מַהר גדלים ילדי ישׂראל; ולואַי והיה גידוּלם החיצון מהיר כגידולם הפנימי!
אילו היה בידי, במקום העט לכתיבה, עפרון לרישום, הייתי מצייר מעצמי, כפי שהייתי באותם הימים, ימי הנערוּת, מין קאַריקאטוּרה:
קטן־קומה, דל־בשׂר, ידים ורגלים כמקלות־עץ; והראש – גדול; והמצח שבראש – מקומט ולחוץ; ומתחתיו – עינים גדולות, מחפּשׂות, שואלות ומלאות־צער…
ואני יושב בתוך סירה, סירה זעירה; הסירה מקושרת אל כדור פורח גדול למדי, שהוא נושׂא אותה… נושׂא אותה בגובה ג' טפחים מעל לפני מי־ההשׂכלה… והסירה מסורה לחסדיו של הרוח. ואני יש לי בידי רשת לצוד בה פרפרים, וברשת זו אני מנפנף בחזקה בחלל־אויר וצד בה בעיות… וכך אני שט בחלל־האויר, אגב ציד הבעיות, עד שאני נכנס ומגיע, שלא בידיעתי ושלא ברצוני, אל תהליך־המין המתעורר…
ג' טפחים מעל לאגם־ההשׂכלה.
השׂכלה פירושה “השתלמות” – ידיעת לשונות, “לדעת כיצד מגף נקרא בכמה לשונות”… וגם – קצת שירים על כל “ארבע תקופות השנה”… השׂכלה זו היתה: ה“פּקוֹד פּקדתי” של שיפמן; ה“גוּט־מוֹרגעֶן, ווי האַבּעֶן זי געֶשלאַפעֶן?” של שטעֶרן, וה“פּריציאַסטיעֶ” עם “דיעֶיעֶ־פּריציאַסטיעֶ” של הפעֶלדפעֶבּל על־פי גרעֶטש… ולכך נוסף הדיקלום לאור הירח: “לוּ אדע, כי יהרוס קולי בכוח…” מכל חברי בני־עירי רק חברי יצחק’ל גמר את הפּרוֹגימנאַזיוּם בבית וברח למקום מן המקומות ללמוד… להיות ל“דוקטור!”…
אך אותי מעסיקים “דברים שעומדים ברומו של עולם”… “הויה” ו“יצירה”!
לשם מה ברא הבורא את העולם?
שהעולם איננו קדמון, על אפם ועל חמתם של אריסטוֹ וכל חכמי יוָן, דבר זה יכול אני להוכיח “שחור על גבי לבן”… והבּרא נברא דוקא “יש מאין”! ולכל היותר – מן “החומר ההיוּלי”… ולא נברא, כביכול, אלא במאמר בלבד: “יהי אור!”…
טוב ויפה, אבל לשם מה בראוֹ הבורא?
בשביל שירא האדם (התכלית והמטרה בבּריאה!) עובד אותו?! מה צורך יש בזה להקדוש־ברוך הוא? שיוכל לתת שׂכר בעד מעשׂים טובים ולא יבייש את האדם במתנת־חינם? (כדעת רבינו תם) אבל דבר זה מסתבר רק אצל בשׂר־ודם לגבי בשׂר־ודם זולתו… שאני יכול לעבדו. שאם אני לוקח ממנו מה שלא טרחתי שיהיה מגיע לי, הריני עושׂה לו עוול, שהרי נשאר לו פחות (ראה “החדרה, שקצים!”). יותר מזה מתקבלת על השׂכל ההאצלה בספירות… אבל משום־מה, כך, נדמה לי, מצטמצם על־ידי כך הרצון האלוהי… וחבל! ועם זה מפחידים התחומים שמתחימה תורה זו לשלטונו הבלתי־מוגבל של הכול־יכול… אין־סוף הוא, ואף־על־פי־כן מותחם ומוגבל: להפוך משולש למרובע אין הוא יכול… והפחדים שבאו לאחר זמן לידי ביטוי בפי החוטא של “בפּליש על השלשלת”: ממה שכבר נעשׂה לא יוכל לשנות אף כקוצו של יו"ד…
ומה הם החיים בעולם הזה? ומהו לצאת מן העולם הזה – למות?
וכמרומז, הבעיות שאני מתמסר להן גדלות ועולות כפטריות וכמהין בעולם התוהו שלי, וכירוֹקה מעל לתהום הנסערת ומלאת־הריגושים של חיי אשר “מתחת לסף ההכרה”, שבהם מתעורר יצר־המין, מתבקעת ויוצאת, שלא בידיעתי ושלא ברצוני, החיה הקרויה גבר, זו העתידה לבוא ולצבוע הכול מחדש, כל מה שהיה עד עכשיו שחור ולבן, ולשווֹת לו כל גווני־הקשת, ויותר מכולם אודם־דם, ארגמן…
ושוקע אני במרה־שחורה… ואבא, על חטא שחטאתי במרה־שחורה, בליל־שבת לאחר הקידוש – מכבדני במתנת־יד… אמא רוטנת בחשאי: “כאילו ילד אין לו עגמוֹת נפש רבות משלו…” ובודד ומבודד אני (עם מי מדברים על דברים כגון אלה?) והריני מתהלך בודד בתוך רשת־צללים מעורפלת של בני־אדם ועצמים, שאינם אחוזים (לגבי דידי) במקום ובזמן אלא אחיזה רופפת, וכולם מפרפרים־מרפרפים, עטופים אפרוּרית… או מרטטים בתוך עמודי אבק־שמש; חלום ומציעות המשמשים בערבוביה…
ובשעה שאני מעלה את הזכרונות האלה על הכתב, מקיפה אותי שוב ההרגשה ההיא של אנשים ועצמים, שיש להם שייכות לכאן, שנשמתי היתה לה יניקה מהם… ולעתים נדירות אראה את מי או מה בשלימות… על־פי־רוב הכול מטושטש, בלא סימני־היכּר וקוי־היקף ברורים… רק עינים מציצות אני רואה, רק שׂפתים מלחשות אני שומע…
להסביר את עצמי כולי אינני רוצה; כל הצלילים ואלומות־האור, שמהן נתארגה פנימיותי בצורתה המיוחדת לה – לא אפרט כאן…
לא בשביל כולם יש לו לזכרוני, הקולט בעיקר מחשבות, בעיות וניגודים, החכּה המתאימה, להעלותם ממי־הנשיה; לא בשביל כולם יש לו הזרקוֹר המתאים, להאירם במידה מספקת בתוך הערפל…
שוטו לכם הלאה, זוגי עינים ושׂפתים חביבים, שחדלתי מלהכירכם… ברגע האחרון, אומרים הבריות, נזכר האדם בכּוֹל בבת־אחת… אולם עט לא יהיה מצוי אותה שעה בידי; ומי יודע, אם הלשון תהיה מתנועעת אז לרצונה…
מפני מה איבּדתי בדרכי, זו הדרך שאני עובר בה בפעם השניה, למן הילד ועד לסופר, ואולי קצת הלאה מזה… את המלמד־הפשטן שלי? ה“רעיון”, שהיה מנחה אותי ב“פּרק המלמדים”, השאיר אותו בערפל, לא הטיל עליו אלומות־אור…
ורק אחר־כך נזכרתי בו, ומן החוץ – בדרך מקרה…
אני מדפדף ב“פּעֶר גינט” של איבּסן, ומגיע אל הספדו של הכומר על בר־מינן אחד, שהיה מחזיק תמיד את ידו הימנית בכיס־בגדו… היה מסתיר את ידו מעיניהם של הבריות, משום שפעם אחת, כשביקש להשתחרר מן הצבא, קצץ לעצמו אצבע מידו הימנית, והיה מתבּייש בידו זו שאין לה אלא ארבע אצבעות…
אותו הרף־עין צף ועולה לפני ניגודו של זה, המלמד שלי, כותש־הטבּק, שהיתה לו אצבע אחת יתירה, והיה מפחיד אותי באצבעו השישית…
בעיות וניגודים – אלה הם שני הגלילים, שעליהם יהיו נגללות כל יריעותי הספרותיות… תמונות־ניגודים מוסריות – תיאורי הנמושות של החסידות, חורבות של השקפות־עולם… דראמות או טרגדיות המתחוללות בעיקר במוחות לוהטים או כּבים…
ורק משהו מועט טבע…
יש לי ממנו באוצרי שלי כל־כך מעט; בימי הילדות והנעורים, שהם המפרנסים את השנים שלאחריהם, היה לי כל־כך מעט ממנו – – –
***
ילד יהודי, שנולד בעיר־מבצר! מן היער ומן השׂדה – מובדל ומופרש בחומות ובסוללות, נעול בשערים… לאחר שכבר ספגה נפשי הרבה מ“ברכי נפשי” ומתיאורי־טבע תנ"כיים־פיוטיים אחרים, עדיין לא ראו עיני גבעול־עשׂב בצמיחתו… אני יודע, ישנו כדבר הזה… מלאכים עומדים מעל לכל עשׂב ומכים על ראשו בשוטים ומצליפים: גדל! גדל! וניצן־החיים הרך הזה, הרופף הזה, אנוס להבקיע את האדמה הקשה ולבצבץ ולצאת…
נפשי כבר תהיה ספוגה ומלאה מן הסוד של הסנה במדבר, על כל עמקו ורוממותו – שעה שאני עצמי עדיין איני יודע מה זו ערבה, ועיני עדיין לא ראו קוץ או שׂיח, ולא שום גבעול של צמח – אלא זו בלבד, שראיתי פעם במרתף, שירדתי לתוכו ביום־קיץ חם להפיג את החום, גידולי־חיוָרון של תפוחי־אדמה שנזכרו בשעת־הנביטה ונבטו…
נדמה לי, כי לכם, בני הדור הזה, יהיה לא קל לתאר לעצמכם ילד כזה – ואין צריך לומר נער, בחור־חתן; כל קו־החיים הזה ייראה בעיניכם משונה־מוזר! יצור, שהוא מתהלך עם מוח, שבו כבר קלוּטים כל ריחות־הניחוח המתוקים ביותר מן “השׂדה אשר בירכו ה' " ומן ה”דודאים" מ“הר־הלבנון”, מ“חבצלת־השרון” ומ“שושנת־העמקים”, ואילו אל נחירי חטמו ממש עדיין לא הגיש שום ציץ או פרח חי… אחותו של יונה’טשעֶ, בנותיו של כומר־הגדוד, כמה מנשי־הקצינים, נושאות על “לוח לבן” – צרורות־פרחים; נשי המהנדסים, המסתופפות בתוך הגן הנעול שמחוץ לעיר, באות לפעמים העירה, לבושות שׂמלות צחורות, מקושטות ציצים קטנים־קטנים, והן מטיילות להנאתן בארמון – ואתה הילד או הנער לך ונסה לתחוֹב את חטמך לשם…
הרי אני הוא הילד הרך וזך־הלב, האָמוּן על “חובות הלבבות”, ונחת־רוח יתירה יש לו מן הוויתוּר על כל דבר, מחלוּקת ארוחת־הצהרים עם הזולת… שתי משאלות בלבד יש לו בשביל עצמו: מאבא שבארץ – עוד בצלצל ירוק אחד, ומאבא שבשמים – שימלא את פגימת הלבנה…
על פתחו של לב־הילד התמים שלי עוד תלוי מנעול, הנפתח על־פי צרופן של אותיות מסויימות… לפי שעה האותיות עדיין מפוזרות, ומי יודע אימתי וידו של מי “תכוון” את האותיות לצרוּף הנכון, יפתח וילבה שם אש, קדושה או זרה, על־גבי המזבח הזעיר… אני עדיין נערה אני, וכלתי מן החורבה – נער! וראשי הגדול־התפוח כבר חי ושקל ונאנס לפתור את כל התסבוכת הכלכלית, המשפטית והמינית, שביחסים בין “אדם וחוָה”, למן “מיאוּן” ועד “יבוּם”…
וכבר אני סובל את הסבל של גלות השכינה: מפני־מה גובר השקר, ושולטת הטעוּת בעולם, ובּחיר־השם “יתן בעפר פיהו… ישב בדד וידום”… וסתם־גלוּת…
במדים חגיגיים, עם כידונים המבהיקים ומתנוצצים באור־השמש הבהיר, צועדת בסך ביום־מיסדר פלוגת־צבא מן המבצר, שבו הקצינים גרים, עד אל הקסרקטין שליד השער השעֶבּרשיני, לכל אורכו של הרחוב המרוצף… עם תזמורת… ו“החברה הלבנה”, אלו הנערים השובבים, רצים לפניהם… חוץ מן הרוקח עם שלוש בנותיו הקרויות “לילות שחורים”, הכול רצים, מתוך הבתים אל החלונות ומתוך החנויות אל הפתחים… התזמורת פוצחת שיר־לכת עליז־נצחוני, ולבבי הרך דואב:
– היכן הוא צבאי שלי? תזמורתי שלי?
והעינים מתלחלחות…
הוֹ, הרי בראשי כבר היתה נתונה חטיבה גדול מן העולם – כל ארץ־ישראל… זו שהיתה לפנים “ארץ זבת חלב ודבש”… שישבו בה “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”…
אמנם – הטוֹפּוֹגרפיה משובשת היתה; בשל “גירסא דינקותא” (שבשתא כיוָן דעל, על!) ציויתי זה לא מכבר, ב“מסירות נפש”, לים־כנרת שיהא צף ושופך מימיו ליד צפת עיר־הקודש1… אבל חטיבה של עולם! ארץ וערים בה (וביניהן – ירושלים!), וכפרים בה, ונהרות וימים (וים־המלח בתוכם!), והרים… הרי־כרמים! ואילו בעיני־שלי ממש לא ראיתי, מלבד המבצר, אלא את סטאַברוֹב, הוא הכפר שהוזכר!
וכשמגיע היום, ומתמלאה תשוקתי הילדותית החמה, שוב לא אזכור אימתי וכיצד, לעלות אל המעקה הקטן שעל מגדל־השעון… ואני, הוא הוא הנער מתוך “שלוש קריאות”, עוזב את “בית אבי ואמי בבגדד” ויוצא ומטפּס על־גבי המדרגות הלוליניות הצרות־החלקלקות שבתוך המגדל עד שאני עולה ויוצא לאור־העולם, מתהלך סביב על־פני הגזוזטרה הקטנה, ורואה בבת־אחת מרחוק ארץ־מישור ענייה משתטחת מסביב לעיר, עם “בתים הנראים כבתי־קלפים ואנשים הנראים כחגבים”, עם כמה עצים גמדוניים פזורים פה ושם, הריני מבחין שם למגינת־לבי, שככל שיתרומם האדם כן ירחיק לראות, אך לא ייטיב לראות… בדיוק כמו ב“שלוש קריאות”…
***
אך הנה עולמי הקטן מתעשר במקצת… הוא, יוצא ומתפשט עד מחוצה לעיר, ומקיף גם את גן המהנדסים, שמתוכו היו באות העירה הגבירות לבושות־הצחורים ועדויות־הפרחים והיו מטיילות בארמון…
ומעשׂה שהיה באותו גן:
זה שנים רבות המבצר אינו עוד מבצר. הפחד נעלם מעל הסוללות… התותחים עם מחסני־הכדורים סולקו משם. המים שבתעלות בין הסוללות יבשו ואינם, והצפרדעים – ברחו אל הביצה שבכר־הדשא סמוך ל“אוּציעֶצקא”. חיל־המצב הלך לו; ואוּלאַנים יושבים בקסרקטינים, קוֹזאַקים! הפּלאַ“ץ־מאַיוֹ”ר, ששפמו משול לשתי פיאות של מטאטא, כבר נפרד מעל העיר, שתה לחיים, קיבּל מתנה והלך למקום מן המקומות. ומן הגשרים שמתחת לשלושת השערים – זכר לא נשאר. את התהומות סיתּמו בעפר, ישרים ורחבים המוֹצאוֹת והמוֹבאוֹת, להולכי־רגל ולנוסעים, ישר אל הכביש, והסמוֹטריטיעֶ“ל, כמוזכר, לא נשאר אלא בשביל שיהא מונע את ילדי ישׂראל מלילך להתרחץ, והמהנדסים הגרים בתוך הגן שמחוצה לעיר, נעזבו כאן מתוך שכחה… עדיין לא נגמרו, אומרים, החשבונות של הריסת המבצר ופריקתו, ו”גן המהנדסים", שהם גרים בו בתוך בית גדול ולבן, המבהיק מבין האילנות, עדיין הוא “גן־עדן־של־גויים” נעול…
ואם מטיילים פעם לאורך הכביש ומגיעים עד אל גן־המהנדסים, משפילים ויורדים אל תוך התעלה ומציצים אל תוך הגן בתשוקה גדולה… משרבבים את הראשים, עם העינים הלוהטניות, אל בין מוטות־הגדר עמוק ועמוק יותר כל כמה שיכולים, ורואים עצים ועצים, ושׂדרות… ואת הבית הצחור, המבהיק מבין העצים הירוקים… ואת רפרוּפן הנחפז של שׂמלות צחורות, משל אותן הגבירות באות לפעמים העירה ומטיילות עדויות פרחים… בשׂדרה צדדית מתנדנדת לפעמים ילדה גויית, מלאך של הגן־עדן הגויי, על נדנדה… וקול צחוקה מצלצל כפעמון ותלתלי־הזהב מתעופפים באויר, – אביה הגעֶנעֶרא“ל מנדנד אותה במו ידיו… בערביהם של ימי־גנוסיה מתנודדים בחלל־האויר, לארכה של השׂדרה האמצעית שלפני הבית, פנסי־נייר צבעוניים התלויים בין העלים הירוקים על־גבי הענפים… ולמטה, על־פני השׂדרה, מוטלות להן רצועות צרות של אורות ססגוניים מכל צבעי־הקשת. תזמורת־הגדוד באה ומנגנת לפני הבית… ובפנים, בתוך הבית, יוצאים במחולות… כל רגע נוספים ובאים אורחים צבאיים מן ה”מבצר“… במחול יוצאים ושתוֹ שותים… ומדי פעם בפעם מהדהד קול “לחיים” שלהם, והוא טובע ונבלע מיד ב”טוּש" קולני והדהדני של כלי־הנשיפה…
לפעמים, בערבים שקטים, נשמעת מתוך הבית נגינת פסנתר… מיכל, ראש חבורת הכליזמרים שלנו. זה שיהיה אחר־כך יואל שלי ב“מה שנעוץ בכנורון”, כבר מדדה ויורד בתעלה (לעתים נדירות הוא מפוּכּח כל־צרכו…), עיניו רעבתניות ובאזניו המזוקפות הוא “תופס” את המוסיקה… מן המוסיקה הזאת, אומרים הבריות, הוא עושׂה את מנגינת־הבכיה ל“כיסוי” הכלה, שירי־לכת להולכת חתן־וכלה אל החופה ושירי־עֶלז אל משתה־החתונה… נערים מביני־זמר משורריהם של חזנים וחברה־סתם – ראשיהם בין מוטות הגדר ונפשם מתעטפת ממתיקות… מבחינים בהם מבפנים ומתחילים לגרש (להרשות להם לילדי היהודים מעט נחת?), והכרובים שבגן־עדן הגויי, אלו הכלבים הקשורים לפשפש, מוּתרים מיד משרשרותיהם ותיכף ומיד מושכים הנערים בחזקה את הראשים מבין מוטות הגדר, ומתוך בהלה וחפזון משאירים שם קרעי־עור מאוֹדמים…
ופתאום – נזכרה המלכות במהנדסים וקראה להם למקום אחר… גן־העדן פתוח, והוא מרחיב את עולם ילדותי. בתקופה מאוחרת יותר אוסיף עליו חטיבה מן הגן הסאַכסי בוַארשה – ואת הגינות שבחצרות הרביים בסטרוּקוֹב ובבּיאַלה, ואעשה מהם משכן־כבוד לגביר יהודי בצפת… אך בימים ההם אני נכנס אל הגן ההוא בפעימת־לב, כמו שנכנס ל“פרדס”… וכבר אני מרגיש, כבר אני מקצץ בנטיעות למחצה… הנה אני בחינת “נכנס בשלום”, אך האם אהיה גם “יוצא בשלום”?
ואני מתהלך על־פני השׂדרה הארוכה האפלולית ומהרהר – על המות!
לשם מה ברא הבורא את המיתה ומהו המקרה שיקרה את האדם לאחר המיתה?
הנשמה עפה למרום… אל הגן־עדן או אל הגיהנום. הרמבּ"ם סובר – במקום מן המקומות נשארת חטיבה של שׂכל, והיא מוסיפה להתקיים, ובאותה מדרגה עצמה, שאליה הגביה האדם את נשמתו בעולם הזה… ואחי שלי, שיצא מן העולם הזה צעיר כּל־כך, עדיין בלי שום שׂכל כלל? וילדים בעריסותיהם, וילדים־נפלים? הבעל־שם־טוב מניח להם לחיות בעולם הבא אותם חיים עצמם שחיו בעולם הזה, אלא משופעים בנחת או בצער, כל אחד לפי שהוא ראוי. הגביר והחוכר נשארים גביר וחוכר; ובעל־עגלה נשאר בעל־עגלה – והרי זה מין “שׂכר ועונש שבדמיון”, מין עולם־הבא מדומה, מין פתיון שמפתה אותנו שמו יתברך…
אשה משוגעת היתה בעירנו, בגיל העמידה, מגורשת בגט או מגורשת סתם על־ידי בעלה, יחד עם כל חפציה, מלבושיה ותכשיטיה… והריהי מהלכת על־פני הרחובות ונושׂאת עמה את צרורה ימים תמימים… היכן מקום לינתה איני יודע. לעתים קרובות היא מתעכבת בשוק, מתירה את צרורה, פורשׂת את כל־יש־לה… מסתכלת במלבושיה ומחייכת אליהם, מתקשטת בתכשיטיה ומסירה אותם וחוזרת ומתקשטת בהם… מסירה מעל ראשה את הפאה־הנכרית ומשׂימה עליו אחרת… ומבקשת גם להחליף שׂמלותיה באמצע השוּק. אפשר יום־טוב לה היום באמצע ימי־החול… ופרצוף־הפנים המוּרעב מחייך מרוב נחת, המצח מחייך, העינים קורנות…
ויהיה שם מין גן־עדן גם בשבילה? כאן, כשהיא מבקשת להתפשט באמצע השוק, באה המשטרה העירונית ומושכת אותה לחדר־האסורים… ושם, בעולם־הדמיון החפשי, תהא יכולה להחליף את שׂמלותיה עשׂר פעמים ביום…
והגוּף?!
עפר ואפר… מעפר בא ואל עפר ישוב. “שתי רוחות מספרות” – אינן אלא אגדה, משל “סמל”, (ברשת־הפרפרים הרוחנית כבר תפסתי מאי־שם את המלה הזאת…) ו“המתים אינם יודעים מאומה” – זוהי כנראה האמת. אך אין אני יכול לתאר לעצמי בשום פנים, שיהא אדם מוטל בקבר, ולא יהיה לו צר מדי, ולא לח ולא חושך, ולא יהא מרגיש שהתולעים ניזונות מבשׂרו… ושמא? שמא, חלילה – נשאר משהו מן התודעה, שמא נשאר קורטוב כלשהו של הרגשה… וקרה עוברת בכל איברי.
ובשל מה חייבים למות דוקא, היכן הוא היושר? משום שאדם הראשון חטא… טעם מעץ־הדעת. האומנם עץ־הדעת – חטא הוא? אלוהים ציוָה שלא לאכול… ממנו ואם חטא הוא – יש לענוש עליו עונש נצחי, עונש עד סוף כל הדורות? “פוקד עווֹן אבות על בנים, על שילשים ועל ריבּעים”… אבל לא לעולם! ומפני־מה נאסרו פירותיו של עץ־החיים? שמא יאכל “וחי לעולם”? מפני־מה לא? “והיו כאלוהים, יודעי טוב ורע” – מפני־מה לא? הרי לאחר־מכן דרש: מה אני קדוש – אף אתם היו קדושים… מה אני חנון – אף אתם היו רחמנים… בפירוש רצה, שנהיה מידמים אליו!
ומה נורא, מה חמור זה העונש… המיתה ויסוריה!
בא שוב הרמב"ם. זה החכם, זה המעמיק, שחילק את העולם לשנים: מן הארץ ועד לגלגלים – הלכה כאריסטוֹ, ומן הגלגלים ולמעלה – משה אמת ותורתו אמת…
והוא בא ואומר: טעות הדפוס היא! אין צער ואין סבל, אין יסורים ואין מיתה; כל זה אינו קיים במציאות ואין בו ממשות, כשם שאין קיים החושך; התקיים מתקיים רק האור לבדו… “יוצר אור ובורא חושך” אינו אלא מליצה בתפילה. אלוהים ברא אור! והחושך אינו אלא חסרונו של האור, העדר האור! כשהבורא לוקח את האור – נשאר חושך. ולקחת יש לו רשות, שהרי יכול היה שלא לתתוֹ כלל! וכן גם אין מחלה קיימת במציאות; קיימת רק בריאות, – הבריאות מציאות ממשית היא, מתנה מהשם יתברך! והעדרה של הבריאות שמוֹ מחלה, אך השם הזה אינו כולל בתוכו שוּם מהות אמיתית, אין בו ממשות… ובדומה לזה: “אלוהים חיים” – השם יתברך ברא חיים, וכשהוא נוטל אותם, הרי זה נקרא מות. ולבוא אליו בטענה על כך לא ייתכן, הוא לא נתן את המות, הוא רק לקח חזרה את שלו… ברוריה של ר' מאיר יפה אמרה: “אל תבכה, מאיר, שני בנינו לא מתו, אלא פקדון היו אצלנו מאת הקדוש־ברוך־הוא, ועכשיו נטל לו את פקדונו”. “ה' נתן וה' לקח” – דבר זה כבר איוב היה יודעו… הדבר הזה ברור כל כך! ואני יש בי ההרגשה המוקדמת שבדבריה של לאה ב“שלשלת הזהב”: ברור – זה השלג, ברור – זה הקרח, אך לא החיים!
והלב הצעיר מתמרד כנגד ההגיון הטהור, השׂכלי הזה! ודוחק דם חם ומתמרד אל תוך הורידים… וברקות מכה הדם ותובע תשובה:
– מה זה מות? מפני מה האדם חייב מיתה?
***
מעניינים יהיו המקרים שבהם התוַדעתי אל המות.
משכבר הימים, עוד בילדותי, כמעט שנפגשתי עם מלאך־המות פנים־אל־פנים… פעם אחת, אני הולך אל סבתא אל החנות לקבל ממנה מעות־השבוע (שש פרוטות כל שבוע!). אני בא אל החנות, והנה אני מרגיש מין חולשה מסביב ללב, ראשי מסתחרר, אני סומך עצמי אל קיר ואיני יכול להחזיק עצמי. אני נופל, ומרגיש שאני נופל לאיזו תהום עמוקה, עמוקה ביותר…
כשהתעוררתי כבר נמצאתי בחדרה הגדול של סבתא, בתוך מטה גדולה, לפנות בוקר… ניגון חרישי של לימוּד שמעתי, נלבב ומלא יראת־שמים. הריני פוקח לאט את עיני – הרחק מן המטה, בפינת החדר, לאור הנר, שהוא מוסתר ממני בספר, יושב דודי שמואל־לייבּוּש ולומד… רק את הניגוּן שומע אני, ואת המלים – לא. בשביל להיטיב לשמוע, מבקש אני לזוז אל שׂפת המיטה – אך אין הגוף נשמע לי, ועצמותי כואבות; אני נפחד, וַדאי חולה אני. לשאול אינני רוצה, שלא להפסיק.. חולה אני, ועל־כן לומד דודי שמואל־לייבּוּש בניגוּן נלבב כל־כך, שבזכות הלימוּד הזה תבוא לי רפואה שלימה עד מהרה והריני נשאר שוכב בלי תנועה. ראשי כבד עלי, אני נוגע בו ביד, ומוצא אגב מישוש מטפחת שלימה, שראשי כרוך בה מסביב. ומרגיש בנחירי מין חמיצות – המטפחת טבולה בחומץ… אני מציץ אל החלון – לילה צחור מביט אל תוך החדר פנימה… על־גבי החלון עומדים בקבוקים עם תרופות. מה זה הוֹיה לי? אימתי חליתי ומפני־מה אני שוכב כאן? אני מענה את מוחי הרופף ונזכר הליכתי אל סבתא אל החנות… “בוַדאי חולה מסוכן אני”. “על־כן לומד כך דודי”. בכיכּר־השוּק, שאליה פונים החלונות, עוברת עגלה, מתעוררת נביחה של כלבים… “כלבים נובחים – מלאך המות בא לעיר”. לא טוב. אך לא, אין זה אלא בגלל העגלה. ובינתיים נעשה לי חם. וחם יותר. הגוף מתכסה זיעה, ואני מתחיל לוהט כולי.
ועוד פעם התעוררתי (נדמה לי, אותו יום עצמו), ועוד קודם שאני פוקח את עיני, הריני שומע קולות מסביב למיטה:
– הוא שלנו! – סבתא.
– הבקבוקון הצהוב! – הדודה יעֶנטעֶ.
– ואני אומרת, כוסות־הרוח! – הדודה טעֶמעֶ.
אמא אינה אומרת ולא כלום, היא רק מניחה את ידה על מצחי…
– מן העֵבר ההוא, ממש מן העֵבר ההוא! – שומע אני עוד את קולו של יהודי לא־מוכּר ושומע את צעדיו כשהוא יוצא, ושומע איך הוא נועל מאחריו את הדלת…
“כמעט, כמעט”, מהרהר אני…
אך את פחד־המות האמיתי טעמתי במעשׂה־הבאר… שמא קראתם ואתם זוכרים את “הבאר המקוללת”?
***
באמצעו של רובע־שוּק אחד עומדת בּאר, מתחת לגג־עץ הנשען על ארבעה עמודים כבדים… מסביב לבאר יש מבנה של קורות־עץ המגיע בגבהו עד לחזהו של אדם מבוגר… מים מושכים מתוך הבאר בשאָבים הקשורים בשלשלאות ברזל, הנכרכות מסביב לקורת־עץ עבה, המתנועעת על־ידי גלגל “גדול ועצום” בעל ידות־עץ…
דומה, עניין פשוט של בּאר עירונית? אבל הבאר עמוקה “מאד מאד”, ומי שנשען בחזהו אל שׂפתו של מבנה־העץ (נערים אנוסים לשם כך להתרומם ולעמוד על קצות האצבעות) ומציץ פנימה, רואה מין עיגוּל של זהרורית מתנוצץ על־פני המים האפלולים – מין “בת־צחוק מימית” הייתי אומר כהיום הזה. ומי שמביט למטה שעה ממושכת, מתחיל ראשו מסתחרר ותוקפת אותו תשוקה מופלאה כלפי־מטה, אל בת־הצחוק המימית, המושכת אליה למטה כמגניט; וחייב אדם להתאמץ הרבה ולהחזיק במבנה־העץ בכוח, שלא יקפוץ למטה… כישוף שכזה יש בהם במי־הבאר האפלוליים, עם בת־הצחוק הרוטטנית שעל־פניהם…
ואם מעט בכל זה, עוד מסַפּרים נערים ונערות, כי משמגיע ליל חשכה וכל האורות מסביב כבים, והעיר נרדמת, מתכנסים חתולים מסביב לבאר, חתולים שחורים וחתולים צחורים, ובאים ומתיישבים על־גבי יתדות־העץ של הגלגל הגדול, לסירוגין: חתול שחור וחתול צחור, ומתחילים ליילל… ואגב היללה הם מתחילים לנוע מצד אל צד ומניעים את הגלגל, והגלגל מתחיל מסתובב והשלשלאות משתלשלות והשאָבים עולים ויורדים… עולים ויורדים… במהירות גוברת והולכת… ושומר־הלילה, המתהלך בשוק (גוי זקן, אומרים: בן תשעים), שומע את החתולים מייללים, ואת הגלגל חורק, ואת השאָב היורד למטה נחבּט בתוך המים, והמים נתּזים כנגדו בבת־צחוק, והשאָב העולה למעלה מתהפך מעצמו – פּוֹלט־פּוֹלט את המים בחזרה אל תוך הבאר… והוא מרעיד ומצטלב, מרעיד ומצטלב… ונשים זקנות אומרות: החתולים לא חתולים הם, אלא נשמות תועות, המבקשות להן תיקוּן במים; השחורים הם גברים שזלזלו במצוַת מקווה, והצחורים – נשים הן, שלא היו זהירות במצוָה השלישית…
איך שלא יהיה, הבאר לא באר פשוטה היא…
ויום ששי אחד, בהיותי רץ על־פני השוק, רואה אני שפורקים מבנה־העץ שמסביב לבאר (במשך הזמן התחיל מרקיב) וגודרים את הבאר לפי שעה בקרשים, ואני שומע במו אזני ממש, איך אנשים הניצבים מסביב ומסתכלים בעבודה – פנאי אינו חסר – אומרים: את המבנה החדש יתחילו להקים רק ביום שני… ושוכח את כל זה, ובליל שבת אחרי הסעודה אני תופס את נטלת־הנחושת ורץ אל הבאר להביא מים חיים, – ערב קיצי חם היה, ואני רץ ישר אל הבאר, ורוצה, דרך אגב, להישען בשפת המבנה, לבדוק אם רואים את בת־צחוקם של המים גם בלילה, וּפתאום – –
כמוזכר, אשה זקנה אחת תופסת בי פתאום, ומושכת לאחור… פריידל ההוֹלוֹדריגעֶכ“עֶ היתה זאת, פריידל מוכרת־הזפת שב”שלום בית", היא שהצילה אותי ממות ודאי… לחיים בימים!
שכן בלילות אני מסוּר תמיד למות ולפחדיו. במשך זמן ארוך־ארוך עדיין אני נופל מדי לילה בלילה אל תוך הבאר העמוקה… בניגוד לאהבתי את החיים בימים… והדברים מגיעים לידי כך, שלא רק המות האמיתי מפחיד, אלא גם אחיו, המות־לשעה־קלה – השינה. לילות תּמימים אני שוכב ומאמץ את עיני להיות פקוחות, שלא לפּול אל תוך אותה תהום שנפלתי לתוכה אצל סבתא בחנות, שלא לשקוע בתהום־הנשיה; שלא להינתק מעל החיים…
וככל ששמורותי נעשׂות כבדות יותר, עופרתיות יותר, כן גדל וגובר יותר הפחד, ולוהט יותר – הרצון לחיות, להחזיק בחיים, להידבק בהם… ואני קופץ ויורד אל החלון, ופותחו ומציץ אל השוּק, או רץ השוּקה ממש… אך גם השוק ישן, מעוטף בכחלולית הלילית… בתי־חומה קפואים, חלונות משחירים… אבל מאחוריהם נושמים בני־אדם, חיים, אין אני יודע איך, אך אני מרגיש. ומדוע אין גם לי חלק באותם חיים – מדוע? מפני־מה ניצבות חומות ביני וביניהם? בין חיי שלי וחייהם שלהם?
דרך אגב, הרגשה זו עצמה נתעוררה בי זה לא כבר מחדש. כשעברתי בלילה על־פני עיירה חוצלארצית שקטה בשווייץ, תקפני פתאום כאב על כך שאני מנותק מן החיים שמאחורי התריסים… שם נושמים, כמהים, מתעצבים, מתענים, או שׂמחים, טועמים טעם של אושר באפלולית השקטה, ואני אינני יודע, אינני מרגיש, אין לי חלק בכל זה… והרי שם חיים בני־אדם, וגם אני בן־אדם… ותקף אותי חשק תאוותני, לקום ולהשמיע צעקה גדולה, להעיר ולעורר את העיירה, שיהיו תריסים מתרוממים פתאום, וחלונות נקרעים פתאום, וראשיהם של בני אדם משתרבבים החוצה…
מין “חוזר וניעור” מימי הילדות…
***
אך כמה שונות דרכיהם של הבריות במיתתם, כמה מיוחדת “יציאתו מן העולם” של כל אחד ואחד…
הדברים שבצורה כבר בימים ההם היו מעסיקים אותי…
למשל, השומר של המבצר שבק פתאום חיים לכל חי… אם שמעתי את הפרטים, או הייתי באותו מעמד, שוב איני זוכר…
היה במבצר חייל זקן שיצא בדימוס, גבה־קומה ודל־בשׂר – והיה מטאטא את הרחובות. וגם הגוי־של־שבת היה… גוי כעוּס היה, עוורוור ושׂונא אמיתי של ילדי ישראל – נאמנו של הסמוֹטריטיעֶ“ל! סעודת־הצהרים שלו באמצע הרחוב – חטיבה של פת־קיבּר שהוא מוציא מבית־החזה, מרוּחה בחלב של נר־בפרוטה שהוא מוציא מתוך כיסו… מתייראים היו מפניו, על כל דבר שלא יהיה – הריהו מתרתח ומשליך את המטאטא, ומתרחקים מד' אמותיו גם מתוך גועל־נפש, וגם מתוך בחילה מקללותיו… קללות רוסיות נמרצות… ולעתים רחוקות הוא מפוכח מן היי”ש… ופעם אחת הוא נשאר עומד באמצע הטיאטוּא, מתחיל מתנודד, רוצה להתעודד ונשען במטאטא, ומתהפך עמו ביחד, ומשמיע קול גדול: שמע ישראל! נופל – וכבר הוא מת… כנראה – מן החטוּפים היה… קבוֹר קברו אותו, לפי שעה, עד לתחיית־המתים, בבית־הקברות הפראַבוֹסלאַבי… אותו לא יוציאו משם בגניבה, עברו אותם הימים…
מיתה זו עושׂה עלי רושם מועט; לא ארכה אלא רגע כמימרא… כמה יכול היה לסבול? היה, וכבר איננו…
היה בעיר שען זקן, ר' הרשיל, אם איני טועה, ואף הוא ממשמשי־העיר… עבודתו שלו: כל יום בבוקר ולפנות ערב לטפס ולעלות אל שעון־העיר, המהלך במנגנון של עץ, עם אבנים תלויות בחבלים למשקולות, ולכונן פעמים ביממה… יהודי קטן ובעל־שׂיבה, בקאפּוֹט"א מן האריג הזול, ובמין כיסוי־ראש שיש לו בתי־אזנים, ועשׂוי בצורה שכבר מזמן עברה ובטלה מן העולם… יהודי שקט, מהלך עקב בצד אגודל; אני מעולם לא שמעתיו מדבּר… ושם אדם לא שמעו מעולם לא צוחק ולא בוכה… יורד פעם אחת ר' הרשיל ממגדל השעון ומושיט לכל אדם את ידו, ונפרד מכל אדם שהוא נפגש עמו בשוק…
– להיכן הנסיעה, ר' הרשיל?
– הלילה הזה אני מת!
“מה שעולה בדעתו של יהודי”… “על כל שׂונאינו”… באים ויוצאים למחרת בבוקר מן הבתים – השעון עומד, והשען, לא קם משנתו!
כך צריך להיות!
מוזרה היא מיתתו של אותו שמעון עושׂה־הכובעים, שכבר הוזכר, העוזר לחזן במניין של המשׂכּילים… אשה שניה היתה לו (דרך מקרה זוכר אני פרט זה ומציינו)… קודם הגסיסה מבקש הוא ממנה, שתצא אל השוק ותקנה בשבילו קרפּיוֹן של מחצית הקילוֹ, ותבשל ותגיש לו אל המטה… כך הוא מבקש להיפרד מעל “העולם־הזה” שלו; עד־כדי־כך הוא מחבב קרפּיוֹנים… והוא מבקש להפּרד מעליהם, ולהשווֹת את טעמם בעולם־הזה לטעמו של הלויתן בעולם־הבא… ולקינוּח־סעודה (בשביל למלא אחרי הבדיחה הנושנה והמפורסמת בכל העולם) הוא מבקש לתת לו אחר־כך שזיף מתולע, שיהא יודע, אימתי הוא מקבל כבר את המלקות האחרונות לפני אכילת הלויתן…
מוזר ומשונה, אבל מבדח!
אך הנה מת עלי הדוד ליפּא! טבוֹע טבע…
דוד היה זה – אבן טובה… בריה של משי, לב של זהב… כל מה שיש לו הוא מפזר לצדקה, וכל מה שיש עליו מסיר ונותן לעניים… הדודה יעֶנטעֶ מוכרחה לשמור עליו, הן בחנות האריגים והן בבית, יותר מששוֹמרים על גנב… פעם אחת קודם הפסח היא יורדת אל המרתף לראות את התרנגול־הודו שהיא אובסת לכבוד החג – יום אתמול שעבר, התרנגול איננו… והיא יודעת, מי הוא זה הגנב… מתארע לפעמים ונכנס אל החנות פושט־יד, יעֶנטעֶל איננה, היא מחלקת פרוטות, והריהו נחפז אל מגירת־השולחן – סגורה; מנסה דבר אל המנעול – איננו נכנע… מה הוא עושׂה? הריהו פושט איזה בגד מעל בשׂרו… פעם אחת נתן למי שנתן את המכנסים… ממילא מובן, ששלום־הבית בין בני הזוג אינו בתכלית השלימות… הדודה יעֶנטעֶ אשה למדנית היא, והיא יודעת יפה כמה מותר לו ליהודי לבזבז לצדקה, אל הרב משוֹך תמשכהו… ולשון יש לה חדה ומלוטשת – כל הפּוֹדציעֶני"עֶ כולה שומעת את הקללות שהיא משלחת אל ראש בעלה… ויד עם צפרנים היא מושיטה, אלמלא היה מורא שמים עליה…
הולך הדוד ליפּא פעם אחת קודם התפילה אל הנהר להתרחץ, ומתיישב תחת מפל־המים היורד מעל גלגל הטחנה… ומוציאים אותו משם בלא רוח־חיים… אבן, אומרים, שהיתה מתגלגלת בזרם הסוחף, נפלה מלמעלה והכתה על ראשו, הממה אותו, פתח את פיו ובלע מים ונחנק…
על פי “מורה נבוכים” אין הדבר עושה עלי רושם רב. אלא מה: חבל על דוד יקר שכזה… וטבועים כבר ראיתי… אברך הוציאו פעם מן הנהר (הוא תּובע אדם, החתול שהשליכו לתוכו לא הועיל), ומשוֹ משוּהוּ מן המים נפוח הרבה. ובברכים לחצו על בטנו, עד שפרצו המים מתוך פיו… אני הייתי באותו מעמד, בעיני ממש ראיתי: המת אינו מרגיש כלל…
ומשום כך אל הנהר, אל הדוד ליפּא, לא רצתי…
אבל כשהיתה הלוַיה… הדודה יעֶנטעֶ מהלכת אחרי המטה, לא, אין היא מהלכת, היא מרחפת באויר… על פניה בת־שׂחוק קפואה, עיניה תועות ובוהות סביב ומרגע לרגע הן מתנצנצות בברק מסותר, והנה היא מתנועעת כמו בריקוד של כלה – בנעימות ובקלות, על קצות האצבעות… אני מהלך סמוך אליה, לצדה… הנשים מסביב, שומע אני, פוכרות ידיהן וממתחננות2 לפני אלוהים: רבונו־של־עולם, שהיא תבכה! שתזיל דמעה אחת לפחות! והיא מהלכת, ממלמלת ואני שומע (מה שהשתמשתי בו אחר־כך ב“אחר הקבורה”): “אכול, ליפּא שלי, אכול, שיהיה לך לבריאות!” ולפתע פתאום היא קורעת מעל עצמה את הפאה הנכרית, ובפיה – שריקה – – –
***
ומת עוד סוחר־היין ק', מן הרחוב המרוצף… אותי מושך לשם, אני מוכרח לראות כיצד בני־אדם מתים… שוכב הוא וגוסס בחדר הגדול, ביסורים נוראים… ובתו שלו, היפהפיה החרסינית, מוטלת על־גבי מיטה אחרת – כמין אימה קטנה ולבנה! והאֵם – אשה גבוהה – מכורבּלת בתוך כורסה, אין רואים את פניה… אני נדחק, יחד עם אנשי “חברה־קדישא”, סמוך אל המטה… העוויות נוראות, צעקות־פרא באמצע הוידוּי… ופתאום, בקול שנשתנה לגמרי –
– אמרו לאשתי, המפתח אל המרתף השני מונח…
כבר אינני שומע, היכן מונח המפתח… אני בורח אל גן־המהנדסים, פגוּע פגיעה עמוקה מאדם ההולך למות, מאדם בגסיסתו… אדם להבל דמה! וראוי הוא האדם לעונש המיתה, שאם לא כן לא יהא יכול לנתק עצמו לעולם מן המפתח אל המרתף השני…
ויורד הערב… ואני יוצא אל הכביש, מתרחק במקצת מן העיר ורואה (כאילו בפעם הראשונה בחיי!) – איך השמש יורדת שם ושוקעת מאחורי הגן – ורואה את להב הפורפורין מבין הענפים… וממול עולה ומסתמנת לבנה חוַרוורת, עולה ומתרוממת, מתרוממת, מתבלטת יותר…
אני עומד נשען באיזו גדר ומביט, ומתפלא על עצמי, משום מה אני רואה כל זה רק בפעם הראשונה… הרי כל יום שוקעת השמש, כל ערב עולה הלבנה… והיא נמשכת ומתרוממת למעלה, למעלה…
משל למה הלבנה דומה? צלחת־בדיל שבהקדש? טס של כסף למתנת־דרשה? פני יהושע?
ושמא אשאל את יהושע מפני מה מתים בני־אדם? ולשם מה?
נוגע בי פתאום מישהו בכתפי…
מיכל הכּנר – כבר הזכרתי אותו – סמוך לגדר של בית־התבודדות שלו עמדתי אותה שעה. והוא יצא אלי שקט ומשׂתרך בחשאי, עיניו מימיות ועגומות, ביד אחת – ספרון, וביד האחרת – פנס קטן…
– “אומרים, אתה עילוי, אם־כן הרי אתה מבין פשט?”
והוא מראה מקום בספר־הקבלה הקטן (את השם שכחתי), ומדובר שם בענייני גלגול… אני קורא ועובר, מבין ומפרש…
– “אם כן, באמת אתה עלוּי… המתן איפוא”, והוא חוזר ונעלם בביתו הקטן…
ומתחיל מתפתח אצלי רעיון: אפשר בדבר הזה נעוצה התשובה הנכונה לכל שאלותי על המות… אך הרעיון אינו מתפתח עד סופו, מיכל חוזר ויוצא עם הפנס, אך ביד האחרת, במקום הספרון, הוא מחזיק מפתח גדול וכבד שהעלה חלודה –
זה המפתח לספריתו הנעולה שבעיר…
– אתה ראוי לכך…
בידו הרועדת והרופפת הוא מגיש לי את המפתח. הקול – חלול, בלא צליל, כהיום הזה הייתי אומר – בלא צבע. אני נושׂא אליו את העינים, מבקש לומר לו דבר כלשהו, אך פי סגור ומסוגר; לאורו של הפנס רואה אני פניו של בר־מינן… צהובים, צוהב של שעוָה, מוזנחים…
“בר־מינן מגיש לי את המפתח” –
אני לוקח אותו ומסתלק עמו בשתיקה. המפתח הזה יפתח לי עולם־ספרים חדש, ולכם – פרק חדש…
אימתי ואיככה מיכל הכנר שבק חיים – אינני זוכר!
-
ב“מסירות נפש” לא ציוה פרץ לים־כנרת שיהא “צף ושופך מימיו ליד צפות עיר־הקודש”, אלא כך נאמר שם: “ולאיש היכל נהדר, שחלונותיו – זכוכית זכה – צופים פני כנרת” – (תרגום י. ח. רבניצקי). וביידיש: “און געהאַט האָט ער זיין אייגענעם אַ פּאַלאַץ, וואָס האָט ארויסגעקוקט מיט ליכטיקע פענצטער־אויגן אויפן ים כנרת”. נמצא שיפה כיוון י. ל. פרץ אפילו מתוך טעות, שהרי בצפת הרבה חלונות צופים באמת פני הכנרת. [המתרגם] ↩
-
כך במקור, הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.