תכנונה של ירושלים על כל חלקיה מעורר ויכוחים רבים בקרב הציבור לגבי אופיה של הבנייה בשכונות השונות ובעיקר לגבי שיקומן ושימורן של שכונות ותיקות בתוך העיר העתיקה ובאזורים המרכזיים של העיר החדשה. בעת הפולמוס התמקד העניין של חוקרים רבים בהתפתחותה של ירושלים במאה הי“ט, ונושא זה הולך ונחקר מבחינות רבות – הן כמחקר היסטורי כללי, הן כמחקר של שכונות בודדות או עדוֹת מסוימות.¹ גם מטרתו של מאמר זה היא לתרום להכרת התהליכים שליוו את התפתחותה של העיר במאה הי”ט, אך ממבט אחר: לנסות ולשקם את מראה העיר ולעמוד על היסודות החזותיים של שינוי פניה – הטופוגראפיה וסגנון־הבנייה. יעשה כאן נסיון למצוא מגמות מסוימות שפעלו במשך התקופה הנדונה – הן מבחינת בחירת אתרן של השכונות השונות והן מבחינת יסודות ארכיטקטוניים שעיצבו את הבניינים השונים.

בבנייתה של ירושלים במאה הי"ט השתתפו מספר רב של גורמים, יותר מאשר בכל עיר אחרת בעולם. מעמדה כמרכז לשלוש דתות גדולות שכל אחת מהן מחולקת למספר גדול של כיתות או עדוֹת; שיבת־ציון שהביאה ארצה יהודים מכל חלקי־תבל, בעלי־מסורות שונות ומעמד כלכלי־חברתי שונה; האוכלוסיה הערבית המקומית על מעמדיה וגיווניה: שאיפות מדיניות של מעצמות־העולם להיאחזות ולהשפעה מדינית באימפריה העות’מאנית – כל אלה מצאו את ביטוים החיצוני בהקמת בניינים מכל הסוגים. אך לא היתה כל יד מכוונת. המונח ‘תכנון עירוני’ היה בלתי־ידוע, ורק עם המנדט הבריטי נתהוו תכניות ראשונות להסדרת הבנייה בעיר. יש הרואים דווקא ברב־גוניות זו של שאיפות וסגנונות את קסמה של ירושלים, את הדגשת אופיה הקוסמופוליטי; ואחד מסלעי־המחלוקת על תכנון העיר בימינו היא השאלה אם ליצור שטחים עירוניים בעלי־סגנון אחיד או לשאוף לריבוי סגנונות.

התפתחותה של ירושלים במאה הי"ט לא התנהלה כתהליך רצוף, אלא הושפעה על ידי התפתחויות מדיניות־כלכליות, הן בארץ והן בעולם הגדול, ויהיה צורך להתייחס למאורעות אלה כדי להבין את השלכותיהם על בניין העיר; אך התייחסות זו תשמש במאמר זה רק רקע ולא נושא למחקר.

“כנסיית הגואל” הגרמנית־פרוטסטאנטית, שהוקמה על חורבות ה“מוריסטאן” (לפני היותו לשוק רחב־ידיים). (כל התמונות במאמר מהארכיון ההיסטורי של עיריית ירושלים)]

הבנייה בתוך החומות

עד אמצע המאה הי"ט נשארה העיר מסוגרת בתוך חומותיה. היא היתה עיירה בעלת תפקודים אזוריים בעיקר, ואוכלוסייתה גדלה באטיות מ־8,750 בראשית המאה ל־13,000 בשנת 1840; עיקר הגידול נבע מהתרחבות היישוב היהודי מ־2,000 נפש בראשית המאה ל־5,000 נפש בקירוב ב־1840.² מצב המבנים בעיר היה בשפל המדרגה. בנייני־מגורים רבים היו קרובים להתמוטטות ובין הבתים היו שדות חורבות נרחבים (תמונה 1). רצועה לא בנויה ברוחב של 50–100 מטר ליוותה את החומות בתוך העיר ושימשה למרעה ולשדות תבואה.³ גם מצבם של בנייני ציבור (כולל הקירות החיצוניים של כיפת־הסלע) לא היה טוב יותר, משום שהשלטונות התורכיים לא נתנו רשיונות לתיקונם. כנסיית־הקבר ניזוקה קשה בשרפה בשנת 1808, ורק בשנות השלושים נערכו בה תיקונים חיצוניים; אך בשכנותה נמצא בור עצום (ה’מוריסטאן'), בתוך חורבות כנסיית סנט ג’ון (מִסדר ההוספיטלרים). בתי־הכנסת ברובע היהודי – כולל המִקבץ של ארבעת בתי־הכנסת הספרדיים – סבלו גם הם מאחזקה גרועה. בשנות השלושים נתן אמנם אברהים פחה רשיונות לתיקונים, בעיקר ברובע היהודי וב’ויא דולורוזה' (כנסיית אנה הקדושה), אך אלה לא נסתיימו בגלל המצב הקשה ששרר בירושלים. הבנייה העיקרית של השלטונות המצריים היתה ה’קישלה', הקסרקטין של הצבא המצרי מדרום למצודה.

המִפנה חל עם החזרת השלטון התורכי עקב התערבותן של מעצמות אירופה, שקיבלו בתמורה זכויות לפעילוּת של הכנסיות הנוצריות. בעקבות כך החלה פעילוּת אינטנסיבית להקמת מוסדות דת; וכאן התגלה כלל, שליווה את הפעילוּת הנוצרית במשך כל התקופה עד תום השלטון התורכי: התחרות על מעמד יוקרה הן בבחירת המקום והן בפאר הבנייה. היוקרה הרבה ביותר היתה קשורה כמובן למקומות המקודשים על הנוצרים. כנסיית הקבר וסביבתה וה’ויא דולורוזה‘. ליד כל אתר, שמיקומו נקבע בדרך־כלל בעת ביקורה של הקיסרית הלנה בשנת 326, קמו כנסיות של הכיתות הנוצריות השונות – זו ליד זו – וכל אחת השתדלה לשלב בבניינה שריד עתיק כלשהו. רק הכנסיות הפרוטסטאנטיות, שלהן לא היתה קודם־לכן דריסת רגל בכל האימפריה העות’מאנית, לא השתתפו במירוץ זה ובחרו למוסדותיהם בשטח מוגבה (כנראה שריד של ‘החומה השנייה’) שמדרום לרחוב דוד.⁴ בניינים אלה משתרעים מול המצודה (קרייסט־צ’רצ') עד קרוב לרחוב חב"ד.⁵ בניית אתרים אלה היתה מושתתת על התפיסה הפרוטסטאנטית המתנגדת לפולחן של ‘מקומות קדושים’. מאידך, הזדרזו הפרוטסטאנטים, שהיו מאוגדים בבישופות משותפת של הכנסיה האנגליקאנית והפרוסית, לתפוס דריסת־רגל וכנסייתם היתה הראשונה מבין הכנסיות החדשות שהוקמו בעיר העתיקה (1841–1849). הם היו גם הראשונים שהקימו בניין מחוץ לחומה (1855), מושבו של הבישוף האנגליקאני על הר ציון, שנבנה בצורת מבצר והיה מאוחר יותר לבית־ספר גובאט.⁶ צעד זה של הפרוטסטאנטים אילץ את הוותיקאן לחדש את האפטריארכאט הלאטיני, בשנת 1846. מרכזו של המוסד החדש, הכולל את ארמון האפטריארך, כנסיה, סמינריון ומוסדות אחרים הוקם בשנים 1859–1864 על שטח חורבות שלאורך החומה מצפון־מערב לשער יפו (תמונה 2); וכדי להכשיר את אתר הבנייה, היה צורך להסיר ערמות של עפר בגובה של 15 מטר. האפטריארכאט עמד בעימות מסוים עם מִסדר הפראנציסקאנים, שבידו היתה ה’קוסטודיה’ (חסוּת) על המקומות הקדושים, ושהורשו לפעול עוד לפני הריפורמות של ה’תנזימאט‘. מרכזם היה בתחום המִנזר סן־סלבדור וכלל מערך של מוסדות (בית־חולים, בתי־ספר ובתי־מלאכה). הוא תפס את כל הפינה הצפונית מערבית של רובע הנוצרים והרחיב את תחומו דרומה, על־ידי בניית ה’קאסה נובה’, אכסניה גדולה לצליינים. כדי להבליט את חשיבות המרכז הוסיפו הפראנציסקאנים מאוחר יותר מגדל־שעוֹן גבוה.

רחוב יפו בקרבת שער יפו. תצלום מראשית המאה העשרים (כעדות מגדל השעון שליד השער), אך מראה הרחוב דומה לזה של סוף המאה הי"ט: בנייה עירונית צפופה עם חנויות ובתי־מלון. משמאל – מעבר לחומה – בניין האפטריארכאט הלאטיני

הכנסיה היוונית, שזכתה עד אז בזכויות יתר – כי רוב עסקניה, כולל האפטריארך של קושטא הנחשב כראש הכנסיה, היו אזרחים עות’מאניים – חידשה אף היא את האפטריארכאט של ירושלים בשנת 1845, והקימה גם היא לצורך זה מערך בניינים גדול מול הקיר המערבי של כנסיית־הקבר ושיקמה מנזרים בצד הדרומי שלה.

הבנייה לאורך ה’ויא דולורוזה' התחדשה בעיקר בשנות החמישים של המאה הי"ט. משום שהתחנות נקבעו בה על־ידי הצלבנים, היתה לקתולים זיקה גדולה יותר לאתרים מאשר ליוונים האורתודוקסים, ולכן הוקמה ליד כל תחנה כנסיה קתולית, ובצלה גם יוונית או ארמנית.

בסך־הכול הוקמו בשנים 1840–1860 כ־25 בנייני־פאר ומוסדות נוצריים; אך בנוף העיר העתיקה באים בניינים אלה רק לידי ביטוי מועט. בגלל צפיפות הבנייה הכללית של העיר העתיקה ובגלל הנוהג – שנשתמר עדיין – לבנות בתוך חצרות מוקפות חומות גבוהות, מוסתרים רוב הבניינים מפני מבט העין; ורק למסתכל על העיר מגג גבוה או ממגדל, מתגלה המראה של שפע הכיפות והמגדלים.

בסגנון הבנייה הציבורית הנוצרית החלו להסתמן עקרונות, שהמשיכו להשפיע עד לראשית המאה העשרים. לא נתעוררה כלל שאיפה להתאים את סגנון הבניינים למושגים ‘מזרחיים’; אדרבה, כל המוסדות הדתיים והמדיניים שהחלו לפעול בארץ ראו בארכיטקטורה של מבניהם אמצעי להפצת תרבותם, בדיוק כפי ששימשו בתי־ספר, בתי־יתומים, בתי־מלאכה ובתי־חולים לצרכים מיסיונריים. על כן בחרו המוסדות באותו סגנון בנייה שנראה להם כמייצג במיוחד את השקפותיהם הדתיות והלאומיות, וגם העסיקו אדריכלים מארצות המוצא; אלה השתמשו במקרים מסוימים בדגמים של כנסיות מפורסמות בארצם.

אמנם הבחירה לא היתה חופשית לגמרי. בארצות הנוצריות הוקמו בדרך־כלל כנסיות במרכז של כיכרות גדולים או בצלעותיהם כשצורתן הארכיטקטונית נראתה מרחוק, ואילו בתוך הדוחק של העיר העתיקה ומתוך הצורך הבטחוני להקיף כל מוסד בחומה, מתגלה הבניין לעין המסתכל רק מקרוב.⁷ גם חומר הבנייה הכתיב תנאים מסוימים; בעיקר הורגש היעדרו של העץ, שאי־אפשר היה להובילו מחוץ־לארץ בגלל חוסר דרכי־תחבורה בין הנמלים לבין ירושלים. חומר הבנייה הבלעדי כמעט היה אבן־גיר ושיש, וחומר זה הכתיב קונסטרוקציות, שאינן שייכות בצורה אינטגראלית אל סגנון מסוים, בעיקר את השימוש הרב בקימורים ובכיפות כאמצעי יחיד להחזקת הגג. כך יש בחלקים הפנימיים של הבניינים תמיד יסודות ‘זרים’, אך בדרך־כלל בולטת השאיפה להציג סגנון אירופי בחזיתות של הבניינים.

הכנסיות הפרוטסטאנטיות העדיפו בבנייניהן בדרך־כלל יסודות גוֹתיים. ייתכן שהסיבה לכך מונחת בזכרון ההיסטורי, כאשר בתקופת מלחמות־הדת באירופה במאה הט“ז והי”ז יצרו הכנסיה והמעצמות הקתוליות את סגנון הבארוק, שהפך על־ידי כך לסמל המלחמה בריפורמה הדתית. כן היתה המחצית השנייה של המאה הי"ט באנגליה תקופה של ‘הגותיקה הוויקטוריאנית’, ולפי שהכנסיה האנגליקאנית היתה הכוח הדומינאנטי בין הפרוטסטאנטים, נבנו כל הבניינים על יסודות גוֹתיים, טהורים פחות או יותר (תמונה 3).

הכנסיה האנגליקאנית סנט ג’ורג' – בסגנון גותי־נורמאני – ובית־הספר שעל־ידה. הבניין, העומד בקצה הצפוני של רחוב צלח־א־דין, הוקם בתוך כרם זיתים

הכנסיה הקתולית היתה מיוצגת ישירות על־ידי הוותיקאן ועל־ידי מספר מִסדרים, שלרובם היה בסיס באיטליה. רק בסוף המאה הי"ט גברה השפעתם של מִסדרים צרפתיים. על כן יש לכל הבניינים הקתוליים דמיון רב לכנסיות ולמנזרים איטלקיים, המתאימים יותר לתנאי־האקלים של הארץ. האלמנט הדומינאנטי בכל מנזר הוא ה’קלוֹיסטר‘, גינה פנימית, מוקפת סטווים (גלריות מקוּרות על עמודים) בארבע צלעותיה. העיצוב הארכיטקטוני של הבניינים מושתת בדרך־כלל על יסודות של הרנסאנס וכולל מגדל. אך המגדל צמוד לבניין ואינו מובדל ממנו, כדוגמת ה’קמפנילה’ האיטלקי. אך יש מבנים, בהם משולבים גם יסודות גוֹתיים, כגון בכנסיה של האפטריארכאט הלטיני. אחד הבניינים המרשימים ביותר בעיר העתיקה היה ההוספיץ האוסטרי, שהוקם בשנת 1859 (תמונה 4).

ההוספיץ האוסטרי בפינת ה’ויא דולורוזה'. היום בית־חולים ממשלתי

הכנסיה היוונית־אורתודוקסית יכלה להתבסס על מסורת בת מאות שנים של בנייה ביזאנטית, שהתאימה את עצמה בשלוש־מאות השנים האחרונות (לפני המאה הי"ט) לתנאי האימפריה העות’מאנית. היסוד הארכיטקטוני של בנייה זו היה הכיפה המתרוממת במרכזו של מבנה מרובע, מושתת על קמרונות. במִנזרים האורתודוקסיים קיימת גם חצר פנימית (עם פחות גינון מאשר אצל הקתולים) ואת מקום הסטווים תופסת מרפסת המקיפה את החצר בקומה השנייה ונפתחת אל חדרי הנזירים. במאה הי"ט נוספו לבניינים אלה בדרך־כלל גם מגדלים.

גם הכנסיות הארמניות נבנו בסגנון דומה.

בעיה מיוחדת בבנייה הנוצרית היתה השגת כוח־עבודה מאומן. הבנאים הערביים היו רגילים רק לבנייה הפשוטה ביותר של מבנה חומר בתערובת עם אבנים, שנלקחו בדרך־כלל מחורבות עתיקות. עוד אברהם פחה נאלץ לגייס עובדים לעבודת־כפייה בהקמת ה’קישלה'.⁸ גם סיתות אבנים לא היה ידוע בין הפועלים הערביים, והבריטים העבירו פועלי בניין ממלטה, ששם קיימים בניינים רבים בסגנון הגוֹתי; אלה הדריכו פועלים נוצריים מבית־לחם במלאכות אלה.⁹ גם הכנסיות האחרות העבירו פועלי־בניין מארצותיהן.

הבנייה היהודית היתה בעלת אופי שונה לגמרי. היישוב היהודי, שהלך וגדל במהירות, נזקק קודם־כול למבני־מגורים, והיה חסר גם אמצעים כספיים וגם כוח פוליטי, שעמדו לרשות הכנסיות הנוצריות. רוב הקרקעות שבעיר העתיקה היו רכושם של ערבים, והיהודים נאלצו לשכור דירות מבעלי־בתים ערביים. דירות אלה היו במצב תחזוקה גרוע ביותר ובהן הלכה הצפיפות וגברה עד לממדים בלתי נסבלים (תמונה 5). במרוצת השנים, הלך והתפשט תחום המגורים היהודי מערבה וצפונה לתוך יתר הרבעים, ובשנות השבעים של המאה הי"ט היה הרחוב הידוע היום כ’רחוב הנוצרים' מלוּוה בחנויות יהודיות.

הפינה הדרומית־המזרחית של הרובע היהודי, בראשית המאה העשרים. התאמתה של הבנייה לשיפועים התלולים של המדרון הביאה להקמת המבנים בצפיפות. החומות הסוגרות על הבתים אל הרחוב יוצרות חצרות פנימיות

הבנייה הציבורית היהודית פיגרה בעשרים שנה לערך אחרי הבנייה הנוצרית ונתאפשרה בעזרת תורמים בעלי־מעמד כלכלי ומדיני בארצות אירופה ומתוך הגנה מצד הקונסולים האירופיים. היסוד לתמורה זו היתה רכישת קרקע על־ידי יהודים במקום שכירות ממוסלמים. המפעל הראשון לבנייה מסוג זה היתה שכונת ‘בתי מחסה’, בסגנון המקובל של חצרות מוקפות חומה ובמרכזה ‘הכיכר הגרמנית’. במזרח השכונה הוקם בית־החולים היהודי הראשון בעיר העתיקה, ‘משגב לדך’.

בשנות השישים הוחל בהקמתם של שני המבנים המפוארים ביותר של הרובע היהודי: בית הכנסת ‘החורבה’ ובית־הכנסת ‘תפארת ישראל’ (ניסן ב"ק), שהתנוסס מעל לרובע היהודי (תמונה 6). שניהם היו בניינים רבי־קומות, בעלי כיפה גבוהה. הסגנון החיצוני שלהם מזכיר את הבנייה הביזאנטית הקדומה; ק' שיק¹⁰, ציין שאדריכל יווני מקושטא, שתכנן את הבניינים, השתמש לשם כך בדוגמתה של ‘אייה סופיה’ (תמונה 7). מן הראוי לציין שהיו אלה דווקא היהודים שהשתמשו לבנייה ציבורית בסגנון ‘מזרחי’, אך יש להזכיר שבמאה הי"ט נהגו גם באירופה לבנות בתי־כנסת חדשים ומפוארים בהשראתו של הסגנון הביזאנטי. הבנייה נעשתה על־ידי פועלים ערביים, שהודרכו על־ידי האדריכל, אך גם על־ידי מספר קטן של בעלי־מלאכה יהודיים.

המדרון היורד מן הרובע היהודי אל עבר המגרש הריק שליד שער האשפות. גם כאן עולה מעמדם השליט בנוף של בתי־הכנסת, בעיקר של בית־הכנסת תפארת ישראל. בשורת הבתים הקדמית נראה בית־הכנסת של ישיבת ‘פורת יוסף’, שבנייתו הושלמה רק בתקופת המנדט (בולט ההבדל בסגנון בנייתו)

בית־הכנסת ‘תפארת ישראל’ (ניסן ב"ק) בעיר העתיקה. הוא נחנך בשנת 1865 ובנייתו נסתיימה בשנות השבעים. בסגנונו מושפע המבנה מיסודות ביזאנטיים, שהנהגו באותה תקופה גם בבתי־כנסת במערב־אירופה

על בנייה מוסלמית באותה תקופה לא ידוע כמעט דבר. רוב המבנים נשארו במצבם הירוד, אם גם נערכו בהם תיקונים פה ושם, ושימשו למגורים בתנאי־דוחק. אך נמצאו בעיר העתיקה גם מבנים מרוּוחים של השכבה העשירה שבין המוסלמים. אלה היו מוסתרים מאחורי חומותיהם, ולא בלטו כלל בנוף העירוני.

היציאה מן החומות (1860–1880)

שנות השישים והשבעים של המאה הי"ט הביאו לראשית התמורה הגדולה בנוף העירוני: היציאה מן החומות. תהליך זה לא הוגבל לירושלים לבדה אלא חל ברוב עריה של האימפריה, כתוצאה מחדירת השפעה אירופית ומשיפור הדרגתי של תנאי־הביטחון. אך בירושלים התוֹסף גורם נוסף: הריבוי הגדול באוכלוסיה היהודית – הן על־ידי שיפור תנאי התברואה והן על־ידי הגברת העלייה. האוכלוסיה היהודית גדלה¹¹ בקצב מזורז (ב־1850 מנו 6,000 נפש; ב־ 1860– 8,000; ב־1870 – 11,000 [ובכך רוב האוכלוסיה הכללית בעיר!]; ב־1880 – 17,000).¹² הגידול המספרי היה מלוּוה התעצמות כלכלית ותמיכה חזקה יותר, בעיקר מצד הקונסולים של בריטניה ואוסטריה.

גורם שני לתמורות היתה הופעתה של רוסיה בזירת־הארץ אחרי מלחמת־קרים. צליינות נוצרית מרוסיה היתה בעשרות השנים הבאות לגורם הגדול ביותר בין כל הצליינות הנוצרית ונעזרה על־ידי פתיחת קו־אוניות קבוע מאודסה ליפו. היחסים המדיניים בין שתי המעצמות נשתפרו בעקבות ביקורו של הנסיך הרוסי קונסטנטין בשנת 1859. עלייתה של רוסיה, ובעיקר של הכנסיה הרוסית־אורתודוקסית, באה על־חשבון הכנסיה היוונית־אורתודוקסית, שיחסיה עם תורכיה השתבשו עקב המלחמות התכופות עם יוון. כך קרה שרוסיה היתה לחלוץ היציאה מן העיר העתיקה (ראה להלן).

השטח שמסביב לעיר היה איזור דל־יישוב: יישובים חקלאיים קטנים הקיפו אותה מכל צד, כשהמרחק הממוצע של הקרובים ביותר אל חומות־העיר היה כארבעה קילומטרים (פרט לכפר השילוח), ורוב הקרקעות של הסביבה היו מחולקות בין הכפרים השונים. השטח עצמו היה גבנוני וטרשי וסיפק אפשרויות מועטות לחקלאות, בדרך־כלל מטעים דלילים של זיתים וכרמים, וחלקות קטנות של תבואה מפוזרות ביניהם.

לכאורה אפשר היה לרכוש שטח לבנייה בכל מקום בסביבת ירושלים – אם הקונה יכול היה לשלם את המחיר הנדרש. אך ברור שהבונים בחרו באתרי־הבנייה מתוך שיקולים מסוימים. להלן יעשה נסיון לגלות מגמות בבחירת אתרי הבנייה. אך לשם כך מן הדין לבדוק תחילה את המסד הטופוגראפי של סביבות ירושלים (ראה מפה).

גבולה הכללי של ירושלים בתקופה התורכית מותחם במזרח ובמערב על־ידי נחלים עמוקים שכיוונם צפון־דרום, נחל־קדרון במזרח ונחל־רחביה במערב. הגבול מוגדר פחות בצפון, ואפשר לראות אותו בשני נחלים תלולים פחות, שכיוונם ממערב למזרח והם מתחברים אל נחל־קדרון: נחל־גאולה, שראשו קרוב לראשן של נחל־רחביה (כשאיזור בית־החולים ‘שערי צדק’ מפריד ביניהם) ונחל־האגוזים¹³ שאליו מתחבר נחל־גאולה בנחלת־שמעון. הגבול הדרומי והמערבי של העיר העתיקה מוגדר היטב על־ידי הגיא התלול של בן־הינום, אך קטעו העליון של נחל זה – המתחיל ליד מחנה יהודה ועובר לאורך קטע של רחוב יפו – מוגדר פחות, והגבול הדרומי־מערבי של ‘העיר החדשה’ נקבע בערך על־ידי קו פרשת־המים הארצית (עיין להלן).

בסקירת התפתחות השטח הבנוי שמחוץ לחומות מתברר, שאם לנחלים היתה השפעה מסוימת בקביעת גבולות ותחומים, הושפעו אתרי־הבנייה בעיקר על־ידי הרכסים המפרידים בין הנחלים השונים. חשיבות זו של הרכסים מתבררת מתוך היתרונות שהם מספקים לבנייה. רק על גב־הרכסים אפשר למצוא שטחים מישוריים או בעלי שיפועים נוחים, המקילים מאד על הבנייה ועל סלילת־דרכים. בתקופת הגשמים זורמים המים במהירות מן הרכסים, אך יוצרים זרמים חזקים במדרונות, הגורפים סחף רב ויוצרים סכנת שטפונות בעמקים. במפת שיק משנת 1894/95 מסומנים שטחים שונים בעיר החדשה כ’ביצה בחורף'. אך יש גם היבט אחר לרכסים, הקשור בשאיפות היוקרה של המוסדות השונים שהקימו בנייני־ציבור. תחרות היוקרה בין הכנסיות הנוצריות השונות, שהתבטאה בעיר העתיקה בשאיפה לקרבה מירבית למקומות הקדושים, מצאה בעיר החדשה (שאין בה מקומות קדושים, פרט להר הזיתים) את ביטויה בחיפוש אחר אתרים בולטים הנראים מרחוק, דבר בלתי־אפשרי בעיר העתיקה בגלל צפיפות הבנייה שאיפת יוקרה זו באה לידי ביטוי בכך שעם בניית מנזר נוטר־דם הוסיף האדריכל את פסל המדונה בין שני מגדלי הבניין כך שראשו יהיה גבוה מכיפת־הכנסיה שעל מגרש הרוסים.

על כן יש לבחון כאן את הרכסים השונים של העיר החדשה, לא רק על־פי מצבם הטופוגראפי אלא גם על־פי ערכם החזותי.

מבחינה טופוגראפית מהווה פרשת־המים הארצית (בין נחל־קדרון ונחל־רחביה או נחל־רפאים) את הקו הבולט ביותר בשתי צלעות של משולש שקודקודו ברוממה (במרחק של 3 ק"מ מן העיר העתיקה). סטיית פרשת־המים מהכיוון הכללי שלה, שהוא דרום־מערב–צפון־מזרח, מוסברת על־ידי פעולת חתירה לאחור של נחל־קדרון.¹⁴ בצלע הדרומית עוברת פרשת־המים מגבעת חנניה (שכונת אבו־טור), דרך תחנת־הרכבת, הסוכנות היהודית, בית־האומנים, שוק מחנה־יהודה לרוממה ובצלעה הצפונית דרך בניין הטלביזיה, ‘מחנה שנלר’, שכונת כרם־אברהם, צומת סנהדריה, גבעת התחמושת, וחוזרת אל הכיוון המקורי בגבעת שפירא (‘פרנץ’ היל'). מורדות הרכס הם בדרך־כלל בעלי שיפוע חזק, בעיקר אל עבר הפלגים של נחל־שורק, אך גב־הרכס נוח לרוחב של 80–100 מטר ומתרחב בכמה מקומות עד כדי משטח ברוחב של 300–500 מטר, כגון במחנה־יהודה, ‘מחנה שנלר’ וגבעת התחמושת.

אך מבחינה חזותית מתבלט הרכס למסתכל מן העיר העתיקה רק בצלעו הדרומית עד למחנה־יהודה; משם והלאה מוסתרת פרשת־המים למעשה במבט מן העיר העתיקה על־ידי רכסים אחרים המתמשכים ממנה לעבר העיר העתיקה. רכסים משניים אלה שולטים, למעשה, על האופק הקרוב של העיר העתיקה ומשכו לכן את עיניהם של בוני מוסדות היוקרה.

החשוב ברכסים משניים אלה מתחיל ליד שוק מחנה־יהודה, נמשך ממערב למזרח צפונית לרחוב הנביאים דרך קולנוע אדיסון, הכנסיה החבשית ומשם משתפל אל כיכר פיקוד המרכז לשכונות באב־אל־זהרה וואדי־אל־ג’וז. מן הרכס הזה מסתעפות שלוש שלוחות לכיוון דרום־מזרח. הראשונה עוברת את מגרש הרוסים ונמשכת לאורך השוליים המערביים של העיר העתיקה עד להר־ציון. השנייה נמשכת בין הרחובות ‘דרך שכם’ ו’צלח־א־דין' ומסתיימת בהר־הבית. השלישית יוצאת משכונת באב־אל־זהרה דרך מוזיאון רוקפלר לתוך העיר העתיקה (בית־זיתא) ומסתיימת ליד שער־האריות.

מן הצד המזרחי נשלט האופק של ירושלים על־ידי רכס הידוע בשמות ההיסטוריים: הר הצופים, הר הזיתים והר המשחית.

גם לגיאולוגיה היתה השפעה על בחירת אתרי־הבנייה. כל בנייה בירושלים דורשת פיצוץ סלעים להנחת היסודות המספק גם אבני בנייה באתר עצמו. לפיכך יש חשיבות רבה לסוג הסלעים באזורים השונים של העיר. מ' אבנימלך¹⁵ הצביע על התכונות השונות של סלעי־ירושלים, בעיקר על ערכם כאבני־בנייה. מכך אפשר להסביר את כיווני־התפשטותה של ירושלים שמחוץ לחומה. הרכסים שממזרח לעיר העתיקה מכוסים בעיקר סלעי קרטון הנוחים לחציבה, אך אינם טובים לבנייה; ואכן שימש האיזור מאז ימי קדם בעיקר כאיזור קבורה. על כן לא צמחה העיר לכיוון זה; ואם הוקמו מוסדות דתיים רבים על הר הזיתים, יש לזקוף זאת על חשבון העובדה שהיה זה המקום היחיד מחוץ לחומות שיש בו מקומות קדושים לנצרות, ושאיפת היוקרה התמקדה כאן על קרבה למקומות קדושים, כמו בתוך העיר העתיקה.

במערב שימש נחל־רחביה גבול להתפשטות העיר (למעשה כמעט עד לתום המנדט הבריטי), לא רק בגלל הטופוגראפיה הקשה של צלעותיו, אלא גם כגבול גיאולוגי. ממערב לנחל – בשטח הקריה והאוניברסיטה העברית – מצויים סלעים קינומניים המכונים בפי הערבים בשם ‘מיזי יהודי’; הם טרשיים ביותר ואינם נוחים לחציבה ולבנייה; הבנייה בשטח זה החלה רק בעזרת האמצעים הטכנולוגיים של המחצית השנייה של המאה העשרים.

אבן־הבנייה הטובה ביותר – ‘מיזי חילו’ ו’מלכה' – מצויה בשכבות הטורון, שעליהן בנויה העיר העתיקה והמשתרעות משם צפונה־מערבה עד לסנהדריה. ממערב לשכבות אלה, עד לנחל־רחביה, מצויות שכבות אבן־גיר מן הקנומן העליון, שאפשר היה לנצלן לאחר הנהגת השימוש בחומר־נפץ ובעזרת סיתות; הן נקראות ‘מיזי אחמר’ ומהן בנויים רוב הבניינים של השכונות היהודיות.

השטח הבנוי של העיר עד תום השלטון התורכי נמצא כמעט בשלמותו בתחום סלעי הטורון וה’מיזי אחמר', ואין ספק שדבר זה חיזק את המגמה של התפשטות העיר לעבר צפון־מערב, בעוד בדרום ובמזרח לא היתה כמעט בנייה. מגמה זו היתה מקבילה למשיכת העיר לכיוון יפו, שנמלה עלה הרבה בחשיבותו עם חיזוק הקשרים לאירופה. טבעי אפוא שעם היציאה מן החומות הפכה הדרך ליפו במהרה לציר הראשי של התפשטות העיר.

לבנייני יוקרה חיפשו את המקומות הבולטים שעל הרכסים השונים; אפשר להבין אפוא שלהקמת מוסדות או למבנים פרטיים שלא זכו לתמיכה כספית או מדינית ניכרת נאלצו להסתפק בשטחים נחותים, במדרונות משופעים, בתחתית נחלים או במסד טרשי וקשה לבנייה. הבדל זה של תנאי־המקום בולט היטב בהשוואה בין שני תחומי הבנייה הראשונים שמחוץ לחומה: מגרש הרוסים והשכונה היהודית ‘משכנות שאננים’, ששניהם הוקמו החל משנת 1860.

הקמת מגרש הרוסים היתה מעשה פוליטי להפגנת הנוכחות הרוסית בארץ־ישראל והשתחררות הכנסיה הרוסית מן הכנסיה היוונית־אורתודוקסית שבצִלה היא חסתה עד אז. הפרויקט הוכן בעת ביקורו של הנסיך הרוסי קונסטנטין ב־1859, שבו קיבל כמתנה מן הסולטן את המגרש, ששימש עד אז כמגרש אימונים לצבא התורכי. לשאיפות היוקרה הרוסיות היה זה המגרש המתאים ביותר. שטח של כ־50 דונם, כמעט מישורי, במרחק של כ־300 מטר מן הפינה הצפונית־המערבית של החומה, 600 מטר משער יפו ו־800 מטר משער־שכם. המגרש היה גבוה ב־20 מטר מן המקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה ומובלט כלפי צפון מזרח במדרון תלול, היורד 60 מטר עד לשער־שכם וכלפי דרום – כ־30 מטר עד לבריכת ממילא. אכן, הבניינים שהוקמו על המגרש נראו מן העיר העתיקה כבולטים לשמים (תמונה 8). ‘המגרש’ נבנה כריבוע מוקף בתים המשמשים גם חומת־ביצורים, כי אין בהם פתחים כלפי חוץ. השערים המעטים, שמהם יצאו דרכים פנימיות, היו שמורים על־ידי חיילים תורכיים או שומרים שכורים. צורה זו של הגנה היתה למודל בטחוני לכל הבנייה שמחוץ לחומות עד לשנות התשעים של המאה הי"ט.

מגרש הרוסים. ציור משנת.1876 מכלול הבניינים שולט על קו־הרכס (“רכס הנביאים”) שממערב לעיר העתיקה. רוב השטח שמחוץ לחומות היה עדיין חקלאי או שומם. משמאל למגרש נראים בתיה הראשונים של שכונת נחלת שבעה ומימין – הכנסיה הפרוטסטאנטית־ערבית שברחוב שבטי ישראל. מן התצלום עולה בבירור מעמד היוקרה של מגרש הרוסים עם הקמתו]

במרכז המגרש מתרוממת הכנסיה המרשימה, בעלת הכיפה הגבוהה, וכאן ניתנה בפעם הראשונה בעיר הזדמנות להבליט את המבנה הארכיטקטוני על־ידי הקמת הכנסיה במרכזו של שטח בלתי־בנוי. סגנון הכנסיה הוא ואריאנט רוסי של הבארוק, ואילו ביתר מבני־המגרש שולטים יסודות ניאו־גוֹתיים.

לעומת זאת, מייצגת משכנות שאננים את כל חולשתה של הבנייה היהודית – על אף מעמדו והשפעתו של משה מונטיפיורי, מייסד השכונה.

הבעיה המרכזית של השכונה – כמו של כל השכונות היהודיות שהוקמו מחוץ לחומה – היתה רכישת הקרקע, שנתקלה הן בקשיים מנהליים (איסור רכישת קרקע על־ידי זרים, אלא בהיתר מיוחד מן הסולטן) והן בקשיים כספיים.¹⁶

גם במשכנות שאננים הכתיבו תנאי־ביטחון את צורת המבצר, וגם כאן נבנו הבתים החיצוניים כחומה, ורק בקטעים פתוחים היה צורך בבניית חומה ממש. הקומה התחתונה של בית אחד שימשה כשער כניסה לחצרות הפנימיים. פנים השכונה נבנה לאורך שני רחובות מקבילים וישרים, שאליהם פונים פתחי הבתים; אלה היו למעשה הבתים היהודיים הראשונים שנבנו לאורך רחובות ולא בסבך של שילוב הדדי במפלסים שונים. אף־על־פי שהשכונה היתה מיועדת לקלוט את עניי הקהילה היהודית, עלו בתיה בטיב הבנייה והשרותים בהרבה על הבתים שבתוך החומה. משכנות שאננים שימשה גם היא אב־טיפוס של שכונה יהודית, כשתנאי־הביטחון הכתיבו את צורת המבצר. ברוב השכונות שנבנו עד לסוף המאה הי"ט שימש שער־השכונה גם כמזכרת לתורמי הכספים להקמתה.

רק מעט בניינים נוספים הוקמו בשנות השישים של המאה הי"ט וגם הם כמכלול בתים בצורת מבצר. החשוב בהם היה ‘בית־היתומים הסורי’, שבבנייתו הוחל בשנת 1861 על־ידי הפרוטסטאנט הגרמני לודוויג שנלר (תמונה 9). מכלול הבניינים נועד לקלוט יתומים נוצריים, מקרבנות הטבח בנוצרים שבלבנון. עוד בשנת 1855 רכש שנלר מגרש מאנשי הכפר ליפטה, ליישוב חקלאי והקים עליו בניין. אך מטעמי ביטחון לא החזיק בו מעמד; שוב הוכח שרק מוסד גדול, מוקף חומה ומוגן על ידי שומרים מסוגל להתקיים. אמנם בשביל מוסד ציבורי היה האתר מרוחק מדי מן העיר העתיקה (יותר משני ק"מ), ודבר זה טמון במטרה המקורית של הקמת חווה חקלאית, אך עמד לרשות המוסד שטח של כמאה דונם, שהתמלא במרוצת הזמן בבניינים רבים, כולל בתי־מלאכה ובית־חרושת לרעפים, שהיה – למעשה – המפעל התעשייתי הראשון בירושלים. אתר המוסד נמצא על אחת ההתרחבויות של גב פרשת־המים הארצית וממנה יורד מדרון תלול צפונה־מערבה אל עבר נחל־שורק.¹⁷ בהתאם למטרות המוסד ולשאיפות הפרוטסטאנטים להימנע מפעילוּת יוקרה, בנויים רוב מִבני המוסד בסגנון כפרי אופייני לדרום־גרמניה.

‘בית היתומים הסורי’ (בניין שנלר) בשנות התשעים של המאה הי"ט. מכלול הבתים עומד על גב פרשת־המים, בשטח חקלאי. סגנון הבנייה – ובעיקר המגדלים – מושפע מן הבארוק הכפרי של דרום־גרמניה. הארובה הנראית בתמונה שימשה את בית־החרושת ללבנים, שהיה חלק מן המוסד]

בניין המנהלה, הקרוב לשער הראשי, על מגדל השעון שלו שנבנה בסגנון בארוק כפרי של דרום־גרמניה, הוקם רק בראשית המאה העשרים.

במקביל לבית־היתומים, הוקם על־ידי פרוטסטאנטים גרמניים גם בית־יתומות במקבץ בניינים שנקרא ‘טליתא קומי’ (תעלי תקומי), ובו גם בית־ספר למלאכה לבנות. מערך הבניינים, שגם הוא היה מוקף חומה, הוקם בסביבה מבודדת, קרוב לגב פרשת־המים באתר שלידו מוקם המגדל הגבוה ליד ‘המשכיר לצרכן’. חשיבותם של הבניינים בכך שכאן פותח סגנון בנייה ששלט במבנים פרוטסטאנטיים עד סוף המאה. סגנון זה פותח על ידי האדריכל קונראד שיק. העיצוב הפנימי של כל בניין משתמש ביסודות מקומיים של קמרונות ואולם־כניסה גדול שממנו נפתחות דלתות לחדרים השונים. אך עיצוב החוץ לקוח מיסודות גותיים (תמונה 10) וכקישוט השתמש שיק ב’פילאסטר', עמודי קישוט שטוחים הבולטים מן הקיר. שיק קבע בכך תקדים שאדריכלים רבים חיקוהו, וטבע את חותמו בעיקר על עיצובו של רחוב הנביאים.¹⁸

הבניין הראשי במכלול של ‘טליתא קומי’, ששימש תחילה כבית־יתומות פרוטסטאנטי. מבנה זה היה הבניין הראשון שתוכנן על־ידי קונראד שיק. הוא הוקם סמוך לפרשת־המים במשולש שבין הרחובות אגריפס, המלך ג’ורג' ובצלאל של היום]

בשנות השישים של המאה הי"ט נעשו הצעדים המהססים הראשונים של בנייה מחוץ לחומה, ואף־על־פי שמספר ה’היאחזויות', שהוקמו בפיזור רב ממערב לעיר העתיקה, לא עלה על 4–5, שימשו אלה מודלים ומורי־דרך להתפתחות שלבשה תנופה חזקה יותר בסוף העשור ובשנות השבעים. שתי שכונות יהודיות הוקמו בסוף עשור השישים לא על־ידי נדבן, אלא ביוזמת המתיישבים: מחנה ישראל (מתיישבים ממוצא מוגרבי) ונחלת שבעה. שתיהן במורד הקטע העליון של גיא־בן־הינום, האחת במקום בו נוטש הנחל את התוואי של רחוב יפו והשנייה ממזרח לבריכת ממילא. מקום זה שוב מעיד על האילוץ בבחירת מקומות נאותים לשכונות היהודיות.

המפעל ההתיישבותי העיקרי של שנות השבעים היה הקמתה של שכונת מאה שערים, שבבנייתה הוחל ב־1874. היא היתה לגדולה בין השכונות היהודיות שנבנו במאה הי"ט מחוץ לחומה. הקרקע לשכונה נרכשה במדרון התלול היורד מ’רכס הנביאים' צפונה אל עבר נחל־גאולה וממנה אין כל אפשרות לצפות אל חומת העיר העתיקה הנמצאת במרחק של כ־800 מטר מקצה השכונה. השכונה תוכננה על־ידי שיק בעקרונות הדומים לאלה ששימשו בבניית משכנות שאננים, אך היא מושתתת על שלושה רחובות מקבילים. בחומת הבתים הצפונית, שבתיה הם הגבוהים ביותר, נמצא רק שער אחד; אך בתוך השכונה, לאורך הרחובות הפנימיים, נשאר גם מקום לגינות קטנות. רוב הבתים היו בעלי שתי קומות, ומרפסות עץ הודבקו לקומות העליונות. חידוש חשוב נקבע בבנייה, שעבר מכאן לכל השכונות היהודיות שהוקמו עד שנות השלושים של המאה העשרים: השימוש בגג משופע, מכוסה רעפים.¹⁹ לפי עדותו של שיק,²⁰ נתאפשר הדבר הודות לסלילת הדרך ליפו, שבה יכלו עגלות להוביל קורות עצים ארוכים הנחוצים לתשתית הרעפים. שיטה זו אִפשרה בנייה קלה יותר של הקירות, וכך אפשר היה לתת לבתי היהודים מראה אירופי.

אתר נוסף לבנייה יהודית נרכש במשטח הרחב שעל גב פרשת־המים, באיזור הידוע היום כמחנה יהודה. משטח זה תואר במקורות התקופה כאיזור טרשי ושומם, ומשום כך הצליחו כנראה היהודים לרכוש את הקרקע. על משטח זה הוקמו בשנות השבעים השכונות היהודיות בית יעקב ומשכנות ישראל. בסך הכול נבנו בשנות השישים והשבעים תשע שכונות יהודיות עם אוכלוסיה שמנתה ב־1880 כ־2,000 נפש.²¹  

הבנייה הנוצרית נמשכה בשנות השבעים בתנופה רבה. בעקבות החדירה הרוסית, החלה בנייה מזורזת על מדרון הר הזיתים במירוץ שבו השתתפו הכנסיות האורתודוקסיות והכנסיה הקתולית; רק הפרוטסטאנטים לא היו מעוניינים באתרים אלה. תוך תקופת זמן קצרה הונחו היסודות לכנסיות ולמנזרים רבים; על ראש־ההר, המזוהה עם אתר העלייה לשמים, הוקמו מנזרים לנזירות הכרמליטים והבנדיקטינים, והכנסיה הקתולית פטרנוסטר (בסגנון הרנסאנס), כנסיה ומנזר יווני אורתודוקסי וירי גלילאי. בשיא הרכס הוקמו כנסיה ומנזר רוסי־אורתודוקסי, שמגדלו – בגובה של 50 מטר – מכתיר את ראש־ההר ונראה ממרחקים (שתי התמונות הבאות). רוב הבניינים האלה, בעיקר מגדליהם, הושלמו בראשית שנות השמונים.

הכנסיה הרוסית שעל ראש הר הזיתים, בעת הקמת המגדל. הבניין הוא בסגנון ביזאנטי מובהק. הפרדת המגדל מן הבניין הראשי אופיינית לסגנון הרנסאנס. המגדל חסר עדיין את החרוט המציין אותו היום

רכס הר הזיתים מצד מזרח. הכנסיה הרוסית בולטת בקו־הרקיע

בעיר המערבית הוקמו מנזר רטיסבון (1874) בסגנון רנסאנסי טהור על גב פרשת־המים, באתר שממנו היה מבט חופשי על חומות העיר; כנסיה פרוטסטאנטית קטנה, ששפת־תפילתה היתה ערבית (1872/73), במורד רחוב שבטי ישראל; והמעון הסקוטי על פרשת־המים ליד תחנת־הרכבת של היום.

אך הנוצרים החלו גם בהקמת בנייני־מגורים. גם הם היו בדרך־כלל בנייני־יוקרה של נציגים פוליטיים או כלכליים של המעצמות, של אנשי־עסקים ובעלי מקצועות חופשיים. בתיהם המפוארים והמרווחים – בסגנון של בנייה ערבית פרטית (עיין להלן) – הוקמו במפוזר בשטח שבין מטעים ושדות תבואה; אך גם בהם נסתמנה מגמה מסוימת לריכוז, כמו ממערב ומצפון למגרש הרוסים ובשטח המוגבה מצפון ומדרום לבריכת ממילא.

בנייה נוצרית למגורים הולידה גם תופעה אחרת עם הקמתה של המושבה הגרמנית (החל מ־1874). עקרונות מיקומה היו שונים מיתר הבנייה הנוצרית: בגלל המגמות החקלאיות של המתיישבים לא נבחר מקום יוקרה אלא שטח שהבטיח פוטנציאל לעיבוד חקלאי. רק בעמק־רפאים יש שטחים מישוריים שאפשר היה לעבדם בלי בניית טרסות. על כן רכשו המתיישבים מארגון ה’טמפלרים' שטח נרחב מתושבי בית־צפפה. אך חיש־מהר גילו שקרקע העמק סלעית מדי ואינה מתאימה לחקלאות בסגנון אירופי ובכלי־עבודה אירופיים. במרוצת הזמן החליפו המתיישבים את החקלאות במקצועות עירוניים.

אולם, בחירת האתר המקורי בגלל המגמות החקלאיות עשתה אותו יוצא־דופן במיקומו בעיר. במקום לחפש גבעה נישאת ובולטת, בחרו הטמפלרים במקום הנמוך ביותר שעל גב ההר של ירושלים, וזה היה גם אתר הבנייה הראשון הנמצא מעבר לפרשת־המים הארצית. עד אז נבנו כל הבניינים בירושלים באגן־הניקוז של נחל־קדרון, ופרשת־המים שימשה גבול חיצוני לבנייה (ראה מפה). רק בראשית המאה העשרים גלשו מספר בתים של שכונות יהודיות אל עבר פרשת־המים במורד לנחל־רחביה, ולמעשה החלה הבנייה הנרחבת באגן ההיקוות של נחל־שורק ויובליו רק בימי המנדט. השכונה הגרמנית היתה יוצאת־דופן ושימשה בימי המנדט כגרעין להתפתחותן של השכונות הדרומיות של ירושלים.

בתי המושבה הגרמנית סטו בסגנונם מן המקובל ביתר המבנים הנוצריים שבעיר. בארץ מוצאם (וירטמברג) נהוג היה כבית כפרי ‘הבית האחיד’,²² בעל שתים עד שלוש קומות שכלל בתוכו לא רק את שטח המגורים אלא גם רפת ומחסנים. אמנם, בביצוע העיקרון הזה במציאוּתה של ארץ־ישראל נעזרו המתיישבים ברעיונותיו של שיק – הן בעיצוב הפנימי והן בחזית הבתים; מכל מקום, בתי המושבה הגרמנית נמנו על הגדולים שבין הבתים הפרטיים בעיר. כמגורי חקלאים יצאו דופן מכל דבר שנודע עד אז בארץ ועוררו קנאה והתפעלות. הבתים הבודדים מפוזרים היו בשטח, בלי כיוון אחיד או רחובות; הם היו מוקפים גינה מגודרת בחומה גבוהה. אך במִקבץ הבתים נעדר אופיה של שכונה מבוצרת, שציין באותה תקופה את הבנייה היהודית.

באותה תקופה החלו גם המוסלמים לצאת לאט־לאט מן החומות. מספר אנשים מנכבדי העיר ועשיריה החלו לבנות בתי־מגורים מפוארים במקומות בודדים, אך לא רחוק מן החומות. הם התרכזו בעיקר בקרבת בית־הקברות של ממילא ולאורך דרך שכם. הבתים היו בעלי שתי קומות עם גג שטוח, אך מוקף גדר מקושטת. חזית הבית היתה מקושטת במרפסות גדולות ובקישוטי־ עמודים; עיצוב הפנים הזה מבוסס על טרקלין מרכזי גדול, המוקף חדרים גדולים לבני־המשפחה. סגנון זה שימש דוגמה לכל הבנייה הערבית המפוארת עד סוף ימי השלטון התורכי.

בסוף התקופה נמצאה ירושלים שמחוץ לחומות בשלב־מעבר אל אופי עירוני. רוב השטח מסביב לחומות היה עדיין חקלאי או שטח בור, ונקודות היישוב השונות הופיעו בו כמו איים קטנים. על הגבעות שיצרו את האופק שמסביב לעיר העתיקה התנוססו המגדלים והבתים הגבוהים של המוסדות הנוצריים. השכונות היהודיות – שבדרך־כלל לא כללו יותר מ־30–40 בתים (פרט לנחלת שבעה ומאה שערים) – היו תקועות במדרונות התלולים או בתחתית העמקים. רובה המכריע של האוכלוסיה גר עדיין בעיר העתיקה, בתנאי צפיפות קשים, ורק כעשרה אחוז ממנה גר מחוץ לחומות.

התגבשות האופי העירוני

בעשרים השנים האחרונות למאה הי"ט החלה גם העיר שמחוץ לחומה ללבוש צורה עירונית, כתוצאה מריבוי הבנייה ומסלילת רחובות אחדים. אוכלוסיית העיר עלתה מ־31,000 ב־1880 ל־55,000 ב־1900, והאוכלוסיה היהודית הוכפלה בפרק זמן זה (מ־17,000 ל־35,000). האוכלוסיה הנוצרית עלתה מ־6,000 ל־10,000, ותפסה את המקום השני בין קבוצות האוכלוסיה. המוסלמים עלו רק מ־8,000 לכ־10,000. מחוסר אפשרות של התרחבות נוספת של היישוב בעיר העתיקה, נאלצו רוב התושבים החדשים להקים בתיהם מחוץ לחומה. בסוף המאה כבר גרו יותר ממחצית היהודים מחוץ לחומות לעומת כ־10 אחוזים בלבד ב־1880.

הדחף להתפתחות סוערת זו נבע בעיקרו ממאורעות חיצוניים. העלייה היהודית הגדולה היתה תוצאה ישירה של גל ההגירה מרוסיה, בעקבות הפרעות של שנת 1881. המעצמות האירופיות הגבירו את התעניינותן במזרח־התיכון – כל אחת וסיבותיה שלה. בריטניה החלה להתעניין בארץ־ישראל, לאחר שהשתלטה בשנת 1882 על מצרים ועל תעלת־סואץ; רוסיה ניצלה את מצב השלום עם תורכיה, שאליו הגיעה בוועידת ברלין ב־1878, כדי לחזק את השפעתה בארץ־ישראל בעזרת הכנסיה הרוסית אורתודוקסית; צרפת החלה להתאושש ממפלתה בידי פרוסיה־גרמניה ב־1871 והפנתה תשומת־לב מחודשת למזרח־התיכון, בעיקר ללבנון ולארץ־ישראל; גרמניה המאוחדת, שהגיעה ליוקרה בינלאומית ניכרת בקונגרס ברלין, החלה לרקום את המדיניות של ה’שאיפה מזרחה'. בתורכיה עצמה החלו להופיע הניצנים הראשונים של ריפורמה ומודרניזאציה.

המנזר ובית־החולים ‘סאן וינסאן דא פול’ שברחוב ממילא. היה זה המבנה הצרפתי הראשון שהוקם סביב הפינה הצפונית־מערבית של החומה (1886). הוא נבנה בסגנון המושפע בעיקר על־ידי הרנסאנס.

כל ההתפתחויות האלה נתנו את אותותיהן בירושלים, שהפכה למוקד פעילוּתן של המעצמות ולמטרתה העיקרית של ההתיישבות היהודית. עם זאת נשאר ההבדל העקרוני בין הפעילוּת היהודית והנוצרית. היהודים היו זקוקים בעיקר לשכונות מגורים, ואף־על־פי שההרכב החברתי והכוח הכלכלי שלהם השתנו, נשאר עדיין הגורם של חוסר הון לבנייה וחוסר כוח פוליטי; המוסדות הנוצריים, לעומת זאת, זכו לתמיכה גוברת מצד הממשלות השונות.

שכונות המגורים היהודיות החדשות המשיכו בדגם שנוצר על־ידי השכונות הראשונות: מבצר של בתים, הפתוחים כלפי חצרות פנימיות. גם מבחינת המיקום נוצרה המשכיות: רובן המכריע של השכונות החדשות הוקם בקרבת שכונות קיימות, ונוצרו למעשה שני ריכוזים עיקריים – האחד באיזור מחנה יהודה והשני מסביב לשכונת מאה שערים. בסוף המאה הי"ט נשאר עדיין מרווח של כ־800 מטר בין שני הריכוזים, שנסגר רק בראשית המאה העשרים. השכונות המעטות שהוקמו בריחוק מן המרכזים האלה ניטשו במרוצת־הזמן, פרט לשכונת ימין משה הגדולה.²³

המנזר והאכסניה ‘נוטר דאם דא פראנס’, המרשים בין מכלול המבנים הצרפתיים שהוקמו בשנות השמונים של המאה הי"ט סביב הפינה הצפונית־המערבית של חומת העיר העתיקה. הוא הוקם על גב ‘רכס הנביאים’. בראש המורד התלול היורד לשער שכם. ראש פסל המדונה נמצא בגובה כיפת הכנסיה שבמגרש הרוסים. סגנונו הושפע מיסודות הרנסאנס. משמאלו נראה בית־ספר פראנציסקאני. הבניין העומד למרגלותיו מימין שימש זמן־מה כאכסניית הקונסול הרוסי]

כל השכונות החדשות הוקמו לפי עקרון המבצר, אך נבדלו זו מזו בגודלן. השכונות הגדולות ביותר מנו מאות בתים, ואילו בקטנות הוקמו רק כעשרה בתים. נסתמנו גם הבדלי רמה בין שכונות שהוקמו ביוזמת המשתכנים, שהשתתפו גם במימון, לבין השכונות שנתבססו על כספי תורמים. המשותף לכולן היתה אחידוּת עדתית – ובעיקר הפרדה בין אשכנזים וספרדים – וארגון אספקת מים בעזרת בורות ציבוריים לצד הבורות שבכל בית ובית. בסך־הכול הוקמו כ־25 שכונות חדשות בעשרים שנים אלה. מספר הבתים לא הספיק לקליטת גידול האוכלוסיה, ולפיכך חולקו בתים למספר משפחות, הוקמו מבנים ארעיים והצפיפות בכמה שכונות גדלה כמעט לממדים של העיר העתיקה.

הכנסיה הצרפתית־קתולית ‘סאן סטפאן’, על גב־הרכס שבין הרחובות צלח־א־דין ושכם. נבנה בסגנון מעורב של גותיקה ורנסאנס]

בשכונות הנוצריות כבר עמדו בתים בודדים ולא נבנו עוד מִקבצים מוקפי־חומה. מתקבל אפוא הרושם שהסתגרות השכונות היהודיות בתוך חומותיהן המשיכה מתוך רצון לשמור על אחדות פנימית יותר מאשר מטעמי ביטחון. ב־1891 הוקמה השכונה היהודית הראשונה ללא חומות, ‘רחובות הבוכרים’ – היא השכונה היהודית הצפונית ביותר היורדת מן הצלע הצפונית של פרשת־המים הארצית לעבר נחל האגוזים. תכנונה מושתת על דגם שתי וערב של רחובות רחבים ולפיכך היתה המודרנית בין כל השכונות היהודיות.

בנייה ערבית מפוארת של שנות השמונים. בנייני־מגורים אלה הוקמו על גב פרשת־המים מנקודה המשקיפה על חומות העיר העתיקה. בתחילת המאה העשרים נמכרו המבנים ליהודים והיו למוזיאון ולבית־ספר לאמנות בצלאל]

תופעה חדשה בבנייה היהודית היתה הקמתם של מוסדות־ציבור בעזרת תורמים מחוץ־לארץ. אלה לא היו קשורים לעדה או לשכונה מסוימת אלא נועדו לשרת את האוכלוסיה היהודית בכללה; לכן נבנו מוסדות אלה מחוץ למִקבצי השכונות היהודיות ובבחירת אתריהם השפיעו גם גורמי יוקרה. כך הוקמו המוסדות של ‘כל־ישראל חברים’, בתי־ספר, בתי יתומים ויתומות, על פרשת־המים, בקטע שבין איזור מחנה יהודה לבין ‘טליתא קומי’. ריכוז אחר של מוסדות־חינוך הוקם באיזור הסמוך לרחוב הרב קוק של היום, שם נבנה גם בית־חולים רוטשילד (שהיה בראשית ימי המנדט לבית־חולים הדסה).

בית החולים המודרני ביותר היה ‘שערי צדק’, שהוקם בקצה החיצוני של רחוב יפו, על פרשת־המים סמוך לראשו של נחל־רחביה.

סלילת רחוב בירושלים, סוף המאה הי"ט

בבנייה הנוצרית בלטו בעיקר המוסדות הדתיים הצרפתים, שבדור הקודם לא היו פעילים כמעט מחוץ לחומה. תוך תקופה קצרה נבנה בשנות השמונים מספר רב של מוסדות, שהתרכזו כולם בשטח שנרכש בקרבת הפינה הצפונית־מערבית של החומה. במורד לעבר ממילא הוקם בית־החולים הגדול ‘סאן וינסאן דא פול’ (ראה תמונה 11). בראש הגבעה מול החומה (היום כיכר צה"ל) נבנה בית־החולים סאן לואי, ומולו – צמוד לחומה – המנזר של האחיות ‘הריפאראטריס’. גולת־הכותרת של הבנייה הצרפתית באיזור זה היה המנזר הגדול ‘נוטר דאם דא פראנס’ ששימש גם כאכסניה לצליינים. הוא מתנוסס במרומי הגבעה היורדת משם אל שער־שכם (תמונה 12). כל הבניינים האלה נבנו בסגנון הרנסאנס האופייני לרוב המבנים הקתוליים של אותה תקופה. לנוחיותם של המוסדות האלה נפרץ ב־1889 בחומה הצפונית ‘השער החדש’. בראשית שנות התשעים הקימו הדומיניקאנים הצרפתים את המכלול הגדול של בתי־ספר ומוסדות מסביב לכנסיית סאן סטפאן (בסגנון רנסאנס על בסיס גותי; תמונה 13) על גבעה שבין דרך שכם ורחוב צלח־א־דין.

שער־יפו בראשית המאה העשרים. הפירצה שנפרצה בחומה לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם אפשרה כניסתן של מרכבות לתחומי העיר. בכיכר שבתוך השער נראה המלון המפואר של אותה תקופה ‘גרן ניו הוטל’. השער וסביבתו היו מרכז של תנועה ומסחר

הרוסים היו פעילים בעיקר בשני מקומות. בתוך העיר העתיקה – במקום סמוך לכנסיית־הקבר, שבו גילתה משלחת ארכיאולוגית רוסית שרידי חומת העיר – הקימו כנסיה מפוארת בסגנון בארוק רוסי: ובמדרון הר הזיתים ב’גת שמנה' בנו את כנסיית סנטה מריאה מגדלנה, לפי דגם של כנסיה במוסקבה, על שבעת מגדלי הבצל שלה.

תופעה חדשה בבנייה הדתית הנוֹצרית היתה כנסיית החבשים על ‘רכס הנביאים’, בסגנון ביזאנטי.

הכנסיות הפרוטסטאנטיות היו פעילות פחות בתקופה זו; הבניין החשוב ביותר היתה כנסיית הבישוף האנגליקאני 'סנט ג’ורג'', ולידה בתי־ספר; כל המכלול נבנה בסגנון כמעט טהור של הגותיקה האנגלית־נורמאנית (תמונה 3).

לעומת זאת. בלטה בנייה חילונית פרוטסטאנטית של בתי־חולים, בתי־ספר, קונסוליות ובתי־מגורים, רובם בסגנון המיוחד שנוצר על־ידי שיק; הריכוזים העיקריים של בנייה זו היו לאורך ‘רכס הנביאים’ ובמושבה הגרמנית.

הביקוש הרב לבנייה חילונית ובנייה למגורי־יוקרה השפיע גם על האוכלוסיה הערבית. מספר רב של ערבים אמידים יצאו מן החומות והקימו בתים בעלי שתיים עד שלוש קומות, חלקם לצורכי השכרה. בתים אלה המשיכו בסגנון הבנייה הערבית המפוארת: גגות שטוחים עם מעקי־אבן, מרפסות גדולות וקישוטי־עמודים. בתוך הבית או לפניו היתה גינה, ועיצוב־הפנים היה מאורגן סביב טרקלין מרכזי. הידועים ביותר בין אלה היו ביתו של רבא אפנדי (מאוחר יותר – המרכז ומלון של המושבה האמריקנית) וביתו של סלים ביי, ראש־העיר (היום – מכון אולברייט לארכיאולוגיה). קבוצה אחרת של בתים כאלה הוקמה על גב פרשת־המים בסמיכות למנזר רטיסבון, ושניים מהם היו מאוחר יותר לבית־ספר ומוזיאון בצלאל (תמונה 14). בנייה זו שימשה דוגמה להקמת המושבה האמריקנית, אך בבתי־האמריקנים הופיע גורם סגנוני חדש: ניצני ‘ארט נובו’, אותה אופנה שהחלה בסוף שנות התשעים ומצוינת ביסודות קישוט רבים בקווים מסתלסלים ובשאיפות רומאנטיות מזרחיות. תוספות הקישוט נבחרו מחומר אחר – עץ, זכוכית, חרסינה, והם הופיעו בירושלים לראשונה במושבה האמריקנית.²⁴

כך הציגה הבנייה בירושלים בסוף המאה הי"ט את עצמה בגיוון רב ביותר של סגנונות, לקוחים מכל חלקי העולם המערבי עם תוספות שמקורן במסורת המזרח־תיכונית.

הנוף העירוני בסוף המאה הי"ט

בשורות הבאות יעשה נסיון לשחזור נופה העירוני של העיר בסוף המאה הי"ט ואת תפרוסת התפקודים השונים בתוך העיר.

העיר העתיקה שמרה על מעמדה המרכזי בתוך העיר, אף־על־פי שרוב האוכלוסיה כבר גרה מחוץ לחומות. אי־אפשר היה להעביר את מרכזי היוקרה – המקומות הקדושים – אל מקום אחר, ועל אף הדוחק וקשיי־הגישה נשארו מקומות אלה מוקד כוח של משיכה לצליינים ולתחרות פוליטית־דתית. על כן חלו עיקר השינויים בתוך העיר העתיקה לאורך ה’ויא דולורוזה' ובתוך הרובע הנוצרי שהתמלא במושבים של בישופים ואפטריארכים, במנזרים ואכסניות צליינים, בבתי חולים ובבתי־ספר, וכל המוסדות האלה התארגנו סביב כנסיות. גם ברובע היהודי חלו תמורות והוקמו בתי־כנסת, בתי־ספר ובית־חולים, אך במידה פחותה – בגלל הדוחק הרב שברובע.

לעומת זאת, לא השתנו תנאי־המגורים. אדרבה, הדוחק הלך וגדל, ומצב התחזוקה של הבתים הלך ורע. אף־על־פי־כן שמרה העיר העתיקה על תפקודי המסחר והמלאכה; אך מפעלים מודרנים כגון טחנות־קמח, נגריות, מסגריות או מפעלי־תעשייה ראשונים שאפו למיקום חדש מחוץ לחומות. 

רחוב יפו היה במחצית השנייה של המאה הי"ט לציר־ההתפתחות המודרנית והתפשטותה המרחבית של העיר. תהליך זה לא היה קשור בתנאים טופוגראפיים, אלא בהתרחבות קשרי־החוץ של הארץ ובהתפתחות מקבילה של נמל־יפו. תהליך זה מצא את ביטויו בסלילת הדרך ליפו והכשרתה לתנועת מרכבות. הסיבה הבלתי־אמצעית לסלילתה היה ביקורו של קיסר אוסטריה, פרנץ יוסף, ויורש־העצר הפרוסי שהגיעו למזרח־התיכון עקב החגיגות לפתיחת תעלת סואץ בשנת 1869.

אף־על־פי שהדרך השתבשה מהר ונסללה מחדש בשנות השבעים (תמונה 15), היא השפיעה מהר על תהליך המודרניזאציה של העיר.

השפעה זאת הורגשה בראש־וראשונה ליד שער־יפו, שהיה לנקודת־המגע בין העיר העתיקה והעיר החדשה ומשכה אליה את כל הפעילות הקשורה ב’נקודת שטעון', דהיינו העברת סחורות מהובלה במרכבות להובלה על־גבי בהמות.

מחוץ לשער – ובעיקר ליד ‘בריכת הסולטן’ – חנו שיירות שהובילו סחורות ליתר חלקי הארץ ולעבר־הירדן והתפתח שוק. תפקיד זה חוזק על־ידי סלילת דרך המרכבות לבית לחם ולחברון ב־1894 ועם סלילת מסילת־הברזל (ראה להלן).

בפנים החומות הפכה הכיכר שלפני שער־יפו לכיכר המרכזית של העיר, וכאן התמקמו השירותים המודרניים לתחבורה ולתקשורת. ליד הכיכר קמו בתי־מלון מודרניים, שהגדול בהם (גרן ניו הוטל; תמונה 16) זכה לשבחים. כאן התרכזו בנייני הדואר והטלגראף, שהמפואר בהם היה הדואר האוסטרי, סוכני נסיעות וחנויות למזכרות. הכיכר עצמה שימשה כשוק פתוח, עד שהוכשרה לתנועת מרכבות ב־1898, כאשר נפרצה החומה ליד השער לכבוד ביקורו של הקיסר וילהלם ומולא החפיר שלפניה, כדי לאפשר כניסת האורח לעיר ברכיבה.

בשנות השבעים גלשה הבנייה ליד השער אל מחוץ לחומה, והקטע של רחוב יפו מן השער עד לפינה הצפונית־מערבית של החומה הפך לרחוב בעל מראה עירוני. בתים צמודים זה לזה הוצמדו אל החומה ויצרו גם שורה מן הצד השני של הרחוב (תמונה 2) ולצורך זה נשפכה סוללה במדרון התלול היורד מן החומה אל גיא־בן־הינום. בתוך הבתים שמשני צדי הרחוב היו חנויות, וחלק מן הבתים שימשו כבתי־מלון. כך אפשר לראות בשער־יפו ובסביבתו ראשיתו של מרכז־עסקים מודרני.

אופיו של רחוב יפו השתנה עם הגיעו לפינת החומה, ולאורך של כ־500 מטר הוא עובר ליד מוסדות דתיים – בהתחלה המִקבץ של המוסדות הצרפתיים ולאחר־מכן ליד מגרש הרוסים. לצד שמאל השתפל השטח מן הרחוב אל עבר איזור ממילא, ושטח זה לא היה בנוי בגלל בית־הקברות שבאיזור ובגלל סכנת השטפונות.

מול הקצה המערבי של מגרש הרוסים משתרעת דרומה שכונת נחלת שבעה בתוך חומות בתיה. השכונה נמצאת משני צדי האפיק (הנסתר) של גיא־בן־הינום; שורה של בניינים נוצריים עמדו על המדרונות העולים ממנה למערב אל עבר פרשת־המים (בערך לאורך התוואי של רחוב הלל של היום). בשולי איזור ממילא, מדרום ומצפון, עמדו מספר בתים מפוזרים של נוצרים, חלקם מוסדות וחלקם בנייני מגורים במעלה המדרון המוביל אל פרשת־המים הארצית.

בקטע הבא של כחצי קילומטר, שבו עולה רחוב יפו אל פרשת־המים ומהווה למעשה מאסף־מים של גיא־בן־הינום ונתון לסכנת שטפונות, לא היה הרחוב מלוּוה בתים רבים; אך מספר בניינים, בעיקר ציבוריים, נבנו על השטח העולה מן הרחוב לשני הצדדים. בגלל סכנת השטפונות התפתחה דרך מקבילה לרחוב יפו, אך גבוהה במקצת ממנו – רחוב אגריפס של היום – ששימשה ציר ראשי למספר שכונות יהודיות, כולן מוקפות חומות עם סמטאות צרות ביניהן. בהגיע רחוב יפו אל פרשת־המים, בקטע שבו היא, מתרחבת למשטח רחב (עיין לעיל, עמ' 50), מצטופפות השכונות היהודיות משני צדי הרחוב ונוצר הריכוז היהודי הגדול ביותר מחוץ לחומה, כ־20 שכונות. רחוב יפו נעשה בקטע זה למרכז־העסקים של אוכלוסיית כל האיזור ובקטע הישר ביותר של פרשת־המים הלך והתפתח השוק המרכזי של האיזור, מחנה יהודה. בקצה המערבי היה בית־החולים המודרני ביותר של היישוב היהודי, ‘שערי צדק’, המסמן גם את קצה העיר של אותה תקופה.

אורכו הכולל של רחוב יפו באותה תקופה היה כ־2.5 קילומטרים ושינויי הבנייה והתִפקודים לאורך הרחוב מצביעים על השפעות הטופוגראפיה וההתפתחות ההיסטורית, אך קשה למצוא בהם התאמה כלשהי למודלים של מבנה עירוני.

במקביל לקטע התיכון של רחוב יפו, בשטח הגבוה יותר של ‘רכס הנביאים’, התפתח אופי עירוני שונה לגמרי. רכס זה והרחוב שנסלל סמוך לראשו – היום רחוב הנביאים – הפך לרחוב היוקרה של ירושלים בסוף המאה הי"ט. הוא קרוב לציר התחבורה הראשי מצד אחד, ומצד שני הוא מרוחק משאון תנועת המעבר ובתי־המלאכה שהתפתחו לאורך רחוב יפו. הבנייה לאורך רחוב הנביאים, שהיה ידוע בעבר בשם ‘רחוב הקונסולים’, היתה ציבורית בעיקרה והושפעה בסגנונה במידה רבה על־ידי רעיונותיו של שיק.

ראשו של רחוב זה היה ממערב ל’כיכר החרות' של היום, ליד רחוב יפו, שם הקים הקונסול הבריטי את ביתו (היום מטה המשמר האזרחי), ומולו נמצא בניין גדול, שהוקם כנראה כבית פרטי, אך היה מאוחר יותר לבית־חולים עירוני (היום לשכת הבריאות). בהמשך הרחוב הקימו הבריטים בית־ספר לבנות ולידו בית־חולים (היום בית־חולים הדסה א'). בית־חולים גרמני הוקם במרחק קטן ממנו, הוא בית־חולים זיו של היום.²⁵

בניינים אחרים באותו רחוב כללו את הקונסוליה הגרמנית, האוסטרית והאנגלית, ומספר ניכר של בתי־ספר. לרשות כל המבנים האלה עמדו מגרשים נרחבים שהשאירו מקום לגינות; כולם היו מוקפים חומות־שמירה. בקצהו המזרחי התאחד הרחוב עם מגרש הרוסים, והרוסים הרחיבו את בנייתם אל הרחוב בבניית הוספיץ נוסף (בסגנון יוצא־דופן מיתר המבנים), המשמש היום את משרד החינוך ומשרד החקלאות.

גם ברחובות המסתעפים מרחוב הנביאים – במורד אל רחוב יפו או במעלה אל גב הרכס – הוקמו מוסדות או בנייני מגורים נוצריים, במיוחד ברחוב החבשים; ואילו ברחוב הרב קוק של היום קמו מוסדות־ציבור יהודיים. גם הקטע של רחוב הנביאים הפונה ליד מגרש הרוסים מזרחה במורד אל עבר שער־שכם, היה לציר של בנייה נוצרית ציבורית ופרטית (היום שכונת מורשה), בערך עד לקונסוליה האמריקנית שבעיר המזרחית. כך הפך מגרש הרוסים למרכז של האיזור הנוצרי העיקרי שמחוץ לחומות, אך מן הראוי לציין שחלקם של הקתולים באיזור זה היה מועט ביותר, ואלה הצמידו את עצמם במידת האפשר לחומות ממש.

אין ספק, ש’רכס הנביאים' על שלוחותיו נחשב כאיזור בעל היוקרה הגבוהה ביותר, בגלל קירבתו היחסית לעיר העתיקה ובגלל שליטתו על האופק שממערב ומצפון לעיר. בתחום זה יש לכלול גם את השלוחה הפונה אל עבר שער שכם, שעליה הוקמו כנסיית סנט ג’ורג', כנסיית סנט סטפאן, והמבנה על ‘קבר הגן’, שבו רואה חלק מן הפרוטסטאנטים את הקבר הקדוש ההיסטורי האמיתי.

מאה שערים. הריכוז השני של היישוב היהודי מחוץ לחומה – כ־15 שכונות – נמצא במיקום נמוך ביוקרתו. הוא מנותק הן מן המבט אל החומות והן מן הגישה אל עורק־התחבורה הראשי על־ידי ‘רכס הנביאים’ וממוקם במורד תלול היורד מן הרכס הזה אל עבר נחל־גאולה. למצב זה היו השלכות על הרכּב האוכלוסיה, כי אלה מן המתיישבים שהיו פעילים במסחר או במלאכה חיפשו את קרבת רחוב יפו, ואילו בריכוז סביב מאה שערים – או בעיר העתיקה – גדל יותר חלקם של הנתמכים.²⁶

בניגוד לריכוז שליד מחנה יהודה אין רחוב מרכוי שייהפך למרכז עסקים, כי רחוב מאה שערים של היום היה רק מעבר בין קירות בתים, ללא חנויות, ורק בתוך החצרות של שכונח־האם התפתח שוק מקומי. בשנות התשעים עבר ריכוז זה את נחל־גאולה והכפיל כמעט את שטחו בהקמת השכונה המרוּוחת של הבוכרים.

ריכוז מאה שערים היה מנותק מן העיר העתיקה על־ידי האזורים הנוצריים של ‘רכס הנביאים’, וטבעי היה שבמרוצת הזמן חיפש קשר מרחבי אל הריכוז היהודי האחר; אך בסוף המאה הי"ט הפרידה עדיין רצועה ברוחב של כמה מאות מטרים בין שני הריכוזים. זו התמלאה רק במאה העשרים ויצרה רציפות של יישוב יהודי לאורך נחל־גאולה, בשטח המוגדר עדיין במפת שיק כ’ביצתי'.

צפון העיר. ההתפשטות מצפון לחומה התפתחה בצורה שונה מיתר חלקי העיר. הטופוגראפיה של האיזור קשה ונעדרת קווים מאחדים. רשת־הנחלים צפופה כאן ביותר וכיוונם שונה – הן מצפון לדרום (קדרון, בית זיתא, ‘הגיא’) והן ממערב למזרח (גאולה, אגוזים), והם הולכים ומעמיקים בהתקרבם לנחל־קדרון האוסף את כולם. ביניהם מתרוממות גבעות מבודדות. המסלע הוא בעיקרו טורוני ויוצר מתלולים הנקובים מערות (מערת צדקיהו, מערת ירמיהו, ‘קבר־הגן’, קברי־המלכים, קבר שמעון הצדיק, קברי־הסנהדרין).

האיזור חסר מקומות מקודשים לנצרות וגובל ברובע המוסלמי של העיר העתיקה.

המגע של האיזור לעיר העתיקה הוא בשער־שכם, שהיה עדיין בראשית המאה הי"ט השער החשוב ביותר; זאת – משום שרוב היישובים החקלאיים של יהודה נמצאו צפונית לירושלים, ועד לשכם לא היה קיים כל יישוב עירוני שיוכל לשמש מרכז ליישובים אלה. על כן התבטאה המרכזיות האזורית של ירושלים בעיקר בשער זה. אך תהליך המודרניזאציה של ירושלים היה קשור להתפתחות קשרי־החוץ שעברו דרך יפו והעבירו לכן את הבכורה בין השערים לשער־יפו. הקשרים האזוריים אל היישובים החקלאיים נשארו באותה רמה ירודה כמו בראשית המאה, ולכן לא הורגש כמעט שינוי ברמת המסחר והשירותים סביב שער־שכם, בעיקר כאשר היישוב המוסלמי בעיר גדל רק במידה מועטת (מ־4,000 לערך בשנת 1800 ל־9,000 לערך בשנת 1890). 

על כן פיגרה היציאה מן החומות צפונה במידה רבה אחרי יתר הכיוונים. בין החלוצים לבנייה מחוץ לחומה היתה השכונה היהודית קריה נאמנה (בתי ניסן ב"ק; 1875), שהשתרעה לאורך החומה בכיוון צפון־מערב, אך לא החזיקה מעמד במאה העשרים. רק בסוף שנות השמונים הוקמו מספר בתים פרטיים של ערבים עשירים במרחק של כקילומטר אחד משער־שכם, והם שימשו בסיס להקמתה של המושבה האמריקנית בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה העשרים עם סלילת הדרך לשכם. בקרבת מקום הוקמה ב־1891 השכונה היהודית הקטנה נחלת שמעון, ליד מערת־הקבר של שמעון הצדיק. קבוצות של בתים מוסלמים בודדים הוקמו בפיזור רב ושימשו יסוד לשכונות שיח ג’רח, באב־א־זהרה וואדי־אל־ג’וז, שצמחו בעיקר במאה העשרים.

הנוצרים החלו להיות פעילים בשנות התשעים והקימו מוסדות דתיים על הגבעה שבין רחוב שכם וצלח־א־דין (עיין לעיל, עמ' 62–63).

ממזרח לעיר. כל האיזור שממזרח לעיר העתיקה היה ביסודו עוין לפיתוח עירוני. העמק התלול של נחל־קדרון שימש חייץ בין העיר לבין רכס הר הצופים־הר הזיתים ולזה הצטרף חייץ חברתי בדמות בתי־הקברות הנרחבים שכיסו את השטח. מעבר לרכסי־ההרים מתחיל המדבר. הרכס בנוי קרטון, שאינו מתאים לבנייה. בכל התחום ממזרח לעיר אין מקורות־מים, והמקור היחיד – מעין השילוח – שימש בסיס לכפר ההיסטורי סילון (כפר השילוח), שבקצהו הדרומי הוקמה בשנות השמונים שכונת תימנים, שלא החזיקה מעמד.

רק הר הזיתים יצא דופן בגלל מציאוּתם של מקומות קדושים לנוצרים, שלידם הוקמו מספר כנסיות ומנזרים (עיין לעיל, עמ' 63).

פרשת המים. בניתוח טופוגראפי של איזור ירושלים נוהגים ליחס חשיבות גדולה לפרשת־המים הארצית (עיין לעיל, עמ' 50). אך מבחינה עירונית היא לא מילאה תפקיד חשוב, לאורכה לא נסלל אף רחוב (פרט לרחוב קרן היסוד וקטע מרחוב המלך ג’ורג' שנסללו בתקופת המנדט). גם מבחינת האופק אינה ממלאת כל תפקיד. בקטעה הדרומי – מתחנת־הרכבת עד לבניין הסוכנות –נשלט האופק על־ידי הרכס של טלביה (קוממיות) הגבוה מרכס פרשת־המים אך נמצא בין שני עמקים המתנקזים לעמק־רפאים. באיזור מחנה יהודה שטוח הגב של פרשת־המים במידה כזאת שאינו יוצר רכס נראה לעין, הצלע הצפונית שלה מרוחקת מדי מן העיר העתיקה והנוף נשלט על־ידי ‘רכס הנביאים’. רק בקטע שבין כיכר צרפת ורחוב בצלאל מופיעה פרשת־המים כקו־אופק וממנה אפשר לצפות על חומת העיר; רק בקטע זה קמו בנייני יוקרה. הבולט שבהם היה מנזר רטיסבון ולידו הוקמו בנייני מגורים מפוארים, ששניים מהם היו במאה העשרים לבית הספר לאומנות בצלאל (תמונה 14). גם מוסד טליתא קומי (תמונה 10) נבנה סמוך לגב פרשת־המים. הקטע הדרומי של הצלע הדרומית נוצל להקמת טחנות־רוח, כדי לנצל את הרוח מכל הכיוונים; ובגבעה המבודדת שליד תחנת־הרכבת הוקם ההוספיץ הסקוטי הנראה היטב מן העיר העתיקה.

השכונות הדרומיות. התפשטותה של העיר דרומה נתקלה בקשיים טופוגראפיים בגלל העמק התלול של גיא־בן־הינום המקיף את גבעת העיר העתיקה בקשת רחבה. אך המדרון שמעבר משך מתיישבים בגלל קרבתו לחומות; כאן הוקמו השכונות היהודיות משכנות שאננים וימין משה והשכונה הקטנה שמעא, שנבנתה ממש באפיק הגיא וניטשה במאורעות תרפ"ט. במדרון הצפוני של גבעת דיר־אבו־טור (בית־חנניה) הוחל ב־1888 בבניית שכונה יהודית, בית יוסף, שניטשה תוך עשר שנים, ובגבעה התבססה בנייה ערבית.

העיקרית בשכונות הדרומיות היתה המושבה הגרמנית, שהוקמה לפי עקרונות שונים לחלוטין (עיין לעיל, עמ' 56–57). השכונה גדלה מאד בשנות התשעים. בתיה אורגנו לאורך רחוב אחד (היום רחוב עמק רפאים) אך חלק גדול היה מפוזר על־פני השטח וטיפס במעלה גבעת קוממיות; תחום המושבה הסתיים עם המוסד למצורעים, שהתקיים עד שנות החמישים של המאה העשרים, בקרבת תיאטרון ירושלים של היום.

תחנת־הרכבת. במדינות המתועשות הפכה תחנת־הרכבת בכל עיר לתופעה עירונית מיוחדת במינה וגרמה לתמורות גדולות במבנה העירוני. בערי ארצות־הברית נעשתה התחנה בדרך־כלל למרכז העיר, וסביבה צמח מרכז־העסקים הראשי. בערי אירופה לא הגיעה מסילת־הברזל על־פי רוב עד למרכז העיר, בגלל הבנייה הצפופה, אלא הוקמה בשולי גרעין העיר. היא נבנתה ברוב פאר, וסביבתה הפכה לאיזור יוקרה של גנים ובתי־מלון ולמוקדה של התחבורה הציבורית העירונית. ברחוב המוביל מן התחנה אל מרכז העיר הוקמו חנויות יוקרה עם חלונות ראווה.

בירושלים חסרות כל התופעות האלה. מסיבות טופוגראפיות לא היתה כל אפשרות להביא את תחנת־הרכבת עד לאחד משערי־העיר, כי רק התוואי של נחל־שורק מאפשר סלילתה של מסילה תוך שמירה על שיעור השיפוע המקסימאלי. תוואי עמק־רפאים מסתיים בפתאומיות ליד פרשת־המים הארצית, בנקודה הנמוכה ביותר בגב־ההר. אך בין פרשת־המים לבין העיר מפריד גיא־בן־הינום, שאי־אפשר היה לגשר עליו בתנאי הטכנולוגיה של שנות התשעים.

תפקידה העיקרי של המסילה היתה הובלת נוסעים, בעיקר צליינים, וכ־80 אחוז מכלל הנוסעים היו צליינים רוסיים. במידה מסוימת הובילה הרכבת גם סחורות ייבוא, שנפרקו בנמל־יפו ונועדו לא רק לירושלים אלא גם לשאר חלקי ההר, לעבר־הירדן המזרחי ואף לעירק. המרחק של התחנה משער־יפו – כקילומטר אחד – מנע מן התחנה כל השפעה על המבנה העירוני; היא הוקמה באיזור שומם כמעט ולא הוקם כל מבנה על ידה (תמונה 19). הדרך אל שער־יפו עברה אף היא בשטח ריק, ורק לידו התרכזו השיירות או העגלות לפיזור המטענים או האכסניות לקבלת הנוסעים, ועל־ידי כך הוגברה עוד יותר מרכזיותו של שער־יפו.

תחנת הרכבת בירושלים. תמונה משנת 1895, לערך. המבט ממערב למזרח, בכיוון העיר העתיקה. מימין נראה מגדל דוד. בצדו – מימין – נראה המגדל של המנזר הרוסי שעל הר הזיתים. משמאל – טחנת־הרוח של משה מונטיפיורי הבניין עומד מבודד, בתוך נוף כפרי למחצה. בימי המנדט הורחב המבנה ושונה

* * *

בתולדותיה של ירושלים נרשמת המאה הי“ט כתקופה שבה נשבר הקיפאון שנמשך כ־300 שנה. הסיבה לכך טמונה בתמורות במעמדה הבינלאומי של העיר. ירושלים כמרכז אזורי אינה מסוגלת למלא תפקודים חשובים יותר מאשר כל עיירה אחרת; היא הגיעה לגדולה רק כשהיא מילאה תפקידים מרכזיים לאומיים ובעיקר בינלאומיים.²⁷ בימי השלטון העות’מאני לא היתה ירושלים יותר מאשר מרכז אזורי מסוג זה, עד כי נפוליון במסעו לארץ־ישראל בשנה האחרונה של המאה הי”ח לא טרח גם לשלוח אליה גדודי־צבא.

לקראת אמצע המאה, החלה ההתעניינות המחודשת של מעצמות אירופה במזרח־התיכון. כולן ראו בירושלים מנוף חשוב לקידום שאיפותיהן ואילצו את הסולטן לפתוח את העיר מחדש לפעילות דתית־נוצרית ולנציגויות דיפלומאטיות בדרגת קונסולים. לפעילוּת המעצמות נלוותה התעוררות מחודשת בעולם היהודי לעלייה לארץ־הקודש ולהתיישבות בירושלים. התעוררות זו נעזרה בהגנה מצד הקונסולים ובפיתוח דרכי־התחבורה אל הארץ ובתוכה.

כתוצאה מכך עברה העיר תמורה מרחיקת־לכת שסימנה החיצוני העיקרי היתה היציאה מן החומות. בסוף המאה גרה אפוא רוב האוכלוסיה בתחום שמחוץ לחומה, ששטחו עלה בערך פי־ארבעה על השטח שבתוך החומות. האוכלוסיה גדלה במאה הי"ט בערך פי־שישה, והאוכלוסיה היהודית – כמעט פי־עשרים.

גידולו של שטח העיר וגידול האוכלוסיה לא היו תופעה מבודדת באימפריה העות’מאנית, אלא תופעה כללית, שהקיפה את כל הערים ההיסטוריות. המיוחד בירושלים היה מימדו של התהליך. יתר הערים גדלו בעשרות אחוזים בלבד במרוצת המאה הי"ט (אפילו קאהיר גדלה רק במאה אחוז), בעוד הגידול בירושלים היה של מאות אחוזים, תוך שינוי מעמדה ממרכז אזורי למרכז בינלאומי־דתי.²⁸

התמורות בגידול האוכלוסיה ובתפקוד גרמו גם לתמורה חריפה בנופה של העיר. תמורה זו מורגשת פחות בתוך החומות. הגבלתו של השטח על־ידי החומות, התשתית שנקבעה על־ידי מערכת הסמטאות, הבנייה ההיסטורית וגם אופיה השמרני של האוכלוסיה – הביאו לידי התמדה בסגנון הבנייה ובאופי המגורים והמסחר. תוספות היו מותאמות למסורת, והתבטאו בעיקר בבניינים שנועדו לצרכים דתיים שנדחקו לתוך הפינות הריקות ולשטחי חורבות.

אך השטח שמחוץ לחומות סיפק הזדמנות בלתי־מופרעת לתופעות חדשות ומחדשות; ומגמת התמורות בכל התחומים היתה לקראת מודרניזאציה והכנסת סגנון אירופי. כמעט כל המבנים החדשים שקמו מחוץ לחומה תוכננו לפי דגמים אירופיים. אמנם היו אלה סגנונות המבטאים את המסורת ואת השאיפות של המעצמות השונות – מן הגותיקה דרך הרנסאנס והבארוק עד לסגנון ‘מודרני’ של אותה תקופה, אך הבולט בבנייה הוא חוסר כל עניין לפתח סגנון ‘מזרחי’.

השאיפה למודרניזאציה באה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים: סלילת רחובות לתנועת מרכבות, גינון מסביב לבתים, הכנסת תעשיות תוך כדי שימוש במכונות־קיטור ולקראת סוף המאה – סלילת קו המסילה יפו־ירושלים.

כתוצאה מכך עברה ירושלים בסוף המאה הי"ט על רבות מערי האימפריה העות’מאנית הן בגודלה והן במידת המודרניזאציה; ובתחום ארץ־ישראל היא עלתה בגודלה בהרבה על כל יתר הערים ובה ניכרו סימני מודרניזאציה רבים ביותר.

ביבליוגראפיה

מ' אבנימלך, ‘השפעת התנאים הגיאולוגיים של ירושלים על התפתחות יישובה’, יהודה וירושלים (הכינוס הארצי הי"ב לידיעת הארץ), ירושלים תשי"ז, עמ' 129–136.

י' בן־אריה, ‘גידול הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ט’, פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, ירושלים תשל"ג, עמ' 80–121.

הנ“ל, 'מראה פני העיר ירושלים במחצית הראשונה של המאה הי”ט בעיני נוסעים וחוקרים מערביים‘, מחקרים בגיאוגרפיה של א"י (1972), עמ’ 101–128.

הנ"ל, ‘היציאה “החלוצית” של יהודי ירושלים מחוץ לחומות עד העליה הראשונה 1882’, שלם, ב (תשל"ד), עמ' 331–376.

הנ“ל, 'השכונות היהודיות שנבנו בירושלים שמחוץ לחומות בשנות השמונים של המאה הי”ט‘, קתדרה, ב (תשל"ז), עמ’ 20–58.

מ' הקר, ‘המצב הגיאוגרפי והטופוגרפי של ירושלים’, ספר ירושלים, בעריכת מ' אבי־יונה, א, ירושלים ותל־אביב תשט"ז, עמ' 1–24.

ז' וילנאי, ירושלים – בירת ישראל, ירושלים תשכ"ז.

הנ“ל, ירושלים – העיר העתיקה, ירושלים תשכ”ז.

ד' עמירן ואחרים (עורכים), אטלס ירושלים, ואלטר די גרויטר ומסדה, 1973.

י' קרמון, ‘ירושלים – הרים סביב לה’, ירושלים לדורותיה (הכינוס הארצי הכ"ה לידיעת הארץ), ירושלים תשכ"ט, עמ' 96–108.

הנ"ל, ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, תל־אביב 1973, עמ' 274–298 (פרק ‘ירושלים’).

D. Amiran, ‘The Development of Jerusalem 1860–1970’ Urban Geography of Jerusalem – companion to the Atlas of Jerusalem, 1973. pp 20–52.

Y. Ben-Arieh, The Growth of Jerusalem in the Nineteenth Century, Annals of the Association of American Geographers, XLV (1975), pp. 252–260.

Idem, Patterns of Christian Activity and Dispersion in Nineteenth-Century Jerusalem, Journal of Historical Geography. II (1976), pp. 48–69.

J. E. Hanauer, Walks in and Around Jerusalem, London 1926.

C. Schick, 'Die Baugeschichte der Stadt Jerusalem, Zeitschrift des deutschen Palaestina-Vereins, XVII (1894–1895), pp. 261–276.

H. B. Vester (Spafford), Our Jerusalem – An American Family in the Holy City, New York 1950.