מגמת מאמר זה היא לנסות להעריך את תרומת הישוב היהודי הישן להתפתחותה של ירושלים בתקופה שקדמה למפעל הציוני המאורגן. בידוד הדיון לתקופה שלפני העליה הראשונה יעמיד אותנו על חלוציות הפעולה ויתן בידינו אמות מידה נכונות להערכתה, על רקע הזמן בו החלה מתבצעת ובהקבלה לפעולות של גורמים אחרים אשר נטלו חלק בתהליך הבנייה בירושלים שמחוץ לחומות באותה תקופה.

על נושא בניית השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים נכתבו עד כה סקירות רבות. אלו התרכזו בדרך־כלל במספר שכונות, ובמידה וסקרו את כולן הרי עשו זאת לאורך כל הזמן ולא ניסו לחלק את התהליך הנדון לשלבים ולתקופות זמן. בסקירות רבות יש שגיאות ואי־דיוקים בקביעת תאריך בניית השכונות, אף אין הן בודקות ורואות את פעילות הגורם היהודי בתחום זה על רקע פעילות הגורמים האחרים, במיוחד הנוצרים, שפעלו אף הם בבניית העיר שמחוץ לחומות. בדרך כלל יש בסקירות תיאור עובדתי קצר של הנושא, ובין היתר מסתמכות הן על סיפורי וותיקים וזכרונות, אשר לרוב נאמרו ונכתבו, שנים רבות לאחר בניית השכונות עצמן¹.

היציאה מחוץ לחומות תידון להלן על רקע התקופה בה נתבצעה ובסדר הנכון של המאורעות כפי שאירעו.

הצד הגיאוגרפי־יישובי שבהתפתחות השכונות – מיקומן, גודלן ותהליך הבנייה בתוכן, וכמו־כן גם דיון באוכלוסיתן ובמערכן הגיאוגרפי, יהיה עיקר עניננו. עם זאת תוקדש תשומת לב לא פחותה גם לצד ההיסטורי ובפרט הכרונולוגי. תשומת לב פחותה, יחסית, תוקדש לצדדים האירגוניים־חברתיים של השכונות: הקשר לעדות השונות, כולל מערכן החברתי, והאגודות והכוללים אשר עמדו מאחוריהן. אלה מחייבים דיון מיוחד שאין כאן מקומו. כן נמנע מלהכנס לבירורים הנוגעים לשאלת מקומם של האישים והאגודות השונות אשר עמדו מאחורי בניית השכונות ולחילוקי הדעות ששררו ביניהן – מכאן, ולתאור פעילותם של הגורמים הלא יהודיים ולסיבות ולמניעים של פעולותיהם – מכאן. בשאלות אלה נסתפק, איפוא, בהבאת עובדות בסיסיות אשר תשמשנה לצרכי השוואה עם הגורם היהודי ולצרכי ניתוח ודיון של אירועי התקופה.

 

א. ניצני היציאה (1845–1856)    🔗

עד לשנות הארבעים של המאה הי"ט לא היתה פעילות של תושבים מירושלים בשטח שמחוץ לחומות. מקורות שונים חוזרים ומעידים כי אין בתי מגורים של תושבי העיר מחוץ לחומותיה. חלק מהנוסעים המערביים שביקרו בעיר בשנות הארבעים אף מדגישים כי כתוצאה ממעשי שוד וביזה מצד ערבים צמאי דם, לא נראים בסביבה הקרובה שמחוץ לחומות ירושלים בתים או חיים כלשהם².

אף־על־פי כן, נראה כי הניצנים הראשונים של עיבוד חקלאי אירופאי מחוץ לחומות העיר החלו כבר במרוצת העשור הרביעי של המאה הי"ט. הנוסעים המערביים שבקרו בעיר בתקופה זו מספרים כי הוחל בעיבוד מודרני בשטח שמחוץ לחומות העיר העתיקה. מצוינים מציאותם של גנים חדשים של הקונסול האנגלי וגנים של כומר יווני הנמצאים מחוץ לחומות העיר העתיקה³.

בתחילת הפעילות החקלאית מחוץ לחומות נטלו חלק נזירים יוונים. בהקשר לכך מספר הקונסול פין כי היוונים האורתודוכסים שילמו 800,000 כתר לשנה לסולטאן התורכי ועקב כך נחשבו לאזרחים תורכים, לעומת הקאתולים הצרפתים, שלא היו נתינים עות’מאניים. עקב שינוי המעמד נתאפשר להם לקנות קרקעות בעיר. הנזירים הללו עיבדו קרקעות ליד ירושלים, אשר מהם היתה להם הכנסה נאה. את הנסיון בעבודה החקלאית, רכשו עוד במקום מוצאם, איי הארכיפלג, שם היו אכרים. אחרי מותם העבירו את הקרקע, שהיתה בבעלותם, למנזר. אחד הנזירים היוונים שעיבד קרקע היה ניקויפורי, שנטע במשך חמש שנים אלפי עצי תות, גפנים וזיתים ובנה סביבם גדרות⁴.

כבר בשנות החמישים החלו נבנים המבנים הראשונים החדשים שמחוץ לחומות. על־פי המקורות השונים מסתבר כי בין הבתים הראשונים החדשים שנבנו שם היה ביתו של הקונסול האנגלי בטלביה, וכן בית הקוטג' הראשון שבכרם אברהם⁵.

על בניית הבית בטלביה מוסרת הגב' רוג’רס, אשר היתה קשורה לקונסוליה הבריטית, כדלהלן: “בקיץ היה נוהג הקונסול האנגלי פין לשהות בטלביה, מרחק מיל מהעיר. היה לו כאן בית אבן אחד קטן ומרובע ו־7 או 8 אהלים לידו. הבית הכיל שני חדרים בקומה אחת אשר שימשו כחדר אוכל וחדר מגורים עם מרפסת הפונה למזרח, ומטבח ומשרדים אשר נמצאו בחלק האחר של הבית. את הבית בנו עובדים יהודים והוא נבנה מאבן אדומה וצהובה. סביב הבית היה שטח מעובד אשר הכיל גידולי ירקות עצים ופרחים”⁶.

בקשר לרכישת הקרקעות בכרם אברהם מספרת הגב' פין, רעית הקונסול, כי כבר ב־1853 קנתה את כרם אברהם, אולם בעלות מלאה על המקום היתה לה רק לאחר שגמרה לשלם את התמורה, בשנת 1858⁷. היא מציינת אף זאת שב־1858 הוקמה בכרם אברהם מחצבת סיד, על־ידי יהודי רוסי⁸. על בניתו של הבית בכרם אברהם ותפקידו בזמנים מאוחרים יותר מוסרים מקורות נוספים ומאוחרים רבים. בין היתר הם מציינים כי הבית מוקף גפנים; מתחת ליסודות יש קולומבריום רומי; בחצרו נחצבו כמה בורות מים גדולים מהם חולקו המים ליהודים עניים בסביבה. בקירבת הבית היו כמה גתות עתיקות חצובות בסלע⁹.

גראייבסקי, המרבה אף הוא לספר על ביתם של ה“פינים” בכרם־אברהם, מדגיש כי לכל אותם הבורות המרובים המצויים במגרש הזה, “שנחצבו על ידי יהודים ובשביל יהודים”, ישנן כתובות מיוחדות, וכי גם מעל המשקופים של החדרים מצויות כתובות שונות. לדבריו, על השער חקוק: “כרם אברהם אבינו בשנת התרי”ב 1852“¹⁰. בהמשך מספר גראייבסקי על המניעים של משפחת פין בבניית הבית וכן שהגברת פין קיבצה ואספה כסף והשתדלה ליסד “קרן קימת” בלונדון לתמוך בידי היהודים שעבדו שנים רבות במגרש הזה. במקום הוקם, כנראה מאוחר יותר, בית חרושת לבורית, בו עבדו רק יהודים. לדבריו, היא הוסיפה להתעניין בירושלים ובתושביה היהודים, והוא אף מביא תיאור של פגישה עמה בשנת תרע”ד (1914)¹¹.

את מפעלי משפחת פין בטלביה ובכרם אברהם יש לקשור לנסיונות הכלליים של הקונסול פין לעזור להתישבות יהודית חקלאית בסביבות ירושלים ובית־לחם. נסיונות אלה קשורים גם בתנאים הכלליים שהשתררו בארץ בין השנים 1853–1856, ימי מלחמת “קרים”. המלחמה גרמה למשבר בקהילה היהודית, מאחר והקטינה את ממדי התרומות שהגיעו מחוץ לארץ בשיטת ה“חלוקה” ואילצה רבים מהתושבים היהודים לחפש מקורות פרנסה אחרים להם ולבתיהם¹². הקונסול פין מספר כי במאמציו למצוא מקורות פרנסה ליהודים הוא פנה לתורמים באנגליה, הודו ואף אמריקה, שישלחו תרומות אשר יעזרו ליהודים להחל בעיבוד חקלאי בסביבות ירושלים. לדבריו הוחל בעיבוד אדמה בכרם־אל־חליל באפריל 1854. המשגיח הראשי היה יהודי פולני, ששירת בצבא הרוסי, המפעל נקרא “מטעים תעשייתיים” ועבדו בו מספר ניכר של יהודים. בשטח גידלו זיתים, גפנים, ירקות, מעט תבואות וכן ייצרו מעט יין ושמן¹³.

גם מקורות אחרים מספרים על עבודותיהם של היהודים ב“מטעים התעשייתיים” של הקונסול פין. כך למשל, מוסר סטיוארט ב־1854, כי “המלחמה בין רוסיה לתורכיה פגעה במיוחד ביהודים, עד כדי חרפת רעב ממש, מה עוד שמחיר החיטה עלה. לעזרתם בא כעת הקונסול הבריטי ורעיתו, וכן שורה של תרומות שהרימו לא יהודים. הוצע להם לעבוד בכרמי הקונסול הבריטי וכן נפתח סניף תעשייתי”; לדבריו עבדו בו 107 איש, אומנים ובלתי מאומנים, בעלי מקצועות שונים, כולל מבוגרים וזקנים עד גיל 70–80 שנה¹⁴.

שטראוס מספר אף הוא כדלהלן: “קרוב לכפר ליפתא, לא הרחק מנבי־סמואל בעמק יפה, קנה הקונסול הבריטי קרקעות רבים, ויום יום בשנה שעברה, שהינה שנת צנע, עבדו שם בשדות כ־100–200 יהודים. דבר זה הביא גם את יהדות אירופה לכך שישאפו לקדם את החקלאות בארץ האבות וקריאות יוצאות לכל יהודי העולם למען מטרה זאת. נתעוררה אהבה ודאגה מצד היהודים לארץ הקודש, כמו שלא היה מזמן חורבן ירושלים”¹⁵.

גם השליח היהודי פרנקל, אשר ביקר בירושלים ב־1845, התרשם, כנראה, מהעובדה שחלק מהיהודים עוסקים בחקלאות. בספרו “ירושלימה” הוא אף מציין כי בין היהודים מצויים עובדי שדה במקומות שונים. בין היתר הוא מציין כי על הר־ציון יש יהודי המעבד חלקת קרקע, ואצל משולם המומר המעבד קרקע ליד בית־לחם עובדים גם כן יהודים¹⁶.

מפעלי הבנייה והעיבוד החקלאי של הקונסול פין בירושלים קשורים גם לנסיון חקלאי קודם, שאף הוא נסתייע בפין, והוא מפעל החווה החקלאית אשר פיתח המומר היהודי “משולם” בארטס. נסיונו של המומר משולם בארטס חורג מתחום דיוננו בניצני ההתפתחות שבירושלים שמחוץ לחומות בשנות החמישים של המאה הי"ט, על־כן לא נעסוק בו כאן. נציין רק כי מפעל זה החל כבר, כנראה, בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים וכי כבר ב־1851 הצטרפה לחוותו קבוצה של אמריקאים אדוונטיסטים בראשות גב' מינור אשר עזבוהו ב־1853, עת עברו ליפו¹⁷.

מפעל בנייה נוסף אשר נתבצע מחוץ לחומות ירושלים באמצע שנות החמישים היה בניית ביה"ס הפרוטסטנטי בהר־ציון ביוזמתו של הבישוף גובאט. מקורות רבים מבין “נוסעי” התקופה הנוצרים מציינים מפעל בנייה זה. כך, למשל, מוסר אחד מהם כבר ב־1854 כי כשממשיכים במורד גיא בן־הינום מבריכת ממילא למטה רואים מצד שמאל, כ־100 רגל מעל לבריכת הסולטן, בית־קברות אנגלי קטן אשר בו קבור הבישוף האנגליקני הראשון של ירושלים. ליד מקום זה מתחיל הבישוף האנגליקני הנוכחי בירושלים לבנות בית־ספר¹⁸.

תאריר הבנייה המצויין עד היום על שער בית־הספר הפרוטסטנטי על הר־ציון על־שם גובאט הוא של שנת 1855, ובכך אכן מצטרף בנין זה לשורת המבנים הראשונים אשר נבנו בירושלים החדשה שמחוץ לחומות.

את שלב “ניצני היציאה” שמחוץ לחומות יכולים אנו לסיים באמצע שנות החמישים, עם סיומה של מלחמת “קרים” בשנה 1856, ועם ההרחבה של תהליך הרפורמה בתחוקה העות’מאנית – התנזימאת, אשר הביא עמו את פירסום הצו המלכותי של ה“חאטי־הומאיון” בשנת 1856.

בניגוד לתקופה הקודמת, עד אמצע שנות החמישים, בה נשא תהליך היציאה אופי של פעילות חקלאית ובנייה של בתים בודדים, במחצית השניה של שנות החמישים מתחילים להתארגן בירושלים שלושה מפעלי בנייה גדולים הנושאים אופי הרבה יותר קבוצתי, הלא הם מפעלי הבנייה של בית ספר “שנלר” הגרמני, “מגרש הרוסים” הרוסי ו“משכנות שאננים” היהודית.

 

ב. פעילות הבניה בין 1856 ל־1866 –“משכנות־שאננים”    🔗

לודוויג שנלר, אשר היה מיסיונר גרמני פרוטסטנטי, החל את פעילותו בירושלים עוד בשנות הארבעים של המאה, כאשר הגיע לירושלים בשליחות מיסיון “האחים” – “בעלי המלאכה”, הפרוטסטנטי הגרמני. מיסיון זה הקים את סניפו הראשון בירושלים בעשור הנ"ל, אך עד מהרה נכשל הנסיון ושנלר חזר לגרמניה. כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1854, עשה אותו הגוף נסיון שני להקים “בית־אחים” מיסיונרי בירושלים. גם בנסיון זה השתתף לודוויג שנלר. שוב לא עלה הנסיון יפה, אלא שהפעם בחר שנלר להשאר בארץ, במקום לחזור לגרמניה, ולפעול כמיסיונר פרוטסטנטי בקרב האוכלוסיה הערבית הכפרית.

ב־11 באוקטובר 1855 רכש שנלר מגרש באזור הכפר ליפתה, בסביבה שוממה ומבודדת, במרחק של שלושה ק“מ צפונית מערבית משער יפו. מטרת הרכישה היתה להתישב בקרב האוכלוסיה הערבית על מנת להשפיע עליה. על המגרש בנה בית אשר היה למעשה אף הוא אחד הבתים הראשונים מחוץ לחומות העיר. שנלר החליט לנסות לחיות בבית זה שמחוץ לחומות, אלא שבמהרה נאלץ לחזור ל”בית־האחים" שבעיר העתיקה, מפחד השודדים מהכפר הערבי בית־סוריק, אשר התנפלו על הבית מספר פעמים. בירושלים הועסק במשך כשנה בעבודה מיסיונרית על־ידי הבישוף הפרוטסטנטי, גובאט.

ב־1860 נשחטו אלפי נוצרים מרוניטים בלבנון על־ידי הדרוזים, במהומות שפרצו באותה שנה. שנלר נסע לביירות כדי להציל יתומים, אך הצלחתו היתה צנועה ביותר, כי האוכלוסיה המקומית היתה מחוסרת אמון כלפי המיסיונר הפרוטסטנטי הזר. אחרי עמל רב חזר שנלר, באוקטובר 1860, עם 9 יתומים מצידון לירושלים. קבוצה קטנה זו היוותה את הגרעין למפעל בית־היתומים “הסורים” שעתיד היה לקום בירושלים¹⁹. שנה מאוחר יותר, לאחר איסוף כספים, החל שנלר בבנין “בית־היתומים” בירושלים; עם בניית הבתים גדל גם מספר היתומים שבבית־הספר. בסוף שנת 1861 נמצאו בו כבר כ־40 חניכים.

בראשית שנות הששים הוגדל שטח בית היתומים והגיע עד לכדי 55 דונם ואם כי המצב מחוץ לחומות החל משתפר, ומגדלי שמירה הוקמו לאורך הדרך ליפו על־ידי השלטונות התורכיים, החליט שנלר למוד הנסיון להקים מסביב לבית היתומים חומת אבן בגובה של 3.5 מטר, ובכניסה קבע שער ברזל מחוזק. בחזיתו של השער הראשי נבנה הבנין הראשי בסגנון האופייני לגרמניה. כן נבנו מבנים רבים אחרים בני 3 קומות. בתוך המבנים נמצא מוסד חינוכי, בית חינוך לעוורים ובתי מלאכה. הכסף גוייס מתרומות ערים גרמניות ומקהילות פרוטסטנטיות בגרמניה ובשויץ.

*

מפעל הבנייה של “מגרש הרוסים” החל מתארגן בירושלים כבר במחצית השניה של שנות החמישים. תהליך רכישת הקרקעות של איזור מגרש־הרוסים נמשך אף הוא מספר שנים. נראה כי תהליך זה החל ביוני 1857 ונסתיים באוקטובר 1860. במרוצתו נקנו חמש חלקות ונוספה להם חלקה שישית, חלקה שהוענקה לצאר על־ידי השלטונות העות’מאניים²⁰.

הכספים אשר בעזרתם נקנו החלקות נאספו בעזרת תרומות עממיות ברחבי רוסיה ומסיוע כספי שניתן על־ידי המלוכה והאצולה. התרומה הגדולה ביותר היתה של הנסיך קונסטנטין, אחיו של הצאר אלכסנדר השני אשר ביקר בירושלים ב־9־1858, ואשר תרם בעת ביקורו כחצי מיליון רובל לבנייה בארץ הקודש. נסיך זה אף השתתף בעצמו בבחירת הקרקעות אשר נרכשו וקנייתם איפשרה את בניית איזור מגרש הרוסים²¹.

הבנייה באיזור “מגרש־הרוסים” נמשכה מספר שנים. נראה כי החלה כבר ב־1858, כאשר במהירות נבנים במקום כנסיה, בית־חולים, אכסניה לעולי רגל, מקום מגורים לקונסול הרוסי ומבנים נוספים, כאשר הכל מוקף בחומה עם שערים אשר ננעלו בלילות. השלב העיקרי בבנין איזור “מגרש־הרוסים” נסתיים בשנת 1864, אם כי פעולות בנייה נוספות בשטח נתבצעו גם במועדים מאוחרים יותר (על מערך המבנים ב“מגרש הרוסים” ראה איור מס' 2)²².

פרט לקנייה בשטח “מגרש־הרוסים” רכשו הרוסים במקביל חלקת קרקע ליד כנסיית הקבר בעיר העתיקה, עליה נבנתה הכנסיה הרוסית שבמקום זה. כמו כן רכשו חלקות קרקע נוספות בשטחים שמחוץ לעיר העתיקה, בין היתר על הר־הזיתים, במקום בו נבנו במועד מאוחר יותר מבנים רוסיים חשובים ביותר²³.

*

תחילת ההתארגנות לבניית “משכנות שאננים” היתה בשנות החמישים של המאה הי“ט. במקורות שונים מתואר כי רכישת הקרקע של שכונה זו נעשתה כבר בשנת תרט”ו (1855), שנת ביקורו הרביעי של מונטיפיורי בעיר. השטח שנקנה היה מגרש בן 180,000 מ"ר, מעל לבריכת השולטן מול הר־ציון. המקורות אף מוסרים כי מאחר ורכישת הקרקע באותם ימים על־ידי נתין זר היתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע²⁴.

ייחודה של “משכנות שאננים” היה בכך שהיא נבנתה על־ידי מונטיפיורי עבור תושבי העיר עצמה, ליהודים העניים הרבים אשר חיו בה, כדי לגור ולחיות מחוץ לחומות. לעומת זאת, המפעלים האחרים שהוזכרו, הוקמו מתוך מגמות אחרות. המבנים השונים אשר הוקמו על־ידי המיסיון הפרוטסטנטי, היו בדרך־כלל בתי־ספר ומוסדות חינוך מיסיונריים. ואילו המבנים שהוקמו על־ידי הרוסים ב“מגרש הרוסים”, מטרתם הראשונית והעיקרית היתה ליצור מקום הארחה ואחסנה לצליינים הרוסים הרבים אשר החלו מגיעים לביקור בעיר באותם זמנים.

מאליו מבורר הוא שהתפתחות זו היתה קשורה בתהליכים קודמים ובמצב היישובי בעיר העתיקה. זיקתו של מפעל זה לפעילויות קודמות בתוך החומות בא לידי בטוי בעיקר דרך פעילותו של משה מונטיפיורי. מונטיפיורי עמד על מצבם העלוב של יהודי ירושלים כבר בביקוריו הראשונים, והכיר שיש הכרח לשפר את תנאי התברואה שלהם, ויש צורך חיוני ליצור מקורות כלכליים בהם ימצאו את מחייתם. בין מפעליו הראשונים היו, על־כן, שליחת הרופא ד"ר פרנקל לשם הקמת בית־מרקחת בעיר העתיקה, נסיון לבסס בית־ספר לבנות בעיר העתיקה וכמובן שלח ציוד של בית־חרושת שלם לאריגת בדים (מטרתו היתה שצעירי ישראל ילמדו את אמנות האריגה, על מנת שיוכלו להתפרנס על ידה). כידוע, הנסיון של בית־החרושת לא עלה יפה²⁵.

על המגרש אשר קנה בשטח שמחוץ לחומות, ייעד מונטיפיורי, כנראה, חלקה בפינה הדרומית מזרחית שלו להקמת בית חולים. אלא שעד מהרה הגיע למסקנה כי תוכנית הקמת בית־החולים צפויה לכשלון, במיוחד אם ייבנה מחוץ לחומה, לרגל המרחק והסכנות הצפויות לתושבים באיזור זה, מה גם שבתוך העיר הוקם בינתיים בית חולים על־ידי משפחת רוטשילד²⁶. לכן, החליט מונטיפיורי לשנות את יעד המגרש אשר קנה לשם בניית בתים לבתי מגורים. נראה כי הבין שעל־מנת להציל את יהודי ירושלים, ובמיוחד את העניים שבהם, מניוונם אשר נבע מתנאי חיים נוראים, יש צורך לפרוץ ולהקים להם בתים מחוץ לחומת העיר העתיקה, במקום בו יזכו לאוויר נקי, למבנים טובים, ולחלקת אדמה קטנה כגן־ירק. על־כן החליט לשלוח אדריכל מלונדון לירושלים על־מנת שיתכנן, על המגרש אשר קנה, 20 דירות למגורים וטחנת רוח, אשר תספק למתישבים מקור תעסוקה לפרנסה²⁷.

מונטיפיורי קיווה שתחנת הקמח תספק שירותים במחיר נמוך מזה שנגבה על־ידי הטוחנים הערביים, שלהם היה המונופול על טחנות הטחינה, ובכך קיווה להקל על עניי ירושלים. הוא אף דרש זכות קדימה לעניים. מונטיפיורי שלח את הציוד המלא מלונדון והטחנה הוקמה בפינה הדרום מערבית של המגרש, בשנת 1857, בריחוק מה מהמקום בו נבנו הבתים לאחר־מכן. תחילה הופעלה הטחנה על־ידי טוחנים מקנטרבורי, וכאשר הוקמו בתי המגורים, נמסרה הטחנה בחכירה לר' יוסף רוזנטל. על הטחנה עברו גילגולים שונים; במשך הזמן התקלקלו המכונות. בינתיים הוקמו בעיר טחנות קיטור והצורך בטחנה בטל, כך ארע שהציוד נעזב והוזנח.

מתקן נוסף אשר זכה להיות מוקם לראשונה ב“משכנות שאננים” הוא משאבת ברזל קטנה אשר הוצבה על פי בור המים שנכרה בחצר. באמצעות תנועות יד שאבו התושבים בעזרתה מים ממעמקי הבור. משאבה זו היתה מפלאי הטכניקה באותם הימים ורבים בירושלים נהרו להסתכל בה בהתפעלות רבה²⁸.

לבניית השכונה הסתייע מונטיפיורי, כידוע, בעזבונו של היהודי העשיר יהודה טורא מארה"ב, על־כן נקראה השכונה לעתים גם בשם “חצר יהודה טורא”²⁹. על האדריכל אשר תכנן את המבנים הוטל לתכנן שלושה מבני מגורים שיקיפו כ־20 יחידות דיור. כל יחידת דיור תכיל שני חדרים, (כשהאחד גדול יותר), ומטבח ומחסן נפרדים מן המבנים, אך נשענים עליהם. כן הוקמו שני בתי־כנסת, אחד לאשכנזים ואחד לספרדים, מקווה מים, תנור אפייה ובור מים (את מערך המבנים ראה באיור מס' 1). נראה כי בתחילה (1857) נבנו שני בתים ראשונים; לידם הוקמה הטחנה. מאוחר יותר, ב־1860, נבנו כ־20 בתים נוספים וב־1869 הוסיפו ארבעה בתים נוספים³⁰.

כמדומה שתנאי הבטחון ששררו אז בארץ הם אשר הכתיבו את צורת בניית הבתים. על־כן נבחרה צורה זו של ריכוז מבנים כמעין מבצר, המבטיחים הגנה בפני התנפלויות שודדים וחיות טרף. היו אלה שתי שורות של מבנים, מבנה מעל מבנה, על המדרון המערבי של גיא בן הינום. קירות הבתים עבים מאוד (כמטר עובי), החלונות והדלתות פונים לצד אחד בלבד, לצד העיר העתיקה – כלפי מזרח³¹. הדלתות מכוסות בפסי ברזל, והחלונות עשויים אף הם מברזל ומסורגים בסבכות חזקות. פריטים אלה הובאו מאנגליה. הגג נקבע כבעל מבנה משונן, כדי לאפשר עמדות הגנה במקרה של התקפה. מבנה זה יצר גם שילוב יפה עם מראה החומה המשוננת שממול לשכונה. בחזית הבנינים מופיעה מעין מרפסת מקורה משותפת לכולם, כשסומכות ברזל מעוטרות תומכות בגג. לכל בית ניתנה חלקת אדמה לגן ביתי ממול והחלקות הוקפו בגדר ברזל. החלקה כולה גודרה בגדר אבנים, ושערי ברזל כבדים ונעולים הבטיחו את שלום המשתכנים. שערים אלה ננעלו מדי ערב³².

דרום ירושלים שמחוץ לחומות ב־1882. קנה המידה – 1:6,700, מקור שלושת קטעי המפות היא המפה של גותה המופיעה בסוף החלק הראשון של הספר Edberj G.; Guthe Palästina in Bild und Wort, Stuttgart und Leipzig 1883]

מערב ירושלים שמחוץ לחומות ב־1882 (מפת גותה). קנה המידה – 1:6,700.]

הצורה המיוחדת של המבנה המאורך, עשתה רושם מיוחד על נוסעי המאה הי"ט. אלה מציינים כי בית העניים היהודי שנבנה לא לפני זמן רב הינו אחד הבנינים היפים שבירושלים. לפניו ישנה גינה יפה שבעמל רב הצליחו לכבוש מהאדמה הטרשית של האזור, ובקרבת הבתים נמצאת גם טחנת רוח בנויה מאבן – הממוקמת על מקום מוגבה מעט. לאחדים אף נראתה כעיר תעשיה³³.

את הדירות ייעד מונטיפיורי בתחילה לאנשים נזקקים ותלמידי חכמים, מבני העיר העתיקה. בחירת המועמדים הוטלה על הכוללים. כן היתה הכוונה כי מחצית הדירות תהיינה מיועדות לבני העדה הספרדית והמחצית השניה לבני העדה האשכנזית.³⁴ על־פי התכנית הראשונה צריכים היו הדיירים להתחלף אחת לשלוש שנים, כך שכל עניי ירושלים ייהנו מבתים אלה. דבר זה מוצא את ביטויו אף בתקנה י"ג מספר התקנות שהוענק לכל מתיישב במקום; אולם תקנה זו לא קוימה. נראה כי הסיבה לכך היתה, שלאחר סיום הבניה נמצאו בקושי משפחות אשר נאותו להתיישב במקום, מפחד השודדים בלילות וריחוק המקום ממרכז הישוב היהודי. על־כן הוחלט, כנראה, לתת את הבתים נחלה לצמיתות, לאלה אשר יקבלו עליהם לגור שם, ואף לתמוך בהם תמיכה כספית³⁵.

המתישבים השונים אשר התישבו בשכונת “משכנות־שאננים” קבלו לידם עם הכניסה לשכונה ספר תקנות אשר חייב את המשתכנים. תקנות אלו משקפות את דרך החיים של המשתכנים בשכונה ואת אורח החיים של אותם הימים³⁶.

עיון בתקנות יכול ללמדנו רבות על המטרות אשר עמדו בפני המייסדים בעת בניית השכונה. נציין רק כמה מהן: כך למשל, מיועדת תקנה ד', למנוע הצטופפות זרים, ואפילו קרובים, ב“משכנות שאננים”, על מנת שלא תישנה שם תמונת הצפיפות של הרובע היהודי.

מתקנות ה' ו' ט' י"ב, מבינים אנו את השאיפה להקנות ליוצאי הרובע היהודי המלוכלך, תודעת נקיון דירותיהם, חצרותיהם ורשות הרבים, כמו גם הקפדה על ניקיון בית־הכנסת, בית־המדרש ובית־הטבילה. היה צורך להקדיש ארבע תקנות לנושא זה, מאחר והתנאים ההיגייניים והסאניטריים בהם היו שרויים המתישבים קודם לבואם למשכנות־שאננים, השפיעו בודאי על נוהגיהם. יש להקנות להם נוהגים חדשים. נראה אכן גם כי תקנות אלו פעלו את פעולתן וכי הנקיון אשר שרר בשכונה החדשה חלקו היה רב בשמירת המתגוררים בה מפני הידבקות במחלות השונות ששררו בעיר, דבר אשר היו לו השלכות חיוביות ביותר להמשך התפתחות השכונות היהודיות שמחוץ לחומות.

נמצא שסיכום מפעל הבנייה היהודי הראשון מחוץ לחומות, מורה לנו כי בעצם לא הוקם מפעל זה ביוזמת התושבים היהודים המקומיים, אלא ביוזמתו של גורם יהודי מבחוץ, הוא השר משה מונטיפיורי. יהודי ירושלים אף היססו בתחילה לקבל לידם מפעל זה והיה צורך בפעולות רבות על מנת לשכנעם להצטרף אליו. עם זאת, נראה כי המפעל השאיר את רישומו על העיר והיה לו חלק נכבד בהמשך תהליך הבנייה שמחוץ לחומות; הן בהצביעו על דרך חדשה בפני הישוב היהודי בעיר העתיקה – אשר אוכלוסייתו הלכה וגדלה באותה עת במידה רבה ביותר, והן בעצם נטילת החלק, יחד עם גורמים אחרים, ביצירת עובדות ראשונות של בנין מחוץ לחומה בעשור החמישים ובראשית שנות הששים של המאה הי"ט. עובדות אלה אפשרו, מאוחר יותר, את המשך הבנין וההתפתחות של ירושלים מחוץ לחומות.

 

ג. פעולות הבינוי 1866–1873: מחנה־ישראל, נחלת־שבעה, בית־דוד    🔗

במחצית השניה של שנות הששים חלו התפתחויות בנייה נוספות בירושלים שמחוץ לחומה. מבין השכונות היהודיות שהוקמו נציין לראשונה את שכונת “מחנה־ישראל” אשר נבנתה ביוזמתו של ר' דוד בן שמעון (=צוף דב"ש) רבה של עדת המערביים בירושלים, עבור בני עדתו המערביים אשר נמצאו אותה עת בירושלים. מספרם של בני עדת המערביים בירושלים הגיע ל־1000 נפש לערך בשנת תרל“ב ובשנת תרמ”א – לכ־1300 נפש³⁷. 

בין השנים תרכ“ו–תרכ”ח (1866–1868) רכש דוד בן־שמעון את קרקע “מחנה־ישראל” והקים את השכונה מחוץ לחומות ירושלים. לקול קריאתו נענו בני העדה המערבית אשר יצאו לגור בשכונה. בלב השכונה הוקם בית־הכנסת אשר נקרא אחר כך על שמו – “צוף דבש”. אחד המקורות מציין כי בית־הכנסת שימש כמקום לימוד תורה לבני השכונה. למדו בו גם במשך כל הלילה ואורו היה מעין מגדלור לכל הסביבה³⁸.

על קניית קרקע שכונת “מחנה־ישראל” אנו מוצאים ידיעה מענינת גם בעתון “הלבנון”, כבר בשנת תרכ"ה, כדלהלן: “בעבור שמעו אחינו בירושלים כי לבב הצדיק סיר משה מונטיפיורי היו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערביים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם בית־כנסת, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקים גם בלילה” ³⁹.

תיאור של שכונת מחנה־ישראל אנו מוצאים שוב ב“הלבנון” בשנת 1872, כדלהלן: “המסילה בין יפו לירושלים סלולה וסקולה מאבני נגף. כחצי שעה לפני שערי עיה”ק מתנוססים בתים נהדרים גנות ופרדסים נראים למרחוק. מימין למסילת שדה כובס בנויים בהדר בתים נחמדים נחלת בני המערביים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים". עתון זה מוסר, לשנת 1872, גם על שכונות יהודיות אחרות המצויות כבר מחוץ לחומות, כדלהלן: “ומימין הדרך העולה (מול ארמון נחלת ממשלת רוסיה) בנויים בתים השייכים לאשכנזים ובהם כ־15 משפחות ומצד שמאל לארמון הנזכר שוכנים כחמשה עשר איש מגרוזיה שבאו מקוקז” ⁴⁰.

על מטרת הקמת השכונה ניתן ללמוד גם מתוך הכתוב בעתון “החבצלת” משנת תר“מ, בדברי ההספד לד' דוד בן שמעון. לדברי הכותב המטרה היתה הקמת מקום מגורים לעניים של בני עדת המערביים, “שלפי הידוע עלו באותה תקופה מחירי הדירות ואותם עניים לא יכלו לעמוד בעליית מחירים זו ורבים באו לעזרתם, כנראה ע”י בניית שכונה עבורם מחוץ לחומה… ובשנים האחרונות עזרו ה' לבנות לעדתו גם בתי מעון לעניים ובית תפילה מהודר מחוץ לשערי ירושלים…”⁴¹.

על דבר היות שכונת “מחנה־ישראל” השכונה הראשונה מחוץ לחומות לאחר “משכנות־שאננים” מוסר גם לונץ במורה־הדרך שלו משנת 1891. הוא מציין כי השכונה הזאת, שכונת המערבים (היהודים) מול בריכת ממילא, נבנתה לפני כל השכונות האחרות אשר מחוץ לעיר ובה בית־הכנסת ובתים אחדים לכולל⁴² (מערך בתי השכונה, ראה איור מס' 2).

קירבתה של השכונה לבריכת ממילא הביא אכן גם לכינוייה כ“שכונת ממילא”; כן כונתה בשם “שכונת המערביים”. נראה, עם זאת, כי מספר היושבים בה היה מועט, יחסית. אחד המקורות מציין כי בשנת 1897 מספר בתי האב בה היה כשלושים בלבד⁴³.

נראה כי השכונה עברה שיפוצים ותיקונים יסודיים מאז בנייתה. גראייבסקי, בספר הישוב שראה אור ב־1939, מציין כי “לפני כחמש שנים נבנו הבתים מחדש ע”י ועד עדת המערביים". בספרו “'אבני זכרון” ניתן למצוא את העתקי הכתובות הקבועות אשר היו בקירות בתים אלה כמו גם בשכונות רבות אחרות בירושלים⁴⁴.

*

זמן קצר לאחר הקמתה של “מחנה־ישראל” הוקמה בירושלים שכונה נוספת, היא “נחלת־שבעה” (1869). ההתארגנות לקראת הקמתה של השכונה החלה מספר שנים קודם לכן. נראה אף כי יש לקשור את הקמתה של שכונה זו, כמו גם את זו של “מחנה־ישראל”, למגיפת החולירע הקשה אשר פקדה את ירושלים בשנת 1866, ואשר פגעה קשות בקהילה היהודית שבעיר. העובדה כי מתישבי “משכנות־שאננים”, אשר היו מחוץ לחומה, לא נפגעו במגיפה, תרמה להגברת רצון היציאה ממחנק הצפיפות והלכלוך שבתוך העיר לשטח הפתוח שמחוצה לה⁴⁵.

יש לציין גם כי לעיר החלו מגיעים בזמן זה ערבים רבים שברחו מעבר־הירדן, שם פרצה המגיפה תחילה. אלה הוסיפו לדוחק ולסכנת ההידבקות במחלה בתוך העיר. כמו־כן החלו הערבים בעלי החצרות בעיר העתיקה לדרוש העלאה בשכר הדירות שלהם כתוצאה מהצפיפות והביקוש. כל הגורמים הללו גם יחד תרמו לכך שבמחצית השניה של שנות הששים התארגנה קבוצה קטנה של שבעה חברים, ממשפחות ותיקי הישוב הישן, אשר החליטה לרכוש חלקת אדמה מחוץ לחומות ולהקים עליה בתי מגורים. מספר חברי הקבוצה הוא שקבע בקריאת שמה – “נחלת־שבעה”.

על בנייתה של שכונת “נחלת שבעה” והאנשים אשר נטלו חלק בה נכתב רבות, על כן נקצר בדברינו. נציין אך כי בקשר לרכישת הקרקע, קיימות שתי גירסאות של שניים מהמתיישבים הראשונים, זו של יואל משה סלומון וזו של יוסף ריבלין⁴⁶.

בעת ההכרעה בשאלת מיקום החלקה אותה רכשו, התחשבו בשלושה גורמים שהקנו למקום זה יתרון. ראשית, היותה על דרך יפו, שהיתה היציאה הראשית מירושלים, עובדה זו הוסיפה נוחיות ובטחון. מה גם שבאותה עת עמדו לסיים את סלילת הדרך מיפו לירושלים, לרגל ביקור קיסר אוסטריה בירושלים, עקב חג פתיחת תעלת סואץ. שנית, החלקה נמצאת על גב רכס, שהוא מיקום טבעי נוח להגנה. שלישית, סמיכות החלקה לקומפלקס מגרש הרוסים, שהוקם חמש שנים קודם לכן, על ידי הכנסיה הפראבוסלאבית, סמיכות זו העניקה אף היא יתר בטחון.

על אירגונה והקמתה של נחלת־שבעה ניתן ללמוד רבות מספר היסוד של החברה והתקנות שלה. אלה נתפרסמו בסוף ספרו של יהושע ילין – “זכרונות לבן־ירושלים”, על ידי אליעזר ריבלין.

לפי התקנות, היו צריכים לבנות שתי בתי דירות לשנה, על ידי שני חברים, שנבחרו על פי גורל. מאחר וגבולו הצפוני של המגרש נמצא על אם הדרך ליפו, ולו יתרונות על הגבול הדרומי, הגובל עם בית הקברות המוסלמי, חולק המגרש ל־7 רצועות אורך, לאורך המגרש מצפון לדרום, כך שכל חבר יקבל חלקה שווה לשל חברו בגודל ובאיכות⁴⁷.

ב־4 באוגוסט 1869 חנך המתנחל הראשון במקום את ביתו והתיישב בו. היתה בכך העזה רבה, שכן באותה עת היו שערי העיר ננעלים עדיין מדי לילה בלילה ולא ניתן היה לתת עזרה ליושבים מבחוץ בשעות הלילה. גם בקרב חלק מהיהודים תושבי ירושלים קמה התנגדות, שנבעה מחששות, פחד ודאגה. מקורות שונים חוזרים ומספרים על הקשיים והסכנות אשר נגרמו בתוצאה מכך⁴⁸.

מי שתיה הובאו על־ידי פלח מבורות העיר העתיקה. עם זאת, נחפרה במקום גם בריכת מים, אשר שימשה כמקוה. בכתבי הזכרונות מסופר אף שבשנים הראשונות ירדה האוכלוסיה במשך היום, לצורך תעסוקה, לעיר העתיקה וחזרה למקום מגוריה אך לעת ערב.

תחילה שימשה השכונה למגורים בלבד. במרוצת השנים הראשונות נבנו בתים ובית־מדרש, אף שופרו התנאים הסאניטריים על־ידי ניקוי הביצה סביב בריכת ממילא. אל המתישבים הראשונים אשר היו מהעדה האשכנזית, החלו מצטרפים, מאוחר יותר, גם משפחות ספרדיות⁴⁹.

מבחינת מערך המבנים, חשוב לציין כי לאחר שנגמרה בניית הבתים הראשונים שנבנו בחזית רצועות האורך, החלו בעלי הקרקעות שהחזיקו ברצועות מוכרים קטעים מהם לקונים נוספים, והללו החלו בונים בתים בתוך הרצועות עצמן.

בעתון “האריאל” מסופר על מצב השכונה בשנת 1875: מצויים בה ארבעים בתים, וכי השכונה קיימת כבר ארבע שנים, ועתה נחנך במקום גם בית כנסת אשכנזי. ב“הלבנון” מאותה שנה מסופר כי גרים במקום כחמישים בעלי בתים אשכנזים וספרדים⁵⁰.

השלטונות התורכיים אסרו בתחילה פתיחת בתי עסק בשכונה, אך המתיישבים החלו לעסוק במסחר בסתר. הם מכרו דברי מרקחת, או שהקימו בית קפה במסווה של מתן כיבוד לעוברים בדרך. באותה עת כבר עברו עגלות בדרך הסלולה ליפו. החנייה הראשונה שעשו הנוסעים היתה בשכונת נחלת שבעה, וכך יכלה השכונה לפתח את “ענף השירותים”. חלונות הבתים, שפנו לדרך יפו, הפכו לדלתות כניסה לחנויות. במרוצת הזמן נפתח ממול לשכונה בית קפה, ובמקום ישבו עשרות משפחות. כמו כן הוקמו בתוך השכונה שירותי בעלי מלאכה. השכונה משכה אחריה אף בתי עסקים אחרים אשר החלו קמים בקירבתה על הדרך ליפו⁵¹.

המערך הכללי של מבנה השכונה לא היה מתוכנן. לא היה כאן נסיון לסגירת המבנים כולם בגדר כבמשכנות שאננים. המבנים נבנו, כפי שציינו כבר, בתוך הרצועות השונות, כשאלה מתחלקות ליחידות דיור. מערכת הסמטאות עוצבה על פי חלוקת הקרקע למגרשים, כאשר בין גושי הבתים מצויות סימטאות צרות ומרוצפות. בסימטאות בנו מעברי ביוב. נוצרו מספר סימטאות ראשיות, ומהן הסתעפו סימטאות צרות מאוד, בנות מטר רוחב, שהיו מיועדות למעברי כניסה לבתים. הבתים היו בדרך־כלל בעלי קומה אחת, ולעתים שתיים. המדרגות העולות לקומה השניה היו חיצוניות, כשמתחתן מנוצל השטח למחסנים. לכל דירה בקומה העליונה היתה מרפסת אשר פנתה החוצה. בדרך־כלל הקיפו המבנים חצרות, שבמרכזן היו בורות מים, והן נוצלו גם לגינות ירק. חלונות הבתים היו מאורכים, בעלי קשתות ומסורגים בסבכות ברזל. הבנאים והפועלים הערביים השפיעו על סגנון הבנייה, שהועתק מהעיר העתיקה⁵².

*

הגידול הרב באוכלוסיית “נחלת־שבעה” הביא בעקבותיו התפתחות נוספת בקירבת השכונה, והיא הקמתה של שכונה קטנה נוספת שניתן לראות בה בעצם שכונת בת של נחלת־שבעה. זו קבוצת הבתים שזכתה להקרא בשם בתי “בית־דוד”, ואשר נקראה על שם הגביר והנדיב ר' דוד רייז מינובא שבפולין. בתים אלה הוקמו במקומם בשנת תרל“ג (1873). מקורות שונים קובעים את שנת תרל”ז כשנת הייסוד ובניית הבתים, אך נראה כי הבנייה הראשונה במקום היתה כבר בתרל"ג. הקרקע של השכונה נקנתה אף מספר שנים לפני כן על־ידי ועד הכוללות פרושים וחסידים, במטרה לבנות שם ישוב מורחב תחת השם “נחלת ישורון”⁵³.

הדחיפה האחרונה לבנין השכונה באה על ידי ההתקדמות הגדולה של שכונת נחלת־שבעה. בסוף תרל“ב התישב בנחלת־שבעה הנדבן דוד רייז אשר היה באותה שנה כבר בערוב ימיו וסבל מחולשה גופנית. בראש־השנה תרל”ג נתעורר מדרשת ר' יוסף ריבלין, מראשי שכונת “נחלת־שבעה”, אשר דיבר על מצוות הרחבת בנין השכונה – “הרחיבי מקום אהלך”. בעלות ר' דוד רייז לתורה נדב את סכום הכסף שהיה דרוש לבנין בתי דוד שתוכננו עבור עניי הכולל פרושים וחסידים⁵⁴.

בשנת 1875 מוסר כבר עתון “האריאל” כי דוד רייז בנה 10 בתים עבור עניים עם בור מים ובית כנסת, וכי לא זכה לראות בסיומם, שכן נפטר בינתיים. העתון מציין גם שדוד רייז קנה גם חצר בעיר העתיקה שציווה למוסרה גם כן לעניים אחרי מות אשתו (ברחוב תבון ברובע היהודי, נהרסה במלחמת השחרור)⁵⁵. בשנת תרל"ג, כאשר הוקם המבנה, לא נמצאו בסביבתו הקרובה בתי יהודים, והשכונה הקרובה ביותר היתה נחלת־שבעה. הבית היה מוקף כרמים ומפאת הסכנה לא נהגו לצאת מתוכו עם רדת השמש. הבתים נבנו בשכונה בפני עצמה, והבנין הראשון במקום כלל שתי חצרות שהוקדשו לעניים⁵⁶.

בתי דוד רייז עברו התפתחויות נוספות בתאריכים מאוחרים יותר. במקום נבנו בתים נוספים, ומאוחר יותר אף יוחדו בהם שני חדרים למשרד המרכזי של “הועד הכללי כנסת־ישראל”. בראשית תקופת המנדאט הבריטי עבר הרב קוק לגור במקום, אלא שענינים אלה חורגים ממסגרת דיוני⁵⁷.

*

במקביל להתפתחות שבהקמת שכונות יהודיות חדשות מחוץ לחומות, במחצית השניה של שנות הששים וראשית שנות השבעים, חלו גם התפתחויות כלליות אחרות בשטחה של ירושלים שמחוץ לחומות. מבין אלה נזכיר לראשונה את סלילת דרך יפו–ירושלים. סלילה זו החלה כבר בשנת 1867 ונסתיימה ב־1869 לכבוד טכס פתיחת תעלת סואץ וביקור אורחים רמי מעלה בירושלים (הקיסר האוסטרי, יורש העצר הפרוסי ופמליותיהם). לסלילת הדרך היתה, ללא ספק, השפעה רבה ביותר על ההתפתחות הכללית של ירושלים מחוץ לחומות. ביקור האורחים רמי המעלה בשנת 1869 הביא להתפתחויות נוספות בירושלים, כגון התחלת בניית איזור המוריסטן בתוך העיר העתיקה, ועוד.

מבין המבנים אשר נבנו בירושלים מחוץ לחומות בשנות הששים על־ידי לא יהודים נציין במיוחד את בנין בית־הספר “טליתה קומי” של האחיות הדיאקוניסיות הגרמניות שפעלו בעיר פעולה מיסיונרית מאז שנות הארבעים של המאה הי“ט. בתחילה הקימו בי”ס פרוטסטאנטי גרמני לבנות ומפעלי חסד אחרים (כגון – בית־חולים) בעיר העתיקה, אך כבר בשנת 1861 עברו חלק מהן עם בית־הספר לבנות, למבנה קטן שנבנה בשנה זו מחוץ לחומות. הבנין הגדול של בית־הספר, העומד עד היום ברחוב המלך ג’ורג' בירושלים ליד בנין “המשביר המרכזי”, תוכנן על־ידי הארכיטקט שיק. בנייתו החלה ב־1866 ונסתיימה ב־1868. הבנין הראשון הקטן, אשר היה במקום, שולב בבנין החדש כחדר האוכל⁵⁸.

מבנים נוספים שהוקמו על־ידי הפרוטסטאנטים מחוץ לחומות באותן שנים היו – הסנאטוריום הרפואי, שהפך אחר־כך לבית־החולים האנגלי ברחוב הנביאים (סנאטוריום זה מופיע כבר במפת וילסון משנת 5־1864 כמבנה קיים); בית־החולים הישן לחולי צרעת שנבנה ברחוב ממילא בסוף שנות הששים; בית החולים לילדים של ד"ר סאנדרצקי שהחל לפעול במבנה צפונית למגרש הרוסים כבר בראשית שנות השבעים⁵⁹; והכנסיה הפרוטסטאנטית הערבית שהוקמה ממזרח למגרש הרוסים באמצע שנות השבעים ושתפילות אנגליקאניות נערכו בה כשהן מתורגמות לערבית⁶⁰ (מיקום המבנים השונים ראה באיורים 2 ו־3).

בניגוד לגורם הפרוטסטאנטי איחר הגורם הקאתולי בפעילות בשטח שמחוץ לחומות ירושלים. הפעולה החשובה ביותר שלהם עד לראשית שנות השמונים היה הבנייה של כנסיית פטר־נוסטר על מדרונות הר־הזיתים, ב־1868, בכספי הנסיכה לה־טור ד’אוברין, הדוכסית מבוליון, קרובתו של נאפוליאון השלישי⁶¹.

פעילות בנין קאתולית נוספת מחוץ לעיר העתיקה, אשר החלה בסוף שנות השבעים ונמשכה בשנות השמונים, היא הקמתו של מנזר ראטיסבון, או “אבות־ציון”. המנזר נוסד ב־1874 על ידי הנזיר אלפונס ראטיסבון, שהיה מומר יליד סטרסבורג שבצרפת. המנזר מקביל למנזר הנזירות גבירות ציון (Dames De Sion) הנמצא בעין כרם (אשר בגנו נקבר אותו ראטיסבון). במנזר הוקם בית־ספר ובתי־מלאכה לערביים נוצרים. בית־ הספר הוקם, כנראה, רק בראשית שנות השמונים. האח ליוין מוסר כי בית־הספר סנט־פייר אשר נוסד על־ידי האב אלפונס ראטיסבון, ואשר הינו בית־ספר מקצועי גדול לבנים, נוסד בשנת 1882⁶².

לבד מבניית מבני מוסדות אלה, שהוזכרו על ידינו, החלה בירושלים עוד בראשית שנות השבעים פעילות לא־יהודית חשובה, אשר נשאה אופי אחר לגמרי, והיא ההקמה של המושבה הטמפלרית בעמק רפאים.

הרכישה הראשונה של שטחי קרקע עבור מושבה זו נעשתה על־ידי אחד המתישבים הטמפלרים כבר בשנת 1872. ב־25.4.1872 הניח המתיישב פראנק את אבן הפינה לבית מגורים ולתחנת קיטור (הראשונה בעיר) על אחת החלקות שרכש. בית זה, שעל שערו נחקקה הכתובת Eben-Ezer (היום ברחוב עמק רפאים מס' 6), היה הבית הראשון שנבנה בשכונה. ב־1874 הקימו להם 2 מתישבים נוספים בתים בסמוך לביתו של פראנק ואילו ב־1875 מנה “הרחוב” 7 בנינים. רק באביב 1878 עבר מרכז הנהגת הטמפלרים ובית־הספר הגבוה שלו מיפו לירושלים. עם העלאת בית־הספר (ה־Lyceum) נבנה עבורו בנין נוסף במושבה, אך היה זה בנין קטן, יחסית. בשנת 1882 הוחל בהקמת בית שני, גדול ומרווח יותר. כן הוחלט על הקמת בית־עם (היום – הכנסיה הארמנית ברחוב עמק רפאים, מס' 1), שהכיל אולם גדול מידות. בשנת 1883 היו חמשה־עשר בתים במושבה הגרמנית בעמק רפאים, אשר נבנו לאורך הרחוב הראשי ולאורך רחוב צדדי קטן אשר היה במושבה הקטנה⁶³.

במקביל להתפתחותה של המושבה הגרמנית בירושלים, באמצע שנות השבעים והמחצית השניה של עשור זה, חלו התפתחויות חשובות נוספות בבנינן של השכונות היהודיות שמחוץ לחומות בזמן זה.

 

ד. מאה־שערים, אבן־ישראל ומשכנות־ישראל (1874–1875)    🔗

כשנה לאחר הקמתם של בתי רייז, בשנת 1874, הוקמה בירושלים שכונה יהודית חשובה ביותר, היא שכונת “מאה־שערים”. שכונה זו ותולדותיה נידונו בהרחבה בספרות המחקר, ונוכל לקצר בסקירתנו⁶⁴.

העיקרון אשר הנחה את חברת מאה־שערים בבניית השכונה היה – לתת אפשרות לכל הרוצה בכך, להקים לעצמו בית מגורים בתנאים נוחים, בתשלומים לא גבוהים, ולימים ארוכים. הון מבחוץ לא היה לרשותם. החברה הכינה ספר תקנות, אחת־עשרה במספר, למבקשים להצטרף אליה⁶⁵. חברי־האגודה התפרנסו ברובם על כסף החלוקה, ומצבם הכספי היה דחוק, כנראה. יש הרואים במצבם הכספי את הסיבה לכך שהם רכשו מגרש מרוחק מדרך המלך – דרך יפו, בה עלו מחירי הקרקע. הם רכשו, איפוא, את חלקתם במקום מרוחק יותר, בסמוך לדרך העולה צפונה לרמאללה ולשכם. השטח נקנה, כפי הנראה, מפלחי ליפתא ונקרא כרם כדכוד. בקנייה השתתפו כ־150 איש⁶⁶.

המקורות מציינים כי הקרקע שנקנתה עבור השכונה היתה צריכה להרשם על שם חמשה אנשים נתיני ממשלות חוץ, אך לבסוף נרשמה על־שם הסוחר העשיר, בן ציון ליאון, אשר השקיע בקנייה והיה נתין בריטי. הקונסול הבריטי עזר למפעל והחוזים לבנין ולחציבת הבורות אצל הקבלנים סודרו על־ידי הקונסוליה הבריטית⁶⁷.

בשנת תרל"ה (25 בנובמבר 1874) מודיע כבר העיתון “הלבנון” כי “חברת מאה שערים הצליח כבר חפצם בידם ובנו 10 בתים נאים מחוץ לעיר והם נקראים על שמה”. יחד עם עשרת הבתים הראשונים חצבו גם את הבור הראשון. בחברה 117 חברים ובסוף החדש תימלא שנה אחת לקיומה⁶⁸. בשנת 1875 כבר ביקר משה מונטיפיורי בשכונה כאשר בא ארצה. “הלבנון”, המודיע על כך, מציין כי במקום מצויים 20 בתים בנויים ועוד 28 נתונים בשלבי בנייה אחרונים⁶⁹. בשנים 1876–1877 יש במאה־שערים כבר כ־50 בתים גדולים ובית־מדרש מפואר. שטח השכונה מגיע ל־45,000 אמה מרובעים⁷⁰.

נראה כי עד תר“מ–תרמ”ב גמרה החברה לבנות את כל בתי השכונה, כ־140 בית. השכונה גדלה ונעשתה אם לשכונות אחרות רבות, שנוסדו מאוחר יותר בקרבתה.

בתקופה הראשונה הועסקו מומחים נוצרים בבנייתה, שכן לא נמצאו בעלי מלאכה בתחום זה, בקרב היהודים⁷¹. תכנית הבנייה נעשתה על־ידי האדריכל שיק. השכונה תוכננה כמערך של ריבוע הסגור על־ידי הקירות החיצוניים של הבתים. תחילה בנו את הבתים משלושה צדדים, ורק מאוחר יותר סגרו את המערך. במרכז ייעדו שטח למבני ציבור. בכניסות אל השכונה קבעו שערי ברזל, שנסגרו מדי ערב עם שקיעת החמה. ארבעת השערים נקראו בפנקס מאה־שערים בארבעה שמות: א) שער ירושלים; ב) שער בית־דוד; ג) שער הרחיים; ד) שער ליפתא. השערים נסגרו בכל לילה; מאוחר יותר הוסרו השערים בפקודת הממשלה⁷² (מערך מבני השכונה ב־1882: ראה באיור מס' 3).

לשנת 1886 אנו מוצאים בעיתון “הצבי” פרטים נוספים על התקדמותה של השכונה, כדלהלן: בשכונה נבנו מאה בתים שתכננם המהנדס שיק. השכונה בנוייה כריבוע, ובמרכז חלל ריק גדול – לאיוורור, שבו רצו לנטוע עצי נוי. כן חצבו בורות גדולים שיספיקו לשתייה, רחצה, כביסה ונקיון. אחר־כך נוספו עוד בתים קטנים, רפתות ולולים מרובים ליד כל בית, ומלאו את החצרות במקום הריק עד שהמקום הפך לא מאוורר. במקום גן במרכז – נתרכזו שם לכלוך ואשפה אשר גררו מחלות⁷³.

מקור חשוב ללימוד אופייה של השכונה, במיוחד בראשיתה, הוא ספר התקנות של השכונה. ממקור זה למדים אנו כי הנהלת השכונה נמסרת לוועד בן שבעה איש. בתחילה היתה דאגה רבה לנוי השכונה ונקיונה. בתקנות מדובר על נטיעת אילנות ומטעי נוי. אף אסרו הקמת רפתות בקר או גדרות צאן, ללא היתר מיוחד מהועד.

בתקנות נמצא הד גם לבעיית המים, שהיתה אחת הבעיות הקשות, גם בתקופת הבנין. זו גם אחת הסיבות לכך שעל פי רוב העדיפו לבנות בעונת החורף, למרות הקשיים שבדבר, כיוון שהגשמים שכיחים, והמים נקווים בגבים שמסביב למקום הבנין. בקיץ היו משתמשים לעתים גם במי שופכין לבנין, דבר שגרם אחר כך לתקלות לדיירי הבית. סידור המים בשכונה תופס אף הוא מקום חשוב בסדרי השכונה ותקנותיה. בזמן בנין השכונה חפרו במקום שלושה בורות ציבוריים. הוועד אף עודד חפירת בורות פרטיים בחצרות. המים היו מתנקזים בחורף מן הגגות לבורות, דרך מרזבים היורדים מהגגות; כן היו המים נקווים שם גם מן החצרות והרחובות. מתוך כך יש להבין את ההקפדה על נקיון השווקים, הנזכרת יחד עם נקיון ותיקון המרזבים – “שילכו המים נקיים אל הבורות”. בשנות בצורת, כשכלו המים בבורות, היו הערבים מביאים מים בנאדות עור, מבורות ערביים פרטיים או ממעיין ליפתא. בשנים קשות ביותר, הביא “ועד כל הכוללים” מים לירושלים על חמורים ועגלות. המחסור במים גרם מחלות מדבקות שהרבו חללים⁷⁴.

צפון־מערב ירושלים שמחוץ לחומות ב־1882 (מפת גותה). קנה המידה – 1:6,700

לאחר הקמתה הפכה שכונת מאה־שערים לשכונה הדתית בעלת ההשקפות הקיצוניות ביותר בשטח שמחוץ לחומות. הרבה סיפורים מסופרים על קנאות משתכניה. הד לכך אפשר למצוא גם בספר התקנות של השכונה. כך, למשל, מצויין שם בפרק הנהגת הישוב בסעיף 10, עמ' 27, כדלהלן: “אסור לשום איש למשכן נחלתו או חלק ממנה, לא רק לשאינו ישראל; אלא גם לאחד מכת הפורצים בדברי רז”ל". בפרק ב, משפטי האחוזות, סעיף 7, מודגש – “אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר”. כלומר, אין הם מעמידים כל יהודי בחזקת כשרות, ולא כל יהודי ראוי להמצא בתוך השכונה.

בספר התקנות נכללים, פרט לתקנות הישוב, גם עניני חינוך ובריאות, עזרה סוציאלית ודאגה לעולים חדשים (שנתוספו לשכונות מרדיפות גלויות שונות). אפשר לראות כאן נטייה ליצירת אוטונומיה גם כלפי הישוב הקיים בעיר העתיקה, על־ידי פיתוח מוסדות מקבילים, ציבוריים כלליים, ולא רק גופים וכלים לוקאליים שהמקום גרמן. כדי למנוע חדירת “רוחות חדשות”, ובייחוד כל הקשור ב“השכלה”, קבעו כי התקנות הן לדורות, ואין לשנותן⁷⁵.

*

השכונה העברית הבאה שנוסדה בירושלים, זמן קצר לאחר מאה־שערים, היא שכונת “אבן־ישראל”.

נראה כי המחסור הקשה בדירות בירושלים הביא להתפתחות רבה בבניית שכונות. “הלבנון” מוסר כי אגודת כנסת־ישראל הקימה את חברת “בוני ירושלים” לרכישת קרקעות ובניית בתים כבר בשנת 1874, משום שמחירי הדירות בירושלים האמירו מאוד⁷⁶. מאוחר יותר מוסר “הלבנון” כי נוסדה חברה חדשה לבניין הנקראת “אבן ישראל”, וכי החברה קנתה שדה המספיק ל־53 בתים, ומכאן שמה, אבן = 53⁷⁷.

מקור אחר מציין כי השכונה נוסדה באייר 1875, כי בסוף שנה זו כבר היו במקום 45 נפש, וכי התוכנית היתה לבנות בה לא פחות מ־6 בתים לשנה⁷⁸.

תקנות החברה ושטר החלטה שלה נתפרסמו בספרו של גראייבסקי, “הישוב מחוץ לחומת העיר”. מתקנות אלו למדים אנו כי בשנת תרל"ח (1878) כבר נבנו ונגמרו 25 בתים. כן מציין מקור זה, כי בהיות אדמתה של “אבן־ישראל” על אם הדרך יפו–ירושלים, עלה מחיר האדמה יותר ממחיר האדמה של מאה־שערים והבתים נבנו לספרדים ואשכנזים גם יחד⁷⁹.

איטה ילין מספרת על שכונה זו, בתארה תקופה מאוחרת קצת יותר – ראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית, כדלהלן: השכונה חדשה־ישנה הינה ככר פנוייה אשר שורות בתים מקיפות אותה מארבעת עבריה. היא נקיה, משתרעת לצד הרחוב המרכזי – רח' יפו, וממולה – גנים גדולים ובהם נטועים עצים ופרחים. במרכז השכונה היה בור גדול. רוב התושבים לא העזו לגור בדירות גדולות יותר משני חדרים, פרט למספר משפחות של אמידים, כמו משפחת פינס אשר להם היו ארבעה חדרים. לפני הדירה היתה חצר קטנה שבחלק ממנה היה מטבח, וחלק – מעין פינה מקורה ששימשה חדר אוכל. מחדר אחד נפתחה דלת ברצפה אל מרתף ששימש לאגירת פחמים, יין, שמן־שומשומין וכו', שהמשפחות היו מכינות לעצמן במשך השנה. למרות שהשכונה היתה חדשה, דלפו גשמי החורף לבתים⁸⁰. אחד המקורות מוסר שלשכונה היו שני שערים – האחד לצפון (לרחוב יפו) והשני לדרום (לרחוב אגריפס)⁸¹.

*

בה בשנה שנוסדה שכונת אבן־ישראל (1875), נוסדה שכונה יהודית נוספת מחוץ לחומות, היא שכונת “משכנות־ישראל”. הניסיון המוצלח של השכונות הרבות משך רבים מבעלי היוזמה והמרץ שבתוך הישוב היהודי בעיר העתיקה. רבים מהם החלו מצטרפים לבונים ולעושים ותרמו את חלקם להרחבת בנין ירושלים. כך נוסדו חברות רבות לרכישת קרקעות ולבנין בתים. העסקנים החלו נלכדים בהתלהבות משיחית וראו בבנין ירושלים שלב נכבד בדרך אל הגאולה העתידה. כל האיגרות, התקנות וספרי היסוד של אותה תקופה מתחילים ומסתיימים בפסוקים מדברי הנביאים על אחרית הימים וגאולת ישראל.

על קצב בניית השכונות בעיר, תעיד העובדה שבשנת תרל“ה (1875) מוקמות השכונות “אבן־ישראל” ו”משכנות־ישראל" בזו אחר זו. “הלבנון” מסכם תופעה זו בשנת 1876 במלים הבאות: “באייר תרל”ה נוסדה חב' אבן־ישראל עם 45 חברים, שקנו חלקה על דרך יפו ובנו עליה 10 בתים על שטח של 12,150 אמה. באלול תרל“ה נוסדה חב' משכנות ישראל שליד אבן ישראל. בחברה יש 130 חברים, והשטח – 31,360 אמה. החברה החלה לבנות בנינים בשנה זאת. מתכננים בה 140 בתים. נבנו כבר 16, מהם אחד בית התפילה עם בור מים מתחתיו”⁸².

ואכן, הקרקע שעליה נבנתה שכונת “משכנות־ישראל”, נקנתה יחד עם הקרקע של שכונת “אבן־ישראל” בחודש שבט תרל"ה, וכפי שראינו בידיעה הקודמת היה השטח של שכונת “משכנות־ישראל” גדול בהרבה מזה של “אבן־ישראל”. ברכישת הקרקע היו קשיים רבים, והיתה תחרות חזקה מצד חברות נוצריות אשר שאפו אף הן לרכוש את המקום.

אסיפת הייסוד של השכונה נערכה ביום י“ד מנחם אב תרל”ה, בבית “הועד הכללי” ובנוכחות הרבנים ומנהיגיה החשובים של הקהילה היהודית בעיר. נישאו נאומים נלהבים בעד בנין ירושלים וקיבוץ גלויות המקרבים את הגאולה, על־פי חז“ל. לשאלה שנשאלה, כמה הוא השיעור של בנין ירושלים וקיבוץ גלויות שיש בכוחו לקרב את הגאולה? ניתנה התשובה: “על־פי רבנו הגר”א ותלמידיו, מייסדי הישוב, השיעור הוא: “60 ריבוא בשערי ירושלים”, וזאת היא המטרה הראשית בשאיפותינו ובתוכניותינו”⁸³.

תיאור הקמתה של שכונת “משכנות־ישראל” מוסר אחד ממתישביה ראשונים, משה ריבלין, בעתון “הלבנון” מיום כ“ח ניסן תרל”ז. בין השאר נמסרים הדברים הבאים: “החברה הזאת נתייסדה בראש חודש אלול תרל”ה ועפ“י המידה שמדד האדריכל את אחוזתה, יבואו בה 140 בתים גדולים וטובים עם אכסדראות ומרתפות וכל הדרוש למושב בית, וחיש מהר נמלא מספר בני החברה, ובונה ירושלים מוליך לימין החברה זרוע תפארה וימין הצלחה נפלאה, ועד היום נבנו בה 16 בתים מפוארים, והאחד מיוחד לבית תפילה ומתחתיו בית מקוה מים ובור גדול להכיל מים לשתיה. אשר בהביט איש על מצב ירושלים בעיניו יפלא, מי שם המטמון הזה באמתחת החברה”⁸⁴.

בהתאם לתיאור זה, וכן לידיעות המתקבלות ממקורות אחרים, אנו למדים כי לפי התוכנית הראשונה, עמדו לבנות על שטח הקרקע ב“משכנות־ישראל” 140 בתי דירה, והחברה אירגנה 140 איש, אך למעשה, נבנו בשכונה רק 44 בתים. משבר כספי שפרץ מנע את המשך הבנייה ורק מאוחר יותר נבנו על שאר הקרקע שכונות “מזכרת־משה” ו“אהל־משה”, בעזרת קרן מונטיפיורי. אלא שבנייתן של שכונות אלו באה כבר לאחר שנת 1882, ודיון בהן חורג מתחומו של מאמר זה⁸⁵.

כמדומה שמן הראוי להעיר כאן על ענין נוסף מעניין, אשר ניתן ללמוד מהקמתה של “משכנות־ישראל”, והוא ביחס לקשר שהיה קיים בין יישובן של שכונות ירושלים והקמתה של פתח־תקוה. במסגרת הקמתה של השכונה החליטה החברה להקים אף בית־כנסת יפה בתוכה. בית־כנסת זה נחנך ברוב שמחה בחוה“מ פסח תרל”ז. רי“מ סלומון מספר כי בשעת החדוה ניגש הגביר הנכבד מר דוד גוטמן, “אחד החברים לשכונה זו ומבחירי המשתדלים ‘לייסד אבן פינת עבודת האדמה של הרי ישראל’, ויברך את ראש הרבנים בברכת “מזל טוב” בחרדת קודש. ויענהו הרב: יתן ה' ונזכה לברך איש את רעהו בברכה הזאת במהרה בחנוכת ביהמ”ד הראשון אשר נדרתי, בעזרת השם, לבנות מכספי הקולוניא הראשונה אשר יזכנו ה' לכונן על הרי קודשנו מיושבת מאחינו בני־ישראל יראי ה' וחובשי תורה”. וכל הקהל ענה אחריו – “אמן”⁸⁶.

 

ה. קריה נאמנה (ניסן ב"ק), בית־יעקב והמשבר בשכונות (1876–1881)    🔗

באותה שנה (1875) בה הוקמו בירושלים השכונות “אבן־ישראל” ו“משכנות־ישראל”, הוחל בירושלים שמחוץ לחומות בהקמת שכונת “קריה־נאמנה” (ניסן ב"ק) שהוקמה ליד שער־שכם. יוזמי השכונה היו עדת החסידים בירושלים בהנהגתו של ר' ניסן ב“ק, על כן זכתה להקרא על שמו – שכונת ניסן ב”ק. בהשוואה לשכונות הקודמות נכתב עליה מעט ביחס.

על תכנון הקמתה של השכונה מוסר כבר העיתון “החבצלת” משנת תרל"ה (1875), כדלהלן: בירושלים הוקמה חברה מקהילת החסידים שהחליטה להנציח את שמו של משה מונטיפיורי ולהקים שכונה חדשה מחוץ לחומות ירושלים, בין שער שכם למסילת יפו. שם יבנו חמישים בתים ובית־כנסת וכל הדרוש. אל השכונה יסופחו אנשים מקהילות שונות. העיתון מביא את כל התקנות של החברה ומציין כי חברי הועד החליטו לקרוא לשכונתם בשם “אהלי משה ויהודית” ולרחוב שבשכונה בשם “רחוב מונטיפיורי”⁸⁷. נראה שהשכונה נבנתה, כמאה שערים, לא בציר הדרך ליפו, מחוסר מקום ומחירי הקרקע הגבוהים בתוואי דרך יפו⁸⁸.

גראייבסקי, מוסר פרטים נוספים על השכונה. הוא מעיר כי העדה החסידית הוואהלינית בירושלים שאפה להתבלט כעדה בפני עצמה. דבר זה בא לידי בטוי בבנית בית־כנסת גדול שבנתה בעיר העתיקה, הוא בית־כנסת “תפארת־ישראל” (ניסן ב"ק), בבית־קברות מיוחד על הר־הזיתים שהקימה, ובשכונה מיוחדת, היא שכונת “קריה־נאמנה”, שבנתה על־יד שער שכם. השכונה נקראה בפי ההמון על שם מייסדה – “בתי ניסן באק”. משפחות חשובות מעדת חסידי וואהלין באו ראשונות להתישב במקום, אך מפני סיבות שונות נבנה רק מחצית מספר הבתים שנקבעו לפי התוכנית. גראייבסקי אף מוסיף כי על שאר השטח נוסדה מאוחר יותר שכונה מבני ארם צובא, בבל ופרס. הם בנו להם בתים קטנים ודלים. לדבריו היה מספר הבתים במקום, בתאריך המאוחר של שנת תרנ"ח (1898), מאה ועשרים. כן הוא מציין כי על־ידה הוקמה גם שכונת “אשל אברהם”, שנוסדה על־ידי יהודים קורדיסטאנים (או גורג’ים), וכי מספר הבתים בשכונה זו הגיע למאה⁸⁹ (מערך מבני השכונה ב־1882 ראה באיור מס' 3).

שכונת “קריה־נאמנה” ובני לוויתה לא זכו, כשכונות האחרות, לשמש בסיס להמשך התפתחות ירושלים היהודית בתקופות מאוחרות יותר. במהומות תרפ"ט (1929) סבלו שכונות אלו קשה, כאשר במקום נפלו הרוגים ופצועים, נערכו מעשי שוד וביזה, בתים נהרסו ונשרפו, ביניהם שלושת בתי־הכנסת שהיו במקום. היהודים עזבו את המקום ונשארו שם רק מעט יהודים ספרדים, כאשר ברוב הבתים התישבו מוסלמים ונוצרים⁹⁰.

*

השכונה האחרונה אשר הוקמה בתקופה זו היא שכונת “בית־יעקב”. השכונה נוסדה ב־1877 ונקראה “בית־יעקב” על שם שבעים הבתים שעלה בדעת המייסדים לבנות שם כנגד “שבעים נפש בני־יעקב”, אך רק חמישה־עשר חברים בנו בתים במקום; השאר הסתפקו ברכישת מגרשים, שמצאו את תיקונם בתקופה מאוחרת יותר, כאשר הוקמו עליהם בתים גדולים ומודרניים⁹¹.

השכונה הוקמה על־ידי חברת משתכנים בהנהלתו של ר' משה גרף, אחד הממונים על כוללות הפרושים בעת ההיא, כולל הורודנא, אשר היה גם חבר הועד במאה־שערים. הכוונה היתה לבנות כל שנה כעשרה בתים בשכונה. פעיל ביותר בבניית השכונה היה ר' יעקב בלומנטל, אשר בנה כאן מוסדות ציבור, מקוואות ובורות מים⁹².

בירחון “יהודה וירושלים” מוצאים אנו מספר ידיעות המספרות על בניית השכונה. במקום אחד, בו מסוכם בעתון נושא הבנייה בשכונות ירושלים בשנת תרל"ז, מצויין כדלהלן: “בשכונת משכנות ישראל נבנו 15 בתים ובית מדרש; במאה שערים – נבנו 52 בתים, ובור מים גדול שיספיק לשתיה ובניה; באבן ישראל– נבנו 19 בתים; בבית יעקב – 15 בתים והחלו בבנית בית־מדרש, שבנייתו עומדת להסתיים”⁹³.

עם בנייתה היתה שכונת בית־יעקב השכונה המרוחקת ביותר מהעיר העתיקה, ועד להקמתה של שכונת מחנה־יהודה, מאוחר יותר, היתה מבודדת ומרוחקת משאר השכונות. לאחר־מכן נבלעה ונתמזגה בתוך שכונת מחנה יהודה שנבנתה לידה (מיקומה של בית־יעקב הוא ממערב למחנה־יהודה), אם כי גם לאחר מכן שמרה על אופי עדתי ברור של תושבים אשכנזים, בניגוד למחנה־יהודה שאוכלסה בעיקר על־ידי תושבים מבני עדות המזרח.

על מיקומה המבודד מספר אחד המקורות כדלהלן: “השכונה הזאת היתה בשנת הווסדה, שנת תרל”ז, רחוקה יותר מדי מן העיר. הסביבה – מדבר שממה, סלעי מגור ושיני סלעים. הבאים מיפו עברו בה רכובים על חמור, סוס ופרד. קרונות ועגלות טרם נראו בארץ. מרכולת וסחורה הביאו אז על דבשת גמלים… ודוקא במקום הזה אמרו הבונים, אגודת “הרחבת הבונים”, לסלול דרך לכל עובר ושב, ולבנות בו שכונת יהודים, ויקראו לה ‘בית־יעקב’ "⁹⁴.

לאחר מלחמת־העולם הראשונה נתבסס בקרבת בית־יעקב השוק הנודע של “מחנה־יהודה”. אך נראה כי התחלתו של שוק זה קשורה עוד עם תחילת ההקמה של שכונת בית־יעקב. אחד המקורות מציין כי מייסדי בית־יעקב, ריבלין וגראף, הקימו בשכונה שוק מרכזי למכירת פירות וירקות, אשר נקרא “שוק בית יעקב”. לשם כך הוקמו צריפים ואהלים עבור המוכרים שסחורתם הגיעה מכפרים ערביים בסביבה. כאן התרכזו גם הרבה קצבים מוכרי בשר. ברחבת השוק היתה גם התחנה האחרונה של עגלות נוסעים משער יפו, וכן התחנה המרכזית לעגלות נוסעים מירושלים ליפו⁹⁵.

הקמתה של “בית־יעקב” ב־1877 באה, כנראה, בתאוצת האינרציה של ההקמה המזורזת של השכונות אשר הגיעה לשיאה בשנים 1874 ו־1875. עם זאת, נראה כי ב־1877 קיים היה כבר משבר חלקי בבניתן של השכונות שמחוץ לחומות. משבר זה מקורו כבר בשנת שיא הבנייה של השכונות, היא שנת 1875. שנה זו ידעה שני ביקורים יהודיים חשובים בעיר. כפי שציינו כבר, ערך בשנה זו השר משה מונטיפיורי את אחד מביקוריו הרבים בירושלים. מונטיפיורי התרשם ביותר מביקורו בשכונות החדשות, ודבר זה עודד את מנהיגי השכונות לנסות להמשיך לפעול לשם השגת המטרה הגדולה אשר הציבו לעצמם, כפי שציינו כבר בקשר להקמתה של “משכנות־ישראל” והיא – כינון ישוב גדול של “60 ריבוא בשערי ירושלים” שמחוץ לחומות. לשם כך החלה בשנת תרל“ו הנהלת “הועד הכללי” בתעמולה מחודשת ובפעולות לקראת הגשמת המטרה. הפעולה העיקרית היתה רכישת שטחי קרקע גדולים בסביבות ירושלים. למטרה זו גוייסו שד”רים רבים. על כל שד“רי המוסדות והכוללים הוטל התפקיד הנוסף, לעורר ולעשות מגביות מיוחדות בעד בנין ירושלים והרחבת הישוב. אחדים מראשי הועד הכללי יצאו אף לחו”ל לצרכי גיוס כספים. אחד מעיקרי התוכנית היה לרכוש שטח קרקע כללי, שטח מקיף של “מהלך שעתיים על שלוש שעות בסביבת מערב ירושלים” (ברשימות השכונות אנו מוצאים כמה פעמים ששטחי קרקעות רבים נמדדו לפי זמן ההליכה לאורך ולרוחב השטח). אלא שבינתיים החלה מתפתחת תעמולה נגד הפעולה של הכוללים בירושלים ונגד כלל הישוב היהודי בירושלים, אשר ניזון מכספי החלוקה. תעמולה זו ניזונה בעיקר מהביקור השני שנערך בירושלים בשנת תרל“ה (1875), הוא הביקור של משלחת החקירה שנשלחה על־ידי ועד שליחי הקהילות בלונדון, בראשות מונטאגיו וד”ר אשער. הללו, לאחר ביקורם בארץ, פירסמו דו“ח אשר קטל חריפות את כל צורת הקיום והניהול של הישוב היהודי בירושלים. ביקורם של השליחים בשכונת “משכנות־ישראל” לא שינה את דעתם השלילית על חיי הישוב היהודי בירושלים. ר' יוסף ריבלין מספר כי בעומדם על שטח הקרקע של השכונה פרש לפניהם את תוכניתו לרכישת קרקעות נוספות וביקש את תמיכתם במפעל. הוא ביאר להם את התכנית וסיפר שכבר נעשה חוזה עם קבוצת קבלנים ערביים על קנייה זו שיש לבצעה תוך חמש שנים. ד”ר אשער השיב על כל זאת בדברי לעג ואמר: “נניח שיעלה בידכם לבנות עליה אלפי בתים ולהושיב בתוכם אלפי משפחות שיעלו ויבואו לציון כדבריכם, הרי אפשר לראות מראש שיקום כאן עוד מחנה גדול של בטלנים ושנוררים, המטילים עצמם על היהודים שבחו”ל. ולכם מנהיגי הכוללים, יתווסף עוד כר נרחב להרבות בצעקות לאחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים שישלחו לכם כסף להציל עוד אלפי משפחות מרעב". כל נסיונותיו של ר' יוסף ריבלין לשנות את דעתם עלו בתוהו והשליחים נשארו בעמדתם השלילית גם ביחס לבנין השכונות היהודיות מחוץ לחומות⁹⁶.

נראה אכן, כי דו“ח זה הביא להקטנה זמנית בהיקף כספי “החלוקה” אשר זרמו לארץ. נוסף לכך הוחמר המצב הכלכלי הקשה אשר שרר בירושלים באותן השנים, כתוצאה ממספר שנות בצורת שאירעו בארץ בתקופה זו. היהודים נאלצו לזעוק לעזרה לחו”ל, זעקה שנענה לבסוף על־ידי הבארון אשר תרם סכומים רציניים לחלוקה⁹⁷. 

המשבר שפרץ בבנין השכונות בירושלים בשנת 1877 נבע, במידה רבה, בגלל רעב זמני ששרר בעיר. נוסף לו גם מחסור באמצעים כספיים לקניית קרקע ולבניית בתים. הבנייה נמשכה, אמנם, אך בקצב איטי הרבה יותר, ולעומתה החלה להתעורר יותר ויותר התנועה ליישוב החקלאי⁹⁸.

נראה כי השאיפה ליציאה מחוץ לחומות קשורה היתה ברעיון הפרודוקטיביזאציה של הישוב הישן היהודי בירושלים ובנכונות להגשמתו, שכן רעיון בניית השכונות בירושלים קרוב היה וגם קשור לרעיון השיבה לעבודת האדמה⁹⁹.

כריכת רעיון עבודת האדמה בנושא בניית השכונות מוצאת את ביטוייה גם בדבריו של משה מונטיפיורי הכותב בספר זכרונותיו, ביחס לשכונות שיש להקימן בירושלים, כדלהלן: “…אם תשאלוני איזה דרך נבור לרווחתם ולישועתם (של תושבי ירושלים), אז אענכם – בחרו בדרכים, אשר יעצו הם בעצמם, וראשית כל בנו בתים בירושלים. קנו אדמה בסביבות ירושלים, והקימו שורות של בתים מתוקנים בטעם אירופי, ובתוך הרחוב יהיה בית־כנסת, בית מדרש ובית מרחץ. ולפני כל בית תהיינה כיכר גדולה לנטוע עליו זיתים וגפנים, וכל מיני צמחים נחוצים למען הרגל את יושבי הבית לעבודת אדמה”¹⁰⁰.

הקשר בין בניית השכונות בירושלים וראשיתה של ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל משתקף היטב גם בעובדה שחלק מן האנשים אשר היו נושאי דגל הבניה שמחוץ לחומות, כיואל משה סלומון ודוד גוטמן, היו לאחר מכן גם מבין מניחי היסוד למושבה החקלאית הראשונה בארץ־ישראל, היא פתח־תקוה. אלא שיש לראות בשני התהליכים תהליכים מקבילים במידת מה, ותהליכים עוקבים במידה אחרת. מבחינה כרונולוגית נראה כאילו שני התהליכים החלו פועלים במקביל, אלא שתהליך הבנייה מחוץ לחומות זכה להגשמה ממשית מוקדמת יותר, שכן הנסיונות החקלאיים הראשונים עלו בתוהו. לחץ גידול האוכלוסין בירושלים דיו היה כדי להביא לבניית השכונות שמחוץ לחומות, אך לא הספיק בכדי לבסס את הנסיונות החקלאים.

ביציאה מחוץ לחומות חבויות היו ציפיות בנושא הפרודוקטיביזאציה, אלא שעד מהרה התברר לבונים ולאלה שסייעו בידם, כי בניית שכונות המגורים אינה תורמת בעצם דבר לתעסוקה קונסטרוקטיבית יותר של המשתכנים החדשים. צימצום הכספים שהגיעו לבנייה והמצב הכלכלי הקשה שנוצר בירושלים הביאו, על כן, למשבר אשר חיזק את ידי אלה שטענו כי לא בשכונות המגורים תיוושע האוכלוסיה היהודית בירושלים, וכי הדרך הנכונה היא בהתישבות חקלאית. מכאן הקשר הסמוי שבין משבר הבנייה של ירושלים במחצית השניה של שנות השבעים – מחד, להקמתה הראשונה של פתח־תקוה בשנת 1878, מאידך. אלא שההתישבות החקלאית גם היא לא פתרה מיד את כל הבעיות. הקשיים בהקמת יישובים חקלאיים היו מרובים. לעומת זאת, גידול האוכלוסיה היהודית בירושלים הלך וגבר. גידול זה הגביר את לחץ האוכלוסין בעיר העתיקה והביא מחדש, והפעם בקצב מזורז הרבה יותר, בשנת 1882, להתחדשות הבנייה של שכונות המגורים בירושלים שמחוץ לחומות. אלא שהתפתחויות אלה חורגות כבר מפרק הזמן שתחמנו לדיוננו, על־כן לא נעסוק בהן כאן.

בסיכום נוכל לומר כי סוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים מהווים על־כן תקופת מפנה בהתפתחותה של ירושלים שמחוץ לחומות. מחד היתה זו תקופת משבר והפסקה בבנייה, מאידך, הביאו השנים שלאחר־מכן להתפתחות מחודשת ובקצב מזורז הרבה יותר. בחרנו, על־כן, להפסיק את דיוננו בהתפתחותה של ירושלים שמחוץ לחומות במועד זה, ועל־ידי־כך להגדיר את פרק הזמן שמראשית היציאה מחוץ לחומות עד לשנים אלו כיחידה אחת, היא התקופה ה“חלוצית” בבנייה מחוץ לחומות. 

השכונות היהודיות “החלוציות” בירושלים שמחוץ לחומות

השכונות היהודיות “החלוציות” בירושלים שמחוץ לחומות סימוני האותיות הם לאתרים הבאים: A - בריכת הסולטן; B- בריכת ממילא; 248C מנזר המצלבה; -D מגרש הרוסים; -E הסנטוריום האנגלי.

 

ו. סיכום ומסקנות    🔗

הלימוד המפורט של התפתחות בניית השכונות היהודיות הראשונות עד לימי העליה הראשונה (1882) מביא אותנו למסקנות הבאות:

א. המסקנה הראשונה הנראית אולי כחשובה ביותר, היא בעצם קביעת העובדה שהנה אכן החלו מתפתחות תופעות ישוביות חשובות בארץ־ישראל, ובמיוחד בירושלים, לפני העליה הראשונה. שכונות יהודיות מרכזיות קמו בעיר עוד לפני הקמתה של התנועה הציונית המאורגנת והישוב היהודי בעיר החל גדל, מתפתח ובונה עיר חדשה עוד לפני תחייתה של הציונות בצורתה המודרנית החדשה.

מספר השכונות היהודיות שהוקמו מחוץ לחומות בתקופת דיוננו הגיע לכדי תשע, והאוכלוסיה היהודית הכללית שישבה בהן התקרבה לכדי 2,000 נפש. עיתון קרן החקר הבריטית משנת 1881 קובע, לשנה זו, כי האוכלוסיה היהודית היושבת מחוץ לחומות ירושלים, במיוחד לאורך דרך יפו, מגיעה לכדי 1,500 נפש מתוך אוכלוסיה כללית של 2,500 נפש, הגרה מחוץ לחומה¹⁰¹.

שנה יותר מאוחר, ב־1882, אף מוסר עיתון זה כי בעוד שבשנת 1866 היה מספר קטן בלבד של בנינים מחוץ לחומה – הכנסיה הרוסית ו־2–3 בתים קטנים נוספים, הרי בשנת 1882 גודל העיר החדשה מגיע כמעט לגודלה של העיר העתיקה. הפרבר הינו מאורך והדרך העוברת בו מרוצפת בחצץ¹⁰².

לונץ מציין אף הוא כי עד 1882 נבנו מחוץ לחומה שכונות יהודיות חדשות רבות, “עד כי בעשר שנים נבנתה ירושלים חדשה מחוץ לחומות העיר”¹⁰³.

להערכתנו אנו, הגיע מספר כלל האוכלוסין היהודים שישבו מחוץ לחומות, ערב העליה הראשונה, לכדי 2,000 נפש. הפירוט הבא, המבוסס על הנתונים ביחס למבנה הבתים אותם הצגנו במאמרנו, ועל יחס של 5 נפשות לבית־דירה, מייסד את חישובנו:

 

נתונים אלה תואמים במידה רבה גם את נתוניו של הנוסע היהודי יעקב בכרך אשר ביקר בירושלים בזמן זה, ואשר מוסר הערכה של מספרי הבתים שהיו בשכונות בזמן ביקורו¹⁰⁴. יתר על־כן, ניתן גם להעריך מפעל זה על רקע מצבו של היישוב היהודי בירושלים באותה תקופה, שכן אם מספרם של כלל תושביה היהודיים של ירושלים בשנת 1880 הוא כ־ 17,000¹⁰⁵, הרי נמצא כי כשמינית מאוכלוסיה זו ישבה כבר ב־1882 מחוץ לחומה.

ב. האוכלוסיה היהודית לא היתה הראשונה ביציאה מחוץ לחומותיה של ירושלים העתיקה. קדמו לה הפעילות החקלאית של הכנסיה היוונית ופעולות הבנייה של הקונסול פין והבישוף גובאט. במקביל להקמתה של שכונת משכנות־שאננים על־ידי משה מונטיפיורי, הקים המיסיונר שנלר את בית־היתומים הסורי שלו והרוסים בנו את המיתחם הנרחב באיזור הידוע ב“מגרש־הרוסים”.

מבחינת חלוציות הבנייה מחוץ לחומות, נראה כי הגורם הראשון החשוב היה הציבור הפרוטסטאנטי הקטן שבעיר, על שני פלגיו: האנגלי והגרמני. גם בעיר העתיקה פעלו אלה ראשונה והקימו מפעלי בריאות וחינוך חלוציים, כבר בשנות השלושים והארבעים של המאה הי“ט, ובכך הביאו לדירבון הגורמים האחרים, כולל היהודים, להקמת מוסדות מקבילים. נראה כי אף בנושא היציאה מחוץ לחומות היו הפרוטסטאנטים הראשונים לבנייה באיזור זה. נדמה כי ניתן להסביר חלוציות פרוטסטאנטית זו בהיות קבוצה זו קטנה ומורכבת ממיסיונרים ואנשים מערביים אחרים בעלי השכלה וידע מתקדם, יחסית. היו אלה גם הנציגים של המעצמות המערביות העולות באותה עת: בריטניה ופרוסיה. כמו־כן נראה כי החדירה הפרוטסטאנטית לירושלים, שבאה לעיר מאוחר, רק בשנות השלושים של המאה הי”ט, היתה חסרה עמדות אחיזה קודמות בעיר העתיקה. חסרון של מקומות ועמדות שימש גורם מדרבן, על־כן ניסו הם, לבסס את מעמדם על־ידי הקמת מפעלים חלוציים בשטחי הבריאות והחינוך בעיר העתיקה, ועל־ידי מבנים חלוציים בשטח שמחוץ לחומות. בכך נעזרו בגיבוי של הכנסיה הפרוטסטאנטית ומעצמות המערב שצוינו לעיל. כמדומה שבגלל מספרי האוכלוסין הקטנים לא עמד להם כוחם בהמשך תהליך ההתנחלות שמחוץ לחומות. עד מהרה חלפו על פניהם כוחות אחרים, במיוחד אלה של הישוב היהודי, כך שנראה כי כבר בסוף שנות הששים, עם הקמתה של נחלת־שבעה הגורם היהודי החל לתפוס את עמדת הבכורה בנושא ההתנחלות שמחוץ לחומות. תהליך זה התבסס, ללא ספק, מאז אמצע שנות השבעים, עם הקמתה של מאה־שערים והשכונות היהודיות האחרות.

ג. השוואת תהליך הבניה היהודי מחוץ לחומות לזה של הגורמים הנוצריים השונים מעלה שהיה הבדל יסודי ביניהם. בעוד שהאחרונים בנו בדרך־כלל, בתקופה הנסקרת כאן (פרט למקרה של הטמפלרים שהוא מסוף התקופה הנידונה), מוסדות חינוך, אכסניות לעולי רגל ומוסדות ייצוג אחרים – כקונסוליות ומבנים פרטיים, הרי שהיהודים בנו, בראש וראשונה, בתי מגורים לאוכלוסיה יהודית. בניגוד לנוצרים, נבעה היציאה של היהודים מחוץ לחומות, בראש וראשונה, לרגל הגידול המהיר באוכלוסיה היהודית, תופעה שנגרמה כתוצאה מהתגברות העליה היהודית לארץ־ישראל ומתנאי המגורים הבלתי נסבלים אשר נוצרו בעיר העתיקה. הבנייה היהודית נשאה אופי מאורגן של בניית שכונות מגורים ולא בנייה של בתים בודדים. במקרים מועטים אנו פוגשים אמנם בבנייה פרטית יהודית, אך אלה הם מקרים יוצאי דופן¹⁰⁶.

לעומת זה רבים היו, יחסית, הבתים הבודדים אשר נבנו מחוץ לחומות על־ידי לא יהודים בתקופת דיוננו. במפות שונות של העיר ירושלים מתקופת המחצית השניה של המאה הי"ט ניתן להבחין בבירור בתופעה זו, אם כי מובן שגם על בניית בתים אלה מצויים בידינו דיווחים מועטים בלבד במקורות התקופה¹⁰⁷.

ד. למרות שהיהודים בנו שכונות מגורים והנוצרים מבנים בודדים, הרי שטחי הקרקע אשר נרכשו על־ידי הנוצרים היו בדרך־כלל רבים וגדולים. מטרת רכישות אלו היתה יצירת עמדות אחיזה בעיר הקדושה. בשטחיהם נבנו לרוב מבני ייצוג אשר נועדו לאיכסון צליינים, והיו מבנים אשר שמשו כמבני יוקרה בלבד.

בתחום רכישת הקרקעות, נראה כי היתה קיימת תחרות מתמדת בין הנוצרים והיהודים. באחד המקורות אנו מוצאים אף תלונה חריפה המופנית אל מנהיגי הכוללים על הזניחם את נושא רכישת הקרקעות מחוץ לחומה, כדלהלן: “… הנה אבותינו חטאו לישוב בהמנעם מלקנות בתים בתוך העיר במחירים זולים מאד, בה בעת אשר ראו את הנוצרים רוכשים להם רחובות שלמים עם בתים רבים… אך עתה מתהווה ישוב חדש מחוץ לחומה ע”י בניני הרוסים במגרשם וכבר התחילו גם נוצרים רבים אחרים לקנות מגרשים סביב למגרש הרוסים… לכן אל תחמיצו את שעת הכושר וכל זמן שהאדמה עודנה זלה, קנו לכה“פ באיזה אחוזים מן החלוקה, ובנו בתים עבור העניים שישלמו לכם בעד שכירות בתיהם”. אלא שלדבריו של אותו מקור סרבו ראשי הכוללים לשמוע לדברים והעדיפו חיי שעה על חיי עולם¹⁰⁸.

נראה איפוא כי בנושא רכישת הקרקעות היתה יד הנוצרים על העליונה. במקרים רבים רכשו עדות אלו אף שטחי קרקע גדולים עליהם לא נבנו כל מבנים. בתקופות מאוחרות יותר נוצלו שטחים אלה לבנין מבנים חשובים ויש שנמכרו לגורמים אחרים, במיוחד ליהודים. יכולת הרכישה של הקרקעות קשורה היתה בלא ספק בהון שהיה בידי הגורמים הנוצריים השונים לזרמיהם אשר לרוב היה להם הון רב. לעומת זה רכישות הקרקע היהודיות נעשו על־פי רוב מחסכונות פרטיים של קוני הדירות, אשר הם עצמם היו, בדרך־כלל, אנשים שנתמכו על־ידי כסף “החלוקה”.

ה. מסקנה נוספת היכולה להלמד מהשוואת תהליך הבנייה היהודי והנוצרי מחוץ לחומות היא ביחס למיקום המבנים של הגורמים השונים. נראה כי הגורם העיקרי אשר קבע ביחס למיקום המבנים הנוצריים היה – הקירבה לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים בתוכה – מכאן, והשאיפה לצמידות למקומות קדושים נוצריים שהיו מחוץ לחומות (כגון אזורי הר־הזיתים, גת־שמנא, הר־ציון ועוד) –מכאן. לעומת זה, מיקום השכונות היהודיות נקבע בדרך־כלל באיזורים בהם ניתן היה לרכוש שטחי קרקעות נוחים מבחינה טופוגראפית אשר איפשרו בניית שכונות מגורים עליהן. גושים כאלה נמצאו לרוב במערב העיר על הדרך ליפו ועל הדרך משער שכם מערבה. נטיות מיקום אלו נמשכו, כנראה, גם בתקופות מאוחרות, והן שגרמו שיותר ויותר מבנים נוצריים נבנו בקרבת העיר העתיקה ובמקומות שצויינו לעיל. לעומת זה, במערב העיר, מעבר להם, צמחה ירושלים יהודית. במקרה היחיד כמעט בו נבנתה שכונה יהודית ליד שער שכם, שכונת ניסן ב"ק, לא החזיקה זו מעמד כי הוקפה בתושבים לא יהודים, ועקב המאורעות נעזבה.

ו. השלבים הראשונים הללו, ביישוב שמחוץ לחומות, קבעו רבות באופייה ובכיוון התפתחותה של ירושלים החדשה. אפשר לבוא כיום ולנסות להפחית בערכו של ראשית תהליך היציאה מחוץ לחומות בהשוואה למצבה של העיר כיום. ניתן אולי לטעון כי השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות היו שכונות מגורים עלובות בעלות אוכלוסיה עניה אשר נתמכה בכספי “החלוקה”. כמו־כן יכול הטוען שיטען כי לא עמד כל רעיון של תכנון ובנייה של עיר חדשה ומתפתחת מאחורי בנייתן, וכי ההקמה שלהן היתה כורח המציאות העגומה והמרה של אותה תקופה בלבד. אף אם נקבל טענות אלו בחלקן וגם במילואן, נראה כי הן אינן גורעות מעצם חשיבותו של התהליך ומחלקו רב החשיבות בקביעת כוון התפתחותה של העיר ירושלים בעת החדשה.

הקביעות הראשונות שנעשו בירושלים שמחוץ לחומות בשלבים הראשונים של הבנייה, הן הן אשר גררו אחריהן והביאו בעקבותיהן, במידה רבה, את ההתפתחויות הבאות; הן מבחינת גידול השכונות והמבנים הראשונים אשר הוקמו, והן מבחינת ההיצמדות של השכונות החדשות והמבנים הנוספים לאלה שהוקמו לפניהם. אף מבחינת תכנונה של העיר, יש לומר שבמשך עשרות השנים שלאחר תקופת דיוננו, לכל אורך תקופת השלטון העות’מאני, לא היה קיים כל תכנון ותוכנית אב לפיתוחה ולבנינה של ירושלים החדשה. לעומת זאת, נמשך תהליך הקמת השכונות היהודיות לכל אורך תקופת שלטון זו, במידה רבה באותה דרך ובאותה צורה בה החל בתקופת דיוננו. ביסודו של תהליך זה עמד, ללא ספק, גידול האוכלוסיה היהודית בעיר ירושלים אשר נבע מהכמיהה הדתית החזקה של העם היהודי לעיר הקדושה, כמיהה אשר התחזקה והחלה זוכה להגשמה, משעה שאיפשרו אותה התנאים הפוליטיים והתחבורתיים בשנות הארבעים של המאה הי"ט. תהליך זה הוא הוא אשר קבע, במידה רבה, את מערכה ואופייה של ירושלים החדשה, לפחות לכל אורך התקופה העות’מאנית.

עלינו אף לזכור כי העובדות שנוצרו בבנייתה של ירושלים בתקופה העות’מאנית עמדו בהכרח ביסוד התכנון והפיתוח של ירושלים גם בתקופות המאוחרות יותר. ניתן על־כן, לדעתנו, להקביל ולומר כי כשם שמערכה של ירושלים העתיקה, למרות כל הבניות החדשות בה, הוא עד היום במידה רבה פרי “ירושה” של תקופות היסטוריות קודמות, כך גם מערכה של ירושלים שמחוץ לחומות, למרות כל התכנונים והבניות החדשות שבתוכה, טבוע בה עדיין, במידה רבה, חותם ה“ירושה” של התפתחות העיר בתקופה העות’מאנית. התפתחות, אשר את כיוונה התוותה, בראש וראשונה, תקופת הבנייה ה“חלוצית” שמחוץ לחומות, היא התקופה שלפני ה“עליה הראשונה”.

# ביבליוגראפיה