קה. אלכסנדר בירוּשלים    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

ויהי בהתעוֹרר גוֹי מוּקדוֹן על מלכוּת פרס, ויצא אלכסנדר ממקדוֹניה בחיל כבד מאד ויבוֹא על דריוש למלחמה. ויך את כל הגוֹיים אשר היו בברית דריוש ויך את ארץ מצרים ואת ארץ אדוֹם; ויבוֹא לחוֹף הים ויך את עכוֹ ואת אשקלוֹן ואת עזה. וישם את פניו לעלוֹת אל ירוּשלים להכוֹתה, תחת אשר היתה בברית עם דריוש.

ויסע מעזה עם כל מחנהוּ הלוֹך ובוֹא עד אשר בא בדרך במלוֹן ויחן שם הוּא וכל מחנהוּ. ויהי בלילה ההוּא, והנה הוּא שוֹכב על מיטתוֹ בתוֹך האוֹהל, וירא והנה איש עוֹמד על ראשוֹ לבוּש בדים וחרבוֹ שלוּפה בידוֹ, וּמראה החרב כדמוּת ברק אשר יבריק ביוֹם הגשם; וירם חרבוֹ על ראש המלך. ויירא המלך מאד ויאמר לוֹ: למה אדוֹני יכה את עבדוֹ? ויאמר האיש: כי שלחני אלהים לכבוֹש לפניך מלכים גדוֹלים וגוֹיים רבים, ואני ההוֹלך לפניך לעזרך; ועתה דע, כי מוֹת תמוּת על אשר מלאך לבך לעלוֹת ירוּשלימה וּלהרע לכהני יי וּלעמוֹ. ויאמר המלך: אנא שא נא פשע עבדך! בי אדוֹני, אם רע בעיניך, אשוּבה לי. ויאמר האיש: אל תירא, כי נשאתי פניך, לך לדרכך ירוּשלימה! והיה בבוֹאך לפני שער ירוּשלים וראית איש לבוּש בדים כמוֹני, והיה האיש כתארי וּכדמוּתי, נפוֹל על פניך ארצה והשתחווה לוֹ, וכל אשר ידבר עשה ואל תעבוֹר את פיו, כי מוֹת תמוּת ביוֹם ההוּא.

ויקם המלך וילך ירוּשלימה לדרכוֹ בחרוֹן אפוֹ. ויירא הכהן וכל העם מאד ויצעקוּ אל יי ויקראוּ צוֹם. ויהי אחרי הצוֹם, ויצאוּ היהוּדים לקראתוֹ להתחנן לוֹ, לבלתי הכוֹת את העיר. ויצא הכהן מן השער הוּא וכל העם והכהנים. והיה הכהן הגדוֹל עוֹמד לפניהם לבוּש בדים, וירא המלך אלכסנדר את הכהן וימהר וירד מעל הרכב ויפוֹל על פניו וישתחוּ לכהן. וירגזוּ המלכים עבדי אלכסנדר ויאמרוּ לוֹ: מדוּע השתחווית לאיש אשר אין לוֹ כוֹח למלחמה? ויאמר המלך אל עבדיו: כי ההוֹלך לפני בכל הגוֹיים דמוּתוֹ ותארוֹ כאיש הזה אשר השתחוויתי לו.

ויהי אחרי כן, ויבוֹא הכהן והמלך אלכסנדר אל מקדש אלהינוּ. ויראוּ הכהן את ההיכל ואת חצרוֹת המקדש ואת גנזיו ואת אוּלמיו ואת מקוֹם קוֹדש הקדשים ואת מקוֹם המזבח ואת מקוֹם העוֹלה. ויאמר המלך: ברוּך אלהי הבית הזה, ואשריכם עבדיו המשרתים לפניו במקוֹם הזה! ועתה אעשה לי זכר הנה ואתן זהב לרוֹב לאוּמנים ויבנוּ את צלמי ויקימוּ אותו בין קוֹדש הקדשים וּבין הבית הזה, ויהי גלמי לזכרוֹן בבית אלוֹה הגדוֹל. ויאמר הכהן אל המלך: הזהב אשר נדבוּ שפתיך, תנהוּ למחיית כהני אלהינוּ וּלמחיית עמוֹ הבאים להשתחווֹת בבית הזה, ואני אעשה לך פה זכר טוֹב מאשר שאלת אתה. ויאמר המלך: וּמה יהיה הזכר ההוּא? ויען הכהן ויאמר: זכרך יהיה זה, כי כל ילדי הכהנים אשר ייוָלדוּ בשנה הזאת בכל יהוּדה וירוּשלים ייקראו על שמך אלכסנדר ויהי לך לזכרוֹן, כאשר יבוֹאוּ לעבוֹד את עבוֹדת אלהינוּ בבית הזה. כי אין לנוּ לקבל בבית אלהינוּ פסל וכל תמוּנה. ויתמה המלך על דברי הכהן ויכשרוּ בעיניו, ויעש כן ויתן את הזהב לכהנים.

וישאל המלך מאת הכהן לדרוֹש אלהים בעדוֹ, אם ילך למלחמה על דריוש ואם יחדל? ויאמר לוֹ הכהן: לך, כי נתוֹן יינתן בידך. ויבא לפניו את ספר דניאל ויראהוּ את הכתב אשר כתוּב בוֹ על דבר האיל בעל הקרנים המנצח לכל רוּח ועל צפיר העזים אשר רץ אל האיל וירמסהוּ¹; ויאמר לוֹ הכהן: אתה צפיר העזים ודרויש הוּא האיל, ואתה תרמסהוּ ארצה ולקחת את ממלכתוֹ מידוֹ. ויחזק הכהן את לב המלך ויצא אלכסנדר מירוּשלים ויעבוֹר ללכת על דרויוש למלחמה.

נוּסח שני    🔗

ויסע אלכסנדר מארצוֹ וישם את פניו דרך ירוּשלים, כי הגידוּ לו את כוֹח היהוּדים ואת עוֹצם הגבוּרוֹת שלהם, ויאמר המלך: אם לא אנצח את היהוּדים, אין כבוֹדי נחשב לכלוּם. ויצא המלך משם וילך עשרים וששה ימים עם כל חילוֹ. ויבוא עד דן וישלח מלאכים אל ירוּשלים לאמוֹר: כה אמר המלך הגדוֹל אלכסנדר: כבר ישבתם כמה ימים ושנים, אשר לא עבדתם אותי לא במסים ולא בגוּלגוֹליוֹת וארנוֹניוֹת; ועתה כבוֹא מכתבי אליכם, היקבצוֹ ושלחוּ לי מס. וזה המס שאני שוֹאל אוֹצרוֹת בית אלהים אשר אצרתם בבית מקדשוֹ זה כמה ימים ושנים.

וישמעוּ אנשי ירוּשלים וייראוּ מאד. ויקראוּ אל יי בחזקה ויתכסוּ שקים ויקדשוּ צוֹם. וייוָעצוּ יחדו הזקנים והחכמים אשר בירוּשלים, מה להשיב אל המלך אלכסנדר. ויכתוֹב ענני הכהן הגדוֹל למלך אלכסנדר לאמוֹר: כה אמרו אנשי ירוּשלים: כבד מהם הדבר אשר שאלת, כי לא יוּכלוּ לעשות את הדבר הזה, כי האוֹצרוֹת אשר בבית אלהים אין כוֹח בידינוּ להוֹציאם משם ולשלוֹח אוֹתם אליך, כי אבוֹתינוּ הקדישוּם לצוֹרך אלמנוֹת ויתוֹמים

וּלכושלי־ברך וּלְמָטֵי־יד להחזיק בידם. ואם אתה חפץ, ישלחוּ לך מכל בית וּבית אשר בירוּשלים דינר זהב; אבל אוֹצרוֹת שהקדישוּ אבוֹתינוּ אין בידינוּ להוציא מבית המקדש. – ויהי בקרוֹא המלך אלכסנדר את הכתב מאנשי ירוּשלים, ויחר אפוֹ מאד, ויישבע בתוֹעבה שלוֹ, שלא יצא מן הארץ עד אשר ישים את ירוּשלים ואת בית המקדש למדבר שממה.

ויהי בלילה ההוּא, וישכב המלך על מיטתוֹ, וישא את עיניו וירא, והנה מלאך האלהים עוֹמד עליו וחרבוֹ שלוּפה בידוֹ. וייבהל המלך מאד ויאמר אל המלאך: למה זה אדוֹני מכה את עבדוֹ? ויען המלאך ויאמר לוֹ: הלא אני כוֹבש העמים תחתיך, ולמה הרעוֹת ונשבעת לעשוֹת הרע בעיני יי להשחית את ארצוֹ ואת עמוֹ? ויען המלך ויאמר אל המלאך הדוֹבר בוֹ: בי אדוֹני, כל אשר תאמר אלי אעשה. ויאמר לוֹ המלאך לבוּש הבדים: הישמר בנפשך, לבלתי עשוֹת רעה לאנשי ירוּשלים! אך בבוֹאך לירוּשלים, תשאל לשלוֹם העיר והיטיב תיטיב להם וּמאוֹצרוֹתיך תאצוֹר בבית האלהים; ואם תמרה את פי, דע כי מוֹת תמוּת אתה וכל אשר לך. ויצר אלכסנדר ויען ויאמר אל המלאך לבוּש הבדים: קשה לי מאד לעשוֹת את הדבר הזה להשפיל את כבוֹדי; אבל אם רע בעיניך, אשוּבה לי ולא אבוֹא לירוּשלים. ויאמר לוֹ המלאך: הישמר בנפשך, פן תשוּב עד אשר תבוֹא לירוּשלים ושם תתן מאוֹצרוֹתיך בבית המקדש.

ויהי בבוֹקר, ויסע המלך עם כל חילוֹ לבוֹא לירוּשלים. ויבוֹא נגד ירוּשלים, וכאשר בא לפני שער העיר, ויצא ענני הכהן הגדוֹל עם שמוֹנים כהנים מלוּבשים בגדי קוֹדש להקביל פני המלך וּלהתחנן לוֹ וּלבקש מלפניו על העיר לבלתי השחיתה. ויהי כראוֹת אלכסנדר את ענני הכהן הגדוֹל, וירד מן הסוּס ויפוֹל לפניו ארצה ויחבק את רגלי ענני הכהן הגדוֹל וינשק להן. ויראו גיבורי אלכסנדר, וירע בעיניהם מאד, ויאמרוּ אל המלך: מה זאת עשית ותשפל את כבוֹדך בזקן כזה? הלא כל מלכי הארץ ודוּכסים ואיפרכוֹסים משתחווים לפניך – ואתה זלזלת את כבוֹדך לפני האיש הזה וירדת מעל הסוס והשתחווית לפניו, וּמעתה מה יאמרוּ העולם? ויען המלך ויאמר להם: אל תתמהוּ, כי האיש הזקן הזה אשר יצא נגדי, זהוּ דמוּת מלאך האלהים ההוֹלך לפני בעת המלחמה וכוֹבש ורוֹדד עמים תחתי; על כן כיבדתיו את הכבוֹד הזה.

וכשמוע ענני הכהן הגדוֹל את דברי המלך, ויקוֹד וישתחוּ לאלהי ישראל ויברך את יי בקוֹל גדוֹל. ויאמר אל המלך: אם נא מצאתי חן בעיניך, אל תעש מאוּמה רעה לאנשי ירוּשלים, כי הם עבדיך לעשוֹת רצוֹנך. ויאמר לוֹ המלך: עד שאתה מצווני על אנשי ירוּשלים, תצווה אוֹתם עלי ועל אנשי מלחמתי, כי מלאך האלהים הזהירני ויצווני לבלתי עשוֹת להם רעה.

ויבוֹאוּ כל גיבוֹרי ירוּשלים וּזקניה וחסידיה ויביאוּ את המלך על הבירנית המעוּלה שבירוּשלים ויהי שם ימים שלוֹשה. ויהי ביום הרביעי, ויאמר המלך אל ענני הכהן הגדול: הראני נא את בית האל הגדוֹל הרוֹדד עמים תחתי. ויביאוּ את המלך וגיבוֹריו בבית מקדש האלהים. וישא עיניו וירא, והנה המלאך לבוּש הבדים עוֹמד לנגדוֹ, וימהר המלך ויפוֹל מלוֹא קוֹמתוֹ ארצה וישתחוּ לפניו. וישא את קוֹלוֹ ויאמר: זה הוּא בית האלהים וכמוֹהוּ אין בעוֹלם. ויוֹצא המלך כלי כסף וכלי זהב ואבן יקרה הרבה מאד ויתן באוֹצר בית האלהים.

נוּסח שלישי    🔗

וילך אלכסנדר ארץ סוּריה, ויצאוּ אליו שרי הארץ וייקבצוּ עליו להילחם בוֹ לגרשוֹ מן הארץ ההיא. ויהי כראוֹתם, כי חזק הוּא מהם ורב מאד מחנהוּ, וישלימוּ עמוֹ ויביאוּ לו מנחה מכל המדינוֹת אשר בארץ.ויהי מהם אשר השלים עמהם ולקח את מנחתם, וּמהם אשר לא השלים עמהם ולא לקח מנחתם ויהרגם.

וילך משם ויצר על צוֹר. וישלח מלאכים אל ירוּשלים אל הכהן הגדוֹל ואל שרי היהוּדים לאמוֹר: כה אמר המלך אלכסנדר, עשו אתי ברכה והשלימוּ עמי והשיבוּ לי את המנחה אשר השיבוֹתם לדריוש מלך בבל; כי טוֹב לכם עבוֹד מלך מַקדוֹן מעבוֹד מלך בבל. ויען הכהן הגדוֹל וכל שרי היהוּדים: לא נוּכל לעשוֹת כן, כי נשבענוּ בשם אלהינוּ למלך בבל, להיוֹת לוֹ נאמנים, ולא נפשע בוֹ כל ימיו ולא נמירנוּ במלך אחר; חלילה לנוּ מעשוֹת זאת מחטוֹא לאלהים ולעבוֹר על שבוּעתנוּ ולפשוֹע במלך בבל. – וישוּבוּ המלאכים אל אלכסנדר ויגידוּ לוֹ דברי היהוּדים. ויחר לוֹ עד מאד ויאמר לעלוֹת עליהם לצבא – ואקח את נקמתי מהם ואוֹדיעם את ידי, ואראם, הטוֹב טוֹב אני מדריוש אם אָין!

ויהי בלילה ההוּא, ויחלוֹם והנה בידוֹ אשכלוֹת ענבים; וישליכם מידוֹ על פני הארץ וישׂחטם ברגליו וירמסם, והנה יין אדוֹם מאד על פני הארץ. ויהי בבוֹקר, ויקרא לחרטוּמי מצרים וחכמיה ויספר להם חלוֹמוֹ. ויען הגדוֹל שבהם ויאמר: הנה צוֹר בידך והרגת אנשיה ושפכת דמם על פני הארץ ותהרוֹס את המדינה ושמתה תל עוֹלם; והיין הוא דם האנשים אשר בה, הנהרגים על ידך. ויהי כשמעוֹ כן, ויקם מהרה ויזעק את הצבא ויקרב את כלי המלחמה ויילחם עליה מלחמה גדולה, ולא הגיע חצי היוֹם עד שלכדה; ונהרסוּ חוֹמוֹתיה ונהרגוּ אנשיה ונשבוּ הנשים והטף אשר בתוֹכה. ויהרוֹס העיר וינתץ מגדלוֹתיה וישימה תל עוֹלם. וכן עשה לשתי המדינוֹת שבסביבותיה, ויעש בהן רעה גדולה אשר לא עשה לכל מדינה אחרת, וזכר הרעה ההיא לא נשכח מזרעם וּמזרע זרעם.

אחרי כן נסע משם וישם פניו אל ירוּשלים ואל בית המקדש. וּכששמעוּ פחת יהוּדה והכהן הגדוֹל וכל שרי ירוּשלים, וייראוּ מאד וייאָספו כוּלם אל ירוּשלים. ויאמר להם הכהן הגדוֹל: אנשי ירוּשלים ויהודה, שוּבוּ ליי אלהיכם ויציל אתכם; וכה תעשוּ: קדשוּ צוֹם, קראוּ עצרה שלוֹשת ימים רצוּפים והרבוּ תפילה וּתחינה והעלוּ עוֹלוֹת וּשלמים לפני יי ויצילכם מכף אלכסנדר. ויעשוּ כן. ויהי ביוֹם השלישי לתעניתם, ויראה הכהן הגדוֹל בחלוֹמוֹ, והנה קוֹל קוֹרא: אל תירא מאלכסנדר וצבאוֹתיו ורב מחנהוּ, כי לא יעשה עמכם רעה; השכימוּ בבוֹקר וּפנוּ את רחוֹבוֹת העיר ואתה לבש בגדי הכהוּנה אשר תעבוֹד בהם לפני ולפנים וּפנוּ את כל הדרכים ולבשוּ בגדי לבן חליפוֹת, ושים הציץ על ראשך, וּפתחוּ את שערי העיר וצאוּ אליו!

ויהיה בבוֹקר ויאסוֹף כל העם, ויספר להם החלוֹם, וישמחוּ ויכרעוּ וישתחווּ ליי ועשוּ כאשר ציוָה להם. ויצאוּ לקראת אלכסנדר, ויעבוֹר בראשם הכהן הגדוֹל. ויעלוּ אל הר הלבנוֹן, ויראוּ משם את עיר ירוּשלים ואת בית המקדש ויעמדוּ שם עד אשר קרב. ויהי כראוֹת אלכסנדר את מחנה היהוּדים בראש ההר, ויאמר אל חילוֹ: התייצבוּ פה, אל תוֹסיפוּ לעבוֹר. ויקח עמוֹ משריו הגדוֹלים וּמתי מספר עמוֹ, ויקרב אל הכהן וירד מעל המרכבה ויחבק וינשק לוֹ וישתחוּ אל השם הגדוֹל אשר על ראשוֹ, וידבר אל הכהן דברי שלוֹם, ויעשוּ לוֹ כבוֹד גדוֹל.

וכראוֹת עבדיו את המעשה אשר עשה, ויתמהוּ וייפלא מאד בעיניהם. ויען אחד משריו, גדוֹל וּנשוּא־פנים מכל השרים אשר עמוֹ, וּשמוֹ ברמַניוֹן: אדוֹני המלך, כל ממלכוֹת הארץ נתן אלהים בידך, ואתה מלך גדוֹל על כל הארץ, וּמדוּע השתחווית אל הזקן הזה, שאינוֹ מתוֹרתך, והשפלת עצמך לפניו? נפלא מאד הדבר בעינינוּ ובעיני כל צבאוֹת מחניך. ויען אלכסנדר ויאמר: שמע נא ברמַניוֹן! לא השתחוויתי לאיש הזה, אלא לשם החקוּק על מצחוֹ החרוּת בציץ הזהב; ועתה שמעוּני, אחי ועמי, אני בהיוֹתי במקדוֹניה ויהי עם לבבי לקבוֹץ את החיל הזה, ואראה בחלוֹמי, והנה במדבר דוּגמַת המקוֹם הזה, והנה שם אנשים מלוּבשים בגדי לבן כדוּגמת אלוּ ולפניהם אחד כדוּגמת הכהן הגדוֹל וּמלבוּשיו. ויאמר אלי בחלוֹם: המלך אלכסנדר! וָאוֹמַר: הנני! ויאמר: אני המלאך השלוּח לעזרתך מאת האלהים מבשרני לך, כי כבוֹד גדוֹל וּמעלה גדוֹלה יהיוּ לך ואעזרך בכל מקוֹם! ועתה בראוֹתי זה ואזכרה את חלוֹמי ואדע, כי איש האלהים הוּא – ויהי כשמוֹע עבדיו את דבריו, וייטב בעיניהם.

ויהי אחרי כן, ויבוֹא אלכסנדר אחרי הכהן אל תוֹך המקדש וישתחוּ על אפיו לפני ההיכל. ויוֹצא לוֹ הכהן ספר דניאל ויראהוּ אוֹדוֹת הבחוּר מלך יוָן, שיתגרה במלכי מדי ופרס ועשה והצליח²; וכשמוֹע זה אלכסנדר, שמח שמחה גדוֹלה ויאמר להעלות עוֹלוֹת וּשלמים לשם אלהי ישראל. ויצו הכהן הגדוֹל להעלות עוֹלתוֹ וּשלמיו על פי התוֹרה וּכמצוַת משה איש האלהים. ויעשוּ כן הכהנים. ואחרי כן ציוָה המלך לתת לכהן מתנוֹת גדוֹלוֹת וחמוּדוֹת וּביקש ממנוּ להעלוֹת עוֹלוֹת תמיד וּלהתפלל בעבוּרוֹ. ואחר כל תפילוֹתיו אמר: מה שאלתך, הכהן, ויינתן לך! ויאמר לוֹ: שאלתי, אם על המלך טוֹב, יעבר נא קוֹל בכל מחנהוּ, אשר בכל ממשלתוֹ, שיימצא שם איש מעמנוּ, לא יימצא לוֹ נזק וינשאוּהוּ עבדי המלך עד הגיעוֹ עדינוּ הנה; וּבכל המקוֹמוֹת אשר אחד מישראל גר שם, לא ייאנס לעבוֹר על תוֹרתנוּ כמשפט, וגם אנחנוּ נעבוֹד את אלהינוּ כמשפטנוּ לעשוֹת את זבחינוּ ואת נסיכינוּ; ואשר יתן לנו עזר המלך לעשוֹת לנוּ הנחה מעבוֹד לוֹ בשנה השביעית וּמהשיב לוֹ מנחה, שעלינוּ להשיב לוֹ שנה בשנה, כי מצוַת אלהינוּ עלינוּ לאמור: בשנה השביעית תשבוֹת הארץ³; וכאשר תשבוֹת הארץ, נשבוֹת אנחנוּ בשנה ההיא. – ויצו המלך ותינתן דת להיעשוֹת כן, ככל אשר שאל הכהן, ויכרוֹת ברית על פי הדברים האלה וייכתב בשם המלך וייחתם בטבעת המלך.

אחרי כן יצא המלך אלכסנדר מירוּשלים וכל שריו עמוֹ; וּבכל מקוֹם שהלך השלימוּ עמוֹ ויביאוּ לוֹ מנחה.

 

קו. אלכסנדר בן החרטוֹם המצרי    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

איש היה בארץ מצרים, וּשמוֹ בלדד בן אמוֹן, והיה האיש ההוּא חוֹזה בכוֹכבים ורוֹאה במזלוֹת וּמעוֹנן ומנחש וּמכשף, אשר לא קם כמוֹהוּ בכל ארץ מצרים, וכל אשר חפץ עשה בכשפיו. ויתן עיניו בגַלִיפַטְרִיאָה המלכה אשת פיליפוֹס מלך מצרים ויתאו לשכב עמה, כי היתה יפת תוֹאר ויפת מראה. וימת לבוֹ בקרבוֹ מרוֹב אהבה עזה וכמעט אשר לא נוֹתרה בוֹ נשמה. ויתחזק בלדד ויישען על מזלוֹ וינחש בכשפיו לדעת, אם מחשבתוֹ מוֹעלת לוֹ לשכב עם המלכה; ויפל גוֹרל בכשפיו ויעל גוֹרלוֹ על המלכה. וישמח בלדד שמחה גדוֹלה וילך בשדה אנה ואנה ויחפש למצוֹא עשב אחד ששמוֹ צרפיליא, וישבע את העשב בכשפים ויקברהוּ תשעה ימים רצוּפים.

ויהי ביוֹם השלישי, ויבוֹא מכתב אל המלך פיליפוֹס, אם לא יציל את הארץ תוֹגרמה. וכשמוֹע המלך פיליפוֹס מחיל הישמעאלים הפוֹשטים בארץ אזיפפד כל ארץ תוֹגרמה, ויחרד חרדה גדוֹלה וייוָעץ ויעבר קוֹל בכל ארץ מלכוּתוֹ להיוֹת מוּכנים כל שוֹלף חרב לבוֹא לעזרת המלך. וייקבצוּ כל עם מלכוּתוֹ כאיש אחד, וילך המלך עם כל חילוֹ להילחם עם הישמעאלים. וכראוֹת בלדד, כי יצא פיליפוֹס מן הארץ, וילך ביוֹם התשיעי, אחרי קברוֹ את עשב צרפיליא, ויקח את העשב ויעש כישוּפיו ככל תאוַת לבוֹ. וילך אל המלכה גליפטריאה ויאמר לה: שמעי. אדוֹנתי, כי שלוּח אני אליך מאת דיגוֹניא אֵל־מלך שלנוּ. ותשמח המלכה ותקם מעל כסא המלוּכה ותשתחוּ לבלדד ותאמר לוֹ: דבר דבריך ואל תכחד ממני. ויען בלדד ויאמר אל המלכה: דיגוֹניא אֵל־מלך שלנוּ שלחני אליך לאמוֹר, כי ראה את צניעוּתך ויוֹשר־לבבך, על כן מלאוֹ לבוֹ לבוֹא אליך ולשכב עמך ותלדי ממנוּ בן, שיהיה גם הוּא אל־מלך. ותאמר לו המלכה: תנה לו אוֹת אמת ואדעה, כי דבריך כנים ואמיתים. ויען בלדד ויאמר אל המלכה: זה לך האוֹת: בשעה שיבוֹא אל־מלך אליך, תהיינה במצחו שלוֹש קרנים, האחת של כסף והשתיים של זהב; וּבסוֹף שעה תשקע האחת והשתיים תגדלנה למעלה למעלה. ויהי כאשר שמעה המלכה כך, ותשמח ותיקוֹד ותשתחוּ ארצה.

ויהי בלילה ההוּא ויעש בלדד את כישוּפוֹ, ויבוֹא בחצר המלכה וגנה. תרדימה גדוֹלה נפלה על כל אנשי ביתה, כי בלדד עשה להם בכשפים, ויצא ויבוא חדר בחדר ויבוֹא עד מיטת המלכה. ויעש האוֹתוֹת לעיניה, ככל אשר דיבר אליה, ותרא המלכה את כל האוֹתוֹת ותישמע לוֹ, ויבוֹא אליה, ותהר לוֹ. ותאמר לוֹ המלכה: מה יהיה שם הנער היוּלד? ויאמר לה: אלכסנדרוֹס יהיה שמוֹ, כי סנדרוֹס בלשוֹן מצרי אדוֹן כל. ותשמח המלכה מאד. ויהי בבוֹקר, ותשלח ותקרא לכל חכמיה ושריה ותעש להם משתה גדוֹל.

המה אוֹכלים ושוֹתים וּמיטיבים את לבם, ויבוֹא פיליפּוֹס מן המלחמה שמח וטוֹב לב כי ניצח את הישמעאלים. ותרץ המלכה לקראתוֹ ותחבק לוֹ ותשק לוֹ ותגד לוֹ את כל הקוֹרוֹת אוֹתה. וישמע המלך וירגז ויספוֹק כף אל כף; וידע, כי בלדד המכשף בא אליה. וישלח המלך לקרוֹא לבלדד. ויירא בלדד ויברח מארץ מצרים וישב במערה אחת כל ימי חייו, כי המלך פיליפּוֹס שלח אחריו בכל גבוּל מלכוּתו להרוֹג אותו, ויתחבא שמה ולא נמצא. ויאמר המלך אל המלכה: אין עליך משפט מוות, אך סתמי וחתמי הדברים ואיש אל ידע, פן נהיה לבוּז.

ויהי בעת לדת המלכה, ותלד בן ותאמר אל המילדת: חנקי את בני זה ואתן לך אלף שקל זהב. ותען המילדת: חלילה לי מעשוֹת זאת לשלוֹח יד בבן המלך; ואף כי אני רוֹאה בוֹ סימני מלכוּת שימלוֹך על כל העוֹלם, אך בבחרוּתוֹ ימוּת על ארץ אחרת. וכשמוֹע המלכה ותחדל לדבר אליה; וכזאת וכזאת נמלט הנער.

וזאת היתה דמוּת הנער: עינוֹ האחת דוֹמה לעין חתוּל ועינוֹ השנית דוֹמה לעין האריה וּמבטה לארץ, וּמשוּנה למראה. ותקרא לוֹ אמוֹ אלכסנדרוֹס. ויגדל הנער ויהי מצליח בכל דרכיו, ותרעש הארץ לפניו, ויפוֹל פחדוֹ ואימתו על כל רוֹאיו ושוֹמעיו.

נוּסח שני    🔗

ויהי מלך ממלכי מצרים, וּשמוֹ נֶקְטָנִיבּוֹס, והיה האיש ההוּא חכם וּמשכיל וראש על כל חרטוּמי מצרים בחכמת המזלוֹת ואביר המכשפים ויוֹדעי העתידוֹת ומזיל כוֹחוֹת הכוֹכבים וראש למכירים בחכמת הרוּחוֹת ונוֹשא חן בעיני בני עמוֹ וּמתרצה להם מקטנם ועד גדוֹלם. ויוּגד לו, מלך פרס, הוּא ארתחשסתא המלך, נוֹעץ להילחם וּלהבקיע את מדינת מצרים וּלהכניע את מלכוּתה אליו. ויקם נקטָניבּוֹס מכסא מלכוּתוֹ וישב אל המקוֹם אשר היה קוֹסם בוֹ, ויעש תמוּנות רכב וּפרשים מדוֹנג וישימן במים המוּעדים אצלו ויאחוֹז בידוֹ כפוֹת תמרים ויתחכם בהן, לדעת, הינצח את הקמים עליו אוֹ אם ינצחוּהוּ. עד אשר נראוּ לוֹ התמוּנות, צלמי חילוֹתיו אשר עשה נפלוּ ונכנעוּ לפני תמוּנוֹת סרני פרס העוֹלים עליו. ויתייאש מהתאזר לצאת לקראתם, וישב לחשוֹב, איך ימלט את נפשוֹ. ויגלח את ראשוֹ ואת זקנוֹ ויתחפש וילבש בגדים אחרים. ויברח נקטניבּוֹס המלך ממצרים מתנכר מעירוֹ לילה, וישא עמוֹ את אשר היה יכוֹל לשאת מזהב ומאבן יקרה, ויקח בידוֹ את הצוּרוֹת והתמוּנוֹת אשר היוּ עשוּיוֹת בחכמת הכוֹכבים והקסמים; ויסע משם אל מדינת מקדוֹניה עיר המלוּכה ליוָנים ונקטניבּוֹס יוֹשב במדינת מקדוֹניה מנוּכר, ולא נוֹדע מי הוּא ואי מזה עם הוּא; אמנם מכוּבד היה ביניהם מאד.

וירבוּ הימים ויצא פיליפּוֹס מלך מקדוֹניה באחת ממלחמוֹתיו. וילך נקטניבּוֹס לבית הארמוֹן, לבקש את נְבִירָאשׂ המלכה אשתוֹ. וכאשר נשא עיניו אליה, חשק בה ויאהבה מאד וישתחוּ לה וישק על ידה ויאמר: יעזרך האל, מלכת מקדוֹניה! ותשיבהוּ: יברכך אלהים, חכם הרזים, שב לימיני! וישב הוּא למוּלה, ותשם היא אליו פניה ותאמר לו: הן העידוֹת בחכמתך, כי מבני מצרים אתה. הֱשִיבָה ויאמר: כן דיברת, אדוֹנתי המלכה, וּמאד כיבדתיני והגדלתיני ביחסך אוֹתי למצרים, יען כי הם אנשי המליצה, פוֹתרי החלוֹמוֹת ותוֹפסי תעלומוֹת; ואני אם איני מהם, אני מתייחס אליהם במקצת היחס, לא נוֹפל אני מהם בחכמת הרזים והעתידוֹת.

והוא בדברוֹ אליה כדברים האלה, לה היה מסיר עפעפיו ממנה מרוֹב יפי מראה ותארה. ותאמר לוֹ: מה לך תיטיב להביט אלי כל ככה? השיבה: עקב אשר ציפייתי אליך הזכירה אוֹתי, את אשר התנוּ עמי אלוֹהוֹת להילווֹת אל מלכה גדוֹלה ולעבוֹד לה. ואני מייחל, אוּלי תהי אַת המלכה ההיא. – ואחרי כן הוֹציא מחיקוֹ ונתן לה אבן שוֹהם במשכיוֹת מיני מרגליוֹת, וּבה שלוֹש מחוּגֹות: על האחת חקוּקים המזלוֹת שנים עשר, ועל השנית שבעת המשרתים, ועל השלישית אוֹתוֹת נסיוֹני המזלוֹת במוֹלדוֹת הממלכוֹת. וּבפאוֹת הלוּח ארבע

אבנים יקרוֹת, וּבהן חקוּקים סוֹדוֹת מחכמה הטבעית. וכאשר ראתה נביראשׂ המלכה את הלוּח הזה, תמהה עליו ותאמר לו: נקטניבּוֹס, הן הנחילך האל חכמה רבה ועצוּמה, ואם תגיד לי היוֹם והשעה והרגע, אשר נוֹלד בוֹ פיליפּוֹס המלך, אזי מבטחי בחבָריך וּקסמיך מבטח שלם. ויגד לה את שאלתה על נכוֹן.

ויאמר נקטניבּוֹס אל המלכה: אם תשאליני להגיד לך מבלעדי זה כל דבר, אגיד. ותאמר לוֹ: אנשי המדינה מספרים איש אל רעהוּ, כי פיליפּוֹס המלך בלבוֹ לגרשני בשוּבו ממלחמה זאת. וישיבה נקטניבּוֹס ויאמר: כזב ושקר יזמוּ האנשים האלה; אוּלם דבר יקרה אליך עמוֹ אחרי שנים ותיפטרי ממנוּ, ואחר כך ישוּב אליך נכנע. ותפגע בוֹ להוֹדיעה עניין זה עוד לאחריתוֹ ולעזוֹר אוֹתה בחכמתוֹ מפני פיליפּוֹס אישה.

ויאמר אליה: דעי, כי אחד מן האלוֹהוֹת הגדוֹלים חשק בך וידרוֹש ממך, שתילווי אליו, והוֹא יעזרך ככל אשר תבקשי. ותאמר: מי הוּא האלהים הזה וּמה תארוֹ? ויאמר אליה: האלהים הזה שמוֹ אמוֹן החזק; נקרא בשם זה, מפני שהוּא יכוֹל לתת חוֹזק ואוֹמץ לכל מי אשר יישען עליו ויעבדהוּ. ותאמר: הוֹדיעני צוּרתוֹ וּתמוּנתו, לבעבוּר אכירהוּ בבוֹאוֹ אלי. ויאמר: האלוֹה הזה הוּא איש בינוֹני, לא זקן ולא נער, וּבמצחוֹ קרניים כקרני השוֹר וזקן שלוֹ כזקן הכלב; והוּא יבוֹא אליך וידרוֹש מאתך שתילווי אליו. ותאמר: אם אמת הדבר הזה, לא אחזיקך מתנבא אלא בחזקת אלהים קדוֹש.

ויהי אחרי כן יצא נקטניבּוֹס מלפניה וילך היערה ויתייחד שם ויאסוֹף שרשים ועשבים ויתחכם בהם כפי קסמיו, למען תראה המלכה נביראשׂ במראוֹת הלילה את כל אשר התנה עמה לראוֹת. ויהי ביוֹם השני ותשלח המלכה אחריו מלאך, ויבוֹא אליה. ויאמר אליה: אשר ראית, אמרי לי, כי בקרוֹב אוֹדיעך אשר תעשי. [ותספר לוֹ המלכה חזיוֹנה]. ויאמר נקטניבּוֹס: הנה שמעתי חזיוֹנך, ואם תתני לי בקצה בירתך מקוֹם אשר אלין בוֹ הלילה, תראי בעיניך פתרוֹן חלוֹמך; כי האלוֹה אמון אשר ראית ישוּב אליך בתמוּנת נחש ואחרי כן ייהפך לתמוּנת בן־אדם כתארי, ואם אני אהיה פה, אוֹדיעך מה תעשי עמוֹ. השיבה המלכה לאמוֹר: הנה הבירה לפניך, בחר לך מקוֹם לשבת; וכאשר ייאמנוּ דבריך, תהיה לאב לבן אשר ייוָלד. – ותצווה לפנוֹת לוֹ מקוֹם בבירתה לשכב שם.

ויהי בלילה ההוּא, ונקטניבּוֹס נהפך לנחש כמשפט הקוֹסמים המתהפכים לכל תמוּנה אשר יחפצוּ בה. וילך בצוּרתוֹ ההיא אל ערש המלכה נביראשׂ ויבוֹא אליה. וּבכלוֹתוֹ אמר אליה: מן הזרע הזה יצא לך בן, אשר יהיה לוֹ כוֹח וּגבוּרה מכל אשר היוּ לפניו.

ויצא נקטָניבּוֹס משם וילך לדרכוֹ. וּברבות הימים וּנביראשׂ המלכה הרגישה הילד מתרוֹצץ בבטנה. ותשלח ותקרא לנקטניבּוֹס, ותגד לו הרגשת הילד, ותשאלהוּ להוֹדיעה בחכמתוֹ, מה יהיה משפטה על זה עם פיליפּוֹס אישה, בשמעוֹ את הדבר הזה. ויאמר אליה: אל תיראי, כי אמוֹן האלוֹה הוּא יעזרך ויתקן אוֹדוֹתיך עם פיליפּוֹס בעלך. ויצא משם נקטניבּוֹס היערה וילקט עשבים ושרשי הצמחים, אשר מנהגוֹ להזיל בהם כוֹח הכוֹכבים, והיה מראה לכל אחד בחלוֹם את רצוֹנוֹ להראות. ויראה לפילפּוֹס בלילה ההוּא בחלוֹמוֹ, והנה האלוֹה אמוֹן שוֹכב עם אשתוֹ נביראשׂ; וּבכלוֹתוֹ היה קוֹשר רחמה וטוֹבע עליה בחוֹתם טבעת צוּרת נחש, על ראשו מאכלת והשמש מטה אוֹרוֹ עליו. וייקץ פיליפּוֹס ותיפעם רוּחוֹ וישלח ויקרא לכל חרטוּמיו ואשפיו ויספר להם את חלוֹמוֹ. ויגידוּ לוֹ חכמיו, כי המלכה תלד במהרה מרוּח אחד האלהים בן, אשר יהיה ככפיר וּכנחש, ותפשוֹט מלכוּתוֹ בכל מקום אשר יזרח השמש, וזאת צוּרת הנחש וּפתרוֹנוֹ אשר היה חקוּק בחוֹתם הטבעת.

אחרי המראה הזאת לכד פיליפּוֹס את העיר, אשר היה צר עליה; וייראה לוֹ בתוך מלחמתוֹ, כאילוּ נחש נלחם בעדוֹ בין ידיו וּמשליח אימה לכל בני המדינה הנלחמים עמוֹ וּממיתם. וכאשר לכד פיליפּוֹס את המדינה, הסב את פניו לשוּב אל ארצו למקדוֹניה; וּבבוֹאוֹ אל בירתוֹ, יצאה נביראשׂ אשתוֹ לקראתוֹ, ותשא חן בעיניו ויחבקה וינשקה. ויאמר לה: זכה אַת וּברה בהילווֹתך לאלוֹה ההוּא, ואין לאדם להאשימך על ככה ולא יוּכל כל בשר להשפילך; הנה הראוּני האלוֹהוֹת בחלוֹם כל אשר קרה לך, ולכן לא ייתכן לי ולא לכל בשר להחטיאך על המעשה הזה.

בימים ההם, וּפיליפּוֹס יוֹשב על כסאוֹ בבית המשתה ושריו ועבדיו לפניו וּנביראשׂ אשתוֹ יוֹשבת לימינוֹ. וייהפך נקטָניבּוֹס לנחש כמנהגוֹ, ויבוֹא אל תוֹך בירת המלך פנימה, וכראוֹתוֹ את נביראשׂ המלכה, נתן ראשוֹ בחיקה וינשקה. ויחרד המלך וכל שריו העוֹמדים לפניו, ויאמר להם המלך: ראה ראיתי את הנחש הזה ביוֹם אשר לכדנוּ את המדינה אשר היינוּ צרים עליה, והוֹא הוֹרג לפני את אוֹיבי הנלחמים עמי, והיוּ נסים מפני, וגם זה תימה גדוֹל עד מאד.

ויהי לימים, וּפיליפּוֹס המלך יושב על כסא מלכוּתוֹ, והנה נפלה בחיקוֹ ציפוֹר ותפריח ביצה, ותפוֹל הביצה ההיא מתוֹך חיק המלך ותישבר, ויצא ממנה נחש קטן הוֹלך על גחוֹנוֹ במרוּצה, וּבסבוֹתוֹ לשוּב אל שפוֹפרתוֹ, לא הגיע אליה עד שמת. ויתמה המלך מאד ויאסוֹף חרטוּמיו וחכמיו ויספר להם קוֹרוֹת הציפוֹר והביצה והנחש. ויאמרוּ לו חכמיו: דע, כי המראה הזאת כעין נבוּאה היא מאת האלוֹהוּת, להגיד לך כי הבן, אשר יהיה לך, ימשוֹל בכל כנפות הארץ ויהרוֹג כל הממלכוֹת, וּבטרם שוּבוֹ אל ארץ מוֹלדתוֹ ימוּת.

ואחרי כן חלתה המלכה נביראשׂ מהריוֹנה, ותשלח ותקרא לנקטניבּוֹס ותוֹדיעהוּ את הדבר. וידע נקטניבּוֹס, כי חלי ההריוֹן הוּא וּבעתוֹ, כי מלאוּ ימיה ללדת, ויצו השפחוֹת העוֹמדוֹת לפניה להחזיק בידיה וּלהעמידה על עמדה; וּבעמדה מלאוּ שמים עבים ויחשך העוֹלם והשמש קדר, ותשב ותלד זכר. וּבעת לידתוֹ נזדעזעה הארץ וירגזוּ מוֹסדי השמים ויגדלוּ הברקים והרעמים ויגבר הקוֹר אשר לא נוֹדע לפניו עצוּם ממנוּ. ויצאו הילדים ויבשרוּ את המלך, ויבוֹא אל נביראשׂ אשתוֹ ויאמר אליה: הנה הייתי חוֹשב מקוֹדם מוּם בילד הזה, יען איננוּ מחלצי; אמנם בראוֹתי המסוֹת הגדוֹלוֹת האלה אשר נהיוּ בעת לידתו, ידעתי, כי מבני האלוֹהוֹת הוּא, והנה אני מגדלוֹ ואשים את שמוֹ אלכסנדרוֹס. ויצו לשפחוֹתיה הפקוּדוֹת בבית מלכוּתוֹ לאָמנוֹ

וּלגדלוֹ.

ואלכסנדר לא היה דוֹמה בתמוּנתוֹ לא לאביו ולא לאמוֹ, כי שערוֹ כשער הארי ולוֹ עיניים גדוֹלוֹת, האחת תכלת והאחת שחוֹרה, ושיניו גדוֹלוֹת וקוֹלוֹ כקוֹל האריה המס ימס. ויגדל וישב בבית־הספר ויהי משכיל וּמבין בכל חכמה וּמוּסר. וּבהגיעוֹ לשתים עשרה שנה, רכב על סוּסים, ולא עמד לפניו פרש מרוֹב אוֹנוֹ ועצמוֹ. וכראוֹת פיליפּוּס גדוּלתוֹ וּגבוּרתוֹ, תמה עליו ויאמר לוֹ: הוֹי, אלכסנדר, הן אני אוֹהבך ונפשי קשוּרה בנפשך; אבל אין לבבי שלם בראוֹתי תבנית צוּרתך נבדלת מתבנית צוּרתי.

וּנביראשׂ המלכה שומעת בדבר פיליפּוֹס אל אלכסנדר, ויחר לה ותחשוֹב על פיליפּוֹס כי אמרה, לבוֹ לא נכוֹן עמה. ותשאל על זה לנקטניבּוֹס להוֹדיעה את לב פיליפּוֹס אליה, וישיבה ויאמר אל תחשבי על פיליפּוֹס אישך כי אם טוֹב, כי לבבוֹ שלם עמך. – כשמוֹע אלכסנדר את דברי נקטניבּוֹס, אמר לוֹ: מאין לך החכמה הזאת, ואיכה יכוֹלת לדעת את לב המלך? ונקטניבּוֹס היה אחד ממלמדי אלכסנדר; ענה ואמר לו: הדעת הזאת מגיע אדם אליה בחכמת הכוֹכבים, כוֹחוֹת הגוּפוֹת העליוֹנוֹת. השיבוֹ אלכסנדר: הן אני תאב לדעת החכמה הזאת; ועתה איני חוֹשב למאוּמה שאר החכמוֹת אשר לימדתני לנוֹכח החכמה הזאת – מדוּע איחרת ללמדה אוֹתי? השיבוֹ נקטניבּוֹס: עקב אשר יצטרך האדם בתלמוּדה להתייחד ביערוֹת וּלהביט אל הכוֹכבים ולעשוֹת תוֹאנוֹת רבוֹת אשר לא תיעשינה בלעדי ביחוּד. וישאלהוּ אלכסנדר: התוּכל בחכמתך זאת לדעת, מה תהיה אחריתך וּמיתתך? השיבו נקטניבּוֹס: יוֹדע אני בכוֹח חכמתי זאת, כי ימי קצרים והיוֹצא מחלצי הוּא יהרגני.

ויען אלכסנדר ויאמר: מה מאד הזהרתני את החכמה הזאת, איכה אוּכל לדעתה? השיבו נקטניבּוֹס: כאשר אמרתי לך לצאת עמי יערה, ושם תלמד העניין הזה כרצוֹנך. וייוָעדוּ לצאת באחד הלילוֹת אל היער. וּבהגיעם אל הפחתים אשר היוּ סוֹבבים חוֹמוֹת העיר, אמר נקטניבּוֹס: הבט וּראה כוֹכב שבתאי ושוּר אוֹרוֹ, איך נוֹטה לקדרוּת; והבט וּראה כוֹכב צדק ונוֹגה, איך יהלוּ אוֹרם וזהרם! ענהוּ אלכסנדר ויאמר: הראני אוֹתם, אתה הרב! ויקרב אליו נקטניבּוֹס, וכאשר נשא עיניו אל הכוֹכבים להראוֹתם אוֹתם לאלכסנדר, הדיחוֹ אלכסנדר אל תוך הפחת ויאמר לוֹ: לך לחמת האלהים, כי כן נאה לעשוֹת למגלה רזי המלך ותעלוּמוֹתיו!

וירם נקטניבּוֹס קוֹלוֹ מן הפחת ויאמר: עתה ידעתי, כי יצאה חכמתי לאוֹר האמת, כי אתה בני אלכסנדר, אשר הייתי חוֹזה שתהרגני. השיבו אלכסנדר: ואיך אני בנך? ענהוּ נקטניבּוֹס ויאמר: אתה בני באמת, ולא תשאלני, איך. ויחר אף אלכסנדר וישלך עליו אבן ויפגע בוֹ וימת.

ואחרי כן הכה לב אלכסנדר אוֹתוֹ. אמר: אוּלי אמת היה דברוֹ זה. ויינחם על הרגוֹ אוֹתוֹ. וירד לתוֹך הפחת ויוֹצא משם גווית נקטניבּוֹס וישאנה על כתפוֹ עד בירת המלך. וכראות נביראשׂ אמוֹ זאת, אמרה לוֹ: מה זה אלכסנדר? השיבה: זאת היא גוּפת נקטניבּוֹס מלמדי! אמרה לוֹ: והלא הוּא היה אביך במקוֹמוֹ! מדוּע שילמת רעה תחת טוֹבה? ויאמר לה אלכסנדר: כל זה יגיע לך ממוֹרך לבבך ושפלוּת דעתך!

ואחר כן ציוותה המלכה נביראשׂ לקבוֹר את גוּפת נקטניבּוֹס בבירתה.

 

קז. שמן יריחו וקבר אלטינוֹס    🔗

וישלח המלך אלכסנדר ויקבוֹץ את כל חילוֹ ויעש לוֹ רכב ברזל הרבה מאד. ויצא בראש החיל ויקח דגלוֹ בידוֹ, ויצאוּ כוּלם אחריו. ויבוֹאוּ ביער גדוֹל מאד וילכוּ בוֹ עשרים ותשעה ימים. ויהי לעת הערב, ויבוֹאוּ לפני הר גדוֹל וגבוֹה מאד, ועליו בניין גדוֹל וּמפוֹאר. ויאמר המלך: מי ילך עמי לעלוֹת על ההר? ויצאוּ מאתיים איש מתוֹך חילוֹ ויאמרוּ לוֹ: עלה נעלה עמך. ויעלוּ על ראש ההר וימצאוּ שם שער גדוֹל ורחב מאד. ולפני השער היה יוֹשב זקן אחד. וכראוֹת הזקן את המלך, רץ לקראתוֹ לחבק לוֹ וּלנשק לוֹ. וירוּצוּ הגיבוֹרים לפני הזקן ויתפשוּ אוֹתוֹ ולא הניחוּהוּ לגשת אל המלך. ויען הזקן ויאמר להם: למה זה אינכם מניחים אוֹתי לחבק וּלנשק את אדוֹני המלך אלכסנדר? ויאמרוּ הגיבורים: מי הגיד לך, אשר שמוֹ אלכסנדר? ויען הזקן ויאמר להם: כי שמוֹ וצוּרתוֹ חקוּקים בהיכלי, ואני ישבתי על ההר הזה הרבה ימים ושנים לשמוֹר לוֹ את המבצר. ויענוּ הגיבוֹרים ויאמרוּ אל הזקן: מה כוֹחך? מה גבורתך אשר אתה יוֹשב לבדך? הנה הלא אנוּ מתי־מספר תפשנוּך ולא הנחנוּך לגשת אל המלך! ויחר אף הזקן בגיבוֹרים ויאמר להם: וכי עלה על רוּחכם, שאתם ניצחתם אוֹתי?! כי לוּלי מוֹרא מלכוּת עלי, לא הייתי חוֹשש עליכם כלוּם; כי נצטוויתי על ככה, לבלתי עשוֹת דבר כנגד המלך. ויאמרוּ הגיבוֹרים אל הזקן: אם נא מצאנוּ חן בעיניך, הראנוּ נא את כוֹחך! ויאמר הזקן: אם המלך יתן לי רשוּת, אודיעכם את כוֹחי ואת גבוּרתי. ויאמר המלך: הרשוּת ניתנה לך.

ויהי כשמוֹע הזקן כן, ויצעק צעקה גדוֹלה, אשר לא היה כוֹח בגיבורים לעמוֹד, ויפלוּ כוּלם על פניהם, ואף המלך נפל על פניו. ויאמר המלך אל הזקן: רב, לך, אל תוֹסף, כי אין בי וּבגיבוֹרים כוֹח לעמוֹד מפני כוֹח קוֹלך. ויען הזקן אל המלך ויאמר לוֹ: אם אתה חפץ אוֹדיעך את גבוּרתי בדבר אחר. ויאמר: לא. ויען הזקן אל המלך: בוֹא עני אתה ואנשיך העומדים לפניך, ואראך את יפי המבצר ואת כל בניינו מקטוֹן ועד גדוֹל, כי מוּפלא הוּא ונחמד למראה. ויאמר המלך אל הזקן: אם ייטב בעיניך, ירד נא אחד מגיבוֹרי ויקרא לאחד מסוֹפרי ויכתוֹב את כל אשר יראה בהר הזה. ויאמר הזקן: עשה כן. וירד אחד מן הגיבוֹרים מן ההר ויבא את מנחם היהוּדי. ראש סוֹפרי המלך.

וילך המלך עם הזקן בתוֹך המבצר, וילכוּ אחריו גיבוריו וּמנחם ראש הסוֹפרים. ויבוֹא המלך וגיבוֹריו בחדר אחד של זכוּכית אדוּמה גבוֹה ורחב מאד, וּבוֹ תשעים וחמישה חלוֹנוֹת, וּבתוֹך כל חלוֹן וחלוֹן היוּ כל מיני עוֹפוֹת טמאים וּטהוֹרים וּמצפצפים בקוֹלם עד אשר נשמע למרחוֹק; וּבחלוֹן העליוֹן היה יושב כוּשי אחד זקן והוּא מניף עליהם בסוּדר וידמוּ ולא ענוּ עוֹד. ויצא המלך וגיבוֹריו מן החצר ההיא ויבוֹאוּ בחדר אחר בנוּי מזכוּכית ירוּקה, וּבוֹ שוֹכבוֹת כל מיני חיוֹת טהוֹרוֹת וּטמאוֹת,

וּבתוֹכן היתה חיה משוּנה, וזאת דמוּת החיה: מכף רגלה ועד קדקדה לא היה בה שער, אך חלקה היתה, ורגליה דוֹמוֹת לרגלי אריה וּפניה כפני עוֹף ועיניה גדוֹלוֹת וּרחבוֹת כאמתיים וגוֹבה החיה כחמש אמוֹת ושיניה ארוּכוֹת כאמה וחצי. ויתמה המלך מאד. ויאמר לוֹ הזקן: אל תתמה, כי עוֹד אראך פלא גדוֹל מזה. וילך הזקן ויקח עשב אחד ויתן בפי החיה, ותצא ממעיה חיה משוּנה והיא מלאה שער לבן, וקוֹלה כקוֹל בני־אדם ושיניה ירוּקוֹת ויאמר הזקן: שער של חיה זאת טוֹב מאד לנצחוֹן, כי כל הנוֹשאוֹ עליו במלחמה ינצח ואוֹיביו יפלוּ לפניו חללים חללים. וילעג המלך על דברי הזקן ויהי כמצחק בעיניו. ויחר אף הזקן ויאמר אל המלך: איך נשאך לבך להיוֹת לוֹעג על דברי? ועתה ידוֹע תדע, כי מרה תהיה לך באחרוֹנה. וירא המלך את רוֹגז אפוֹ וידבר אליו דברים רכים לשכך חמת הזקן, ויאמר לו: אם נראה בעיניך שדיברתי נגדך דבר אשר לא יישר בעיניך, מחוֹל על כבוֹדך וַחלוֹק כבוֹד למלכוּת. ויען הזקן ויאמר אל המלך: גם לדבר הזה שמעתיך, רק אל תוֹסף לעשוֹת כדברים האלה. ויאמר המלך אל הזקן: אם נא מצאתי חן בעיניך, הראני נא עוֹד את יפי המבצר הזה. ויאמר לוֹ הזקן: בוֹא עמי ואראך פלא גדוֹל וּמוּפלא. וילך המלך עם הזקן ויבוֹאוּ בחדר יפה מאד בנוּי מאבני שיש אדוּמוֹת, וּבוֹ כל מיני בשמים. וייכנס הריח בחטמוֹ של המלך וייפלא מאד מאד ויהי לוֹ כוֹח וּגבוּרה מבראשוֹנה. וישא המלך את עיניו וירא אבן שיש יפה, וּבה היה מוּנח כלי זכוּכית אדוּמה, ויאמר המלך: מה זאת? ויאמר לו הזקן: זה שמן בלסמוֹן, אשר הוּבא מיריחוֹ עיר התמרים.

ויוֹסף המלך וישא את עיניו וירא אבן שיש ירוּקה כעין קברוֹת המלכים. וישאל את הזקן: מה זה? ויאמר לוֹ: באבן זאת נמשח אַלטינוֹס⁴ המלך, והוּא נמשח בשמן אפרסמוֹן ועדיין גוּפוֹ קיים. ויאמר לוֹ המלך: הנה ידעת, כמה שנים יש שנקבר בוֹ? ויאמר הזקן: המתן מעט, ואקרא את המכתב אשר חקוּק על האבן. ויקרא הזקן את המכתב וימצא מאתיים וּשמוֹנים וחמש שנים. ויאמר המלך אל הזקן: אם נא מצאתי חן בעיניך הראני נא את גוּף אַלטינוֹס ואדעה, כי האמת דיברת, שגוּפוֹ קיים עדיין. ויען הזקן ויאמר: את שאלתך אמלא, אך היזהר וּשמור את נפשך שלא תגע בגוּפוֹ, אם באת בלילה הזה אל אשה. ויאמר המלך: לא באתי הלילה הזה אל אשה – ויכזב לוֹ. ויאמר הזקן: אמוֹר לאנשיך, שלא יגעוּ גם המה בגוּף המלך, אם לא טהרוּ ממשכבי אשה. ויאמר להם המלך: הנוֹגע בבשר המת מוֹת יוּמת!

ויקרב הזקן ויגל את האבן העליוֹנה מעל השיש ויסר המכסה מעל המת. ויראוּ המלך וגיבוֹריו את המת ויתמהוּ האנשים איש אל רעהוּ. ויאמר המלך אל הזקן: האגע בבשׂר המת? ויאמר הזקן: לא. ועוֹד הדבר בפי המלך, ויקרב פתאוֹם ויגע במת. ויפוֹל המלך לאחוֹריו ויזע זיע גדוֹל ונשתנה במראיתוֹ. וייראוּ הגיבורים ויזעקוּ זעקה גדוֹלה וּמרה ויפלוּ כוּלם לפני הזקן וישתחווּ לוֹ אפיים ארצה. ויאמרוּ לוֹ: בי אדוֹני, מה נעשה לאדוֹנינוּ המלך? ויאמר הזקן: הלא אמרתי לכם, אל תגעוּ בבשר המת, כי מוֹת תמוּתוּן. ויוֹסיפוּ הגיבורים ויבכוּ בכי גדוֹל ויבקשוּ שנית את פני הזקן, ויאמר להם: לוּלי נשאתי את פניכם, לא נטפלתי במלככם, ועתה התייצבוּ וּראו מה אעשה לוֹ. ויענוּ כוּלם פה אחד ויאמרוּ: הננוּ ועשינוּ כאשר אדוֹנינוּ מצווה. ויאמר הזקן: אל תיראוּ כי יש תקוָה לאחרית המלך. ויקח הזקן קרן שחוֹרה ויבא גחלים לוֹחשוֹת ויתן בקרן וישם על פדחת המלך אלכסנדר. ויעמוֹד המלך על עמדוֹ כבראשוֹנה, וייאלם ולא היה יכוֹל להוֹציא דבר מפיו. ויראוּ גיבוֹריו ויבכוּ ותיהפך שמחתם לקינה. ויאמר להם הזקן: אל תיראוּ. ויקח הזקן עשב וישם באוֹזן השמאלית של המלך, ויפתח את פיו וידבר אל גיבוֹריו. וישמחוּ כוּלם שמחה גדוֹלה.

ויאמר הזקן אל המלך: איך לא יראת ליגע בגוּף המת, ולמה לא שמעת אלי ותמר את פי? נכשלת בזה, הלא ציויתיך לאמוֹר: הישמר בנפשך מליגע בוֹ! ויאמר המלך: מה אומַר לך? ‘פי כסיל מחיתה לו’⁵. ויאמר המלך אל הזקן: בי אדוֹני, תמדוֹד לי מידת המת. ויאמר הזקן לעשוֹת כן, וימדוֹד את המת וימצא את מידתוֹ תשעים אמה. ויתמה המלך וכל גיבוֹריו. ויאמר המלך אל הזקן: שים נא המכסה על המת. ויעש הזקן כן. – –

 

קח. קבר ירמיהוּ    🔗

ויחל אלכסנדר ויבן עיר, לקרוֹא אוֹתה על שמוֹ, בעבוּר הזכיר שמוֹ אחרי מוֹתוֹ. ויהי כאשר התחילוּ הבוֹנים לבנוֹת, ויפתחוּ אָשיוֹת החוֹמה סביב, והנה עוֹפוֹת השמים באוּ ויחנוּ סביבוֹת האָשיוֹת, והנה העוֹפוֹת באים אחריהם ויבלעוּ העוֹפוֹת הראשוֹנים ויאכלוּם. ויחר אלכסנדר על הדבר הזה ויחדל לבנוֹת העיר, כי אמר: אוֹת היא על העיר, חרבה ושוֹממה תהיה וימיה לא יימשכוּ; וּמדוּע אטרח עליה לבנוֹתה?

וייאספו אליו חכמי מצרים הכמרים ויוֹדעי העתיד והידעוֹנים ויאמרו לוֹ: אל יחר בעיניך הדבר ואל תחדל לבנוֹת העיר, כי אוֹת הוּא המעשה הזה, כי העיר הזאת אשר אתה בוֹנה תהיה עזרה וּמנוּסה לכל הארצוֹת, וּמשם יחפרוּ את כל המדינוֹת ויבוֹאוּ אליה מארץ מרחקים ויסחרוּ בה. וּכשמעוֹ את הדבר הזה, ציוָה לבנוֹת, ויבנוּה.

ויצו את חכמי מצרים ללכת לארצם וּלבקש שם את קבר ירמיה הנביא וּלהוֹציא עצמוֹתיו וּלקברן שם בארבע פינוֹת המדינה להיות שמוּר למדינה, למען לא יבוֹאוּ לתוֹכה לא נחש ואפעה וּצפרדע ולא חיה רעה. ויעשוּ כן. והיא העיר הנקראת אלכסנדריה. ועד היום הזה לא נראוּ בתוֹכה חיה רעה ושקץ רע. ויתקיימו דברי אלכסנדר במעשה זה.

 

קט. אריסטוֹ    🔗

אריסטוֹ היוָני, אשר כל חכמי המחקר נגררים אחריו ושוֹאבים מספריו, היה רבוֹ של אלכסנדר מוּקדוֹן שמלך על כל העוֹלם. וכאשר כבש אלכסנדר את ירוּשלים, השליט לאריסטוֹ רבוֹ על אוֹצר שלמה עליו השלוֹם. ואז חקר ודרש בספרי שלמה וּלקחם והעתיקם על שמוֹ והוֹסיף הוּא טעוּת משלוֹ; ואז גנז הספרים של שלמה, כדי להטעוֹת העוֹלם, שאריסטוֹ עצמו חיברם משיקוּל דעתוֹ.

…כתב אחד ששלח אריסטוֹ למלך אלכסנדר תלמידוֹ. וזה נוּסח הכתב: ברוּך האלהים פוֹקח עוורים, מוֹרה חטאים בדרך, ישתבח שבח הראוּי לוֹ אשר גמלני ברחמיו וּברוֹב חסדיו והוֹציאני מן הסכלוּת הגמוּרה אשר הייתי בה כל ימי חיי בהתעסקי בחכמת הפילוֹוסוֹפיה, והייתי דן כל הדברים על דעת השכל, וחיברתי בזה ספרים כחוֹל הים, יתנוֹדדוּ כל רוֹאי בם! עד אשר בסוֹף ימי נתוַכחתי עם חכם מחכמי ישראל והראני את ידוֹ החזקה בתוֹרה מוֹרשה להם מסיני, וּמשך לבי בדברי תוֹרה, בהראוֹתוֹ לי אוֹתוֹת וּמוֹפתים בשמוֹת הקוֹדש אמיתיים ונגלים לחוּש. ואני בער בלתי יוֹדע, כי רוֹב הדברים הם למעלה מהשכל. וכאשר ראיתי זה, נתתי לבי להתבוֹנן בכל כוֹחי בדת היהוּדים, והנה כוּלה מיוּסדת על אבנים שלמוֹת – לא כחכמת הפילוֹסוֹפיה החשוּבה! ⁶

לכן, תלמידי הנעים אלכסנדר המלך הגדוֹל, אל יתעוּך ספרי גם לך גם לחבריך הפילוֹסוֹפים; כי אילוּ יכוֹלתי עתה לקבץ כל ספרי אשר נתפשטוּ באפסי הארץ, הייתי שוֹרפם באש, בל יישאר אחד לעיני השרים והסגנים, כדי שלא ישתבשוּ בהם הדעוֹת. כי ידעתי שאקבל עוֹנש גדוֹל מאת האל, כי חטאתי והחטאתי את הרבים. לכן, בני אלכסנדר, אני מוֹדיע לך וּלכל באי העוֹלם, שרוֹב הדברים הידוּעים על פי השכל, הם בדאים. כי גבוֹה מעל גבוֹה שוֹמר. ואחרי שמזלי גרם וּספרי נתפשטוּ בארצות המערב, הנני מוֹדיעם בידיעה נאמנה, שאין ראוּי להסתכל בהם ולא להגוֹת בהם; כי ההגיוֹן עווֹן והפילוֹסוֹפיה בדאית. ועתה הנני נקי מהשם, כי חטאתי בלא ידיעה. ואוי להם למסתכלים בהם, כי ילכו בדרך נכוֹחה לאבדוֹן.

ודע, כי כמו שהראני אוֹתוֹ החכם על חכמתנוֹ זאת גם כן ניבא שלמה בן דוד במשליו באמרוֹ: ‘לשמרך מאשה זרה!’⁷ וּכתיב: ‘אל ישט אל דרכיה לבך!’⁸ וּכתיב: ‘כל באיה לא ישוּבוּן’⁹. אוֹי לעיניים שכך רוֹאוֹת ואוֹי לאזניים שכך שוֹמעוֹת! אוֹי לי, אללי לי! כי בכך בלוֹתי גוּפי וּביליתי ימי בדברים מזיקים ולא מוֹעילים מוֹרידים ולא מעלים!

וּלמה שאמרת לי, שיצא לי שם בכל האוּמוֹת, שחיברתי ספרים רבים והיוֹ לי לשם כל ימי עוֹלם – דע, כי הייתי בוֹחר שיהיה לי שם בספר תוֹרה ממה שיהיה לי שם בספרי מינוּת, והייתי בוֹחר מחנק לנפשי משיתפשטוּ ספרי. כי תוֹפשי תוֹרה ילכוּ לאוֹר באוֹר החיים, ותוֹפשי פילוֹסוֹפיה ילכוּ לבאר שחת. וגם אני עתיד להיענש נגד כוּלם.

לא כתבתי לך קוֹדם זה הזמן, כדי שאם תכעס עלי והיית עוֹשה לי רע. ידעתי, כי קוֹדם שיגיע אליך מכתבי זה, אהיה מת מוּשכב בארון עץ. ושלוֹם מאת מלמדך אריסטוֹ, ההוֹלך לבית עוֹלמוֹ, לאלכסנדר המלך הגדוֹל!

 

קי. משפט צדק    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

ויצא המלך אלכסנדר מעבר להרי־חוֹשך על ידי מרגלית אחת, אשר האירה לפניו. ויצא המלך ההוּא לקראתוֹ ויכבדהוּ מאד ויעש לוֹ ככל אשר אמר. ויהי היוֹם, וישבוּ שני המלכים יחד וכתרם בראשם, ויבוֹאוּ שני אנשים לפני המלך. ויאמר האחד אל המלך: בי אדוֹני, אני קניתי קרקע אחד מן האיש הזה ורציתי לבנוֹת עליו בניין; וחפרתי בוֹ חפירה וּמצאתי מטמוֹן ואוֹצר גדוֹל לרוֹב מאד, ואני אמרתי לו: קח לך האוֹצר, כי לא קניתי ממך כי אם הקרקע, והאוֹצר לא קניתי. ויען השני ויאמר למלך: בי אדוֹני, כשמכרתי את הקרקע שלי, מכרתי לוֹ כל מה שבקרקע מתהוֹם ארעא¹⁰ עד רוּם רקיע, וּכשם שהוּא פוֹרש מן הגזל, כך אני פוֹרש מן הגזל.

ויאמר המלך לאחד מהם: יש לך בן אחד? ויאמר: כן, אדוֹני. וישאל גם את השני ויאמר לך בת אחת? ויאמר: כן, אדוֹני. ויאמר המלך: תן בנך לבתוֹ, וכל האוֹצר תנוּ לשניהם! ויעשוּ כן.

וישחק אלכסנדר, וייפלא בעיניו. ויאמר לוֹ המלך: מה אתה שוֹחק, לא יפה דנתי? ולא יפה עשיתי? ויען אלכסנדר ויאמר: יפה דנת ויפה עשית, אך במלכוּתי לא הייתי דן כך. ויאמר המלך: והיאך היית דן? ויען ויאמר: אם היה כך במלכוּתי, היה המלך הוֹרג את שניהם ונוֹטל כל הממוֹן!

ויתמה המלך מאד ויאמר לוֹ: וכי השמש זוֹרח במלכוּתך? ויאמר: כן. ויאמר: וכי יש בהמה דקה וגסה במלכוּתך? ויאמר: כן. ויאמר לוֹ המלך: בזכוּת הבהמה אתם חיים וניזוֹנים, כעניין שנאמר: ‘אדם וּבהמה תוֹשיע יי’¹¹.

נוּסח שני (קיצוּר)    🔗

מעשה שהיה באלכסנדר שהלך לאוֹתוֹ מקוֹם שהיה כוּלוֹ נשים וּביקש לעשוֹת מלחמה עמהן. אמרוּ לוֹ: על מה תרצה להילחם עמנוּ? אם תנצחנוּ, אין לך כבוֹד, ואם אנוּ ננצחך, הכל יאמרוּ: אוֹי לוֹ לזה המלך, שניצחוּהוּ נשים!

אמר להן: הביאוּ לי לחם. והביאוּ לוֹ לחם של זהב. אמר להן: ואוֹכלים בני אדם לחם של זהב? אמרוּ לוֹ: ולא היה לחם בעירך, שבאת לאכוֹל מלחמנוּ?

אמר להן: לא באתי על עסק ממוֹנכן אלא על עסק דינכן. אמרוּ לוֹ: אם כן, תבוֹא עמנוּ ותיכנס! ויעש כן. בין כך וכך, כשהיוּ יוֹשבים, בא לפניהם דין משני אנשים, שמכר אחד לחברוֹ חוּרבה אחת וּמצא בה מציאה; הקוֹנה אוֹמר: המציאה לא קניתי! והמוֹכר אוֹמר: החוּרבה עם כל אשר בה מכרתי לך! אמר הדיין לאחד מהם: יש לך בן? אמר לוֹ: יש. וּלאחר שאל: יש לך בת? אמר לוֹ: יש. אמר להם: לכוּ והתחתנוּ, והממוֹן תאכלוּ ביניכם!

כשיצא משם, כתב על דלתי השער: אני אלכסנדר שוֹטה הייתי, עד שבאתי ולמדתי חכמה מן הנשים ועצה מהן.

 

קיא. חכמי הוֹדוּ    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

וילך אלכסנדר אל ארץ הוֹדוּ, וילך משם אל אוֹקוֹפַּרְדִיקוֹס לראוֹת חכמת יוֹשביה, כי היוּ חכמים מאד. והם ערוּמים בלא בגד והם יושבים בסוּכוֹת וּבמחילוֹת עפר. וישלחוּ אליו חכמים עם ספרים לאמוֹר: אם תבוֹא להילחם עמנוּ, לא יוֹעיל לך מאוּמה, כי אין לנוּ מאוּמה שתבוֹז; ואם תחפוֹץ לראוֹת חכמתנוּ – בלא כוֹח וּבלא חיל תבוֹא וּדברים רכים וּבלשוֹן רכה, כי לך נאה מלחמה ולנוּ נאה החכמה.

וילך אליהם אלכסנדר ויראם והנם ערוּמים והנשים והילדים על פני השדה כצאן. וישאל אחד מהם ויאמר לוֹ: אין לכם קברוֹת? ויען ויאמר: משכני הוּא קברי. וישאל אחד מהם ויאמר לוֹ: מי הם הרבים, החיים אוֹ המתים? ויען לוֹ: המתים, כי העניים והמתים רבים הם מן העשירים וּמן החיים. וישאל אחד מהם ויאמר: מי הוּא חכם וערוּם בין האדם וחיוֹת הארץ? ויאמר לוֹ: האדם. וישאל אחד ויאמר לוֹ: מה היה תחילה, לילה או יום? ויאמר לוֹ: לילה, כי הילד במעי אמוֹ בחוֹשך הוּא. וישאל אחד מהם ויאמר: מה היא הממלכה? ויאמר: עוֹשק וגזל. וישאל אחד ויאמר: מי הוּא אשר לא יכזב? ויאמר לוֹ: אֵל האמת שיוֹדע האמת. וישאל אחד מהם ויאמר לוֹ: אי זה טוֹב, הימין או השמאל? ויאמר לוֹ: השמאל; האשה מיניקה את בנה תחילה מצד שמאל, והמלכים נוֹשאים שבט המלכוּת ביד שמאל.

וּלאחר ששאלם רוֹב שאלוֹת, אמר להם: שאלוּ ממני מה אתן לכם! ויזעקוּ כוּלם ויאמרוּ: תנה לנוּ חיי עוֹלם! ואמר להם: אין לי רשוּת לחיוֹת חיי עולם. ויאמרוּ לוֹ: ולמה אתה נלחם לשלוֹל ולבוֹז וּלהכניע את העוֹלם, וּלאחר מיתתך אין אתה יוֹדע למי תניח כבוֹדך?! ויאמר להם אלכסנדר: זה מרשוּת השמים הוּא להיוֹת אנחנוּ כמשרתים לאחרים הבאים אחרינוּ, כי לכך נוֹצרנוּ. כי לא ינוּע הים בלא רוּח, ולא ינוּעוּ האילנוֹת אם לא תשוֹב בהם הרוּח, ולא יצלח אדם בלא רשוּת שמים. וחפצתי אני לשקוֹט, ולא יניחני אדוֹן הכל אשר בידוֹ נפש כל חי.

וּמתוֹך אלה הדברים הלך אלכסנדר לדרכוֹ.

נוּסח שני    🔗

ויהי כאשר בא אלכסנדר עדיהם, אל ארץ העירוּמים הערוּמים, שאלם: מדוּע הם ניזוֹנים במזוֹן הנאלח? ויאמרוּ אליו: אנחנוּ על המחיה הזאת נוֹלדנוּ להיזוֹן מצמח האדמה ועשב האדמה, אם מעט אם הרבה, ולא נטריח את עצמנוּ לעשוֹת מלאכה לחרוֹש ולזרוֹע, כי דיינוּ באשר הנחילנוּ יי וּמתנתוֹ הטוֹבה אשר נתן לנוּ, והיא שכלנוּ ודעתנוּ.

וישאל לאחד מהם: היש לכם קברוֹת? ויאמרוּ: אנחנוּ נקברים בחיינוּ וגוּפנוּ הוּא קברנוּ, וכאשר ניפרד ממנוּ – נחיה. וישאל לאחד ויאמר: מי הם במציאוּת יוֹתר, החיים אוֹ המתים? ויאמרוּ: אצלכם המתים, אמנם אצלנוּ כוּלנוּ חיים. וישאל לאחד ויאמר לוֹ: מי הוּא יוֹתר חכם, האדם אוֹ הבהמוֹת והחיוֹת? וישיבהוּ: יש בהמוֹת, שלא יגיעוּ כל בני אדם לקצוֹת פרסוֹתיהן, וכל הבהמות בכלל יוֹתר ערוּמים מכל אדם, לבד משוֹנאי מוֹתרוֹת העוֹלם כמוֹתנוּ, כי אנחנוּ באמת מין האדם. וישאל אחר ויאמר לו: מה המלכוּת האנוֹשית? ויאמר לוֹ: אצלכם עוֹשק וגזל ואצלנו– חכמה. וישאל עוֹד: מי לא יכזב? ויאמרוּ לוֹ: האל ויוֹדעיו. וישאלהוּ: איזה צד יוֹתר טוֹב בגוּף האדם, הימין אוֹ השמאל? וישיבהוּ: אצלכם הגשמיים הימין ואצלנוּ השכליים – השמאל.

ואחרי ששאלם שאלוֹת רבוֹת ויאמר אליהם: היש את נפשכם בכל אשר אתי ואשוּרנוּ¹² לכם. השיבוּהוּ: שאלתנוּ אחת היא, אוֹתה נבקש, אם נמצאנה אצלך, לבלתי ישיגנוּ מוות. ואם תוּכל לתת לנוּ אוֹתה, נקבל ממך, ואם אין, לא נבקש מאתך דבר בלתי זה, כי אין צרכנוּ בוֹ. ויאמר להם: לוּ יכוֹלתי הדבר הזה, הייתי מחזיקוֹ לעצמי. ויאמרוּ לוֹ: אחרי אשר אינך יכוֹל לנוּס מן המוות, מדוּע תתפאר בעוֹלם הזה, ואתה מחר תעזבנוּ לזוּלתך? והשיבם: האל אשר נתן לכם לבב לסבוֹל כל אשר אתם סוֹבלים, הוּא נתן לי לב חזק ואמיץ להתגבר וּלהתפאר, ואינני יכוֹל להעתיק הטבע אשר התיך האל בלבי!

 

קיב. מס מגן עדן    🔗

ויאמר אלכסנדר: הביאוּ לי פסל צלמי. ויישבע המלך עליו, אשר לא ישוּב עד אשר יבוֹא אל מקוֹם אשר אין שם דרך לנטוֹת ימין וּשמאל ולא ימצא שם דרך לעבוֹר. ויסע המלך עם כל חילוֹ ויעבוֹר את הנהר ויבוֹא לפני שער אחד גדוֹל כשלוֹשים אמה גבהוֹ, ויתמה המלך על גוֹבה השער ההוּא. וישא המלך את עיניו וירא אוֹתיוֹת חקוּקוֹת על השער ויקרא למנחם הסוֹפר ויקרא את האוֹתיוֹת, והנה כתוּב עליו: ‘שאוּ שערים ראשיכם והינשאוּ פתחי עוֹלם ויבוֹא מלך הכבוֹד!’¹³

וילך המלך משם ויעבוֹר בין ההרים עם כל חילוֹ ששה חדשים שלמים אשר לא כלתה להם דרך ההרים, וּבסוֹף ששה חדשים כלוּ ההרים ולא נמצאוּ עוֹד הרים זוּלתי מישוֹר, ועל המישוֹר שער יפה גבוֹה מאד, אשר לא שלטה עין לראוֹת את גבהו. והנה כתוּבוֹת על השער אוֹתיוֹת גדוֹלוֹת ויפוֹת מאד מאד. ויקרא מנחם את האוֹתיוֹת, והנה כתוּב על השער: ‘זה השער ליי צדיקים יבוֹאוּ בוֹ’¹⁴. ויאמר המלך: בבירוּר זה גן עדן. ויקרא המלך ויאמר: מי הוּא אשר על השער הזה? והנה קוֹל בא אליו: זה שער גן העדן, וערל אשר לא ימוֹל לא יבוֹא הנה! ויהי בלילה ההוּא, וימל אלכסנדר את בשר ערלתוֹ, ויבוֹאוּ רוֹפאיו וירפאוּהוּ מיד בעשבים המעוּלים; ולא נוֹדע הדבר אל מחנהוּ, כי המלך ציוָה לרוֹפאים שלא יגידוּ.

ויהי ממחרת ויקרא המלך אל שוֹמרי השער: תנוּ לי מס, ואלך לדרכי. ויתנוּ לו ארגז אחד, וּבתוֹכוֹ כעין חתיכת בשר עין. ויוֹשט המלך את ידוֹ להגביהוֹ מן הארץ ולא היה יכוֹל. ויקרא המלך ויאמר: מה זה שנתתם לי? ויענוּ ויאמרוּ: זאת היא עין אחת. ויאמר המלך: מה אני צריך לה? ויאמרו לוֹ: זה לך האוֹת שעינך לא תשבע עוֹשר וגם לא תימלא נפשך להיוֹת משוֹטט בארץ. ויאמר אלכסנדר: וּמה אעשה, שאוּכל להרימוֹ מן הארץ? ויאמרוּ: שים מן העפר על העין ותשלוֹט בה כרצוֹנך. וזה לך האוֹת, שעינך לא תשבע עוֹשר, עד שוּבך אל האדמה אשר ממנה לוּקחת.

ויעש המלך כן וישם עפר על העין וירם אוֹתה מן הארץ. ויתן אוֹתה בבית גנזיו עם כל שכיוֹת החמדה אשר לוֹ, למען יהיה לוֹ לאוֹת וּלזכרוֹן, כי תבע את המס מגן העדן.

 

קיג. תרגוּם השבעים    🔗

נוּסח ראשוֹן (אריסתיאוּס ואלעזר‎‎‎‎)    🔗

ותלמי המקדוֹני אשר הוּמלך על מצרים היה איש רחמים וחכם ונבוֹן ואוֹהב לקרוֹא בספרים. ויצו לשני שריו לקבוֹץ ספרים הרבה, שם השר האחד אריסתיאוּס ושם השני אנדריאס. ויתקבצוּ ספרים הרבה מספרי מדי וּפרס וּממלכי שאר הלשוֹנוֹת. ויאמר להם המלך: כמה ספרים בידיכם? ויאמרו אליו: תשע מאוֹת ותשעים וחמישה. ויצחק המלך ויאמר אליהם: הבה ונוֹסיף עוֹד חמישה ונעשה אלף ספרים!

ויאמר אליו אריסתיאוּס: בי אדוֹנינוּ, לשוא יגענוּ על הספרים האלה, כי אין בהם מוֹעיל. ואם על המלך טוֹב, יכתוֹב אל ירוּשלים אל הכהן, וישלח אליך מן החכמים אשר בירוּשלים יוֹדעי לשוֹן יוָנית ויפרשוּ לך את תוֹרתם; כי היא כתב הקוֹדש, אבל כל הכתבים האלה ספרי תוֹהוּ המה. ויעש המלך כן וישלח ספרים וּמנחה אל הכהן אשר היה בימים ההם וישאלהוּ על הדבר הזה.

וישלח לוֹ הכהן שבעים כהנים ואת אלעזר בראשם. ויהי כבוא אלעזר ושבעים כהנים המליצים ויתן להם המלך בתים ויבדל איש מרעהוּ ויתן לפני כל אחד ואחד סוֹפרים יוֹדעי כתב. ויפרשוּ הכהנים את כל התוֹרה והמקרא, עשרים וארבעה ספרים¹⁵ אשר המליצוּ שבעים הכהנים מלשוֹן קוֹדש אל לשוֹן יוָנית; ויבא אלעזר את מכתבם לפני המלך. ויקרא המלך לכל הכהנים ואחד קרא אשר המליצוּ, והנה כוּלם דעת אחת וּפירוּש אחד לכל המליצים.

וישמח המלך מאד ויוֹצא כסף וזהב ויתן לאלעזר וּלשבעים הכהנים, וישלח ירוּשלים; ועוֹד שלח יהוּדים חפשים ביוֹם ההוּא מאה וחמישים אלף מיהוּדה, ויתן לכל אחד ואחד מאה וחמישים דרכמוֹן זהב. וישלח מנחה לאלהינוּ שוּלחן זהב טהוֹר, אלף כיכרים משקלוֹ, ויחרוֹת בוֹ תבנית כל ארץ מצרים וּנהר שיחוֹר, יאוֹר מצרים, ואת דמוּת היאוֹר אשר יצא וישקה כל ארץ מצרים; ויקשוֹר על השוּלחן כל אבן יקרה – לא נראה כשוּלחן ההוּא בכל הארץ, וישלח אוֹתוֹ המלך תלמי ירוּשלימה מנחה לבית אלוֹה הגדוֹל אלהי עוֹלם.

נוּסח שני (ספר הישר)    🔗

בימי תלמי מלך מצרים ציוָה לעבדיו ללכת לקבץ כל ספרי הדתוֹת וכל ספרי דברי הימים שימצאוּ בעוֹלם, להתחכם מהם ולבחוֹן ולחקוֹר מהם ענייני העוֹלם, וּלחבר מהם ספר בכל משפטי הדברים ודת ודין על כל צרכי העוֹלם, לעשוֹת משפט על בוּריוֹ. והלכוּ וקיבצוּ לוֹ תשע מאוֹת וששים וחמישה ספרים והביאוּ לוֹ. וציוָה להם עוֹד, שילכוּ לבקש להשלים אלף ספרים, וכן עשוּ. ואחר כך עמדוּ לפניו מפריצי ישראל ואמרוּ לוֹ: אדוֹנינוּ המלך! מה לך לטרוֹח בכל זה, שלח לירוּשלים אל היהוּדים והם יביאוּ לך ספר תוֹרתם, שנכתב להם על פי יי ביד נביאיהם, וּממנוּ תוּכל להתחכם ולשפוֹט כל דין וכל דת כרצוֹנך. וישמע המלך לדבריהם ושלח אל היהוּדים על זאת. ושלחוּ לוֹ ספר תוֹלדוֹת אדם הוּא ספר הישר, כי אמרוּ: לא נוּכל לתת תוֹרת יי לאיש נכרי. וּכשבא הספר הזה לידי תלמי, קרא בוֹ ויישר בעיניו מאד וחקר בוֹ בחכמתוֹ וביקש וּמצא בוֹ מבוּקשוֹ ועזב מעליו כל הספרים שקיבצוּ וּבירך למי שיעץ אוֹתוֹ הדבר הזה.

לאחר ימים הרגישוּ בזה פריצי ישראל, כי לא שלחוּ ישראל ספר התוֹרה למלך, וּבאוּ ואמרוּ לוֹ: אדוֹנינוּ המלך! לעגוּ לך ישראל, כי לא שלחוּ לך את ספר התוֹרה שאמרנוּ לך, כי אם ספר אחר שהיה בידם שלחוּ לך; אבל שלח להם וישלחוּ לך ספר תוֹרתם, כי ממנוּ תמצא מבוּקשך יוֹתר ויוֹתר מהספר אשר שלחוּ לך. אבל שלח להם וישלחוּ לך ספר תוֹרתם, כי ממנוּ תמצא מבוּקשך יוֹתר ויוֹתר מהספר אשר שלחוֹ לך. וּכששמע המלך את דבריהם, קצף קצף גדוֹל מאד על ישראל, וחמתוֹ בערה בוֹ. עד ששלח להם פעם אחרת לשלוֹח לוֹ ספר התוֹרה; ונתיירא שמא ילעיגוּ לוֹ עוֹד, ונתחכם עליהם ושלח לשבעים זקנים שבהם והוֹשיבם בשבעים בתים, לכתוֹב כל אחד ואחד ספר־תוֹרה, לבלתי יימצא שינוּי. ושרתה עליהם רוּח הקוֹדש וכתבוּ לוֹ שבעים ספרים וכוּלם נוּסחא אחת בלי תוֹספת וּבלי מגרעת. ואז שמח המלך שמחה שמחה גדוֹלה וכיבד הזקנים ואת כל היהוּדים ושלח מנחוֹת וּמתנוֹת לירוּשלים.

וּבמוֹתוֹ נתחכמו ישראל על בנוֹ ולקחוּ את ספר התוֹרה מאוֹצרותיו. אך ספר תוֹלדוֹת אדם הוּא ספר הישר עזבוּ ולא לקחוּהוּ, בעבוּר יכיר כל מלך המוֹלך תחתיו את נפלאוֹת השם יתברך וכי בחר בישראל מכל האוּמוֹת, וכי אין אלוֹה זוּלתוֹ יתברך. על כן הספר הזה עוֹדנוּ במצרים עד היוֹם הזה.

נוּסח שלישי (נוּסח שוֹמרוֹני)    🔗

בזאת הימים מלך מלך וּשמוֹ המלך פַּלְטָמָה והיה יחפוֹץ את החכמה ואת הבינה וַיאסוֹף את כל הכתבים מכל מקוֹם. ובשנה העשירית למלכוּתוֹ קם על הפוּרקן אשר בין עדת בני ישראל השָמרים¹⁶ וּבין עדת בני יהוּדה. וידרוֹש מן היהוּדים וּמן השמרים אנשים חכמים וּזקנים. וילך איש חכם וּשמוֹ אהרן מן יוֹשבי קרית־יסוּכה ועמוֹ חכם שני וּשמוֹ יהוּרטא ועמם אנשים חכמים. וילך מן עדת היהודים איש חכם וְשמוֹ אלעזר ועמוֹ אנשים חכמים. ויכן לכל אחד מהם מקוֹם לבדוֹ ויצוום לפתוֹר את התוֹרה על שפתוֹ אשר ימלל בה. ותחשך הארץ בעת ההיא שלוֹשת ימים.

ואחר כך השיג המלך את חכמי עדת בני ישראל השמרים ואת חכמי עדת בני יהוּדה ויאספם במקוֹם אחד לעיניו לחקוֹר על הפוּרקן אשר ביניהם. ויגישוּ חכמי בני ישראל השמרים את העדים הנמצאים בספר התוֹרה הקדוֹשה להקים האמת אשר הם ההוֹלכים עליו, ויחקוֹר המלך על כן וידע, כי האמת ביד עדת בני ישראל השמרים. וירם את מקוֹמם וייטב להם.

וכל הדברים אשר היוּ בינם וּבין אנשי יהוּדה במקום המלך, הם כתוּבים בספר הימים.

 

קיד. יוֹסף בן טוֹביה והוּרקנוֹס בנוֹ    🔗

א    🔗

חוֹניוֹ בן שמעוֹן הצדיק כהן גדוֹל, שלוֹש שנים אחרי מנשה בן אלעזר, והיה כילי, וּבזמנוֹ היה תלמי השלישי הנקרא אֲוֵירְגֵיטֵי.

וזה חוֹניוֹ לא רצה לתת המס הקצוּב שנה בשנה, ותלמי שלח שלישוֹ שיתן לוֹ המס ולא רצה. ויצא השליש בחרי־אף. וּלעת ערב נתייעצוּ האמרכלים, באמרם כי הכהן כילי, וזאת תהיה הסיבה, שיבוֹא עלינוּ מלך מצרים.

אז קם יוֹסף בן טוֹביה, שהיה בן אחוֹתוֹ של חוֹניוֹ, ויאמר אליהם: תנוּ לי ההוֹצאה, ואני אלך לשכך חמת המלך. ויתנוּ לוֹ הוֹצאה רבה, וילך אל בית השליש ויתן לוֹ מנחה רבה ויחל את פני השליש, כי לא ידבר אל המלך דבר, עד בוֹא יוֹסף למצרים. והשליש נתרצה, וימצא יוֹסף חן בעיניו. ויקם השליש וילך למצרים ויאמר למלך: הנה המנחה שלוּחה על ידי יוֹסף בחוּר חמד, איש נבוֹן וחכם. וכל כך שיבחוֹ אל המלך, עש שהמלך כלתה נפשוֹ לראוֹתוֹ. ואחר ימים בא לפני המלך ויתן לוֹ מנחת יהוּדה וירוּשלים, ויקבלהוּ המלך בכבוֹד וילבש אוֹתוֹ בגדי מלכוּת. ויצו לוֹ לשבת בשוּלחן לפניו ויאכל מאכל הנעשה על ידי יהוּדים. וּבעמדוֹ בשוּלחן, הכריזוּ כל מקוֹמוֹת ארץ ישראל והמסים והארנוֹניוֹת, כי כן היה המנהג, ולוֹקחים אוֹתם מאת המלך ונוֹתנים ערבים טוֹבים. ויוֹסף ראה, מה שעשׂוּ כל המלאכוּיוֹת, והעלה עליהם משנה ממה שהיו נוֹתנים האחרים. ואמר לו המלך: מי יהיה ערב לך? ואמר לוֹ יוֹסף: יש לי שני ערבים נכבדים, לא ראיתי כמוֹהם בארץ מצרים. אמר לוֹ המלך: יבוֹא דברך וכיבדנוּך. ענה ואמר: המלך והמלכה יהיוּ ערבים לי, וּמוּבטח אני בבחרוּתי, שלא אבייש זקנוּתם! וּבראוֹת המלך עוֹצם לבבוֹ, קרא בחיל: נתוּנים המה לוֹ! וילבישוֹ לבוּש המלך וּרביד הזהב על צוָארוֹ, ויתן לוֹ שלוֹשת אלפים אנשים לשרתוֹ, לבל ימרוּ פיו; ואשר יעבוֹר דבריו הדמין יתעבד¹⁷ ויקח מסים וּמלאכוּת מכל ארץ ישראל כפליים.

וילך יוֹסף אל עזה ולא כיבדוּהוּ; ויקח מהם עשׂרה נכבדים ותלה אוֹתם על עץ ושלל את ממוֹנם וישלח למלך. וכן עשה לאנשי אשקלוֹן וגת, ושמעוֹ הלך בכל מדינוֹת וּפחדוֹ ממנוּ. וטרם בוֹאוֹ לעיר, יצאוּ לקראתוֹ ונוֹתנים לוֹ המוּטל עליהם. וכל שנה שלח הסך שנתחייב ועמד כה חמש עשרה שנה.

ב    🔗

וּביני וּביני, בהיוֹת יוֹסף בא בבית המלך, חשק במנגנת אחת גוֹיה, אשר לפני המלך. ויגלה סוֹדוֹ אל אחיו, שעל כל פנים יביאה בחדרוֹ. ואחיו בידעוֹ, כי אחר כך יתחרט, נתייעץ בנפשוֹ לתת לוֹ בתוֹ ולא יבעל בת אל נכר, והלבישה בתוֹאר המנגנת וישכב עמה יוֹסף. אחר כך, בראוֹתו צרת אחיו ואבלוֹ על עווֹנוֹ, גילה לוֹ הדבר ושמח מאד. ותהי לוֹ לאשה ותלד בן וּשמוֹ הוּרקנוֹס; ויפוֹל על צוארי אחיו וישתחוּ וישק לוֹ, כי הצילוֹ משחת.

וזה הוּרקנוֹס יצא טבעוֹ בחכמה וּתבוּנה, והיוּ לוֹ אחים מאביו מאשה אחרת והיוּ שוֹנאים אוֹתוֹ. ויוֹם אחד ביקש אביו להראוֹת חכמתוֹ, וישלח אוֹתוֹ לעיירוֹת שבמדבר, שיחרוֹש בבקר ויזרע ויקצוֹר ויביא הכל לארץ ישראל; ויתן לוֹ חמש מאוֹת צמד בקר, ותכף אחר צאתוֹ את העיר גנב ממנוּ רצוּעוֹת מוֹסרי העוֹלוֹת שבצוארי הבקרים. ויחשוֹב הוּרקנוֹס עצה בנפשוֹ וישחט חמשה צמדים ויעש עוֹרוֹת למוֹסרוֹת וּבשרם האכיל לעבדיו והנשאר המליח, ויזרע ויקצוֹר ויטען בעירוֹ וילך לוֹ אל ארצוֹ.

וכראוֹת אביו חכמתוֹ, חשב לשלחוֹ במקוֹמוֹ אל המלך, כי נוֹלד למלך בן. והיה המנהג לכל שרי המדינוֹת אוֹ שלוּחיהם להביא מנחה. ויאמר יוֹסף אל בניו: מי ומי מכם יוֹליך למלך מנחה? ויאמרוּ: כוּלם: הוּרקנוֹס בנך – בחשבם שיהרגוּ אוֹתוֹ בדרך אוֹ במצרים. ויקרא יוֹסף להוּרקנוֹס ואמר לוֹ: לך אל המלך והוֹלך לוֹ את המנחה הנהוּגה. ויאמר לאָביו: הנני, אך בזאת שלא תתן מנחה בידי, עד בוֹאי מצרים, ותתן כתב בידי אל פקידך אשר באלכסנדריה, שכל מה שאצטרך בעבוּר המנחה, יתן בידי. ויעש אביו כן.

וילך הוּרקנוֹס לאלכסנדריה, וּבידוֹ מכתב חתוּם בטבעת אביו. ויבוֹא הנער בתוֹך הבאים וירא, כמה היוּ שווֹת מנחת כל אחד ואחד, וירא, כי לא היתה מגעת אפילוּ היוֹתר גדוֹלה אל מאה ליטרא זהב. ויקח במכתב ויתן אל פקיד אביו ויאמר לוֹ: תן לי על פי הכתב הזה ארבע מאוֹת ליטרא זהב. וימאן פקידוֹ ויאמר לוֹ: הנה מלכים לא תגיע מנחתם אפילוּ למאה ליטרא, ואתה תרצה כל כך! אמר לוֹ הוּרקנוֹס: תתן מה שאמרתי, ואם לא, אשימך בשלשלאוֹת של ברזל! ולא אבה הפקיד לתת לוֹ, וישׂימהוּ הוּרקנוֹס בבית הסוֹהר. ותקם אשתוֹ של הפקיד ותלך אל המלך ותבך ותתחנן לוֹ. והמלך ציוָה להביא את הבחוּר, וישאל המלך: בן מי אתה? ויאמר: בן עבדך נאמנך יוֹסף, כי לא יכוֹל לבוֹא הנה וישלחני במקוֹמוֹ אליך המלך הגדוֹל, ויצווני לאשר על ביתוֹ, שיתן לי כל מה שארצה, ועתה לא נשׂא פני לדבר הזה. וימצא הבחוּר חן בעיני המלך ויאמר: הנוֹ בידך.

ויתן לוֹ הפקיד על כרחוֹ ארבע מאוֹת ליטרא זהב. ויקם הנער ויקח מאה נערוֹת במאה ליטרא ויתן ביד כל אחת מהן ליטרא זהב, וּמאה נערים ביד כל אחד מהם ליטרא זהב; ויתן הנערים אל המלך והנערוֹת אל המלכה. ותרב משאת מנחתוֹ על כל מנחת המלכים והשרים, כי כן היה מנהגם, כי המרבה הרי זה משוּבח להעלוֹתוֹ במעלה.

והשרים אשר אתוֹ קינאוּ בוֹ. וכאשר ישבוּ על שוּלחן המלך לאכוֹל, קמוּ השרים וישימוּ כל העצמוֹת היבשוֹת לפניו. והוּא היה שוֹתק. ויאמר לוֹ המלך: מה אלוּ העצמוֹת אשר לפניך? ויען בחכמה ויאמר: אני כבני־אדם וָאוֹכל הבשר וָאניח העצמוֹת; אבל אלוּ ככלבים אוֹכלים הבשר וּמגרמים העצמוֹת!

וייטב הדבר בעיני המלך וישמח עד מאד בתשוּבת הנער וישלח אוֹתוֹ בשמחה וּבשירים.

 

קטו. אֵיליאוֹדוֹרוֹס    🔗

וימלוֹך סליקוֹס בעיר מקדוֹניא, היא עיר המלוּכה, ויהי סליקוֹס איש רחמים וימשוֹל בנחת על עם יהוּדה ולא לחם אתם. אז הלכוּ אליו מבני פריצי עמנוּ רשעים, בני בליעל, ויאמרוּ לוֹ: הנה באנוּ אליך להגיד לך עוֹשר המקדש אשר בירוּשלים, כי אין קץ להמוֹן הכסף והזהב ואבן יקרה אשר בוֹ ונאה כל זאת להיוֹת בהיכל אדוֹנינוּ המלך סליקוֹס. ויפתוּהוּ לשלוֹח אל ירוּשלים. וישלח אחד משריו ממשפחתוֹ וּשמוֹ אֵיליאוֹדוֹרוֹס¹⁸ לקחת את הזהב ואת הכסף ואבני היקר אשר במקדש יי.

ויבוא איליאוֹדוֹרוֹס ירוּשלים פתאוֹם. ויאמר לוֹ הכהן: מדוּע בא אדוֹני אל עבדיו? ויאמר איליאוֹדוֹרוֹס: על דבר הכסף והזהב ואבן היקרה אשר במקדשכם אשר הוּגד לאדוֹני המלך באזני. ויען הכהן ויאמר: למה יבקש המלך לשלוֹל הזהב אשר בבית אלוֹה הגדוֹל אשר בידוֹ נפש כל חי? אין שם כי אם אשר נתנוּ מלכי מדי ופרס בימים ההם ואשר נתן סליקוֹס וּמלכים אחרים באוֹצר אלהינוּ למחיית יתוֹמים ואלמנוֹת על אשר אנחנוּ מתפללים ליי לחיי המלך וּבניו.

ולא שמע איליאוֹדוֹרוֹס אל דברי הכהן וישם שוֹמרים סביב ההיכל עד ליוֹם מחרת. ותהוֹם כל העיר ותהי בכיה גדוֹלה וּצעקה רבה וּמרה עד מאד. ויקראוּ הכהנים והזקנים והשרים והשרוֹת אל יי והוּכפשוּ באֵפר ועינוּ בצוֹם נפשם, והילדים עמהם, וגם החלב מנעוּ מן היוֹנקים; ויצעקוּ אל יי לשמוֹר אוֹצרוֹ והפקדוֹן אשר הוּפקד בביתוֹ. וגם הבתוּלוֹת היוֹשבוֹת בבית אבוֹתן פוֹרשׂוֹת ידיהן השמימה בעד החלוֹנוֹת אשר בבתיהן ותזעקנה אל יי, ועמהם חוֹניוֹ¹⁹ הכהן הגדוֹל מתפלש באפר ועוֹמד וּמתפלל אל יי אלהיו, אוּלי ירחם.

ויהי ממחרת, ויבוֹא איליאוֹדוֹרוֹס וכל גדוּדיו עמוֹ ויצעד בתוֹך מקדש יי ויבוֹא אל הקוֹדש. ויי השמיע באזניו וּבאזני הבאים עמוֹ קוֹל רעם ורעש חזק מאד משבר הרים וּמפרק סלעים, וינוּסוּ כל גדוּדיו ויתחבאוּ באשר מצאוּ. ונשאר הוּא לבדוֹ, וישא עיניו, וירא איש וּמראהוּ נוֹרא מאד בלבוּש זהב נוֹצץ אבן יקרה וחגוּר כלי קרב, והוּא רוכב על סוּס אדיר הוֹלך וּבא וּמדלג וירץ אל איליאוֹדוֹרוֹס, ויכהוּ הסוּס ברגליו וישמטהוּ ארצה וירמסהוּ; ויעוֹרר עליו את חניתוֹ ויצו לשני בחוּרים אשר היוּ אתוֹ לבוּשי מדים וּבידם שוֹטים להכוֹת את איליאוֹדוֹרוֹס מכה נמרצת. ויעמדוּ שני הבחוּרים האלה על איליאוֹדוֹרוֹס מזה אחד וּמזה אחד ויכוּהוּ בשוֹטים עד בלי חמלה.

וייאלם האיש ויהי בין המוות וּבין החיים. ויבוֹאוּ בחוּרי כהנים וישאוּהוּ על שכמם ויוֹציאוּהוּ מן הקוֹדש. ויתנוּהוּ לאנשיו, ויוֹליכוּהוּ לאהלוֹ. ויפוֹל על המיטה וישכב אילם ולא פתח את פיהוּ לא לדבר ולא לאכוֹל.

אז הלכוֹ כל זקני מקדוֹניא אל חוֹניוֹ הכהן ויבכוּ ויתחננוּ לפניו ויאמרוּ: בי אדוֹנינוּ, התפלל בעד עבדיך אנחנוּ וּבעד עבדך אֵיליאוֹדוֹרוֹס אשר באנוּ אתוֹ, ונחיה ולא נמוּת, כי ידענוּ, כי אין אלהים זוּלתי אלהיכם, כי כל אלהי העמים הבל ותוֹהוּ, ואלהיכם עשה את כל העוֹלם ונשמת כל חי בידוֹ.

ויתפלל הכהן אל יי ויעל עוֹלוֹת וּזבחים. ויבוֹאוּ שני הבחוּרים המַכּים אוֹתוֹ בשוֹטים אל איליאוֹדוֹרוֹס ויאמרו אליו: קוּם לך אל חוֹניוֹ הכהן והשתחווה לרגליו ארצה, כי בעבוּרוֹ ירחמך יי. ויקם איליאוֹדוֹרוֹס על רגליו וילך אל חוֹניוֹ הכהן וישתחוּ לאפיו ארצה ויברך את יי אלהי ישראל ואת הכהן. ויתן כסף וזהב לאוֹצר בית יי ולכהן.

ויקם וימהר ויברח אל מקדוֹניא אל מלך סליקוֹס. ויאמר לו המלך: מה לך בירוּשלים היוֹם ימים רבים? ויאמר איליאוֹדוֹרוֹס אל המלך: אם יש למלך אויבים אשר יבקשוּ את נפשוֹ, שלח אוֹתם אל ירוּשלים ויבוֹאוּ אל ההיכל אשר בה וימוּתוּ שם. כי אלוֹה גדוֹל ואדיר הוּא והוּא ישחית צרי יהוּדה וירוּשלים. ויספר למלך את כל אשר ראה.

ולא יסף עוד סליקוֹס לשלוח לירוּשלים להרע, כי מדי שנה בשנה שלח מנחה אל המקדש כל ימי חייו. ויאהבוּ כל מלכי הארץ לשלוֹח מנחה לכבד את ההיכל אשר בירוּשלים.

 

קטז. מעשה יהוּדית    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

תנוּ רבנן: בשמוֹנה עשר באדר יוֹם שעלה סליקוֹס הוּא.

דתניא: כשצר על ירוּשלים היוּ ישראל בשקים וּבתענית. והיתה שם אשה אחת יפה ביוֹתר, ויהוּדית בת אחיטוּב שמה, והיתה מתפלשת בכל יוֹם לפני הקדוֹש ברוּך הוּא בשק ואפר. נתן הקדוֹש ברוּך הוּא בלבה לעשוֹת נס על ידה. והלכה אצל שוֹערי הפתח ואמרה להם: פתחוּ לי; אפשר שייעשה נס על ידי. אמרו לה: שמא פרשת לצד אחר? אמרה להם: חס ושלוֹם! פתחוּ לה. הלכה אצל מחנה סליקוֹס היא ושפחתה; אמרה להם: דבר סתר יש לי למלך. הלכוּ והגידוּ למלך ואמרוּ: נערה יפה באה מירוּשלים ואמרה: דבר סתר לי למלך. אמר להם: תיכנס.

נכנסה אצל המלך ונשתטחה לפניו. אמר לה המלך: מה טיבך? אמרה לוֹ: אדוֹני המלך, אני ממשפחה גדוֹלה שבירוּשלים, ואַחי וּבית אבי מלכים וכהנים גדוֹלים, ושמעתי עליך שהיוּ אוֹמרים: כבר הגיע עת העיר הזאת ליפוֹל בידיך. וּלפיכך קדמתי למצוֹא חן לפניך.

כיוָן שראה המלך את יפיה ושמע את דבריה, נשאה חן בעיניו; ושמח על הבשוֹרה שבישרתוּ וציוָה לעבדיו לעשוֹת לוֹ סעוּדה גדוֹלה. כשהם מתעסקים בכך, ציוָה להוֹציא כל בני המלכוּת מעליו ונתייחד עם אוֹתה הנערה וּתבעה לדבר תקלה. השיבה ואמרה: אדוֹני המלך, כי עצמי לא באתי לכאן אלא לדבר זה; אבל בשעה זוֹ אי אפשר, שאני בנידתי ולילה זה טבילתי. אבל אני רוֹצה שיצווה המלך על הכרוֹז: כל מי שיראה אשה ושפחתה הוֹלכוֹת בלילה למעיין המים, אל יגע בהן; וּכשתחזוֹר אוֹתה האשה, הרי היא ביד המלך, יעשה בה כטוֹב בעיניו.

עשה כן אוֹתוֹ רשע, וּבלילה זימן כל בני המלכוּת ושריו ועבדיו ואכלוּ אוֹתה סעוּדה בשמחה גדוֹלה ונשתכרוּ ביין. כיוָן שראוּ בני המלכוּת שהרכין המלך בראשוֹ, אמרוּ: נצא מלפניו, שרצוֹנוֹ להתייחד עם העבריה. יצאו מאצלוֹ, נשתייר המלך והנערה ושפחתה, נטלוּ את החרב וחתכוּ את ראשוֹ וּנטלוּהוּ ויצאו להן. ביציאתן הרגישוּ בהן הגייסוֹת, אמרוּ זה לזה: איש אל יגע באלוּ, שמצוַת המלך היא.

יצאוּ וּבאוּ לירוּשלים בחצי הלילה ואמרו להם: פתחוּ לנוּ, שכבר נעשה נס. אמרוּ לה השוֹערים: לא דייך שקלקלת, אלא תרצי למסוֹר את דמי ישראל! עד שנשבעה להם, ולא האמינוּ, עד שהראתה להם ראשוֹ של אוֹתוֹ רשע, והאמינוּ וּפתחוּ לה. ואוֹתוֹ יוֹם עשאוּהוּ יוֹם טוֹב. כיוָן שהיה יוֹם

שני, יצאו ישראל וּפשטוּ ידיהם על אוֹתם הגייסוֹת והרגוּ בהם, עד שאיבדוּ אוֹתם מן העוֹלם; והשאר הניחוּ סוּסיהם וּממוֹנם וּברחוּ, וּבאוּ בני ישראל ושבוּ את הכל.

נוּסח שני    🔗

מעשה שבא מלך אחד על ירוּשלים בארבעים אלף גיבוֹרים ויצר עליה ימים רבים. ויקוּצוּ בני ישראל מפניהם במצוֹק וּבמצוֹר והיו בצרה גדוֹלה. והיתה בירוּשלים נערה מבנוֹת הנביאים; וּבראוֹתה כי גדל השבר ועצם הצער, ותשם נפשה בכפה ותצא עם שפחתה ותגע עד שער העיר ואמרה לשוֹערים: פתחוּ שערים ואצא; אוּלי יעשה יי עמי ככל נפלאוֹתיו וחסדיו ואהרוֹג את הכוֹפר הזה וייוָשעוֹ ישׂראל על ידי. ויאמרוּ לה: לא נפתח, שאנוּ מפחדים שמא אהבת אחד מפרשי המלך להינשא לוֹ אוֹ תעשי תחבוּלוֹת על העיר ללכדה. ותאמר להם: חס ושלוֹם! אלא אני בוֹטחת ברחמי שמים שיעזרני על האוֹיב הזה. ותישבע להם ביי אלהי ישראל.

ויפתחוּ השערים, ותצא עם שפחתה ותלך עד אוֹהל המלך ותבוֹא לפניו. והנערה יפה עד מאד. וּבראוֹת אוֹתה המלך, מצאה חן בעיניו ותשׂא חן וחסד לפניו. ויאמר לה המלך: מי את, בתי? אי מזה באת? ואנה תלכי? ותאמר לוֹ: אני מבנוֹת הנביאים ושמעתי מאבי שתכבוֹש את העיר ותתפוֹש אוֹתה, ואבוֹא לבקש על נפשי ועל נפש בית אבי למלטם, כשתקח את העיר. ויאמר לה המלך: אנוֹכי אעשה כדבריך ואני רוֹצה לקחת אוֹתך לי לאשה. ותאמר לו: אדוֹני המלך, הנני כאחת שפחוֹתיך, עשה הטוֹב בעיניך; אבל אוֹדיעך, אדוֹני המלך, שאני נידה והערב אני ראוּיה לטבילה. צווה את עבדיך בערב, כשיראוּ שתי נשים הוֹלכוֹת למעיין, שלא יפגעוּ בנוּ ואל ידברוּ עמנוּ מטוֹב ועד רע, ואלך לטבוֹל ואשוּב אליך. ויצו המלך לעשוֹת כן.

וישמח המלך מאד בנערה וּבבשוֹרה שבישרה למלך. ויאסוֹף את כל שׂריו ועבדיו ויעשׂ להם משתה. וישת מן היין וישכר ויירדם. וילכוּ כוּלם איש לאהלוֹ, ולא נשארוּ עם המלך זוּלתי הנערה והשפחה. ותיכוֹן הנערה לבה לשמים ותקם ותשלוֹף את החרב ותכרוֹת ראש המלך ותשם ראשוֹ בידיה. ותלכנה שתיהן ותעבוֹרנה במחנה, ואין דוֹבר להן דבר, עד שהגיעוּ לשערי ירוּשלים. ותקרא את השוֹערים ותאמר להם: פתחוּ השער, כי הקדוֹש ברוּך הוּא עזרני והרגתי את האוֹיב. ולא האמינוּ לדבריה.

והיה למלך שר אחד משריו, שהיה אוֹמר למלך: חדל לך מאוּמה זוֹ, אל תצוּרם ואל תתגר בם מלחמה, כי אלהיהם אוֹהבם ולא יסגירם בידיך. ראה, מה עשה לאשר היוּ לפניך, למלכים ושרים – מה היתה אחריתם? והיה מרבה למלך תוֹכחוֹת, עד שקצף המלך ויצו לקשרוֹ חי ולתלוֹתוֹ אצל שער העיר. וּבראוֹת הנערה, כי אינם מאמינים לדבריהן, אמרה: אם לא תאמינוּ, הנה השר התלוּי אצל השער יכיר את ראש המלך! ויאמינוּ לדבריה ויפתחוּ את השער ויראוּ את הראש לשר התלוּי ויכירוֹ ויאמר: ברוּך יי אשר הסגיר אוֹתוֹ בידיכם והציל אתכם מידוֹ.

ויישמע הדבר בעיר, ויתקבצוּ בחוּרי ישראל והגיבוֹרים ויקחוּ חרבוֹת בידם ויצאוּ עד המחנה ויהיוּ קוֹראים בקוֹל גדוֹל: שמע ישראל יי אלהינוּ יי אחד! ויראוּ אוֹתם אנשי המלך וילכוּ לאוֹהל המלך, ויראוּ, כי מת גיבוֹרם, ויעזבוּ את אהליהם ואת סוּסיהם ואת חילם וינוּסוּ; וירדפוּם ישראל עד אנטוֹכיא, וישוּבוּ בשלום ויבוֹזוּ מהם ביזה לרוֹב מאד. ויתקבצוּ זקני ישראל וחכמיהם ויבוֹאוּ בית יי ויברכוּ ויהללוּ את יי המניח להם מאוֹיביהם והמוֹשיעם בעת צרתם ומקיים דברוֹ להם: ‘וזכרתי את בריתי יעקב’²⁰.

הוּא ברחמיו יעשה עמנוּ נסים ונפלאוֹת, כאשר עשה עם אבוֹתינוּ!

נוּסח שלישי    🔗

כיוָן ששמע מלך יוָנים, שהרגוּ ישראל הגמון שלוֹ, קיבץ כל עמוֹ וּבא ירוּשלים במצוֹר, ונפחדוּ מאד היהוּדים. והיתה שם אשה אלמנה, יהוּדית שמה, ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירוּשלים ואמרה: הניחוּ אוֹתי לצאת, שמא יעשה המקוֹם נס על ידי. וּפתחוּ לה, ויצאה והלכה אצל הגייסוֹת, ואמרוּ לה: מה טיבך? אמרה: רצוֹני לדבר אל המלך. והלכה לפני המלך, ואמר לה: מה תבקשי? ואמרה: אדוני, בת גדוֹלים מישראל אנוֹכי ואחי נביאים, ושמעתי שהיוּ מתנבאים שמחר תיפוֹל ירוּשלים בידך. כיוָן ששמע, שמח שמחה גדוֹלה.

והיה לוֹ אדם אחד מחכמיו, שהיה רוֹאה וחוֹזה במזלוֹת והיה אוֹמר: רוֹאה אני שישראל חוֹזרים בתשוּבה ואי־אתה יכוֹל להם, חזוֹר למקוֹמך! ונתמלא המלך חימה עליו וציוָה המלך לחטפוֹ, ואסרוּ ידיו ורגליו לתלוֹת אוֹתו על העץ אצל ירוּשלים. ויאמר המלך: מחר, כשתפוֹל ירוּשלים בידינוּ, נהרוֹג אוֹתוֹ.

והיה המלך מאמין לאוֹתה יהוּדית. ויאהב אוֹתה ויאמר לה: רצוֹנך שתינשאי לי? ואמרה לוֹ: אדוֹני המלך, איני ראוּיה אפילוּ לאחד מעבדיך, ואמנם כיוָן שלבך נוֹטה לזה, תעביר כרוּז בכל המחנה, שכל מי שיראה שתי נשים הוֹלכוֹת אצל המעיין, אל יפגעוּ בהן – לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוֹץ עצמי ולטבוֹל. מיד העבירוּ הכרוּז ועשתה כך.

ועשה המלך משתה גדוֹל ושתוּ ונשתכרוּ, ואחר כך הלכוּ כל אחד ואחד לאהלוֹ, והמלך שכב בחיקה ויישן. והלכה אוֹתה יהוּדית נטלה סַיִף שלוֹ וחתכה ראשוֹ וּפרשׂה סדין עליו והלכה עם ראשוֹ של המלך אצל שערי ירוּשלים ואמרה: פתחוּ לי השערים, שכבר עשה הקדוֹש ברוּך הוּא נס על ידי. אמרוּ לה: לא דייך שזנית וקלקלת, אלא שבעת בעלילה עמנוּ. מיד הראתה להם ראשוֹ של המלך. כיוָן שראוּהוּ פתחוּ השערים ויצאוּ והרימוּ קוֹל: שמע ישראל יי אלהינוּ יי אחד!

כיוָן ששמעוּ יוָנים כן, אמרוּ: למחרת הם באים עלינוּ. והלכוּ אל המלך וּמצאוּהוּ בלא ראש. ונפל עליהם אימה וָפחד וּברחוּ כוּלם. וירדפוּ ישראל אחריהם והרגוּ מהם כמה וכמה. כן יעשה הקדוֹש ברוּך הוא נקמה בשׂוֹנאינוּ מהרה ויחיש לנוּ ישוּעה ככתוּב: 'וּבא לציוֹן גוֹאל! '²¹

 

קיז. המכבים    🔗

א    🔗

בשנת עשרים ושלוֹש למלכוּת אנטיוֹכוֹס, היא שנת מאתיים ושלוֹש עשרה לבניין בית שני, רוּח רעה נוֹססה בוֹ וחרב וחדה לשוֹנוֹ שלוּפה מתערה להכוֹת ארץ בשבט פיו. ויען ויאמר לכל שריו ועבדיו הפרתמים היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּתוֹ: הלא תדעוּ, הלא תשמעוּ, כי הנה עם בני ישראל אשר בירוּשלים גוֹי עז פנים, ודתיהם שוֹנוֹת מכל עם, ואת דתי המלך אינם עוֹשים אשר גאוֹן וגוֹבה להם האוֹמרים ידנוּ רמה; ותמיד כל הימים מקווים שברוֹן המלכים לאמוֹר, כי הנה החוֹשך יכסה ארץ וערפל לאוּמים וזרח בחוֹשך אוֹר לישרים וּלכל בני ישראל יהיה אור במוֹשבוֹתם. ולי אני המלך אין שוֹוה להניחם. ועתה קוּמוּ ונקוּמה עליהם למלחמה. לכוּ ונכחידם מגוֹי ולא ייזכר שם ישראל עוֹד. הבה נתחכמה לוֹ לבטל מהם את השבת וּמילה וראש חוֹדש! – וייטב הדבר בעיני שריו ועבדיו לעשוֹת כדבר המלך.

בעת ההיא שלח את ניקנוֹר משנהוּ בחיל גדוֹל ועם רב. ויבוֹא לירוּשלים ויצר עליה בקוֹל ענוֹת וחירוּפים לחרף מערכוֹת אלוֹהים. ויהרוֹג בה הרג רב. וּבת היתה לוֹ למתתיה בן יוֹחנן כהן גדוֹל, שאין כיוֹפיה בעוֹלם, וּמקוּדשת לאחד מבני חשמוֹנאי. וּבא אחד מן היוָנים וּתפסה בבלוֹריתה והציע ספר תוֹרה תחתיה וּבא עליה בפני ארוּסה. וּלהעלוֹת חימה ולנקוֹם נקם בנוּ במה בבית המקדש וַישחטוּ דבר אחר וַיביאוּ את דמוֹ אל עזרת הקוֹדש.

ורוּח יי לבשה את יוֹחנן בן מתתיה ויקנא קנאת יי צבאוֹת ויחמוֹל על עם הקוֹדש שׂה פּזוּרה ישראל; וילבש בגדי נקם לנקוֹם נקמת בני ישראל מאת היוָנים. וייוָעץ בלבוֹ ויעש לוֹ חרב קטנה ויחגוֹר אוֹתה תחת מעילוֹ ויצא לרחוֹב העיר ויבוֹא עד לפני שער המלך. ויקרא לשוֹערים ויאמר אליהם: אני יוֹחנן בן מתתיה הנני בא לבוֹא לפני אדוֹניכם! ויאמרוּ נערי המלך אל המלך: הנה יוֹחנן הכהן הגדוֹל עוֹמד בחצר. ויאמר המלך: יבוֹא! ויבוֹא יוֹחנן לפני המלך. ויאמר לוֹ ניקנוֹר: מדוּע אתה עוֹבר את מצוַת המלך ואינך חפץ בשלוֹם מלכוּתוֹ? הלא ידעת אם לא שמעת, כי יש לאֵל ידי בכוֹח גבוּרת חילוֹתי לעשוֹת עמכם רע, עד בלתי השאיר לכם שריד וּפליט, כי עתה גם אוֹתך ואוֹתם שרפתי כקש לפני רוּח; וּמי בכל אלהי הארצוֹת אשר הצילוּ את ארצם מידי, כי יציל יי את ירוּשלים מידי?! ויען יוֹחנן למלך לאמוֹר: עתה באתי אליך, את כל אשר תחפוֹץ אעשה, לא אסוּר ממצווֹתיך ימין וּשמאל. ויאמר לו המלך: במה ייוָדע איפוֹא כי אתה סר אל משמעתי? הלא כאשר תקרב אל המזבח ועשית את חטאתך ואת עוֹלתך בחלב ודם החזיר הזה; ותלבש לבוּש־מלכוּת אשר לבש בוֹ המלך ותרכב על מרכבת המשנה אשר לי ואשר ניתן כתר מלכוּת בראשך! ויאמר יוֹחנן: אנוֹכי אעשה כדברך, כאשר אדוֹני מצווה, רק אין דבר כי יגוֹרתי מפּני האף והחימה של בני ישראל; הן אזבח את תוֹעבת יי על המזבח לעיניהם ולא יסקלוּני? אך בזאת יאוֹת לי לעשוֹת כדברך, בהוֹציאך כל איש מלפניך, ואני ואתה ואין זוּלתנוּ ואז אעשה כדבר המלך, פּן יודיעוּן הדבר אל עם בני־ישראל.

וייטב הדבר בעיני המלך ויצו לאמוֹר: הוֹציאוּ כל איש מעלי! ויהי בלכתם, ויתפלל יוֹחנן לפני יי ויאמר: יי אלהי ישראל, יוֹשב הכרוּבים, אתה הוּא האלהים לבדך לכל ממלכוֹת הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ. הטה יי אזנך וּשמע, פקח יי עיניך וּראה וּשמע את דברי ניקנוֹר משנה אנטיוֹכוֹס אשר שלחוֹ לחרף מערכוֹת אלהים חיים. אמנם יי, החריבוּ מלכי אשוּר את הגוֹיים ואת ארצם ונתנוּ את אלהיהם באש, כי לא אלהים המה, כי אם מעשה ידי אדם עץ ואבן ויאבדוּם. ועתה יי אלהינוּ הוֹשיענוּ נא מידוֹ²², פּן ילך וישתבח ויתפאר בבית דגוֹן אלהיו לאמוֹר: אלהי נתנם בידי, וכוֹחי ועוֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. – וככלוֹת עתרתוֹ, חיזק ואימץ לבבוֹ ויאמר: יי אלהים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזאת האלהים, ואינקמה נקמת בני ישראל!

ויקרב יוֹחנן אליו ויתקע החרב בלבוֹ. ויהי כאשר כרע, שם נפל שדוּד את פני הקוֹדש; וירע יוֹחנן תרוּעה גדוֹלה ויערוֹך מלחמה בעמים ויהרוֹג בהם הרג רב, שבעה אלפים וּשבע מאוֹת וּשניים ושבעים איש, מבלעדי העם אשר נהרגוּ איש בחרב רעהוּ.

ב    🔗

ויהי כאשר שמע אנטיוֹכוֹס, כי נהרג משנהוּ ניקנוֹר, ויצר לוֹ מאוֹד. וישלח ויקרא לכל שריו ועבדיו וגם למשנהוּ הגדוֹל בגריס ויאמר אליהם: האם בגוֹי הזה לא תתנקם נפשי, אשר השחיתוּ וחיבלוּ חילוֹתי ויבוֹזוּ מחנוֹתי ושרי? ועתה מה אנוּ מחשים? הבה נבוֹא עליהם למלחמה לבטל מהם את השבת וחוֹדש וּמילה, וּמי האלהים אשר יציל אוֹתם מידי? וישלח לבגריס בחיל גדוֹל ועם רב. ויבוֹא לירוּשלים ויצר עליה. וימרוּ את אלהים עליוֹן ויכעיסוּהוּ בבמוֹתם וּבפסיליהם, יקניאוּהוּ במזבח אלהים. ויעבירוּ קוֹל

במחנה מטעם המלך לאמוֹר: כל איש אשר ישמוֹר את שבתוֹת יי וחוֹדש וּמילה יוּמת! ורבים מבני ישראל בימים ההם מסרוּ נפשם בעבוּר כבוֹד המקוֹם ברוּך הוּא ולא ביטלוּ ברית אבוֹתם.

ואשה אחת מבני הלויים מלה את בנה לשמוֹנה ימים בתוּפים וּבמחוֹלוֹת. והיא עלתה על חוֹמת ירוּשלים וּבנה חתן דמים מהוּל בידה. ותען ותאמר לפני יי: ‘כל זאת באתנוּ ולא שכחנוּך ולא שיקרנוּ בבריתך. לא נסוֹג אחוֹר לבנוּ ותם אשוּרנוּ מני ארחך’²³. והשליכה עצמה מעל החוֹמה וימוּתוּ שניהם.

וכאלה רבים מבני ישראל כמוֹה היוּ עוֹשים ולא שינוּ ברית אבוֹתם ואת קדוֹש ישראל יעריצוּ. וקהל קדוֹשים אמרוּ איש אל רעהוּ: הנה דיבר המלך בחימה שפוּכה לבטל ממנוּ את השבת – דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שוֹמעים? וכתוּב בתוֹרתנו: ‘ששת ימים תעבוֹד וּביוֹם השביעי תשבוֹת’²⁴. הלא טוֹב לחסוֹת ביי ונשבוֹת את שבתוֹתינוּ! אם יחיינוּ נחיה, ימיתנוּ ומתנוּ. וייוָעצוּ לשבוֹת במערה אחת הם נשיהם וטפם.

וייאָמר למלך לאמוֹר: הנה אנשים באוּ הנה במערה אחת לשבוֹת את שבתם. וישלח המלך את חילוֹתיו חלוּצים לצבא וישבוּ על פי המערה ויקראוּ אליהם בדבר המלך לאמוֹר: מדוּע מריתם את דת המלך? ועתה בוֹאוּ נא וסוּרוּ נא אל משמעתוֹ של המלך והצלתם את נפשוֹתיכם ממוות. ויענו כל העם יחדיו לאמוֹר: אשר דיבר יי נעשה ונשמע, אשר ציוָנוּ על הר סיני: ‘ששת ימים תעבוֹד וּביוֹם השביעי תשבוֹת!’ הלא טוֹב לנוּ מוּת ביד יי פה ולא נחלל את יוֹם השבת חס ושלוֹם! – וכאשר ראוּ כל אנשי הצבא, כי לא אבוּ הלוֹך בדתי מלכיהם, ויביאוּ עצים וישרפוּ על פי המערה, וימוּתוּ לפני יי כאלף איש ואשה.

ויהי כשמוֹע יוֹחנן בן מתתיה וארבעה אֶחיו את כל זאת, אָזרוּ חיל בגבוּרתם וּבעזרם ומגינם אביהם שבשמים, אשר בטחוּ בוֹ, ויילחמוּ בעמים ויהרגוּ הרג רב אין חקר ואין מספר, לא נשאר בהם עד אחד, מלבד בגריס אשר נס אל אנטוֹכיא אל המלך, ועמוֹ אנשים פליטי חרב מוּכים וּמעוּנים.

ג    🔗

ויען בגריס ויאמר לאנטיוֹכוֹס המלך: הן אתה שמת טעַם²⁵ לבטל מהם את השבת, ראש חוֹדש וּמילה; נבוֹל תבוֹל אתה וכל העם אשר ברגליך, אשר אם ילכוּ כל העמים וכל הלשוֹנוֹת, לא יוּכלוּן לעמוֹד בפני חמשת בני מתתיה כהן גדוֹל מאריות גברוּ ומנשרים קלוּ. ועתה, המלך, עצתי תיטב עליך ולא תילחם במתי מעט, פן נהיה לבוּז וּלקלס לעיני כל העמים, מלכי ארץ וכל לאוּמים. אם על המלך טוֹב, ייכתב ונשלוֹח ספרים בכל מדינוֹת מלכוּתך, ויבוֹאוּ כל שרי עם ועם ולא יישאר מהם עד אחד. ויעש המלך כדבר בגריס, ויבוֹאוּ מכל מדינוֹת המלך שרי עם ועם עם אלפי רבבוֹת חיילוֹת חלוּצי צבא. וכאשר ראה בגריס, כי כביר מצאה ידוֹ וחיילים יגבר ורב מאד מחנהוּ אין חקר ואין מספר, קם שנית ויבוֹא ירוּשלים ויצר עליה. הוּא החל לחרף מערכוֹת אלהים חיים וּמלך עוֹלם, וּבקע החוֹמה וינתק וישבר במקדש שלוֹש עשרה פרצוֹת. ויחשוֹב בלבוֹ ויאמר: הפעם הזאת לא יוּכלוּ לי, כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי.

אלף וּשמוֹנים רבוֹא גייסוֹת באוּ עם בגריס הרשע, ואמר לישראל: שוֹטים אתם, שתעשוּ מלחמה עם חיילים שאין להם שיעוּר; אם תאמרוּ, אלהיכם יביא מבוּל, כבר נשבע שלא יביא מבוּל לעוֹלם; ואם גבריאל יעמוֹד בנוּ וישרוֹף אוֹתנוּ, כמוֹ שעשה לסנחריב, הרי אנוּ סכים עצמנוּ בדם חזיר וּבשכבת זרע של סוּסים ולא יגעוּ בנוּ. נשאוּ ישראל עיניהם למרוֹם ויאמרוּ: לא לנוּ יי, לא לנוּ כי לשמך תן כבוֹד, שלא יתבזה בגוֹיים. עכשיו יאמרוּ: אין לאלהיהם עצה אחרת. וּבך כתוּב: ‘גדוֹל העצה ורב העליליה’²⁶. אמר הקדוֹש ברוּך הוּא: חייכם מחשבתי גדוֹלה משלכם, כי לא יטוֹש יי עמוֹ ונחלתוֹ לא יעזוֹב! – באוֹתה שעה היוּ ישראל מצפים להרי מזרח, אילוּ יבוֹאוּ להם גוֹיים פרסיים לעזרם. ואז חרה לוֹ למתתיה כהן גדוֹל ואמר לוֹ לחשמוֹנאי: ולא כתוּב: ארוּר הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרוֹעוֹ ומן יי יסוּר לבוֹ, ברוּך הגבר אשר יבטח ביי והיה יי מבטחוֹ'!?²⁷ אמר לוֹ: יפה אמרת, אני ושבעה בני ואתה וּשלוֹשה בניך הם שנים עשר כנגד שנים עשר שבטי יה עדוּת לישראל; מוּבטח אני בהקדוֹש ברוּך הוּא, שיעשה לנוּ נסים ונפלאוֹת. ויצוּמוּ וילבשוּ שק ואפר לבקש רחמים מלפני אלהי השמים עזרם וּמגינם של ישראל. וּככלוֹתם להתפלל קמוּ מכרוֹע על ברכם מלפני יי, עצמוּ עשתוֹנוֹתם, מנשרים קלוּ, מאריוֹת גברוּ, ויילחמוּ בעמים ויהרגוּ בהם הרג רב.

באוֹתה שעה תפס הקדוֹש ברוּך הוּא שבעים שרים של מעלה משרי אוּמוֹת העוֹלם ורצע אוֹתם במרצע של אש ואמר: הרגוּ איש את קרוֹבוֹ; ואם יימלט אחד מהם, נפשכם תחת נפשוֹ! וּכשהיוּ היוָנים מוֹרים חצים וחרבות, באוֹ המלאכים ונעצוּ אוֹתם בלבם של היוָנים, ‘חרבם תבוֹא בלבם וקשתוֹתם תישברנה’! ²⁸ והיוּ בני חשמוֹנאי רוֹאים הנסים ואוֹמרים: יי יילחם לנוּ! וכל מלך ומלך מהמלכים שנהרג היוּ באים המלאכים וּמבזבזים ממוֹנוֹ והטילוּהוּ לבתיהם של ישראל, שהם לא היוּ יכוֹלים ליטוֹל את השלל מפני החללים. ואת חילוֹתיהם מהם שרפוּ בני ישראל וּמהם דקרוּ בחרב וּמהם תלוּ על העץ; וּלבגריס הרשע שרפוּ אוֹתוֹ בית ישראל באש. ואז אנטיוֹכוֹס המלך, כאשר שמע, אשר נהרגוּ בגריס וכל שרי החיל אשר עמוֹ, וינס למדינוֹת הים; והיה כל מקוֹם, אשר היה בא שמה, מוֹרדים בוֹ וקוֹראים אוֹתוֹ הבוֹרח.

ד    🔗

ואחר כך באוּ בני חשמוֹנאי לבית־המקדש ויבנוּ השברים הנשברים ויסגרוּ הפרצוֹת ויטהרוּ את העזרה מן ההרוּגים וּמהטוּמאוֹת. ויבקשוּ שמן־זית זך להדליק את המנוֹרה ולא מצאוּ כי אם צלוֹחית אחת, אשר היתה חתוּמה בטבעת של כהן גדוֹל, וידעוּ כי היה טהוֹר. והיה בה כשיעוּר הדלקת יוֹם אחד. ואלהי השמים, אשר שיכן שמוֹ שם, הניח ברכה בוֹ, והיוּ מוציאים כל לילה ולילה אחר עריכת הנרוֹת האסוּך מלא שמן, והעלוּ הנרוֹת ממנוּ שמוֹנה ימים.

ועל הצלתם ונס האסוּך ההוּא קיבלוּ וקיימוּ היהוּדים עליהם ועל זרעם להיוֹת עוֹשים את שמוֹנה ימי חנוּכה בהלל וּבהוֹדאוֹת בכל שנה ושנה וזכרם לא יסוּף מזרעם.

ברוּך הרב את ריבנוּ ונוֹקם את נקמתנוּ והמשלם גמוּל לכל אוֹיבי נפשנוּ! ברוּך האל המוֹשיע!

 

קיח. בת מתתיהוּ    🔗

כיוָן שראוּ יוָנים, שאין ישראל מרגישים בגזירוֹתיהם, עמדוּ וגזרוּ עליהם מרה ועכוּרה, שלא תיכנס כלה בלילה הראשוֹן מחוּפתה אלא אצל ההגמוֹן שבמקום ההוּא. כיוָן ששמעוּ ישראל כך, רפוּ ידיהם ותשש כוֹחם ונמנעוּ מלארס, והיוּ בנוֹת ישראל בוֹגרוֹת וּמזקינוֹת כשהן בתוּלוֹת, ונתקיים עליהן: ‘בתולוּתיה נוּגוֹת והיא מר לה’²⁹. והיוּ יוָנים מתעללים בבתוּלוֹת ישראל, ונהגוּ בדבר הזה שלוֹש שנים וּשמוֹנה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהוּ כהן גדוֹל שנישאה לבן חשמוֹנאי ואלעזר היה שמוֹ. כיוָן שהגיע יוֹם שמחתה, הוֹשיבוּה באפריוֹן, וּכשהגיע זמן הסעוּדה, נתקבצוּ כל גדוֹלי ישראל לכבוֹד מתתיהוּ ובן חשמוֹנאי, שלא היוּ באוֹתו הדוֹר גדוֹלים מהם. וּכשישבוּ לסעוֹד, עמדה חנה בת מתתיהוּ מעל האפריוֹן וספקה כפיה זוֹ על זוֹ וקרעה פוּרפוּריוֹן שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגוּלה ולפני אביה ואמה וחתנה. כיוָן שראוּ אחיה כך, נתביישוּ ונתנוּ פניהם בקרקע וקרעוּ בגדיהם; ועמדוּ עליה להרגה.

אמרה להם: שמעוּני, אחי ודוֹדי! וּמה בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערוּמה בלי שוּם עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי! לא יש לכם ללמוֹד משמעוֹן ולוי אחי דינה, שלא היוּ אלא שניים וקינאוּ לאחוֹתם והרגוּ כרך כשכם וּמסרוּ נפשם על יחוּד של מקוֹם ועזרם יי ולא הכלימם. ואתם חמישה אחים: יהוּדה, יוֹחנן, יוֹנתן, שמעוֹן, ואלעזר, וּפרחי כהוּנה יוֹתר ממאתיים בחוּר – שימוּ בטחוֹנכם על המקוֹם, והוּא יעזוֹר אתכם שנאמר: ‘כי אין ליי מעצוֹר להוֹשיע ברב אוֹ במעט!’³⁰ וּפתחה פיה בבכיה ואמרה: רבוֹנוֹ של עוֹלם! אם לא תחוּס עלינוּ, חוּס על קדוּשת שמך הגדוֹל שנקרא עלינוּ וּנקוֹם היוֹם נקמתנוּ.

באוֹתה שעה נתקנאוּ אחיה ואמרוּ: בוֹאוּ ונטוֹל עֵצה, מה נעשה. נטלוּ עצה זה מזה ואמרוּ: בוֹאוּ ונקח אחוֹתנוּ ונוֹליכנה אצל המלך הגדוֹל ונאמר לוֹ: אחוֹתנוּ בת כהן גדוֹל ואין בכל ישראל גדוֹל מאבינוּ וראינוּ שלא תלין אחוֹתנוּ עם ההגמוֹן אלא עם המלך לך שהוּא גדוֹל כמוֹתנוּ – ונכנסנוּ עליו ונהרגהוּ ונצא ונתחיל אחר כך בעבדיו וּבשריו, והשם יעזרנוּ וישגבנוּ.

ועשה להם הקדוֹש ברוּך הוּא תשוּעה גדוֹלה, ושמעוּ בת קוֹל מבית קוֹדש הקדשים: נצחוּ טליא³¹ באנטוֹכיא!

כן יעשה המקוֹם ישוּעה בימינוּ אלה!

 

קיט. מיתת אלעזר הכהן על קידוּש השם    🔗

בימים ההם החלוּ מלחמוֹת גדוֹלוֹת ונוֹראוֹת לצמוֹח בעם יהוּדה. כי במלוֹך אנטיוֹכוֹס על ארץ מצרים³² גבה לבוֹ מאד וישלח בכל ממשלתוֹ לכל עם ועם להשתחווֹת לצלם הוּא תמוּנת אנטיוֹכוֹס. ויאוֹתוּ כל הגוֹיים וישתחווּ; ויבוֹאוּ פריצי עמנוּ

מנילאוּס ושמעוֹן ואלקימוֹס וּשאר כל רשעי עמנוּ ויעוֹררוּ את אנטיוֹכוֹס להרע לעם ישראל.

אז נראה מוֹפת על ירוּשלים עיר הקוֹדש, ויראוּ לילה ולילה בין הארץ וּבין השמים כדמוּת סוּסי אש ורוֹכביהם נוֹשאים בידם כלי מלחמה אשר לזהב דמוּתם ונלחמים אלה נוֹכח אלה ארבעים יוֹם. ויבוֹאוּ רשעי עמנוּ אל המלך אנטיוֹכוֹס ויאמרוּ אליו: הנה מוֹפת בירוּשלים, והמה אוֹמרים, כי מת אנטיוֹכוֹס, והמה שמחוּ על מפלת אדוֹנינוּ המלך.

ויקצוף המלך מאד ויבוֹא פתאוֹם ירוּשלימה וַיַכֶּהָ לפי חרב. ויעש הרג גדוֹל בעיר ירוּשלים ויוֹצא בגוֹלה עם רב ויפזר את כל עדת החסידים אשר בתוֹכה. וינוּסוּ החסידים היערה ויאכלוּ עשב כבהמות ויתחבאוּ כחיוֹת ביער. כי המלך אנטיוֹכוֹס לא רב לוֹ אשר הרג ואשר הגלה, עזב חשמנים בארץ יהוּדה לענוֹת את עם יהוּדה, וגם עזב את פיליפּוֹס ללחוֹם את עם ישוּרוּן. ויצו אוֹתוֹ המלך לאמוֹר: כל אשר ייאוֹת וישתחוה לדמוּתי אשר הקימוֹתי ויאכל בשר החזיר, חייהוּ; וכל הממאן הרגהוּ בלי חמלה! אז מנע את עם יי לשמוֹר יוֹם השבת ולמוּל בניהם. וילך לו המלך, וּפיליפּוֹס איש גיבוֹר עשה כדבריו וּמנע כל התוֹרה מעם יהוּדה ויחַיה פריצי עמנוּ ואת הרשעים ויהרוֹג רבים מעדת החסידים.

בימים ההם נמצאוּ שתי נשים אשר מלוּ ילדיהן ויתלוּ הילדים בדדיהן וישמטוּ אוֹתן ואת הילדים ממעל למגדל ותיבקענה ותמוֹתנה.

אז נתפש אלעזר הכהן שר הכהנים³³, ויביאוּהוּ לפני פיליפּוֹס. ויאמר לוֹ פיליפּוֹס: אלעזר הכהן, נבוֹן וחכם אתה, אל תוֹרד שיבתך ביגוֹן שאוֹלה; אכוֹל בשר זבחי כאשר ציוָה המלך אדוֹני! ויען הכהן ויאמר לוֹ: חלילה לי להפר את מצוַת אלהי אשר הוּא אדוֹן כל הארץ! ויקחהוּ פיליפּוֹס ויאמר לוֹ: אתה ידעת, כי אהבתי אוֹתך וחמלתי על שיבתך, ועתה יוּקח נא מעט מבשר זבחכם אשר אתם אוֹכלים ואכוֹל אוֹתוֹ לפני העם הזה למען יראוּ ויאמרוּ, כי מזבח המלך אכלת, ותינצל ותחיה ולא תמוּת!

ויהי כשמוֹע אלעזר כן, ויראה לכל את יקר גדוּלתוֹ וּקדוּשת תפארתוֹ, ויאמר אל פיליפּוֹס: אני היוֹם בן תשעים שנה, אין עמי היוֹם ליראה את האלהים במרמה ולא להתעוֹת את עמו; ויאמרוּ הבחוּרים, כי אלעזר בן תשעים שנה הפר ברית אלהיו, ויפרוּ גם הם וילכוּ לאבדוֹן. ועתה חלילה לי לטנף קדוּשתי וטוֹהר שיבתי ולחלוֹש את עמי לתת רפיוֹן ידים בתוֹרת אלהי, ויאמרוּ: אלעזר בן תשעים שנה פשע ביי ויבחר לעבוֹד להבלי הגוֹיים, ונעשה גם אנחנוּ כן. כי אני אמלט את נפשי היוֹם מידכם, לא אוּכל להינצל מלפניי יי אשר אין מלפניו מנוֹס וּלהימלט מידוֹ חי אוֹ מת; כי ממשלתוֹ על החיים והמתים להמית וּלהחיוֹת! טוֹב לי למוּת בכוֹח ואעזבה גבוּרה לעמי וּלבחוּרי אחרי, בראוֹתם את המוות הצנוּע הזה ויתאווּ גם הם לעשוֹת כן וימוּתוּ.

ויהי כשמוֹע פיליפּוֹס את דבריו, ויצו לייסר וּלהכוֹת את אלעזר הישיש החסיד ועניו וּלחלל את צבי עדיוֹ. ויהי בהכוֹתם אוֹתוֹ בכל מיני מכוֹת בלי חנינה, ויאָנח החסיד ויאמר: יי אלהי, אשר הבאתני עד השיבה הזאת, אתה ידעת כי יכוֹלתי להינצל מן המוות, אבל לא חפצתי כי אהבתיך. ועתה כבדוּ עלי מכוֹת נמרצוֹת ואין בי כוֹח לשאת, אבל מיראתך כאין הם בעיני ואסבלם.

וּבדברוֹ כזאת, סגר עיניו, שילם נפשוֹ ויעזוֹב גבוּרה לעמוֹ.

 

קכ. אם הבנים    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

מעשה במרים בת תנחוּם, שנשבית היא ושבעה בניה והביאוּם לפני הקיסר. ואמר הקיסר לגדוֹל שבהם: עבוֹד עבוֹדה זרה!

אמר לוֹ: איני כוֹפר בהקדוֹש ברוּך הוּא, שכתב לנוּ: ‘אנוֹכי יי אלהיך!’³⁴ מיד הוֹציאוּהוּ והרגוּהוּ. קרא לשני ואמר לוֹ: עבוֹד עבוֹדה זרה! אמר לוֹ: איני כוֹפר ביי שכתב לנוּ: ‘לא יהיה לך אלהים אחרים על פני!’³⁵ והרגוּהוּ, קרא לשלישי ואמר לוֹ כן; אמר לוֹ: איני כוֹפר באלהים, שכתב לנוּ: ‘לא תשתחוה להם!’³⁶ והרגוּהוּ. מיד קרא לרביעי ואמר לוֹ כן; אמר לוֹ: איני כופר באל, שכתב לנוּ: ‘לא תשחוה לאל אחר!’³⁷ והרגוּהוּ. קרא לחמישי ואמר לוֹ כן; אמר לוֹ: איני כוֹפר באל שכתב לנוּ: ‘שמע ישראל יי אלהינו יי אחד!’³⁸ והרגוּהוּ, קרא לששי ואמר לוֹ כן; אמר לוֹ: איני כוֹפר באל, שכתב לנוּ: ‘כי יי הוּא האלהים, אין עוֹד!’³⁹ והרגוּהוּ.

קרא לשביעי ואמר לוֹ כן. אמר לוֹ: אלך ואתייעץ עם אמי. הלך ונמלך עם אמוֹ, אמר: מה אעשה? אמרה לוֹ אמוֹ: בני, תרצה שאחיך ישבוּ במחיצת בוֹראם, ואתה תשב בחוּץ? לא תשמע לרשע ואל תפרוֹש מאחיך! – הלך לוֹ לפני הקיסר. אמר לוֹ הקיסר: מה תעשה? אמר לוֹ: איני כוֹפר באל, שכתב לנוּ: ‘את יי האמרת היוֹם להיות לך לאלהים!’⁴⁰ אמר לוֹ הקיסר: אשליך לך טבעתי שבוֹ הצלם, וּכרע לוֹ ותפשהוּ, כדי שיאמרוּ, רצוֹני עשית. אמר: אוֹי לך, קיסר, לכבוֹדך כן, לכבוֹד הקדוֹש ברוּך הוּא על אחת כמה וכמה, שאני חייב לכבדוֹ! מיד הוציאוּהוּ והרגוּהוּ.

אמרה להם האשה: בבקשה מכם, שתניחוּני לנשק את בני. וכן עשוּ. אמרה לבניה ההרוּגים: אמרוּ לאברהם אביכם, שלא יגבה מבן אחד שנעקד לשמים; שאני יש לי שבעה בנים כוּלם נעקדים והרוּגים! ואחר כך הפילה עצמה מן הגג ומתה. יצתה בת קוֹל ואמרה: ‘אם הבנים שמחה!’⁴¹.

וּלכך יהיוּ כל ישראל מוּזהרים ביראת הקדוֹש ברוּך הוּא, כדי שיזכוּ עם הצדיקים בגן עדן.

נוּסח שני    🔗

אמרוּ רבוֹתינוּ:

מעשה היה במרים בת תנחוּם בימי השמד, שהיוּ לה שבעה בנים. תפשוּ את הראשוֹן, אמרוּ לוֹ: בוֹא והשתחווה לעבוֹדה זרה! אמר להם: איני כוֹפר באלהים! מיד נטלוּהוּ וּנתנוּהוּ בתוֹך הטיגן וטיגנוּ אוֹתוֹ. וכך תפשוּ את השני, אמרוּ: בוֹא והשתחווה לעבוֹדה זרה! אמר להם: איני כוֹפר בהקדוֹש ברוּך הוּא! מיד עשוּ לוֹ, כאשר עשוּ לראשוֹן. כך עשוּ לשלישי ולרביעי וּלכוּלם. נשתייר הקטן שבהם, אמרוּ: בוֹא והשתחווה לעבוֹדה זרה, ואם לאו, אנוּ עוֹשים לך כמוֹ שעשינוּ לאחיך! אמר להם: אלך ואימלך באמי. הלך אצל אמוֹ, אמר לה: מה את אוֹמרת, אשתחווה לעבוֹדה זרה אוֹ לאו? אמרה לוֹ אמוֹ: הא בני, מה אתה מבקש, שיהיוּ כל אחיך נתוּנים בחיקוֹ של אברהם לעתיד לבוֹא ואתה אין אתה נתוּן בחיקוֹ? מיד הלך ולא ביקש להשתחווֹת לעבוֹדה זרה. מיד נטלוּהוּ ועשוּ לוֹ כשם שעשוּ לאחיו; ונטלוּ את מרים אמם והרגוּ אוֹתה.

אמר הקדוֹש ברוּך הוּא: לעתיד לבוֹא אני משמח אוֹתה בבניה!

קכא. אריסתוֹבלוֹס ואנטיגנוֹס    🔗

ויהי כשבת אריסתוֹבלוֹס⁴² על כסא מלכוּתוֹ, התגאה מאד ולבש קנאה גדוֹלה ועצוּמה, עד מרוֹב סכלוּתוֹ וקנאתוֹ התעוֹרר באכזריוּת ויאסוֹר את אמוֹ ואת אחיו בנחושתיים בלי חמלה ולא זכר כבוֹד הוֹרים; כי היה מקנא את אמוֹ ואת אחיו על דבר המלוּכה. ויאהב את אנטיגנוֹס אחיו הקטן לבדוֹ וילבש אוֹתוֹ ארגמן ויכבדהוּ כבוֹד גדוֹל. וישלח אוֹתוֹ למלחמה עם כל צבא גיבוֹריו להילחם על הגוֹי אשר פשע במלך אריסתוֹבלוֹס. וילך אנטיגנוֹס על כל המוֹרדים אשר הרימוּ ידם במלך וסילה פגרים רבים ושפך דם נפשוֹת לאין מספר. וישב לבוֹא ירוּשלימה בגבוּרה.

והמלך אריסתוֹבלוֹס חלה את חוליוֹ, ויכבד עליו החלי מאד. וישמע אנטיגנוֹס בדרך, כי חלה אחיו המלך, וירע לוֹ מאד ויבוֹא ירוּשלים. ויהי כאשר בא הבחוּר אל העיר, לא הלך אל בית המלך וילך אל היכל יי להתפלל על ישוּעת אחיו, כי קצרה נפשוֹ בעמל אחיו. ויהי היוֹם חג הסוּכוֹת אשר הוּא חוֹק לקבלוֹ בכבוֹד וּלהלל את יי בארבעה מיני עצים. ושם היה המוֹן רב מהמוֹן ישראל. ויעבוֹר אנטיגנוֹס עם גדוּדיו בחצר ההיכל בתוֹך המוֹן העם, והוּא חגוּר כלי קרב וּמלוּבש שריוֹן וכסף מוּזהב. וַיתמהוּ כל העם על מראהוּ ועל יפיוֹ. ושם היה איש אחד וּשמוֹ יהוּדה מן החשוּבים אשר לחסידים. וישא עיניו וירא אנטיגנוֹס עוֹבר בחצר ההיכל. ויאמר יהוּדה לתלמידיו: מי יתן מוּתי היום הזה, טרם אשר אראה מיתת הבחוּר הזה אנטיגנוֹס! אוּלי אמוּתה אני ולא אראה במיתתוֹ! כי כן אני רוֹאה, כי היוֹם ימוּת אנטיגנוֹס במקוֹם אשר נקרא סיתטרוֹן⁴³. ויאמרוּ לוֹ תלמידיו: רבנוּ, כזבים בפיך עתה, כי מגדל סיתטרוֹן אשר דיברת רחוֹק מירושלים דרך חמש מאוֹת ריס. הנה כבר עבר חצי היוֹם, ואיך יהיה הדבר הזה אשר דיברת? ויען ויאמר להם: בני, מי יתן, והיה כזב בפי זה הדבר! – ויהי בדברוֹ כן, ויפוֹל לארץ וידוֹם כישן וּכעיף וּכיגע מרוֹב הדאגה אשר בלבוֹ.

ויהי אחרי כן, וילכוּ בני בליעל ויגידוּ למלך לאמוֹר: הנה אנטיגנוֹס אחיך בא להרגך, והוּא עוֹמד בחצר ההיכל חגוּר כלי קרב ולבוּש עדי מלחמה, והוּא ערוּך עם גדוּדיו לנפוֹל עליך פתאוֹם ולאסוֹר אוֹתך ואת כל ביתך. ויחרד המלך חרדה גדוֹלה עד מאד, וישם שוֹמרים בשערים וּברחוֹבוֹת וּבכל המצרים אשר ילכוּ מהם אל בית המלך. ויצו לשוֹמרים לאמוֹר: כל איש אשר מלאוֹ לבוֹ לבוֹא אלי והוּא חגוּר כלי קרב, אל תשאלוּהוּ ואל תענוּ אוֹתוֹ דבר, כי אם שלפוּ חרבכם והרגוּהוּ כרגע; ויתר העם, אשר אין להם כלי מלחמה, אל תהרגוּם, רק מנעוּ אוֹתם מלבוֹא אלי, עקב אשר אני חוֹלה. זוּלתי אנטיגנוֹס אחי לבדוֹ יבוֹא אלי ואשאל אוֹתוֹ ואחקרהוּ על השמוּעה אשר שמעתי, אם אמת ואם שקר. כה ציוָה המלך לשוֹמרים בעת ההיא, והשוֹמרים היוּ כוּלם גיבוֹרים מלוּמדי מלחמה.

ויהי אחרי כן, וישלח המלך לקרוֹא לאחיו אנטיגנוֹס לאמוֹר: השלך השריוֹן מעליך והסר כלי מלחמתך וּמהר בוֹא אלי ואל תעמוֹד! והמלכה אשת אריסתוֹבלוֹס היא ויוֹעצי הרשע אשר לה הפכוּ את שליחוּת המלך לאכזריוּת, ותקרא המלכה את שליח המלך ותאמר לוֹ: בלכתך אל אנטיגנוֹס תדבר אליו כדברים האלה לאמוֹר: שמע אחיך, כי לבשת עדי מלחמה וחגרת כלי קרב, ויתאו אחיך המלך לראוֹתך בעדי המלחמה אשר עליך, ויצו אשר לא תבוֹא אליו כי אם חגוּר כלי קרב ומלוּבש עדי מלחמה.

וילך השליח וידבר אל אנטיגנוֹס כל אשר ציותה המלכה אשת אריסתוֹבלוֹס. ויאמן הבחוּר בדברי השליח וילך בטח, בטח באהבת אחיו המלך. ויהי בלכתוֹ בדרכי המצרים למהר לבוֹא אל אחיו המלך, והוּא לבוּש עדי מלחמה וחגוּר כלי קרב, והנה בדרך המצרים מגדל אחד וּשמוֹ סיתטרוֹן כשם המגדל אשר הוּא רחוֹק מירוּשלים חמש מאוֹת ריס, וגם המגדל אשר בירוּשלים כך היוּ קוֹראים אוֹתוֹ והוּא דבוּק אל היכל המלך. ויהי כעבוֹר אנטינוֹס במקוֹם ההוּא, וידלגוּ עליו שוֹמרי המלך ויכוּהוּ וישפכוּ דמי הבחוּר הנקי אשר לא חטא ולא פשע. ויהרגוּ נקי וצדיק במקוֹם ההוּא, כאשר דיבר החכם יהוּדה מן החשוּבים אשר לחסידים.

ויהי אחרי כן, ויוּגד לאריסתוֹבלוֹס, כי נהרג אחיו, וייכמרוּ רחמיו על אחיו ויצעק צעקה גדוֹלה וּמרה עד מאד; ויך את חזהוּ בשני אגרוֹפיו וישמט את עצמוֹ לארץ, ותישבר הריאה אשר בקרבוֹ, וייפתחוּ מקוֹרוֹת הדם אשר בחזהוּ, ויקא המלך דם מפיו. ויהי בהקיאוֹ את הדם מיוֹם ליוֹם אל אגן הזהב, ויתן לנער את האגן לישא את הדם אל רוֹפא המלך. וישא הנער את הכלי ויעבוֹר במקוֹם אשר נהרג אחי המלך, והנה עוֹד בוֹ נחלי דמוֹ אשר נשפך על רצפת השיש, וכל הרצפה צבוּעה מדמי אנטיגנוֹס, ויידחפוּ רגלי הנער וימעד ויהפוֹך את האגן וישפוֹך דם המלך על דם אחיו ההרוּג.

ויצעקוּ גדוּדי המלך ויריבוּ עם הנער ויאמרוּ: רשע נער בער אין תבוּנה בך! מה זאת עשית לשפוֹך דם המלך על דם אחיו הנהרג? ויען הנער ויאמר: לא מרצוֹני עשיתי זאת, כי נדחפתי על השיש, על כן נתהפכה בידי את האגן ונשפך הדם כאשר ראיתם. וישמע אריסתוֹבלוֹס את קוֹל צעקת העם וישאל ויאמר: מה קוֹל הצעקה הזאת וּמה קוֹל תוֹכחוֹת וּמריבוֹת אשר אנוֹכי שוֹמע? ויחרישוּ גדוּדיו וסריסיו העוֹמדים לפניו ולא ענוּ דבר. וכאשר הם מחרישים והמלך ביותר נפל בהרהוּר על הדבר וישאל עוֹד המלך בחזקה ויאמר: הגידוּ לי מה קוֹל הצעקה הזאת, ואם לא תגידוּ לי דעוּ כי מוֹת תמוּתוּ. ויענו ויגידוּ למלך את כל אשר נעשה, כאשר שוּפך דמוֹ על דם אחיו. וייאנח המלך ויצעק ויאמר: ברוּך שוֹפט צדק ודיין אמת וּברוּך נוֹקם נקם דם נקי, אשר שפך דם הרשע על דם הצדיק אשר נהרג חינם! ויאמר המלך אל גוּפוֹ: עד מתי, הרשע, תעצוֹר הנפש בקרבך ולא תניחה לצאת וללכת אל נפשוֹת עמה? אם תשליך אל תשליך את דמי ותשפוֹך אוֹתוֹ חוּץ לזבוּח וּלתתנהוּ ללחוֹך אוֹתוֹ לשדים אשר עם השטן, כי הם הדיחוּני וּדחפוּני למעשה הזה לעשוֹת כדברים האלה ולהרוֹג את אחי.

ויהי כדברוֹ הדברים האלה, שילם נפשוֹ וייאסף אל עמיו.

 

קכב. המלך והפּרוֹשים    🔗

סיפוּר ראשוֹן    🔗

בימים ההם כשבת המלך הוּרקנוֹס⁴⁴ על כסא מלכוּתוֹ אשר בירוּשלים עיר הקוֹדש, ויעש המלך משתה גדוֹל לכל שריו ועבדיו חיל יהוּדה וּבנימין. וישב המלך על השוּלחן עם חכמי ישראל, המה הפורשים את התוֹרה, והיה הוּרקנוֹס תלמיד מן התלמידים שלהם. ויהי בטוֹב לב הוּרקנוֹס ביין, ויאמר לחכמים המה הפרוּשים: אתם ידעתם, כי תלמידכם אני, ואם תראוּ אוֹתי אשר אסוּר מן הדרך הטוֹבה, אתם תוֹכיחוּ אוֹתי והשיבוּני אל דרך ישרה, כי כן נאה לעשוֹת. ויענוּ הפּרוּשים ויאמרוּ: חלילה לנוּ לראוֹת בך כדבר הזה, כי עדים אנחנוּ היוֹם הזה, כי צדיק אתה וּבדרך ישרה אתה הוֹלך, כי מלך וכהן אתה. וישמח הוּרקנוֹס על דבריהם.

ושם היה יוֹשב אחד מן הפרוּשים, וּשמוֹ אלעזר, איש שוֹלח מדנים ואיש רע וּבליעל ויען ויאמר: יחי המלך הוּרקנוֹס לעוֹלם! אם אהבת להיוֹת צדיק כאשר דיברת, רד מן הכהוּנה ורב לך המלכוּת! ויאמר המלך: ולמה? ויען אלעזר ויאמר: כי בשבי הלכה אמך בימי אנטיוֹכוֹס והיא חללה היתה; על כן לא נאה לך בקוֹדש הקדשים!

ויקצוֹף המלך מאד, ותיהפך שׂמחתם לאֵבל ולמריבה ואהבתם לאיבה. ושם היה יוֹשב איש עשיר גדוֹל מן הצדוֹקים, וּשמוֹ יהוֹנתן, ואמר: הלא אמרתי לך, אל תאמן להם, כי כזבים בפיהם, ועתה הם ציווּ אל אלעזר לקלל אוֹתך! ויען המלך לפרוּשים: שפטוּ את הדבר הזה על הקללה אשר קילל אוֹתי אלעזר! ויענוּ ויאמרוּ: יש עליו חיבוּט וּמלקוֹת ורב לך – כי הפרוּשים לא ישפטוּ משפט מוות. ויען יהוֹנתן ויאמר: הלא אמרתי לך, כי מדעתם וּמחפצם היתה הקללה הזאת!

וּמהיוֹם ההוֹא והלאה פשע הוּרקנוֹס בדבריהם ונעשה צדוֹקי. ויצו המלך ויעבירוּ קוֹל בכל ארץ ישראל: כל המלמד את בנוֹ תוֹרת הפרוּשים, מות יוּמת!

ויהרוֹג הוּרקנוֹס מן העם רבים. על כן נתעוֹררה השנאה לוֹ וּלבניו מן העם בימים ההם.

סיפּוּר שני    🔗

ויהי בהיוֹת חג הסוּכוֹת, ויעל המלך אלכסנדר⁴⁵ על המזבח כחוֹק הכהנים. אז החלוּ הפרוּשים, המה החכמים, לשחק באתרוֹגים וּבמקלוֹת התמרים בשמחה וּבטוּב לבב. כי חוֹק הוּא ליהוּדים לשחק בפרי עץ הדר וּבתמרים. אז אחד מן הפרוּשים מלאוֹ לבוֹ להשליך אתרוֹג על המלך. ויקצפוּ גדוּדיו ויאמרוּ אל הפרוּשים: למה זה תחללוּ את המלך להשליך עליו את האתרוֹג ואת המקל אשר לתמר? ויאמרוּ: אין זה חילוּל, כי חוֹק הוּא לנוּ לעשוֹת כן! ויחרפוּ את המלך ויאמרוּ: בן המחוּללת, לא נאה לך כהוּנה!

ויקצוֹף המלך מאד ויט מעל המזבח ויאמר: חרב חרב! וישלפוּ גדוּדי המלך חרבוֹתם וישליכוּ ארצה הרוּגים מן הפרוּשים ששת אלפין בכל חצר ההיכל.

ויפוֹל המלך אלכסנדר בחוֹלי, ויהי חליוֹ קדחת רביעית, ואף כי האריכה עליו הקדחת שלוֹש שנים, לא חסר מן המלחמה. ויוֹצא צבא על רגבה אשר לבגריס המוֹקדוֹני ויצר עליה ימים רבים כי יצא במחנהוּ עם אשתוֹ ועם פילגשיו. ויהי בהגיע יוֹם מוֹתוֹ, ותקרב אליו המלכה אלכסנדרה אשת אלכסנדר המלך ותאמר לוֹ: אתה ידעת את האיבה אשר היתה לך עם הפרוּשים. ועתה בניך קטנים הם, ועתה אתה לעזרת מי תעזבני? ותבך אלכסנדרה המלכה.

ויאמר לה המלך: בוֹאי איעצך נא עצה, לא תסוּרי ממנה, וייטב לך וּלבניך אחרי. ויהי במוֹתי, הסתירי את גוּפי מכל העם הזה, עד אשר תלכדי את העיר הזאת. והיה בלכדך את העיר הזאת, וּמשחת גופי בבשמים לבלתי יבאש הגוּף, ותשאי אוֹתי אל המקוֹם הקדוֹש ירוּשלים כאדם אשר הוּא חוֹלה, ואל תגלי הסוֹד כי אם לסריסיך הנאמנים לך. בבוֹאך ירוּשלים וקראת אל הפרוּשים אוֹיבי וגלי להם הסוֹד וּמסרי בידם את גוּפי. ודיברת להם: הנה אלכסנדר אוֹיבכם מת, והנה גוּפוֹ; עשוּ בוֹ כטוֹב בעיניכם! כי אם תדברי להם כן, הם ביוֹתר יכבדוּ אוֹתך, ואוֹתי יקברוּ בכבוֹד. כי ידעתי את יצרם, כי לא ינטרוּ איבה, כי רחמנים הם. והם יעזרוּ אוֹתך על המלכוּת, כי ישמע העם את דבריהם ויש להם ממשלה על עם יי לעשוֹת כרצוֹנם. ואַת עשי את כל אשר יצווּ אוֹתך וּבעצתם תלכי ולא תסוּרי ימין וּשמאל ותמלכי על העיר עד אשר יגדלו הנערים.

ותעש כן המלכה ותלכוֹד את העיר ותלך ירוּשלים ותקרא אל הפרוּשים ותאמר להם כל אשר ציוָה אלכסנדר. ויקראוּ הפרוּשים את העם ויקברוּ את המלך בכבוֹד גדוֹל. וידברוּ באזני העם וימליכוּ את אלכסנדרה המלכה אשת אלכסנדר על כל עם יהוּדה.

 

קכג. מיתת חוֹני    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

ויסע חַרֶתַת מלך ערב ויחן על ירוּשלים עם כל עַם יהוּדה וכל עם ערב אתוֹ⁴⁶; רק אנשי ירוּשלים והכהנים היוּ עם אריסתוֹבלוֹס. ויהי מיוֹם ליוֹם צמחה המלחמה וגדלה מאד.

ויהי בעת ההיא, ויקיפוּ עם יהוּדה ועם ערב את ירוּשלים מפה ומפה. והיה מסתתר בעם יהוּדה איש וּשמוֹ חוֹני, איש צדיק ואהוּב לאלהיו, אשר בוֹחַן ונמצא שלם; והוּא היה עוֹמד בפרץ וּמתפלל בעבוּר עם יי. וּבהיעצר השמים ולא היה מטר, היה האיש הזה חוֹני מתפלל ושוֹאל מטר מעם יי, ויי ענהוּ ולא איחר שאלתוֹ. כה עשה פעמים רבוֹת בהיוֹת בצוֹרת בארץ יהוּדה.

ויהי ביוֹם המלחמה, וימצאוּ את חוֹני חבוּא במחנה יהוּדה. ויוֹליכוּהוּ ראשי היהוּדים, ויעמוֹד בתוֹך העם; ויאמרוּ לוֹ הראשים והעם: התפלל על הדבר הזה אשר אירע לנוּ, אוּלי יעשה יי למען שמוֹ ויענך, כאשר ענה אוֹתך על שאלת מטר, ויתן בידינוּ את אריסתוֹבלוֹס ואת הכהנים אשר עמוֹ. ויען חוֹני ויאמר: אתם עם יי והם כהניו, ואני אתפלל עליכם ולא אקלל ולא אֶאוֹר את כהני יי!

ויפצרוּ בוֹ ויאמרוּ לוֹ: אם לא תעשה כחפצנוּ, דע כי מוֹת תמוּת! ויהי כהצר לוֹ, וישא עיניו השמימה ויפרוֹש את כפיו ויתפלל ויאמר: יי אלהי השמים, מלך על כל העם, אשר נפש כל חי בידך ויצר מחשבוֹת לבב אנוֹש ישר ויצר מחשבוֹת עמך וכהניך, הכן לבבם אליך ואל תגבר אלה על אלה לרעה, כי אם לטוֹב; כי אלה עמך ואלה כהניך!

ויהי בהתפללוֹ כדברים האלה, ויתנפלוּ עם רשעי יהוּדה על חוֹני וימיתוּהוּ. ולא איחר יי את נקמתוֹ ויך את מחנה יהוּדה וימוּתוּ המוֹן רב על דם חוֹני.

נוּסח שני    🔗

ויאסוֹף חרתת את כל גוֹי ערב וילך ירוּשלים למלחמה עליה, וגם אל הוּרקנוֹס נאספוּ כל איש יהוּדה לבד מיוֹשבי ירוּשלים, ויצוּרוּ על אריסתוֹבלוֹס, ותבוֹא העיר במצוֹר וּבמלחמה.

ויגע מוֹעד הפסח ולא יכלוּ לעבוֹד עבוֹדת המוֹעד במקדש מפני המלחמה. והיה בירוּשלים איש צדיק גמוּר וּשמוֹ חוֹני המעגל, ויצא בלאט ונפל אל מחנה הוּרקנוֹס ואנטיפטר יוֹעצוֹ ויבקש מהם בתחינה וּבבכי, שיניחוּ לירוּשלים מן המלחמה כל ימי חג המצוֹת, אוּלי ישלימוּ עבוֹדת המוֹעד במקדש.

ויאמר לוֹ הוּרקנוֹס: אתה איש צדיק, וּפעמים רבוֹת התפללת וענה יי אוֹתך; חל נא את פני יי אלהיך ויסגיר בידינוּ את אריסתוֹבלוֹס וינוּח לישראל! אמר להם חוֹני המעגל: התחת אלהים אני להסיר מלחמוֹת שנתעוֹררוּ ברוֹב עווֹנוֹת וחטאים? ויפצרוּ בוֹ עבדי הוּרקנוֹס וישליכוּ

חרבוֹת עליו ויאמרוּ לוֹ: אם לא תתפלל, תמוּת בחרב!

והוא כאשר ראה נפשוֹ בצרה, צעק אל יי ויאמר: רבוֹן העוֹלמים שבחרת בעמך ישראל מכל העמים ושיכנת שמך בבית הזה – יהי רצוֹן מלפניך, שתטע בין בני ישראל אהבה ואחוה וּתסלק שנאת חינם מביניהם, ולא יגברוּ אלוּ על אלוּ כי הכל עבדיך בני בריתך!

ועבדי הוּרקנוֹס כששמעוּ דבר זה, קמוּ עליו ויכוּהוּ בחרבוֹת וימוֹת. ולא איחר יי את נקמתוֹ ויך את מחנה ערב וּמחנה הוּרקנוֹס בדבר כבד מאד.

 

קכד. נבוּאת מנחם    🔗

וישבע הוּרדוּס את העם ויאסרם בשבוּעה. ורבים לא רצוּ להישבע ולא נמלטוּ מידוֹ אשר השביע אוֹתם להיוֹת נאמניו; וירצץ מן העם בעת ההיא אלה אשר לא נשבעוּ – רק מלבד הזקנים אשר לפרוּשים הילל ושמאי וחבריהם לא הביאם בשבוּעה, כי היו אוֹהבים למלך. וגם השוֹנים אשר לחסידים לא הביאם בשבוּעה בעבוּר מנחם השוֹנה אשר לחסידים, כי מנחם איש צדיק וחכם היה בימים ההם.

ויהי בהיוֹת הוּרדוּס נער והוֹלך אל חכמים ללמוֹד, וּמנחם יוֹשב בישיבת הזקנים והכוֹרתים צדק, וירא מנחם את הנער וישתחווה לו ויאמר: יחי המלך! ויחשוֹב הנער הוּרדוּס, כי שחק עליו מנחם, ויקלל את החכם. וּתפשוֹ החכם ויכהוּ בידוֹ בשוּליו, כאשר יכוּ את הנערים, ויאמר: מלוֹך תמלוֹך בעוֹשר רב וגדוֹל, ותגדל מלכוּתך בעם יי מאד. והיה בשבתך על כסא מלכוּתך, זכוֹר תזכוֹר את המכה אשר הכיתיך, כי אוֹת הוּא לעווֹנוֹת וחטאוֹת אשר תעשה לחטוֹא ולעשוֹת רעוֹת הרבה וגם טוֹבוֹת תעשה. אבל שמע בקוֹלי: תפוֹש הטוֹבוֹת ועזוֹב את הרעוֹת! אבל לשוא אייסרך בדברים, כי רוֹאה אני את העתיד, כי לא תעזוֹב את הרעוֹת. – ויבך מנחם בכי גדוֹל ויתפשהוּ עוֹד ויכהוּ על שוּליו. ויבך הנער וילך לדרכוֹ.

ויהי כאשר מלך הוּרדוּס כאשר דיבר מנחם, ויזכוֹר את הדברים האלה, ויקרא אל מנחם ויאמר לוֹ: נאמנוּ דבריך אשר דיברת, וגם כי חכמת אלהים בך, דבר נא עתה הוֹדיעני את השנים אשר אמלוֹך! כמה אחיה וכמה אמלוֹך? וידוֹם החכם ולא ענהוּ. וכראוֹת המלך, כי לא ענה דבר, וייבהל ויאמר בלבוֹ: אמנם כי ראה החכם הזה, כי קרבוּ ימי, על כן דוֹמם. וישאלהוּ עוד המלך ויאמר לוֹ: אמוֹר נא לי, האמלוֹך שנים עשר? ויען מנחם ויאמר: עשר וגם עשרים וגם שלוֹשים ועוֹד. ויאמר המלך כמה עוֹּד? וידוֹם החכם ולא ענהוּ עוֹד על הדברים האלה.

וישמח המלך על דברי מנחם ויאמן לוֹ, ויכבדהוּ ויתן לוֹ עוֹשר גדוֹל.

 

קכה. אריסתוֹבלוֹס אחי מרימי    🔗

א    🔗

והמלך הוּרדוּס נתן את הכהוּנה לחננאל אחד מן הכנים הבוּרים, כי לא היה מהחשמוֹנאים; ותשלח אלכסנדרה⁴⁷ אל קליאוֹפּטרה מלכת מצרים רעוּתה אשת אנטוֹנינוֹס גיבוֹר רוֹמה לדבר לאנטוֹנינוֹס, לשלוח להוּרדוּס מלאכים לצווֹת לוֹ לקחת את הכהוּנה מאת חננאל ולתת אוֹתה לאריסתוֹבלוֹס בנה, בנה, נער בן חמש־עשרה שנה, יפה תוֹאר ויפה מראה, חרוּץ וקל ההבנה, מדלג כאחד הצבאים, אשר לא נמצא בימיו כמוֹהוּ ביפיוֹ וּבמראהוּ, והוּא אחי מרימי המלכה אשת הוּרדוּס המלך וּבן אלכסנדרה אמה.

ותעש המלכה קליאוֹפּטרה כדברי אלכסנדרה רעוּתה, ותתחנן אל בעלה אנטוֹנינוֹס לשלוֹח מלאכים אל הוּרדוּס לקחת את הכהוּנה מאת חננאל ולתת אוֹתה לאריסתוֹבלוֹס הנער להיוֹת כהן גדוֹל. וישלח אנטוֹנינוֹס את גיליאס אחד משריו ירוּשלימה אל הוּרדוּס לעשוֹת רצוֹן קליאוֹפּטרה אשתוֹ ואלכסנדרה. ויבוֹא גיליאס ירוּשלימה וידבר אל הוּרדוּס כדברים האלה. וימאן הוּרדוּס לתת את הכהוּנה אל אריסתוֹבלוֹס, כי אמר: אין זה משפט להוֹציא כהן גדוֹל בעוֹדנוּ חי וּלהעמיד אחר במקוֹמוֹ.

ויהי בהיוֹת גיליאס בירוּשלים, וירא את אריסתוֹבלוֹס הנער בתארוֹ וּביפיוֹ, וגם את מרימי אחוֹתוֹ והיא יפת תוֹאר ויפת מראה מאד – ויתבהל גיליאס ליָפְיָם, כי לא ראה כמוֹתם בכל הארץ וּבכל הגוֹיים. ויאמר גיליאס אל אלכסנדרה: למי ילדת אלה? לא התחבר לך איש כי אם מלאך האלהים, על כן ילדת בנים כאלה! ועתה שמעי בקוֹלי וּקחי את תבניתם, רקמי רקמת צלם שניהם ושלחי בידי אל אנטוֹנינוֹס; והיה בראוֹתוֹ את צלמי הבחוּר והנערה, יעשה כל חפצם.

ותעש אלכסנדרה כדברי גיליאס, ותשלח את צלמי בניה אל אנטוֹנינוֹס. וכראוֹתוֹ הצלמים, ויבער יצר תוֹעבתוֹ. וישלח איגרת אל הוּרדוּס לאמוֹר: מרקוּס אנטוֹנינוֹס גיבור רוֹמי אל הוּרדוּס מלך יהוּדה שלוֹם! זכוֹר החסד אשר עשיתי עמך ואני עזרתיך להמליכך על כל יהוּדה, ועתה אל תימנע לשלוֹח אלי את אריסתוֹבלוֹס, ואם לא תשלחהוּ מהרה, דע כי מלחמוֹת רוֹמיים עליך!

ויהי כקרוֹא הוּרדוּס את האיגרת, וידע כי בעבוּר תוֹעבוֹתיו התאוָה לנער, וימהר ויתן את הכהוּנה אל הנער. ויכתוב אל אנטוֹנינוֹס לאמוֹר: לא יוּכל הנער לצאת מן המדינה, כי הוּא כהן גדוֹל במקוֹם חננאל; ואם יצא הנער מן המדינה, עתה יעוֹררוּ היהוּדים מלחמוֹת ויישפך דם רב, כי טרם ימוּתוּ ולא יתנוּ את הנער. ויהי כשמוֹע כן אנטוֹנינוֹס, ויחדל לשאוֹל את הנער. והמלך הוּרדוּס הוֹציא את חננאל מן הכהוּנה ויתנה לאריסתוֹבלוֹס אחי אשתוֹ, והוא נער בן שש עשרה שנה.

ב    🔗

ויהי מקץ שנה אחת בחג הסוּכוֹת, ויעל אריסתוֹבלוֹס הכהן הגדוֹל על המזבח להקטיר בלבוּש שרי הכהנים לעשוֹת עבוֹדת כהן גדוֹל. וירא העם את הבחוּר עוֹמד על עמדוֹ אפוּד במדיו בתארוֹ וּביפיוֹ וּבדמוּתוֹ כמלאך האלהים – וישמח העם ויבכוּ מרוֹב השמחה ויברכוּ את יי ואת הכהן. ויחרד המלך ויאמר בלבוֹ: אם לא אסיר את זה הנער מלפני מהרה, תשוּב אליו המלכוּת, כי לבב כל העם להמליכוֹ.

ויהי אחרי החג, ויצא המלך מירוּשלים, הוּא וכל ביתוֹ, וילך ליריחוֹ העיר הגדוֹלה, מקוֹם אשר שם בלסמוֹן, הוּא אשר יצא ממנוּ שמן הטוֹב; על כן נקראת העיר יריחוֹ על דבר הריח. ויהי בלכת המלך ויעש משתה לכל השרים הבאים עמוֹ. וישב המלך במשתה ויאמר אל אריסתוֹבלוֹס כהן גדוֹל: שב! וישב הנער אריסתוֹבלוֹס אצל המלך, וכל שריו ועבדיו ישבוּ איש כפי כבוֹדוֹ. וישמח המלך הוּא וכל עבדיו מאד.

ויהי אחר המשתה אחר הצהריים יצא המלך ואריסתוֹבלוֹס הכהן ושׂרי המלך אל הגנוֹת ואל מעיינוֹת המלך לראוֹת איך ישוּטוּ במים עבדי המלך; כי שם בריכוֹת מים גדוֹלוֹת עמוּקוֹת מאד אשר תימלאנה ממימי המעיינוֹת. ויעמוֹד המלך על הבריכה האחת וירא את עבדיו שׂוֹחים במים וּמשחקים ויתגרוּ הבחוּרים להטביע איש את רעהוּ. ויקראוּ הבחוּרים אל אריסתוֹבלוֹס בעצת המלך ויאמרוּ לוֹ: רד נא אתנוּ לשוּט וּלשחק אתנוּ במים! ויאמר אריסתוֹבלוֹס אל המלך: ארדה נא ואשוּט במים עם הבחוּרים! ויאמר לוֹ המלך: למה זה תרד? ויפצר בוֹ. ויאמר לוֹ המלך: עשה כחפצך!

וירד הנער וישט במים עם הבחוּרים; וילך המלך ויבוֹא ביתה. ועבדי המלך שיחקוּ במים עם אריסתוֹבלוֹס עד פנוֹת היוֹם; ויטבעוּ אוֹתוֹ במים עד אשר המיתוּהוּ בעצת הוּרדוּס המלך. ויישמע העם, כי מת אריסתוֹבלוֹס, וישאוּ קוֹלם ויבכוּ, וגם כל שרי המלך ועבדיו בכוּ.

 

קכו. הוּרדוּס לפני הקיסר    🔗

מרקוּס אנטוֹנינוֹס גיבוֹר רוֹמי שני לאוֹקְטַבְיָנוֹס

אבגוּסטוּס מלך מלכים, אשר שלחו אבגוּסטוּס להילחם במלכי מערב וימלוֹך בארץ מצרים, הסיתה אוֹתוֹ קליאוֹפּטרה אשתוֹ להרים יד באוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס, ויצא להילחם בוֹ בים באניוֹת וּבציים וּביבשה בחיל וּבפרשים. וּמפּני שארץ מצרים קרוֹבה לארץ ישראל, היה הוּרדוּס נסמך על מרקוּס אנטוֹנינוֹס והיה מרקוּס אנטוֹנינוֹס עוֹזר לוֹ מאד; ולא היה מלך בעוֹלם מתגרה בוֹ מפני מרקוּס אנטוֹנינוֹס. וכאשר קשר מרקוּס אנטוֹנינוֹס על אדוֹניו, עזרוֹ הוּרדוּס בחיל וּבפרשים וּבאניות והלך להילחם באוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס וימיתהוּ (אבגוּסטוּס את אנטוֹנינוֹס‎‎) ואת כל עמוֹ לפי חרב. ויבוֹא בספינוֹת אל ארץ מצרים ויבוֹא אל אי שנקרא רוֹדוֹס.

וישמע הוּרדוּס, כי מרקוּס אנטוֹנינוֹס נפל בחרב, וכי אוֹקטבינוֹס ינוֹס אבגוּסטוּס בא למצרים, וירפוּ ידיו וייבהל מפני חמת אוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס. אחרי כן התחזק ועשה מנחה גדוֹלה לעבוֹר על פניו ויבוֹא גם הוא אחריה אל אוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס.

ויסע המלך הוּרדוּס לאוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס אל רוֹדוֹס, וימצאהוּ סר וזעף על אשר עזר למרקוּס אנטוֹניוֹס. ועל ראש הוּרדוּס היה כתר מלכוּת. וכראוֹתוֹ את אוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס, הסירוֹ מעל ראשוֹ וישתחוּ

לאפיו ארצה לפני רגלי אוֹקטבינוֹס ויאמר: אוֹדה על פשעי לאדוֹני המלך מלך המלכים, כי הייתי אוֹהב למרקוּס אנטוֹנינוֹס בעל־בריתי, שהיה קרוֹב אלי ועוֹזר לי, ואדוֹני מלך מלכים אחרי אשר המליכני ושמע את כל הקוֹרוֹת המוֹצאוֹת אוֹתי לעוֹלם לא הוֹשיעני, וּמרקוּס אנטוֹנינוֹס לא עשה כן. ואני מוֹדה, כי בצאתוֹ להילחם באדוֹני מלך המלכים, עזרתי אוֹתוֹ בחיל וּפרשים ואניוֹת, ולא יצאתי עמוֹ מפני המלחמוֹת אשר סבבוּני; ואם יצאתי עמוֹ הייתי עוֹזרוֹ בכל כוֹחי, ואם נפל הייתי תוֹמך אוֹתוֹ, ואם ניגף הייתי מעמידוֹ. ואני מוֹדה על כל זה, שלא אהיה לפני מלך המלכים כמפיר ברית. ועתה הנה מרקוּס אנטוֹנינוֹס מת, אם אדוֹני מלך המלכים ישיבני על כני, אם הייתי נאמן בבריתי למרקוּס אנטוֹנינוֹס – לאדוֹני מלך המלכים על אחת כמה וכמה; ואם יהרגני, בצדק וּבאמוּנה יעשה, כי בן מוות אני.

כשמוֹע אוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס את דברי הוּרדוּס, אמר לו: קוּם לך, מלך ישראל, שלוֹם לך, אל תירא, כי כמוֹך יאוּת להיוֹת משנה ורֵעַ למלך. ואני ידעתי כי מרקוּס אנטוֹנינוֹס אשתוֹ הסיתה אוֹתוֹ ולא שמע לעצתך; כי אם היה שוֹמע לעצתך, לא היה קוֹשר. ויאמר להשיב כתר המלכוּת על ראש הוּרדוּס ויכרוֹת לוֹ ברית. ויצאוּ שניהם לבוֹא אל ארץ מצרים להינקם מקליאוֹפּטרה. והיא, המרשעת, כאשר ראתה כי נכבשה העיר, לבשה בגדי תפארתה וישבה על כסא מלכוּתה וקראה והביאוּ לה אפעה, והכניסתוּ תחת דדיה וישוֹך אוֹתה ותמת. ויבוֹא אוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס אל היכל המלכוּת ויראוּ אוֹתה יוֹשבת וישמח להינקם ממנה. ויאמר להוֹרידה מעל הכסא וימצאה מתה. וירע הדבר לאוֹקטבינוֹס אבגוּסטוּס מאד.

 

קכז. הוּרדוּס ומרים    🔗

וישב הוּרדוּס ירוּשלים⁴⁸ וימצא את כל ביתוֹ בבהלה, כי יוֹסף חוֹתנוֹ ושוּמי איש צוֹרי אשר פקד המלך אוֹתם לשמוֹר את מרימי אשתוֹ, גילוּ את מסתוֹרי המלך אשר ציוָה להם להרוֹג את מרימי אשתוֹ, כי ישמעוּ אשר יקרהוּ אסוֹן, בעבוּר שלא יקחנה איש אחר מיתתוֹ⁴⁹. ויהי כשמוֹע האשה, ותתעצב מאד, וּבדבר אליה המלך תמיד את כל היקר והגדוּלה אשר לו, לא שמחה האשה ולא השיבה פניה ולא האזינה אל דבריו, רק קיללה אוֹתוֹ ואת משפחתוֹ. וירא הוּרדוּס את שנאת אשתוֹ ויצר לוֹ מאד על ככה, כי אהב אוֹתה המלך מאד.

ויהי היום ותעש מרימי מריבה עם שלוֹמית אחוֹת המלך אשת יוֹסף, ותחרפה המלכה מאד ותחרף את משפחתה. ותלשינה שלוֹמית אל המלך ותאמר שלוֹמית: בהיוֹת המלך עם אבגוּסטוּס שכב יוֹסף בעלי עם מרימי המלכה. ולא האמין המלך, כי ידע את אשתוֹ צנוּעה מתמוֹל שלשוֹם, אבל בגלל השנאה אשר שנאה אוֹתוֹ אשתוֹ, שם המלך את הדברים האלה אל לבוֹ. ויקרא את אשתוֹ ויאמר לה: אמרי לי, מה השנאה הזאת אשר תשנאי אוֹתי חינם, ולא אהבתיני כתמוֹל שלשוֹם? כי אני אוֹהב אוֹתך מכל הנשים והנני נשבע לך, כי מיוֹם אשר באתי אליך לא באה אלי תאוָה אחרת זוּלתי אהבתך ותאוָתך. ותאמר מרימי: אם אהבתני כאשר אמרת, לא היית לי אוֹיב. מי שמע כזאת, להיוֹת אדם אוֹהב והוֹרג אוֹהבוֹ? למה ציוית את יוֹסף להרוֹג אוֹתי ביוֹם אשר הלכת אל אבגוּסטוּס קיסר רוֹמה? – ויהי כשמוֹע המלך כן, ויחרד חרדה גדוֹלה ויצעק ויאמר: אמנם אמת הדבר אשר שמעתי, הנה האוֹת, כי לא גילה יוֹסף את סוֹדי כי אם שכב עמה! ויצא המלך מן הבית וישכב בבית אחר.

ותרא שלוֹמית אחוֹת המלך, כי האמין המלך לדבריה אשר אמרה לוֹ על אשתוֹ, ותקח אחד מסריסי המלך מן המשקים אוֹתוֹ ותתן לוֹ שוֹחד כסף וזהב ותאמר לוֹ: קח בידך את סם המוות הזה והלכת אל המלך ואמרת לוֹ: מרימי אשתך נתנה לי כסף וזהב ונתנה לי את המשקה ותאמר לי: לך והשקית את המלך המשקה הזה, כי משקה של אהבה הוּא להשיב דעת המלך אלי. ויעש הסריס ככל אשר ציותה עליו שלוֹמית. ויחרד המלך ויאמר לסריס: ואיה המשקה? ויבא לפניו את המשקה; ויתנוּ אוֹתוֹ לאיש אשר היה עליו משפט מוות, וישת מן המשקה וימת מיד.

ויצו המלך ללכוֹד את מרימי ואת יוֹסף ואת שוּמי איש צוֹרי. וילכוֹד גם סריס אחד מסריסי מרימי ויצו ליסרהוּ בנגעים גדוֹלים למען יתוַדה על דבר המשקה; ולא הוֹדה כלוּם, אבל הוֹדה על השנאה אשר שנאה אוֹתוֹ אשתוֹ על הדבר אשר דיברוּ לה יוֹסף ושוּמי וגילוּ את סוֹד המלך. ויצו המלך ויהרגוּ את יוֹסף ואת שוּמי איש צוֹרי. ואת מרימי המלכה ציוָה המלך לשמרה במשמר, עד אשר ישלחוּ לאסוֹף את שבעים הזקנים אשר היוּ בימים ההם להעמידה במשפט ולהמיתה כמשפטם. ותמהר שלוֹמית ויוֹעציה ויאמרוּ אל המלך: ידוּע יהיה לך, כי אם תחיה מרימי יוֹם אחד, עתה יקשרוּ עליך העם, כי ייאספוּ משרתי המלכה מכל המקוֹמוֹת ולא יתנוּה למוּת בלא בהלה וּמלחמה. ויאמר המלך: עשוּ כרצוֹנכם!

וימשכוּ אוֹתה למוּת אל מחוּץ לעיר. ותבוֹא אלכסנדרה אמה ותצעק ותקרא: צאי, צאי סוֹררת אשר סררת לאישך! ותחרף ותקלל אוֹתה בקוֹל בכי ונהי – ולא דיברה אלכסנדרה כי אם במרמה להיוֹת מעט אחריה, אוּלי תוּכל לנקוֹם נקמתה ולמצוֹא עלילה להרוֹג את הוּרדוּס⁵⁰. וגם נשים רבוֹת מגדפוֹת וּמחרפוֹת, כי חשבוּ באשמה אוֹתה.

וּמרימי לא ענתה דבר, כי שתקה; כי אם צוֹעדת והוֹלכת אל המוות בלא פחד וּבלא יראה, כאשר תלך אל בית השמחה. ולא שוּנוּ פניה, ולא שינתה צעד הליכתה, ותבז המלכה את המוות, כאשר עשוּ כל משפחתה בני החשמוֹנאים, ותראה לכל את יקר משפחתה ואת גדוּלת אבוֹתיה. ותפשוֹט צוארה לחרב ותיהרג ותיאסף אל עמה.

כי היא עלתה על כל הנשים ביוֹפי וּבמראה, וּבקדוּשה וּביראת יי ניצחה כל הנשים אשר היוּ בימיה; רק ענוָה לא היתה בה, כי קיללה תמיד את המלך בראוֹתה אוֹתוֹ כי חטא. אבל ביוֹפי – לא יוּכל אדם לספר את יפיה!

ולא איחר יי את נקמתה ויך את בית המלך במכת דבר, וימוּתוּ רבים ממשרתי המלך, וגם רבים מחשמניו ושריו מתוּ, וכל ערי יהוּדה לקוּ בדבר בימים ההם. ויתפללוּ העם ויאמרוּ: אלהי עוֹלם, על נפש אחת לא ימוּתוּ נפשוֹת רבוֹת מעמך! וירפא יי את העם ותיעצר המגפה.

ויהי אחרי כן, ויינחם הוּרדוּס על אשר הרג את מרימי אשתוֹ ונהפכה חמת המלך לתאוָה; ויתאו המלך את מרימי אשתוֹ ויזכוֹר את שמה תמיד כמו היתה בחיים. ויצו למשרתיה לעשוֹת לה בית משתה ולערוֹך לה כסא לצד המלך כבחיים. ויפוֹל המלך בחלי גדוֹל על אהבת מרימי ועל תאוָתה, כי לא יכוֹל לסבוֹל את התאוָה.

 

קכח. אַרקילָאוּס וּגלָפירה    🔗

וישמע אַרקילָאוּס בן הוּרדוּס, כי מלך לוּב מת, הוּא יוֹבב המלך אחי אַרקילאוּס אשר לקח לוֹ לאשה את גלָפירה אשת אלכסנדר הנהרג בן הוּרדוּס אחי זה הרשע אַרקילאוּס גם כן; והנה היא יבמתוֹ ועליו הוּא משפטה, כי אחיו יוֹבב מת ולא הקים שם בישראל. וישלח ויקחה לוֹ לאשה, והיא כבר היוּ לה בנים מאלכסנדר בעלה הראשוֹן אחי אַרקילאוּס.

ויהי כאשר לקח אַרקילָאוּס את גלָפירה יבמתוֹ ויביאה ירוּשלימה אל ביתוֹ, ותחלוֹם האשה, והנה אלכסנדר בעלה הראשון עוֹמד לנגדה. ותחמוֹד היא לחבקוֹ, ואלכסנדר הדפה ויאמר אליה: חדלי לך מעלי ואל תגעי בי, והלא תיכלמי כי תבוֹאי לחבקני, ואת נבעלת ליוֹבב מלך לוּב, ולא רב לך זאת, אבל נבעלת לאַרקילאוּס אחי ותראיני את חרפתי בביתי כי תיבעלי לפני. ויישבע ויאמר: חי יי, כי לא אשא את החרפה הזאת, עד אשר אעשה נקמה בך וּבארקילאוּס אחי אשר עמך, כי הוּא שכב עמך לפני בזה הלילה ועשה נבלה גדוֹלה אשר לא כדת.

ותיקץ האשה ותספר את חלוֹמה לנערוֹתיה. ותחי גלָפירה אחר חלוֹמה יוֹמיים ותמת ותיאסף אל עמה מקץ שני ימים אשר ראתה את החלוֹם.

וגם אַרקילאוֹס אחרי מוֹתה ראה בחלוֹמוֹ, והנה תשע שיבלים מלאוֹת וטוֹבוֹת עוֹמדוֹת בקנה אחד, וישא אַרקילאוּס עיניו וירא והנה שוֹר אחד גדוֹל עוֹמד נגד השיבלים, ויוֹצא השוֹר את לשוֹנוֹ וילחוֹך את השיבלים ויבלען. וייקץ אַרקילאוּס מחלוֹמוֹ ויספר את חלוֹמוֹ לאחד מהחכמים לפתרוֹ לוֹ. ויאמר לוֹ החכם: תשע השיבלים תשע שנים הנה והן השנים אשר מלכת; והשוֹר אשר ראית לוֹחך וּבוֹלע השיבלים הוּא הקיסר אשר ברוֹמה שיקח את מלכוּתך בשנה הזאת.

ויהי מקץ חמישה ימים עלה על אַרקילאוּס חיל הרוֹמיים, ויאסרהוּ שר החיל בנחוּשתיים ויוֹליכהוּ לרוֹמה. וימת שם.

 

קכט. הוּרדוּס אנטיפס ויוֹחנן    🔗

קטע ראשוֹן    🔗

וגם אנטיפס⁵¹ הרשיע והתעיב מכל אשר היו לפניו. ויקח אשת פיליפוֹס אחיו מתחתיו, והיא כבר ילדה. ויוֹכיחהוּ על התוֹעבה הזאת רבי יוֹחנן כהן גדוֹל. ויכהוּ אנטיפס וימיתהוּ.

עליו עלה טיבריוּס מלך רוֹמי, ויצא אליו אנטיפס; ויאסרהוּ בנחוּשתיים ויוֹליכהוּ אל ספרד וימת שם.

קטע שני    🔗

המלך אנטיפס היה אכזר והרג את בניו והסיר הכהוּנה והיה עוֹבר על התוֹרה, ששחט ליוֹחנן המטביל בעבוּר שהוֹכיחוֹ, למה לקח אשת אחיו פיליפּוֹס. ואחר זה הוֹליכוּהוּ לרוֹמא וּשלחוּהוּ לליאוֹן, שהיא עיר צרפת, לוֹ וּלאשתוֹ; וגם בתוֹ מתה במים, שנשבר הגשר.

קטע שלישי (סיפוּר שוֹמרוֹני)    🔗

בימי זה הכהן הגדוֹל יהוֹנתן היה הוּרדוּס המלך. וזה המלך שלחוּ לוֹ עדת הפרוּשים, והם היהוּדים, אשה יפת תוֹאר ויפת מראה מנחה מהם אליו, בגלל הכוֹת יוֹחנן תלמיד ישוּע בן מרים הנוֹצרי. ויאהבה המלך אהבה גדוֹלה עד מאד. וכי ראתה, כי המלך יאהבה אהבה גדוֹלה ולא יחליף לה דבר, ותדרוֹש ממנוּ את ראש יוֹחנן הנזכר. ויצו המלך וישחט את ראש יוֹחנן; וישימוּ אוֹתוֹ על טנא ויתנוּ לה. והמלך הוּרדוּס בעת ההיא בעיר שוֹמרוֹן.

ויהי אחר הדברים האלה, וימת המלך הוּרדוּס. וימלוֹך תחתיו המלך טיבריוּס. ויבן את העיר טבריה ויקרא את שמה על שמו טיבריוּס.

 

קל. מעשה נבלה בהיכל    🔗

נוּסח ראשוֹן (פּאוּלינה)    🔗

ועתה אספר אחת מן הנבלוֹת אשר נעשו בימי טיבריוּס קיסר. בימיו היתה אשה ברוֹמה יפת־תוֹאר ויפת־מראה מאד, והיתה האשה ההיא מלאה חן ויוֹפי, כי כל רוֹאיה עזבוּ מלאכתם והיוּ מביטים אליה. ורבים התאווּ לשכב עמה ולא יכלוּ, כי היתה צנוּעה וּבעוּלת בעל, וּשמה פאוּלינה. והיתה האשה מתמדת לבית תפילתה, וירא אוֹתה בחוּר אחד וּשמוֹ מוּנדוּס, והוּא שר הרכב אשר לטיבריוּס קיסר; ותבער בוֹ אהבתוֹ כאש על יפי האשה, וישאלה לשכב עמה בשכר עשרים אלף דרכמוֹני זהב, ותמאן האשה שמוֹע לוֹ ותגלה את הסוֹד לבעלה.

וירא מוּנדוּס, כי לא האזינה אליו, וילך אל הכהן אשר היה על ההיכל אשר ברוֹמה בימים ההם. בהיכל ההוּא היוּ שני צלמים, שם האחד אוֹסיריס והשם השני אָנוּב⁵², ואָנוּב גדוֹל מאוֹסיריס היה בעיני העם. וילך הבחוּר אל הכהן ויתן לוֹ אלף דרכמוֹני זהב להסיתה ולהביאה אל ההיכל. וילך הכהן וידבר אל האשה לאמוֹר: כה דיבר אָנוּב אלוֹה הגדוֹל: בוֹאי להיכלי ושכבי לנוֹכח מזבחי, ואקוּם בלילה ואדבר לך בסתר, כי אהבתיך אשר תהיי נביאתי. ותשמח מאד האשה ותספר לבעלה. ויאמר לה אישה: וּמי יכוֹל לחשׂוֹך את אשר שאל אלהים? ותלך האשה אל ההיכל, ויפרשוּ לה נערוֹתיה לנוֹכח המזבח מיטה כבוּדה ותשכב האשה, ותצאנה נערוֹתיה מן ההיכל, כי כן ציוָה הכהן.

ויהי בשכבה, ויקם הבחוּר מאחרי המזבח בדמוּת אָנוּב, ויבוֹא תחת בגדיה ויפוֹל עליה בנשיקה עד בלי שוֹבע. ותיקץ האשה ותשאלהוּ ותאמר: מי אתה? ויאמר: אנוֹכי אָנוּב באתי על אהבתך. ותאמר האשה: אם אתה אלוֹה, למה תתאווה את האשה, היוּכל אלוֹה להתערב עם אשה? ויאמר הבחוּר: יוּכל עם אשה יפה כמוֹתך, כן אשה אחרת קיבלה עליה אלוֹה ותלד לוֹ את יוֹביס אלוֹה כמוֹני, וגם נשים רבוֹת ילדוּ אלהים רבים. ותאמן האשה ותאמר: מאוּשרה אני בבנוֹת, אם יאהבני אלוֹה! על כן לא חשכה האשה את אשר שאל הבחוּר, וישכב עמה עד הבוֹקר.

ויהי בבוֹקר ותלך לביתה שמחה מאד ותספר בעלה את כל אשר קרה לה בהיכל. וישמח האיש מאד ויאמר: אשרינוּ כי פקד אוֹתנוּ אלהים! וגם כל הנשים היוּ מאשרוֹת אוֹתה ואוֹמרוֹת לה: אשריך פּאוּלינה אשר התחברת עם האלהים!

ויהי אחרי כן, וילך מוּנדוּס וידבר אל פאוּלינה לאמור: אשריך אשר התחברת לאָנוּב האלוֹה הגדוֹל, למדי נא מעתה, כאשר לא מנעת מהאלהים את שאלתוֹ, כן לא תמנעי מכל אדם את שאלתוֹ, כן לא תמנעי מכל אדם את שאלתוֹ! וכאשר לא חשכת את מסתריך מהאלהים, כן מעתה לא תחשכי גם מאדם. כי האלוֹה הגדוֹל הוּא נתן לי את אשר מנעת ממני, הוּא נתן לי כל תאוָתי, וגם אוֹתך הביא בהיכל ויתנך לי לעשוֹת עמך תאוָתי! מה שלא עשית חפצי ברצוֹן ולא לקחת עשרים אלף דרכמוֹני זהב אשר הבאתי לך, הנה האלוֹה עשה לי חינם בלא כסף וזהב את שאלתי; ואני בהיוֹת שמי מוּנדוּס לא אבית לעשוֹת רצוֹני, וכאשר הסיבוֹתי שמי אָנוּב עשית כל חפצי. למדי, פאוּלינה, מעתה והלאה לעשוֹת רצוֹני!

ותשמע האשה ותתעצב מד, כי נתעללה לאיש, ותלך ותספר לבעלה. ולא היה לוֹ מענה ולא יכוֹל לקטרג עליה, כי ברצוֹנוֹ הלכה והוּא ציוָה עליה ללכת אל ההיכל. וישמע הקיסר כל הדברים האלה, ויהרוֹג את הכהנים ויהרוֹס את ההיכל ואת הצלמים טיבע בנהר טיבּריאוּס; ואת הבחוּר לא הרג, כי אמר המלך, כי אהבתוֹ בערה בוֹ ויצרוֹ גבר עליו – וידיחהוּ למרחוֹק.

על כן כתבנוּ את הנבלה, אשר נעשתה ברוֹמה בימי טיבריוּס קיסר, וּבימיו נעשוּ נבלוֹת כאלה הרבה.

נוּסח שני (מסיפוּרי אלכסנדר)    🔗

ותהי בעריק⁵³ אשה יפה מאד, אשר כל רוֹאיה יאשרוּה וּמעידים עליה, שאין כמוֹתה בכל העוֹלם; וּמדי חוֹדש בחדשוֹ היה חוֹק לאשה הזאת ללכת פעם אחת להיכל אצילין אֵל־מלך שלהם להביא להם דבר תוֹעבה; וּמדי עברה דרך רחוֹב העיר, היוּ כל בעלי מלאכה מרפים ממלאכתם ורצים אחריה להסתכל ביפיה. כה היתה האשה הזאת עוֹברת תמיד וּמקטרת.

ויהי היוֹם וירא אוֹתה מתן כהן אצילין בהיכל אֵל־מלך, וכמעט שנשתגע אחריה. ויהי כאשר באה האשה להיכל לקטר לבעל, ויאמר אליה מתן הכהן: בי אדוֹנתי, שלוֹח שוּלחתי אליך מאת אצילין קדוֹש שלנוּ, ותשמח האשה ותאמר אל מתן: הגידה נא לי, מה המעשה, ואל תכחד ממני. ויאמר אליה מתן: דעי, כי אצילין מתאווה לבוֹא אליך ותלדי ממנוּ בן־קוֹדש כמוֹתו, כי אין אשה בעוֹלם ראוּיה למשכבוֹ כי אם את. ותשמח האשה ותאמר: כל אשר יצווה עלי אצילין אעשה ולא אפיל מכל דבריו ארצה. ויאמר מתן אל האשה: אם את שוֹמעת לדברי אצילין, לכי קחי רשוּת מבעלך; ואם ייטב בעיניו, בוֹאי להיכל הלילה ותלדי בן מאצילין.

ותמהר האשה ותלך לבעלה ותגד לוֹ את כל דברי מתן. ויאמר לה בעלה: עשי הטוֹב בעיניך; אך תביא עמך בהיכל אצילין כרים וּכסתוֹת וּבגדי משי להציע עליהם. ותעש האשה כן ותשלח כרים וּכסתוֹת וּבגדי משי אל מתן להציע עליהם. ויקבלם מתן ויעש מצע בתוֹך ההיכל אחוֹרי הבמה. ויהי בלילה ההוּא, ותבוֹא האשה אל ההיכל, ותלך שפחתה עמה. ויאמר מתן אל האשה: לא נכוֹן, שתהיה שפחתך עמך בהיכל, כי אינה ראוּיה לכך. ותאמר האשה אל שפחתה: צאי מן ההיכל ושכבי לפני הפתח עד אוֹר הבוֹקר. ותעש השפחה כן.

ויהי בחצי הלילה, ויבוֹא מתן אל ההיכל דרך פתח שער שני. ותשמע השפחה את קוֹל ציר הדלת, וירע בעיניה, ותקם ממיטתה, ותבוֹא בהיכל בלאט, ותרא והנה מתן בא בהיכל והיא היתה יראה לדבר, פן יהרוֹג אוֹתה מתן, ולא דיברה דבר. ותרא את מתן מנשק וּמחבק את גברתה ועוֹשה כדרך ארץ עד תשע פעמים, והיא המתינה לוֹ, עד שתשש כוֹחוֹ, והיא המתינה לוֹ, עד שתשש כוֹחוֹ, ותבוֹא בלאט ותקח את אצילין הפסל ותך על ראשוֹ וימת על מצע גברתה.

ותאמר השפחה: מה זאת עשית, כי נטמאת עם איש אחר? וַתרגז האשה ותיבהל, כי ידעה כי נטמאה, ותשא את קוֹלה ותבך. ותאמר לה שפחתה: אל תבכי, מה שנעשה אין להשיב, על כן שתקי וּלכי לביתך ואל תגידי את הדבר הזה לאיש. ותען האשה ותאמר: אל תאמרי לי לשתוֹק, כי לא אוּכל עצוֹר במלים, כי נטמאתי; כי מעוֹלם לא נגע בי שוּם אדם זוּלתי בעלי. ותלך האשה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוֹך וזעוֹק, עד אשר באה אל בעלה. ויאמר לה בעלה: מה לך? ותגד לוֹ כל הדברים האלה. ולא היה לוֹ פתחוֹן פה, כי הוּא נתן לה רשוּת ללכת להיכל אצילין.

ויבוֹא בעלה אל המלך ויספר לוֹ את אשר נעשה, אשר הרגה שפחתוֹ את מתן. ויאמר המלך אל אלכסנדר⁵⁴: איזה דין אעשה? ויאמר אלכסנדר: אם היה במלכוּתי, הייתי מפיל היכל אצילין עד היסוֹד, כי נטמא ואין נכוֹן להתפלל בתוֹכוֹ. ויצב המלך ויהרסוּ את היכל אצילין עד היסוֹד ואת מתן הנהרג שרפוּ באש.

 

קלא. הינשוּף    🔗

וּבזמן טיבריוּס נחבּש אגריפס⁵⁵ כמה שנים ברוֹמי, על שהלשינוּהוּ לקיסר, כי דיבר דברים נגד כבוֹד הקיסר ושהיה חפץ בשלוֹם קאיוּס, אשר היה קיסר אחר כך, ושמוּ אוֹתוֹ בסוֹהר. ובהיוֹתוֹ שמה יוֹם אחד, עמד לנגדוֹ עוֹף אחד נקרא ינשוּף, ותמהוּ כל העוֹמדים שמה. וּבחוּר אחד מאשכנז, תוֹכן גדוֹל, היה בבית האסוּרים ויאמר לאגריפּס על ידי תוּרגמן, שזה העוֹף היה מבשרוֹ, שתכף יצא מבית האסוּרים ויעלה לגדוּלה על ידי קיסר חדש שיתחדש; וגם שידע אמוּנת אוֹמן, כי בפעם אחרת, בראוֹתוֹ העוף הזה, ידע באמת כי שלוֹשה ימים אחר כך ימוּת.

ויקר מקרהוּ, כי מת טיבריוּס וימלוֹך קאיוּס שנת תרצ"ח⁵⁶ והוֹציאוֹ מבית הסוֹהר וישימהוּ מלך על ישראל ויהוּדה. וזהוּ אגריפּס בן אריסתוֹבלוֹס וּמלך שבע שנים.

ויהי בשנה השביעית למלכוֹ, ויגבה לבבוֹ בגאוה וּבגוֹדל לב, עד שכמעט היוּ קוֹראים לוֹ אלוֹה; ולא שת לבוֹ, כי לא נאוה הגאוה כי אם ליי, כנאמר: ‘יי מלך גאוּת לבש’⁵⁷. ויום אחד היה לבוּש בגד לבן מבהיק וּמזהיר לאוֹר השמש, עד שכמעט היוּ נראים שיוֹצאים השמש והירח וכוֹכבים מתוֹך מלבוּשיו. והעם הוֹלכים אחריו ואוֹמרים: הנה אלהינו זה קיוינוּ לו! והוּא היה שמח וטוֹב לב.

מיד עמד לנגדוֹ העוֹף, אשר אמרנוּ למעלה, ויען בקוֹל ענוֹת חלוּשה אל העוֹמדים לפניו: הנה אלהיכם, אשר אמרתם, לבז יהיה; ובעוֹד שלוֹשת ימים תכסהוּ בוּשה וראש עפרוֹת תבל יהיה מכסהוּ.

וכן היה, לאחר שלוֹשה ימים מת.

 

קלב. צדקת פטרוֹניוּס    🔗

וּבהיוֹת אגריפּס ברוֹמי אירע עניין אחד, כי אפיוֹן עם שני רעיו הלכוֹ לרוֹמי לדבר סרה על היהוּדים, שאינם רוֹצים לשוּם צלם הקיסר בהיכליהם כאשר עשוּ שאר האוּמוֹת. והיהוּדים שלחוּ לפילוֹן היהוּדי החכם הגדוֹל הפּילוֹסוֹף שימליץ בעדם. וקאיוּס כעס עליו ועל היהוּדים וישלח בחרי אף אל ארץ יהוּדה את פּטרוֹניוּס, שהיהוּדים ישימוּ צלמוֹ בהיכל, ואם ימאנוּ יעשה מלחמה עמהם ויכריחם לעבוֹר על תוֹרתם.

וּבלכתוֹ אל ארץ יהוּדה, בא בתחילה אל עיר לוּמירא⁵⁸ וישלח ויקרא את כל גדוֹלי היהוּדים וידבר אליהם את כל דברי הקיסר. ויענוּ היהוּדים בגוֹדל לבב ויאמרוּ, שחס ושלוֹם לא יעברוּ על דתם. ענה פטרוֹניוּס ויאמר: אלה הטענוֹת היוּ טוֹבוֹת, אילוּ הייתי אני הגוֹזר, וּבעבוּרכם הייתי מבטל רצוֹני; אבל הוּא מאמר המלך וּגזירת הקיסר, ולא אוּכל לעבוֹר על מאמרוֹ. אמרוּ היהוּדים: אם אתה לא תוּכל לעבוֹר את פי המלך, גם אנחנוּ לא נוּכל לעבוֹר את פי יי; ועשה מה שתרצה אם תוּכל, שאנחנוּ לא נעבוֹר, אפילוּ חרב מוּנחת על צוארינוּ!

ויסע אל טבריה, ויבוֹאוּ אליו גדוֹלי היהוּדים וּבתוֹכם אריסתוֹבלוֹס אחי אגריפס המלך. אז אמר להם פּטרוֹניוּס, שישימוּ צלם הקיסר בהיכל. ויחלוּ פניו לכתוֹב למלך שנית ויוֹדיעהוּ, שבשוּם פנים לא יעברוּ על דתם; ולזה יניחם על מנהגם הקדוּם ויאכל מפרי ארצם ועשרם, ואם כעת יפריע את העם ממעשיו ולא יחרשוּ ולא יזרעוּ, יעבוֹר אחרי כן זמן החרישה ולא יוּכלוּ אחר כך לתת מסים וארנוֹניוֹת לקיסר. וישא פניהם לדבר הזה ויאמר אליהם: הנה לאהבתכם אני רוֹצה לשׂוּם נפשי בכפי, כי מכיר אני את האיש ואת שיחוֹ שיכעס עלי. אבל כוָנתי רצוּיה והאל יגמוֹר בעדי שלא תטנפוּ את מקדש השם ותשימו צוּרת איש בהיכל הקוֹדש, ויי הוּא הטוֹב בעיניו יעשה!

וישלח את העם איש איש למקוֹמוֹ ויחלה פני כל אחד ואחד שיפתח וישדד אדמתוֹ, יחרוֹש בבקרים ויזרע לפי חסד. ותכף וּמיד הראה יי אוֹתוֹתיו וּמוֹפתיו, ויי המטיר גשמי ברכה וּנדבה, ויהי הגשם על הארץ אשר לא עלה על לב, כי היה השמש על הארץ. וּפטרוֹניוּס שמח, כי הסכים האל על ידוֹ, ויכתוֹב מכתב לקיסר ויוֹדיעהוּ כי לא יעשה הדבר הרע הזה לערוֹך מלחמה עם עַם רב כזה, וגם כי האל אוֹהב אוֹתם ולא תהיה סיבה למרוֹת עיני כבוֹדוֹ יתברך וּלהמריד את היהוּדים נגד הרוֹמיים וּלאבד העוֹשר המגיע לוֹ מהם בעניין רע.

ביני וּביני אירעוּ הדברים, שהמלך קאיוּס כיבד לאגריפס ברוֹמי מאד וגם שאגריפס פיזר ממוֹן גדוֹל על כיבוּד הקיסר וּמנחוֹת וּמשאוֹת הרבה מאת פניו אל הקיסר – באוֹפן שיוֹם אחד היה יוֹשב עם הקיסר על השוּלחן, והקיסר כטוֹב לבוֹ ביין אמר לאגריפס שישאל ממנוּ עוֹשר וכבוֹד וארצוֹת, כי כבר ידע אמוּנת אוֹמן אהבתוֹ וּרצוֹנוֹ בלב שלם ואיך סבל בבית האסוּרים. ואגריפס השיבוֹ בלשוֹן רכה, כי כל ימיו וּשנוֹתיו הוּא עבד עבדים לקיסר, וּמה שקנה עבד קנה רבוֹ, וכי אינוֹ חפץ שוּם דבר זוּלת רצוֹן הקיסר. והקיסר השיבוֹ שנית, כי על כל פנים ישאל ממנוּ חסד וּצדקה, כי אין ראוּי לכבוֹדוֹ שיאבד טרחוֹ ועמלוֹ חינם אין כסף. ואז בראוֹת אגריפס, כי רצוֹן המלך לשאוֹל ממנוּ חסד, אמר בלשון תחנוּנים: דבריך הטוֹבים הם הרהיבוּני לשאוֹל חסד מאתך. אם חפץ תחפוֹץ לתת את שאלתי ולעשוֹת את בקשתי, ואם מצאתי חן בעיניך לעשוֹת רצוֹני, יגיע אל כבוֹדך שם טוֹב כשם הגדוֹלים אשר בארץ, ולי אני עבדך ייחשב חן פרטי וכבוֹד תמידי לעיני בני עמי: תכתוֹב להשיב את ספרי האף והחימה אשר גזרת אל פּטרוֹניוּס, וּלבל ישימוּ צלמך בתוֹך ההיכל!

והקיסר חרה לוֹ עד מאד, אבל כיוָן שנדר בפיו וּבשפתיו, והיוּ עדים בשוּלחן שנדר לוֹ, הסכימה דעתוֹ וכתב אל פּטרוֹניוּס באמרוֹ: לא מדעתי וּרצוֹני אני עוֹשה הדבר הזה, רק מאהבת אגריפס מלך היהוּדים אשר אני חייב לכבדוֹ ולאהוֹב אוֹתוֹ; ולזה שמעני ואתה דע לך, שאם כבר שמת צוּרתי לא תסירנה, ואם עדיין לא שמת אוֹתה, לא תכריחם לעבוֹר על דתם; כי אגריפס המלך חילה את פני וּלאהבתוֹ נעשה הדבר הזה ושלום. – והכתב הזה, כאשר הגיע לפטרוֹניוּס, תכף וּמיד שלח ליהוּדים ושמח.

ואחר שלוֹח הקיסר המכתב לפטרוֹניוּס, אחר ימים הגיע לקיסר כתב פּטרוֹניוּס אשר אמרנוּ. והקיסר בראוֹת כתבוֹ חרה לוֹ מאד על פּטרוֹניוּס וישלח אליו איגרת וזה טוֹפסה: אתה פּטרוֹניוּס נתרצית ברצי כסף שלא כרצוֹני ולקחת שוֹחד מהיהוּדים לעבוֹר על מצוָתי; לכן אתה בעצמך תהיה שוֹפט על נפשך וּבחר לך אוֹפן המוות אשר תבחר, ונוֹסרוּ כל האנשים ולא יעשוּ כמוֹך!

וזאת האיגרת לא הגיעה ליד פּטרוֹניוּס, עד שהגיע לוֹ כתב שהקיסר קאיוּס המיתוּהוּ חייליו ברוֹמי, וימלוֹך קלוֹדיוּס תחתיו. ואחר כך הגיע לוֹ כתב קאיוּס. ויהי בקראוֹ אוֹתוֹ, שמח שמחה גדוֹלה והבין, כי היתה נסיבה מאת יי שימוּת הקיסר, קוֹדם הגיע אליו הכתב. וידר נדרים להיכל הקוֹדש לבית יי.

 

קלג. מעשה הילני המלכה שנתגיירה היא וּשני בניה המלכים    🔗

א    🔗

הילני המלכה היתה אשת מלך אחד ממלכוּת הדייב אצל מלכוּת מדי, והיה שמוֹ מוֹנבּז, והילני היתה אשתוֹ ואחוֹתוֹ. ולילה אחד בהיוֹתוֹ במיטה עם אשתוֹ היתה ידוֹ על בטנה, וישמע את הקוֹל מדבר אליו: הסירה ידך מעל בטנה, כי הילד אשר ייוָלד לך מאשתך יהיה מלך גדוֹל ואחרית ותקוה טוֹבה תהיה לוֹ. וישמח על הדבר.

וייוָלד לוֹ בן ויקרא שמוֹ יזאטישׂ, ויאהבהוּ המלך מכל בניו שהיוּ לוֹ מנשים אחרוֹת; וּבן אחד גדוֹל שהיה לוֹ מהילני אשתוֹ ואחוֹתוֹ נקרא מוֹנבז. ויקנאוּ בוֹ אחיו, בראוֹתם, כי אוֹתוֹ אהב אביהם אהבה רבה. וישלחהוּ אביו אל מלך אחד קרוֹב להם וּשמו אבוּמיריגוֹ מלך אישפאסיאנוֹ במנחה. ויקבלהוּ בפנים יפוֹת ויתן לוֹ בתוֹ לאשה ושמח שמחה גדוֹלה. ויתן לוֹ מדינה יפה אשר בא לוֹ ממנה עוֹשר וכבוֹד.

וּבהיות יזאטישׂ במדינה הזאת, בא אליו יהוּדי אחד מארץ יהוּדה, שמוֹ חנניה, והיה מלמד ליזאטישׂ דרכי התוֹרה ואָפניה. וּבהגיעוֹ אל מצוַת המילה, רצה למוּל את עצמוֹ, ולא הניחוּ אוֹתוֹ אמוֹ וחנניה רבוֹ. אמוֹ מנעה אוֹתוֹ מסיבה, שאם ישמעוּ גדוֹלי המלכוּת שהניח דתם ומנהגם, יעזבוּ אוֹתוֹ וישנאוּהוּ. וחנניה היה מוֹנעוֹ באמרוֹ, שאם ישמעוּ שמל ערלתוֹ, יאמרוּ שהוּא לימד אוֹתוֹ ויהרגוּהוּ; לכן אמר לוֹ: יי יראה ללבב וכוָנתך הרצוּיה, ואם חס ושלוֹם תחטא בפעוּלתך, הוּא להכרח ואין לך אשם בזה.

ביני וּביני אירע, שאביו מוֹנבז שהיה קרוֹב למיתתוֹ ציוָה את אשתוֹ, שבנו האהוּב יזאטישׂ ישב על כסאוֹ. וימת בשיבה טוֹבה. ואמוֹ הילני שלחה לקרוֹא לגדוֹלי המלכוּת והמשנים והשרים שיסכימוּ למלכוּת יזאַטישׂ, והוֹדוּ בדבר. ויוֹסיפוּ על דבריה, באמרם כי תשים בבית־הסוֹהר כל האחים והקרוֹבים, כדי שתתקיים המלכוּת בידוֹ. והיא נשאה פניהם לדבר הזה ותשלח ותקרא את בנה יזאטישׂ מהעיר אשר היה שמה; וּביני וּביני שמה את בן המלך מוֹנבז הגדוֹל על המלכוּת, יוֹרה יוֹרה עד בוֹא אחיו, וכן עשה. וּבבוֹא אחיו יזאטישׂ, מסר מוֹנבז המלכוּת בידוֹ, ולא עשה רשע ופשע בשוּם פנים. ויבוֹא יזאטישׂ בתוֹך העיר ויקבלוּהוּ בשלוֹם וּבמישוֹר כוּלם כאיש אחד. וישלח ויקרא לאֶחיו וּקרוֹביו ויוֹציאם מבית הסוֹהר וישלח מהם אל רוֹמא.

ויקר מקרהוּ, כי יוֹם אחד בהיוֹתוֹ במלכוּת עם אמוֹ וחנניה רבוֹ, בא אליו חכם אחד יהוּדי, שמוֹ אלעזר. ויבוֹא לפני המלך וימצא אוֹתוֹ קוֹרא בספר תוֹרת אלהים. ויאמר לוֹ: וּמה תוֹעלת יש בקרוֹא התוֹרה, אם לא תעשה פעוּלת מצווֹתיה ותוֹרוֹתיה, ואיך אתה ערל וטמא תשמוֹר קדוּשת חמדת כתב הדת? זאת עצתי: תמוּל עצמך ותהיינה פעוּלוֹתיך מנוּשאוֹת בשלמוּת. – כשמעוֹ כן, וייכנס חדר בחדר וישלח ויקרא גרע⁵⁹ אחד וימל בשר ערלתוֹ. ואמוֹ וחנניה בשמעם ויתעצבוּ, אבל שמוּ בטחוֹנם באל יתברך.

 

ב    🔗

ויהי היוֹם, ואנשי פרס מרדוּ בקיסר שלהם, נקרא שמוֹ ארטבן מלך פרס, ויבוֹא באלף איש אל יזאטישׂ המלך, אשר מלפנים היה תחת ידוֹ וּמלכים אחרים גם כן, שמלך פרס היה קיסר עליהם. ויוֹם אחד יצא יזאטישׂ לצוּד ציד, וארטבן בא נגדוֹ; וּבתחילה לא הכירוֹ, ואחר כך הכירוֹ ויפוֹל מעל המרכבה לפני ארטבן ויאמר לוֹ: מה לך, אדוֹני המלך? ויאמר לוֹ: ידעת אחי, כי הזמן משתנה בכל חלק שינוּיים אין מספר; וכעת בהיוֹתי שליו בביתי ורענן בהיכלי, אחי ורעי כיתרוּני, מנוּחה הדריכוּני ויגרשוּ אוֹתי ממלכוּתי. ואתה עתה החפוֹץ תחפוֹץ להוֹשיעני, עשה תעשה מלוּכה, ולא יוֹסיפוּ בני־עוולה לענוֹת המלכים! ואורטבן חילה פני יזאטישׂ, שיעלה על סוּסוֹ, ויעש כדבר הזה. ויעלה על סוּסוֹ וילכוּ שניהם לבית יזאטישׂ. ושלח יזאטישׂ איגרת אל גדוֹלי מלכוּת פרס, שיקבלוּ מלכם והוּא ימחוֹל להם עווֹנוֹתם; והם השיבוּ, כי כבר נתנוּ העטרה אל סינאמוֹ ואינם יכוֹלים להמיר דבריהם. אז כתב יזאטישׂ אל סינאמוֹ, שיתן המלכוּת אל ארטבן ולא יהיה כפוּי־טוֹבה אל אדוֹנוֹ. וישב לוֹ סינאמוֹ, שיבוֹא ארטבן וימסוֹר המלכוּת לידוֹ. וילך ארטבן עם יזאטישׂ ויצא סינאמוֹ לקראתוֹ ויסר העטרה מעל ראשוֹ ויתנה אל ארטבן. ויקבלוּ אוֹתוֹ גדוֹלי המלכוּת בסבר פנים יפוֹת. ויתן ארטבן רשוּת ליזאטישׂ שישים סכין הנקרא תנגאר בצד ימינוֹ כדרך מלכי פרס, וישכב על מיטת זהב וכסף; וַיתן לוֹ מדינה יפה, שמה נציבין.

אחרי זה, שרי מלכוּת יזאטישׂ וּגדוֹליה חשבוּ רעה על מלכם, באמרם, כי הניח דתם ועזב מנהגיהם, אבל היוּ רוֹאים, שכל מעשיו יי מצליח בידוֹ ולא היוּ יכוֹלים להרע לוֹ; ועם כל זה שלחוּ אל אביאס מלך הערבים, שיערוֹך מלחמה עם יזאטישׂ, וּבבוֹאוֹ עליו, כל שרי המלכוּת ינוּסוּ כמנוּסת חרב, ויישאר יזאטישׂ לבדוֹ ויהרגהוּ. וכן עשה מלך הערבים, סידר חייליו ואסף גיבוֹריו ויבוֹא בחיל גדוֹל וכבד נגד מחנה יזאטישׂ. וכי החלוּ ללחוֹם פנים בפנים, ושרי יזאטישׂ עזבוּ את מלכם וינוּסוּ. ויזאטישׂ נתחזק בשם יי וייכנס בתוֹך מחנהוּ וינקוֹם נקמתוֹ מקצתם, באשר ידע, כי יד השרים והסגנים היתה במעל; וּקצתם ברחוּ וינוּסוּ העירה. אחר כך יצא יזאטישׂ ויערוֹך מלחמה נגד הערבים, ויתנם יי בידוֹ וינוּסוּ מפניו, וייסגרוּ בתוֹך עיר אחת, וישרפה באש וכל שריה אסר בזיקים. ויבקש את אביאס מלך הערבים ולא מצאוֹ, כי הוּא המית עצמוֹ ויפוֹל על חרבוֹ, לבל יתעללוּ בוֹ. וישב יזאטישׂ לעירוֹ שמח וטוֹב לב ויתן הוֹדאה להשם יתברך שמוֹ. ויקח את השרים הנשארים, שהיתה ידם במעל, ויתלם על העץ.

אבל עם כל זה לא נחה שקטה מחשבתם הרעה. ויעמדוּ אחרים תחתם ויבגדוּ בוֹ. וישלחוּ כתב אל בּוּלגיזיוֹ מלך פרס נכדוֹ של ארטבן, שיבוֹא במלכוּתם ויהרוֹג את יזאטישׂ, ואחר כך יקח את כל המלכוּת וישים עליהם עבד מעבדיו והם יקבלוּהוּ עליהם, כי יזאטישׂ עזב את דתוֹ והם יעזבוּ מלכוּתוֹ. וכשמוֹע מלך פרס את הדברים האלה, קיבץ כל חייליו ויבוֹא עד נהר פרת וישלח אל יזאטישׂ לאמוֹר: על מי בטחת, כי עזבת את דת עמך ותלך אל עם אשר לא ידעת? ועתה אייסרך בשבט אנשים ונראה, אם האלוֹה אשר בחרת יצילך מידי?! וּמעתה, תחת הכבוֹד שעשה לך אבי זקני, אני מוֹריד אוֹתך מגדוּלתך ולא תשכב במיטת זהב ולא תשים הסכין בצדך.

וכשמוֹע יזאטישׂ את הדבר הזה, היטב חרה לוֹ. וישם אשתוֹ וּבניו במבצר אחד ולחם וּמזוֹן וּמים די סיפוּקם, ויאמר אל המלאכים, כי הוּא מוּכן לעשוֹת מלחמה. וילך יזאטישׂ אל חדר אחד, אשר היה מתפלל בוֹ בכל יוֹם, וילבש שק במתניו והרים את העטרה ויתן אפר על ראשוֹ ויתפלל אל יי ויאמר: יי אלהים, אתה ידעת, כי עליך הוֹרגתי וּלמען דפקי בדלתוֹתיך ודבקי בדתוֹתיך קם עלי הנבל הזה, אשר חירף מערכוֹת אלהים חיים. ואתה ידעת, כי אני איני יכוֹל להילחם עם ההמוֹן הרב הזה וכוֹחוֹתי לא יספיקוּ להתקוֹמם נגדוֹ. לכן יי אלהים, הן כוּלם כאין וּמלכוּתם כאפס נגדך, עשה למען שמך הגדוֹל המחוּלל בפי הנבל הזה, וידעוּ על עמי הארץ, כי הבוֹטח היי חסד יסוֹבבנהוּ! – וּבעת קוּם יזאטישׂ מכרוֹע על ברכיו, וישמע מלך פרס, כי נכנסוּ זרים בארצוֹ, וישב בבוֹשת פנים אל ארצוֹ. וּמהיוֹם ההוּא והלאה הממלכה נכוֹנה בידוֹ, אין פרץ ואין יוֹצאת.

ג    🔗

ואמוֹ הילני המלכה נדרה ללכת ירוּשלים ולשבת שם כמה שנים. ותקם ותלך היא וּבנה מוֹנבז הגדוֹל לירוּשלים וימצאוּ את העיר ברעב וּבחוֹסר כל. עמדה וּבזבזה כל אוֹצרוֹתיה ושלחה לאלכסנדריה של מצרים להביא חיטים וּלגיפרי⁶⁰ בעבוּר תאנים יבשוֹת וּפירוֹת הקיץ, ותחלק לכל העניים. וגם המלך יזאטישׂ פתח אוֹצרוֹתיו וישלח לירוּשלים ויחלק אוֹתם לעניים ואביוֹנים.

ובני בניה של הילני המלכה בחוּרבן הבית עזרוּ את ישראל לעזרת יי בגיבוֹרים. ואחר מוֹת יזאטישׂ חזרה היא לעירה, וּמלך מוֹנבז אחיו הגדוֹל תחתיו. וּלמקצת הימים מתה גם היא שמה, וּמוֹנבז המלך שלח לירוּשלים עצמוֹתיה עם עצמוֹת אחיו יזאטישׂ ויקברם בכבוֹד גדוֹל בירוּשלים בקבר אשר עשתה היא, בהיוֹתה בירוּשלים, קרוֹב לירוּשלים שלוֹש פרסאוֹת.

 

קלד. שמעוֹן בן שאוּל    🔗

בעת ההיא היוּ יהוּדים וארמים יוֹשבים יחד בכל ערי ארם, ותתגר מלחמה בין היהוּדים וּבין הארמים בכל ערי ארם. ואנשי קיסריה הביאוּ חיל רוֹמיים העירה ויהרגוּ כל היהוּדים אשר מצאוּ בעיר. וגם אנשי דמשק יעצוּ להרוֹג את כל היהוּדים אשר בתוֹכם ויכסוּ את סוֹדם ולא גילוּ את הסוֹד גם לנשיהם, כי רוּבן תוֹרת היהוּדים היוּ שוֹמרוֹת. ויהי בלילה, ויקוּמוּ ארמים ולכדוּ את הדרכים ואת מבוֹאוֹת העיר ויהרגוּ עשרת אלפים יהוּדים. כי הארמים איש כלי מלחמתו בידוֹ, והיהוּדים שוֹכבים במיטתם ערוּמים ולא ידעוּ הדבר. וישמעוּ היהוּדים אשר בירוּשלים את הרעה אשר עשוּ הארמים ליהוּדים בארצם, ויחגרוּ כלי מלחמתם וירוּצוּ דמשק כאריוֹת ודוּבים וּכחיה שכוּלה בחרוֹן אף וּבקצף ויכוּ את דמשק לפי חרב.

ויסעוּ כל חיל יהוּדה ויבוֹאוּ שטיפוֹלי⁶¹ אשר לארם להילחם עליה, כי היא נשארה בארם עיר מבצר. וּבעיר ההיא יהוּדים וארמים יוֹשבים יחד. ויבוֹאוּ חיל יהוּדה לפני העיר ויקראוּ אל היהוּדים היוֹשבים בעיר שלוֹם. והיהוּדים יוֹשבי שטיפוֹלי לא ענוּ לאחיהם שלוֹם כי אם קללוֹת נמרצוֹת וחרפוֹת; כי היהוּדים עם רוֹמיים וארמים, ורוּבּם משבט לוי היוּ. ויאמרוּ להם חיל יהוּדה: לשלוֹמכם באנוּ לעזרתכם! ויענוּ היהוּדים אשר בשטיפֹולי: לא נקבל שלוֹמכם ולא עזרתכם! וירא כן חיל יהוּדה ויסעוּ וישוּבוּ ירוּשלים.

והארמים יוֹשבי שטיפוֹלי אמרו איש אל רעהוּ: הנה היהוּדים ישוּבוּ להילחם בנוּ, ואלה היהוּדים היוֹשבים בתוֹכנוּ פן יעשוּ עמהם שלוֹם ויתנוּ את העיר בידם ויעשוּ בנוּ כאשר עשוּ ליתר ערי ארם. ויאמרוּ אל היהוּדים היוֹשבים בתוֹכם: שמענוּ כי חיל יהוּדה ישוּבוּ להילחם בנוּ, ועתה צאוּ לכם מן העיר עם נשיכם וּבניכם וטפכם, ותשבוּ ביער אשר הוּא קרוֹב לעיר, עד ישוּבוּ מעלינוּ חיל יהוּדה הבא להילחם בנוּ! ויעשוּ כן היהוּדים ויצאוּ מן העיר וישבוּ ביער.

ושם איש וּשמוֹ שמעוֹן, איש פּריץ וגיבוֹר ועריץ, גבה קוֹמה וּרחב לבב, בעל זרוֹע ואיש כוֹח ואמיץ לבב, אשר השחית רבים מעם יי למצוֹא חן בעיני הגוֹיים, וימכוֹר רבים מעם ישראל לנכרים. כי בבוֹא חיל יהוּדה על שטיפוֹלי להשחיתה, תמיד זה שמעוֹן עם הארמים למלחמה לקראתם ויהרוֹג מהם רבים וישיבם לאחוֹר, ולא עזב שמעוֹן זה את חיל יהוּדה להרע את עיר שטיפוֹלי. ויהי כי ישב שמעוֹן לבטח ביער, ושאוּל אביו עמוֹ איש שוֹע וזקן, ורבים זקנים יוֹשבי שטיפוֹלי עמהם – ויאספוּ רוֹמיים וארמים חיל לרוֹב ויהרגוּ כל היהוּדים הנמצאים בשטיפוֹלי. ויבוֹאוּ ביער להרוֹג את שמעוֹן ואת אביו ואת כל משפחתוֹ, כי ביער הרגוּ שלוֹשה עשר אלף נפש. וירא שמעוֹן, והנה המוֹן רוֹמיים והמוֹן ארמים באוּ עליו, וישלוֹף את חרבוֹ וירץ אליהם ויך בהם מכה רבה מאד, וישיבם לאחוֹר.

ויאספוּ עליו עוֹד המוֹן רב. וירא שמעוֹן, כי המוֹן רב עליו והוּא לבדוֹ וחרבוֹ שלוּפה בידוֹ; ויקרא שמעוֹן ויאמר: ארמים ורוֹמיים יוֹשבי שטיפוֹלי, שמעוּ ואדברה לכם! אמנם כי בצדק וּבמשפט אתם נלחמים אלי; ואל תחמלוּ עלי, אשר הצלתי אתכם מיד חיל יהוּדה ולא עזבתים להרוֹס את עריכם ולהרוֹג את נשיכם ואת בניכם ואת בנותיכם בחרב, כאשר עשוּ ליתר ערי ארם; ונלחמתי מלחמוֹתיכם והרגתי רבים מעמי וממשפחתי למצוֹא חן בעיניכם, ונתתי דמם לכם בערבוֹן ושמרתי אהבה לנכרים וּלעמי איבה! ורבים הרגתי אבוֹת על בניהם בעמי בגללכם, ואתם בצדק וּבמשפט תגמוּלני כל זאת! ועתה אמוּת, אבל בחרוֹן אף וּבקצף גדוֹל, ואתן בי נקמה על אשר הרגתי חברי ואוֹהבי, ואהרגה את נפשי בידי לנקוֹם נקמת דם אחי אשר שפכתי להראוֹת כוֹחי וּגבוּרתי. פן תתגאוּ עלי בנפלי ותאמרוּ: אנחנו הרגנוּ את שמעוֹן גיבוֹר יהוּדה – ואהרגה את נפשי בידי כרוֹצח אשר ימיתוּהוּ.

ויהי כדברוֹ כן, וימלאוּ עיניו דם וּבפיהוּ קצף, ותבער בוֹ חמתוֹ, וישלך רחמיו מנגד ויבז את החמלה. ויקח את אביו ויוֹציאוֹ מתוֹך העם ויהרגהוּ; ואחריו הרג את אמוֹ, למען אשר לא יתחננוּ על הילדים. ותרץ אשתוֹ בחפץ וּברצוֹן ותפשוֹט צוָארה לחרב, למען לא תראה במיתת בניה. וירוּצוּ הילדים ויתנוּ את צואריהם לחרב, לבלתי ראוֹת במוֹת אביהם; וימהר האכזר ויהרגם במכה אחת, לבלתי תת אוֹתם ביד צרים. ויהרוֹג את כל אנשי ביתוֹ ויאסוֹף את כל פגריהם כאיש נוֹצח במלחמה, אשר לא ראה מכל אנשי ביתוֹ נוֹפל ביד אוֹיביו, כי הוּא הרגם כוּלם. ואחרי כן וירם ימינוֹ לעיניהם ויהרוֹג את נפשוֹ.

זאת עשה שמעוֹן להראוֹת כוֹחוֹ וּגבוּרתוֹ, בעבוּר אשר שמר אהבה לנכרים ושנאה לעמוֹ, על כן מת מוות משוּנה כזה.

 

קלה. הרעב בירוּשלים    🔗

ותהי בירוּשלים אשה אחת מבנוֹת הנדיבים, וּשמה מרים. והיא היתה מעבר הירדן, וּבהתחזק המלחמה בימי אספסינוֹס, עלתה אל ירוּשלים בעוֹלים, ותעל עם עבדיה ושפחוֹתיה ועוֹשר רב עמה. ויהי בהיוֹת הרעב בירוּשלים, ויחפשוּ הפריצים למצוֹא מחיה ויבוֹאוּ אל בית האשה ההיא ויקחוּ את כל אשר לה, מאוֹכל ועד כל מחיה. ויהי בהיכבד הרעב, שאלה את נפשה למוּת בלא קצה. ותחל האשה ללקוֹט מן הארץ כל אשר תמצא, מקש ועד תבן, לאכוֹל ואין כל.

ויהי לה בן אחד, ויהי כאשר ראתה, כי חזק הרעב, וירד הרעב אל חדרי בטנה, וייהפכוּ לאכזריוּת כל רחמיה. וכשמוֹע האשה את קוֹל בנה בוֹכה נכחה ללחם ואין, ותאמר לוֹ: מה אעשה לך, בני? כי מסביב חרוֹן וּמכל פינה רעב, וּמחוּץ תשכל חרב וּמחדרים אימה, גם הפריצים התגברוּ וגם אויבינוּ גברוּ חיל, והנה שרפה בתוֹך העיר, והנה מפוֹלת, והנה רעב, והנה משחית, והנה דבר – ואין לאל ידי להאכילך, בני. ואם אמוּת, למי אעזבך ואתה קטן?! והייתי מייחלת, בני, אשר תגדל וּתכלכל שיבתי ותלבישני וּביוֹם מוֹתי תקברני; אוֹ אשר תמוּת לפני, והייתי קוֹברת אוֹתך בכבוֹד כאם לבן בטנה. ועתה, בני, תיחשב כמת וּלכה ואבחרה לך קבר בתוֹך בטני, פן יאכלוּך הכלבים, ואהיה לך אני לקבר, ואתה תהיה לי למחיה. ותחת אשר היה עליך לכבדני, האכילני נא מבשרך וּתכלכל את שיבתי בטרם יאכלך הרעב. ושלם לאמך את אשר נתנה לך, כי ממעיה יצאת ושמה תבוֹא, ואביאך החדר אשר שם נוּפחה באפיך נשמת חיים, מחמד עיני, אשר אהבתיך בכל מאוֹדי, והיית לאמך לאכלה, וגם תהיה לפריצים לחרפה אשר לקחוּ את מחייתנוּ. ועתה, בני, שמע בקוֹל אמך וסעדת את נפשי, והיה גוֹרלך בגן עדן, והיית לי לשוֹבע ולפריצים לחרפה, למען יאמרוּ כי אמוֹ הרגתהוּ ואכלתהוּ!

ויהי כדברה אל בנה כדברים האלה, ותקח את הילד בידה, ותבט לאָחוֹר, ותכריתהוּ בחרב ותמיתהוּ, וּפניה אחוֹרנית ועיניה לא ראוּ. ותקח את נבלתוֹ ותצלה. והלך הריח ברחוֹב, ויריחוּ העם ויאמרוּ: מה זה ריח צלי? וילך הריח אל שרי הפריצים, ויבוֹאוּ אל בית האשה בחרוֹן אף לאמוֹר אליה: מדוּע את תאכלי ותחיי ואנחנו נמוּת ברעב? ותען ותאמר אליהם: אל נא יחד אפכם על זה באמתכם; הנה חלקכם אשר אצלתי לכם! ותערוֹך השוּלחן ותגש לפניהם ותאמר אליהם: אכלוּ, כי הנה יד הילד והנה רגלוֹ, והנה נתחיו; ואל תאמרוּ, כי ילד אשה אחרת הוּא, כי בני הוּא, אנוֹכי ילדתיו ואנוֹכי אכלתיו, וגם אנוֹכי שמרתי חלקכם!

ותשא האשה את קוֹלה ותבך: בני, בני, מה מתוֹק היית לי בהיוֹתך חי, וּבמוֹתך מתקת לי, כי כלכלתני ברעב ואת נפשי החיית ותטריפני מזוֹן בשיבתי וגם הצלתני מחמת הרוֹצחים האלה אשר באוּ עלי בחרי אף, ועתה הנם לי לעמיתים, כי ישבוּ על שוּלחני!

ותאמר להם האשה: אכלוּ ושבעוּ וטעמוּ נא וּראוּ מה מתוֹק בני! ואל ייכמרוּ רחמיכם יוֹתר ממני, כי חרפה היא לאנשי מלחמה להיות רכי לבב מלב אשה. ואם תמאנוּ לאכוֹל מזבח בני, אני אכלתיו וּתהי לכם לחרפה כהיוֹם הזה, כי גבר לבבי מכם. כי שוּלחן נאה ערכתי לפני אנשים גיבוֹרים כמוֹכם! כי הארוּחָה הזאת אני ערכתיה וּלמענכם הכינוֹתיה, כי אתם גרמתם לי לערוֹך השוּלחן הזה. כי לא היה נאה שייכמרוּ רחמי על בני יוֹתר מכם, כי שללתם את ביתי וחייבתם לי את הארוּחה הזאת ברעב!

ויישמע הדבר הזה, ויתאבלוּ היהוּדים מאד. וכל שרי הפריצים נכנעוּ על הדבר הזה, כי גדל בעיניהם, וישאלוּ איש את נפשוֹ למוּת, כי נבהלוּ מפני הרעב.

 

קלו. מסדה    🔗

וישמע טיטוֹס כי נאספו אלעזר בן ענני עם ארבעים אלף יהוּדים, וישלח אליהם: הנה טיטוֹס בא עליכם בחיל כבד.

ויהי כשמוֹע אלעזר, כי טיטוֹס בא עליהם, ויצא ברחוֹב העיר ויקרא לכל העם באזניהם את כל הדברים האלה לאמוֹר: קרבוּ אלי, זרע אברהם יצחק ויעקב, זרע ממלכת קוֹדש! נאה לנוּ לזכוֹר גבוּרת אבוֹתינוּ. הידעתם, כי הנפש הזאת אשר בקרבנוּ אסוּרה בזיקים וּבגידים וּבאיברים וּבעצמוֹת, ועל כרחה היא יוֹשבת בתוֹכה, וּפעמים רבוֹת היא מבקשת לצאת מפני עמלה ולא תוּכל. כי נדמה הגוּף למגדל מלך בתוֹך העיר, והרוּח נדמה כעבד המלך אשר ישלחנוּ המלך לשקוֹד למגדל אשר בעיר כל ימי היוֹתוֹ שמה. אם כבוֹא העבד במגדל וימצא מלוֹן טוֹב וחזק, יתאווה העבד לעמוֹד שם תמיד; וכשלוֹח המלך אחריו להוֹציאוֹ משם, ידאג ויתאבל כי יצא מהמלוֹן ולא ידע אנה ישלחנוּ. וּבהיוֹתוֹ במגדל תמיד מפחד יוֹמם ולילה ולא יערב לוֹ ולא יאכל ולא ישתה, הלא יאמר: מתי יהיה היוֹם שאצא מן המגדל הזה, אם לרעה אם לטוֹבה? ולא יכוֹל לצאת בלא ציווּי המלך. וכאשר ישלח אליו המלך לצאת, יצא ויכירהוּ⁶² וישמח בצאתוֹ, כי ישוּב לארצוֹ. אם שמר המגדל כמשפט, ימצא חן בעיניו, ואם פשע בוֹ, ייסרהוּ וגם יחמוֹל עליו, כי עבדוֹ הוּא; ועל זה אמר שלמה: ‘טוֹב… יוֹם המוות מיוֹם היוָלדוֹ’⁶³. ועוד כי אמר: ‘אדם לעמל יוּלד’⁶⁴.

וגם חכמי הוֹדוּ עוֹשים כן, במוֹת האדם ינגנוּ לפניו כל מיני זמר, והנה אין להם תוֹרת אלהים, והם מאמינים כי יש תקוָה לאחריתם, ואף כי אנחנוּ עבדיו יוֹדעי גמוּליו. ואם תאמרוּ: מי יוֹדע אם נמצא חן בעיניו? יש לנוּ ללמוֹד מיאשיהוּ אשר חפץ ללכת אל האוֹר הגדוֹל וישלח אליו פרעה: מה לי ולך, מלך יהוּדה? ולא אבה לחיוֹת. על כן ידענוּ, כי יש תקוָה ואחרית. ויאמר יעקב ליוֹסף בנוֹ: עשה עמדי חסד וּנשַאתני ממצרים. ויוֹסף כה ביקש מאֶחיו. מה ראוּ בדבר הזה? הלא העצמוֹת ירקבוּ וייבשוּ! אך ידעוּ, כי יש תקוָה לאחריתם. וכן נשמתנוּ אתנוּ כעבד השוֹמר. למי הצרה הזאת וּלמי יצר? כי אם לרוּח, והנה הוֹמה לצאת ממנוּ. כי מה יתרוֹן בחיים אחרי שריפת בית יי ושוֹממוּת בית חיינוּ, ונראה בנינוּ וּבנוֹתינוּ משתחווים בהיכל אויבינוּ, ואנחנו נפוֹצים בארץ ואבדה תקוָתנוּ. ולמה לא נגביר לעשוֹת ויהיה לנוּ לשם עוֹלם וּלאוֹיבינוּ לחרפת עוֹלם. בוֹאוּ ונקח מלקוֹח השלל מיד אוֹיבינוּ ונעשה קרבן לפני יי אלהינוּ וּנקדש בנוֹתינוּ בדמי בתוּלוֹתיהן וּבדמי בניהם, וייחשבוּ בידינוּ ויהיוּ לקרבן בנינוּ ולא ילכוּ לאבדוֹן בארץ נכריה, כי יקחוּ בנוֹתינוּ לפילגשים וּבנינוּ יתנוּ למוּת ויעשוּ כמשפטם ואבדה תקוָתם מיי, כי אם נעשה, וייטיב להם וילכוּ לחיי עוֹלם הבא!

ויענוּ כל העם פה אחד ויאמרו: טוֹב הדבר אשר דיברת לעשוֹת. ויאמר להם אלעזר: אם טוֹבוּ דברי, תעשוּ עתה כאשר אמרתי, ואחרי כן נצא בחרבוֹתינוּ שלוּפוֹת בלא מגן וצינה ונכה באוֹיבינוּ עד מוּתנוּ כוּלנוּ. ויאמרוּ: טוב הדבר אשר דיברת לעשוֹת! ויאספו הזקנים והזקנוֹת והבנים והבנוֹת לרחוֹב העיר בלילה ההוּא ויחבקוּ וינשקוּ איש את אחיו, ויבכוּ אלה מוּל אלה בכי גדוֹל ויאמרוּ: טוֹב לנוּ למוּת בארץ הקוֹדש מלשחוֹק בארץ נכריה ולפני הגוֹיים! כי עתה יש תקוָה לאחריתנוּ!

וישלחוּ האנשים את ידיהם ויהרגוּ הזקנים והזקנוֹת והבנים והבנוֹת וכל איש מבן חמישים ומעלה. ויישארוּ שמוֹנה אלפים בחוּרים אחוּזי חרב. ויצאוּ מן העיר באשמוֹרת הבוֹקר ויריעוּ לקראת רוֹמיים ויכוּ במחנה הרוֹמיים תשעים וחמישה אלף ויפלוּ כוּלם יחד על יי ועל מקדשוֹ.

 

קלז. ספר הישר    🔗

כאשר נחרבה ירוּשלים עיר הקוֹדש כל ידי טיטוֹס ונכנסוּ כל ראשי החיילים לשלוֹל שלל ולבוֹז בז, היה שם הגמוֹן אחד מהגמוֹני טיטוֹס, וּשמוֹ סידרוֹס, ויבקש וימצא בית בירוּשלים גדוֹל ורחב מאד ונכנס ויקח לוֹ את כל הביזה והשלל אשר מצא שם. וּכשרצה ללכת מן הבית, נסתכל בקיר וראה בעין שכלוֹ כעין מטמוֹנים בקיר. ויסתוֹר את הקיר ואת הבניין וימצא חבית אחת מלאה ספרים רבים – תוֹרה נביאים וּכתוּבים וגם ספרים ממלכי ישראל וּממלכי העמים וּספרים אחרים רבים לישראל וכן ספרי משנה הנכוֹנה והמתוּקנה וכן מגילוֹת רבוֹת מוּנחים שם – וימצא מכל מיני מאכל ויין רב מאד. וימצא שם זקן אחד יוֹשב והוּא קוֹרא בספרים האלה.

וירא ההגמוֹן את המראה הגדוֹל ויתמה תמיהה גדוֹלה ויאמר לזקן: למה אתה יוֹשב במקוֹם הזה לבדך ואין אחד ניצב עליך? וישיבהוּ הזקן: זה כמה ימים ושנים וּזמנים שאני יוֹדע בחוּרבן ירוּשלים בפעמים שתיים, וּבניתי הבית הזה ועשיתי לוֹ אכסדרה והכנסתי עמי הספרים האלוּ לקרוֹת בהם והכנסתי עמי כדי מחייתי ואמרתי, אוּלי תהיה לי נפשי לשלל.

ויתן אלהים את הזקן ההוּא לחן וּלחסד בעיני ההגמוֹן ההוּא. ויוֹציאוֹ משם בכבוֹד עם כל ספריו. וילכוּ משם מעיר לעיר וּממדינה למדינה. עד הגיעם למדינת אשביליא⁶⁵. וימצא ההגמוֹן את הזקן ההוּא, כי הוּא יוֹדע בכל חכמה וּתבוּנה וּמדע, וכל יקר ראתה עינוֹ. וּבראוֹתוֹ כן, נישאוֹ וכיבדוֹ ויהי בביתוֹ תמיד וילמדהוּ בכל חכמה.

ויבנוּ להם בית גדוֹל בחכמתם מחוּץ לשביליא וימציאוּ שמה את כל הספרים ההם. והבית ההוּא עוֹדנוּ בשביליא עד היוֹם הזה. ויכתבוּ שם את כל הדברים העתידים להיוֹת במלכי העוֹלם עד ביאת משיחנוּ.

 

קלח. בר כוֹכבא    🔗

ויהי אחרי צאת מירוּשלים כל הדרה, וישאר טיטוֹס מלך הרוֹמיים שארית לישראל בביתר וּביבנה וּבאוּשה וּבנוֹתיהן. ויהי רבן יוחנן בן זכאי עליהם לראש וּלקצין כל הימים. ויהי בימים הרעים ההם, ויהרגוּ הרוֹמיים את רבי שמעוֹן בן גמליאל ואת רבי ישמעאל בן אלישע הכהן הגדוֹל, ולא היה להם מוֹשיע ביוֹם אף יי. ויוֹאל טיטוֹס להרוֹג גם את רבן גמליאל בן רבי שמעוֹן, ויחל רבן יוֹחנן בן זכאי את פני טיטוֹס בעדוֹ, וישא פניו בעת ההיא. וישבוּ שארית הפליטה בערים ההן ימים רבים וירבוּ ויעצמוּ מאד. וימלוֹך טיטוֹס שנתיים ימים וימוֹת, וימלוֹך תחתיו דוֹמיציאנוֹס וישב על כסא המלכים.

ויקם כוֹזיבא בביתר, ויאמר: משיח בן דוד אני! וירם יד במלך דוֹמיציאנוֹס ויהרוֹג את משנהוּ אשר בארץ יהוּדה. ולא עצר דוֹמיציאָנוֹס כוֹח לפניו להיוֹתוֹ נער. וימלוֹך כוֹזיבא בביתר וימלוֹך רוּפוּס בנוֹ תחתיו. וימת רוּפוּס וימלוֹך רוֹמוּלוּס בנוֹ תחתיו. ויתלקטוּ אל כוֹזיבא וּבניו רבים מבני ישראל מכל המקוֹמוֹת אשר נפוֹצוּ שם. ויאסוֹף אנשי חיל רגלים וּפרשים וימרוֹד בקיסר. ויהי שמעם בכל הארץ, ויילחמוּ בגוֹיים אשר סביבוֹתיהם ויגברוּ בארץ מצרים מאד. וימלוֹך כוֹזיבא וּבנוֹ וּבן בנוֹ על ביתר וּסביבוֹתיה עד ימי אדריאנוֹס הראשוֹן, ויישמעוּ אליהם עמים.

ויתברך רוֹמוּלוּס בן בנוֹ של כוֹזיבא בלבבוֹ לאמוֹר: משיח אלהים אני! וישמעוּ אליו רבים. ויחר אף אדריאנוֹס עליהם, וילך משם בעם כבד וּביד חזקה, ויצר על ביתר שלוֹש שנים. ותיבקע העיר בחוֹדש החמישי בתשעה לחוֹדש בשנת שלוֹש ושבעים לגלוּת יהוּדה מעל אדמתוֹ. ויישפכוּ בתוֹכה דמים רבים, וּפני זקנים לא נשאוּ ואֵם על בנים רוּטשה ביוֹם אף יי. וילכוּ הסוּסים בחוּצוֹתיה בדם החללים עד בטנם בעת הנמהרה ההיא. ויהי ברדת הדם הימה, וישטוֹף שטוֹף את האבנים הגדוֹלוֹת אשר ביריחוֹ והנהרוֹת נהפכוֹ לדם, ויעל באשם השמימה. ויהי מספר ההרוּגים חמישה וארבעים אלף. וגם את רוֹמוּלוּס בן בנוֹ של כוֹזיבא הרגוּ על חלליהם ביוֹם הנמהר ההוּא. ואת הנשארים הגלה אדריאנוֹס אל ארץ ספרד; הם המה גלוּת ירוּשלים אשר בספרד עד היוֹם הזה.

 

קלט. בבא רבא    🔗

(מד"י השוֹמרוֹנים) סיפוּר ראשוֹן    🔗

כאשר הוּסרה המלכוּת מן בני ישראל וניתנה לרוֹמים, דנוּ ודרסוּ רבים מן השוֹמרוֹנים תחת האבנים, וּבזה כפרוּ באמוּנתם ועבדוּ אלהי נכר, ורבים מן השוֹמרוֹנים הלכוּ בזה לאבדוֹן. ולא הניחוּ הרוֹמים לאחד מהם למוּל את בנוֹ, ונתנוּ שוֹמר נאמן רוֹמי בבתי השוֹמרוֹנים אשר ימנעם מן המילה. ואם הוּלד בן לשוֹמרוֹנים בעת ההיא, וישימוּ אוֹתוֹ בטנא ויכסוּהוּ בצמר וּמיהרוּ להוֹליכוֹ במערוֹת וּמלוּ אוֹתוֹ מתחת לארץ לאוֹר האבוּקה. גם מנעוּ הרוֹמים את השוֹמרוֹנים מלעלוֹת ההרה ואמרוּ: כל העוֹלה אל ההר הזה מוֹת יוּמת. ועשוּ הרוֹמים על ראש ההר טליסמן⁶⁶, והוא עוֹף נחוֹשת, אשר יסוֹב עם השמש בכל מקוֹם אשר היא נטתה, ואם יעלה אחד מן השוֹמרוֹנים וצעק העוֹף: אָבּריאוּס! ⁶⁷ להוֹדיעם, כי עלה שוֹמרוֹני, ואז קמוּ הרוֹמים והמיתוּהוּ.

וּבני ישראל היוּ מעוּנים מן הלחץ הזה, עד אשר קם בבא רבא, איש אשר רוּח בוֹ וּמקנא לאלהיו. ויאסוֹף בבא רבא את כל עם ישראל וידבר אליהם: עד מתי העם הטמא הזה יעלה עליך מעלה מעלה? קוּמוּ ונציל את בני ישראל מן המצוּקה הזאת וּנקנא לאלהי מרוֹם, כמוֹ אשר קינא אבינוּ פינחס וזכרוֹנוֹ הטהוֹר לא יימחה לנצח. דעוּ כי נתתי עצה בלבבי לאבד את הרוֹמים וּלטהר הר גריזים מהם; וזה לא יצלח לנוּ, עד אשר נאבד את העוֹף הזה, אשר הוּצב על ההיכל, ואת זה לא נעשה רק במרמה אשר הראה לי יי. וזאת העצה היעוּצה ממני: אשלח את בן אחי לוי לקוּשטא הרוֹמי ללמוֹד שם חכמת דיבוּרים וּגבוּרתם. וילך בלבוּש הכוֹמר הבלתי נוֹדע, ולא יכירוּהוּ הרוֹמים, מי הוּא. ואחר כך ישוּב אל הר גריזים ויעלה אל ההיכל לשבוֹר העוֹף, וכאשר ישליכהוּ, יפנה וישוּב על מעלוֹת ההר ויתפלל אל יי לשוּב אל עמוֹ ולעזוֹר אוֹתנוּ מצרינוּ. ויען כל העם: עשה, אדוֹנינוּ, הטוֹב בעיניך!

סיפוּר שני    🔗

ויהי אחר הדברים האלה, ויעל אל מקוֹם הר גריזים בית אל. ויתפלל בבא רבא אל יי אלהי האלהים, וייעתר לפניו אחר תפילתוֹ בדבר הזה. וירד בבא רבא מן ההר אל העם ויאמר אליהם: מה תאמרוּ וּמה ראיתם גלל מציל מזאת הצרה? ויענוּ: כל אשר תאמר אלינו, נשמע ונעשה.

ויצא אחר הדברים האלה הוּא ואֶחיו וכל נשיאי עדת בני ישראל הַשָמְרִים עמוֹ, ויעברוּ בכל תוֹשבי בני ישראל השמרים, ויפתחוּ את כל בתי הכנישׂוֹת. וייאספוּ הוּא ואֶחיו ראשוֹנה ויקראוּ את ספר התוֹרה הקדוֹשה

במשמע כל העם. ויהללוּ וינווהוּ וישירוּ וירוֹממוּ ויתפללוּ ליי אלהיהם בקוֹלוֹת גדוֹלים. ויבא את כל החכמים ואת כל הכהנים מכל מקוֹם ויצו אוֹתם ויאמר אליהם: לכוּ כל איש אל מקוֹמוֹ ולימדתם את כל בני ישראל השמרים על האמת, אנשים, נשים וילדים את ספר התורה הקדוֹשה, ועשיתם את המצווֹת והחוּקים והמשפטים אשר בוֹ בכל לבבכם וּבכל נפשכם וּבכל מאוֹדכם, כאשר היוּ עוֹשים אבוֹתיכם! ויעשוּ ככל אשר ציוָה אוֹתם. וישמחוּ בני ישראל בדבר הזה שמחה גדוֹלה.

ואחר כן לקח בבא רבא מזקני העם אנשים שבעה, והם אנשי חיל, אנשי אלהים, אנשי אמת, שוֹנאי בצע; ויקרא שמם חכמים, וישם אוֹתם שרים על כל העם. ויצו אוֹתם בבא רבא לאמוֹר: שמעוּ בין אחיכם וּשפטתם צדק בין איש וּבין אחיו וּבין גרוֹ. ולא תכירוּ פנים במשפט כקטוֹן כגדוֹל תשמעוּן, ולא תגוּרוּ מפני איש; כי המשפט לאלהים הוּא. והדבר אשר יקשה מכם, תקריבוּן אלי וּשמעתיו. ויצו אוֹתם את כל הדבר אשר יעשוּן.

ויבן בבא רבא מקוה מים בסוֹף הר גריזים בית־אל לרחוֹץ המתפללים ממנוּ בעת התפילה. ויבן גם בית כנישׂה תחת ההר ההוּא להתפלל בוֹ מוּל ההר הזה. ונגלה בבא רבא הזכוּר בשנת ארבעת אלפים ושש מאוֹת לימי בראשית, אשר היא שנת אלף וּשמוֹנה מאוֹת ושש שנים לעבוֹר בני ישראל ארץ כנען; אשר היא שנת אלף וחמש מאוֹת וחמש וארבעים שנה לכסוֹת את המשכן הקדוֹש אשר עשה האדוֹן משה על פי יי; אשר היא שנת אלף וחמש שנים לבוֹא בני ישראל השמרים מן הגלוּת הראשוֹנה אשר היא גלוּת נבוּכדנאצר; והיא שנת שבע מאוֹת וחמש ותשעים שנה לבוֹא בני ישראל השמרים מן הגלוּת השנית וזאת הגלוּת היא גלוּת מלך יוָן; אשר היא שנת שש מאוֹת וחמש וחמישים שנה למלכוּת אלכסנדר מלך מקדוֹניה אשר מלך על כל הארץ; אשר היא שנת שלוֹש מאוֹת וּשמוֹנה לממצא ישוּע בן מרים אשת יוֹסף החרש אשר קם מעדת בני יהוּדה. בזאת הימים נמצא זה הרבי בבא וימלוֹך ארבעים שנה.

 

קמ. דוֹסיס ולוי    🔗

ויהי בימים ההם, ויקם דוֹסיס;⁶⁸ וּדבריו ואשר עשה כתוּבים בספר הימים. ויבקש הכהן עֶקבּון להרוֹג את דוֹסיס. ויברח דוֹסיס מפניו וילך אל קריית סוֹכה ויבוֹא שם אל בית אשה אלמנה וּשמה אַמַנטוֹ. וילך משם וישב ויבוֹא אל קריית ענתבה ויתחבא שם במערה וימת במערה ברעב וּבצמא. ויהי אחרי מוֹתוֹ, ויבוֹאוּ הכלבים אל המערה ויאכלוּ את בשרוֹ. ארוּר הוא וארוּר שמוֹ!

וישלח הכהן הגדול⁶⁹ עקבּוֹן את לוי בן אחיו מנחם. – וילך לוי הזכוּר ועמוֹ שבעה אנשים אחרי הארוּר דוֹסיס אל קריית סוֹכה, כי שמעוּ כי הוּא שם בבית האלמנה אַמַנטוֹ. ויבוֹאוּ אל ביתה, וישאלה לוי על דֹסיס. ותען האשה אמנטוֹ ותאמר אל לוי ואל האנשים אשר אתוֹ: בא אלי זה האיש וישב בביתי ימים אחדים, והוּא יכתוֹב בזה המכתב;⁷⁰ ואז כילה מכתבוֹ ויאמר אלי: הניחי זה המכתב אתך, ואני אחרי אנשים יבקרוּ עלי, כי בן הכהן הגדוֹל אני; וּלעת ישמעוּ במגידי, יבוֹאוּ אליך. ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך, תגידי להם מוֹשבי אתך וּמִכָּתְבִי זה המכתב. ואז ישמעוּ דבריך, ידרשוּ המכתב עד יקראוּ בוֹ ויראוּ את הדבר הכתוּב בוֹ. ואני אקווה ממך: לא תתני המכתב להם ולא יגעוּ בוֹ, עד יטבלוּ בזאת הבאר וירחצוּ את בשרם מן מימיה. וישביעני על זה הדבר בשם הקדוֹש ברוּך הוּא וּבעבדוֹ משה עליו השלוֹם.

ויהי כאשר שמע לוי את דברי האלמנה, ויאמר אל האנשים אשר עמוֹ: ואנחנוּ מה עלינוּ, כי נרחץ את בשרנוּ בזאת הבאר מעפר הדרך ונטהר?! וירד אחד מן האנשים אשר אתוֹ על הבאר ויטבוֹל בה, ויעל ממנה אמוּר⁷¹: אימנתי בך יי וּבדוֹסיס עבדך וּבנבוּאתוֹ! ויצעק עליו לוי צעקה גדוֹלה ויהרגוֹ בחרב. ויצו לוי לאיש שני, וירד ויעל ממנה ויאמר, כאשר אמר האיש הראשון; וַיהרגהוּ לוי. וירד גם השלישי והרביעי, עד שירדוּ שבעת האנשים אשר עמוֹ, ויהרגם כוּלם בחרב.

ואחר כך אמר לוי לעצמוֹ: אנוֹכי ארד ואטבוֹל בזאת הבאר ואראה רעוֹת האנשים האלה ולמה כה עשוּ. וירד אל הבאר, ויעל ממנה אמוּר כאשר אמרוּ. ויקח את המכתב אשר כתבוֹ דוֹסיס, וירא והנה הוּא כתוּב ספר התוֹרה, וּממיר ממנוּ מלים רבוֹת מן התוֹרה הקדוֹשה, כמו עזרא כהן עדת היהוּדים בעתוֹ. ויקח אנשים מקריית סוֹכה וישמרוּ את כל אשר כתב דוֹסיס, וישוּבוּ לעיר שכם הקדוֹשה. ויבוֹא לוי אל הכהן הגדוֹל עקבּוֹן דוֹדוֹ ויאמר לוֹ: לא מצאנוּ את האיש.

ויהי אחר הדברים האלה, ביוֹם טבא ראש חג הפסח, ויקם לוי הזכוּר על פי דוֹדוֹ הכהן עקבּון למקרא פסוּק:‘ויקרא משה לכל זקני ישראל’.⁷² ויהי כי השיג בוֹ לדבר יי ‘וּלקחתם אגוּדת אזוֹב’⁷³, ויאמר תחתיה: וּלקחתם אגוּדת צעתר…⁷⁴ ויגערוּ בוֹ העדה הנמצאים ויאמרוּ לוֹ: אגוּדת אזוֹב, אין צעתר! ויען ויאמר: לא! צעתר! כאשר אמר יי על ידי עבדוֹ דוֹסיס!

ויהי כאשר שמעוֹ דוֹדוֹ עקבּוֹן, ויחר אפוֹ ויקצוֹף עד מאד ויצעק צעקה גדוֹלה באף וּבחימה ויאמר אל העם: רגמוּ אוֹתוֹ באבנים! וירגמוּ אוֹתוֹ באבנים וימת; וישׂימוּ עליו גל אבנים ויקראוּ שמוֹ גל־לוי עד היוֹם הזה.

והאנשים אשר הלכוּ עמוֹ, כיסוּ אמוּנתם ויקוּמוּ וילכוּ על פי מכתב דוֹסיס; ויפתוּ אנשים רבים מבני ישראל. וכל דבריהם כתוּבים בספר הימים.

 

קמא. מעשה השפחה וּבן הכהן    🔗

נתנאל הכהן⁷⁵ היה לוֹ בן וּשמוֹ בָהָעָם וגם היתה לוֹ שפחה וּשמה סוּל. ותשא את עיניה אל בהעם בן אדוֹניה ותחפוֹץ בוֹ ותאהבוֹ אהבה גדוֹלה ותאמר לוֹ: שכבה עמי! וימאן ויאמר אליה: איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי לאלהים, ואני מזרע קוֹדש! ותעש אתוֹ נבלה רעה, כי רבת אהבתה אליו, והוּא לא פנה אליה, רק היה מתפנה לתפילוֹת ולתהילוֹת וּלשירוֹת וּלמקרא בספר התוֹרה הקדוֹשה.

ותלך אל איש כוֹשף וּשמוֹ סימוֹן⁷⁶ והוּא מן טבלין, ותאמר לוֹ: אדוֹני, הרבי נתנאל שלחני אליך, והוּא ישלם לך ויבקש ממך, תהרוֹג את בנוֹ, כי בן סוֹרר וּמוֹרה הוּא לוֹ; והוּא יחפוֹץ להרגוֹ בסתר, כי לא יכוֹל לראוֹת את פניו מרוֹב רעתוֹ. וזה שנים־עשר דינר שלחם לך עמי, מביט ממך תמהר לעשוֹת כן בנסתר ולא בנגלה!

ויפג לב הכוֹשף סימוֹן, כי לא האמין לה. ויען סימוֹן אל השפחה לאמוֹר: כל אשר יאמר אלינוּ הרבי נתנאל נשמע ונעשה. ויאמר לנשיא האוֹב: לך־נא אל בן הרבי נתנאל וּתפוֹש את נפשוֹ, ולא תשים נשמתוֹ תצא ממנוּ, עד נראה את אביו, אוּלי יינחם על הכוֹתוֹ וידרוֹש חיוּתוֹ ונוּכל להשיב את נשמתוֹ; או אוּלי השפחה דיברה אלינוּ את הדבר הזה מעצמה, והרבי נתנאל לא ידע בכן.

וילך נשיא האוֹב אל בן הרב כאשר ציוָהוּ סימוֹן; וירא אוֹתוֹ, והנה יאכל בכוֹר ולא יוּכל יגע בוֹ. וישב אל סימוֹן הכוֹשף ויאמר אליו: לא אוּכל אגע בוֹ, כי הוּא קדוֹש וראיתי אוֹתוֹ יאכל קוֹדש. ויאמר לוֹ סימוֹן: שוּב ולך וּראה, כי יכלה מן אָכלו הקוֹדש, תפוֹש בוֹ. וילך אליו ויראנוּ, כי כילה מן מאכל הקוֹדש ושב לתפילה. וישב נשיא האוֹב אל סימוֹן ויאמר לוֹ: לא יכלה לי עליו. כי כאשר כילה מן מאכל הקוֹדש, מד בתפילה וישכב ויישן על טהרה; ואני מה אעשה, וזה האיש כל הלילה ישן על טהרה וייקץ משנתוֹ וישב כפי הסכנתוֹ לתפילוֹת וּלשירוֹת ולתהילוֹת וּלמקרא בתוֹרה הקדוֹשה – ואיך אוּכל אגע בוֹ בדבר רע? ויאמר לוֹ סימוֹן: צפה לוֹ, עד יפגעוֹ קרי לילה ויטמא. ויעש כן, עד פגעוֹ קרי לילה בבן הרבי בהעם; ויתפוֹש על נפשוֹ, ויהיה בהעם מכן כמוֹ המת.

ויקם הרבי נתנאל וכל קרוֹביו בבוֹקר, ויראוּ והנה בהעם מת. ויצעקוּ צעקה גדוֹלה וּמרה עד מאד. ויהי כאשר שמעוּ הקהל קוֹל צעקתם, ויבוֹאוּ אל חצר הרבי נתנאל ויבכוּ. ויבוֹא גם סימוֹן הכוֹשףֹ אל בית הרבי נתנאל, וירא והנה הוּא באבל כבד וצעקתוֹ גדוֹלה וּבכייתוֹ מרה עד מאד. ויגש אליו וידבר עמוֹ בנסתר: בי אדוֹני, אראה אוֹתך עתה באבל כבד וצעקתך על בנך גדוֹלה, ולמה שלחת אלי את שפחתך סוּל בגלל הכוֹתוֹ וּמיתתוֹ? ותמהי גדוֹל עתה מראוֹתך ברב אבל על בנך. ועתה אם תחפוֹץ להחיוֹת את בנך, יכוֹל אני על כן. ויען הרבי נתנאל את הכוֹשף: אם יש בידך לעשוֹת את הדבר הזה להשיב חיוּת בני, מהר לעשוֹת כן! ויגש סימוֹן לפאת ראש בן הרבי נתנאל ויעמוֹד שם ויקרא מלים, ויקם בן הרבי ויעמוֹד על רגליו, והוּא לא ידע מה היה לוֹ.

ביוֹם הזה הביא הרבי נתנאל את שפחתוֹ ויך אוֹתה מכה גדוֹלה, עד דברה לעיני הנשיאים ככל אשר עשתה עם בנוֹ ועם סימוֹן הכוֹשף. ויצו הרבי נתנאל, וימיתוּ אוֹתה לעיני העדים אשר שמעוּ דברה.

ויתבוֹשש סימוֹן הכוֹשף מן הרבי נתנאל וילך אל עיר ארמינה⁷⁷.

 

קמב. מרים    🔗

הכהן אלעזר⁷⁸ היוּ לוֹ שני בנים קטנים, שם האחד עֶקבּוֹן ושם השני נתנאל ואחוֹתם מרים. ויהי כי קרבוּ ימי אלעזר למוּת, ויפקוֹד על בתוֹ ועל בניו איש בעל אמנה וּשמוֹ מַרְפַּלִינָה. ומַרפּלינה הנזכר היוּ לוֹ שני בנים, שם הגדוֹל יהוּדה ושם הקטן נתנאל. ויהי כי גדל בנוֹ יהוּדה, דרש אביו מַרפּלינה על בת הכהן אלעזר, מרים, לתתה לוֹ לאשה. ויהי כי ידעה מרים בדבר הזה, והיא לא תחפוֹץ לקחת יהוּדה בן מַרפּלינה לה לבעל, ותברח אל עיר הכרמל⁷⁹, כי היוּ יוֹשבים שם אנשים מקרוֹבי אביה הרבי אלעזר. ויבקש מַרפּלינה את מרים ולא מצאה; ואחר כך שמע, כי היא בעיר הכרמל וכי בגלל בנוֹ יהוּדה ברחה, כי לא תחפוֹץ לקחתוֹ.

ויהי כי גדלוּ מרים וּשני אחיה, וידרשוּ מן מַרפּלינה ירוּשת אביהם. ולא אבה ליתן להם ירוּשת אביהם. וילכוּ שלשתם אל המלך בַּלְסַמִיס ויעמדוּ לפניו וידברוּ אליו בדבר מַרפּלינה. וישיגוּ לכל אשר להם מאת מַרפּלינה על פי המלך בלסמיס. ואחרי כן ותקח מרים איש יקיר לה לבעל, והוּא עשיר איש חיל ירא אלהים, שמוֹ בן־חרש מיוֹשבי עיר רַעֲשָפִין; וילדה לוֹ בן זכר ויקרא את שמוֹ מַרפּילה, וילדה גם בת ותקרא את שמה שוֹשנה.

 

קמג. הבית השלישי    🔗

קטע ראשוֹן    🔗

בימי וַאלְיֶטֳינוֹש מלך קוֹנשׂטנטינוֹ היה רעש בכל העוֹלם, שיצא משפת הים; ונשקעוּ ארצוֹת, נפלוּ הרים והרגוּ לעמים. וּבקוֹנשׂטנטינוֹ היה גם כן רעש וּברקים, שנפלוּ אבנים והרגוּ אנשים הרבה. וּבית המקדש של ישראל שהיה אז בירוּשלים, שבנוּ אוֹתוֹ היהוּדים בהוֹצאה רבה קוֹדם לזה ארבע שנים בימי גוֹליאנוֹ אפּוֹשׂטאטוֹ, נשקע בזה הרעש והרג הרבה יהוּדים. ואחר זה ביוֹם מחרתוֹ יצא אש ונשרף הכל, ואפילוּ כלי הברזל, ובעבוּר זאת הבהלה אמרוּ, שהיוּ שם שלוֹש מאוֹת יהוּדים וחזרוּ נוֹצרים.

וַלְיֶטָנוֹ הקיסר היה מנגד לנוֹצרים, והוּא החזיר היהוּדים לירוּשלים, וציוָה שיחזרוּ לבנוֹת בית המקדש; ונתן להם רשוּת וגם עזר להוֹצאתוֹ. ואמר, שאין זבח ודבר חוּץ מירוּשלים. ואז נתעלוּ היהוּדים לעשות בניין מפוֹאר יוֹתר מזה שהיה בראשוֹנה.

קטע שני    🔗

בשנת ארבעת אלפים מאה ועשרים וחמש ליצירה מת קוֹסטאנטינוֹס בן קוֹסטאנטינוֹס הגדוֹל, ואוֹרקליש מלך לבדוֹ. והיה אוֹהב ישראל וּביטל כל הגזירוֹת אשר גזר אביו על היהוּדים. וּבאיגרתוֹ אשר כתב לנשיא קראוֹ בלשוֹן ‘אָחי’ ויצו לבנוֹת בית המקדש.

ויבנוּהוּ, ותפוֹל רוּח סערה והפילתוּ. וּביוֹם השני ירדה אש מן השמים ותאכל את הנשאר, והמתכוֹת אשר היוּ בוֹ ניתכוּ, והיהוּדים אשר היוּ בתוֹכוֹ נשרפוּ.