היה הייתי, כפי שאמרו: עילוי. מוח חריף ומהיר, וגם – הרבה הלך־נפש.

כיצד מתקשרים שני אלה יחד? אינם מתקשרים, אינם מתמזגים יחד… זוהי התרוצצות של שני יסודות (מוח הגיוני ולב מלא רגש) בתוך “בעל כרחך אתה חי” אחד… ב“מוניש”, בינינו לבין עצמנו, רציתי לתאר אותי עצמי. אבל יפּיתי את עצמי: אני הייתי רזה, שחור, אך עינים היו לי בוערות (ניצוצות נשארו עוד) וגדולות. זה שנאמר עליו: “הרמבּ”ם מוקשה, חריף? – הוּא תּוֹפס, מיד משׁיב!" – זה אני! אך המעלה היתירה: “ומלבד זה – בּעל קוֹרא” נוספה לשם חרוז בלבד. מעולם לא הייתי בעל־קריאה. אפילו ל“עבור על הסדרה” כראוי לא ידעתי. העיקר אצלנו היה ללמוד גמרא…

מתוך החורבה היתה מזמרת לי לא “מאריה” אחת בלבד. המאריות עתידות עוד לבוא. לא כולן… כאמור: פסולת לא אתן. הן לא נכנסו לא לתוכי ולא לתוך הכתבים שלי… ואילו האחרות – עד כמה שאפשר. אבל עדיין לא הגענו לכך. הפרק הזה הרי שמו שנות־ילדות…

וזכור זוכר אני עצמי בעודני ילד קטן ביותר: ראשית, בין ילדים וילדות בתוך חצר; שנית, על־גבי רצפה בתוך “חדר”,המלמד שמו היה חיים עגל. יהודי, רואה אני עכשיו לפני עיני, קטן־קומה, בעל זקנקן, עינים קטנות וספּוֹדיק קטנטן. ושלישית, אצל הראש־דוכן מתחת לזרוע. בחוץ סופת שלג – והוא נושא אותי אל החדר…

בגיל שלוש – התחלתי (בדומה לכל החברים) חומש.

למדוני “ויקרא”, לא יכולתי לבטא “ק”; גם “ג” לא, במשך שנים רבות היו קוראים לי דד דדוד ידודדנו (גד גדוד יגוגדנו)…

בשבת לאחר הסעודה נועדה להיות בביתו של סבא השמחה. בשעת הסעודה נוטל אותי סבא (יהודי קטנטן, שראשישו מרעיד, כפי שנוע לי אחר־כך, מזקנה), מושיב אותי על השולחן, באמצעו. אמא נפחדת וחוטפת בחפזון מתחתי מזלג. מסביב לשולחן יושבת כל המשפחה. בן, שתי בנות, שני חתנים ואלמנה, דודה־זקנה שלי (שתיארתי אותה בדמות “הרבנית מסקול”, בלא שום הגזמה כלל), מלבד סבא וסבתא. לשם מה הושיבו אותי על השולחן אינני יודע. אך הדבר מוצא חן בעיני. מגיס עומד על השולחן, והריני מנסה לראות אם אוכל להקיפו בשתי ידי, אך סבתא מסלקת את המגיס ושואלת אותי, אם אדע אחר־כך להגיד את הדרשה.

־ אדע להדיד (להגיד) – משיב אני ורוצה כבר לרדת מעל השולחן; לשבת שעה ארוכה במקום אחד אינני יכול. מעכב אותי דוד אחד, כבר בימים ההם חטיבה של משׂכיל, והוא חבוש מגבעת שחורה, ־ הוא הדוד, שיהיה אחר־כך ה“מבין” בשירי־הנערוּת שלי ויהיה כונס אותם ושומרם, והוא שואל:

־ ואת הכתיב של “ויטרא” (הוא מחקה את לשוני) אתה יודע?

אין אני יודע מה זה הכתיב, ושואל:

־ מה פירוש?

־ כיצד כותבים “ויקרא”?

סובר אני, שהוא מלגלג עלי.

־ “ויטרא” ־ משיב אני בתרעומת – אין כותבים. “ויטרא” הוא פסוק ופרשה בתורה הקדושה.

בקושי הסבירו לי, מה הכוָנה, ואני רואה פתאום לפני עיני את כל הפרשה מרחפת באויר, מלה במלה, ואני קורא בקול אות אחר אות, חוץ משם הוָיה.

אמא עיניה מתלחלחות (קשה להאמין, כיצד ראיתי הכול), ומשום־מה התחילו עיניה מפלבלות והיא קמה ממקומה והולכת לה לקרן־זוית בסמוך לתנור, סבתא מסתכלת בה בלכתה ומחייכת:

־ עדיין היא מתביישת!

אותי לוקח סבא ומורידני מעל השולחן ומושיבני בחיקו ומכבד אותי בצביטת־לחי. אך אינני יושב שם שעה ארוכה, ־ ברכים גרומות היו לו, ואין נוח לי, ־ אני עובר אל אבא והוא מנשקני.

יותר מזה על סבא אינני יודע, אינני זוכר. שמו היה, יודע אני, שלמה. והיה היה לפנים “סוחר דנציגאי”. ומספרים היו, שפעם אחת חזר הביתה, כמו שאומרים עם השוט בלבד… היה היה הדבר ביום שישי. הלך אל בית־המרחץ, אחר־כך אל קבלת־שבת; ערך את השבת, כמו תמיד, בלא שום סימן כלל של עינוי. ורק במוצאי־שבת לאחר ההבדלה כינס את כל בעלי־החובות שלו ואמר להם: “רבותי, באתי בלא פרוטה אחת, קחו לכם כל מה שיש בבית!”

־ חנה’לי, הגישי! – פנה אל סבתא.

וסבתא חנה’לי התפרקה מן התכשיטים והניחה על השולחן. פתחה את הארון עם כסף וזהב, הביאה את החפצים מן החדר האחר… אך שום אחד מבעלי־החובות לא נגע בכל אלה.

סבתא היתה לה חנות משלה, והיו חיים מן החנות, בזה אחר זה פרעו את החובות, לרבות הריבית. וילדים השׂיאו.

עד כמה סיפור־המעשׂה הזה אמת הוא, אין אני יודע בוַדאות שהיתה סבתא מסוגלת למעשה כזה, דבר זה יודע אני. את סבא אינני זוכר אלא מן הפעם ההיא ליד השולחן, בשעה שאמרתי את אותיות הפרשה “ויקרא” בעל־פה. אני רואה את עיניו, קטנות, אך נלבבות־מאירות..

אימתי ואיככה סבא מת, גם זאת אינני יודע. ודאי החזיקו אותי בשעת־המעשה הרחק ממקום־המאורע, שאם לא כן לא הייתי שוכח דבר מעין זה. שמוע שמעתי, שהיה חולה, בא הרופא וציוָה לעשׂות לו אמבט חם, ובתוך האמבט הוציא את נשמתו…

הריני מניח את עסקי־המשפחה לאחר־כך וחוזר אל מלמדי שלי…

בן שש התחלתי לומד גמרא. בימים ההם – כל הילדים התחילו כך.

את מלמד־הגמרא זוכר אני יפה יותר.

אף הוא היה יהודי קטנטן ודל־בשׂר. וקרוא היו קוראים לו משום־כך ברישל. יהודי רגזן, אך להכות אינו יכול. כשהוא בא לכלל כעס, ידיו מתחילות רועדות.

־העֶנעֶ! – קורא הוא אותה שעה אל הרבנית – תפסי את המגרפה ופצחי לו לעם־הארץ הזה את מוחו!

העֶנעֶ אינה זזה ממקומה. היא יושבת סמוך לתנור, מורטת נוצות או סורגת פוזמק. אם המדובר הוא בי, היא משיבה:

־ שומע אתה, בלייבּוּש אל תגע… אני אספר לריבעֶלעֶ…

ריבעֶלעֶ היא אמא שלי. והרבנית היתה קונה בשביל בעלות־הבית בצלים, וירקות… והיתה נושׂאת ומביאה גם אלינו והיתה לה דריסת־הרגל בביתנו. והיתה אוהבת את אמא, ואותי, כנראה, משום אהבתה אל אמא.

־ יהודיה, היתה אומרת, צדקת גמורה… מקמצת לעצמה ולבני־ביתה – ונותנת צדקה, ודוקא צדקה גדולה! והוא, הגזלן, רוצה להכות את לייבּושל שלה!

־ נו, נו – מהמהם הרבי, אמרי לה, איזה תכשיט יש לה…

והיא היתה אומרת… אלא להפך.

אבא שלי (איננו עוד בחיים) אף הוא ציוָה שלא להכות. בימים ההם עדיין היה סמוך על שולחן חותנו, היה יושב בבית, ולפי טבעו היה ליבּראל, ואפשר גם אנרכיסט.

כשיצאה שמועה, שיהיו לוקחים לצבא, והתחילו מפחדים, אמר הוא: לא לפחד ולא ללכת. שום אדם אל יהיה הולך…

־ יהיו מלקים!

־ עולם שלם אין מלקים!

־ יאסרו בשלשלאות!

־ אין כל־כך הרבה שלשלאות בנמצא!

־ יושיבו בבית־הסוהר!

־ רק אם יעשׂו את העולם כולו בית־סוהר.

הוא עצמו סטר לי שתי פעמים בחייו.

מטבע ברייתי שׂונא אני דברי מתיקה. אל פי לא יבואו! “הוא רוצה, שיהיה מוחזק חכם”, היו מתגרים בי. סבתא היתה אופה דברים טובים מכל המינים: דובשן לבן, דובשן של דבש, עוגות ושאר מיני מאפה, אף היתה רוקחת כל מיני מרקחת… בשביל עצמה, בשביל הילדים… בשביל חולים בבית־ההקדש – כל הנכדים מקלקלים להם מזמן לזמן את קיבתם. קצת הם מקבלים, קצת הם נוטלים בגניבה; אני האחד – יוצא מן הכלל הזה. אינני אוכל כל אלה עד היום הזה.

מזדמן יום־הברית של אחי הצעיר. באים עניי העיר לקבל דובשן ויי“ש, והם מתכנסים בחדר האמצעי. מימין – אמא היולדת, ובחד משׂמאל – האורחים הבעלבּתּיים. היה אצלנו מגיש־מארח אחד, סאַרווע’ר בלע”ז, שימחול לי שם – כלב שבכלבים. כך היה נקרא בפי כול. והיה היה, אני רואה אותו לפני עיני ממש, יהודי משונה בגבהו, רזה וחיוָריין, בלא טיפת־דם אחת בפניו. והיה גם אלמן וחשׂוך־בנים. כמה נשים היו לו, ואף לא ילד אחד ויחיד. כשמתה האחרונה שבהן, כבר התייאש מן החיים והתקין לעצמו תכריכים. בלילה, היו מספרים, הוא מטייל בתכריכיו בחצר.. מבהיל את הבריות. עניים היה שׂונא שׂנאת־מות. והנה מוציא הרשע הזה מתוך חדרה של אמא מגש מלא דובשן, נושׂאו גבוה מעל לראשו אל בעלי־הבתים, דרך החדר האמצעי. ואני רואה, איך נערה חולה מציצה בעינים לוהטות אל הטס למעלה. זריז הרי הייתי, והריני קופץ למעלה, חוטף חתיכת דובשן גדולה ומגיש אותה לנערה החיוורת… אבא, ־ אני לא ידעתי על כך, ־ עמד בפתח החדר של אמא. את הקפיצה כלפי מעלה ראה. מה שעשׂיתי בדובשן למטה – לא ראה. והריהו ניגש אלי ונותן לי אחת בלחיי. למחרת, כולנו ישובים מסביב לשולחן, הוא מתלונן עלי באזני אמא:

־ הקומעֶדיענ"ט הזה אינו אוכל כביכול דברי־מתיקה וחוטף דובשן מעל המגש.

אותו רגע נכנסת המשרתת עם הרוטב, ־ הקשב הקשיבה, כנראה. מאחורי הדלת, והיא מספרת, מה שעשׂיתי בחתיכת הדובשן. היא ראתה.

אמא הורידה שמורותיה מעל לעינים. היא שמרה תמיד את רגשותיה מפני אנשים זרים, ואפילו מפני בני־הבית. אבא החוויר. עיניו מתלחלחות. והוא קם ממקומו ופורש לחדר הסמוך. מרגיש אני עצמי אשם, שלא סיפרתי מיד כל הדבר, רוצה ללכת אחרי אבא ולפייסו, ואינני יכול. עד היום הזה אין אני יכול להתנצל ולהצטדק, או לפייס את מישהו…

ועל כך בפעם אחרת.

בפעם השניה נטלתי את שלי מידו של אבא כשהייתי כבר “נער” ולא “ילד” – “בחור” (כבן י"ד בוַדאי!). אך כבר בימים ההם הייתי בחינת “חוקר”, למדתי “מורה נבוכים” (כיצד אני מגיע לכך עוד יסופר) והייתי מתהלך בעולמות העליונים, כולי מלא מרה שחורה, ומוחי קן של חלומות והרהורים על צער העולם! מה תכלית יש לו לאדם? ומה מטרה יש לו לעולם? ושאלת הידיעה והבחירה… מהיכן באים ולשם מה דרושים היסורים, הצער? – בכל זה וַדאי מילא תפקיד גדול המעבר המוקדם, כנהוג אצל ילדי ישׂראל, אל תקופות הבגרות. אך מצב־רוח היה לי שחור, ביקשתי לעצמי התבודדותוהייתי מחטט בנשמתי בצפרניים…

פעם אחת ביום שישי נעלמתי ליום תמים. אינני זוכר עכשיו, היכן הייתי. אל בית־המדרש לקבלת־שבת באתי ישר מן הטיול, בקאפוטא של חול, בכובע של חול ובמגפים שלא צוחצחו ודבוק בהם הטיט שמאחורי העיר. פניו של אבא נתלקחו. אף־על־פי־כן כבש את כעסו בפני הקהל. אך בשעת הקידוש אין הוא יכול לגרוע עינו מעל פני החשוכים והוא מעמיד פתאום את הכוס על השולחן וסוטר לי על לחיי בידו שנתפנתה.

־ שבתות יפות הוא עושׂה לי! – והוא יוצא לרגע מן החדר. אמא מלחשת:

־ כאילו ילד אין לו מכאובות משלו…

שמכאובי שלי לא היה ילדותי כלל, דבר זה לא עלה על דעתה…

בסך הכול שתי פעמים הכני.

לאדם אחר וָדאי שלא היה מרשה להניח עלי יד. ודבר זה יודעים ר' בערישל והרבנית, היושבת תמיד על־יד התנור, עושׂה משהו, מתבוננת בתלמידים ומקשיבה למה שלומדים.

מעל לרבנית, על־גבי כרכוב התנור, שׂרועה בפישוט־כפות החתולה, גדולה ועצלנית…

אך יקרה, שהרבנית נרדמת בעת סריגת פוזמק, אולי משום שהיא מרודמת מניגוּן־הגמרא, ומאבדת את פקעת החוטים. מיד מזדרזת החתולה, שכבר המתינה להזדמנות זו, וקופצת מעל הכרכוב אל הפקעת לשׂחק בה, כמו בעכבר, עד שהיא מגלגלתה הרחק מתחת למטה…

אנו פורצים בצחוק… הרבנית מתעוררת. הרבי מתכעס…

בעד צחוק כזה (צחוקי היה החזק ביותר) כבר ביקש פעם אחת באמת ובתמים להכותני. אבל בדיוק אותו רגע נכנס אבי… המחזה משתנה כהרף עין.

־ הו, ר' יידל, מה שלומך, ר' יידל? שב נא, ר' יידל…

הרבנית שואלת, מה שלומה של ריבעֶלעֶ. אבא פונה ישר אלי ושואל:

־ מה אתה מזיע כל־כך, לייבעֶלעֶ?

־ מה פירוש – מקדים הרבי תשובה לתשובתי, שלא אספיק לספר את האמת: ־ מה פירוש, התורה הקדושה, ברוך השם, מחממת… והיום יום קיץ…

עולה רעיון ליבראָלי במוחו של אבא, והוא אומר לרבי:

־ יודע אתה מה, ר' בערישל? הוצא כל יום את הילדים לשחק לפני פתח הבית שעה אחת!

כאילו רעם פגע בו בר' בערישל..

הוא מבהה זוג עינים ומתחיל מגמגם:

־ מה אתה מדבר? מה זאת אומרת? שיהיו משׂחקים בחומר?

עומדים היו לבנות קומה נוספת בבית סמוך, וצברו שם חומר לפני הבית.

־ מפני מה לא? – משיב אבא כנגדו.

נכנע ר' בערישל לחצאין:

־ מילא, בנוגע לליבּושל שלך… אם אתה מבקש…

־ גם אני! גם אני! – מצטרף אלי שאר־בשׂרי השלישי־בשלישי יחזקאל…

־ בעד ר' מרדכי אני ערב לך! – עונה על כך אבא שלי. אביו של יחזקאל שמו היה מרדכי.

וכך הוָה. אנחנו שנינו מקבלים רשות ויוצאים יום־יום החוצה לשעה שלימה לפני פתח הבית, לצד ההר, אל החומר; היינו משתעשעים, חופרים (קבלנו אֵת במקום מן המקומות), עשׂינו בורות ובקעות, בנינו מבצר וסוללה מסביבו.

והרגל זה של עבודה סייע בידינו אחר־כך לעשׂות דבר־מצוָה. לאחר זמן קצר התחילו הורסים את המבצר של זאָמושץ, את החומות היו מפוצצים, ושׂכרו פועלים לשפוך את עפר הסוללות אל תוך התעלות. משלמים היו לפי האמה. והתייצבו לעבודה זו גם כמה יהודים. אנשים־זקנים ורצוצים, שכבר לא הצליחו לאיזו עבודה אחרת. סמוך ל“חדר” היה הדבר, והיינו רצים באותה שעה של חופש אל הסוללה והיינו עובדים בשביל אותם יהודים זקנים.

מה למדתי אצל ר' בערישל, אינני זוכר…

לאחר שני זמנים עברתי עם שאר־בשרי שלי יחזקאל אל מיכל המלמד. הוא גם־כן לא היה מלקה.

יהודי משונה היה אותו “מיכל הצהוב” – זקן צהוב היה לו. מלמד היה, ועם זה גם שמש בבית־המדרש. היה בעל חשבון גדול וידען בחכמת־ה“מדידה”. שיהיה יושב ולומד מלבד מה שלימד אותנו, לא ראהו שום אדם.

בבית־המדרש לא היה מדבּר מעולם דברי תורה, ואם שאלוהו – לא היה משיב. אלא אם־כן המדובר היה בגמרא שיש בה שאלה של חשבון או משנה עם עניין של מדידה. אותה שעה היה נעשׂה אדם אחר ממש. היה מדבר, ומתוך חיבה לעניין. ללמוד סתם, דבר זה לא היה עסק בשבילו. על נער בוּר היה מביט ברחמים רבים: “מוח סתום, המסכן”. ועל “נער טוב” היה מביט בשויון נפש: “תהיה למדן” – ובנעימת הדברים נשמע: ובכן, מה כולי האי? ולפעמים היה אומר, לא בלי לגלוג מסותר: “תהיה לרב בישׂראל!” – מתפלל גם כן לא ראהו אדם. “קוצקאי נסתר” – היו אומרים; הקוצקאים לא היו מחשיבים את התפילה. והכרח היה לשמור את הדבר בסוד – עיר של מתנגדים היתה העיר, ובית־מדרש של מתנגדים. הריני נזכר מעשׂה שהיה. ליד השולחן־ערוך היה עומד יהודי קטן, ר' עזריאליכל היה שמו. מוזג היה בימים ההם – שם דבר! יהודי זקן, חולני, נשוֹב בו ואיננו. והנה נכנס פעם אחת למעריב יהודי זר, גבה־קומה, בעל־בשׂר, גבה בגבורתו, מתייצב לומר קדיש ופולט ויצמח פורקניה, מתלקח ר' עזריאליכל הזקן כאש לוהטת, מדלג על־גבי שולחן וספסל, רץ אל־העמוד ישר אל הגבּור הזר, מתייצב על בהונות רגליו, קופץ כלפי־מעלה וסוטר לו ליהודי על לחיו…

על כן, כנראה, מסתיר ר' מיכל את חסידותו הקוצקאית, מתהלך בשעת התפילה בתוך הקהל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, אך שׂפתותיו אינן נעות. בתלמידים אינו נוגע לרעה, ובי לא כל שכן. אצל הרבנית אני חשוב ביותר. אחותה משרתת אצלנו! אני זוכר את שתיהן ומשתומם עד עכשיו, כמה דומות היו שתיהן זו לזו. ואני, שדעתי היתה מפוזרת, הייתי טועה תכופות ואומר לרבנית: “חנה, הגישי לי מעט מים”. ובבית אל המשרתת: “במחילה מכבודך, הרבנית”… ויפהפיות צנועות, בטעם יהודי, היו שתיהן (לפחות בעיני הצעירות): קלסתרי־פנים מוארכים־חיוורים, דקי־עור ושקופים, ריסים ארוכים מעל־גבי מבטי־קטיפה ממושכים מתוך עיני־שקדים צרות מוארכות, וזה הכול. הן נעלמות לי שתיהן מתוך הזכרון. להיכן נעלמו אין אני יודע. וכן איני יודע עוד, מה למדתי אצל אותו מיכל. ודאי לא יותר מעט שתיקה מתוך הרהורים, ודאי ספגתי לתוכי מעט מן העצבות השקטה, הנלבבת, שאני מכיר אותה בכמה מדברי. אפשר מסר לי בעיניו השקטות מעט חסידות?

אני ושאר־בשׂרי השלישי־בשלישי עולים הלאה ומגיעים אל ר' יידל – מלמד גמרא גבוה יותר. אצלו כבר עוסקים התלמידים גם ב“קריאת דף” בפני עצמם.

שני דברים היה אוהב, ר' יידל זה: להצליף על האצבעות בשבטים דקים, וגם – כיסנים, שהרבנית היתה מלבבת לו ביומא־דפגרא – והולכת לה… אין היא יכולה לראות ולשׂאת, “כיצד בעל־תאוָה זה זולל, כיצד השומן יורד לו על פיו וזקנו”…

הרבנית הזאת אינה מתערבת בעניני הלימוד, אף אינה יוצאת־ונכנסת אצל אמא שלי, שתהא יכולה ליירא את בעלה שתספר לה. אבא כבר הוא סוחר, מציאותו בבית נדירה, ור' יידל עושׂה מעשׂיו בנחת ובהנאה. ואני מתהלך עם אצבעות צבות בדומה לכל שאר הילדים, ועומד בקשרי־מלחמה עמו בדומה לכל שאר הילדים. בזמן השני, כשעברנו מבבא־קמא ליבמות, מה שהיה לנו קשה עוד יותר, נעשׂתה גם המלחמה חריפה יותר. וספוג ספגנו תכופות ביותר בחינם. רב יידל היה כבד־ראיה, מעולם לא ראה ולא ידע, מי הוא האדם האמיתי, ועל כל דבר שלא יהיה, היה מצליף את כל תלמידיו על אצבעותיהם. את השבטים היה בורר בחיבה יתרה ובזהירות יתירה מתוך המטאטא החדש, שהרבנית היתה מביאה מזמן לזמן. נדמה לי, שהיא היתה סוחרת במטאטאים. משום שתמיד היו מצויים שם. אך בדיוק אינני זוכר. וברוֹר היה בורר את השבטים הרכים ביותר, הדקים ביותר, ומצליף היה בניחותא, לאט לאט, אך שעה ארוכה.

אנחנו לא חשׂכנו גם ממנו צרות.

היה היה לו זקן לבן ארוך, והחלטנו פעם אחת להדביקו אל השולחן. ערב היה, לאחר אכילת הכיסנים. הוא נרדם. חותמת וחומר־חותם יש לנו, הנר על השולחן דולק, מתחילים במלאכה. אך אצל מישהו נרעדה כנראה היד מחמת פחד. ונצבטה שׂערה אחת משׂערות הזקן. הרבי התעורר ולקח את השבטים הדקים כנגד זה תפסנו אנחנו ביומא־דפגרא הבא את התרנגולת הדוגרת של הרבנית והושבנוה בתוך קערת הכיסנים מתחת לכר. הוא בא, נוטל את הקערה, מעמיד אותה לפניו בהרחבת־הדעת, מסתכל בעיניו העוורות ומתחייך מרוב נחת:

־ אַי אַי, כל־כך הרבה בצל מטוגן! ונעץ את שיניו…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

פעם אחת משכנוהו בערמה אל מקום החליקה על הקרח. בשעה שבין מנחה למעריב כיסינו את המקום בשלג ושלחנו חבר אל בית־המדרש, שימסור מסירה על שאר חבריו, שהם מחליקים על הקרח… הריהו יוצא ויורד, בא אל מקום החליקה המכוסה שלג, מתחלק ומתהפך: אדם כבד היה, והוא קם ונופל קם ונופל. אנחנו צוחקים… רוצים לברוח. צועק הוא: רחמים! ונשבע, שלא יכה אותנו, לא יגע בנו לרעה…

הרימונו אותו, והוא קיים את דברו. וכנגד זה צירף לו בזמן השלישי חבורת תלמידים אחרת. אנחנו (אני ושאר־בשׂרי) עברנו אל מלמד קפדן גדול ביותר.

זה לא היה מצליף אלא צובט. מוהל היה, בעל צפורן חדה! ואנחנו לא עברנו בשתיקה. ספודיק"ל היה בראשו, והטמנו שלג בשוליו. הוא יושב ליד השולחן, והמים מתחילים מטפטפים לו על פניו. טיי היה אוהב, הרבנית שופתת לו כל יום מיחם של פח בלא קומקום של תמצית, אלא בוזקת לתוך המיחם כמה זרעונים של טיי. הוא מהמהם: מעט מדי; היא אינה שומעת. והטיי באמת מימי. והבאנו פעם אחת משחה של עטרן מגלגל של עגלה והוספנו למים… המיחם מרתיח, והוא מוזג לעצמו כוס: הטיי שחור כדיו. מחיה נפשות! הוא משלח לעבר הרבנית מבט של תודה, מתיישב ומעמיד את הכוס לפניו על השולחן. כבר הוא מתעתד להגיע שׂפתיו בשולי הכוס, אנו מתמלאים פחד, שלא יסתמם, חס וחלילה, מישהו מאתנו בועט בו בשולחן מתחתיו במכת־רגל חזקה, הכוס מתהפכת אל תוך חיקו של הרבי, הטיי היה רותח…

אך המעשׂה־להכעיס הגדול ביותר שעשׂינו היה אחר: עומדים היינו בפרק “איזהו נשך”, והוא היה מענה בקושיות ודורש בצפורן־המוהל שנתרץ לו תירוצים… למדן גדול לא היה. יודעים היינו. לא שלו הקושיות, לא שלו התירוצים, והיינו מתגנבים לפעמים בשבת אל בית־המדרש והיינו מעיינים בסוגיה של השבוע הבא, עם התוספות, המהרש“א ומפרשים אחרים, וביום אל”ף בבוקר היינו ממטירים עליו קושיות מקושיות שונות. יהודי עגלגל ושמנמן היה, ־ הוא שותק, מתעוות כתולעת זו שנלכדה, העינים העגלגלות מתרוצצות בפחד, ובסופו של דבר אנחנו פורצים בצחוק… משלח הוא את צפרנו וצובט…

ביום שישי היה מצליף את כל תלמידיו בה אחר זה, כאילו בדרך צחוק: לקיים מנהג ישן, שיהיו זהירים בשמירת השבת, אבל תכופות היה הכאב כאב ממש…

ואף־על־פי־כן היינו לפרקים אוהבים אותו, אוהבים אותו עד מאד…

ביומא־דפגרא היו הנערים מביאים מן הבית מעות קטנות (שתי פרוטות, שלוש פרוטות, ואם הרבה – עשׂר פרוטות) ומזה היו מתקינים סעודה. והסעודה היתה ערוכה מסחורתה של הרבנית: מליחים, רקיקים ופולים חמים… ואל הסעודה היתה מתיישבת אתנו גם בתו היחידה של הרבי… נערה חיוַריינית נוגה שעיניה מוארכות ועטופות דוק של ערפל… והרבי היה מלטף אותה אל ראשישה הבהיר־הזהבהב ומספר לה ולנו מעשׂיות לקוחות מן העין־יעקב ומן המדרשים… אדם אחר היה אותה שעה! כל־כך רך, כל־כך נלבב, והקול ספוג רוב טוב עד כדי כך, שהרבנית הכעסנית, היושבת ליד שולחן מיוחד, מוחה את הדמעות מעיניה…

הו, כמה אהבנוהו אותה שעה…

אחר־כך הייתי אנוס לערוך גלות: למדתי אצל מלמד בנכר, בשעבּרשין, מרחק שלושה מילין מן הבית, ואחר־כך בבית, מפיו של דיין אחד; ועל כך בפרק השני.