א    🔗

ארבעים יום לפני הלידה עומדים ומכריזים במרומים: בן־פלוני לפלונית! אבל יש וגם במעשיהם של דרי־מעלה חלה טעות לפעמים.

במושבה קטנה שביהודה ישבו מראשית הווסדה שני זוגות, שני בתי־אב, וקשרי ידידות ושכנות טובה ביניהם. הזוג האחד – שמו של הגבר חיים, ושם האשה צפּוֹרה. הזוג השני שמותם זנויל ודבורה. חיים וזנויל שניהם עגלונים היו. אלא שחיים בעל־עגלה היה, פשוטו כמשמעו, סוס ועגלה לו משלו והוא מסיע יום יום “נוסעים” ומשאות ממושבתו ליפו ומיפו למושבה. עם צאת השחר היה יוצא לדרכו והנוסעים ממתינים לו במוצאי המושבה, ועם צאת הכוכבים היה חוזר מדרכו. אין הדרך רחוקה כל כך, אלא שהיא עשויה חול, וגלגלי העגלה שוקעים בו ורק בדי־עמל תיחלץ. “הנוסעים” נקראים כן רק כדי לשבר את האוזן; על צד האמת ראוי להם שייקראו “הולכים”, כי שלושת רבעי הזמן הריהם מהלכים בצדי העגלה ומאחוריה. הנסיעה ליפו נמשכת ארבע שעות, שכן כוחותיו של הסוס עדיין רעננים הם ומשא לעיפה אין בעגלה; ומיפו – שש שעות ומעלה, הכל לפי המשא והעגלה.

זנויל לא היה כי אם עגלון, לאמור נהג בשני סוסיו של אחד האכרים האמידים במושבה. ליפו היה נוסע רק לעתים רחוקות עם בעליו ובני ביתו; את הדרך ליפו היה עושה במשך שעתיים, והוא הדבר גם בחזרה, שכן סוסי בעליו זריזים היו ומהירים. בימות החורף היה זנויל ועוזרו הערבי חורשים בשדה, ובימות הקיץ היה מוביל זבל, חמרה ואבנים.

עם כל ההבדל במעמד שבין בעל־עגלה ועגלון, היו שניהם, חיים וזנויל, ידידים נאמנים וגם שכנים טובים. מגרש היה לחיים במושבה, ועליו בנה בית קטן משלו, בית־אבנים ממש, חדר רחב־ידים, הוא חדר־השינה וחדר־האוכל, וכשתרצו גם חדר־אורחים. ובצד הבית דבק מטבח קטן עשוי קרשים. ומצדו השני של הבית הקים לו זנויל, ברשות ידידו, צריף־עץ מחולק לשנים: המדור הגדול לו ולאשתו, והמדור הקטן לרפת. שכן פרה מפורסמת לו לזנויל, או נכון יותר – לדבורה אשתו. היא המטפּלת בפרה, והחמאה מעשה ידיה ידועה לשבח במושבה בשם “חמאת דבורה”. יחד עם הפרה גרה ברפת, במדור זעיר מיוחד, בתה העגלה, וכן הסתופפו שם מנין תרנגולות המטילות ביצים, ועמהן “גבר” אחד, שהכריז על עצמו עם כל אשמורה בלילות, ובימים – עת אחת התרנגולות שלו מטילה ביצה בצנעה.

שני הרעים כרוכים היו זה אחר זה מאז נפגשו לראשונה עם הווסד המושבה, אם כי שונים היו במבנה־גופם ובאוֹפיים. חיים היה בעל קומה בינונית ורחב־כתפיים; זנויל היה גבה־קומה ודל בשר. חיים בא מן הגולה והוא יליד כפר, בעל מרץ ועובד חרוץ, לבו טוב עליו תמיד ודיבורו בהלצה, אם כי ממעט היה בדיבורים, – וכל כולו חביב על הבריות. ואילו זנויל יליד צפת היה, אף הוא טוב לב, אך מהיר־חימה לפרקים. שתקן היה ואדיש, נוטה לעצלות ותנועותיו מרושלות.

שניהם חשוכי־בנים היו, אם כי נכנסו לחופה לפני שמונה שנים כמעט, בעת ובעונה אחת; חיים בכפרו, לפני עלותו ארצה; וזנויל בצפת, בטרם יצא אל “המושבות”.

 

ב    🔗

כגברים הידידים כן גם נשותיהם שונות היו באופיין, ואף על פי כן ידידות נאמנות. כידוע שכנוּת טובה של נשים טעונה סגולות מיוחדות יותר מזו של גברים. שכּן גברים עושים רוב זמנם מחוץ לבית ונגיעתם מועטת, ואילו נשים שכנות יושבות כתף אל כתף רוב שעות היום. אך דבורה וצפורה עמדו בנסיון.

דבורה אשה יפת־תואר היתה כבת עשרים וחמש, אם כי גופה רחב, רחב מכדי גילה הצעיר. שתי עינים שחורות לה ונר־תמיד של שכל ועוז־רוח דולק בהן ומוסיף לוית־חן לפניה. אף היא כבעלה ילידת צפת היתה, אשת חיל שקודה על הנקיון, ובת־אוּריין במקצת; אמה אחותה של רב היתה ולימדה את דבורה בילדותה קרוא וכתוב, ואת המצוות אשר אשה מצווה עליהן למדה בנערותה מפי דודתה. את ברכת הנרות ואת השבת שבבית אהבה מאד.

צפורה, אשת חיים, בת גילה של דבורה היתה, קטנה וצנומה ונכת־רוח, ומעולם לא צחקה בקול. היא עלתה מן הגולה עם בעלה, והיו שסיפרו כי אביה ואמה נהרגו בפרעות באוקראינה, ואת האם עינו הפורעים לעיני הילדה, בת עשר, בטרם ירצחוה. קירבת משפחה היתה בינה ובין חיים, ונשים צדקניות שגידלוּה נתנוה לו לאשה בטרם עלה ארצה. חיים נאות לכך מתוך רחמנות. צפורה היתה אדישה לכל: לבעלה, לביתה ולמשקה. רק את דבורה אהבה, ולפניה היתה שופכת מרי־שיחה. ורגילה היתה להוסיף תמיד: “אולי משום שחשׂוּכת בנים הנני…”

ודבורה היתה צוחקת ואומרת:

“הרי גם אני חשוכת־בנים אני. אם כך גזרו מן השמים – יהי כך.”

“את – שאני,” היתה צפורה משיבה ביגון. אין צפורה מפרשת דבריה, אבל דבורה יודעת את “הסוד”. נשים שבמושבה התלחשו ואמרו כי זנויל הוא העקר ולא בדבורה האשם. ואילו צפורה – היא העקרה. לחשי הנשים הגיעו לאזני החברות. דבורה צחקה: מניין להן? ואילו צפורה נעצבה אל לבה עוד יותר.

ועוד דבר־סוד מהלך היה בין הנשים במושבה; רומזות היו זו לזו כי חיים, בעלה של צפורה, ודבורה אשת זנויל אינם “שונאים” זה לזה, ונטייה נפשית שוררת ביניהם. מניין להן?

והאמת ניתנה ליאמר, חיים לא “שנא” את דבורה, ודבורה לא “מאסה” בחיים. שניהם אנשים בריאים ומלאים חיוּת – ותוּ לא.

שש שנים חיו בשכנות, בצל קורת גג אחד, ומעולם לא באו לכלל תקלה.

אמנם, בלילות־שבת רגילים שני הזוגות לטייל מאחורי המושבה. זנויל מהלך בראש, שכן רגליו ארוכות ופסיעתו גסה, ויתר השלושה מפגרים מאחוריו. אז חומד לו חיים לצון ומחבק את שתי הנשים בזרועותיהן ומהלך ביניהן, ופעמים שהוא לוחץ אל חזהו את זרועה של דבורה יותר משהוא לוחץ את זו של אשתו. ודבורה אינה משתמטת מפניו, וכי מה? הרי שכנים טובים הם וידידים נאמנים. כוונה רעה לא היתה להם מעולם; הנטייה הנפשית נולדה מאליה.

 

ג    🔗

דבורה היתה מטפּלת בצפּוֹרה כטפל בילדה קטנה. את מיטב חמאתה היתה מפרישה לה, ואת כוס החלב היא מביאה לה הביתה עם השכמה, שכן צפורה אוהבת לישכב במטתה. פעמיים בשבוע אופה דבורה לחם, בערב שבת וביום שלישי בשבת, באותו תנור אשר התקין חיים בפינת החצר, והריהי עומדת ומוסיפה על הקמח שלה את מידת הקמח של צפורה, לשה בצק ואופה לחם לשתיהן, – וכי מה איכפת לה? הרי בין כך וכך היא לשה, מסיקה את התנור ואופה! החצר שייכת לחיים, ולכאורה מצווה צפורה לטפל בה, אף על פי כן מכבדת דבורה יום יום את החצר במטאטא־קוצים שהותקן לשם כך על ידי חיים. וערוגות פרחים יש כאן, שחיים מזבלן ועודרן ושותלן פעמיים בשנה, ודבורה היא שמטפחת אותם, משקה ומנכּשת, וכל ערב שבת היא מקשטת בפרחים את שולחנה שלה ואת שולחנה של צפורה. חיים מחליף את בגדיו ומזמן עצמו ללכת לבית הכנסת יחד עם זנויל שכנו, והריהו נושא עיניו אל דבורה המקושטת לכבוד שבת ומודה לה במבט־חן על הפרחים, שכן אוהב פרחים הוא מאוד. זנויל וצפורה נוהגים שויון נפש בפרחים.

דבורה אוהבת את המלאכה, וכל עבודה גורמת לה הנאה. במו ידיה התקינה “מקלחת”: ארבעה כלונסאות תקעה באדמה, ליד אורוותו של חיים, הקיפה אותם שקים, ועל העמוד שבאמצע התקינה פח משל נפט, פתוח למעלה ונקוב נקבים בתחתיתו, וכל הרוצה “להתקלח” יוצק מים לתוך הפח, מתפשט ומתיצב תחתיו ומתרחץ. ראה חיים את מלאכתה של דבורה ויהללנה, ודבר “המקלחת” עשה לו כנפים, ורבים מן הציבור באו לחזות בו ויעשו כמתכּוּנתו. וגם ב“חאן” ביפו סיפר חיים על מעשה ידיה של דבורה, וחבריו בעלי־עגלות היו מלגלגים עליו ואומרים: חיים מתקלח במקלחת של שכנתּוֹ! וחיים היה צוחק מטוב לב ונהנה.

תמורת חסדיה של דבורה גמל חיים עליה: אחת לחודש היה נוטל סל ומעדר, מתעטף שק ויוצא לאחר סעודת ערבּית ומנקה את אורוותו שלו ואת רפתה של דבורה. זנויל היה מחבב את סוסיו ודיקדק בנקיון־האורווה, ואילו את הפרה לא אהב ולא שלח ידו אל הזבל שלה שברפת. ודבורה היתה עומדת ומאירה בפנס שבידה עד אשר ניקה חיים את הרפת כהלכה. חיים ודבורה חובבי נקיון היו שניהם, ונשים שבמושבה היו מתלוצצות ואומרות, כי אורוותו של חיים ורפתה של דבורה נקיות יותר מביתה של צפורה.

צפורה אהבה את דבורה והיתה מתרפקת על צוארה ומנשקת לה; ודבורה ממלאה שחוק פיה ומלטפת את צפורה כלטף את הבּת. צפורה ידעה בלבה כי אין דבורה אוהבת את זנויל בעלה ושמחה על כך; כמו כן ידעה כי דבורה קושרת חיבה לחיים – ונצטערה על כך, אלא שלא קינאה אותה אל בעלה.

ובתוך כך עברו על שני זוגות השכנים שש שנים של חיי שלוה וידידות, עד שנתן בהם השטן עינו לרעה ויצא לרקד ביניהם.

 

ד    🔗

כלל נקוּט היה בידם של חיים וזנויל שאין להזדקק אל החנוונים שבמקום, באשר הללו נושאים עיניהם לרווחים מופרזים. מה עשו? אחת לשלושה חדשים היו יורדים אל הסיטוֹנוֹת שביפו וקונים מכולת די צרכם לרבע שנה: קמח, סוכר, קטניות, גריסין, תפוחי אדמה, מלח ושמן, בצל ושום, נפט וכל כיוצא בזה, ודבורה קונה גם סובין לפרתה. הקונים היו חיים ודבורה, חיים לצרכי ביתו, ודבורה לצרכי ביתה, שכן זנויל וצפורה לא היו בקיאים בהלכות פרקמטיה. בעליו של זנויל הרשה לו להסיע בעגלתו את משא המכולת שלו מיפו למושבה, וחיים אף הוא לא היה מעלה אותו יום כל משאות מלבד משאוֹ שלו וכן כמה נוסעים על צרורותיהם הקטנים.

יום אחד היו זנויל ואשתו שוהים ביפו יחד עם בעל הסוסים והנה רץ בא מן המושבה והבהיל את בעליו של זנויל כי ישוב מיד למושבה, לפי שפקידי הרשוּת באו לשוּם את המעשר, ואילו הוא אחד מראשי הועד במקום ומומחה במשא ומתן עם הרשות. נזדרז האיש וציוה על זנויל לרתום מיד את העגלה ולהסיעו למושבה בלא שהייות. שמעה דבורה ונדהמה: היא טרם סיימה את קניותיה, וסחורתה טרם הובאה ל“חאן”, שכּן נוהגת היתה לבדוק כל קנין שבע פעמים ולעמוד על המיקח, שהרי בכסף מזומן היא קונה ולא בהקפה חלילה! ספקה דבורה כפיה:

“אנה אני באה? ומה יהא על המכולת? ומי ידאג לפרה בשובה מן העדר?”

עמד זנויל לעומתה ודיבר על לבה ויעץ לה כי תבקש מאת חיים כי יוותר הפעם על “נוסעים”, ויסיע אותה ואת משאה בעגלתו. ואם יאחר חיים לשוב למושבה יבקש הוא, זנויל, מאת הרועה כי יחלוב את הפרה, והוא, זנויל, יצא ויחלק את החלב בין הלקוחות. בלית ברירה קיבלה עליה דבורה את הדין. עגלתו של זנויל יצאה לדרך והנה חיים בא ואחריו סבּל עומס את משא סחורתו. סיפרה לו דבורה את כל המעשה, וחיים נאות ברצון להסיע אותה ואת משאה – וכי יסרב שכן לשכנתּוֹּּ? אלא מאי – הנוסעים? לא יקחם אופל; האחד, אף הוא חבר הועד, כבר חזר עם זנויל, והאחרים ילינו ביפו או יבקשו להם עגלה אחרת, שהרי כולם כורמים המה ומעוניינים כי המשא ומתן עם הרשות יסתיים בכי טוב, ולפיכך יקבלו עליהם את הגזירה.

יצא חיים עם דבורה לסובב בין החנויות ויהי לה לעזר רב. אמרה דבורה בלבה: מעולם לא עזרני אדם עד כדי כך; ולבה היה טוב עליה. אבל בשובם אל ה“חאן” והסבלים אחריהם, והתחילו עומסים על עגלתו של חיים את המשאות, נתמלא לבה חרדה. לפתע העלתה בדעתה כי שש שעות רצופות תימשך הדרך, והמסע יהא מסע בחשיכה, וכל אותו זמן תימצא ביחידות עם חיים. במשך שש השנים הללו לא הועמדה בנסיון כזה, ולבה ניתר בקרבה, והיתה מקללת בחשאי את שׁמאֵי־המעשר וכעסה על בעלה הבטלן, וכל עליצותה נמוגה כלא היתה.

 

ה    🔗

היום נטה לערוב בצאת עגלתו של חיים לדרך והיא עמוסה עומס רב. גם צרור מחצלאות נמצא בעגלה, שקנה חיים למען אחד הכורמים, שהרי ימי הבציר מתקרבים. על לוח הדוכן ישבו חיים ודבורה ומבוכה בלבם. הם הישירו מבטיהם נכחם ולא נסתכלו זה בזה. קצר היה לוח המושב מהכיל את שני הגופים הרחבים, ויהיו נוגעים זה בזה, ושניהם ביקשו להבליג על הרגשה זו של קריבות ועמלו לשוא לזוז אל קצות המושב.

שניהם נשמו בכבידות. אמנם, לא פעם ישבו בצפוף אל שולחן הסעודה בבית, ולא אחת טיילו שלובי זרוע, אך מעולם לא חשו מועקה מעין זו. כל עוד היתה העגלה מהלכת בדרך המלך ישבו בשתיקה, אך כשנטתה למסילת החול המוליכה אל המושבה אמר חיים:

“דרך קשה לפנינו.”

ותוך כדי דיבור קפץ מן העגלה בלי לעצור בסוס. נזדרזה גם דבורה וקפצה לאדמה. לשניהם היתה הרווחה, והיו מהלכים משני עברי העגלה ומסיחים בקניות ובמחירים, בזנויל ובעליו שנחפזו לשוב והשאירו אותם “מיותמים”, את חיים ואת דבורה; למלה “מיותמים” פרצו שניהם בצחוק.

השמש שקעה והחושך היה מסביב. הסוס התחיל מתקשה בדרכו והיה מתעכב מפעם לפעם, ודבורה וחיים היו דוחפים את העגלה מאחור ובשעת מעשה היו חוזרים ונוגעים זה בזה, אלא ששוב לא היתה בהם מבוכה. ידיהם נאחזו זו בזו, ועם זאת לא נפסקה השיחה שביניהם. האם יד הלילה היתה בהם לקרבם, או שמא ביקשו ליתן ביטוי לדבר פלאי וסתום שנתרחש בהם בשעת לילה זו ואין מפלט הימנו?

פתאום נעצרה העגלה כי שקעה בחול עמוק. טרחו השנים ודחפו בה בכל כוחם והעלו חרס בידם. הסוס נתכסה זיעה וכבש ראשו באפס אונים. סיבב חיים את העגלה מכל עבריה, מישש בגלגלים, בדק את סוסו ואמר בקול חרדה:

“חוששני, דבורה, כי עלינו להתעכב כאן שעה ארוכה.”

דבורה לא השיבה דבר. היא נתרעדה כולה; אם מעמל היום, ואם מאימת הלילה, ואם בשל המחשבה שנצנצה בה: שמא סכנה יש כאן בדרך?

ומה היא אותה סכנה?

חיים התיר את הסוס ופרק מעליו את רתמתו והניחו להתפלש בחול כאוות נפשו. לאחר מכן כבל את רגלו הקדומנית אל ציר העגלה, ותלה בראשו שק של מספּוֹא.

כשגמר לטפל בסוסו הוריד חיים מעל העגלה את צרור המחצלאות, פרשן מן הצד על גבי החול ואמר:

“שבי, דבורה, שכבי לנוח מעט. עוד רבה הדרך לפנינו.”

דבורה היתה מהססת תחילה, אחר נמלכה בדעתה: “וכי מה, אשב ואנוח רגע.” אך ישבה על המחצלאות והעיפות תקפה עליה; צנחה ושכבה ועצמה עיניה.

הוציא חיים מעדר מתחת לדוכן העגלה והתחיל גורף בזריזות את החול מסביב לגלגלים, וגם יישר קמעה את החול שלפני העגלה. ראתה אותו דבורה במלאכתו נזדקפה ואמרה לבוא לעזרתו, אבל חיים גער בה:

“אל תעיזי לקום, נוּחי ואל תזוזי!”

צייתה דבורה וחזרה ושכבה. “אילו יכולתי להרדם מעט,” אמרה בלבה.

חיים כילה את מלאכתו, הוציא מן העגלה כד מים, נטל את ידיו וגמא גמיאות אחדות, ופנה אל דבורה: “התשתי מים?”

דבורה לא ענתה דבר.

“שמא נרדמה מרוב עיפות?” אמר חיים בלבו. חלץ את נעליו ואת גרביו, שפשף יפה יפה את רגליו בחול, נגש אל המחצלת וישב בקצה. דבורה שכבה אפרקדן בקצה השני, נשמה בכבידות וזרועותיה שלוחות לה לצדדין. חיים הבחין בה שאינה ישינה, אם כי עיניה עצומות. גחן ונגע בידה. דבורה נזדעזעה אבל לא משכה ידה הימנו. “אנשק לה פעם אחת”, אמר חיים בלבו. “ודאי שזוהי שעת כושר ראשונה וגם אחרונה.” זז וקרב אליה חרש, ופתאום תקפתו סחרחורת רבה.

 

ו    🔗

על פי כוכבי השמים נמצא חיים למד כי חצות לילה כבר עברה, ואזנו הבחינה כי הסוס חדל ללעוס; משמע – עת לנסוע. אלא שחס היה על דבורה להעירה; היא היתה שכוּבה ושנתה עריבה, ופניה שקטים כפני ים לאחר סערה.

חלץ חיים את השקיק מראש הסוס: מן המספוא לא נותר שריד; הריק את שארית המים מן הכד אל הדלי, שהיה קשור מתחת לעגלה, והגיש לסוס; הסוס שתה הכל בגמיאה אחת. גחן חיים והתיר את רגלו הכבולה של הסוס, ואסרוֹ בעגלה. חזר ואמר להעיר את דבורה אלא שזו הקיצה בעצמה. קיפלה את צרור המחצלאות והיתה יושבת עליהן בלי נוע ודמעות בעיניה.

“דבורה, עלינו לנסוע.”

עיניה הדומעות הישירו נכחן, ולא ענתה דבר.

“דבורה!”

עיניה דומה כי שואלות היו שאלה בלא מלים.

“דבורה, בקשי גט מאת זנויל, ואני אתן גט לצפורה. את הבית ואת המגרש אתן לה. נלך שנינו, אני ואת, למקום אחר ונתחיל הכל מחדש.”

“הוא ימאן,” גמגמה דבורה.

“הגידי לו כל מה שקרה, ואני אגיד לצפורה”.

“הוא יהרגני. אני יראה.” אמרה דבורה, ובלבה חשבה: “היאך אגזול מצפּורה את בעלה? הרי תמות מרוב צער ובושת וחוסר־אונים!”

היא קמה ממושבה, הרימה יחד עם חיים את צרור המחצלאות והעמיסו אותן על העגלה.

העגלה זזה ממקומה, וחיים ודבורה הלכו אחריה דוממים וכבושי ראש.

 

ז    🔗

גם על זנויל ועל צפורה עבר ליל נדודים.

לאחר שובו מיפוֹ בּלל זנויל לסוסיו, ופתאום אחזתו אדישות של ליאות ותחת אשר ילך לביתו שכב במתבן ונתנמנם. כשהקיץ כבר ירדו קרני החמה האחרונות הימה. הוא שמע את געיית הפרות בשובן מן העדר, נזכר ב“פרתה של דבורה” וקפץ ממשכבו, ניער את התבן מעל בגדיו ומיהר הביתה. פרתה של דבורה כבר היתה גועה לפני השער הסגור. אספה זנויל לרפת וקשרה אל האבוס, הרחיק את העגלה לבל תפרוץ אל הכחל בטרם מוֹעד, בלל תבן בסובין והרטיב במי מלח כשלהו, כדרך שעושה דבורה, והלך לקרוא לרועה. זנויל לא היה בקי במלאכת החליבה, על אחת כמה וכמה בפרתה של דבורה, שיש לנהוג בה זהירות שבעתיים, שכן בוקר וערב היתה נותנת דלי חלב. לא בכדי טיפלה בה דבורה במסירות כזו; אחד עשר חדשים בשנה היתה הפרה חולבת, ורק בחודש שלפני ההמלטה היתה מפסקת.

הרועה חלב את הפרה, וזנויל סינן לתוך שני סירים את מנת החלב המופרשת לתוצרת החמאה המפורסמת; כוס אחת מזג להיות לו ולדבורה לתּה של ערבּית. את מוֹתר החלב מיהר וחילק בין הלקוחות, ואת כוס החלב האחרונה הכניס לשכנתו. דלת ביתה היתה פתוחה; הביט זנויל כה וכה וראה והנה היא שוכבת מקופלת במטתה. ודאי נרדמה, אמר זנויל בלבו, שצפורה ידועה היתה כאוהבת תנומות. נגש והוציא כוס מן הארון, יצק לתוכה את החלב וחזר ויצא על בהונות רגליו כלעומת שבא.

זנויל חזר אל אורוות בעליו, השקה את הסוסים ובלל להם את מנת הלילה והגיף את השער. בשובו אל צריפו כבר היה חושך על הארץ. הציץ לתוך חצרו של חיים, והנה אין קול ואין קשב; חיים לא חזר עדנה מן הדרך. אמנם ידע זנויל מראש כי הדרך קשה והעגלה תאחר לבוא מחמת המשא הכבד, אלא שהתפלא בראותו כי צפורה לא העלתה אור בביתה, והרי ידוע היה כי יראה היא לשבת בחשכה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? זנויל העלה אור בעששית, נטל כד מים בידו ויצא להתקלח ב“מקלחת של דבורה”; כשחזר ונתלבש ישב וסעד לבו בארוחה שהכינה לו דבורה לפני נסיעתה, קינח סעודתו באשכול ענבים ובירך ברכת המזון, ויצא לראות מה אירע לה לצפורה. דלתה היתה פתוחה כבתחילה, וכוס החלב עמדה על השולחן. כלום לא זזה צפּורה ממקומה כל אותה שעה? הרהר זנויל בתמיהה, ומיד חלפה מחשבה בלבו: ושמא מקנאה היא את חיים? מתוך כך נתעורר רגש קנאה גם בלבו, רגש אשר לא ידעוֹ מעולם: שמא שמחו השנים על שעת כושר שבאה לידם ונשארו ללון ביפוֹ? חרק שיניו וחמק בחשאי מן הבית, עבר את הרחוב ויצא לשדה. עיפות מוזרה ירדה עליו, ישב על הארץ ולאחר שעה קלה צנח ונתנמנם.

כּשנעוֹר משנתו כבר עלה עמוד השחר. קול שקשוק גלגלים על אדמת הטרשים שברחוב עלה באזניו. הנה הנֵהָ העגלה; אבן כבדה נגולה מעל לבו, וחמת הקנאה שככה. אמר אל נפשו: כל הלילה כמעט שרכה העגלה דרכה בחול… הוא חזר אל המושבה, אך לא אל צריפו פנה כי אם אל אורוות בעליו.

 

ח    🔗

הברה נפלה בין נשי המושבה, כי בבית “השכנים” חלו שינויים. הר גבה בין שני הגברים, והידידות שנמשכה שנים חלפה עברה כענן־בוקר. אין הם מציצים זה בפני זה, וכל דיבור היוצא מפיהם כאילו כּפאוֹ שד. חדלו מסיבות התה המשותפות, חדלו הטיולים בצוותא בלילי שבתות, חדֵלו.

ואילו בין הנשים גברה הידידות משהיתה. כל שעה פנויה הן מבלות ביחד. צפורה אינה שקודה על עבודתה, אין היא מדקדקת לא בענייני בישול ולא בענייני נקיון, ולפיכך היא מתלוית עם דבורה גם כשזו טורחת ברפת או חובצת חמאה, גם כשהיא אופה לחם לשתיהן, כרגיל, או כשהיא מטפלת בערוגת הפרחים.

בערבים, בעוד חיים טורח על עגלתו בחולות הדרכים, וזנויל עדיין הוא טרוד באורוות בעליו, יושבות שתי הנשים ושותות תה, פעם בדירתה של צפורה ופעם בדירתה של דבורה. ואז הן נזכרות ימים שהיו מסבים ארבעתם אל השולחן, והריהן מציצות זו בזו בשאלה אילמת: מהו שהוֹיה להם לגברים שלנו? ולפתע פתאום הן פורצות שתיהן בצחוק. צפורה היא הפותחת בצחוק, צוחקת כאשר לא צחקה מימיה, ודבורה מחרה מחזיקה אחריה. אך לפעמים היתה נעימת בכי בוקעת בקולה של דבורה, והציצה בה צפורה בתמיהה. כל אחת מן החברות ידעה כי סוד כמוס בלב חברתה, אך מעולם לא שאלו במפורש.

גם בלילי שבתות היו שתי הידידות יוצאות לטייל בקצה המושבה, והן דבוקות וחבוקות זו בזו, מסיחות וצוחקות ברמה. ונשי המושבה הלחשניות היו משתאות לדבר: מה היא חיבה יתירה זו שבין “השכנות”, ולמה אין בעליהן מתלוים עמהן כמנהגם?

היו מהן שניחשו ואמרו: חיים דורש במפגיע מאת זנויל כי יעתיק את צריפו הצמוד אל ביתו, שכן יש בדעתו להוסיף עליו חדר חדש. כך דרכם של בעלי עגלות, שהפרוטה מצויה בכיסם יותר מאשר בכיסם של הכורמים!

ניחשו הנשים ניחושים ולא ידעו דבר לאשורו.

 

ט    🔗

הגברים היו “עסוקים” מאד. זנויל נעשה פתאום “למדן”, ובלילי שבתות היה יושב ומעיין ב“עין יעקב”, – אותו ספר ישן וממורט אשר בא לו בירושה מאביו וזנויל שמר עליו כעל דבר שבקדושה. דבורה ידעה ידוע כי בעלה מתקשה בפירוש המלות, שכן הכירה אותו מילדותו, והוא לא למד ב“חדר” מימיו; בעודנו נער קטון מת עליו אביו, ויהי רץ כל הימים אחרי פרדיו של אביה שלה, שהיה חַמר נודע צפת. אביו של זנויל לא הוריש לבנו מאומה, מלבד “עין יעקב ו”סידור" וספר “תהלים”, והנער היה מצווה להרויח את לחמו במו ידיו. אמו היתה טרודה במריטת נוצות בבתי “גבירים” שבצפת, ולא מצאה ידה לכלכל גם את נפש בנה עמה; לבסוף נישאה שנית, לעוזר השמש בבית הכנסת, יהודי שנתאלמן, ולקחה עמה את ה“סידור” ואת ספר “תהלים”, ואת בגדי השבת של בעלה הראשון; ובנה הנער נשאר עזוב לנפשו ו“עין יעקב” בידו.

דבורה ידעה כל אלה, ואף על פי כן לא שאלה את בעלה מה לו מעיין בספר; מעודה לא הקשתה עליו שאלות, שכן שאלה גדולה אחת קיננה בלבה: מה הביאך אלי? וכיון ששאלה זו לא מצאה מענה – מה לה ולשאלות אחרות? למרות יופיה לא נמצא לה שידוך בשעתה, באין לה נדוניה; גזר עליה אביה כי תנשא לזנויל, והיא קיבלה עליה את גזירתו. כשמת אביה ירש זנויל את שלושת פרדיו, ואך שלושתם מתו במשך שנתיים שכן זקנים היו ותשושי כוח. קמו זנויל ודבורה ויצאו אל מושבות יהודה, כי שמוֹע שמעו שיש בהן שבר.

וחיים התחיל חש פתאום ב“עייפות”, ובלילי שבתות היה מקדים לעלות על משכבו. במוצאי שבתות היה מבקש לו אמתלה ויוצא לחזר על לקוחותיו, לגבות כביכול את החובות, אם כי נפשו יוצאת אל דבורה והוא משתוקק להמצא בקירבתה בשעת טיול שבצוותא.

שתי החברות ידעו בשלמה משתמט בעלה של חברתה ובועט בהרגלים של קבע, אך אשה מהן לא ידעה בשלמה משתמט בעלה שלה.

תמורה גדולה חלה בחייה של דבורה. חודש ימים לאחר אותו לילה נתעורר בה חשד, וכעבור חודש שני נהפך לה הדבר לודאי. היא הרה, וידוע ידעה למי הרה. על מטתה בלילות היתה שופכת דמעות, דמעות ששון וחרדה כאחת, ויש אשר בּשבתה לחלוב פרתה היו עיניה זולגות, והיא מסבה פניה לבל תשורנה הדמעות אל הדלי.

ביקשה דבורה לבשר את הבשורה לחיים בטרם יוודע הדבר לאחרים, – ולא יכלה. ומאד נתחרטה על אשר לא נשמעה אז לעצתו, מתוך פחד מפני זנויל וביחוד מתוך רחמים על צפורה, אך את הנעשה אין להשיב.

קודם כל גילתה דבורה את סודה לצפורה. ערב אחד הליטה ראשה בחיקה וסיפרה לה בדמע ובלחישה כי ד' פתח את רחמה.

“שטיה, ולמה את בוכיה? לשמוח את צריכה!” השיבה צפורה ברגשת־נפש ובקול של אפיטרוֹפסות מסויימת, כדרך שהיתה חברתה נוהגת לדבר אליה.

מכאן ואילך חלה תמורה בצפורה. היא נתעודדה ולבשה זריזות, ומפעם לפעם היה זמר בוקע משפתיה. הזמר – ניגונו נוגה והמלים האוקראיניות סתומות ואינן מובנות לה לדבורה; אבל ניגונים אהבה כל ימיה. זאת ועוד אחרת: צפורה התחילה מסייעת את שכנתה בערוגות הפרחים, ושתילים חדשים נוספו שם, ונתרבו הפרחים על השולחנות בשני הבתים למרבה תמהונם של הבעלים השנים.

 

י    🔗

נשי המושבה שמעו כן תמהו. פלא אשר כזה, נס משמים, שמונה שנים לאחר החתונה! כיצד היה הדבר? מי הרופא שדבורה שאלה בעצתו? או שמא צדיק נסתר הוא בצפת או בירושלים? ואולי אחד דרויש הבקי בעשבים, אשר מצא את סוד הדוּדאים? ותוך כדי תמיהה שמחו כל הנשים שמחה גדולה, שכּן דבורה היתה אהובה עליהן, על שום לבה הטהור. על שום חינה וחריצותה. אשת חיל למופת היתה בעיניהן.

אחת אחת באו הנשים אל דבורה לברכה ב“שעה טובה”, ואשה מהן לא חקרה ולא דרשה מפיה. ורק שתי עקרות במושבה, נשים הקרובות לזקנה, באו אליה בחשאי לשאול מי היה הרופא שלה. לשמע השאלה הסמיקו פניה של דבורה; בפעם הראשונה בחייה הסמיקה, כי לרוב היתה צוחקת ולא מתביישת. אבל מיד נתאוששה וענתה בחשאי:

“מאת ה' היה הדבר.”

הלכו וחקרו מפי צפורה, כי בידוע שאין דבר מדברי חייה של דבורה נסתר מעיני חברתה. אך צפורה, הביישנית והשתקנִית בהליכותיה עם זרים, מילאה הפעם פיה צחוק וטענה באריכות לשון:

“לא דוּבּים ולא יער, לא פנתה חברתי לא לרופא ולא לצדיק ולא לקוסם, להבדיל. לד' הישועה!”

חליפות היו ברוחה של דבורה. פעמים היה לבה פועם מגיל ואושר, ומחצית עולמה היתה נותנת אילו הרהיבה עוז ליפול על צוארי חיים. ויש אשר היתה מקללת את יומה ומתאווה להטיח ראשה בכותל, ולזעוק זעקה גדולה ומרה עד לב השמים. מאז שובם לילה מיפו נזהרו חיים ודבורה מלהשאר ביחידות אפילו רגע אחד. וכשהיה חיים בא לנקות את הרפת היתה דבורה מזדרזת ופותחת את השער לרווחה. אף לחש־דברים לא עבר ביניהם, רק לעתים היו נושאים עיניהם באלם שפה זה אל זה, וראה כל אחד מהם כי נפש חברו יוצאת אליו.

גם דעתה של צפורה לא נתיישבה כהלכה. פעמים היתה מתמוגגת מנחת ומחבּקת לדבורה ולוחשת באזניה דברי ברכה ונעימות. ופעמים היתה בּוכה במסתרים וצעקה אילמת מהלכת בחדרי לבבה. אף היא נזהרה מלהפגש עם זנויל, כי פחוד פחדה מפניו ולבה ניבא לה רעות.

 

יא    🔗

התמורה הגדולה בחייה של דבורה השפיעה באופן שונה על שני הגברים השכנים. חיים “יצא מכליו” בהוודע לו הדבר; צפורה היא שסיפרה לו באחת השבתות, ותוך כדי דיבור נתנה בו עינים בוחנות. חיים הבליג ונשך את שפתו: לבשורה זו ציפה ארבעה חדשים רצופים; ולאחר שנודע לו “הדבר” כאילו נכפל כוח עובדתו, ויהי מרים שק קמח או שעורים כאילו שק נוצות בידיו. בדרך מסעיו היה משמח את לב נוסעיו בניגוני חזנים; זוכר היה נעימות ימים נוראים, ואילו בפסוקי התפילות היה חובל קשה. אך הנוסעים לא הקפידו על כך; מחבבים היו את קולו הנעים ואת ניגוניו, ואת שיבושי המלים שבפיו היו מפרסמים במושבה בעליצות רבה.

וזנויל – עולמו נהפך עליו. רגש קנאה עוררה בו צפורה בלילה “ההוא”, אלא שחזר ונרגע אז בראותו את חיים ודבורה ששבו בעגלה עם שחר. לבו היה סמוך ובטוח כי עוול עשה לאשתו, וברבות הימים נשתכח כל הענין מלבו. אך משנתגלה לו דבר־הריונה של דבורה חזרה הקנאה ונעורה בו ביתר שאת. הוא שקע ב“חשבונות”, והיה הוגה ברוחו הגיון קשה מאד. ובעודו נוהג בסוסי אדוניו היה שוקע בהרהורים כבדים, עד שהעיר לו אדוניו פעמים מספר:

“זנויל, מה הויה לך? הזהר לך מפני תקלה בדרך. ואם בילד שלך העתיד להוולד אתה מהרהר – אל תדאג, אנוכי אוסיף לך על משכורתך. ודבורה אשת חיל היא, והיא תקנה פרה נוספת והיתה לכם פרנסה בשפע.”

אבל זנויל היה ממשיך ב“חשבונותיו” המסובכים והיה חושב ומחשב, ומעט־מעט נתחוור לו כי “הדבר” התחיל בלילה ההוא. הוא זכר היטב כי אותו שבוע היה לאשתו “אורח נשים”, ובלילה לפני נסיעתם הלכה ליטהר במקוה. הוא, זנויל יצא אותו לילה לשמירה, כי הגיע תורו, ובשובו עם שחר כבר טיפלה דבורה ברפת. ולאחר אותו לילה חדל זנויל לישון בצריפו, והיה לן במתבן שבאורוות בעליו, ואשתו לא מיחתה על כך. ברור, איפוא, ברור הדבר כי הרה לחיים ולא לו…

 

יב    🔗

רוח הקנאה אכלה את זנויל ותכלה את כוחו, בשרו כחש ודעתו נתבלבלה, ומחשבה אחת ויחידה נתקעה בלבו.

יום אחד לפנות ערב, בחודש השישי להריונה של דבורה, הכריז זנויל באזניה בלי להביט בפניה:

“מחר עם בוקר אנו נוסעים ליפו.”

“למה?” שאלה דבורה בתמיהה ופחד. “הלא בחודש שעבר הכינונו מכולת לששה חדשים, לבל אצטרך להטלטל ליפו במצבי זה.”

פני זנויל החוירו והסמיקו חליפות.

“אין לי כל ענין במצב המיוחד שלך. מחר תסעי עמי ליפו.”

“למה?”

“עלינו ללכת יחדיו אל הרב.”

“הרב?”

“כן, אל הרב!” קרא זנויל בקול נקם ונצחון. “שם יוגד לך על מה ולמה, שם תדעי הכל.” סיים זנויל את דבריו בחרי אף ויצא מן הבית, ונשא רגליו לעבר הארווה של אדוניו שהפכה להיות לו לבית.

אותו לילה נדדה שנתה של דבורה. רגשי מורא ורווחה עלו בה בערבוביה. היא ערכה את כל חפציה בבית, כמזמנת עצמה לנטשו לנצח. לפרתה בללה מבעוד חושך, דאגה לה ולעגלתה שהמליטה רק לפני חודש, ואת דלי החלב העמידה על השולחן בחדר למען ישגיח בו זנויל ויראנו בהכנסו.

עם השכמת הבוקר רתם זנויל ברשות אדוניו את העגלה, קרב אל ביתו וקרא לדבורה מבחוץ, כאילו חשש ליכנס פנימה. דבורה מיהרה והוציאה את הפרה למען תלך אל העדר, ונעלה את הבית ואת הרפת ונגשה אל העגלה. ביקשה לומר לזנויל כי דלי החלב עומד על השולחן, אך חזרה בה ולא אמרה דבר, טיפסה ועלתה בזהירות וישבה על שק המספוא שבעגלה.

על גבי החול שבמבוא־החצר נראו חריצי עגלתו של חיים שיצא עם שחר לדרכו, ובפתח הבית נצבה צפורה והסתכלה בתמהון בנעשה, והירקון שבפני דבורה הטיל עליה פחד. “למה הם נוסעים ליפו, והרי דבורה הכינה מכולת לחדשים אחדים? ולמה הוריקו פניה כל כך?” השתאתה צפורה בלבה. ביקשה לגשת ולשאול לפשר הדבר, אלא שהעגלה זזה ויצאה בחפזון מן החצר.

 

יג    🔗

הדבר שאירע בבית הרב ביפו העמיד את דבורה בנסיון קשה מכל מה שדמתה בלבה. שניהם, זנויל ודבורה, הלכו לבית הרב שנמצא באחת הסמטאות של נוה־שלום, השקועות בחולות הים. זנויל הלך בראש בצעדיו הגסים, ודבורה נגררה אחריו ברגלים כושלות. כשנכנסו לפרוזדור־הבית פנה זנויל אל השמש כי יודיע לרב שזוג בא מן המושבה והמה מבקשים כי יקבלם מיד, אגב אורחא תקע לכפו של השמש חצי מג’ידי. הרב הודיע כי ייפּנה אליהם לאחר שיסיים את פרקו במשניות.

זנויל ודבורה ישבו וחיכו, חיכו מתוך קוצר רוח ומתוך חרדת נפש. לבסוף רמז להם השמש, והשנים נכנסו לחדר הרב והשמש אחריהם.

הרב, יהודי גוץ שזקנו מחודד ושיבה זרקה בו, ופניו עדינות וטובות, הסב בכסאו אל השולחן והספר פתוח לפניו. עיניו הקטנות הציצו הצצה של רצון בבאים. לפי קלסתר פניהם הכיר מיד כי אנשי “עמך” הם החביבים עליו ביותר; את “המשכילים” שבמושבות לא אהב. הרב הושיט את ידו לזנויל, והלה נגע בה בראשי אצבעותיו המגושמות; ולדבורה נענע הרב בראשו, וביקש מאת אורחיו לשבת, אך הללו נשארו עומדים ומציצים בשתיקה בפניו.

“ידבר מר את דבריו, כי שומע אנוכי,” אמר הרב בקול חלוש.

זנויל החשה.

“דבר־נא, בּני, פתח פיך ונשמע,” פנה הרב שוב אל זנויל שכן ניחש ומצא כי הוא הוא התובע.

זנויל הוסיף לשתוק, ועל פי התחנונים שבעיניו הבין הרב ורמז בידו לשמש, והלה יצא והגיף את הדלת אחריו.

פניו של זנויל החוירו, והיה רועד כאחוז־קדחת, ופניה של דבורה האדימו כדם. הרב נתן בהם עינים רחמניות והיה תוהה בלבו מה תקלה אירעה לאנשים אלה שמראה פניהם טוב ותמים כל כך.

“רבי, רבי, אשתי הרה לזנונים,” הדברים פרצו מפיו של זנויל בקול בכי וזעקה, בושה וצער. נבהל הרב ונזדעזע, התרומם קמעה על מושבו וחזר ונפל תחתיו. מחשבה עלתה במוחו: מסתמא ענין של נידה. שמועה רעה הגיעה אליו כי הנשים שבמושבות אינן נזהרות במצות מקוה. האומנם פשה הנגע גם בין אנשי “עמך”? אמר בלחישה:

”מעשה נידה? חטא קשה הוא, אף על פי כן יש תקנה לדבר. תענית וצדקה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה."

זנויל ואשתו עמדו מרטיטים כעלים נידפים, אם משום שהבינו לדברי הרב ועמדו על טעותו, ואם משום שלא הבינו דבר מדבריו, ורק ניחשו כי רעה גדולה נגד פניהם.

זנויל לא יכול עוד להתאפק וישפוך את כל מר לבו, ויספר באזני הרב את כל פרשת המעשה: את ימי הנידה ואת מעשה הטהרה במקוה, את דבר צאתו לשמירה אותו לילה, ואת התיחדותה של דבורה עם “בעל העגלה”, ואת דבר נזירותו מאשתו מני אז…

דבריו היו מקוטעים ומבולבלים, אבל הרב הבין לרעו, והפעם היה הוא יושב מרעיד כעלה נידף. דבורה עמדה לעומתו כנידונה למות, ופניה חיורות כסיד. שקע הרב במחשבות והחשה שעה יתירה. הסתכל בגניבה בחוטאת הלזו ולתמהונו לא מצא בה סימני יוהרא או רשעות. רחמיו נכמרו עליה: כה אומללה היתה ותמה! ואולי טעות היא בידי בעלה, והוא מקנא לה קנאת־שוא? חזר ופנה אל זנויל בלחישה:

“חשדות קשים לך. אבל הרי בת ישראל היא, שמא טעית?”

“רבי, רבי, שאל־נא אותה, הנה היא עומדת לפניך!”

“אשה, מה הפיך? הגידי,” שאל הרב בלי לשאת עיניו אל דבורה.

דבורה החרישה, וכאילו הצליף מישהו על פני הרב סלד ונתחלחל. “אשה, השיבי דבר. הרי מכחישה את, הלא?”

ודבורה שותקת. “אשה, שתיקה כהודאה דומה!”

דבורה החרישה ועיניה זלגו דמעות.

דממת קבר עמדה בחדר.

נתעורר הרב ופנה אל זנויל.

“מה אתה מבקש ממני? מה אתה תובע?”

“גט, רבי, גט־פטורין. איני רוצה ליקרא אב לילד זנונים.”

דפק הרב על השולחן, קרא לשמש וציוהו להזעיק אליו את שני הדיינים.

 

יד    🔗

המאורעות המרעישים באו בזה אחר זה, והמושבה היתה כמרקחה. נסיעתם של זנויל ודבורה ליפו היתה לחידה בעיני כל הנשים שברחוב. מה ראו על כך? וכי נקל לאשה להטלטל בעגלה בחודש הששי?

והחידה גדלה ביותר משנודע בערב כי העגלה טרם חזרה, בעוד שזנויל היה נוהג להקדים ולבוא. ומי יגיד ויסביר את פשר הדבר, והרי חיים נוהג לשוב דווקא עם חשיכה. וכמו להכעיס לא יצא איש מן הכורמים באותו יום.

בעליו של זנויל התחיל דואג לסוסיו; מעולם לא סיכנם בדרך בלילה, והרי זוג סוסים כאלה תמיד יימצא להם “בעלנים”. ירד האיש מביתו שבמעלה־המושבה אל חצרם של זנויל וחיים, ושאל מפי צפורה שמא תדע שורש דבר. צפורה נבהלה למראה פניו החשוכים, ואמרה בלבה כי בודאי נודע לו שמץ דבר והוא שמסתירו תחת לשונו. נסיעתם של זנויל ודבורה עוררה חששות בלבה, והנשים שנכנסו אצלה כל היום להוציא מלים מפיה הוסיפו נופך על דאגתה. ועתה הנה בא גם בעל הסוסים הלזה וכולו חרד, האומנם רק לסוסיו ידאג?

עמדו השנים זה מול זה חיורים ומצירים, והקול יצא ברחוב: בעליו של זנויל ואשתו של חיים עומדים מתלחשים, משמע יש דברם בגו!

אותה שעה הגיעה לאזני צפורה קול געייתה של הפרה, פרתה של דבורה, שחזרה מן העדר. כשהגיעה הפרה אל דלת הרפת המוגפת הטיחה בה קרניה בחימה שפוכה: נפשה יצאה אל עגלתה שנענתה לה בגעייה מפנים הרפת.

כל ימיה היתה צפורה מפחדת מפני הפרה, שכן בעודה ילדה־יתומה כמעט שדרסה אותה אחת הפרות, ומעולם לא העיזה לגשת אל פרתה של דבורה. אך הפעם נכמרו רחמיה על הפרה “האם” ועל העגלה “הבת”, מיהרה אל המקום בו נתון המפתח של הרפת, מחבוא קטן שמתחת לאבנים הבולטות מיסודה של הרפת, ופתחה את הדלת. אבל בטרם הספיקה לסור הצדה קצרה רוחה של הפרה ותפרוץ בחמתה לפתח הפתוח, ובקרניה החדות נגחה את צפורה וטילטלה אותה טלטלה רבה על פני האבנים הבולטות. צפורה השמיעה צעקה גדולה ומרה ולא יספה. בעליו של זנויל, שעמד נבוך ומבולבל ממראה עיניו, אץ־רץ אל צפורה וראה כי כולה מגואלת בדם. קרא לעזרה ומיד נתכנסו סביבו רועה העדר ואנשים אחרים, הרימו את צפורה המתעלפת והכניסוה לביתה. נשים רחמניות שפכו מים על פניה, מרחו ידיה בכוֹהל, ורק עם בוא החובש שב רוחה אליה, ואילו הכרתה לא שבה. החובש יעץ לשלוח רץ אל המושבה הגדולה ולהביא את הרופא, שכן חושש היה להרעלת הדם.

 

טו    🔗

עוד הכל מטפלים בצפורה והנה נשמע ברחוב שקשוק גלגלים. “זנויל ודבורה חזרו!” קראו האנשים ומיהרו החוצה.

אמנם זו היתה העגלה שזנויל נוהג בה, אלא שזנויל ודבורה לא חזרו בה הפעם; את העגלה הביא עגלון יפואי, והדברים אשר בפיו הדהימו את כל שומעיו. וכה סיפר: בבית הרב ביפו נתן זנויל גט־פטורין לאשתו דבורה, וזו הסכימה לקבל את הגט. מהו הדבר שגרם לכך בעוד האשה כריסה בין שיניה – אין איש יודע. הרב והדיינים שמו מחסום לפיהם, ואף השמש, הנוהג לספר דברים שמאחורי הפרגוד, שם הפעם יד לפיהו; אפשר והרב התרה בו, אפשר וגם הוא אינו יודע מאומה. מכל מקום ברור כי סיבה חמורה גרמה לכל הענין.

וזנויל הלך מבית הרב אל ה“חאן”, ביקש מאת בעל ה“חאן” כי ישכור עגלון שיחזיר את העגלה לבעליה, נטל מן העגלה צרור קטן ובו טלית ותפילין וירד במישרים אל נמל יפו; אותה שעה עגנה בנמל אניה שעמדה להפליג מצרימה. התעודה וכרטיס המסע כבר היו מוכנים בידו של זנויל; אין זאת כי תכניתו היתה תכנית מתוכנת בכל.

לאחר שנסתלק זנויל באה דבורה אל ה“חאן”, ישבה באחת הפינות וחיכתה. נראה שחיכתה לחיים. וכשהופיע חיים בשער וסבּל נושא משא אחריו, נזדרזה לקראתו, הטתה אותו הצדה ולחשה באזניו. מיהר חיים ופירק את משאו במחסן ה“חאן” ולא בעגלתו, ואילו בעגלה הושיב את דבורה ויצא עמה בדרך לא ידועה.

העגלון שנשׂכּר להחזיר את עגלתו של זנויל למושבה נתמהמה בכוונה תחילה כדי לעמוד על טעם חפזונו של חיים, אלא שהיום רפה וחיים טרם חזר, ובעל ה“חאן” האיץ בעגלון כי יצא לדרך.

נחשול חדש של רמיזות ולחישות עבר בין הנשים, וזאת הפעם התחילו מבקשות פתרון לכל “החידות” במחיצתו של חיים. בינתיים בא הרופא במרכבתו מן המושבה הגדולה.

 

טז    🔗

חיים הביא את דבורה למושבה שמעברה השני של יפו, בה גרה קרובה שלה. דבורה מיאנה לחזור לביתה, ורק דבר אחד ביקשה מאת חיים כי ידאג לפרתה.

כשחזר חיים אל ה“חאן” כבר שקעה החמה. נמלך בדעתו וגמר כי מוטב לו שיחכה עד עלות השחר, שהרי נוסעיו נואשו ממנו ונתפזרו זה בכה וזה בכה, והסוס עיף. פרש חיים מחצלת על גבי הצרורות שבעגלה, קשר את סוסו אל האבוס ושכב לישון. מאז נפגש עם דבורה לא בא אוכל אל פיו, וגם שנתו נדדה ממנו בשל אותה המיה רבה אשר בלבבו. שוכב היה על משכבו תּיר־ולא־תּיר, ועם שחר קם ורתם את העגלה ויצא מן ה“חאן”. בחצי הדרך בין העיר והמושבה שמע שאון עגלה באה לקראתו, עגלה זוגית המתנהלת לאטה. “מי הוא שיצא בעוד לילה מן המושבה? אין זאת כי אירע משהו!” הגה חיים נכאים. נשא עיניו והכיר מרחוק כי עגלתו של זנויל היא הבאה לקראתו, והרי ב“חאן” הוגד לו כי עגלון שׂכוּר השיב את העגלה למושבה – מה קרה, איפוא?

לא בכדי חרד חיים את כל החרדה הזאת. הרופא שהובהל אל צפורה הסכים לדעתו של החובש, כי אכן הרעלת דם צפויה לה לצפורה. וכיון שטרם חזרה אל הכרתה, דופקה רופף וחוּמה עולה, האיץ בסובבים אותה כי יסיעוה לבית החולים שביפו. כן יעץ כי החובש ילונה בדרך. בעליו של זנויל הציע את עגלתו, אם כי סכנה צפויה במסע לעת לילה, ושנים מצעירי המושבה התנדבו ללוות את העגלה וכלי זינם עליהם.

לפי הוראות הרופא ריפדו משכב בעגלה והשכיבו עליו את צפורה בזהירות רבה; שני הצעירים ישבו בראש העגלה והחובש בירכּתיה וסמי־מרפא שונים עמו. אך זזה העגלה ויצאה מתחום המושבה פקחה צפורה עיניה באנחה, ובקול חלוש שאל האם חזרה דבורה מדרכה והיכן פרתה?

החובש טיפטף אל פיה נטפי סמים וביקש כי תחדל לדבר ותשוב ותירדם.

כשנפגשו שתי העגלות בדרך נתעכבו, ואחד הצעירים קפץ ונגש אל חיים, וסיפר לו בלחש את כל אשר אירע לאשתו. רועד ומדוכדך ירד חיים מעגלתו ונגש אל צפורה והציץ בפניה. היא נרדמה, אך נשימתה היתה כבדה, והחובש נענע עליה בראשו.

ביקש חיים מאת הצעיר כי ישב בעגלתו שלו ויסיענה למושבה וימסור את משא הסחורה לבעליה, ואילו הוא, חיים, יסיע את אשתו לבית החולים שביפו. אגב כך נזכר ושאל מה היה לפרה. נסתכל בו הבחור בתמיהה ואמר בחשאי, כמתבייש, כי הקצב הוא שידאג לה; כך ציוה ועד המושבה.

 

יז    🔗

שבועיים ימים שמר חיים על צפורה ולא זז ממטתה יומם ולילה; רופא בית־החולים, איש טוב ורך לבב, ביחוד כלפי חולים אנושים הבאים מן המושבות, התיר לחיים כי ילון בבית החולים. מצבה של צפורה מסוכן היה, וכולה היתה קודחת באשה בלי הרף. הרופא טרח עליה הרבה, אף הזמין להתיעצות את המומחה שבבית החולים של המיסיון, אבל במצבה של החולה לא חל שינוי, והרופאים תלו את כל תקוותם בכוח החיוּת שבּה, אלא שידעו ידוֹע כי לבה של צפורה חלש הוא. חיים לא חס על כוחו ועל כספו, ורק תשוקה אחת מילאה את נפשו: להציל את צפורה ממות. ביקש מאת מכריו במושבה כי ימכרו את סוסו ועגלתו, למען יהא כסף מזומן בידו, ואיש יהודי, עולה חדש, שבא להשתקע במושבה והוא בעל־עגלה לפי משלח ידו בגולה, קנה את עגלתו של חיים וירש את מקומו במושבה. חמשה עשר נאפוליונים קיבל חיים מאת הקונה, ועשרה חסך לפני כן, וכל הכסף הזה נבלע במשך שבועיים ימים. ואור ליום החמשה עשר למחלתה של צפורה, כשחל המשבר בחולי והרופאים מחכים לו בתקוה ובחרדה, דעך בחשאי נר נשמתה של צפורה וכבה.

בפלוש שבבית הכנסת הקטן בנוה־שלום ישב חיים “שבעה”, שם קבע את מושבו למען ידע להגיד “קדיש” שלוש פעמים ביום, וביום השמיני הלך ברגל מיפו למושבה, שכּן לבו לא נתנו לישב בעגלה שלו בבחינת “נוסע”. כצל בין צללים נכנס חיים למושבה. חצרו וביתו היו כחוּרבה בעיניו. עזובה שררה בכל, והרפת של זנויל עמדה פרוצה כבאותו ליל האסון. נזדעזע חיים ונזכר בדבורה. כל אותם הימים שעברו עליו בבית החולים לא העלה זכרה אפילו פעם אחת.

“לא אלך לראותה עד לאחר שלושים,” אמר בקול רם אל נפשו.

השכנות שבבתים הסמוכים ספקו כפיהן למראה פניו של חיים ורזון בשרו, והאשה אשר נעלה את הבית, לאחר שהוציאו את צפורה מתוכו, באה במרוצה ונתנה לחיים את המפתח. כל אותו ערב, עד חצות לילה, היה הבית מלא גברים ונשים שבאו לנחם את חיים. כולם סיפרו בשבחה של צפורה, ואילו חיים ישב כל הזמן בקרן זוית ולא פצה פיהו. היו נשים שנתאוו לשאול אותו על אודות דבורה, – ולא הרהיבו עוז בנפשן.

בין אחרוני המנחמים היה בעליו של זנויל. ובטרם יצא מעל פניו שאלוֹ אם יתרצה לעבוד אצלו, שכן הבציר בעצם תוקפו ועדיין לא מצא איש כלבבו שיעבוד בסוסיו. חיים נענה ברצון להצעה, אלא שהודיע כי לפי שעה הוא מקבל עליו לעבוד עשרים ושלושה ימים בלבד, ולאחר מכּן יראה איך יפול דבר. הענין נראה תמוה בעיני איש שיחתו, אף על פי כן לא הקשה עליו.

 

יח    🔗

עשרים ושלושת הימים עברו חיש מהר, כי עבודת הבציר מרובה היתה ומיגעת, וחיים שכח את מהלך הזמן. בחצות לילה היה יוצא אל הכרם הגדול של בעליו, עומס על עגלתו שלושים סל ענבים בעזרת הפועל העוזר, ויחד עמו היה מסיע את הענבים אל היקב הגדול שבמושבה הסמוכה. כן עשה גם בצהריים, ולא היה נח אלא שעה קלה לפני הצהריים, בשובו מן היקב, ושעות מספר לפני חצות לילה. ואף בשעות מנוחה אלו היה רוחץ ומנקה את הסוסים.

בעל הסוסים היה מסתכל בעבודתו של חיים מתוך התפעלות רבה. “אם עגלון כזה לך – תוכל לישון במנוחה,” אמר בלבו. ואילו חיים לא ישן במנוחה גם בשעות הפנאי המעטות. אמנם גמר בלבו להסיח דעתו מדבורה עד לאחר שלושים, אף על פי כן היה הוגה בה בשבתו בעגלה ובעמסו את סלי הענבים וגם בעלותו על יצועו. שנתו נדדה מעיניו ופניו נפלו מאד, ובעל הסוסים ואשתו היו מטיפים לו מוסר וטוענים וחוזרים וטוענים כי עולם כמנהגו נוהג, והמתים נשכחים מלב, – וחיים שומע ומחשה.

ליד היקב היה חיים פוגש עגלונים שהביאו ענבים מאותה מושבה שדבורה שוהה שם. ביקש לשאול על דבורה – ולא מצא עוז בלבו.

עשרים ושלושת הימים עברו, ועמהם נסתיימה גם עונת הבציר. אותו יום לעת ערב נפגש חיים עם בעל־הסוסים ואמר לו חרש:

“הלילה אני הולך מזה ליומיים, ובשובי אראה איך יפול דבר, כלומר – אם אוכל להמשיך ולעבוד עמך… וטוב כי הסוסים ינוחו יומיים, עייפים הם.”

“ואתה אינך עיף?” אמר בעל־הסוסים ונד בראשו למראה פניו הרעם של חיים. “מוטב לך כי תנוח גם אתה יומיים, ולא תצא להטלטל בדרכים. האם אכלת כדבעי כל הימים האלה? וכי מי מתקין לך סעודתך?”

חיים הסמיק. אין איש יודע כי גם בחיי צפורה היה מתקין לו סעודתו במו ידיו, בשעות הלילה, בשובו ממסעיו. הוא החשה ולא ענה דבר. בינתיים הסיח בעליו דעתו ממנו וחזר להגות בסוסיו.

“לוּ בקולי שמעת כי אז לא עזבת את עבודתך אצלי, וכל דאגתך עלי. שכן אני – אם תעזבני אמכור את הסוסים, וחסל. אני לא אוכל לשאת בטורחם לבדי.”

חיים היה כנדהם: סוסים כאלה יוציא אדם למכירה?

לאחר מנוחה קלה התקלח ב“מקלחת של דבורה”, החליף את לבושו ובלע פת לחם עם עגבניה, ולאחר חצות לילה סגר את ביתו ויצא ברגל במשעולי שדות אל המושבה אשר דבורה שוהה בה.

 

יט    🔗

עם בוקר קרב חיים אל הבית הקטן של קרובתה של דבורה שבקצה המושבה. בלכתו במשעול מרחוק ראה את דמותה של דבורה, שישבה על כסא במרפסת הקטנה ועיניה לרחוב. “לי היא מצפה!” חלפה מחשבת־פתע במוחו ולבּו חם בקרבו. בקרבו סמוך לבית הפכה פניה לקראתו, והנה כחשו הפנים הרעננים והפכו ירקון. למראהו של חיים נצנץ ניצוץ זר בעיניה; קמה ממושבה כמתכוונת לקבל את פני הבא, וחזרה צנחה תחתיה, וכריסה בולטת מאד. נכנס חיים לאטו כמהסס ונתיצב לעומתה. הניצוץ הזר נעלם מעיניה ודמעות נתקשרו בהן.

“מה שלומך?” שאל חיים ברעדה.

“למה באת?” שאלה דבורה בקול כּאוֹב, והדמעות מתגלגלות על לחייה.

“לפקוד שלומכם באתי,” השיב חיים והטעים את לשון ה“רבים”.

פני דבורה נעוו כמעט והניצוץ הזר חזר וניצת בעיניה. היא החרישה.

“באתי להזכירך את שהצעתי לך אז, בלילה,” אמר חיים בלחישה.

“חיים…. הרבה חשבתי על כך. הרעותי לעשות שלא שמעתי אז לעצתך… עצה נבונה היתה זו. אפשר והיינו מונעים את האסון. אך אז לא קם בי הכוח, טעיתי.”

“נתקן עכשיו את הטעות.”.

“עכשיו? אחרנו. אני לא אדרוך על גופה שלה.”

לאחר שתיקה ממושכת אזר חיים כוח ולחש:

“הילד.. הילד שלנו… האם יוולד בן־בלי־שם?”

דבורה נשאה את ראשה והציצה לתוך עיני חיים ואמרה:

“חיים, שמעני־נא: זה יהא האות… אם יתן לנו אלהים ילד חי וקראתי לך… בגללו אקרא לך. ואם לא אקרא לך וידעת: מן השמים לא ריחמונו.”

ושוב החשו שעה קלה, ודבורה אמרה: “ועכשיו לך לך, וחיכית לאות.”

רגלי חיים מעדו. בקול רפה בירך את דבורה לשלום ופנה לילך. ננערה דבורה וקראה לו לחזור:

“חיים, מה היה לפרה? ולעגלה הרכה?”

כבש חיים את עיניו בקרקע וסח לה בקצרה.

“כבהמה כאדם – אכזרים הם כולם, ורחמים אין.” היא נבהלה לשמע הדברים שיצאו מפיה וקפצה ממושבה.

“לך לשלום,” קראה אל חיים ונכנסה הביתה.

חיים חיכה לאות, והאות לא בא.