א שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם; וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפֹאָר מֵעוֹלָם (סוכה נא ע"א).

כְּרַךְ – עיר.

ב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצַע אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע יְרוּשָלַיִם, וְהַהֵיכָל בְּאֶמְצַע בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאָרוֹן בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל, וְאֶבֶן הַשְּׁתִיָּה לִפְנֵי הַהֵיכָל, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם (תנחומא בובר קדושים, י).

טַבּוּרוֹ – נמצאת במרכזו.

הַהֵיכָל – קודש הקודשים.

הָאָרוֹן – ובו לוחות הברית.

אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה – הנקודה שממנה החל העולם להיברא.

הֻשְׁתַּת – נוסד, נברא.

ג בֵּית הַבְּחִירָה הָיָה בָּנוּי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. וּכְרֹאשׁ תּוֹר יוֹצֵא מֵחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין לְחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו… וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (דברים לג, יב). וּמִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁבָּא אֵצֶל בָּנָיו לִפְרָקִים; כָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמֵר: אֶצְלִי הוּא שׁוֹרֶה. קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם אָמַר: אֶפְשָׁר שֶׁמַּנִּיחַ אַבָּא אַחַי הַגְּדוֹלִים וְשׁוֹרֶה אֶצְלִי? עָמַד וְהָלַךְ וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: רְאִיתֶם בְּנִי הַקָּטָן, שֶׁעָמַד וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה עָלָיו? עַכְשָׁו מַאֲכַל וּמִשְׁתֶּה יְהֵא מִשֶּׁלָּכֶם, וְלִינָתִי אֶצְלוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בֵּית הַבְּחִירָה יִהְיֶה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְקָרְבָּנוֹת – מִכָּל הַשְּׁבָטִים. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים הָיוּ בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וּבִנְיָמִין לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אוֹמֵר לְאֵלּוּ שֶׁיִּבְנוּ בֵּית הַבְּחִירָה, לֹא שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִים לְפָנַי וַאֲנִי מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים? אֵינִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּחֶלְקָם, שֶׁלֹּא הָיוּ רַחֲמָנִים עַל אֲחִיהֶם.

*

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה, מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הָלַךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְתָפַס אֶת מְקוֹמוֹ. קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם הָיָה אָבִיו אוֹהֲבוֹ, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ, נִכְנָס – נִשְׁעָן עָלָיו, יוֹצֵא – נִשְׁעָן עָלָיו. כָּךְ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק קָטָן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה, וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ, נִשְׁעָן עָלָיו וְיוֹצֵא, נִשְׁעָן עָלָיו וְנִכְנָס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָקוֹם שֶׁסָּמַךְ צַדִּיק זֶה יָדָיו – שָׁם אֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי. וְכָךְ נֶאֱמַר “וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (ילק"ש לדברים, תתקנז).

בֵּית הַבְּחִירָה – הבית הנבחר, בית המקדש.

וּכְרֹאשׁ תּוֹר – שטח בצורת משולש, שדומה לראש של שור.

לִפְרָקִים – מפעם לפעם.

שׁוֹרֶה – מתגורר.

מַנִּיחַ – עוזב.

פָּנָיו כְּבוּשׁוֹת – מביט כלפי מטה.

אֲנִי אוֹמֵר לְאֵלּוּ וגו' – האם לא נועד בית המקדש כדי שהקב"ה ירחם על המתפללים בתוכו?

תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ – התיישב בנחלתו.

“וּבֵין כְּתֵפָיו” – של יעקב.

ד הַהֵיכָל צַר מֵאֲחוֹרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו – וְדוֹמֶה לַאֲרִי (מדות ג).

צַר וגו' – צדו המזרחי (הקדמי) של ההיכל היה גדול מצדו המערבי.

אֲרִי – שראשו ורעמתו רחבים מאחוריו.

ה כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ

נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי נִיקָנוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶם נִסִּים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁנְּחֻשְׁתָּם מֻצְהֶבֶת הָיְתָה. רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: נְחשֶׁת קְלִנְתְּיָא הָיְתָה, וְהָיְתָה מְאִירָה כְּשֶׁל זָהָב.

וּמָה נִּסִּים נַעֲשׂוּ לְדַלְתוֹתָיו שׁל נִיקָנוֹר? אָמְרוּ: כְּשֶׁהָלַךְ נִיקָנוֹר לְהָבִיא דְּלָתוֹת מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם – בַּחֲזִירָתוֹ עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. נָטְלוּ אַחַת מֵהֶן וֶהֱטִילוּהָ לַיָּם – וַעֲדַיִן לֹא נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. בִּקְּשׁוּ לְהָטִיל אֶת חֲבֶרְתָּהּ – עָמַד הוּא וּכְרָכָהּ, אָמַר לָהֶם: הֲטִילוּנִי עִמָּהּ. מִיָּד נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל חֲבֶרְתָּהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לִנְמֵלָהּ שֶׁל עַכּוֹ, הָיְתָה מְבַצְבֶּצֶת וְיוֹצֵאת מִתַּחַת דָּפְנֵי הַסְּפִינָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּרִיָּה שֶׁבַּיָּם בְּלָעַתָּה וֶהֱקִיאַתָּה לַיַּבָּשָׁה (יומא לח ע"א).

נִשְׁתַּנּוּ וגו' – הוחלפו בדלתות של זהב.

שַׁעֲרֵי נִיקָנוֹר – שערי הכניסה ממזרח הר הבית.

מֻצְהֶבֶת – צהובה, ודומה לזהב.

קְלִנְתְּיָא – תוצרת קורינתוס (שביוון).

נָטְלוּ – לקחו.

נָח הַיִָּם מִזַּעְפּוֹ – נרגע.

כְּרָכָהּ – חיבק אותה.

חֲבֶרְתָּהּ – הדלת שהושלכה לים.

דְָּפְנֵי – דפנות.

בְּרִיָּה – יצור.

ו גֶּפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּמֻדְלָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת; וְכָל מִי שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב עָלֶה אוֹ גַּרְגֵּר אוֹ אֶשְׁכּוֹל – מֵבִיא וְתוֹלֶה בָּהּ. אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת כּוֹהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן הַסָּגָן: פָּרֹכֶת עָבְיָהּ טֶפַח, וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִין נֶאֱרֶגֶת וְעַל כָּל נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִים; אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה; וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם רִבּוֹא נַעֲשֵׂית. וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת כּוֹהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ.

*

אָמַר רַ' יִצְחָק בַּר נַחֲמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: דִּבְּרוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הֲבַאי (חולין צ ע“ב; תמיד כט ע”א–ע"ב).

מֻדְלָה וגו' – נתמכת על ידי מוטות עץ.

מִתְנַדֵּב – תורם (לבית המקדש).

עָלֶה וגו' – של זהב.

מַעֲשֶׂה הָיָה וגו' – נזקקו לשלוש מאות כוהנים כדי להעביר אותה ממקום למקום, בשל כובדה הרב.

מִשּׁוּם – בשם.

פֶָּרֹכֶת – שהבדילה בין הקודש לקודש הקודשים.

טֶפַח – כרוחב ארבע אצבעות של אדם, 8 עד 10 ס"מ.

נִימִין – חוטים עבים.

אַמָּה ־ כחצי מטר.

מִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם רִבּוֹא – 820,000 חוטים.

שְׁתַּיִם – שתי פרוכות.

מַטְבִּילִין אוֹתָהּ – כדי לטהר אותה לפני תלייתה.

דִּבְּרוּ חֲכָמִים וגו' – האמור כאן בגפן ובפרוכת נאמר בלשון הגזמה.

ז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִיְּמוֹת משֶׁה הָיָה; צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה, נָטְלוּ אֶת צִפּוּיוֹ וְחָזַר קוֹלוֹ לִהְיוֹת עָרֵב כְּמוֹת שֶהָיָה.

צִלְצֵל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁל נְחשֶׁת הָיָה, מִיְּמוֹת משֶׁה הָיָה, וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב – וְנִפְגַּם. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְּנוּהוּ – וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה. נָטְלוּ אֶת תִּקּוּנוֹ – וְחָזַר קוֹלוֹ לִהְיוֹת עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה.

מַכְתֶּשֶׁת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁל נְחשֶׁת הָיְתָה, וּמִיְּמוֹת משֶׁה הָיָתָה, וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת הַבְּשָׂמִים – נִפְגְּמָה. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְּנוּהָ – וְלֹא הָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. נָטְלוּ אֶת תִּקּוּנָהּ וְחָזְרָה לִתְחִלָּתָהּ.

אֵלּוּ כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִפְגְּמוּ וְלֹא עָלְתָה לָהֶם אֲרוּכָה (ערכין י ע"ב; תוספתא ערכין ב, ג–ה).

אַבּוּב – כלי נשיפה.

קָנֶה – עשוי מצמח הקנה.

נָטְלוּ – הורידו, סילקו.

צִלְצֵל – מעין מצלתיים.

נִפְגַּם – התקלקל קצת.

תִּקּוּנוֹ – החלק הפגום שתוקן.

מְפַטֶּמֶת – כתישת הבשמים ועירובם זה בזה קרויים פיטום.

אֵלּוּ כֵּלִים – הצלצל והמכתשת.

לֹא עָלְתָה לָהֶם אֲרוּכָה – לא היה אפשר לתקנם, לרפאותם, לאחר ששבו והתקלקלו.

ח אָמַר שְׁמוּאֵל: מַגְרֵפָה הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ, עֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מוֹצִיא עֲשָׂרָה מִינֵי זֶמֶר; נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר.

שָׁנוּ: הִיא אַמָּה, וּגְבוֹהָה אַמָּה, וְקַתָּא יוֹצֵא הֵימֶנָּה, וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ, כָּל אֶחָד מוֹצִיא מֵאָה מִינֵי זֶמֶר; נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר.

אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנְךָ – גֻּזְמָא שָׁנוּ (ערכין י ע“ב–יא ע”א).

*

מַגְרֵפָה – מין כלי מוסיקלי.

מִינֵי זֶמֶר – קולות שונים.

שָׁנוּ – במסורת תנאית (ברייתא, שלא הגיעה למשנה).

הִיא אַמָּה – אורכה אמה (כחצי מטר).

קְַתָּא – ידית (קת) לאחיזה.

וְסִימָנְךָ וגו' – כדי לזכור מי משתי הדעות באה בברייתא, זכוֹר כי ההגזמה באה בלשון “שנו” וגו'.

ט שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, אַחַת “לִשְׁכַּת חֲשָׁאִין” וְאַחַת “לִשְׁכַּת הַכֵּלִים”. לִשְכַּת חֲשָׁאִין – יִרְאֵי חֵטְא נוֹתְנִים לְתוֹכָהּ בַּחֲשַׁאי, וַעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִים מִתּוֹכָהּ בַּחֲשַׁאי; לִשְׁכַּת הַכֵּלִים – כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב כְּלִי זוֹרְקוֹ לְתוֹכָהּ. וְאַחַת לִשְׁלוֹשִׁים יוֹם הַגִּזְבָּרים פּוֹתְחִים אוֹתָהּ, וְכָל כְּלִי שֶׁמָּצְאוּ בּוֹ צֹרֶךְ לְבֶדֶק הַבַּיִת – מַנִּיחִין אוֹתוֹ, וְהַשְּׁאָר נִמְכָּרִים, וּדְמֵיהֶם נוֹפְלִים לְבֶדֶק הַבַּיִת (שקלים ה, ו).

לְשָׁכוֹת – חדרים.

חֲשָׁאִין – סתר.

יִרְאֵי חֵטְא וגו' – שמים כסף בלשכה באין רואה, ועניים הראויים לכך לוקחים אותו אף הם בסתר.

מִתְנַדֵּב – תורם.

בֶּדֶק הַבַּיִת – אחזקת בית המקדש.

מַנִּיחִין – מותירים אותו בידם.

דְּמֵיהֶם וגו' – הכסף שהתקבל תמורתם משמש לאחזקת הבית.

י אָמַר רַ' פִּינְחָס מִשּׁוּם רַב הוּנָא צִפּוֹרָאָה: מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְקַרְנֵי חֲגָבִים; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הַהֵיכָל – נַעֲשָׂה כְּחוּט שֶׁל שְׁתִי; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הָאוּלָם – נַעֲשָׂה כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הָעֲזָרָה – נַעֲשָׂה כְּפִי פַּךְ קָטָן; מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד – נַעֲשָׂה כְּנַחַל שׁוֹטֵף, שֶׁבּוֹ רוֹחֲצִין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת (יומא עז ע“ב–עח ע”א).

מִשּׁוּם – בשם.

דּוֹמֶה לְקַרְנֵי חֲגָבִים – דימוי לזרם דקיק עד מאוד.

שְׁתִי, עֵרֶב – החוטים המרכיבים את האריג, וחוט השתי דק יותר.

כְּפִי פַּךְ קָטָן – כזרם היוצא מזרבוביתו של כד קטן.

מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה – מתעצם בגודלו.

פֶּתַח בִֵּית דָּוִד – הר ציון שמחוץ לירושלים.

זָבִין וגו' – אנשים שצריכים להיטהר מטומאות שונות.

יא חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָיוּ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵם: אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּכְרוּבִים, אֵשׁ וּשְׁכִינָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוּרִים וְתֻמִּים.

מִשֶּׁנִּגְנַז אָרוֹן, נִגְנְזָה עִמּוֹ צִנְצֶנֶת הַמָּן וּצְלוֹחִית שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמַקְּלוֹ שֶל אַהֲרֹן בִּפְרָחָיו וּשְׁקֵדָיו וְאַרְגָּז שֶׁשִּׁגְּרוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִי גְּנָזוֹ? – יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה גְּנָזוֹ. מָה רָאָה שֶׁגְּנָזוֹ? – מָצָא כָּתוּב: “יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ” (דברים כח, לו), עָמַד וּגְנָזוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם… תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה… אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף” (דברי הימים ב לה, ג) – אָמַר לָהֶם: אִם גּוֹלֶה הוּא עִמָּכֶם לְבָבֶל אֵין אַתֶּם מַחֲזִירִים אוֹתוֹ עוֹד לִמְקוֹמוֹ, אֶלָּא “עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל” (שם) (יומא כא ע“ב; שם נב ע”ב; ירושלמי שקלים ו, א).

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וגו' – בחמישה עניינים שונה היה בית המקדש השני מן הראשון: לא היו בו לא הארון (עם הכפורת והכרובים שעליו) ולא האורים ותומים; האש שעל המזבח לא ירדה משמים; וכן השכינה ורוח הקודש נכחו בו אך לא באותה העוצמה.

נִגְנַז – הוסתר.

צִנְצֶנֶת ‏הַמָּן – שמות טז, לג.

מַקְּלוֹ שֶל אַהֲרֹן – במדבר יז, כה.

אַרְגָּז – שמואל א ו, ח.

שִׁגְּרוּ… דּוֹרוֹן – שלחו כמתנה.

מָה רָאָה שֶׁגְּנָזוֹ – מדוע גנז אותו? “יוֹלֵךְ ה' אֹתְך” וגו' – לגלות (בבל).

“אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף” – לא תישאו אותו עוד על כתפיכם (כיוון שייגנז).

“עִבְדוּ אֶת ה'” וגו' – בלא הארון.

יב שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְשֶׁל בֵּית רַ' חֲנַנְיָה סְגַן הַכּוֹהֲנִים הָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים כְּנֶגֶד דִּיר הָעֵצִים; שֶׁכֵּן מָסֹרֶת בְּיָדָם מֵאֲבוֹתֵיהֶם, שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן נִגְנַז (שקלים ו, א).

שֶׁל בֵּית – אנשי בית.

כְּנֶגֶד דִּיר הָעֵצִים – בעוברם מול החדר במקדש שבו הונחו העצים למזבח.

יג מַעֲשֶׂה בְּכוֹהֵן אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק, וְרָאָה רִצְפָּה מְשֻׁנָּה מֵחַבְרוֹתֶיהָ. בָּא וְהוֹדִיעַ אֶת חֲבֵרָיו – וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ. וְיָדְעוּ בְּיִחוּד שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן גָּנוּז. מָה הָיָה עוֹשֶׂה? אָמַר רַ' חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק בְּקַרְדֻּמּוֹ הָיָה.

תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כּוֹהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִים הָיוּ מַתְלִיעִים בְּעֵצִים, וְנִשְׁמְטָה קַרְדֻּמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנָפְלָה שָׁם, וְיָצְאָה אֵשׁ וַאֲכָלַתּוּ (שקלים ו, ב; יומא נד ע"א).

שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק – עובד (בדיר העצים [ראו בקטע הקודם]).

רִצְפָּה מְשֻׁנָּה – קטע רצפה השונה משאר הקטעים אחרים.

לִגְמֹר אֶת הַדְָּבָר – לסיים את תיאור הרצפה.

בְּיִחוּד – בוודאות.

מִתְעַסֵּק בְּקַרְדֻּמּוֹ – חוטב עצים. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – שנה החכם מבית ר' ישמעאל.

בַּעֲלֵי מוּמִים וגו' – שנאסר עליהם לעבוד בשל כך בקודש, ונשלחו לדיר העצים כדי להפריד עצים רקובים (שהיו בהם תולעים) מעצים בריאים.

נִשְׁמְטָה וגו' – נפל הגרזן מידיו של הכוהן אל המקום שבו נגנז הארון.

יד לִשְׁכַּת הַגָּזִית – שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה. וְכוֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בּוֹ פְּסוּל – לוֹבֵשׁ שְׁחֹרִים וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ; וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וְּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים. וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְּסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכּוֹהֵן. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְּסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן; וּבָרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבָנָיו, לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי ה' וּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים (מידות ה, ד).

לִשְׁכַּת הַגָּזִית – במקדש.

סְנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה – בית הדין הגדול שמנה שבעים ואחד חברים.

דָּנָה אֶת הַכְּהֻנָּה – בודקת את שושלת הכוהנים ואת ייחוסם.

פְּסוּל – כגון שאמו היתה אישה גרושה.

מְשַׁמֵּשׁ – עובד את עבודת המקדש.

וְיוֹם טוֹב וגו' – יום שבו לא נמצא שום כוהן פסול הוכרז כיום של חגיגה.

טו “וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו” (ויקרא כא, י) – לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גָּדוֹל? שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים: בְּנוֹי, בְּכוֹחַ, בְּעשֶׁר, בְּחָכְמָה וּבְמַרְאֶה.

מַעֲשֶׂה בְּפִינְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּהוּ כּוֹהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים וְרָאוּ אוֹתוֹ חוֹצֵב אֲבָנִים, וְלֹא הִנִּיחוּהוּ, וּמִלְּאוּ אֶת הַמַּחְצֵב לְפָנָיו דֵּינְרֵי זָהָב.

וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ, אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים מְגַדְּלִים אוֹתוֹ, – שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו” – גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו (ירושלמי יומא א, ג; תנחומא בובר אמור, ו).

בְּנוֹי – ביופי.

הַסַּתָּת – חוצב ומסתת אבנים.

הִנִּיחוּהוּ – הרשו לו להמשיך במלאכתו.

אֵין לוֹ – רכוש ועושר.

מְגַדְּלִים אוֹתוֹ – דואגים להגדיל את רכושו ואת עושרו.

טז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין; מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים עוֹלֶה בְּיָמִין, פְּעָמִים עוֹלֶה בִּשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין; מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים מַלְבִּין, פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק; מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים דּוֹלֵק, פְּעָמִים כָּבֶה. וְהָיְתָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבֶּרֶת, וְלֹא הָיוּ כּוֹהֲנִים צְרִיכִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֵצִים; מִכָּאן וְאֵילָךְ, תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל מַעֲרָכָה, פְּעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת, פְּעָמִים אֵינָהּ מִתְגַּבֶּרֶת. וְלֹא הָיוּ כּוֹהֲנִים נִמְנָעִים מִלְּהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ; וְנִשְׁתַּלְּחָה בְּרָכָה בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. וְכָל כּוֹהֵן שֶׁמַגִּיעוֹ כְּזַיִת – יֵשׁ אוֹכְלוֹ וְשָׂבֵעַ וְיֵשׁ שָׂבֵעַ וּמוֹתִיר; מִכָּאן וְאֵילָךְ, נִשְׁתַּלְּחָה מְאֵרָה בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל כּוֹהֵן מַגִּיעוֹ כְּפוֹל מִצְרִי. הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם, וְהַגַּרְגְּרָנִים נוֹטְלִים וְאוֹכְלִים. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד, שֶׁנָּטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ (יומא לט ע“א–ע”ב).

שִׁמֵּשׁ – כיהן ככוהן גדול (בימי הבית השני).

גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין – ביום הכיפורים שלפו גורלות מתוך קלפי לבחירת שני שעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל, ובימי שמעון תמיד נמצא הגורל של השעיר שנועד לה' ביד ימינו של הכוהן, שהיא היד המובחרת.

מִכָּאן וְאֵילָךְ – מאז מותו של שמעון הצדיק.

לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין – חוט של צמר אדום שהיה נקשר ביום הכיפורים על פתח אולם בית המקדש, ואם הלבין – ידעו ישראל שנמחלו להם חטאיהם.

נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק – הנר במנורת המקדש שהיה מאיר כלפי מערב, לכיוון בית קודש הקודשים, ולא כבה מעולם.

אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה וגו' – האש שעל המזבח בערה בעוצמה כל היום כולו ולא נזדקקה לעצים, פרט לשניים שהובאו כדי לקיים את מצוות הבאת העצים למזבח.

תָּשַׁשׁ – נחלש.

לֹא… נִמְנָעִים מִלְּהָבִיא – לא יכולים שלא להביא.

עֹמֶר – המובא למקדש מן התבואה החדשה בט"ז בניסן (ויקרא כג, י).

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – המובאים למקדש בשבועות (ויקרא כג, יז).

בְּלֶחֶם הַפָּנִים – המושם על השולחן לפני ה' ומשמסירים אותו הוא נאכל בידי הכוהנים. שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּזַיִת – שמקבל לאכול (מלחם הפנים) חתיכה קטנה כזית.

מְאֵרָה – קללה.

פּוֹל מִצְרִי – כמות הקטנה בהרבה מן הזית.

מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם – אינם אוכלים.

הַגַּרְגְּרָנִים – הלהוטים אחר האכילה.

נוֹטְלִים – לוקחים.

חַמְצָן – חמסן, גזלן.

יז תַּנְיָא, בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּטֵבֵת יוֹם הַר גְּרִזִּים הוּא, יוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ כּוּתִים אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן לְהַחֲרִיבוֹ, וּנְתָנוֹ לָהֶם. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. מָה עָשָׂה? לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה, וּמִיַּקִּירֵי יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בִּידֵיהֶם. וְהָיוּ מְהַלְּכִים כָּל הַלַּיְלָה כֻּלּוֹ, הַלָּלוּ מְהַלְּכִים מִצַּד זֶה וְהַלָּלוּ מְהַלְּכִים מִצַּד זֶה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לָהֶם: מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ: הַלָּלוּ יְהוּדִים, שֶׁמָּרְדוּ בְּךָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרִיס זָרְחָה חַמָּה וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יָרַד מִמֶּרְכַּבְתּוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לְפָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ גָּדוֹל כְּמוֹתְךָ יִשְׁתַּחֲוֶה לִיהוּדִי זֶה? אָמַר לָהֶם: דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל זֶה מְנַצַּחַת לְפָנַי בְּבֵית מִלְחַמְתִּי. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר, בַּיִת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ עָלֶיךָ וְעַל מַלְכוּתְךָ שֶׁלֹּא תֶּחֱרַב, יַתְעוּךָ גּוֹיִים לְהַחֲרִיבוֹ? אָמַר לָהֶם: מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ: כּוּתִים הַלָּלוּ, שֶׁעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הֵם מְסוּרִים בִּידֵיכֶם. מִיָּד נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם וּתְלָאוּם בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם. וְהָיוּ מְגָרְרִים אוֹתָם עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִּים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִּים חֲרָשׁוּהוּ וּזְרָעוּהוּ כַּרְשִׁינִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת לְבֵית אֱלוֹהֵינוּ – וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב (יומא סט ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

יוֹם הַר גְּרִזִּים – יום שנחרב בו מקדשם של השומרונים (המכונים גם כותים) בהר גריזים.

נְתָנוֹ לָהֶם – הסכים שיהרסוהו.

יַקִּירֵי יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ – נכבדי העם הלכו עמו.

הַלָּלוּ… וְהַלָּלוּ – בני ישראל מכאן, וצבאו של אלכסנדר והכותים מכאן.

אַנְטִיפַּטְרִיס – תל אפק של היום.

פָּגְעוּ – פגשו.

דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ וגו' – דמותו של שמעון הצדיק עמדה אל מול פני אלכסנדר במלחמות שבהן הוא ניצח.

אֶפְשָׁר – האם אפשרי הדבר?

נְקָבוּם – חוררו חורים.

מְגָרְרִים – גוררים.

כַּרְשִׁינִים – ירק המשמש למאכל בהמות.

עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב – שאין להספיד או להתאבל בו.

יח. תַּנְיָא, אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת בָּהּ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם: שָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: כָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לְבוּשׁ לְבָנִים וַעֲטוּף לְבָנִים, נִכְנַס עִמִּי וְיָצָא עִמִּי; שָׁנָה זוֹ נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לְבוּשׁ שְׁחֹרִים וַעֲטוּף שְׁחֹרִים, נִכְנַס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי. אַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וּמֵת, וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם: חוֹנְיוֹ בְּנִי יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתַּי. נִתְקַנֵּא בּוֹ שִׁמְעִי אָחִיו, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. אָמַר לוֹ: בּוֹא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. הִלְבִּישׁוֹ בְּאֻנְקְלִי וַחֲגָרוֹ בְּצִלְצוֹל וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכּוֹהֲנִים: רְאוּ מָה נָדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ – “אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה אֶלְבַּשׁ בְּאֻנְקְלִי שֶׁלִּיכִי וְאֶחְגֹּר בְּצִלְצוֹל שֶׁלִּיכִי”. בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים לְהָרְגוֹ, רָץ מִפְּנֵיהֶם וְרָצוּ אַחֲרָיו. הָלַךְ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמְרוּ: מָה זֶה שֶׁלֹּא יָרַד לָהּ כָּךְ, הַיּוֹרֵד לָהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – דִּבְרֵי רַ' מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא – לֹא קִבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ, שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַנֵּא בּוֹ חוֹנְיוֹ בְּשִׁמְעִי אָחִיו, אָמַר לוֹ: בּוֹא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה, הִלְבִּישׁוֹ בְּאֻנְקְלִי וַחֲגָרוֹ בְּצִלִצוֹל וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכּוֹהֲנִים: רְאוּ מָה נָדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ – “אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה אֶלְבַּשׁ בְּאֻנְקְלִי שֶׁלִּיכִי וְאֶחְגֹּר בְּצִלְצוֹל שֶׁלִּיכִי”. בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים לְהָרְגוֹ – סָח לָהֶם כָּל הַמְּאֹרָע. בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת חוֹנְיוֹ – רָץ מִפְּנֵיהֶם וְרָצוּ אַחֲרָיו. רָץ לְבֵית הַמֶּלֶךְ – וְרָצוּ אַחֲרָיו, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: זֶה הוּא, זֶה הוּא! הָלַךְ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם” (ישעיה יט, יט). וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמְרוּ: וּמָה זֶה שֶׁבָּרַח מִמֶּנָּה כָּךְ, הַמְּבַקֵּשׁ לֵירֵד לָהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (מנחות קט ע“ב; יומא לט ע”ב).

תַּנְיָא – ראו בקטע הקודם.

שִׁמְעוֹן – ראו קטע טז.

הוּא מֵת – שמעון (ודיבר על עצמו בגוף שלישי).

נִכְנַס – לקודש הקודשים.

אַחַר הָרֶגֶל – לאחר סוכות.

וְנִמְנְעוּ אֶחָיו וגו' – ובאותה שנה לא בירכו הכוהנים את העם בברכת הכוהנים תוך הזכרת השם המפורש, אות לאבל שאפף את המקדש.

יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתַּי – בכהונה גדולה.

סֵדֶר עֲבוֹדָה – דרך העבודה הראויה במקדש.

אֻנְקְלִי, צִלְצוֹל – מעיל קל וחגורה שלובשות נשים (והוא לבוש של ביזיון לכוהן הגדול).

נָדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ – נדר לאשתו וכעת מקיים את הנדר.

אֶשְׁתַּמֵּשׁ – אכהן.

שֶׁלִּיכִי – שלך.

וְהֶעֱלָה עָלָיו וגו' – הקריב קורבנות לעבודה זרה.

מָה זֶה שֶׁלֹּא יָרַד וגו' – אם מי שלא הספיק להיכנס (“ירד”) לתפקיד הכוהן הגדול עשה מה שעשה, מה היה קורה לוּ קיבל את התפקיד?

דִּבְרֵי ר' מֵאִיר – כל מה שנאמר עד כה היה גרסתו של ר' מאיר לאירועים.

לֹא קִבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ – סירב לקבל את התפקיד.

ּמָה זֶה שֶׁבָּרַח וגו' – אם כך אירע (בגלל רגש הקנאה)

למי שברח מן התפקיד, מה היה עושה (מרוב קנאה) מי שהיה מבקש את התפקיד ולא זוכה לו?

יט שָׁנִינוּ, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא רָאָה דְּיוֹפְלוֹסְטוֹן שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: כְּמִין בָּסִילֵקֵי גְדוֹלָה הָיְתָה, סְטָו לִפְנִים מִסְּטָו; פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָּהּ כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְשִׁבְעִים וְאַחַת קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ בָּהּ, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים, וְכָל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָהּ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ, וְהַסּוּדָרִים בְּיָדָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן, הַלָּה מֵנִיף בְּסוּדָרִים וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו אָמֵן. וְלֹא הָיוּ יוֹשְבִים מְעֻרְבָּבִים, אֶלָּא זֶהָבִים בִּפְנֵי עַצְמָם וְכַסָּפִים בִּפְנֵי עַצְמָם וְנַפָּחִים בִּפְנֵי עַצְמָם וְטַרִסִיִּים בְּפְנֵי עַצְמָם וְגַרְדִּיִּים בִּפְנֵי עַצְמָם, וּכְשֶׁאַכְסְנַאי אוֹ עָנִי נִכְנַס לְשָׁם, הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתוֹ וּבָא וְנִטְפָּל לָהֶם, וּמִשָּׁם פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ (סוכה נא ע"ב; תוספתא סוכה ד, ו). *

דְּיוֹפְלוֹסְטוֹן – בניין ובו שתי שורות של עמודים (ששימש כבית כנסת).

בָּסִילֵקִי – מבנה גדול המחולק לאורכו לשלושה חלקים על ידי שתי שורות פנימיות של עמודים.

סְטָו לִפְנִים מִסְטָו – שתי שדרות עמודים, זו בתוך זו.

כִּפְלַים כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם – מיליון ומאתיים אלף נפש.

קָתֶדְרָאוֹת – כיסאות מהודרים.

שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים – כמספר חברי הסנהדרין.

אֵינָהּ פְּחוּתָה – שוקלת לפחות.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

חַזַּן הַכְּנֶסֶת – שמש בית הכנסת.

סוּדָרִים – מטפחות (לאותת לקהל הרב מתי הגיע הזמן לומר “אמן”).

הַלָּה – החזן.

זֶהָבִים בִּפְנֵי עַצְמָם – צורפי זהב יושבים כקבוצה נפרדת.

כַּסָּפִים, טַרְסִיִּים, גַּרְדִּיִּים – צורפי כסף, רוקמים בחוטי מתכת ואורגים.

אַכְסְנַאי – אורח.

בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתוֹ – חבריו למקצוע.

נִטְפָּל לָהֶם – מצטרף אליהם.

כ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בֵּית גַּרְמוּ הָיוּ בְּקִיאִים בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וְהָיוּ יוֹדְעִים לֶאֱפוֹת כְּמוֹתָם וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לִרְדּוֹת כְּמוֹתָם; שֶׁהַלָּלוּ מַסִּיקִים מִבַּחוּץ וְאוֹפִים מִבַּחוּץ, וְהַלָּלוּ מַסִּיקִים מִבִּפְנִים וְאוֹפִים מִבִּפְנִים – הַלָּלוּ פִּתָּם מִתְעַפֶּשֶׁת וְהַלָּלוּ אֵין פִּתָּם מִתְעַפָּשֶׁת. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: כָּל מָה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לִכְבוֹדוֹ בְּרָאוֹ – יַחְזְרוּ בֵּית גַּרְמוּ לִמְקוֹמָם. שָׁלְחוּ לָהֶם חֲכָמִים – וְלֹא בָּאוּ; כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם – וּבָאוּ. בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִים שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה וְהַיּוֹם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? אָמְרוּ לָהֶם: יוֹדְעִים הָיוּ בֵּית אַבָּא, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב, שֶׁמָּא יִלְמַד אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְהֻגָּן וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָךְ.

וְעַל דָּבָר זֶה מַזְכִּירִים אוֹתָם לְשֶׁבַח: שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִמְצֵאת פַּת נְקִיָּה בְּיַד בְּנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: מִמַּעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים הֵם נִזּוֹנִים; לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל” (במדבר לב, כב) (יומא לח ע"א).

בֵּית גַּרְמוּ – שמה של משפחת כוהנים.

הָיוּ בְּקִיאִים – היו מומחים באפיית לחם הפנים, כיכרות חלות עשויות סולת שהושמו על השולחן במקדש (ויקרא כד, ה–ט).

לְלַמֵּד – אחרים.

אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא – שיחליפו את בני בית גרמו.

לִרְדּוֹת – להוציא את הפת מן התנור לאחר שנאפתה.

שֶׁהַלָּלוּ מַסִּיקִים וגו' – בית גרמו היו מבעירים את התנור מבחוץ ואופים את החלות על דופנותיו החיצוניות.

מִתְעַפֶּשֶׁת – מתקלקלת ונפגמת.

כָּל מָה שֶׁבָּרָא וגו' – מטרת הבריאה לכבד את הקב"ה, ורק לחם הפנים של בית גרמו מתאים לכך.

שָׁלְחוּ – קראו.

בְּכָל יוֹם – קודם שהוחלפו בידי האמנים המצרים.

נוֹטְלִים וגו' – מקבלים כשכרם.

מָנֶה – מאה זוז.

מָה רְאִיתֶם – מדוע החלטתם.

בְּכָךְ – בלחם הפנים.

פַּת נְקִיָּה – לחם מהודר עשוי סולת.

שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ – בני אדם.

“נְקִיִּם” – מכל חשד.

כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בֵּית אַבְטִינַס הָיוּ בְּקִיאִים בְּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וְהָיוּ יוֹדְעִים לְפַטֵּם כְּמוֹתָם וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהַעֲלוֹת עָשָׁן כְּמוֹתָם; שֶׁל הַלָּלוּ מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, וְשֶׁל הַלָּלוּ מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. וְּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: כָּל מָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לִכְבוֹדוֹ בְּרָאוֹ – יַחְזְרוּ בֵּית אַבְטִינַס לִמְקוֹמָם. שָׁלְחוּ לָהֶם חֲכָמִים – וְלֹא בָּאוּ; כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם – וּבָאוּ. בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִים שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה וְהַיּוֹם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? אָמְרוּ לָהֶם: יוֹדְעִים הָיוּ בֵּית אַבָּא, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב, וְשֶׁמָּא יִלְמַד אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָךְ.

וְעַל דָּבָר זֶה מַזְכִּירִים אוֹתָם לְשֶׁבַח – שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָצְאָה כַּלָּה מְבֻשֶּׂמֶת מִבָּתֵּיהֶם; כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר – מַתְנִים עִמָּהּ, שֶלֹּא תִתְבַּשֵּׂם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מִמַּעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת הֵן מִתְבַּשְׂמוֹת; לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְרָאֵל” (במדבר לב, כב).

*

אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אֶחָד מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם, אָמַרְתִּי לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ בִּקְּשׁוּ לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָם וְרָצוּ לְמַעֵט כְּבוֹד הַמָּקוֹם; עַכְשָׁו כְּבוֹד הַמָּקוֹם בִּמְקוֹמוֹ וּמִעֵט כְּבוֹדָם. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: סָח לִי רַ' יִשְמָעֵאל בֶּן לוֹגָה: פַּעַם אַחַת יָצָאתִי אֲנִי וְאֶחָד מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם לַשָּׂדֶה לְלַקֵּט עֲשָׂבִים. רְאִיתִיו שֶׁבָּכָה וְשָׂחַק. אָמַרְתִּי לוֹ: מִפְּנֵי מָה בָּכִיתָ? אָמַר לִי: כְּבוֹד אֲבוֹתַי נִזְכַּרְתִּי. – וּמִפְּנֵי מָה שָׂחַקְתָּ? אָמַר לִי: שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ. – וּמָה רָאִיתָ שֶׁנִּזְכַּרְתָּ? אָמַר לִי: “מַעֲלֶה עָשָׁן” כְּנֶגְדִּי. – הַרְאֵהוּ לִי. אָמַר לִי: שְׁבוּעָה הִיא בְּיָדֵנוּ, שֶׁאֵין מַרְאִין אוֹתוֹ לְכָל אָדָם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: פַּעַם אַחַת מָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וּמְגִלַּת סַמְמָנִים בְּיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: מֵאַיִן אַתָּה? אָמַר לִי: מִבֵּית אַבְטִינַס אֲנִי. – וּמָה בְּיָדֶיךָ? אָמַר לִי: מְגִלַּת סַמְמָנִים. – הַרְאֶהָ לִי. אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁבַּית אַבָּא הָיוּ קַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתָהּ לְכָל אָדָם, עַכְשָׁו הֲרֵי הִיא לְךָ וְהִזָּהֵר בָּהּ. וּכְשֶׁבָּאתִי וְסַחְתִּי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לִי: מֵעַתָּה אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתָם שֶל אֵלּוּ (יומא לח ע"א).

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ – על חלקו הראשון של קטע זה ראו בקטע הקודם.

בֵּית אַבְטִינַס – שמה של משפחת כוהנים.

הַקְּטֹרֶת – שהוקרבה במקדש.

לְפַטֵּם – לערבב את מרכיבי הקטורת.

שֶׁל הַלָּלוּ וגו' – הקטורת של בית אבטינס עלתה כלפי מעלה בקו ישר, כגזע הדקל, ואילו זו של האמנים המצרים התפצלה והתפזרה לצדדים.

לֹא יָצְאָה כַּלָּה וגו' – לא השיאו אחת מבנותיהם כשהיא מבושמת.

לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָם – כשלא גילו את סוד עשיית הקטורת.

כְּבוֹד הַמָּקוֹם – כבוד בית המקדש והקב"ה.

עַכְשָׁו – לאחר החורבן.

סָח – סיפר.

“מַעֲלֶה עָשָׁן” – עשב שהיו מוסיפים לקטורת, כדי שזו תעלה כעמוד ישר למרום.

מְגִלַּת סַמְמָנִים – מגילה שכתובים בה שמות העשבים ומרכיבי הקטורת האחרים.

הִזָּהֵר בָּהּ – שלא תגיע לידיים אחרות.

מֵעַתָּה – לאחר שמסרו את המגילה.

כב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁהָיָה נוֹטֵל אַרְבָּעָה קֻלְמוּסִים בֵּין חֲמֵשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאִם הָיְתָה תֵּבָה שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, הָיָה כּוֹתְבָהּ בְּבַת אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? כֻּלָּם מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם, בֶּן קַמְצָר לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לִדְבָרָיו. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: “זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה” (משלי י, ז) וְעַל בֶּן קַמְצָר וַחֲבֵרָיו נֶאֱמַר: “וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב” (שם) (יומא לח ע"ב).

מַעֲשֵׂה הַכְּתָב – אמנות הכתיבה המיוחדת שלו.

קֻלְמוּסִים – קנים מחודדים ששימשו לכתיבה.

תֵּבָה – מילה.

מָה רָאִיתָ – מדוע החלטת.

כֻּלָּם מָצְאוּ תְּשׁוּבָה – ראו קטעים כ ו־כא.

הָרִאשׁוֹנִים – בית גרמו ובית אבטינס.

כג הוּגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בְּשִׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד. תַּנְיָא, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן קוֹלוֹ בִּנְעִימָה מַכְנִיס גּוּדָלוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּמַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בֵּין הַנִּימִין וְהָיָה מוֹצִיא כָּל מִינֵי זֶמֶר עַד שֶׁהָיוּ אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים נִזְקָרִים בְּבַת רֹאשׁ לַאֲחוֹרֵיהֶם (יומא לח ע“ב, שהש”ר ג, ו).

פֶּרֶק בְּשִׁיר – מלאכת השירה.

לֹא רָצָה לְלַמֵּד – ראו קטע כ. תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

בִּנְעִימָה – בשיר.

גּוּדָלוֹ – אגודלו.

בֵּין הַנִּימִין – במקום ששפמו נחלק לשניים.

נִזְקָרִים בְּבַת רֹאשׁ – נרתעים ונופלים לאחוריהם בבת אחת (מעוצמת הקול).

כד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה: רִאשׁוֹנָה, צְאוּ מִכָּאן בְּנֵי עֵלִי, שֶׁטִּמְּאוּ הֵיכַל ה'! וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: צֵא מִכָּאן יִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי, שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם! שָהָיָה כּוֹרֵךְ יָדוֹ בְּשֵׁירָאִים וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה; וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן פְּיָאבֵי, תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְחָס, וִישַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה! וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן נַרְבַּאי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְקַאי, וִימַלֵּא כְּרֵסוֹ מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם!

אָמְרוּ עָלָיו, עַל יוֹחָנָן בֶּן נַרְבַּאי, שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּסְעוּדָתוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים וְהָיָה שׁוֹתֶה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן וְאוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה. אָמְרוּ: כָּל יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן נַרְבַּאי לֹא נִמְצָא “נוֹתָר” בַּמִּקְדָשׁ.

מִשֶׁמֵּת רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן פְּיָאבֵי בָּטֵל זִיו הַכְּהֻנָּה.

מָה עָלְתָה לוֹ לְיִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי? אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה וְיָשְׁבוּ הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה. הַמֶּלֶךְ אָמַר: הַגְּדִי מְשֻׁבָּח; הַמַּלְכָּה אָמְרָה: הַכֶּבֶשׂ מְשֻׁבָּח. אָמְרוּ מִי יוֹכִיחַ? – כּוֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא מַעֲלֶה קָרְבָּנוֹת בְּכָל יוֹם. בָּא יִשָּׂשכָר. הֶרְאָה בְּיָדוֹ: אִם הַגְּדִי מְשֻׁבָּח – יַעֲלֶה לְתָמִיד. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְאֵין עָלָיו אֵימַת הַמֶּלֶךְ, יִקִטְעוּ יְמִינוֹ. נָתַן שֹׁחַד וְקָטְעוּ שְׂמֹאלוֹ. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ – וְקָטְעוּ אַף אֶת יְמִינוֹ. אָמַר רַ' יוֹסֵף: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ יִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה (פסחים נז ע“א–ע”ב; סוטה מט ע"א).

צָוְחָה עֲזָרָה – נשמע קול בחצר המקדש.

בְּנֵי עֵלִי – החוטאים (שמואל א ב, כב).

כּוֹרֵךְ יָדוֹ בְּשֵׁירָאִים – עוטף את ידו בזמן עבודת המקדש במטפחות של משי, שלא תתלכלך, והוא אות לזלזול בקרבנות.

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם – היפתחו בגאווה (תהלים כד, ו).

יִשְׁמָעֵאל בֶּן פְּיָאבֵי – שנתמנה לכהונה גדולה אף שלא היה ממשפחת הכוהן הגדול. אך ראוי היה לכך כמי שהלך בנאמנות בדרכו של פינחס בן אהרן הכוהן.

פִּינְקַאי – לא נתברר מי הוא.

יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ – יאכל לשובע (מחֶלקי הקורבנות הניתנים לכוהנים).

“נוֹתָר” – חלקי קורבן שלא נאכלו ויש לשרוף אותם (ויקרא ז, יז).

גַּרְבֵי יַיִן – חביות יין.

גּוֹזָלוֹת – בני יונה.

אַרְבָּעִים סְאָה – מידת נפח גדולה ביותר (הסאה היא כשישה ליטרים).

מָה עָלְתָה לוֹ – מה היה גורלו.

הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה – מבית חשמונאי.

מְשֻׁבָּח – עדיף (על הכבש).

יוֹכִיחַ – יפסוק (בויכוח).

הֶרְאָה בְּיָדוֹ – פטר את השאלה כחסרת כל חשיבות בתנועת יד מזלזלת, דבר שפגע בכבוד המלך. אִם הַגְּדִי מְשֻׁבָּח וגו' – לוּ היה גדי עדיף, היה הוא – ולא כבש – משמש לקורבן התמיד היומי.

יְמִינוֹ – יד ימינו.

כה שָׁנִינוּ, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹרוֹת שֶׁל שִׁקְמָה הָיוּ בִּירִיחוֹ. וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִים אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּן לְשָׁמַיִם. עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן חָנִין:

אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְתוֹס, אוֹי לִי מֵאַלָּתָם!

אוֹי לִי מִבֵּית חָנִין, אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָם!

אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקֻּלְמוּסָם!

אוֹי לִי מִבֵּית יִשְׁמָעֵאל בֶּן פְּיָאבֵי, אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָם!

שֶׁהֵם כּוֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶם גִּזְבָּרִים וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכָּלִים וְעַבְדֵיהֶם חוֹבְטִים אֶת הָעָם בְּמַקְּלוֹת (פסחים נז ע"א).

קוֹרוֹת שֶׁל שִׁקְמָה – ענפי עץ ששימשו לבניין.

וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת וגו' – אנשים אלימים שהיו לוקחים בכוח.

עָמְדוּ בְּעָלִים וגו' – בעלי השקמים העמידו את העצים לרשות המקדש, כדי להצילם מידי בעלי הזרוע.

כַּיּוֹצֵא בָּהֶם – הדומים להם.

מִשּׁוּם – בשם.

בֵּית בַּיְתּוֹס – משפחת כהונה תקיפה (וכן המנויים להלן).

אַלָּתָם – המקל שבו הכו את העם.

לְחִישָׁתָם – תוכניותיהם הסודיות (הנאמרות בלחישה) להרע לעם.

קֻלְמוּסָם – גזירות רעות שהעלו על הכתב.

גִּזְבָּרִים – במקדש.

אֲמַרְכָּלִים – פקידים במִנהל המקדש.

כו אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן פְּיָאבֵי, שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתֹנֶת שֶׁל מֵאָה מָנֶה וְלוֹבְשָׁהּ וְעוֹבֵד בָּהּ עֲבוֹדַת יָחִיד וּמְסָרָהּ לַצִּבּוּר.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתֹנֶת מִשְּׁתֵּי רִבּוֹא, וְלֹא הִנִּיחוּהוּ אֶחָיו הַכּוֹהֲנִים לְלָבְשָׁהּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאָה כְּעָרֹם (יומא לה ע"ב).

מֵאָה מָנֶה – סכום כסף גבוה עד מאוד.

עֲבוֹדַת יָחִיד – הוצאתה של מחתת הקטורת מקודש הקודשים, פעולה שעושה הכוהן הגדול בלא נוכחות אחרים.

מְסָרָהּ לַצִּבּוּר – לאחר שהשתמש בה.

שְׁתֵּי רִבּוֹא – עשרים אלף מנה.

הִנִּיחוּהוּ – הרשו לו.

נִרְאָה כְּעָרֹם – בשל שקיפותו של הבד היקר.

כז מַעֲשֶׂה בְּבָנֶיהָ שֶׁל מָרְתָא בַּת בַּיְתּוֹס, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם נוֹטֵל שְׁתֵּי יַרְכוֹתָיו בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו מִשּׁוֹר לָקוּחַ בְּאֶלֶף דֵּינָרִין, וְהָיָה מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל וּמַעֲלֶה אוֹתָן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ (תוספתא יומא א, יד).

בָּנֶיהָ שֶׁל מָרְתָא – שהיו כוהנים.

נוֹטֵל וגו' – לוקח בשתי אצבעות ידיו שתי ירכיים של שור כבד (שנקנה בסכום גדול).

מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל – מהלך אט אט כשהוא מניח את עקבה של רגל אחת בסמוך לבוהן של האחרת.

כח אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה” (משלי י, כז)? – “יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים” – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כּוֹהֲנִים גְּדוֹלִים; “וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה” – זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשִׁמְּשׁוּ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת כּוֹהֲנִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כּוֹהֵן גָּדוֹל וְעֶשֶׂר שֶׁשִּׁמֵּשׁ יִשְׁמָעֵאל בֶּן פְּיָאבֵי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁשִּׁמֵּש רַ' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם – מִכָּאן וְאֵילָךְ צֵא וַחֲשֹׁב, כָּל אֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָא: וְכָל כָּךְ לָמָּה? – לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים אוֹתָהּ בְּדָמִים, שֶׁאָמַר רַ' אָסָא: תַּרְקַב שֶׁל דֵּינָרִים הִכְנִיסָה לוֹ מָרְתָא בַּת בַּיְתּוֹס לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁהֶעֱמִיד לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא כּוֹהֵן גָּדוֹל (יומא ט ע“א; שם יח ע”א).

שִׁמְּשׁוּ – כיהנו.

צֵא מֵהֶם – הורד ממספר שנים זה (את שנותיהם של כמה כוהנים גדולים צדיקים שהאריכו ימים במשרתם).

יִשְׁמָעֵאל, אֶלְעָזָר – ראו קטע כו.

לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ – לא כיהן שנה שלמה.

לוֹקְחִים אוֹתָהּ בְּדָמִים – קונים את הכהונה הגדולה בכסף.

תַּרְקַב – מידת נפח (שלושה קבים) של כשלושה ליטרים.

הִכְנִיסָה – נתנה.

הֶעֱמִיד – מינה.

כט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אַפְרִיקֵי לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן, אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּנוּ הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ” (במדבר לד, ב), וּכְנַעַן אֲבִיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ הָיָה. אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן; אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצַּח אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת משֶׁה נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו” (בראשית ט, כה) – עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עֲבַדְתּוּנוּ. אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס הַמֶּלֶךְ: הַחֲזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה. אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלוֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה. מִיָּד בָּרְחוּ וְהִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶם כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת וְכַרְמֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְטוּעִים – וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה (סנהדרין צא ע"א).

בְּנֵי אַפְרִיקֵי – אולי צאצאי הגרגשים, מעמי כנען, שיצאו לאפריקי (ירושלמי שביעית ו, א).

לָדוּן – למשפט.

שֶׁל בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ – אנחנו (ודיברו על עצמם בגוף שלישי).

גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא – שהיה שוער בית המדרש.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

עֶבֶד לְמִי וגו' – שאלה רטורית: למי שייכים נכסיו של העבד? וְלֹא עוֹד וגו' – כמו כן חייבים אתם לנו תשלום על שנים רבות שלא עבדתם אותנו.

בָּדְקוּ – חיפשו. שְׁבִיעִית – שנת שמיטה (ונהנו בני ישראל מיבולם של בני אפריקי).

ל שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסְנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן, אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם” (שמות יב, לו), תְּנוּ לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁנְּטַלְתֶּם מִמֶּנּוּ. אָמַר גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס; אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצַּח אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה” (שם שם, מ), תְּנוּ לָנוּ שְׂכַר עֲבוֹדָה שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁשִּׁעְבַּדְתֶּם בְּמִצְרַיִם שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן: הַחֲזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה. אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלוֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְשׁוּבָה. מִיָּד הִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶם כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת וְכַרְמֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְטוּעִים וּבָרְחו – וְאוֹתָה שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה (סנהדרין צא ע"א; הסכוליון למגילת תענית).

שׁוּב פַּעַם אַחַת – לפירוש קטע זה ראו גם בקטע הקודם.

“וַיַּשְׁאִלוּם”– קודם ליציאת בני ישראל ממצרים.

נְטַלְתֶּם – לקחתם.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא – שש מאות אלף, מספר יוצאי מצרים.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה – תקופת שעבוד מצרים (שמות יב, מ).

לא וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן, אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ וְשֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם” (בראשית כה, יב), וְנֶאֱמַר: “וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם” (שם שם, יט); וְנֶאֱמַר: “כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם” (דברים כא, יז) – וְיִשְׁמָעֵאל בְּדִין שֶׁיִּטֹּל פִּי שְׁנַיִם. אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס; אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצַּח אוֹתָם – אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ” (בראשית כה, ה–ו) – אָב שֶׁנָּתַן אֲגָטִין לְבָנָיו בְּחַיָּיו וְשִׁגֵּר זֶה מֵעַל זֶה – כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? וְנִסְתַּלְּקוּ מִשָּׁם בְּבשֶׁת פָּנִים (סנהדרין צא ע“א; בר”ר סא, ז).

שׁוּב פַּעַם אַחַת – לפירוש קטע זה ראו גם קטעים כט–ל.

קְטוּרָה – אשת אברהם (בראשית כה, א) שילדה לו בנים (שם שם, ב–ד).

בְּדִין שֶׁיִּטֹּל וגו' – על פי דין תורה ראוי שיקבל פי שניים מירושת אביו, בהיותו הבכור.

אֲגָטִין – שטרות (שלפיהם חולקה הירושה).

שִׁגֵּר – שילח.

כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה וגו' – האם יכולים הם לבוא בטענה זה על זה?

לב אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן בִּקֵּשׁ לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם. הָלְכוּ הַכּוּתִים וְאָמְרוּ לוֹ: הִזָּהֵר, שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתְךָ לִכָּנֵס לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ גְּבִיעָה בֶּן קֵיסָם, הָלַךְ וְעָשָׂה לוֹ שְׁתֵּי אֶנְפִּילָאוֹת וְנָתַן בָּהֶן שְׁתֵּי אֲבָנִים טוֹבוֹת שָׁווֹת שְׁנֵי רִבּוֹאוֹת שֶׁל כֶּסֶף. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ: שְׁלֹף מִנְעָלֶיךָ וּנְעַל לְךָ אֵלּוּ שְׁתֵּי אֶנְפִּילָאוֹת, שֶׁהָרִצְפָּה חֲלָקָה, שֶׁלֹּא תַּחֲלִיק רַגְלֶיךָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אָמַר לוֹ: עַד כָּאן יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לִכָּנֵס, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין לָנוּ רְשׁוּת לִכָּנֵס. אָמַר לוֹ: לִכְשֶׁאֵצֵא אֲנִי מַשְׁוֶה לְךָ אֶת גְּבִיעָתְךָ. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אָמָּן תִּקָּרֵא וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל (בר“ר סא, ז; ילק”ש לבראשית, קי).

הַכּוּתִים – השומרונים, אויבי ישראל.

הִרְגִּישׁ – גילה את הדבר.

גְּבִיעָה בֶּן קֵיסָם – הוא גביהא בן פסיסא שנזכר בקטעים כט–לא.

אֶנְפִּילָאוֹת – מעין גרביים (משום שאין להיכנס להר הבית בנעליים, ולא רצה לומר זאת לאלכסנדר פן יתנגד).

שְׁנֵי רִבּוֹאוֹת – עשרים אלף.

מַשְׁוֶה לְךָ אֶת גְּבִיעָתְךָ – איישר את הגיבנת שעל גבך (ושבגללה נקרא “גביעה”), ודברי לעג הם.

אָמָּן – מומחה.

תִּטֹּל – תקבל.

לג עֲשָׂרָה דְבָרִים שָׁאַל אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן אֶת זִקְנֵי הַנֶּגֶב, אָמַר לָהֶם: מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ רָחוֹק אוֹ מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב? אָמְרוּ לוֹ: מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי חַמָּה בַּמִּזְרָח הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ. חַמָּה בְּאֶמְצַע רָקִיעַ אֵין הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ.

אָמַר לָהֶם: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה אוֹ הָאָרֶץ? אָמְרוּ לוֹ: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א). אָמַר לָהֶם: אוֹר נִבְרָא תְּחִלָּה אוֹ חֹשֶׁךְ? אָמְרוּ לוֹ: דָּבָר זֶה אֵין לוֹ פּוֹתְרִין.

(וְיֹאמְרוּ לוֹ: חֹשֶׁךְ נִבְרָא תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ” (שם שם, ב) – וְאַחַר כָּךְ: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר” (שם שם, ג)? כִּסְבוּרִים הָיוּ, שֶׁמָּא יָבוֹא לִשְׁאֹל מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר.)

אָמַר לָהֶם: אֵיזֶהוּ חָכָם? אָמְרוּ לוֹ: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.

אָמַר לָהֶם: אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? אָמְרוּ לוֹ: הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.

אָמַר לָהֶם: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? אָמְרוּ לוֹ: הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

אָמַר לָהֶם: וּמָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִחְיֶה? אָמְרוּ לוֹ: יָמִית עַצְמוֹ.

– מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיָמוּת? – יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ.

אָמַר לָהֶם: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִתְקַבֵּל עַל הַבְּרִיּוֹת? אָמְרוּ לוֹ: יִשְׂנָא מַלְכוּת וְשָׁלְטָן. אָמַר לָהֶם: שֶׁלִּי טוֹב מִשֶּׁלָּכֶם – יֹאהַב מַלְכוּת וְשָׁלְטָן וְיַעֲשֶׂה טוֹבָה עִם בְּנֵי אָדָם.

אָמַר לָהֶם: בַּיָּם יָפֶה לָדוּר אוֹ בַּיַּבָּשָׁה? אָמְרוּ לוֹ: בַּיַּבָּשָׁה יָפֶה לָדוּר, שֶׁהֲרֵי כָּל יוֹרְדֵי הַיָּם אֵין דַּעְתָּם מִתְיַשֶּׁבֶת עַד שֶׁעוֹלִים לַיַּבָּשָׁה.

אָמַר לָהֶם: מִי מִכֶּם חָכָם יוֹתֵר? אָמְרוּ לוֹ: כֻּלָּנוּ שָׁוִים כְּאֶחָד, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ פָּתַרְנוּ לְךָ כְּאֶחָד. אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מַתְרִיסִים כְּנֶגְדִּי? אָמְרוּ לוֹ: הַשָּׂטָן נָצַח. אָמַר לָהֶם: אֲנִי הוֹרֶגְכֶם בִּגְזֵרַת מֶלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: הַשָּׁלְטָן בְּיַד הַמֶּלֶךְ וְלֹא נָאֶה שֶׁקֶר לְמֶלֶךְ. מִיָּד הִלְבִּישָׁם בִּגְדֵי אַרְגָּמָן וְנָתַן רְבִיד זָהָב עַל צַוָּארָם (תמיד לא ע“ב–לב ע”א).

הַנֶּגֶב – הדרום.

מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ וגו' – מה מרחק גדול יותר: מן השמים לארץ או ממזרח למערב?

הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ – ובגלל ריחוקה אין מסתנוורים ממנה.

אֵין לוֹ פּוֹתְרִין – אין לו תשובה.

וְיֹאמְרוּ לוֹ וגו' – ומדוע לא אמרו לו בעזרת פסוקי תורה כי החושך נברא קודם לאור?

כִּסְבוּרִים הָיוּ וגו' – חששו שיבוא לשאול שאלות על אירועים שהיו קודם לבריאה או מחוץ לעולמנו, והוא דבר אסור.

אֶת הַנּוֹלָד – את סוף המעשה מראש.

יָמִית עַצְמוֹ – ולא ייהנה הרבה ממנעמי העולם הזה.

יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ – ויתענג הרבה בעולם הזה.

וְיִתְקַבֵּל – יהא רצוי.

שָׁלְטָן – שלטון (ויתרחק מן השררה).

שֶׁלִּי – תשובתי שלי.

מִתְיַשֶּׁבֶת – נרגעת.

מַתְרִיסִים כְּנֶגְדִּי – עומדים למולי בביטחון ובעזות ולא מקבלים עליכם את שלטוני ואת אלוהי.

הַשָּׂטָן נָצַח – אין השלטון ראיה לעליונות, ולעתים השטן מעלה את הנחותים ומוריד ממעמדם את העליונים.

וְלֹא נָאֶה שֶׁקֶר לְמֶלֶךְ – שהבטיח לעשות טובה עם בני אדם.

רְבִיד זָהָב – שרשרת זהב.

לד פַּעַם אַחַת אָמַר אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן לַחֲכָמָיו: רוֹצֶה אֲנִי לֵילֵךְ לִמְדִינַת אַפְרִיקֵי. אָמְרוּ לוֹ: אִי אַתָּה יָכוֹל לֵילֵךְ לְשָׁם, שֶׁמַּפְסִיקִים הָרֵי חֹשֶׁךְ, אָמַר לָהֶם: שֶׁלֹּא אֵלֵךְ אִי אֶפְשָׁר, וְאֵינִי שׁוֹאֵל מִכֶּם אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה. אָמְרוּ לוֹ: טֹל חֲמוֹרִים לוּבִים שֶׁמְּהַלְּכִים בַּאֲפֵלָה וְהָבֵא פְּקָעוֹת שֶׁל חֲבָלִים וּקְשֹׁר מִצַּד זֶה, וּבַחֲזִירָתְךָ תְּהֵא מַחֲזִיק בָּהֶם וְתָבוֹא לִמְקוֹמְךָ. עָשָׂה כָּךְ וְהָלַךְ. הִגִּיעַ לְקַרְטָגָנֵי, מְדִינָה שֶׁכֻּלָּהּ נָשִׁים. בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן מִלְחָמָה. אָמְרוּ לוּ: אִם תַּהֲרֹג אוֹתָנוּ – יֹאמְרוּ: נָשִׁים הָרַג; וְאִם נַהֲרֹג אוֹתְךָ – יֹאמְרוּ: מֶלֶךְ שֶׁהֲרָגוּהוּ נָשִׁים. אָמַר לָהֶן: הָבִיאוּ לִי לֶחֶם. הוֹצִיאוּ לוֹ לֶחֶם שֶׁל זָהָב וְתַפּוּחִים וְרִמּוֹנִים שֶׁל זָהָב עַל שֻׁלְחָן שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהֶן: וְכִי אוֹכְלִין זָהָב בִּמְדִינַתְכֶן? אָמְרוּ לוֹ: אִם לֶחֶם הָיִיתָ מְבַקֵּשׁ, לֹא הָיָה לְךָ לֶחֶם בִּמְקוֹמְךָ, שֶׁעָמַדְתָּ וּבָאתָ לְכָאן?

כְּשֶׁיָּצָא מִשָּׁם כָּתַב עַל שַׁעַר הַמְּדִינָה: אֲנִי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן שׁוֹטֶה הָיִיתִי, עַד שֶׁבָּאתִי לִמְדִינַת קַרְטָגָנֵי וְלָמַדְתִּי עֵצָה מִנָּשִׁים (תמיד לב ע“א–ע”ב; ויק"ר כז, א; תנחומא בובר אמור, ט).

מַפְסִיקִים – חוצצים.

טֹל – קח. פ

פְּקָעוֹת – חבילות.

מִצַּד זֶה – לאורך הדרך.

וּבַחֲזִירָתְךָ וגו' – ובשובך תאחז בחבלים וכך תמצא את הדרך.

קַרְטָגָנֵי – אולי: קרתא (עיר) + גִינֵי (נשים [ביוונית]).

מְדִינָה – עיר.

עָמַדְתָּ – קמת.

לה הָלַךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן מִשָּׁם אֵצֶל מֶלֶךְ קַצְיָא. הֶרְאָהוּ הַרְבֵּה כֶּסֶף וְזָהָב. אָמַר: לֹא לִרְאוֹת כַּסְפְּכֶם וּזְהַבְכֶם בָּאתִי, אֶלָּא לִרְאוֹת דִּינֵיכֶם. עַד שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בָּאוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם לְדִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר אֶחָד: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, חֻרְבָּה לָקַחְתִּי מֵאָדָם זֶה וּגְרַפְתִּיהָ וְנִמְצָא מַטְמוֹן בְּתוֹכָהּ. וְאָמַרְתִּי לוֹ: טֹל מַטְמוֹן שֶׁלְּךָ; חֻרְבָּה לָקַחְתִּי, מַטְמוֹן לֹא לָקַחְתִּי. וְאֶחָד אָמַר: מָה אַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֹנֶשׁ גֵּזֶל – אַף אֲנִי כָּךְ; הַחֻרְבָּה וְכָל מָה שֶׁבְּתוֹכָהּ מָכַרְתִּי לְךָ – מִתְּהוֹם אֶרֶץ עַד רוּם רָקִיעַ. קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בֵּן זָכָר? אָמַר לוֹ: הֵן. קָרָא לַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בַּת? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִנָּשְׂאוּ זֶה לָזֶה וִיהֵא הַמַּטְמוֹן לִשְׁנֵיהֶם. הִתְחִיל אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס תָּמֵהַּ. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה תָּמֵהַּ, וְכִי לֹא יָפֶה דַּנְתִּי? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִלּוּ בָּא לְפָנֶיךָ דִּין זֶה בִּמְדִינַתְכֶם, מָה הָיִיתָ עוֹשֶׂה בּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה וְרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה וְהַמַּטְמוֹן יֵרֵד לְבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: וְחַמָּה מֵאִירָה לָכֶם? אָמַר לוֹ: הֵן. – וּגְשָׁמִים יוֹרְדִים עֲלֵיכֶם? – הֵן. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא יֵשׁ בִּמְדִינַתְכֶם בְּהֵמָה דַּקָּה? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! בִּזְכוּת בְּהֵמָה דַּקָּה הַחַמָּה מְאִירָה לָכֶם וְהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים עֲלֵיכֶם.

בַּחֲזִירָתוֹ יָשַׁב אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס עַל מַעְיָן אֶחָד וְאָכַל לֶחֶם. הָיוּ בְּיָדוֹ גִּלְדָּנִים מְלוּחִים. שְׁטָפָם בְּמַיִם וְנָפַל בָּהֶם רֵיחַ טוֹב. אָמַר: מַשְׁמָע, מַעְיָן זֶה מִגַּן עֵדֶן בָּא. נָטַל מֵאוֹתָם הַמַּיִם וְרָחַץ פָּנָיו. עָלָה עִם הַמַּעְיָן עַד שֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחוֹ שֶׁל גַּן עֵדֶן. הִגְבִּיהַּ קוֹלוֹ: פִּתְחוּ לִי הַשַּׁעַר! אָמְרוּ לוֹ: “זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ” (תהלים קיח, כ). אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי מֶלֶךְ אֲנִי, חָשׁוּב אֲנִי, תְּנוּ לִי דָּבָר. נָתְנוּ לוֹ גֻּלְגֹּלֶת אַחַת.

כְּשֶׁחָזַר שָׁקַל כְּנֶגְדָּהּ כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבְּיָדוֹ וְלֹא הִכְרִיעוּ. אָמַר לָהֶם לַחֲכָמִים: מָה זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: גַּלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם הוּא, שֶׁאֵינוֹ שָׂבֵעַ. אָמַר לָהֶם: וּמִנַּיִן שֶׁכָּךְ הוּא? אָמַר לוֹ: טֹל קֹמֶץ עָפָר וְכַסֵּהוּ. עָשָׂה כָּךְ – וּמִיָּד הִכְרִיעַ (תמיד לב ע“ב; ויק”ר כז, א; תנחומא בובר אמור, ט).

מִשָׁם – מקרטגני (הנזכרת בקטע הקודם).

קַצְיָא – ארץ אגדית (בקצה העולם?).

לָקַחְתִּי – קניתי.

גְּרַפְתִּיהָ – פיניתי את אבניה.

טֹל – קח.

מָה אַתָּה מִתְיָרֵא – כשם שאתה פוחד.

תָּמֵהַּ – משתומם.

בְּהֵמָה דַּקָּה – בני צאן.

תִּפַּח רוּחוֹ וגו' – ימות אותו האיש (והוא לשון קללה כלפי אלכסנדר). ב ִּזְכוּת בְּהֵמָה דַּקָּה – שאתם אינכם ראויים לכך, אלא הבהמות.

בַּחֲזִירָתוֹ – בחזרתו. גִּלְדָּנִים – דגים קטנים.

שָׁקַל כְּנֶגְדָּהּ – על המאזניים.

וְלֹא הִכְרִיעוֹ – האוצרות לא היו כבדים מן הגולגולת.

מָה זוֹ? – מה פשר הדבר?

גַּלְגַּל עֵינוֹ – עינו.

שֶׁאֵינוֹ שָׂבֵעַ – אין קץ לתאוות הממון האנושית.

וְכַסֵּהוּ – את גלגל העין בקומץ עפר (סמל לקבר).

לו “נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם” (ירמיה ה, ו) − זוֹ יָוָן שֶׁהָיְתָה מְנַמֶּרֶת בִּגְזֵרוֹתֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל: כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֶּאֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל

(ויק"ר יג, ה).

מַרְשִׁיעֵי בְּרִית – יהודים שבגדו בברית עם הקב"ה.

מְנַמֶּרֶת בִּגְזֵרוֹתֶיהָ – גוזרת גזירות שונות ומשונות.

כִּתְבוּ וגו' – הַצהירו בפומבי (כאילו נחקק הדבר על קרן שמתנשאת ברשות הרבים על בעל חיים מרשים בהופעתו ועובר ממקום למקום).

*

לז בִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה גָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּרִיחַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יַחֲקֹק עָלָיו: “אֵין לִי חֵלֶק וְנַחֲלָה בֶּאֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל”. מִיָּד הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל וְעָקְרוּ בְּרִיחִים שֶׁבְּבָתֵּיהֶם.

עוֹד גָּזְרוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר יִכְתֹּב עַל קַרְנוֹ: "אֵין לִי חֵלֶק וְנַחֲלָה בֶּאֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל”. מִיָּד הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל וּמָכְרוּ שׁוֹרֵיהֶם (מדרש לחנוכה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 192).

בְּרִיחַ – מנעול לדלת.

שׁוֹר – ראו בקטע הקודם (וכאן מובן עניין “קרן השור” כפשוטו).

*

לח “וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ” (בראשית כז, כז) – רֵיחַ בּוֹגְדָיו, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת.

יוֹסֵף מְשִׁיתָא – בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת, אָמְרוּ: יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה. אָמְרוּ לוֹ: הִכָּנֵס! וּמָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא – שֶׁלְּךָ. נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ: אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזוֹ, אֶלָּא הִכָּנֵס פַּעַם שְׁנִיָּה וּמָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא – שֶׁלְּךָ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר רַ' פִּינְחָס: נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר: לֹא דַּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֶאֱלוֹהַי פַּעַם אַחַת, אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה?!

מָה עָשׂוּ לוֹ? נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, וְהָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: וַי! אוֹי אוֹי! שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי.

יָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת – הָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה, וְנִשְׁתַּמֵּד. יָצְאָה הַגְּזֵרָה עַל יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר לִצָּלֵב. הָיוּ טוֹעֲנִים לְפָנָיו הַקּוֹרָה לְצָלְבוֹ, וְהָיָה יָקוּם רוֹכֵב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ: רְאֵה סוּסִי שֶׁהִרְכִּיבַנִי עָלָיו אֲדוֹנִי וּרְאֵה סוּסְךָ שֶׁהִרְכִּיבְךָ עָלָיו אֲדוֹנְךָ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹסֵי: אִם כֵּן לְמַכְעִיסָיו, קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: וְעוֹשֶׂה אָדָם רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ? אָמַר לוֹ: אִם לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ כָּךְ, קַל וָחֹמֶר לְמַכְעִיסָיו. נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא,

הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין: סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק. מָה עָשָׂה? הֵבִיא קוֹרָה וּנְעָצָהּ בָּאָרֶץ וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא, וְעָרַךְ עֵצִים וְהִקִּיף עֲלֵיהֶם גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ, וְנָעַץ אֶת הַחֶרֶב בְּאֶמְצַע, וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים וְנִתְלָה בַּקּוֹרָה וְנֶחְנַק, וְנִפְסְקָה הַנִּימָא וְנָפַל לָאֵשׁ, וְקִדְּמַתּוּ הַחֶרֶב, וְנֶהְפַּךְ עָלָיו גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים – וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ וְקִבְּלוּהוּ בִּתְשׁוּבָה. נִתְנַמְנֵם יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר וְרָאָה מִטָּתוֹ פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר, וְאָמַר: רְאוּ לְשָׁעָה קַלָּה קִדְּמַנִי זֶה לְגַן עֵדֶן (בר“ר סה, כב; מד”ת יא, ז; ילק"ש לבראשית, קטו).

רֵיחַ בּוֹגְדָיו – שגם הבוגדים שבעם ישראל (והיא דרשה על מילת “בגדיו”) יש בהם, בסופו של דבר, דבר טוב שראוי לברכה.

שׂוֹנְאִים – היוונים.

מֵהֶם וּבְָהֶם – אחד מישראל.

אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט – אין זה מתאים לאדם פשוט.

וְלֹא קִבֵּל עָלָיו – לא הסכים.

מֶכֶס – פטור מתשלום מכס.

חֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים – שולחן שעליו עושה הנגר את מלאכתו.

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר – חכם מימי הבית השני (אבות א, ד).

לִצָּלֵב – למות על הצלב.

טוֹעֲנִים – נושאים.

סוּסְךָ וגו' – הקורה שנושאים לפניך כדי לתלותך עליה.

אִם כֵּן לְמַכְעִיסָיו וגו' – אם זו הטובה שעושה הקב"ה למכעיסים אותו, מה גדול יהיה שכרם של עושי רצונו!

עוֹשֶׂה אָדָם וגו' – וכי יש מי שעשה רצונו יותר ממך? וראה מה קרה לך! אִם לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ וגו' – אם סבל שכזה מגיע לעושי רצונו, מה גדולה תהיה הרעה שתבוא על מכעיסיו!

נִכְנַס בּוֹ וגו' – דברי ר' יוסי נכנסו אל לבו של יקום כארס של נחש הבוער בגוף.

קִיֵּם בְּעַצְמוֹ – גרם לעצמו.

נְעָצָהּ ־ תקע אותה.

נִימָא – חבל.

לְפָנֶיהָ – לפני הגדר.

נִפְסְקָה – נקרעה.

קִדְּמַתּוּ – פגעה בו.

נִתְנַמְנֵם – גסס (על הצלב).

מִטָּתוֹ – של יקום, שעליה הובא לקבורה.

קִדְּמַנִי – הגיע לפני.

*

לט מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בִּלְגָּה, שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לִסְרַדְיוֹט אֶחָד מִשֶּׁל מַלְכוּת בֵּית יָוָן. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לְהֵיכָל הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָּהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאָמְרָה: לוּקוֹס, לוּקוֹס! עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאִי אַתָּה עוֹמֵד לָהֶם בִּשְׁעַת דָּחֳקָם! כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ (סוכה נו ע"ב; ירושלמי שם ה, ח).

מִרְיָם בַּת בִּלְגָּה – בת למשפחת כוהנים.

סְרַדְיוֹט – מפקד בצבא.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ וגו' – בימי החשמונאים.

מְבַעֶטֶת – בועטת.

לוּקוֹס – זאב (ביוונית).

מְכַלֶּה מָמוֹנָם – על ידי קורבנות.

שְׁעַת דָּחֳקָם – שעת צרתם.

טַבַּעְתָּהּ, חַלּוֹנָהּ – לכל אחת ממשפחות הכהונה היתה במקדש טבעת מיוחדת שבה הכניסו את ראש הבהמות ששחטו וכן מקום מיוחד בקיר (“חלון”) שבו הונחו סכיניהם. משפחת בלגה נענשה בשל התנהגותה של מרים: אטמו את חלונה ותקעו את הטבעת במקומה, ועל כן נאלצה המשפחה להשתמש בטבעת ובחלון של אחרים, וגנאי הוא לה.

*

מ “כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה” (תהלים מד, כג) – אָמַר רַ' יְהוּדָה: זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ. מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת תַּנְחוּם שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ. נְטָלוּם וּנְתָנוּם לִפְנִים מִשִּׁבְעָה קִנְקָלִים. הֵבִיאוּ אֶת הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי הַקֵּיסָר, אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב). הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת הַשֵּׁנִי לִפְנֵי הַקֵּיסָר. אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי” (שם שם, ג). הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת הַשְּׁלִישִׁי וְאָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר” (שם לד, יד). הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת הָרְבִיעִי ואָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוְה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם” (שם כב, יט). הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת הַחֲמִישִׁי, אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (דברים ו, ד). הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת הַשִּׁשִּׁי, אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד” (שם ד, לט). הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת הַשְּׁבִיעִי, קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: בְּנִי, הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לוֹ: חָס וְשָׁלוֹם! אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ: “אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם… וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם” (שם כו, יז־יח) – כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁאֵין אָנוּ מַעֲבִירִים אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר, וְאַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵין הוּא מַעֲבִיר אוֹתָנוּ בְּאֻמָּה אַחֶרֶת. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: אַחֶיךָ שָׂבְעוּ יָמִים וְשָׂבְעוּ חַיִּים וְרָאוּ טוֹבָה; וְאַתָּה קָטָן, לֹא שָׂבַעְתָּ יָמִים וְלֹא שָׂבַעְתָּ חַיִּים וְלֹא רָאִיתָ טוֹב בָּעוֹלָם – הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ: “ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד” (שמות טו, יח), וְאוֹמֵר: “ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ” (תהלים י, טז) – אַתֶּם בְּטֵלִים וּמַלְכוּתְכֶם בְּטֵלָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: רְאֵה, אַחֶיךָ הֲרוּגִים לְפָנֶיךָ, הֲרֵינִי מַשְׁלִיךְ טַבַּעְתִּי לָאָרֶץ לִפְנֵי הַצֶּלֶם וְהַגְבִּיהֶנָּה, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ: שָׁמַע לְקוֹל הַקֵּיסָר. אָמַר לוֹ: אוֹי לְךָ, קֵיסָר! אוֹי לְךָ, קֵיסָר! עַל כְּבוֹד עַצְמְךָ כָּךְ, עַל כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הוֹצִיאוּהוּ לְהָרְגוֹ.

אָמְרָה לָהֶם אִמּוֹ: תְּנוּ לִי אֶת בְּנִי וַאֲנַשְּׁקֶנּוּ. נְתָנוּהוּ לָהּ. אָמְרָה לוֹ לַקֵּיסָר: בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ, קֵיסָר! הָרְגֵנִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָרְגֵהוּ. אָמַר לָהּ: אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָךְ, מִפְּנֵי שָׁכָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: “אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד” (ויקרא כב, כח). אָמְרָה לוֹ: רָשָׁע, כְּבָר קִיַּמְתָּ כָּל הַמִּצְווֹת וְלֹא נִשְׁאַר לְךָ אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד? מִיָּד צִוָּה הַקֵּיסָר לַהֲרֹג אֶת בְּנָהּ. נָפְלָה אִמּוֹ עָלָיו וְהָיְתָה מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ וְאָמְרָה: בְּנִי, לֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם אָבִיךָ וֶאֱמֹר לוֹ: כָּךְ אָמְרָה אִמִּי: אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת. אַתָּה – נִסָּיוֹן, וַאֲנִי – מַעֲשֶׂה! עַד שֶׁהָיְתָה מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ, הֲרָגוּהוּ עָלֶיהָ. אַף הִיא עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וּמֵתָה. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה” (תהלים קיג, ט) (גיטין נז ע“ב; איכ”ר א, נ; ילק"ש לאיכה, תתרכט).

נְטָלוּם – לקחו אותם.

לִפְנִים מִשִּׁבְעָה קִנְקָלִים – בתוך שבעה חדרים מוקפים סורגים.

“זֹבֵחַ לֶאֱלֹהִים” – אחרים.

“הֶאֱמַרְתָּ” – קיבלת על עצמך בשבועה.

מַעֲבִירִים – מחליפים.

שָׂבְעוּ יָמִים – חיו שנים רבות.

הַגְבִּיהֶנָּה – הרם את הטבעת.

עַל כְּבוֹד עַצְמְךָ כָּךְ וגו' – אם אתה עושה כל זאת רק כדי להציל את כבודך, מה עלינו לעשות למען כבודו של הקב"ה?

אַבְרָהָם – אבי האומה. תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ – תתגאה.

אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ וגו' – עקידת יצחק (בראשית כב), שהיתה ניסיון בלבד.

מַעֲשֶׂה – בפועל.

*

נא הוֹרְדוֹס – עֶבֶד שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים הָיָה. נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינֹקֶת שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים. פַּעַם אַחַת שָׁמַע בַּת קוֹל שֶׁמַּכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: “כָּל עֶבֶד שֶׁיִּמְרֹד עַכְשָׁו – יַצְלִיחַ”. עָמַד וְהָרַג אֶת כָּל בֵּית אֲדוֹנָיו וְלֹא שִׁיֵּר אֶלָּא אוֹתָהּ תִּינֹקֶת בִּלְבַד. כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתָהּ תִּינֹקֶת שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אוֹתָהּ – עָלְתָה לַגַּג וְהִכְרִיזָה וְאָמְרָה: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיֹאמַר מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים אֲנִי בָּא – עֶבֶד הוּא, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם אֶלָּא תִּינֹקֶת אַחַת, וְאוֹתָהּ תִּינֹקֶת נָפְלָה מִן הַגַּג לָאָרֶץ. נָפְלָה וּמֵתָה. טְמָנָהּ בִּדְבַשׁ שֶׁבַע שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ: בַּת מֶלֶךְ נָשָׂא.

אָמַר: מִי דּוֹרֵשׁ “מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ” (דברים יז, טו)? – חֲכָמִים. עָמַד וְהָרַג אֶת כָּל הַחֲכָמִים וְלֹא שִׁיֵּר אֶלָּא בָּבָא בֶּן בּוּטָא לִטֹּל מִמֶּנּוּ עֵצָה; עָטַר אוֹתוֹ עֲטָרָה שֶׁל עֲלוּקוֹת וְנִקֵּר אֶת עֵינָיו.

פַּעַם אַחַת בָּא הוֹרְדוֹס וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: רָאִיתָ עֶבֶד רַע זֶה מַהוּ עוֹשֶׂה?

– אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ?

− קַלְּלֵהוּ!

− נֶאֱמַר: “גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל” (קהלת י, כ).

− זֶה אֵינוֹ מֶלֶךְ.

− וְלֹא יְהֵא אֶלָּא עָשִׁיר, וְנֶאֱמַר: “וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר” (שם).

− וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר” (שמות כב, כז) – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ, וְזֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ.

− מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא יִשְׁמַע אָדָם וְיֵלֵךְ וְיוֹדִיעֶנּוּ.

− הֲרֵי אֵין כָּאן אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ וְיֹאמַר לוֹ, אֶלָּא אֲנִי וְאַתָּה.

− “עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל” (קהלת י, כ).

אָמַר לוֹ הוֹרְדוֹס: אֲנִי הוּא. אִלְמָלֵי יָדַעְתִּי שֶׁהַחֲכָמִים זְהִירִים כָּל כָּךְ לֹא הָיִיתִי הוֹרְגָם; עַכְשָׁו מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתִי?

אָמַר לוֹ בָּבָא בֶּן בּוּטָא: הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר” (משלי ו, כג) – יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם” (ישעיה ב, ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּךְ אָמַר לוֹ: הוּא סִמֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם – יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם.

אָמַר לוֹ הוֹרְדוֹס: מִתְיָרֵא אֲנִי מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת. אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר שָׁלִיחַ לְרוֹמִי, יֵלֵךְ שָׁנָה וְיִשְׁהֶה שָׁנָה וְיַחֲזֹר שָׁנָה – וּבֵינְתַיִם תִּסְתֹּר וְתִבְנֶה.

עָשָׂה כָּךְ. שָׁלְחוּ לוֹ מֵרוֹמִי: אִם לֹא סָתַרְתָּ – אַל תִּסְתֹּר, אִם סָתַרְתָּ – אַל תִּבְנֶה; אִם סָתַרְתָּ וּבָנִיתָ – עֶבֶד רַע, לְאַחַר שֶׁעוֹשִׂין נִמְלָכִין? אִם כְּלֵי זֵינְךָ עָלֶיךָ − הֲרֵי סִפְרְךָ כָּאן: “לֹא מֶלֶךְ וְלֹא בֶּן מֶלֶךְ – הוֹרְדוֹס הָעֶבֶד נַעֲשָׂה בֶּן חוֹרִין”.

כְּשֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּימֵי הוֹרְדוֹס, הָיוּ יוֹרְדִים גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה. לְמָחָר נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה הַחַמָּה, וְיָצְאוּ הָעָם לִמְלַאכְתָּם – וְיָדְעוּ שֶׁמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּידֵיהֶם.

אָמְרוּ: מִי שֶׁלֹּא רָאָה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס – לֹא רָאָה בִּנְיָן נָאֶה מִיָּמָיו. בַּמֶּה בְּנָאוֹ? אָמַר רַבָּה: בְּאַבְנֵי שַׁיִשׁ וּמַרְמָר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּאַבְנֵי כֹּחַל, שַׁיִשׁ וּמַרְמָר; מוֹצִיא שָׂפָה וּמַכְנִיס שָׂפָה, כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת הַסִּיד. בִּקֵּשׁ לְצַפּוֹתָם זָהָב – אָמְרוּ לוֹ

חֲכָמִים: הַנַּח, כָּךְ יָפֶה יוֹתֵר, שֶׁנִּרְאִין כְּגַלֵּי הַיָּם (בבא בתרא ג ע“ב־ד ע”א; תענית כג ע“א; סוכה נא ע”ב).

נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָה תִּינֹקֶת – התכוון לשאת את הנערה.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

שִׁיֵּר – השאיר בחיים.

אֶלָּא תִּינֹקֶת אַחַת – היא עצמה.

טְמָנָהּ – שימר את גופתה בדבש (שלא ידעו שמתה).

“מִקֶּרֶב אַחֶיךָ” וגו' – הוא הפסוק שממנו נלמד כי על המלך להיות בן לעם ישראל.

לִטֹּל – לקחת.

עֲלוּקוֹת – בעלי חיים מוצצי דם.

נִקֵּר – בעזרת העלוקות.

עֶבֶד רַע זֶה – הורדוס (והתכוון להכשילו בדיבור כלפי המלך).

וְלֹא יְהֵא אֶלָּא עָשִׁיר – גם עשיר אין לקלל.

בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ – הכתוב מדבר רק במי שמתנהג כמו בן ישראל.

אִלְמָלֵי – לוּ.

זְהִירִים – מקפידים בכבוד המלך.

תַּקָּנָתוֹ – תיקונו, כפרתו.

כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם – הרג את החכמים העוסקים בתורה.

יַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם – בבית המקדש.

“וְנָהֲרוּ אֵלָיו” – אל בית המקדש (ו“נהורא” בארמית הוא אור).

סִמֵּא – עיוור.

עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם – החכמים והמקדש, שהם מביאי האור לעולם.

מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת – הרומית (שלא יתירו לו לפאר את המקדש).

תִּסְתֹּר – תהרוס (את הבניין הישן).

נִמְלָכִין – מתייעצים ומבקשים רשות.

אִם כְּלֵי זֵינְךָ וגו' – אמנם מלך אתה ואיש מלחמה, אך ספר היוחסין שלך המצוי ברומא מלמד שאינך מלך, אלא עבד שיצא לחופשי.

מְלֶאכֶת שָׁמַיִם – מעשה הרצוי לפני הקב"ה.

שַׁיִשׁ וּמַרְמָר – שיש לבן וירוק.

אַבְנֵי כֹּחַל – אבנים כחולות.

מוֹצִיא שָׂפָה וגו' – אבן אחת בולטת מעט והאבן שמעליה שקועה, כדי שיהיה מקום לטיח להיתפס.

נִרְאִין – אבני השיש.

*

מא בְּיַד מִי מַלְכוּת יָוָן נוֹפֶלֶת? בְּיַד בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי, שֶׁהֵם מִשֶּׁל לֵוִי. לֵוִי כְּנֶגֶד מַלְכוּת יָוָן: זֶה שֵׁבֶט שְׁלִישִׁי וְזוֹ מַלְכוּת שְׁלִישִׁיָּה, זֶה אוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁין וְזוֹ אוֹתִיּוֹתֶיהָ מְשֻׁלָּשִׁין, אֵלּוּ תּוֹקְעֵי חֲצוֹצְרוֹת וְאֵלּוּ תּוֹקְעֵי סַלְפִּידִים, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כּוֹבָעִים וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי קֵיסִים, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי מִכְנָסַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵי פֵּמִינַלְיָא, אֵלּוּ מוּעָטִים בְּאֻכְלוּסִין וְאֵלּוּ מְרֻבִּים בְּאֻכְלוּסִין – בָּאוּ מְרֻבִּים וְנָפְלוּ בְּיַד מוּעָטִים (בר"ר צט, ב). מִשֶּׁל לֵוִי – משבט לוי.

כְּנֶגֶד – לעומת.

שֵׁבֶט שְׁלִישִׁי – לאחר ראובן ושמעון.

מַלְכוּת שְׁלִישִׁיָּה – מלכות שלישית שמשלה בישראל, לאחר בבל ופרס.

מְשֻׁלָּשִׁין – יש שלוש אותיות בשמותיהם.

תּוֹקְעֵי חֲצוֹצְרוֹת – הלוויים במקדש.

סַלְפִּידִים – חצוצרות קרב (ביוונית [וכן שאר בגדי היוונים]).

כּוֹבָעִים – מגבעות הכוהנים.

קֵיסִים – קסדות.

מִכְנָסַיִם – מבגדי הכהונה.

פֵּמִינַלְיָא – מכנסיים.

*

מב בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה בְּאִיָּר יָצְאוּ בְּנֵי חַקְרָא מִיְּרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ מְצֵרִים לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים לָצֵאת וְלָבוֹא מִפְּנֵיהֶם בַּיּוֹם אֶלָּא בַּלַּיְלָה. וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי הִגְלוּ אוֹתָם מִשָּׁם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁעֲקָרוּם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.

בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה בְּאִיָּר נִטְּלוּ הָעֲטָרוֹת מִיְּהוּדָה וּמִיְּרוּשָׁלַיִם, שֶׁבִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָיוּ מְבִיאִים עֲטָרוֹת שֶׁל וֶרֶד וְתוֹלִים אוֹתָן עַל פִּתְחֵי בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם וְעַל פִּתְחֵי הַחֲנֻיּוֹת וְעַל פִּתְחֵי הַחֲצֵרוֹת, וְשָׁרִים בְּשִׁיר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכוֹתְבִים עַל מִצְחוֹ שֶׁל שׁוֹר וְעַל מִצְחוֹ שֶׁל חֲמוֹר שֶׁאֵין לְבַעֲלֵיהֶם חֵלֶק בֶּאֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי בִּטְּלוּם, וְיוֹם שֶׁבִּטְּלוּם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּסִיוָן כִּבּוּשׁ מִגְדַּל צוֹר, זוֹ קֵסָרִי בַּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בֵּין הַחוֹלוֹת, וְהִיא הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל יָתֵד רָעָה בִּימֵי יְוָנִים. וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי כְּבָשׁוּם וְהוֹצִיאוּם מִשָּׁם וְהוֹשִיבוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָהּ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכְּבָשׁוּהוּ עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּסִיוָן וּבְשִׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ גָּלוּ אַנְשֵׁי בֵּית שְׁאָן וְאַנְשֵי בִּקְעֲתָא, וְאַף הֵם הָיוּ יָתֵד רָעָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְוָנִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְחַיְּבוּ גָּלוּת בָּרִאשׁוֹנָה וְלֹא הִגְלוּ אוֹתָם לֹא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלֹא דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְחַיְּבוּ גָּלוּת גָּבְרָה יָדָם שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְהִגְלוּ אוֹתָם, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב (הסכוליון למגילת תענית; מגילה ו ע"א).

בְּנֵי חַקְרָא – תושביה (הנוכרים) של מצודה שעמדה ליד בית המקדש (חשמונאים א יג, נ־נד).

מְצֵרִים – מציקים.

מִפְּנֵיהֶם – בגללם.

עֲקָרוּם – גירשו אותם.

עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב – חגגו אותו שנה בשנה, ולא ישבו בו בתענית.

נִטְּלוּ הָעֲטָרוֹת – בוטל מנהג הנחת זרי פרחים.

מִצְחוֹ שֶׁל שׁוֹר – ראו קטע לז.

מִגְדַּל צוֹר וגו' – קיסריה (שנבנתה בידי הורדוס האדומי).

יָתֵד רָעָה – כקוץ וכמכשול.

אַנְשֵׁי בֵּית שְׁאָן וְאַנְשֵׁי בִּקְעֲתָא – תושביהם הנוכרים של בית שאן ושל עמק יזרעאל.

בָּרִאשׁוֹנָה – בתקופות קדומות, בימי המקרא.

*

מג כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כּוֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה (שבת כא ע"ב).

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים – בימי החשמונאים.

לַהֵיכָל – שבבית המקדש.

בָּדְקוּ – חיפשו.

פַּךְ – כד קטן.

מֻנָּח בְּחוֹתָמוֹ – סגור על ידי חותמת, ועל כן גם היה ברור שלא נטמא.

הָיָה בּוֹ – כמות של שמן.

קְבָעוּם וגו' – והם שמונת ימי החנוכה שאומרים בהם את מזמורי ההלל (תהלים קיד־קיח) ומוסיפים תפילות תודה על הנס.

*

מד תַּנְיָא, נִיקָנוֹר אֶחָד מֵאִפַּרְכֵי יְוָנִים הָיָה. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר: אֵימָתַי תִּפֹּל בְּיָדִי וְאֶרְמְסֶנָּה. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, קִצְּצוּ בְּהוֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאָמְרוּ: פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה וְיָדַיִם שֶׁהָיוּ מְנִיפוֹת עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם – תֵּעָשֶׂה בָּהֶם נְקָמָה (תענית יח ע"ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

אִפַּרְכֵי – שרי מחוזות.

מֵנִיף יָדוֹ – בתנועה של זלזול.

בְּהוֹנוֹת יָדָיו – אגודלי ידיו.

*

מה לָמָּה מַדְלִיקִין נֵרוֹת בַּחֲנֻכָּה? בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְּחוּ בָּנָיו שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי וְנִכְנְסוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מָצְאוּ שָׁם שְׁמוֹנָה שַׁפּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל, וְקָבְעוּ אוֹתָם, וְהִדְלִיקוּ בְּתוֹכָם נֵרוֹת (פס"ר ב, א).

שַׁפּוּדִים – מוטות ברזל מחודדים.

קָבְעוּ – הציבו.

*

מו בִּשְׁלוֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי בָּטְלָה אַזְכָּרָה מִשְּׁטָרוֹת, שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם עַל פִּיהֶם, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים וְנִצְּחוּם הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַזְכִּירִים שֵׁם שָׁמַיִם וַאֲפִלּוּ בִּשְׁטָרוֹת, וְכָךְ הָיוּ מוֹנִים: בִּשְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְיוֹחָנָן כּוֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא כּוֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמְרוּ: לְמָחָר פּוֹרֵעַ זֶה אֶת חוֹבוֹ וְנִמְצָא שְׁטָר מוּטָל בְּאַשְׁפָּה, − וּבִטְּלוּם, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב (הסכוליון למגילת תענית; ראש השנה יח ע"ב).

בָּטְלָה אַזְכָּרָה מִשְּׁטָרוֹת – הפסיקו להזכיר את שמו של הקב"ה במסמכים משפטיים, כגון שטרי הלוואה.

שֵׁם שָׁמַיִם – שמו של הקב"ה.

מוֹנִים – מציינים תאריכים.

יוֹחָנָן – המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס.

לְמָחָר – לאחר זמן.

מוּטָל בְּאַשְפָּה – והוא ביזיון לכתוב בו.

עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב – ראו קטע מב.

*

מז תַּנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּיַנַּאי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָלַךְ לְכוֹחֲלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר, וְכָבַשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. שָׁלַח וְקָרָא לְכָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מַלּוּחִים בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף אָנוּ נֹאכַל מַלּוּחִים, זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהֶעֱלוּ מַלּוּחִים עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב וְאָכְלוּ. הָיָה שָׁם אֶחָד, אִישׁ לֵץ, לֵב רַע וּבְלִיּעַל, וְאֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעִירָא שְׁמוֹ. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעִירָא לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ!

− וּמָה אֶעֱשֶׂה?

− הָקֵם לָהֶם בְּצִיץ שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ.

הֵקִים לָהֶם בְּצִיץ שֶׁבֵּין עֵינָיו. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה שְׁמוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת; הַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִמּוֹ נִשְׁבֵּית בְּמוֹדָעִים. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וְלֹא נִמְצָא; וַיִּבָּדְלוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזַעַם.

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעִירָא לְיַּנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא דִּינוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ וְכוֹהֵן גָּדוֹל – כָּך הוּא דִּינְךָ?

− וּמָה אֶעֱשֶׂה?

− אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי, רָמְסֵם!

− וְתוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ?

− הֲרֵי כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית, כָּל הָרוֹצֶה לִלְמֹד יָבוֹא וְיִלְמַד.

מִיָּד וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יְדֵי אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעִירָא, וַיֵּהָרְגוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחֱזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיָשְׁנָהּ (קידושין סו ע"א).

תַּנְיָא – ראו קטע מד.

יַנַּאי הַמֶּלֶךְ – הוא אלכסנדר ינאי ממלכי בית חשמונאי (שכיהן גם ככוהן גדול, אף שלא היה ממשפחת הכוהנים הגדולים).

כּוֹחֲלִית – שם מקום (כנראה בעבר הירדן המזרחי). כ

כְּרַכִּים – ערים.

מַלּוּחִים – עשבים שטעמם מלוח.

לֵץ – רשע, הלועג לכול.

לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ – חושבים הם עליך רעה (ופוסלים אותך מן הכהונה הגדולה).

הָקֵם לָהֶם בְּצִיץ וגו' – שים את הציץ (ממלבושיו של הכוהן הגדול [שמות כח, לו]) בין עיניך וגרום להם לקום לכבודך.

רַב לְךָ – די לך.

שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים וגו' – היתה שמועה שאמו של המלך נפלה בשבי, ובנה של אישה כזו פסול לכהונה.

מוֹדָעִים – היישוב מודיעין.

וַיְבֻקַּשׁ וגו' – השמועה נבדקה ונתברר שאינה נכונה.

וַיִּבָּדְלוּ וגו' – עזבו (את הסעודה) בשל זעמו של המלך.

הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וגו' – אדם פשוט (שיוצאת עליו שמועה לא נכונה) מסתפק בכעס על מוציאי הדיבה, אבל מלך וכוהן גדול, אסור שיסתפקו בכך.

רָמְסֵם – הורגם.

מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? – מי ילמד אותה?

כְּרוּכָה וגו' – קשורה ומונחת בפינה.

וַתּוּצַץ – צמחה.

מִשְׁתּוֹמֵם – שומם, ריק מתורה.

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח – ראש הסנהדרין בימי המלך ינאי ובעיקר בימי שלומציון אשתו.

לְיָשְׁנָהּ – למעמדה הקודם.

*

מח אָמְרוּ: כְּשֶׁחָלָה יַנַּאי הַמֶּלֶךְ שָׁלַח וְתָפַס שִׁבְעִים זְקֵנִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְטָלָם וַחֲבָשָׁם בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְאָמַר לוֹ לְשַׂר בֵּית הָאֲסוּרִים: אִם מַתִּי – הֲרֹג אֶת הַזְּקֵנִים הַלָּלוּ, וְעַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים לִי יִדְווּ עַל רַבּוֹתָם. אָמְרוּ: אִשָּׁה טוֹבָה הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְשַׁלְמוֹנִין שְׁמָהּ, וּכְשֶׁמֵּת סִלְּקָה טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וְשָלְחָה לְשַׂר בֵּית הָאֲסוּרִים, אָמְרָה לוֹ: רַבְּךָ בַּחֲלוֹם הִתִּיר אוֹתָם הַזְּקֵנִים. הִתִּירָם וְהָלְכוּ לְבָתֵּיהֶם. וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה: מֵת יַנַּאי הַמֶּלֶךְ.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמֵּת יַנַּאי הַמֶּלֶךְ עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב (הסכוליון למגילת תענית).

נְטָלָם וַחֲבָשָׁם – לקח אותם ואסר אותם.

אִם מַתִּי – כשאמות.

שְׂמֵחִים לִי – במותי.

יִדְווּ – יצטערו.

שַׁלְמוֹנִין – היא שלומציון המלכה.

סִלְּקָה – הסירה.

וְשָׁלְחָה – את הטבעת, אות לכך שהיא עושה את שליחות המלך.

רַבְּךָ בַּחֲלוֹם – אדונך (המלך) ראה חלום שבעקבותיו ציווה לשחרר את הזקנים.

עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב – ראו קטע מב.

*

מט בְּעֶשְרִים וּשְׁמוֹנָה בְּטֵבֵת נִתְיַשְּׁבָה כְּנֵסִיָּה עַל הַדִּין. מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהָיוּ צְדוֹקִים יוֹשְׁבִים בְּסַנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶם – יַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְשַׁלְמוֹנִין הַמַּלְכָּה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, וְלֹא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב עִמָּהֶם, חוּץ מִשִּׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים תְּשׁוּבוֹת וַהֲלָכוֹת וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהָבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהָבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה יְהֵא רָאוּי לֵישֵׁב בְּסַנְהֶדְרִין. פַּעַם אַחַת נָפַל דָּבָר שֶׁל מַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהָבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ.

אָמַר לוֹ: תֵּן לִי זְמַן וּלְמָחָר אֲנִי מְשִׁיבְךָ. נָתַן לוֹ זְמַן.

הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְהָבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה לְמָחָר, נִתְבַּיֵּשׁ מִלָּבוֹא וּמִלֵּישֵׁב בְּסַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה. וְהֶעֱמִיד שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים וְהוֹשִׁיבוֹ בִּמְקוֹמוֹ. אָמַר לָהֶם: אֵין פּוֹחֲתִין בְּסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְכָךְ הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, עַד שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ כֻּלָּם, וְיָשְׁבָה סַנְהֶדְרִין עַל דַּעְתּוֹ.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּסְתַּלְּקָה סַנְהֶדְרִין שֶל צְדוֹקִים וְיָשְׁבָה סַנְהֶדְרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל – עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב (הסכוליון למגילת תענית).

נִתְיַשְּׁבָה כְּנֵסִיָּה עַל הַדִּין – חזר מושב הסנהדרין (הוא כינוס החכמים) לדון כראוי.

יַנַּאי, שַׁלְמוֹנִין – ראו בקטע הקודם.

אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל – שאינו ממפלגת הצדוקים.

רְאָיָה – הוכחה כבסיס לתשובה.

דָּבָר שֶׁל מַעֲשֶׂה – שאלה מעשית כלשהי.

מְפַטְפֵּט – מתווכח (מול שמעון) בטענות חסרות טעם.

אָמַר לו: תֵּן לִי זְמַן – דברי הזקן אל שמעון בן שטח.

אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים – מן הפרושים.

פּוֹחֲתִין – מפחיתים את מספר החברים.

עַל דַּעְתּוֹ – לשביעות רצונו של ר' שמעון.

סַנְהֶדְרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל – פרושים.

עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב – ראו קטע מב.

*

נ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקָנוֹס מִבַּחוּץ וַאֲרִיסְטוֹבּוֹלוּס מִבִּפְנִים, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים לָהֶם דֵּינָרִים בְּקֻפָּה וְהָיוּ מַעֲלִין לָהֶם תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית; לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶם: כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִים בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ לָהֶם דֵּינָרִים בְּקֻפָּה וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית (סוטה מט ע“ב; בבא קמא פב ע”ב).

מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי – בשעת מלחמת האחים בין הורקנוס לאריסטובולוס, בני ינאי ושלומציון.

הוֹרְקָנוֹס מִבַּחוּץ – מחוץ לחומת ירושלים (ועמו כוחות זרים שבאו לעזרתו).

מְשַׁלְשְׁלִים וגו' – אלו שבפנים היו מורידים בחבל לאלו שמבחוץ.

מַעֲלִין לָהֶם תְּמִידִים – מעלים כבשים לצורך קורבן התמיד היומי במקדש.

שָׁם – בין הצרים.

מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית – יודע את תורת יוון ומדבר בשפתה.

לָעַז – אמר בלשון זרה.

עֲבוֹדָה – עבודת בית המקדש.

נִמְסָרִים – נופלים.

צִפָּרְנָיו – טלפיו.

אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה – לשון גוזמה, רוצה לומר כל ארץ ישראל (הפרסה היא כארבעה ק"מ).

*

נב עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל תְּרוֹנוֹס שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלַיִם; מִשֶּׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם וְעָמַד בְּיִשּׁוּבוֹ (תנחומא תרומה, ט).

עַד שֶׁלֹּא – לפני ש־.

תְּרוֹנוֹס וגו' – כיסא (מלכות) לא יציב.

שְׁתֵּי רַגְלַיִם – שהרי “על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים” (אבות א, ב), והעבודה היא עבודת המקדש.

עָמַד בְּיִשּׁוּבוֹ – התייצב.

*

נג “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט” (ויקרא יז, ג) – רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁגַּס לִבּוֹ עָלָיו וְהָיָה לָמֵד לֶאֱכֹל בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ: זֶה יִהְיֶה תָּדִיר עַל שֻׁלְחָנִי וּמֵעַצְמוֹ הוּא גָּדוּר. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל לְהוּטִים אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְבִיאִים קָרְבְּנֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם” (שם שם, ז), וְאֵין שְׂעִירִים אֵלּוּ אֶלָּא שֵׁדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים” (דברים לב, יז), וְהָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבְּנֵיהֶם בְּאִסּוּר בָּמָה, וּפֻרְעָנֻיּוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי בְּכָל עֵת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְיִהְיוּ נִפְרָשִׁים מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְהֵם נִצּוֹלִים (ויק"ר כב, ח).

גַּס לִבּוֹ עָלָיו – הלך בעקבות תאוות לבו.

לָמֵד – רגיל.

תָּדִיר עַל שֻׁלְחָנִי – אוכל דרך קבע ליד שולחן המלך.

גָּדוּר – שמור (מן העבירה).

שֵׁדִים ‏– שגם בקשר להם נאמר “יזבחו”.

אִסּוּר בָּמָה – האיסור להקריב ‏קורבנות על במות בכל מקום שהאדם ירצה.

פֻּרְעָנֻיּוֹת – עונשים.

נִפְרָשִׁים – מתנתקים.

*

נד תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: בּוֹא וּרְאֵה מָה נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם לֹא אֵל וְלֹא אֱלוֹהִים, אֶלָּא ה', שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלֹק.

נֶאֱמַר בְּשׁוֹר הַגַּס: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ” (ויקרא א, ט), וּבְעוֹף הַדַּק: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ” (שם שם, יז), וּבְמִנְחָה “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ” (שם ב, ב), לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: “אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ… הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה” (תהלים נ, יב־יג) – לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם זִבְחוּ כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי, − לֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים, אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם אַתֶּם זוֹבְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר “לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ” (ויקרא יט, ה) (מנחות קי ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם וגו' – בפרקים העוסקים בקורבנות נזכר רק השם המפורש (ה') ולא כינויים אחרים של הקב"ה.

שֶׁלֹּא לִתֵּן וגו' – שלא להניח מקום לטענה כי קורבנות שונים מיועדים לאלים שונים.

הַגַּס – גדול הממדים.

הַדַּק – הזעיר.

מִנְחָה – קורבן מן הצומח.

לוֹמַר לְךָ – ללמדך.

אֶחָד הַמַּרְבֶּה וגו' – לא כמות הקורבן וטיבו קובעים אלא כוונת הלב.

הוּא צָרִיךְ – הקב"ה.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

זִבְחוּ – הַקריבו קורבנות.

*

נה אָמַר רָבָא: רַב יוֹסֵף הָיָה בּוֹדְקֵנוּ: כּוֹהֵן שֶׁחוֹטֵף מַתָּנוֹת – מְחַבֵּב מִצְוָה הוּא אוֹ מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה? אָמַרְתִּי לוֹ: “וְנָתַן לַכֹּהֵן” (דברים יח, ג) – וְלֹא שֶׁיִּטֹּל מֵעַצְמוֹ.

אָמַר אַבַּיֵּי: מִתְּחִלָּה הָיִיתִי חוֹטֵף מַתָּנוֹת, אָמַרְתִּי מְחַבֵּב מִצְוָה אֲנִי; כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ: “וְנָתַן” – וְלֹא שֶׁיִּטֹּל מֵעַצְמוֹ, שׁוּב אֵינִי חוֹטֵף, אֲבָל הָיִיתִי אוֹמֵר: תְּנוּ לִי. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע” (שמואל ח ח, ג) – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם – שׁוּב לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר, אֶלָּא אִם נָתְנוּ לִי נָטַלְתִּי; וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים – אַף אֲנִי אֵינִי נוֹטֵל, חוּץ מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְהַחֲזִיק עַצְמִי כּוֹהֵן (חולין קלג ע"א).

הָיָה בּוֹדְקֵנוּ – בוחן (את תלמידיו) בשאלות ובחידות.

חוֹטֵף מַתָּנוֹת – לוקח בכוח חלקים מן היבול (כגון בכורות הצאן), המגיעים על פי דין תורה לכוהן, כאשר הם מובלים לכוהן אחר.

מְחַבֵּב… אוֹ מְזַלְזֵל – האם זה סימן של הוקרת המצווה של מתן מתנות לכוהן או שמא של זלזול בה?

יִטֹּל – ייקח.

אַבַּיֵּי – שהיה כוהן.

זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ – מסורת (תנאית) שלמדנו.

חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם – תבעו במפורש לקבל את החלק המגיע להם, והדבר נחשב להם לגנאי.

מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם – נמנעים מלקחת (את מתנות הכהונה).

הַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים – הרעבתנים לוקחים את חלקם.

לְהַחֲזִיק עַצְמִי כּוֹהֵן – להזכיר לעצמי ולאחרים את מעמדי ככוהן.

*

נו כּוֹהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּים בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם, כְּשֶׁהֵם נִפְטָרִים, לֹא הָיוּ מַחֲזִירִים אֶת פְּנֵיהֶם וְהוֹלְכִים, אֶלָּא מְצַדְּדִים פְּנֵיהֶם וְהוֹלְכִים (יומא נג ע"א).

כּוֹהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם – משמרת הכוהנים שסיימה את עבודתה במקדש ‏(ראו קטע סב).

לְוִיִּים בְּדוּכָנָם – הלוויים שסיימו את שירתם מעל הדוכן שבמקדש.

יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם – נציגי עם ישראל שעמדו ‏בתורנות במקדש (וראו קטע סב).

נִפְטָרִים – יוצאים מן המקדש.

מַחֲזִירִים אֶת פְּנֵיהֶם – יוצאים כשגבם מופנה אל הקודש.

מְצַדְּדִים – מפנים את ראשיהם לצד (כביטוי של כבוד).

*

נז מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא אוֹמֵר לְמִשְׁמָר הַנִּכְנָס: מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה – הוּא יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת (ברכות יב ע"א).

ִשְׁמָר – ראו קטע סב.

מִי שֶׁשִּׁכֵּן וגו' – הקב"ה.

*

נח אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֵלּוּ שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת, פַּר יְחִידִי לָמָּה? – כְּנֶגֶד אֻמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לְיוֹם אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאִבְּדוּ וְאֵין יוֹדְעִין מָה שֶׁאִבְּדוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן, וְעַכְשָׁו – מִי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן? (סוכה נה ע"ב).

שִׁבְעִים פָּרִים – מספר הקורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג הסוכות (והם מכפרים על העולם ובזכותם יורדים גשמים לכול).

פַּר יְחִידִי – המוקרב ביום שמיני עצרת, שנחוג מיד לאחר חג הסוכות.

אֻמָּה יְחִידָה – עם ישראל.

אִבְּדוּ – הרסו (את המקדש).

*

נט אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שָׁלוֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ; שָׁלוֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ: שׁוֹר, כֶּשֶׂב וְעֵז, וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וְזֶמֶר. לֹא הִטְרַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם לַעֲלוֹת בֶּהָרִים וּלְהִתְיַגֵּעַ בַּיְּעָרִים לְהָבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, אֶלָּא מֵאֵלּוּ שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ, הַגְּדֵלוֹת עַל אֲבוּסְךָ.

רַ' יְהוּדָה בֶּן סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי בַּר נְהוֹרַאי אָמַר: שׁוֹר נִרְדָּף מִפְּנֵי אֲרִי, כֶּבֶשׂ מִפְּנֵי זְאֵב, עֵז מִפְּנֵי נָמֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא תָּבִיאוּ לְפָנַי מִן הָרוֹדְפִים, אֶלָּא מִן הַנִּרְדָּפִים (תנחומא בובר אמור, יג; ויק"ר כז, ו).

עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת – טהורות.

מָסַרְתִּי לְךָ – הותרו לאכילה ולקורבן.

בִּרְשׁוּתְךָ – מבויתות, גדלות במשק החי.

כֶּשֶׂב – כבש.

*

ס אָמַר רַ' יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ “נֶפֶשׁ” (ויקרא ב, א)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִנְחָה? עָנִי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ לְפָנַי. וְאָמַר רַ' יִצְחָק: מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמְרוּ בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן הַלָּלוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה לוֹ אוֹהֲבוֹ סְעוּדָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא עָנִי, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִן חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ (מנחות קד ע"ב).

מִפְּנֵי מָה וגו' – במה שונה קורבן המנחה (שעיקרו סולת ומעט שמן) משאר הקורבנות, שרק בו נאמר “נפש” (ככתוב: “ונפש כי תקריב קורבן מנחה” [ויקרא ב, א])?

עָנִי – שאין ביכולתו להביא קורבן מן החי.

מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו – הדבר נחשב לו.

חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן – חמש דרכים להכנתה (כמפורט בפרק ב של ספר ויקרא).

אֵהָנֶה מִמְּךָ – ונשהה יחדיו זמן רב יותר בסעודה.

*

סא אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב בְּיוֹם אֶחָד אֶלֶף עוֹלוֹת. שָׁלַח וְאָמַר לְכוֹהֵן גָּדוֹל: אַל יַקְרִיב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁנֵי תּוֹרִים. אָמַר לַכּוֹהֵן: הַקְרֵב אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי וְאָמַר לִי – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי כּוֹהֵן גָּדוֹל, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָם אַתָּה חוֹתֵךְ פַּרְנָסָתִי. נְטָלָם וְהִקְרִיבָם. נִרְאָה לוֹ לְאַגְרִפַּס בַּחֲלוֹם: קָרְבָּן שֶׁל עָנִי קְדָמְךָ. שָׁלַח וְאָמַר לְכוֹהֵן גָּדוֹל: לֹא כָּךְ צִוִּיתִיךָ – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים. אָמַר לִי: הַקְרֵב אֶת אֵלּוּ. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. אָמַר: אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָם אַתָּה חוֹתֵך אֶת פַּרְנָסָתִי – לֹא הָיָה לִי לְהַקְרִיבָם? אָמַר לוֹ: יָפֶה עָשִׂיתָ כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהֵבִיאָה קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת, וְהָיָה כּוֹהֵן מְבַזֶּה עָלֶיהָ וְאָמַר: מָה הֵן מַקְרִיבוֹת! מָה בָּזֶה לֶאֱכֹל? מָה בָּזֶה לְהַקְרִיב? נִרְאָה לַכּוֹהֵן בַּחֲלוֹם: אַל תְּבַזֶּה עָלֶיהָ, כְּאִלּוּ נַפְשָׁהּ הִקְרִיבָה (ויק“ר ג, ה; מד”ת כב, לא).

אַגְרִפַּס – ממלכי בית חשמונאי האחרונים.

עוֹלוֹת – בני בקר.

תּוֹרִים – בני יונה.

חוֹתֵךְ פַּרְנָסָתִי – מונע ממני להצליח בציד בימים שיבואו.

נְטָלָם – לקח אותם.

קְדָמְךָ – נתקבל במרומים ביתר רצון.

קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת – כמות זעירה כקורבן מנחה (אשר חלקו מוקרב וחלקו נאכל בידי הכוהן).

מָה בָּזֶה לֶאֱכֹל? – מה כבר אפשר לאכול מזה?

*

סב אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי… תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ” (במדבר כח, ב) − וְכִי הֵיאָךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּע מִשְׁמָרוֹת, עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כּוֹהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּים וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כּוֹהֲנִים וּלְוִיִּים עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶם וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן – בְּרֵאשִׁית וִיהִי רָקִיעַ; בַּשֵּׁנִי – יְהִי רָקִיעַ וְיִקָּווּ הַמַּיִם; בַּשְּׁלִישִי – יִקָּווּ הַמַּיִם וִיהִי מְאוֹרוֹת; בָּרְבִיעִי – יְהִי מְאוֹרוֹת וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם; בַּחֲמִישִׁי – יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְתוֹצֵא הָאָרֶץ; בַּשִּׁשִּׁי – תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם. פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד – בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף; וּבְמִנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶם כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בְּמִנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת – חֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם וַחֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה לִירֵחוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם.

אַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת עָלוּ מִן הַגּוֹלָה, וְאֵלּוּ הֵם: יְדַעְיָה, חָרִם, פַּשְׁחוּר וְאִמֵּר. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְחִלְּקוּם וְהֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפֵּי, בָּא יְדַעְיָה וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שִׁשָּׁה, בָּא חָרִם וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שִׁשָּׁה, וְכֵן פַּשְׁחוּר וְכֵן אִמֵּר. וְכֵן הִתְנוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁאֲפִלוּ יְהוֹיָרִיב רֹאשׁ מִשְׁמֶרֶת עוֹלֶה – לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יְדַעְיָה עִקָּר וִיהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ.

אַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי; וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ; דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגּוֹיִים, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל שֶׁאָנוּ שְׂמֵחִים בָּרִאשׁוֹן הֵם מִתְעַנִּין בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן הַמַּעֲמָדוֹת לֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לְאֵיבַת הַגּוֹיִים.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קָרְבַּן אֲחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹשְׁבִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בְּשַׁבָּת: בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת, בִּשְׁלִישִׁי, בִּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי. בְּשֵׁנִי עַל יוֹרְדֵי הַיָּם, בִּשְׁלִישִׁי עַל הוֹלְכֵי הַמִּדְבָּרוֹת, בִּרְבִיעִי עַל אַסְכְּרָה שֶׁלֹּא תִּפֹּל בְּתִינוֹקוֹת, בַּחֲמִישִׁי עַל עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת, עֻבָּרוֹת שֶׁלֹּא יַפִּילוּ וּמֵינִיקוֹת שֶׁיֵּינִיקוּ אֶת בְּנֵיהֶן (תענית כז ע“א־כח ע”א; סופרים יז, ד).

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר – לגבי קורבנות שבאים מטעם הציבור כולו.

וְכִי הֵיאָךְ וגו' – כיצד אפשר להקריב את קורבנו של מי שלא נוכח בהקרבתו?

נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים – שמואל ודויד.

מִשְׁמָרוֹת – תורנויות של שהות במקדש במשך שבועיים ימים בשנה.

מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם – בירושלים נמצאו במשך תקופת המשמרת כוהנים (ששמותיהם מפורטים בספר דברי הימים א, פרקים כד־כה), לוויים וישראל.

יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר – שאר בני ישראל מאותו המשמר שלא עלו לירושלים.

מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית – מבראשית א, א ועד ב, ג (וכל יום קראו שתי יחידות מן הפרק, כדי לעמוד בדרישת המינימום של שלושה קוראים בתורה).

פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה וגו' – היחידה הארוכה יותר מבין השתיים נחלקה בקריאתה בין שני קוראים.

בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף – כל מה שנאמר כאן הוא לגבי קריאת התורה בשתי התפילות האלה.

נִכְנָסִין – לבית הכנסת.

עַל פִּיהֶם – בעל פה ולא מן הספר.

שְׁמַע – היא קריאת שמע.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת – של כהונה.

עָלוּ מִן הַגּוֹלָה – חזרו ליהודה בתקופת שיבת ציון (והשאר נותרו בבבל).

חִלְּקוּם – לעשרים וארבע קבוצות, שש מכל משפחה.

בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפֵּי – כתבו פתקים ועליהם המספרים מאחת ועד עשרים וארבע ועירבבו אותם בקופסה המיוחדת להטלת גורלות.

נָטַל חֶלְקוֹ וגו' – לקח פתק לעצמו ועוד חמישה לשאר בני משפחתו (ובסדר הזה עבדו המשמרות שנה בשנה).

יְהוֹיָרִיב – הראשונה מבין משמרות הבית הראשון (דברי הימים א כד, ד) שלא חזרה מבבל.

לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה – משמרת ידעיה תישאר הראשונה ומשפחת יהויריב תבוא בסוף כל המשמרות, במקום הקבוצה השישית שבמשפחת ידעיה.

מִתְעַנִּין – צמים.

שְׂמֵחִים בָּרִאשׁוֹן – הוא יום המנוחה של הנוצרים.

לֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין – לא פחדו מביטויי איבה של הנוצרים (כיוון שבתקופת בית המקדש השני טרם נתבססו הדת וחגיה).

שֵׁנִי בְּשַׁבָּת – יום ב בשבוע.

יוֹרְדֵי הַיָּם – הספנים.

אַסְכְּרָה – סוג של דלקת גרון אלימה, שמכה במיוחד בתינוקות.

עֻבָּרוֹת – נשים מעוברות.

*

סג עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְלֹא אֵרְעָה טֻמְאָה לְכוֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִּבּוּ הַגְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם (אבות ה, ה).

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה וגו' – את עוברה בשל ריחם של הקורבנות.

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – כי במקרה זה היה נפסל מעבודת הקודש.

עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה – שבערו על המזבח אשר עמד תחת כיפת השמים (וראו קטע סה).

לֹא נִצְּחָה הָרוּחַ – לא הסיטה את עמוד העשן שהיה עולה זקוף מן המזבח למרום.

פְּסוּל – פגם.

עֹמֶר – שהובא למקדש מן התבואה ‏החדשה בט"ז בניסן.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שהובאו כקורבן בשבועות.

לֶחֶם הַפָּנִים – שהושם על השולחן במקדש בכל שבוע.

עוֹמְדִים צְפוּפִים ‏וגו' – בבית המקדש עמדו אנשים בצפיפות רבה, אך כשהיו צריכים להשתחוות, נמצא באופן נסי מקום לכולם.

צַר לִי הַמָּקוֹם וגו' – ונמצא ‏לכל העולים לרגל מקום לינה בעיר.

*

סד עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים – אָמַר רַ' אַחָא: אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל אֶחָד, אַמָּה מִכָּל צַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (בר"ר ה, ז).

עוֹמְדִים וגו' – ראו בקטע הקודם.

אַרְבַּע אַמּוֹת – כשני מטרים.

*

סה תַּנְיָא, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה: רְבוּצָה כַּאֲרִי, וּבָרָה כַּחַמָּה, וְיֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, וְאוֹכֶלֶת לַחִים כִּיבֵשִׁים, וְאֵינָהּ מַעֲלָה עָשָׁן. רְבוּצָה כַּאֲרִי? וְהָתַנְיָא: אָמַר רַ' חֲנִינָא סְגַן הַכּוֹהֲנִים: אֲנִי רְאִיתִיהָ וּרְבוּצָה כְּכֶלֶב? – כָּאן בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי (יומא כא ע"ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה – האש שבערה על המזבח במקדש.

רְבוּצָה כַּאֲרִי – נראית בשל עוצמתה כארי רובץ.

בָּרָה כַּחַמָּה – מבהיקה כאור השמש.

וְיֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ – אפשר לכאורה לגעת בה ולמשש אותה.

לַחִים – עצים לחים.

וְהָתַנְיָא – והרי שנויה מסורת (סותרת)!

כָּאן בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וגו' – בבית המקדש הראשון נראתה כארי, ובשני – ככלב (והוא סימן לירידת הדורות).

*

סו אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִיְּרוּשָׁלַיִם לִירֵחוֹ עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת. וְצִיר דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִשְׁמַע בִּשְׁמוֹנָה תְּחוּמֵי שַׁבָּת; עִזִּים שֶׁבִּירֵחוֹ הָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת; נָשִׁים שֶׁבִּירֵחוֹ אֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְבַּשֵּׂם מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת; כַּלָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה לְהִתְקַשֵּׁט מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת (יומא לט ע"ב).

עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת – כארבעים ק"מ.

צִיר דַּלְתוֹת הַהֵיכָל – הרעש שהשמיעו הדלתות בעת פתיחתן.

תְּחוּמֵי שַׁבָּת – תחום שבת הוא אלפיים אמה (כק"מ).

מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת – בגלל ריח הקטורת שהוקרבה במקדש.

לְהִתְקַשֵּׁט – להתבשם.

*

סז אִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקוֹת לְפָנָיו, וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ: “אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ!” נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן, − חוֹבְטוֹ בְּמַקְּלוֹ. וּרְשׁוּת הָיְתָה לוֹ לִשְׂרֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים: “מָה קוֹל בָּעֲזָרָה”? – קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִים, שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל הַמִּשְׁמָר. רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת אֲחִי אִמִּי יָשֵׁן, וְשָׂרְפוּ לוֹ אֶת כְּסוּתוֹ (תמיד כז ע“ב־כח ע”א).

אִישׁ הַר הַבַּיִת – הממונה על שומרי הר הבית והמקדש.

מְחַזֵּר וגו' – סובב בלילה בין השומרים.

עוֹמֵד – קם על רגליו.

חוֹבְטוֹ – מכה אותו (כדי להעירו).

כְּסוּתוֹ – בגדיו.

וְהֵם אוֹמְרִים – שאר הכוהנים והלוויים (השומעים את הרעש).

*

סח בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ – תּוֹרֵם, וּבִזְמַן שֶׁהֵם מְרֻבִּים – רָצִים וְעוֹלִים בַּכֶּבֶשׁ, כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, וְרָצִים וְעוֹלִים בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ – וְנָפַל וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִס.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כּוֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים וְרָצִים וְעוֹלִים בַּכֶּבֶשׁ. קָדַם אֶחָד מֵהֶם לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַ' צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה… וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ” (דברים כא, א־ב) – אָנוּ עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה, עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כָּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר, אָמַר: “הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִן בְּנִי מְפַרְפֵּר וְלֹא נִטְמָא סַכִּין” – לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם

טָהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים (יומא כב ע“א־כג ע”א).

לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ – לזכות להרים את האפר מעל גבי המזבח, עבודה שנעשתה מדי יום ביומו.

הֵם מְרֻבִּים – כוהנים רבים רוצים לזכות במעשה זה.

כֶּבֶשׁ – המעלה שהוביל אל המזבח.

כָּל הַקּוֹדֵם – כל המגיע ראשון לתחום של ארבע אמות (כשני מטרים) מן המזבח.

שְׁנֵיהֶם שָׁוִים – שני כוהנים רצו כתף אל כתף.

פַּיִס – על ידי הגרלה.

קָדַם אֶחָד וגו' – הכוהן שהגיע שני נדחף לתחומו של הכוהן שהגיע ראשון, וזה הרגו בכעס.

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר – נאמר בדין עגלה ערופה (דברים כא), העוסק באדם שנמצא הרוג ואין יודעים מי הרגו, ועל כן צריך לכפר על העיר הקרובה אל מקום החלל.

עַל מִי לְהָבִיא וגו' – מי צריך להביא את העגלה הערופה: העיר ירושלים או הכוהנים העובדים בעזרה?

גָּעוּ – פרצו.

תִּינוֹק – הכוהן הצעיר שנדקר.

מְפַרְפֵּר – גוסס, וטרם יצאה נשמתו.

וְלֹא נִטְמָא סַכִּין – כי רק מת (ולא גוסס) גורם לטומאה.

לְלַמֶּדְךָ וגו' – הסיפור בא להראות כי יותר משהוטרדו מן הרצח דאגו פן ייטמאו כלי המקדש.

*

סט הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת. נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה, נִתְמַלְּאָה הָעֲזָרָה − נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הַכּוֹהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶּסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף – כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב – זָהָב; לֹא הָיוּ מְעֹרָבִים. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִים שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם.

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכּוֹהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ. מְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כּוֹהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה – נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית, כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַ“הַלֵּל”. אִם גָּמְרוּ − שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ – שִׁלְּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִיְּמֵיהֶם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מִיְּמֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעָה לְ“אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'” (תהלים קטז, א), מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מוּעָטִין.

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין? אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בִּכְתָלִים וּבְעַמּוּדִים, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִים וּמַפְשִׁיטִין; וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט – מַקְּלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, מַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.

קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרָיו, נְתָנָם בְּמָגֵס וְהִקְטִירָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה בַּחֵל וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חֲשֵׁכָה יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן (פסחים סד ע“א־ע”ב).

הַפֶּסַח – קורבן הפסח.

כִּתּוֹת – קבוצות (בשל מספרם הרב של המקריבים).

תָּקְעוּ וגו' – תקיעה, תרועה (שהיא שלוש תקיעות קצרות) ותקיעה.

בָּזִיכֵי – קערות (לקבל בהם את דם הקורבנות כדי לשפוך אותו על יסוד המזבח).

לֹא הָיוּ מְעֹרָבִים – בזיכי כסף וזהב בשורה אחת.

שׁוּלַיִם – תחתית שטוחה (וצורת הבזיכים היתה כצורת החרוט).

שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וגו' – כדי שלא יניחו את הבזיך ואז ייקרש הדם שבתוכו ולא יהיה אפשר לשפוך אותו.

קִבֵּל הַכּוֹהֵן – את הדם בבזיך.

הָרֵיקָן – בזיך שכבר נתרוקן (והוא מוחזר למילוי מחדש).

זוֹרְקוֹ וגו' – מזה את הדם על יסוד המזבח.

הַ“הַלֵּל” – פרקי תהלים (קיד־קיח) שאומרים הלוויים בשעת השחיטה וזריקת הדם.

אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ – אם סיימו לקרוא את כל פרקי ההלל בטרם נשלמה שחיטת כל פסחי הקבוצה, חזרו עליהם פעם שנייה.

לֹא שִׁלְּשׁוּ מִיְּמֵיהֶם – מעולם לא היו צריכים לומר את ההלל שלוש פעמים.

לֹא הִגִּיעָה לְ“אָהַבְתִּי” – הוא המזמור השלישי ממזמורי ההלל.

עַמָּהּ מוּעָטִין – מספר המשתתפים בכיתה השלישית היה נמוך.

תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין – את עורם של הפסחים.

אֻנְקְלָיוֹת – ווים.

קְרָעוֹ וגו' – בקע את בטנו של הקורבן, הוציא את האיברים הפנימיים (הם ה“אמורים”), שיש להקריב על גבי המזבח, שם אותם בקערה ומסר לכוהן שיעלה אותם על המזבח.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וגו' – המשפט האחרון עוסק בהקרבת קורבן פסח בשבת, כשלא היה אפשר לצאת מן המקדש עם הכבש השחוט עד לחשיכה.

בַּחֵל – בתוך הגדר שהקיפה את הר הבית.

בִּמְקוֹמָהּ – במקום שהוקרב הכבש.

*

ע שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מֵעוֹלָם לֹא נִתְמַעֵךְ אָדָם בָּעֲזָרָה, חוּץ מִפֶּסַח אֶחָד שֶׁהָיָה בִּימֵי הִלֵּל, וְנִתְמַעֵךְ בּוֹ זָקֵן אֶחָד, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ “פֶּסַח מְעוּכִין”. פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ לִתֵּן עֵינָיו בְּאֻכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ לְכוֹהֵן גָּדוֹל: תֵּן עֵינֶיךָ בִּפְסָחִים. נָטַל כֻּלְיָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְנִמְצָא שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא זוּגוֹת כְּלָיוֹת, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִטָּמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לְךָ כָּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ “פֶּסַח מְעֻבִּין” (פסחים סד ע"ב).

לֹא נִתְמַעֵךְ – נדרס למוות (בשל הדוחק).

אַגְרִפַּס – מאחרוני מלכי בית חשמונאי.

לִתֵּן עֵינָיו וגו' – לדעת את מספר המבקרים במקדש בפסח.

תֵּן עֵינֶיךָ בִּפְסָחִים – מנֵה את מספר הקורבנות (כיוון שעל פי המסורת אין למנות את בני ישראל עצמם).

כֻּלְיָה – כִּליה.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא זוּגוֹת – מיליון ומאתיים אלף.

חוּץ מִטָּמֵא וגו' – ובמספר זה אין לכלול אנשים שהיו טמאים או רחוקים מן המקדש בזמן הפסח.

וְאֵין לְךָ וגו' – קורבן הפסח הוקרב בידי חבורות של עשרה אנשים (לפחות) לקורבן.

קוֹרִין אוֹתוֹ – קוראים לאותו חג הפסח.

מְעֻבִּין – מרובים.

*

עא מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹלֶה וְאוֹכֵל פְּסָחִים בִּירוּשָׁלַיִם. בָּא לִפְנֵי רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא, אָמַר לוֹ: נֶאֱמַר: “כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ” (שמות יב, מג), וְנֶאֱמַר: “וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ” (שם שם, מח) − וַאֲנִי הֲרֵי אוֹכֵל מִן הַיָּפֶה שֶׁבַּיָּפֶה! אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא: וּמֵאַלְיָה הִלְעִיטוּךָ? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁתַּעֲלֶה לְשָׁם אֱמֹר לָהֶם: הַלְעִיטוּנִי מִן הָאַלְיָה. כְּשֶׁעָלָה לְשָׁם אָמַר לָהֶם: מֵאַלְיָה הַלְעִיטוּנִי. אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה אוֹמֵר? אַלְיָה לְגָבוֹהַּ עוֹלָה! אָמְרוּ לוֹ: מִי אָמַר לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא אָמַר לִי. אָמְרוּ: מָה זֶה לְפָנֵינוּ? בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהוּ שֶׁנָּכְרִי הוּא – וַהֲרָגוּהוּ.

שָׁלְחוּ לוֹ לְרַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא: שָׁלוֹם לְךָ, רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא, שֶׁאַתָּה בִּנְצִיבִין – וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלָיִם (פסחים ג ע"ב).

מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי וגו' – שהיה מתחזה ליהודי.

רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא – שישב בנציבין שבבבל.

“לֹא יֹאכַל בּוֹ” – מקורבן הפסח.

מֵאַלְיָה הִלְעִיטוּךָ – האם נתנו לך מנה יפה מזנבו של הכבש?

לְגָבוֹהַּ עוֹלָה – מוקרבת על המזבח ואינה נאכלת.

מְצוּדָתְךָ – רשתך.

*

עב כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הָעֹמֶר? שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקָּצֵר, וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה אוֹמֵר לָהֶם: בָּא הַשֶּׁמֶשׁ? אוֹמְרִין: הֵן. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ? אוֹמְרִין: הֵן. מַגָּל זֶה? אוֹמְרִין: הֵן. מַגָּל זֶה? אוֹמְרִין: הֵן. קֻפָּה זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. קֻפָּה זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: שַׁבָּת זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. שַׁבָּת זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. אֶקְצֹר? וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קְצֹר. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: הֵן, הֵן, הֵן. כָּל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי הַבַּיְתּוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב.

קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לַעֲזָרָה. הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בְּאוּר, נְתָנוּהוּ לְאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בַּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְּרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן, שֶׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר – יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵם מְלֵאִים קֶמַח וְקָלִי (מנחות סה ע“א־סו ע”א; פסחים י ע"ב).

הָעֹמֶר – התבואה החדשה שהוקרבה במקדש ביום ט"ז בניסן.

יוֹצְאִים – לשדה.

עֶרֶב יוֹם טוֹב – ערב הפסח.

וְעוֹשִׂין וגו' – אוגדים חבילות של שעורים בעודן בשדה וטרם נקצרו.

בְּעֵסֶק גָּדוֹל – בפרסום וברוב עם.

כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה – במוצאי חג הפסח.

אוֹמֵר לָהֶם – הקוצר.

בָּא – שקע.

מַגָּל זֶה? – האם אקצור במגל זה?

קֻפָּה זוֹ? – האם אשים את השעורים בסל זה?

שַׁבָּת זוֹ? – האם אקצור אף על פי ששבת היום?

מִפְּנֵי הַבַּיְתּוֹסִים – כנגד דעותיה של כת בתקופת הבית השני, שקבעה שיש לקצור את העומר ביום ראשון בשבוע בלבד (ולא כפירוש חכמים שיש לעשות זאת למחרת חג הפסח).

לָעֲזָרָה – לחצר המקדש.

מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בְּאוּר – חורכים וקולים אותו באש.

אַבּוּב – קנה ברזל נקוב המיועד לקליית שיבולים.

שְׁטָחוּהוּ – לשם קירור וייבוש.

רֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת – ריחיים הטוחנים את הגרעינים טחינה גסה.

עִשָּׂרוֹן – עשירית של איפה, מידת נפח.

מְנֻפֶּה – מסונן (שלוש עשרה פעמים), ואותו היו מקריבים על המזבח.

מִשֶּׁקָּרַב – לאחר שהוקרב. קָלִי – גרגרי שעורים קלויים.

*

עג מִצְוַת הָעֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִּכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. פַּעַם אַחַת הִגִּיעַ הָעֹמֶר וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין מֵהֵיכָן יֵשׁ לְהָבִיא עֹמֶר. הִכְרִיזוּ. בָּא חֵרֵשׁ אֶחָד וְנָתַן יָדוֹ אַחַת עַל הַגַּג וְיָדוֹ אַחַת עַל הַצְּרִיף. אָמַר לָהֶם מָרְדְּכַי: יֵשׁ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ צְרִיפִין גַּגּוֹת אוֹ גַּגּוֹת צְרִיפִין? בָּדְקוּ וּמָצְאוּ. וּכְשֶׁבִּקְּשׁוּ לְהָבִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא הָיוּ יוֹדְעִין מֵהֵיכָן לִטֹּל. הִכְרִיזוּ. בָּא חֵרֵשׁ אֶחָד וְנָתַן יָדוֹ אַחַת עַל עֵינוֹ וְיָדוֹ אַחַת עַל הַסּוֹכֵר. אָמַר לָהֶם מָרְדְּכַי: יֵשׁ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ עֵין סוֹכֵר אוֹ סוֹכֵר עַיִן? בָּדְקוּ וּמָצְאוּ (מנחות סד ע"ב).

מִן הַקָּרוֹב – מאזור ירושלים.

לֹא בִּכֵּר – לא הבשיל (מלשון ביכורים).

הִכְרִיזוּ – על הדבר.

חֵרֵשׁ – חירש אילם.

מָרְדְּכַי – מן הפקידים הממונים על המקדש (שקלים ה, א).

גַּגּוֹת צְרִיפִין – אולי היא צריפין (שבאזור ראשון לציון של היום).

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – קורבן חג השבועות, המובא מחיטה שזה עתה הבשילה.

סוֹכֵר – בריח הסוגר את הדלת.

עֵין סוֹכֵר – בקעה דרומית להר עיבל.

*

עד כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים? יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר – קוֹשְׁרוֹ בִּגְמִי וְאוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקַע.

כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת־הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבְּמַעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים, וּלְמַשְׁכִּים הָיָה הַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר: “קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ”.

הַקְּרוֹבִים הָיוּ מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ, וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם; הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם; לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם: “אַחֵינוּ, אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם!”

הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּים בְּשִׁיר: “אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי” (תהלים ל, ב).

הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים הָיוּ עוֹלוֹת, וּמָה שֶׁבְּיָדָם נוֹתְנִים לַכּוֹהֲנִים. עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ קוֹרֵא מֵ“הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כו, ג) עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי” (שם שם, ה); הִגִּיעַ לַ“אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי” מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְּשִׂפְתוֹתָיו, וְכוֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵ“אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי” עַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא.

בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרֹא קוֹרֵא, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרֹא מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא; הִתְקִינוּ שֶׁיְהוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ.

הָעֲשִׁירִים הָיוּ מְבִיאִים אֶת בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶל כֶּסֶף וְשֶל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִים אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. הַסַּלִים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִים לַכּוֹהֲנִים (ביכורים, פרק ג).

שֶׁבִּכְּרָה – הראשונה שהחלה להבשיל.

אֶשְׁכּוֹל – ענבים.

גְּמִי – עלה של גומא.

מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ – לאחר שהוא קוטף את הפירות.

מַעֲמָד – ראו קטע סב.

עִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד – מקום מגוריו של ראש המעמד.

וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין וגו' – כדי שלא להיטמא בתוך אחד הבתים.

לְמַשְׁכִּים – בשעת ההשכמה.

הַמְּמֻנֶּה – ראש השיירה.

קוּמוּ וְנַעֲלֶה – מעין האמור בירמיה לא, ה.

הַקְּרוֹבִים – לירושלים.

גְּרוֹגָרוֹת – תאנים מיובשות.

וְהַשּׁוֹר – שיקריבו במקדש.

מַכֶּה – מנגן.

שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם – שליח להודיע על בואם.

עִטְּרוּ – קישטו.

הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים – ראשי הכוהנים והלוויים.

לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים וגו' – מספר היוצאים לקראת הבאים ומעמדם תלוי היה בכבודם של הבאים ומספרם.

עוֹמְדִים – קמים לכבודם (ורשאים להפסיק ממלאכתם לשם כך).

אַגְרִפַּס – מאחרוני מלכי בית חשמונאי.

עֲזָרָה – חצר המקדש.

הַגּוֹזָלוֹת… הָיוּ עוֹלוֹת – יונים שנקשרו בצדי הסלים הובאו כקורבן.

וּמָה שֶׁבְּיָדָם – הסל ומה שבתוכו.

הָיָה קוֹרֵא וגו' – את הקטע בספר דברים כו, ג־י (הקרוי “מקרא ביכורים”), מראשיתו ב“הגדתי היום” ועד סופו.

בְּשִׂפְתוֹתָיו – בשולי הסל.

בָּרִאשׁוֹנָה – בתחילה.

מַקְרִין אוֹתוֹ – קוראים לפניו והוא חוזר על הדברים.

נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא – אלו שלא ידעו לקרוא, בשל הבושה.

קְלָתוֹת – סלים.

סַלֵּי נְצָרִים וגו' – העשויים ענפים קלועים של ענפים מעץ הערבה שקליפתם הוסרה.

*

פב מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶם לְהַר הַבַּיִת, וְהַחַזָּנִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וְסוֹדְרִים אוֹתָם עַל גַּב הָאִצְטְבָא, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִים אֶת שֶׁלָּהֶם בְּלִשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר: “כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ – הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה”. לְמָחָר מַשְׁכִּימִים וּבָאִים, וְהַחַזָּנִים זוֹרְקִים אוֹתָם לִפְנֵיהֶם, וְהֵם מְחַטְּפִים וּמַכִּים אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.

מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִיְּרוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא מוֹצָא, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: “אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא” (תהלים קיח, כה), וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם מָה הֵם אוֹמְרִים? יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ! יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ!

כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִגִּיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ. רַ' יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חָרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חָרִיּוֹת. מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִים אֶת לוּלְבֵיהֶם וְאוֹכְלִים אֶתְרוֹגֵיהֶם (סוכה פרק ד).

חַג – סוכות.

מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶם – עוד בערב שבת (שכן אסור לטלטל לולב בשבת).

הַחַזָּנִים – שמשי המקדש.

הָאִצְטְבָא – מדרגות שהיו חצובות בקיר הר הבית ועליהן ישבו אנשים.

הַזְּקֵנִים – חברי הסנהדרין.

לִשְׁכָּה – חדר מיוחד (כדי שלא יצטרכו להידחק למחרת עם ההמונים).

מְלַמְּדִים אוֹתָם – את בעלי הלולבים.

כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ וגו' – כיוון שלמחרת, כשיבואו ליטול את לולביהם, ייקח כל אחד את מה שימצא, וכיוון שנטילת לולב חייבת להיעשות בלולב השייך לאדם, הרי שצריך להתיר לכולם את השימוש בכל לולב שירצו.

בְּבֵיתוֹ – ולא במקדש.

מֻרְבִּיּוֹת – ענפים.

תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ – תקיעה, תרועה (שהיא שלוש תקיעות קצרות) ותקיעה.

בְּכָל יוֹם – מששת ימי חול המועד סוכות.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם – הוא יום הושענא רבה, השביעי בימי סוכות.

יֹפִי לְךָ – לך ראוי היופי.

כְּמַעֲשֵׂהוּ וגו' – בשבת נוהגים בענייני הערבה כבשאר ימי חול המועד (פרט לאמור להלן).

יִכְמְשׁוּ – יתייבשו ויבלו.

חָרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל – ענפי תמר.

חוֹבְטִין – מכים.

אוֹתוֹ הַיּוֹם – יום הושענא רבה.

מִיָּד וגו' – מיד לאחר סיום ההקפות והחבטות ביום הושענא רבה הילדים רשאים לחטוף את הלולבים והאתרוגים לשם משחק או אכילה.

*

פג נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלוֹשָׁה לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בְּכֶבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ. שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם (רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִים פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן), וּמְנֻקָּבִים כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִים דַּקִּים, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִים בְּבַת אַחַת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יַיִן. וְלַמְּנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבַּהּ יָדְךָ! שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶם.

כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ וּמַנִּיחָהּ בְּלִשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה – הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם מְגֻלִּין פְּסוּלִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ (סוכה ד, ט־י).

נִסּוּךְ הַמַּיִם – יציקת מים על המזבח (בכל ימי חג הסוכות), בנוסף לניסוך יין שנערך בכל יום מימות השנה.

מַחֲזֶקֶת שְׁלוֹשָׁה לֻגִּים – מכילה כליטר וחצי.

הַשִּׁילוֹחַ – מעיין הסמוך לירושלים.

שַׁעַר הַמַּיִם – אחד משערי בית המקדש.

תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ – ראו בקטע הקודם.

בְּכֶבֶשׁ – המעלה שעולים בו למזבח.

שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף – אחד למים ואחד ליין.

שֶׁל סִיד וגו' – והשחירו מן היין עד שנראו ככסף.

מְנֻקָּבִים וגו' – בתחתית הספלים היו נקבים שדרכם חילחלו המים והיין ליסודות המזבח. בספל שבו נמסכו המים היה הנקב דק יותר (כיוון שהמים מחלחלים מהר יותר מן היין הסמיך מהם).

כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם וגו' – כדי שספלי היין והמים יתרוקנו בזמן שווה.

מַעֲרָבִי – בצד מערב של המזבח.

הַגְבַּהּ יָדְךָ – כדי שיהיה אפשר לראות שהכוהן מנסך את המים לתוך הספל, כמנהג הפרושים (ולא אל הקרקע, כמנהג הצדוקים, שלא קיבלו את מצוות ניסוך המים).

נִסֵּךְ אֶחָד – כוהן צדוקי (ויש סוברים שהיה זה המלך ינאי).

כְּמַעֲשֵׂהוּ וגו' – ראו בקטע הקודם.

שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת – אינה אחת מכלי המקדש.

נִתְגַּלְּתָה – המכסה שלה הוסר.

הַכִּיּוֹר – שממנו רחצו הכוהנים את ידיהם ואת רגליהם.

מְגֻלִּין – שלא כוסו במכסה.

*

פד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁנִּסֵּךְ עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְגְּמָה קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ וְהֵבִיאוּ בּוּל שֶׁל מֶלַח וּסְתָמוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֻכְשַׁר לַעֲבוֹדָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִזְבֵּחַ פָּגוּם; שֶׁכָּל מִזְבֵּחַ, שֶׁאֵין לוֹ לֹא כֶּבֶשׁ וְלֹא קֶרֶן וְלֹא יְסוֹד וְלֹא רִבּוּעַ – פָּסוּל לַעֲבוֹדָה (סוכה מח ע“ב־מט ע”א).

מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי – ראו בקטע הקודם.

נִפְגְּמָה קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ – מפגיעת האתרוגים.

בּוּל שֶׁל מֶלַח – גוש מלח בגודל אגרוף.

וּסְתָמוּהוּ – את המקום הפגום.

לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֻכְשַׁר וגו' – תיקון זמני כזה אינו מכשיר את המזבח לעבודת הקודש.

כֶּבֶשׁ – ראו בקטע הקודם.

יְסוֹד – בסיס.

רִבּוּעַ – שצורתו צורת ריבוע מושלם (שמות כז, א).

*

פה מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ יוֹרְדִין לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַקְּנִים שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵם מְטִילִים לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל.

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כּוֹהֲנִים וּמֵהֶמְיְנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִים. וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשְּׁאוּבָה.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵי הָעָם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶם, וְהָיוּ אוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַלְּוִיִּים בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים (כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת” שֶׁבִּתְהִלִּים), שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִים בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁיר. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כּוֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶם. קָרָא הַגֶּבֶר − תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לַמַּעֲלָה הָעֲשִׂירִית – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁמַּגִּיעִים לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְּנֵיהֶם לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה “אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ” (יחזקאל ח, טז) − וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִים וְאוֹמְרִים: אָנוּ לְיָהּ, לְיָהּ עֵינֵינוּ. כְּשֶׁהָיוּ נִפְטָרִים זֶה מִזֶּה מָה הָיוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה? – "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל

יִשְרָאֵל" (תהלים קכח, ה־ו) (סוכה ה, א־ה; תוספתא סוכה ד, ט).

בֵּית הַשְּׁאוּבָה – כמו “בית השואבה”, חגיגה לכבוד שאיבת המים לניסוך (ראו קטע פג).

חַג – הסוכות.

עֶזְרַת נָשִׁים – שטח בחצר בית המקדש, שהיה פתוח לגברים ולנשים גם יחד.

מְתַקְּנִים שָׁם וגו' – עושים את ההכנות הנדרשות לאירוע רב משתתפים, כגון יציע מיוחד לנשים.

מְנוֹרוֹת – שמן.

וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת – מארבעת צדי המנורה.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג – כשישים ליטרים.

מִבְּלָאֵי וגו' – מבגדי הכוהנים הבלויים ומחגורותיהם היו מכינים פתילות.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – עושי חסד ומקיימי מצוות.

כְּלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר – כלי נגינה רבים עד מאוד.

מַעֲלוֹת – מדרגות.

חֲמִשָּׁה עָשָׂר “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת” – הם מזמורי תהלים קכ־קלד.

הַגֶּבֶר – התרנגול.

תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ – ראו קטע פב.

הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח – לכיוון מזרח, אל מעיין השילוח, שממנו הובאו המים.

אֲבוֹתֵינוּ וגו' – המתוארים בידי יחזקאל כעובדי עבודה זרה לכיוון השמש, למזרח.

לְיָהּ – אל הקב"ה.

נִפְטָרִים – נפרדים.

*

פו אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן: כְּשֶהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה אָמַר כֵּן: “אִם אֲנִי כָּאן − הַכֹּל כָּאן; וְאִם אֵין אֲנִי כָּאן – מִי כָּאן? לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב – שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי”. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: “אִם אַתָּה תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי – אֲנִי אָבוֹא לְבֵיתְךָ; וְאִם אַתָּה לֹא תָבוֹא אֶל בֵּיתִי – אֲנִי לֹא אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ”, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ” (שמות כ, כא) (סוכה נג ע"א).

אִם אֲנִי כָּאן וגו' – על כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא העיקר, ובלעדיו לא תתקיים השמחה.

מָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב – בית המקדש.‏

“אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי” – ומילים אלו נדרשות כאומרות: בכל מקום ששמי ייזכר.

*

פז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ” – אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ” – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא; וּמִי שֶׁחָטָא − יָשׁוּב וְיִמָּחֵל לוֹ” (סוכה נג ע"א).

*

אוֹמְרִים – שרים בשמחת בית השאובה.

“אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ” וגו' – גם בזקנותם אינם מתביישים בילדותם, שכן כל חייהם היו בסימן של מעשי חסד וקיום מצוות.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – ראו קטע פה.

בַּעֲלֵי תְּשׁוּבֶָה – אנשים שחזרו בתשובה בגיל מתקדם.

יִמָּחֵל – ייסלח.

*

פח אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה, זוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת, וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה נוֹעֵץ שְׁנֵי אֲגוּדָלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, מָה שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן; − וְזוֹ הִיא קִדָּה (סוכה נג ע"א).

נוֹטֵל וגו' – לוקח שמונה לפידים בוערים.

מְקַבֵּל – תופס.

נוֹעֵץ וגו' – היה משתחווה כשכל גופו מתרומם מעל הקרקע בעזרת שני אגודלי ידיו בלבד.

שׁוֹחֶה – מגיע עם פניו אל הקרקע.

זוֹקֵף – מתרומם.

מָה שֶׁאֵין כָּל וגו' – דבר ששום אדם אחר לא היה יכול לעשותו.

קִדָּה – ומעשה זה הוא הקרוי קידה.

*

פט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: כָּל יָמִים שֶׁל שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה לֹא הָיוּ טוֹעֲמִים טַעַם שֵׁנָה כָּל עִקָּר. כֵּיצַד? שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, מִשָּׁם לִתְפִלָּה, מִשָּׁם לְקָרְבַּן מוּסָף, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמּוּסָפִים, מִשָּׁם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, מִשָּׁם לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה, מִשָּׁם לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – מִכָּאן וְאֵילַךְ לְשִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה (סוכה נג ע"א; ירושלמי סוכה ה, ב).

לֹא הָיוּ טוֹעֲמִים וגו' – לא זכו לישון שינה של ממש.

תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – קורבן התמיד היומי שהוקרב במקדש עם הנץ החמה.

מִשָּׁם לִתְפִלָּה – תפילת שחרית.

קָרְבַּן מוּסָף – קורבן נוסף שהוקרב במקדש בימים מיוחדים, כגון חגים או חול המועד.

תְפִלַּת הַמּוּסָפִים – תפילה נוספת הנאמרת אף היא רק בימים מיוחדים.

לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה – לקיום מצוות ישיבה בסוכה.

תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – קורבן יומי נוסף המוקרב לקראת ערב.

מִכָּאן וְאֵילָךְ – ולאחר מכן (וראו קטע פה).

*

צ מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בַּשְּׁמִינִי בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לְסָגָן וְהַסָּגָן נוֹתְנָהּ לְכוֹהֵן גָּדוֹל וְכוֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ – וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב.

אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד – וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ“לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא” (דברים יז, טו), זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אַתָּה, אָחִינוּ אַתָּה!

שָׁנוּ מִשּׁוּם רַ' נָתָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ (סוטה מא ע“א־ע”ב).

מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וגו' – במוצאי חג הסוכות בשנה שלאחר שנת השמיטה.

עוֹשִׂין לוֹ – למלך.

חַזַּן הַכְּנֶסֶת – השמש, מי שאחראי על ניהול התפילה בבית הכנסת שבמקדש.

רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת – ראש בית הכנסת שבמקדש.

סָגָן – סגנו של הכוהן הגדול.

עוֹמֵד – קם על רגליו.

וְקוֹרֵא – קטעים מספר דברים, כולל הפסוקים העוסקים במצוות המוטלות על המלך (פרק יז).

אַגְרִפַּס – מאחרוני מלכי בית חשמונאי.

שִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים – על שמחל על כבודו וקרא בעמידה.

זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת – בשל מוצאו, שהיה מצד אביו מצאצאי הורדוס האדומי.

מִשּׁוּם – בשם.

נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה – נגזר חורבן על עם ישראל (ושינוי הלשון נעשה כדי לא לפגוע בכבודו של העם).

*

צא “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם” (במדבר כט, לה) – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה” (תהלים קט, ד). אַתָּה מוֹצֵא בֶּחָג: יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים שִׁבְעִים פָּרִים עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת, לְפִיכָךְ הָיוּ צְרִיכִין לִהְיוֹת אוֹהֲבִין אוֹתָנוּ; לֹא דַּיָּן שֶׁאֵין אוֹהֲבִים אוֹתָנוּ, אֶלָּא עוֹד שׂוֹנְאִין אוֹתָנוּ, לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג הֲיִיתֶם מַקְרִיבִים לְפָנַי קָרְבָּנוֹת עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲבָל עַכְשָׁו הַקְרִיבוּ עַל עַצְמְכֶם – “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם”.

“וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה… פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד” (במדבר כט, לו)

*

מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה שִׁבְעָה יָמִים, וְזִמֵּן כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: כְּבָר יָצָאנוּ יְדֵי בְּנֵי הַמְּדִינָה, נְגַלְגֵּל אֲנִי וְאַתָּה בַּמֶּה שֶׁתִּמְצָא, לִיטְרָא בָּשָׂר, אוֹ דָּג, אוֹ יָרָק. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרַבְתֶּם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג – עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲיִיתֶם מַקְרִיבִים, אֲבָל “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם” – גַּלְגְּלוּ בַּמֶּה שֶׁאַתֶּם מוֹצְאִים, בְּפַר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד (תנחומא בובר פינחס, יד־טו).

“תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי” – והם מחזירים לי שנאה במקום התפילה שאני מתפלל עליהם.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

בֶּחָג – בסוכות.

עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת – למען העולם כולו ורווחתו.

אָמַר לָהֶם – לבני ישראל.

בְּנֵי הַמְּדִינָה – תושבי העיר.

כְּבָר יָצָאנוּ וגו' – כבר מילאנו את חובתנו כלפי בני העיר.

נְגַלְגֵּל – נעסוק בקלילות ובלא מאמץ רב.

לִיטְרָא – כמות זעירה, כ־250 גרם.

*

צב אָמַר רַ' יִצְחָק בַּר אַבְדִּימֵי: מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַכֹּל צוֹפִים לַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה: נוֹטֶה כְּלַפֵּי צָפוֹן – עֲנִיִּים שְׂמֵחִים וּבַעֲלֵי בָּתִּים עֲצֵבִים, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מְרֻבִּים וּפֵרוֹת מַרְקִיבִים; נוֹטֶה כְּלַפֵּי דָּרוֹם – עֲנִיִּים עֲצֵבִים וּבַעֲלֵי בָּתִּים שְׂמֵחִים, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מוּעָטִים וּפֵרוֹת מִשְׁתַּמְּרִים; נוֹטֶה כְּלַפֵּי מִזְרָח – הַכֹּל שְׂמֵחִים; נוֹטֶה כְּלַפֵּי מַעֲרָב – הַכֹּל עֲצֵבִים (בבא בתרא קמז ע“א; יומא כא ע”ב).

חַג – סוכות.

עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה – העולה מן המזבח שבמקדש.

עֲנִיִּים שְׂמֵחִים וגו' – כי סימן הוא לשנה גשומה במיוחד ומרובת פרי, ולא יוכלו הסוחרים העשירים (הם “בעלי בתים”) לאגור אותם פן ירקיבו, ויצטרכו למוכרם בזול.

פֵּרוֹת מִשְׁתַּמְּרִים – ואפשר לאגור אותם ולהעלות את מחירם.

הַכֹּל שְׂמֵחִים – כיוון שתהיה זו שנה גשומה כראוי ומחיריה סבירים.

כְּלַפֵּי מַעֲרָב – סימן שתהיה זו שנה של רוחות מזרחיות המביאות עמהן בצורת ורעב.

*

צג דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים” (שיר השירים ז, ב)? – כַּמָּה נָאוֹת רַגְלֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִים לְרֶגֶל (חגיגה ג ע"א).

עוֹלִים לְרֶגֶל – למקדש בירושלים כמצוות התורה, שלוש פעמים בשנה.

*

צד “וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות לד, כד) – מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָּרָתְךָ רוֹעָה בַּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ; תַּרְנְגָלְתְּךָ מְנַקֶּרֶת בְּאַשְׁפָּה וְאֵין חֻלְדָּה מַזִּיקָתָהּ.

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח לִנְעֹל דַּלְתֵי בֵּיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים. וּכְשֶׁבָּא מָצָא נָחָשׁ קָשׁוּר בְּטַבְּעוֹת דַּלְתוֹתָיו. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלוֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים וּבָא וּמָצָא חֲתוּלוֹת מְקֹרָעוֹת לִפְנֵיהֶן. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס כְּרִי שֶׁל חִטָּיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לְרֶגֶל. וּכְשֶׁבָּא מָצָא אֲרָיוֹת מַקִּיפִים לְחִטִּים.

וּמַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים עֲשִׁירִים שֶׁהָיוּ בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיוּ לָהֶם שְׁכֵנִים רָעִים מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְהָיוּ אוֹמְרִים: אֵימָתַי יַעֲלוּ הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ לְהִתְפַּלֵּל בִּירוּשָׁלַיִם וְאָנוּ נִכְנָסִים וּמְקַפְּחִים אֶת בָּתֵּיהֶם וְנוֹטְלִים כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם. הִגִּיעַ זְמַן וְעָלוּ הָאַחִים. זִמֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָכִים כִּדְמוּתָם וְהָיוּ נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. כְּשֶׁבָּאוּ הָאַחִים מִיְּרוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִשְׁכֵנֵיהֶם דּוֹרוֹנוֹת מִכָּל מָה שֶׁהֵבִיאוּ עִמָּהֶם מִיְּרוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ לָהֶם הַשְּׁכֵנִים: הֵיכָן הֲיִיתֶם? אָמְרוּ לָהֶם: בִּירוּשָׁלַיִם – אֵימָתַי עֲלִיתֶם? − בְּיוֹם פְּלוֹנִי. – וְאֵימָתַי בָּאתֶם? – בְּיוֹם פְּלוֹנִי. – וְאֶת מִי הִנַּחְתֶּם בְּתוֹךְ בֵּיתְכֶם? – לֹא הִנַּחְנוּ שׁוּם אָדָם. אָמְרוּ: בָּרוּךְ אֱלוֹהֵי הַיְּהוּדִים, שֶׁלֹּא עֲזָבָם וְלֹא יַעַזְבֵם לְעוֹלָם (פסחים ח ע“ב; ירושלמי פאה ג, ז; שהש”ר ז, ג).

“לא יַחְמֹד” וגו' – לא ינצל את היעדרות העולים לרגל כדי לגזול את רכושם.

אֲפָר – אחו.

עָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים – עלה לרגל.

נָחָשׁ קָשׁוּר וגו' – ושומר על הדלת שלא תיפתח.

מְקֹרָעוֹת לִפְנֵיהֶן – מוטלות מתות וגזורות לגזרים.

כְּרִי – ערימה.

אַשְׁקְלוֹן – עיר שהיתה מעורבת יהודים וגויים.

מְקַפְּחִים – גוזלים.

נוֹטְלִים – לוקחים.

זִמֵּן וגו' – שלח הקב"ה לבתיהם מלאכים בדמותם של שני האחים.

דּוֹרוֹנוֹת – מתנות.

בָּאתֶם – חזרתם.

הִנַּחְתֶּם – השארתם.

*

צה אָמַר רַ' יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּנּוֹסָר בִּירוּשָׁלַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת גִּנּוֹסָר דַּיֵּנוּ – וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כְּיוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַ' דָּסְתַּאי בְּרַ' יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא דַּיֵּנוּ – וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶלֹּא לִשְׁמָהּ (פסחים ח ע"ב).

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא נתברכה ירושלים בפירות, כאותם הגדלים ליד הכינרת והידועים במתיקותם ובטיבם?

אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ וגו' – די היה לנו לוּ עלינו לירושלים רק כדי לאכול מפירותיה.

וְנִמְצֵאת וגו' – וכך תהיה העלייה לרגל לא לשם מצווה אלא לשם הנאה (מן הפירות).

כְּיוֹצֵא בּוֹ – בדומה.

*

צו אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָבִיאוּ בִּכּוּרִים לִירוּשָׁלָיִם; וְהוֹשִׁיבוּ פְּרֻסְדָּאוֹת עַל הַדְּרָכִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל. מָה עָשׂוּ כְּשֵׁרִים וְיִרְאֵי חֵטְא שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? – הֵבִיאוּ סַלֵּי בִּכּוּרִים וְחִפּוּם בִּקְצִיעוֹת וּנְטָלוּם וְהָעֱלִי עַל כִּתְפֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל פְּרֻסְדָּאוֹת, אָמְרוּ לָהֶם: לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? אוֹמְרִים לָהֶם: לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי עִגּוּלֵי דְּבֵלָה בְּמַכְתֶּשֶׁת שֶׁלְפָנֵינוּ וּבָעֱלִי שֶׁעַל כְּתֵפֵינוּ; כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ מֵהֶם עִטְּרוּם בְּסַלִּים וֶהֱבִיאוּם לִירוּשָׁלַיִם.

וְהֵם הֵם בְּנֵי גּוֹנְבֵי עֱלִי וְקוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יָבִיאוּ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְהוֹשִׁיבוּ פְּרֻסְדָּאוֹת עַל הַדְּרָכִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל. מָה עָשׂוּ כְּשֵׁרִים וְיִרְאֵי חֵטְא שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? – הֵבִיאוּ גְּזִירֵי עֵצִים וַעֲשָׂאוּם סֻלָּמוֹת וְהִנִּיחוּ עַל כִּתְפֵיהֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל פְּרֻסְדָּאוֹת אָמְרוּ לָהֶם: לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? אָמְרוּ: לְהָבִיא גּוֹזָלוֹת מִשּׁוֹבָךְ שֶׁלְּפָנֵינוּ בְּסֻלָּמוֹת שֶׁעַל כְּתֵפֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ מֵהֶם – פֵּרְקוּם וֶהֱבִיאוּם לִירוּשָׁלַיִם.

וְהֵם הֵם בְּנֵי סַלְמַאי הַנְּתוֹפָתִי.

עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם נֶאֱמַר: “זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה” (משלי י, ז); וְעַל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו נֶאֱמַר: “וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב” (שם) (תענית כח ע"א).

הַמַּלְכוּת – ששלטה בארץ ישראל.

פְּרֻסְדָּאוֹת – עמדות שמירה.

כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם וגו' – בשעת חלוקת הממלכה בין ישראל ליהודה, לאחר מות שלמה, כשביקש ירבעם לנתק את תושבי ממלכתו מירושלים.

חִפּוּם בִּקְצִיעוֹת – כיסו אותם בתאנים יבשות.

הָעֱלִי – הכלי שבו כותשים את הקציעות במכתשת כדי לעשות את הדבלה, היא כיכר עגולה של תאנים יבשות הדבוקות יחדיו.

עִטְּרוּם – קישטו אותם.

וְהֵם הֵם וגו' – ועל שם מעשה אמיץ זה זכו לכינוייהם המיוחדים (והם נזכרים גם בתענית ד, ה).

עֵצִים לַמַּעֲרָכָה – לאש הבוערת על המזבח.

סַלְמַאי הַנְּתוֹפָתִי – ושמות דומים נזכרים בספרי עזרא (ב, כב) ודברי הימים א (ב, נד).

*

צז בְּעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בִּשְׁבָט בָּטְלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁאָמַר הַשּׂוֹנֵא לְהָבִיא לְהֵיכָל, וְאֵין לְהַסְפִּיד בּוֹ.

יוֹם שֶׁשָּׁלַח גַּסְקַלְגָּס אֶת הַצְּלָמִים לְהַעֲמִידָם בַּהֵיכָל, וּבָאָה הַשְּׁמוּעָה לִירוּשָׁלַיִם עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: עֲשׂוּ מוֹעֲדֵיכֶם בְּשִׂמְחָה, שֶׁאֵין אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁשְּׁמַעְתֶּם יְקֻיַּם, כִּי מִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁכִינָתוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר כָּךְ יַעֲשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּזְּמַן הַזֶּה. מִיָּד שָׁמַע קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: “בְּטִילַת עֲבִידְתָא דַּאֲמַר סָנְאָה לְהַיְתָאָה לְהֵיכָלָא – אִקְּטִיל גַּסְקַלְגָּס וּבָטְלוּ גְּזֵרוֹתָיו”. וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וְכִוְּנוּ. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהָיוּ מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְקִדְמוּ לִפְנֵיהֶם. וּכְשֶׁנּוֹדַע לָהֶם הַדָּבָר יָצְאוּ לְפָנָיו כָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ: נָמוּת כֻּלָּנוּ וְלֹא תְּהֵא לָנוּ כָּזֹאת. הָיוּ צוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים לַשָּׁלִיחַ. אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ: עַד שֶׁאַתֶּם צוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים לַשָּׁלִיחַ, הִתְחַנְּנוּ וְצַעֲקוּ לֶאֱלוֹהֵיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְרַכִּין רָאָה בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם מַקְדִּימִין אוֹתוֹ מִכָּל כְּרַךְ וּכְרַךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הָיָה מַתְמִיהַּ, אָמַר: כַּמָּה מְרֻבִּין אֵלּוּ! אָמְרוּ לוֹ הַמָּסוֹרוֹת: אֵלּוּ הֵן הַיְּהוּדִים שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ מִכָּל כְּרַךְ וּכְרַךְ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לִכְרַךְ רָאָה בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מוּטָלִים בַּשְּׁוָקִים עַל הַשַּׂק וְעַל הָאֵפֶר. לֹא הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרִיס עַד שֶׁבָּאת לוֹ אִגֶּרֶת שֶׁנֶּהֱרַג גַּסְקַלְגָּס וּבָטְלוּ גְּזֵרוֹתָיו. מִיָּד נָטְלוּ אֶת הַצְּלָמִים וְגָרְרוּ אוֹתָם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב (הסכוליון למגילת תענית).

הָעֲבוֹדָה וגו' – גזירת העבודה הזרה שביקשו להביא למקדש, ועל כן הוא יום חגיגי ואין לערוך בו הספדים.

גַּסְקַלְגָּס – הוא הקיסר הרומי גאיוס קאליגולה (שביקש להכניס צלם להיכל סביב שנת 40 לספירה).

חַג – סוכות.

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק – הכוהן הגדול באותם הימים.

בְּטִילַת עֲבִידְתָא וגו' – בטלה העבודה שביקש השונא להביא להיכל, נהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו (בארמית)

וְכִוְּנוּ – רשמו במדויק (את המועד שבו נשמע הקול במקדש).

כֵּיוָן שֶׁרָאָה וגו' – שמעון הצדיק את משלחתו של הקיסר מתקרבת.

קִדְמוּ לִפְנֵיהֶם – צאו לקראתם.

כְּרַכִּין – ערים.

מַתְמִיהַּ – משתומם.

הַמָּסוֹרוֹת – המלשינים (ולא נתבררה זהותם).

שַׂק, אֵפֶר – כדרך האדם המתאבל.

אַנְטִיפַּטְרִיס – תל אפק של היום.

גָּרְרוּ אוֹתָם – ברחובות, כאות של ביזיון.

עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב – וחגגוהו שנה בשנה.

*

צח “רַבָּתִי בַגּוֹיִם” (איכה א, א) – וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “רַבָּתִי עָם” (שם), וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר “רַבָּתִי בַגּוֹיִם”? אֶלָּא רַבָּתִי בְּדֵעוֹת. רַ' הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי: בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה אֶחָד מִבְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם הוֹלֵךְ לִמְדִינָה הָיוּ מַצִּיעִין לוֹ קָתֶדְרָא לֵישֵׁב עָלֶיהָ, בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ חָכְמָתוֹ.

אֶחָד מִירוּשָׁלַיִם הָלַךְ לִמְדִינָה. הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָמוּת. קָרָא בַּעַל הַבַּיִת וְהִפְקִיד בְּיָדוֹ מָמוֹנוֹ וְאָמַר לוֹ: אִם יָבוֹא בְּנִי מִיְּרוּשָׁלַיִם וְיַעֲשֶׂה לְךָ שְׁלוֹשָׁה דִּבְרֵי חָכְמָה תֵּן לוֹ מָמוֹנִי, וְאִם לָאו – אַל תִּתֵּן לוֹ. מֵת אוֹתוֹ הָאִישׁ וְנִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא בְּנוֹ. עָשׂוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מֵהֶם מַרְאֶה בֵּית חֲבֵרוֹ לְאַכְסְנַאי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר הָעִיר רָאָה אֶחָד שֶׁהָיָה טָעוּן מַשּׂאוֹי שֶׁל עֵצִים, אָמַר לוֹ: מוֹכֵר אַתָּה מַשּׂאוֹי זֶה שֶׁל עֵצִים? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: טֹל דְּמֵיהֶם וְהוֹלֵךְ אוֹתָם אֵצֶל פְּלוֹנִי. נָטַל דְּמֵיהֶם וְהוֹלִיךְ אוֹתָם אֵצֶל פְּלוֹנִי. הָיָה מְהַלֵּךְ וְזֶה מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְחָצֵר שֶׁל אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר: אִי, פְּלוֹנִי, בּוֹא וְטֹל מַשּׂאוֹי שֶׁל עֵצִים. אָמַר לוֹ: וְכִי אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתָּבִיא לִי מַשּׂאוֹי שֶׁל עֵצִים? אָמַר לוֹ: הֵן, לֹא אַתָּה אָמַרְתָּ לִי, אֶלָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁבָּא אַחֲרַי, שֶׁלּוֹ הֵם. מִיָּד פָּתַח לוֹ בֵּיתוֹ וְנָתְנוּ שָׁלוֹם זֶה לָזֶה.

הֲרֵי דָּבָר אֶחָד.

אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בְּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמֵּת אֶצְלְךָ. הִכְנִיסוֹ וְעָשָׂה לוֹ סְעוּדָה. וְהָיוּ לוֹ לְבַעַל הַבַּיִת שְׁנֵי בָּנִים וּשְׁתֵּי בָּנוֹת. כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת הַסְּעוּדָה הֵבִיא לְפָנָיו בַּסְּעוּדָה חָמֵשׁ פַּרְגִּיּוֹת בְּתַבְשִׁיל. כְּשֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: טֹל וְחַלֵּק. אָמַר לוֹ: לֹא שֶׁלִּי הוּא. אָמַר לוֹ: רְצוֹנִי שֶׁתְּהֵא נוֹטֵל וּמְחַלֵּק. נָטַל וְחִלֵּק וְנָתַן פַּרְגִּית בֵּין הָאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, נָטַל פַּרְגִּית שְׁנִיָּה וְנָתַן בֵּין שְׁנֵי הַבָּנִים, וְנָטַל הַשְּׁלִישִׁית וְנָתַן בֵּין שְׁתֵּי הַבָּנוֹת. נָטַל שְׁתֵּי פַּרְגִּיּוֹת וְנָתַן לְפָנָיו. אָכְלוּ וְלֹא אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם.

הֲרֵי דָּבָר שֵׁנִי.

לְעֵת עֶרֶב הֵבִיא תַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה בִּסְעוּדָה. אָמַר לוֹ: טֹל חַלֵּק. אָמַר לוֹ: לֹא שֶׁלִּי הִיא. אָמַר לוֹ: טֹל וְחַלֵּק בִּרְצוֹנִי. נָטַל וְחִלֵּק, וְנָתַן הָרֹאשׁ לִפְנֵי הָאִישׁ, נָטַל בְּנֵי מֵעַיִם וְנָתַן לִפְנֵי הַאִשָּׁה, נָטַל שְׁתֵּי הַיְּרֵכַיִם וְנָתַן לִשְׁנֵי הַבָּנִים, וְנָטַל שְׁתֵּי הַכְּנָפַיִם וְנָתַן לִשְׁתֵּי הַבָּנוֹת. נָטַל אֶת הַגּוּף כֻּלּוֹ וְנָתַן לְפָנָיו.

הֲרֵי דָּבָר שְׁלִישִׁי.

אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: וְכִי כָּךְ מְחַלְּקִין בִּמְקוֹמְכֶם? חִלַּקְתָּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ כְּלוּם, וְעַכְשָׁו אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ? אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ: לֹא שֶׁלִּי הוּא? וְאַף עַל פִּי כֵן מָה שֶׁחִלַּקְתִּי יָפֶה חִלַּקְתִּי. פַּעַם רִאשׁוֹנָה הֵבִיאוּ לְפָנַי חָמֵשׁ פַּרְגִּיּוֹת בִּסְעוּדָה. אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּפַרְגִּית – הֲרֵי שְׁלוֹשָׁה, וּשְׁנֵי בָּנֶיךָ וּפַרְגִּית – הֲרֵי שְׁלוֹשָׁה, וּשְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ וּפַרְגִּית – הֲרֵי שְׁלוֹשָׁה, אֲנִי וּשְׁתֵּי פַּרְגִּיּוֹת – הֲרֵי שְׁלוֹשָׁה. כְּלוּם נָטַלְתִּי דָּבָר מֵחֶלְקְכֶם? עַכְשָׁו הֵבִיאוּ תַּרְנְגֹלֶת. נָטַלְתִּי אֶת הָרֹאשׁ וְנָתַתִּי לְךָ, שֶׁאַתָּה רֹאשׁ הַבַּיִת; נָטַלְתִּי בְּנֵי מֵעַיִם וְנָתַתִּי לְאִשְׁתְּךָ, שֶׁהַבָּנִים יוֹצְאִים מִמֵּעֶיהָ; נָטַלְתִּי שְׁתֵּי הַיְּרֵכַיִם וְנָתַתִּי לְבָנֶיךָ, שֶׁהֵם עַמּוּדֵי הַבַּיִת; נָטַלְתִּי שְׁתֵּי הַכְּנָפַיִם וְנָתַתִּי לִבְנוֹתֶיךָ, שֶׁלְּמָחָר יֵצְאוּ וְיִפְרְחוּ מִבֵּיתְךָ וְיֵלְכוּ לָהֶן לְבַעֲלֵיהֶן; נָטַלְתִּי לְעַצְמִי סְפִינָה זוֹ, שֶׁבִּסְפִינָה בָּאתִי וּבִסְפִינָה אֲנִי הוֹלֵךְ. עֲמֹד וְתֵן לִי מָמוֹנִי, שֶׁהִפְקִיד אַבָּא אֶצְלְךָ, וְאֵלֵךְ.

מִיָּד נָתַן לוֹ כָּל מָמוֹנוֹ וְהָלַךְ לוֹ לְשָׁלוֹם (איכ"ר א, ד).

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

רַבָּתִי בְּדֵעוֹת – גדולה ומפורסמת בחוכמתה.

מְדִינָה – עיר.

קָתֶדְרָא לֵישֵׁב עָלֶיהָ – כיסא (מכובד) כדי לשבת עליו.

בַּעַל הַבַּיִת – שאצלו התאכסן.

עָשׂוּ בֵּינֵיהֶם – בני אותה עיר הסכימו ביניהם.

אַכְסְנַאי – אורח.

מַשּׂאוֹי – משא, חבילה.

טֹל דְּמֵיהֶם – קח את מחירם.

אֵצֶל פְּלוֹנִי – אותו בעל בית.

הֲרֵי דָּבָר אֶחָד – של חוכמה.

פַּרְגִּיּוֹת – תרנגולות צעירות.

לֹא שֶׁלִּי הוּא – ואין זה ראוי שהאורח הוא שיחלק את המזון בין הסועדים.

פְּטוּמָה – מפוטמת ושמנה.

בְּנֵי מֵעַיִם – הקרביים.

יָפֶה – בצורה נכונה.

סְפִינָה זוֹ – גוף התרנגולת (בלא כנפיים וירכיים) דומה בצורתו לספינה.

*

צט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁבּוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל וְהָיָה שַׁבַּאי מְהַלֵּךְ אַחֲרֵיהֶם. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: גָּמָל שֶׁמְּהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן, וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתָהּ – אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד נָכְרִי. אָמַר לָהֶם שַׁבַּאי: עַם קְשֵׁה עֹרֶף, מֵאַיִן אַתֶּם יוֹדְעִים? אָמְרוּ לוֹ: גָּמָל מֵעֲשָׂבִים שֶׁלְפָנָיו, מִצַּד שֶׁרוֹאֶה אוֹכֵל, מִצַּד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵינוֹ אוֹכֵל; וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן – שֶׁל יַיִן מְטַפְטֵף וְשׁוֹקֵעַ וְשֶׁל שֶׁמֶן מְטַפְטֵף וְצָף; וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתוֹ, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל – נָכְרִי נִפְנֶה לַדֶּרֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נִפְנֶה לִצְדָדִים. רָדַף אַחֲרֵיהֶם וּמָצָא כְּדִבְרֵיהֶם. בָּא וּנְשָׁקָם עַל רֹאשָׁם וֶהֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְעָשָׂה לָהֶם סְעוּדָה גְּדוֹלָה, וְהָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם וְאָמַר: בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָתַן לָהֶם מֵחָכְמָתוֹ, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהֵם הוֹלְכִים נַעֲשִׂים שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶם. וּפְטָרָם וְהָלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם (סנהדרין קד ע“א־ע”ב).

בְּנֵי אָדָם – מבני ישראל.

שַׁבַּאי – מי שלקח אותם בשבי.

סוֹמֵא – עיוור.

טָעוּן – נושא על גבו.

מַנְהִיגִים – מובילים (את הגמל).

שֶׁל יַיִן מְטַפְטֵף וגו' – טיפות היין המטפטפות מן הנודות נספגות באדמה ואילו טיפות השמן צפות עליה.

נִפְנֶה לַדֶּרֶךְ – עושה את צרכיו על הדרך.

לַצְּדָדִים – לצדי הדרך (מחמת הצניעות).

פְּטָרָם – שיחרר אותם.

*

ק מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד שֶׁשָּׁבָה שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ רָצִים לִפְנֵי סוּסוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁל רוֹמִי אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: מֵרִיחַ אֲנִי קַפְלוֹטוֹת שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּקְדֵרָה שֶׁל כְּפַר חֲנַנְיָה. כָּעַס עֲלֵיהֶם רַבָּם, אָמַר לָהֶם: אֱלוֹהֵיכֶם לֹא יָכֹל לִסְבֹּל אֶתְכֶם – וַאֲנִי אֶסְבֹּל אֶתְכֶם?! עַד שֶׁהוּא מְקַלְּלָם בָּא פַּלְמֶנְטָר שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לוֹ הַנָּכְרִי: מֵאַיִן בָּאתָ? אָמַר לוֹ: מֵאֶרֶץ יְהוּדָה בָּאתִי הַיּוֹם. אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר מֵאֶרֶץ יְהוּדָה בָּאתָ הַיּוֹם, מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה? אָמַר לוֹ: רוּחַ נָשְׁבָה לַסְּפִינָה וּבָאתִי הַיּוֹם, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִינֵנִי רְאֵה קַפְלוֹטוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁמְּבֻשָּׁלִים בִּקְדֵרָה וַעֲדַיִן לֹא טָעַמְתִּי מֵהֶם כְּלוּם.

נִכְנַס רַבָּם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. עָמְדָה אִמּוֹ וְשָׁחֲטָה טָלֶה וְעָשְׂתָה לִבְנָהּ מִינֵי תַּבְשִׁילִים וּפָתְחָה לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן. הָיָה מֵסֵב בִּסְעוּדָה וְאוֹתָם הַתִּינוֹקוֹת עוֹמְדִים עָלָיו. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה רֵיחַ בָּשָׂר זֶה כְּרֵיחַ כֶּלֶב וְרֵיחַ הַיַּיִן כְּרֵיחַ הַמֵּת. אָמַר לְאִמּוֹ: מָה טִיבוֹ שֶׁל בָּשָׂר זֶה? אָמְרָה לוֹ: הָיְתָה אֶצְלִי רְחֵלָה וְיָלְדָה כֶּבֶשׂ, וְכֵיוָן שֶׁיָּלְדָה מֵתָה, וְהָיְתָה הַכַּלְבָּה שֶׁלָּנוּ מֵינִקְתּוֹ עַד שֶׁגָּדַל, וְעַכְשָׁו שְׁחַטְתִּיו וְאַתָּה סוֹעֵד אוֹתוֹ. אָמַר לָהּ: וּמָה טִיבוֹ שֶׁל יַיִן זֶה? אָמְרָה לוֹ: זֶה הַיַּיִן מֵאוֹתוֹ הַכֶּרֶם שֶׁמָּשׁוּךְ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיךָ, וְאֵין בְּכָל הַכְּרָמִים שֶׁהִנִּיחַ לְךָ אָבִיךָ מוֹצִיא יַיִן טוֹב כְּמוֹתוֹ, וּמִלֵּאתִי לְךָ חָבִית מֵאוֹתוֹ כֶּרֶם וְסָתַמְתִּי וְחָתַמְתִּי אוֹתָהּ וְאָמַרְתִּי: אֵינִי פּוֹתַחַת אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא בְּנִי; וְעַכְשָׁו כְּשֶׁרְאִיתִיךָ שָׂמַחְתִּי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּפָתַחְתִּי אֶת הֶחָבִית. מִיָּד אָכַל וְשָׁתָה וְשָׂמַח בְּאוֹתָם הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ. לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה עָמַד וְרָקַד. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה, רַגְלֵי אֲדוֹנֵנוּ דּוֹמוֹת לְרַגְלֵי מוּמָס − אִמּוֹ זָנְתָה עִם זַמָּר רַקָּד וְיָלְדָה אֶת זֶה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ הָאִישׁ כָּךְ נָטַל סַיִף בְּיָדוֹ וְהָלַךְ אֵצֶל אִמּוֹ, אָמַר לָהּ: בֶּן מִי אֲנִי? אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, בְּנוֹ שֶׁל אָבִיךָ אַתָּה. אָמַר לָהּ: אִם אִי אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי אֱמֶת הֲרֵינִי הוֹרְגֵךְ. אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, אַל תַּהַרְגֵנִי וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ אֱמֶת. אָבִיךָ לֹא הָיָה מוֹלִיד, וְהָיִיתִי מִתְיָרֵאת שֶׁלֹּא יִטְּלוּ הַקְּרוֹבִים מָמוֹנִי. פַּעַם אַחַת הֵבִיא אָבִיךָ זַמָּר רַקָּד וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב. נִתְעַבַּרְתִּי מִמֶּנּוּ וְיָלַדְתִּי אוֹתְךָ. וְכִי לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁהֲבֵאתִיךָ לְכָל הָעשֶׁר הַזֶּה? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כָּךְ אָמַר: הֵבֵאתִי לִי מוֹצִיאֵי גְּנוּתִי לְבֵין הַבְּרִיּוֹת. יָצָא אֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לְכוּ לָכֶם לְשָׁלוֹם, אֵינִי כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְמוֹתְכֶם. נָתַן לָהֶם כָּל מִינֵי מַאֲכָל וְצֵידָה לַדֶּרֶךְ וְלִוָּה אוֹתָם, וְחָזַר לְבֵיתוֹ – וְכָךְ נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עָלָיו (ילק"ש לאיכה, תתרד).

תִּינוֹקוֹת – נערים צעירים.

קַפְלוֹטוֹת – כרישה, ממין הירקות.

כְּפַר חֲנַנְיָה – יישוב שהתפרסם בטיבם של כלי החרס שנעשו בו.

רַבָּם – אדונם.

פַּלְמֶנְטָר – שליח.

פַּרְסָה – כארבעה ק"מ.

עוֹמְדִים עָלָיו – משרתים אותו.

רְחֵלָה – כבשה צעירה.

מָשׁוּךְ – משתרע.

מוּמָס – ליצן (בקרקס).

זַמָּר רַקָּד – רקדן וזמר.

לֹא הָיָה מוֹלִיד – עקר.

יִטְּלוּ הַקְּרוֹבִים מָמוֹנִי – לאחר מות האב יעברו נכסיו לאחרים.

מוֹצִיאֵי גְּנוּתִי וגו' – מי שמפרסם את קלוני ברבים.

כְּדַאי – ראוי.

נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ – נרגע.

*

קא אֶחָד מִיְּרוּשָׁלַיִם הָלַךְ אֵצֶל תַּגָּר בְּאָתֵינַס, בָּא וְנִתְאָרַח בַּחֲנוּת. מָצָא בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתִים יַיִן. מִשֶּׁאָכַל וְשָׁתָה בִּקֵּשׁ לִישֹׁן שָׁם. אָמְרוּ לוֹ: עָשִׂינוּ בֵּינֵינוּ, שֶׁלֹּא נְקַבֵּל בֶּן אָדָם אַכְסְנַאי, אֶלָּא עַד שֶׁיִּקְפֹּץ שָׁלוֹשׁ קְפִיצוֹת. אָמַר לָהֶם: וְכִי יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאָךְ אַתֶּם קוֹפְצִים? אֶלָּא יַעֲמֹד אֶחָד מִכֶּם וְיַעֲמֹד לְפָנַי וְאֶעֱשֶׂה אַחֲרָיו כְּמוֹתוֹ. עָמַד אֶחָד מֵהֶם וְקָפַץ אַחַת וְנִמְצָא בְּאֶמְצַע הַחֲנוּת, קָפַץ אַחֶרֶת וְנִמְצָא עַל פֶּתַח הַחֲנוּת, קָפַץ אַחֶרֶת וְנִמְצָא מִבַּחוּץ. עָמַד וְסָגַר הַדֶּלֶת בְּפָנָיו, אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, מָה שֶׁבִּקַּשְׁתֶּם לַעֲשׂוֹת לִי עָשִׂיתִי לָכֶם (איכ"ר א, ה).

תַּגָּר בְּאָתֵינַס – סוחר באתונה שביוון (סמל החוכמה בעולם הקדום).

נִתְאָרַח בַּחֲנוּת – התאכסן במקום שאפשר לשתות בו יין ואף ללון בו.

עָשִׂינוּ בֵּינֵינוּ – הסכמנו.

אַכְסְנַאי – אורח.

קָפַץ אַחַת – קפיצה אחת.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

*

קב אֶחָד מֵאָתֵינַס בָּא לִירוּשָׁלַיִם. מָצָא תִּינוֹק אֶחָד וְנָתַן לוֹ פְּרוּטוֹת, אָמַר לוֹ: לֵךְ וּמְצָא וְהָבֵא לִי מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׂבַּע וְאוֹתִיר וְאֶטֹּל לַדֶּרֶךְ. הָלַךְ הַתִּינוֹק וְהֵבִיא לוֹ מֶלַח. אָמַר לוֹ: מֶלַח אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתָּבִיא לִי? אָמַר לוֹ: וְלֹא כֵן אָמַרְתָּ לִי “לֵךְ וְהָבֵא לִי מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׂבַּע וְאוֹתִיר וְאֶטֹּל לַדֶּרֶךְ”? חַיֶּיךָ, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה שֶׁתֹּאכַל וְתִשְׂבַּע וְתוֹתִיר וְתִטֹּל לַדֶּרֶךְ (איכ"ר א, ז).

תִּינוֹק – ילד.

אוֹתִיר וְאֶטֹּל לַדֶּרֶךְ – יישאר די גם כדי לקחת לדרך.

חַיֶּיךָ – ראו בקטע הקודם.

*

קג אֶחָד מֵאָתֵינַס בָּא לִירוּשָׁלַיִם. מָצָא מְדוֹכָה שְׁבוּרָה. נְטָלָהּ וֶהֱבִיאָהּ לְחַיָּט. אָמַר לוֹ: תְּפֹר לִי מְדוֹכָה שְׁבוּרָה זוֹ. הוֹצִיא הַחַיָּט אֵלָיו מְלוֹא קֹמֶץ חוֹל, אָמַר לוֹ: שְׁזֹר לִי חוּטִים וַאֲנִי אֶתְפְּרֶנָּה (איכ"ר א, ח).

מְדוֹכָה – כלי חרס לכתישה.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

*

קד אֶחָד מֵאָתֵינַס בָּא לִירוּשָׁלַיִם. מָצָא תִּינוֹק אֶחָד וְנָתַן לוֹ פְּרוּטוֹת, אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא בֵּיצִים וּגְבִינוֹת. כְּשֶׁבָּא אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֵיזוֹהִי גְּבִינָה שֶׁל עֵז לְבָנָה וְאֵיזוֹהִי שֶׁל עֵז שְׁחֹרָה? אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: אַתָּה אָדָם זָקֵן, הַרְאֵנִי אַתָּה אֵיזוֹהִי בֵּיצָה שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת לְבָנָה וְאֵיזוֹהִי שֶׁל שְׁחֹרָה (איכ"ר א, ט).

תִּינוֹק – ילד.

זָקֵן – חכם (וראוי שתהיה ראשון המדברים).

*

קה אֶחָד מֵאָתֵינַס בָּא לִירוּשָׁלַיִם וְנִכְנַס לְבֵית הַסֵּפֶר. מְצָאָם לְתִינוֹקוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים שָׁם וְרַבָּם אֵין אֶצְלָם. הָיָה הוּא שׁוֹאֲלָם וְהֵם מְשִׁיבִים. אָמְרוּ לוֹ: בּוֹא וְנַעֲשֶׂה בֵּינֵינוּ, שֶׁכָּל הַשּׁוֹאֵל שְׁאֵלָה וְנוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ – יִטֹּל כֵּלָיו מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר אַתָּה, שֶׁאָדָם זָקֵן אַתָּה. אָמַר: אַתֶּם, שֶׁבְּנֵי הַמָּקוֹם אַתֶּם, קוֹדְמִים לִי. אָמְרוּ לוֹ: דָּבָר זֶה מַהוּ: תִּשְׁעָה יוֹצְאִים וּשְׁמוֹנָה נִכְנָסִים וּשְׁנַיִם מוֹזְגִים וְאֶחָד שׁוֹתֶה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְשַׁמְּשִׁים. לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָשִׁיב, וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ כֵּלָיו. בָּא אֵצֶל רַ' יוֹחָנָן רַבָּם, אָמַר לוֹ: אִי רַבִּי, כָּל אוֹתָהּ רָעָה גְּדוֹלָה יֵשׁ אֶצְלְכֶם, כְּשֶׁבָּא אָדָם אוֹרֵחַ לְבֵינֵיכֶם אַתֶּם נוֹטְלִים כֵּלָיו?! אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא שְׁאֵלוּךָ וְלֹא יָכֹלְתָּ לְהָשִׁיב? אָמַר לוֹ: הֵן. וּמָה שְׁאֵלוּךָ? אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, תִּשְׁעָה יוֹצְאִים – אֵלּוּ תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, וּשְׁמוֹנָה נִכְנָסִים – שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, וּשְׁנַיִם מוֹזְגִים – אֵלּוּ שְׁנֵי דַּדִּים, וְאֶחָד שׁוֹתֶה – הַתִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְשַׁמְּשִׁים – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה יַרְחֵי יְנִיקָה. מִיָּד בָּא וְהֵשִׁיב לָהֶם וְנָטַל כֵּלָיו, וְקָרְאוּ עָלָיו: “לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי” (שופטים יד, יח) (איכ"ר א, יא).

תִּינוֹקוֹת – ילדים.

שׁוֹאֲלָם – חד להם חידות.

נַעֲשֶׂה בֵּינֵינוּ – נסכים.

נוֹצֵחַ – מנצח.

יִטֹּל כֵּלָיו – ייקח את בגדיו.

מְשַׁמְּשִׁים – מסייעים.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה יַרְחֵי יְנִיקָה – שנתיים ימים, משך זמן מקובל לתקופת הנקה בעולם הקדום.

קָרְאוּ עָלָיו – ציטטו פסוק הקשור לעניין.

*

קו אֶחָד מֵאָתֵינַס בָּא לִירוּשָׁלַיִם וְהָיָה מְלַגְלֵג הַרְבֵּה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וִיבִיאֶנּוּ אֶצְלֵנוּ? אָמַר אֶחָד: אֲנִי אֵלֵךְ וַאֲבִיאֶנּוּ כְּשֶׁרֹאשׁוֹ מְגֻלָּח. הָלַךְ הַיְּרוּשַׁלְמִי לְאָתֵינַס וְנִתְאָרַח אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִישׁ. לְמָחָר יָצְאוּ שְׁנֵיהֶם לְטַיֵּל בַּשּׁוּק וְנִפְסַק לוֹ סַנְדָּלוֹ אֶחָד. אָמַר לְאֻמָּן: הֵילָךְ טְרִימִיס זֶה – וַעֲשֵׂה לִי סַנְדָּל זֶה. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ: וְכִי כָּל כָּךְ יְקָרִים סַנְדָּלִים אֶצְלְכֶם? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: בְּכַמָּה דֵּינָרִים? אָמַר לוֹ: בְּתִשְׁעָה אוֹ בַּעֲשָׂרָה דֵּינָרִים; וּכְשֶׁהֵם בְּזוֹל – בְּשִׁבְעָה אוֹ בִּשְׁמוֹנָה דֵּינָרִים. אָמַר לוֹ: אִם אָבוֹא אֶצְלְכֶם בִּסְחוֹרָה זוֹ תְּהֵא נִמְכֶּרֶת? אָמַר לוֹ: הֵן. אֶלָּא שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לַמְּדִינָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי. הָלַךְ וְקָנָה סַנְדָּלִים וְעָלָה לִירוּשָׁלַיִם וְיָשַׁב בְּשַׁעַר הָעִיר. שָׁלַח אַחֲרֵי הַיְּרוּשַׁלְמִי וּבָא. כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ: עָשִׂינוּ בֵּינֵינוּ, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אָדָם לִמְכֹּר סְחוֹרָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן רֹאשׁוֹ מְגֻלָּח וּפָנָיו מְפֻחָמוֹת. אָמַר לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לִי אִם אֲגַלַּח רֹאשִׁי, וּבִלְבַד שֶׁאֶמְכֹּר סְחוֹרָתִי. כְּשֶׁגִּלַּח רֹאשׁוֹ נְטָלוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק. וּכְשֶׁהָיָה אָדָם בָּא לִקַּח מִמֶּנּוּ סַנְדָּלִים, אָמַר לוֹ: זוּג סַנְדָּלִים זֶה בְּכַמָּה? אָמַר לוֹ: בַּעֲשָׂרָה אוֹ בְּתִשְׁעָה, אֲבָל אֵינִי פּוֹחֵת מִשְּׁמוֹנָה דֵּינָרִים. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַלּוֹקֵחַ כָּךְ הָיָה טוֹפֵחַ לוֹ בְּסַנְדָּל עַל רֹאשׁוֹ, וְהוֹלֵךְ לוֹ וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ לַיְּרוּשַׁלְמִי: כְּלוּם עָשִׂיתִי לְךָ רָעָה כְּשֶׁהָיִיתָ בִּמְקוֹמִי? אָמַר לוֹ: מִכָּאן וְאֵילָךְ אַל תְּלַגְלֵג בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם (איכ"ר א, יג).

הָיָה מְלַגְלֵג – לאחר שחזר לאתונה.

אָמְרוּ – הירושלמים.

נִפְסַק – נקרע (סנדלו של האורח).

אֻמָּן – הסנדלר.

הֵילָךְ טְרִימִיס – הנה לך מטבע רומי (רב ערך).

שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי – ללא אישורי.

שָׁלַח אַחֲרֵי – ביקש שיבוא.

עָשִׂינוּ בֵּינֵינוּ – הסכמנו.

מְפֻחָמות – שחורות כפחם.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

לִקַּח – לקנות.

בִּמְקוֹמִי – באתונה.

*

קז מַעֲשֶׂה הָיָה שֶׁנִּצְטָרְכוּ יִשְׂרָאֵל לְפָרָה אֲדֻמָּה וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִים. אַחַר כָּךְ מָצְאוּ אוֹתָהּ אֵצֶל גּוֹי אֶחָד. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מְכֹר לָנוּ אֶת הַפָּרָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ אֶת דָּמֶיהָ וּטְלוּ אוֹתָהּ. – וְכַמָּה הֵם דָּמֶיהָ? – אַרְבָּעָה זְהוּבִים. אָמְרוּ לוֹ: אָנוּ נוֹתְנִים. עַד שֶׁהֵם הוֹלְכִים לְהָבִיא אֶת הַדָּמִים הִרְגִּישׁ אוֹתוֹ הַגּוֹי לְהֵיכָן הֵם צְרִיכִים אֶת הַפָּרָה. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ וְהֵבִיאוּ אֶת דָּמֶיהָ, אָמַר לָהֶם: אֵינִי מוֹכְרָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא לְהוֹסִיף עַל דָּמֶיהָ אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָנוּ נוֹתְנִים לְךָ כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ. וְאוֹתוֹ רָשָׁע כָּל שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָם דְּחוּקִים הָיָה מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: טֹל לְךָ חֲמִשָּׁה זְהוּבִים – לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ. – טֹל עֲשָׂרָה, עֶשְׂרִים, מֵאָה – לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ. עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְאֶלֶף – וְקִבֵּל עָלָיו לִתְּנָהּ לָהֶם בְּאֶלֶף זְהוּבִים. וְהִתְנוּ עִמּוֹ וְהָלְכוּ לְהָבִיא לוֹ הַזְּהוּבִים.

מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הָרָשָׁע? אָמַר לְגוֹי אֶחָד חֲבֵרוֹ: בּוֹא וּרְאֵה הֵיאָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק בַּיְּהוּדִים הַלָּלוּ! כְּלוּם הֵם מְבַקְּשִׁים אוֹתָהּ וְנוֹתְנִים לִי כָּל הַדָּמִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל; הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָעֹל וְנוֹתְנוֹ עָלֶיהָ, וּמְשַׂחֵק אֲנִי בָּהֶם וְנוֹטֵל אֶת מָמוֹנָם. וְכָךְ עָשָׂה: נָטַל אֶת הָעֹל וְנָתַן עָלֶיהָ כָּל הַלַּיְלָה. וְזֶהוּ סִימָנָהּ שֶל פָּרָה שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יֵשׁ בְּצַוָּארָהּ בְּמָקוֹם שֶׁהָעֹל נָתוּן, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת זְקוּפוֹת הֵן; נִתַּן עָלֶיהָ עֹל – מִיָּד הֵן נִכְפָּפוֹת. וְעוֹד סִימָן אֶחָד יֵשׁ בָּהּ: עַד שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל עֵינֶיהָ שָׁווֹת; עָלָה עָלֶיהָ עֹל – עֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת וְהִיא מִסְתַּכֶּלֶת בָּעֹל.

כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִטֹּל אֶת הַפָּרָה מִמֶּנּוּ וְכָל אוֹתוֹ הַזָּהָב בְּיָדָם – מִיָּד נִכְנַס וְהֶעֱבִיר אֶת הָעֹל מֵעַל הַפָּרָה וְהוֹצִיאָהּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאָהּ לָהֶם הִתְחִילוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהּ וְרוֹאִים אוֹתָן שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת שֶׁנִּכְפְּפוּ וְהָעֵינַיִם שֶׁמְּפַלְבְּלוֹת מִן הָעֹל. אָמְרוּ לוֹ: טֹל אֶת פָּרָתְךָ, אֵין אָנוּ צְרִיכִים לָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּחִנָּם אֵין אָנוּ נוֹטְלִים מִמְּךָ.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁהֶחֱזִירוּ לוֹ פָּרָתוֹ וְיַצַא רֵיקָם מִכָּל אוֹתוֹ הַזָּהָב – אוֹתוֹ הַפֶּה שֶׁאָמַר: “אֲנִי מְשַׂחֵק בָּהֶם”, הִתְחִיל אוֹמֵר: “בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּאֻמָּה זוֹ!” – וְנִכְנַס לוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְתָלָה חֶבֶל וְחִנֵּק עַצְמוֹ. (פס"ר יד, א; תנחומא בובר חוקת, ג).

פָּרָה אֲדֻמָּה – שלאחר שחיטתה שורפים אותה ובאפרה ניתן לטהר טמאים (במדבר, פרק יט).

דָּמֶיהָ – מחירה.

לְהֵיכָן – עד כמה.

דְּחוּקִים – נצרכים ביותר.

מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם – את מחיר הפרה.

טֹל – קח.

מְבַקֵּשׁ – מוכן, מתרצה.

קִבֵּל עָלָיו – הסכים.

הִתְנוּ עִמּוֹ – קבעו עמו את תנאי המכירה.

מְשַׂחֵק – לועג.

כְּלוּם – האם לא.

לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – כמצוות התורה (במדבר יט, ב).

עֵינֶיהָ שָׁווֹת – מביטות ישר.

מְפַלְבְּלוֹת – מתגלגלות ומבולבלות.

*

קח מַעֲשֶׂה בְּרַ' יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָא תִּינוֹק אֶחָד וּבְיָדוֹ כְּלִי מְכֻסֶּה. אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ מְכֻסֶּה בִּכְלִי זֶה? אָמַר: אִלּוּ הָיְתָה אִמָּא רוֹצָה שֶׁתֵּדַע מָה שֶׁיֵּשׁ עִמִּי לֹא הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִי: “כַּסֵּהוּ”.

כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לָעִיר מָצָא תִּינֹקֶת עוֹמֶדֶת וּמְמַלְּאָה מִן הָעַיִן. אָמַר לָהּ: הַשְׁקִינִי מַיִם. אָמְרָה לוֹ: לְךָ וְלַחֲמוֹרְךָ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה וּפָנָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ: בִּתִּי, עָשִׂית כְּמַעֲשֵׂה רִבְקָה. אָמְרָה לוֹ: אֲנִי עָשִׂיתִי כְּמַעֲשֵׂה רִבְקָה – וְאַתָּה לֹא עָשִׂיתָ כְּמַעֲשֵׂה אֱלִיעֶזֶר (איכ"ר א, יט).

בַּדֶּרֶךְ – לירושלים.

תִּינוֹק – ילד.

מְמַלְּאָה מִן הָעַיִן – שואבת מן הבאר.

לֵילֵךְ – ללכת.

מַעֲשֵׂה רִבְקָה – שאמרה לעבד אברהם “וגם לגמליך אשאב” (בראשית כד, יט).

מַעֲשֵׂה אֱלִיעֶזֶר – שנתן לרבקה נזם וצמידים (שם שם, כב).

*

• שלומית אפל
• צחה וקנין-כרמל
• אייל רונאל
• עדנה הדר