סימנים שונים, שניגלו בילדותי ובנערותי, כבר העידו על כך שעתיד אני להצטרף אל חבורת הביבליופילים. אולם, כפי שהמציאות הוכיחה, לא דבקתי במידותיהם בכל נפשי ומאודי; היו לי עוד עיסוקים שמשכו את לבי. בעודי נער קטן, בהיותי לומד בחדר ובבית ספר ממשלתי כאחת בברזאן שבגליציה, דבקה בי אהבת הקריאה והפכה תאוה. הייתי להוט אחר סיפורים וספרי שירים, ולעתים בשובי בערב מן הספריה הציבורית הביתה הייתי נשען, מקוצר רוח, אל פנס-רחוב ומתחיל בקריאה. רציתי לאסוף ספרים, והצלחתי היתה מועטה, לפי תנאי החיים בעיירה גליצאית.

תור הזהב לאספנותי התחיל בוינה, בירת אוסטריה. לשם הגעתי עם בני משפחתי כפליט מלחמת העולם הראשונה, כשמלאו לי ארבע עשרה שנה. בטיילי ברחובות העיר, משכו את תשומת לבי חלונות-הראוה של חנויות הספרים, גירו אותי הכריכות הצבעוניות והאותיות המוזהבות של הספרים, ורמזו לי לסודות כמוסים שלא ידעתים. שעות רבות הייתי עומד, מסתכל ומשתכר ממראה עיני. לאט לאט העזתי להיכנס אל החנויות. המוכרות, רובן היו נשים, שבעליהן ובניהן גויסו לצבא. אחדות מהן, ביחוד הזקנות בהן, התבוננו בסקרנות בנער המוזר, אשר חמד את הספרים ואף קנה מפעם לפעם. במרוצת הזמן נתנו לי רשות לפשפש באיצטבאות, ואחדות מהן הובילו אותי אחר סגירת החנות אל המרתפים והראו לי ספרים ישנים בלים. התפעלותי היתה עזה. מאז רכשתי ספרים בכמויות הולכות וגדלות, על אף האפשרויות הכספיות המוגבלות. אספתי ללא סדר וללא שיטה כל מה שמצא חן בעיני וכפי הישג ידי. בדירתנו הצרה, דירת פליטים, הורגש תיכף חסרון-מקום, וארון הספרים הראשון שלי היה ארגז מתחת למיטתי.

בשנים הראשונות לאספנותי בוינה התענינותי ואהבתי נתונות היו למיטב הקלסיקונים הגרמניים ולתרגומי הספרות היוונית, שרכשתי אותם במהדורות נאות, לפי הבנתי. קראתי אותם בהתלהבות, התרשמתי מהם עמוקות, ורוחם התמידה להשפיע עלי כל ימי חיי. אלה היו למעשה מדריכי הספרותיים בראשית נעורי. מן הספרות העברית קניתי מעט: קצת סיפורים ושירים, ספרי מוסר ופילוסופיה אחדים, ומשהו מספרי הלכה (היה לי מורה פרטי לגמרא – רב מקומי).

אחר שנים מעטות נוסף גוון חדש לספריתי. בערנות אספתי מיטב הספרות הסוציאליסטית, הן של הוגי הדעות והן של אנשי המעשה, וספריתי נתעשרה בספרים ובקונטרסים של מרכס, אנגלס ולאסאל, של בבל, מקס אדלר ואחרים. קניתי מה שנשא חן בעיני.

הכרזת בלפור והמאורעות שבאו אחריה קבעו את אורח חיי ונתנו כיוון חדש לאספנותי. בלבי גמלה ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולפעול בה כמורה, ועל כן בחרתי (אחר היסוסים ולבטים) בהכשרה המתאימה לכך: לימוד בפידגוגיון העברי מיסודו של הרב הראשי צ"פ חיות, ועיסוק במדעי המזרח באוניברסיטת וינה.

אחר מלחמת העולם הראשונה (1918), בעודני יושב על ספסל הלימודים, באו ימים סוערים, שהסעירו גם אותי: מהפכות ותסיסה סוציאלית, גרושים ונדודים, מחסור ורעב במרכז אירופה, ועליה צנומה לישראל. בזמנים אלה לא יכולתי להתמסר לאספנותי אלא במעט, ועם זה החלה בשנות ה-25–20 לחיי להתרקם במחשבתי תכנית נועזת לבנין ספריתי. שאיפתי היתה לכנס את כל ספרי היסוד, שלאורם התחנך עם ישראל לפלגותיו, שרישומם ניכר במשך הדורות, ושהשפעתם לא פסקה עד היום, אם בהרבה אם במעט. תכניתי הקיפה את התנ“ך ופירושיו, את התלמוד והפוסקים, ספרי שאלות ותשובות, מדרשים וספרי דרוש, הקבלה והחסידות, הפילוסופיה והמוסר, ספרי תפילה ושירה, ספרות דברי הימים והתנועות המשיחיות. וכל אלה במידת האפשר לא רק בעברית אלא גם ביידיש ובלאדינו. והעיקר – התאמצתי להשיג מכל ספר בעל חשיבות לפחות שתי מהדורות: את הראשונה העתיקה, ומהדורה מדעית מאוחרת. הספר העתיק הראשון שהגיעני במהדורה הראשונה היה “תפארת ישראל” למהר”ל (ויניציאה שנ"ט), ולרגל מאורע זה הרגשתי שמחת חג. בלהט נעורים התעלמתי מכל הקשיים והמכשולים. אם כי לא הסחתי את דעתי לגמרי מתורות הסוציאליזם וממחקר הספרות האירופאית, הרי ספריתי שינתה בימים אלה את צביונה מן היסוד, שכן ספרי היהדות תפסו בה מקום בראש, הן באיכות הן בכמות. כעשרים שנה עמלתי, בוינה, בליטא וישראל, בהתמדה ובשקידה, כדי להפעיל ולהגשים את תכניתי הנועזת. כיום תמה אני, מנין נטלתי את הזמן והכוחות, שהרי בתקופה זאת הייתי מחנך נלהב ומנהל מוסדות חינוך גדולים.

כשעליתי בשנת 1935 ארצה, הבאתי אתי אחד עשר וחצי ארגזי ענק מלאי ספרים, ומחצית הארגז שהכיל בגדים ולבנים, אבל אלה נגנבו בדרך, כנראה במכס של יפו. באמצע מלחמת העולם השניה, כשמלאו לי ארבעים שנה, ופרק זמן אחר כך, התחוללה תמורה חדש בכיוון אספנותי, אם כי לא הרגשתי בכך תחילה. התגבר בי בולמוס הרכישה וסמכתי יותר על האינטואיציה שלי מאשר על שיקול דעת ישר לכאורה. הספרים החלו להשרות עלי משום קסם פלאי ומשכוני בכוח מאגי אדיר, שלא יכולתי לעמוד נגדו. היה זה מעבר מהיר למדי מאהבת ספרים לשגעון לספרים, מן הביבליופיליה אל הביבליומאניה. הוקסמתי מספרים מוזרים, יוצאי דופן בצורתם או בתכנם. נמשכתי אל ספרים שנדפסו על קלף, על משי, ואף על קרטון, אל מהדורות שנדפסו על נייר אדום או בדיו אדומה או באותיות זהב. נתחבבו עלי קונטרסים ודפים בודדים, שעניינם ריבות, ליצנות, כרוזים אקטואליים ושירים לעת מצוא. רדפתי אחרי דברי דפוס, שהיו יקרי מציאות מאד, ושלא נשתיירו מהם אלא עותקים מועטים ויום שמחה היה לי ביום בו השגתי קונטרס שלא נודע לחוקרי ספרות. במשך הזמן נתברר לי לתמהוני, שהרגשתי הבלתי מודעת כמעט לא היתלה בי, ושאותם הספרים והקונטרסים המוזרים – הם בעלי ערך היסטורי או ספרותי או ביבליופילי. לאט לאט התחילו חוקרים וביבליופילים להתעניין ולהסתייע באוצר ספרי.

בינתיים תפחה וגדלה ספריתי במהירות, וכמותה הדאיגה אותי. כל עוד ספריה פרטית כוללת אלפיים עד שלושת אלפי פריטים בעליה שולט בה. אך מעבר לזה הספריה מתחילה לשלוט בו. והנה לפני שלוש עשרה שנים נוכחתי כי בביתי מצויים כ-35,000 פריטים: ספרים, ספרונים, חוברות ועלונים.

לאחר שספריתי נתפרסמה כנאה ועשירה, רבים – מוסדות תרבות ויחידים – חיזרו אחריה על מנת לרוכשה; החשובים בעיני היו בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים ואוניברסיטת תל-אביב. בעת המשא ומתן עם נציגיהם (פ. תשבי וד"ר י. אדלר, ירושלים; פרופ' ש. סימונסון וח. שלומי, תל-אביב) הייתי נבוך מאד. לא קלה היא פרידת ביבליופיל מאוצר ספריו, ועוד יותר קשה היתה עלי ההכרעה, למי למסור את “ילד טיפוחי”. הוקרתי את בית הספרים הלאומי כמוסד תרבותי מרכזי לא רק למדינת ישראל אלא לכל עם ישראל, ומאידך קשור הייתי קשר רגשי חזק לאוניברסיטת ת“א, שהייתי פעיל בייסודה ובמשך שנים שימשתי בה כחבר ההנהלה וכמנהל חוג. לאחר מו”מ קצר ומזורז התרקם הסכם משולש. בית הספרים הלאומי יקבל 2000 ספר החסרים לו, והשאר – כ-25,000 מספרי היהדות – יעברו לאוניברסיטת ת“א. בהוצאות ישאו “שווה בשווה”. ספריתי נרכשה במחיר סמלי (החוזה עם בית הספרים הלאומי מפרש: 20 אחוז מן הערך הריאלי), והשאלה הכספית לא תפסה כמעט זמן ומקום במשא ומתן. הצעות נכבדות מחו”ל לא זכו לתשומת לב הראויה להן ונידחו “על הסף”.

פעמים רבות נשאלתי ע“י אנשים פרטיים (גם בשידורי הרדיו): “האם אינך מתחרט על מסירת ספריתך?” ותשובתי היתה: “בהחלט לא”. בשעת ביקורי ב”בית התפוצות“, שם משוכנת ספריתי, רואה אני זקנים וצעירים המסתייעים בספרי, ונהנה אני למראה עיני. ידיעות שונות, המגיעות אלי, ש”אוסף מהלמן" (בבית הספרים הלאומי בירושלים) עוזר לחוקרים ותלמידי חכמים בעבודתם המדעית, משמחות אותי. ועוד אגלה סוד (ידוע!) שמשחזר אני את אוצר ספרי בלהט, וכבר כעת הוא בעל ערך מבחינה מדעית וביבליופילית. ויתרון לביבליופיל ותיק: יותר משהוא רודף אחר הספרים, הספרים רודפים אחריו.

 

ב    🔗

איך נרכשים ספרים יקרי ערך? כמה סגולות דרושות לחובב ספרים, ואחת מהן – אורך רוח. לעתים המו"מ הוא מייגע ומתמשך חדשים, אפילו שנים. לדוגמא אספר כאן כמה סיפורים על מעשים שקרו בתקופת השלטון הבריטי בארץ, בימי שלום ובימי מהומות.

פעם הזמין אותי יהודי נכבד, עולה מארצות המזרח, והבטיח להראות לי ספר עתיק, מביכורי הדפוס העברי. ברצון נעניתי להזמנה. הצגת הספר היתה מלווה טקס חגיגי, משפחתי. על יד שולחן ארוך ישבו בני המשפחה, זקנים עם צעירים. דברי הנימוסין ארכו שעה ארוכה. אחר כך יצא בעל הבית, בלווית בנו חזר אל החדר, כשחפץ עטוף מטפחת משי בידיו. לאט לאט הסיר את העטיפה היפה ועוד מטפחת פשוטה, ובחרדת קודש הניח לפני את הספר. הצצתי וראיתי – היה זה דפוס-עריסה יקר מציאות, כמעט שלם. בניחותא סיפר בעל הבית על הספר וחין ערכו וסיים בהערה: “תייר אנגלי הציע לי עבורו 400 £”. תמהתי על המחיר הגבוה. החרשתי ואחר כך הפלטתי: מן הראוי להסכים להצעת התייר. בעל הבית לא היה מרוצה מהערתי והפציר בי לקבוע מחיר הספר, שהרי מבכר הוא אותי, הירושלמי, על פני הזר. אחר סרוב ממושך הצעתי לו 50 £, המחיר המקובל באותה העת. תגובת בני המשפחה היתה מבהילה – כולם נראו נרגשים, כנוטים להתעלף. לא יכולתי להבחין, אם כנה היא סערת הרוחות או מלאכותית, מעין הצגה. נפרדנו תוך דברי נימוסים.

ואולם זה לא היה סוף הסיפור. במשך חדשים רבים הוצע הספר למכירה לספריות ציבוריות ולאספנים. חלפה שנה, ופתאום הציע לי בעל הספר להיפגש שנית, הפעם לא בביתו אלא בחנות במרכז העיר. סיפר לי סיפור מפליא, וזה קיצורו: “חלמתי חלום, ובחלומי הופיעה אשתי, מנוחתה עדן, וסבר פניה חמור, ובפיה צו: מכור את הספר הקדוש לפלוני הדוקטור, ולא לאיש אחר. אשתי נעלמה והחלום נפסק. ועתה שבוי אני בידיך: תרצה – תשלם לי מאה לירות, תרצה – תשלם לי גרוש אחד”. לאחר נסיונות מכירה ממושכים ולאחר האזהרה בחלום נסתיימה העיסקה במהרה. גם המוכר וגם הקונה היו שמחים. (שילמתי 65 לירות).

לעתים לא רכשתי את הספרים מאנשים פרטיים במישרין אלא בעזרת מתווכים, שהיו מעוניינים בדמי תיווך. בלט ביניהם ר' יהונתן הכהן לאפין, תלמיד חכם חריף, שמקור פרנסתו היתה מלמדות. קבלת הפנים הראשונה לא היתה אדיבה. במבט ראשון ראה, שאיני משתייך למחנה החרדים, ועל כן הקדים לשיחתנו הקדמה עוקצנית, וזה עניינה: פעם בא לקובנה יהודי, אורח מאמריקה, וביקר בבית אחד מגבאי בית הכנסת, ממקורבי ר' יצחק אלחנן. הסתכל הגבאי באורח, והנהו קצוץ בגדים ומגולח זקן; פתח את הדלת כדי סדק ושאלו לחפצו. נעלב היהודי האמריקאי ושאל: “מי גדול יותר בתורה, אתה או ר' יצחק אלחנן?” ענה הגבאי: “מה ההשואה? ר' יצחק אלחנן הוא גאון, ואני בעל בית פשוט”. הוסיף האמריקאי לשאול: “ומי גדול יותר במוסר ומידות, אתה או ר' יצחק אלחנן?” השיב הגבאי: “ר' יצחק אלחנן הוא צדיק ואני הלוואי ואהיה בינוני”. הקשה האורח: “מה טעם הכניס אותי הרב הביתה בסבר בפנים יפות ושוחח אתי בדברי תורה ובהוויות העולם, ואתה מדבר אתי תוך רוגזה ונותן לי לעמוד כעני בפתח?” הרחיב בעל הבית את סדק בכניסה, והרהר ואמר: “מה הפלא בכך? ר' יצחק אלחנן הוא אדם גדל, ולבו מלא אהבה כים, ועל כן לבו פתוח לצדיק ולרשע, ליהודי חרד ולפורק עול מצוות, אבל אני אדם קטן, ומידת אהבת ישראל בלבי זעומה, על כן חייב אני לשמור על כל טיפת אהבה בשביל יהודים לומדי תורה ושומרי מצוות”. לא ידעתי אמנם לברר, אם נאמן הוא הסיפור, ומה מקורו, ואולם כוונתו היתה ברורה. מאז היינו נפגשים – ונתקשרו בינינו יחסי מסחר ויחסי אדם נאים.

כביבליופיל וכאספן נהניתי מידיעותיו הרחבות ומזכרונו המצויין. בתקופה מסוימת נסיתי לרכז בספריתי את דברי הפולמוס נגד החסידות, ובייחוד את דברי תלמידי הגר“א. פעם סיפרתי לר' יהונתן לאפין, שחשקה נפשי ב”ספר הויכוח" לר' ישראל ליבל אב“ד בנאוואראדאק, ספר שנשמד כמעט לגמרי ע”י החסידים. קימט איש שיחי את מצחו, הרהר והעיר: “לפני עשרות שנים ראיתי את הספר בבית יהודי זקן, וספק הוא אם עודנו בחיים. שם משפחתו הנפוץ למדי אין בו שום רמז, וכתובתו לא ידועה לי”. מצויד בידיעה דלה ומפוקפקת זו התחלתי לחפש. במקרה נודע לי מפי יהודי קשיש ברחוב מאה שערים, שהאיש המבוקש “ששנותיו כשנות מתושלח” חי עם משפחתו בסימטה קרובה. נתעוררה בי תקוה. בראשית האביב, אחר פורים, ביקרתי את הזקן המופלג. עם כניסתי לדירה ראיתי משפחה פטריארכלית גדולה: קשישים, בוגרים וצעירים, חלקם יושבים, חלקם עומדים שקועים בשיחה. בראש השולחן ישב יהודי קטן, מצומק ופניו פני קלף מקומט. כניסתי הפתאומית עוררה תמיהה. ניגשה אלי נערה ושאלה לרצוני, ואני הסברתי לה, שבקשתי לראות ספר ישן, הוא “ספר הויכוח”, ונתתי בו סימנים. הנערה מסרה את דברי לאחד מן החבורה וזה ניגש אל ראש המשפחה, שהיה כמעט חרש, וצעק באזניו. התגובה החרידה אותי. הדמות הקטנה והחלושה השמיעה בקול צורמני ורם כמה מילים בוואריאציות שונות: שוב מריבות, שוב מלמות, שוב שפיכות דמים. הבנתי, שנתעוררו בלבו זכרונות מימי ילדותו על הפולמוסים החריפים בין החסידים והמתנגדים. בקושי עלה בידי להסביר, שאין בכוונתי ללבות מחלוקת ישנה או להדפיס מחדש את ס' הויכוח אלא לראותו בלבד. הנערה הרגישה במבוכתי, ניגשה אלי והבטיחה לי לחפש את הספר ערב פסח, עם הניקוי היסודי, גם הציעה לי לבקר בחול המועד של פסח. באי סבלנות חיכיתי למועד הפגישה, ושוב באתי ומצאתי את הדירה מלאה אנשים. הפעם ניגשה אלי תכף הנערה האדיבה וסיפרה לי, שחיפשה ערב פסח את הספר בחורים ובסדקים ולא מצאה אותו. התאכזבתי, אבל לא אמרתי נואש. סקרתי בעיני את הדירה, ומבטי נתקל בכוך בקיר, סמוך לתקרה. שאלתי את בת לוייתי, אם ניקתה גם כוך זה. תוך הבעת תיעוב השיבה: “שם נמצאים קורי עכביש וקטעי ניירות מלוכלכים ולא נגעתי בהם”. על פי בקשתי הביאה לי סולם, עליתי עליו ושלחתי ידי אל הכוך. ידי הטובעת בלכלוך ובקורי עכביש העלתה גוש דפים בלים, מקופלים בצורת כדור. הצצתי, והנה אפתעה מרנינה: זהו ס' הויכוח, שממנו לא נשתיירו בעולם אלא עותקים בודדים. אחר גילוי הספר, המשא ומתן היה קצר. תחילה קיבלתי את הספר “במשכון”, סכום כסף גדול. עודני יורד במדרגות הבית, והשיגה אותי הנערה, שהיטיבה עמי, ובפיה בשורה: “בכסף המשכון נכון סבא למכור לך את הספר”. כך נצטרף לספריתי ספר יקר מציאות מאד ורב עניין, בזכותו של ר' יהונתן לאפין ותיווכו. (“ספר הויכוח” ר' להלן, מס' 1750 ולוח לא).

מידת הזריזות (המנוגדת לכאורה לאורך רוח) אופיינית לביבליופיל נלהב, שאינו נרתע בפני מכשולים. אפילו סכנת חיים אינה מרתיעה אותו תמיד. אספר מעשה שהיה בימי שלהי השלטון הבריטי, בימי מהומות והתנגשויות בירושלים. בבוקר אחד ביקרני מוכר הספרים גבריאל גריב וסיפר לי: המצב בעיר העתיקה החמיר, ורחוב יהודי אחד פונה ונעזב. באחד הבתים העזובים נמצאת ספריה מפוארת, יקרת ערך. שאלתיו בקיצור: “האם תלווני לשם?”, והוא השיב: “אם תשלם יפה”. למחרת בצהרים נפגשנו עם בעל הספריה, רב ספרדי מכובד, ובקשנוהו להתלוות אלינו ולהראות לנו את אוצרות ספריו. הרב סרב מחמת הסכנה, אבל מסר לנו מפתח וסיכם: “הצליחו, ובעניין המחיר נתפשר”. את הדרך אל הספריה עברנו ללא תקלה; הסביבה היתה שוממה ולא נראה בה איש, לא יהודי ולא ערבי. פתחנו את הדלת הכבדה, ועמדנו משתוממים בתוך אולם ענקי, שכל קירותיו מכוסים איצטבאות ספרים. כשהצצנו בהם, מצאנו בעיקר ספרי הלכה וקבלה. בדקתי את האוצרות במהירות, וכל ספר חשוב בעיני (נזכר אני באחד מהם, הוא שו"ת בנימין זאב, להלן מס' 702) הכנסתי לתיקי. שנינו לא היינו שקטים, והזדרזנו במלאכה (שבהכרח היתה פזיזה!), כדי לצאת מן המקום בעוד היום גדול. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה ונדהמתי. בחוץ חיכה לנו המון ערבי צפוף, רובו צעירים שפניהם זועפים. הרגע הזה היה מכריע. על פי האינסטינקט לא חזרתי אל הבית אלא נעלתי את הדלת מאחורי ונכנסתי הישר אל ההמון ואחרי בן לוויתי נושא תיק הספרים. וראה זה פלא. המצטופפים נסוגו קצת, פינו שביל ביניהם ונתנו לנו לעבור בלי לפגוע בנו. רבים ליוו אותנו בשתיקה עד לרובע הארמנים. כך קרה לי בימי הזעם, הפרעות ושפיכות דמים ערב ייסוד המדינה. ידידי ומכרי, חלקם דנו את ההתנהגות הערבים לכף זכות, אך כולם מאוחדים היו בדעה: “שומר פתאים ה'…”.

 

ג    🔗

הספרים שקניתי מאנשים פרטיים בליווי הרפתקאות ובלי הרפתקאות לא היו אלא חלק זעיר מספריתי. רובם המכריע הגיעו אלי בדרך מסחרית מקובלת, ע“י מו”מ עם מוכרי ספרים נכבדים בארץ ובחו“ל, מהם בעלי מקצוע וסוחרים מוכשרים, וביניהם תלמידי חכמים יודעי ספר. בדור הקודם לא ראו המצויינים במוכרי ספרים עתיקים את חזות הכל ברווח אלא חשבו שתפקידם להמציא לספריות, לחוקרים ולביבליופילים את הדרוש להם, במידת האפשר בעותקים יפים. בכך מצאו עניין והנאה וגם רווח. לעתים נתקשרה ידידות בין המוכר והקונה: הסוחר הגיש עזרה נאמנה, שנקראה שרות לקונים והקונה גמל בהכרת תודה כנה. ברצון אזכיר אחדים מהם. ר' שמואל וואהרמאן, שעלה מפרנקפורט לירושלים, היה מוכר ספרים מעולה. את בית מסחרו ניהל עם שותפו, ר' נתן במברגר, בסדר נאה ובטוב טעם. לעתים מזומנות היו מדפיסים קאטלוגים, ומחיריהם הסבירים היו משמשים קנה מידה במסחר העולמי. ש. וואהרמאן, שהיה פיקח ובעל עין חדה, הכיר את לקוחותיו ועמד על מעלותיהם וחולשותיהם. נהג בהם בתבונה, בכבוד ובקורטוב אירוניה. אמן היה ברכישת אוצרות ספרים, לאור מסיבות הזמן. ערב מלחמת העולם השניה הביא ארצה את הספריה של האקדמיה היהודית בברלין, וזמן קצר אחר גמר המלחמה רכש את הספריה העשירה של הקהילה האשכנזית באמשטרדם. אחרי השואה עקב בחכמה אחרי הספרים העבריים היקרים שהנאצים החרימום והחביאום במקומות מבטחים. עלה בידו לגלות ולרכוש את מיטב הספרים מספרית בית המדרש לרבנים בברסלאו. בדיבורו הנעים ובהליכותיו הנאות זכה שאלמנות של ביבליופילים וחוקרים רחשו לו אימון רב ונאותו למכור לו ברצון את אוצרות הספרים מעזבון בעליהן. ירושלים היתה אז, בשנים הראשונות לאחר המלחמה, משופעת בספרים רבי חשיבות ויקרי ערך, והפכה ממש למרכז עולמי לממכר ספרים עבריים. לקוחות נבחרים זכו ליחס מיוחד, לפנים משורת המסחר הרגיל. עם קבלת ארגזי ספרים חדשים מאירופה היה וואהרמאן מזמין אותי, לפעמים יחד עם ידידי פרופ' א. מ. הברמן ז”ל, נציג ספרית שוקן, אל המחסן בשעות הלילה והעניק לנו זכות קדימה בבחירה. בשעת מעשה הסתכל בנו הסוחר הפיקח, ואותות ההתרגשות והאפתעה, שניגלו בפנינו למראה ספרים מיוחדים ביופיים ובערכם, סייעו לו בקביעת המחירים. נדיבותו של ש. וואהרמאן, שהיה מטבעו אדם טוב ורגיש, נתנה לי אפשרות להעשיר את אוצר ספרי בפריטים שלא נרשמו בקאטלוגים המסחריים שלו.

מוכר ספרים אחר, גם הוא מן הגדולים והנכבדים בדורו, היה ר' ליפא שוואגר. לפני עלותו ארצה הדפיס קאטלוגים בהוסיאטין אשר בגליציה ובוינה, ובהם נרשמו כתבי יד עתיקים, חלקם כתובים על קלף, גם ספרי דפוס ראשונים במעלה, שעוררו התפעלות. ספרנים ואספנים מפורסמים היו מזדרזים בהזמנות, שמא יקדימם אחר. יותר משהיה ר' ליפא שוואגר סוחר, היה מגלה וחושף מטמונים. במסעותיו הגיע אל ישובים יהודיים נידחים ברחבי העולם, כגון אל יושבי ערים וכפרים בתימן ואל “יושבי המערות” בצפון אפריקה. זכה והעביר אוצרות תרבות יהודית הטמונים באפלה אל מרכזי תורה ומדע בעולם. בחיבה ובמסירות עקב אחר דרכי הנדודים של גולי ספרד, כדי למצוא כתבי יד ודפוסי עריסה שנשתיירו אחריהם.

חסיד של הרבי מהוסיאטין היה ליפא שוואגר, נלהב בהליכותיו, אך מרושל קצת במנהגיו ובמעשיו; מידה נאה היתה לו, שנאמן היה ללקוחותיו והתקשר אליהם בידידות. זוכר אני תוך התרגשות, שפעם סר אל ביתי בשעה מאוחרת בלילה, והוא כבר זקן, עייף ותשוש, על מנת להציע לי ספרים אחדים רבי חשיבות, שאך זה רכש אותם.

גדול היה ליפא שוואגר במקצועו, ואהבתו לכתבי יד וספרים עתיקים לא ידעה גבול. והנה עובדה אופיינית: יומיים לפני פטירתו בקרתיו בבית החולים בתל-אביב, ועדיין דעתו היתה צלולה, ושיחתו בהירה אך קטועה. מחשבתו היתה עוד נתונה לספרים, ופתאום שאל במעמדי את אשתו: האם הביא התימני את הספר שהבטיח לי למכור? עם פטירתו נסתלקה דמות מרשימה מקהל מוכרי הספרים.

טיפוס שונה לגמרי היה הירושלמי ר' מיכל רבינוביץ. תלמיד חכם מובהק היה, בעל שכל חריף ולשון שנונה. חנותו ברחוב בן-יהודה היתה בית ועד לחכמים, ולא פחות משנשמעו בה חידושי תורה נשמעו בה בדיחות מחוכמות ורכילות בת-יומה. אמנם נחשב היה למוכר ספרים, ואולם לאמיתו של דבר, קשה היה לו להפרד מכל ספר, והיה דוחה את לקוחותיו. לפי נטייתו היה חובב ספרים מובהק. כשהופצצה חנותו התהלך מדוכא, ונראה היה כמיצר על אבדן הספרים יותר מאשר על הפסד הממון. רק בתקופות מסויימות, כשזקוק היה למזומנים, היה מעביר על מידותיו ועוסק במסחר. אז הייתי מקבל אגרת נאה, כתובה כרגיל בחרוזים, ובה הזמנה לבקר בחנותו, אחר “שעת הסגירה”. בשעת רצון היה המו"מ מסתיים בהצלחה ובמהרה. מר' מיכל רבינוביץ הייתי נפרד תוך נחת רוח והרגשת ידידות, וסבר פנים יפה של האדם היקר מלווה אותי.

נעמה לי תשומת הלב של מוכרי הספרים בחוץ לארץ, שלא היכרתים מקרוב. פעם הזמנתי, ע"פ רשימה בקאטלוג, ספר יקר ערך, שמעוניין הייתי בו (פיר' רש“י, ויניציה רצ”ט), מבית מסחר הספרים רוזנטל באוקספורד. ממנהל העסק, מר אטינגהאוזן, קבלתי הודעה, שהספר נמכר, והוסיף הערה, שיתאמץ לקנותו בחזרה ולשולחו לי לישראל. כעבור שבועות אחדים זכיתי לקבל את הספר במחיר המקורי, ללא כל תוספת. מחווה זו לא רגילה בממכר ספרים. שמחתי היתה כפולה, גם על הספר היקר לי, גם על אדיבותו של מר אטינגהאוזן.

לא הזכרתי בשמותיהם אלא אחדים מהסוחרים, שהלכו לעולמם. כמובן, חיים עוד אתנו בישראל מוכרי ספרים זקנים וצעירים, שבתקופות מסויימות קיימתי אתם קשרי מסחר ויחסי אדם נאים, הזקן שבהם ר' אברהם רובינשטיין בירושלים, סוחר ותיק. הקשרים בינינו היו ידידותיים ורכשתי ממנו הרבה ספרים עתיקים. לכל אלה חב אני תודה.

 

ד    🔗

וכעת – ממוכרי ספרים אל חובבי הספרים, שאינם עוד בחיים ושהכרתים אישית. התרשמתי עמוקות משניים, שונים זה מזה בהשכלתם, באופיים ובמעמדם. זכיתי להפגש עם מר זלמן שוקן, אספן בעל מעוף ודמיון יוצר, בעל יוזמה וכוח ביצוע, מן היחידים בדורו. שיחתו והתנהגותו העידו על חוש ביבליופילי חריף ועל אהבה לספר עתיק. לימינו עמד הספרן א. מ. הברמן ז"ל, מצויין בידע עשיר ובמסירות, ועזר לו לבנות ספריה מפוארת, מן היפות והיקרות בעולם.

ספריית שוקן חרגה מזמן מן התחום הפרטי וממלאת תפקיד נכבד בטיפוח החקר והמדע.

אספן ממין שונה ובעל רמה שונה היה ר' יוסף גרשון הורוויץ, רבה של “מאה שערים”. למדן גדול היה, בעל מידות נעלות וצנוע בהליכותיו. עמוקה היתה אהבתו לישראל, ולאדם בכלל; מפליאה היתה סובלנותו בענייני דעות ואמונות. כאספן, מצויין היה בידע עמוק ובטעם טוב. כיוון שאמצעיו הכספיים היו דלים, היה קונה גם הרבה ספרים פגומים, עד שזכה לתואר “מלך הגניזות”. ספריתו היתה עשירה ורבת גוונים: יסודה ספרי הלכה ושו“ת, אבל מצויים היו בה גם סוגים אחרים כגון פירושי תנ”ך ודברי הימים, ואף מעט ספרי השכלה חבויים מעין הרואה. ופה ושם נמצאו ספרים עתיקים יקרים, “פנינים” מבחינה ביבליופילית כגון דפוס ראשון של “הציוני”, שי"ט, שנשרף כמעט כליל (להלן מס' 679). בליתי בחברתו הרבה הרבה שעות, ובלבי שמחה ויראת-כבוד בפני היהודי הגדול והצנוע.

ספריה מקצועית לתפארת בנה פרופ' גרשם שלום ז"ל. סייעו בידו חוש ביבליופילי בלתי רגיל, ידע מקצועי עמוק וגם פעילות שיטתית-מחושבת. אוצר ספריו כולל כמעט בשלמות את כתבי הקבלה והחסידות במהדורות עתיקות וחדשות, את הספרות המדעית בנושאים אלה, וגם את דברי הפולמוס שמסביב להם. ספריה זו עלתה לדרגת מפעל תרבותי בעל ערך וייחוד, אשר מעטים כמותה בעולם. לאחר פטירתו היא הועברה לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

אזכיר עוד שלושה ארבעה אספנים, שבכוונה תחילה רכשו ספרים ובנו ספריה, על מנת למוסרה למוסד ציבורי-תרבותי.

אברהם יפה, איש העליה השלישית, היה אחד מאספני הספרים המצויינים בהתלהבותם ובהתמדתם. אספנותו שיטתית היתה, מכוונת למטרה אחת: במשך עשרות שנים כינס בביתו ספרי שירה ופיוט, תוך מחשבה תחילה ליצור מכשיר עזר עשיר ושלם במידת האפשר לטובת לומדי הספרות היפה וחוקריה. לאוסף זה צירף כתבי עת וקבצים ספרותיים ישנים גם חדשים, שעניינם שירה וחקר שירה. לא היה גבול למסירותו ולשקידתו. לעתים היה מיטלטל למרחקים, כדי לרכוש ספר שירים או חוברת של כתב-עת, שחסרו בספריתו, וכך נוצר “אוצר השירה והפיוט”, המעורר התפעלות בלב בעלי המקצוע. אברהם יפה תרם את ספריתו לאוניברסיטת תל-אביב, שם תביא ברכה לרבים.

אספן אחר, שחי בירושלים, גם הוא התכוון למסור את אוסף ספריו הגדול למוסד ציבורי. על ספריו המרובים הטביע חותמת: “ספריה עירונית נוסדה תרפ”ה ע“י ד”ר שחר…“. כנראה, נכשלה תוכניתו לגמרי. לא עלה בידו לבוא לכלל הסכם עם העיריה, והספריה נשארה בדירתו. איש מופלא היה ד”ר שחר, ומוזרות היו הליכותיו. עדין וענו היה, חסר חוש מעשי ושוגה בחלומות. כיוון שמחוסר היה אמצעים כספיים, היה קונה כל ספר זול שבא לידו. עשרות אלפי ספרים שיכן בדירתו, ללא בחירה מכוונת, ללא צביון מיוחד; בליל של ספרים, ביניהם בודדים בעלי ערך מדעי או ביבליופילי. ד“ר שחר חי בדחקות רבה. אירע מאורע, ומצבו הכלכלי החמיר עוד יותר. בזקנתו גילה את אהובת נעוריו, שניצלה מן השואה, ונשא אותה לאשה. בגלל עוניו מכר ספרים, בודדים וקבוצות. קבע לו שיטה “מקורית” במכירת ספריו: חצי גרוש, ואחר כך גרוש שלם, עבור כל דף, והיה סופר את הדפים בקפדנות. כל עצה לקבוע מחיר כל ספר לפי ערכו הריאלי נתקלה בסירוב עקשני. טענתו היתה: “אני אדם ישר וע”כ רוצה אני למכור בדרך ישרה”. הספריה הגדולה, שנועדה לצרכי ציבור, נתפזרה לכל רוח. על אף הסכנה וחוסר המקום בביתו היה שומר בתקופת המאנדאט את העתונים הבלתי לגאליים של אצ"ל.

כנראה גם ספריתו של ד“ר חיים בר-דיין, מורה ומרצה ידוע בירושלים, נרכשה בכוונה תחילה למטרה ציבורית. ד”ר בר-דיין היה אספן נלהב ושקדן, ועלה בידו לקבץ הרבה עשרות-אלפי ספרים. אף על פי שספריתו עשתה רושם של “ערב-רב”, יש להניח שהידע המדעי והחוש הביבליופילי שלו הדריכו אותו בדרך נכונה ושהניח אחריו ספריה חשובה. אוצר ספריו נמסר לעירית ירושלים.

ראוי לאזכרה מיוחדת ר' נפתלי בן-מנחם. בן-מנחם היה ביבליופיל בעל תכונות יקרות, שקבעו את צביון ספריתו. בעל חוש אסטטי היה והקפיד, שספריו יהיו נאים בצורתם ומטופחים; גם ביבליוגראף מובהק היה, וניהל את המפעל הביבליוגראפי בירושלים, ובידע הרב שלו הסתייע באיסוף ספרים. שני נושאים שונים זה מזה היו קרובים ללבו: חיי ר' אברהם אבן עזרא ויצירתו, וכן הספרים שנדפסו בארץ מולדתו, בהונגריה; להם הקדיש מקום רחב בספריתו. בן-מנחם חובב ספרים וחובב נוי היה, וע"כ אוצר ספריו מרהיב עין כל הרואה.

לא זכיתי להתבונן אל כמה ספריות של אספנים גדולים, בייחוד זו של הרב יהודה ליב הכהן מיימון. תוך סקירת “אגב אורחא” התרשמתי מספריות טיפוסיות של תלמידי חכמים, חוקרים מודרניים – הרב ש. אסף והד“ר יהודה אבן-שמואל. מיוחדת במינה היתה ספרית הפולקלור של הרב זלוטניק-אבידע, שנרכשה ע”י אוניברסיטת בר-אילן. הספריה המפוארת והיקרה, המשופעת בכתבי יד נהדרים, של ר' דוד ששון, הולכת ומתפרקת, לרגל מכירות פומביות, ההולכות ונשנות.

ספרייתו של פרופ' א. מ. הברמן ז“ל עומדת ע”פ צוואתו לרשות הציבור בספריה האזורית בלוד.

בין האוספים היהודיים בישראל בולטת היתה עוד ספריה הן בערכה הן בהרכבה, אולם לצערי הרב נתרשמתי ממנה במגע ארעי בלבד. כוונתי לספריית פרופ' נחמיה אלוני ז"ל, שהיא בעלת צביון מדעי; מצויים בה כתבי יד בעלי ערך רב וגם ספרים עתיקים נדירים.

 

ה    🔗

וגם כעת לא אלמן ישראל. חיים אתנו ביבליופילים בעלי שיעור קומה, שספריותיהם מעוררות התפעלות. מיוחדת במינה ויקרת-ערך מאוד היא ספרית פרופ' מאיר בניהו, גדושה ספרים עתיקים וכתבי-יד רבי-חשיבות. לתשומת לב מיוחדת ראוי האוסף העשיר של דפוסי המזרח. הכריכות היפות ולעתים אף אמנותיות מוסיפות לווית חן לספריה זו. אהבת הספר ומסירות לחקירת קורותיו התחברו יחד וסייעו לבניהו ליצור אוצר ספרים מן הנכבדים ביותר בעולם היהודי.

ספרית פרופ' גדליה אלקושי היא מקצועית מובהקת. אלקושי אסף בעיקר כתבי עת עבריים מתקופת המאספים ועד לזמן החדש, וכן ספרי מדע וספרים רבים מאוד מתקופת ההשכלה. מן הראוי לציין שכל הפריטים נבחרו בקפדנות, הם שלמים ואין בהם פגם. (כנראה לסוג כזה שייכת גם ספריית העו"ד נ. ליפשיץ בחיפה, שלא נזדמן לי להכירה.)

יש בישראל עוד כמה אספנים בעלי טעם טוב וחוש ביבליופילי שהקימו ספריות רבות-גוונים, גדולות ונאות, אשר אוצרותיהן אינם מוגבלים לתחום היהדות בלבד, כגון אוספי ד“ר ב. וסרמן בירושלים ומ”ח מורגנשטרן בתל-אביב. אוצרות-ספרים אלה מעידים על בעליהם שהם משכילים שוחרי דעת, אשר לבם פתוח לאופקים הנרחבים של התרבו האנושית. אך לצערי הרב אוספים כאלה הולכים ומתמעטים, בייחוד בישראל.

 

ו    🔗

במדינתנו לא התרקמו קשרים יפים ונאמנים בין חובבי ספרים. אין ביניהם חילופי דעות וחילופי רשמים לעתים מזומנות; מורגשים כאן לעתים אף חשש מפני התחרות ומעין הסתייגות. נדירים הם רגשי ידידות ואמון הדדי, שצמחו על רקע אהבה משותפת לספר. לפני שנים מעטות צצה תכנית לייסוד “מועדון ביבליופילי”, אך תוכנית זו לא הבשילה ונבלה בעודה באיבה.

יש ומתעוררים בלבי געגועים לדיבוק חברים אוהבי הספר. לפרקים עולה בזכרוני אגרת של ביבליופיל איטלקי, שקראתיה אי-פעם. את פרטיה שכחתי מכבר, אבל רישומה שמור בלבי. בשלהי הרינסאנס כתב משורר אוהב ספרים למלך נאפולי, שליט עשיר ונאור, ושפך לפניו נפשו ודאגתו: יש לו, אמר, הזדמנות לרכוש כתב-יד עתיק, כתוב על קלף ויפה להפליא, ולערכו הספרותי אין שיעור. חשקה נפשו בכתב-יד זה, אבל אין ביכולתו להשיגו, שהרי המו"ס דורש עבורו מחיר ארמון. בקשת המשורר היתה: “הואל נא, מלכי, להלוות לי את הסכום הדרוש, ואני אמכור את נחלת אבותי, על-מנת להחזיר את חובי”. האגרת נסתיימה בשאלה: “מלכי, מי לדעתך חכם יותר, מוכר הספרים שיוסיף ארמון על נכסיו המרובים, או אני, שאכניס לביתי אוצר רוחני יקר?” חיבת-ספרים יצרה קשר ידידותי בין המלך והפייטן.

אלה המעטים בישראל, שנתברכו בסגולה יקרה זו – הביבליופיליה – זכו למקור מיוחד לשמחה ועונג רוחני. וטוב ורצוי שיטפחו קשרי ידידות ביניהם; מדוע יהנו רק בחדרי חדרים, ולא בצוותא?

ישראל מהלמן