הידעתם את יענקל האקאֵר מצפת?
אם לא ידעתם אותו, – לא ידעתם ולא ראיתם מימיכם אדם, ששני פרצופים לו: פרצוף אחד לכל ימות השבוע, ופרצוף שני לשבת ולחג, ופרצופו האחד שונה מחברו תכלית שינוי.
האקאֵר משמעו: מקצב בבתי המטבחיים בשר ועצמות בקופיץ. ומסתמא ידוע לכם, שיהודי צפת אינם טועמים טעם בשר אלא משבת לשבת. הדברים אמורים כמובן ברוב מנינם ורוב בנינם של יהודי צפת, שעניים מרודים הם, ואילו האמידים המעטים שבהם מוסיפים עוד יום אחד בשבוע לאכילת בשר, והוא יום ג‘. ביום ב’ וה' לא נאה ליהודי צפתי להרבות באכילה, גם לזה שאינו נוהג להתענות כמנהג המהדרין, וביום א' וביום ו' הרי אין כדאי לאכול סתם בשר, מפני שקרובים הם מזה ומזה ליום, שבו מצוה לאכול בשר, הוא יום השבת.
גם המוסלמים שבצפת אינם מרבים באכילת בשר. להם – לחם, חלב, ירקות, דבש ופירות משלהם, והבשר בא להם רק כתוספת. לפיכך מספיק בית־המטבחיים שבצפת ליהודים ולמוסלמים גם יחד, משותף הוא לשתי העדות, ויענקל האקאֵר אף הוא משותף להם, ואף על פי כן אינו מוצא פרנסתו אלא בצמצום.
נמצא, שלא כל ימות השבוע עסוק יענקל האקאֵר בעבודתו, אבל פרצופו – פרצוף של מקצב בשר ועצמות – בעינו עומד כל ימות השבוע. וכן סדרו בימות החול:
לפיאות אין זכר, הן מסותרות מתחת ל“כפיה”. והכפיה כרוכה היטב היטב מסביב לראשו, ומסתירה את שערותיו ואזניו ויורדת לפנים עד למטה ממצחו. שני קצותיה של הכפיה פונים לאחוריו, סובבים את ערפו וחוזרים שוב לפנים ומכסים את סנטרו וזקנו ומסתירים אותם מעין רואים. רק הפה, החוטם והעינים גלויים.
רגליו של יענקל ערומות הן מברכיו ולמטה ויחפות. הרגלים הגרמיות מכוסות שיער צפוף ושחור, וכפותיהן נוקשות כעור הגמל, מהלכות הן על גבי קוצים ולא איכפת להן. גם שתי ידיו השעירות ערומות עד לבית־השחי, ושריריהן מתוחים ובולטים כחבלים. כל שאר גופו, מצוארו ועד ברכיו, עטוף בשק עבה, ה“תפור” מלכתחילה לשם כך, וחגורת העור שעל מתניו מהדקת היטב את השק אל בשרו. וכי יקרה המקרה ונקרע השק באחד המקומות – ייראוּ עור בשרו השחור והציציות של הטלית־קטן בלבד.
זה פרצופו של יענקל האקאֵר כל ימות השבוע.
בימות החול מדבר יענקל את דבריו המעטים ערבית; מטבעו אינו מרבה לדבר. וגם את הקללות הוא מקלל ערבית. רגיל הוא לקלל, בשעת עבודתו ובשעת האבקו עם שור נגח המובל לשחיטה, סתם לשם הנאה ומטוב לב. ודווקא כשלבו רע עליו, ישתוק שתיקת אֵלם, לא ידבר ולא יקלל. במלקחים לא תוציאו מלה מפיו. את הקללות למד יענקל בשוק הבהמות, בעודנו נער, כשהיה רץ לשם אחרי אביו הקצב.
ופרצופו של יענקל האקאֵר בימו שבת וחג מהו?
לא תאמינו למראה עיניכם. “שטריימל” לראשו, פיאות עבות יורדות לו משני עברי פניו, זקנו השחור מסורק, “ז’ופיצה” מכסה את כל גופו, וכשיבדר הרוח את כנפיה, ייראו מכנסים וכתונת של בד לבן, על רגליו גרביים לבנות ונעולות הן סנדלים שחורים של עור. יהודי כדת וכדין. וכל פניו קורנות אז וכאילו אומרות: יהודי אנכי, כמוכם כולכם, אתם “אברכי המשי!” במשך כל יום השבת – המלים היוצאות מפיו רוּבן “אידיש” ומיעוטן מלים של “לשון קודש”, שנשתמרו בזכרונו מגירסת הינקות.
ביום הכיפורים יעלה יענקל לתורה – “הגבהה”, באחד המניינים שבסימטה צדדית, ובשמחת תורה יעלה לתורה “עם כל הנערים”, והוא המברך את הברכות בקול רם וחגיגי כיהודי בר־אוריין. פעמיים בשנה ילבש “בגדי שבת” גם ביום חול, אלה הם ימי ה“יאָהר־צייט” שלו על מות אביו ואמו, ואת ה“קדיש” יקרא בקול רם כצורבא דרבנן. אל בית המטבחיים לא ילך בימים אלה ויהי מה. יענקל האקאֵר שובת אז.
רק בדבר אחד יוּכר יענקל בשני “פרצופיו”: בעיניו. עינים יש לו גדולות ושחורות וטובות, ונצנוץ של ילדות מנצנץ בהן. יהודי צפת אינם טרודים ביותר בעסקיהם. מרובות הן שיחות הבטלה שלהם. אפילו העוסקים בתורה – עושים זאת רק לסירוגין. לא כל שכן העוסקים בעניני חומר. “החומר” אינו מרובה בצפת. והצפתיים אינם אצים בכלל, אינם נחפזים ואינם בהולים. “העולם” לא יברח מהם. ומשכניהם למדו לדעת, ש“המהירות” – מעשה שטן“. הימים ארוכים מאד בצפת. וגם ימיו של יענקל האקאֵר ארוכים הם. ומה יעשה בשעות הבטלה? “אברכי המשי” מתהלכים מעדנות ברחובות המעוקלים של העיר, במעלות ובמורדות. עקב בצד אגודל יצעדו על גבי האבנים החלקות של המדרכות וישוחחו ב”חדשות“. החנוונים והסוחרים מתכנסים באחת החנויות שבשוק הריק ומתווכחים ורבים ביניהם ודנים על… כיצד היו נוהגים, אילו היה צפת – תל־אביב? לומדי התורה מקדימים לבוא למנחה ומאחרים לצאת אחרי מעריב, ומדברים רכילות ולשון־הרע ומגנים את “הקולוניות” המחללות את קדשי הדת. ויש צפתיים היושבים ספונים בבתיהם ומספרים עם בני ביתם. ליענקל האקאֵר אין חלק בכל אלה. ה”חדשות“, “הרכילות” ו”הדיונים" אינם מושכים את לבו. וגם ביתו אינו מושך אותו. חדר קטן ואפל יש לו ב“חצר” מזוהמת וספוגה ריחות רעים. ה“פלג־גוף” שלו מלאה תמיד טענות; אשה חולנית היא ודוויה, והפעוטות רעבים על פי רוב ועיניהם חולות. ערומים הם למחצה ולא יתבוששו, ובטנם נפוחה. אין ביתו של יענקל חביב עליו, פרט לשבתות וימים טובים. אז יהיו פנים חדשות לבית. כל השכנות מנקות בצוותא את ה“חצר”, שוטפות יפה יפה כל מבוא וכל מוצא, מסיידות בסיד לבן את מפתני־החצרות ואת הדלתות החיצוניות. הריחות הרעים מסתלקים אז מעצמם… “והיא” – פניה קורנים לאחר הדלקת נרות־החלב לכבוד השבת. הילדים מרוחצים ומלובשים, אודם פורח בלחייהם, עיניהם נוצצות, ונחיריהם מריחים את הריחות הנעימים העולים מן המטבח. אז יאהב יענקל את ביתו ואינו יוצא כל השבת מפתחו. אבל בימות החול, כשמציקה לו הבטלה, הוא יוצא מן העיר ושם פניו אל ההרים. רגליו הגדולות גמישות מאד, ועל נקלה יטפס ויעלה פעם על הר כנען, פעם על “הר הכלה” ופעם עד לצלעי הר העצמון יגיע, מעבר לקברו של הצדיק ר' שמעון בר יוחאי. יענקל אוהב את ההרים. וזוכר הוא, שבילדותו היה אביו מספר לו, שסבא שלו ישב פעם בכפר של פלחים יהודים ברמת העצמון, והיה עובד־אדמה, ועדרי צאן ובקר היו לו. ועד מה משתוקק גם יענקל לשבת כל ימי חייו בצלע ההר ולהיות איש עובד־אדמה!
וכאן, בצלעי ההרים, הכיר יענקל לדעת את מחמד רועה הצאן מבֹּיריה, ומאז יפגש עמו בהרים לפרקים קרובים. העזים והכבשים גולשים מן ההר, מתפזרים לכל עבר לבקש מזונות בין הסלעים. ויענקל ומחמד יושבים, זה בצד זה, ומסתכלים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
מחמד הוא אדם גוץ ורזה, עור ועצמות, אבל מהיר־רגלים הוא כאיילה. רגליו יחפות כל ימי חייו, נעל לא ידעו, וכפות רגליו נוקשות יותר מכפות רגליו של יענקל – אף מסמר לא יינעץ בהן. וכל עתותי השנה, בחורף ובקיץ, הוא לובש עבּיה, בה בלבד הוא מכסה את מערומי גופו, ואותה יקשור, יהדוק אל בשרו בחבל דק. כתונת בד לא ידע גופו מימיו, מכנסים – לא כל שכן. חוץ מעבּיה אין למחמד כל “רכוש”, פרט למקל־חובלים ארוך וכבד, הקל בידיו כ“נוצה”, אותו יטלטל עמו ויקלע בו גם ממרחק אל המטרה ולא יחטיא. וגם חליל לו, שבעצם ידיו עשאו מקני הסוף שליד המעיין בוואדי לימון. חביב עליו חלילו ובו יחלל לצאנו ולנפשו. ופעמים יחלל בו גם לחברו, ליענקל, אם יפצר בו. שניהם – נפשם נכספת לשירה. הכלב – רק למחצה הוא של מחמד, כי “מזונותיו” על בעליו, בעלי הצאן, הפלחים מבּיריה. בעודנו כלבלב קטן, מצאהו מחמד מוטל מוכה ופצוע בצדי הדרך בואך עין־זיתים, ויאספהו ויגדלהו ויאמנהו עמו להלך אחר העדר. הכלבלב גדל ויהי לכלב שעיר ועז נפש, אף כי עצל במקצת, ונאמן היה למחמד ומכיר טובה לו כל ימיו. אמנם חיי כלב אינם ארוכים, וגם חייו של רועה צאן בבּיריה אינם ארוכים. הקור אוכל אותו בחורף, החום מכלה את כחו בקיץ, והרעב – כל ימות השנה. מחמד גופו אף הוא אסופי היה. פעם מצאוהו נשי הכפר, ברדתן לשאוב מים מן המעין – תינוק מושלך לרגלי ה“מזבלה” שבקצה הכפר. אין זאת שנולד בחטא. ותרחמנה הנשים על התינוק ותאספנה אותו אל… אהלו של רועה העדר, איש בידואי מן החוּלה. ומטעם הכפר הקציבו לרועה “קצבה” לגדל את הילד העזוב. ושם קראו לו: מחמד. כשגדל הנער, היה עוזר לרועה בעבודתו, ובמות הלזה מינו אנשי הכפר את מחמד לרועה להם.
“הקיצבה” של מחמד מן הכפר היתה, שק חטים אחד ושק דוּרה אחד לשנה, ובאיסור חמוּר נאסר עליו לטעום מן החלב של הצאן, כי כל החלב לתעשית גבינה. ויהי מחמד מערבב מידה של חיטים ומידה של דורה, טוחנן בעצם ידיו בריחיים ואופה לו פיתות לחם. משרשי השדה המתוקים היה מלקט ו“מרמס” בהם את לחמו. והפלחיות הרחמניות היו נותנות לו לפעמים בצל או צנון.
העביה ניתנה למחמד מטעם הכפר, ביום שנתמנה לרועה.
יענקל האקאֵר ומחמד נפגשו והכירו זה את זה במקרה. פעם, בימי הקיץ, כשישב יענקל על שיא הר כנען, על אחת מאבני השדה, והסתכל בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, נשא עיניו אל ההרים הרחוקים, השקיף אל הכנרת ואל שפך הירדן, וראה עדר צאן גולש בין הסלעים. בראש העדר צעד הרועה, מקלו נטוי על כתפו ועבייתו תלויה על גבי המקל, להיות לו לצל בשרב הקשה. על מתניו לא נשאר אלא החבל בלבד. הוא הלך לאטו וחילל בחלילו. העזים והכבשים התנהלו בעצלתיים אחריו, מהן מפגרות וכובשות ראשן בין רגליהן, למגן מן השמש הלוהטת. הכלב השעיר הלך כמאסף, לשונו משורבבת לו מפיו והוא מנשם בכבדות.
נסתכל מחמד ביענקל, יענקל נסתכל במחמד, – ובבת אחת ברכו איש את רעהו לשלום.
ושוב על יענקל האקאֵר.
עד לשנתו השמינית למד ב“חדר” ככל טובי ילדי ישראל. אביו הקצב שילם שכר לימוד בחשק ובלב טוב. קוה קיוה שהתורה תוציא את בנו מן הפרנסה השנואה עליו. ורק לפעמים רחוקות מאד שלח האב את בנו הנער בשליחות בעניני מקצועו וגרם לו ביטול תורה. אבל לפעמים קרובות יותר היה הנער נגרר מעצמו אחרי אביו בלכתו אל שוק הבהמות. כמתגנב היה הולך בעקבותיו, כי נפשו חשקה לראות את הבקר ואת הכבשים בככר השוק.
בסוף השנה השמינית לחיי הנער נהרג אביו בהרים, בסביבת גוש־חלב, כשחזר מן השוק שבבּנט איל ג’בל ועמו הבהמות שקנה. את גופו של אביו ההרוג מצאו והביאוהו לקבר ישראל, אבל הבהמות שבקניתן השקיע אביו את כל הונו וגם כספי “גמילות־חסדים”, נעלמו. ועקבות הגזלנים לא נמצאו, ההרים “בלעום”. אמו של יענקל, אשה חלשה וחולנית – מביתו של דיין נתגלגלה לביתו של קצב – מתה אף היא אותה שנה, והנער נשאר יתום מאביו ומאמו. “אנשים טובים” הוציאוהו מן ה“חדר” וסיפחוהו כשליח־עוזר אל אחד הקצבים. מעט מעט התרגל הנער לעבוד את עבודתו; בריא היה וחונך להיות “האקאֵר” ואף עשה חיל במקצועו. ברבות השנים היה בעל מקצוע ראשון בצפת, חביב על הקצבים היהודים והמוסלמים. ידו היתה יד פתוחה ומזגו נוח וכל הליכותיו בנחת.
“נשים צדקניות” השיאו ליענקל אשה מדלת העם, נערה חולנית. וגם נדוניא קבצו על יד לזוג החדש: לה – שמלת־חופה של משי וכתונת אחת, ולו – “שטריימל”, “ז’ופיצה”, כתונת אחת, זוג מכנסים תחתונים וטלית. הוא שמרם כל ימי חייו כאוצר יקר. לחתונתו באו כל הנכבדים של שתי העדות, היהודית והמוסלמית. יענקל האקאֵר היה, כאמור, איש טוב ורך המזג. מעולם לא כעס, לא רגז, לא חרק שן ולא קפץ אגרוף, ולא קילל איש. קללותיו בשעת עבודתו היו לשם הנאה בלבד, ולא היו מכוונות לשום אדם. ורק פעם אחת בימי חייו העלה חימה, וחבריו זוכרים את הדבר ונזהרים מאז, לבלתי הקניטו, אף כי יודעים הם את טוב לבו. ומעשה שהיה כך היה. מלבד משכורתו הקבועה, שהיתה מגעת עד 10 “מג’ידות” לחודש, היה יענקל רשאי לקחת בסלו לביתו, כל ערב־שבת, מעט משיירי הבשר, כרעיים ועצמות, מן הטובות והרכות, שהיה בוחר לעצמו כפי בקיאותו. פעם אחת ביום חמישי עם שקיעת החמה, משסיימו יענקל והקצבים את מלאכתם בבית המטבחיים, וגם הכינו הכל לבוקר יום המחרת עמדו ללכת לבתיהם, כשסליהם מלאים לכבוד שבת. והנה בא שליח מיוחד מביתו של אחד גביר בעיר בבקשה לתת לו הרבה עצמות טובות ורכות, מלבד מנתו הרגילה, כי סעודת מצוה בביתו בשבת, ו“הצ’ולינט” מן ההכרח שיהיה “כיד המלך”. “בקשתו” של הגביר פקודה היא לקצבים, שכולם לווים ממנו כסף ברבית. עמדו וחיפשו פה ושם, וכשלא מצאו די עצמות רכות, כי כבר נחלקו למקורבים ולקרובי הקצבים ובני משפחתם וסתם מיוחסים, הושיט אחד הקצבים את ידו אל סלו של יענקל. פניו של זה אדמו כדם, חרק שיניו בקול, כדרך החיה בשעת כעסה, וידיו תפסו במטיל הברזל המיועד לסגירת הדלת. אימה נפלה על כל הקצבים ונרתעו לאחוריהם. השליח של הגביר ברח על נפשו וכל עצמותיו רועדות.
ולא על עלבונו שלו נתכּעס יענקל האקאר אלא על עלבון אשתו וילדיו, שהרי רק אחת בשבוע הם אוכלים לשובע. הוא יענקל עצמו, לא טעם טעם בשר מאז נתייתם והתחיל עובד מעשה קבע עם הקצבים. בשר לא אכל, ועצמות־בשר לא לקק. כל ימיו עשה באוירו של בשר, ריח של בשר נשם, וריח של בשר נדף ממנו ומן השק אשר לבש, ואילו מאכל בשר תעבה נפשו.
יענקל האקאֵר אהב מאכלי חלב. אמנם, פרט לסעודת־חלב של שבועות, מרק חלב ואטריות, לא טעם טעם חלב כל ימות השנה. מאכלו הרגיל היה לחם ובצל ושום בחורף, ולחם ו“סאלאטה” מעגבניות ופלפלים חריפים בקיץ, ותוספת זיתים כבושים כל השנה. ובליל התקדש השבת היה מברך “המוציא” על חלה, בוצע ומחלק לאשתו ולילדיו ואוכל “דגים ממולאים”. ולמחרת יאכל “צ’ולינט” של “בורבל”, שעועית ואורז ו“קוגל” של אטריות ו“צימאֵס” של צימוקים – “מאכלי מלכים”.
ברם בדמיונו היה יענקל מתאר לו כל מיני מאכלים של חלב, ולא חלב בלבד, אלא גם גבינה וחמאה. וידע “בעל־פה” תריסר שמות של מאכלי חלב.
ואילו מחמד רועה הצאן – מאכלי בשר היו חלום חייו. אמנם הוא טעם טעם בשר רק פעם אחת בחייו. יום אחד עבר עם הצאן מהר כנען להר עצמון, וכשחצה את הדרך, ראה חבורה של פלחים יושבת ושוחטת גמל, שמעדו רגליו ונפל ולא יכול לקום עוד. הפלחים חלקו את הבשר ביניהם, וכשהשגיחו ברועה וכלבו שעמדו שניהם וקלטו בנחיריהם את ריח הבשר, נתנו מנה אחת של בשר לרועה וחופן עצמות לכלבו. לאשרם של שני אלה לא היה גבול. הכלב חטף בשיניו את העצמות, ברח והסתתר מאחורי אחת האבנים הגדולות – מחשש עין רעה. ומחמד צלה בו במקום את מנת הבשר שלו באש שהבעיר, בקוצים וגללים שאסף, – ובלע את הצלי בעודנו בכפו.
ותאוותו למאכל־בשר גדלה מאז מאד. פעם בשנה, בחג ה“קרבן”, שאז מצוּוה כל מוסלמי לאכול בשר, היה מחמד יוצא ידי חובתו בלקיטת עצמות משולחן בעליו הפלחים. ברם העצמות ברובן היו לקוקות למשעי.
גם את ריח הבשר היה מחמד שואף אל קרבו בחשק. ובמקצת יקר היה עליו יענקל בגלל ריח הבשר הנודף משק לבושו. ודווקא את החלב לא אהב מחמד ביותר. וחברתו של מחמד יקרה בחלקה ליענקל על שום ריח החלב הנודף מן הצאן אשר לרגליו.
פעם ישבו יענקל ומחמד בצלע ההר ושפכו שיחם זה לזה.
תחילה דיברו על עולם שכולו טוב.
אמר יענקל: כל ימות השבוע – שבת.
ומחמד אמר: כל השנה – “רביע”.
חזר יענקל ואמר: כל הלילות – “זמירות.”
ומחמד לעומתו: כל הלילות – לילות ריח.
אחר־כך שוחחו על עסקי אכילה.
פתח מחמד: אֵין טוב ממאכלי בשר, צלי בשר.
ויענקל משיב לו: חצי המלכות בעד מאכלי חלב. מרק חלב ואטריות.
ומחמד סיפר לחברו מה שקרה לו בימים האחרונים. הפלחים אנשי ביריה עשו חסד עם רועה הצאן שלהם. הם הרשו לו לחלוב בשבתות את צאן היהודים האמידים שבצפת ולא תבעו לעצמם חלק משכר טרחתו. עם שחר, בטרם יתאסף העדר ליד הבאר, שם מחכה לו כלבו הנאמן, ירוץ מחמד כחץ מקשת לצפת, יחלוב את הצאן של היהודים, וישוב במרוצה אל עדרו. אחדים מבעלי הצאן שבצפת, מן המהדרים, אינם אוכלים את חלב צאנם הנחלב בשבת, וגם לעניי היהודים אין נותנים אותו משום “לפני עיור לא תתן מכשול”, אלא מוכרים אותו למחרתו למוסלמים בחצי חינם. שבת אחת נמלכו בעלי הבתים האלה והחליטו לתת את החלב “מתנה” למחמד תמורת שכר טרחתו. והם השתאו והשתוממו מאד כשראו, שאין מחמד מרוצה כל כך מנדבת לבם. אין לבו לחלב. מעט מן החלב שתה וטבל בו את פתו, ואת המותר נתן לכלבו. הכלב נהנה הנאה מרובה מן החלב וכּשכש מתוך הנאה בזנבו, לקק את ידי בעליו והסתכל בו בחיבה.
עיניו של יענקל אורו לשמע הדבר, ולקק את שפתיו בתאוה. כוח דיבורו כאילו ניטל ממנו. מלחמה התלקחה בלבו: היאמר לחברו את אשר בלבו או יחדל? לסוף התאזר עוז ופנה אל מחמד ושאלהו בשפה רפה: התרצה ליתן לי את חלק החלב של כלבך? ולכלב אביא עצמות תמורת החלב.
הפעם אורו עיני מחמד והוא בלע את רירו מרוב התרגשות. ושאל בלחש את חברו: התרצה לתת לי עצמות, שלא לקק אותן איש לפני, תמורת כל החלב? לכלב אתן פיתת לחם משלי.
יענקל האקאֵר קפץ בשמחה ממקומו והושיט ידו לידיד, למחמד הרועה. הם “תקעו כף” איש לרעהו לגמר עסק זה של חילופין.
מכאן ואילך היה מחמד מחביא כל שבת את החלב, שהביא עמו מן החליבה, ומביא אותו עם חשכה לביתו של יענקל. הבית מלא אורה. בעל־הבית עם כל משפחתו מחכים לאורח בקוצר רוח. ולא בידים ריקות הם מחכים לו. בערב שבת היה יענקל מביא לביתו מנה מיוחדה של עצמות בשביל מחמד, וגם מן הכרעים היה מביא לו מעט. כבודו של יענקל גדל בינתיים בעיני הקצבים, ולא היו מקפידים עמו במנתו. ואשתו של יענקל היתה מכינה למחמד “צ’ולינט” בסיר מיוחד לו. “יהנה גם הגוי”. לבה של אשת יענקל טוב עליה בערב שבת ובשבת. הוא “שלה” מביא הביתה “מכל טוב” לכבוד שבת: “סל” מלא מבית־המטבחיים, ומן השוק אוקיה של דגי טבריה, ושתי אוקיות קמח סולת. על האוקיה של דג תוסיף בצלים ולחם ביד רחבה והיו ל“דגים ממולאים”. יאכלו הילדים והוא לשובע. ומן הקמח תאפה “חלה” בשבילו: ל“המוציא”. ומאז נתברך הבית בחלב פקד יענקל על אשתו להכין דייסה מיוחדת של בוּרבל לכבוד “מלוה מלכה”.
ובבוא מחמד בצל קורת חברו ימצא ערוכים שני שולחנות: אחד “שולחן בשר” בשבילו, ואחד “שולחן חלב” בשביל בני־הבית. על שולחנו של מחמד עומדת קערה מלאה עצמות־בשר, שלשון אדם לא לקקה בהן. והוא, מחמד, מלקק מעליהן את ליחן ואת שומנן ולועס את שיירי הבשר שדבקו בהן ובולע בהנאה מרובה, וגם את העצמות הרכות “יטחן” בשיניו החדות.
ועל שולחנו של יענקל עומדת קערה גדולה מלאה דייסה של בוּרבל, ואל תוכה יוצקת אשתו את החלב, שהביא מחמד, לאחר שהרתיחוהו על האש. יענקל ואשתו וילדיו שולחים את כפותיהם ריקות אל הקערה ומחזירים אותן לפיותיהם הפתוחים כשהן מלאות דייסה מעלה אד. פני יענקל קורנים מרוב הנאה. “מלוה מלכה” כיד המלך! וכטוב לבו של יענקל בחלב יפתח בזמירות הזכורות לו מבית אביו. אותה שעה מוציא מחמד את חלילו ומחלל את מנגינותיו.
ומנהג זה של “מלוה מלכה” משותפת לשני החברים יענקל האקאֵר ומחמד רועה הצאן עמד בעינו שנים רבות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.