פה מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ יוֹרְדִין לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַקְּנִים שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵם מְטִילִים לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל.

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כּוֹהֲנִים וּמֵהֶמְיְנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִים. וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשְּׁאוּבָה.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵי הָעָם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶם, וְהָיוּ אוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַלְּוִיִּים בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים (כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת” שֶׁבִּתְהִלִּים), שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִים בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁיר. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כּוֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶם. קָרָא הַגֶּבֶר − תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לַמַּעֲלָה הָעֲשִׂירִית – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁמַּגִּיעִים לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְּנֵיהֶם לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה “אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ” (יחזקאל ח, טז) − וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִים וְאוֹמְרִים: אָנוּ לְיָהּ, לְיָהּ עֵינֵינוּ. כְּשֶׁהָיוּ נִפְטָרִים זֶה מִזֶּה מָה הָיוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה? – "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל

יִשְרָאֵל" (תהלים קכח, ה־ו) (סוכה ה, א־ה; תוספתא סוכה ד, ט).

בֵּית הַשְּׁאוּבָה – כמו “בית השואבה”, חגיגה לכבוד שאיבת המים לניסוך (ראו קטע פג).

חַג – הסוכות.

עֶזְרַת נָשִׁים – שטח בחצר בית המקדש, שהיה פתוח לגברים ולנשים גם יחד.

מְתַקְּנִים שָׁם וגו' – עושים את ההכנות הנדרשות לאירוע רב משתתפים, כגון יציע מיוחד לנשים.

מְנוֹרוֹת – שמן.

וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת – מארבעת צדי המנורה.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג – כשישים ליטרים.

מִבְּלָאֵי וגו' – מבגדי הכוהנים הבלויים ומחגורותיהם היו מכינים פתילות.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – עושי חסד ומקיימי מצוות.

כְּלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר – כלי נגינה רבים עד מאוד.

מַעֲלוֹת – מדרגות.

חֲמִשָּׁה עָשָׂר “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת” – הם מזמורי תהלים קכ־קלד.

הַגֶּבֶר – התרנגול.

תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ – ראו קטע פב.

הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח – לכיוון מזרח, אל מעיין השילוח, שממנו הובאו המים.

אֲבוֹתֵינוּ וגו' – המתוארים בידי יחזקאל כעובדי עבודה זרה לכיוון השמש, למזרח.

לְיָהּ – אל הקב"ה.

נִפְטָרִים – נפרדים.

*

פו אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן: כְּשֶהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה אָמַר כֵּן: “אִם אֲנִי כָּאן − הַכֹּל כָּאן; וְאִם אֵין אֲנִי כָּאן – מִי כָּאן? לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב – שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי”. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: “אִם אַתָּה תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי – אֲנִי אָבוֹא לְבֵיתְךָ; וְאִם אַתָּה לֹא תָבוֹא אֶל בֵּיתִי – אֲנִי לֹא אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ”, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ” (שמות כ, כא) (סוכה נג ע"א).

אִם אֲנִי כָּאן וגו' – על כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא העיקר, ובלעדיו לא תתקיים השמחה.

מָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב – בית המקדש.‏

“אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי” – ומילים אלו נדרשות כאומרות: בכל מקום ששמי ייזכר.

*

פז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ” – אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ” – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא; וּמִי שֶׁחָטָא − יָשׁוּב וְיִמָּחֵל לוֹ” (סוכה נג ע"א).

*

אוֹמְרִים – שרים בשמחת בית השאובה.

“אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ” וגו' – גם בזקנותם אינם מתביישים בילדותם, שכן כל חייהם היו בסימן של מעשי חסד וקיום מצוות.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – ראו קטע פה.

בַּעֲלֵי תְּשׁוּבֶָה – אנשים שחזרו בתשובה בגיל מתקדם.

יִמָּחֵל – ייסלח.

*

פח אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה, זוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת, וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה נוֹעֵץ שְׁנֵי אֲגוּדָלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, מָה שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן; − וְזוֹ הִיא קִדָּה (סוכה נג ע"א).

נוֹטֵל וגו' – לוקח שמונה לפידים בוערים.

מְקַבֵּל – תופס.

נוֹעֵץ וגו' – היה משתחווה כשכל גופו מתרומם מעל הקרקע בעזרת שני אגודלי ידיו בלבד.

שׁוֹחֶה – מגיע עם פניו אל הקרקע.

זוֹקֵף – מתרומם.

מָה שֶׁאֵין כָּל וגו' – דבר ששום אדם אחר לא היה יכול לעשותו.

קִדָּה – ומעשה זה הוא הקרוי קידה.

*

פט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: כָּל יָמִים שֶׁל שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה לֹא הָיוּ טוֹעֲמִים טַעַם שֵׁנָה כָּל עִקָּר. כֵּיצַד? שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, מִשָּׁם לִתְפִלָּה, מִשָּׁם לְקָרְבַּן מוּסָף, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמּוּסָפִים, מִשָּׁם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, מִשָּׁם לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה, מִשָּׁם לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – מִכָּאן וְאֵילַךְ לְשִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה (סוכה נג ע"א; ירושלמי סוכה ה, ב).

לֹא הָיוּ טוֹעֲמִים וגו' – לא זכו לישון שינה של ממש.

תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – קורבן התמיד היומי שהוקרב במקדש עם הנץ החמה.

מִשָּׁם לִתְפִלָּה – תפילת שחרית.

קָרְבַּן מוּסָף – קורבן נוסף שהוקרב במקדש בימים מיוחדים, כגון חגים או חול המועד.

תְפִלַּת הַמּוּסָפִים – תפילה נוספת הנאמרת אף היא רק בימים מיוחדים.

לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה – לקיום מצוות ישיבה בסוכה.

תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – קורבן יומי נוסף המוקרב לקראת ערב.

מִכָּאן וְאֵילָךְ – ולאחר מכן (וראו קטע פה).

*