סביב “שיחות יארינג”.    🔗

שוב עומדת מדינת ישראל על פרשת דרכים: האם לקיים את “שיחות יארינג” או לעכבן? מי שאינו נתפס למשפטים קדומים ואינו משתעשע באשליות ­­­­– מבין, שמשמעותן המהותית (ולא הטכסיסית) של ה“שיחות” היא חתירה אל שלום, על־ידי ביצוע החלטתה של מועצת הביטחון מנובמבר 1967, ולאו דוקא לפי הפירוש הישראלי.

זכורה הסערה, שפרצה לפני ארבע חדשים בציבור, לרגל הכרזת ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בכנסת על קבלת החלטת מועצת הביטחון. אף על פי שהממשלה הוסיפה הסתיגויות, שפירשו וצימצמו את ערך ההודעה, נראתה הכרזה זו כמאורע רב חשיבות. להלכה, לא היה משום חידוש בדברי ראש הממשלה – ולמעשה, נחשבו למפנה חד במדיניות החוץ, עד כדי כך שפרץ משבר בממשלה ושרי גח"ל פרשו ממנהיגות המדינה. מצפונם לא השלים עם הכיוון החדש, אף כי זה הוצג כישן.

הרשימה פתאומיות ההכרזה, שהיתה מעין הסכמה ליוזמת השלום של שר־החוץ האמריקאי ופתיחה לשיחות יארינג. עוד קודם לכן נשמעו בעיתונות פעמים אחדות טענות רציניות בזכות קבלת החלטת מועצת הביטחון, אבל הן היו בבחינת “קול קורא במדבר”. גם ד"ר נ' גולדמן יעץ בתקיפות, בעת ביקורו האחרון בישראל, זמן מועט לפני ההכרזה בכנסת, להסכים להחלטת המועצה – ולו גם בתוספת הסתיגויות –, ואולם עצתו נתקבלה ביחס צונן, אפילו עוקצני. לא מעטים כינו אותו, ללא נקיפת מצפון, בשם “תבוסתן”, “בוגד”. על כן עשה רושם חזק המפנה הפתאומי, שהיה כנראה תוצאה של לחץ מדיני.

קומץ אנשים בישראל, שראה מתמיד את החלטת מועצת הביטחון כצודקת ונבונה וכפתח תקווה לשלום בר קיימא באזורנו – התיחס אל הכרזת ראש הממשלה באהדה ובאמון מסויים, כאל שטר שפירעונו נאמן. רוב הציבור ראו בהודעה זו טכסיס מחוכם, שיש בכוחו לשפר דעת הקהל העולמית עלינו, אך אין בו משום התחייבות להגשים את החלטת או"ם במלואה.

ההתחלה נראתה טובה ומעודדת. ההסכמה ליזמת השלום של רוג’רס, שביתת הנשק המלאה על־יד התעלה, תחילת השיחות באמצעות ד“ר יארינג – עוררו תקוות לשלום קרוב. זמן קצר אחר־כך באה תגובה נגדית מבפנים. התלקחה מלחמה דון־קישוטית בניסיון להתקדם לשלום, מלחמה ראוותנית וקולנית, מתוך דבקות במצב הקיים. השיחה המהותית עם שליח האו”ם, שפירושה חתירה אל השלום תוך ויתורים גדולים, נתעכבה תחילה בשל ויכוח עקר בענייני נוהל, מי ישתתף במו“מ המדיני, שרי חוץ או שגרירים; ואחר כך באה ההודעה הדראמאטית על השעיית שיחות השלום – עד שהמצרים יתקנו הפרת סעיף בהסכם שביתת הנשק ויחזירו את הטילים למקומם הראשון. כל טענה ישראלית היתה בעלת משמעות רצינית, אבל לגבי המטרה הסופית – הסדר מדיני ושלום – היתה פחותת ערך. בינתיים חלפה תקופת שביתת־הנשק הראשונה, ללא התקרבות אל התכלית הרצויה (לא – לכל!), והתוצאות אינן משמחות. אשר למצב הצבאי בתעלה – ההערכות, גם הרשמיות, שונות. נשמעו דעות כאילו בהזזת הטילים יש משום סיכון רציני לביטחון ישראל, ומאידך – נתפרסמה בעתונות ההשקפה, כי מעולם לא היה מצבנו בתעלה כה בטוח ואיתן כמו עתה. והמשכיל יבין. אשר למצב הפוליטי, נתקבלה החלטה בעצרת הכללית, שיש בה משום החרפה לגבי החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967. אל לנו לזלזל במוסד האו”ם, לא כניסיון להגשים אידיאה גדולה ולא ככלי מבטא אדיר לדעת הקהל העולמית. הגינויים המרובים לישראל נשמעים ברחבי העולם, ואינם מוסיפים קווים סימפטיים לתדמית המדינה.

כעת נתקבלה החלטה בממשלה “על דעת כל השרים”, כי היא “תפעל… ליצירת תנאים שיצדיקו את ביצוע החלטת הממשלה… בדבר קיום שיחות בחסות יארינג, ובכלל זה ביסוס והארכת הסכם הפסקת האש, במגמה להתקדם מהפסקת אש לסיום מוחלט של המלחמה ולשלום קבע”. יש להניח שהמצרים לא יחזירו את הטילים למקומם, ושממשלת ישראל תהיה נכונה להסתפק בפיצוי סמלי כלשהו, במעשה או בנוסחה, לשם “הצלת היוקרה”.

השאלה העיקרית היא, אם תימשך מלחמה בעזרת נוסחאות משוריינות־מיושנות, מתוך שאיפה לשמור את המצב הקיים בהווה, או שתתחיל חתירה חופשית ונועזת אל השלום?

מנוסחא אחת משוריינת, שהיתה בחזקת עיקרון מקודש, העיזה הממשלה להשתחרר. היא איננה עומדת עוד על קיום שיחות ישירות עם מדינות ערב, אלא הסכימה לקיים שיחות עקיפות ב“חסותו” של יארינג – ובכך הוסר מיכשול כבד מן הדרך אל שיחות השלום. התעיז גם להכריז על נכונותה להחזיר השטחים המוחזקים, שנכבשו במלחמת ששת הימים? לשם כך דרוש אומץ רב.

העם, ברובו הגדול, נוטה לסיפוח השטחים כולם, או לפחות אותם חלקים מה“שטחים הנראים חיוניים”. יש ושאיפה זו יונקת מחלום מדיני רומאנטי – חלום מלכות דוד; יש וניזונה היא מקשר מיסטי דתי אל המקומות הקדושים, ויש ומבוססת היא על חישובים מפוכחים של צרכי מדינה וביטחון. עם שכורי ההתלהבות אין אפשרות להתווכח, אבל לאנשי הביטחון המפוכחים מותר להעיר, מתוך ענווה, שבמלחמת העולם האחרונה לא עמדו במיבחן חישובים אסטרטגיים מזהירים. עדיף מגבולות מבוצרים – רצון טוב של המדינות השכנות, ומן ההכרח והחכמה לטפחו.

 

באין הסדר מדיני – צפויה סכנת מלחמה.    🔗

בשל הארכת שביתת הנשק החלו להתפשט בציבור הלכי־רוח אופטימיים, שיש בהם משום קלות דעת מוזרה, כביכול הולך ונוצר מצב רצוי לישראל. באמצע שביתת הנשק או סמוך לסופה נסכים לחידוש שיחות יארינג, שתתנהלנה לאיטן וללא התקדמות מהותית; בינתיים תהיה הפרת איזה סעיף בשביתת הנשק או בתנאי ההקפאה, והמו"מ יתעכב או ייפסק זמנית, וכעבור שלושה חדשים יכריזו שוב הצדדים הלוחמים על המשך שביתת הנשק והשיחות למען הסדר זמני, ובמשך הזמן יתרגלו הכל לאי־לוחמה ולגבולות הנוכחיים. אף כי הלכי דעות אלו הם אבסורדיים, לאור המציאות, בכל זאת מרגיעים הם את הרוחות.

ברצינות ובהרגשת אחריות התיחסה אל המצב ועידת “חירות”, שהתנגדה לשיחות יארינג ועמדה על עיקרון המשא ומתן הישיר עם הערבים. התנגדה לחלוקה נוספת של הארץ על ידי החזרת השטחים וביקשה לקבוע את הגבולות (במידת האפשר – הקיימים) בחוזה שלום. בעמדה גלוייה זו יש הגינות, ישרות והיגיון, ואולם יורשה לי לפקפק לא רק בצידקתה, אלא גם בחוש המציאות שבה. בתנאים הקיימים זוהי הסתלקות מהסדר מדיני עם מדינות ערב, ומתן עדיפות למלחמת גבולות או למלחמה נרחבה – על פני הידברות עם השכנים תוך ויתורים רציניים.

חובתנו היא להסתכל באפשרויות הריאליות, ללא רתיעה, ולהביע את החשש הרציני, שללא קיום החלטת מועצת הביטחון עלולה לאחר זמן קצר (חדשים מעטים או שנה) להתחדש המלחמה בכל אכזריותה.

ואשר להחלטת מועצת הביטחון ומשמעותה – תהום רובצת בין הפירוש הרוסי־מצרי לבין התפיסה הישראלית, בייחוד בעניין השטחים וטיב השלום. שתי מעצמות – צרפת ואנגליה, גורסות הפירוש הרוסי־מצרי וארצות הברית נמצאת פוסחת על שני הסעיפים, אך הולכת ומתרחקת מהתפיסה הישראלית. גם בישראל יש מערערים על הפירוש של ממשלת ישראל כרחוק מהפשט וההיגיון. ביקורת חמורה ביותר נמתחה על התפיסה הישראלית ב“זאת הארץ”, כלי המבטא של אנשי “ארץ ישראל השלמה”, עד שהוצגה כתרמית. מובן מאליו, שההתנצחות במלים על פירוש ההחלטה – ערכה מוגבל ביותר.

קרוב לודאי, שאין תקווה לישראל, בסיטואציה המדינית הקיימת, לספח שטחים נרחבים. אין סיכוי אפילו להחזיק ברמת הגולן, הנראית לנו חשובה ביותר מבחינה אסטרטגית ומבחינת פיתרון שאלת המים בישראל. לא פעם הכריזו שליטי מצרים, ששיחרור רמת הגולן וירושלים עולה בחשיבותו על שיחרור סיני. ואלה לא היו הכרזות בלבד. במאבק לאיחוד מדינות ערב תוספת סוריה מקום נכבד, ואין לצפות שהמדינות־האחיות יבגדו בה. מצד שני, אם תסכים סוריה להחלטת מועצת הביטחון ותיענה ליזמת השלום של שר החוץ האמריקני, דינה יהיה כדין מצרים וירדן לגבי שיחרור השטחים הכבושים.

אין מקום לאשליות מרובות. אין להעלות על הדעת שזמן בלתי מוגבל עומד לרשות הויכוחים, הדיונים והטכסיסים. ההכנות, בדיבור ובמעשה, לקראת המלחמה נמשכות בקצב גובר במדינות ערב, בייחוד במצרים. אין שם חוג ציבורי בעל השפעה המצדד בזכות שלום עם ישראל – ללא קיום החלטת מועצת הביטחון. בקהל משכילים בעלי תרבות, שאינם שואפי מלחמה, נשמעת לפרקים הדעה, שישראל היא תופעה חולפת, משולה לממלכת הצלבנים ועשויה להתמוטט ולהעלם מאליה, במוקדם או במאוחר, מנוף המזרח. לא בכוח ינצחו הערבים, לפי השקפה זו, אלא באורך רוח. ואולם היסודות הקיצוניים, בייחוד הקצונה הצעירה, דוחקים את הקץ ומבקשים להחיש את המלחמה להחזרת השטחים הכבושים מידי ישראל. חורבות איסמעליה, קנטרה וסואץ – יותר משהן מרתיעות, משלהבות הן את היצרים. ואם רוסיה תתן את הסכמתה – תתחדש המלחמה.

המכשולים מבפנים אינם כה חזקים, כפי שאנו נוהגים לחשוב. הפירוד בין מדינות ערב אינו מספיק כדי למנוע התחדשות הקרבות עם ישראל; מזמן לזמן באה לכלל ביטוי, בתכנון ובמעשה, גם מגמת איחוד, בייחוד בתחום הביטחון. מלחמה עם אויב משותף היא כרגיל גורם מאחד ומלכד. הסיכסוכים הפנימיים בארצות ערב אינם עזים עד כדי לסכל הנהלת מלחמה סדירה. אגב, לא רק בירדן שקטו הקרבות הכבדים, אלא גם בעיראק השתרר שלום יחסי בין הערבים לכורדים, ובדרום תימן – בין הכוחות היריבים, המלוכנים והריפובליקנים. והתולה תקוות בשינוי משטרים בערב עלול להתאכזב, והמציאות תוכיח: בסודאן ובלוב קמו משטרים חדשים, עוינים לישראל יותר מהקודמים.

ואם שוב יפרצו קרבות דמים בגבולות או תתלקח מלחמה כללית בין ישראל לערב – לא יהיה קץ להרס ולקרבנות. ואם גם סבל הערבים יהיה מרובה יותר ואבידותיהם – כבדות ביותר, לא יהיה בכך משום רווח והצלה לישראל. ואפילו ניצחון צבאי נוסף של ישראל, לא יהיה בו משום הכרעה, אלא יחשב בעיני המנהיגים הערביים כקרב נוסף במלחמה הממושכת בין ישראל לערב. הכוח הישראלי לא שיכנע את הערבים עד עתה לעשות שלום עם המדינה הצעירה, ורב ביותר הספק אם ישכנע אותם בעתיד.

ואל לנו לשחק במחשבת טירוף – עימות מעצמות העל בקירבת ישראל. הרתיעה מפני מלחמה עולמית חדשה – החריפה ביותר בחמישים השנים האחרונות. נשתנו הזמנים. בראשית מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, היתה תגובת העמים שטחית, והיתה בה מעין ציפייה לקראת מאורעות מעניינים ומגרים. בערים ובעיירות של המדינות הלוחמות נתארגנו, בהשפעת השלטונות, תהלוכות כמעט עליזות המריעות לקראת המלחמה. קדמה לימים ההם תקופת שלום ארוכה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השתררו עצבות ופחד. אפילו בגרמניה של היטלר לא הורגשה התעוררות של שמחה: רבים רבים זכרו את ענות הלוחמים, את הרעב שפקד את האוכלוסיה האזרחית, את השימוש בגאזים מרעילים. כעת עדוֹֹת הן תהלוכות מחאה של המונים ומהומות סטודנטים בארה"ב – לאימת מלחמה ושנאת מלחמה. חי עוד הזכר של חמישים מיליון קרבנות מלחמת העולם האחרונה; מחלחלת בלב האימה מפני השימוש בנשק קטלני, העלול להשמיד חלק גדול מן המין האנושי. רעיון העימות המלחמתי הוא סיוט. והמסקנה? אין כלל ביטחון, שאם רוסיה תחליט, אחר כישלון כל ניסיונות ההידברות, לתמוך במלחמת הערבים בכוח צבאי, – שארצות הברית תסכמנה לעימות צבאים עם רוסיה. וייתכן, שבעיני רבים, גם מדינאים וגם אנשי רוח, תיחשב רוסיה לא רק כמגינה על האינטרסים שלה במזרח התיכון, אלא גם כמדינה מתקדמת המסייעת להגשמת החלטה צודקת של הקהיליה הבין לאומית.

 

עמדת מעצמות העל.    🔗

כאמור, אין תקווה לישראל לספח שטחים נרחבים, לאורך ימים. הנחה זו ניתן לאשרה מתוך הסתכלות במדיניות העולמית, כפי שהיא משתקפת לעיני כל אזרח, שאינו בקי בסתרי הפוליטיקה וגינוני הדיפלומטיה. קשה להטיל ספק בעובדה, שיוקרת ברית המועצות במזרח, ואולי ברחבי העולם, תלוייה בביצוע מלא של החלטת מועצת הביטחון, שנחשבת בעיני הרוסים כפיתרון מדיני הגון ורצוי. רק אחרי ניסוי כל האמצעים המדיניים ובלית־ברירה, תגיש כנראה עזרה צבאית ממשית למצרים, לשם השגת ניצחון. עד כה השקיעה מאמצים עצומים בהכשרת הצבא המצרי ובציודו, והון אדיר בהחזקת כלכלת מצרים. וכן סייעה סיוע רציני למדינות ערב האחרות, כגון סוריה ועיראק. בניגוד לארצות הברית המציגה עצמה כניטרלית ומהססת – עקבית היא ממשלת רוסיה ותקיפה בדעתה, ואין לפניה נסיגה מעמדתה.

לא מעטים סבורים גם, שחוטאים אנו בהערכת עמדת רוסיה הסוביטית. בחוגים אלה רווחת דעה, שלרוסיה יש עניין בקיום מדינת ישראל. כך מצווים עליה האינטרסים המדיניים, כך מכריזים דובריה ועיתוניה. אין לראות כל טעם סביר, שיניע את רוסיה לרצות בהחרבת מדינת ישראל – אם יתבצע הפיתרון המדיני.

יתר על כן: מנצנצת תקווה, שאם הסיכסוך הישראלי ערבי יסתיים בשלום הוגן, ברוח החלטת או“ם, ולאט לאט יפוג בקרב הציבור הערבי הפחד מפני התפשטות ישראלית, על חשבון עמי ערב, תסכים ברית המועצות להגירת היהודים. כעת הדבר אינו אפשרי, כי כל עולה נחשב לתוספת כוח למדינת ישראל. ואולם עם השכנת שלום באזורנו, לא יהיה כל טעם סביר לממשלת רוסיה למנוע יציאת יהודים לישראל, פרט ליחידים ולקבוצות הנחוצים לה בשדה המדע, הטכנולוגיה והכלכלה. אין ספק, שיימצא לעולים מרוסיה מקום בגבולות ישראל ה”ישנים" – והלוואי שיימצאו הכוח והתבונה לקלוט אותם. לעומת זאת, כל מסע ההסברה המאשים את רוסיה בעיכוב יציאת היהודים – תועלתו המעשית מוטלת בספק. עם השכנת השלום במזרח הקרוב – ייתכן שתצטייר בעיני העם בישראל דמות אחרת של רוסיה, הנראית כיום כאויבת מסוכנת לנו.

אפילו מכתבו של קוסיגין ערב מלחמת ששת הימים (מיום 25 במאי 1967) יישמע אולי לא רק כמרגיז וכפרובוקטיבי, אלא גם כאזהרה רצינית: “הכרחי למצוא אמצעים להסדר הסיכסוך באמצעים לא מלחמתיים, הואיל וקל להדליק את התבערה, אולם לכבות אותה – ייתכן, שיהיה לגמרי לא כל־כך פשוט כפי שמתארים זאת לעצמם אלה אשר דוחפים את ישראל אל עבר תהום המלחמה”.

ואשר לעמדת ארצות הברית בסיכסוך הערבי ישראלי – אין לראותה כמנוגדת לחלוטין לעמדת הממשלה הסוביטית, אלא כקרובה לה בכמה מכלליה ופרטיה. אין לנפח את הניגודים בין המעצמות ולבנות על סמך זה מגדלים פורחים באויר. בארצות הברית, מדינה שבה מושרשת הדימוקרטיה, מוצאת לה דעת הקהל ביטוי בשלל גוונים. כיוון שלדעת הקהל יש השפעה נכבדה על הממשל, נגלים ניגודים ושינויים בעמדת הממשל. ודאי נמצאים בארה"ב גם יחידים וגם קבוצות, הרואים בישראל חזקה מבחינה צבאית מעין סוללת מגן נגד החדירה ההולכת וגוברת של רוסיה למזרח, והם נוטים לתמוך בישראל בנשק מודרני ביותר, כדי שתוכל לעמוד בהתנגשות ממושכת עקובת־דמים. ייתכן, שיש גם חוגי צבא הרואים תועלת בבדיקת נשק מודרני קטלני בגבולות ישראל – מעין אימונים צבאיים כבירים העולים בזול, בחצי מיליארד דולאר כהלוואה.

אולם נראה לעין, שעל אף הניגודים והזעזועים – מתגברת במימשל הנטייה למנוע קרבות כבדים במזרח התיכון, כדי שלא יגיעו הדברים לכלל סכנת עימות איום של מעצמות העל. מדיניות זו עולה, על אף התמורות והזעזועים, על קו של העדפת פיתרון מדיני והשלמה בין המעצמות והתרחקות מכל הרפתקה צבאית מסוכנת. ההתקרבות של הממשל האמריקני אל העמדה הסוביטית בענייני המזרח התיכון – נראית לעין.

 

שיכוך מוקדי השנאה בשיחות השלום.    🔗

במבוך זה, עשויות שיחות שלום, באמצעותו של יארינג כנציג האו"ם, להרחיק את סכנת המלחמה מאזורנו. ובתקופת המשא ומתן, מן הראוי לשכך את מוקדי הסיכסוך ולהתמסר לפיתרון השאלות הגדולות ביחסי העמים השכנים.

החמורה בבעיות – בעיית הפלשתינאים, שחומרתה ורצינותה גברו בעקבות מלחמת ששת הימים. לפני מלחמת ששת הימים בא המרי הפלשתינאי לידי ביטוי מעשי בהתארגנות קבוצות לוחמי חופש קטנות ובעלות השפעה מועטה, שמדינות ערב לא חיזקון ולא טיפחון. מצרים סבלה אותן וירדן הצרה את צעדיהן. כעת לוחמי החופש הפלשתינאים זכו לחשיבות פוליטית, לא רק במדינות ערב, אלא גם בזירה הבין לאומית. גם מבחינה צבאית הם התחזקו והתגבשו – ומהווים כוח, שארצות ערב מתחשבות בו. אף על פי שאינם מסוכנים עדיין לביטחון ישראל, אלא משמשים רק מטרד צבאי, הרי מדינת ישראל תראה יפה את הנולד, אם תנהג במחבלים היום כבצד למו"מ מדיני מחר.

ואשר לייסוד מדינה פלשתינאית, שלפי טיבה ומגמתה עשוייה להיות מסוכנת ותוקפנית לישראל, אין עלינו לסבך את המצב, אלא להשלים מראש עם כל התפתחות אפשרית: מדינה פלשתינאית עצמאית בתחום השטחים המוחזקים שיוחזרו, או חבל נספח לירדן, או מדינה עצמאית בתחום פדרציה ערבית נבחרת. התערבותנו אינה עשוייה להביא לנו ברכה.

כדאי לעשות ניסיון רציני לפיתרון שאלת הפליטים הערביים. אף פעם לא הוצעה מצידנו הצעה, שיש בה כדי להביא לריפוי מכה ממאירה זו, תוצאת מלחמת הקוממיות. כמעט בכל הצעה שנתפרסמה בציבור היה סעיף, שלפיו ינוכה מהפיצויים, שיינתנו לפליטים לשם שיקומם, ערך הרכוש היהודי שנשאר במדינות ערב, לאחר העלייה ההמונית לישראל משם. בסעיף זה יש לא רק משום לעג לרש, אלא גם משום התגרות בממשלות ערב. מן הראוי להגיש הצעה חדשה, שתצטיין בנדיבות ובבהירות כאחת. ייתכן שאיחרנו כבר את המועד, וכל הצעה תיתקל בהתנגדות מאורגנת. לכל הפחות תעיד הצעה חדשה על רצוננו הטוב.

אם נביא בחשבון הוצאות קליטה של משפחה יהודית בישראל, נוכל להעריך – לגבי תנאים שונים ורקע שונה – את גובה הפיצויים לרכוש ולצרכי התישבות (בחקלאות, תעשיה וכו') של משפחה ערבית בארצות ערב או בחוץ לארץ כעשרת אלפים דולר בממוצע. כינון כלכלי של יותר ממיליון פליטים ערביים – יצריך סכום השווה בערך לתקציב השנתי של מדינת ישראל. ישראל תצטרך להשיג את הכספים הנדרשים למטרה זו – על ידי מגבית לצרכי שלום, שתיערך בין יהודי העולם, על ידי הפחתה הדרגתית של הוצאות הביטחון העצומות ובאמצעות הלוואה בין לאומית. ייתכן שמדינת ישראל תסכים גם להחזיר חלק מהפליטים (עד מאה אלף מהם), אם יהיו הללו מעוניינים לחיות כאן בשלום ובשלווה ובלא שייפגעו בביטחון המדינה. יש לשער, שאם תוצע לאו"ם תכנית רצינית ומועילה, שתהפוך את אבק האדם לאנשים המוצאים ענין בחייהם, יטול הוא על עצמו את הגשמתה, בעזרת ישראל ומדינות ערב. אין ספק, שלו נפתרה שאלת הפליטים בצורה מכובדת והוגנת, כי אז הייתה התנועה הטירוריסטית הפלשתינאית מאבדת מתנופתה וכוחה.

בתקופת מו“מ שקט, באמצעותו של שליח או”ם, תימצא גם הזדמנות לדון בבעייה העדינה והסבוכה ביותר – במעמד ירושלים, העיר הקדושה לשלוש דתות עולמיות. בעניין זה יש צורך לא רק בגישה זהירה ושקולה, אלא גם בדימיון יוצר ובמעוף מדיני. הגישה אל המקומות הקדושים תובטח לבני כל הדתות, וההבטחה תקויים – במידה שתשרה אוירת שכנים נוחה. מה יהיה מעמדה הפוליטי של העיר העתיקה או של העיר כולה? האם יתקיים בה מעין קונדומיניום ישראלי־ערבי? האם תהיה זו עיר בין לאומית? היימצא פיתרון אחר לשאלה, המסעירה מפעם לפעם את כל העולם? מכל מקום, יש בישראל אזרחים נאמנים, שאם תעמוד לפניהם הברירה בין ריבונות ישראלית בירושלים העתיקה לבין שלום בין העמים – הם יצדדו בזכות ויתור על שלטוננו הפוליטי והצבאי שם, ובלבד שישכון שלום בעיר השלום.

סבוך וקשה גם עניין ה“גבולות הבטוחים והמוכרים”. אם ישראל תסכים לקיים החלטת מועצת הביטחון משנת 1967 ותכריז על נכונותה להחזיר את השטחים הכבושים המוחזקים בידיה, ישתלט רצון טוב בדיונים, ותהיה נכונות להסכים לכמה תיקוני גבול סבירים ורצויים. שיחות השלום ישמשו רקע נוח להסכמים בעניין הגבולות.

 

שלום בר קיימא וצודק?    🔗

למראית עין, יש בעמדה זו ובהצעות אלה, המצדדות בהגשמת החלטת או“ם – משום ויתורים קשים, ובייחוד ויתור על אפשרויות להרחבת המדינה ולהרחקת המלחמה מהישוב היהודי הצפוף; ואולם, בעיקרו של דבר, יש בקיום החלטות או”ם ניצחון מוסרי ופוליטי למדינת ישראל. הכרה בישראל – בריבונותה ובעצמאותה – מצד מדינות ערב, יש לה ערך רב מבחינה בין לאומית, בין אם תיחתם בחוזה ובין אם תימסר כהודעה רשמית לאו“ם. להכרה כזו קיוו רבים בישראל. ביטול רשמי של הלוחמה – אין לזלזל בחשיבותו המעשית. בשביתת הנשק לשלושה חדשים (אם גם היו הפרות תנאי ההקפאה), שנתקיימה במלואה, יש ראייה לערך המעשי של הסכמים. בהחלטת מועצת הביטחון הובע גם הצורך לערוב לשייט בנתיבי מים בין־לאומיים באיזור. בשעה זו יש גם נטייה מצד ארבע המעצמות לתת ערובה לקיום החלטות או”ם באיזור ולשמירה על ההסכמים שייעשו במסגרת זו. ואותה הערובה, ששאפנו אליה רבות לפני מלחמת ששת הימים, ערכה, להלכה ולמעשה, רב גם כעת. אל נדחה הזדמנות זו! ניצחון מוסרי של ישראל יהיה אז ניצחון לרעיון השלום, והערבים ישוחררו מתיסכול וכבודם לא ייפגע, שהרי לא ייכנעו לישראל, אלא יקבלו החלטת מוסד בין־לאומי עליון.

– והשעה היא שעת כושר. חזקים הגעגועים במצרים (כפי שהובעו בנאומו של נשיא מצרים החדש, אנואר סאדאת) וגם בישראל – להשקיע את מיטב הכוחות והאמצעים הכספיים לצרכי פנים, לפיתוח ולרווחה. המדינות הלוחמות רוצות, גם אם לא תמיד נאמר הדבר בפה מלא, להיפנות מתוך שלווה לתפקידי יצירה ובנייה, שרעש המלחמה וצרכיה האפילו עליהן. הערבים יוכלו לפתח את ארצותיהם ולהעלות את רמתה הכלכלית והתרבותית של האוכלוסיה הסובלת מעוני, מחלות ובערות. ולישראל תינתן האפשרות להיאבק עם הנגעים והתקלות שבתוכה: העוני של חלק מתושביה, המצב הכלכלי הרופף, היחסים המתוחים בין העדות והליקויים בשדה החינוך והתרבות.

איש לא יטעה ויחשוב, שקיים מעבר חד וחלק ממצב של לוחמה רבת סבל ורוויית שינאה לתקופת שלום ואחווה. במשך שנים עוד יימשך המאבק לכינון שלום בר קיימא. עם חתימת הסכמים מדיניים או חוזי שלום לא ידעכו פיתאום ההתגרויות וההתנפלויות מצד יסודות קיצוניים. ואולם התגובות למאורעות מן ההכרח שלא תהיינה מלחמתיות, אלא מעין משטרתיות, תוך סבלנות והבנה, והעיניים תהיינה נשואות לשלום בר קיימא.

יעברו שנים רבות עד שהערבים יכירו בשלום עם ישראל כשלום צודק. עדיין מדינת ישראל נראית בעיניהם כגוף זר בנוף המזרח. התישבות היהודים נחשבה בעיני הלאומנים הערבים ככיבוש הארץ באמצעות כסף וכוח פוליטי, וייסוד מדינת ישראל הורגש כעוול הנעשה לערבים בכוח צבאי. עם כינון ההסכמים, בהשפעת האו“ם, יחוורו רעיונות לאומניים אלה ויחלשו רגשי המרירות. הקשרים התרבותיים ויחסי השכנות הטובה, העשויים לצמוח עם הגשמת החלטות או”ם, עתידים לאט לאט לעורר בלב המשכילים הערביים את ההכרה שבשיבת ציון יש משום תיקון עוול עולמי ועשיית צדק ליהודים. יש לקוות, שבמשך תקופה ארוכה של שלום אמת – ייווצר גם הבסיס האידיאולוגי, ולא רק המעשי, לשיתוף חיים ופעולה בין ישראל לערב.

ירושלים, נובמבר 1970

­