה היו חיי רבי יוזלמן נתונים כליל לעניני כלל ישראל. אם אך התרגשה איזו צרה לבוא עלֵי אחיו, אם בבטול זכיותיהם, או בהגבלתן, או אם אמרו המושלים או אזרחי הערים לגרשם או ללחצם. בכל אופן שיהיה, מיד התיצב רבי יוזלמן לפני הקיסר, או לפני המושלים האחרים, ויגן על הנלחצים בכל עז רוחו, ובדברי השכל ודעת, ורֹב השתדלויותיו הצליחו, לבטל את הגזרות.

וכמה מעצורים, כמה מכשולים פגש על דרכו, אשר הכשילו לפעמים כחותיו! אך הוא עמד כסלע איתן, ויגבר על כלם, וישאף אך למטרתו הקדושה עדי השיגו אותה.

ובכל עסקי הצבור שעסק רבי יוזלמן לא שכח גם את תורת ה', כי עסק בה גם במסעותיו, ויכתב ספרים אחדים, אשר לא הגיעו אלינו מהם, כי אם מעט מזעיר. וגם זה מונח בכתב יד בבתי עקד הספרים הגדולים.

רבי יוזלמן מת לערך בשנת העשרים למאה הרביעית לאלף הששי. שמו וזכרו הטוב נשארו לתהלה ולברכה בקרב כל יהודי אשכנז עד היום הזה, ועוד כיום נשמע בבתי התפלה ליהודים בארץ ההיא בעיר האנוי תפלת “יזכור”, אשר בה יזכרו נשמת רבי יוזלמן לואנץ שעמד חמשים שנה לפני שני קיסרי אשכנז מקסימיליאן וקרלוס ללמד זכות על ישראל. –

---

דונה חנה־גרציה מינדיזיה וחתנה דון יוסף נשׂיא ההירצוג מנכסוס

מאת

שלמה ברמן

א.

דונה חנה־גרציה מינדיזיה נולדה בארץ פורטוגל בשנת חמשת אלפים מאתים ושבעים לבריאת העולם. אביה היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל מספרד, משפחת בנבנשתי, אשר מקרבה יצאו אנשים גדולים בתורה ובחכמה, שעמדו בחצרות המלכים. וישאו על שכמם משרות נכבדות במלוכה. שמונה עשרה שנה לפני הולדה גרשו אבותיה מספרד יחד עם כל יהודי הארץ ההיא. אז שמו רבים מהגולים את פניהם ארצה פורטוגל, בתקותם למצוא שם מחסה ומנוס. בעת ההיא מלך בפורטוגל המלך יואן השני. ויאות המלך הזה, במחיר כסף רב, לתת לנודדים האמללים מקלט, אבל רק למשך ירחים אחדים, למען ינוחו מעמל דרכם, ואחר יצאו את הארץ, ויבקשו למו מקום מפלט אחר.

אולם למרות התנאי הזה, שהתנה המלך עם הגולים, נשארו בארץ יהודים ספרדים גם אחרי עבור הזמן הזה, כי לא היה למו מקום אחר להניח עליו ראשם. ותעברנה שנתים ימים, וימת יואן השני, ויירש עמנואל קרובו את כסאו אחריו. הוא הבין לדעת את האֹשר הרב, אשר יוכלו היהודים להביא לארצו בחריצותם ובכשרונותיהם, ויחפוץ לתת למו רשיון לשבת בארצו באין מפריע. אך לאסון היהודים היה המלך הזה איש רפה־רוח, ואנשים רעים יכלו להטותו אל כל חפצם ולמשול ברוחו. ולהגדיל האסון הזה ארש לו עמנואל את איזבילה בת פרדיננד הקטולי לו לאשה. בעת הארוסין התנה המלך פרדיננד את חתנו, כי נותן לו את בתו לאשה, רק על מנת שיגרש את כל היהודים מארצו. והבת היתה אכזריה כפרדיננד אביה וכאיזבילה אמה המרשעת, ותשנא את היהודים בכל לבה הרע.

ויהי אך נשא נשא אותה לו לאשה, ויצר לעמנואל מאד, כי הוא ידע עד כמה דרושים לו היהודים, ומה רב הטוב אשר יביאו לו בכשרונותיהם, אך אשתו הצעירה לא נתנה לו מנוחה, ותדרוש מאתו בחזקה, כי יקום את התנאי אשר התנתה היא והוריה עמו. אז אֻלץ עמנואל להוציא צו, כי במשך שנה על היהודים ועל המחמדים היושבים בפורטוגל להמיר דתם או לעזוב את הארץ. ובני ישראל המלֻמדים ביסורים כבר קבלו עליהם את רע הגזרה, ויהיו נכונים לקחת עוד פעם מקל נודד ולנוע אל ארצות מרחקים. אך אז התעשת עמנואל, כי לא טוב יעשה לארצו, בתתו את האנשים החרוצים האלה לצאת את פורטוגל, וינחם על פקודתו הראשונה, ויוצא פקודה אחרת והיא – לסחוב את כל היהודים אל בתי המסגד הקטולים, להטביל אותם לשם הנצרות על כרחם, לבלי יאלצו עוד לעזוב את הארץ, ובמעשהו האכזרי קוה להרבות תועלת ארצו ולהניח גם דעת אשתו איזבילה המרשעת.

והדת נתנה להטביל את הנערים הצעירים מבני ארבע עשרה שנה. כמעט נודע הדבר ליהודים, וימהרו לצאת את הארץ. אך המלך הוציא צו שנית להחיש מעשה ההמרה. אז קם שאון בארץ: האבות הרימו קול בכי ונאקה, למראה ילדיהם הנסחבים לבתי המסגד. רבים מהאבות המיתו בידיהם את פרי בטנם, הילדים יללו ויבכו, במאנם ללכת אל השמד. אך המלך צוה לבלי חוס עליהם, ויטבילו לא רק ילדים קטנים, כי אם גם בחורים ובתולות מבני ארבע עשרה עד עשרים שנה. אז אלצו אבות רבים להמיר דתם גם הם, לבלי הפרד ממחמדי עיניהם לנצח. והיהודים אשר מאנו להגאל במים נאספו בהמון ויהיו נכונים לצאת את הארץ. אך המלך עכב בערמה את הגולים עד עבור מועד צאתם, ואחר הודיעום הפקידים, כי עתה אין למו עוד רשות לעזוב את הארץ ועליהם או למות בחרב, או להשתמד.

מי יתאר את המחזה הנורא והקורע לב הזה, בהסחב אנשים באים בימים אל האגנים להטבל במי זרים. ביניהם היו חכמים רבים גדולי התורה, כמו הרב רבנו לוי בן־חביב והרב רבנו יצחק בן יוסף קארו, אשר נמלטו אחרי כן מן הארץ ויבואו ארצה תורכיה וישובו שם אל דת אבותיהם. כי הנראה הבין עמנואל, מה רבה האכזריות אשר נעשתה ליהודים, ויבטיח את המומרים, כי במשך עשרים שנה יתנו למו מנוחה ולא יציקום, גם אם לא ילכו בדרך הנצרות ולא ישמרו את חקיה ומנהגיה בסתר בתיהם, וישמרו את חקי היהדות בחדרי משכיתם, אם רק בחוצות קריה יתראו כנוצרים, אף כי לא אדוקים.

ככה היו היהודים גם בפורטוגל למומרים־אנוסים, אשר שמרו את חקי תורת משה, וישנאו את הנצרות תכלית שנאה. גם אבות דונה חנה־גרציה היו מבני האנוסים האלה. בהולדה נקראה בשם נוצרי, ביאטריצה, אך הוריה, אשר היו יהודים נאמנים לדת אבותיהם בלב ונפש, קראוה גם בשם עברי, חנה או גרציה בשפת פורטוגל. משחר טל ילדותה חנכו אותה הוריה במסתרים בדת היהדות, ויפיחו בלבה אהבה עזה לעמה ולדתו הטהורה ושנאה עמֻקה לנצרות ולכל קדשיה.

ויהי כאשר גדלה חנה, ויתנוה הוריה לאשה לאחד האנוסים, אשר נקרא בשמו הנוצרי דון פרנצישקה מינדיז, ושם משפחתו בעברית “נשיא”, משפחה עתיקה ורמה, אשר מוצאה מארץ ספרד. הוא היה איש עשיר מאד, ויהי לו בתי שלחנות (=בנקים) בכל הערים הגדולות באירופה: בארצות צרפת, פלנדריה ואשכנז, וילוה כסף למלכים רבים. ולו אח צעיר לימים ממנו ושמו דון דיוגו מינדיז, וישב דון דיאגו בעיר אנטבֶרפן בפלנדריה, ויעסוק שם במסחר השלחנות בשם אחיו הגדול.

ארחות חיי המשפחה העשירה ורבת האוצרות הזאת היו כארחות יתר אחיהם האנוסים, אשר במסתרים קימו את כל מצות תורת משה והתלמוד. וברחובות העיר התראו כנוצרים. אך קשים היו למו חייהם אלה על אחת שבע, כי לרגלי מצבם החמרי הטוב ולרגלי עסקיהם הגדולים באו בברית המסחר עם מלכי הארצות ורוזניהן, ויהי ביתם פתוח לרוחה לגדולי הנוצרים, ויקש עליהם להסתיר את יהדותם מעיני המבקרים אותם בביתם, וכל רגע ורגע יכלו מצפוניהם להגלות, כי עוד לבם נאמן עם אלהי ישראל ועם כל קדושיו וקדשי דתם. ענויי לבם אלה גברו מיום ליום, ומה גם אחרי מות המלך עמנואל ועל כס מלכותו ישב בנו יואן השלישי אשר בימי ממשלתו הורע מצב האנוסים עוד יותר. –

ב.

יואן השלישי מלך פורטוגל, אשר גדל על ברכי אמו, איזבילה המרשעת, שנא את היהודים מימי נעוריו, ובשבתו על כסא המלוכה עוד גדלה שנאתו אליהם. אביו צוהו לפני מותו, כי יתן זכיות שוות לנוצרים החדשים כמו לנוצרים הישנים, ולבלי הרגיזם על התרפותם באמונת הנצרות עד תם המועד אשר נתן למו. והוא אמנם שמע לקול מצות אביו, אך לא מחפץ לבו, כי אם על פי עצת יועצי אביו, אשר הבינוהו לדעת, כי מביאים האנוסים תועלת רבה להארץ, בהיותם אנשים משכילים בכל דבר חכמה ומדע ומלאכת מחשבת.

אך מהרה שב יואן ממחשבתו להקים פקודת אביו, כי לא חדלו הכמרים מדבר על לבו השכם ודבר, להצר צעדי האנוסים. אז צוה יואן להשגיח על כל מעשי האנוסים בחייהם הפרטים, לדעת, הבוגדים הם בנצרות אם לא. וירבו המרגלים והמלשינים בארץ, אשר שמרו צעדי האנוסים, ויביאו דבתם רעה אל המלך וכמריו. ביחוד הרע לאנוסים לעשות מומר אחד יליד ספרד, ושמו הינריקו נוניס, אשר גנב את לבם להאמין בישרתו ולחשבו כאחד מהם, ובהתגלות לבם לא נזהרו לכסות בפניו את מעשיהם ומחשבותיהם, והוא כתב מכתביו למלך, ויספר לו בהם את כל אשר אחיו עושים וחושבים. אז גמר יואן אמר ליסד גם בפורטוגל את בית משפט הרשע, את האינקביזיציה הנוראה. אמנם ארבו שני אנוסים לנוניס בדרך מסעותיו וימיתוהו, אך המלך נקם נקמת דמו השפוך מידי האנוסים.

אז החלו להציק ליהודים האנוסים בדרכי חייהם עוד יותר, ויאמרו הכמרים לאסור עליהם להחזיק בתי מרקחת לסמי הרפואה בארץ ולבלי היות רופאים, אך בדבר הזה לא שמע המלך לעצתם, ויוכל היות, כי הסבה, אשר בגללה רפתה רוחו מעל האנוסים, היה האיש הנפלא מבני יהודי אסיה, שנגלה בימים ההם באירופה, ויגיע עד שערי עיר ליסבון בירת פורטוגל.

שם האיש ההוא היה דוד. הוא נולד בארץ ערב במדינת חבור, ויהי מנעוריו מרדף ריקים והולך בגדולות ובנפלאות ממנו. כנראה, היה האיש הזה נוכל ערום, אשר אהב את הכבוד, ויחפוץ להגדיל את שמו ותהלתו בכל אופן שיהיה. ויעזוב דוד את ארץ מולדתו, ויסע ארצה כוש. שם שם מסוה אמונת האישלם על פניו, לבל יכירוהו כי מבני ישראל הנהו, ומשם בא מצרימה. שם ספר, כי בארץ ערב יושבים שבטי ישראל מבני ראובן ונפתלי, ולהם מלוכת ישראל חזקה, ומלך משבט ראובן מושל בהם ושמו יוסף, והוא, דוד, הנהו אחי המלך ההוא. אך יהודי מצרים לא האמינו לדבריו.

ויסע דוד הראובני משם לאיטליה, ויבוא עירה ויניציאה, ובדרך מסעו באניה ספר לרבי החובלים וליתר האנשים כי שלוח הוא מאת אחיו יוסף המלך אל מלכי אירופה, להציע לפניהם לקום למלחמה על המחמדים, ושלש מאות אלף חלוצי צבא משבט ראובן נכונים להתגרות במחמדים ולגרש את התורכים מארץ ישראל, רק יחסר למו אבק שרפה, קני־רובה וכלי תותח. לכן הנהו בא לאירופה, לדבר על לב המושלים הנוצרים כי יכרתו ברית את בני ישראל החפשים וגבורי המלחמה, וקמו יחדו להשמיד את המחמדים, אך אם יתנו לצבא ישראל כל כלי הנשק הדרושים למו למלחמה כבדה כזאת. –

ויהודי אירופא, אשר רבות סבלו מידי צורריהם הנוצרים, שעשעו בימים ההם את נפשם בתקוה כי קרוב יום הגאולה ובא יבא גואלם, המלך המשיח המקֻוה. גם אנשים חכמים כדון יצחק אברבנאל השתעשעו בתקוה הזאת, אשר היתה תמיד למקור נחמה, תקוה וישע ביום רע, ואשר נתנה די־כח לשאת את על התלאות והמציקות הרבות בארצות הגלות. דון יצחק אברבנאל הועיד גם את זמן בוא המשיח המקֻוה לבני ישראל לגאלם מבור שבים, על פי החשבון הכתוב ברמזים בספר “דניאל”, אשר אז יהיה קץ הפלאות הזה.

חמש שנים לפני מות דון אברבנאל קם באוסטריה איש מקֻבל ושונה בהזיות, ושמו אשר למלין, ויקרא לאמר: “סלו, סלו, פנו דרך למלך המשיח כי קרוב יום בואו!” ויצו את מאמיניו, כי יצומו ויסגפו את גופם בסגופים קשים, וינחמו על מעשיהם הרעים, ואז יבוא, אחרי עבור ששה ירחים, המלך המשיח, אשר יוליכם אל ארץ הקדשה, ועשה להם נסים ונפלאות, כאשר עשה משה לישראל ביום צאתו ממצרים. וירב מספר המאמינים בנבואת למלין, לא רק בקרב בני ישראל, כי אם גם בקרב הנוצרים. אולם הנביא הזה נעלם מעיני מאמיניו ולא נודעה אחריתו אם מת או הומת. ויבושו מאמיניו ממבטם, כי עבר המועד, אשר שם למלין לבוא הגואל ומשיח עדנה לא בא, ומחרפה המירו רבים מהם את דתם בנצרות.

גם בספרד, במקום אשר משלה בת התפת, האינקביזיציה, תחת פקודת טורקבימדה, ואחריו תחת פקודת דיצה שהיה אכזרי כנמר, ותעל רשעתו גם על רשעת הראשון, החלו האנוסים לשגות באמונת הגאולה. והנה חלתה עלמה אחת מבנות האנוסים במחלת הרוח, ובגבור עליה מחלתה דברה כחולמת בהקיץ, ותספר, כי נגלה אליה המלך המשיח ויבשר אותה אל מקום שבתה לשמוע מפיה דברי נחומים אלה, ויהיו להם דבריה למשיב נפש. ובהודע הדבר להאינקביזיציה ותתפש שלשים איש מהאנוסים ותשפטם משפט מות, וישָרפו חיים על מוקדי אש האהבה והחמלה הנצרית.

ככה היתה אמונת היהודים בביאת המשיח גדולה וחזקה בימים ההם, וגם אחרי עבור עשרות שנים אחרי שני המקרים ההם עוד הוסיפו להשתעשע באמונה הזאת, אשר היתה למו כמים קרים לנפש עיפה. לכן אין פלא, אם בהופיע דוד הראובני בויניציאה, ואחרי הגיע שמועת ספוריו לאזני היהודים יושבי העיר ההיא, שמחו לקראתו מאד, ויאמינו כי אמנם זה האיש, אשר יושיע את עמו מצרותיו.

אולם הוא היה נוכל ערום, אשר ידע לשום פלס לכל מעשהו, לבל תגלה תרמיתו. הוא דבר אך עברית, למען יאמינו, כי אמנם יש מלכות ישראל בארץ ערב, אשר כל אנשיה ידברו רק שפת עבר. ואם אמנם שפתו היתה נלעגה ולא ידע לדבר על פי חקי הדקדוק, אך המאמינים בו לא שמו לב לזה. גם אמר דוד, כי איננו יודע מאומה מהתלמוד והספרות העברית אשר נולדה לישראל בימי הבית השני, אחרי כי אבותיו, בני שבט ראובן, הגלו מארצם עוד בזמן שלמנאסר מלך אשור, טרם היתה תורה שבעל פה. אולם אחרי עבור זמן מה נודע. שידע דוד לא רק את התלמוד, כי אם גם את תורת הקבלה. –

ג.

בויניציאה בקש דוד מאת עשירי היהודים כי יתנו לו ספינה להביאהו רומאה, למען יתיצב לפני האפיפיור, וחפצו נִתן לו. ויסע רומאה, ויכנס אל העיר, ברכבו על סוס לבן, ואתו עבדו ומתרגמנו. ויבוא עד שערי היכל האפיפיור ויקבלוהו החשמנים וההגמונים ברב כבוד. ולא עבר זמן רב ויקבלהו גם האפיפיור קלימנטי השביעי, ויט אזן קשבת לדבריו ולהצעותיו, ויאמן אמונה שלמה, כי אמנם יש במרחקי ארץ בערבות אסיה קבוץ גדול מעשרת שבטי ישראל, אשר הגלו בימי הבית הראשון על ידי מלכי אשור וכי חפשים הם בני ישראל אלה משעבוד הגוים, ומלך מקרבם מולך עליהם, ועתה התעוררו לרשת את ארצם הקדושה, לכן מצאה עצת דוד לצאת למלחמה על המחמדים חן בעיניו.

ויהי בהודע ליהודי רומא, כי קבל האפיפיור את דוד במאור פניו, ותרב שמחתם מאד, ותגדל ותחזק אמונתם בדוד, כי אמנם ציר שלוח הוא מאת אחיו המלך לגאול את ישראל מעניו. וישלחו יהודי רומא מנחות רבות זהב וכסף ואבנים טובות לדוד, ועשיר אחד מיהודי פיסא, ושמו דניאל, תמכהו בכספו, ויהי עליו כל מחסורי הראובני כל ימי שבתו ברומא. ושמע דוד הראובני ומטרת נסיעתו הגיעו עד שערי עיר ליסבון, וישלח יואן השלישי מלך פורטוגל לקרוא לו, לבוא אליו אל בירת מלכותו, למען הועץ אתו על דבר המלחמה, אשר הוא אומר לקרוא על המחמדים. ויסע דוד ברב פאר והדר ליסבונה. מעל אניתו הורם דגל יהודה. ובבואו אל עיר הבירה קבלהו יואן בכבוד רב, כיאה לציר הבא מאת מלך אדיר, וישוחח אתו על אדות הרעיון להלחם במשלמים, וישלימו¹ יחדו עצות איך להמציא ליהודי ___² את קני הרובה וכלי התותח, למען אשר יוכלו להתאחד עם הנוצרים במלחמת מצוה זו, לדכא את בני האישלם.

למראה הכבוד אשר חלק יואן השלישי לדוד הראובני חי רוח אנוסי פורטוגל בקרבם, ויחלו לקוות, כי יוטב גורלם, ויאמינו, כי באמת יגאלם דוד מארץ עבדותם ויביאם אל ארץ אבותיהם. ביחוד התלהב רוח איש צעיר מבני האנוסים ושמו דיוגו פירס. הוא נולד בפורטוגל³, אך הוריו למדוהו מילדותו דעת תורת ה', ויפיחו בקרבו אהבה רבה אל היהדות ואל עמו. בגדלו נשא משרה נכבדה בממלכה, כי היה למזכיר בבית־משפט, ופתאם הפך לבו לשגות בדמיונות, כי עוד מעט ויבוא הגואל המשיח, ויפדה את עם ישראל באותות ובמופתים. תורת הקבלה אשר ידע פירס הועילה לחזק בקרבו את התקוה הזאת. ויתקרב פירס אל דוד הראובני, אך האחרון נזהר תמיד מבוא בדברים עם האנוסים, לבלי יעלילו עליו הכמרים, כי הוא יפתה אותם לשוב אל היהדות, על כן דחה מאת פניו את פירס בבואו אליו בפעם הראשונה. –

אז חשב פירס, כי יען שאיננו נמול, לכך ירחיקהו דוד מעל פניו, ויבוא אל ביתו וימל בעצמו את בשר ערלתו, ויהי כפשע בינו ובין המות, אך בחמלת ה' נרפא מהר. ויסב את שמו שלמה מולכו ואחרי כן בא אל דוד, ויספר לו את אשר עשה. וירגז דוד תחתיו ויאמר לו: “למה הבאת עלי רעה גדולה כזאת, לתת תואנה בפי הנוצרים לאמר, כי אנכי פתיתיך להתיהד? לכן מהר המלטה ארצה תורכיה”.

ויעש שלמה מולכו כדבריו, ויבוא עירה שלוניקי, וישב בבית מדרשו של הרב המקובל רבי יוסף טיטצקי ויוסף להגות בתורת הסוד, ויאצל מרוחו גם על אנשים מגדולי הרבנים, אשר לא עסקו עד אז בקבלה, כי יקדישו ימיהם ללמוד התורה הזאת. בהם היה הרב הגדול רבנו יוסף קארו, אשר היה גדול מאד בתלמוד, ויחבר את הספר הנודע בשם “בית יוסף” ומרב יקר הספר נקרא רבנו קארו בפי כל ישראל בשם “מרן הבית יוסף”. ויהי קארו אחד משומעי לקחו של רבי שלמה מולכו, ויכבדהו כבוד מלאך אלהים. והיה כאשר גבר הדמיון על מולכו, וירא חזיונות נפלאים, כי מלאך אלהים מדבר עמו ומגיד לו עתידות, ויכנהו מולכו בשם “מורי המגיד”. גם רבנו יוסף קארו החל לראות מחזות כאלה. ויהי גם לו “מגיד”. –

והאנוסים בספרד ובפורטוגל האמינו אמונת אמן בביאת המשיח ובגאולתם על ידי דוד הראובני ויאמץ לבם להתקומם נגד האינקביזיציה ופעם אחת התנפלו האנוסים הספרדים על בית כלא, ויוציאו משם בחזקת היד נשים, אשר התעתדו להשרף חיים. המתנפלים נמלטו לפני המעשה הזה גם הם מבית כלאם ויבואו לפורטוגל, ושם הזדינו בנשק, ויצילו אחרי כן את הנשים הכלואות. אז התאוננו כמרי ספרד באזני יואן מלך פורטוגל, כי בשֶׁלו כל הרעה הזאת, כי הוא יקרב את דוד ועל ידי זה ערב לב האנוסים למרוד בכנסיה הנוצרית. אז הסיר יואן חסדו מדוד ולא הוסיף לקרבהו, ויאלצהו לעזוב את הארץ.

דוד הראובני ראה, כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, ויעזוב את ליסבון למרות רצונו. בדרך מסעו מצאוהו תלאות ומצוקות, כי נתפש בידי האינקביזיציה, אך הקיסר קרלוס החמשי הוציאהו לחפשי, אחרי כי בן ארץ אחרת הוא. – אז הורע מצב אנוסי פורטוגל, והכמרים החלו לדרוש מאת המלך, שישתדל לפני האפיפיור קלימנטי השביעי, כי ירשהו לכונן אינקביזיציה גם בארץ הזאת. אך קלימנטי לא נאות לחפץ יואן ולא נתן לו את הרשיון, יען כי בעת ההיא בא פתאם רבי שלמה מולכו עירה רומא, ואחרי עסקו בצומות וסגופים שלשים יום הופיע לפני קלימנטי, וימצא חן בעיניו, גם מהחשמנים היו לו אוהבים אחדים, אשר נתנו לו מהלכים בביתם, והתקרבות שלמה אל חצר האפיפיור מנעה את האב הרומאי מעשות חפץ יואן.

אולם לאסונו רכש לו מולכו אויבים בקרב בני ישראל ברומא. יוכל היות, כי היהודים האלה צפו מראש, כי בדמיונותיו יביא מולכו רעה על בית ישראל היושבים בארצות הנוצרים, כי היו יהודי איטליה אנשים משכילים רחוקים מהזיות ומאמונה בדברי חלומות. יותר מכלם שנאהו הרופא יעקב מנטינו, איש רע, אשר הלשין על רבי שלמה לפני מושלי ויניציאה, ששם ישב בעת ההיא דוד הראובני, ואליו בא גם שלמה מולכו, להתראות אתו ולדבר על דבר עניניהם.

ורבי שלמה מולכו הוסיף לדרוש ברבים על דבר קץ הפלאות ועל דבר תקות ישראל בביאת משיח בן דוד, וינבא עתידות רעות לארצות איטליה ופורטוגל, כי נהר טיברוס ישטוף את רומא (ועל כן עזב את העיר ויבוא ויניציאה), וכי יהיה רעש בליסבון בירת פורטוגל וכי ירָאה כוכב־שביט על פני הרקיע. ומה מאד השתוממו הנוצרים בבוא באמת כל דברי נביאותיו בשנה ההיא, ובשובו רומאה אחרי השטף כבדהו האפיפיור וחשמניו כבוד איש קדוש, אשר רוח אלהים מדברת מתוך גרונו. מובן הדבר, כי בהיות מולכו נכבד בחצר האפיפיור במדה רבה כזאת, בודאי לא חפץ קלימנטי עוד עשות את בקשת יואן מלך פורטוגל, לכונן בארץ ההיא אינקביזיציה. וכה אמר האפיפיור אל ציר פורטוגל: אנוסי פורטוגל אשר נסחבו על כרחם אל בתי המסגד ונטבלו לנצרות, מבלי אשר הוציאו מפיהם אף מלה אחת לאמר, כי מקבלים הם עליהם את הדת הנצרית, אינם נחשבים כלל לנוצרים, והנם יהודים גמורים לכל חקותיהם ואין רשות לשופטי האמונה הנצרית לשפטם משפט כופרים. –

ד.

ושונאי רבי שלמה מולכו ובראשם יעקב מנטינו לא החשו, ויבלו תחבלות להפילהו בצרה גדולה, וילשין עליו הרופא מנטינו לפני האינקביזיציה, כי היה מולכו נוצרי מלדה, ועתה התיהד. גם המכתבים שכתב מולכו ארצה תורכיה למכיריו מצאו ויתרגמום לשפת רומא, ויוכיחו, כי בהם ידבר סרה על הנצרות. אז לא יכל עוד האפיפיור הצילהו, וישָׁפט משפט מות וישָׂרף חיים. והנה כעבור ימים אחדים ראו את מולכו מתהלך בחצר האפיפיור וכל רע לא נעשה לו, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני כל. אולם באמת עשה האפיפיור בחכמה להציל את אהובו ממות, כי צוה לשרוף תחתיו איש פושע שדנוהו למיתה, אך להשאר עוד ברומא לא יכל מולכו, ויתן לו האפיפיור סוס, ויצוהו להמלט מרעה, כי מי יודע אולי תקום הצרה פעמים, ולא יוכל עוד הצילהו שנית.

אחרי צאת רבי שלמה מרומא החל אחד החשמנים צורר ישראל לפתות את קלימנטי, כי יתן רשיון ליואן מלך פורטוגל לכונן אינקביזיציה בארצו ויפֻתה ברפיון רוחו לתת את הרשיון ההוא, אך בפקודתו שנתן לו התנה קלימנטי כי לא ישפטו את האנוסים, שנסחבו אל הטבילה על כרחם, כי אם את בניהם שנולדו בנצרות. וגם אותם לא ישפטו באכזריות, רק ידברו על לבם דברים טובים להשיב אל הנצרות. אז גדל הפחד בקרב האנוסים בפורטוגל, ויחלו לעזוב את הארץ ולהמלט על נפשם. אך יואן שם מכשולים על דרכם, לבלי יוכלו למכור נכסיהם ולבלי יקבלום רבי החובלים אל אניותיהם. אך האמללים לא שמו לב לכל אלה וימהרו לנוס, ותלאות רבות מצאום בדרכם: רבים מהם מתו, ורבים נפלו בידי שודדים, שגזלו כל כספם מהם, ורבים נפלו בידי האינקביזיציה וישרפו על קדוש השם. ויהי כאשר התאוננו האנוסים, שנמלטו לרומא, באזני האפיפיור על יואן השלישי ועל אכזריותו, וינחם קלימנטי על מעשהו, ויגמר אמר לבטל את הרשיון אשר נתן למלך פורטוגל.

ושלמה מולכו לא נח ולא שקט, ויסע עירה ריגינשבורג, אשר בה ישב בעת ההיא הקיסר קרלוס, ובמקרה בא שמה יחד עם דוד הראובני אשר ישב עד העת ההיא בויניציאה. בנסעם יחדו בדרך, הרימו נס, דגל ישראל, על מרכבתם ועליו מרֻקמות האותיות “מכב”י" לאמר: “מי כמכה באלים ה”. וכה באו העירה, ויתיצבו לפני הקיסר. בעת ההיא היה שם השתדלן רבי יוזלמן מרוסהיים, אשר בא להשתדל לפני הקיסר בעד בני ישראל שבאשכנז, ויזהיר את רבי שלמה מולכו לבלי התגרות ברעה, ולא יבוא אל הקיסר האדוק באמונתו. אך הוא לא שמע לעצתו ויעש כאשר חשב. ויהי כשמוע הקיסר את הצעותיו, ויקצוף עליו מאד, וישימהו במשמר יחד עם דוד הראובני, ויצו להביאם עירה מנטובא אשר באיטליה, ששמה נסע אז גם הקיסר.

שם נחרץ על רבי שלמה מולכו דינו להשרף חיים על המוקד. ויערכו מדורת עצים, ויביאוהו וישימו רסן בפיו לבלי יוכל דבר, כי יראו פן בלשונו הנמלצה ילהיב את לבות ההמון הנאסף לראות המחזה, וטרם הועל על המדורה בא ציר שלוח מאת הקיסר ויאמר לו, כי אם ישוב אל הנצרות, אז יסלח לו פשעו, ויגדלהו וינשאהו. אך רבי שלמה ענהו, אחרי אשר הסירו הרסן מפיו, לאמר: “הנני מתחרט על אשר הייתי נוצרי עשרים ושתים שנה, ועתה עשו בי כטוב בעיניכם ואנכי אכון לקראת המות בשמחה, כי אקריב את נשמתי קרבן לאלהי אמת”. הדברים יצאו מפיו וישליכוהו אל האש, וימת מות גבורים וקדושים בשנת ה' אלפים רצ"ג. ודוד הראובני ישב בכלא ימים רבים עד אשר מת בו. והמאמינים בקדושת רבי שלמה מולכו אמרו, כי הוא שב לתחיה אחרי השרפו, וכי ראו אותו ברומא שמונה ימים אחרי העשות בו דינו. ושמו נשאר לזכר עולמים לברכה בגלל אהבתו האמתית לעם ישראל, אף כי שגה בדמיונות וחלומות ורבנו יוסף קארו התפלל לאלהים כי תהי גם אחריתו כמוהו. –

כמעט נודע דבר מות מולכו להאפיפיור, ויחר לו מאד על הקיסר קרלוס שונאהו בנפש. לכן גמר אמר להשיב את פקודתו בדבר יסוד אינקביזיציה בפורטוגל על אף הקיסר, ומה גם כי האנוסים השתדלו לפניו להסיר הרעה מהם. וישלח האפיפיור כתב פקודתו לכל הכהנים והנזירים בפורטוגל לבלי שפט את האנוסים שנסחבו אל אגן הטבילה למרות חפצם, וגם את בניהם שנולדו למו בנצרות אל ישפטו משפט אכזרי. ויצו את צירו אשר בפורטוגל להדביק את הכתב הזה בכל בתי המסגד בפורטוגל, וירכיז חרם על כל כמר או נזיר, אשר יערב לבו למרות פי מצותו. ואם כי השתדל יואן השלישי להשיב את האפיפיור מדעתו, אך כל עמלו היה לשוא. ויהי באשר חלה קלימנטי את חליו אשר מת בו, ובשכבו על ערש דוי, נתן עוד פעם צו למלך פורטוגל, כי יוציא את כל האנוסים הנתפשים לחפשי. אחרי עשותו את פעולתו הטובה הזאת מת האפיפיור כשנה אחרי מות אהובו רבי שלמה מולכו. –

כל המעשים האלה אשר קרו ויאתיו במשך שלשים שנה לא נגעו עדנה לרעה באנוסים בפורטוגל, אשר מצאו מחסה למו בהאפיפיור הטוב, ובעת ההיא היתה דונה חנה גרציה מינדיזיה צעירה לימים ותשב בפורטוגל, ואישה התעסק בעסקי השטרות בבתי השלחנות שיסד בערים שונות באירופה. אך מה דאב לבה למראה הצרות והמצוקות האלה, אשר יכלו כל רגע לרעוץ ולרוצץ את אחיה בארץ מולדתה. ולבה היה כלו נתון לאמונת אבותיה הטהורה ולתורת אלהים ולספרותה, אך אֻלצה להסתיר את כל אהבתה הרבה הזאת לכל קדשי עמה תחת מסוה האמונה הנוצרית השנואה לה ולסבול עד עת מועד. –

ה.

מי יודע כמה שנים היתה דונה חנה יושבת בפורטוגל מבלי הראות את עמה ותורתה את חסדיה לולא באו מקרים חדשים להביא שנוים בחייה. המקרה הראשון שהיה לה לסבה להחל פעולותיה היה מות אישה פרנצישקו מינדיז, כנראה, באחרית ימי ממשלת האפיפיור קלימנטי השביעי. אז עזבה דונה חנה את ארץ מולדתה, ותקח אתה את בתה היחידה רֵינה, ואת אחותה הצעירה דונה רינה, ועוד אחדים מקרוביה, ותסע עירה אנטברפן, ששם תקעה מושבה. אחי בעלה, דון דיוגו מינדיז, היה המנהל את כל עסקי אחיו מת ויקח לו לאשה את דונה רינה אחות חנה הצעירה.

במדינת פְלַנדריה, שהיתה תחת ממשלת הקיסר קרלוס החמשי, ישבו האנוסים במנוחה, כי אף אם היה קרלוס קנאי ואדוק באמונתו וישרף אנוסים רבים בספרד שמלך עליה, אך בפלנדריה נתן למו חנינה, ויהי כאלו לא ידע את מעשיהם שהמה עושים בסתר. גם האינקביזיציה עוד לא נוסדה שם, ואף כי אֻלצו האנוסים גם שם להתכסות במסוה הקטולות, אך נקל היה למו יותר לקים בסתר כל חקי היהדות, כי איש לא שמר את צעדיהם, ומה גם צעדי עשירים גדולים כבית מינדיז, אשר המלכים הרוזנים והדוכסים לוו מהם כסף. אז החלה דונה להראות את לבה הטוב לעמה, בעלות פאול השלישי על כס האפיפיור.

פאול השלישי היה גם הוא איש טוב כקלימנטי ויט חסד ליהודים ולאנוסים שנמלטו לאנקונה עיר ממשלתו, ויתן למו רשות לשוב על דת אבותיהם בגלוי כי לפי דעתו לא נחשבו כנוצרים, כי בחזקה הטבילום לשם הנצרות, זולת זאת היה פאול, כיתר האפיפיורים בעלי ___⁴, אוהב חיים ובלתי אדוק באמונתו⁵, ולא חפץ לקנא קנאתה ולרדוף את ___⁶ בה, ומה גם כי שחדוהו בכסף. כמעט ישב על כסאו⁷ ויוציא צו כי יקימו את פקודת קלימנטי שנתן על דבר האנוסים בפורטוגל. ויואן השלישי בשמעו זאת רגז תחתיו. ביחוד קם למכשול על דרך יואן האנוס דוארטי די פאַץ, שישב ברומא ובעזרת הכסף, ששלחו אליו אנוסי פורטוגל, שחד את החשמנים ואת האפיפיור, והם לא נתנו את האינקביזיציה להגביר ממשלתה בפורטוגל. אמנם יואן השלישי שלח מרצחים, אשר התנפלו בקרב חוצות רומא על דוארטי, עדי קם מחליו ויחי, ויוסף להשתדל בעד אחיו האנוסים. –

בראות יואן כי לשוא עמלו, ויפן אל קרלוס החמשי קיסר אשכנז בבקשה להשתדל לפני האפיפיור, כי יתן הרשיון ליסד את בית משפט הדמים בארצו. והקיסר עשה כבקשתו. בראשונה ענהו פאול, כי אין אנוסי פורטוגל נחשבים כנוצרים, כי נטבלו על כרחם, אך אחרי אשר תם הכסף מכיסי אנוסי פורטוגל ולא יכלו עוד לשחד את החשמנים היה מצב האנוסים רע. ואף כי מלאה דונה חנה וגיסה דון דיוגו את חסרון הכסף, וימסרו סכום רב לציר האפיפיור, אשר עבר דרך פלנדריה, אך הכסף הזה לא מלא עוד את תאות הציר.

ובין כה וכה וקרלוס חלה את פני האפיפיור לקים את האינקביזיציה בפורטוגל, ופאול מלא את בקשתו, אך התנה, כי יתנהגו עם האנוסים בחסד. אולם יואן השלישי הוציא את כל חצי אכזריותו מאשפתם לירות אל לב האנוסים. וירע להם הרבה יותר מאשר לאחיהם אנוסי ספרד. ויתאוננו הנענים באזני האפיפיור על המצוקות שעושים להם, וינחם פאול על מעשהו, ויאמר לבטל בפקודתו את רשיונו. אך יואן השלישי ואחיו, הינריקו, שהיה ראש בית משפט הדמים הזה, לא שמו לבם לדברי האב הרומאי, ויוסיפו לעשות מעשיהם הרעים, ותבוא עת צרה ומצוקה לאֻמללים, והאפיפיור לא יכל עוד הצילם מרעתם.

ככה היה ריב תמיד בין האפיפיור ובין מלך פורטוגל בדבר האנוסים ומצב האמללים האלה הורע מיום ליום. רבים מהם נסו וימלטו מן הארץ, שנהפכה למו לתפת, רבים עֻנו ביסורים נוראים וימותו על קדוש השם בגבורה נפלאה: לא בכו ולא יללו, כי אם ברוח שקט הלכו לקראת המות על אף צורריהם. השתדלן די פאַץ, שהיה איש ערום, נוכל ובוצע בצע, הוסר משתדלנותו, ותחתיו בחרו למו האנוסים באיש אחר ישר ונאמן רוח. ואז באו דונה חנה וגיסה דיוגו מינדיז לעזרתו בכספם ובכסף יתר האנוסים, שנמסר לידם. בכח הכסף הזה התנגד האפיפיור להאינקביזיציה, ומה גם אחרי אשר הציעו לפניו דונה חנה וגיסה להביא אל אוצרותיו עשרת אלפים דינרי זהב. אך כל פעולתו היתה מאפע, כי יואן השלישי הוסיף לעשות מעשהו, מבלי פנות אל אמר פאול השלישי. וככה נמשך המצב הזה עד מות פאול. –

ויהי כאשר נתמנה אחריו האפיפיור יוליוס השלישי, ויוסף גם הוא לתת כתבי סליחה לאנוסי פורטוגל, ויוציא גם הוא פקודה לאמר, כי האנוסים האלה אינם נחשבים לנוצרים אמתים ואין רשות להאינקביזיציה לשפטם משפט כופרים; אך המצב לא הוטב בכל זאת בפורטוגל. בזמנו נוסדה בקרב הכנסיה הקטולית חברה דתית חדשה – חברת “הישועים”. מיסדיה היו שני כמרים: פטרו קַרַפה מאיטליה ואיגנץ לויולה מספרד, ויכתבו על דגלה: “כל האמצעים כשרים, אם מטרתם כשרה”. בעזרת קרפה נוסדו בתי האינקביזיציה בכל המקומות. ולויולה הנהיג מנהג מרגלי חרש, לשמור צעדי כל איש קטולי, נוצרי ישן או אנוס, ויפלו בשחיתותם גם כהנים גדולים והגמונים, וירדו לטבח ולמוקדי אש.

אז בימי ממשלת יוליוס השלישי קרה מקרה נורא את התלמוד, ומסבי המקרה היו שלשה מומרים, אחד מהם היה יוחנן בפטיסט, אשר ביהדותו נקרא שלמה רומנו. הוא היה בן בתו של המדקדק הנודע רבי אליהו בחור הלוי מאשכנז, אשר היה למופת בדורו בהשכלתו הרבה וברב ידיעותיו בשפת עבר וארם, יון ורומא. רבי אליהו היה מלמד את הנוצרים הגדולים, הגמונים ודוכסים, שפת עבר, וישב תמיד בביתם ויתארח אתם לחברה, אף כי היה עברי שומר דתו. אולם על ידי התחברותו אל הנוצרים הסכינו שני נכדיו אלינו ושלמה רומנו עם בני הגוים, ויתנצרו שניהם. ויהי שלמה – יוחנן לישועי. ויבוא הוא ועוד שני מומרים וילשינו על התלמוד לפני האפיפיור יוליוס, וידרשו, כי ידונו אותו לשרפה. ויוליוס למרות רצונו היה מוכרח להכנע מפני הישועיים, שהיה כחם גדול מאד, ולהוציא את הגזרה הרעה הזאת. וביום ראש השנה ליהודים, שנת ה' אלפים שי"ד נשרפו ספרי התלמוד בחוצות קרית רומא, ואחרי כן גם ביתר ערי איטליה, במשך ירחים אחדים. אחרי מות יוליוס ישב על כס פטרוס ברומא האפיפיור הרשע מרציליוס השני, ובימיו העלילו על יהודי רומא עלילת דם, ורק בהשתדלות החשמן אלכסנדר פרגיזי הישר באדם נצולו מרעתם.

ו.

ותשב דונה חנה־גרציה מינדיזיה וגיסה דון דיוגו מינדיז בעיר אנטברפן אשר בפלנדריה. הארץ הזאת נחשבה אז לאחת ממדינות ספרד, והקיסר קרלוס החמשי, שהיה גם מלך ספרד, משל בה. ואם אמנם לא נוסדה עוד האינקביזיציה בפלנדריה, בכל זאת כבד היה להאנוסים לחיות על פי חקי היהדות בגלוי, כי הקיסר היה אדוק באמונתו מאד ולו נועזו האנוסים להראות גם ברחובות כיהודים גמורים, כי עתה מרה היתה אחריתם. ובני משפחת מינדיז, אשר לפנים בהיותם עוד ביהדותם בארץ ספרד נקראה שם משפחתם “נשיא”, משפחה עתיקה ורמה בישראל אשר יצאו מקרבה אנשים גדולים בתורה ובחכמה, הוכרחו לשים מסוה הנצרות על פניהם.

ודונה חנה־גרציה, שהיתה אדוקה מאד ביהדותה, לא יכלה עוד נשוא את משא החיים המרים האלה, להתכחש תמיד לאמונת אבותיה בגלוי, ותתאו מאד להמלט מארצות ספרד ולנסוע לארץ אשכנז, או לאיזו ארץ אחרת, אשר בה תוכל לשוב אל יהדותה בגלוי. ותחל לדבר על לב גיסה דון דיוגו, להוציא את מחשבתה זאת לפעולה. ולבעלה היה בן־אח ושמו דון יואן מיקְביס, איש צעיר לימים, חכם ומשכיל, שהיה יוצא ונכנס בבתי מרום עם הארץ, ויהי נכבד מאד בעיני המלכה מרים אחות הקיסר קרלוס, ולבו גם הוא נתון כלו לתורת היהדות ולאמונת אבותיו ויכבד גם עליו לשאת מסוה השקר על פניו, וישתדל הרבה להחלץ הוא וקרוביו מהארץ הזאת.

ולדון דיוגו מינדיז אמרה דונה חנה, כי אם איננו חפץ לעזוב את הארץ, יתן לה את חלקה בירושתה, אשר ירשה מאת בעלה, ועזבה היא לבדה את פלנדריה. אולם דון דיוגו היה גם הוא עברי נאמן לאלהיו ודבק ביהדות, ויאות לעצתה בחפץ לבו, ויחל להכין לקראת הנסיעה. אך עודנו עושה כה וכה והמות קטפהו בהיותו עוד במבחר שנותיו, טרם הצליח בידו לעזוב את אנטברפן, ויעזוב אחריו את אלמנתו, את דונה רינה אחות דונה חנה, ובת קטנה ושמה גם היא חנה־גרציה. ויען כי היתה רינה אשתו קלת דעת, ולא יכלה לנהל את עסקיה הגדולים, על כן עשה דון דיוגו לפני מותו את דונה חנה מינדיזיה גיסתו לאפוטרופסת על כל הונו, שהשאיר אחריו לבני ביתו.

מעתה לא יכלה עוד דונה חנה לקוות, כי במהרה תפדה מבור שבי זה, מאנטברפן, למען שוב אל אמונתה בגלוי, כי היה עליה להביא סדרים בעסקיה ובעסקי אחותה, אחרי מות דיוגו גיסה. והקיסר קרלוס, בהודע לו דבר מות דון דיוגו, התאוה מאד לרשת את הון המת העצום, ולכן על פי מצותו כנראה העליל אחד משריו הגדולים על דיוגו המת לאמר, כי בחייו התנהג בחקי היהדות במסתרים, ואם כן דינו כדין כופר בנצרות, אשר רכושו יחרם לאוצר המלוכה. ויוצא הקיסר צו לשים עקול (=עכוב) על נכסי דיוגו ועל כל עסקיו וספרי חשבנותיו, זולת זאת ישמרו צעדי כל אנוס היושב באנטברפן, למען דעת השומר הוא את חקי הדת הנצרות אם לא. וכל זה עשה הקיסר לא לשם האמונה, כי אם למצוא סבה נכונה להאשים את בני משפחת מינדיז בכפירה ולהתגולל עליהם לקחת את הונם הרב לאוצר הממלכה, לא בגזל וחמס, כי אם על פי חקי הנצרות.

אך דונה חנה־גרציה החכמה מצאה עצה נכונה, איך להציל את רכושה ורכוש גיסה: בראשונה הלותה כסף רב את אוצר ממלכת אשכנז, ושנית שחדה, פשוט, את רבי המלוכה, למען יחדלו לשמור צעדיה. מובן הדבר, כי במצבה זה לא יכלה עוד גם לחלום על דבר צאתה את אנטברפן, לבלי יחשדוה, כי אומרת היא לנוס ולהמלט על נפשה, ותאלץ להכנע ולדום ולשבת עוד שנתים בעיר הזאת, עד אשר ישלם לה הקיסר את חובה.

והנה קרה מקרה אשר נתן ידים לחנה להמלט אל ארץ אחרת: יוהן מיקביס בן אחי בעלה אהב מאד את רינה בתה היפה, וינס אתה עירה ויניציאה לשאת אותה שם לו לאשה. שמעה דונה חנה את מעשה יוהן ותתעבר למראה עין, ותגמר אמר למהר אחרי הנסים לויניציאה, להפר את בריתו את בתה, האומרת להנשא לו למרות רצונה. עתה חשבה חנה, כי לא ימתחו עליה שרי אנטברפן כל חשד. אך במחזה־התולים כזה אי אפשר היה לרמות את קרלוס הערום. הוא הבין היטב, כי אך סבה מבקשת דונה חנה להחלץ מפלנדריה. ועל כן אחרי צאתה את העיר מהר לצות לשים עקול על רכושה ורכוש אחותה רינה באמרו, כי נודע לו כי לא שמרו את חקי הנצרות ויתנהגו בסתר כמנהגי היהדות.

ודונה חנה הוציאה כסף רב ויגיעה רבה יגעה, עדי הצליחה להציל את הונה מידי זרים, ותתישב בעיר ויניציאה, ותקו לחיות שם חיי מנוחה, ותקרא בשם דונה גרציה די לונה. אולם תקותה לשבת במנוחה לא באה, כי קפץ עליה רגזה של אחותה הצעירה, דונה רינה קלת הדעת, אשר התקנאה בחנה על אשר שם אותה בעלה דון דיוגו לאפוטרופסת המושלת בכל רכושו אחריו, ותדרוש רינה מאת אחותה למסור לה את חלק ירושתה למען תשלוט היא בעצמה עליו. אך דונה חנה לא הסכימה לחפץ רינה, כי היא ידעה את קלות דעת אחותה, וכי לא תוכל לנהל את עסקי בעלה המת. דונה חנה אהבה את אחותה בכל לבה, ותדרוש טובתה כל הימים, אך נמצאו אז אנשים רעים אשר סכסכו את רינה הפתיה באחותה הגדולה. ותקצוף רינה מאד ותעש מעשה אשר לא יעשה: היא הלכה ותלשן על אחותה באזני מושלי ויניציאה לאמר: הביאה דונה חנה אִתה עשר רב לויניציאה, ועתה היא אומרת לעזוב את העיר ולנסוע לתורכיה, לשוב שמה אל יהדותה, על כן תבקש ממושלי ויניציאה לאלץ את דונה גרציה די לונה, למסור לה את חלק ירושתה שירשה מדיוגו בעלה למען תוכל היא – רינה – להשאר בויניציאה לשמור את דת הנצרות במדינה נוצרית.

כשמוע מושלי ויניציאה את הדבר הזה ויבינו כי עתה יהיה למו מקום לבצוע בצע, ויושיבו את דונה חנה בכלא. ויהי המעט המעשה הרע עזה לרינה, ותוסף עוד לעשות מעשה רע ממנו, כי שלחה ציר שלוח לצרפת, להלשין על דונה חנה לפני הממשלה הצרפתית, כי חנה היא יהודית אדוקה באמונת אבותיה, ולכן תשים הממשלה עקול על רכוש חנה הנמצא בצרפת. והשליח, שהיה נוצרי מלדה ומבטן, לא הסתפק במתנות שנתנה לו רינה חלף עבודתו, וילשין גם עליה לאמר, כי גם היא מחזקת ביהדות בסתר, וידרוש מאת ממשלת צרפת לשים עקול גם על רכושה אשר לה שם. והינריך השני מלך צרפת, שהיה חייב לבית מינדיז כסף הרבה שמח מאד בשמעו זאת ויחדל משלם את חובו לבית המסחר הזה באמרו, כי יען אשר המה יהודים, על כן לא היתה למו הזכות לשבת בצרפת ולעסוק בה בעסקי הלואה, ויען כי התראו כנוצרים, וירמו בזה את הממשלה, לכן צריך על פי הדין להחרים את כל רכושם הנמצא בצרפת לאוצר הממשלה.

אך דונה חנה לא התיאשה אף רגע, ותקו להוציא את נפשה ונפשות משפחתה ורכושם מידי אלה החיות הטורפות – מושלי ויניציאה והינריך השני מלך צרפת. היא השתדלה להודיע את סולימן שולטן תורכיה את דבר מאסרה וחפץ הויניציאנים ומלך צרפת להניא אותה מצאת את הארץ ולנסוע את רכושה הרב לארץ תורכיה. ורופא נפש שולטן, רבי משה המון, היה אהוב אדוניו, וישתדל לפניו, כי יציל את חנה ומשפחתה והונה מכף העריצים. וישלח השולטן מהרה ציר לויניציאה ולמלך צרפת, ויזהירם לבלי געת בנפשות בית מינדיז ורכושו לרעה ולתת אותם לנסוע לתורכיה עם כל הונם, ותורכיה היתה אז ממשלה אדירה בתבל, מפניה רגזו גוים, ויחילו מפני זעמה, ויאלצו מושלי ויניציאה להכנע מפני רצון סולימן וגם מלך צרפת אלץ לשלם לחנה את החוב והרבית עד הפרוטה האחרונה. אז עזבה חנה את ויניציאה, ותעתק מושבה לעיר פיררה, ותשב שם במנוחה.

ז.

הדוכס אירקולי די עסטי השני מושל פיררה אשר באיטליה היה איש חכם ומשכיל, אוהב יהודים ומטה חסדו אליהם במדה מרובה. תחת שבט ממשלתו מצאו למו מחסה אנוסים רבים אשר שבו ליהדותם, וביחוד הטה חסד רב לדונה חנה מינדיזיה בגלל חכמתה וצדקתה. בעיר הזאת החלה חנה לפעול פעולותיה הטובות להגדיל תורת ה' ולהדרש לכל נפש נענה ואיש נגש, אשר נמלט שמה מכף האכזרים מספרד ומפורטוגל. ביחוד הרבתה לעשות טובות עם בני משפחת אושקי, אשר ישבו גם המה בעיר פיררה.

רבי אברהם אושקי נמלט מהאינקביזיציה הפורטוגלית לפיררה, וייסד שם בית דפוס גדול להדפסת ספרי ישראל בעד האנוסים שהיו שם. הוא הדפיס סדר תפלות ישראל בתרגום ספרדי וגם כל כתבי הקודש תרגמו ספרדית, וידפיסם בדפוסו מלבד ספרי הפוסקים, למען ידעו האנוסים אשר שבו ליהדות חק ודין. קרובו רבי שלמה אושקי עסק במסחר, ויהי איש עשיר, ויתעסק גם בספרות ובשירה בלשון ספרד, ויכתב שיר־חזיון על דבר אסתר המלכה. רבי שמואל אושקי היה משורר נשגב, ויכתוב ספר “נחמה לצרות ישראל”, בו עודד את רוח האנוסים, להחזיק במעוז דתם הטהורה, דת היהדות, ויאמץ את לבם לקוות, כי עוד יבואו ימים טובים לישראל כאשר ישובו לציון ברנה ועיר תפארתם ומשושם, היא ירושלים עיר הקדש, תבנה על תלה.

את ספרו זה הקדיש רבי שמואל אושקי לדונה חנה־גרציה, ובהקדמתו לספרו יאמר, כי כמו שהלב הוא מרכז ההרגשה לכל הגוף, כן תרגיש חנה את כל מכאובי עמה ותמהר להושיעהו ולרפאהו, והנרדפים והנענים ישאו אליה את עיניהם כמו אל אם רחמניה, כי כרחל אמנו המבכה על בניה, כן ידאב רוח חנה למראה השֹׁד והשבר, אשר יגיעו לעמה; כדבורה הנביאה בשעתה וכאסתר המלכה, שהצילה את עמה מכליון, וכיהודית, אשר הצילה את עמה מידי הולופרנוש, כן החישה דונה חנה עזר וישע לבני עמה האמללים הנרדפים על צואריהם. גם רבי אברהם אושקי הקדיש לשמה ספרי הקדש שהדפיס בבית דפוסו, כי אמנם לה יאתה תהלה על כל הטוב אשר עשתה לאחיה ולתורת אלהיה, בתמכה את המדפיסים להוציא ספרי ישראל לאור. –

ולא רק המשוררים והחכמים האלה הרימו את ערכה ותהלתה, כי אם גם רבני הדור ההוא. אחד מהם כותב בספרו על אדותיה לאמר: “הגבירה, תפארת רום אנשים, גולת הכתרת, העומדת לנס עמים, סוככת בכנפיה על יתר הפליטה, צאן קדשים, עם אלוה, באורה יראו אור, צדקתה תעמוד לעד. חכמת נשים בנתה ביתה, בית ישראל, בקדושה וטהרה, בחילה ואוצרותיה החזיקה יד עני ואביון, להושיעם ולהרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד חצבה עמודיה בעשות בתים לתושיה (=לתורה). שם יתַנו צדקות ה' כל הבא למלא בחכמה בתבונה ובדעת. ידיה שלחה בכשור להחזיק במעוזו ולעשות שלום לו”. –

ורינה אחותה נוכחה אחרי כן, מה נואלה לעשות בהלשינה על אחותה הטובה ורבת החסד, אשר לא שמרה לה עברה ותסוכך עליה באברת חסדה גם עתה. אז השלימה עם דונה חנה והשלום והשקט שבו אל המשפחה היקרה והמפארה הזאת. את בת אחותה, את חנה־גרציה השניה, השיאה דונה חנה לקרובה רבי שמואל נשיא, גם ליתר קרוביה וקרובי בעלה דאגה לכונן את אשרם וליסד את מצבם על בסיס נכון וקים. ותגמר אמר להוציא את מחשבתה, לנסוע לתרכיה, לפעולה, אחרי שבתה שש שנים בפיררה במנוחה. –

ויוהן מיקביס היה איש חכם בעניני המדינות, וידע להתיצב לפני מלכים ורוזנים ולהפיק רצון וחן מהם, כי לרגלי עסקיו הגדולים נסע הרבה לערי איטליה וצרפת, ויבוא במשא ומתן עם מושלי מדינות הנוצרים, לכן ידע את כל נמוסיהם. וישג מכתבי מליצה מאת ציר צרפת, אשר ישב בקונסטנטינופול, לשולטן. וישב יוהן בקונסטנטינופול, וישב אל היהדות בגלוי, ויקרא שמו בישראל דון יוסף נשיא, וישא את רינה היפה בת דונה חנה לו לאשה. ואתו יחדו באו לתורכיה חמש מאות איש מאנוסי פורטוגל ומיהודי איטליה, אשר רבים מהם היו עובדים בבתי מסחרו ובבתי מסחר חותנתו דונה חנה, אשר באה גם היא אתו עם כל רכושה הרב.

בבואה לתורכיה החלה חנה לתמוך בידי לומדי תורה, ותזיל כסף רב לפתוח בתי כנסיות ובתי מדרש ללמוד תורה, ובהישיבה הגדולה אשר יסדה בכספה הושב ראש הרב הגדול רבנו יוסף אבן־לב משלוניקי, ותשלם לו שכר, ותתמוך בידי תלמידי ישיבתו, למען יוכלו להגות בתורה במנוחה ובשקידה. ככה עשתה גם ליתר קהלות ישראל שבתורכיה. ברב צדקתה נדרשה לכל נדכא ונענה מאחיה האנוסים, אשר נמלטו בעור שניהם לתורכיה, וגם ליהודי אשכנז, שבאו אל הארץ הזאת הראתה את חסדיה. –

ומצב יהודי איטליה הודע מאד בימים ההם בשבת על כס האפיפיור, תחת מרציליוס, הנזיר קרפה, שנקרא בשם פאול השלישי. לאכזריות לבו לא היה גבול, וכל מה שהזקין השתגע יותר, ויעש מעשים נוראים לדכא את ישראל. הוא העביד את יהודי רומא בפרך, לעבוד עבודות הצבור בחמר ובלבנים לבצר את חומות העיר, ויגזר עליהם גזרות קשות לכרת אכל מפיהם, וישלל מידם את ספרי התלמוד לבערם באש ופעם אחת השתגע עוד יותר, וישלח את בן־אחיו לשרוף את כל בתי היהודים בלילה עת ינומו שנתם. ובאנקונה עיר ממשלתו, אשר בה מצאו למו אנוסי פורטוגל מנוחה בימי האפיפיורים שהיו לפניו, החל לרדפם ולרעצם, וישימם בכלא, לדון אותם משפט כופרים להעלותם על המוקד. ביניהם היו גם נתיני תורכיה. אך דון יוסף נשיא וחותנתו השתדלו לפני השולטן, וישלח ציר אל האפיפיור להזהירהו כי לא יגע בנתיני תורכיה לרעה. ויירא פאול ויכנע ויוציאם לחפשי. אך אנוסי פורטוגל במספר עשרים וארבע נפש הועלו על המוקד, וירגזו יהודי אירופה ותורכיה לשמע האכזריות הזאת. –

רבים מאנוסי אנקונה ברחו לפיזרה, אשר שם קבל אותם הדוכס המושל, ויתן למו לשבת שם במנוחה. אז החלו יהודי פיזרה לבקש מיהודי תורכיה, כי יכריזו חרם על הסוחרים היהודים, לבל יביאו סחורותיהם אל נמל אנקונה, ועל ידי זה תרד העיר מטה, ותשפל ותשם. אז השתדלה דונה חנה וחתנה לעשות את הנקמה הזאת בהאפיפיור, ותבקש מאת הרבנים להכריז החרם. וידָרשו לה הרבנים הגדולים אשר בתורכיה, וביניהם רבנו יוסף קארו מצפת ועוד כמוהו. אך יהודי אנקונה התנגדו לזה, באמרם, כי אז יקצוף עליהם פאול עוד יותר והשמידם כלה. וימצאו גם רבנים אשר נתנו למו צדק, ויבטלו את החרם. אך דונה חנה וחתנה צוו בכל זאת על הסוחרים, לבלי בוא אל נמל אנקונה. אולם הנמל בפיזרה לא היה טוב למעמד האניות, וככה לא יצא דבר הנקמה הזאת לפעלות. –

אחרי מות פאול השלישי בשבת על כסאו האפיפיור פיוס הרביעי, שהיה איש טוב, הוטב מעט מצב יהודי איטליה, אך הוא לא יכל להטות אליהם חסד רב, כי אלץ לעשות ככל אשר דרשו ממנו בני החברה הישועות, אשר כחם היה מלא עולם הקטולות. אחרי שבתו על כסא פטרוס ימים לא רבים מת פיוס הרביעי, ועל כסאו ישב פיוס החמשי, איש אכזר, קנא ונוקם כפאול. אז התחדשו גזרות רעות ומרות על יהודי איטליה, עוד פעם שרפו ספרי ישראל על המוקד, וישפטו את האנוסים בדם ואש ותמרות עשן, גם גרשו מרב ערי איטליה כלה, אחרי שללו מהם את כל רכושם. –

ח.

ודון יוסף נשיא גדל מאד בחצר המלוכה בתורכיה. השולטן סולימן הטה אליו חסד, וביחוד אהבהו בנו יורש העצר סלים. וזאת סבת אהבת סלים אל דון יוסף: לסולימן היו שני בנים: סלים הבכור ובַיַזיד הצעיר. השני היה איש גבור חיל ואמיץ לב במלחמה, ואנשי הצבא דבקו אחריו. אך סולימן הוריש את כסא מלכותו לבכור, כי דון יוסף נשיא דבר טובות באזני השולטן על סלים ויהללהו על מדותיו הטובות וגם נשי השולטן השתדלו בעד סלים לפני אביו להמליכהו תחתיו, כי לו משפט הירושה. וביזיד נלחם את אחיו, אך בזה העיר את קצף אביו, ויאלץ לעזוב את הארץ ולהמלט על נפשו. –

מני אז קרב סלים יורש העצר את יוסף אוהבו אליו, ויגדלהו וינשאהו, וישימהו לראש חיל שומרי ראשו והמשרה הזאת היתה רמה ונשאה בעת ההיא, גם רבים מנסיכים ורוזנים לא זכו לה. זולת זאת קצב לו סלים פרס לתת לו מגנזי המלך כל ימי חייו, וגם לאחיו, לרבי שמואל נשיא, נתן פרס כזה. – ויהי כאשר גדל יוסף בחצר השולטן, וישמעו המלכים הנוצרים ויחר למו. וישתדל הינריך מלך צרפת על ידי צירו לפני השולטן להוריד את יוסף מגדולתו, ויעליל עליו עלילה לאמר, כי ידו את מלך ספרד, אשר מלחמה היתה לשולטן בו בעת ההיא. אולם כל עמל מלך צרפת היה לשוא, כי השולטן עוד גדל ונשא יותר את יוסף. ומלך צרפת היה חיב לדון יוסף נשיא כסף רב, וימאן לשלם לו, ויכתוב לו יוסף מכתב, אשר בו דרש ממנו להשיב לו את חובו. ותעל חמת הינריך מלך צרפת, ויכתוב להשולטן, כי אחרי אשר דון יוסף הוא יהודי, שאין לו הרשות להלוות כסף את הנוצרים בצרפת, לכן פטור הוא משלם לו את חובו. אך השולטן לעג לדבריו ולטענותיו, ויכתב גם הוא להינריך, וידרוש ממנו בחזקה לשלם את החוב ליוסף. ויאלץ הינריך על אפו ועל חמתו לעשות כדבר השולטן.

ויהי המעט להשולטן עשותו הטובה הזאת את יוסף, ויתן לו עוד מתנה יקרה ונכבדה, אשר לא זכה לה כל יהודי מאז הגלו בני ישראל מעל אדמתם: הוא נתן לו במתנה את העיר טבריה אשר בארץ הקדשה, ועוד שבע ערים סביבותיה. העיר הזאת היתה אז שוממה, ויתנה השולטן לדון יוסף, לבנות אותה ואת עריה ולהושיב בהן רק יהודים, ויוסף וזרעו אחריו לדרותיו ימשלו בהן. המקרה הזה קרה בשנת ה' אלפים שכ"ד לבריאת העולם.

ויכתב השולטן את פקודתו זאת ויחתום בחותמו, וגם יורש העצר, סלים, ובנו הבכור חתמו עליה למען יקום הדבר לדרותם אחריהם, ואיש לא יוכל לגזול מיוסף ומזרעו את ארץ ממשלתם. הדבר נודע באירופה וישתוממו המלכים הנוצרים לשמע אזנם, וציר צרפת, שישב בקונסטנטינופול, כתב אל מלכו, כי יתכן שיהיה יוסף למלך על ישראל. אז החל דון יוסף להשתדל להושיב נשמות ארץ ישראל, וישלח לטבריא אחד מאנשי מעשהו, את רבי יוסף בן אדרת, ויתן לו כסף, ויצוהו לבנות חומה בצורה סביב העיר, וסלים יורש העצר קצב לבן־אדרת שכר אלפים שקל לשנה, ושמונה משרתים נתן לו לעזרהו לבנות החומה. ולשרי פלך דמשק וצפת נתנה הפקודה לעשות ככל אשר ידרשו מהם דון יוסף נשיא ועוזריו. ולבוני החומה והעיר לקחו אנשים מבני הערבים. אך אחד ממושליהם הניא אותם משמוע בקול פקודת בן־אדרת. אז התאונן בן אדרת באזני הפחה, ויתפשו שני ערבים שהפריעו את אנשי העבודה מעבודתם וימיתום. וטרם עברה שנה אחת וחומת טבריא הוקמה על תלה. –

ויהי כאשר נשלם בנין החומה, ויצו יוסף לטעת עצי תות, אשר מפרים יכלכלו תולעי משי, כי הוא חפץ לכונן בארצו בתי חרשת למשי. גם צמר רב קנה בספרד, ויבא לארץ הקדשה, לכונן בתי חרשת למטוה צמר, להפריח את המסחר וחרושת המעשה בארץ אבותיו. אך למען החיות את הארץ הנשמה דרושים היו אנשים חיים אשר חפץ הקיום הלאומי חי בקרבם, ולכן כתב מכתבים אל כל קהלות, ויקרא לאחיו לבוא אל ארץ אבותיהם להחיותה ולהקים הריסותיה. ואניות שלח אל חפי ויניציאה ואנקונה, לשאת את היהודים אשר יתנדבו לעלות אל ארץ ישראל.

ומה מר היה לדון יוסף נשיא להוכח אז, כי נרדם עמו תרדמה עזה מבלי הקץ משנת אולתו, כי בני ישראל אשר היו בימים ההם חכו רק לביאת הגואל המשיח, אשר יבוא כעני רוכב על החמור ובנסים ונפלאות, כבימי צאת ישראל מארץ מצרים, יוליכם אל ארץ אבותיהם, ובמה נחשבה בעיניהם פעולת איש גדול, אוהב עמו וארצו כדון יוסף נשיא, אשר חפץ להשיב לישראל תפארתו וכבודו הלאומי בדרך הטבע?

גם הרבנים הגדולים, אשר היו בעת ההיא, לא שמו לבם לכל התכונה הרבה הזאת, ולא ידעו להוקיר את רום ערך הרעיון הקדוש הזה, כי כלם התעסקו אז בסודות ובנסתרות אשר בתורת הקבלה, ויאמינו רק בעזרת השמות הקדושים ובכח פלאי הקבלה ירכשו למו את ארצם. ורבני ארץ הקדשה שגו אז יותר מכל רבני ישראל בכל מקומות פזוריהם בתורת הסוד, ולכן אף אם היו קרובים למקום המעשה, לא הבינו את רום ערכו והעתידות הטובות, אשר תוכלנה לצמוח לישראל על ידו. מכל רבני הדור ההוא רק אחד, הוא הרב הגדול רבנו משה אלמושנינו, התלהב בדמיונו ובאמונתו למראה עבודת דון יוסף, וירם תחת לשונו את ערך הרעיון הקדוש והמפעל הכביר הזה. אך מה יכל איש אחד לעשות אם יתר חבריו עמדו מנגד?

ככל מעשה דון יוסף הגדול הזה לקחה חבל גם חותנתו דונה חנה־גרציה, ותפזר כסף רב לטובת ישוב ארץ ישראל. אך כל אלה לא הועילו להפיח בלבות היהודים המתים רוח חיים, ותקוות דון יוסף ודונה חנה נשארו מעל. בראות דון יוסף את אולת עמו, אשר לא ידע להוקיר את הצלחתו האמתית, רפתה תשוקתו לבנות נשמות ארצו ולאט לאט חדל מהתעסק בענין הגדול הזה ולא נשארה מפעולתו זאת כל זכר לדורות עולמים. ככה נואלו אז בני ישראל לאבד בידיהם את הטובה אשר נתנו למו ואת אשרם, אשר כמו משמים נפל להם, ולא זכרו את מאמר חכמינו בעלי התלמוד: “איזהו שוטה? המאבד מה שנותנים לו”. –

ט.

לא עברו ימים רבים אחרי הנתן עיר טבריא וסביבותיה לדון יוסף למתנה והנה הרימהו השולטן על וישימהו לדוכס (=הירצוג) ולמושל ממשלת מלך על האי נכסוס, ועמו עוד על שנים עשר איים קטנים מאיי יון, ויתן לו את התאר: הירצוג מנכסוס. אז החל דון יוסף למשול באיים ההם, ויכתוב את פקודותיו אל השרים והפקידים היונים הנוצרים, אשר היו שמה, בקול נגיד ומצוה לאמר: “אנחנו יוסף נשיא בחסדי אלהים הירצוג מנכסוס והים האיגאי, מושל באנדרוס, ופארוס, ועוד ועוד”. ובכל זאת נשאר לשבת בקונסטנטינופול בארמונו הנהדר, כי חפץ להיות קרוב אל מלכו ומיטיבו ולהתעסק בשאלות מדיניות, ותחתיו שלח נציבו, את אחד האצילים הספרדים, ושמו קורניללו. וככה היה יהודי נרדף בארצות הנוצרים למושל על עם נוצרים, ואחד אצילי ספרד הגאיונים היה עבדו ונציבו וסר למשמעתו!

שמעו מלכי אירופה את גדולת יוסף, ויחלו להחניף לו ולהראות לפניו כאוהבים אף כי בלבם שנאוהו תכלית שנאה. קיסר אשכנז מקסימיליאן השני שלח לקונסטנטינופול את צירו, לפעול שם לטובת ארץ אשכנז ולהשתדל לפני שרי המלוכה הגדולים, וביחוד לפני דון יוסף נשיא ההירצוג מנכסוס, אשר אליו ביחוד כתב מכתב ויכנהו בשם “דוכס נאור”. את המכתב כתב הקיסר בעצם ידו, ויבטיח בו את דון יוסף לתת לו פרס שלשת אלפים שקל שנה שנה. אולם דון יוסף דחה את הצעת הקיסר הזאת, כי היה איש אמונים וישנא את השחד. –

וממלך צרפת נקם דון יוסף נקמתו על אשר התמהמה לשלם לו את החוב, אשר נשה בו עד עתה, למרות דרישת השולטן סולימן. ויגמר דון יוסף אמר לקחת את הכסף מדי מלך צרפת בחזקה, אם לא יתן לו ברצונו הטוב. וישלח אניות מלחמה, אשר לכדו את אניות הסוחרים הצרפתיות, ויקח לו יוסף את כל הסחורה אשר היתה בהן. אז הרים מלך צרפת קול צעקה, ויתאונן באזני השולטן על מעשי יוסף, אך השולטן לא הקשיב לקול צעקת הצרפתים ויצדק את מעשי דון יוסף.

אז גמר מלך צרפת אמר להפיל את דון יוסף למשואות בעזרת עלילות שוא ולהשניאהו בעיני השולטן. ועל כן פנה צירו, אשר ישב בתורכיה, אל אחד היהודים הנכבדים בעיני השולטן, להיות לו לעזר, להוריד את יוסף מגדולתו. היהודי הזה היה הרופא בחצר השולטן, ושמו דאוד, ויהי סוכן בבית יוסף, ועל פי מצות אדוניו תפש דאוד את אניות צרפת, אך הוא היה איש רע ויקנא בגדולת יוסף, שעלה למעלת הירצוג, ויתן את ידו לציר צרפת, להלשין על אדוניו לפני השולטן לאמר, כי שטרי החוב שהיו לו ממלך צרפת מזויפים הם, גם הוסיף דאוד להלשין, כי חושב דון יוסף על השולטן מזמות רעה, בכרתו ברית את מלך ספרד, את האפיפיור ואת מושלי ויניציאה ופלורנציה שהיה להשולטן ריב עמהם. ולו הטה השולטן אזן קשבת לדברי המלשינים, כי עתה אבד לא רק דון יוסף לבדו, כי אם גם כל יהודי תורכיה.

לאשרו נודע לדון יוסף בעוד מועד דבר המרד, אשר רקם דאוד, ויקדם ויבוא אל השולטן ויספר לו את כל הדברים האלה, ויוכיחהו לדעת, כי אך שקר וכזב הן כל העלילות האלה וכי לא יתכן שיתן יד לספרד ולאיטליה, שמושליה שונאי עמו, הרודפים את ישראל באכזריות חמה. והשולטן היה איש נבון, ויכר לדעת צדקת אמרי דון יוסף, ויקצוף קצף רב מאד ויגרש את דאוד מעל פניו, וישלחהו לשבת בארץ גזרה, באי רודוס, כל ימי חייו. ורבני תורכיה התעוררו כלם כאיש אחד ויחרימו את דאוד. וציר צרפת בוש מאד ממעשי תרמיתו ויוסף התאמץ מעתה להרע לצרפת ככל אשר יכל, אך לדאוד סלח את עון בגדו בו, וישתדל לפני השולטן לתת רשיון להרופא הזה לשוב אל בירת תורכיה. וגם חלה פני הרבנים, כי יסירו את החרם מעל דאוד, כי על כן יהודי הוא.

ודון יוסף לא שכח כל הרעה אשר עשתה לפנים ממשלת ויניציאה לו ולחותנתו, ובחפצה לשלול רכושם ולשפטם משפט כופרים, ורק הודות להשולטן סולימן נצלו מהרעה. עתה חרץ דון יוסף לשלם לויניציאה כגמול ידה ולהשיב לה כרעתה, ויחל לדבר על לב השולטן סלים לקרוא מלחמה על ממשלת ויניציא וללכד את האי קפריסין הקרוב לארץ תורכיה מידה. הדבר מצא חן בעיני השולטן ויבטיח את יוסף להמליך אותו למלך על האי ההוא אחרי הלכדו. אך הויזיר הגדול מחמד סוקולי, יוני שקבל דת האישלם, מאן להסכים לעצת יוסף, וכמעט בטל דבר המלחמה, והנה פתאם קרה מקרה נורא את ממשלת ויניציאה, כי התפוצץ בית כלי הנשק שלה על ידי האש שבערה באבק השרפה שהיה מונח שם. אז מהר דון יוסף וידבר על לב השולטן להחיש מעשהו ולבוא שערי קפריסין ברעש מלחמה, ויאות לעצתו הטובה.

שמעה ממשלת ויניציאה ותתעבר, ותאמר לשפוך את כל חמתה על ראש היהודים לגרשם מארצה, אם יפלו צבאותיה במלחמה הזאת, ותשם במאסר את כל סוחרי ארץ המזרח, אשר היו בעת ההיא בארצה. והאפיפיור הצורר פיוס החמשי אמר לקרוא למלכים הקטולים למסע צלב חדש, לצאת למלחמה במלכי המחמדים הכופרים ולהושיע את ויניציאה מצרתה. אך עודם עושים כה וכה וצבאות השולטן הגיחו מארצם, וישתערו בחמת קרב על האי קפריסין וילכדוהו. אז ראתה ממשלת ויניציאה, כי בגבורה לא תוכל הושיע את נפשה, ותכנע, ותתרפס לפני השולטן, ותבקש ממנו לכרות אתה ברית שלום. אולם השולטן מאן ימים רבים לכרות עמה את הברית, כי אמר להלחם בהממשלה הרעה הזאת עד רדתה. אז, לדאבון לב הנוצרים הגאיונים האלה, אלצו לפנות לעזרת איש יהודי, כי יבוא לתורכיה ויפשר בינה ובין השולטן האדיר, למען הניח חמתו. ובכן תחת לגרש את היהודים מארצה הוכרחה ממשלת ויניציאה לשאת את עיניה אל איש עברי, כי יצילנה מרעתה. –

י.

בכל בקשו גדולה לעצמו והתאמצו לעלות מעלה מעלה במצב החברתי, היו רגשות דון יוסף נשיא ומחשבותיו בכל זאת נתונים לבני עמו בכל מקומות פזוריהם. הוא זכר ולא שכח את כל הרעה אשר עשתה ספרד מאז ועד ימיו לבני עמו ועמהם גם לאבותיו, ויחשוב מחשבות להנקם ממנה דמי בני ישראל. ויהי כאשר התפרצו יושבי “ארץ השפלה” – הולנדיה – מפני פיליפ השני מלך ספרד, אשר חפץ ליסד גם בה את האינקביזיציה, למרות רצון העם, וידבר אז דון יוסף על לב השולטן לקרוא מלחמה על ספרד למען יחדל מלכה מעם ההולנדים, אך הויזיר הגודל סוקולי התנגד לזה וחפץ דון יוסף לא היה. –

במלוך בפולניה המלך סיגיזמונד אוגוסט פנה אליו דון יוסף בבקשה לתת זכיות ליהודי ארצו, ובעת ההיא השתדל סיגיזמונד אוגוסט לפני ממשלת השולטן בענינים מדינים ותהי דרושה לו עזרת דון יוסף נשיא ויכתב בעצם ידו מכתבים אל השר היהודי ויכנהו בשם “אדון נעלה ורענו האהוב” ו“שר נכבד” ועוד שמות הכבוד כאלה, ויבטיחהו לעשות כאשר אמר ולתת זכיות ליהודי פולניה.

וממשלת ויניציאה אחרי אשר נכנעה לפני השולטן אלצה גם היא להחניף לדון יוסף ועל כן הסכימה, כי איש יהודי ושמו רבי שלמה בן נתן יהיה המפשר בינה ובין השולטן. רבי שלמה היה איש חכם ורופא מהלל. הוא היה יליד איטליה ואחרי אשר נודעה חכמתו ברפואה היה לרופא סיגיזמונד אוגוסט מלך פולניה. אחרי כן בא לקונסטנטינופול, ויתרועע את ציר ויניציאה. גם בעיני הויזיר סוקולי מצא חן מאד, כי ראה הויזיר את חכמתו בעניני המדינות, ויבחר בו לנסוע לויניציאה ולכרות ברית שלום את מושליה, ואף כי לא חפצו המושלים לקבל ציר יהודי למפשר, אך ציר ויניציאה שבקונסטנטינופול כתב אליהם ויבאר לפניהם את דעתו, כי עליהם להכנע מפני רצון השולטן ולקבל את רבי שלמה.

ורבי שלמה אשכנזי בהיותו בויניציאה ראה את ענות עמו ואת הגזרה אשר גזרו עליהם להגרש מן הארץ, בקש מציר ויניציאה, לעמוד לימין היהודים, והגזרה בטלה. ככה היו אז היהודים נכבדים בחצר השולטן, עד כי על פיהם נחתכו עניני המדינות אם לשלום ואם למלחמה.

אך לא לעולם חסן. בא קץ גם לגדולת יוסף, כי השולטן סלים מת, ובנו מורַד היה איש רע שואף להון ולבצע, ונוטה להויזיר סוקולי שהיה שונא לדון יוסף נשיא ויורידהו השולטן מגדולתו ויהדפהו ממצבו הרם, אף כי לא חדל מהקרא בשם “הירצוג” וגם שכרו קבל מגנזי המלך שנה שנה כל ימי חייו, אך השולטן לא קרבהו עוד אליו, ולא פנה אליו לדרוש עצתו. –

ודונה חנה גרציה מינדיזיה, אשר לא חדלה מהיות לאם רחמניה לבני עמה עד קץ ימי חייה, מתה בשנת ה' אלפים שכ"ט, וכעשר שנים אחרי מותה הלך למנוחות גם חתנה דון יוסף נשיא, האיש אשר כל ימי חייו נשא בלבו רעיון רם ונשגב להשיב לעמו תפארתו והדרו כבימי קדם, לכונן מלכות ישראל אשר תהיה למקלט בטוח להנרדפים והנענים בארצות הנוצרים. הוא מת ביום העשירי לירח אב. ביום הראשון בשבוע. היום ההוא היה יום צום תשעה באב תחת יום השבת שאסור לצום בו. עם מותו יחד אבדה התקוה לישראל לשוב ולפרוח על אדמתו בתור עם חפשי, אשר לא ישא עול זרים, כי איש גדול כדון יוסף נשיא, אשר לו היכלת לפעול גדולות כאלה לא בכל מאה שנה יולד.

העיר טבריא וסביבותיה, אשר שם הצליח לדון יוסף ליסד ישוב קטן נשמה עוד בחייו אחרי מות אוהבו ומגינו השולטן סלים, כי אז ערבו היונים, צוררי ישראל מאז מעולם, את לבם להתנפל על העיר ולהחריבה ולעקור את מטעי הגפנים והתות, והיהודים אשר ישבו שם אלצו להתפזר ולהמלט על נפשם, ולא נשאר כל זכר למפעל הטוב הזה שפעל דון יוסף לטובת עמו.

אחרי מות דון יוסף לקח לו השולטן מורד את אוצרותיו, כי אמר, כי עליו לשלם הרבה חובות אשר היה דון יוסף חייב לממלכות שונות, אף כי שקר היה הדבר הזה, ואך למען בצוע בצע אמר זאת. ולדונה רינה אלמנת ההירצוג השאיר מורד רק את הארמון בילבידֶר, אשר בו התגורר דון יוסף עד יום מותו, וגם כפר אחד אצל קונסטנטינופול, וסכום של תשעים אלף שקלי זהב. אך גם במעט הכסף הזה עשתה דונה רינה טובות רבות לעמה, כי פתחה בית דפוס, ותשתדל להדפיס ספרי עבר, גם חפצה להדפיס את כל ספרי התלמוד, אך המות קטף אותה טרם הוציאה חפצה זה לפעולה.

---

רבי שאול וואל וזמנו

מאת

שלמה ברמן

## א.

רבי שאול וואל נולד באיטליה בעיר פדואה לאביו הרב רבי שמואל יהודה קצינלינבוגן, אשר היה אחד גדולי הרבנים בזמנו, חכם במדעים אחרים מלבד תורת התלמוד, עשיר ונדיב, ענו וירא חטא. באחרית ימיו היה רבי שמואל יהודה לרב בויניציאה. בישיבתו הגדולה למדו תלמידים רבים גדולי התורה, ויהי אהוב ויקר לתלמידיו, עד כי אחד מהם, רבי אבטליון מקינסול, הציג תמונת רבו זה בבית מדרשו, שקבע לעצמו בעיר מושבו, למען יביט תמיד אל פני מורהו הגדול, לקים מה שנאמר: “והיו עיניך רואות את מוריך”. הוא היה קרובו של המהרש“ל והרמ”א, ויחלף עמהם אגרות בשאלות ההלכה.

אבי רבי שמואל יהודה היה הרב הגדול בדורו רבנו מאיר קצינליגבונן, רב בעיר פדואה, אשר אל ישיבתו באו רבים מכל קצות הארץ לשמוע לקחו, גם הרמ"א היה מתלמידיו, וכל דבר קשה בהלכה הקריבו הרבנים אליו ודבריו היו למו כדברי האורים. רבנו מאיר היה תלמיד רבי יעקב פולק בעל “החלוקים” והפלפול. אחרי כן בא לאיטליה ללמוד בישיבת רבנו יהודה הלוי מינץ, זה האדם הגדול, אשר שם תהלתו נודע בכל תפוצות ישראל. שם ארש לו לאשה את בת הרב רבי אברהם, בן מורהו, ואחרי מות מורו וחותנו היה לרב תחתם בפדואה.

רבי שאול למד בבית מדרשו של אביו, אך לא העלים עיניו גם מיתר החכמות, ויכנס אל האוניברסיטה בפדואה ויוסף לקח במדעים שונים. אחרי כן שלחהו אביו לבריסק דליטה, ללמוד בישיבה הגדולה אשר היתה שם, כי נודעו רבני פולניה וליטה, בידיעתם הרבה בתורה. שם ארש לו לאשה את דבורה בת העשיר והנדיב רבי דוד דרוקר, שנקרא כן על שם בית הדפוס שהקים בבריסק. רבי דוד זה היה, כנראה, יליד פראג, ובעת הגרוש בשנת ש"ב יצא מפראג לבריסק. שם משפחתו היה “וואל” והיא משפחה ידועה בימיו בפראג¹. ויחל רבי שאול להתכבד בכבוד חותנו ויקָרא גם הוא “וואל” או “וואלש”. –

רבי שאול בחל במשרת הרבנות אף כי היה גדול בתורה. ארץ פולניה היתה אז למשכן שאנן לבני ישראל והאנשים החרוצים שבהם עשו עֹשר, בהיות למו עסקים גדולים עם האצילים והרוזנים בעלי אחזות, אשר הטו חסדם ליהודים וימצאו בהם חפץ. ואיש כרבי שאול, אשר ידע שפות אירופה ונמוסי האצילים, ואשר היה לו די כסף, שנתן לו חותנו למהר ומתן, החל לסחור בארץ, ויצליח בכל מעשיו, ויעש עושר רב, ויהי נכבד מאד בעיני שר המלוכה, וביחוד בעיני הנסיך רדזיויל אשר אהבהו מאד, ויציגו לפני שרי פולניה והמלך, ויצא לו שם בין הנוצרים כי איש חכם וחרוץ הוא, נאמן רוח וישר דרך.

אגדות רבות ושונות מתהלכות בקרב יהודי פולניה וליטה על דבר רבי שאול והתיחסותו אל הנסיך רדזיויל. רבי שמואל יהודה – תספר האגדה – נתן לשאול בנו די כסף לכלכל נפשו בלמדו בבתי הישיבה בפולניה. אך הדרכים היו מסוכנים אז, ובהיות שאול קרוב לגבול פולניה, התנפלו עליו שודדים, ויגזלו מידו את כל כספו. בחסר כל בא שאול עירה בריסק. וישב בבית המדרש, וישמע לקח מפי ראש הישיבה, כיתר הבחורים העניים, אשר אנשי העיר הנדיבים הספיקו למו צרכיהם.

ויהי היום ויסע הנסיך רדזיויל למרחקים, לראות מדינות וארצות שונות, כדרך האצילים העשירים, האוהבים להתענג למראה ארצות חדשות, שלא עברו בהן מעודם. ואצילי פולניה אינם חיים בחשבון ואינם דואגים ליום מחר, והנסיך כאחד מהם פזר כסף רב במסעותיו, בבקשו תענוגים חדשים לבקרים לנפשו. ויהי כאשר בא לאיטליה ויתם כספו, ולא היה לו עוד במה להחיות את נפשו, וישלח מאת פניו את משרתיו הרבים לאחד אחד, וישאר אצלו אך משרת אחד נאמן ביתו ודבק באדוניו באמונה. ויבואו שניהם עירה פדואה, מקום מושב הרב רבי שמואל יהודה קצינלינבוגן.

וגאותו לא נתנה את הנסיך רדזיויל לגלות את מצבו המר לאצילי איטליה ולספר להם מי הוא. ויען כי ידע, כי בארץ פולניה יבואו היהודים תמיד לעזרת האצילים בעצה ובכסף, אם ידָרש מהם כזאת, לכן, בשמעו כי הרב אשר בפדואה הוא איש עשיר ונדיב, פנה אליו לעזרה, ויספר לו את כל המוצאות אותו, וכי הוא נסיך גדול ועשיר מאד בפולניה, ויבקש מהרב, שיתמכהו, למען יוכל לשוב אל ארצו.

והרב טוב הלבב ראה ויוכח, כי אמת בפי האורח הנוצרי הזה, ויאספהו אל ביתו, ויכלכלהו בכבוד רב ומשתה עשה לכבודו, וילוהו כסף די הוצאות דרכו. בשבת הנסיך בבית הרב, ראה שם תמונת עלם יפה תלויה על הקיר, וישאל את הרב: “מי הוא העלם הזה”? ויענהו הרב באנחה: “בני הוא, אשר עזבני זה שנים אחדות, וילך לפולניה ללמוד בישיבות הגדולות שבמדינת ליטה, ומאז ועד עתה לא קבלתי ממנו אף מכתב אחד, ולא אדע מאומה מכל אשר אתו, ואם בחיים חיתו”

ויהי בבוא העת להנסיך להפרד מאת הרב וביתו, ויאמר הנסיך אליו, כי לנצח לא ישכח את חסדיו אשר גמל אתו, והשיב לו את חובו בתודה רבה. ויענהו הרב: “אם טוב בעיניך, הנסיך, ומצאת את בני שם, ועשית עמו את הטוב אשר אתה אומר לעשות לי”. ויקח הנסיך אתו את תמונת העלם, וישב ארצה פולניה. ויהי בעברו דרך ערי ליטה, וידרוש אחרי הבחורים תלמידי הישיבות למען ימצא ביניהם את רבי שאול, אך כל עמלו היה לשוא. וכבואו עירה בריסק צוה, כי יצא אליו הרב ראש הישיבה עם כל תלמידיו. ויחרדו הרב וכל יהודי בריסק, כי לא ידעו מה לנסיך ולהרב ותלמידיו, ומה גם כי היה הנסיך רדזיויל לפנים איש אכזר ואביר לב, ויחשבו, כי אומר הוא לעשות איזו רעה להרב. אך הרב אלץ למלא פקודת הנסיך, ויצא אליו עם כל תלמידיו.

ויעבור הנסיך בין שורות התלמידים העומדים לפניו ותמונת רבי שאול בידו, ויכר את רבי שאול עד מהרה, ויצו את הרב לבוא אליו ביום השני עם תלמידו זה, ואיש לא ידע מה זה ועל מה זה. ויהי כבוא הרב ורבי שאול ביום השני אל הנסיך, ויאמר הנסיך אל העלם: “הגידה נא לי מה שמך, ומה שם אביך, ומאין אתה? אל תכחד ממני דבר”. אז ספר לו רבי שאול, כי הוא בן הרב מפדואה, וגם את כל אשר קרהו מעת עזבו את בית הוריו ספר לו. וירא הנסיך, כי העלם הוא חכם ומלֻמד, יודע שפות ונמוסי האצילים, וישאל גם את הרב על אדות העלם הזה, ויהלל הרב מאד את בפני הנסיך, כי חכם, צדיק וישר דרך הוא מאד. אז ספר הנסיך לרבי שאול, כי היה בבית אביו, רבי שמואל יהודה, ואת החסד אשר עשה אתו הרב, וישבע לרבי שאול, כי מעתה ישים עינו עליו לגדלהו ולנשאהו. ויתן הנסיך לרבי שאול מעון יפה בארמונו אשר בבריסק וגם את הכסף אשר לוה מאביו השיב לו, וישדך לו לאשה את בת העשיר רבי דוד דרוקר, וכל עסקיו הרבים הפקיד ביד רבי שאול, שהיה לו ליועץ כל הימים.

## ב.

מהעת ההיא והלאה – מוסיפה האגדה לספר – היה רבי שאול יוצא ונכנס בבית הנסיך רדזיויל ויתר אצילי פולניה, אשר הכירו לדעת את חכמת היהודי הזה ורחב בינתו גם בענייני הנהגת המדינה. והמלך הרימהו למעלת אציל, גם שרשרת זהב ואותות כבוד וחותם נתן לו כמו ליתר אצילי הפולנים. ותהי לרבי שאול הזכות לבוא אל ועד האצילים בעיר המלוכה ולחוֹת דעה בשאלות המדיניות כאחד מהם.

ויעברו ימים רבים, וימת מלך פולניה, ויתאספו הרוזנים והאצילים עירה וַרשה למנות מלך חדש, כמנהגם אז. וחק היה להם למנות ראש הועד, אשר הוא ישים כתר המלכות על ראש המלך הנבחר. ויהי כאשר באו הנסיך הזקן רדזיויל ואהובו רבי שאול אל בית הועד, ויבָחר הנסיך לראש. אז החלו האצילים לבחור למו מלך חדש,. אך הם נפלגו לדעותיהם, האחד בחר בזה והאחד במשנהו, וכמעט עבר יום הבחירה, ומלך חדש טרם נבחר. וחק היה להם, כי אסור למו להפרד ביום ההוא איש מרעהו, ומלך אין עליהם. אז קרא הנסיך רדזיויל: “רואה אני, כי היום יעבור ומלך לא יבָחר כחק וכמנהגנו בכל פעם, כי אין ביניכם הסכמה אחת. לכן, לבלי בטל את המנהג הקבוע הזה אצלנו מכבר, הנני להציע לפניכם, אדוני האצילים, לשים כתר המלכות על ראש איש, אשר לא אשר לא מהפולנים הנהו. ואין טוב לנו בלתי אם לשים את הכתר על ראש שאול זה, שהוא חכם מאד, מלֻמד ובעל מדות טובות וישרות, ואהוב לכלכם”.

ותמצא העצה הזאת חן בעיני השרים והאצילים, ויקראו קול אחד: “יחי המלך שאול!” וישימו על ראש רבי שאול את הכתר. ויבואו לפניו ויבואו לפניו השרים הגדולים ויברכוהו, ויעמדו עליו, ויחלקו לו כבוד מלך. אולם רבי שאול הבין, כי לא תהיה תפארתו על הדרך הזה, כי לא יתכן ליהודי למלוך על ארץ נוצרים, ועל כן מלך רק עד היום השני, ובליל מלכו הביאו לפניו את ספר חקי הארץ, ויעש בו שנוים רבים לטובת המדינה וביחוד לטובת היהודים, כי עד ימיו שרר חק, אשר על פיהו ההורג נפש יהודי ישלם רק כפר נפש המומת כאלו הרג את האכרים העבדים. וישנה רבי שאול את החק הזה, ויכתב בספר החקים, כי ההורג נפש יהודי יהֻרג גם הוא, כאִלו שפך דם אחד האצילים והרוזנים.

ועוד חק היה בפולניה, כי בתי תפלת היהודים צריכים להיות נמוכים מיתר בתי העיר. ויכתב רבי רבי שאול, כי מעתה הרשות ביד היהודים להקים למו בתי כנסיות לתפארה נהדרים וגבהים כבתי מסגד יתר האמונות. ועוד חק שם, כי לא יוסיפו בתי המשפט לקבל מלשינות על בני ישראל, שהם משתמשים בדם הנוצרים לחג המצות וכי הם מתעללים בעגה הקדושה לנוצרים ועוד כאלה, עלילות שוא ושקר, שבדו צוררי ישראל. וישמחו שרי פולניה בבחירתם זאת.

ואגדה אחרת מספרת, כי אחרי הבחירה נסעו השרים איש איש לאחוזתו, והמלוכה נכונה ביד שאול ירחים אחדים. אך הוא ראה, כי לא תהיה לו אחרית במצבו זה, כי מי יודע רוח הנוצרים, התמיד יאמרו לשאת עליהם עוֹל מלך לכן אסף רבי שאול את הרוזנים והאצילים לבוא אל הועד, ויאמר אליהם: “דעו, כי נעים לי מאד להיות עליכם למלך, והנני נותן לכם תודה על אהבתכם אלי, ועל אשר בחרתוני למלך עליכם, אך הנה אמונתי נצבת לי לשטן על דרך מלכותי, כי לפעמים יקרה, שאוכרח להתעסק בעניני המלוכה ביום השבת ולחתום אז על הפקודות אשר אוציא, על כן אבקש מכם לשים עליכם מלך מקרבכם, בן אמונתכם”.

וייעץ רבי שאול את השרים לבחור בזיגמונד בן מלך שְׁויציה למלך עליהם, ובידיו שם רבי שאול את כתר המלכות על ראש זיגמונד. והנסיך רדזיויל הזקן, אשר התאוה גם הוא להיות למלך, ראה כי לא בו בחר אוהבו רבי שאול, ויחר אפו מאד, ויאמר ויאמר אליו: “למה לא בחרת בי למלך?” ויענהו רבי שאול בחכמה לאמר: “לכבודך כי אהבתיך עשיתי זאת, לבל יאמרו השרים, כי בערמה עשית להמליכני לימים אחדים, למען הסב אחרי כן את המלוכה לך”. הדברים האלה מצאו חן בעיני רדזיויל, ויאמר: “אמנם צדקת ידידי, ומעתה אוהב נאמן אהיה לך כל הימים”.–

ויהי מעת אשר נבחר רבי שאול למלך על פולניה לפי שעה ויקָרא שמו “וואהל” לאמר: הנבחר, כי, “וואהל” בשפת אשכנז, היא “בחירה” בשפת עבר. כן אומרת האגדה. אולם באמת כל דברי האגדות ההן בדוים הם, ומקרה כזה לא קרה את רבי שאול מעודו, וגם לא נקרא “וואָהל”, כי אם “וואָל”, שהיא מלה סלַבית, ובאורה: “שור”. אך האגדות ההן מוכיחות מה רב היה כבוד רבי שאול בעיני שרי פולניה באמת, וכי כאחד השרים הגדולים נחשב גם הוא בעיניהם, ובלתי ספק שאלו עצתו גם בעניני המלוכה. לכן יתכן להיות, כי בעת אשר נפלגו שרי פולניה לדעותיהם במי לבחור אם במקסימיליאן בן קיסר אשכנז או בזיגמונד בן מלך שויציה הכריע רבי שאול את הכף לצד האחרון. ובגלל זאת היה כבוד רבי שאול יקר תמיד בעיני זיגמונד השלישי מלך פולניה, אשר הטה אליו חסד רב, וגם אותות הכבוד, שלט ושרשרת, נתן לו. רבי שאול נקרא בשם “עבד המלך”, ולא היתה רשות לכל בית משפט או שר פלך לדון אותו, כי אם למלך לבדו היה המשפט לשפטהו. גם לא היתה רשות לכל שר, פקיד ושופט לשים עקול על נכסיו בגלל איזה דבר משפט. ועל דבר גדולת שאול זאת הודיע המלך בכתב את כל השופטים ונציבי המדינות ושרי הפלכים, לבל יגעו בו לרעה, וכי חפשי הוא כיתר אצילי פולניה. ויגדל רבי שאול ויעשר מאד, ויחכור את המסים ועסק בשול מלח, שהיה עסק גדול מאד, וכל אלה נתנו לו רוָחים גדולים מאד, כשמונה מאות אלף שקלי כסף מדי שנה בשנה. ויהי עשרו זה לברכה ליהודי ליטה ופולניה, כי אין קץ לכל הטובות והחסדים, אשר עשה רבי שאול בהונו הכביר לאחיו בני עמו.

## ג.

ומצב בני ישראל בפולניה וליטה המדיני היה אז טוב. עוד שנים רבות לפני תקופת רבי שאול וואל היה שם המשפט ליהודים לבחור למו רבנים כפי רצונם, גם לשים עליהם ראשים ומנהיגי הקהלות, אשר ישגיחו על סדרי החברה, ויגבו את המסים לאוצר המלוכה. מנהיגי הקהלה יחדו נקראו בשם: “קהל”. מדי שנה בשנה בחול המועד של פסח נבחרו ראשי הקהל על ידי בוחרים, שזכו לזה על פי הגורל ונקראו בשם: “בוררים”. שבעת ראשי הקהל נקראו בשם “שבעה טובי העיר” ועליהם היו הרב אב ביתַ־דין והדַינים היושבים בבית דינו.

מנהיגי הקהל ערכו את סכום המס, אשר על כל איש ואיש מבני הקהלה לשלם לאוצר המלוכה לפי הונו, גם השגיחו על בתי הכנסיות, בתי המדרשות ובתי החולים להחזיקם. ואם מכר איש לרעהו בית, או אחֻזת אדמה, או דבר ממכר אחר, או התקשרו יחדו באיזה עסק, כתבו ראשי הקהל את הדבר בספר מיוחד לזה, הנקרא בשם “פנקס” ויחתמו, והרב ובית דינו קימו את חתימתם. כל עניני הצדקה וגמלות חסדים שהיו בעיר היו תחת השגחת ראשי הקהל, וגם “החדרים” והישיבות היו תחת השגחתם.

הם דאגו לכל עני העובר דרך העיר, לתת לו אכילה, שתיה, ולינה, ונדבה הגונה, ואם תלמיד חכם מחבר ספר או דרשן מטיף מוסר הוא, כבדוהו כבוד גדול, ויתנו לו סוס ועגלה חנם לנסוע מעירם עד העיר האחרת אשר אליה שם פעמיו. בחורים ובתולות, נערים ונערות, שלא היה להם תומך ועוזר, מצאו בראשי הקהל מושיעים לעת צרה, כי הם הלבישום ויאכילום, וימסרום לבעלי מלאכה, אם חפצו ללמוד אומנות, ואת החפצים לשרת – מסרו לבעלי בתים ובעלי מסחר לשרתם בשכר, ואשר הביעו חפצם ללמוד תורה – שכרו למו מלמדים ללמדם, וישתדלו להשיא את הבתולות העניות לאנשים, ויתנו להן מהר ומתן. ביחוד אהבו הנשים הצדקניות שבכל עיר לעסוק במצות “הכנסת כלה”.

יותר מכל דאגו אז ראשי הקהלות ובעלי הבתים העשירים והאמידים להרים מצב התורה. בכל עיר גם לא גדולה היתה ישיבה, ובעיר יותר גדולה – ישיבות אחדות. ראשי הישיבות היו גדולי תורה ונכבדים בעיני כל. הבחורים שלמדו בישיבות אכלו על שלחן בעלי הבתים שבעיר. לכל תלמיד הישיבה נתנו שני נערים קטנים ממנו בשנים ובדעת התורה, ללמדם, למען אשר יתרגלו הבחורים להפיץ תורה. גם את הנערים האכילו בעלי הבתים ויתמכום בכל צרכיהם. כל יהודי חשב לו לכבוד, שיהיו בניו יודעי התורה. ואם לא זכה לבנים בעלי כשרונות השתדל, לפחות, להשיא את לתלמידי חכמים. ובאופן כזה לא היה בית בישראל אשר לא נשמע בו קול התורה, כי היה או בעל הבית בעצמו למדן, או בנו או חתנו, וכשישבו לאכול ארוחתם היו מדברים בעת האכילה רק בדברי תורה, כמו שצותה המשנה. –

לפעמים נולדו סכסוכים בין קהלה אחת ושניה, והרבנים וראשי הקהל לא יכלו להתפשר על נקלה, אז החלו הרבנים וראשי הקהלות של כל ארצות פולניה לנסוע כמעט מדי שנה בשנה לאחד הירידים הגדולים בערים: לובלין, ירסלב ועוד. הירידים נמשכו אז זמן רב, ואנשים שונים באו אליהם לסחור, ושם נועדו הרבנים וראשי הקהלות, וידונו על אדות הסכסוכים שבין קהלה לקהלה או גם בין איש לאיש. ברבות הימים היה הדבר הזה למנהג קבוע, והועדים האלה נקראו בשם “ועד ארבע הארצות”, על שם ארבע ארצות פולניה: פולניה הגדולה ובראשה העיר פוזן, פולניה הקטנה ובראשה העיר קראקא, רוסיא האדֻמה ובראשה העיר לבוב (=למברג), ומדינת וואהלין ובראשה העיר אוסטראה או וְלַדימיר. לראש הועד הזה נבחר בכל פעם רב גדול או פרנס כבד, והקהלות או האנשים הפרטיים הגישו אל הועד טענותיהם ותביעותיהם, וחברי הועד שפטום כדת התורה.

המחזה הזה היה נהדר מאד, כי בו נראתה תמונת הסנהדרין שבלשכת הגזית בזמן הבית השני. ראש הועד היה כנשיא לפנים, וחבריו הרבנים והפרנסים היו כלם אנשים גדולים בתורה, נכבדים מאד בעריהם למושבותיהם, וכל מגמתם היתה רק להרים מצב בני קהלותיהם החמרי והרוחני, להקל מעליהם עוֹל המסים ולהגדיל מקור פרנסתם, להשגיח עליהם שלא יסיגו איש גבול רעהו בחכירה או במשלח יד, ולא יכרית אֹכל מפי בני ביתו, ואם עשה איזה איש עול, שפטוהו כמשפט התורה, ויענשוהו בעונשים חמורים, למען יראו ולא יזידו עוד בני ישראל לעשות עולה איש לרעהו.

הרבנים ראשי הישיבות היו באים אל הירידים עם המון תלמידים, שהגיע פרקם לשאת אשה, ועל פי השתדלות מוריהם אלה, שאהבו את תלמידיהם אהבת אב לבנים, שדכו למו כלות הגונות, צנועות וחכמות, מבנות בעלי הבתים העשירים או האמידים, אשר באו גם הם אל הירידים לרגלי מסחרם. שם נכתבו התנאים, ואחר, בבוא מועד החתונה, לקחו אבות הבנות את החתנים, בביתם שנים אחדות אחרי החתונה, ויספיקו למו כל צרכיהם, למען יוכלו להשתלם עוד בדעת התורה.

כבוד התורה היה רם ונכבד בימים ההם בעיני כל ישראל בפולניה וליטה. האשר היותר גדול בעיני כל היה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה וגדולים בחכמתה, וכל אבי משפחה התאוה לראות בנו או חתנו יושב על כסא ההוראה, או מפיץ תורה בישיבה. כלמוד התורה, כן גם המדות הטובות היו לעטרת תפארת לקהלות ישראל. כמעט לא נראה איש פורק עוֹל המצות מעליו ופורץ גדר המוסר. הנשים והבתולות היו צנועות מאד. האמות, אף כי לא למדו תורה, אהבו אותה מאד, ועוד בהיות ילדיהן בעריסתם היו שרות באזניהם שירים על דבר למוד התורה הקדושה, ועל דבר היותם לרבנים בגדלם והיו לאנשים.

## ד.

בימים ההם, בעת אשר התורה פרחה ותשגשג ותעש פרי טוב טוב בפולניה וליטא, היו שם רבנים גדולי התורה אשר השפעתם על אחיהם היתה גדולה לא רק בדורם, כי אם בדורות שבאו אחריהם. הנודעים מהם היו: רבנו מרדכי בן רבי אברהם יפה מארץ בוהימיה. הוא נולד בפראג, ויבוא לעיר קראקא בנעוריו לשמוע לקח בישיבת הרמ"א, ויהי אחרי כן לראש ישיבה בעיר מולדתו. משם הלך לפדואה, וישמע שם לקח בהאוניברסיטה וילמד חכמת השעורים, ההנדסה והתכונה, ויעש בזה חיל רב מאד, וילמד גם את הפלוסופיה.

בתורת הקבלה שמע לקח מפי המקֻבל הנודע רבי מתתיהו דלאקרוט מבריסק דליטה, ויכתב בה ספרים, ובתורת התלמוד היה רבנו מרדכי אחד הגדולים שבפולניה, ויאמר לכתוב פסקי הלכות, והוא קבץ הדינים בקצור. אך עודנו חושב על דבר העבודה הזאת, והנה הגיעה אליו השמועה, כי רבנו יוסף קארו חבר את “שלחן ערוך” שלו, הוא קבץ דינים, ויחדל רבנו מרדכי ממחשבתו. אולם בראותו את ה“שלחן ערוך” אחרי כן, נוכח כי לא היטיב קארו עשות בכתבו את הדינים, מבלי באר את טעמיהם.

אז גמר אֹמר לשוב אל עבודתו, לכתוב פסקי דינים באריכות יותר ובבאור טעמיהם, ויודע לו פתאם כי מורהו הרמ“א עוסק גם הוא בזה, ויחדל עוד פעם ממחשבתו בענותו הרַבה, כי לא להתהדר היתה מגמתו, כי אם התועלת, ואחרי שנמצאו אנשים, שהיו לפי דעתו גדולים ממנו בתורה, אשר אמרו לעסוק בעבודה זו, נמנע הוא מחוֹת את דעתו. ויפן אז לעבוד עבודות ספרותיות אחרות, אשר בהן הראה את רב חכמתו במדעים ובפלוסופיה. ויכתב את ספרו “לבוש פנת יקרת”, הכולל הערות על ספר “מורה נבוכים” להרמב”ם, ואת ספרו: “לבוש אדיר היקר” – באור להלכות קדוש החדש של הרמב“ם, אשר בו הראה רבנו מרדכי גדל ידיעתו בתכונה ובחשבון, ויוסף אל ספרו גם צורת הארץ. ויכתב באור לפירוש רש”י ורבנו אליהו מזרחי על התורה.

ויהי כאשר הגיע לידו “שלחן הערוך” של קארו עם הוספות הרמ“א, וירא, כי גם הרמ”א לא עשה את עבודתו כרצונו.ויגמר רבנו מרדכי אֹמר לשוב עתה אל עבודתו, לכתוב ספר כולל פסקי דינים הנקרא בשם “לבושים”, אשר בו באו ההלכות לפי סדר ארבעת “הטורים” מבוארות באריכות יותר, מאשר עשו זאת קארו והרמ“א. ואת עבודתו זאת עשה בהיותו באיטליה. אחרי כן בא לפולניה ויהי לרב בהוראדנא שבליטה, בלובלין שבפולניה ובקרמניץ שבוואהלין, וישב אחרי כן לפראג עיר מולדתו, ויהי שם לרב שנים אחדות. ואחר בחרה בו עדת ישראל בפוזן להיות לה לרב, ויבוא שמה וישב בה עד יום מותו בשנת ה' אלפים שע”ב, וזכרו נשאר לברכה בקרב ישראל ובספרותו לנצח.

הרב הגדול בתורה השני, שהיה בדור ההוא, הוא רבנו מאיר בן רבי גדליהו מלובלין, הנודע בשם “מהר”ם לובלין“. הוא נולד בלובלין. אבי אמו היה הרב רבי אשר מקראקא, שהיה מלבד גדלו בתורה גם מקֻבל גדול, ונמנה לרב בקראקא מטעם מלך פולניה. בהיות מהר”ם צעיר לימים בא אל עיר אמו, וישמע לקח בישיבת הרב אב בית־דין רבנו יצחק בן דוד הכהן שפירא. ויאהב הרב את תלמידו, ויבחר בו לתת לו את בתו לאשה. ויוסף מהר"ם ללמוד בישיבת חותנו וידבק אחריו, ובכבודו התפאר כל הימים, עד כי במכתביו היה חותם: “מאיר בן גדליה חתן המלך רבי יצחק”.

ויהי אחרי מות חותנו, וילך מהר"ם ללובלין, וייסד שם ישיבה, וינהרו אליה תלמידים רבים. שנים אחדות היה שם לראש ישיבה, ואחר נקרא לכהן פאר במשרת הרבנות, ויעתק שמה מושבו. אחרי כן היה לרב בעיר לבוב ושם ישב שנים רבות, וגם שם יסד ישיבה וילמדו בה תלמידים רבים גדולי התורה.

מהר“ם לובלין הצטין בהגיונו הבריא ובשנאתו להפלפול העקם. ויותר שנא את קבצי הדינים כמו ה”שלחן ערוך" ו“המפה”, ויאמר, כי המורים הלכה על פי ספרים כאלה, מבלי דעת את התלמוד והפוסקים הראשונים, טועים בהלכה. גם ספרי “הלבושים” שבהם באו ההלכות באריכות יותר לא ישרו בעיניו, אף כי מאד אהב ויכבד את מחברם, את רבנו מרדכי יפה, ויהי לו אוהב נאמן. גם את הקבלה ידע, אך לא עסק בה, כי לא מצא בה את המזון הנעים לשכלו ולהגיונו הבריא, הנראה בבאורו לתלמוד ובספר תשובותיו.

בעיר לבוב ישב עמו יחדו עוד רב אחד גדול בתורה כמוהו והוא רבנן יהושע פלק הכהן, הנודע בשם “הסמ”ע" על שם ספרו “מאירת עינים” שכתב “לחשן המשפט”. הוא היה תלמיד הרמ“א ומהרש”ל, ויהי חריף מאד ובעל הגיון ישר. את הרבנות לא אהב, ויבחר רק להיות ראש ישיבה, כי כל חפצו ומגמתו היו להפיץ תורה ברבים. הוא היה איש עשיר, ועל כן יכל לקיים את התורה מעֹשר. בין המהר“ם והסמ”ע לא היה שלום אמת כל ימי שבתם בעיר אחת, ומה גם אחרי אשר סדר הסמ“ע גט לקרובתו בעיר וינא, והמהר”ם פסל את הגט ויוכיח לדעת, כי לא בישר נעשה כל הדבר הזה. אז פרץ ריב גדול בין שניהם, ויתערבו בו רבנים רבים גדולי התורה, אחדים מהם עמדו על צד המהר“ם, ואחדים – על צד הסמ”ע, עד אשר גבר מהר“ם בעזרת רעהו רבנו מרדכי יפה. לרגלי הריב הזה אלץ המהר”ם לעזוב את לבוב ולהעתיק מושבו ללובלין, ושם היה לרב ולראש ישיבה שלש שנים, וימת בשנת ה' אלפים שע"ו, שנתים אחרי מות איש ריבו רבנו יהושע פלק הכהן.

כמוהם היה עוד רב גדול בפולניה. הוא רבנו שמואל אליעזר הלוי בן רבי יהודה אידלש, הנודע בשמו “מהרש”א“. הוא נולד בפוזן, ויהי שם בימי עלומיו לראש ישיבה, וחותנתו העשירה כלכלה אותו ואת ביתו ותתמוך בכספה בתלמידי הישיבה. אחרי מותה בטלה הישיבה. ויהי המהרש”א לרב בעיר חלמא, ואחרי כן העתיק מושבו לעיר לובלין ויהי שם לרב אב בית־דין, ובסוף ימיו היה לרב בעיר אוסטראה. הוא היה חריף בתלמוד וגדול בהוראה ומכל קצות הארץ פנו אליו הרבנים בשאלותיהם, אך תשובותיו אבדו, ורק באור נפלא לכל מסכתות הש“ס נשאר ממנו, בו הוא מתאמץ לתרץ את כל הקושיות שאפשר להקשות בדברי התלמוד, פירוש רש”י והתוספות. באורו זה נתקבל באהבה בכל תפוצות ישראל מאז ועד עתה ללמדו “בחדרים” ובישיבות בלמוד התוספות. מלבד באוריו לחלק ההלכה שבתלמוד, כתב באורים גם לחלק האגדה שבו. באוריו אלה בנוים על יסוד תורת המוסר על פי הפשט הפשוט, ולא הלך בדרך הסודות והנסתרות, אשר לבעלי הקבלה, וגם התרעם מאד על האנשים העוסקים בתורת הסוד, ויאמר, כי טוב להסתירה לבל יתעסקו בה כלל. הוא האריך ימים וימת בשנת השבעים וחמש לימי חייו בשנת ה' אלפים שצ"ב לבריאת העולם.

## ה.

ככה נפרץ חזון התורה בפולניה וליטה בימים ההם, ורבי שאול וואל בעשרו הרב הועיל גם הוא להגדיל אותה ולהרחיבה. בעיר מושבו בבריסק בנה בית מדרש גדול מאד, ובו חדרים רבים בעד תלמידי הישיבה ויניח הרבה אלפים שקלי כסף לקרן קימת, אשר מפריה כלכלו כל צרכי הישיבה. הוא זכה, שגם בניו היו גדולי התורה כמוהו וכאבותיו, ובנו בכורו רבי מאיר קצינלינבוגן היה רב בבריסק, והשני, רבי אברשקא היה ראש ישיבה בבית המדרש שיסד אביו. כמוהם היו גם יתר בניו, ואת בנותיו השיא לרבנים גדולים ומפורסמים.

זולת הרימו סכום כסף גדול למטרת הישיבה, עשה עוד תקנות טובות בעירו לתועלת אחיו. בימי המלך סטיפן בַתורי השתדל רבי שאול לפניו כי ינתן מהכנסות העיר חלק גדול גם לצרכי קהלת ישראל שם. ואחר במלוך סיגיזמונד השלישי התאונן רבי שאול באזני המלך הזה בשם קהלת ישראל בבריסק, כי שר הפלך ישים עליה עוֹל מס כבד ודורש, כי יביאו לפניו כל דבר משפט אשר בין איש יהודי ובין רעהו. והמלך הטה אזן להשתדלותו, ויוציא כתב דת, אשר על פיהו אין לכוף היהודי להשפט בבית דינה של הממשלה, כי לבני ישראל הזכות לבחור למו שופטים מרבניהם.

ומה רבו טובותיו, שעשה רבי שאול לעמו, נוכח, אם נשים עין בקרת למצב ארץ פולניה בימים ההם. אחרי מות המלך האחרון לבית יגיללה גמרו הרוזנים והאצילים הפולנים אמר, שמעתה לא יוכלו המלכים להוריש את כסאם אחריהם לבניהם כחפצם, רק ברצון ועד האצילים יבָחר מלך בכל פעם אשר ימות האחד. אז בחרו בסטיפן בתורי, שהיה איש חכם, גבור מלחמה ואהוב לאצילים בגלל גבורתו וחכמתו. בימיו לא ידעו היהודים כל רע, אף כי כבר פרשו הישועים, אלה הנזירים הערומים בנחשים, את ממשלתם על רוח העם הפולני, ויזרעו בלבו זרע שנאה וקנאה לכל איש בן אמונה אחרת, כי סטיפן בתורי לא היה אדוק מאד באמונתו, ועל כן לא יכלו הישועים להרע ליהודים בימיו.

אך כאשר נבחר זיגיסמונד השלישי למלך והוא היה קטולי אדוק, ותלמיד מקשיב לקול הישועים, יכלו הרשעים האלה להצר ולהצק לכל איש אשר לבו רחוק מהקטולות ועל ידם עזרו העירונים ותלמידי האוניברסיטאות בפולניה וליטה, אשר מוריהם היו מקרב הישועים, ואז קרו מקרי עלילת דם, אף כי כל מלכי פולניה הודיעו זה כבר שאסור להאשים את היהודים בעלילה זו, שנוסדה רק על דברי שקר ותרמית לב הנוצרים הקנאים.

אולם להצלחת היהודים לא יכלו הישועים להרע להם הרבה, כי אצילי פולניה ורוזניה קרבו תמיד את היהודים, אשר הביאו להם תועלת רבה בחריצותם במסחר וקנין, וימסרו את יבול אדמתם ועסק מזיגת המשקים בידם, אשר הביאו לאדוניהם אלה פרי טוב בעמלם, ועל כן הגינו הרוזנים הפולנים התקיפים בכל עז על היהודים ולא נתנו לנגוע בהם לרעה, ויהיו יהודים עשירים רבים אהובים בעיני הרוזנים, והם השתדלו תמיד בעד אחיהם, אם נשקפה למו הרעה מאת הכמרים, הישועים ועירוני הערים.

ורבי שאול וואל, מלבד היותו נכבד בעיני המלך זיגיסמונד השלישי, היה יקר ואהוב מאד להנסיך רדזיויל אשר היו לו אחזות רבות ועשירות בליטה, וכל עסקיו הרבים והכנסותיהם העצומות מסר בידי רבי שאול, והוא היה נסיך תקיף מאד, ולו עבדים ואנשי צבא רבים, ומבצרים נשגבים, ולא ירא גם את המלך, ועל כן נקל להבין, מה רב הטוב אשר פעל רבי שאול בעזרת נסיכו זה לבני ישראל.

ככה היה רבי שאול וואל למופת לבני דורו בפולניה, בצדקתו, בחכמתו ובדעתו שפות שונות: רומית, איטלקית, פולנית ורוסית, חזון לא נפרץ בקרב יהודי הארץ הזאת, אשר מלבד דעת התורה לא ידעו חכמות וידיעות אחרות. האגדה מספרת, כי כאשר הציעו לפניו לתת את בתו הנלה לאשה לעלם נפלא בדורו, הוא רבי רבי העשל, שהיה אחרי כן לראש כל רבני דורו, מאן רבי שאול, יען כי רבי העשל לא ידע מחכמות הגוים ולשונותיהם מאומה. ויתר מכל אלה הפליא רבי שאול את לב אחיו ביכלתו לעמוד לפני שרים גדולים ולבוא בסודם, מבלי השפל לפניהם כבודו, ומבלי הכנע מפניהם הכנעת עבד מושלים, כיתר היהודים אשר מצאו מהלכים בחצרות הרוזנים והנסיכים, שהיו למו עסקים עמהם. ועל כן עטרו אותו בני דורו כבוד והדורות הבאים אחריו קלעו לראש רבי שאול זר של אגדות נחמדות, ולא חשכו ממנו גם המלוכה.

יש אגדה המספרת, כי חפץ המלך זיגיסמונד השלישי, במות עליו אשתו המלכה, להתחתן ברבי שאול וואל, בקחתו את הנלה היפה, הצנועה והחכמה לו לאשה, על פי עצת אחד השרים הפולנים, אשר חפץ בזה לא לעשות כבוד ויקר לרבי שאול, כי אם להביא עליו שואה, בדעתו מה יכאב לב האב הדבק ביהדות לראות את בתו נשואה לערל. אך הנה נמצא שר אחר, שנודעה לו מחשבת המלך, וימהר להודיע את הדבר לרבי שאול, וייעצהו למהר ולהשיאה לאיש טרם תגיע אליו פקודת המלך בדבר הזה. והנה קרה בימים ההם, כי מתה אשת הרב הזקן רבי אפרים זלמן שור הרב מבריסק, ויציע לפניו רבי שאול, למהר ולשאת את בתו הנלה לאשה, ויעש הרב כן, ועצת השר, מבקש רעת רבי שאול הופרה לא יכל עוד המלך לקחת אשת איש זר לו לאשה. והאגדה מוספת לאמר, כי בני דורו ראו בזה אצבע אלהים, בענשו את רבי שאול על אשר הכלים פני אדם גדול כרבי רבי העשיל, במאסו בו לקחתו לחתן לו, ועל כן אלץ עתה לתת את בתו לרב זקן, שלא ידע גם הוא שפות וחכמות שונות.

זקן ושבע ימים מת רבי שאול וואל בבריסק דליטא בשנת ה' אלפים שע"ז, ולפני מותו פזר הון רב לעניני צדקה שונים לטובת בני משפחתו העניים ולטובת עניי העיר, ובצואתו שכתב לבניו צוה אותם, שילכו בדרכיו ולא יתגאו במצבם הרם, כמו שהיה הוא ענו כל הימים, ויצו למכור את שרשרת הזהב, שנתן לו המלך, ולחלק את הכסף לעניים.

מבני רבי שאול השתלשלה משפחה רבה, משפחת קצינלינבוגן, בפולניה וליטה, אשר צאצאיה, דור האחד עשר ויותר עודם חיים היום בקרב ישראל, אך יותר מצאצאיו הנחיל לו זכר עולם שמו הטוב אשר קנה לו בחייו במעשיו הטובים, בצדקתו ובנדבת לבו.

• אורית רוט
• רינה רוזן ז"ל
• צחה וקנין-כרמל
• יוסי לבנון
• אורית סימוביץ-עמירן
• ישראל ויסברוט
• שולמית רפאלי
• אירית חיל
• בני סורקין
• עמינדב ברזילי
• רינה אולדק
• שמרית חדד
• שרה קלמר
• חיה זהבי
• יהודית להב
• משה אוקמן