אדוני העורך היקר!

אתה דורש ממני, שאכתוב לך עלי בעצמי, והריני עושה זאת למענך.

בהזמנה הזאת, כל כמה שלא יהיה בה מן המחמאה, נעוץ אמנם גרגיר מריר; רק מאנשים מזדקנים – זקנים אין לי חשק לומר, אפילו את תעודת־הלידה שלי גנזתי במקם מן המקומות – רק מאנשים זקנים דורשים זכרונות.

אֵלַי איפוא, אתה בא ואומר:

־ מילאת אסם, הגש לנו את המפתח…

אני עושׂה זאת אף־על־פי־כן ברצון. לא פעם דבּרתי בפני הקהל על עצמי, ניסיתי למסור את המפתח.

נתּנה האמת להאמר: המפתחות העשׂויים בידי אחרים אינם מתאימים בשבילי. ואין פלא בדבר: שום אדם אינו מרוצה מתצלומו שלו. שום אדם אינו מוצא את עצמו כולו בתמונה שצולמה בשניה אחת מסויימת, ותהיה הזכוכית שבמצלמה נאמנת כמה שתהיה… אחר־כך בא עוד המיישר והמחליק הכל… והללו עושׂים את השאר לצחוק ולקלס.

על־כן אכתוב לך, אמסור את המפתח בכתב. אם יישאר עוד פנאי, אבנה לי אסם חדש ואמלאנו, ואם המפתח הישן לא יהיה מתאים לו, ויישאר עוד פנאי, אתן מפתח חדש… את החיים אני אוהב. אך כתוב אכתוב לא הכיל.

שכן לא הכול נכנס אל תוך הכתבים שלי, ואך הללו שייכים אל הקורא. קודם התפילה הולך יהודי ירא־שמים אל המקוה, והוא שוטף שם מעליו את החטאים. במובן הרוחני עושׂה כן הסופר קודם הכתיבה.

חוץ מן הסופר ה“מוֹדרני”, המציג את חטאיו לראוָה, ואם אין לו משלו כל־כך הרבה, כפי שהשוק דורש, הריהו ממציא קצת מן הדמיון, מפתח את האפשרויות, שלא היתה להן שהות להתפתח ולעלות ולצמוח… תכופות הוא לוקח מאחרים.

לך לא אתן את הפסולת. תולדותיו של אדם אסור שיספרו דבר־שקר, אבל אסור גם שיספרו הכול. כי הכול הוא השקר הגדול ביותר. כי לא הכול הוא האדם. בדמות־דיוקנו של האדם יש לקבוע רק את האופייני; את האמיתי, לא את המקרי, שאינו שייך כלל אל האדם.

ועוד דבר:

אי־שם עמוק בתוכי (מתחת לסף־ההכרה, כפי שאומרים עכשיו) מוטלים הזכרונות. אני רוצה להוציאם מעומקם האפלולי אל אור העולם, אך הם אינם מוטלים בזה אחר זה, כשרשרת של עורבים שקפאו והם מוטלים קבורים בשלג, מקור אל זנב… הם מתעופפים ושוקעים אי שם בחלל, חפשיים, בדומה לאבק־ברזל הפורח באויר; והמוניטין המושכים אותם כלפי־מעלה ומרכזים אותם מסביבם אינם תאריכים, אלא גם הם עובדות, יסודיות, ראשיות, או רעיונות, הלכי רוח… אינני זוכר אפילו תאריך אחד יחידי. אם יבוא מישהו אחרי ויוסיף בכל מקום שדרוש, את ה“יום” – מה טוב.

אני אינני יכול לעשׂות זאת.