א    🔗

‘יהוד מדינתא’ הוא שמה הארמי של מדינת יהודה בתקופה הפרסית, אותה מדינה שהוקמה בידי שבי־הגולה והיתה גרעין ראשון לצמיחתו של היישוב היהודי הגדול של ימי בית שני.

מן הראוי לפתוח בקצרה בתיאור מקומה של מדינה זו בתוך ההיקף הנרחב יותר; לאמור: המקום שתפסה בתוך הארגון הממלכתי הפרסי בכלל, ובארץ־ישראל בפרט.

האימפריה הפרסית ירשה את זו הבבלית בשנת 538 לפני הספירה, ושלטה באיזור כמאתיים שנה. שלטונה היה יציב למדי ובראשה עמדה שושלת מלכים כמעט אחידה. אף־על־פי־כן אנו עדים לתופעה בלתי רגילה: בהמשך מאתיים שנות שלטונה – גם באותם אזורים שבהם נמשך שלטונה ברצוף ובאין מפריע – חלה ריאורגניזאציה מקפת ותכופה בסדרי־השלטון. אין הכוונה כאן לשינויים מצומצמים, אלא בריאורגניזאציה מקפת באזורי הממשל הנרחבים: הסאטראפיות. אפשר להדגים זאת בהיסטוריה הידועה של הסאטראפיה החמישית, הסאטראפיה שארץ־ישראל היתה חלק ממנה.¹

בימי כורש (538–530 לפני הספירה) אוחד, כנראה, כל השטח שנכבש מן הבבלים (כולל בבל עצמה) ותחום עבר־נהרא הבבלי לפחווה אחת שעליה מונה הפחה גַבַּרו (גוֹבְּרִיאַס). בתחילת ימי דריוש הראשון (522–486 לפני הספירה), נעשתה ריאורגניזאציה מקפת במִנהל האימפריאלי הפרסי. על־פי הירודוטוס (ג 95–98), נחלקה האימפריה מחדש בימי דריוש לעשרים סאטראפיות. בחלוקה זו הופרדה בבל מעבר־נהרא וחוברה לאשור כסאטראפיה אחת (שמספרה 9), ואילו עבר־נהרא, שהיא הפחווה החמישית במספר, כללה את סוריה, פיניקיה, ארץ־ישראל וקפריסין (שם, ג 91). אולם חלוקה זו אינה מתאשרת מן המקורות האפיגראפיים הידועים מימיו של דריוש הראשון עצמו: בשלוש כתובות שנשתמרו (בבֵּיסוטון, בפרסיפוליס ובנַקְשִ רוּסְטַאם), שבהם נמנית רשימת הסאטראפיות שהקים, לא נזכרת כלל פחוות עבר־נהרא. סדר הסאטראפיות לפי הכתובת מבֵּיסוטון הוא כך: 3 – בבל; 4 – אשור; 5 – ערב; 6 – מצרים. סדר זה חוזר גם בכתובת מנקש רוסטאם (שם, מספר 15–18), ואילו התעודה מפרסיפוליס קוראת: 3 – בבל; 4 – ערב; 5 – אשור; 6 – מצרים.²

פירושו של דבר, שבימי דריוש הראשון נכללה עדיין פחוות עבר־נהרא בתחום המקיף יותר של ‘בבל’. מתוך כך ניתן להסיק כי רשימת הסאטראפיות הנמנית אצל הירודוטוס מאוחרת מימי דריוש – למרות ייחוסה; היינו, מימיו של חַאשיַארש (אחשוורוש) הראשון (486–460. לפני הספירה). כיוון שהפרדתה של בבל מן הסאטראפיה של עבר־נהרא אירעה אל־נכון רק לאחר מרידתה בפרסים וחורבנה בשנת 482 לפני הספירה.³ מכל־מקום, אין ספק כי עם בוא עזרא ונחמיה לארץ־ישראל (לאמור, סביב שנת 450). מצאו כבר את פחווַת עבר־נהרא שרירה וקיימת. יש להניח שהשינויים שנמנו לעיל לא היו האחרונים. שהרי אנו יודעים כי בשנת 400 לפני הספירה – עם השתחררותה של מצרים מעול פרס וביטול הסאטראפיה של מצרים – חלו שינויים נוספים; זאת – משום שצבאות מצרים יצאו ובאו בתחומי ארץ־ישראל, ובוודאי השיגו את גבולות הפחווה הזאת. ולבסוף: על מטבעותיו של אחד מאחרוני הסאטראפים של האיזור הזה, מַזְדַי (או מַזְדִי), נוסף לו התואר: ‘זי על עבר־נהרא וחלך’; לאמור: אשר על עבר־הנהר וקיליקיה,⁴ ואפשר שרצועת החוף הקיליקית (איזור החוף הדרומי של אנאטוליה) נספחה אף היא בשלהי התקופה הפרסית לתחומי הסאטראפיה.

השינויים שחלו בסדרי הארגון של הסאטראפיה החמישית יש להם חשיבות להבנת תולדות מדינת יהוד. שהרי אם במשך תקופה כה קצרה בוצעו שינויים כה גדולים בהיקף הארגוני הנרחב, מן הדין היה שגם בתחומים המצומצמים יותר, בתוך הארגון הפנימי של הסאטראפיה, היתה תנועה מתמדת של חילופי שלטון, חילופי שטחים ולעתים אף שינויים מהותיים יותר.

 

ב    🔗

אשר לארגון המדיני בתוך ארץ־ישראל, מקובל עלינו, כי כאשר כבשו הפרסים את הארץ מצאו כבר את השטח מחולק ליחידות מדיניות מוגדרות והם ירשו מצב קיים שנוצר כבר בתקופות הכיבוש האשורי והבבלי. בין היחידות הללו בולטות שתי הפחוות יהודה ושומרון, שביחס לקיומן יש לנו עדויות ברורות ביותר. כבר זרובבל נמנה כפחה על יהודה ואחריו מוכתר בתואר זה גם נחמיה. מתעודות יֵב ידוע לנו הפחה שבא אחריו: בַּגוֹהִי. כן יש בידינו סדרה של מטבעות מבית־צור ותל ג’מה משלהי התקופה הפרסית, שנזכר בהם ‘יחזקיו הפחה’.⁵ זאת – מבלי להעלות את הצעותיהם של י' אהרוני, י"מ גרינץ וי' קוטשר, ששמות פרטיים הנלווים לכמה מטביעות־החותם שנרשם בהם שם המדינה ‘יהוד’ גם הם אינם אלא שמות של פַּחוֹת יהודיים מן המאה הד' לפני הספירה (וראה עוד להלן).⁶ גם קיומה של מדינת שומרון אינו מוטל נספק. אמנם סנבלט החורוני, מיריבי נחמיה, אינו נמנה דווקא בתואר פחה. אבל בפּאפּירוסים שנתגלו במערה בוואדי דאליה נמצאה טביעת־חותם המזכירה את סנבלט (כנראה אחד מצאצאיו של סנבלט של ימי נחמיה), בתוארו המלא: ‘…יהו בן סנבלט פחת שמרן’.⁷

מטבעות ‘פחה’ מתל־ג’מה (מימין), ומבית־צור (משמאל)

ובכן, אם ביחס לקיומן של מדינות יהודה ושומרון אין לנו ספקות, הרי השאלה שיש לשאול היא כיצד היו מאורגנים יתר חבלי הארץ בתקופה הפרסית. מ' אבי־יונה הציע שארץ־ישראל נחלקה אז לשלוש מסגרות מדיניות שונות:⁸ ‘המדינות’ הלאומיות, לאמור אלו שגבולותיהן חפפו את הריכוזים האתניים השונים שנתקיימו בארץ: כדוגמת יהודה ושומרון, וכן מגידו, אשדוד, חבל האדומים בהר־חברון, עמון ומואב. המסגרת השנייה היו ערי־המסחר הפיניקיות שלאורך חוף־הים. המסגרת השלישית היא מסגרתם השבטית של הערבים.

אכן, אי־אפשר לכפור בצורת ההתיישבות של הערבים, שהיא שבטית ביסודה, וזו של הפיניקים, שהיתה אורבנית. אבל נדמה לנו כי אפשר ואפשר להשיג על עניין המסגרת הארגונית המוצעת, מבחינתו של המימשל הפרסי. קשה לתאר שנתקיימו בארץ ‘ערים חופשיות’ שהיו נתונות – דרך משל – למרותו של מלך צידון, הנשלט בעצמו במישרין על־ידי פחה פרסי היושב בארמון בתוך עירו (אגב, ארמון זה נחפר ונתברר שהוא מבנה אחמני טהור); לידו אף נמצאת יחידת צבא פרסי. אם מלך צידון כך, אין ספק שהחופש המדיני ממנו נהנו ערי־החוף בארץ־ישראל הכפופים לו – כביכול – מפוקפק ביותר. וזאת בנבדל כמובן מזכויות מסחריות.

דבר זה אפשר לומר גם על המרחב הדרומי, המיוצג במקרא בדמותו של גֶשֶׁם הערבי. בחפירות האחרונות נתגלו מספר ניכר של מצודות צבאיות הפזורות על־פני כל הדרום: הן נתגלו בתל ג’מה, בתל א־שאריעה, בבאר־שבע, בערד, בקדש־ברנע ובתל חליפה. האוסטרקונים שנתגלו ברוב המקומות האלה, מורים שישבו בהן יחידות־צבא שלפחות חלקם אורגנו ב’דגלים'; לאמור, הארגון הצבאי הפרסי, כמוכר מתעודות יֵב.⁹ אין אפוא להעלות כלל על הדעת שהאיזור נשלט על־ידי שבטים ערביים בלבד, ללא מימשל פחווַתי פרסי.

נראה אפוא כי ארץ־ישראל כולה נחלקה – מבחינת הארגון המדיני הפרסי – לפחווֹת־פחווֹת (מדינות) ובכל מדינה נתקיימה שושלת מושלים. בדרך־כלל היתה זו שושלת של בני המקום: שומרונית – בשומרון (על־פי פּאפּירוסי ואדי־דאליה), וערבית בדרום (על־פי כתובות הקדשה שנתגלו בתל אל־מסח’וחה);¹⁰ וכנראה כך היה גם ביהודה, אם נסתמך על עדות המקרא ומטבעות יחזקיו. הפחוֹת הללו קיימו חצרות מושלים שחיקו בזעיר־אנפין את חצרות השליטים הבכירים יותר; כן ניהלו ארגון פקידותי. בין אלו נזכיר את ה’סגנים' הנמנים במקרא ובתעודות ואדי־דאליה. יש להניח כי עמדה לרשותם גם יחידה צבאית והיתה בידם הרשות לטבוע טביעות־חותם משל עצמם. מכל מקום, במִמצא הארכיאולוגי מופיעות טביעות חותם אזוריות, השייכות אך ורק לפחווה זו או אחרת. ונדמה גם, כי הורשו לטבוע מטבעות כסף זעירים מן הסוג המכוּנה ‘מטבעות ארצישראליים’.

בתוך מסגרת מדינית כוללת זו היתה יהודה פחווה רגילה שלא נשתנתה במאומה מיתר הפחווֹת בארץ־ישראל: גם לה היה פֶּחה וארגון פקידותי, גבולותיה חפפו את ההתיישבות היהודית וניתנה לה הזכות לטבוע מטבעות, חותמות וכיוצא באלה.

 

ג    🔗

אולם, לגבי מדינת יהוד עומדת לפנינו השאלה: אימתי בעצם הוקמה? בשאלה זו אינני מכוון לנושא שעמד עליו בצלאל פורטן, לאמור לנושא שיבת־ציון וחזרתו של עם ישראל למולדתו. אני מצמצם את השאלה לתחום של המִנהל הפחוותי הפרסי. מתי הוקמה באופן רשמי פחווה בשם יהודה, וממתי יכולים אנו לעקוב אחריה. אמת, כבר זרובבל נקרא פחה: אפשר שגם ששבצר לפניו כונה כך. לאמור, צאצאי בית־דוד היו גם הפחוֹת הראשונים, וייתכן אולי להניח שבימי שיבת־ציון הראשונים היה נסיון כלשהו להקים מדינה. אבל לגבי כל פרק־הזמן שלמן 515 ועד 445 לפני הספירה – מימי שיבת־ציון הראשונה ועד עליית עזרא ונחמיה – אין בידינו כל מקורות שיעידו על קיומה של מסגרת של פחווה ביהודה.

יתר־על־כן, דומה כי כאשר הגיע נחמיה לארץ־ישראל הוא נכנס כאילו לתוך חלל מדיני. הוא בא כאילו אל מקום שלא נתקיים בו שלטון. לא נזכר כל פחה שאותו בא לרשת. ומתוך כך אנו מחויבים להניח שאפילו היה נסיון להקים פחווה יהודית בראשית התקופה הפרסית, לא האריך נסיון זה ימים.

במקביל לנתונים ההיסטוריים, כאשר אנו מתבוננים בפרק־הזמן הזה מבחינת התרבות החומרית – כפי שהיא עולה מן החפירות – ניתן לומר, שלתקופה הראשונה של קיום הפחווה, למן 515 ועד ימי נחמיה – 445 לפני הספירה, אנו מוצאים רק שני סוגים של מִמצאים שיש להם חשיבות לענייננו: שני סוגים של טביעות־חותם, שבעזרתם ניתן לעקוב אחרי מהותו של השלטון.

הסוג הראשון כולל טביעות נייטראליות לחלוטין, שכתוב בהם השם ‘מוצה’, לאמור – שם יישוב בלבד. מאלה אין אנו יכולים ללמוד דבר על קיומה או אי־קיומה של המדינה. אפשר לומר כי הצד המעניין שבטביעות אלה הוא דווקא ההמשכיות מן התקופה הבבלית. נ' אביגד פרסם חרותת מן התקופה הבבלית המזכירה אותו יישוב עצמו ‘המוצה’ ומאותה תקופה ידועים גם חרותות הנושאות שם יישוב סמוך: גבעון.¹¹ וכנראה מדובר בשני המקרים בסימון של סחורות. אבל הטביעות מן הטיפוס הזה אינן יכולות, כאמור, לתרום מאומה לענייננו.

לעומת זאת, הסוג השני של טביעות־החותם הרווח בתחומי יהודה בחלקה הראשון של התקופה הפרסית, בימי נחמיה בקירוב, יש לו חשיבות־מה: מתוארים בהם בעלי־חיים שונים, בעיקר אריות, אבל גם מוטיבים אליליים, כגון ‘מזבח־האש’ הפרסי. כשאנו משווים טביעות אלו עם טביעות שנהגו ברחבי האימפריה הפרסית, מפרסיפוליס ועד מצרים, מתברר כי הם מהווים חלק אורגאני מאוצר החותמות המקובל בארכיבים האחמניים. אלא שביצוען על הטביעות מיהודה הוא מקומי־פרובינציאלי.¹² מתוך כך מסתבר כי בפרק־זמן זה, אין שום דבר במִמצא הארכיאולוגי המיחד את יהודה מיתר הפחוות של ארץ־ישראל, או של חלקיה האחרים של האמפריה הפרסית. נוכל לומר אפוא, שהן מן הבחינה ההיסטורית והן מן הבחינה הארכיאולוגית אין בידינו עדוּת על קיומה הנפרד של מדינה יהודית בחלק הראשון של התקופה הפרסית.

טביעות חותם ועליהם בעלי־חיים.

א. אריה מעין־גדי; ב. פרוטומי של אריה מרמת־רחל; ג. אריה מגבעון; ד, ה. אריות מרמת־רחל]

לא כן פני הדברים כאשר מגיעים אנו למחציתה השנייה של התקופה, מאמצע המאה הה' ואילך. בפרק־זמן זה מופיעים בפתאום טביעות־חותם רבות מאוד ומטיפוסים שונים, שבכולם טבוע שם הפחווה ‘יהוד’ – לעתים בשמה הארמי המלא ‘יהוד’ וגם בקיצורים שונים: ‘יהד’ ‘יה’ וכיוצא כאלה. חלקן כתובות בכתב ארמי וחלקן בכתב עברי.¹³

נוסף על טביעות־החותם מופיעים גם מטבעות הנושאים את שם המדינה. מטבעות אלה מתחילים להופיע כנראה ביחד עם החותמות או זמן קצר לאחריהם, משלהי המאה הה' ואילך, אולם רובם שייכים לעשורים האחרונים של התקופה הפרסית. תופעה זו מיוחדת במינה, ודומני כי זהו אחד המקרים שבהם אין הארכיאולוגים יכולים להסביר את המִמצא, אלא לציינו. שהרי אם אמנם קיימות בארץ־ישראל בתקופה הפרסית כשמונה מדינות שונות – ונדמה לנו כי קיומן מוּכח – מדוע רק מדינת יהוד, ולא דרך משל פחוות שומרון, מציינת את שמה על מטבעותיה ועל חותמותיה. אפשר לומר כי לפנינו מעין יצר של התבלטות, של הדגשה, כעין הד לגאווה לאומית מחודשת, שהיא חריגה מאוד בקונספציה על ה’מדינות' של הארגון הפחוותי הפרסי. על־כל־פנים, החילוף הזה שבין החותמות הקודמים, בסגנון האחמני הרגיל לטביעות, ומטבעות שבהם נזכרת מדינת יהוד במודגש כל כך – חילוף זה מעיד לדעתי על ריאורגניזאציה שחלה במִמשל ביהודה ואפשר שהמדובר כאן בחידוש קיומה של הפחווה – אם לא בייסודה החדש. ובהקשר זה אזכיר את השערתו של א' אלט, שבחלקה הראשון של התקופה הפרסית היתה יהודה כפופה כפחוות־משנֶה לשומרון ורק מימי נחמיה היתה לפחווה עצמאית. ולמעשה התמרמרות השומרונים והתנגדותם לנחמיה באה כתוצאה מביטול זכויותיהם בתוך תחומי יהודה.¹⁴

 

ד    🔗

נפנה עתה לתיאור קצר של אופיה של מדינת יהוד, כפי שמשתקף הן במקרא והן במִמצא הארכיאולוגי.

הגורם הדומינאנטי הוא בקשר ההדוק שבין המדינה מן התקופה הפרסית לממלכת יהודה הקודמת; לאמור – לימים שבטרם הגלות. קיימת כאילו שאיפה לקיים רציפות עם ממלכה זו ולדלג על פער־הזמן שבין השתיים. דבר זה בא לידי ביטוי בכמה וכמה מקראות, ואנו נדגים זאת בעניין גבולות הפחווה. בנושא זה נשתמרו כחמש רשימות בספרי עזרא ונחמיה. ארבע מהן הן רשימות ריאליות למדי ומשקפות את הגבולות האמיתיים של מדינת יהוד ובאלו נעסוק בהמשך הדברים. קיימת, לעומת זאת. רשימה אחת – רשימת המתיישבים בירושלים שבאה בנחמיה יא – שהיא רשימה מוזרה ביותר, לפחות בחלקה הראשון. בראשיתה נמנו שורה של יישובים, שאין בהם כל ספק שלא היו בתחום המדינה היהודית בתקופה הפרסית. נזכרים שם אנשי יהודה היושבים בחצרותיהם ובשדותיהם, ונמנים מקומות מרוחקים, כמו צקלג ובנותיה, באר־שבע ובנותיה ועוד כשמונה יישובים באיזור באר־שבע. אחר־כך נמנית עיר אחת בדרום הר חברון – היא חברון, אבל לא בשמה הרגיל אלא בשמה הארכאי ‘קרית־ארבע’, ונזכרת גם לכיש כעיר יחידה באיזור השפלה הדרומית. גם היא עיר שידוע לנו במפורש כי לא נשתייכה למדינת יהוד. ולבסוף, יש להזכיר פסוק מסיים מוזר המונה את הגבול מבאר־שבע ועד גיא־הינום. והרי אלה הם גבולותיה של ממלכת יהודה בשלהי ימיה.

מטבע ‘יהוד’. בצדו האחד טבוע ראש גבר בעל זקן וחבוש כובע קוריניתי בעל ציצה ובצדו השני – דמות של גבר מזוקן היושב במרכבה בעלת כנפיים. ביד שמאל הוא אוחז נץ, ומימינו מסכה

השאלה המתעוררות בהקשר זה היא: מה זמנה של הרשימה? יש המקדימים אותה (כגון, י' אהרוני וז' קלאי) לסוף ימי ממלכת יהודה ורואים בה רשימה של יישובים פריפריאליים, שתושביהם לא יצאו לגלות ונשתמרו כאיזור יהודי לכל דבר גם בתקופה הבאה.¹⁵ כשלעצמי מסופק אני בכך: יש בידינו עדויות ארכיאולוגיות חדשות וחשובות המאפשרות לנו לעקוב, במידה רבה של בטחון, אחר התקדמות ההתיישבות האדומית בנגב. מחפירתו של נלסון גליק בתל חליפה (ליד אילת), מתברר כי כבר במאה הז' לפני הספירה (שכבה IV), ישבו במקום אדומים.¹⁶ ניתן אמנם לטעון כי זהו מקום מרוחק; אבל בחפירות החדשות בתל מלחתה שליד באר־שבע, שניהל אותן מ' כוכבי, נתגלו כלי־חרס אדומיים רבים מפרק־הזמן האחרון שלפני חורבן בית ראשון, ובצדק הסבירם החופר בכך שבמקום ישבו אדומים כבר אז.¹⁷ לעדות זו יש לצרף, כדרך השערה, עניין האוסטרקון שנתגלה בערד והמיוחס אף הוא למאה הז' ושתוכנוֹ אזהרה לתושבי המצודות היהודיות בערד, קינה ורמות־נגב, מפני התקפה אדומית.¹⁸ כלומר, דווקא אזור באר־שבע, בו נמנים יישובים אלה הוא־הוא שהיה מיועד ככל הנראה ראשונה להשתלטות אדומית.

מאידך, יש מן החוקרים המאחרים את הרשימה שבנחמיה יא לתקופה ההלניסטית, וטוענים שמשתקף בה מצב מימי החשמונאים. אבל נראה לנו כי גם השערה זו אינה מתקבלת על הדעת. ידוע בבירור מן התעודות ההלניסטיות הקדומות ביותר המצויות בידינו –’פאפירוסי זינון‘, שמאמצע המאה הג’ לפני הספירה – שהעיר מרישה שבסמוך ללכיש, דרך משל, היתה כבר בפרק־זמן זה עיר אדומית טהורה. יתר־על־כן, על־פי עדות זו היו שתי הערים העיקריות בחבל־ארץ זה מרישה ואדורים (ולא חברון), ושתיהן מיושבות אדומים. ועוד, כל העדוּת הנוספת מן התקופה החשמונאית – שיש בה רמזים על כיוון התפשטותו של היישוב היהודי – מתווה אותו לכיוון צפון. בשנת 145 לפני הספירה, דרך משל, נספחים ליהודה המחוזות לוד, רמתים ועפרה והללו מיושבים ביהודים.

ובכן, אם הרשימה אינה משלהי ימי בית ראשון ואינה מן התקופה ההלניסטית, וגבולותיה, כפי שראינו, אף אינם מתיישבים עם גבולות המדינה היהודית מן התקופה הפרסית – נדמה לנו כי צריך להסיק מכך שהמדובר ברשימה שמפרק־זמן קדום יותר בתולדות ממלכת יהודה, אולי מסוף המאה הח' או ראשית המאה הז' לפני הספירה; היא מובאת בספר נחמיה לא כרשימה ריאלית, מציאותית, אלא כתכנית אוטופית: היכן צריך להתיישב איש יהודה החוזר מן הגלות למולדתו. הווה אומר: בגבולות הקדומים של ממלכת יהודה מבאר־שבע ועד ירושלים, זו נחלת יהודה הקלאסית. ובעניינים של תכנית אוטופית, הקושרת את אנשי יהודה לנחלתם ההיסטורית אין, כמובן, צורך להתחשב במציאות.

אכן, בנושא זה חרגתי מעט מתחום עיסוקי – התחום הארכיאולוגי. ואם נחזור למִמצא הארכיאולוגי הרי גם בו יש עדות ברורה ביותר – לדעתנו – לנסיון ליצור רצף וקשר עם ממלכת יהודה הקדומה. נביא לכך מספר דוגמאות, כולן מתחומם הבולט של טביעות־החותם. בין הטביעות שבהן כתוב שמה של המדינה – לאמור, טביעות ‘יהוד’ – יש בידינו גם טביעות שנוספו בהם סמלים ממלכתיים, שהיו נהוגים בשלהי ימי ממלכת יהודה. בולט שבהם הוא סמל העי"ן (ɣ), המופיע על משקולות ה’שקל' של ממלכת יהודה ואשר פורשו כבר מזמן כצורה סכימטית של סמל החיפושית, מסמליה של ממלכת יהודה.¹⁹ בקבוצת טביעות אחרת, שנתגלתה ברמת־רחל ובגבעון ושויכה לתקופה הפרסית, חוזר ומופיע סמל השושנית, סמלה האחרון והמאוחר ביותר של ממלכת יהודה.²⁰

טביעת חותם מרמת־רחל: סמל דמוי אות עי"ן והשם “יהד”

משקולת אבן מתל־שוקאף. על גבה כתוב ‘פים’

גם בתחום המשקולות, שהם ביטוי ממלכתי בולט נוסף, אנו עדים לחזרה לשמות משקולות של ימי בית ראשון: יש בידינו משקולת שחרות בה, באותיות ארמיות האופייניות לתקופה הפרסית, השם ‘פימ’: ובזמנו פרסם א' רייפנברג מטבע שקרא בו את הכתובת ‘בקע’. פירושו של דבר, שבצד המשקולות הרגילים שהיו נוהגים בתקופה הפרסית – לאמור, משקולות אחמניים, יווניים, פיניקיים ואחרים – היה כנראה נסיון לחדש את שמות מערכת המשקולות של ימי בית ראשון; אם לא לפי תקנם המקורי, לפחות בשמותיהם הקדומים.

אולם ניתן לומר שהביטוי החשוב ביותר לנסיון לגשר על פער־הזמן שבין ממלכת יהודה למדינת יהוד הוא – לדעתנו – חידוש הכתב העברי הקדום. חוקרים אחדים, כגון פ"מ קרוס וי' נוה, נוהגים אמנם ליחס תופעה זו לתקופה ההלניסטית, אך דומה שראשיתה חלה כבר בתקופה הפרסית. כתב זה מופיע כבר על מטבעות ‘יהוד’ ומטבעות ה’פחה‘, שלדעת הכול זמנם המאה הד’ לפני הספירה, בתקופה הפרסית עצמה. הווה אומר, שהצעד הראשון בחידוש הכתב העברי נעשה כבר בתקופה זו. הקשר ההדוק אל ממלכת יהודה והרצון לראות בחידוש ימיה וגבולותיה ברורים אפוא.

 

ה    🔗

לעומת זאת, כאשר אנו בודקים את הגבולות הריאליים של מדינת יהוד – הן לפי הרשימות המקראיות והן על־פי המִמצא הארכיאולוגי – עולה וצומחת תמונה אחרת לגמרי.

בספרי עזרא ונחמיה נשתמרו בידינו כאמור חמש רשימות המונות שמות של יישובים, וכבר עסקנו באחת מהן.²¹ אין באפשרותי במסגרת זו לדון בכולן במפורט. אומר רק שברשימות אלה יש יתר ויש חסר, והן שונות זו מזו מבחינות רבות. אבל יש בהן גם החוזרות על אותם השמות, ובסך־הכול קבוצות היישובים הנמנות בהן שייכות כולן לחמישה אזורים סמוכים זה לזה היוצרים רציפות טריטוריאלית ברורה. האזורים הם: נחלת בנימין, עמק הירדן בקו יריחו עין־גדי. צפון הרי יהודה מירושלים ועד בית־צור, ושתי יחידות בשפלה: האחת זו המכוּנה אחר כך ‘פלך לוד’; והשנייה – החבל שמדרום לו, איזור עדולם. אכן, חסרים אנו רשימה כוללת שתגדיר במדויק את גבולות מדינת יהוד, ואין פלא שקיימות דעות שונות וויכוחים רבים ביחס לזמנן ומשמעותן של כל אחת מרשימות היישובים החלקיות שנמנות בעזרא ונחמיה. אולם נראה לנו שכולן כאחת שייכות לתקופה הפרסית והן משלימות למעשה זו את זו.

מכל מקום, נוצרו בידינו לאחרונה שני קריטריונים חדשים לבדיקה מחודשת של מהימנות הרשימות המקראיות ואפשרות להתוות קו מדויק למדי של הגבולות החיצוניים של המדינה היהודית. שני הקריטריונים הם ארכיאולוגיים.

הקריטריון האחד הוא תחום התפוצה של טביעות החותם ושל מטבעות ‘יהוד’. והנה – מבלי שניכנס לפירוט יתר – מתברר, כי גבול התפוצה הדרומי הוא בית־צור; הגבול הצפוני – תל אנ־נצבה; במזרח – איזור יריחו ועין־גדי: ובמערב – נתגלו מהם בגזר, שהיא, לכל הדעות, בפלך לוד. (עוד נזכיר טביעות נוספות שכתוב בהן בעברית ‘ירשלם’. טביעות אלו, אף־על־פי שהן מן התקופה ההלניסטית, מהוות מוצר מובהק של השלטון היהודי האוטונומי ואפשר אולי להביא מהן ראיה לתקופה הקודמת. ואכן שתי טביעות מטיפוס זה נתגלו גם בתלים ירמות ועזקה, לאמור: בחבל עדולם.²²

פירושו של דבר שגבולות התפשטותו של מִמצא זה – הנושא את חותמה של מדינת יהוד הפרסית – חופף כמעט לחלוטין את הגבולות כפי שהם מתוארים ברשימות השונות של ספרי עזרא ונחמיה. אבל אנו יכולים לחזור ולבדוק עניין זה גם לפי הקריטריון השני, שהוא חדש יחסית. כוונתנו לתוצאות הסקרים שנעשו בשנים האחרונות: בחבל עדולם על־ידי י“ל רחמני ובהר חברון עצמו על־ידי מ' כוכבי.²³ שני סקרים אלה העלו קו ברור של מצודות גבול של מדינת יהוד שהיה מופנה במערב כלפי מדינת אשדוד, ולדרום – כלפי הר חברון הדרומי, שהיה מיושב, כאמור, אדומים. נעקוב אחר הקו המערבי. הזכרנו כבר את ירמות, את עזקה ואת עדולם. בסמוך לעדולם נגלתה מצודה בחר' א־ראסם. נזכיר עוד את חר' אבו־טווין שנחפרה בידי ע' מזר, ואת בית־צור, שנחפרה כבר בשנות השלושים; כבר אז פירש ו”פ אולברייט את השלב הראשון של המצודה שנגלתה במקום במצודת־מגן יהודית מן התקופה הפרסית, שנבנתה כנגד אדום.²⁴ מצודה זו חודשה בימי יהודה המקבי מאותם טעמים ממש. באיזור בית־צור, ומזרחה ממנו לכיוון עין־גדי, יש למנות עוד את המצודות שנתגלו בחר' אל־קַט ובחר' זָוִויֶה. רשימה זו כוללת רק את המצודות העיקריות. לאמור, יש בידינו כמעט קו רצוף של מצודות מן התקופה הפרסית המציין את גבולה הדרומי והמערבי של מדינת יהוד. הוא חופף לחלוטין את קו הגבול העולה מן הרשימות המקראיות ומִמצא טביעות החותם.

מכאן אנו למדים שגבולות מדינת יהוד – לפי כל המקורות העומדים לרשותנו – היו קטנים ומצומצמים הרבה מן הגבולות האוטופיים של ממלכת יהודה, כפי שרצו, או קיוו, שבי־הגולה הראשונים שיהיו.

 

ו    🔗

אעמוד עוד על שני קווים אופייניים בתרבותה החומרית של המדינה הזאת. לא אחרוג בדברי מגדר רמזים בלבד, שכּן אלה הם עניינים נכבדים מאוד ואין באפשרותי להרחיבם כאן כפי שמן הראוי היה לעשות.

הקו האחד הוא ההבדל הבולט בין התרבות החומרית של יהודה בחלקה הראשון של התקופה הפרסית – בפרק־הזמן שמן המאה הה' בטרם הקמת המדינה – לבין התקופה השנייה, שמייסודה ועד הכיבוש היווני.

בבדיקות המִמצאים שמן התקופה הראשונה יכולים אנו לראות מעין המשכיות והשתמרות. כעין נסיון – מכוּון או מקרי – לשמר את התרבות החומרית של התקופה הישראלית. יש, למשל, המשכיות ברורה בכלי־החרס הן מבחינת טיבם והן מבחינת טיפוסיהם. כן הדברים גם בהקשר עם מִמצאים אחרים. לפיכך קיים באותו זמן הבדל גדול בין התרבות החומרית של תחום ההר היהודי לזו של השפלה, שהיא תרבות בינלאומית שונה לגמרי. לעומת זאת, מסוף המאה הה' ומראשית המאה הד' לפני הספירה יש כאילו איזו פריצה בחומת ההתבדלות. מעין פתיחות יתר כלפי חוץ, ותרבות החוף הבינלאומית – שהיא יוונית בעיקרה – משתלטת גם על יהודה. אפשר – אף שהדברים נאמרים בהשערה בלבד – שלאחר שהוקמה המדינה ונתמסדה, החלו מנהיגיה לחקות נוהגים של שכניהם, מעין תופעה של ‘התייוונות’ קדומה.

אולם הדברים אמורים בחפצי יום־יום בלבד. עדיין קיים הבדל בסיסי בין מדינת יהוד לסביבותיה בתקופה הפרסית; הבדל זה קיים גם ביחס למדינת יהוד ולממלכת יהודה קודמתה, וכל כולו מתמקד בעניינים של פולחן.

בשלהי ימי ממלכת יהודה אנו מוצאים בכל עיר יהודאית שנחפרה, כולל ירושלים עצמה, מספר רב של צלמיות, שמקובל להניח כי שימשו בפולחן העממי. לעומת זאת, מן התקופה הפרסית ידועים לנו כמה שרידים של מקדשים וכן כתריסר מכלולים של כלי־פולחן. והנה, כולם באים מאיזור הגליל ומן השפלה בלבד, שהיו מיושבים בנוכרים. מן החפירות המרובות שנערכו באתרים שבתחום מדינת יהוד, כפי שתיארנום לעיל, אין בידינו גם שריד אחד שניתן לפרשו כצלמית פולחנית ולכך ודאי משמעות רבה.

*

מדינת ‘יהוד’ נוסדה רק בסוף המאה הה' לפני הספירה. אלה שהקימוה ראו לנגד עיניהם את ממלכת יהודה כדוגמה לחידוש הממלכתיות, הן מבחינת הגבולות והן מבחינת חיי הרוח והתרבות החומרית. אולם כשאנו בודקים את המציאות על־פי המקורות הכתובים ובעיקר על־פי המִמצא הארכיאולוגי, מתברר כי היא היתה שונה: הגבולות היו מצומצמים הרבה מאלה של ממלכת יהודה, וחשוב יותר כי מבחינת חיי היום־יום הסתגלה המדינה החדשה לסביבותיה, ואיבדה בהמשך התקופה את ייחודה; היא נכבשת על־ידי תרבות זרה – התרבות היוונית.²⁵

 

ביבליוגראפיה נבחרת    🔗

א' שטרן, התרבות החומרית של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית – 538–332 לפסה“נ, ירושלים תשל”ג (ושם ספרות מפורטת).

ו“פ אולברייט. הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל, תל־אביב תשכ”ה, עמ' 123–126.

נ' אביגד, ‘בולות וחותמות מחוך ארכיון ממלכתי מימי שיבת־ציון’, קדם, ד (תשל"ו).

W.F. Albright. The Biblical Period, Pittsburgh 1950, pp. 48–55.

Kathleen M. Kenyon, Archaeology in the Holy Land, London 1960, pp. 297–302.

D. Barag. ‘The Effects of the Tennes Rebellion on Palestine’. BASOR, CLXXXIII (1966). pp. 6–12.

S.S. Weinberg, ‘Post Exilic Palestine, An Archaeological Report', The Israel Academy of Sciences and Humanities Proceedings, IV, no. 5, Jerusalem 1969.