א
באתי אל בית הורי, להתיצב לעבודת הצבא. ארבע שנים לפני כן עזבתי את הבית ואת העיירה הקטנה והלכתי לעיר המחוז הגדולה לשקוד על התורה, ועד האוניברסיטה הגעתי. העיר רחוקה וכספי מועט, וכל אותו זמן לא ניתן לי לבקר אצל הורי. יצאתי בעוד טל ילדות על ראשי, ולאחר שטעמתי טעם החיים– חזרתי; אולם עדיין תמימותי עמי, ועדיין רגש בושה סוגר פתחי־פי.
אבא נסתכל בי בגאווה; אמא– מתוך דמעה חמה בין ריסי עיניה, ואחותי הגדולה ממני ישבה אצלי כל הימים והציצה לתוך עיני:
“מה יפה אתה וחזק! כל הנערות תאהבנה אותך!”
“היש אצלכם נערות יפות?” שאלתי ועיני מטייפות לצדדין. לא ידעתי אם מותר לשאול שאלה כזאת מפי אחות.
“יש ויש! ואתה – כלום יודע אתה לסובב עלמות?”
“יודע גם יודע!”
אחותי צחקה מטוב לב: “שמעו־נא, בטחון זה שיש בו! ועדיין אמא מסיחה בו כאילו נער קטון הוא!”
עוד צחוקה על שפתיה הסמיכה ראשה לראשי ולחשה: “אבל את היפה בבנות שלנו – לא תראה.”
“מדוע?”
“היפה בבנותינו היא חוה’לה בת הרב, ואותה לא תראה, ועליה לא תוכל לחזר. אין היא באה בחברתנו; אמה הרבנית אינה מניחה לה, מפני שאנו מטיילות עם בחורים”.
שוב צחקה אחותי ועיניה הבריקו.
“פראות שכזו!” קראתי בקול ולבי התחמץ בקרבי. “כלום כלואה היא בביתה תמיד?”
“כלואה? לא! הרי איננה תורקיה! היא יוצאת לטייל עם אמה ועם אחותה הגדולה בשבתות ובחגים. פעמים היא יושבת במרפסת בית אביה ומסתכלת בעוברים ושבים פעמים היא הולכת עם אחותה לראות בחנויות. וכי מה? האומר אתה לשמור צעדיה?”
“למה זה? מה לי ולה? ולמה את לועגת לי?”
“על מה אתם ניצים? אך זה בא האורח היקר, וכבר הם ניצים!” אמרה אמא כמתרעמת, נגשה אלינו ונסתכלה בי בעיני חיבה.
“אמי, אין הוא נער עוד כאשר חשבת!”
“ודאי!” ענתה אמא בבת צחוק של גאווה, וחיבקה ראשי בידיה.
ב
למן הימים הראשונים לבואי נתוודעתי אל בנות העיירה. אחת אחת באו אל ביתנו. זו נכנסה לשאול דבר או להחזיר דבר וזו נכנסה סתם. כולן ביקשו לראות את “האח” שבא מן הכרך אלא שכיחדו את הדבר תחת לשונן. רק אחת, אסתר’קה השחרחורת, שאלה את אחותי בעודנה מתקינה עצמה בפרוזדור: “היכן אחיך? הראיני אותו. האומנם יפה הוא כמו שמספרות הבנות?”
ובדברה צלצל צחוקה בכל הבית, והיא ואחותי פרצו שתיהן בצהלה אל האולם, בו ישבתי ושוחחתי עם אמי, ובטרם יציגוני לפניה מדדתני אסתר’קה בעיניה מכף רגל ועד ראש, ואמרה" “אכן, יפה הוא, יפה מכל בחורינו.”
היא הושיטה לי את ידה, יד קטנה וחמה. הרגשתי: לולא היתה מחשבתי עסוקה מיום בואי בחוה’לה בת הרב, כי עתה התאהבתי בזו הנצבת לפני. חוט של חן וחוצפה היה מתוח על פניה, עיניה השחורות נתלו בי, ורעננות חיים זרמה מכל דיבור שיוצא מפיה.
בטרם אמצא ידי ורגלי במבוכתי וכבר ישבה אסתר’קה על ידי והיתה חוקרת ודורשת על הכרך הגדול, על חייו ואנשיו – ועל התיאטרון שבו. דבריה וצחוקה מילאו את כל חלל־הבית. אסתר’קה היתה מלכת כל הנערות בעיירה. כל הנערות התקנאו בה, אבל אהבוה מאד, וכל הבחורים חיזרו עליה, כמובן. היא וחברותיה היו מבקרות לעתים קרובות בביתנו, ויחד עם אחותי היו יוצאות לטייל בחורשה, וגם אנוכי הייתי נלוה עליהן כי על כן חפשי הייתי מכל עבודה. אכן צדקה אחותי: הרבה נערות נחמדות היו בעיירתנו, אלא שאני – את חוה’לה ביקשתי לראות. והיטב חרה לי: האומנם אצא מן העיירה ואת היפה בבנותיה לא אראה?
את בית הרב ידעתי, וכבר עברתי עליו פעמים אחדות בדרכי אל בית הדואר, ומדי עברי הייתי משהה צעדי בכוונה: שמא תצא הנערה אל המרפסת ואראה את פניה. אך ההצלחה לא האירה לי פניה.
פעם אחת יצאתי מגדרי ושאלתי את פי אסתר’קה: “האלו כל הנערות שלכן – אשר ראיתי עד כה?”
ידעתי כי פני הסמיקו בדברי.
נתנה בי אסתר’קה את עיניה השחורות־הצוחקות וענתה בשאלה: “המעט לך כל אלה?”
“את חוה’לה הוא מבקש לראות”, נענתה אחותי בקריצת צחוק כלפי חברתה.
“אה, הלזו לא בשבילך היא, אדוני. תחילה גדל־נא זקן ופיאות, אחר תשלח שדכנים אל הרבנית לדבר נכבדות בבתה, או אז תזכה לראותה.”
פתאום שינתה הנערה את קולה ושאלה בכובד ראש:
“מה מצאת בה בחוה’לה? נערה ככל הנערות!” רגע קט נשתררה שתיקה כבדה בחדר, אך מיד חזר קולה של אסתר’קה והריע בצהלה: “ומה תתן לי אם אסבב את הדבר כי תראנה?”
“מה לי ולה? לא ראיתיה ואיני להוט לראותה.”
רגזתי ולא ידעתי על שום מה.
ג
אנוכי ראיתי את חוה’לה ודווקא ביום שהסחתי דעתי הימנה. ידיעות לא טובות הגיעוני; ועדת הבקורת הצבאית מצאה פסול בתעודת זכויותי. הורי נתמלאו דאגה, ואף אני לא ידעתי שליו. להפסיק ממשנתי ולהלקח לצבא במיטב עלומי – לא רציתי. יצאתי לבית הדואר כדי לשגר טליגראמה אל אחד שתדלן שבעיר הסמוכה, והלכתי שחוח שקוע בהרהורי. פניתי לסימטה צרה העוברת בין שני רחובות ויצאתי לבית הדואר. בקרן הרחוב נתעכבתי פתאום. נשאתי עיני והנה מעבר הרחוב מזה, על גבי מדרכת הקרשים הצרה, עוברות שתיים: אשה צעירה ועלמה רכה בשנים. שתיהן העיפו בי עין, וכן שמעתי גם רחש לחש שעבר ביניהן. הן לא עצרו צעדיהן והישירו נכחן כבנות מלכים בגדוּלתן.
עמדתי משתאה למראה. שתי הנשים יפות היו להפליא, אך יופי כזה של הנערה לא ראיתי מעודי. הבינותי מיד: זאת חוה. עמדתי על עמדי תוהה ומשתאה. מקץ רגעים אחדים נשאתי רגלי ושבתי הביתה. ורק כשהגעתי אל שער הבית נזכרתי כי יצאתי לשגר טליגראמה חשובה.
ד
ימים אחדים התהלכתי כאיש אשר נס נתרחש לו בחייו ועדיין הוא נרעש ונפעם. הורי סבורים היו כי חובת השירות בצבא מדריכתני מנוחה, ועמדו לנחמני בדברי ניחומים. אחותי היתה תוהה עלי לרגעים בשתיקה ומבקשת למצוא חידתי. לבה הגיד לה כי לא רק דאגת הצבא מקננת בקרבי. משום מה נמנעתי מספר לה כי ראיתי את חוה’לה.
והנערה אשר ראיתי נצבה כל היום לנגד עיני. קומתה הזקופה, פניה הצחות, עיניה השחורות – כל אלה נחרתו בזכרוני. קלסתר פנים כזה אי אתה רואה בכרך. פנינה כזאת מתגוללת לה בסימטאות עיירה נידחת! אך מאידך גיסא – מהי הפתעה זו שהופתעתי? כלום פסו נערות יפות מן העולם? היטב חרה לי וביקשתי להפליג דעתי ממנה. וכי מה? עלמה יפה, ובכן מה הרעש? האם אהבה היא שקפצה עלי למבט עין ראשון? ושמא פתיה היא? ובכלל, מה לי ולאהבה בעוד חובת הצבא מרחפת עלי? אך הרהורי דברים לחוד, וחרדת נפש לחוד.
אחותי ואסתר’קה היו מתלחשות חרש. ידעתי: עלי הן מתלחשות. ובאחד הימים נגשו שתיהן אלי ואמרו:
“אריג חדש נתקבל בנויות, ואנו רוצות לבחור לנו שמלות, שמא תילוה עלינו?”
“שמלות?”
“ודאי ראית שמלות נאות בכרך, ותוכל לעוץ עצה!”
הבינותי כי השתים קשרו קשר עלי, אף על פי כן הלכתי עמהן. שכחתי כליל את אשר שמעתי מפי אמא כי חנות גדולה לה לרבנית, חנות לאריגי נשים.
רחוב החנויות בעיירה רחב־ידים היה; פרנסתם של החנוונים לא על העיירה העניה היתה, כי אם על הסביבה העשירה שבעלי אחוזות מרובים בה.
נכנסנו לחנות מרווחת המלאה פרקמטיה ערוכה בטוב טעם. שני משרתים עמדו בפתח לקבל את הלקוחות, ובפנים־החנות נמצאה אשה בשנות העמידה, ופניה אומרות מרץ ותקיפות וסימני יופי בהם מלשעבר. הכרתיה מיד: זו אמן של השתים! לבי נתפעם בי; היטב חרה לי על הנערות שטמנו פח לרגלי. אבל את הנעשה אין להשיב.
בעלת החנות חייכה במאור־פנים ושאלה את אחותי לשלום אמא. “וזה אחיך שבא מן הכרך?”
נענעתי לה ראשי במבוכה רבה. גם הנערות נבוכו קמעה, ובשפה רפה ביקשו לראות את אריג החורף החדש.
רמזה הרבנית למשרתים והללו התחילו מגוללים לפנינו גלומי אריג.
“חוה’לה כבר בחרה לה שמלת חורף?” שאלה אחותי פתאום. הרבנית הציצה בה בתמיהה: כלום יש ללמוד מפי חוה’לה ענייני אפנה?
“חוה’לה? כן, היא כבר בחרה ואף נתנה לתופרת. והנה היא באה – לו את המשיח הזכרנו…”
היא נצבה בפתח. חכליל קל פרח בלבנת לחייה. עיניה התמהות נתלו חליפות באמה ובנערות, אחר נחו רגע עלי ומיד כבשו אותן בקרקע.
“חוה’לה, גשי הנה. הנערות עומדות לבחור להן מן האריג החדש – הראי להן מה בחרת לך את.”
הנערה נדחקה־נכנסה אל החנות כאילו בעל כרחה. היא הושיטה ידה לאחותי ולחברתה, והללו נסתכלו בה כאילו ראוה לראשונה היא נשאה עיניה אלי כאובדת עצות.
“זה אחי,” אמרה אחותי והציצה ברבנית כשואלת" המוּתּר?
אף אני נבוכותי: האושיט לה את ידי? לא הושטתי לה את ידי רק בראשי נענעתי לה.
“אנחנו, אני ואחותי, ראינו את אחיך,” אמרה חוה’לה במפתיע חזרה והסמיקה וכבשה עיניה בקרקע.
צל תמיהה חלף על פני הרבנית, ואף שתי החברות, אחותי ואסתר’קה, עמדו כנדהמות.
“הנה מן האריג הזה מרבות ללבוש בנות הכרך,” אמרתי בקול רם והוריתי על אחד הצרורות. לא ידעתי אל נכון אם ראיתי אריג ממין זה, אלא שביקשתי ליחלץ מן המבוכה ויהי מה.
“איזה? איזה?” שתי החברות נפלו על המציאה, ואסתר’קה אף מצאה שעת כושר להטיל בי מבט תוכחת: ראית אותה ולנו לא הגדת!
חוה’לה עמדה ליד הרבנית, כילדה הכרוכה אחרי אמה. עיניה השחורות רחפו חליפות על האריג, על הנערות, על האצטבאות ורק עלי פסחו. ואילו אני “מצאתי לבי” ולא גרעתי עין ממנה יופי אשר כזה! ויותר מיופיה הקסימוני תום פניה, צניעות נפשה מתחת למגבעתה הציצו קווצות שיער דק כמשי, וצמה שחורה התפתלה כנחש על ערפה עד למותן.
הנערות השתים שכחו כנראה את עיקר מטרתן, ושיקנו ראשן ורובן באריג.
“חוה’לה, למה אינך מראה לנו מהו הארג אשר בחרת?” קראה אליה אחותי.
“הנה זה… אשר הראה אחיך.”
“האומנם? כיוונת לטעמן של בנות הכרך. גשי־נא הנה ונראה אם יהא הארג הולם אותך.”
חוה’לה קרבה אליה, ואחותי פרשה על כזה את פאת הארג.
“יאה לה, אסתר’קה? ואתה מה דעתך, בן כרך?” ניצוץ משובה הבריק בעיני אחותי.
“כל ארג יהא הולם פנים כאלה.”
ומיד ניחמתי על הדברים. פני חוה’לה החוירו; נדמה לי כי דמעה עלתה בעיניה, ופני הרבנית לבשו רוגז.
“כלום כך מסיחים בבת־רב בפניה? הכאחת משלנו היא?” כך הוכיחוני על פני שתי הנערות בשובנו בדרך הביתה.
“ולמה כחדת ממנו כי ראית את חוה’לה?”
“ראיתיה ברחוב ולא ידעתי כי זאת היא.”
“לא ידע!” צחקו הנערות בפני.
“אולי משום כך נסער היית בימים האחרונים! ואנחנו אמרנו להפיג דאגתך ולהראותך את חוה’לה בחנות אמה!”
אחותי הוסיפה לצחוק, אך אסתר’קה נשתתקה פתאום; לבי היה טוב עלי, ולא ידעתי מדוע.
ה
כחידה היתה אסתר’קה בעיני. ראיתי בעליל כי הרושם שעשתה עלי חוה’לה היה לה למורת־רוח; ובכל זאת מדי בואה אל אחותי היתה חוה’לה כל שיחתה. ואחותי שמחה מאד, כאילו התגאתה ברושם שעשתה עלי, “בן־הכרך”, הנערה בת־עיירתה.
פעם אחת, עם דמדומי ערב, נגשה אסתר’קה אלי ולחשה על אזני:
“רוצה אתה לפתות את חוה’לה?”
מה?! מה את סחה?"
“חפצתי מאד כי תפתנה,” המשיכה בנחת. “חפצתי מאד כי חוה’לה תתאהב בך. אל־נא תתהלל כי כאין וכאפס הגברים בעיניה. תתאהב בך – ואחר תחזור לכרך שלך.”
“האמנם כך היא מתהללת, שהגברים כאין וכאפס בעיניה?”
“אינה מתהללת במו פיה, אין היא מדברת בכלל: מלה בסלע אבל גאה היא עד־מאד. נסה נא!”
היא דיברה אלי כמתחננת על נפשה. רגזי פג ודעתי נתבדחה עלי.
“כיצד אנסה, ואני אינני רואה אותה? הלא בחברתנו אינה באה ואין אנו באים אל ביתה.”
הרגשתי כי פני מסמיקים, והנערה נוסיפה והציצה ישר לתוך עיני.
“הרוצה אתה לסור לביתה?”
שתקתי.
“אחותך אמרה לי, כי מיטיב אתה לשחק בשחמט. לא כן?”
“כן,” עניתי.
“הרב חובב מאד את משחק השחמט. בשבע עינים יתור לו משחקים טובה. לך אליו ואם יווכח לדעת כי יפה כוחך במשחק שוב לא ירפה ממך, וביתו יהיה פתוח לפניך תמיד.”
מה חפצה של נערה זו? ניקרה התמיהה במוחי, אך ההצעה שימחתני מאד.
“מה אתם מתלחשים שם? על מי אתם קושרים קשר במסתרים?” קראה פתאום אחותי, שנכנסה מן החדר הסמוך.
“לא לך לדעת, סודנו הוא”! צוחה אסתר’קה ורצה לקראת אחותי, נפלה על צוארה ונשקה לה ותמהר לשוב לביתה.
ו
ביד רועדת פתחתי בפעם הראשונה את דלת ביתו של הרב. בחדר הכניסה מצאתי את חוה’לה. היא ישבה על ספּה רחבה וסרגה גרב. בראותה אותי קפצה ממקומה בבלי דעת מה לעשות. אף אנוכי נתבלבלתי במקצת.
“כבוד הרב בביתו?”
“אבי?” שאלה הנערה בתמיהה. “בחדרו הוא, הנה אלך אגיד לו.” היא הטילה את הגרב על הספה ונעלמה. בחדר הסמוך נשמע קול צעדים, הדלת נפתחה ואיש, אשר שיבה זרקה בשערות ראשו וזקנו, נכנס אל החדר שעמדתי בו; מאחוריו נשקפו פניה של חוה’לי וּמבטה התוהה עלי.
“שלום עליכם,” פנה אלי הרב ותקע לתוך ידי כף שמנה, מכוסה זיעה.
"עליכם שלום, רבי – "
“האתה השׁטודנט” של ר'…?
“כן, רבי, יסלח לי כבודו על שהטרחתיו. שאלה רציתי לשאול מפי הרב.”
“שאלה?” הרב הסתכל בי בתמיהה. ומתוך העינים שלה נצנצה אלי תוכחת של תרעומת.
צחקתי בלבי ומיהרתי להוסיף:
“שאלה שחמטית. לא ירדתי לסוף פתרונה…”
“אה! – שאלה שחמטית – אדרבא ואדרבא. ומה היא השאלה? מהיכא תיתי, הגידה לי ואשמעה!”
“אבא, מדוע לא תבקש את האורח לשבת?” נשמע קולה הנלבב. היא יצאה מן החדר הסמוך, ובפניה פרח אודם קל.
“בבקשה, בבקשה! אבל מוטב שנלך אל חדרי, שם הלוח ושם הכלים. בבקשה, בוא עמדי.”
נכנסנו אל אולם יפה ומרווח, ומשם אל חדר הרב. השאלה לא היתה מסובכה כל עיקר. הוא פתרה כלאחר־יד, ויפן אלי ודעתו בדוחה עליו:
“הלזאת תקרא שאלה מסובכה? פ־ס־ס! שאלות נכבדות מאלה פתרנו. וכי מה– האם בעלן אתה לערוך שח?”
“אם רצונו בכך…”
בפעם הראשונה הכּני “שוֹק על ירך” ברגעים מספר. לא תארתי לי שהוא מפליא כל־כך לשחק. הוא חייך למראה מבוכתי. “אין דבר, נחזור עוד פעם.”
מנוחת הנפש שבה אלי, אף תפסתי את מהלך משחקו. גם הפעם ניצח במישחק, אבל אחרי עמל רב, ופניו הפיקו מבוכה במקצת.
“עוד פעם.! אדרבא ואדרבא.”
בפעם השלישית נסתיימה המערכה בתיקו. הוא שלח בי מבט תועה.
“אה! ואנוכי כבר ביטלתיך בלבי. אמרתי: שטודנט, לבו להבלי הספרים החיצונים. אל יתהלל חוגר כמפתח. עוד פעם!”
הפעם עמדה לי מבוכתו והכיתיו.
“בבקשה, בבקשה. יש לרדת לסוף דעתך במהלכך, יש להתעמק. הרי זה דבר חדש: כיצד אתה מסכן את המלכה מלכתחילה?”
הוא התעמק, ומחשבתי רחפה אל מעבר לדלת, אל מלכה אחרת – ויכני פעם, פעמיים ושלוש.
דמדומי הערב מילאו את הבית. הרב קם ממקומו ופניו מפיקים רצון.
“נו, תפילת מנחה הגיעה שעתה, זה כבר הגיעה!” הוא התפלל בקול רם, בניגון רווי נחת. אנוכי נבוכותי – זה לי שנים רבות שאין התפילה שגורה בפי; חמקתי מן החדר אל האולם. חוה’לה ישבה וידיה עודן שלובות בגרב.
“אבי אוהב מאד את משחק השחמט,” אמרה.
“אביך מפליא לשחק.”
“כן?” קראה, ועיניה אורו.
“הגם אַת משחקת בשח־מט?”
היא כבשה את עיניה: “מעט… כשאין לו לאבי חבר לשחק עמו.”
“כן? בעיירה זו ודאי קשה להשיג ספרי־קריאה, ומוטב לפעמים לבלות את הזמן בשחמט…”
פניה החוירו. נגעתי בלי משים במקום כאב.
“אינני יודעת קרוא. רציתי ללמוד, אבי הסכים, אך אמא לא נתנה בשום אופן…”
באולם השתררה שתיקה כבדה. ראש הנערה צנח, כאילו עייף מאד, ואנוכי עמדתי נפעם. היא אינה יודעת קרוא וכתוב! הלמה מחשבה כפטיש על ראשי.
“חוה’לה, הגישי לנו תה,” נשמע פתאום קול הרב, שיצא אלינו, אל האולם, “רואה אַתּ צעיר זה? איש מן המשחקים שבמקומנו לא יעמוד בפניו. מהיר־מחשבה מאין כמוהו. וגם היא,” פנה הרב אלי ורמז כלפי בתו, “יודעת פרק בשחמט. חבל, כי נולדה אשה…”
אך אני לא השתתפתי בצערו של הרב.
ז
נעשיתי בן בית אצל הרב. בעל מוח חריף היה ועם זאת איש תם ויושב אוהל. במילי דעלמא לא הבחין בין ימינו לשמאלו, ובענייני פרנסה עסקה אשתו, אשת־חיל, בת למשפחת סוחרים עשירים, ואת הליכות הבית היתה צופיה בתו הבכירה, אשר ישבה עמו באלמנותה. כנגד זה רב היה כוחו בהלכה, בכלל זה גם בהלכות שחמט והמשחק היה חביב עליו מאד. גם אנוכי אהבתי את המשחק הזה; אמנם לא הייתי חריף כרב, אך כנגד זה מהיר־מחשבה הייתי, וזריזות זו היא שעמדה לי לעתים קרובות.
הרב התחיל מחכה לי בכליון עינים. ואם התמהמהתי היה שולח את השמש לקרוא לי, ובבואי היה פורש מתלמודו ויושב לשחק עמי. אני אהבתי אותו ואת תמימותו, אלא שדבר אחד היה עוכר את שהותי עמו: השחמט היה בולע את כל שעתי, ולא נותרו אלא רגעים מספר בשביל חוה’לה. רק משהתחיל מזמין גם אותה לישב עמנו בשעת משחק נחה דעתי עלי. היא היתה באה ויושבת שעות תמימות בצד אביה ומסתכלת בלי להוציא הגה מפיה, ורק הכרת פניה ענתה בה. עם כל “מהלך” נאה, בין שלי ובין של אביה, היתה זורחת מרוב הנאה; בהיות יד אביה על התחתונה היו פניה מפיקים צער ודאגה, ואם היה מיצר צעדי ביותר היתה נותנת בו עיני תחנונים: אַל־נא!
לבי היה מתפעם כל עת שבתה עמנו. חש הייתי בקרבתה ומחשבתי נתעית מעם המשחק. הרב היה מעמיק חשוב, ושוקל בדעתו כל המלך, ואילו אני נחפז מאד. הרב היה זוכה במשחק, ואילו אני הייתי זוכה וזן עיני בקלסתר פניה. וכבר בקי הייתי בכל קו וקו שבפניה, דבר לא נעלם מעיני. תחילה היו מבטי מפחידים אותה; יש אשר היתה מציצה בי בתרעומת, ויש אשר היתה מאדימה פתאום כדם. לפעמים היתה קמה ומבקשת להסתלק, כמבקשת לה מפלט, אלא שהרב היה מעכב בידה:
“אל תלכי, חוה’לה, אל תלכי. אדרבא, הביטי וראי מה המצאה המצאתי. הנה יפול בפח אשר טמנתי לו. הבה ונראה אם ימצא עצה להמלט. אדרבא!”
ואני מחזיק לו טובה לרב; יטמון לי פח על פח ובלבד שתוסיף חוה’לה לישב עמנו ופניה גלויים לעיני.
מעט־מעט הסכינה עם מבטי. וברגעי הכרעה חמורים על לוח השחמט, עת כל מעייני נתונים היו למשחק, יש אשר הייתי חש פתאום כי עינה נחה עלי, וחם לבי בקרבי.
ויש אשר שאל מבטה את מבטי בהפגשם: מה? מה? ועיני תענינה: אתּ היפה בבנות! אז תרוץ דאבה בעיניה: אבל אני אינני יודעת ספר! ואילו מבטי מנחם ומפייס: יקרתּ לי מכל הספרים שבעולם! אז תחרד ממקומה ובעיניה עַדיין ניצוץ מנצנץ: האמנם?
ח
פעם אחת באתי אל בית הרב ואת הדלת פתחה לי המשרתת ולא חוה’לה. גם בחדר לא מצאתיה ולבי התחיל נוקפני.
“היכן גברתך הצעירה?”
“בחדרה,” השיבה המשרתת בבת צחוק.
בשלמה היא לועגת לי? שאלתי את נפשי בפנותי אל חדרו של הרב. הוא קם מכסאו ופניו אמרו חיבה, אף על פי כן הבחנתי גם בו עקבות מבוכה.
מה אירע אמש בבית הזה?
לוח השחמט היה מוכן ומזומן. “הלבנים” של הרב נערכו במערכה כנגד “השחורים” שלי. הקרב התחולל, אבל דעתי לא היתה נתונה לו. לעתים שמעתי קול מצעדיה של חוה’לה באולם, אבל אל חדרנו לא באה.
מה הוֹיה? למה אינה נכנסת לכאן? הרהרתי בלי הפוגה, והרב היה מעירני ומכריז באזני כי הגיע תורי. עוד לא קרני כדבר הזה: שכּל הימים הייתי אני מחכה למהלך שלו. הפסדתי במשחק בזה אחר זה ולא הרגשתי בכך, ולא הבחנתי בין משחק אחד למשנהו.
“שח!”
קול אזהרתו של הרב הגיעני ממרחקים. ידי נשלחה בהיסח הדעת אל אחד החיילים.
“שח אני אומר לך!”
ננערתי בתמיהה. “סליחה, לא השגחתי בכך.”
“אין דעתך נתונה היום למשחק, הבה ונפסיק. הפסדת זו הפעם העשירית.”
“העשירית?”
דמדומי ערב התחילו ממלאים את חלל האויר. הרב קם, נטל את ידיו והתחיל מסלסל בתפילת מנחה. קולו היה נוּגה מאד. יצאתי לאטי אל האולם. חוה’לה ישבה על הספה, דחוקה בפינה ועטופה מטפחת עבה. לשמע צעדי נתחלחלה כמעט.
“קר לך? והרי חם כאן מאד… ומדיע לא באת היום לראות במשחק?” היא החרישה ועיניה כמבקשות על נפשה. “חיכיתי לך כל הזמן.”
אודם פרח בלחייה והבהוב חם עלה בעיניה. שפתיה נעו אך קולה לא יישמע.
“מזלי בגד בי היום. כל הזמן הפסדתי.”
“האומנם?”
“בשלך. כי על כן לא באת אל חדרנו.”
היא נתרעדה ועיניה נקרעו לרווחה. וכאילו חששה שמא תאחר את המועד אמרה בחיפזון: “אמא גערה בנו אמש, בי ובאבי. לא נאה לבת־רב לשבת כל הימים עם גבר זר בחדר אחד.” הדלת נפתחה והרב נכנס.
“ערב טוב, חוה’לה. בואי והגשת לנו טה. אדרבא!”
היא קפצה ממושבה ונמלטה מן החדר.
ט
“האֵם שלה!” דובבו שפתי בלכתי בדרך מבית הרב. “ואם בת רב היא– אטו משום כך? מה הדר הזה? האם טרוף אטרפנה?” נראה כי לא נמצאתי כשר בעיני האם. אכן, גם בעיני אני לא נמצאתי כשר ביותר.
“הטוב המעשה אשר אתה עושה?” היה קול מקטרג בנפשי פנימה. “מבוכה אתה מכניס בלבה של נערה תמה. אתה תשוב למקומך ואותה תעזוב לאנחות.”
“איני מטיל בה כל מבוכה!” ניסיתי לעמוד על נפשי. אך קול המקטרג עלה ביתר שאת:
“לא כי, שעות נאות של קורת רוח אתה מבקש לך! אתה מסתכל בה להנאתך, והיא תהא סבורה כי אתה אוהב אותה, ואף היא תקשור לך אהבה.”
“ואם באמת אאהבנה? ואם לנצח לא אעזבנה?”
“שקר אתה דובר. ולוּ גם אהבת אותה– עזוב תעזבנה. אתה לא תקח אשה שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואפילו יפה היא כבת מלכה ולבה אין חקר.”
שחוח ומר־נפש הייתי מהלך בין סניגוריה וקטיגוריה שבלבב. פתאום שמעתי קול צחוק מאחורי. עברתי על פני ביתנו ולא השגחתי בכך. אחותי וואסתר’קה שישבו בפתח מילאו פינן צחוק.
“ערב טוב!” בירכתי אותן לשלום ונגשתי וישבתי בצדן.
“מדוע רעים פניך?” שאלה אחותי בדאגה.
“אנה אמרת ללכת כשעברת על פנינו?” שאלה אסתר’קה ועיניה חופשות חדרי בטן.
“לטייל.”
“לטייל!” צחקו השתים.
“האם בגד בך מזלך השחמטי?” שאלה אחותי.
“או שמא לא האירה דוֹרוֹתּיאה את פניה להרמן?” שאלה אסתר’קה.
“מה הדבר הזה לכן?” קראתי בכעס. אסתר’קה נבוכה ונשכה שפתיה, ופני אחותי חפו.
י
עברו יומיים, לאחר מלחמה כבדה שבלב הלכתי לבית הרב. אותו יום – חמישי בשבת היה, הוא יום השוק בעיירה ידוע ידעתי כי הרבנית טרודה בחנות כל הבוקר, וכן ידעתי כי חוה תשהה בבית כל היום: מחר ערב שבת. ביד רועדת דפקתי בדלת.
“תיכף!” נשמע קולה, אך הבחנתי כי לא אלי נתכוונה. ואכן, משפתחה את הדלת וראתה אותי החוירה ונסמכה אל מזוזת הפתח. אחר נתאוששה ואמרה:
“אבא איננו בבית. הוא הלך לשמחת מצוה.”
“חבל, ואני כבר התגעגעתי על השחמט.”
"גם אבי חיכה לך אתמול ושלשום… " דומה כי העלימה ולא סיימה בדברה.
“ואת לא חיכית לי כלל?”
"שפתיה רעדו. “אני? מה אני? נערה אנוכי.”
“התרשיני להמתין עד בוא אביך?”
היא נבוכה. “בבקשה. הכנס. אבי יחזור בעוד שעתיים…”
ניחמתי בלבי על המעשה. “שעתיים? מוטב, איפוא, כי אבא מחר. סליחה.” הושטתי לה את ידי שלא במתכוון. היא נסוגה כדי פסיעה, אחר הושיטה לי את כפה, כף יד קטנה, חמה ורועדת. ניצוץ של בושה נתלקח בעיניה.
בצעדי חפזון יצאתי ונפשי הומיה.
מה נחמדה היא! זאת הפעם הראשונה אחזה ביד גבר!
דבר מה התרונן בי, נתמלאתי מעין הרגשת מנצח.
רשע, לבך חוגג והיא אפשר ונשברו חייה הפעם? אפשר ויושבת היא עתה בקצה הספה ונפשה מתעטפת על חטא שחטאה, ועל אותו ‘משהו’ שנתעורר בלבה והיא אינה יודעת מהו?
אותה שעה פחז עלי יצרי לשוב אליה, ללחוץ כפה אל לוח לבבי ולהשבע באזניה כי אהבתיה ולעולם לא אעזבנה, – ולא שבתי.
יא
הימים חלפו עברו. השתדלן הצליח במאמציו וזכויותי אושרו ולאחר שלושה ימים אמוּר הייתי להתיצב למבחן הצבא, ומשם? שוב אל הכרך, אל העבודה. וצר היה לי הפעם: משעשע הייתי את נפשי במחשבה כי אם לא אצליח – אבקש עצה לדחות את המבחן הצבאי לשנה הבאה, ואבלה את כל השנה בבית הורי.
הלכתי לבית הרב ליפרד, ולבי נוקפני. בשלמה?
חוה פתחה לי את הדלת. “אתה? אבי חיכה לך עד עכשיו והלך לבית הכנסת.” עיניה היו כבושות בקרקע בדברה.
“הפעם אמתין לו,” אמרתי. “אנסה כוחי עוד הפעם בטרם אסע מכאן.”
“לאן אתה נוסע?” נימה דקה רעדה בקולה, ולבי נתפעם.
“נוסע אני להתיצב לצבא.”
“מתי?”
“מחרתיים.”
“כל כך מהר!” המלים נתמלטו בעל כרחה, ופניה הסמיקו. “הכנס־נא לאולם, למה תעמוד בפתח?”
עמדתי תחתי ועיני הישירו בפניה. האוסיף לראות עוד את הפנים האלו?
“חוה, האם צר לך על שאני נוסע מכאן?”
היא נתחלחלה וראשה צנח על חזה.
“התשוב הנה?” אמרה בלחישה לאחר שתיקה ממושכת.
“אשוב, חוה, אשוב.”
היא נשאה את ראשה, ודמעה נוצצה בעיניה.
“לא, אתה לא תשוב.”
“חוה!” אמרתי לתפוס בידה, אלא שאותה שעה נשמע קול צעדים בחוץ. חוה נמלטה על נפשה. הצעדים עברו לפני הבית ונתרחקו. רגע הייתי כמהסס, אחר יצאתי בלאט כמתגנב.
יב
למחרת לא הלכתי אל הרב. רק ביום נסיעתי מיהרתי אל ביתו להפרד. הרב עצמו פתח לי את הדלת.
“אה!.. ברוך הבא! ואני אמרתי בלבי, כי כבר שכחתני.” הוא לחץ ידי בחמימות.
“הייתי טרוד מאד. אני נוסע היום, ובאתי לקחת את ברכתו.”
“כבר? היום?”
בו ברגע נפתחה הדלת מן החדר הסמוך, וחוה’לה נכנסה. פניה היו חיורים מאד. עינינו נפגשו. תחנונים היו במבטה. נענעתי לה בראשי, ואף היא הניעה ראשה בלי אומר ודברים. נכנסתי עם הרב לחדרו, ישבתי רגעים מספר, הודיתי לו על מידת הכנסת אורחים שנהג בי, וקמתי להפרד. הוא קם והלך עמי ללוותני, ופתאום נתעכב לרגע. יצאתי לאולם לפניו. חוה עמדה סמוכה אל השולחן והביטה אלי, כאילו חיכתה לי.
“שלום וברכה לך. להתראות, חוה…”
היא לא הספיקה להשיב דבר, והרב יצא אלינו.
“חוה’לה, אורחנו נוסע מזה לבחינת הצבא, ברכי אותו כי יצליח ה' דרכו וישיבו בשלום לבית הוריו.”
“ישלח לך ה' את ברכתו…”
“יברך אלהים גם אותך.”
הרב הביט אל שנינו בעינים חמות וטובות, ונדמה לי כי התאנח. חוה הסבה פניה אל הקיר.
יג
אנוכי לא חזרתי.
לאחר ששוחררתי מעבודת הצבא טלגרפתי להורי כי אבוא אליהם לשבועות אחדים בטרם אשוב לעיר לימוּדי. וגם לרב כתבתי. הודעתיו על שחרורי, הודיתי לו על השעות הנעימות שבילית בביתו, וביקשתי ממנו כי יברך בשמי את חוה בתו. הוספתי: להתראות בעוד ימים מספר. ולא עמדתי בהבטחתי. דבר־מה עיכבני, ולא ידעתי מה. כשהלכתי לבסוף אל תחנת־הרכבת על מנת לנסוע לעיירת הורי, לקחתי ברגע האחרון כרטיס ל – עיר לימוּדי. וכשבאתי העירה החלטתי לשכור חדר, לסדר את עניני באוניברסיטה ולשוב לבית־הורי לימים אחדים; אך הדבר הלך ונדחה, וכיון שהתחילו הלימודים לא יכולתי עוד לחזור.
בחוה’לה הגיתי כל הימים, ואת פניה שיויתי לנגדי תמיד. תיכנתי תכניות שונות, להוציאה מבית אבותיה, ללמדה ולפתחה, אחר אקחנה לי לאשה… לא פיקפקתי אף רגע כי הלוך תלך אחרי אל כל אשר אקראנה.
וימים חלפו עברו. דאגות וטרדות רבות התחילו דוחקות בי את דמותה של חוה’לה. יש אשר תשוב ותיזכר לפני, והתעורר בי הרצון להשליך הכל אחר גוי ולרוץ אליה; ויש אשר נשתכחה ממני ולא הייתי זוכר אותה ימים שלימים.
פעמים הייתי שואל את עצמי: האם חטאתי לחוה’לה? קול אחד שבלבי עונה ואומר: “מה חטאתך? לחיצת יד חמה אינה מחייבת!” ושוב מיסרני קול שני: “ועיניך? כלום לא משכוה אחריך? כלום לא הבטיחו לה דבר?”
שונים היו הרגשות שהתרוצצו בי. יש שהייתי פוקדה בזכרוני מתוך געגועים רבים והרגשת סבל, ויחר לי עד מות כי לא חזרתי אליה; ויש אשר הרגשתי כעין הרגשה סתומה של הקלה, כמי שנחלץ מנסיון קשה. האם אהבתי את חוה’לה?
יד
אחותי היתה כותבת לי לעתים קרובות. פעם בפעם היתה מזכירה לפני את חוה’לה; ובכל פעם, מדי ראותי את שמה שחור על גבי לבן, היה לבי נוקפני. זמן קצר לאחר נסיעתי כתבה לי אחותי, כי חוה’לה התידדה עם אסתר’קה והיא לומדת מפיה, בסודי סודות ובשקידה רבה, קרוא וכתוב. אחר כתבה לי, כי הסוד נודע לרבנית, ותתנפל באמצע הרחוב על אסתר’קה בחרפות ובגידופים וגם את שמי הזכירה לגנאי. את חוה’לה כלאו בבית ולא נתנוה לצאת החוצה.
הדברים הסעירו את רוחי ואתהלך ימים אחדים כאובד עצות.
עברו חדשים אחדים. אחותי חדלה להזכיר במכתביה את שם חוה’לה, ואנוכי לא הרהבתי לשאול על אודותיה, אף כי מדי פתחי את מכתביה חרדה נפשי גם חרדה לראות את שמה. והנה סוף סוף נזדקר לעיני שם חוה’לה מן השורה הראשונה של מכתב אחותי; וכה כתבה לי:
“חוה’לה נתארסה. חתנה – בן־עשירים בעיר הסמוכה.”
צל הקדיר רגע את עיני, ולבי נתכוץ. אך רגע משנהו אמרתי לנפשי בקול רם: “נתארסה? מזל־טוב!”
שוב קראתי מכתב אחותי, שמא אמצא בו יתר פרטים על חוה’לה – ולא מצאתי. הפעם כתבתי לאחותי ושאלתי על חוה’לה, על חתנה; חפצתי לדעת, אם מאושרת היא. אבל אחותי לא ענתה מאומה בדבר הזה, ואנוכי לא הוספתי לשאול.
טו
מקץ שנתיים, כשבחינותי הראשונות עברו בשלום וכבר נעשיתי “דוקטור־למחצה”, נעתרתי לבקשת הורי ובאתי לראותם. נסעתי בלב קל. ידעתי כי אחותי נישאה לאיש, לקורת־רוחם של הורי. וגם ידעתי כי חוה’לה יושבת בבית־בעלה בעיר הסמוכה…
בבית־הורי לא מצאתי נחת יתירה. אבי ואמי נזדקנו, הפרנסה לקתה, וכלולות אחותי אכלו את שארית אמצעיהם. הורי שמחו עלי מאד והקיפוני דאגה רב. אמא לא פסקה מספר על “הנחת” שלה, על הבת, ואבי לא גרע ממני את עיניו הספוגות דמעה.
למחרת היום באה אסתר’קה לבקרני. היא עומדת עתה ברשות עצמה, יש לה שיעורים בעיירה. משתכרת לא־מעט ומסייעת גם בידי הוריה, שגלגל־החיים נהפך עליהם. היא שמחה, עליזה מלאה חיים – כאז.
“יודע את? חוה’לה שוב כאן!”
דבר־מה נרתע בתוך־תוכי.
“היא כאן זה שנה ויותר… עזבה את בעלה… לא שמעת?… אחותך לא כתבה לך?…”
"כן! הלא על כרחה נישאה. עוד לפני החתונה ברחה מבית־הוריה, והסתתרה בחדרי שני ימים ושני לילות. רציתי להודיעך, אך נודע לה הדבר – ותפרוץ בבכי. על כרחה החזירוה הביתה ועל כרחה הכניסוה לחופה. ואחרי החתונה רבו הקטטות בבית בעלה. היא דרשה גט. הבעל היסס; אביה תמך בה ואמה צעקה חמס: ‘תמות נפשה – וגט לא ינתן לה!’ ובאחד הימים, חדשים מספר אחרי החתונה, שבה לבית הוריה, והודיעה בהחלט: “הרגוני־נא הרוג – אל בית בעלי לא אשוב. שנאת־מות שנאתיו'. הרבנית אמרה לגרשה מן הבית ולהחזירה אל בעלה בחוזק יד. אבל הפעם נתעורר הרב ועמד לימין בתו בכל תוקף: אם אותה תגרשי – גם אותי! הרבנית נכנעה. הרב עצמו נסע לבקש על בתו כי ינתן לה גט, ובעלה באחת: תשאר עגונה כל ימיה וקיפחה את חייה כמו שקיפחה את חיי!”
שמעתי ושתקתי, ופני כבושים בקרקע. הרגשתי במבטה, מבט־תוכחה של אסתר’קה המכוון אלי ולא נשאתי את עיני.
כעבור ימים מעטים אמרתי להורי כי נחפז אני לשוב לעיר לימודי. שני זוגות עינים כואבות ומחרישות ננעצו בי.
את חוה’לה לא ראיתי הפעם. וגם אחרי־כן לא יספתי עוד לראותה.
א
עלייתו של אבא ל’פלשתינא" היתה מתוכנת מראש. ברור היה לו לאבא מלכתחילה, כי אביו, בן הרב, לא יסכים לעולם לדבר. כיצד יבייש את הרב הזקן, שהכריז לא פעם ברבים, בבית־המדרש ובישיבות של טובי־העיר, כי כל ענין “פלשתינא” לא בא לעולם אלא להדיח את בני ישראל מדרך הישר? מכל שכן חותנו של אבא, בעל חנות המנופקטורה הגדולה ביותר בעיירה, ששמו מפורסם בלודז' ובמוסקבה, חזקה עליו כי יראה את כל הענין של עליית חתנו, לוקח בתו, ל“פלשתינא” כמהתלה רעה. מצבו ב"ה איתן, בתי־החרושת נותנים בו אימון, כח האשראי שלו לעילא ולעילא, אינו מתכוון לפשוט את הרגל ולברוח לאמריקא או לפלשתינא…
ידע אבא גם ידע את הדבר. ואם הסכמת אביו אינה אלא דבר שבלב, ענין כיבוד אב, הרי בהסכמת חותנו תלוי כל קיומו וקיום ביתו. את כסף הנדוניא שקיבל הפסיד זה כבר, וגם ה“תוספתא”, שהיה חותנו מוסיף לו מזמן לזמן, הלכה לאיבוד קמעה קמעה; לאו בר־מזל היה אבא. כל מסחר שהיה מתחיל בו – תכניתו מתוכנת, לכאורה, מראש לכל פרטי פרטיה, והכל עולה בחשבון יפה, וכשמגיע הדבר לכלל מעשה, מיד מתפורר העסק כבנין של קלפים.
חוה שאתו של אבא, אהבה את בעלה והיתה מסורה לו בלב ונפש, אבל מתוך הנסיון למדה לנהוג ספקנות כלפי מעשיו. לה בלבד גילה אבא את פרטי התכנית לעליים לפלשתינא, והיא חששה כי גם הפעם יהיה כאן עורבא פרח. ואילו אבא חישב ותיכן את ענין העלייה כדלקמן:
העיירה, עיירת מולדתם של אבא וחוה, היתה בנויה על חוף אחת הזרועות של הדניפר. הימים ימי קיץ, ובני העיירה יוצאים להתרחץ בנהר, מי בבוקר ומי לפנות ערב. מנהגו של אבא להתרחץ בנהר לפני תפילת שחרית. וכן יעשה: כשיצא בבוקר להתרחץ, יקח עמו עוד חליפת בגדים. את החליפה האחת, זו שהוא רגיל ללבוש, יפשוט מעליו ויניחנה על החוף, ואת החליפה השניה ילבש ויברח אל תחנת הרכבת, ומשם לאודיסה. תעודת מסע לחוץ־לארץ כבר מוכנה עמו, וגם מזוודה, בה ארוזים חפצים הכרחיים, שמורה לו בתחנת הרכבת. את כרטיסי הנסיעה יקח רק לתחנה המרכזית, לזנאמינקה, ומשם… כשיגיע ליפו, יכתוב לחותנו ויבקשהו לשלוח אליו את אשתו ואת שני ילדיו ושלשת אלפים רובל “המגיעים” לו לפי חשבון ה“נדוניא”, ויאיים עליו, שאם לאו – יברח לאמריקה.
מדוע שלושת אלפים רובל דווקא? הכל היה שקול ומחושב אצל אבא מראש. בסוד החליף מכתבים עם משה ליבּ לילינבּלוּם, עם יחיאל מיכל פינס ועם אגודת “מנוחה ונחלה”, שנוסדה אותה שנה בוורשא, ומתשובותיהם היה ברור לו כשמש, כי בשלושת אלפים רובל, היינו, שבעת אלפים וחמש מאות פראנק, המטבע המתהלך בארץ־ישראל, יקנה לו קרקע, יטע כרם ויבנה בית, והיו המנוחה והנחלה מובטחות לו כל ימי חייו.
חוה פקפקה בדבר, ואחם אבא עמד בשלו אף הצליח להפיק את מחשבתו.
ב
מכתבו של אבא, שהגיע מ“פלשתינא”, הטיל רעש בעיירה. נדמה הדבר כאילו קם מת מקברו. בבית אבא היתה צהלה ושמחה, בבית חותנו מבוכה ומהומה. החותן פניו הוריקו למקרא המכתב. החותנת התעלפה. והכל תמהו על חוה שאינה מתרגשת.
לא ארכו הימים והאשה הצעירה הגיעה לחוף יפו וילדיה עמה: תינוקת בת שלוש ותינוק בן שנה, וצרור הכסף המבוקש בידה. אבא חיכה לה בנמל. הוא היה נעול נעלים ערביות אדומות, על ראשו כובע־קש עגול בעל שוליים רחבים, ולבושו מכנסיים וחולצה אפורים מבד עבה, תוצרת ירושלים. פניו היו שזופים, ידיו מיובלות. הוא חיבק ונשק לאשתו, לקח את תינוקותיו על ידיו, קרא לסבלים כי ישאו את המזוודות, והחבורה שמה פעמיה ל“חן מנעולי”. שם חיכתה להם עגלה קטנה. ישבו בה ונסעו אל המושבה, בה עבד אבא כשכיר יום בכרמים.
המושבה, שבחר בה 1אבא, הוקמה רק שנה לפני כן. שני רחובות היו מסומנים בה, ומספר בתי אבן וצריפי עץ נבנו בהם. במשך ימי עבודתו במשובה נתוודע אל אחד המתנחלים, שבא במצוקה והחליט למכור חלק משדהו ומגרשו. וכשהגיע לידי אבא מכתבו של חותנו, שהוא מקבל עליו את הדין, נדבר עם מכירו זה לקנות ממנו שבעים דונם אדמה בשדה, ושני דונמים של מגרש במושבה. את האדמה הזאת, שעתידה היתה להיות שלו מדד אבא בשעלו כל יום שבת, כשנפנה מעבודתו. אף בימות החול, בשובו עייף מעבודת יומו, היה פונה לרגעים מספר אל “נחלתו” להסתכל בה. וכבר הספיק לתכן תכנית מפורטת, היכן יטע גפניו והיכן שקדיו, וגם מעט עצי זיתים ועצי תאנים יטע. “אדמתו” היתה אדמת טרשים ומדרונות של גבעות, ורק מיעוטה אדמת מישור פוריה, אבל הוא אהב את החלקה כולה למן הרגע הראשון. היטב חרה לו, אם מי שהוא ממכיריו דיבר בגנותה של החלקה, וראה בכך עלבון לעצמו. אלמלא מנהג המקום לבנות את הבתים כולם יחד במושבה, היה בוחר לבנות את ביתו על “אדמתו” בתוך הכרם. אבל אין לפרוש מן הציבור. בחן היטב את מגרשו ותיכן לו תכנית של בית, רפת, מחסן וחצר סגורה, את הבניינים החליט לבנות בצפיפות, כדי להשאיר מקום לגינת ירקות, לגינת עצי פרי וגם לערוגות פרחים. חוה שלו אוהבת פרחים! וגם את משק החצר תיכן מראש: שתי פרות יקנה לו; חוה תלמד לחלוב ולטפל בהן; לול יקים לו, וכשיגדלו התינוקות יטפלו בתרנגולות; וסוס יקנה לו לחרוש בכרם; וגם חלקת אדמה יחכור מן השכנים לזרוע עליה חיטים ושׂעורים. בימי חופשתו מעבודה ירתום את העגלה ויסעו הוא, חוה והילדים לטייל במושבות, ולימי החגים יעלו ירושלימה. כרמו יהיה כרם למופת. וכבר נטל עצות במקוה־ישראל ומאת שליט בראשון־לציון וחזנוב בגדרה. את הביקור הראשון שלו עם בני ביתו יערוך בגדרה, אצל הבילויים.
ג
את חוה ואת התינוקות הביא אבא אל דירתו, חדר צר, ששכר בביתו של אחד האכרים. תחילה גרו עמו בחדרו עוד שני פועלים, אבל לשמע הבשורה על בוא בני ביתו ויתרו על מקומם. דיירי המשנה יצאו מן החדר ערב בוא האורחים, והחדר היה מלוכלך ואפל. חוה, אשת־חיל, רוחה לא נפלה עליה והיא השיבה מבט של חיבה על מבטו הנבוך של בעלה. למחרת קיפלה את שרווליה וניגשה לעבודה, ולאחר יומיים לבש הנווה צורה נאה. את כתלי החדר סיידה במו ידיה, את רצפתו שטפה יפה־יפה, את החלונות צחצחה, וילונות לבנים ומגוהצים תלתה עליהם, ומחיצה הקימה בחדר: מדור לתינוקות ומדור לה ולאבא. על השולחן הקטן פרשה מפה, – ויהי אור.
וגם אבא לא טמן ידו בצלחת. במשך יומיים הקים מטבח קטן ליד החדר, ו“כיריים” העמיד בו עשויים שני פחים של נפט, ו“תנור” לאפיית לחם התקין בעזרת ערבי, שהוזמן מן הכפר, אף הביא שני גמלים עמוסים חומר הסקה, שרשי שיחים יבשים. אבא עזר לחוה להכנס לחוּג החיים החדשים, שלא היתה רגילה בהם, והיא נכנסה מתוך רצון טוב ומתוך החלטה גמורה להסתגל לכל. בלב שלם חפצה לשכוח את החיים הישנים ולהגמל מהם לחלוטין. אמנם, דאגה נסתרת קיננה בלבה ולא גילתה אותה לבעלה: הידע אבא למצוא כאן מקור של פרנסה לבל תצטרך שוב לעזרת אביה?
כשסיים אבא לסדר את ביתו, נתן לבו להגשמת תכניתו. הלך ליפו – רגלי הלך כדי לחסוך שני פראנק שכר נסיעה, – החליף את שלושת אלפי הרובל שהביאה חוה, וקיבל שלוש מאות שבעים וחמשה נאפּוליונים. גם את המתנות מימי היותו חתן, מנורת־חנוכה של כסף ושעון זהב, שהביא עמו במזוודתו מחו"ל, מכר בעשרים וחמשה נאפּוליונים, כדי “לעגל” את הסכום. בשובו לביתו, – גם הפעם הלך רגלי, – היה לבו טוב עליו. הוא נשק לחוה ולילדים וכולם ישבו לאכול את ארוחת הערב מתוך שמחה. למחרת נועדו אבא ומוכר הנחלה בועד המושבה לסיים דבר הקניה. רשיון לקנות את הנחלה ולהביא את בני ביתו אל המושבה כבר ניתן לאבא לפני כן, באספה כללית, כמנהג המושבה. אבא שקל על יד המוכר, לעיני חברי הועד, שבעים נאפּוליונים מחיר שבעים דונם הקרקע, עשרה נאפּוליונים מחיר המגרש, ולועד שילם מס קרקע מוס חתימה שני נאפוליונים וחצי, וחצי נאפּוליון תרם לקופת בית הספר. המוכר והקונה עשו קבלת־קנין, כמנהג ישראל. המוכר חתם על שטר המכר, עדים שנים העידו, הועד אישר וקיים את המכירה, והאדמה נרשמה בפרטי־כל על שם הקונה. הנוכחים ברכו את אזרח המושבה החדש במזל־טוב ובשעה טובה.
אבא הביא את שטר המכר לביתו, חיבק ונשק לחוה והכריז:
"מעכשיו פּלשתינאים אנו באמת!”
מיד לקחו את ילדיהם על זרועותיהם והלכו לראות את אדמתם. עתה ראה אותה אבא בעינים חדשות, ופניו קרנו מרוב אושר. אשרוֹ נאצל גם על חוה; שעה ארוכה ישבו על הגבעה, ואבא סיפר לאשתו את כל שבחי אדמתם וסגולותיה. חוה הסתכלה בבעלה בחיבה, אבל בעומק לבה חשבה: מנין לך, בעלי, תורת האדמה? מסבא שלך הרב, או מאבא שלי החנווני? אבל את מחשבתה לא גילתה לו. גם אל המגרש הלכו וקבעו בדיוק את מקום הבית והרפת, אף סימנו את המקום לירקות, לעצי פרי ולפרחים.
ד
לאחר קנית האדמה, ולאחר הערב, בו הרגיש אבא את עצמו כבערב כלולותיו עם חוה, נדדה שנתו מעיניו כל הלילה. מאז “טבע” בנהר של עיר מולדתו ועד היום עברו רק חמשה חדשים. כיום אחד נדמו עתה החדשים האלה בעיניו, אבל כמה מרובות היו החוויות שעברו עליו! ופתאום זכר אבא ימי נעוריו, וכל חייו עד אותו יום, שיצא בו ל“התרחץ” בנהר, עברו לנגד עיניו כצללים.
רך וענוג גדל בבית אביו בן־הרב. אביו לא נמנה עם העשירים, אבל את הנער פינק והתברך בו. תחילה בחדר ואחר־כך בישיבה הצטיין הנער בשקידתו ובתפיסתו. יודעיו ניבאו לו כי יירש בעתיד את כסא הרבנות של סבא. הנבואה לא התקיימה. הישיבה היתה בעיירה רחוקה, וביום בהיר אחד ברח אבא מעיירת הישיבה אל העיר אשר בה גימנסיה, ויהי ל“אֶקסטרן”. אבא לא סבל כל מחסור אף אז. אביו אמנם כעס ולא רצה לשמוע את שמע בנו, ומאת סבא, הרב, הסתירו את כל הדבר; אבל האם, שהיתה אוהבת את בנה וחשבה אותו לגאון, שעשעה בסתר לבה את המחשבה, שבנה יהיה לדוקטור ולא לרב. היא היתה שולחת לו על ידי בעלי־העגלות מתנות־כסף ומזונות מדי חודש בחדשו. אבא עשה חיל בלימודי חול, כאשר עשה לפני כן חיל בלימודי קודש, וגם הרבה לקרוא בספרים. ספרי פּיסארוב, דוֹבּרוֹליוּבדוֹב ובילינסקי היו שגורים על פיו ותקועים בזכרונ כהויות של אביי ורבא. הוא ומוריו־ידידיו היו בטוחים, שבמשך שנתיים יעמוד בבחיננ, יקבל תעודת בגרות, והדרך אל האוניברסיטה בקיוב תהיה פתוחה לפניו. אבל גם הם התאכזבו. מבית סבא נפתחה הרעה על אבא. במשך שנה הצליחו להסתיר את הדבר מהרב, ולפתע פתאום נודע לו כי נכדו יצא לתרבות רעה. התאבל עליו הרב כעל מת. לבנו ולכלתו הודיע, כי אם לא יחזירו את בנם הביתה יכריז עליהם חרם, ויהיו מנודים מעדת ישראל. הלכו האב והאם אל בנם וישבו אצלו שלושה ימים רצופים בבכי ובתחנונים; נשבר לב הבן בראותו את צער הוריו, וחזר הביתה. איום החרם על הורי אבא בוטל, אבל עליו עצמו חל איסור חמור לדרוך על סף ביתו שלסבא, כי בעיניו נחשב כמת.
בינתיים קם בעיירה חבר משכילים, אשר קראו את מאמרי סמולנסקין, לילינבּלוּם ופּינס, והתנבאו לעלייה ל“פלשתינא”. אבא התחבר אליהם. גם חוה, בתו של גביר העיירה, בעל חנות המונפקטורה הגדולה, שה“פריצים” בעלי האחוזות וקציני גדוד הצבא החונה במקום, היו שוקדים על דלתותיה, היתה חברה לחבר ה“פּלשתינאים”. עוד בילדותם הכירו אבא וחוה זה את זה. עתה גדלה חוה, למדה מפי מורים רוסים, היתה קוראה ספרים, בקיאה בשירי לרמונטוב ושופכת דמעות על הרומאן של צ’רנישבסקי “מה לעשות?” אביה של חוה כיבד את הרב, שכל העיירה התגאתה בו, אבל גם את ההשכלה כיבד, כי אין להשיא בת אם אינה משכלת. את חבר ה“פלשתינאים” לא יכבד אביה של חוה, אבל הוא עצם עיניו מן החברותא של בתו, כי אמר בלבו, שמוטב לה לבוא בין אלה, מאשר בין הבחורים הגויים וקציני הגדוד, שביקשו קרבתה.
חוה היתה נערה פיקחת וחננית, ומצאה חן בעיני כל הבחורים שבעיירה וגם בעיר הקרובה, עיר המחוז שעל שפת הדניפּר. אף ידוע היה כי אביה הקציב לה ששת אלפים רובל נדוניא, והכסף שמור ב“בנק האצילים”. בחבר ה“פלשתינאים” נפגש אבא וחוה והתידדו. חוה חלמה על “דוקטור” וכן גם הוריה. אבא לא היה “דוקטור”, אבל בחור עליז ופיקח היה ודיבר רוסית רהוטה ושוטפת. בויכוחים, אפילו עם סטודנטים, בני עיר המחוז השכנה ובני ה“פּריצים” בעלי־האחוזות שבסביבה שהיו באים אל העיירה השוכנת ביער לעונת החופש מקיוב, הכה אא5 תמיד את הצד השני שוק על ירך. לבה של חוה התחיל דופק בחזקה לעומת אבא. ואבא, מדי ראה את חוה, נדמה לו כי הוא רואה אותה לראשונה. וכשחלם עתה על “פלשתינא”, התמזגו במחשבתו ובחלומותיו “פלשתינא” וחוה.
כשנודע הדבר, לא היה קץ לשמחתם של הורי אבא. גם אמה של חוה אמרה בלבה: מוטב נכדו של הרב מאשר איזה איוואן איוואַנוביטש. בעיר המחוז שעל שפת הדניפּר קרו מקרים שבנות ישראל ברחו עם קצינים. לא כן אביה של חוה. הוא “עקם את החוטם”. לא על חתן כזה חשב ולא לזה פילל. אבא נראה לו קל שעת, ובעל לשון מהירה מדי. הידע לכלכל בעתיד את החנות? אבל קסם הרב השפיע, ולכן הסכים גם האב כמי שכּפאוֹ שד. והרב ברך ברכה של תחית־המתים והרשה לנכדו כי יבוא לפניו.
לאחר החתונה נתן אביה של חוה לחתנו רק שלושת אלפים רובל במזומנים, ואת המוֹתר “השליש” בידי עצמו על כל צרה שלא תבוא. וה“צרה” לא איחרה בוא.
ה
אבא התחיל בבנין ביתו. במו ידיו חפר את חפירת היסוד, וגם בור כרה לסיד ובעצמו מיחה אותו. חוה היתה מוצאת שעה חפשית לעזור לו. כשהתחילו הבנאים והנגר בעבודתם, עבד אבא עמהם בכל. הוא חשב לבנות את הרפת תחילה ואת הבית אחר־כך. התכוון לקנות מיד פרה חולבת, והיה חלב לילדים ולחוה. כי פני חוה נפלו. החום, העבודה הקשה, שלא היתה רגילה בה, האוכל הזעום נתנו בה אותותיהם. אבא חשב כי החלב יועיל.
תכניתו של אבא הצליחה הפעם רק למחצה. כשסיימו את בנין הרפת והתחילו להקים את קירות הבית, יצאה גזירה מאת הרשות שאסרה על הבנייה. שבעה אכרים התחילו בבנין בתים ורשיונות לא היו בידם. באו שוטרים מן העיר, הפסיקו את מלאכת הבנין, גרשו את הבנאים, כולם ערבים בני רמלה, ומשמר הועמד מטעם הרשות במושבה, לבל יונח עוד אריח על גבי אריח. קרוביו של בעל־הבית, אשר בדירתו גרו אבא וחוה, באו באותו זמן מחו"ל. בעל הבית דרש בכל תוקף, שדייריו יפנו את החדר, וחדר אחר אי אפשר היה להשיג במושבה. מה לעשות? אבא טייח את קירות הרפת, התקין בה תקרה של קרשים ורצפה ארעית, קרע חלונות קטנים בקיר, וחוה סייסה את הקירות ושמה וילונות על החלונות. אבּא, חוה והילדים התישבו ברפת, ותהי להם – לבתי. חוה שמחה כי על כן באה עם הילדים לשבת בצל קורה משלהם, אבל אבא התעצב אל לבו, כי תכניתו לא התגשמה במלואה. אכן, לא רק תכניתו זאת בלבד לא התגשמה.
בחורף נטע אבא את כרמו. הוא בחר לנטיעתו הראשונה את חלקת אדמתו הטובה אשר בבקעה. היבלית היתה מרובה ועמוקה, והוצאות ההכשרה עלו פי שנים מהמשוער. ועוד צרה באה עליו: אבא לא העלה על דעתו כי פועליו יעבדו והוא יעמוד על גביהם וישגיח; לקח מעדר ועבד עמהם כל היום. ורגיל היה אבא שלא לעבוד לאטו, כי אם ב“סערה”. הפעם ביקש גם להשקיט בעמל את היתוש שניקר במוחו, הרהוריו על חוה שלו ועל ילדיו היושבים ברפת. לבו היה נוקפו. אולם לא כך חשבו פועליו. סבורים היו כי בעליהם מתכוון ללחוץ אותם, שיעבדו למעלה מן הרגיל, ולכן התנקמו בו ולא השגיחו בהוצאת היבלית. לאחר שגמר אבא את נטיעת כרמו, והגפנים התחילו נובטים, נבטה גם היבלית. לשוא כילה אבא את כוחותיו בקיץ.
ההשתדלות לבטל את גזירת הממשלה שגזרה על הבנייה הצליחה, והרשיון ניתן להשלים את בנין הבתים. גם אבא ניגש להשלים את בנין ביתו. הכין לעצמו קורות, קרשים, רעפים, חלונות ודלתות. מחסן בשביל כל החמרים הללו אל היה לו, על כן סידרם בחוץ ליד הרפת שגר בה ובלילות היו חלקים מהם “נעלמים”. כשרצה אבא לסיים את הבנין, הוכרח לקנות כמה דברים מחדש.
שנתיים לאחר הנחת אבן־היסוד השלים אבא את הבנין: שני חדרים, מרפסת ומטבח. קטן היה הבית, אבל לאחר שנתיים של ישיבה ברפת נדמה בעיני חוה כהיכל, והילדים ששכחו, או כמעט שלא ידעו, טעם בית מהו, – בעיניהם היה כליל השלימות והיופי. הילדה הגדולה, בת חמש, התחילה לומדת בבית־הספר, וגם אחיה בין שלוש, היה רץ אחריה למקום של תורה.
שמחת הבית – אחריתה היתה תוגה.
את ארבע מאות הנאפיליונים שלו השליש אבא זמנו ביד ידידו ביפו, שהיתה לו חנות מכולת. את חשבונו הראשון ידע אבא; מאה נאפוליונים לקח מידידו לתשלום הקרקע ולהוצאותיו הראשונות. אחר כך שכח את חשבונו. פנקס לא היה לו וזכרונו לא עמד לו. ידידו היה מסלק בדיקנות את ה“משיכות” של אבא. איש נאמן, טוב לב ודיקן היה הידיד, זהיר בממון חברו יותר מבשלו. מדי שלושה חדשים היה מוסיף על חשבון אבא, לזכותו, רבית על כספו, כפי שהיה משלם למלויו, ומדי שלושה חדשים היה שולח לאבא העתקה של חשבונו. הוא עצמו לא עיין בחשבונות; למה יבטל את זמנו? סמוך היה ובטוח כי כספו יספיק לו עד שכרמו יתן פריו. שני דברים הגבירו את בטחונו: הוא חסך מעצמו וגם מבני ביתו כל הוצאה מיותר, ועבד קשה כל הימים יחד עם חוה, ומפי המומחים ידוע לו אל נכון, כי שלושת אלפים רובל דיים לביסוס נחלה בארץ.
והוא הרי הוסיף עוד עשרים וחמשה נאפיליונים~
בשבועות האחרונים לפני השלמת הבנין, כשהיה אבא מרבה ב“משיכות” מאת ידידו, ביקש ממנו הלה פעמים מספר לבוא אל ביתו. עם גמר הבנין לבש אבא חליפה נקיה וירד אל ידידו העירה. בבואו אל החנות, מצא אותה מלאה לקוחות. ידידו האיר לו פנים, ברכהו לחנוכת ביתו ושאל אותו, אם אומר הוא ללון בעיר, כי עליו לדבר עמו ביחידות. אבא ענהו כי אמנם חושב הוא ללון בעיר, שכן יש עם לבו לקנות רהיטים לביתו ויהיה זקוק לכסף. לשמע הדברים עבר צל על פני הידיד. בפעם הראשונה התעורר חשד בלבו של אבא, הי כדבר שביקש ידידו להגיד לו, אינו אלא בענין חשבונו. האומנם אפס הכסף? והרי כרמו יתן פרי רק לאחר שנתיים? אבא הרגיש כאילו איזמל קר נגע בלבו. בערב, כשבא אל בית ידידו, נגלה לו הדבר: על אף ארבעים הנפוליון, שהוסיף ידידו רבית על חשבונו במשך הזמן התגלה בו גרעון של חמישים נאפוליון. ידידו הרגיש במבוכתו ואמר דרך ריתוי כי כך גורלם של המתנחלים הראשונים: התכניות והתקציב מאכזבים. אין להתיאש, הרווחה בוא תבוא. אבא ישב דומם ולא ענה דבר. מחשבה אחת פלחה את מוחו: מה אעשה? איך אגלה את הדבר לחוה? ומה יהיה גורל ילדי?
“הבה נחשב כמה יחסר לך,” אמר הידיד.
רהיטים – עשרה נאפוליונים; העבודה בכרם במשך שנתיים נוספות – עשרים וחמשה נאפוליונים, מלבד עבודת אבא בעצמו; מחיה לשנתיים – ארבעים ושמונה נאפוליונים במזומנים; שתי פרות – עשרה נאפּוליונים. סך־הכל: תשעים ושלושה.
“נוסיף עוד שבעה נאפוליונים, הוצאות בלתי צפויות מראש – הרי מאה נאפוליונים”, סיים הידיד.
“ועוד חמישים נאפוליונים מכסת חובי לך”, הוסיף אבא באנחה קלה.
“אחכה, עד שירחיב. תוסיף את הרבית שאני משלם למלוה.”
שני הידידים נאלמו דום.
החשבון של המומחים היה מוטעה, – הגה אבא בלבו.
“יש לי קשרים בועד הפועל. אנסה לבקש למענך הלואה של חמישים נאפוליון,” אמר הידיד.
“חס וחלילה!” קרא אבא. וקפץ ממקומו כמי שעקצוֹ עקרב. ובלחש הוסיף: “לא… לעולם לא!”
ושוב שתקו שניהם שעה קלה. לבסוף התנער אבא ואמר: קשה לי מאוד, אבל אין ברירה. יש לי שבעים דונם קרקע, אמכור את החצי." הדברים יצאו מפיו בדי עמל, כאילו עקרן בצבת מתוך לבו.
פני הידיד אורו. קם, לחץ את ידו של אבא ואמר:
“יישר כוחך, כי מיאנת לבקש מכסף הציבור. ועד שיימצא לך קונה לאדמתך דע כי חנותי פתוחה לפניך.”
ו
כשיצא אבא למחרת מיפו לשוב לביתו ולמושבתו, –רגלי הלך, – היתה לו רווחה ללבו. בלילה, בשכבו על מיטתו בבית ידידו, תיכן תכנית חדשה: מחצית אדמתו, שלושים וחמשת הדונמים, יכניסו לו שבעים נאפוליון; מחיר האדמה במושבה עלה פי שנים ומעלה. על חשבון החוב יסלק לעת עתה שלשים נאפוליון; מיטות לילדים ושולחן־אוכל יקנה בחמשה נאפוליונים; שתי פרות יקנה בעשרה נאפוליונים. חוה תטפל בפרות ויהי חלב לילדים וגם למכירה, ומעות קטנית להוצאות. ישארו עוד עשרים וחמישה נאפוליונים, בהם יקנה לעצמו עגלה וצמד סוסים ויהיה ל“בעל עגלה”; עד שיתן הכרם את פריו, יפרנס ביתו ויכלכל את כרמו בשכר עבודתו זו. בכל המושבות יש בעלי עגלה והם מפרנסים את בתיהם.
כשקרב אבא לביתו, הרגיש שוב מועקה בלבו. מה יגיד לחוה? הילדים שמחו וצהלו לקראת אביהם. חוה הבינה כי מקרה רע קרה, אַף ידוע ידעה מהי הרעה; את אשר יראה כל הימים בא לה. היא אימצה לבה, לא אמרה ולא שאלה דבר, מיהרה להכין לבעלה תה חריף כאשר אהב, ורק בערב, לאחר ששכבו הילדים לישון במיטותיהם הרעועות, ישבו שניהם בפינת החדר והתחילו מדברים בבת אחת. בלחש דיברו וכאילו המשיכו בשיחה אחת ישנה. חוה לא הופתעה כל עיקר מן “החשבון”. הוצאות שהוציאו לא היו רשומות גם אצלה בפנקס אבל חרותות היו בזכרונה. תמיד היתה משתוממת על תמימותו של בעלה, שאינו רואה ברעה המתרגשת לבוא.
אבא סיפר על תכניתו החדשה, וחוה הקשיבה בצחוק על שפתיה ובניצוץ חיבה בעיניה. “חלום חדש”, אמרה בלבה עם ראשית דבריו של אבא. כשגמר, הבינה כי יש הפעם קורטוב של מציאות הכרחית בדבריו. זמן רב שתקה ובסוף אמרה: “על אשר מיאנת לבקש הלוואה מאת חובבי־ציון, אני משבחת אותך”. היא שתקה רגע. “ועוד על דבר אחד אני משבחת אותך ומודה לך”. היא לא גמרה הפעם את דבריה, אבל אבא ידע את מחשבתה. היא מודה לו על שאינו מציע לבקש “ההלוואה” מהוריה. הוא ידע מראש, כי חוה לא תסכים לכך בשום פנים; בגללו לא תסכים, לבל ינתן פתחון־פה לאביה לבוז לבעלה.
לא! שפחה אהיה בבית זרים, ולבזיון כזה לא אתן את אבא, אמרה בלבה. אולם גם העצה למכור את מחצית האדמה אינה נראית לה. היא ידעה, כי המעשה הזה יפצע את לב אבא פצע שלא יירפא ימים רבים. הרי אוהב הוא את אדמתו, כאשר יאהב החי את החי.
“אבא, נמכור את תכשיטי. נמשיך עוד שנה ונראה, איך יפול דבר”, אמרה חוה לאחר שתיקה ממושכה. אבא נרתע ממקומו. הוא ידע כמה יקרו לה תכשיטיה; לא היו לחוה תכשיטים, כי אם פנינים שקיבלה מאמה ערב חופתה, ואמה קיבלה אותם ערב חופתה מן הסבתא, והסבתא מאמה שלה. ירושת משפחה היא מדור דור. כששמה אמה את הפנינים על צואר בתה בערב החופה, לחשה על אזניה ובירכה אותה כי תזכה לתיתן לבתה בערב חופתה. והפנינים אף יקרות־המציאות היו. סוחר־תכשיטים ממוסקבה, שנזדמן לביתם, העריכן באלף וחמש מאות רובל.
חוה הרגישה במבוכת בעלה, הניחה ידה על ידו ולחשה:
“למה לי תכשיטים? לא אתקשט עוד בהם”.
“חשבתי כי תשמרי אותם לכלולות בתנו.”
“שוטה שלי, למה פנינים לבתנו? היא תתקשט ביום חופתה בפרחי שדה. התזכור, איך מתקשטות הכלות בכפרים האוקראיינים?”
שניהם צחק בבת אחת.
למחרת נסעה חוה העירה, לנה בביתו של הידיד, ואשתו של זה הלכה עמה אל איש יהודי מעדת הספרדים, סוחר תכשיטים. מראה הפנינים הפתיעהו, וכשנוכח אחר בדיקה קפדנית, שהן פנינים אמיתיות, נוצצו עיניו. תחילה הציע עשרים וחמשה נאפוליונים. לבה של חוה קפא אבל חברתה ידעה לעמוד על המקח, וגם את נפש הקונה ידעה, ולאחר משא ומתן ארוך קיבלה חוה שבעים וחמשה נאפוליונים.
בחמשה נאפוליונים קנתה חוה מיטות לילדיה, שולחן־אוכל וארבעה כסאות; שלושים וחמשה נאפוליונים נתנה לידיד על חשבון החוב; ואת המותר, שלושים וחמשה נאפוליונים, הביאה לבעלה שקיבלם מידה בלב נוקף ובידים רועדות.
את חנוכת־הבית חגגו אבא וחוה “כיד המלך”. הידיד מיפו ואשתו וכל בני המושבה באו ושתו יין, – מתנה ששלחו ידידים מראשון־לציון, – אכלו לחם, דגים מלוחים וזיתים, שרו שירים ורקדו עד אור הבוקר. אבא היה בראש כל הרוקדים. שעה ארוכה רקד “סולו”: “חסיד’ל” ו“קוזאצ’וֹק”. פניו חורו ואדמו חליפות ועיניו נוצצו. לשוא הפצירה בו חוה, כי יחדל וינוח. לשוא משכוהו ידידיו בכח מ“העיגול”; הוא לא חדל לרקוד, עד כי נפל ארצה.
למן העת שבא המשבר, לא היה ניכר כל סימן מן המתהווה בלבה של חוה. רק לפעמים היה עובר רעד על שפתיה, ביחוד כשהיתה מביטה על ילדתה. ומיד היו פניה חוזרים לקדמתם, גם הפעם, כשראתה את ה“ריקוד” של בעלה, היה עובר לרגעים אותו רעד על שפתיה, עובר ונעלם. אולם כשנפל אבא מלוא קומתו ארצה, חשה אליו בקול קריאה. היא לא ידעה עוד לשלוט ברוחה ובכי תמרורים פרץ מגרונה.
ז
ימים קשים באו לאבא ולחוה, קשי הימים הראשונים היה כאין נגדם. אבא קנה לחוה שתי פרות ערביות, ולעצמו זוג סוסים ועגלה משומשת. את הרפת חילקו לשתים – חציה לרפת וחציה לאורווה. במו ידיו הקים אבא סמוך לרפת דיר קטן, “מדור” לשתי העגלות, והעבודה המפרכת התחילה: אפייה, בישול, כביסה, תיקונים וניקוי. חוה הטילה על עצמה גם את הטיפול בפרות וחליבתן, ועשיית חמאה וגבינה למכירה. הם עצמם, חוה ואבא, לא טעמו מן החלב ותוצרתו ורק נתנו מעט לילדים, המוֹתר היה למכירה, כדי שיהיה מעט מעות במזומן לשוק ולחנות, הטיפול בילדים הוקל מעל חוה, הילדה בת החמש דאגה לעצמה וגם לאחיה בן השלוש, שלא היה מפונק מילדותו, ואבא עשה עצמו “בעל עגלה”: עם חשכה היה רותם את עגלתו ויוצא לעבודה, ועם חשכה חזר הביתה. את הטיפול בכרם מסר לידי פועל, ורק פעמיים בחודש היה מוציא בשעות הלילה את הזבל מן הרפת ומסיע אותו לכרמו. בשבתות ביקרו הוא, חוה והילדים, בכרם. הוא עבד בחומר ובלבינים בבניני היקב בראשון־לציון, היה מסיע אבנים מן המחצבה למושבתו, ופעמיים בשבוע היה מסיע נוסעים מן המושבה ליפו וחזרה, אותם ואת מטענם. סוסיו לא הצטינו בזריזות, הדרכים היו קשות, ובסגולות יתרות של “בעל־עגלה” לא היה מחונן. גופו רזה ונחלש משבוע לשבוע. העבודה קשתה עליו ואכילתו היתה חטופה. חוה היתה מסתכלת בו ונאנחת במסתרים.
אולם מצב רוחו של אבא השביח כמעט כבימים הראשונים לבואו ארצה. ההרגשה, שהוא מרויח את לחמו ובני ביתו אינם אוכלים מן “המזומן”, שהביאו מן הגולה, היתה כדשן לעצמותיו. מטבעו אוֹפּטימיסטן היה. רק מיום שהפסיקו “החיילים” בכוח את עבודה הבנין בביתו, שלטה בו העצבות מזמן לזמן. במשך החודש מאז גילה לו ידידו את “סוד” הקופה שלו ועד אשר קיבל את שכר עבודתו הראשון מאת הגזברות של היקב, התהלך כאבל. זה היה החודש הקודר ביותר בחייו, אם כי שמח והרבה לרקוד כל כך בליל חנוכת הבית. משבוע לשבוע, מיום תשלום ליום תשלום, עלה רוחו ואילו בשרו ירד וכחש.
ביחוד שמח כשהצליח לשלם לידידו את מוֹתר החוב. שוב היה מזמן ניקוד של “חסיד’ל” ודבריו תובלו בבדיחות. הנוסעים מן המושבה אהבהו את “בעל־העגלה” שידע לבדח את לבם בדרך המשעממת. גם תחבולותיו לעורר את סוסיו, שהיו “נכי־רוח” לפי טבעם ומרודים מרוב עבודה קשה ומזונות מצומצמים, – הקנו לו שם. שמשיה ישנה היתה לאבא, שהביא מן הגולה. בימי הקיץ היתה משמשת לו סוכה לשכב בצלה לעת הצהרים, בזמן שהיה עובד בחומר ובלבינים מחוץ למושבה. בימי החורף היתה לו מגן מפני הגשם. והיא, השמשיה, היתה גם אחת מתחבולותיו להוציא את סוסיו מ“אדישותם”. כשהיו עומדים בלא ניע בהר־חול שבמבוא למושבה ו“תחבולותיו” הרגילות, – השוט, הגערות, הקללות וגם שיר, ששר באזניהם, לא הועילו, היה אבא “יורה” בסוסיו בשמשיתו. היה מעמיד כנגדם את השמשיה ופותחה וסוגרה במהירות כדי להפחידם. פעמים מספר עמדה לו התחבולה, הסוסים נבהלו, נרתעו הצדה והוציאו בינתיים את גלגלי העגלה מן החול. אבל לבסוף סרה אימת השמשיה ולא היתה עוד על הסוסים, ואבא היה מטריח את נוסעיו להמשיך דרכם ברגל למושבה, והוא עצמו מעביר על כתפיו הרזות את מטען העגלה מעבר לחול. כשנתרוקנה העגלה ממשאה, הוציאו אותה הסוסים מן החול, ואז חזר אבא והטעין את העגלה מחדש. במקרה כזה היה חוזר למושבה בחצות לילה ומוצא את חוה עומדת ומצפה לו מתוך חרדה בחוץ.
פעם חיכתה חוה לאבא עד בוש.
בקיץ האחרון באה על ביתם צרה חדשה. מחלת עינים קשה דבקה בילדים. רופא לא היה במושבה. הרוקח היה גם החובש והוא שריפא גם את מחלת העינים. והמחלה הלכה והתפשטה מבית לבית. במשך שני חדשים, בשלהי דקייטא, היתה מוליכה חוה יום יום את בתה ואת בנה, שגדלו בינתיים, אל בית־המרקחת, אל החובש, למשוח עיניהם במשחה ולטפטף בהן טיפות. חוה היתה מוכרחה ללוות את ילדיה, כי לאחר הטפטוף והמשיחה היו עיניהם נסגרות מרוב כאב לשעה ארוכה ולא יכלו לשוב לבדם. יותר מן העבודה הנוספת הכבידה על חוה הדאגה לילדים ולעיניהם. אולי נשקפת להם סכנה?
עם בוא החורף רפתה המחלה, אבל העינים לא נרפאו. באחד מימי חנוכה, כשבית־הספר סגור והילדים היו חפשים מלימודיהם, לקחם אבא עמו בנסעו ליפו. ביקשה גם חוה להלוות אליהם אבל עבודתה הרבה עיכבתה.
הנוסעים – נשף חנוכה שנערך בעיר עיכּבם, ואבא שמיאן להשאר עם ילדיו בעיר, פן תדאג להם חוה, הטעין את עגלתו מטען גדול של תפוחי־אדמה בשביל המושבה, – כי עונת הזריעה הגיעה, – וחזר לביתו. את שני ילדיו, שבדק הרופא, הושיב על גבי השקים. בדרך התחילה מנשבת רוח דרומית־מערבית, וטרם הגיעו לראשון־לציון, בחצי הדרך, נִתך עליהם גשם עז. השמשיה, שהיתה צפונה בעגלה לכל צרה שלא תבוא, שימשה הפעם מחסה לילדים. גם את מעיל־הגשם המשומש שלו הלביש אותם אבא ועטפם היטב. הוא עצמו התחיל מזמר ניגון־חסידים עליז כדי לשמח את לב הילדים וגם לעודד את “רוח” סוסיו.
בראשון־לציון התעכב אבא שעה קלה אצל אחד מידידיו, הכיס את הילדים הביתה לחממם, נתן מספוא לסוסיו וגם שתה לתיאבון כוס תה חם. הידידים הפצירו בו ללון עמהם, לבל יסכן את עצמו ואת ילדיו. מי יודע? אולי נתמלא ה“ואדי” שבדרך. אבא פקפק. אם לא ישוב בזמנו, יגרום צער ופחד לחוה, אש תחכה להם. כשחדל הגשם, השמים התבהרו ובקצה־המערב יצאה השמש מבין העננים הקלים, רתם אבא את סוסיו. רק את ילדיו השאיר בבית ידידו כדי שיראו נשף־חנוכה שערכו ילדי בית־הספר.
השמש שקעה כשהגיעה עגלת אבא עד ל“ואדי”. הואדי היה מלא על כל גדוליו. זרם מים עז זרם מן המזרח אל המערב, מן ההרים אל הים. אבא עיכב את סודיו והעיף עין דואגת. השמש, שטבעה זה עתה מאחורי החולות שעל שפת הים, האדימה עוד את פני השמים, והעננים הקלים, שרחפו למעלה, צרו ציורי־קסם. רק ההמיה הקרובה של המים ב“ואדי” וההמיה הרחוקה שבאה מן הים הפריעו את הדממה. פתאום התחלחל אבא: נדמה לו כי רואה הוא בשמים חוט ארוך של פנינים, בהירות, שקופות… והנה נעלמו הפנינים ואינן – והוא רואה נחל מים גם ברקיע. גם הנחל נמוג. והנה רואות עיניו ברור, ולא בשמים, כי אם לפניו על פני הקרקע, את חוה כשהיא עומדת ליד הבית ומצפה לו ולילדים בפנים מלאים חרדה. התחלחל אבא, דפק במושכות שבידו האחת והצליף בשוט שבידו השניה. הסוסים הזדרזו, נכנסו לתוך המים, והשוט הצליף עליהם שוב בעוז. הם התמתחו ומשכו בכל כוח. והנה עברו הסוסים את השבולת. חלפה הסכנה, – עברה מחשבה בלבו של אבא. פתאום נתקלה העגלה, הטעונה משא כבד, באבן או בחריץ על קרקע הואדי, וכהרף עין התהפכה על צידה ומשכה אחריה את הסוסים שרגליהם מעדו. קול צעקה פרץ מפיו של אבא לתוך החלל הריק. זרם המים, שהתעכב רגע במצור הפתאומי שבדרך, גרף את העגלה, ואת הסוסים ואת גופו של אבא, המתפתל בין רגליהם, מטה־מטה.
ח
רוכבי המושבה, שיצאו עם חשכה לקראת אבא, על פי הפצרתה של חוה, לא מצאוהו בדרך. כשהגיעו לואדי ראו פנסיהם עקבות עגלה מן העבר האחד בלבד. לבם נפל עליהם. באו עד ראשון־לציון, ונודע להם כי אבא יצא לפנות ערב בעגלתו לדרכו ואת הילדים השאיר בבית ידידיו. אז הבינו כי אסון בא עליו.
למחרת מצאו הרוכבים את העגלה ההפוכה ואת גופות הסוסים במקום אחד, ובמקום אחר – את גויתו של אבא כשהיא תקועה בין השיחים, במוצא הואדי על יד נחל רוּבּין.
-
במקור “בא” – הערת פב"י ↩
א
לייב’לה היה הנפח הראשון במושבה. שני רחובות היו לה למושבה, הרחוב האחד נקרא על שם מיסדה, ולרחוב השני עדיין לא נקבע שם. בו ברחוב היה גם ביתו של לייבּ’לה, ויהי קורא לו: “הרחוב שלי”, ובמשך שנים מספר, עד שקבעה המושבה שם גם לרחוב הזה, היה נקרא בפי כל: “שלי”. ברחוב הראשון עמדו תשעה בתים, בתי אבן, והאחד מהם בית־משותף בעל שתי קומות, וכן צריף־עץ ארוך, לתפקידים ציבוריים: בית־מטבח לפועלים, בית־כנסת, אולם לאספות, ספריה ומאפיה. ברחוב “שלי” היו בנויים ארבעה בתי אבן וצריף־עץ קטון, ששימש משכן להרביץ בו תורה לילדי המושבה, ועדיין לא הוחלט איך ייקרא המשכן, אם “בית־ספר” ואם “תלמוד־תורה” – על כך פרצה מחלוקת חרופה בין “הזקנים” ובין “הצעירים” ועוד לא הוכרעה הכף.
לכל בית משלושה עשר הבתים היתה רפת או אורווה קטונה, בנויה אבנים או עשויה קרשים, מאחורי הבתים, בתוך החצר. החצרות היו פתוחות ללא גדר, פרט לאחת המוקפה גדר של אבנים. כל אחד מן האכרים היו לו סוס או זוג סוסים, פרה וחמור. ללייב’לה היתה רק פרה. וגם עז אחת היתה במושבה, השייכת ל“שמש” והוא גם האופה וגר עם כל בני ביו המרובים בצריף הציבורי. כל אחד הבתים היה בנוי על מגרשו של האכר, שזכה בו על פי גורל, ורק החלק הקטון של האכרים כבר בנו להם בתים, ולפיכך היו הבתים מפוזרים על פני שטח נרחב. ועל פני השטח שבין הבתים רעוּ הסוסים והחמורים לפנות ערב, עם שובם מן העבודה, והפרות רעו בו בבוקר השכם, בטרם בוא הרועה הערב מן הכפר השכן לאספן אל העדר הקטון ולהובילן אל המרעה בשדה. והעז היחידה התרוצצה כאן כל היום. וכן ניקרו כאן באשפה התרנגולות. ויש אשר תקום פתאום בהלה ומהומה. שועל פרץ מן השדה וטרף אחת התרנגולות. כל חברותיה מרימות קול קרקוּר ואחריהן מתחילות לצווח הנשים, ויוצאות מבתיהן מזוינות במטאטאים להבריח את המשחית.
גם ילדי המושבה, מהם כמנין “תלמידים” וכשני מנינים פעוטים, שעדיין לא הטו שכמם לעול תורה, מתרוצצים על פני השטח הנרחב שבין הבתים ומחוץ לשטח; בחורף הם קוטפים כאן פרחי שדה, ובקיץ הם “בונים” לעצמם “בתים” ו“אורוות” בחול, ומסתכלים במלאכת הבנייה של הנמלים.
שלושה מארבעת הבתים שברחוב “שלי” עמדו בחברותא, בקצה הרחוב, ליד אם הדרך העוברת במושבה. שלשתם בנויים נוסח אחד, בתים קטנים, שני חדרים לכל בית. שנים מן הבתים עמדו מן העבר האחד של הרחוב, ושלישי – מן העבר השני. וזה הבית השלישי, ביתו של לייב’לה הנפח הוא. ועל הבית הזה גאוותו. מתוך הרחבת הדעת ומתוך הדגשה מיוחדת יגיד ויחזור ויגיד: “הבית שלי.” אמנם, על צד האמת, אין הבית כולו שלו. שני שותפים היו ללייב’לה בבית. השותף האחד, או יותר נכון שותפת, היתה אמו האלמנה. אשה רחבת־כתפים ובעלת כרס, אשר פנים של “בעלת־בית” חשובה לה. ומשום מה קראו דווקא לה במושבה: “דיע שמידירקע”, ולא לאשתו של לייב’לה, אשה קטנה, צנומה ורזה, חובקת כל שנה ילד חדש בחיקה, ומספרם כבר עלה לארבעה והיא הרה בפעם החמישית. ועוד שותף ללייב’לה: אחיו הצעיר, בחור העובד יחד עמו בקורנוס. את הבית בנו ואת חלקת אדמתם, עשרים וחמשה דונם, קנו ונטעוה כרם גפנים וכסף “הירושה”, שבאה להם במות עליהם האב, בעיירה פודולית, שנה אחת בטרם יעקרו מן הגולה לעלות ל“פלשתינא.”
הבית של לייב’לה היה שמונה מטרים באורך וחמשה מטרים ברוחב. ואף על פי שאת העבודה השחורה וגם את עבודת הנפחות לבית עשו לייב’לה ואחיו ואמו בעצם ידיהם, לא הספיקו לסיים את בניינו ולהשלימו, כי בינתיים, לאחר נטיעת הכרם, כלתה הפרוטה מן הכיס. כותלי הבית היו מטויחים ומסוידים רק מבפנים ולא מבחוץ. הקטון בשני החדרים נשאר בלי תקרה ורעפי הגג נשקפו לפנים החדר. גם חלונות עדיין לא היו לחדר הקטן ורק “תריסים” סגרו על החורים שבקיר המועדים לחלונות. ואת התריסים עשה לייב’לה עצמו משיירי הקרשים וגם בריחי ברזל התקין להם. בחדר הגדול היו גם תקרה וגם חלונות, אבל רצפה עדיין לא היתה בשני החדרים גם יחד. ידיה המנוסות והרגילות של ה“שמידירקע” לשו תערובת של חומר, טיט וגללי בקר טריים ומשחו את פני האדמה בשני החדרים. וכשהתיבשה היתה מוצקה כ“ברזל”. בחדר הגדול שכנו כל בני המשפחה, וכאן התכוננה אשת לייב’לה להביא לאור העולם גם את ילדה החמישי. ואת החדר הקטון היו משכירים ל“דיירים” בחמישה פרנקים לחודש, אם הדייר היה אכר, ובשלושה פראנקים, אם הדיירים היו פועלים. בחדר היה “מרחב” לשלושה דרגשים.
ב
בן שלושים היה לייב’לה כשזכה בפעם הראשונה בחייו לשבת בצל הקורה שלו. והבית “שלו” נראה לו כהיכל כמעט. אביו, חייט לבגדי גויים, ישב כל חייו בשכנות, בבית קטון, בפרבר שבין העיירה הפודולית והכפר. לייב’לה, שהיה מימי ילדותו שוליה אצל הנפח השכן לדירת אביו, פתח לו נפחיה משלו, לאחר שגדל ונשא לו אשה, במקום שכור. ואף דירה שכר לעצמו בביתו של גוי בכפר. וכל ימיו, ביחוד מאז לקח אשה והוליד ילדים, נשא את נפשו לבית משלו. ולו יהא אפילו קטנטן “כזית”, וחדל להיות “שכן”. המושג “שכן” היה בעיניו כמעט כקללה ורע מזה: כתואר של חרפה. כשמת האב נמצא בבגדי השבת שלו “קניפּל” ובו… אלף רובל, עשר “קאטארינות!” במועצה משפחתית גמרו אומר והחליטו לעקור ממקומם, לעלות ל“פלשתינא” ולקנות להם “קולוניה”. אמרו ועשו. ובמושבה זכה לייב’לה להגשים את חלום חייו: לשבת בצל קורת ביתו. רעפים, אבל תקרה ורצפה אין לה. ומחולקה היתה במחיצות נתמלאה משאת נפשו, ויהי מרוצה ושמח בחלקו. לא כל בני המושבה היו מרוצים ושמחים. היו ביניהם, אשר זכרו את “הדגה” שאכלו בעיירותיהם. היו ביניהם שקיללו את חובבי־ציון, אשר “פיתו” אותם לעזוב קערה מלאה ואת ה“בּוּג” וה“דניפּר” וללכת לארץ שממה, בה אוכלים לחם נקודים וקונים מים ב“ג’ארע”. אבל לייב’לה היה לועג להם ואומר: טוב לי לחם שחור ושום בביתי שלי, מ“חלה” ודגים בשכנות!
קצר קומה ודל־בשר היה לייב’לה, אבל שרירים של ברזל היו לו, וזריז, ומהיר וחרוץ היה וכל עבודה לא קשתה עליו. ולהיפך, במידה שהרבה לעבוד הרבה שמחה ורצון בלבו. וכל בני הבית אוהבי עבודה היו. עם צאת השמש כבר עומד לייב’לה בנפחיה שלו ומקיש בפטיש על הסדן, על גבי הברזל החם, שהוציא אחיו במלקחים מן המפּוח. הנפחיה בנויה קרשים ומכוסה גג של דקות לשלושה חלקים. הנפּחיה גופה נמצאת בחלק הגדול, האמצעי. בצד האחד “רפת” לפרה, אשר ה“שמידירקע” מטפּלת בה, והיא שקנתה אותה בכספה הפרטי, כי גם לה היה “קניפּעל” קטון משלה. והפרה שלה היתה מפורסמת במושבה, חלבה שמן, וה“שמידירקע” חולבת כל ערב וכל בוקר “דלי” מלא. היה לה “סוד” משלה, שאינה מגלה אותו לאיש, מחמת “עין הרע”, כיצד חולבין וכיצד בוללין את המספוא לפרה. ובצד השני של הנפּחיה – מטבח ותנור לאפיית לחם. בני ביתו של לייב’לה לא ישבעו על לחם קנוי מן המאפיה. שמונה “פיות” והתשיעי בדרך. הקורנוס לא יספיק לקנות למענם לחם. ובנפחיה גופה, באחת הפינות, נמצאת מחיצה גם לעגלה, כי לא תלון יחד עם הפרה לבל תבוא לידי תקלה. בנפּחיה מצאו גם התרנגולות “דירה” ללון בה, על כל מוט בולט התישבו ועל הקורות של הגג. לייב’לה למד לדעת על פי הקריאות־הבשורות של התרגול והמית־אנחותיהן של התרנגולות כמה ביצים הטילו התרנגולות במשך היום, וה“שמידירקע” יודעת את כל מחבואיהן, ושניהם בודקים אם החשבון של לייב’לה עלה יפה, כשאמו מלקטת ואוספת בערב את כל הביצים. בבישול, באפיית הלחם ובטיפול הילדים עוסקת אשתו של לייב’לה. בכביסה משתתפת עמה גם חמותה. ובהכנת החומר להסקה, לכביסה ולאפייה, הבעיה החמורה מאד, לפיכך שותפים לשתי הנשים גם הילדים ולפעמים אף הגברים. כולם אוספים גללי בקר וסוסים מן הדרך, כוסחים קוצים בשדות וקוששים קש. ומשקמה להם הרווחה מענפי הגפנים, שזומרים אותן שנה שנה, אורו עיניהם.
העבודה בכרם היתה לכל בני הבית, וראש לכולם לייב’לה, כחילוף המשמרות, המביא להם מנוחה. לאחר יום עבודה קשה בנפּחיה, במטבח, בבית ובחצר, היו יוצאים לכרם כל בני הבית, לרבות התינוקת, שנולדה למז“ט. הכרם היה קרוב מאד לביתם, כמהלך רבע שעה בדרך המלך. ושם בכרם הם מסיימים את שיחת עבודתם ביום. כל ימי השנה הם מוצאים עבודה בכרם. אין הכרם מצמיח עדיין פרנסה; הפרנסה באה מן הקורנוס, אבל עבודה ישנה. והעבודה כה נעימה ונותנת מרגוע לנפש וגם לגוף. אמנם עיקר העבודה היא רק בזמן זמירת הגפנים, הזיבול, עידור השורות, הנטירה והבציר. אבל גם בשאר ימות השנה תימצא עבודה, ניקוי שארית היבלית, הברכות, תלישת עשבים, גיפור, וסתם טיול בין השורות לשם הסתכלות. בזמן זמירת הגפנים מקדימים בני הבית לצאת אל הכרם ומאחרים עד חשכה. לייב’לה ואחיו זומרים, אשתו ואמו ובנו הגדול, בן שש הלומד כבר בבית־הספר, אוספים את הזמורות וקושרים אותן חבילות חבילות. חמשת אלפים שש מאות עשרים וחמש גפנים להם, וכל בני הבית יודעים את מספרן. בשנים הראשונות היתה עבודת הזמירה קלה, כי הגפנים עדיין קטנות היו; משנה לשנה כבדה, אבל במשך ארבעה שבועות לא יאוחר היתה העבודה נגמרת בשעות בין הערביים. וכשישובו בני־הבית עם חשכה מן הכרם יעמיסו כולם זמורות על גבם להביאן בזהירות רבה הביתה. ה”שמידירקע" רגילה ומנוסה בכך מן הכפר האוקראיני שלה, והיא מוצאת תחבולה להעמיס בבת אחת שתי חבילות גדולות על גבה. האם לוקחת את התינוק לחיקה וחבילת זמורות אחת על גבה; הגברים, לרבות ה“תלמיד”, נוטלים כל אחד חבילה, ושלושת הילדים הקטנים סוחבים אף הם כל אחד מספר זמורות. בזיבול עוסקים שוב כל בני הבית כולם. לייב’לה ואחיו חופרים את הגומות, בין גפן לגפן, הנשים השתים מזבלות, הילדים הקטנים ממלאים בידיהם את סלי הזבל מן הערימה, וה“תלמיד” סותם במעדר קטון על הזבל. את החריש חורש סוס שכור מן הכפר הערבי השכן, ואת העידור בין השורות עושים שני הגברים. השאר תולשים את התורמוס, שנזרע לשם זבל ירוק, ומטמינים אותו בתלמים. על הגיפור טורחת ה“שמידירקע”, השכם בבוקר עם הטל; בידיה ממש היא מגפרת ולא במכונת־גיפור. ועליה גם הנטירה. בזמן הנטירה היא מוסרת את הטיפול בפרה לכלתה, ואילו היא עוברת עם כל “כליה” אל המלונה בכרם, ושם היא נשארת ביום ובלילה. בשעות הערב מבלים עמה, כמובן, כל בני הבית, וגדלה אז המחה במעונם; לייב’לה מצליח ל“סחוב” גם אילו אבטיחים מן המקשה הקרובה לגבולם… בימי הבציר מספיקים בני־הבית לבצור בערבים את מנתם ליקב, ובלילה יבוא גמל מן הכפר להסיע את סלי הענבים אל היקב, וה“שמידירקע” מלוה את הגמל ברגל עד המושבה השכנה, שם נמצא יקב הבארון. ואת הנטירה בכרם היא מוסרת ל“תלמיד”, בו היא בוטחת שלא ירדם על משמרתו.
ג
לייב’לה שמח בחלקו. בית לו, רחוב לו וכרם לו. ו“קולו” נשמע במושבה. בעל בעמיו. מי התחשב עמו בעבר בעיירתו? “נפח”! ב“חדר” לא למד ואת מלאכתו ב“סידור” עשה בקושי. בשבת וביום־טוב, כשהיה בא לבית המדרש של “החייטים” היה מקומו במערב, מאחורי ה“בימה”. ל“עלייה” היה זוכה רק בשמחת־תורה “עם כל הנערים”, ולבוא אל אספה של “הקהילה” לא העיז אף פעם. וגם כשנעשה “חובב־ציון” ויהי מוזמן אל אספה של אברכי העיירה לא פצה את פיו. לא כך במושבה. בעל דעה הוא כאן. אין הבדל באספות בינו לבין מיסד המושבה גופו, אשר לפני הפחה יתייצב ועם פקידי הבארון ידבר, ולא בינו לבין האכר העשיר שקנה אלף דונם. לכל אחד מהם רק “קול” אחד. ואל האספות יבוא לייב’לה וישמיע את קולו ברמה. וכי יבוא אל ה”ועד“, והקשיבו לדבריו קשב רב כאל דברי אחד הנכבדים. וראש הועד יברכנו ברחוב לשלום וישאל למצב בנפחיה. כאן, במושבה, אין נפחיה בבחינת בושה. ו”נפח" אינו פסוּל במשפחה. ואילו היה רוצה בכך היה יכול לקנות לעצמו אפילו “חמישי” בימים הנוראים בבית הכנסת. וכשיש “מחלוקת” במושבה, בין “הזקנים” לבין “הצעירים”, יקח לייב’לה חלק בראש ויתלהב, וינאם, ויצעק וגם יחרף ויגדף. לייב’לה היה יכול לפי גילו להחשב על כת ה“צעירים”. רובם, וגם “מנהיגם”, בני שמונה עשרה הם, אבל יש ביניהם גם בני שלושים. אלא שלייב’לה הצטרף ל“זקנים” דווקא, ולא חדל כל היום לתבוע את זכות השם “תלמוד תורה” למוסד החינוכי. ושני טעמים היו לדבר. הטעם האחד, מפני שעדיין חרותים בזכרונו דברי אביו עליו השלום שהיה מצטער כי אין ידו “משיגה” לשלוח את לייב’לה בנו אל ה“תלמוד תורה” שבעיירה. והטעם השני, והוא חזק מן הראשון, טינא בלבו על “ראשם” של הצעירים “המשכיל”, שאין לו אפילו בית משלו וזמן מה היה “דייר” בביתו. וברנש זה היה ל“ראש”!… וכיון שזה מצדד בפרהסיא ובתקיפות בזכות “בית ספר”, רוצה לייב’לה להוכיח, שאינו ישות מבוטלת במשובה, וטוען בפרהסיא ובתקיפות בזכות “תלמוד תורה” דווקא.
כבודו של לייב’לה עלה במושבה, באופן מיוחד, פעמיים. ובכל פעם בזכות ה“טיצ’קה” שלו. לייב’לה – עיקר עבודתו בעשית מעדרים, פרזול סוסים, חישוק אופני עגלות ועשיית מחרשות ערביות. אבל ביחוד התפרסם בעשית “טיצ’קות”, הוא המכשיר שלו זקוקים כל מודד בעיר ובכפר וכל כורם ההולך לסַמן את שדהו לנטיעת עצים. שלשו “טיצ’קות” מסמנות את הקו הישר. לייבלה היה עושן בטעם רב, מתוך גישה של אמן כמעט, והיה יודע לבור בשבילן ביפו עץ מתאים, והן קלות וחזקות גם יחד. לו לעצמו עשה “טיצ’קה” מעץ אלון כבד דווקא ואת “פי” הברזל שלה האריך פעמיים מן הרגיל, ובמקום ברזל שם – עשת. לו לעצמו משמשת ה“טיצ’קה” שלו לתפקידים שונים מתפקידיה הרגילים. היא לו במקום “מקל־טיול” ובמקום “כלי זיין”… והוא אינו נפרד ממנה אף פעם, פרט כשידיו עסוקות בקורנוס, במעדר או במזמרה. כשהוא יוצא לטייל במושבה – ה“טיצ’קה” עמו, אף כי ארוכה היא פי שנים מגובהו. כשהוא בא לאספה לא יפרד ממנה. וכשה“פעמון” העומד בראש הגבעה של המושבה משמיע צלצול של חרדה, ביום או בלילהף יתפוס לייב’לה את ה“טיצ’קה” שלו ויתפרץ אל מקום הסכנה. ויש שהוא מצטער בעומק לבו שאינו יכול לקחת “אותה” עמו גם כשהוא הולך לבית הכנסת בשבתות ובחגים… אמנם יש “ערוב” במושבה, אבל לייב’לה מפקפק אם “ערוב” מתיר גם נשיאת “טיצ’קה” בשבתות. ולא לשם איום, חלילה, נוח לו ללייב’לה להחזיק את ה“טיצ’קה” בידו, כי אם לשם הנאה סתם. האם לא מתוך זה שהיא מחפה במקצת על ליקוּיוֹ הטבעי, על קוצר קומתו?…
ד
כיצד גרמה ה“טיצ’קה” לעלייתו של לייב’לה בציבור?
בפעם הראשונה קרה הדבר בזמן ההתנגשות השניה של המושבה. בהתנגשות הראשונה ביישה המושבה את עצמה. עדיין “ירוקה” היתה ולא נמצא לה איש שידריך אותה לדעת את מנהגי הסביבה. בהתנגשות השניה יצאה המושבה כמנצחת, וראש גיבּוריה היה לייב’לה. שני ה“מחנות” עמדו זה לעומת זה על שתי גבעות מאחורי המושבה. יריבי המושבה היו מזוינים ב“נאבּוּטים” וַחרבות, ואנשי המושבה – בידיות של מעדרים ומוטי־ברזל דקים, שלייב’לה חילק ביניהם. הוא, לייב’לה גופו, היה מזוין ב“טיצ’קה” שלו. זמן ממושך עמדו שני המחנות “קפואים” במקומם ולא העיזו לפתוח. הערבים שרו שירי גנאי להתקלס באויביהם, והעברים שתקו. לבסוף העיז לייב’לה. הוא פרץ בצעקה קדימה, ה“טיצ’קה” שלו התנופפה באויר וקצה־העשת שלה המושחז נצנץ כלפי השמש. הוא השתער על המחנה שלמולו, והכה בכוח ימינה ושמאלה, ואחריו פרצו כל בני המושבה, ויכו את יריביהם ויניסום לכל עבר. אבל בטרם הפכו פניהם לנוס הכו הללו אף הם בבני המושבה מכות נאמנות, וביחוד קלעו את מקלותיהם אל לייב’לה, ואמנם מקל אחד פגע במטרה וישבור את “אוכף” חוטמו. וכשחזר לייב’לה אל המושבה וזר הנצחון על ראשו היו כל פניו מכוסים דם. פצעו נרפא אבל צלקת עמוקה נחרתה ברוחב חוטמו, ועליה גאוותו. ובפעם השניה קרה הדבר בשעת ביקורו המפורסם של הרצל. ללייב’לה לא היה סוס משלו, ולא נמנה עם “רוכבי” המושבה. ובימים של התנגשויות עם הרועים השכנים בכרמים היה רץ ברגל אל המערכה. אבל אם ה“רוכבים” מתכוננים לצאת לפגוש אורח מוּרם מעם – שאני. ואפילו כולם מן ה“צעירים”, – מה בכך? הרי גם ב“שמחת תור” ירקד עמהם שכם אחד! לייב’לה ידע לירכּב על סוס, שכּן כשהיה מפרזל בעבר, בעיירתו, את סוסי הגויים היו הללו מרשים לו לפעמים לרכוב קמעא על אחד הסוסים. וישכור לו לייב’לה את הסוס של הערבי, שהיה חורש בכרמו, ואוכף של חמור שאַל משכנו, ויצא ב“מאסף” של הרוכבים שרכבו על סוסים אבירים. וה“טיצ’קה”, כמובן, בידו. וכל הזמן, בפגישה בדרך, בקבלת־הפנים בשער המושבה ובשעת המשתה, שנערך לכבוד האורח בביתו של ראש־הועד, התהלך לייב’לה נרגש בין הציבור החוגג וה“טיצ’קה, בידו. אין זאת כי הרגיש האורח בו ו”בה“, כי פעם פעמיים העיף עין להסתכל בו, וגיחוך טוב־לב רחף על פניו האציליים. וכשנפרדו ה”רוכבים" מהרצל על ראש הגבעה, בקצה המושבה, עמד לייב’לה מאחורי כל החבורה, וה“טיצ’קה” שלו מתרוממת מעלה מעלה. והנה לחש האורח על אזנו של ראש ה“רוכבים”, הוא מנהיגם של ה“צעירים”. הפנה הלז את ראשו כלפי לייב’לה ויקרא לו: “לייב’לה, בוא הנה, אמור שלום לאורח…” לבו של לייב’לה ניתר בקרבו; אותה שעה סלח לירובו ויגש לאורח, כולו חרד ורועד. את ה“טיצ’קה” שביד ימינו ועביר ליד שמאל, ואת ימינו הושיט להרצל. ומיד פרצה הצעקה מפיו:
“יחי הפריזידנט של המלוכה היהודית!”
כל ה“צעירים” הריעו תרועה, והרצל הניח את ידו על כתפו של לייב’לה…
ימים רבים אחר־כך היו צעירי המושבה וזקניה מביטים אל לייב’לה מתוך קנאה, והוא הצניע את אשרו הגדול בלבו ולא דיבר עליו דבר.
ה
לייב’לה היה שמח בחלקו. אבל ענן קטון ככף איש העיב את שמי אשרו, והעב הקטון הזה הלך וגדל, הלך והתרחב. וזה הדבר, וכאן טמון גם דבר הטינא שבלבו לראש הצעירים. לייב’לה ידע בלבו שהוא “עם הארץ” וגם ידע כי לכל בני המושבה ידוע הדבר. בני המושבה רובם “ליטאים”, יודעי ספר, וגם בני אוקראינה המעטים שבמושבה בני הורים אמידים הם שלמדו ב“חדר” ובבתי ספר של גויים. רק הוא, לייב’לה, “עם הארץ” האחד הנהו. אמנם ישנם עוד אחדים כמוהו, אבל להם יבוז לייב’לה בלבו, ואלה לא יבואו לאספות, כי אין להם זכות “דעה”. אין כל נחלה להם… ואף כי ידוע ידע לייב’לה ש“סודו” הרע גלוי לכול, עשה את עצמו כאילו אף הוא “יודע ספר”, ולא נמנע מהכניס את ראשו בכל שיחה. וכשקוראים עתון, בביתו של “מחלק הדואר” שהוא אחד משכניו, אף הוא מסתכל אל השורות, שהן לו “כספר החתום”, ועושה את עצמו כאילו אף הוא “קורא”. בעל שכל ער היה ותפיסה מהירה וכל מלה, שנקלטה לאזניו מפי אחד הקוראים, נתנה לו את האפשרות ללמוד דבר מחצי דבר ולהגיד את דעתו. וגם כשהיו משוחחים ומתווכחים על לימודי ביה“ס היה אף הוא מכניס דיבור “משלו”, דיבור שתפסה אזנו מפיו של אחד מ”דייריו" ונקלט בזכרונו. דווקא ההשתדלות הזאת להסתיר את “קלונו” היתה בעוכריו. לפעמים עשה את עצמו לצחוק. ולפיכך חרה אפו בראש הצעירים, כי נדמה היה לו שעיניו צוחקות לו… הוא חשד בכשרים. “יריבו” זה דווקא אהבוֹ, אבל חשדוֹ גבר משנה לשנה ופעם אחת לא ידע לשלוט ברוחו ויצא מכליו…
המחלוקת במושבה על השם שינתן ל“צריף הקטן” נסתיימה בנצחונם של ה“צעירים”, והשם ניתן: “בית־ספר”. ה“זקנים”, ולייב’לה בתוכם, שמרו את עברתם בלבם. והנה “מחלוקת חדשה באה, וגם זו “לשם שמים”. המורה החדש, שבא לבית הספר, ביקש להנהיג את ההברה “הספרדית” במקום ההברה “האשכנזית” שהיתה נהוגה בו עד אז. ה”צעירים" השמחים לכל תיקון תמכו במורה; ה“זקנים” התקוממו נגדו. המחלוקת לבשה צורה חריפה מאוד. המושבה הפכה ל“שדה־קרב” בין שני מחנות אויבים. ובכל אסיפה, גם שלא בעניני בית הספר וההברה, רבו שני הצדדים בחזקה וידברו בקנאה ובשנאה. ה“מתונים” שבמושבה החליטו לפנות אל גדולי הדור, לשאול לחוות דעתם. וכך עשו. ועשרות עשרות של “שאלות ותשובות” הלכו הלוך ושוב הין המושבה ובין ירושלים, ווילנא, ווארשא ואודיסה וגם התשובות היו מפולגות. מהן לימדו זכות על ההברה ה“ספרדית” ומהן על ה“אשכנזית”, וכל תשובה יצקה שמן על האש של אחד המחנות. ולבסוף הוחלט באסיפה כללית ברוב דעות, להנהיג בבית הזפר את ההברה ה“ספרדית”. אנשי המיעוט הכריזו על התבדלות ועל הקמת “תלמוד תורה” להם לעצמם.
בין אנשי המיעוט היו תלמידי־חכמים וכל אחד הוכיח באסיפה את צדקתו בראיות ובמופתים “חותכים”. הרוב, שצדדו בזכות ההברה הספרדית מתוך נימוקים ציבוריים בעיקר ולא בלשניים, הקשיבו אף לדברי יריביהם קשב רב, למרות שהחלטתם כבר היתה מסוימת וקבועה מראש. לא ידע לייב’לה להתאפק ברוחו לבלתי קחת חלק בויכוח ויקרא או צעק לאמר: “בסידור כתוב מפורש: “בריך”, והם רוצים להכריח את בנינו לקרוא “ברוך”.. – אמר לייב’לה והסמיק עד שרשי שערותיו, כי הרגיש שנפל ב”פח“… צחוק פרץ מפיות רבים משני הצדדים. ראש ה”צעירים“, שישב בראש אותה אסיפה, משל ברוחו: לא צחק ולא גחך. ויביט אל לייב’לה מתוך אהדה ומתוך רגש־מה של רחמים והשתתפות בצער… הצחוק של כל ה”המון" לא נגע אל לבו של “לייב’לה” ודווקא הבעת בניו של יושב ראש האסיפה, “יריבו”, זו היתה כמדקרות חרב בלבו. פרץ אל שולחן־הנשיאות רוּתח כולו וקרא בזעם אל היושב בראש: “אתה אמרת לי: עם־הארץ!”
“לא אמרתי דבר לייב’לה…” ניסה הלה להשקיט את רוחו, ולא הצליח, וכאילו עוד זרה מלח על פצעי לייב’לה ויצעק צעקה מרה: “עוד אזכה לראות את בני “דוקטור” והוא יקרא לך, בפני קהל ועדה “עם הארץ”!” ויברח מן האסיפה.
ו
במשך שנים היה דבר “הנקמה” הזאת כרקב בעצמותיו של לייב’לה. והמחשבה לעשות את בנו ל“דוקטור” נתקעה כמסמר במוחו. ודווקא ענייני המחלוקת כאילו הרחיקוהו ממטרתו. מתוך בולמוס המחלוקת הוציא לייב’לה את בנו מבית הספר אף כי למד בו בהצלחה, שכּן נער ער ומוכשר היה, ויתנהו ל“תלמוד תורה” שיסדו אנשי הכת שלו – והנער היה אומלל מאוד. בבית הספר למד בהצלחה חשבון, היסטוריה וגיאוגרפיה ויאהב את לימודיו ואת המורה החדש. ובתלמוד תורה ביטלו את לימוד ההיסטוריה וגיאוגרפיה לגמרי. המעיטו בלימודי חשבון וירבו כל היום בלימוד “שולחן ערוך”, ואת ה“מלמד” ארוך הפאות שהביאו מירושלים שנאו תלמידיו. בנו של לייב’לה ניסה לפעמים לגלות את כאבו לאביו. האב ידע כי הצדק עם בנו ועוד דבר ידע, כי בלי גיאוגרפיה, היסטוריה וחשבון לא יהיה בנו “דוקטור”, אף על פי כן היה גוער בנזיפה בבנו. ברם את היתוש שנקר במוחו לא השתיק, ורוחו הטובה של לייב’לה נעכרה ויהי מר לב ומר נפש.
ודבר חדש נפל במושבה, אשר הטיל מהומה ומבוכה בלבו של לייב’לה. עוד בשנה השלישית לקיום המושבה, כשחל משבר בישוב, מחמת הגזירות על העליה ועל הקרקע, ובעלי־הון חדלו לבוא ארצה, ונטיעת כרמים חדשים פסקה והעבודה נתמעטה, יצאו אחדים מבני המושבה לבקש את אשרם ועשרם מעבר לימים, ואחדים מהם הצליחו ויתעשרו ב“עולם החדש”. ויהי באחד הימים בא למושבה אחד מבניה שהתעשרו באמריקה לפקוד את קרוביו. ובשנה ההיא חל משבר חדש במושבות, בשל הירידה הגדולה במחירי הענבים. האורח מאמריקה בא הדוּר בלבושו ומצלצל במעותיו, ובמושבה עוד זכרו הכל איך ליווהו קרוביו וכל בני המושבה בלכתו לדרכו. כמלוים את המת ליווהו וילכו אחרי עגלתו עד מחוץ לתחומי המושבה אבלים ומורדי ראש. ופיו של האורח מלא כל היום את גדולתה של אמריקה ואת הצלחתם של יוצאי המושבה שם. והאורח נראה במלבושיו, בין בני מושבתו הלובשים סחבות כמעט, כחתן בין אבלים. האורח היה אחד מבניה שלה המשפחה, אשר בנתה את הבית מול ביתו של לייב’לה, ובכל הערבים כשלייב’לה נפנה מעבודתו יבוא אל בית השכן לשמוע על הניסים ועל הנפלאות של אמריקה. “הזוכרים אתם את החייט שלנו שהלך לאמריקה?” שואל האורח וכל מקשיבים בקוצר רוח. “הריהו עתה גבאי של בית־כנסת ועוסק בריאל־אֶסטייט…” פירושה של המלה ה“אמריקאית” אין לייב’לה יודע, אבל את ה“חייט” הוא זכר היטב. אחד מאלה שהיה בז להם בלבו. לא ידע אפילו לקרוא את ברכת התורה כהלכה והיה מגמגם ואומר. הוא לייב’לה, מברך על התורה בקול רם ובניגון, שלמדו עוד בנעוריו מפיו של אביו עליו השלום שידע נגן. “ואת העגלון של ה”עשיר" שלכם אתם זוכרים?…" ממשיך האורח ומוסיף ומספּר: “הנהו כיום אול־רייט, שופט־שלום בעירו, ובנו קיבל רק השנה תואר דוקטור. אצלנו, באמריקה, כל אדם ואפילו סבּל יכול לגדל את בנו להיות דוקטור. וכל אדם סתם יכל להגיע להיות פריזידנט בקהילתו…” לבו של לייב’לה נפל עליו. גם ה“עגלון” הזה היה מאלה שהיה בז להם בלבו. אפילו לחתום את שמו לא ידע “שופט” זה. גם לייב’לה חלש במקצת בענין החתימה; הוא חותם רק באותיות רוסיות, “לייבּקוֹ”, וכל אות גדולה כ“גוי”, והוא “מצייר” אותה בקושי, ולפיכך היה משתמט תמיד וחומק מן האסיפות הכלליות לפני חתימת הפרטי־כל. ואותו בר־נש שכל היום היה מחזיק את השוט בידו ולא ידע אפילו כיצד מחזיקים עט ביד – באמריקה הוא “שופט” ובנו “דוקטור”… ובנו של לייב’לה גמר את תלמוד תורה, ועתה מה יהא עליו? עדיין רב המרחק בינו ובין “דוקטור”! אימתי יזכה לנקום נקמתו?
אבל וחפוי־ראש היה לייב’לה חוזר מבית שכניו לביתו.
ז
הברה נפלה במושבה: שייב’לה מתכונן לנסוע לאמריקה. דבר שלא יאָמן. ידוע היה שמצבו של לייב’לה לא נפגע מן המשבר. בנפּחיה שלו רבּו לקוחות מן הכפרים הערבים, שהתחילו רוכשים לעצמם עגלות ומחליפים את מחרשות העץ במחרשות־ברזל. וגם בכרם של לייב’לה עדיין שורה הברכה, למרות מחירי הענבים הנמוכים; ה“שמידירקע” והנערים עושים כל עבודה בידיהם ממש ואת סוד הזיבול למדה כהלכה, ויהי יבול כרמם מגיע לחמשה קוּנטרים ענבים לדוּנם. מה הוֹיה לו ללייב’לה, איזו רוח רעה עברה עליו? והיו אשר הרשו לעצמם לשאול אותו במפורש: “אתה, לייב’לה, הא־כיצד? אתה הגיבור של המושבה אתה מ”רוכבי הרצל“… אתה – רוח החיה באספות ובכל מחלוקת שתפול במושבה. אתה, מנין לך?”
לייב’לה כובש את פניו בקרקע ואינו עונה דבר. מה יגיד להם, מה יכול פיו להגיד להם? טובה השתיקה. ויש אשר ירגז ויכעס והרים את קולו: “מנין לכם? לא היה ולא נברא. אינני נוסע לאמריקה כל עיקר. שונאי בדו את הדבר מלבם!” ואף על פי כן התכונן לייב’לה לנסיעתו. הנפח מן המושבה השכנה בא להתסכל אל ה“כלים” בנפחיה. פעמיים שלוש נסעו לייב’לה, אחיו וה“שמידירקע” ליפו. מאז באה זו אל המושבה לא נסעה מעולם אל עיר. וגם היא שמרה על סוד נסיעותיה בשתיקה. אבל הכרת פניה העידה כי צרה גדולה פרשה כנפיה על ראשה. ויום אחד נודע הדבר ב“ועד”, כי לייב’לה מכר את “כליו” לנפח של המושבה השכנה, וכי אחיו התארס עם נערה בת יפו ובכסף הנדוניה שלו קנה את חלקו על של לייב’לה, את השליש, בבית ובכרם. וכשקמו בני המושבה בוקר אחד נודע להם, כי בלילה, באין איש רואה, יצאו לייב’לה, אשתו ושבעת ילדיו, במשך השנים הביאה אשתו עוד שנים לאור העולם, – ליפו ועם אור הבוקר יפליגו לאמריקה. וינודו בני המושבה ראש ולבם נקפם, כי כולם אהבו את לייב’לה והתחבטו בשאלה, מהו שגרם לכך?
ח
שנים מספר לא שמע איש במושבה על לייב’קה ועל קורותיו. לאמו ולאחיו ולמכּריו לא כתב, כי גם באמריקה לא למד, כנראה, לכתוב. והמכּרים לא כתבו עליו. הוא לא נשאר בניו יורק, מקום שם היו מרוכזים כל יוצאי המושבה, כי אם הרחיק נדוד דרומה. ומעט מעט שכחו בני המושבה את הנפח שלהם, אשר סימני עבודתו נותרו על כל הבתים הישנים. ודור חדש קם במושבה, אשר לא ידע את השם “לייב’לה”, אף כי כולם ידעו את ה“שמידירקע”, האשה הזקנה והכפופה, אשר עד סוף ימיה המשיכה לילך אל הכרם. יחידה וגלמודה הלכה, כי בנה השני נעשה בהשפעת חותנו לסוחר. רק ראש “הצעירים”, שחדל להיות “ראש” וצעיריו חדלו להיות “צעירים”, ובמושבה קמו כיתות חדשות ומחלוקת חדשה, זכר את “יריבו” משכבר הימים ויהי חוקר ושואל לו מבני המושבה שבאמריקה. אם בנו של לייב’לה זכה להיות “דוקטור” – לא ידע איש, אבל על סופו המר של לייב’לה נודע לו. כל בניו עזבוהו והתפזרו בכל רחבי המדינה, והוא נשאר יושב בעיר שהתישב בה לכתחילה. יום אחד נפלה דליקה בבית חרושת סמוך לביתו של לייב’לה. בית החרושת נמצא בקומה השביעית, ובו עבד נכדו של מי שהיה שכנו במושבה. ליב’לה פרץ ועלה במדרגות לבית־החרושת האחוז להבה, ומוט ברזל ארוך בידו… והוא נשרף עם בית־החרושת ועם כל הפועלים שעבדו בו. האם עסק לייב’לה בנפחוּת באמריקה עד סוף ימיו? ומנין מוט הברזל הארוך בידו? איש לא ידע על כך עד היום הזה.
א
“האם יודעת היא שיפה הנה?…”
שאלתי את עצמי בתמיהה, כשראיתי בפעם הראשונה את הדיה, והיא אז כבת ארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, ודמתה יותר לחיה פראית מאשר לבת אדם. הדבר היה בשנה האחרונה למלחמה העולמית הראשונה. אורחות אורחות גדולות של בני־אדם ובני־בקר, אלה ואלה רעבים, נדדו מן הדרום אל הצפון, בברחם מתגרת יד הצבא הטורקי, הנסוג מן הנגב, ומתגרת יד הרעב. אנשי אחת האורחות הללו התישבו על שדה הבּוּר הריק של הכפר השכן, מאחורי פרדסי, ויקימו להם “אהלים” רעועים מאד: שקים פרושים על גבי כלונסאות דקים. לא אנשי אהלים ולא אנשי קידר היו אלה מימיהם, כי אם אנשי בתים, ממגורשי חן־יוּנת ועזה, מבני דלת־העם, כי האמידים שבהם ברחו מזרחה לבית־ג’יברין, חברון וירושלים.
הגברים נפוצו בסביבה לבקש להם עבודה או עניני רכוּלה להתפרנס מהם, והנשים והילדים פשטו בשדות, לקטו ואספו גללי בקר וצאן, והביאום אל פרדסינו ואל כרמינו למכרם. ואנו המשכנו לקנות זבל, אם כי גם אנו צפויים היינו לגירוש, שכּן הזבל נמכר לנו כמעט בחינם: סל זבל בעשיריה אחת, שלושה סלים בגרוש אחד…
גם אני קניתי זבל בשארית פרוטותי.
הדיה היתה אחת מאלו, שהיו מביאות זבל למכירה לפרדסי. ביום שהאיר לה המזל היתה יוצאת מפרדסי ושלוש עשיריות בידיה ופניה זורחים אז מנחת. וביום שלא הצליחה לאסוף כי אם סל אחד זבל ושכרה היה עשיריה אחת – התכסו פניה צעיף של אבל. ובין שהיתה רווּיה נחת ובין שהיתה שרויה בצער – יפה היתה תמיד. פניה וגם גופה הדק והרזה, שהיה מציץ זעיר־שם זעיר־שם מתוך קרעי השק, ששימש לה “שמלה”, היו מלוכלכים מאד. אין זאת, כי אם במשך שבועות ארוכים לא באו מים על בשרה. ועף־על־פי־כן יפה היתה. עינים שחורות תמיד והם מתיזים ניצוצות ניצוצות של אש. ולמרות כל הלכלוך היו הפנים הקטנים מלאים חן. כל תג ותג של קוי פניה ושל קמטי גופה, שנגלו מתוך הקרעים, היו ספוגים חן. ושערות ראשה – כשער טלה רך בן יומו, ונראה היה שלא טעמו טעם מסרק מימיהם. כשהיתה יושבת כפופה ליד סל הזבל שלה דמתה לילדה קטנה. וכשהיתה קופצת ממקומה ועומדת לקבל שכרה מידי, דמתה לארז צעיר, רך בשנים, ובכל פעם, כשהיתה מקבלת את כספה מידי, היו מהבהבים נרות התמיד שבאישוניה וכאילו מתיזים את חציהם בי. כך היו נוצצות עיניה גם כלפי שומר פרדסי, יהודי גורג’י זקן, או כלפי פועלי שהיו משקים אותה מים מן הליבריק, לפי בקשתה, וצחוק קל וגנדרני היה מרפרף על פניה המלוכלכים. ואז, ברגעים האלה, הייתי חושב בלבי ושואל את עצמי: האם יודעת היא שיפה הנה? ועוד הייתי חושב בלבי: האם ידועים גם לה, לילדה הפראית הזאת, תכסיסי אשה? ומפי מי למדתם לדעת? האם ראתה והסתכלה פעם בחייה בבבוּאה שלה? היודעת היא שיש בעולם כלי, אשר ראי שמו?
פעם אחת אמרתי לנסותה. הבאתי עמי מן הבית ראי קטן אבל מלוטש יפה. וכשהתרוממה מעל פני האדמה לקבל את שכרה, העמדתי את הראי ישר מול עיניה עד שכל קלסתר פניה הופיע לנגדה… והתחרטתי: פניה נפחדו, נעוו, כאילו מכאב, קול צעקה, קול בהלה פרץ מפיה. קפצה, נשאה את רגליה הדקות והגמישות וכאילה פרחה מחוץ לפרדס אל עבר השדה.
מכאן ואילך לא ניתן לי לנסותה עוד ולתהות על קנקנה. היא לא הוסיפה לבוא אל פרדסי. לאחר שבועות מספר באו חיילים טורקים מרמלה ויגרשו את כל האורחה מסביבתנו. ולאחר ירחים מספר באו חילות האנגלים וגרשו את הטורקים מיהודה. לא ניתן לי לנסות עוד את הדיה, אבל ברור היה לי הדבר כשמש, כי מימיה לא היה ראי בידיה ומול פניה, ומימיה לא הסתכלה אל קלסתר פניה. ואת תכסיסי האשה לא למדה מפי איש; אין זאת כי מידיו של “שר חוה” קיבלה אותה במישרים.
ומדוע נבהלה? אולי חשבה, כי בכור־השטן נגלה לעיניה בראי?
ב
זכרון הנערה־הילדה הפראית, שלא ראתה ראי מימיה, ואשר חשבה, כנראה, את בבוּאת פניה לפני השטן, נשכח מלבי.
יום אחד, כחמש שנים לאחר גמר המלחמה, הלכתי בדרך מפרדסי לביתי במושבה לארוחת־הצהרים. מעבר המושבה באה לקראתי ערביה, רכובה על סוס אפור, ושני ילדים דבוקים אליה, האחד לפניה והשני מאחוריה. הרוכבת השגיחה בי מרחוק והורידה צעיף שחור על גבי פניה. “עירונית”, חשבתי בלבי, כי הפלחיות אינן מסתירות את פניהן. וכשעבר הסוס על פני, ראיתי, שהילדים השנים אמנם לבושים הם כילדי ערבים עירוניים, ועיניהם היו עטופות במטפחות. אין זאת, כי אמן הביאה אותם אל רופא מושבתנו לרפא את עיניהם. אבל הערביה היתה לבושה שמלת אשה פלחית וכה זקופה היתה וכה דקה…
“האמנם היא האֵם?” הרהרתי בלבי. ברגע הזה הסתכלתי וראיתי שחגורת האוּכף המהדקת אותו אל גו הסוס נפתחה וקצה האחד נגרר על פני האדמה ומתלבט בין רגלי הסוס. הרוכבת לא הרגישה, כנראה, בכך. בעצם הדבר לא היתה התקלה קשה, הרוכבת ידעה לרכוב, אבל ידעתי כי בפרדסי נמצא אוטו־משא, שהביא לי זבל כימי מהעיר, ובכל רגע היה יכול לצאת אל אם הדרך, והרעש יפחיד את הסוס, וירתע ויקפוץ הצדה ועלול להטיל את הרוכבת ושני ילדיה ארצה… קראתי לה שתעצור בסוס. קולי הפתיע אותה, כנראה, וקול פחדים, קול בהלה פרץ מפיה. הקול נראה לי כה מוּכּר, היכן שמעתיו פעם? הערביה עצרה בסוס והפנתה את ראשה אלי בלי להרים את הצעיף השחור והעבה מעל פניה. ושוב פרץ מפיה קול קריאה. אין זאת כי השגיחה וראתה שהאוּכף אינו מהודק לגו הסוס וכי חגורתו ניתרה ונשמטה. הסוס הרים את ראשו, זקף את אזניו ורעד־מה עבר בכל קמטי בשרו. מצד פרדסי נשמע קול המית האוטו. בתנועה מהירה קפצתי לאחורי, תפסתי ברסן הסוס והחזקתיו בכוח. האוטו יצא מהסימטא, הפונה מפרדסי אל דרך המלך, ויעלה ישר עלינו, כשהוא הומה ורועש. רק בעמל רב הצלחתי לעצור את הסוס שלא ירתע ולא יקפוץ הצדה כשעבר האוטו בטיסה לידינו. הנהג ועוזרו הסתכלו בי ובחברתי המוזרה, הצטחקו ונעלמו.
משנרגע הסוס, קשרתי ואימצתי את חגורת האוּכף ופניתי ללכת לדרכי; אותה שעה נתקלתי במבט עיניה של הרוכבת, שהסתכלה בי מתוך סדק צר שבצעיפה. ולבי הכני והרהרתי: “מה יפות העינים של בנות כנען…”
ורק כשהתרחקתי צעדים מספר מהמקום שעמדנו בו, נזכרתי פתאום: הרי ראיתי פעם את העינים הללו, השחורות כליל, המוארכות כלשהו ונרות־תמיד דולקים באישוניהן ומתיזים ניצוצות של אש. היכן ואימתי ראיתין? ומתוך תהום הנשיה עלו ורחפו פתאום לנגדי פניה ועיניה של הילדה־הנערה הערביה הפראית עם שערות הטלה בן יומו בראשה. ידעתי בבירור שזאת היא הדיה – זכרתי גם את השם, כפי שהיו קוראות לה חברותיה. עמדתי והפניתי את ראשי לאחורי. הסוס ורוכביו נעלמו מאחורי פרדסי.
ג
חדשים מספר לאחר אותה פגישה בא אלי לפרדסי איש ערבי עירוני, נוסע בכרכרה רתומה לסוס אפוּר. הוא הציג את עצמו כאיש חברון, אשר קנה לו פרדס בכפר הסמוך לחולות הים, והוא בא לשאול בעצתי על מחלה שפרצה בעציו: הם הולכים ומצטהבים ומתיבשים ומתים. לפי הסימנים שנתן ולפי תיאור אדמת פרדסו ובני עציו, הבנתי, שזאת היא מחלת ה“קוּמוֹז”, שעשתה אז שמות בפרדסינו. אנו למדנו כיצד לטפל בעצים החולים וגם הצלחנו להדביר את המחלה, ויעצתיו מה וכיצד לעשות. הוא הקשיב קשב רב, הודה לי, ויבקשני לגשת עמו בכרכרתו לפרדסו להראות לו ולפרדסן שלו, מה לעשות לעצים הלכה למעשה. הכפר, שפרדסו נמצא בו, היה כמהלך חצי שעה בכרכרה מפרדסי, ושעתי היתה פנויה, והסכמתי לנסוע עמו. לאשרו של הערבי לא היה גבול. וכשיצאנו לדרכנו, ואני הסתכלתי שוב בסוס הרתום לכרכרה, הכרתיו: הרי זהו הסוס שהדיה ושני הילדים רכבו עליו… לבי פעם בי כאילו מצאתי איזו תעלומה, ולא יכולתי לשלוט ברוחי ואשאל את הערבי היושב לידי בכרכרה אם יש לו שני ילדים שהיו חולי עינים? הוא הציץ בי כמשתאה, ופתאום, כאילו נזכר דבר־מה, פרץ בצחוק, ובלי להסיר מעלי את מבטו המופתע אמר:
“אם כן, אתה הוא היהודי ששיח ושיג לו עם ה”שטן“, ואשר הציל את ילדי שלא יפלו מעל סוסי? איזה מקרה מוצלח! קודם הצלת את ילדי ועתה הנך הולך להציל את עצי…”
הוא צחק שוב מטוב לב.
“האם שם הפלחיה, אשר לוותה את ילדיך הוא הדיה?”
“נכון הדבר כנכון היום! הדיה שמה. אבל אינה פלחיה, ורק שמלות פלחיות היא לובשת. בת שבט של בידואים היא, מבני המדבר הרחוק, שבט פראי כמעט. בראשית ימי המלחמה ברחו הוריה מן המדבר מפני מעשה של גוֹם ויתישבו בחן־יוּנת. ובסוף ימי המלחמה גורשו משם, ומני אז מתגוררים הוריה בין הבידואים שבחולות הים…”
וכשסיים הערבי לספר לי את סיפורו, שאלתיו בצחוק: “האמנם חושבת הדיה עד היום כי הראי מעשה שטן הוא?”
ושוב הביט אלי הערבי, כמשתאה. סיפרתי לו את מעשה פגישתי הראשונה עם הדיה. הוא צחק מטוב לב ואמר: “הפעם הבנתי את פשר ה”שיח ושיג" אשר לך עם השטן!…"
“האם אין בביתך ראי?” שאלתיו, ושנינו צחקנו בבת אחת.
הוא סיפר לי, כי הדיה משרתת בביתו זה כשנה, והיא חרוצה מאד, וידיה שלוחות ומסתגלות לכל עבודה, והיא קשורה באשתו ומסורה לילדיו. גם אשתו התקשרה בה, לימדה אותה לרחוץ במים חמים את פניה ואת גופה ולהשגיח בנקיון. ורק דבר אחד מיאנה ללמוד: להסתכל בראי. בפעם הראשונה, כשנתנה אשתו ראי לידיה והיא הסתכלה בו – השליכתו ארצה, ואת סיבת הדבר לא אמרה לנו. ואת שמך לא הזכירה לפנינו אף פעם. ורק אז, כשחזרה עם הילדים נבהלת ונפחדת, סיפרה לנו כי יהודי, ש“שיח ושיג לו עם השטן”, הציל את הילדים.
ופתאום נשתתק הערבי. צל מה עבר על פניו. ובמשך רגעים אחדים עמדה שתיקה בינינו, ובשתיקה היה דבר־מה כבד. ופעמים הרגשתי במבטו האלכסוני שנפל על פני, כאילו בדק דבר־מה וחקר.
“האם לא היתה הדיה עדיין לאיש?” שאלתי את הערבי לאחר רגעי שתיקה.
“לא… לא על נקלה תהי הדיה לאיש.”
“למה?”
“אומללה… אביה קבע את “מוהר” בתו מאה לא”י… ואין בזה מקח־טעות… יפה היא מכל הבנות, שראיתי עד היום, ופיקחת אף כי פראית היא. אבל הפלחים בני הכפר לא ישאו אשה שמשבט בידואים יצאה. הבידואים שבסביבה עניים הם, ואל שבטי הבידואים הרחוקים תמאן ללכת…"
“ומדוע תמאן ללכת?”
הערבי נשתתק שוב. נדמה לי כי דבר בלבו, אשר לא ישכחנו. לבסוף אמר, ובקולו צלצלה נימה חדשה, נימה של איבה כמעט:
“איני יודע… אבל אשתי כועסת ואומרת, שהמושבה קלקלה אותה.”
“קלקלה?”
“כן… ה”שטן" כאילו מפחיד אותה ומושך אותה. כל מחשבתה וכל הגיגה רק במושבה. שם המושבה לא יחדל משפתיה ולא תחמיץ כל שעת כושר מלכת למושבה."
“מעולם לא ראיתיה במושבתנו, חוץ מן המקרה ההוא עם ילדיך…”
הערבי הסתכל בי רגע כבוחן אם אמת בפי, ולבסוף אמר מתוך לצון מה: “אין זאת כי רואה היא ואינה נראית… ומנחש אנכי, שהיא כבר מחכה לנו בין העצים בפרדסי. הרי ממנה יצא הדבר, הרי היא דיברה על לבי השכם ודבּר, כי במושבה יודעים תרופה לעצים חולים.”
מימין לדרך נראה פרדס ובית. בעל שתי קומות.
“והנה פרדסי!” אמר הערבי מתוך הקלה, ויט את הכרכרה ימינה.
ד
השערתו של הערבי, אשר קינא כנראה את הדיה על נטיתה ל“מושבה” לא התקיימה. לא ראיתיה לא בפרדס בין העצים, בו ביליתי שעה ארוכה בחברת בעל הפרדס והפרדסן, אף שהסתכלתי היטב לכל צד אולי הסתתרה מאחורי אחד העצים ועיניה צופיות אלינו. ואף לא בביתו של בעל הפרדס, בו נתכבדתי בקאפה שחור וריחני ובדבש מתוק לחך, אשר אך הבוקר נרדה מן הכוורת. את הקאפה הגיש לנו בספלים קטנים על גבי טס מצויץ אותו פרדסן גופו, אבל הכינה אותו האשה, כי קול של אשה קול רוגן שמעתי מן החדר השני. והקול רגן על… הדיה, שמאז הבוקר נעלמה ואיננה.
חזרתי הביתה מאוכזב, והערבי ליווני בכרכרה. היטב חרה לי על אשר לא ראיתי הפעם את הדיה בגילוי פניה, בצל קורה של בית, כאשר קויתי לראותה, בצאתי בכרכרה אל פרדסו של הערבי, וביחוד חרה לי על אשר לא יכולתי לרווֹת את סקרנותי לדעת, אם שערות ראשה של הדיה עדיין דומים לשער הטלה בן יומו.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי לפרדסן את השאלה, שהעסיקה את מחשבתי. מובן, לא במישרים שאלתיו, כי אם סחור סחור ובעקיפין ומתוך רמז. אבל הוא הבין את שאלתי ואף ענני בקול של רוגז:
“אין בני ערב מסתכלים בשערות ראשן של בנותיהן. שיער שבאשה – ערווה.”
ולאחר שתיקה ממושכת, כשהיינו כבר קרובים לשער פרדסי, נזרק מתוך פיו:
“בנות שטן!”
לא ידעתי, אם על חשבונה של הדיה באה הקריאה הנואשה והמרה הזאת, ואם על חשבון של בנות־חוה בכלל.
ה
שנה לאחר ביקורי בפרדסו ובביתו של הערבי החברוני, שמעתי כי הוא “ריחם” את הדיה, שילם לאביה את ה“מוהר”, מאה לא"י וישא אותה לאשה שניה על אשתו הראשונה. את פרדסו מכר, ואת כל רכושו, ואת שתי נשיו ואת ילדיו שם על גמלים וישוב לחברון. אין זאת כי חשש להחזיק את אשתו השניה בקרבת המושבה.
מפיו של הפרדסן, שהמשיך לעבוד בפרדס אצל בעליו החדשים, ושבא שוב לשאול עצה מפי, שמעתי את הדבר. אף הוא סיפר לי מתוך מרירות, מרירות על חשבונן של בנות חוה, כי הדיה התנגדה לרצון אביה וחתנה, ורק לאחר שעינוה במשך שבועות מספר, והכוה יום יום מכות נמרצות, הסכימה ללכת לחופה. וכשהושיבוה על הגמל, להביאה עם כל בני הבית חברונה, קשרוה במצוות בעלה בחבלים לבל תצנח מעל הגמל בדרך ולא תברח.
“בת המרדוּת!”
סיים הפרדסן את סיפורו וירק יריקה עזה כלפי העצים…
העצים שלי מה חטאו?
היה היה פלח באחד הכפרים בשפלת יהודה, חסנין שמו. והאיש בעל בעמיו, ארבעה פידנים אדמה לו, ומקנהו שמונה צמדי בקר, סוסה לרכיבה גמל להסיע תוצרתו לשווקים, ואתונות שלוש, ופרות חולבות וכבשים וצאן לרוב ותרנגולות לאין ספור. והאיש אלים, גברתן, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. ולו שלושה בנים מבוגרים ונשואים, ואף הם גבוהי־קומה גבורי־חיל כאביהם. ויהי פחד ארבעת הגברים על הכפר כולו. כל אימת שהיו מודדים ומחלקים את אדמת המוּשע, אחת לשנתיים, לזריעת חורף וקיץ, היה חסנין זוכה תמיד בחלקים בקרן בן שמן, ואסמיו מלאו בר. וכלב עז נפש לו השומר בלילות על סף חצרו, וקול נביחתו נשמע בחשכת הלילות מקצהו של הכפר ועד קצהו, ומפיל אימה על הגנבים ופסחו על החצר המלאה כל טוב והלכו אל החצרות של עניי הכפר לגזול את כבשת הרש.
בעניני הציבור של כפרו אין חסנין מתערב, אחרי כבוד לא ירדוף ומימיו לא ביקש להקים לו בתוך הקהל “צד”, שיבחר בו לשיך או למוכתר. ראשו ורובו במשק ובהליכות חצרו. על רמה אחת מחוץ לתחום הכפר עמדה החצר, והיא מוקפת חומה של לבני־חומר, ושער לה מעץ אלון. ובאר לו לחסנין בטבוּר חצרו לדלות ממנה מים לצרכי הבית, כי לא תלכנה כלותיו לשאוב מים מבאר הכפר, ולא תתרוצצנה בדרך ולא תריבינה עם בנות הכפר. וגם את המקנה ישקו בניו מבארם, כי לא יבואו בריב עם שכניהם על המים.
בתוך החצר, בארבע פינותיה, היו ארבעה בתים, האחד לחסנין ושלושה לכל אחד מבניו. ואסמים ואורוות ורפתים ומכלאות ומתבנים וסככות בנויים בצדי החצר, בין בית לבית, לעשות רווח ביניהם.
ושלום ושלוה היו שוררים כל הימים בחצר, הבנים לא המרו מעולם את פי אביהם, ולא עשו דבר מקטון ועד גדול ואת פיו לא שאלו, והכלות – מרוּת בעליהן עליהן. כל אחת משק־בית לה משלה, תנור לבישול, טבוּן לאפיה, ולא תבואנה אחת ברשות חברתה. וגם את קול חמותן לא תמרינה הכלות, והיא אשה זקנה ודלה וחלשה וטובת־לב, ומורא בעלה עליה. ואת חמיהן יראות הכלות ובמעמדו תכבושנה פניהן בקרקע.
והאיש חסנין גבר במיטב כוחותיו וזוגתו זקנה ודלה. ואשה שניה לא לקח על אשתו הראשונה, כי ירא מריב ומדנים. ואדיר חפצו כי שקט ושלוה יהיו שוררים בחצרו.
ויסית השטן את חסנין לחמוד בלבו את יפי כלותיו, אשר מהרי יהודה הביאן לבניו, והן צעירות ובשרן בשר־עלומים. ומנהג קבע לו חסנין, אשר שמרוֹ בסודי־סודות. והמנהג – דבר רע ואיום ונורא הוצק בו. וזה הדבר: יום השוק בעיר חל אחת לשבוע. והעיר רחוקה מן הכפר מקום מגורי חסנין, וההולך העירה מן הכפר – ילון בה ורק למחרתו ישוב לביתו. שבוע שבוע היה חסנין הולך אל השוק, רוכב על סוסתו, ואחד הנערים אשר עם הבקר, יוביל אחריו את הגמל עמוס מכל טוב משקו למכירה. ומאז נפול חסנין ברשת שטמן השטן לרגליו, ישלח פעם בחודש, בשבוע שבסוף החודש, את אחד מבניו אל השוק. לפי התור ישלחם – אחד לחודש, בגדול מבניו יתחיל ובקטן יסיים. פעם לשלושה חודשים ירד אחד מבניו אל השוק. ובאותו יום מטיב חסנין את פניו לבנו וירשהו לקנות בשוק מתנה לאשתו ולילדיו.
והיה לב הבן היורד אל השוק טוב עליו ורחש תודה לאביו. ואותו לילה, כשלן הבן בעיר, וחושך כבד יכסה את פני הארץ, את הכפר ואת החצר, וכל גרי החצר ישינים שנת עובדים עמוקה, יצא חסנין בחשאי בצעדי חתול מביתו, וסגר על מסגר את שער החצר, ורמז לכלבו הנאמן כי ישמור הפעם שמירה מעולה, וילך ויבוא אל אשת בנו הנעדר ושכב עמה. בפעם הראשונה נפחדה ונזדעזעה הכלה, ואלמלא מורא חמיה עליה היתה מרימה קול צעקה, אבל היא התרגלה ונכנעה לביקור הנורא ותהי מחכה לו בלב פוחד ופועם. וממתקים ותמרוקי־נשים היה שומר חסנין בסתרי ביתו, ובלילה בבואו אל אחת מכלותיו יעניק לה מכל טוב ביד רחבה. כל אחת משלוש הכלות חשבה בלבה, כי רק עליה נמתחה הרעה, ורק היא נשאה חן וחסד בעיני חמיה, ותשמור את הסוד הנורא בקנאה רבה.
המוסר את נפשו בידי השטן לא ימלט משבט אלוה. מקרה מוזר קרה בחצרו של חסנין, והמקרה המוזר הבריח את שלות החצר וצל שחור האפיל עליה. ילדה אחת, בתה של הכלה הגדולה, ילדה בת עשר, נכנס בה השד. לילה לילה, בחצות הליל, היא מתחילה צורחת צריחה משונה ומזדעזעת כולה על משכבה, בפינת חדר אמה, ומתכווצת כאילו עקצה עקרב. והצריחה ספק צריחת אדם היא ספק צריחת חיה. וקול הצריחה מפיל אימה על כל שומעיו בחצר. את המתים בתוך קבריהם היו עלולות הצריחות להעיר משנתם העולמית. אפילו על הכלב שומר הסף מפילות הצריחות אימה, והוא מביט בפחד ובהלה סביב: מה הוֹיה? בלילות הראשונים ניסתה האם להשקיט את ילדתה בדברים טובים ופיוסים, ולא הצליחה. ניסה האב להכותה, כי תחדל מצריחתה ולא עלה בידו. ניסה הסבא לאיים עליה במגלב שבידו, אך כשראתה אותו גבר קול צריחתה עוד יותר. וידעו אנשי החצר ויבינו כי לא הילדה היא הצורחת, כי אם השד שנכנס בה. ויפול לבם, על מה ולמה ניתכה חמת אלוה עליהם? לילה לילה, בחצות, מתחילה הילדה לצרוח, ועם בוא הבוקר תחדל והיתה כאחת הילדות שבחצר. אין שליטה לשד כי אם בחשכה.
צריחות הליל מן החצר התחילו מחרידות גם את בני הכפר. תחילה חשבו כי חיה רעה, שלא ידעוה עד כה, נתגלתה פתאום בסביבה, וכשנוכחו לדעת שמחצרו של חסנין באות הצריחות, וכי אחת הילדות היא הצורחת, מפני שהשד נכנס בה – ויהיו כל הלבבות מוּכי תמהון. ואיש את חברו ואשה את חברתה ישאלו בחרדה: מה קרה שם? ברכת אללה שרויה על החצר ההיא כל השנים – כיצד השתלט עליה השד? אשה זקנה אחת היתה בכפר, עזובה וגלמודה, לא קרוב ולא גואל לה. הכל ידעו כי “מכשפה” היא ושיח ושיג לה עם דרי מטה; בימים כתיקונם מתרחקים אנשי הכפר ממנה כמטחוי קשת, ורק בשעת צרה גדולה מבקשים עצה מפיה. ותשאלנה אותה נשים מן הכפר:
“מה הדבר שנפל בחצרו של חסנין?..”
ותצחק המכשפה צחוק מר ולא ענתה דבר.
חסנין לא פנה אל המכשפה לבקש עצה מפיה. לבו לא נתנו לגלות את צרת נפשו לפני אנשים הקרובים לו קרבת מקום. פעמיים־שלוש חבש את סוסתו וילך למקומות מרוחקים, אל קוסמים ואל מכשפות ואל חג’ים ודרוישים ואנשי־קודש, לשאול מהם עצה, ולא חס על טרחתו ועל כספו. לשוא; אין עצה ואין תושיה. אחד קוסם שם לילדה קמיע על צוארה. אחת מכשפה לחשה על הילדה וירקה וגערה בפני השטן. אחד דרויש עשה כויות בבשר הילדה במסמר מלובן וימרח את הפצעים בגללי סוסה טריים. את כל עמלם נשא הרוח. השד שנכנס אל תוכה של הילדה – לא עזבה. וצריחותיה בלילות היו מוסיפות להחריד את הלבבות. והמכשפה שבכפר שלחה את דבריה על ידי שליח לחסנין לאמור:
“גאותך וגאון לבך לא נתנוך לבקש עצה מפי. ואני מזהירה אותך: הטומאה מצאה לך קן בקנך. ואם לא תטהר את עצמך, מרה תהי אחריתך.”
חסנין גרש את שליח המכשפה מעל פניו. והמכשפה לא שקטה ולא נחה. ויהי כשפגשה פעם בדרך את כלתו הגדולה של חסנין, אֵם הילדה הנגועה, ותפן אליה ותאמר בקול רם:
“החטאת רובצת לפתחי ביתך. הזהרי לנפשך החוטאת…”
ותחרד הכלה חרדה גדולה, ותברח ותמלט על נפשה.
מאז בוא הרעה על בת הכלה הגדולה חדל חסנין לבוא אליה. והדבר עורר חשד בלבה, וקנאתה בערה בה. באחד הלילות כשאחיו השני של בעלה ירד, כנהוג, בבוא תורו אל השוק וילן בעיר, הסתתרה הכלה הגדולה עם חשכת הלילה במתבן שליד ביתו של הבן הנעדר, ותהי צופה ומביטה שעה ארוכה באישון לילה, עד כי ראתה את חמיה הולך בצעדי החתול שלו מביתו ונעלם בתוך ביתה של כלתו השניה. חמתה של האשה בערה בה כאש. ולמחרת, כשפגשה את גיסתה ליד הבאר שבחצר, ואיש מן הגברים לא היה עמהן, כי יצאו אל השדה, הביטה ישר אל תוך עיניה ותפרוץ בצחוק שטני. פני הכלה השניה הסמיקו כדם, ותרם פתאום את קולה ותבך בכי מר. לקול בכיה באה גם הכלה השלישית. והסוד האיום ששמרה כל אחת בלבה, נתגלה פתאום לשלשתן. אף אחת מהן לא הודתה על הדבר בקול בפני חברתה, אבל בלי אומר ורק ממראה הפנים ומברק העינים של כל אחת מהן ידעו שלשתן, כי גורל מר ואיום אחד מצא את כולן. מתוך שתיקה כבדה נפרדו אשה אשה לביתה.
ועוד באותו לילה, גילתה הכלה הגדולה את סודה הנורא לבעלה. האם מקנאה או ממוסר כליותיה או מפחד המכשפה עשתה זאת, או שמא השטן הסיתה? בעלה הכה את אשתו מכות נמרצות ועינה אותה עינויים קשים והיא נאנקה דום תחת מכות ידיו ולא הוציאה הגה מפיה. ולמחרת גילה האח הגדול את הסוד לשני אחיו, בהיותם שלשתם לבדם בשדה. וכל אחד משני האחים הכה מכות קשות את אשתו. ואף הן נשאו את כאבן בדומיה ולא השמיעו קול.
שלושת האחים שמו מחסום לפיהם ולא הוסיפו לדבר איש אל רעהו על האסון ועל הקלון המשותף שמצא את כולם, ולא הגידו דבר לאיש ולא אמרו דבר וחצי דבר לאביהם. במשך ימים מספר התהלכו שלשתם קודרים ושותקים ועיניהם כבושות בקרקע. הם עשו וימלאו את פקודות אביהם כתמול שלשום בלי להביט אל פניו, ובלי להוציא מלה מפיהם מטוב ועד רע. חסנין ראה את פני בניו כי לא כתמול שלשום הם ואת פני כלותיו המוכות והנפוחות ראה, וידע כי נגלה עוונו וכי רעה גדולה באה עליו ועל ביתו, אבל הוא חיזק את לבו והעמיד פנים כאילו אינו רואה ואינו יודע דבר.
ויהי באחד מימי השבוע, והאב ושלושת בניו יצאו לשדה, למקום מורחק מן הכפר, לחרוש ולזרוע חלקת אדמה, הנבדלת מכל שאר חלקות השדה, והאב כרע לעת הצהרים על פני האדמה להתפלל את תפילתו כלפי הדרום, ויקומו פתאום שלושת האחים בלי שנדברו תחילה בינם לבין עצמם, ויגשו אל אביהם מאחוריו, ובמלמד הבקר שבידיהם הכוהו שלשתם בבת אחת על קדקדו. ויפול חסנין מתבוסס בדמו והאחים הוסיפו להכותו במלמדי הבקר על ראשו. ויוציא חסנין את נשמתו בטרם יוציא קול צעקה מפיו.
ויחפרו האחים בור עמוק בקרדומיהם במקום שנפל אביהם מת. שעה ארוכה חפרו עד שהעמיקו מאד, ויטמנו את גוית אביהם בבור, ואת שלושת מלמדי הבקר השליכו אל הבור, ויכסוהו עפר ויהדקו את העפר הדק היטב ברגליהם, ויחרשו את תלמיהם מעל לבור ולא ניכר כי נחפר במקום הזה.
עקבותיו של חסנין נעלמו ואבדו מעיני בני הכפר. אמרו, חיה רעה אכלתהו בשדה. אמרו, גזלנים מצאוהו בדרך, גזלו ממנו את כספו, רצחוהו וטמנוהו במקום סתר. ומפי בניו לא יכלו להציל מלה. שתקנים היו כל ימיהם ומאז נעלם אביהם כבדה שתיקתם ופניהם היו שחורים וקודרים.
כלבו הנאמן של חסנין יבב שלושה לילות רצופים על משמרתו, ובימים היה מריח את רגלי הבנים ואת צעדיהם ומביט עליהם בחימה וחשד. ובליל הרביעי נעלם ועקבותיו לא נודעו.
א
בימים הרחוקים־הרחוקים ההם, בטרם כיסו עצים את פני האדמה, אשר אללה נתנה לבני־האדם לאכול לחמה, ולעדרים ללחך עשביה, בימים ההם רק מספר בתי־חומר היו בעיר עזה שעל פני ימים תשכון. ומחסני חומר בנויים בה ומטמורות חפורות בבטן האדמה, ובהם אוגרים תגרני עזה את השׂעורים, אשר יקנו מאת שבטי הבידואים שבדרומה ובמזרחה של עזה ישכנו באהליהם אהלי שיער.
מספר שנים לא יחרשו ולא יזרעו הבידואים את אדמתם, כי בשנים האלו לא ימטירו השמים גשמים ולא ירטיבו את שדותיהם. כי למה יזרעו באדמה היבשה אם הזריעה לא תנבט ויד אדם לא תזכה לקוצרה? ושנה אחת יזרעו הבידואים את שדותיהם ברינה ויקצרום בדיצה. ומכל שק שעורים, אשר ישליכו אל מעבה האדמה עם רדת היורה, יאספו עשרים וחמשה שקים. כי היורה ירטיב את האדמה בזמנו והגשמים ישקוה וירווה, והמלקוש, הסוגר על עונת החורף, ימלא את השבּלים גרעינים מלאים, לבנים ונוצצים ככסף לטוהר, שתים שתים וארבע ארבע שורות בכל שבולת.
ובשנה השביעית הזאת, לאחר קציר־השעורים, ינהרו בכל הדרכים ובכל השבילים המוליכים מן הדרום ומן המזרח לעזה, אורחות אורחות גמלים, ועל דבשתם שקים רחבים גדושים שעורים. השקים ארוגים מצמר כבשים, בנות ערב ארגום ימים ולילות, במשך חדשים; צבע השקים אפור, ושני פסים שחורים או אדומים עוברים לרחבּם לשם נוי. ותגרני עזה הזריזים והערומים יסובבו את הבידואים מכל צד ויקנו את לבם בצעצועים צבעוניים שונים, אשר ימכרו להם “חינם אין כסף.” ובדבריהם המתוקים ובכחשם יטו את לבם למכור להם את השעורים במחירים נמוכים. ומן השעורים ישלחו התגרנים את מרביתם בספינות, העוגנות בחוף עזה, למדינת האינגליז, ואת שאריתם יאגרו במחסניהם למכרם אחר כך במשקל הזהב לאותם הבידואים גופם, בשנות הרעב.
ובבוא שנות הרעב יאספו הבידואים את אהליהם ויטענום על גמליהם והלכו הם ובני־ביתם ועדריהם לבקש מרעה ולחם בצפון, מקום שם השמים ממטירים גשמים שנה שנה.
ב
ומנין ידעו הבידואים אשר בנגב, מתי תבואנה השנים השחונות אשר בהן לא יצאו לזרוע את שדותיהם, ומתי תבוא השנה הגשומה?
מן השמים יורו להם את הדבר למען ידעו.
היה היה בעזה בימים מקדם איש קדוש אחד, ושמו מן. עבד נאמן היה האיש לאללה, ואללה אהבו, כי בדרך ישרים ילך, וממעשי רשעים ירחק. את הבידואים בנגב אהב ואת הפלחים בצפון, העובדים את אדמתם בזיעת־אפם. ואת התגרנים ואת המלוים ברבית, את אנשי הרשות ואת גובי־המסים, אשר כולם יחד ימצצו כעלוקות את דם העניים והעובדים, – אותם תתעב נפשו. ושנה שנה יעלה האיש למכּה העיר הקדושה, להשתטח על קברו של הנביא, לשפוך לפניו את שיחו ולבקש ממנו על נפש עובדי־האדמה והחלכאים. עם ראשית האביב לאחר קציר־השעורים יצא לדרכו, ועם סוף הקיץ בפרוֹס רוחות החורף, ישוב.
וכשישוב מדרכו הרחוקה, והלך האיש הקדוש אל הג’מיה להתפלל את תפילתו, וכל העם היושב בעיר נוהר בעקבותיו. ובהגיע הקול את מחנות הבידואים, כי חזר הקדוש מדרכו הרחוקה, ויבואו כולם בזקניהם ובנעריהם לחזות בזיו קדושתו. השייכים רוכבים על סוסותיהם, זקני־העם – על גמלים ועל חמורים, וכל העם הולכים ברגל, לפעמים מהלך שלושה ימים. וכשהקדוש כורע ומתפלל ומחזיר פניו כלפי דרום, כלפי קבר הנביא, אשר זה עתה חזוהו עיניו, וכרעו כל העם והתפללו עמו מי בקול ומי בלחש.
ועם כלות התפילה יסתכלו כל המתפללים והביטו בפני הקדוש: והיה אם ראו אור זרוע בעיניו, וידעו שמן השמים רחמו את בני האדם וכי בשנה ההיא ימטירו השמים מטר. וישובו כל העם בשמחה ובצהלה, בשירים וריקודים, ותוף מתופף לפניהם, איש לשבטו ואיש לאהלו. וזבחו זבחים ויאכלו ויהללו את שם אללה ואת נביאו־שליחו, ואת האיש הקדוש מעזה. ועוד בטרם יגיע תור היורה ימהרו ויצאו הבידואים לחרוש ולזרוע את שדותיהם בעוד הפלחים שבצפון עומדים ומחכים ונושאים את עיניהם למרום לראות אם אין סימנים ליורה הבא.
ואם, חלילה, יגמור האיש הקדוש את תפילתו וענן של עצב ישכון על מצחו וידעו המתפללים עמו, לדאבון לבם, כי הקשיחו השמים השנה את לבם כלפי האדם – בשל חטאיהם ופשעיהם של התגרנים, אשר יעשו את מסחרם איפה ואיפה, בשל המלוים ברבית הפושטים את עור־העם, ובשל גובי המסים החומסים את דלת־העם, יצא הקצף על כל העם, וישובו הבידואים עצובים ונכי־רוח, איש לשבטו ואיש לאהלו, והתחילו צוֹררים בעוד מועד את חפציהם, מורידים ומקפלים את אהליהם, אוספים את הגמלים ואת המקנה ויתכוננו לנדוד צפונה.
ג
בסוף חייו עלה הקדוש למכּה, כדרכו שנה שנה, והוא זקן ושבע ימים ועייף ויגע מחטאותיהם של בני־אדם. ויהי כי כרע להתפלל על קבר הנביא ותצא נשמתו בטהרה. וכשמלאכי השרת הביאו את הקדוש למרומים, לפני כסאו של שליט העולם, ונביאו מוחמד עומד לפניו לשרתו, נתן הנביא את עינו בפניו של הקדוש וירא כי עצובים הם ונבוכים. שאלו: למה זה, בני, ועל מה זה רעו פניך, הרי במקום קדושים וטהורים, שכל חייך היית שש לקראתם, רגליך עומדות? ענה הקדוש ויאמר: מתגעגע אני לעיר מולדתי, ואם טוב אני בעיני המרום הנישא מכל, ואם ישרו מעללי לפניו, יצוה להביאני למנוחות בעזה עירי.
ויצא הדבר מאת אללה, וכנפים צמחו לו לקדוש ככנפי הנשר, ויעוף, כאשר תעוף הציפור בשמים, עדי הגיעו לפסגת הר אחד, אשר במבואה הדרומי־מזרחי של עזה, ואשר לרגליו נקברו בשכבר הימים שמשון ודלילה, ויקבר שם. ולמן היום ההוא נקרא ההר מן־טר, על שם הקדוש, שבא למקום קבורתו במעוף.
ואנשי העיר עזה וכל אנשי הסביבה הקרובה והרחוקה, בידואים, עירונים ופלחים, הביאו תרומותיהם ויבנו ויקימו צריח על פני הקבר הקדוש. ושנה שנה, ביום הקבוע, הוא יום סוף הקיץ, יבוא כל העם מארבע כנפות הארץ לכרוע ולהתפלל על קברו של הקדוש. אנשי העיר והפלחים, אשר מצפונה של העיר, יתפללו תפילתם בעוד יום וישובו איש איש לביתו בעיר או בכפר. והבידואים, שמרחוק באו, ישכבו על פני האדמה מסביב לקבר, ללון לילה במקום הקדוש, ועם זריחת החמה יקומו וישובו לאהליהם.
ובטרם שכבם לישון יציגו גיזת צמר ליד הקבר הקדוש. והיה אם יראו בהשכמת הבוקר, כי טל כבד היה על ההר, על בגדיהם ועל הגיזה, ואם יזרו את הגיזה וימצאו מלוא הספל מי טללים, וידעו כי מן השמים רחמום והיתה השנה הבאה עליהם גשומה. ואם חורב יהיה על הגבעה ובגדים יבשים, ועל הגיזה היה חורב, וידעו כי הסתיר אללה פניו מהם והשנה תהי שחונה.
ד
כה היה בשכבר הימים, עת קדושים היו מתהלכים בין בני־אדם. אבל מאז פסו קדושים מן הארץ ובני־האדם הרבו חטא על חטא וכחש על כחש, באלהים ישימו תהלה, מסורת אבות לא שמרו ואת האנשים החלכאים ידכאו עד עפר, חדל הקדוש לתת סימניו לבני־אדם מעל קברו שבהר מן־טר. והבידואים שבנגב אובדי־עצות המה. יש אשר יזרעו רק חלק משדותיהם, כי חסו על הזרע, והשמים ימטירו גשמים בזמנם, והחמיצו שעת כושר הבאה רק אחת לכמה וכמה שנים.
ואימתי פסקו הסימנים על קברו של הקדוש במן־טר? מאז שם אותו איש, פלוני, את משכנו בין ההר ובין העיר בלב השדה.
מיהו האיש?
לא מאנשי עזה היה, כי ממרחקים בא, ואיש לא ידע מאין בא ומה מוצאו. והאיש חציו כושי וחציו כאיש לבן. מראה פניו שחור, אבל שפתיו אינן עבות וגסות והלובן שבעיניו לא מראה כתום לו, וחן מיוחד לו ועדנה, כאילו בן מיוחסים היה. לא רק דם כושים בעורקיו… האם בחטא נולד?
והאיש לא יגור בעיר גופה, כי אם בבית־חומר מרווח אשר בנה והקים לו באמצע השדה, בין העיר ובין ההר, על פני חלקת אדמה אשר קנה בכספו. ויהי הדבר תמוה בעיניהם של אנשי עזה, כי הרחיק באיש את ביתו מקהל ועדה. אבל הם לא שאלו פשר הדבר, בידעם כי מאללה יצא הדבר; היעשה אדם דבר ולא על פי אללה? הרי כל בני־האדם כחומר ביד היוצר הם.
והאיש היה מוזר בכל מעשיו ובכל מעלליו. הכל ידעו כי איש עשיר הוא ומטמוניו רבים, והוא עניו ושתקן וטוב לב, וכאח וכריע יתהלך עם עבדיו, וטובה יגמול עם כל איש אשר יפנה אליו לבקש עזרתו. ואללה ברכהו בכל טוב: גמלים לו ובקר ועדרי צאן וחבלי אדמה, בדרומה ובמזרחה של העיר בין הבידואים, ובצפונה בין הפלחים. וזרע שעורים בדרום, וחיטים ופול וכרשינה ודוּרה ושומשומין בצפון. ועבדים לו ושפחות, כולם כושים ממרחקים באו עמו, והם חורשים בפקודתו וזורעים וקוצרים ואוספים את התבואה אל הגרנות ודשים. ואת תבואתו לא ימכור בשנת שובע, כדרך הבידואים, כי אם במחסניו שמרה ובמטמורות לשנות הרעב, להיות לאכלה לו ולאנשיו, ורק תבואה ישנה יוציא למכירה מפני החדשה. ואת תבואתו ימכור לעניים במחיר השוה ולא יפשוט את עורם. ובכל עזה ובכל הכפרים שבסביבה לא היה בית מלא כל טוב כביתו של האיש הזה שממרחקים בא. ואיש לא ידע את שמו אל נכון, איש לא שאלו והוא לא הגיד לאיש. במשרדי הרשות היה רשום שמו, אבל אנשי עזה אינם רגילים להתוודע לרשות, ולא דרשו ולא חקרו. והוא לא גילה את שמו, כאילו התנזר מקהל ועדה. והכל קראוהו, בפניו ושלא בפניו, בכינוי שנתקבל על הכל: “פלוני”.
ה
האם על שום כך, על שום שהתכחש האיש ולא הגיד שמו ברבים, התאנף הקדוש בקברו וימנע את חסדו מאת עבדי אללה?
לא. לא על שום כך.
האיש הזר חפר באר בחצרו, לבל יזדקק לרשות הרבים; ויטע בוסתן של עצים מסביב לביתו וחצרו, עצי פרי למיניהם: העצים הראשונים שניטעו בידי בן־אדם בעיר עזה, על גבול הנגב, בשעריו. ועל זה התרעמו עליו מאוד זקני העיר: האחד בא לגור וישפוט שפוט, ויעשה שלא כמנהג המדינה! ויותר משהתרעמו זקני עזה התמרמרו זקני הבידואים הבאים מעת לעת העירה, לרגל עסקיהם, והם עוברים ליד בוסתן העצים. טבותיהם, אבות הבידואים הקדושים, ציוו על בניהם לאמור: בתים אל תבנו וכרמים לא תטעו, כי באהלים תשבו כל ימיכם. והנה לא לבד שאנשי עזה בנו בתים, אלא בא זה ושינה סדרי עולם, ויטע עצים!
והאם על הרעה הזאת יצא הקצף מאת הקדוש? שתים רעות עשה האיש וגדלה הרעה השניה מן הראשונה!
מכל הברכות, שברך אללה את בני האדם, גדולה הברכה של פריה ורביה. וברכה זו גם מצוה בה, וצו מלפני עליון: פרו ורבו! ומי שמקיל בברכת אללה זו חוטא בנפשו. והאם נשמע כדבר הזה מאז היות שמש וארץ כי גבר לא יסובב עלמה ואיש מוסלימי לא יקח אשה? המשובחים שבהם ארבע נשים ישאו, והיתה תפארתם בעם. וזה האיש, שממרחקים בא לעזה, לא לקח אשה מימיו, אף כי האלהים ברכהו בכל. הייעשה כזאת בתוך העדה הקדושה, וקצף לא יצא על כולה? בגללו מנע הקדוש את חסדו מכל עדת הבידואים, ויחדל לתת סימניו לגשם ולבצורת.
לחינם עמלו וטרחו טובי־העיר וחשובי־הסביבה להשיב את האיש מדרכו הרעה. מצאצאי כושים היה האיש, ואין הדבר נחשב לכבוד בעיני יחסני עזה להתחתן באדם שאין תפארת משפחתו הולכת לפניו. בכל זאת שלחו שליחיהם אל האיש לדבר אליו נכבדות בבנותיהם. והוא השיב את פניהם ריקם! נדר נדר לבלתי קחת אשה כל ימיו. השמעתם? וכל הבנות, אשר ראו את פני האיש, בגניבה, מתחת לרעלה שעל פניהן, חמדו את יופיו בלבן, ותשכחנה בושה ותהיינה מפצירות בלחש באמותיהן לתת אותן לאיש, והאמהות מפצירות בבעליהן, והללו אין טומנים ידיהם בצלחת, והכל לשוא…. מארת אלוהים! כשנודע הדבר ברבים, התחילו אנשים משתמטים מעבור על פני הבית, שכל טוב בו והמארה רובצת על פתחו.
מנין מארת אללה על האיש הזה שממרחקים בא לעזה, מארץ לא ידועה?
ו
מעזה, אשר על שפת הים בדרום הארץ, ועד העיר יפו, השוכנת לשפת הים צפונה, משתרע מרחב רב של שדות. ולא כפני הנגב פני המרחב הזה. בנגב אין קץ ואין גבול לשדות אשר נתן אללה לבני האדם; ובצפונה של עזה הוצב להם גבול: הרים מזה, מזרחה, והים מזה, מערבה. שפלה רחבת־ידים מתמשכת לצד מזרח; גבעות קטנות, ובקעות וגיאיות ביניהן, משתרעות לצד מערב.
וכמו בנגב כן בכל המרחב הזה לא תיתקל העין לא בחורשת־עצים ולא בכרם או בוסתן. המראה אשר שיוה אללה לאדמה לא הושחת. רק זעיר־שם זעיר־שם ייראה עץ שקמה, יחידי וערירי, על פני גבעה בודדה; או עץ תאנה במבוא אחד הכפרים. והעצים הבודדים הללו שנשארו לפליטה מספרים לבני אדם, כי כאשר ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ברא גם את העץ למינהו. המוסלמים, בחירי בניו של אללה, מאסו בעצים; בגלל הגפנים, שפירותיהם משמשים ליין האסור בשתיה, מאסו בעץ. והאדמה שבצפון־עזה טוב גורלה מן האדמה שבדרומה, בנגב. פה ריחם אלוהים את האדם, והשמים ימטירו גשמים שנה שנה, פעם ירבו ופעם ימעיטו, אבל לעולם לא יכלאו רחמיהם לגמרי. והאדמה תצמיח חיטים בחורף ודוּרה בקיץ, לתת לחם לבני־אדם ועשב לרוב, “רבּיה”, להיות מרעה לבקר.
ובמקום אהלי־קדר המפוזרים בפינות שונות על פני השטחים הרחבים בנגב, צצים פה, בצפון־עזה, כפרים קטנים, אשר בתי־חומר זעירים מצטופפים בהם, דבוקים זה בזה כתרנגולות בלול, ומראיהם אפור. ועל גבול הכפרים, במבואם ובמוצאם, צומחים צמחי צבר דוקרים.
רק העיר יפו מוקפת פרדסים של תפוחי־זהב, לימונים ומנדרינות הנותנים ריח־ניחוח על פני הסביבה באביב, ובחורף יניבו פירות עסיס מתוקים לחיך כפירות אשר בגן־עדן.
ובמרחק מה מהעיר יפו, דרומה, עובר הגבול, בין מחוז עזה ומחוז יפו, גבול שהטורקים קבעוהו, בּכבשם את הארץ ויהיו לאדונים לה, ויחלקוה אזורים אזורים, ויתנו את יושביהם למס־עובד.
ז
בין הכפרים, אשר על גבול עזה–יפו, נתגלתה כנופיה של שודדי־ליל עזי־נפש, אשר הפילה חתיתה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה. אנשים הכפרים גופם אין מורא השודדים עליהם, כי עניים מרודים הם, ועור בשרם מי יגזול? את אשר היה על בשרם, כבר הקדימו ופשטו מעליהם נושכי הנשך וגובי המסים. אבל על יד הכפרים הללו ובקרבת מקום עוברים דרכי־המלך, מיפו לעזה, לחברון ולירושלים; ומדרכי־המלך הללו מסתעפים דרכים אל הכפרים המרכזיים ואל העיירות, רמלה, לוד, מג’דל, פלוג’ה, בית ג’יברין ועוד, בהם מתכנסים אנשי הסביבה ליום־שוק קבוע אחת לשבוע. וכפעם בפעם עוברים בדרכים הללו תגרנים מן הערים, רוכלים הסובבים בכפרים, סוחרי־תבואה וסוחרי־בקר, קצבים וגובי־מסים. וכל אלה – כספם עמהם, מטבעות זהב וכסף ושטרי ממשלה, והם הם המטרה הנכספת לשודדים בלילות. הדרכים ארוכות ובהמת התגרנים עצלה ומתנהלת לאטה, וחושך הלילות משיג אותם בדרכים. השודדים אורבים להם; עיניהם פקוחות בלילות כאשר בימים. את הימים נתן אללה לבני־אדם סתם, ואת הלילות נתן לשודדים. גם הם בני אללה הם, אף כי בנים סוררים ומוֹרים.
הדרך מיפו לעזה גובלת עם החולות על שפת־הים בּוֹאך נחל־רוּבּין. והחולות, הגוזלים שנה שנה פסי אדמה פוריה מאת עובדי־האדמה, מבצר־עוז הם לשודדים. הדרכים מיפו לחברון ולירושלים עוברות בין גבעות וגיאיוֹת, בין הרי־סלעים ומורדי־תהומות – היש מחבוא ומארב טובים ונוחים מאלה לשודדים? שם יחכו רואים ואינם נראים, ונפלו על קרבנותיהם פתע והציגום ככלי ריק. הכסף, שבילקוטי הסוחרים היורדים לשווקים, ואשר בכיסי גובי־המסים, בשובם ממסעי־הגביה, מושך וקוסם לשודדים. אללה יצר את האדם להיות טוב, והשטן סיכּל את עצתו ונטע בלב האדם את היצר־הרע. והכסף, אשר גם אותו עשה אללה, מסייע למעשה השטן, ומגרה את יצר־הרע.
השמועות על כנופית השודדים הלכו וגברו. והדבר המתמיה ביותר היה סיפור המעשה, כי בראש כנופית השודדים עומדת… אשה! והאשה לבנת פנים ושחורת־עינים, יפת־תואר ומלאה חן וקסם, ושמה – פטמה. אשה שודדת ראש לכנופית שודדים? מאז ברא אללה את העולם לא נשמע כדבר הזה! רק משהסיר הקדוש מן־טר את עיניו מן העם, קרה המקרה!
ושמע האשה, המפקדת על כנופית השודדים, הוסיף פחד על פחד, ואימת הכנופיה היתה על כל העוברים בדרכים. ואפילו אנשים גיבורי חיל ומזוינים במיטב כלי זינם, לבם נמס כדונג, בשמעם פתאום באישון לילה את קול הפחדים:
“פטמה עליכם, השליכו!” והיו משליכים את נשקם, פושטים בעצמם את בגדיהם מעליהם, מטילים את כל חפציהם ובורחים ערומים בעור שיניהם.
ביחוד תשפוך פטמה את חמתה על איפינדים, שייכים, פקידי הרשות, גובי־מסים וסוחרים עשירים. ופקודה נמרצת פקדה על אנשיה לבלתי־נגוע בדלת העם, ואפילו לא ברוכלים עניים, ולבלתי הפיל שערה מראש אשה או ילד. ועוד דבר מתמיה מאוד: בכושים לא תגע ידה לרעה, אם גם סוחרים עשירים הם או פקידי רשות, ואפילו אם הם שוטרים וחיילים. היא, לבנת הפנים, תרחם את הכושים, ותקשיח את לבה כלפי אנשים לבני־פנים כמוה!
ורובם של חבריה, אנשי כנופיתה, כושים הם, והיא מתהלכת עמהם כאחות וכאם, ברוֹך וברחמים רבים. וחבריה אוהבים אותה כנפשם ואף למעלה מזה, ובמאמר פיה יבואו באש ובמים.
חברה היא פטמה לחבריה, אבל אם ימרו את פּיה, והיתה אחריתם מרה; פוקדת עוון היא ואינה סולחת. אם יעבור מישהו מאנשי כנופיתה על חוקותיה של פטמה. ופשט איש מן ההמון, או נגע, חלילה, בכבודה של אשה – עונש חמוּר ייענש, ופעמים לא ימלט גם מפסק־דין של מות.
ח
היכן מקום מגוריהם של אנשי הכנופיה, והיכן מקום מגוריה של פטמה? שתי השאלות הללו הטרידו מאוד את אנשי הרשות, אך צא ושאל: איה מקום הרוח, אי המקום ממנו יגיח? שוטרים שהיו יוצאים לחיפושיהם, חבורות חבורות מזוינות מכף רגל ועד ראש, ביקשו את עקבות הכנופיה בין סלעי הרים ובמערות ובין גבעות החול אשר על שפת הים, ביקשו ומצאו רוח. כלום במחתרת במעבה אדמה ישכנו פטמה ובחוריה, ורק בלילות יצאו תחת מסוה וחושך?
חלכאי הכפרים, רועי העדרים, החרתים ושומרי השדות בלילות, ידעו את מקום מגוריהם של אנשי הכנופיה, והיו מביאים להם מזונות שקנו בעבורם בשווקים. אף את מקום מגוריה של פטמה ידעו, כי לבדד תשכון ולא יחד עם חבריה; אבל איש מכל אלה לא יגלה את סודם. חתוֹך לשונם מפיהם, פשוט עור מעל בשרם, ואת סוד תעלומתם של השודדים לא יגידו. כאילמים הם ולא יהגו בקול. ולא מתוך פחד, שהטילה פטמה על סביבתה, שמרו מחסום לפיהם, כי אם מתוך יראת רוממותה, ומתוך רגש של דרך־ארץ. אשה שודדת! הרי רק על פי דיבור מלמעלה ייעשה כדבר הזה! אשה שודדת! דבר־מה נסתר ונעלם הוצק בגזירה שנגזרה ממעל על אשה, וכל דבר, שהוא למעלה מן השגרה ומן השכל, כל דבר נפלא, יש בו מן הקסם!
לשמע שמה של פטמה היו הלבבות חרדים, ומתמלאים רגש הערצה. והחלכאים בכפרים אהבוה, אף כי רק אחד ממאה ראה אותה במו עיניו; כנוקמת נקמתם היתה להם.
דרך־המלך מיפו לחברון היתה עוברת בקו מקביל לדרך עזה עד מול נחל־רוּבּין, ומשם היא פונה דרומה־מזרחה לעבר ואַדי־סרר, בית־שמש ובית־ג’יבּרין. מדרומה של הדרך משתרעת שורה ישרה כמעט של כפרים קטנטנים, אֵל־קוּבּיבּה, זרנוּקה, שחמה, עקר, מנסוּרה, חוּלדה. כל כפר מונה עשרים או שלושים בתי־חומר מגוּמדים, ארגזים אפורים הדבוקים זה בזה, מטע של צבר מעבר לבתים, ושביל מוליך מכפר לכפר ויוצא לדרך המלך.
דרך המלך חברונה עוברת, בצאתה מואַדי־חנין, אשר מול נחל־רוּבּין, את חרבּת־דוּרן, מקום שחרב מימים קדמונים. במקום זה חוצים את הדרך שני שבילים העוברים מרמלה, אחד ליבנה, הכפר השוכן אחרי שורת הכפרים הנזכרים, ואחד לזרנוקה, ואת שני השבילים האלה גם יחד חוצה באלכסון משעול צר, היוצא בגנבה כביכול מן הגבעות שבצפון דרך־חברון ומתפתל כנחש דרומה. למשעול דק זה קוראים “משעול הגנבים”! בלחישה וברמיזה קוראים לו ככה אנשי המקום. למה ומדוע? אל תגידו בגת! סוד כמוס בדבר.
בימים היו מתרוצצים על פני המשעול הזה רק נחשים ועקרבים, וביחוד בימות הקיץ. ובלילות באים ויוצאים בו אנשי הכנופיה של פטמה. לילות החורף כלילות הקיץ להם, אין הבדל, וחביבים עליהם גשמים ורוחות משתוללים, כי דווקא בלילות אלה יש ומזדמנת שעת כושר נאה. התגרנים, הבהולים על רווחיהם, אינם מוותרים על יום של שוק; ובתמימותם יחשבו, כי החושך הכבד והגשם והרוחות יהיו להם לסתרה. שוכחים הם כי החושך נברא בעולם לכסות על מעשי שודדים.
בדרך יפו–חברון מעבירים עצים וברזל, סוכּר ודגים מלוחים, אטון ומשי, נפט ובשמים – לחברון; צמר גולמי, וחוטי־צמר, ומרבדים וצימוקים ושקדים ודבלים – מחברון. והשודדים לא ימאסו בכל אלה, בכל דבר יש להם חפץ, אם למענם ואם למען אנשי הכפרים, שאין ידם משגת לקנות בעיר. כי לבה של פטמה טוב לאנשי הכפרים.
ט
להיכן מוליך “משעול הגנבים”?
המשעול מתפתל והולך בין הגבעות, פעם יט ימינה ופעם יט שמאלה, פעם ירד אל גיא עמוק, יעבור על קרקעו ויטפס ויצא שוב למעלה, עד הגיעו לשביל המחבר את שורת הכפרים, יחצה את השביל וייעלם בתוך בקעה קטנה ויפה, המתחבאה בין גבעות טרשים קרחות; הבקעה הזאת נקראת בניב שפתם של יושבי המקום: “חוּר”.
השביל המחבר את שורת הכפרים רשות הרבים הוא, ואנשי הכפרים עוברים בו לבטח, לרגל עבודתם ועסקיהם. סוחרים ואנשי רשות ואנשים חשובים מוקירים רגלם משביל כזה, שאינו נוח ואינו בטוח בעיניהם; הם בוחרים לעצמם את דרך־המלך. ולכן לא ידע איש מבלעדי פלחי מקום על קיומו של “משעול הגנבים”.
ו“משעול הגנבים” – רשות היחיד הוא לאנשי הכנופיה של פטמה בלבד; עוברי־דרך אחרים, ואפילו פלחים, לא יבואו בו, מתוך פחד ומתוך רצון לבלתי הסיג את גבולה של פטמה.
הבקעה הקטנה נשארה נעלמה. איש מאנשי הרשות לא העלה על דעתו כי בבקעה הזאת, הקרובה כל כך לרשות הרבים ולדרך המלך, נמצא “המטה הראשי” של הכנופיה, וכי גם פטמה בכבודה ובעצמה שוכנת בה! המקום היה קרוב לאנשי הרשות – ואיש לא מצא את הדבר! ומי יודע? אילו ידעו אנשי הרשות, כי המקום הנורא הזה נמצא סמוך אליהם, כמעט בתוכם, אפשר ואימתו היתה גדולה כפליים. כך דרכם של בני אדם, את הרעה הקרובה אליהם הם מפחדים יותר מן הרעה הרחוקה מהם.
הגבעות, שביניהן מתחבאה הבקע, גבעות טרשים הן, חשופות וקרחות, לא עשב עליהן ולא עץ רענן, כי אם שיחים צחיחים ויבשים כל השנה, בחורף ובקיץ, ולשיחים אלה יקראו בני־האדם: “אל־מות”. לעולם אינם חיים ואינם מתים.
הבקעה הקטנה מתכסה בימות הגשמים עשב ירוק, ופרחי־שדה מרהיבי עין יציצו בין העשבים. מתחילת ימות הגשמים ועד אמצע הקיץ כמעט מוריקה הגבעה, כי גבעות הטרשים סתרה לה מהרוחות המיבשים, והמים נקוים בה בשפע בימות הגשמים.
שלחה פטמה אל זקני הכפרים השכנים וביקשה לצוות על הרועים לבל ישלחו את בעירם אל הבקעה, למען יישמרוּ העשבים הרעננים ופרחי־השדה בה, וזקני הכפרים השכנים עשו את רצונה. הם נשמעים לה לא רק מתוך פחד, כי אם גם מתוך רצון. הם מכבדים אותה בלבם, אף כי מעודם לא ראוה פנים אל פנים.
איש לא ראה את פני פטמה ביום, לעיני השמש. כי בימים היא שוכנת לבדה במערה החצובה באחת הגבעות ולא תצא על פתח מערתה. גם חבריה יראוה רק בלילות, בצאתה עמהם לפעולה, או בטכסה עצה עם חברי “המטה הראשי”. וגם יריביה־קרבנותיה, יראוה לפעמים בלילות, בפגישות רעות פנים אל פנים.
המערה, בה שוכנת פטמה כבוד, נחצבה עוד בימי קדם. רחבת־ידים היא בפנים ומוצא צר לה לחוץ. בה, במערה, חיה פטמה, בה היא שומרת את חפציה המעטים, כי מכל הרכוש הנשדד לא תקח לעצמה דבר; בה היא מבשלת במו ידיה את תבשילה, ובה היא מחזיקה את כלי נשקה כאחד הגברים. המערה – חמימות בה בחורף, וצינה בה בקיץ.
החברים המעטים, מן “המטה הראשי” של פטמה, חנוּ אחד אחד במערות, אשר בשורת הגבעות הקרובה, לעבר הכפר מרר. ואילו אנשי הכנופיה היו מפוזרים באהלי קדר ובכפרים שמסביב בבחינת תושבים, ובהנתן להם אות, על ידי רועי הבקר, שעמדו תמיד לשרותה של פטמה, היו מתרכזים במקום המיועד ויוצאים ל“עבודתם”.
על כן נקראה הבקעה בפי כל – “חוּר פטמה”, מאז ועד היום הזה.
מי היא פטמה זאת היפה־פיה, שהיתה לשודדת לילה בדרכים? מאין באה ומה מוצאה? היש סמיכת־פרשיות בין אותו “פלוני”, שבא לגור בשכנותה של העיר עזה, ובין פטמה זאת השודדת בדרכים?
י
מי לא ידע מי לא שמע בכל רחבי הרי אפרים את שמו של השייך חמד אַבּוּ אַסל? וכשמו כן הוא וכן ביתו: מלא וגדוש דבש על גדותיו, ולבו של השייך כדבש מתוק לכל הבאים בצל קורתו. בית אבנים לו בעיר שכם, מתנה מאת הפחה של ירושלים, אבל לא אדם כמותו ישב בצל קורה, בין חומר וסיד. בידואי הוא, דם בידואים בעורקיו בן בנים של בידואים מדורות קדמונים, ובבית־שיער ישב. באהלים ישבו, הוא ובני ביתו, נשיו ובניו, יחד עם כל אנשי שבטו, החונים בין ההרים, הרחק מדרך־המלך, מחשש “עין הרע”; ואהלים הקים סביב לביתו־אהלו, להכנסת אורחים.
רק ביום חג הקרבן וביום צאת השליחים לדמשק, להצטרף אל השיירה המובילה את השי לקבר הנביא, וביום שהפחה מכריז עליו כעל חג ממשלתי, יבוא השייך חמד אַבּוּ אַסל ממחנהו העירה, רכוּב על סוסתו האבירה, מוקף “בחוריו” אנשי חייל, רוכבים על סוסות, וגמלים נושאים מתנות על דבשתם; אז ישכון מן הבוקר ועד הערב בביתו־ארמונו בעיר, יקבל בו את פני האורחים, זקני העיר ואת פחת שכם, ואת שליחי הפחות מירושלים ומעכו; ועם ערוב ישוב למחנהו, כי מימיו לא לן בצל קורת בית־אבנים, ולו גם תינתן לו חצי המלכות לא יעשה כזאת.
ויותר משהיה השייך מפורסם בביתו המלא כל טוב ובלבו המתוק, בהכנסת אורחים ובכל הליכותיו – מפורסם היה, בכל אפסי הארץ, במזרח ובמערב, בדרום ובצפון, באחד ממנהגיו הטובים המיוחדים.
מנהג ידוע הוא בכל רחבי הארץ: אם חשקה נפשו של בחור בנערה ולב הנערה הלך שבי אחריו, ואין ידו משגת לשלם את המוהר שקבע אבי הנערה, או ממשפחת נקלים הנהו הבחור, ואבי הנערה לא יסכים להתחתן בו, כי אין הדבר לפי יחוסו; אז, באין ברירה ישימו הנאהבים והנעימים, את מבטחם בחשכת הליל, ויברחו על נפשם לכל אשר ישאון רגליהם, למדבר, או לאחד משבטי הבידואים הרחוקים או לאחת מערי החוף ההומות מרוב אדם ואבדו שם עקבותיהם. אבל אם הנערה ענוגה ורכה היא ולבה רך ופחדה לנפשה לברוח למרחקים, אל בין אנשים זרים, אזי יברחו אל ביתו של אחד מתקיפי הסביבה. וביתו של השייך חמד אַבּוּ אַסל היה “בית מקלט” בטוח, בחבל שכם, לכל זוג נאהבים אשר יבקשו בו מחסה. כי מי אב וינסה לריב עם השייך העשיר והתקיף, שאנשי הרשות מאירים לו פנים גם בשכם וגם בירושלים? ומי ינסה לקחת בחזקת־יד את אלה החסים בצל קורתו של השייך? הרי חרפה וכלימה יעטה הוא וביתו, ועל כל עדתו יצא הקצף.
יא
וכה היה מנהגו של השייך חמד אַבּוּ אַסל. כי דפקו באישון לילה על פתח אהלו, וקול תחנונים, קול גבר וקול אשה, ישמע והם מבקשים מחסה ומקלט לנפשם, וידע השייך את אשר לפניו. צוה יצוה לאסוף את הפליטים ברחמים רבים אל תחת כנפיו בלי לראותם, ונתן את הנערה אל בית הנשים, ואת הבחור – אל בין עושי דברו. וציוה לשמור עליהם ולדאוג לכל מחסוריהם ולשמור מחסום לפה. ואף הוא השייך ישתוק ולא יוציא מפיו דבר וחצי דבר, עד בוא היום. והיום בוא יבוא, אם גם יתמהמה.
ואמנם, לא יעברו ימים ואורחה גדולה של אורחים תבוא אל בית השייך הפתוח לכל, מהם ברכיבה יבואו, על סוסות, על גמלים או על חמורים, ומהם ברגל, הכל לפי יחוסו של אבי הנערה ולפי מרחק המקום. והשייך יקבל את פני האורחים בזרועות פתוחות, והושיבם באוהל־האורחים על מרבדים, וכרים ינתנו להם להסמך עליהם, ויכבדום מכל טוב הבית, בקהוה ובממתקים ובפירות. ואם ממרחקים יבואו האורחים, ולנו בצל קורתו של השייך וזבח יזבחו לכבודם, גדי או גדיים או שלושה, הכל לפי מספר האורחים, ואורז מטוגן בשמן־זית יבשלו ופיתות־לחם טריות יאפו וישבו המארח ואורחיו מסובים על הסעודה ועל הקהוה ושוחחו על דברים העומדים ברומו של עולם, על ברכת האדמה, על גשמים בעתם, על שכם, על ירושלים, על דמשק ועל בירת השולטן ועל הבירה הקדושה לנביא, ועל השייכים הגדולים ועל האנשים הקדושים, שהיו מתהלכים בארץ בימי קדם.
בכל וכל יסיחו, רק לא בנושא שלמו באו האורחים, ואין איש רומז רמז על העיקר. ודבר בוא האורחים כבר נפוץ במחנה בין האהלים, והכל יודעים את מטרת בואם, ואיש לאיש ירמוז בעיניו ואשה לחברתה תלחש באזנה, והגיע הדבר אל הנאהבים ואל הנעימים, היושבים כל אחד לחוד סגורים במסתרם, ולבותיהם דופקים מתקוה ופחד.
ורק מעט מעט ובעקיפין יגיעו סוף סוף אל הענין. לפתע פתאום יתרומם האב, שלבו מר עליו, וישא מדבריו, בלי להביט פני השייך, ואמר ברעדה:
“דבר רע נגע בביתי… בתי, בת המרדות, נפתה לבה אחר אחד בחור בן בליעל, ויחמקו ויברחו מביתי. והרי אין דבר בכל רחבי הארץ, אשר ייעלם מעיני השייך הגדול בעמו; באנו, איפוא, אליו להפיל לפניו את תחינתנו כי יעמוד לנו בעת שרה להנחותנו בדרך הנכונה, להחזיר את הכבוד לביתי; כי הלוא לא יימנע דבר מאת שר ונגיד כמוהו לשבט בידואים מפואר”.
אז ילבש השייך פנים עצובים של השתתפות בצער אורחו הנכבד וביקשהו לחזור ולשבת במנוחה על מקומו והבטיח נאמנה כי עדיין לא שמעה אזנו שמץ דבר מכל המקרה הרע הזה. בדברים שקטים ומתוקים ינחם את האב האומלל לבל יפול רוחו וישים באללה מבטחו, כי הכל יבוא בשלום על מקומו; הייבּצר דבר מאת היושב במרומים, והוא שליט על כל ועיניו בכל?
ישמע האב בהכנעה ובדרך ארץ את דברי השייך, ורמז בחשאי לאחד ממלויו. וקם הלזה ועמד על רגליו ונשא את פניו אל השייך ודיבר על הענין:
“שמץ דבר גונב לאזני עבדך, כי הנערה והבחור, אשר העטו חרפה על משפחתנו ואשר את עקבותיהם אנו מחפשים, מצאו מחסה בצל קורתך. ידוע ידענו, וכל הארץ יודעת, כי אם ידפוק מישהו על דלתי ביתך, לבקש לו מפלט ומחסה, לא תינעל דלתך בפניו, ולא תשיב פניו ריקם, כיאות לאיש כמוך הגדול בעמו ודבק במנהגי אבות ובנימוסי עם ערב. ואנחנו לא אנשי ריב אנו, כי אם אנשי שלום היינו כל ימינו, ורק אחת בקשתנו לפני כבוד מעלתך לצוות על עבדיך כי יוציאו אלינו את הבחורה ואת הבחור ונעשה משפטם לעין השמש”.
עוד זה מדבר ושייך חמד אַסל יקפוץ ממקומו כאילו עקצו עקרב, ואמר רתת:
“שמוע לא שמעתי וידוע לא ידעתי דבר, ולשוא אתם מתלוננים עלי. ולו גם היה כדבר הזה, האמנם תעלו את המחשבה החוטאת על לבכם לחשוד בי, כי אוציא אליכם אנשים, שביקשו חסות בצל קורתי, ואתם תעשו בהם שפטים מתוך שרירות לב ונקמה? הייעשה כדבר הזה? האין חוק בבני־ערב, האין בתוכם משפט?”
לאחר דברי כבושים מצד זה ומצד זה, יחזרו וישבו כולם על מקומותיהם והוּחל במשא ומתן.
האב ידבר תחנונים וחברו יסייע בדברים נמרצים; והשייך יגין על הזוג המסתתר באהליו בכל כוח הגיונו והשפעתו, כאילו קרוביו שארי בשרו הם. ומי יעמוד בפני השייך ומי ימרה את פיו בתוך ד' אמותיו, ומי ירצה לריב בו באמת?
אז יציע הצד האחד את תנאיו והצד השני ידחם. והציע הצד השני את תנאיו והצד הראשון ידחם. ומעט מעט יוותר הצד האחד במקצת, וּויתר הצד השני במקצת, ויבואו לידי פּשרה, והיה העקוב למישור. אבל לאחר שיתקע האב את ידו באופן רשמי לידי השייך, לעיני עדים כשרים ונאמנים, וקיבל עליו באלה ובשבועה למחול בכל לבו לבתו ולהסכים כי תינשא לבחיר לבה, וכי לא ישמור עברה לה ולא יפיל שערה משערות ראשה ארצה, ורק לאחר שיחזרו בפירוש על כל פרט מפרטי הפשרה וההסכם, על המוהר שעל הבחור לשלם ועל הבגדים והתכשיטים שעל אבי הנערה לתת לבתו – רק אז יצווה השייך להביא את הזוג לפני האורחים. והובאה הנערה מבית הנשים לחוד, והבחור יובא מבית הגברים לחוד, ושניהם ייפגשו שוב, בפעם הראשונה, לעיני האורחים, לאחר שהפרידם השייך למקומותיהם. הנערה תשפיל עיניה ותבקש מחילה וסליחה מאת אביה ומאת כל בני המשפחה, והאב ימחול ויסלח לה, ונציג המשפחה יסכים אף הוא, ולא ישמעו עוד דברי טינה וחימה. והבחור יסכים למוהר שהוטל עליו לשלם לאבי הנערה, אם במזומנים ואם בתשלומים לשיעורין, ובאותו מעמד יקדש הבחור את הנערה כדת וכדין, לעיני השייך ואבי הנערה וכל האורחים, ולעיני זקני השבט, והעדים יאשרו את הדבר. הפעם יזבחו זבחי חג, זבחי קודש, זבחי שלום ויאכלו וישבעו וישמחו. האב וחבורתו ישובו לדרכם, והזוג הצעיר ילך לביתו במקום שקבעו לעצמם; ובחורי השייך, מזוינים וחמושים, ילוום עד מקומם לבל תהי תקלה בדרכם. ובטרם ילכו הזוג יודו לשייך חמד אבו אסל על כל הטוב שגמל עליהם והשתחוו לו ונשקו את ידיו.
יב
השייך היה איש במיטב שנותיו, בן חמישים, ויש אשר רוח משוּבה תנוח עליו, ובימי תחרות הסוסות, ירכב על סוסתו האבירה וקרא לשבּבּ, בחורי שבטו: “חרג'!” וכמנהגו, מאז היה בעל בעמיו, ישא לו מדי שלוש שנים אשה חדשה. שליחיו ישוטטו בכל אפסי הארץ, משני עברי הירדן, וביקשו בין היפות בבנות את הראויה לשייך. ומוהר ככל אשר ישית אבי הנערה – שלם ישלם השייך בלב טוב. והאמת ניתנה להאמר, כמובן בסודי סודות ובחשאי: חומד נשים היה השייך חמד אבו אסל. כי יראה אשה יפה והיה ראשו סחרחר. מאת אללה־יוצאו היה הדבר.
ורק מ“מדיניות”, בנות העיר, שמר את נפשו; חושש היה מפניהן. לא אחת ולא שתים ביקשו להתחתן בו מן המשפחות העשירות שבשכם ובירושלים ותשלחנה אליו שליחים היודעים לכלכל דבריהם בתבונה ובשכל טוב, אבל השייך דחה תמיד את ההצעות הללו; ואף הוא כלכל דבריו בתבונה ובשכל טוב, כי למה ירגיז את תקיפי הערים ויעורר את חמתם?
ולא רק שמו הטוב של השייך חמד אבו אסל הלך לפניו וכבש את לב ההורים של הבנות העירוניות, כי אם גם שמע עשרו הרב. לחוש התלחשו, כי השייך ירש מאביו, שהיה ממלוי השיירה המובילה מדמשק את השי לקבר הנביא, אוצר גדול, רבבות דינרי זהב, והוא טמנם במחבואים ואין יודע מבואם ומוצאם.
מספר נשיו של השייך, אשר באהלי הנשים שלו, עשר. ארבע מהן נשואות לו כדת וכדין, ובניהן הם יורשי השייך החוקיים. ושש מהן פילגשיו. כי אין מנהגם של שייכי ערב וגדולי המוסלימים, מאז ועד היום הזה, לשאת למעלה מארבע נשים, ולא לכבוד ייחשב להם הדבר לשאת פחות מארבע נשים.
ומספר הילדים של השייך מנשיו ומפילגשיו, ילדים שהשאירם אללה בחיים, ארבעים. ורק את הגדולים שבהם ידע השייך בשמם ובפניהם; את יתרם לא ידע ולא הכיר. וכשהיה עובר לטייל בין אהלי שבטו, שנמנו למאות, היו ילדים רצים אחריו וכל אחד מהם קורא לו “אַבּוּ־אי”. והוא היה מאמין להם שאינם משקרים, ויהי מחלק להם מנות כפולות של ממתקים, שהיו נמצאים תמיד בכיסיו העמוקים, ולכל ילדי השבט היה מחלק ממתקים ביד רחבה, כי לא בכדי כינוהו “אַבּוּ אַסל”.
שלום ושלווה בלבו של השייך, במשכנו ובתוך אהליו; לו העושר ולו הכבוד ושמו הטוב הולך לפניו מקצה הארץ עד קצהו; ולפתע פתאום באה סערה והמיטה עליו אסון.
קבלה בידינו מאבותינו: מצוה גוררת מצוה. אבל מי שמע ומי שיער כי תהא מצוה גוררת עבירה? אכן, אין דבר בעולם קיים ועומד לעד. אפילו האדמה שלעולם היא עומדת, יש ותזדעזע פתאום, נוע תנוע כשיכור ואת פיה תפתח לרווחה, ובלעה בתי עניים וארמנות עשירים, ובני־אדם וחיות ובהמות יהיו לה לטרף.
גזירה שיצאה משמים, – לא תעמוד בפניה האדמה; בני־אדם – לא כל שכן.
גם השייך חמד אבו אסל לא עמד בפני הגזירה שנגזרה עליו משמים. שהרי אדם, וגם גדול שבגדולים, יסודו מעפר וסופו לעפר.
המצוה הגדולה, שעסק בה השייך חמד אבו אסל, לפתחה רבצה החטאת. עקב המצוה, שעשה אותה בכל טוב לבו, באה עליו רעה גדולה, שלשמעה תצילינה כל אזניים.
יג
באחד הבתים של אחד האפינדים בשכם העיר נולדה בת לתפארת. יפה־פיה היתה הילדה פטמה, ועם גדלה גדל גם יופיה. לבנת פניה כלבנת השלג אשר בהר החרמון, ואדמומית קלה להן כאדמומית השלג בזרוח עליו קרני השמש הראשונים. פניה ענוגים ועדינים כאילו בת נסיכים היתה; ואמנם אמה, אשת אביה, בת נסיך ערבי היתה מדמשק, והאפינדי נתן בעדה מוהר רב לאביה. ועיני פטמה היו נוצצות כשני לפידי אש מילדותה, ושחורות היו כשחור הליל בחורף. וחכמה היתה, כאילו חכמת גברים נתן לה אללה במוחה ביום הוולדה. וטובת־לב היתה, כל השפחות אשר בבית אביה ובחצרו אהבוה אהבת נפש, את יופיה אהבו ואת טוב לבה.
ואביה האפינדי אהב את בתו פטמה כפליים מאהבתו לכל אחת מבנותיו, ואף יותר מאהבתו לבניו הזכרים אהבה. ויהי מודה בלבו לאללה על החסד הרב שעשה עמדו ויתן לביתו אוצר יקר כזה אשר יהיה לו לתפארת. ורק על דבר אחד התרעם האפינדי בחשאי, כי נתן אללה את הנשמה היפה והיקרה הזאת בשמלת אשה ולא בבגדי גבר, כי אילולא כן היה זוכה ליורש כאשר התפלל בלבו.
ועל התרעומה הזאת כלפי מעלה נענש האפינדי. דרך כסל להם לבני האדם להתמרד בלבם ובמחשבתם כלפי רצון אללה; כסבורים הם כי אם לא יביעו דברי תלונתם בקול רם, לא יישמע קולם במרום ולא ייענשו על מרדותם. קול המחשבה כקול הפה עולה למרומים, ולחטא יחשב.
בביתו של האפינדי התחנך וגדל גם יתום עזוב, ילד כושי, בו גילה כמעט של הבת היפה־פיה. והילד הכושי היה ילד פלאים. למרות צבע פניו השחור היה יפה־תואר. היאומן כי יסופר? חן מיוחד היה שפוך על פניו, על עיניו ועל כל תנועות גופו, כאילו בן אפינדים היה ולא בן עבדים כושים. שפתיו לא היו עבות, ולבנונית עיניו לא היתה כתומה. ורק צבע פניו שחור משחור, ושיניו לבנות כלבנת השלג.
ולחש חרש, לחש רע, היה עובר מפה לאוזן, בין עבדיו ושפחותיו הזקנים של האפינדי, כי הילד הכושי ילד זנונים הוא, בן האפינדי, שילדה לו בת אחת משפחותיו הכושיות, שהיתה אף היא חננית מאוד בעלומיה, בעודה בתולה בבית אדוניה, והוא נתנה לאשה לעבד זקן, שלא הוציא את שנתו. והכושית הצעירה, שהרתה לאדוניה, הקשתה בלדתה ונפחה את נשמתה, ואילו התינוק נשאר חי. וירחם אותו האפינדי ויצו על אחת השפחות, אשר ילדה אף היא לעת ההיא, להניק את התינוק ולשמור עליו כעל אישון עינה, לבל יאונה לו כל רע, ולא – תהא נפש ילדה שלה תחת נפש התינוק.
והשפחה, כושית אף היא, קשרה אהבה לתינוק הרך ותאהבנו כאשר אהבה את ילדה, ותשמור עליו לא מפחד אדונה, כי אם מאהבתה אותו. וכשגדל הילד, היה מעורב עם כל ילדי החצר המרובים של האפינדי. כי רב היה מספר הילדים בחצר המרווחה של האפינדי: ילדי עבדיו וילדיו הוא, כי גם לו ארבע נשים; והאם של פטמה, הדמשקאית, היתה הצעירה שבהן.
רובם של ילדי האפינדי מכוערים היו ומטומטמי־מוח, כנערים וכנערות; וכשושנה בין החוחים גדלה ביניהם פטמה היפהפיה והפיקחת. וגם הילד הכושי, היתום, עלה ביופיו ובחינו ובשכלו הטוב על כל ילדי החצר. ומילדותם התקרבו הילדה היפהפיה של האפינדי והילד היתום, הכושי החנני. בני גיל אחד כמעט היו ורק בשנה אחת היה הילד הכושי גדול מן הילדה. שניהם נבדלו לעין מכל שאר ילדי החצר. וכל העבדים והשפחות שבחצר, כולם כושים, היו מראים עליהם באצבע, ויאהבום ויפנקום, וישמרו עליהם מזעמם ומקנאתם של הילדים והילדות הגדולים מהם בשנים, אשר שנאום.
עבדי החצר צעירים היו ברובם. כי מנהג היה בידי האפינדי להחליף את עבדיו לעתים קרובות, לבל יתאזרחו אצלו; רק על מתי מספר מעבדיו ושפחותיו הנאמנים שמר ולא מכרם ולא החליפם באחרים.
ורק הזקנים הללו שבחצר ידעו את סוד הילד הכושי היתום. כל העבדים לא ידעו שמץ דבר, והם אהבו את הנער הכושי ויאמינו בתום לבם, כי יתום נעזב הנהו מאביו ומאמו ורק מתוך רחמים אספוהו אל החצר ויגדלוהו עם כל הילדים. וכי מעטים יתומים בעולם? וביחוד ילדי העבדים הכושים, שהוריהם נמכרים ונמסרים מיד ליד, כאשר יימכר השור והחמור.
כך הוא מנהגו של עולם. אבל מנהגי העולם לא תמיד הם הולכים במסלול הרגיל; יש אשר יטו והלכו דרך לא דרך.
ככל אשר גדלו הילדה היפהפיה בת בעל־הבית והנער הכושי היתום, התקשרו יותר ויותר בקשרי חברוּת ואהבה. וכגדלו והגיעו לבגרות, התחילו רגשות חדשים פועמים בלבותיהם. האהבה הילדותית הלכה והפכה להיות אהבת גבר לעלמה. הנער והנערה עדיין רכים היו בשנים ולא הבינו את המתרחש בלבם. אבל עיני העבדים והשפחות, כזקנים וכצעירים, לא טחו מראות וישמחו בלבם. הם שמחו לאושרם של הנער והנערה ולאידו של האפינדי משעבּדם. שמחת הצעירים היתה מלאה, ובכליון עינים חיכו ליום בו תכסה הבושה את ראש אדונם. אבל שמחת הזקנים היתה מהולה בעצב ובהרגשת חטא. הם ידעו כי לפתח האהבה של בת אדונם והעבד הכושי רובצת חטאת, מארת שמים. שכן ידוע ידעו שגם העבד הכושי בנו של אדונם הוא, אם גם בן־זנונים. היכפרו השמים על חטא קשה משאול? והשפחה הכושית, שמחלב שדיה ינק הכושי היתום, והזוכרת את אמו וידעה ברור מי אביו, היתה ממררת בבכי במסתרים ומקללת את יומה. מלחמה עזה ניטשה בלבה: יש אשר אמרה לגלות את הדבר לעיני בעל־הבית, למען ימנע את הרעה בעוד מועד. ויש אשר ביקשה לגלות את הדבר לנער הכושי, לסייע בידו לברוח ולהציל את נפשו מחטא. ומהו שהניא אותה ממחשבתה? אולי הפחד לגורל הנערה ולגורל הנער, פן יקרה אותם אסון בהוודע הדבר לאפינדי, ואולי היתה כאן יד השנאה הכבושה לאדוניה, החבויה בסתר נפשה.
יד
האם חשד עלה בלבם של האב והאם אשר לנערה היפהפיה, או סתם מנהג אבות היה בידם? כשמלאו לבתם פטמה ארבע־עשרה שנה, אסרו עליה בכל חומר הדין להמשיך ולשחק עם ילדי החצר, ויפקדו עליה לשבת סגורה בבית ככל הנשים. ושמלה ארוכה הלבישוה ויכסו את פניה ברעלה, ויועידו לה חדר לבדה, בבית הנשים, לשבת בו. ואשה כושית העמידו לשרת אותה ולהיות לה שומרת ראשה.
את הנער הכושי, בנה של האשה, שהיניקה את היתום גרש האפינדי מביתו בשרירות לבו. ואת היתום שלח אל אחד הבוסתנים הרבים אשר לו מסביב לעיר, לעבוד שם עם כל העובדים. ופקודה נמרצה ניתנה לבוסתנאים אשר לאפינדי, לבלתי תת לעבדיהם לבוא העירה כי אם רק פעמיים בשנה, בחג הקרבן ובחג צאת המלוים את השי לקבר הנביא מדמשק. ואילו חצר אדונם בעיר אסורה היתה עליהם גם ביום חג. כי סייג נמרץ סייג האפינדי בין עבדי החצר ובין עבדי הבוסתנים.
חש האפינדי וניחש לסכנה הצפויה לו מקרבתו של היתום, העלם הכושי, וירחיקהו. מה תמימים הם בני־האדם המתימרים בלבם, כי יש בידם להמנע משבט הגורל אשר נגזר עליהם מלמעלה, וכי חכמתם, עצתם וחריצותם תעמודנה להם. הבל הבלים! גזירה שנגזרה משמים – יד אנוש לא תבטלנה, ולו גם יחכם כשלמה המלך.
הנערה השפונה בחדרי־חדרים בביתה, שמרה בלבה אמונים לעלם הכושי; ומחודש לחודש ומשנה לשנה גדל רגש אהבתה ויכבוש את כל נפשה. לא היה לה דבר בעולמה חוץ ממחשבתה ומגעגועיה לעלם הכושי, שנעלם מעיניה ואיננו. תחילה חשבה כי אסון קרהו, כי גרוש גורש מן החצר, ובהיותו לבדו בשדה קפצה עליו חיה רעה ותשסענו. וכולה מתחלחלת לרעיון, ובלילות, באין שומע לה, היתה מיבבת וחרדה לגורל אהובה. וכשחקרה פעם מפי הכושית שומרת ראשה, ותשביע אותה להגיד לה דבר אמת, וגם הבטיחה לה נאמנה לשמור את סודה, סחה לה זאת, כי את בנה של מינקתו גרשו ואת העלם הכושי שלחו לעבוד באחד הבוסתנים של האפינדי מאחורי העיר, וכי איסור חמור חל על כל עובדי הבוסתנים לבוא העירה אלא פעמיים בשנה, ואילו אל חצר אדונם לא יבואו כלל.
כששמעה פטמה על גורל העלם, הונח לה כי שמחה שבין החיים חלקו, והתקוה שעשעה את לבה כי עוד תפגש עמו פנים אל פנים. יומם ולילה היתה הוגה בבחיר לבה ולא גלתה סודה לאיש וגם לא לשומרת ראשה, אף כי האמינה בה. למה יהגו אחרים בדבר שניתן רק לה להגות בו?
וגם העלם הכושי, שעבד עבודה קשה, לא חדל להגות בחברתו, בתו היפהפיה של בעל־הבית. הוא הגה בה גם בעבדו בזיעת אפּיו, בחפרו בין עצי בוסתן, וגם בשכבו על משכבו הקשה, על שק של תבן. הוא גדל והבין רגש אהבתו מה הוא, וגם ידע כי אפסה ממנו כל תקוה לשאת לאשה את בת אדוניו, אף כי לבו נכון ובטוח שהיא שומרת לו אהבה. ובמר לבו היה ממרר בבכי אף הוא, בצל אחד העצים ביום, או על משכבו בלילה.
בכה בכו העלם והעלמה ולא ידעו אל נכון למה ועל מה הם בוכים.
טו
יום אחד הוגד לשייך חמד אבו אסל, כי זוג מבקש לקחת דברים עמו. והיום היה למחרת שובו משכם, בה הוחג חג משלוח השי לקבר הנביא, ולבו טוב עליו מאוד, ויצו להביא את הזוג לפניו, הוא ידע מראש מה הם הדברים שבפיהם, אבל כטוב לבו עליו, ביקש לחקור אותם פנים אל פנים ולדעת את פרטי סודם למען ידע לכלכל את הענין בטוב טעם ושכל.
כשהופיע הזוג לפניו, והם מבויישים ונכלמים ועיניהם כבושות בקרקע, נדהם השייך למראה עיניו. מאז התחיל במצוה שעסק בה, לא ראה זוג שכזה: הוא עלם כושי והיא נערה לבנה, ומראה פניה העיד בה כי עירונית היא ובת טובים, ושניהם צעירים לימים מאוד. ויותר מזה נדהם השייך מיפי פניה של הנערה, הוא אשר רבות בנות יפות ראה בימי חלדו. אמנם מימיו לא שם עיניו בבנות עיר, כי חושש היה מפניהן, ובידוּע שאין בנות יפות מבנות אהלי־שיער, אבל הפעם נוכח לדעת כי טעות היתה בידו. עין לא ראתה יופי כיופיה של הנערה הזאת, שעמדה לפניו ליד העלם הכושי. נפעם ונרעש היה השייך ובדי עמל הבליג על תמהונו לדבר עם אורחיו בנחת ולשקול היטב את דבריהם. ומיד ידע והבין את המצב לאשורו, וגם הסיק את כל המסקנה המרה, כי למעשה שנתגלה לפניו אין פתרון ואין מוצא. עבד ברח עם בת אדוניו. והאב מחשובי שכם ומיקיריה הוא. היש מוצא מן הסבך הזה? האב לא ימחול על כבודו המחולל ולא יתפייס, כי הרי עבד הוא האיש, שבתו בחרה בו. ואילו גם היה האב עובר על מידותיו, כיצד ישלם עבד עני את המוהר ואת הפיצויים, ופטור בלא כלום אי אפשר. לא ייעשה כדבר הזה!
ועצם הבריחה של העבד ובת אדוניו היה בה משום תוספת מכשול על כל המכשולים. ביום קדוש, ביום משלוח השי לקבר הנביא, כשבעלי־בתים בעיר קוראים דרור לעבדיהם לקחת חלק במצוה, בשמחת הנביא; בו בזמן שאבי־הנערה היה מסב עם נכבדי העיר ועם ראשי הרשות… בו ביום התגנב העבד הכושי, ששוחרר לשעות מספר מעבודתו בבוסתן שמאחורי העיר, ובא אל חצר אדוניו, קרא לבת שהיתה צופה לו, ויחמקו ויברחו שניהם על נפשם.
ישב השייך תפוש בשרעפיו ומזמן לזמן העיף עין על הנערה והעלם, שעמדו אובדי עצות לפניו. וככל אשר הוסיף השייך להביט אל הנערה נבוך אף הוא ונפשו המתה בו. מימיו לא נתבלבלה דעתו, ולא בגדה בו בינתו, ואילו עתה לא עמד בנסיונו בגלל יפי פניה של נערה רכה. ומחשבה מוזרה עלתה במוחו: אילו היה הוא עצמו מבקש את הנערה הזאת מאת אביה ושוקל על ידו מוהר כיד המלך, היה האב נותנה לו ברצון רב, והיתה מפארת את אהלי שבטו. אמנם אין זה מנהג המדינה לקחת אשה חמישית, ואילו לפילגש לא יתן לו האב את הנערה; אבל אשתו הראשונה כבר בלתה ויוכל לגרש אותה, כדת וכדין, והיתה לו הנערה אשתו הרביעית.
התנער השייך מהרהוריו ויצו על עושי דברו להחביא את העלם לחוד ואת הנערה לחוד, כמנהגו, ואף הבטיח לזוג לכלכל את הדבר בדעת ובתבונה ככל אשר יתן אללה בידו.
טז
לא ארכו הימים והאורחה משכם לא אחרה לדפוק על שערי אהליו של השייך חמד אבו אסל. בראש האורחה בא האב השכול, האפינדי מדמשק בכבודו ובעצמו, ויחד עמו באו ללוותו אחדים מקרובי משפחתו, אחדים מנכבדי העיר, מזקניה ומקדושיה, כי חשוב ונכבד היה האפינדי בעירו ובעדתו, ורבים מן הסוחרים והפלחים בסביבה היו תלויים בכספי הלוואותיו, שהיה נותנן ביד רחבה, אבל ברבית גבוהה, “עשרה בחמש־תש”, ובמשכנתאות, על בתים ובוסתנים וקרקעות סתם. ורוב נחלאותיו באו לו מן המשכנתאות שלא נפדו.
השייך קיבל את אורחיו בסבר־פנים כראוי לאורחים רמי־מעלה, והשיחה נסבה על יום החג של אתמול, על ענייני העולם הגדול ועל ענייני הארץ והעיר שכם. ובענין, אשר למענו באה כל האורחה הכבודה, לא נגעו, כמובן. האורחים הרבו לשתות קהוה, והפעם הטרידו לשם כך את הקומקום המוזהב שבידי השייך, מתנה מאת פחת ירושלים, ואת היפים שבספלים, השמורים ליום חג ומועד.
לבסוף לא יכול עוד האב האומלל להתאפק. כל הזמן ישב כעל גחלים לוחשות, ולא לקח חלק בשיחה כל עיקר, ועיניו החשדניות מטייפות לכל עבר. פתאום קפץ ממקומו, הציץ בזעם לעבר השייך – מה פשעו ומה חטאתו? ופתח בענין המציק לו, בלי כל גינוּני הנימוס המקובלים, כי לא נוסה בכמו אלה…
והפעם קרה באהלו של השייך דבר בלתי שכיח. השייך הביט אף הוא בכעס אל האיש המדבר אליו, כאילו יריבו הוא מתמול שלשום, ויען נמרצות, כי לא שמע על עבד ועל בת אדונים, שסרחו וברחו, ולא ראם בעיניו, כי אל אהליו לא באו, על שערו לא דפקו, וחסות לא ביקשו ממנו.
תחילה חשבו מלויו של האב האומלל, שהיו בקיאים בענינים כאלה, כי רק מתוך התכסיסים הרגילים והמקובלים מתכחש השייך. אבל כששמעו את דבריו הקשים והנמרצים, נדהמו למשמע אזניהם ולא הבינו פשר דבר. אחדים מהאורחים האמינו בכנות דבריו של השייך, אולי באמת רק שמועת־שוא שמע האב האומלל, כי הבורחים נמלטו אל אהלי השייך. הם לא ראו פתרון: בת נכבדים כי תברח עם עבד כושי, היש תקנה לדבר? אחת דתם למות מות קלון. ואחדים מהאורחים לא האמינו לדברי השייך; הם חשדו בו כי בערמה ידבר דבריו, וכי רוצה הוא להתעלל באפינדי ולנקום בו את נקמת השבטים הנודדים, העוינים מאז ומתמיד את אנשי העיר ואת נכבדיה. חשוֹד חשדו כי דבר רע הוצק בכל הענין הזה, ולא השיגו מה!
והאב האומלל לא שלט ברוחו ויצעק מרה אל השייך:
“אם לא באהליך, איפה היא בתי?”
“השומר בתך נעות־הלב אני ושומר עבדך הכושי הממרה?” ענהו השייך בהיתול מר. והתשובה היתה כמלח על פצעי האב, וישתולל ויקלל ויחרף את ארחות הבידואים ואת מנהגיהם. לא בלבד שאין השייך מוצא את החוטאים והפושעים, למען ייתלו קבל־עם וקבל־שמים, להיות לראוה ולמורא לאחרים, אלא הוא, שוכן אהלי־השיער, מכסה עליהם ומסתירם ומבריחם מיד השופטים ומתקלס באנשים טובים ממנו. ויאיים על השייך, כי יפנה אל הפחה לבקש עזרתו, ושוב ישוב עם גדוד חיילים למצוא את בת־המרדות ואת העבד הבורח מאדוניו, ולהעלותם לגרדום שניהם יחד, וגם מארחיהם ומסתיריהם לא יינקו. ובחרון אפו קם האפינדי ויצא מן האוהל, ומלויו יצאו אחריו.
השייך חמד אבו אסל שמע את חרפתו ולא ענה למחרפו דבר. ובלבו לעג לו ולאיומיו: בגלל עבד שברח מפני אדוניו ובגלל בת שסרחה, לא יכריז הפחה מלחמה על העז שבין שבטי ערב בהרים.
יז
אותו לילה אירע דבר נורא בתוך אהליו של השייך חמד אבו אסל. השטן, שבילבל את מוחו למראה הנערה היפה, לא הרפה ממנו ויצעידנו אלי תהום. אדם ברח אל אהלו לבקש חסות, ואילו הוא גמר בלבו להוציאו להורג, למען קחת את הנערה מידו.
עם חשכה קרא השייך לשניים מזקני עבדיו הנאמנים, אנשים גיבורי חיל ומלומדי מלחמה, אשר יהרגו איש באפם ולא יניעו בעפעפיהם. ועבד צעיר נלוה אליהם, שנלוה אל משק השייך לפני כשנתיים. ויצו עליהם, לקחת עמהם עוד הלילה את העבד הכושי, שבא עם הנערה מהעיר, וללכת עמו למרחקים, למקום שאין איש מכיר אותם. ואל העלם הכושי יגידו, כי במצות השייך הם עושים את הדבר, למען הציל את נפשו ואת נפש הנערה; וכשיסיים השייך את המשא ומתן הקשה והמסובך עם אבי הנערה, יחזירוהו אליה ויראה עמה חיים בנעימים. ועוד הוסיף לצוות על אנשיו, כי בהגיעם אל המקום הרחוק ישלחו את העלם הכושי בדרך, אשר ממנו לא יחזור עולמית. ועוד אמר להם, כי הוא משחררם מעתה, ואל להם לשוב אליו מן המקום שילכו שמה. ומדי דברו שקל על ידו של כל אחד מהשנים שלוש מאות דינרי זהב, ולשלישי הצעיר נתן מאתיים דינרים, ויאַחל להם לעשות להם ולביתם במקום החדש, וכי יצליחו בכל מעשי ידיהם, ואללה ישלח להם את ברכתו.
וישחו שלושת האנשים וישקו לכף ידו של השייך ויודו לו על כל הטוב שעשה עמהם ויצאו מאת פניו, וכל אחד שקיק זהב בידו.
שלושת השליחים של השייך יצאו בחצות הלילה את אהלי אדונם והעלם הכושי עמהם. ביקש העלם והתחנן לפניהם, כי יתנו לו לראות את הנערה בטרם לכתו, אבל הם מאנו לעשות כבקשתו, כי אמרו: בנפשו ובנפש הנערה הדבר, ויבטיחוהו נאמנה, כי לימים יחזור עמהם לראותה ולא ייפרד עוד ממנה לעולמים.
העלם לא חזר לראות את פני הנערה. אבל גם המחשבה הרעה, שזמם עליו השייך לא התקיימה. הכושי הצעיר, שנשלח עם שני הזקנים, היה חברו של העלם, משד אחד ינקו, ובעליו גרשהו לפני שנתיים. והוא הפך את לב שני חבריו הזקנים, ובדרך נשא העלם חן וחסד בעיניהם ויאהבוהו, ולא שלחו חצם בו. וכשבאו למדבר מצרים, נפרדו ממנו, נתנו לו כל אחד מהם מאה דינרי זהב, וינשקו לו ויברכוהו כי יצליח בדרכו ובכל אשר יעשה, ואף גלו את אזנו על דבר החשד, שחשדו בלבם, כי לא יוסיף לראות את הנערה, מפני שנפש השייך חשקה בה ולא יוציאנה מתחת ידו.
וסוד קשה מזה גלו לו. הם ידעו והכירו את הכושית מינקתו, אמו של חברם הצעיר, ומפיה שמעה אזנם עדות נאמנה, כי בן־זנונים הוא של האפינדי, וכי הנערה היפהפיה אחותו היא, ואללה שמרהו מעוון כבד מנשוא.
יח
בבקעה נסתרה מעין, בין רוכסי הרים שוממים, היה לו לשייך חמד אבו אַסל מחנה סודי. את הבקעה פרצו לפנים מי גשמים אדירים, אבל על פי גזירה משמים שינו המים את מסלולם, והניחו מקום לשייך לקבוע בו את מחנהו. והגיא והבקעה נשכחו מכבר מן הלבבות, ולא ידע איש דבר על מחנהו של השייך בלעדי אנשי סודו. אללה, אשר מעיניו לא נסתר דבר, לא תמיד יגלה את סודותיו לבני אדם פשוטים; ואנשים קדושים כמן, איש עזה, שאללה אינו מסתיר מהם דבר, פסו מן הארץ. אנשי סודו של השייך היו רק אנשים מספר. וזקן־המחנה – לא ידע איש את שמו ואת מוצאו וקראו לו “הזקן”, לפי תפקידו במחנה, אם כי גבר בעלומיו היה. וערום היה האיש כנחש ומהיר וזהיר כנמר ואכזרי וקשה לב. ומי יודע, אם מושלימי נאמן היה עם אללה. מעולם לא ראוהו כורע ומתפלל, ומעודו לא הזכיר את שם הנביא. וכפעם בפעם, בכעס ובנחת, יזכיר את השטן. האם ממוצא שטנים היה? פחדו ומוראו היו על כל הנתונים לפקודתו, ויותר ממה שהיו אנשיו זהירים ומקפידים במצוות, שמפי הנביא ניתנו, היו זהירים ומקפידים במצוות “הזקן”. ואנשי המחנה פעם ירבה מספרם ופעם ימעט, אך מעולם לא עלה על עשרים איש. ובחמישה אהלים נבדלים ישבו, שנים או ארבעה בכל אוהל, בלעדי האוהל המיועד למפקדם “הזקן”. והאהלים לא היו נטויים בשורה אחת, כדרך המחנות של בני־ערב, כי אם נבדלים היו ומרוחקים זה מזה, ונסתרים בין בקיעי ההרים העוטרים לגיא ולבקעה, ואנשי האוהל האחד לא ראו מרחוק את האוהל השני. ועוד אוהל אחד מפואר היה במחנה, ואף הוא מסוּתר מעין רואים, והאוהל הזה מיועד לשייך חמד אבו אסל, בכבודו ובעצמו, בבואו לעתים רחוקות מאוד, ותמיד במפתיע, לבקר במחנהו. ורק “הזקן” היה יודע, כנראה, על בואו, כי אותו יום היה עולה על פסגה רמה וצופה למרחקים. “הזקן” עיני נשר היו לו הרואות למרחקים.
כל אנשי המחנה הנסתר מבריחי מכס היו. עיקר מלאכתם היה להוריד חשיש מצרימה ולהעלות משם דינרי זהב; זו מלאכתם וזו פרנסתם. על פי רוב היו האנשים האלה נפוצים בדרכים, ולכן ימעט פעם מספרם במחנה ופעם ירבה. ומחצית רווחיה יתנו… הוי! אל תוציאו, חלילה, לעז ברבים, כי בנפשכם הדבר, אחת משפטו של המוציא לעז להדקר בחרב פיפיות במסתרים… מחצית רווחיהם יפרישו לשייך חמד אבו אסל, ושליש המחצית השניה יקח “הזקן” ושני שלישים יחלק לאנשים.
נשים וילדים לא היו במחנה. “הזקן” רווק הוא ואין לו אשה, ומפה לאוזן התלחשו אנשיו כי טוב לו משכב זכר ממשכב נקבה. ואף רובם מן האנשים שבמחנה הסודי הזה אין להם קשרי משפחה. והמעטים, אשר נשים וילדים להם – בני משפחותיהם מפוזרים במקומות שונים, בין שבטי בידואים ובכפרי פלחים, ובמחנה השייך לא ישבו. כל כך למה? גם גונבי־מכס זקוקים, ככל בשר ודם, לנשים, ואין השייך רוצה שיבואו במחנהו אל נשתיהם. אין השייך רוצה במגע כל שהוא לעין השמש עם האנשים הללו, ואינו רוצה שיבואו בתחומי מחנהו. מוטב לו שלא ייראו האנשים לאור השמש. אנשי לילה הם ועבודתם באפלה, החשכה מגן להם, ועם אור היום ייעלמו ולא ייראו עוד.
והשייך חמד אבו אסל מגן להם לאנשיו “הנסתרים”. אם ייתפס אחד מהם ו“סחורה” אסורה בידו, והוטל לבית־הכלא – לא יעברו ימים מעטים וישוחרר. השייך חמד אבו אסל, איש טוב ומיטיב לכל, כידוע, – ולמה לא יבקש על נפשו של אסיר אומלל, שנחשד על לא עוון בכפו בגנבת מכס ונכלא בכלא? ובמקום שבקשתו של השייך אינה עומדת – דינרי הזהב שלו עומדים. ואם יקרה המקרה והשייך ייכשל באיזה “טורקי” תם וטיפש, שבא ממרחקים וחושב בתום לבו, כי עליו להגן על “חוק וסדר” בארץ, ולחש השייך באזניו של אחד מ“גבוה”, והאיש התם יסולק ממשרתו וישולח אל המקום שממנו בא, או לבית־הסוהר, כי “מעל” בשליחותו. אין דבר אשר יעמוד בפני השייך חמד אבו אסל.
יט
אל המחנה הנסתר הזה, המורחק מן המחנה הראשי של השייך, מרחק שלוש שעות רכיבה על סוס, הביאו באותו לילה, בו הוסגר העלם הכושי לשלושת מלויו, את פטמה רכוּבה על סוס, ואמור אמרו לה, כי במקום החדש ירשו לה להפגש עם אהוב נפשה עד שיסתיים המשא ומתן עם אביה העיקש. את פטמה שמו באוהל נהדר, שהקימוהו ערב בואה, ליד אהלו של השייך, וישימו בו מרבדים לרוב וכרים וכסתות ושמלות משי ותמרוקי נשים. יחד עם פטמה באה כושית זקנה לשרת אותה, ו“הזקן” נצטוה בשם השייך לשמור על הנערה בשבע עינים. ו“הזקן” שם שומרים נסתרים על אוהלה, לשמור עליו ביום ובלילה. ולמחרת, עם פנות היום, הופיע לפתע השייך חמד אבו אסל רכוב על סוסתו, הוא לבדו באין שומר ראש עמדו. ולאחר שלקח דברים עם “הזקן”, ציוהו להסיר הלילה את המשמר מעל אוהל הנערה וגם להרחיק מעליה את הכושית המשרתת אותה.
בחצות הליל יצא השייך בלאט מאהלו, והתגנב חרש עד אהלה של פטמה, ויפתח בזהירות רבה את יריעות האוהל ויבוא אל תוכו ואת היריעות סגר אחריו. עמד בפתח האוהל פנימה, נטה את אזנו וישמע בחשכה את נשימתה של הנערה על משכבה. ראשו של השייך היה עליו כגלגל, עיניו חשכו וחיל ורעדה אחזוהו. וכאשר יקפוץ הזאב על טרפו, כן קפץ אל הנערה ויכבשנה בעל כרחה.
כשיצא השייך מאוהל פילגשו החדשה, נשם לרווחה. רגע הכה אותו לבו, כי עשה דבר רע, ואלי לא ייטב הדבר בעיני אללה. אבל מיד הסיר דאגה מלבו: הרי רק טובה גמל עם הנערה הזאת, אשר צפויה היתה למות מות נבלים בידי אביה או לחיות חיי עוני ודחקות עם עבד כושי במרחקים. הפעם אולי ירחמה אביה, והוא השייך מוכן לתת לו מוהר, ככל אשר ישית עליו. ואם ירצה האב כי יקח את בתו דווקא לאשה כדת וכדין – יקחנה, והיתה לו אשה חמישית בנישואין, או שיגרש את אשתו הראשונה המזדקנת והיתה פטמה במקומה לפאר את ביתו.
כ
למראית עין נכנעה פטמה לגורלה, ורק פעם, כשסיפרה לה הכושית על גורלו של העלם הכושי, כי נשלח למרחקים בידי שליחי השייך להרגו, מררה כל הלילה בבכי.
פעמיים ביום, בוקר וערב, היתה פטמה יוצאת לטייל לרוח היום והכושית הזקנה מלוה אותה, ועיני שומרים מזוינים המסתתרים בין הסלעים, משני עברי המחנה, צופיות אליה מרחוק.
ופעמיים בשבוע היה בא השייך, חמד אבו אסל, עם חשכה ללון במחנה, ויהי ישן באהלה של פילגשו.
ויחשוב השייך בלבו, כי גם הפעם הצליח אללה את דרכו, כאשר הצליחה עד כה. וישים את מבטחו בנביא שיעמוד לו גם להבא, כי משנה לשנה הגדיל השייך את מנתו, שנתן לשי המובל לקבר הנביא. ולא חש השייך ולא הרגיש, כי מאן דהוא טמיר ונעלם קיטרג עליו הפעם קשה לפני כס המשפט למעלה, וכי נחרץ דינו.
במחנה הקטן ידעו הכל את פטמה ויאהבוה. והכושית הזקנה, המשרתת אותה, התקשרה בה, ותהי נכונה לבוא באש ובמים בעבורה.
והשייך אהב את פטמה כנפשו ויפנקנה ולא מנע ממנה כל טוב דמשק ומצרים. מדי בואו אליה יביא לה מתנות, נזמי זהב ושמלות משי ותמרוקי נשים וממיטב הממתקים, אבל פטמה מאסה בכל אלה ולא שמה לב למתנותיו ולא ענתה דבר על כל אמריו המתוקים מדבש. היא נכנעה לו בבואו להתעלס עמה באהבים, אבל דבר לא דיברה עמו מטוב ועד רע. וידע השייך כי אין לב פטמה אליו, אבל הסתפק במה שניתן לו מאת אללה, וגם שמח בעומק לבו שאין פטמה תובעת ממנו נישואין, כי קשה עליו הדבר במשא ומתן עם אביה, שהפך להיות שונאו בגלוי, ויבקש את רעתו. והכל אמרו שצדק השייך ממנו, והעבד ובתו לא נמלטו אל אהליו, כי אם ברחו אל המדבר או ירדו מצרימה.
ופטמה העמידה פנים שקטים ונכנעים, ושמרה את נקמתה בלבה. לא לחינם נאמר עליה בילדותה, בבית אביה, כי שכל ועוז־רוח של גבר לה.
כא
פטמה ידעה את הימים הקבועים בשבוע, בהם יבוא השייך עם חשכה לפוקדה. ויום אחד התכוננה במיוחד לבואו, ותשנה ממנהגה הפעם. כרגיל היתה יושבת כל אותו היום נוגה ומדוכאה בפינת אהלה, ולא טעמה מן המאכלים שהגישו לה, ואף לא יצאה לטייל לרוח היום כאשר אהבה.
הפעם היתה ערה מאוד מאז הבוקר ורוחה טובה עליה, ולפנות ערב סכה את בשרה בתמרוקי נשים, שמה פיח בעיניה וצבע בלחייה ותיף שבעתיים. ראתה הכושית ותשתומם: מה יום מיומים, אף שמחה בלבה, כי חשבה שפטמה התישבה בדעתה ומכאן ואילך תשמח בגורלה, להיות פילגשו של השייך חמד אבו אסל, ואולי גם ישאנה לו לאשה, כחוק וכדת, כי הכל ידעו, שהשייך לא דבק מימיו באשה לאהבה כאשר דבק בפטמה. ותשמח הכושית בשמחת אהובתה ותהי מאושרה באושרה.
עם רדת היום, חיזקה הכושית את יתדות האוהל ותוריד את היריעות לקראת הליל, ותסתלק מן האוהל, כדרכה בבוא השייך. ותזדרז פטמה ותוציא בחשאי את אחת היתדות הארוכות של האוהל, הקשות כברזל, כי מעצי אלון נעשו, ותחביא את היתד בין חפציה בפינת האוהל. וגם את המקבת, בה תוקעים את היתדות באדמה הקשה, שמה בידה וסתירה יחד עם היתד, ותשב בפתח האוהל.
וכשבא השייך, וירא את פטמה מחכה לו בפתח האוהל, ופיח בעיניה ומחלצותיה עליה, וימס לבו כדונג. עלה באפו ריח התמרוקים ויהי כשיכור ולא מיין, ונפשו המתה בו והתמוגגה מנחת: אין זאת כי שינתה פטמה לבבה ותאהב אותו. ויחבק לפטמה וינשק לה כאשר לא נשק לה מעודו. ובפעם הראשונה השיבה פטמה בחשאי נשיקת חרש על שפתיו; ויחשוב השייך למות מרוב עונג ומתיקות, וילחש לה על אזניה, כי עוד מחר ילך אל אביה לדבר בה נכבדות, יתרפס לו וישלם לו מוהר ככל אשר ישית עליו, ולקח אותה אחרי כבוד וישימה במרומי קרת ועד חצי מלכותו יתן לה.
עד חצות הליל התעלס השייך חמד אבו אַסל באהבים עם “אשתו”, ולסוף נרדם בזרועותיה תרדמה עמוקה. קמה פטמה לאטה, לקחה את יתד האוהל ותשם את המקבת בידה ותבוא בלאט אל האיש הישן על משכבה ותתקע את היתד ברקתו ותכה עליה במקבת אחת ושתים.
כשכילתה את עבודתה, לבשה פטמה את בגדי השייך, בגדי גבר, את הקפיה של משי קשרה לראשה לבל יראו שערותיה ואף את עיניה קשרה ורק חיץ צר השאירה להן, ואת מנעליו האדומים הדמשקאים נעלה ברגליה, ואת חגורתו חגורת צמר עבה ורחבה, שדינרי זהב חבושים בה, כרכה על מתניה; ובלאט יצאה מאהלה, ותבוא אל אוהל השייך, בו היה מטמין תמיד את המאכלת החדה והארוכה שלו, בטרם יבוא אליה, ותקח את המאכלת ותצפינה מתחת לבגדיה. בצעדי חתול התגנבה מאחורי האהלים, ובשבילים נסתרים נעלמה בין הרים ועקבותיה לא נודעו.
כב
האם לקחה אזנו של האיש הכושי ההוא, פלוני, שישב בעזה מחוץ לעיר, בדרך בואך אל מן־טר, על פטמה ועל הכנופיה שלה, השודדים בלילות עלי־דרכים? והאם חשד מי היא? אין יודע דבר. אפשר כי לא שמע ולא ידע, כי עסוק היה תמיד בעבודתו, ובסוד אנשי עיר לא יבוא. אפשר כי שמע אף ידע, ויעשה את עצמו כלא יודע. כי הרי נודע לו הסוד האיום, שפטמה אחותו היא, בת אביו, והוא נדר אז נדר לבלתי דעת אשה כל ימיו. ואיך יתוודע אליה, איך יראה פניה?
האם לקחה אזנה של פטמה, הנסתרת בימים במערתה והשודדת לילה בדרכים, את שמע האיש הכושי היושב מאחורי העיר עזה, והוא בעל נחלות וכרמים, ואשה לא נשא מימיו? האם חשדה מי הוא? אפשר ולא ידעה, שכן בסוד אנשים לא תבוא. אפשר כי שמעה וידעה ותחשוב שיד אללה היתה עם העלם הכושי ותצילנו ממות, אבל כיצד תתוודע אליו, והרי השייך טימא אותה?
עד יום מותם לא נפגשו עוד השנים. כי כה היה דבר אללה, למען יימנע עוון מעל פני האדמה.
חלק ראשון
א
מאימתי התחילה אהבתי?…
בימים האחרונים, לפני פרידתנו, כשהיינו יושבים צמודים בלילות החשך על מרפסת ביתה או על הגבעה היפה, הפתוחה אל הים וידה הקרה בתוך ידי, אז הייתי אומר לה: “מיום אשר הכרתיך, בפעם הראשונה… לפני עשרים שנה…” היא צחקה לי:
– כלום אפשר לאהוב ילדה בת־חמש? זה פרי דמיונו, אדוני…
– דמיוני… אפשר!… בכל אופן הגרעין הראשון נפל אז אל לבי. ואם עשה צמח רק לאחרי הרבה שנים – חיי, סביבתי גרמו… ואולי גילך הצעיר: הרי אני הייתי גדול ממך בארבע־עשרה שנה…
– הדמיון… היסוד היותר שליט באהבה… ואולי האהבה כֻלה אינה אלא דמיון…
– הפילוסופיה המרה שלך!… דבריך על האהבה היו לי תמיד כמים קרים, הבאים לקרר את נפשי הלוהטת, ואולי בכונה היית מדברת ככה? הכונה לקררני… הלא הכונה אכלה גם את חייך, אם כן הדבר – לשוא עמלת! עד אשר לא אהפך כלי לגל של אפר לא תשקע האש הבוערת בי. דמיון? ולו היה כך! אז הדמיון – החיים כלם! אז הדמיון – אמונתי.
– כלום יש להאמין במה שאינו נצחי?…
– אינו נצחי?… ולו היה כך, כלום אין נצחיות מנולת? וכלום אין רגע של הוד נצחי? ולרגע כזה התפללתי. רגע אחד של אושר ולשטן כל חיי.
… כן, זה היה לפני עשרים שנה. היה חרף. החרף של ארצנו, אשר אז השמים מראיהם תכלת כמראה עיניה, טהורים כטהרת נפשה ועמוקים בתהום נשמתה, והשמש חמה ומרפאה, האויר מלא עדן, אור של צבעים, השדות מכודים בר ודשא, הגבעות – פרחים אין קץ והעצים לובשים ירק. וביום אחד של שקט כזה נכנסתי אל בית אביה, פריד בית־הספר אשר בפסגה. הבית עמד בהר המושבה. דרך חלונותיו הפתוחים נראה מרחוק הים הלוחך את עפר עמק אפרים והוסיף מהודו, הוד מנוחתו, על יפי היום. נראה לי שאנכי שומע מרחוק את נהימתו הקלה, נהימה של געגועים נצחיים, געגועים מלאים יגון עולמי. וגליו הקטנים, מתגלגלים במנוחה מתוך לב הים, הולכים אל חופו וחוזרים… אל הבית נכנסתי בלי רצון. את הפקידים לא אהבתי מיום אשר דרכה רגלי על אדמת הקדש, ואביה מנהג פקיד היה נוהג. לי היתה מנעורי נטיה לבית־ספר. וזה מכבר, מאז באתי לעבוד בפסגה, נכספתי לבקר את בית־הספר ובלי רשות הפקיד לא נתנת היכולת להכנס אליו. ופקיד בית־הספר היה מקבל רק בביתו. נשכתי את בשרי ואכנס. בעל־הבית קבלני בסבר פעים יפות, בקשני לשבת ויכנס אתי בשיחה. גם אשתו, אשה צעירה, נכנסה אל החדר ותבט אלי ברצון. מה היתה הסבה? אולי בשביל שמפורסם הייתי ליודע־ספר ובכיסי תעודת בגרות ואולי נודעי להם, כי בן לאבות עשירים אנכי? אבל עלי היו קשים דבריהם. “איני קל הדעת וברשתם לא אפול!…” ובדבר אביה אלי הבטתי דרך החלון אל הים הרחוק… על פני האב הנבון רחף צחוק קל. פתאום הרגשתי כי מאחורי נמצא מי־שהוא. פניתי ואראה: על מפתן הדלת, הפונה אל החדר השני, עמדה ילדה וזר של תלתלים שחורים על ראשה, ומצח לבן וגבוה לה. פניה הרעננים שטופים אור מבהיק ושתי עינים של תכלת לה. ועיניה מביטות חליפות אלי ואל אביה, מביטות בתמהון ובשאלה.
– זאת בתי, שפרה.
אמר לי האב ועל פניו רחף צחוק קל של שמחה ואושר.
“ילדה יפה כזו להם?…” היטב חרה לי הדבר. “לו היתה בת אכר…” אנכי אהבתי את הילדות. בכל אחד מן הילדים, אשר פגשתי, ראיתי את אחד מיוצרי התחיה בעתיד. וביותר אהבתי את הילדים היפים. טבע, יופי – היו אלילי. וארגיש מן המבט הראשון נטיה אל הילדה החדשה. אבל נטית נפשי בטלה בפני רעיוני. “בת פקידים… כמוהם כמוה…” ושוב הבטתי אל החלון; אל הים ואל השמים. אמנם הפעם לא עשיתי זאת בשויון נפש גמור… יותר ממה שחפצתי להביט אל תכלת הים משכתני התכלת של עיני הילדה. וכשהיה הרשיון בידי ואקום לצאת מן הבית הבטתי מסביב וגם אל החדר הפתוח השני השקפתי… אבל את אשר בקשה נפשי לא ראיתי.
זאת היתה פגישתנו הראשונה.
לאחרי כן הייתי נלחם איזה שבועות עם יצרי: לבי משכני אל בית אביה, אבל מֹחי דחני מעליו, ואוסיף להתנכר לו גם ברחוב. הבדל חברותי הבדילנו. אנכי הייתי ‘דימוקרט’… ובכל חום הנער שלי שנאתי את ה’אריסטוקרטים', ועל אלה מניתי את כל מי שביתו מרווח, בגדיו נאים וכליו יפים… אנכי חלמתי על בגדי־ארג, על בית קטן וכלי עץ פשוטים, ככל אשר ראיתי בכפרי ארץ־מולדתי… ואיך יכלתי להרשות לעצמי לבוא אל בית אביה?… עברו שבועות אחדים אחרי פגישתנו הראשונה. פעם אחת באתי אל בית־הספר. במחלקה למתחילים נתקלתי בפתח בחבורה: פה עמדו המורה למתחילים, הפקיד ואשתו ובתוכם אף היא. ועיניה פקוחות בפחד ובשאלה.
תתרצי להשאר פה עמנו?… שאלה המורה בקול רך וכמו בתחנונים.
– לאו…
קולה היה מלא מרץ ועיניה הבריקו ברגע הזה כעיני זאבה קטנה, אביה צחק ופני אמה היו מלאים צער.
– מדוע, בתי, הנה כל הילדות לומדות…
– לאו!…
– לכי עמה, אתן מפריעות… צוה הפקיד על אשתו ויבט אלי. ואולי בשבילי, בשביל לפיֵס את דעתי צוה כזאת… ולא ידע, כי דעתי נוחה דוקא מהילדה…
הן יצאו ומן המסדרון הגיעני קול צחוקה – צלצול של פעמון כסף.
זאת היתה פגישתנו השניה.
ב
עברו שתי שנים. קשות היו שתי השנים ולא מעטים היו הסימנים שהשאירו בי. הייתי בין הראשונים בעמקיה, שם עמלתי, שם אבדתי את מיטב תקותי, את אביב אמונתי ושם השליך היאוש המר את טִפת ארסו הראשונה אל נשמתי. שם נולד בלבי בפעם הראשונה הספק, הספק באדם.
עד אז היתה אמונתי באדם כה טהורה, כה קדושה, כה מקיפה את כל ישותי! אנכי לא הייתי בעמקיה אכר, נחלת שדה לא היתה לי, הייתי רק פועל. אבל בימים ההם לא היה הבדל בעמקיה בין צעיר פועל לבין צעיר אכר. משפחה אחת קטנה היינו כלנו, וכפועל כאכר היינו קרובים באופן אחד לגורל מושבתנו החדשה. ובאופן אחד סבלנו כלנו מן העול ומן הרשעות שנהגו בה בני־אדם. ואף הקדחת לא הבדילה בין אכר לפועל… רק עם האחרונים עזבתי את המושבה ועוד תקותי חזקה לשוב אליה בהתחלף העתים. אנכי לא הלכתי אחרי רוב חברי אשר נמלטו ליהודה, אנכי שבתי אל מושבתי הראשונה, אל פסגה. שבתי חצי־מת, חולה ברוח וחולה בגוף. שבתי אל עבודתי בכרמים. העבודה אשר אהבתי, העבודה שנתנה לי את שנתי הארצי־ישראלית הראשונה, השנה היותר טובה, היותר יפה שלי. ולא רק ארס של יאוש הבאתי עמי הפעם, כי־אם גם ארס של קדחת־ירוקה. כעבור איזה ימים אחרי שובי לפסגה חליתי ואפרפר כמה שבועות בין החיים ובין המות. פרפרתי במטתי בבית־החולים של הנדיב אשר במושבה. לאשרי עבד אז במושבה רופא יקר נפש. הוא כבר התמחה למחלת הקדחת הירוקה. ואף מסירותו הרבה לחולים עמדה לו להשיבם אל החיים מעל עברי פי פחת. ולא רק את גופי רפא כי אם גם את נשמתי. כשקמתי מחליי לא הייתי עוד אותו הבחור, המלא כֹח עלומים ואביב החיים כמו שהייתי לפני שלש שנים, כשבאתי לפסגה וטל הילדות שורה עלי ועל נשמתי. זָקנתי למרות זה שהייתי רק בן עשרים ואחת. כפשע היה ביני ובין היאוש השחור שאכל כבר רבים מחברי. ואז נראה לי כמו בחזיון אשיותו היפה, המקסימה של הרופא. דבריו הטובים, החמים היו מרפא לנשמתי ושקוי לגויתי. הוא העיר בי שוב את היפה והטוב שהיו בי; והחזיר לי את האמונה באנשים…
בצאתי מבית־החולים היה חורף, ימי־העבודה בכרמים, ואשוב אל עבודתי… ככה עברו שנתים מעת אשר ראיתיה. ואת האמת אגיד: אנכי גם זכוֹר לא זכרתיה כל אותם הימים. במשך כל אותם הימים הרעים האלה לא עלה אף פעם זכרונה על לבי. שמעתי, כי אביה מת, כי הנדיב הקציב תמיכה לאמה לכל ימי חייה, ויתן לה לצמיתות את הבית הגדול אשר ישבו בו וגם סכום גדול – נדוניה לילדה, לה… אבל השמועה הזו העירה בי רק השתוממות לטוב לבו של הנדיב ואת זכרון הילדה בעלת העינים הכחולות לא העלתה מתהום נפשי… אין זאת כי הסביבה השחורה לא התאימה לעינים הכחולות המלאות אורה… וגם בשובי לפסגה לא פגשתיה ולא בקשתי לפגשה. אנכי מצאתי לי בזמן הראשון ‘ענין’ חדש. למול הבית אשר בו שכרתי לי חדר למעון, ישב נפח ולו בת־זקונים כבת חמש־עשרה. לה היו פנים שחרחרים ונאים ושתי עינים שחורות כליל ומבריקות כאש ואיזה ניצוץ להן, לא ניצוץ של נערה־ילדה… את הניצוץ הזה הבעירו בעיניה הבחורים הגדולים מעוזרי הפקידות, שהרבו לרקוד עמה בכל הילולא וחינגא, ואותם הבחורים היו מביטים אליה בשעת הרקודים לא כאל ילדה. ואנכי הייתי מקלל בלבי את הבחורים ההם על שפמם הארֹך ועל הלשון הצרפתית אשר בפיהם… אנכי הייתי מבקש ב’גנבה' את מבט עיניה של הנערה… ויש שהייתי יושב אצל חלוני שעות ארוכות ומסתכל אל עבר חלון ביתו של הנפח… ובעלת העינים השחורות עם הניצוץ של אש באישוניה היתה יושבת אף היא על יד חלון בית אביה…
ולא נזכרתי בעינים הכחולות עד ששוב נראו בסביבתי. פעם ישבתי ואכלתי ארוחת הצהרים בחדר־האכל של בעלת־הבית שלי – אשה כבת שלשים, אם לשתי ילדות קטנות, אשר כלכלתן בעמל כפיה. היא היתה אחת משרידי בנות ישראל שהשתיקה והענוה סיג לחייהן. שתיקת מות היתה שוררת בבית בשעה שישבתי לאכול. אנכי בושתי מפני בעלת־הבית ובעלת־הבית עם שתי ילדותיה בושו מפני… ובכן ישבתי ואכלתי את ארוחת הצהרים, שקוע ראשי ורובי בקערה אשר לפני. פתאום נפתחה הדלת ועל סף הבית עמד מי־שהוא. הרגשתי בזה והרימותי מעט את ראשי. הנה היא. כרגע הכרתיה. קומתה גדלה מעט. פניה חורו קצת. תלתלי הראש לא היו לה. מדוע?… המספרים השחיתום. ואם רשמי פניה שונו לא לטובה. או אולי גם מתחלה לא היו כה יפים כמו שדמינתי?… רק המצח נשאר גבוה, צח ויפה. גם העינים נשארו גדולות, כחולות כשמים ועמוקות כים, ותוספנה להביט אלי מתוך שאלה ותמהון… כן, הכרתיה. אבל נפלא הדבר! באותו הרגע הרגשתי אליה כעין רגש של טינא. מה היתה הסבה? העינים השחורות עם הניצוץ של אש… לא, ואלף פעמים לא. דוקא אותו הניצוץ שלל מאותן העינים השחורות את היכולת להתחרות בעינים הכחולות. כי בעת שאותו הניצוץ הורידני אל הארץ, הרימוני העינים הכחולות אל השמים. הניצוץ העיר ועורר את הגבר שבי, והעינים הכחולות הממו את נשמתי והשיבוני אל הילדות. הניצוץ הצית בי אש של תאוה, ועינים הכחולות נתנו לי פיוט, שירה, אצילות של רוח ונפש… וכל ימי חיי עד היום הזה נשארתי ביחס לאשה אדם בעל שתי נשמות. ברור לי עכשיו כשמש, כי רק אשה אחת שלטה בי כל ימי חיי. ולמרות זאת היה חי בי תמיד הגבר והוא בקש את תפקידו אף מצאו, אצל נשים אחרות… ואף פעם לא החלישו ‘הנשים’ את שלטונה של ‘האשה’. גבול היה אצלי תמיד בין האשה ובין הנשים: האחת שלטה בנשמתי והאחרות בגופי. ואף מוסר כליות לא הרגשתי בְּתִּתִּי את חילי לנשים. שקטה היתה נשמתי ואדע: אותה איני מרמה. לא אדע אם זה חזון נפרץ אצל כל הגברים או זה חזיוני אני. אולי יחיד אני בזה, משום שידעתי כי האשה האחת אינה שלי… אבל מדוע לא שמחתי אז לקראתה, אחרי שלא ראיתיה שנתיים, ועוד רגש של טינא הרגשתי אליה?… “לא אהבתיה”… ידעתי כי ככה תאמרו. אבל זה1 אמת רק במקצת. אין כל ספק, כי טרם אהבתיה אז כמו שאהבתיה אחרי כן, לאחרי שנים, בימים שהייתי רואה אותה בכל יום, ובכל יום מחדש. אבל גרעין של אהבה היה כבר אז בלבי ומן אותו הגרעין צמח לאחרונה העץ אשר כסה בצלו כל חיי… אבל מה הסבה? אפשר שעוד הפעם אשמה דימוקרטיותי. החיים הקשים בעמקיה מצד האחד והמותרות הפראית של הפקידות בפסגה מצד השני חזקו עוד יותר את שנאתי לאריסטוקרטים, שנאתי את כל אלה שחייהם הזכירו לי מותרות. ואתרחק מהם ברגש של בוז. התרועעתי רק עם האכרים העניים, אף כי גם ה’מיוחסים' שבמושבה היו מאירים לי פנים בידעם כי ‘משכיל’ אני ועשיר. נלחמתי בגלוי נגד כל סימנים של מותרות ובחיי הפרטיים הגעתי לקיצוניות: רק לבוש בד לבשתי בחול ובשבת, ועל דרגש קשה ישנתי. ורגשי זה הוא שהתקומם גם נגדה, בת האריסטוקרטים. ידעתי כי אמה נחשבת לחוג הפקידים ורק עמהם שיח ושיג לה. ידעתי ששתי הנשים יושבות בבית גדול שבו יכולות לגור שתי משפחות של אכרים, ובבית כלים נאים מאד… והיא בעצמה… כלום לא הופיעה אז על סף החדר, שהיה מלא עניות נוראה, לבושה שמלה יפה עשויה בטוב טעם… וכלום לא היתה שמלתה זו ‘חטא’ בעיני?… ואפשר שאשמה גם אותה היד, אשר הסירה את התלתלים מעל ראשה… אנכי לא נזכרתי בה, אמנם במשך שתי השנים האחרונות, אבל כלום לא הצטלמה שם בעמקי הלב תמונה מרהבת עין של ילדה־מלאך עם תלתלי־עורב ועיני שמים… וכלום לא התנשאה לנגד עיני אותה התמונה מתוך עומק הנשיה ברגע שראיתיה עומדת על סף הבית… ופתאום… ואותה תמונה נמצאה לקויה… התלתלים גזו ואינם…
היא הוסיפה לעמוד על הסף, כאלו פחדה לעזוב את מקומה ומבט שתי עיניה הנפחדות לא ירד מעלי. קמתי, ברכתי בגמגום קל את בעלת־הבית ואצא. עברתי דרך הפתח ולא השגחתי בה… לא ראיתיה… בטלתיה… נקמתי בבית המיוחסים!… לפעמים קרובות היתה באה אל בעלת־הבית שלי. רגילה היתה אצל ילדותיה. לא עלה כלל על דעתי להתבונן איזו נפש יקרה המלאה אהבה לכל שכניה בקרבה, עד כי לא ידעה להבדיל כלום בין הילדות העשירות והיותר עניות שבמושבה. אני הוספתי להתיחס אליה מתוך קרירות יתרה, בִּטול גמור וסימנים של איבה כיחס דמוקרט אמתי לחטר מגזע האריסטוקרטים. לאחר שנים ספרה לי כי גם פועלים אחרים היו מביטים אליה בשנאה ובבוז… מסכנה! אמנם היא לא היתה מתעצבת הרבה לרגלי היחס הזה של הדימוקרטים. לא הרגישה בהם… כי מה לה ולהם, אם מקור של חדוה נצחית היה נובע מלבה?… הייתי רואה אותה לעתים קרובות, צוחקת ברחוב עם הילדות או לוקטת פרחים בשדה. הייתי רואה את רִקודה – רקוד עגל, את ריצתה – ריצת סיָח. הייתי שומע את צחוקה – צלצול פעמון־כסף. יש אשר עברתי על פניה, בעברי בחפזון ברחוב, ואז עלה לי לרגע ברק עיניה – ברק ים־התכלת שטוף קרני השמש ביום צח ושקט… נהורסיסי גיל, רסיסי אושר נשפכים מתוכן אל כל עבר. ויש שראיתיה בשדה, באחד מימי החרף, ימי הפרחים… היא מקושטת כולה פרחים רבי־גונים, פרחים־פלאים… איפה היא מוצאת אותם? ויש שמרחוק היתה דומה לפרח־חי, פרח ענק בין פרחי השדה הקטנים, המשתחוים לעפר רגליה. בתוך קווצת ראשה, על צוארה, בגדיה פרחים, פרחים, ואף בנעליה נעוצים פרחים… הויש שהרגישה בי ועמדה מצחוק, עמדה ושתי עיניה פקוחות לרוחה ומביטות אלי בשאלה וכאלו בפחד…
ואנכי, הדימוקרט העלוב, פניתי לה עורף ובזדון התרחקתי מעליה… והלא אנכי בקשתי פרח כזה, והלא אנכי התפללתי בלבי לפרח כזה! דמיוני טפח בסתר זה כבר את דמות הנערה אשר תהי לי כוכב חיי. ובדימיוני הייתי מתאר לי ‘אותה’ כילדה קטנה דוקא… על דבר נערה גדולה לא חשבתי מימי. ועוד זאת, את הנערות הגדולות שנאתי. ‘היא’ תהיה ילדה. זאת ידעתי ברור. אנכי אחנך אותה, היא תגדל תחת השפעתי היא תהי חלק ממחשבתי, מרגשי. זו היתה מחשבת הנער שלי. ומחשבתי זו עמדה, בלי ספק, אז בבית־אביה על הילדה בעלת העינים של תכלת. אבל למה פסקה אותה המחשבה כשראיתיה אחרי כן וכשמחשבתי על אודות ‘נערה’ נעשתה עוד יותר תבענית?… לאלהים, אלהי השבלונים, פתרונים!… וככה עברה עלי עוד שנה.
ג
בחיי נתהותה מהפכה! העבודה נמאסה פתאום עלי; אבד חנה, סר טעמה. עוד אתמול מצאתי בה רעיון, ראיתי בה תעודה והיום קמה עליה איזו יד נעלמה ותוציא ממנה את רעיונה, את תעודתה ותציגנה לפני ככלי ריק. ולבי נתרוקן: למה אנכי עובד? מה נותנת עבודתי? בימים הראשונים לבואי פסגתה עבדתי, כי עבודתי באה כפתיחה לחיי העתידים בעמקיה! צריך אני ללמוד את העבודה. בעמקיה עבדתי שתי שנים. ובמשך שנתים הללו לא עלתה אף פעם המחשבה על לבי: עבודתי למה היא באה? ידעתי את תעודתה: מושבה חדשה אנו מיסדים! ובשובי שנית לפסגה, בצאתי בפעם הראשונה לכרמים לעבודתי, הרגשתי את עצמי כאלו נפשי טוהרה ונמלאה רעננות וקדושה… כשני חדשים התהפכתי על מטתי סגור בחדרי ופתאום: מרחב שדות וכרמים, שמי אֵל והרים בכל אשר תתן עיניך!… העבודה היתה לי כחדשה. לכל תור של עבודה חדשה חכיתי בכליון עינים, כאלו אותה עבודה עתידה היתה לגלות לי סודות חדשים, סודות־נצח… העבודה לא היתה קשה עלי. בריא הייתי, עצמותי רחבות ועורקי חזקים. חיי היו טובים. על עבודתי לא חייתי. שכר עבודתי לא היה מספיק לי אף למזון של סעודה אחת. מבית אבי שלחו לי כסף מדי חדש בחדשו. ואבותי היו באים עלי עוד בעקיפין: למה אינני דורש יותר כסף, שמא מחסר אנכי את עצמי מטוב… הם, המסכנים, האמינו לי, כי לומד אנכי תורת ‘האגרונומיה’… לו ידעו כי בנם אינו אלא פועל פשוט במעדר ובמזמרה, ששכר יומו רבע מג’ידי!… ופתאום – מה זה היה לי? אותה העבודה פנה זיוה, פנה קדושתה. הוספתי אמנם לעבוד, לא פגרתי אפילו יום אחד, כדרכי מקודם, אבל לא עוד מעונג עבדתי, כי אם עבודת חובה. וזה היה קשה עלי. למה אבדה עבודתי את ערכה? אפשר משום שנגלה לי פתאום סוד חיי המושבה והפקידות ואדע כי כל אלה אינם אלא קבוץ של אנשים הסמוכים על שלחן אחרים. ואדע, כי האכרות לאכרים והפקידות לפקידים אינם אלא אמתלה נאה לקבלת הכסף ולפזורו… נבין כך ובין כך: עבודתי נמאסה עלי וחיי נתמלאו שעמום. ולולא הרופא אשר כאלו עמד וחכה למשבר הנפשי, העתיד לבוא עלי, והכין לי תרופה מראש, אלמלא הוא מי יודע לידי־מה היה מביאני שעמומי?… הרופא דבר על לבי זה כבר, כי טוב אשר אהיה מורה מהיותי פועל. אנכי הרגשתי כל הימים נטיה להוראה. את הילדים אהבתי בכל עת, בית הספר היה לי תמיד קרן־זוית נעימה, מקום שנמלטתי ברגעים קשים ומצאתי תנחומים ומרגוע. ובמדה שנוכחתי יותר ויותר באפיסת ערכם של חיי המושבה הנוכחים ידעתי לערוך יותר את תפקידו של בית־הספר, של החנוך. דור הגלות הזה לא יביא את הגאולה. מלחכי־פנכא אלו לא יביאו גאולה לא לעצמם ולא לעמם. ואם הדור הקם אחריהם לא יהיה טוב מאבותיו – תקותנו מה תהא עליה? המחשבות הללו נקרו במחי זה כבר. הרופא שפך עליהן אור חדש, ולאט, לאט נבראה על חרבותיהם של אדיאלַי הישנים האידיאל הנעלה! לחנך דור חדש. מה גדולה התעודה! אבל כלום ראוי אנכי להיות מורה ומחנך? והרופא לא הרפה ממני: לך לירושלם, תשתלם בידיעת השפה, תלמד מן המורים המומחים אשר שם, תעבוד שנה או שנתים בפסגה, ואחר תלך להשתלם באירופה והיית מנהל בית־ספרנו בעתיד… והתעודה אשר התוה לי הרופא לקחה סוף סוך את לבי. עזבתי את פסגה והלכתי ירושלימה. שנה אחת עשיתי בירושלם. ותשב לי עדנת נעורי… שוב התחלתי לשאוף, לקוות בחרדה, בגעגועים… את הרושם היותר כביר עשה עלי הבית העברי – לא, לא הבית, כי אם הדבר החדש, אשר מצאתי באותו הבית: הדבור העברי… השפה העברית שבה להיות מדוברת לכל צרכי היום, לכל צרכי הנפש… הדבר האחד הזה הרימני למעלה, למעלה וישם בין הכוכבים מקומי… התחלתי מדבר עברית… והחיל אשר עשיתי מלא את לבי זרם של רגשות חדשים, זרם של כחות רעננים. ומה רב היה האֹשר לשמוע את תהלת דבורי מפי הראשון לדבור העברי!… לפני שנים בצאתי בפעם הראשונה מבית אבותי לעלות אל ארץ־אבותי, נולדתי לאידיאל הראשון שלי: לארצי… והפעם, בירושלים2… נולדתי לאידיאל השני שלי: לשפתי… ארצי, שפתי… כמה גאון, כמה עוז, כמה מרץ נתנו המושגים האלה לנפשי!…אֵלי!… אֵיזה רגעי אֹשר נמנו לי אז… רגלי מתהלכות כל הימים בתוך הסביבה הקדושה… ועומדות במקום שעמדו מלכי יהודה. עיני רואות את הגבעות אשר מעליהן נשאו הנביאים את משאם, ובולע אני אותו האויר, ששאפו החשמונאים, הקנאים… וידי ממששות ממש את האבנים הקדושות: אבני הכותל המערבי, אבני קבר רחל… יחיד הייתי מתהלך בין כל המקומות הקדושים, המדברים אל לבי באלפי לשונות, יחיד עם רגשי הגדול, עם מחשבתי הממלאה את כל ישותי… למוד לא למדתי הרבה, לא מצאתי מפי מי ללמוד. רק מורה אחד עשה עלי רושם כביר, עברי מזרחי בעל השכלה ובעל נפש, ואליו הייתי בא, לפעמים, עם רגש של קדושה בלבי. לבסוף נעשתה ישיבתי בירושלים קשה עלי. ריחם של החיים הצבוריים הירושלמיים והיפויים בא אל אפי ויהי לי לזרא. הרגשתי כי הכל מתחקים אחרי לדעת: למי אני?… הצבוריות המקומית היתה שדה של מלחמה והתחרות בין ‘צדדים’ שונים… ידעתי, כי יחס של חבה אלי מצד אחד, גורם לי יחס של התנכרות ולפעמים אפילו של איבה מצד שני… לבי כאב. כל הדברים נראו מחוסרי תמימות והתמכרות אמתית, וכל המעשים שנעשו – רבי־שאון ומשוללי אור צנוע. פסגתי השקטה על שמריה, הרחוקה מכל צבוריות, התחילה מושכת אותי אליה בחזקה. ולסוף השנה שבתי אל פסגתי… ואפול אל זרועותיו הפתוחות של הרופא ונשקתיו נשיקת בן לאביו; לבי רחש לו אהבה רבה. הרופא הובילני אל הפקיד הראשי, אל אלתין הזקן בעצמו. זאת הפעם הראשונה אשר עמדתי בחדרו של הפקיד הזועם פנים אל פנים, ואף אחזתי את קצות שתי אצבעותיו אשר הושיט לי. שיבה זרקה בו. פניו היו יפים וטבועים בעדינות מזרחית. ברגעים אשר דבר עם הרופא היו פניו כמעט רכים ונעימים. ורק ברגעים אשר הביט אלי, היו מפיקים קשי וקרירות זרה. הפקיד התרצה להצעתו של הרופא לספחני אל בית־הספר בתור מורה לעברית. ועל־דבר התנאים וסדרי־הלמוד היה עלי להתפשר עם הפקיד של בית־הספר.
– אבל, אל תשפיע עליהם, על הקטנים, ‘אידיאלים’ יותר מדי… בני אדם מחויבים לכבד את המיטיבים עמהם… – לוני ‘מוסרו’ של הפקיד…
עם מנהל בית־הספר התפשרתי על נקלה. על המקח לא עמדתי אנכי ועל אופני הלמוד לא עמד הוא. איש זקן וחולני היה וישמח כי מצא עוזר חדש. ואף לתנאי – ‘עברית בעברית’ הסכים…
– הבלים… הבלי ילדות… אבל לא אפריעך, עשה כחפצך… בגלל הרופא!
ואהיה למורה בפסגה – מורה לעברית. ואף את דברי־הימים ואת החשבון מסר לי המנהל בחפץ לבב, אף כי נמנו בתכנית על למודיו הוא.
ד
אנכי ידעתי, כי היא הנה תלמידת בית־הספר. אבל אל הידיעה לכשלעצמה לא שמתי לב. הרגשתי בה רק כשראיתיה. כשבאתי, בפעם הראשונה, אל הכתה הגדולה ולבי פועם בי וחרד מעט, ראיתיה. היא ועוד נער אחד ישבו על הספסל הראשון מול הקתדרה. היא גדלה הרבה. רק בת עשר היתה אז, אבל בפניה ובכל מראה כבר התראו הקוים הראשונים, הדקים והמלאים עדנה, של נערה. הנערות מתפתחות אצלנו כה מהר! ושוב היו לה התלתלים שלה… ועוד יפו ממה שהיו אז בפעם הראשונה, לפני חמש שנים. כעטרה היו לראשה, וזר – לפניה הטובים, העגולים והרעננים. יפה היתה עתה הרבה ממה שהיתה לפני שנה. עדנת הפנים הוסיפה לה הרבה חן. והעינים… העינים נשארו אותן הילדותיות כשהיו וגם עתה פקוחות הן לרוחה ותבטנה אלי מתוך תמהון ושאלה. אני הרגשתי כעין אור שופע עלי מתוכן, ונפשי3 חרדה חרדת־גיל, ואיזה שטף רענן עברני כלי. ופה עלה לי הנסיון הראשון. הרגשתי בזה. פתחתי לפניהם את המבוא לדברי ימי ישראל, הלמוד אשר שמתי לי לעיקר, ומן הדברים הראשונים ידעתי, כי העירותי בתלמידי תשוקה ללמוד זה. ועד הרגע האחרון, עד אשר נשמע קול צלצול הפעמון, היו שורות של זוגות עינים נעוצות בי ושורות אחדות של פיות פתוחים מעט, הבולעים כל מלה שלי… ונדמה לי, כי שומע אני את דפיקות לבותיהם, ולעומתם דפק אף לבי. ויותר מאשר בכל תלמידי הרגשתי בתלמידתי שישבה בספסל הראשון פניה מול פני ועיניה פקוחות עוד יותר משהיו. ופעמים אחדות, במשך השיחה, נוצצה דמעה, דמעת־ספיר, בתוך ים־התכלת של העינים… בעזבי את הכתה ידעתי, כי השארתי בה מעט מזה, הנקרא שאר הרוח. ועוד זאת ידעתי: שעורי הראשון קשר אלי הרבה לבבות קטנים. וימים טובים באו לי, ימי אושר. אל בית־הספר הייתי הולך בלב מלא שמחה ורגשי המְתנה, רגשי־חג. שעות ארוכות הייתי מכין את עצמי אל שעורי מתוך קדחת בלתי פוסקת של צפיה. והשעות אשר בליתי בבית־הספר היו עוברות עלי כרגעים. אז הייתי שוכח את כל עולמי. את כל עצמיותי; אנכי ראיתי לפני רק את הפנים הקטנים המלאים התעוררות וכל העולם הגדול נצטמצם בתוך כתלי בית־ספרי. וביחוד שחקה לי השעה בכתה הגדולה. את שעתי זו בקשתי להמשיך עד בלי סוף, וברגע שצלצל הפעמון ונקרע פתאום החוט שקשר אותי אל הלבבות הקטנים, ויצר לי, ויחר לי עד מות. וגם על פניהם ראיתי בטוי של צער. אנכי עסקתי ביחוד בשיחות. שעות שלמות שוחחתי עמהם וספרתי להם. הלִמוד לא היה לי עיקר בזמן הראשון. אנכי בקשתי לעמוד על הריונה של המחשבה, שהתחילה מתרקמת במחותיהם של הקטנים, ולהקשיב את דפיקת ההרגשות הראשונים בלבותיהם. ומה מאושר הייתי לראות את הנצנים הרכים של המחשבה הצעירה, המתגלה ומתפתחת מיום ליום! לשון שיחותינו, כשהיא לעצמה, היתה פועלת פעולה מיוחדה. תלמידי שמעו בפעם הראשונה את הדבור העברי. ונפלא הדבר: הם הבינוני מן ההתחלה הראשונה. התוכן הקל והמלא ענין הועיל לנו, והחפץ העז אשר השקעתי בשיחתי, החפץ כי יבינו. ומן היום הראשון התחילו לשונותיהם הרכות להתרגל בדבוּר החדש. ובאיזו התמדה, ובאיזו חריצות השתדלו! במסירות נפש ממש, מסירות שאינה יודעת כל מעצור, כל יגיעה. יש שתלמידי הקטנים נראו לי לנלחמים על קדוש השם. וכל הימים היתה השכינה שרויה ביניהם… ולא רק בבית־הספר – ברחוב, בבית ובכל מקום היו הקטנים מתיגעים ועמלים לדבר בלשון אבותיהם הקדמונים. וכמה גיל, כמה אושר הביא לנו לכלנו כל נצחון חדש. כמה שמחנו לכל מלה חדשה שנתחדשה לנו: הם למדו ממני, אנכי למדתי מהם וכלנו למדנו מהד דברינו הבא אלינו מן ההרים, עדי הצלצול של לשוננו העתיקה והיפה בימי קדם… ולא עברו אף חדשים אחדים, ושיחותינו העבריות היו זורמות כזרמי מים חיים… נשמתי נחת על עבודתי. יש שהייתי בא אל הרופא, נופל על צוארו, מנשק לו מתוך אושר. ואף הוא היחה מאושר באשרי, ובכל מקום בואו מלאה לשונו תהלת בית־ספרנו. ואף הוא, בן הארבעים, התחיל מגרס שניו ומדבר עברית… אנכי נתתי לבית־הספר את מיטב כחותי. ואהבתיו. ובעיקר אהבתי את תלמידתי; ההיה בזה משום יפיה, יפי ילדה רכה ורבת־חן, שפניה היו מאירים לי מתוך כל התלמידים ומעלים ודולים מקרבי את כל הטוב והנשגב שבנשמתי, ואם משום מין רגש סתום, שהיא היא הסופגת את כל דברי ומלבבי הם שלוחים רק אליה, מאחר שהיא יותר מכל מצפה להם, חרדה לקראתם? ואולם הייתי מאושר לעמוד על הקתדרה ולספר… ולראות איך פניה הילדותיים מלאים התעוררות וענין רב, עיניה הפקוחות לרוחה העידו תמיד על העבודה הנעשית בפנים הנפש. פעם הבריקו העינים משמחה, פעם התמלאו עצב וחרדה, פחד, תקוה, יאוש… וכמה רגש היה בתוך שאלותיה הילדותיות! שאלותיה לא רבו, אבל תמיד הגידו דבר־מה, תבעו דבר־מה… גם ‘תפיסה’ יפה היתה לה, התפיסה היותר יפה שבין כל תלמידי. מן הרגע הראשון תפסה את מחשבתי, את רעיוני. עוד רב תלמידי יושבים כאובדי עצות למצא את חידתי ופתרון דברי והיא – כבר מרקדת על מצחה הלבן והגבוה, כבר מצטלמת בתוך עיניה הכחולות ההכרה המאושרה של הבנת הענין… לא לחנם היה המלמד הירושלמי, המלמד ‘דת’ בבית־הספר, לדרישת הפקיד הראשי, מטיח כלפי מעלה על מה שנולדה ילדה ולא ‘נער’, כי אז היתה ל’עלוי‘… אבל במדה שתפיסתה היתה מצוינת, בה במדה גבר גם פזור־נפשה. מה שרכשו להם חבריה מתוך שקידה, היו מונח במחם כבקופסה והיא שכחה את אשר ידעה לפני חדש… מחר לא היה לה צרך במה שנתחדש לה אתמול. הקו, שהוסיף הדבר החדש לנפשה, נשאר קים אולי לנצח והדבר עצמו נתרוקן בשבילה, נתישן, כי איזה צרך לה בו?… ואולי בשביל כך התיחסה באדישות גמורה אל הבחינות. ויש שחרה לי הדבר מאד, בידעי כי לה הבכורה והבחינות נתנו את ההצטינות הראשונה לאחר. ונדמה לי שאין הדבר נוגע לה כלל. מי יודע?… אולי נגע הדבר גם אל לבה, אולי בכתה בלילה על מטתה ולבה הקטן היה מתכוץ, אבל היא כסתה את הדבר… כי לכסות מי גבור כמוה?… ועוד דבר אחד חרה לי: דבר ה’חשבון’. אנכי למדתי חשבון בכתתה. ואנכי כה אהבתי מעודי את החשבון, פתרון ‘שאלה’ מסובכה היה גורם לי תענוג אין קץ. והיא… אין החשבון נוגע לה כלל. לי גרם הדבר צער מרובה, – אנכי חפצתי שתצטין בכל, ועמלתי הרבה להדריכה ב’דרך האמת' ולא עלה לי. ופעם, זוכר אני, לא משלתי ברוחי ובתתה לי את מחברתה המלאה שאלות לא נפתרות, השלכתיה בחמה אל הקרקע. פניה נעשו חורים, עיניה נמלאו דמעה, וכלה הביעה עלבון דומם… לעולם לא אסלח לי את הדבר!… ככה עברו לי בבית־הספר שלש שנים של אושר. גם מחוץ לחברת התלמידים לא צערני בית־הספר. אמנם ה’גברת', המורה לצרפתית, הטרידתני, הרגיזה את מנוחתי, אבל על נקלה עלה לי לבטל את השפעתה: תלמידי שנאוה. כל יתר המורים הסכימו לי ברצון ושלא ברצון ואף המנהל הזקן היה נשמע לי…
ה
מן הרגע אשר ראיתיה על ספסל בית־הספר ידעתי כי מצאתי את הילדה אשר בקשתי, אשר חפצתי לגדלנה, לחנכה ברוחי בשבילי… אמנם, בימים הראשונים, גערתי בנזיפה בי בעצמי: אתה מורה והיא תלמידתך. כלום אפשר, כלום מותר לך לחשוב בה ככה?… אולם ‘אסור… מותר…’ האינם סוף, סוף יסודות קלושים, בשעה שאין עין צופיה… בשעה שהם נפגשים בסתר הלב עם מאויו של אותו הלב עצמו?… כן, באותו היום עמדה מחשבת־הנער שלי עליה. אמנם לא הייתי עוד ‘נער’ במובנה הרגיל של מלה זו, – כבר הייתי ‘איש’ וסבל של עשרים וארבע שנים על שכמי, ועול של בית ספר על רוחי, אבל בלב הייתי אותו נער כקודם, הנער ‘החולם’ על נערה־ילדה… הסבות הראשונות אשר הרחיקוני ממנה סרו… ‘הדימוקרטיות’ שלי כבר לקתה במקצת. הבגדים היפים והכלים הנאים לא היו דוחים אותי כך מבעליהם… בירושלם התרגלתי שוב אליהם. ומה נבהלתי בהרגישי בי באיזו פנה נסתרה מן העין גם נטיה אל המלבוש היפה ואף אל הכלים הנאים… ויש שהייתי נזכר בי מלפני זמן בפסגה, והייתי בעיני עצמי לחצי־פרא. בירושלם נשתניתי הרבה, כבר גדלתי ומחשבתי לא עמדה עוד רק על הדברים אשר מסביב, כי אם התחילה תועה במרחקים. ומן אותו היום, מרגע צאתי, ביום הראשון מבית־הספר, התחילה מטרידתני מחשבה: למודי משך אחריו את הילדה, האם אוכל למשכנה אחרי אף אני?…
ואצלה התחילה מאותו היום השניות ביחוסה אלי: אמונה שלמה, מסירות נפש לתורתי, והתרחקות ומעין שנאה קלה אלי. האם היה זה גמולי בעד התיחסותי הראשונה אליה?… אפשר… שלש שנים בקש הנער אשר בי את הנערה שהתחילה להולד בה, והנערה התחמקה, עברה מעלי. מה היה בלבבי אליה במשך אותן שלש השנים? האמנם אהבתיה כבר? לא! זה היה רגש אחר, שהמלה ‘אהבה’ אינה הולמתו. אלה היו דמדומי הרגש, שעת התרקמותו הנעלמה מהכרתי. מעין הקדמה אליו. מעין המתנה סתומה וצפיה, חרדה לדבר, שהוא מאפיל עליו בעצמו, מסתתר ואורב… וזאת היתה כבר התקופה השניה ברגשותי אליה, כי תקופתה הראשונה התחילה עוד לפני חמש שנים. את התקופה הראשונה הפסקתי אני ואת התקופה השניה הפסיקה היא. בבית־הספר היתה כלה שלי, כל העת היה מבטה שוהה עלי, נצמד בי, בכל רגע נפגשו עינינו ולאט, לאט כאלו הוסרה כל מחיצה בינינו ותהי חלק מרוחי, ממחשבתי. ובחוץ, בחברת המכירים נשארה זרה לי. כמו בכונה התרחקה מעלי, ויש אשר נדמה לי, כי טינא בלבבה עלי. האמנם יכלה ילדה בת עשר בתחלה ובת שלש־עשרה אחר־כן להכניס ביחסה אלי כונה מיוחדת? האמנם היתה טינא בלבה עלי? כן, כך היה. רגשי לא רמני. אנכי בקשתי להיות קרוב אליה בכל מקום והיא התחמקה מעלי. אנכי הפצרתי לדעת את נפשה בכל עת, והיא כסתה עליה מעיני. כמה פעמים הייתי רואה אותה מרחוק מצחקת ברחוב: קופצת, מטפסת, רועשת. וכשהייתי נגש: נאלמה, דומיה עמדה ופניה נתכסו איזה כסוי זר וקשה. כמה פעמים באתי אל אחד מבתי מכירינו או גם אל בית אמה, ומן החוץ שמעתי את צלצול צחוקה הטהור, את רקודה, את המיתה; הרגשתי את גלי החיים הרעננים, היוצאים מלבה ומשתפכים במלא הבית. וכשנכנסתי הביתה, היתה משתתקת ועל פניה מין בטוי קשה, כמעט של איבה. וכאלו שאלוני: מה לך פה? מקומך שם, בבית־הספר… אחרים היו אומרים: כמה בישנית, שתקנית היא שפרה בפני המורה! אבל אנכי, המורה, ידעתי כי לאו דוקא בישנותה גרמה לכך. איזו סבה אחרת, נעלמת גרמה לכך… הכל היו פוגשים אותי בזרועות פתוחות, כל הדלתות היו פתוחות לפני לרוחה. ידעתי אף הרגשתי, כי חביב אני על הבריות ומקובל בחברה, את כל הפנים ראיתי מוארים אלי ואף את פני הפקיד הראשי: בעתונים התחילו מהללים אותו על בית־הספר המתוקן שבמושבתו… ורק היא התנכרה לי. והלא רק בשבילה באתי ויצאתי בין ‘האריסטוקרטיה’ של המושבה. ואת אשר בקשתי לא מצאתי. אל בית אמה באתי לעתים קרובות. מי שלא היה מימיו גלמוד בארץ־ישראל, אחד בין קהל של אנשים זרים, לא יוכל להבין במלואו את הרגש הקשה התוקף לפעמים את האנשים הצעירים החיים בארץ־ישראל בלי משפחה. כמה צמאים הם לפעמים, ליחס חם, שהיה מזכיר־להם לפחות איזו סביבה של משפחה. ואף אני הייתי אחד בין קהל גדול של אנשים זרים. כמה שישתדלו האנשים הזרים להיות טובים, קרובים, הנך מרגיש סוף סוף שזרים הם לך, שחוב הם ממלאים ביחס אליך. ורק בית אמה היה לי הבית הזר הראשון, אשר מצאתי בו פנה חמה, אשר הזכירה לי את אחת מפנות בית אמא. אמה התיחסה אלי יחס חם ונלבב ואהיה מכיר תודה לה. זה היה יחס כה פשוט, טבעי, גלוי וכה מלא רצון של אמת לעשות לי טוב. האדם הקרוב לי ביותר במושבה היה הרופא, אבל גם ביתו, בית רוק, היה ריק וקר כביתי אני. ולאט, לאט נעשה לי בית אמה הבית היותר קרוב במושבה. האמת נתנה להאמר: כח המושך הראשון, אשר משכני אל הבית הזה היתה היא. אבל היא הן דחתה אותי. ולולא אמה אשר קרבתני כאם הייתי חדל מבוא אל הבית הזה. כן, כמו אם היתה לי אמה, כי איזו אשה שרק בנות לה איננה שואפת לבן?… אנכי עוד לא התיאשתי למצאה אף מחוץ לגבול בית־הספר. בקשתי להשתמש באמצעי בית־הספר. בבואי על בית הוריה ובמצאי אותה עמלה על ה’שאלות‘, חפצתי לעזור לה; כשהיינו מטילים כל ה’גדולים’ ברחוב או בשדה, וגם היא בתוכנו, בקשתי למשכה אחרי על־ידי שיחות היסטוריות אשר כה אהבה אותן. ואף זה לא עלה לי. עד מהרה הרגשתי כי כרכורי אלה אינם נעימים לה – ואחדל. פעם אחת, זוכר אני, הלכנו לטיל חבורה גדולה אל ההרים וגם היא בתוכנו. פתאום חפצתי שתהיה אצלי, שתלך על ידי, כי אראה את יופי ההרים כשהם מצטלמים בעיני הילדה… והיא התחמקה מעלי. אנחנו למדנו אז בבית־הספר דברי ימי העמים, ולמוד זה העסיק אותה ביותר. ידעתי הרבה אגדות וספורי־מעשיות מחיי העמים הקדמונים ואספר לתלמידי, והשעורים האלה היו כל־כך חביבים עליה. ובכן… באותו יום דברנו בבית־הספר על סרדנפל מלך אשור. ובלכתנו לטיל ובבקשי עצות בנפשי איך למשכה אלי, נזכרתי ‘בסרדנפל’ של בירון… ואספר לה את תוכן הדרמה היפה אשר התאימה להבנתה, תקותי לא רימתני. ספורי משך את לבבה ולא עזבתני עוד, אבל יחד עם זה הרגשתי באופן מוחשי, כי יסורים אנכי גורם לה. עיניה שאלוני בתרעומה: למה פה?… צר היה לי עד כאב נפש, ואחדל… הה, כמה יסורים גרמה לי אז הילדה הנחמדה, הרעה!… כן, סבלתי הרבה. ואמה הראתה לי יותר ויותר סִמנים של חבה. זה היה ברור: בלב האם כבר פעם הרעיון… אמא מסכנה, בעוד ילדתה בת שתים־עשרה, היא חולמת כבר על חייה העתידיים… פעם אחת, זוכר אני, עמדנו ברחוב, לפנות ערב: אני, אמה ואשת הפקיד. דברנו. על־מה מדברות ‘גבירות’ עם בחור צעיר? כמובן על שדוכים. לאמר, הן דברו ואני שמעתי וצחקתי להן, אשת הפקיד דברה אלי בשבחה של עצמה מעלמות המושבה.
– אנכי איני אוהב עלמות גדולות, גברתי!
– צדקת, לוריה… אתה תחכה לשפרה שלי, כן תחכה?… חכה־נא!…
כה אמרה אמה בדרך צחוק, אבל הדברים יצאו מפיה אחרים, צלצלו ברצינות… שלא במתכון…
– אנכי אחכה… ואם היא לא תרצה בי?… – אמרתי גם אני בכובד ראש, שלא התאים כלל אל מהלך השיחה הקלה.
הגבירו צחקו…
– כן… היא עודנה כה קטנה… שפרה שלי!…
– שפרה, מה היתה הסבה להתנכרותך אלי?…
כמה פעמים הוגעתי את מוחי על השאלה הזאת. בקשתי פתרונים ואף מצאתי הרבה. ואולם את הפתרון האחד לא מצאתי… או אולי הרכבת כל הפתרונים הם הפתרון האחד? “הדבר פשוט: נטיה לא היתה לה אלי”. נטיה? כלום נטיה בקשתי מאת הילדה? בקשתי שלא תדחני מעליה… והיא דחתה. על מה ולמה עשתה כזאת?… “אולי היתה לה נטיה לאיזה נער מחבריה ואתה נמצאת מפריע?…” ילדה בת שתים־עשרה, – כלום אפשר? אמנם בחברת נערים הרגישה את עצמה יפה, עיניה היו נוצצות, חיות ומתיזות ניצוצות, ניצוצות… אבל נטיה… למי היתה לה נטיה?… “מדה כנגד מדה בעד התנכרותך אליה בשנים הקודמות…” ושוב… נטיה ונקמה מצד ילדה בת שתים־עשרה, כלום אפשר?… הפעם אחת, לאחר שנים, לאחר שהכל היה גלוי וידוע בינינו לבין עצמנו, שאלתיה פשר התיחסותה אז אלי? ותענני.
– כעסתי… לא ידעתי למה… מחוץ לבית־הספר היה אדוני מרגיזני… יש שחשבתי כי שונאת אני אותו… למה היה אדוני מבישני בפני רבים? מספר בעצלותי, כי איני שוקדת על למודי? אנכי חכיתי למלה אחת חמה, והמלה הזאת לא נאמרה…
האמנם לא הרגישה אז את האש העצורה מתחת לקליפת מוסרי?… אמת הדבר, בחברה, בפניה הייתי מדבר משום־מה דוקא על חסרונותיה. חשבתי כי זה נחוץ, מועיל לה, ללמודיה. ואולי לא חשבתי כלל, והדבר נעשה, כהרבה דברים בשעת אהבה, שלא בכונה ברורה… ואולי ידעה, כי יוצא אני לפעמים בלילות עם שכנתי, בת הנפח, בכרמים? ועיניה השחורות מרתיחות בי את דמי – ומושכות אותי בכבלי קסם אל האשה… אפשר שהתקרבותי הקלה הזאת לא נעלמה מעיניה. עיני האשה כה חודרות הן, ועיניה אולי כבר התחילו לראות אז… יותר מדי חשבתיה לילדה. ואולי היה זה בעוכרי. לא ידעתי, ואם ידעתי שכחתי, כי הילדות בארץ־ישראל מתפתחות כה מהרה. מי יודע, אולי נתעוררו כבר אז בה רגשי האשה ואנכי לא השגחתי בה וחטאתי לה… ומי יודע?… אולי כבר אהבה אותי אז?… ואהבת הילדה אל המורה שלה התבטאה דוקא בצורה כזו?…
אכן הרבה דברים סתומים מאז הולכים ומתבררים לי עכשיו, אך מה יתן ומה יוסיף לי האור הנשפך עתה על חרבות אשרי?…
ו
ככה עברו עלי שלש שנים. מקץ שלש השנים אבדתי אף השפעתי החנוכית עליה. היא גמרה את חוק למודיה ותצא עם הכתה הגדולה מבית הספר. וככה נתק החוט היחידי אשר קשרנו עוד. ואת האמת אנכי צריך להגיד: מאותו יום התרוקן בשבילי בית־הספר למחצה… עיני נפתחו פתאום ואראה את כל חסרונותיו. את מגרעות חברי ואת מגרעות עבודתי אנכי. שוב לא היתה שכינתי שורה בבית־הספר, שוב לא הלכתי אליו כהולך לקראת חג. מלאתי את חובתי כמקודם, אבל רוח־הקדש היתה חסרה. והיא התרחקה ממני יותר ויותר, פניה נעשו כמו זרים לי. ואז קרה המקרה אשר פתח עלי את רעתי, אשר גזר את גזר דיני הקשה. שיחה אחת, אשר שמעתיה במקרה – ואוּלי?… מי יודע!… לא במקרה הרחיקתני מעליה לגמרי. ישבתי בחדר־עבודתו של הפקיד ואכתב הרצאה אחת לבקשתו. שקוע הייתי בעבודתי, פתאום הגיעה לאזני שיחת אשת הפקיד עם אחת מעלמות המושבה, שישבו בחדר הסמוך. שיחתן לא העסיקתני. פתאום הגיע שמה מפורש לאזני פעם ופעמים. הן מדברות בה, לבי הכני פתאום, הלב המסכן הרגיש בסכנה, ומבלי אשר השתדלתי הגיעה השיחה לאזני. ואמנם גם המדברות לא התאמצו שלא ישָמעו דבריהן.
– הילדות מתפתחות פה באופן מוקדם מאד…
– לשפרה התחיל אורח־נשים בהיותה בת אחת־עשרה…
איזה דבר קר, קר נגע עד לבי…
– שפרה איננה תמימה כלל, כמו שעיניה מגידות. היא יודעת לעשות שקר בנפשה. ילדה כמותה!…
– אכן יודעת היא כבר לרדוף אחרי בחורים כנערה גדולה…
– כן, אינה ילדה כלל…
– אתמול חרה לי מאד, ילדה כזו מחזיקה את עצמה לעלמה, אמה הטפשה חולמת בשביל בתה על לוריה… והיא הילדה ממאנת… כאלו עומד לוריה לבקש את ידה… לא ימצא יותר כדאית ממנה!… אתמול, בשבתן בביתן, אמרה לאמה: “למה שומר לוריה את צעדי?… אינו עוד מורה לי… איני סובלת אותו… לעולם לא אסכים להיות כלתו:”… השמעתם מימיכם? ילדה בת ארבע־עשרה!…
… חרש, חרש יצאתי מחדרי. יצאתי מן הבית ואלך השדה… לאחר שנים ידעתי, כמה כונה רעה, כמה שקר וצרות־עין של נשים היתה באותה שיחה, אבל אז היו הדברים אשר שמעתי כאורים ותומים בעיני: לא יכולתי לחשוד במדברות, שהן יודעות את מציאותי פה, ואיך יכולתי לחשוב אחרת ולבי עדין תמים, אף כי הייתי כבר בן עשרים ושמונה? אז האמנתי… ושעות ארוכות הייתי תועה בשדה ולבי ריק. פתאום, בין רגע התרוקן לבי וריקניותו כה הכבידה עלי, כה הכאיבה לי. לא בכיתי, לא התאוננתי על גורלי, ואף לבי לא התחמץ. רק ידעתי כי הוכיתי מכה גדולה ונוראה והרגשתי כי עיני יבשות ובוערות. בערב שבתי אל המושבה. אל בית הספר לא באתי ביום ההוא. באתי אל חדרי, נפלתי על מטתי פרקדן. כשחדרו קרני השמש הראשונות עוד היו עיני פקוחות לרוחה ומבטי היבש והבוער היה מצומצם כאתמול באיזו נקודה שחורה אחת שבתקרה… בצהרים קמתי ואלך אל בית־הספר. כשעברתי ממעוני דרך בית הוריה פחדתי להביט אליו… שבועים לא יצאתי אף פעם לטיל ברחוב. אל בית הוריה לא באתי עוד, השתדלתי לבלי להפגש עמה, לא יכולתי ראות פניה. קשה היה לי לראות את זו שאתמול חשבתיה לילדה והיום ידעתי, כי אשה היא, וכי האשה שבה אינה סובלת אותי, סולדת בי. ואף את אמה קשה היה היה לי לראות. פגשתיה באחד הימים ברחוב, פניה היו כה דואבים ובקול עצב אמרה אלי:
– אתה כבר שכחת אותנו?
קולה צלצל באזני כקול תקוה נשברה ולבי עלי דוי.
– עסוק אנכי בביתי…
– אין להזניח. ידידי, ידידים ישנים…
מה קשה היה לי לשמוע את דבריה! מה יכלתי להגיד לה? אמה המסכנה הן לא חשדה בדבר. הייתי כאלם, לא יכלתי להגיד לפתוח לפניה את פי. מי יודע? לו יכלתי להגיד אז את כל לבי, אולי היה משתנה הדבר לגמרי. אבל מאומה לא הגדתי לה, יותר מדי היה פצוע רגש הגאוה אשר בי, החרשתי. הלכתי וראשי מורד ארצה. הרגשתי מאחורי את מבטה, מבט איש פצוע. ולא יכלתי לבוא יותר אל ביתה. לא יכולתי, אף כי נכמרו רחמי על אמה ויסוריה היו קשים אף לי. יותר משנה לא דרכה רגלי על מפתן ביתה ויותר משנה השתדלתי לבלי להפגש עמה. והשתדלותי עלתה לי בדמים מרובים. ימים רעים באו עלי גם בתוך כתלי בית־הספר, באה מורה חדשה לצרפתית, גברת שרכשה לה השפעה רבה על ראש הפקידים בפריז… היא בקשה להשיב לשפה הצרפתית את כבודה הראשון. אלי האירה מתחלה את פניה ביתר שאת, אך אני פניתי לה ערף והיא נהפכה לאויבתי בנפש, אף הפקיד הראשי התחיל מביט אלי לא כתמול שלשום. ואף מנהל בית־הספר הזקן התנער מתרדמתו לקחת את מושכות ההנהלה בידו. השפעתי הלכה ונתמעטה מיום אל יום, שנה קשה היתה לי, אחת השנים היותר קשות בחיי. ואחל לבקש לי איזה ענין חדש למלא את ריקנותו של לבי.
ז
בית הספר לבדו לא יכול להעסיקני. חשבתי על־דבר ערבי־קריאה בשביל התלמידים שיצאו מבית־הספר, אבל המחשבה הזאת נכשלה במעצור… “… לפני מי אקרא?… הלא שפרה לא תהי בין השומעים?…” ובעודני חושב כה וכה, באו אלי פעם שנים ממי שהיו תלמידי להציע לפני, כי אבוא אליהם אל הנשף אשר ערכו לכבוד ‘החברה’ אשר יסדו להשתלמות־עצמם… הלכתי בחשק. ה’נשף' היה ערוך בבית־הספרים הקטן שלנו. אנכי יסדתיו ותלמידי הגדולים עסקו בהנהלתו. לבי דפק בחזקה כשנכנסתי ביום ההוא אל בית הספרים: אנכי ידעתי כי אפגש עמה פנים אל פנים. לבי לא רמני. היא עמדה אצל ארון הספרים שלובת־זרוע עם אחת מחברותיה. היא גדלה הרבה. היתה כמעט לעלמה, אף כי זה עתה מלאו לה חמש־עשרה שנה. נעשתה גבוהה, זקופה, שמלתה התחילה להארך. ראשה היה נטוי כלשהוא לצד חברתה, ונדמה לי שהיא עומדת ומסתכלת בבאים. בתוך מבטה היה מעין לעג קל… האמנם היה ככה? למי לעגה!… אולי לי ולטפשותי?… פניה היו מלאים ורעננים. זרם של חיים, של עליצות נֹער. התפרץ מתחת לעור לחייה. שערותיה נפלו תלתלים, תלתלים על שכמה, נפלו בשרירות מלאה חן. וכלה היתה כפרח השדה, הפותח את פיו עם אור הבקר לקרן השמש הראשונה… נגשתי ישר אליה, הושטתי לה את ידי. שנה שלמה לא החזקתי את ידה! שתי עיניה הכחולות, הגדולות היו נעוצות בי, לא היה בהן עוד אף שמץ של לעג, רק צל קל של תמהון היה בהן וצל של שאלה: “כלום אפשר להיות כה אכזרי?”… הרגעים הראשונים היו קשים עלי, אבל הם חלפו מהר. בעוד חצי שעה ישבתי שוב עם בני ‘כתתי הגדולה’ ושוב ספרתי להם כבימים הטובים הראשונים, ושוב שמעו לי בעינים ובפיות פתוחים ושוב הרגשתי קרוב אלי לבבות דופקים. וטוב היה לי, והם היו לי כמקודם. הרבה היה לי לדבר עמהם, לספר להם. הרי זה כשנה שלא דברתי עמהם בהתגלות־לב מלאה. הרי זה כשנה ויותר שלא היו כה קרובות אלי שתי העינים הכחולות, שרק הן היו נותנות תמיד חמימות ונפשיות ושאר־רוח לדברי. כך היה בבית־הספר, כך היה בערבי הקריאה, וכן היה בכל אספה. רק כשראיתי באולם את שתי העינים, המביטות אלי צמאות, מאמינות ומבינות, רק אז הייתי מרגיש, כי נשמה יתרה לי, כי זרם של דברים פורץ אל פי, כי נחשול של מחשבות שוטפני ורגשות יפים ממלאים את כל נפשי. איזו כוחות שפונים, לא שערתים, היו מתעוֹררים מעצמם, ומחשבות חדשות היו צפות ועולות מאיזו תהום נעלמה… ובשעה שלא ראיתי אותה, בשעה שידעתי, כי היא לא תשמע לי היה מת רצוני, וברוחי באה חולשה, שויון־נפש: “לפני מי אדבר?”… אבל בערב ההוא היה לי לפני מי לדבר! היא היתה כה קרובה אלי, עיניה פקוחות בסקרנות רעבה… כאלו בקשה למלא את אשר חסרתי ממנה שנה שלמה. הוי, האכזריות הטפשית שלי!… למה מנעתי ממנה אשר התפללה אליו ככה? אפילו אם מאסה בגבר אשר בי, כלום הייתי צריך לחסרה אף את המורה? והעיקר – למה חסרתי ממני, מעצמי את האושר הגדול שהיה בחיי: ללמדה, לטפח בה את האדם ביגונו וביפיו, אשר הלך ונתגלה בעצם טהרו? ומה היה מלבד זה בחיי? ושוב נתמלא עולמי הרוחני, ערבי הקריאה מלאוהו. הקראתי לפני תלמידי בעברית ממיטב הספרות הרוסית, אשר אהבתי. את פיסרב, שילגונוב, מיכאלובסקי… את טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגניב… מן הספרות העברית החדשה קראתי לפניהם את אחד העם. ומן הספרות הצרפתית בחרתי להם כי יקראו בעצמם ותרגמתי להם מן הספרות הגרמנית. הרבה מאד קראנו במשך הימים ההם. רעב של קריאה אחזנו כלנו; הייתי מלא רצון. הקריאות גזלו ממנו הרבה זמן, אבל עוד הרבה מזה נתנו לי עונג. בכל רגע אמרתי לנפשי: כל זה בשביל שפרה, כל זה בכדי להוסיף לה גרגיר של מחשבה, גרעין של רגש, טפה של שירה. ומראש ידעתי את הרושם שיעשו הדברים עליה. הרושם היה מצטלם בתוך עיניה. היא לא התחמקה עוד מעלי, לא התנכרה לי עוד. את הנערה שבה לא בקשתי, כבר נואשתי ממנה, ואת התלמידה הטובה, המקשיבה, המבינה נתנה לי כחפצי. שוב נעשיתי אורח קבוע בבית הוריה, אמה קבלתני כאלו רק אתמול הייתי בפעם האחרונה בביתה, אמה הטובה!… ואף בבית דברנו, התוכחנו על הקריאות. הן מלאו את כל עולמנו. עודני זוכר כל קריאה וקריאה. זוכר אני את הרושם הכביר שעשתה עליה ההרצאה הקלה של פיסרב על שטת דַרְוין… מן המסַפרים עשה עליה את הרושם היותר כביר דוסטויבסקי… אולי בשביל שאנכי כה אהבתיו!… הנני רואה גם עכשיו את עיניה הגדולות בשעת הקריאה, והן מלאות פעם דמעה, פעם התפעלות עצומה, פעם התמרמרות גדולה ופעם כאב נפשי… נוקב ותהומי אותו הכאב שמעוררים בנו רק חזיונות דוסטויבסקי…
בלבי היתה תמיד תקוה יפה אחת: אנכי, הרוק הגלמוד – הלא כזה אשאר כל ימי – אקים לי מתוך תלמידַי רעים טובים כאחים. תמיד הייתי רעב לרֵעות אינטימית, לרע אשר כאח יהיה לי… אשר לבי יהיה פתוח לפניו כל הימים כספר… ובדמיוני שמחתי ביותר אל הידידה העתידה לי, אל האחות אשר אמצא בה. ידידה בעלת נפש כה יפה, כה עדינה, כה קרובה אלי קרבות רוח, כמעט חלק מרוחי… כמעט חלק מנפשי. והיא תהי מסורה לי מסירות נפש לצמיתות. ובה, בנפשה הזכה, יצטלמו כמו בראי מלוטש מיטב שאיפותי, מיטב מאויי…
אבל ימי אשרי לא נמשכו הרבה, היא לא יכלה להשאר בשבילי רק ידידה… וזה התחיל אצלי פתאום. היה ערב, אחד הערבים הרבים שלנו. תלמידי ישבו בחדרי, מסביב לשלחני. היא לימיני… ערב שבת היה. חדרי היה מלא אורה יתרה ואף בלבי היה אור. נשמתי היתרה צחקה בי, אנכי ספרתי לפניהם מרשמי זכרונותי: איני זוכר עכשיו, מה ספרתי אז. אבל זוכר אני, כי השכינה היתה שורה עלי, וזוכר אני, כי פניה היו חמים יותר מבכל פעם ועיניה כמעט בוערות. איני זוכר עכשיו בדיוק, איך היה הדבר. איזו חוברת נפלה מידי ארצה. בעת ובעונה אחת השתחוינו אף שנינו להרים את החוברת. ופתאום נגעה ידי בידה, נגעה ונכותה… חמה היתה ידה הקטנה ומלאה איזו אש מיוחדת, האש המעוררת, המגרה… זיק חשמלי עבר מאותה הנגיעה הקלה דרך כלי, דרך מֹחי, לבי, נפשי… אנכי כאלו נרתעתי לאחורי. רגע קל חשכו עיני, אחר הבטתי אל עיניה ונדמה לי, כי בתוך האישון הכחול בצבץ ועלה איזה זיק אפורי… בפעם הראשונה ראיתי אז את הזיק האפורי הזה, אשר היה מרתיח בכל פעם את דמי… איני יודע, אם אז רק נגלה ניצוצה זה בפעם הראשונה או כי אנכי ראיתיו ראשונה… אז ידעתי, אז הבנתי: לפני לא ישבה עוד נערה־תלמידה. לפני ישבה נערה־אשה. אנכי אהבתי אותה האשה. כן, אהבתי! הרגשתי זאת בכל אברי נפשי, לא יכולתי לרמות עוד את עצמי אף רגע. העלמה בת חמש־עשרה שנה, שישבה אצלי לימיני, שלטה בי כאשה. ואז ידעתי, כי כל עמלי לשמור לי את הנערה הזו כידידה, כאחות אבד כענן בקר. פור התפוררה כל התאמצותי במבט ראשון של עיניה… “והאשה הזו מואסת בך, אינה סובלת את הגבר אשר בך”… לחצה את נפשי מחשבה ככובד אבן. איני זוכר, איך גמרתי אז את שיחתי. הייתי חצי ער, חצי חולם, חצי חי, חצי מת ואפחד להביט בפניה. וימים אחדים אחרי הערב ההוא פחדתי לבוא עמה בדברים: "אולי תעיד בי הכרת פני!… אולי אהיה לצחוק בעיניה”… ובאיזה עמל עלה בידי לבלום את רגשותי, לבלי עבור גבול המורה, הידיד, האח… מה אעשה? איך אנצל, איך אמצא את מנוחתי? הייתי כחולה. אבד לו4 תאבון האכילה, ובלילות ענוני נדודי שנה, פני הושחתו, בריאותי התרופפה. כל מכירי חרדו לשלומי. וגם עיניה היו שואלות אותי: “מה לאדוני?”… היכולתי להגיד לה? הלא לזרא אני לה! אלי, אלי!… לו מצאתי עוז בנפשי להגיד לה אז את לבי… ומי יודע? אולי היה הכל משתנה אז בחיינו…
בעצת הרופא הלכתי מעט אל הגליל העליון. בחשק שמעתי לעצתו. נמלטתי על נפשי: אולי ארפא, אולי יוקל לי?… אבל הגליל לא רפאני. לא השכיח אותה. ועוד יותר… זו לי הפעם השלישית, אשר עברתי את הגליל, ורק בפעם הראשונה ראיתי בנפש שוקטה, בפעם השניה תבע ממני הגליל איזה דבר ולא ידעתי מה… הפעם ידעתי: הגליל תבע אותה ממני… תבע בכל פה. יפיו תבע את מלואו, – את יפי האדם ואשרו, את זו, העולה ביפיה על החיים, אף על הטבע ואף על הגליל עצמו… כשעברתי בין הסלעים אשר לחוף הים וממעל ראשי פרש הנשר את כנפיו לשחקים; כשירדתי מהרי אפרים ולעיני נתגלה עמק־יזרעאל בכל גאון יפיו; כשעמדתי על ראש התבור וסביבתו שפכה עלי המון קסמים וכלי הייתי שבוי בידו, כשהעפלתי לעלות על פסגת הגירמן ועולמו של הקדוש ברוך הוא נתגלה לעיני בכל גאונו; ראשו הלבן של ‘הסבא’, עבר הירדן… וכל הארץ הדום לרגלי; כשנפלתי בזרועות הירדן והכנרת ואהיה שטוף זכרונות קדומים וכלי וטובל בשירה הנצחית… שמעתי בכל פעם קול קורא אלי: מדוע אין היא עמך פה?… אין הטבע מגלה את עצמו למי שחוטא לעצמו… אינך רואה אף את החצי השני מיפיו… מפתחותיו בידיה… בלעדיה לא תרד על תהום סודו… לא! הגליל לא השכיחה מלבי, לא רפאני, אש אהבתי אכלתני כל הימים. שבתי מן הגליל. בעינים כלות קויתי לשובי הביתה, אליה. וכשראיתי מרחוק את מושבתנו קראתי כמטורף: פה שפרה!… ובפסגה מצאתי מהפכה! הרופא – נפלה תגרה בינו ובין פקיד המושבה ויתפטר ויקבל התמנות צבורית ביהודה. את מנהל בית־הספר הזקן פטרו ממשמרתו ולמנהלת היתה המורה לצרפתית. התפטרתי ממשמרתי, ובעוד ימים אחרים הלכתי לחוץ־לארץ בתקוה להשתלם ולאסור את מלחמתי מחדש. ולא רק אחרי ההשתלמות רדפתי. מפניה ברחתי… חפצתי להפסיק את ‘מחלתי’ בחזקת־היד, להרפא… אותי לוו אז אל החוף לחיפה אנשים רבים ממכירי ומתלמידי הגדולים. היתה גם היא. הכל עוד הביטו אליה כעל ילדה, כעל אחת מתלמידותי ועל לב איש לא עלה, כי מכל קהל מלוי קרובה לי ‘ילדה’ זו ביותר; אמנם דברתי רק עם ‘הגדולים’ אבל לבבי, כל חושי היו רק בה, ‘בקטנה’. וכשישבתי בספינה הקלה להפליג אל האניה הבטתי אל עיניה ואראה בהן דמעה אחת גדולה, עגולה ונוצצת… וכמה צער היה באותן העינים!… נפשי חרדה בי… ואז בא בלבי בפעם הראשונה הספק: ‘האמנם?’… ובאמת: היא, הילדה־הצפור, הילדה־הפרח, העליזה הרקדנית – ודמעה של צער… מנין??… אבל – הלא היא מאסה בי… רק על מורה הנוסע היא מצטערת…
ח
רק כשהתרחקתי מן הארץ, הרגשתי בכל כבד העלבון אשר העליבוני. הנערה, הריקה מהשכלה וכשרון, היא מנהלת בית־הספר, ואנכי הושלכתי החוצה יחד עם עמלי, תקותי ושאיפותי. יאוש מר תקפני ונדמה לי כי הענין אשר הקדשתי לו את חיי אינו אלא ‘צחוק’, צחוק מעליב, מעליב. ויאושי זה השכיחני מעט את צער אהבתי אליה. וגם בבית אבותי לא מצאתי נחת… הכל נעשה לי בו זר, וסביבתי אשר חונכתי בה היתה רחוקה ממני ובלתי מובנת. ואף אנכי הייתי זר להם. הרגשתי כאלו תקעוני פה בעל כרחי, כפרח נעקר ממקומו… ואבותי התחילו מטרידים אותי בשאלותיהם: איזו תכלית?… בני גילי כבר גמרו את למודם, מהם רופאים ומהם עורכי־דין… וכבר נשאו נשים עם הרבה נדוניא ויכוננו להם מצב בחיים… רק אנכי לבדי נשארתי מחוץ למחנה.
– מה עוללת לנו בפלשתינא שלך!… ומה עוללת לך?…
עד מהרה צר לי המקום בבית אבותי; האויר נעשה קשה, מחניק. לא יכולתי לראות ביסוריהם של זקני וקצרה ידי לעזור להם. בצאתי מפסגה, מלאה את לבי מחשבה אחת: להשתלם באירופא, לשוב לארץ ישראל ומזוין בידיעות ונסיון להשתער על אויבי ולכבוש שוב את בית־ספרי בפסגה! רעיון זה עמד לי בימי מבוכה אלה. לצאת מבית אבותי הייתי מוכרח, לשוב לארץ־ישראל לא יכולתי לפי־שעה, – נשארה לפני רק הדרך לאירופא המערבית… גם אבותי הסכימו לכך. “להשתלם בחוץ־לארץ”… הרעיון הזה יפה היה גם בעיניהם ויעורר שנית את רגש גאות ההורים על בנם ועתידותיו. “מי יודע?… אולי יעלה שם לגדולה?! המוח שלו… וכי קל הדבר בעיניך!”… לחש אבי באזני אמי בבקר השכם, כשהם יושבים ומסיחים בחדר־המטות שלהם… ולבי עלי דוי; זקנים מסכנים!…
נשקתי לאבותי היקרים ואצא עוד הפעם לנוע… באירופא לא למדתי. הספר הראשון אשר לקחתיו בידי דחני מעליו… לא!… ללמוד, להשתלם לא יכולתי. מצב נפשי לא התאים לכך. נפשי בקשה איזה דבר יותר ממשי, יותר מוחשי או במלים יותר ברורות: גופי בקש. לא אעשה שקר בנפשי: גופי היה רעב ‘לחיים’… ואת החיים בקשתי… ואמצאם. למה אאפיל על אותה הפנה הנסתרה שבחיי הגבר, שהכל נמנעים מגלותה כלה?… בעודני נער התעורר בי הגבר. בהיותי בן שתים־עשרה הרגשתי כבר כליון־בשרים אל האשה. רגש זה היה מעורפל, אבל חזק. דמיוני היה עסוק באשה. אבל רחוק היה דמיוני מן המציאות, כרחוק דמיון נער מן החיים. למרות געגועי הטבעיים החזקים הייתי תמים ונשארתי תמים עד לשנים מאוחרות מאד. בהיותי כבר איש, לא ידעתי מה שידוע לנערים קטנים רבים… איזו בישנות טבעית עמוקה, שהיתה חזקה בי מכל רגשותי, שמרה עלי כל הימים ולא נתנתני לגשת אל האשה כגבר. דמיוני הנלהב היה עסוק באשה, דמות האשה הלהיבתו ולמעשה נשארתי תם…
ואולם עכשיו תבעו הרגשות הבלומים בחזקה את חופשתם… ופה, באירופא למדתי את האשה. למדתי לדעתה, אפשר כדרך שלא למדו אחרים במשך כל ימי חייהם. מחסור לא ידעתי וכחות עלומי עוד היו חדשים עמדי. אבל לא רק את גופה של האשה למדתי לדעת, הכרתי אף את נשמתה. הרבה למדתי מאותן הנערות הרבות והשונות, אשר הכרתי במשך השנה ההיא ושרבות מהן נתנו לי הכל, הכל מה שאשה אוהבת יכולה לתת לגבר אהובה. ואף מן הנערות שעמדו כבר מעבר לגבול, למדתי הרבה. וראו פלא: השנה עשתני לחסידה ולמעריצה של האשה לכל חיי!… חיים אשר כחיי היו דוחים על הרוב את הגבר מן האשה. משניאים אותה עליו, מקילים אותה בעיניו… ואצלי היה ההפך: רחמתי את האשה בכל עומק רגשי ואף כבדתיה. כבדתי את כל כחות הנפש הטמירים בה. אין האשה גדולה אלא באהבתה! ואמנם יודעת האשה לאהוב! רק בה מתגלה הרגש הזה בכל עמקו, בכל הוד שירתו ובכל כחות הקדומים שבאדם…
במשך הימים האלה לא נזכרתי בזו, אשר מפניה ברחתי מפסגה. ולא אזכור איזו הדרך נזכרתי פתאום בה, נזכרתי בלב קל ובצחוק שוקט על שפתי… נזכרתי ואמרתי אל נפשי: “הבה אכתוב לה מכתב”… “מה אתה עושה? לשכחנה חפצת, ואתה באת לזכרנה!”… “אין סכנה!… הרי נצלתי… שווי המשקל של נפשי לא יופרע עוד… אין היא שולטת עוד בי… אכתוב לה, הרי תלמידתי היא, למה אהיה לה כזר?”… כתבתי לה את מכתבי הראשון ונכון היה לבי ובטוח, כי רק מרצון של ידיד אני עושה כדבר הזה. אבל המכתב הראשון אליה אחרי אשר הורדתיו בארגז־המכתבים נטה איזה קו חדש ביני לבינה. קשרני שוב אל זו שמעבר לים. געגועי שבו והתעוררו מיום אל יום. חכיתי בכליון עינים לתשובה ממנה ולא באה… אכתוב לה שנית. ידעתי שלא תענני עליו מהרה. מי ידע את טבעה כמוני? ורק דבר אחד שחי בלבבה ושבו היו תלוים כל חיי, כל אשרי אותו לא ידעתי!… ואולם לבי השתוקק משום־מה למכתבה. “מענין לדעת עד כמה הגיעה התפתחותה עכשיו”… ככה הצדקתי את תשוקתי למכתבה… ימים רבים חיכיתי לשוא ולא קבלתי מכתב ממנה. אבל מכירי כתבו לי עליה ובמכתבו של אחד, מי שהיה גם כן כרוך אחריה, אחד מתלמידי, מצאתי רמזים, כי נפשה הולכת שבי אחרי בן הפקיד הצעיר שלמד בפריז ויבוא לעשות את ימי חופשתו אצל אבותיו… “מה טוב, מה טוב!… עתה אהיה חפשי לגמרי, עתה לא אפחד עוד כל רע”… “טוב?”… האמנם שמחתי לבשורה אשר בשרוני מפסגה?… ומה הוא הנקור הנעלם שבלב והמוח?… “אין דבר… יעבור… אתרגל!”… אבל לא התרגלתי. מיום ליום הוספתי לחכות למכתבה. מכתבה לא בא ואנכי נעשיתי נרגז. מנוחתי עזבה אותי יותר ויותר. בקשתי להפיג את רגזי ולא יכולתי. עשיתי את עצמי שמח, צוהל, בקשתי להטביע את אעצמי ואת יתושי המנקר במוחי בתוך תחום ‘החיים’…
מה היה לי?… מה היה לי?… עוד חדש ימים חיכיתי. ולסוף הגיע מכתבה, בשעה שלא חכיתי לו עוד. מכתב מאת שפרה!… הרגשתי בו במכתב הזה כי שלה הוא, בידים רועדות פתחתיו… סגרתי את עצמי בחדרי: איש אל יפריעני!…
"אדוני היקר, יושבת אני על יד חלון ביתנו במושבתנו הנחמדה, מביטה החוצה אל הכרמים הירוקים, המכסים את ההרים ואת העמקים, משקיפה למעל אל השמים הזכים והטהורים ולמטה אל הארץ הנפלאה, העשירה, ואני נזכרת בו בזמן הרבה דברים. אני נזכרת בימים שעברו, בהיותי עוד קטנה, ושובבותי גדלה ועצלותי עוברת כל גבול. ולפני עובר אדון לוריה הנכבד, אשר עינו השגיחה בי תמיד; הנה עיניו המיסרות מביטות אלי בתוכחה, מזכירות לי איזה חוב… ואנכי כמה הושפעתי אז מאדוני, הושפעתי והושפעתי!… ולבי היה נוקף ומתחרט כל הימים על כל העול אשר עשיתי והייתי מבטיחה לעצמי: לשוב ולהיות טובה, ובכל זאת לא יכולתי להיות טובה כמו שחפצתי… ואני חושבת עכשיו על כל השנוים שהתהוו מאז. הה! אדוני היקר עזב את המושבה, עזבה אחרי עבדו בה כה הרבה למען בית־ספרנו ובתתו את כל יכלתו לפתח אותנו ולעשותנו לצעירים ולצעירות טובים. למה הולכים ועוזבים אותנו האנשים היותר טובים? איזו ארץ היא ארצנו, אם לעת עתה היא מקיאה מקרבה את מיטב עובדיה? אם הם מוכרחים לעזבה בלב שבור?!
וברגעים האלה אני מרגישה, כי חטאתי, כאחת הנערות השפלות התנהגתי: לא עניתי לו כל הזמן על מכתבו היקר, שנתן לי שמחה ותקוה לאיזה זמן. האוכל ללמד זכות על עצמי? לא, אני באה בבושת פנים ובראש כפוף ובעינים מורדות לבקש את סליחתו… אמנם יש מעט במה להצטדק, היו לי עתים שלא יכלתי לכתוב, לבי היה עלי קשה ומר. ואף טבעי הרע גרם למניעת מכתבי; להאיש שאני מכבדתו בכל לבי ואוהבת אותו באמת, להאיש הזה אני לא מעיזה לכתוב. לי נדמה, כי אפגע בכבודו היקר, כי לחוצפה יתרה יחשב לי לבוא אתו בכתובים, כאלו הייתי דומה לו… הלא אדוני יסלח לי! חן־חן לו בעד מכתבו החדש אלי אשר שמחני מאד ואשר בכל זאת הוציא גם דמעות מעיני… אני לומדת עכשיו פיזיקה"…
איזה רגש עמוק היה מסתתר במלים הפשוטות והרגילות האלה. היה בהן גם מִחנה של הילדות התמימה וגם מחנו של איזה דבר חדש, שהיה מפעפע עוד במסתרים, ושוב ידעתי, שלא נצלתי. מה אעשה?… לאן אפנה?… ומדוע אינה מזכירה אף מלה אחת אודותו?…
ובאותו ערב, בין השמשות, כשבאה אלי נערה דקה בעלת עינים גדולות וכחולות וחולמות, נערה מבנות מרום הארץ שסכנה את חייה ממש ואת כבוד בית אבותיה בלכתה אלי בערבים אל חדרי, פגשתיה במבט קר וזר… ובעיניה החולמות עמד פתאום רגש של פחד ותרתע לאחוריה… נערה מסכנה! רחמתיה. קראתי לה: ‘שפרה’! זה היה הכנוי של חבה היותר חביב לה, היא ידעה ששם זה יקר וקדוש הוא לי ולעולם לא שאלתני מי היא ‘שפרה’ זו… ותהום ותסער, ותפול על צוארי… נערה דקה זו בעלת העינים החולמות תאותנית5 היתה וסערנית, ושוב נתעורר בי איזה רגש רע אליה… דחיתיה מעלי בגסות… היא נסוגה אחור… מבטה היה מבט של מי ששחטוהו למחצה… ותצא מן החדר ברגלים כושלות… ורק מעבר לדלתי פרץ מפיה עוד פעם אחת קול בכי עצור… וחדל.
למחרתו יצאתי לטריעסט ובעוד יומים ישבתי באניה ההולכת לחיפה…
ט
למה אנכי נוסע לפסגה? מה לי שם ומי לי שם? בית־ספר אין לי ומה אעשה בה?
בעניני החנוך במושבות צריך לבוא שנוי. אותו המהלך ‘האידיאליסטי’ אשר בחרנו בו עד כה לא יצלח. צריך הוא למזיגה של מעשיות, מה היה סוף תלמידי אשר הקימותי בפסגה?… האחד נסע ללמוד, השני השתגע מרוב יגיעה רוחנית, השלישי, הרביעי והחמישי נהיו לסוחרים במצרים… אחדים נסעו לאמריקה… אצל המחרשה במושבה נשאר רק אחד… וזה האחד נעשה כה גס… שכח את כל תורתו. לשם מה עמלתי? הלא לפסגה הקדשתי את כחותי ולא לכל אותן הערים והארצות אשר לקחו את תלמידי ממנה?… ומה עשיתי להקל עליהם את קיומם במושבתם, לקשרם אליה? אנכי חשבתי כי אכרוּת יש להם, הרי בשביל כך בני אכרים הם, ורק השכלה הם חסרים ורק אידיאלים לאומיים הם צריכים, ואת אלה נתתי להם… ומה העלתי בכל אלה? אלה שיצאו את הארץ תורתי היתה להם מעבר לאלים זרים ועבודות זרות, ואלה שנשארו בארץ שכחוה: לא מצאו בה צורך חיוני. ובשבתי בחוץ־לארץ ובחשבי על תוצאות עבודתי החנוכית באתי לידי מסקנא: קודם כל צריך לתת להם לבני האכרים אכרוּת, לחבב אותה עליהם ולפתחה בידם, כי יוכלו לחיות עליה חיים מרוחים, ורק יחד עמה צריך לתת להם גם השכלה וגם אידיאלים לאומיים, ואז רק אז יהיה חנוכם לאומי ויכשירם אל החיים בארץ. צריך אנכי, איפוא, לשוב אל הארץ, לבדק ולבחן את מחשבותי במקום המעשה, ואשוב עוד הפעם לאירופא להשתלם בהיות מטרה ברורה וקבועה לפני… אחר אשוב לפסגה ואתחיל הכל מחדש. צריך אנכי לשוב לפסגה לזמן מה…
“שוטה, רמאי!… עד מתי תהיה משטה בעצמך?… וכי בשביל עניני החנוך אתה הולך עכשיו לפסגה, ולא בשביל שפרה?… אי לך, נער, נער… בן שלשים!…”6
בשעה מאוחרת בערב באתי לפסגה. בעלת־הבית שלי ספקה כפיה מרוב שמחה והשתוממות, אשה טובה, היא דאגה לי דאגת אם לבנה. חדרי היה מוכן בשבילי, כאלו יצאתיו רק היום: ארון הספרים שלי עם ספרי, שלחני העגול באמצע החדר, מטתי עשויה בהשתדלות מרובה ונקיון, נקיון בכל פנות החדר… בעלת הבית הטובה שלי! בכל אותו הערב לא יצאתי החוצה, ישבתי עמה, עם האשה הטובה ונדבר על כל החדשות אשר קרו במושבה ובביתה, מסכנה… בתה הבכורה היתה לאיש ותלך עם בעלה לאמריקה. במושבה התמעטו החיים, ופרנסתה לקויה; אין אצלה דירים טובים ואוכלים אין על שלחנה… בתה הצעירה, תלמידתי, משתכרת מתפירה. כששבתי אל חדרי תקפני איזה רגש קשה, לא ידעתי שחרו, הרגשתי שצפוי לי נסיון… פנות חדרי הקטן הפילו עלי פחד: מה יקרני פה! מה צפון לי הפעם בפסגה? קצרה היתה שנתי באותו ליל. אבל רגש מוסרי היה שקט, – הוא נחל נצחון: עבר עלי הערב הראשון, ולא הלכתי לראות את שפרה… ‘גבורה’; האף אין זאת? ופתאום עלתה מחשבה על לבי: כמה שנותיה עכשיו?… שש־עשרה… שש־עשרה וחצי כמעט שבע־עשרה… אצלנו מתפתחות הנערות כה מהר…
בבקר ראיתיה על הככר לפני בית הפקידות, כששחקה בצחוק הקרוקיט עם תלמידי הכתה הראשונה… אף היא אהבה תמיד את הילדים… פתאום הרימה את ראשה ומבטה נפל עלי… עוד הייתי רחוק ממנה… מבטה התרחב, התרחב, נתמלא תמהון, פתאום פרץ מפיה קול וקריאה של שמחה, היא קפצה ממקומה, רצה אלי… ובתוך העינים הגדולות נוצצה דמעה גדולה, דמעה של גיל… היא גדלה מעט במשך השנה, אך בשמלותיה היתה נכרת כבר ה’עלמה'… ועל פני העלמה נוסף איזה קו חדש, קו דק, דק כל־שהוא, אך עמוק… ובתוך עומק העינים היה נשקף איזה צל דק… מי השרה את הצל הזה? הוא? בן הפקיד הצעיר?… מיתר דק הקבור בעומק הלב, רעד… וידעתי: לא יחדל עוד לרעוד לנצח… הדמעה האחת לפני שנה צעקה אלי: הנצל!… והדמעה השניה אמרה אלי עכשיו: אבדת… ופתאום נצנץ רעיון־ברק במוחי, נצנץ לרגע ויבלבל את כל ישותי: “אפשר מי שהוליד את דמעת־הגיל השרה גם אותו הצל”… ואולם ברגע משנהו חשבתי אחרת. אותו הברק כבה במהירות הברק, ושוב: בן־הפקיד הצעיר והיחוסים שביניהם… והיא אחזתני בידי ולא הרפתני:
– מאתמול במושבה ולא בא אלינו?… בושה!… אמא כה תכעס…
משכתני אל ביתם. אמה לא כעסה עלי. היא קבלתני בחבה יתרה, אבל מן הרגע בהראשון הרגשתי, שאין היא מביטה אלי כתמול, שלשום… נדחיתי ממקומי הראשון. אותו לקח מי־שהוא אחר… מי? אותו בן־הפקיד?… גם מבטה האלכסוני, מבט של אי־רצון שנפל עלינו, בראותה את בתה אוחזת בידי, העיד על זה… בפעם הראשׁונה הרגשתי בבית אמה איזה רגש של יתמות… והיא כאלו הרגישה בבדידותי ומבטי עיניה היו מלאים כל כך רוך וחום…
– התלמידה שמחה למורה שלה… – אמרה אמה מתוך צחוק קל על שפתותיה – לו ידעת, אדוני, כמה התגעגעה לך!…
– אדמימות בהירה כסתה רגע את פניה.
ביאתי הפתאומית אל המושבה העירה ביושביה השערות מהשערות שונות. יש אמרו כי באתי עם הרשאה חשאית מאת הנדיב לבקר את כל בתי־הספר אשר במושבות ולתקנם. ויש אמרו כי חובבי־ציון מלאו את ידי להיות בא־כחם בכל עניני החנוך בארץ… ויש שהגיעה לאזני גירסא: באתי לבקש את ידה של שפרה… מי הוציא עלי את השמועה הזאת? לא אותו התלמיד שכתב לי על־דבר בן־הפקיד ושעיניו הקטנות והחדות הביטו אלי עכשיו בחשד?… מה שנאתיו… ולפנים כה אהבתיו.
בבן הפקיד דברו רבים. וגם בעלת־הבית שלי לחשה לי מתוך פנים שנתאדמו ממבוכה, כי אושר גדול צפוי לשפרה… בן הפקיד נתן את עיניו בה. למה נתאדמה הפתיה? מבוכתה למה היא באה? מה לי ולאשרה של שפרה ולאיזה בן של פקיד, אשר לא ידעתיו ולא ראיתיו מתמול שלשם?… יהיו מאושרים כחפצם!… ובכל זאת חפצתי אף אני ‘המערבי הקולטורי’ לדעת יותר מיחסו של אותו בן הפקיד אליה, ומיחסה היא אליו. יש שהתעורר בי רצון עז לשאול את פיה… אבל לבי לא נתנני להכנס בשיחה מסוכנה זו. בקשתי להודע דרך אגב, אבל שום דבר ברור לא התחור לי. מה היו רגשותי אז? הרבה פעמים בקשתי לבחנם, לנתחם ולהגיע עד סופם… ולא עלה בידי, אלה היו רגשות מורכבים ומסובכים מאד. היה בהן מעין קנאה, מעין שמחה – כן, שמחה!… למה?… – וצער… צער עמוק כים… ולבבי היה רע עלי מאד. הלכתי לבקר את בית־הספר ויביטו המורים אלי בפחד ובחשד ובצרות־עין, כאלו באתי להסיג את גבולם… עניני בית־הספר היו יגעים מאד. את כל עמלי נשא הרוח… ואני לא יכולתי להועיל. כל היום הלכתי בטל, והבטלה הציקתני. השעה הטובה האחת היתה זו, שבליתי בבית הוריה, בהיותי קרוב אליה. אבל כלום יכלתי לשבת שם כל היום?… שמחתי מאד למכתב שהגיעני מידיד נעורי אשר בגבעה. הוא בקשני לבוא אליו. אנחנו היינו חברים עוד מראשית בואנו אל הארץ, עבדנו יחד בעמקיה. חברי התחיל כותב וקנה לו שם סופר. הייתי בגבעה. המושבה עם צעיריה הרבים והטובים נתנו לי הרבה רגעים טובים. רעי הציע לפני לקבל משרת מורה ומנהל בבית־הספר של מושבתם, העומדת ברשות עצמה ואין עליה מאפוטרופסות הפקידות, אבל דחיתי את הצעתו. אנכי חלמתי על חנוך חדש לגמרי, ולזה היה עלי עוד להכשיר את עצמי. גם רעי הסכים למחשבותי החדשות בעניני החנוך. ועוד הפעם שבתי לפסגה… למה?… כלום יכלתי לשבת בארץ־ישראל ולא להיות בפסגה?… ובערב אחד הפתיעני דבר חדש, הפתיעני וירעישני עד תהום לבי. יצאתי מבית הוריה אחרי שבתי שם כל הערב. פתאום קמה גם היא. על פניה היה בטוי של החלטה.
– אדוני, ילך לטיל עמי מעט?
– ברצון!
– שפרה… בשעה מאוחרת כזו?…
– אמא, עם המורה מותר!…
יצאנו. מבטה החרד של אמה לוה אותנו. עברנו לאורך הרחוב, יצאנו אל הדרך בין הכרמים. זמן רב שתקה. הרגשתי, כי לבה מלא ואיזה משא מעיק עליו. מה היה לה! מה העיק פתאום על לבבה עד לבלי נשוא? חכיתי לדבריה וכאלו יראתי מפניהם…
– אדוני, בקשה לי אליו ורק הוא יוכל למלאותה…
קולה היה חרד, חרד…
– מה, שפרה?…
– אדוני, חיי נעשו לי קשים, קשים מאד… מה צפוי לי?… חיים של בטלה, של צפיה לחתן… האם לחיים כאלה, הכינני אדוני?… אמא חושבת אותי לעלמה ומבקשת לי חתנים… אדוני, הלא הבין לי?…
– הבנתי, שפרה!…
– אדוני היה הראשון והאחד אש העיר מחשבה בלבי, אדוני העיר בי את הרצון לבקש איזו תעודה בחיים…
– באיזו תעודה את בוחרת, שפרה…
– איני יודעת עוד בברור… אבל זאת אדע: צריכה אני לבקש… רוצה אנכי, אדוני לנסע לאירופא… ללמוד, להשתלם… למצוא את תעודתי… נדמה לי שיש לי נטיה להוראה, אדוני…
שנינו שתקנו רגעים אחדים. זה היה כל־כך לא צפוי. לא האמנתי. כי שפרה תלמידתי הקטנה היא המדברת אלי. מנין לה?…
– הלא אדוני יעזרני? אדוני ישפיע על אמא… היא תשמע לו… היא כה מכבדת ומעריצה אותו!…
לבי נפל עלי, רגע שמחתי: עודנה חפשית! שקר ענו בה ובאותו בן־הפקיד… התחיל מתרקם במוחי חלום חדש: היא תלך לאירופא, שמה נפגש… אך רגע שני התעצבתי: ילדה גלמודה, תמה באירופא… מי ידאג לה, ואולי יקרה אסון?…
– למה שותק אדוני?…
מבטה הביט אלי בחרדה וכאלו התחנן וכאלו שאל: הגם אתה לא תעזרני, הגם אתה רואה בי רק עלמה, המחכה לחתנה־גואלה?…
– שפרה, למה דוקא אירופא?… כלום אי אפשר למצא תעודה פה?…
– כיצד? הלא צריכה אני להשתלם?…
– כן, שפרה, צריך להשתלם…
– הלא כן, אדוני? הלא אדוני מסכים לי?… הלא יעזרני? כן?!
– אעזור לך, שפרה… עד כמה שידי תגיע…
ידה הקטנה החמה, לחצה את ידי לחיצה עזה, עיניה הביטו אלי מבט מלא תודה. לבי נתכוץ… לו יכלתי לקרעו, לגלותו לפניה! אנכי בקשתי עצות בנפשי איך להשתדל בשבילה, אבל בעוד אנכי מבקש ועזרתה באה ממקום אחר… לא היתה זקוקה עוד להשתדלותי…
בערב אחד כשבאתי אל בעלת־הבית שלי בשרתני, כי בן הפקיד בא היום לחיפה. הוא7 מוכתר תואר ד"ר אינג’יניר…
תקופה חדשה התחילה…
י
אלתין הצעיר היה צעיר באמת. פניו היו כפני בן עשרים ושנותיו עשרים וחמש. הוא היה יפה מאד. גבוה, זקוף, מהיר וכל תנועותיו מלאות חן. עיניו השחורות והמבריקות הקֵרו חיים, ששון, עוז ורצון. פנים לבנים, צחים ורעננים כפני עלמה, עיניו הביעו גם פקחות, שכל טבעי טמיר. מפותח לא היה. לא קרא כלום. ומה שנפלא מזה: אחרי הרבה שנים של חיים בפריז נשארה בו הרבה תמימות מזו אשר הביא אתו הנער הספרדי מעירתו המזרחית הקטנה. בראותי אותו בפעם הראשונה – בבית הוריה פגשתיו – נמשכתי אחריו, הוא משכני ביפיו, בטבעיותו ובזרם החיים הנובע ממנו. נדמה לי שרואה אנכי לפני קטע של טבע, קטע של סלע, של הר… אותם ‘הקטעים’ אשר כה אהבתי. לא הורדתי ממנו את עיני. הוא היה רך מאד, מנומס וכלו אומר חן… שתיהן, היא ואמה לא גרעו את מבטיהן מעליו. הוא שמח לקראתי. ושמחתו היתה כה מלאה כה טבעית.
– המורה לוריה?… הנני שמח מאד!… ידע כבודו: אנכי מקנא בו מעט… הלא שפרה אוהבת אותו!… תמיד היא הוגה רק בו ומדברת רק בו… בשנה העברה החרישה את אזני: “לוריה, לוריה…” כבר חפצתי לראותו… אבל יכון בעוד מועד למלחמת־שנים: גם אני אוהב מעט את שפרה! הוא צחק בקול גדול. היא האדימה ככרום. וצחוקו כאלו אמר אלי: “להתחרותך איני חושש!”8 ובעומק לבי הודתי לו אז: לא לי להתחרות בו… אמנם היא היתה קרובה אלי ורק אלי כבכל הימים, אבל הרגשתי: מבטה שנח לפעמים על האיש הצעיר אינו תמים עוד כל־כך. ומבטו עליה, מבט נשר מלא עוז, מלא תאוה בוערת, איזו יונה תעמוד בפניו?…
ובאותו ערב סגרתי את עצמי בחדרי ואתגנב להביט אל הראי הקטן שלי… אלי הביטו פנים עם סִמנים עמוקים של צער, עם סִמנים של קמטים במצח ועם איזה לובן קל בראש… ובלבי הרגשתי דקירה, דקירה עמוקה…
באותו ערב לא הלכתי אל ביתן לשבת עד לאחרי חצות כמנהגי בימים האחרונים. נשארתי יושב עם בעלת־הבית הטובה שלי, לשמחתה הרבה, והיא ספרה לי על בתה ועל חייה באמריקה ועל מכתביה… ואף בתה הצעירה ישבה עמנו, מתבישת ושותקת. אנכי שמעתי לשיחתה ולבי רחוק ממנה ומדבריה.
אלתין הצעיר נעשה בן ביתן. מדי בואי אליהן מצאתיו. גם כשלא באתי הרגשתי, כי הוא יושב אצלה, מספר בקולו העליז ספורים ואניקדוטות מחיי פריז והן שתיהן יושבות ושומעות לו בעינים ובפיות פתוחים. ואין פלא; החיים בפסגה כה משועממים, חסרון אנשים כה מורגש, עד שכל אדם חדש היה מעורר בבואו סערה קטנה, ואף כי צעיר כזה, החדש במינו עם מקור של חיים שאינו פוסק, עם יכולת ל’ענין‘, להעיר את הלבבות… ההתקרבות שבינו ובינה הלכה וגדלה. הוא השפיע עליה משפעת החיים אשר לו והיא בקשה להשפיע עליו מ’עבריותה’… בקשה ללמדהו עברית… עבריותה לא דבקה בו, אבל היא נשתנתה מיום ליום; גלים חדשים שטפוה ואיזה גיל התחיל מפעפע בכל תנועותיה; קולה נעשה יותר חזק וצחוקה יותר מצלצל… ואותו הניצוץ, שראיתיו לעתים רחוקות כל כך, התחיל משתפך וממלא את כל עיניה הכחולות… ובלבי הטפש התעוררה רוח הקנאה… אלי, אלי, כמה סבלתי אז!… היא היתה טובה אלי ככל הימים ואולי עוד יותר… נתנה לב ביותר לכל רצון קל שלי… אבל דוקא זה הרגיזני… מוטב כי תגרשני מביתה!… “האמנם קסֹם קסַם לה?… שאלתי את נפשי בחרדה, ואתה מה היית סבור?… אתה תקח את לבבה?… אתה עם רגש הספק הנצחי שהרסך, שהכך לרסיסים… אתה הרצוץ, השבור?… היא אשה… דמה דם נוער ודם נוער, דם רותח, היא מבקשת… ואתה הן רק כצל עברת על פניה… אתה ידעת להיות חי רק ‘שם’… כלום אתה תעמוד בפניו? אתה עם קמטי הצער ועם המבט המפקפק, התועה, והוא עם המבט העליז, הבהיר, עם הכוח ועם הרצון? הוא נגש ישר אליה בלי ספקות, בלי פקפוקים – והוא יקחנה!…”
קודר התהלכתי תחת כובד יסורי. בימים הראשונים עוד הייתי מבליג על כאבי. הייתי בא אל ביתה, בליתי את זמני עמהם, עם כלם. אבל מיום ליום הרגשתי יותר ויותר, כי כחותי כלים, כי לא אעצור כח לשאת את סבלי. תמיד ראיתיה בקרבתו ופניה מלאים התעוררות, ועיניה נוצצות וצחוקה חי וצוהל, התחלתי להוקיר את רגלי מביתה. בימים הראשונים הביטה אלי בתוכחה וכאלו בהתחטאות, ואחר כך לא נתנה עוד לב אלי… ואחרי ערב אחד חדלתי כמעט לגמרי מבוא אליהן… פעם נגשתי אל מעקה ביתן. מצאתי אותה, את אמה, את אלתין ועוד איזה צעירים ממכירינו, היא לא פנתה אלי. זאת היתה הפעם הראשונה מיום שהכרתיה, שלא הפסיקה את שיחתה בבואי ולא הרגישה בי כאלו לא ראתה אותי… כל מעינה היה בשיחתה עם אלתין, ואחר כך קרה מקרה אשר הרעישני עד תהום נפשי. פניתי אליה באיזו שאלה והיא ענתני באי־רצון גלוי, ונדמה לי, – כי גם את שמי החליפה או הוציאה אותו מפיה מגומגם…
נעשה לי קשה לעבור על מפתן ביתה. קשה היה לפגשה עמו ברחוב. הייתי נרתע לאחורי… איזה שוט היה מכה באכזריות על פני… ויש אשר ישבתי בפנת חדרי נדכא ונענה וכאבי נעכר בלבי. ואנכי הוספתי לחטט, לנקר בתוך פצעי להגדיל את כאבי, להרגיז את עצמי עד התהום… כל היום נקרה מחשבה קשה ומרה במוחי: “אבדה לך שפרה לנצח”… ולא הרפתה ממני… ככה ישבתי שעות רצופות ארוכות, ישבתי כפוף כאגמון עם מחשבה כבדה כאבן עם רגש צורב כאש… בלי רצון ישבתי, בלי חפץ לעשות דבר מה, לקרא, לכתוב… רק אנכי וצערי, רק אנכי ועלבוני… נעשיתי כעסן ורגזן. לא יכלתי לדבר עם איש לשלום, כמעט פחדתי לבוא בין אנשים… אז הייתי מפליג הרחק, הרחק אל השדה, שוכב על הקרקע ומביט במשך שעות רצופות אל נקודה אחת בשמים… ועיני היו יבשות ובוערות. הגיע הדבר לידי כך, שלא יכלתי להביט בפניה, שלא יכלתי לדבר לשלום עמה. יש שהיה מתעורר בי רצון עז להרגיזה, להכעיסה, להכלימה… יש שדברתי אליה קשות, יש שלא פניתי אל קריאתה, יש שהייתי נפגש עמה ברחוב ועושה את עצמי כאלו לא ראיתיה… ובכל פעם ידעתי, עד כמה גסותי מצערת, מכאבת אותה… ראיתי כאב בעיניה, תרעומת במבטה… היתה נרתעת לאחוריה בפחד, כאלו הרימותי עליה את ידי להכותה. ויש שהייתי מוכשר גם להכותה… אחרי כן הייתי חוזר אל חדרי מלא בושה וכלימה, מלא חרטה מרה, מלא יסורים של גיהנום… ואיך לא שמתי קץ לחיים האלה באותם הימים?… פתאום כאלו הקיצותי מתרדמה קשה ואשאל את נפשי: “מה אני עושה כאן? מה הבטלה הזאת, המעבירה אותי על דעתי? לעבודה, לעבודה!…”
אז נסעתי שנית לאירופא. הפעם על מנת ללמוד, לעבוד…
ויחידי יצאתי הפעם מן המושבה ויחידי עליתי על האניה, איש לו לוני…
כבורח מן המערכה…
יא
עברו שלש שנים, שלש שנים ארוכות… הפעם קברתי את עצמי בתוך העבודה. עבדתי יומם ולילה. זה כבר אשר לא עסקתי בעבודה חשובה. זה כבר אשר לא הוגעתי את מחי. וגם ידי היו עסוקות בעבודה. בבית־הספר העליון לידיעת הטבע ולעבודת האדמה, אשר למדתי בו, הרבו לעבוד למעשה. העבודה הזאת השביעתני הרבה רצון ונחת. שוב זכרתי ימים ראשונים… עד מהרה נחשבתי למומחה בכל עניני העבודה. העבודות המורכבות ביותר היו נמסרות לי, הסטודנטים קנאו בי ואף הפרופסורים התפלאו על עבודתי שעשיתיה כרגיל ומנוסה. העבודה החייתני, והיא גם הועילה להשתיק את היתוש המנקר במחי, היא נתנה מנוחה לנפשי, שלש שנים רצופות עבדתי ואף יום אחד לא נחתי. בית־הספר היה נמצא בפרור, הרחק משאון כרכים, שם גרתי אף אנכי, חייתי חיים של נזיר. אל העיר הייתי בא רק שתי שעות ביום לשמוע באוניברסיטה שעורים בפדגוגיה. בשעות הפנאי עסקתי במשק־הבית של ההנהלה המרוחה, אשר לבית־הספר, עסקתי מתוך חשק כעוסק בתוך שלו… בחדשי החפש עברתי בארץ הקטנה והיפה לארכה ולרחבה: מעיר לעיר ומכפר לכפר. למדתי לדעת את הארץ, את יושביה, את הכפרים ואת בתי־הספר אשר מצאתי בהם הרבה רע, אבל עוד יותר מזה טוב, טוב מעשי, חיוני. ואלמד הרבה, ואוהב את ארץ שויץ הקטנה. על ארץ־ישראל, על פסגה ועל יושביה חשבתי רק מעט וככל מה שרבו הימים הלכו ונתמעטו מחשבותי עליהם. במשך השנה הראשונה הודיעוני מפסגה על כל החדשות הנעשות בה. ידעתי, שהיא נארשה לאלתין הצעיר, כי אלתין הזקן נתעלה לגדולה ויהי ראש לכל הפקידים ויתישב בבירות, וכי בנו היה לפקיד בפסגה… בסוף השנה ידעתי כי היא נִשאה לאלתין, כי היתה אשת הפקיד בפסגה!… וגם אמה היתה לאיש, לאחד מסוחרי חיפה ותעזוב את המושבה. ליום חתונתה קבלתי הודעה… ואז כתבתי לה מכתב… ומכתבי היה קר… ואחרי אשר שלחתיו הכני לבי: למה כתבתי ככה? ותשובתה מהרה לבוא רכה חמה, חמה היתה…
“אדוני היקר, נפסק החוט… ולאדוני היה קשה להתחיל מחדש! לוא ידע כמה העציבו והעליבו אותי דבריו אלה! מדוע לא יגיד במלים יותר פשוטות, כי שכחני, כי מיום צאתו את ארצנו לא עלה זכרי על לבו ואין אני מעסיקה עוד אותו אפילו במקצת ורק מחובה כתב אלי מה שכתב ובעמל עלה בידו לחבר את החוט שנפסק?… כך קראתי, הבינותי מבין השורות… אולי שגותי, אדוני היקר, אבל מיום שעזב אדוני את מושבתנו (ועתה יצאה מכאן אף אמי), הנני רואה את עצמי, לפעמים, כֹה בודדה, ויש שעולות מחשבות משונות על לבבי, המביאות אותי לעתים קרובות עד לידי בכי, ומה נורא היה לי לוּא שכחני, אדוני, כי איפה אמצא לי איש במקומו, אשר בו אוכל לבטוח כמו שבטחתי מילדותי באדוני! מה מאד חפצתי, כי אדוני, אשר במשך כל חיי היה הראשון והיחיד אשר אליו חשתי אמון, אשר את השפעתו קבלתי בבטחון, יהיה קרוב אלי בלבבו גם כן יותר מאשר אל כל פלונית ואלמונית. האם הרביתי לבקש, אדוני? אבל מה רע יהיה אם אבד לי האיש, אשר בו יכולתי להאמין ואשר בידו יכולתי להפקיד את רוחי בלב בטוח”…
מה זה?… מה מתחולל בלב האשר בת השמונה־עשרה? ועל אודותיו אף לא מלה אחת! לאחרי חתונתה היא בודדה, היא בוכה לעתים קרובות… מה פשר דבר?… ועל אותו המכתב הטוב, החם לא עניתי לה אף מלה, כלום אין זו רשעות, אכזריות? אבל מה יכולתי לכתוב? כלום יכולתי לכתוב כאשר עם נפשי אל אשת הפקיד אלתין? כלום מותר הייתי להוסיף על החרדה שבתוך נפשה, אשר את הדה שמעתי מתוך מכתבה? החלטתי להפסיק את החוט. לא עניתי. שתקתי עם כאב נעכר בלבי ומכתבה היה המכתב האחרון מפסגה. חדלתי לכתוב למכירי, אף הם חדלו לכתוב אלי. שתי שנים עברו עלי ללא ידיעה מכל הנעשה בפסגה. ושכבה דקה של שכחה ירדה על ה’עבר' הפסגתי שלי… ופתאום, לסוף שלש השנים, קבלתי מכתב קטן מאמה ובו כתוב לאמר: “שפרה שלנו חולה זה יותר מחצי שנה. אלהים יודע מנין באה לה הרעה. אם מחלת־נשים זו או אולי קדחת… מן השמים ענשוני. כל הימים היא נדכאה ועצובת רוח. הרופאים יעצוה לצאת לאיזה זמן את הארץ. בעלה הלך עמה לאירופא, אבל הנסיעה לא פעלה עליה לטוב. הוא יצטרך לשוב לפסגה. חדשות ושנוים נמרצים בעולמנו – והיא נשארה לאיזה זמן בסנטוריום אשר בפריז. אם לא שכחת את ידידותנו הישנה ואם טובה שפרה בעיניך לך נא לבקרה, היא תשמח לך מאד. כל השנים לא חדלה מדבר בך ומספר על אודותיך. בקרנה נא וכתוב לי משלומה. אם אדע, כי ראית אותה והיה לי כאלו ראיתיה בעצמי. ידעתי, שהיא נחשבת לך כבת ואף היא חשבה אותך לה לאב”…
אלי!… שפרה חולה!… הנערה הנחמדה, מקור החיים והגיל והנוער – נדכאה ועצובת רוח… מנין? איך? מדוע? למה אכזריות כזו? ופתאום הרגשתי, כי כל אותן שלש השנים הארוכות עברו בשבילי כיום אחד ולא השכיחו דבר מלבי… רק אתמול נפרדתי מעליה וכמו אתמול היא יקרה לי וכמו אתמול מפרפרת כל נפשי בי לזכרה… האם אלך לפריז?… אלך, בלי ספק!… שפרה כה קרובה אלי, ואנכי לא אלך לראותה?… “טוב לך שלא תלך… יש סכנה בהליכה זו”… ואולם שפרה חולה, צריכה לעזרתי, קוראת לי – ואנכי לא אלך?! ואלך. עוד באותו יום לפנות ערב יצאתי במסע המהיר לפריז.
יב
בלב חרד נגשתי אל החצר הגדולה9 והיפה עם גן העצים העבותים, אשר ליד הסנטוריום, באחד הרחובות שבפרורי פריז. הביאוני לחדר ה’אחות' מנהלת הבית.
– אדוני קרובה של הגברת אלתין?
– לא, ידיד־ביתה…
האחות הביטה אלי בשתי עיניה השחורות והיפות, ונדמה לי, כי צל של צחוק ערום ונפתל עבר בתוך אישוני עיניה.
– מה שלום החולה?
– חולה?… הגברת אלתין אינה חולה… היא רק נרגזה מאד… לוּ ראה, אדוני, כמה הוטבו פניה אצלנו… יפה־פיה!
ושוב נדמה לי, כי הבריק צחוק ערום ונסתר בתוך אישוניה, ואיזה רגש רע תקפני אל האשה הזוּ.
– מסכנה היא… אומללה!…
– אומללה?… לא, היא היתה מאושרת כל ימיה.
– מאושרת איננה בכל אופן!… יש איזה דבר בחייה… אולי אהבה נכזבה.
– גברתי, הלא הגברת אלתין אשה לבעל!…
צחוק עליז, צחוק פוחז, מלא את כל הבית. הגברת הביטה אלי כהבט אל אדם תמים שאינו מן הישוב. התאדמתי, בושתי מקריאתי התמימה.
– היא אשה לבעל!… כן, ידענו… אבל חולת־אהבה היא… ככה דעתו של הפרופיסור וככה אף דעתי אני… יש לי נסיון בענינים אלו, אדוני… ואם ידיד־ביתה הוא, אדוני, עליו לדעת!…
– איני יודע כלום!
– כלום?!…
התחלתי מתרגז. מה האשה ההומיה הזו רוצה? בין איזה אנשים נמצאת שפרה?…
– אדוני, הפרופיסור מחכה לו, הוא יודע שיבוא. הגברת אלתין ספרה לו כי יבוא. היא שמחה מאד לבוא אדוני…
– הגברת אלתין ספרה?… היא לא ידעה מבואי.
– ידעה. אמה כתבה לה. היא קראה לפני את המכתב. מה גדולה אהבת אמה אליה!… היא ספרה לי על בוא אדוני בהתפעלות… הפרופיסור חושד באדוני, אולי הוא נושא חלומותיה?…
– הפרופיסור והגברת טועים, הגברת אלתין אוהבת את בעלה ואין לה כל דמיונות…
– את זה עב־הבשר?… רק לא אותו!…
ושוב צחוק פוחז, צחוק עליז… חרה לי.
– גברתי, רוצה אני לראות את הגברת אלתין!
קולי היה יבש מאד, עד כי האחות ראתה את עצמה עלובה ותבט אלי במבט של רוגז.
– האדון רוסי… לא כן?…
– כן, גברתי, מתי אוכל לראות את הגברת אלתין?
– ואת הפרופיסור אינו רוצה לראות?… עוד מעט יבוא…
– אין לי ענין אל הפרופיסור.
האחות צלצלה ותצו על המשרתת לשאול את הגברת אלתין, אם תוכל לקבל את האדון… לוריה?…
– כן!
המשרתת יצאה ואנכי, כדי לפיס את האחות, התחלתי לדבר לה בשבח הגן אשר בחצר… היא היתה טובה, לא שמרה טינא בלבה ושוב היו פניה מוארים וקול צחוקה מצלצל בחדר… ואנכי לבי מלא חרדה. עוד מעט אלך אל שפרה. איך אמצאנה? איך תקבלני?…
– האדון יוכל להכנס! – הפסיקה המשׁרתת את שיחתי על הגן. השתחויתי לאחות ואצא אחרי המשרתת. באתי אל חדר מרוח, מלא אור. הדלת נסגרה מאחורי. בפנת החדר עמדה מטה רחבה ועל המטה שכבה מלובשה… שפרה?… האמנם?… ברגע בראשון לא הכרתיה. פניה נעשו מלאים מאד כמו שלא ראיתים עוד אף פעם… אבל מצחה מקומט כל שהוא ועיניה סגורות למחצה. פניה היו מלאים אי־רצון…
– שלום לך שפרה!… מה היה לך? כלום חלית?
– יפה המצב אשר מצאני בו, אדוני?… אבדתי…
– למה תדברי הבלים! מדוע אבדת? בריאה את, בריאה, שפרה אינה צריכה להיות חולה…
ישבתי קרוב, קרוב אליה. ידי האחת לחצה את ידה הקרה ובידי השניה החלקתי את מצחה הרחב, הלבן… כילדה היתה בעיני, כילדה עזובה, יחידה, גלמודה… מצחה היה קר ומקומט. הלאה הקמטים, הלאה! מה לכם ולמצח היקר לי הזה?… החלקתי, החלקתי את מצחה… את כל כחות נפשי, את כל חומי, את כל אהבתי ורכותי אני מביע בתנועת ידי זאת… ולדבר לא אוכל, לא אוכל עד אשר יאירו פניה… נפשי אחוזה בצבת… והמצח משתעבד לרצוני: הוא נעשה שוב חלק… ואף העינים משתעבדות לרצוני – הן נפתחות לאט, לאט… ובעוד רגעי מספר הן פקוחות לגמרי… סר מהן האי־רצון… שוב נוצץ בהן זיק של חיים, שוב כחולות הן, כחולות הן ועמוקות… וטובות הן ומלאות אמונה, תודה, תֹם ומסירות… ואף מן הפנים סר הצל. שוב שפרה שלי… שוב שפרה, כמו שידעתיה עד הרגע הנורא, שראיתיה זה עתה…
– אדוני טוב… רק אדוני טוב… רק אדוני אוהב אותי באמת…
לבי כאלו בקש לקפוץ החוצה, להעקר ממקומו…
– אל תדברי ככה, שפרה… הלא בעלך ואמך כה אוהבים אותך!…
– כן… אוהבים… ידעתי!… אנכי רעה, אנכי רעה באמת…
– את גלמודה פה, שפרה, לכן רע לבך עליך… למה לא כתבת לי?… אמך כתבה ואת לא…
– אנכי לא העזתי לכתוב לאדוני… כשיצא מהמושבה היה כה נרגז… נדמה לי, שאדוני כועס עלי ולבי הכני… מכתבו אלי היה כה יבש… ועל מכתבי האחרון לא ענני… זוכר אדוני?…
– סלחי לי שפרה, לבי היה מר עלי…
– לסלח?… אני?!… אנכי לא כעסתי על אדוני, לעולם לא אכעס עליו. מי דאג לי כאדוני? הלואי, שלא יכעס הוא עלי…
בעומק עיניה נצנצה דמעה אחת…
– בחדש הראשון ישב האדון אלתין פה עמדי… אחרי כן מוכרח היה לנסע… אביו קרא לו על־ידי תלגרמות הרבה פעמים. איזו חרדה בהפקידות… שנוים גדולים עתידים לבוא… הנדיב אומר למסור את המושבות לחברה חדשה… פה בעיר יושבת דודתו של האדון אלתין. היא באה אלי לפעמים… איני סובלת אותה… אשה גסה… מתרעמת על רבוי ההוצאות… היא מרגיזתני… כמה יכולים האנשים להיות גסים!…
היא התרגזה שוב… נדמה לי, כי המלים ‘האדון אלתין’ יוצאות מתוך פיה יבשות ביותר בלי לחלוחית של חמימות… אנכי הרגעתיה, התחלתי מספר לה על שויץ ושואל אותה על פסגה. זכרנו ימים שעברו, פניה נעשו טובים, שקטים בלי סמן של התרגזות. וגם צחוק קל, קל וטוב הופיע עליהם… נשמעה דפיקה על הדלת. פניה נשתנו לרע.
– בודאי הפרופיסור… איני סובלת אותו… דבריו וחקירותיו נעשו לי למשא…
– מותר?… נשמע קול הנערה המשרתת.
– בואי!… – פניה שוב הוארו. באה הנערה ותביא את ארוחת הבוקר.
– האח!… פני הגברת כה טובים ומאירים!… הגברת שמחה לאורח, כן?…
– כן, עלמה, שמחה מאד. זה ידיד־ביתנו… הלא אמרתי לך!… האדון זוכרני בעודני ילדה בת חמש…
עיניה זרקו אלי מבט של גיל, של אושר. שפרה הקטנה, שפרה התלמידה שלי עמדה שוב לנגד עיני. היא ישבה לאכול.
– עלמה, הפרופיסור עוד לא בא?
– הפרופיסור לא יבוא היום, גברתי… הודיע זה עתה בתיליפון10.
– מה טוב!…
היא צחקה מטוב לב, שוב הצחוק העליז, צלצול הפעמון של כסף…
– עלמה, יכולה אני לטיל היום בגן?
– הגברת רוצה לטיל?… אשאל את האחות…
– שאלי נא… – המשרתת יצאה.
– את רוצה לטיל, שפרה?
– כן, אראך את הגן שלנו…
האחות המנהלת נתנה את הסכמתה. אנכי יצאתי מן החדר לחכות לה עד שתעשה את בגדיה. עוד הפעם עמדתי בפרוזדור כמו לפני רגעים. אבל הפעם נהפך מצב־נפשי מן הקצה אל הקצה. לו יכולתי הייתי יוצא במחול. לולא בושתי הייתי צועק מגיל… “שפרה היקרה שלי, שפרה היקרה!…” היא יצאה לבושה בטעם יפה ועל פניה רחף צחוק של רצון.
– מה יפה הגברת היום ומה נאה לבושה!… צהלה לקראתה המשרתת. היא הביטה אליה מבט של תודה, ירדנו אל החצר, באנו אל הגן, טילנו בין השדרות…
– רוצה אני לרדת אל הסינה? הגן משתרע עד לחוף הנהר… מה טוב שמה…
– כלום מותר לך ללכת הרבה, שפרה?
– מותר, מותר!…
הלכנו אל חוף הנהר, ישבנו על הספסל הנוגע ברגליו במים… ישבנו ודברנו. אנכי ספרתי לה מחיי, מלמודי, ממחשבותי… היא ספרה לי מפסגה, ממכירינו… ורק על חייה היא לא ספרה לי… רגעים טובים ונעימים בלינו על חוף הנהר… רק בצהרים שבנו. היא שבה אל הבית ואנכי נפרדתי מעליה. היא לחצה את ידי באהבה יתרה.
– להתראות מחר?
– להתראות!…
בצאתי שאלתני ‘האחות’ המנהלת:
– איך מצא האדון את הגברת?
– היא תהיה בריאה!
– גם אנכי חושבת ככה.
ועוד הפעם הרגשתי במבטה הערום והנפתל עלי… “מה חושדת הצרפתית?…”
– מה אוסיף לשבת פה?… איני רוצה… בריאה אני והנני שבה לפסגה!… – הודיעתני ביום השני כשבאתי אליה.
דודתה שמחה מאד על החלטתה והתחילה מכינה הכל לנסיעתה. זאת היתה גברת מבנות העשירים, לבושה משי ועדיים וחמשים שנות חייה עוד לא הכחידו כליל את רשמי יפיה. מהירה היתה ומלאה תנועה. אלי, אל ‘מי שהיה מורה’ בפסגה הביטה, כמובן, מלמעלה למטה.
אנכי נשארתי לשבת בפריז עד נסעה. בעוד יומים נסענו שנינו במרכבה מבית הסנטוריום לבית דודתה.
– לולא אדוני, לא הייתי יכולה לצאת מן המקום הזה… לא היה לי כל רצון לצאת… אדוני נתן לי כח… ואנכי חשדתי בו, כי כבר שכחני, כי שנאני… אנכי הייתי כה רעה אליו בימים האחרונים בפסגה… מה קשה היה לי עכשיו לנסוע אל דודה זו! לו יכולתי לנסוע עמו… האשה הזאת הרבתה עוד לדכא את רוחי… כל היום היא מתיפחת על הכסף… כאלו לא הלך לאבדון דבר חשוב מזה…
נרגזתי, הבטתי אליה בחרדה. פניה היו עצובים עצובים.
– שפרה, למה רע עליך לבך… הלא כל חייך לפניך הנם ועתידך כה מזהיר…
– עתידי?… לא, אדוני! אל נדבר בזה… אהיה שמחה! רוצה אני לשַמח את אדוני…
היא בקשה את העגלון לסובב ברחובות היפים של העיר… “מה לה? מה טמון בלבה? ומה קרה לה”… אבל לא העזתי לשאול, הבטנו אל חוצות פריז ההומיה משני עברי מרכבתנו.
– הנה הפרופיסור!… הנהו עובר שמה… ראנו… משגיח בנו!… כמה שנאתיו… כל יום אתמול חקרני על אודותיו!… מי הוא אדוני ואם קרוב הוא לביתנו?… שוטה!…
בבית דודתה שוב נעשו פניה רעים ועצובים. האשה הגסה לא ידעה לכלכל את נפשה הרכה. רק עמדי היה טוב לה.
– רק בחברת האדון הרוסי היא שמחה… אותנו את כלנו היא שונאת…
דברי האשה היו מלאים רעל וכונה רעה. לבי חרד בי. והיא הביטה אליה במבט מוזר, מבט של נקמה… בעוד ימים אחדים נסעה, דודתה נסעה עמה עד למרסיל. חפצתי ללוותה אבל הדודה התנגדה לזה בכל עוז, והיא שתקה, ורק להב טמיר הבריק לרגע בעיניה… בבית־הנתיבות עמדה כל העת על ידי. היא נלחצה אלי, כאלו בקשה להדבק בי ולא להפרד מעלי.
– מה קשה לי לנסע עם ה’דודה…'
– אקח כרטיס־נסיעה ואסע גם אני עמכן…
– לא. איני רוצה… – רגעים אחדים שתקה.
– אדוני ישוב אלינו לפסגה?…
– אם אשוב?… מאד חפצתי לשוב!…
ובאמת: ברגע הזה התעורר בי רצון עז לשוב אל הפסגה שלי. אל בית־הספר שלי… ידעתי מספוריה, מה רבה העזובה בו.
– כן, יבוא, יבוא אלינו!
… כבר ישבה במרכבה בתא של המחלקה הראשונה. הדודה ישבה לנוח והיא עמדה ליד החלון ותבט אלי… פניה היו כה עצובים… כואבים… מבטה דבוק בי… כאלו נפרדה מעלי פרידת עולמים…
– להתראות, שפרה, בפסגה!…
– להתראות, אדוני!…
בקולה רעדו דמעות. המסע התחיל זז ממקומו… פניה מתרחקים, מתרחקים… נעשים קטנים… נעלמים… אינם…
“איננה!…” לבי רעד בחזקה… “הגברת אלתין אוהבת אותך!…”
– הא, הא, הא!…
קול צחוקי צלצל כה זר. המסובים פנו אל האיש הבודד, הצוחק בינו לבין עצמו… גברת אחת הביטה אלי ברחמים… ואיזה אדון – בפחד…
יג
לפני נסעי מפריז היתה לי עוד פגישה לא צפויה, אשר הזכירתני עוד הפעם את אושר קרבתה הקצר. ישבתי באומניבוס לנסע אל תחנת מסלת־הברזל. פתאם קפצה לקראתי עלמה אחת בקול קריאה של חדוה.
– האדון מפלשתינא!…
זאת היתה משרתת הסנטוריום. לא הכרתיה תחלה. במלבושיה נדמתה לי באחת מבנות פריז האליגנטיות.
– הגברת אלתין נסעה?!
– נסעה, עלמה…
שתי עיניה הכחולות והטובות הביטו אלי בהשתתפות גלויה.
– האדון אוהב את הגברת אלתין?
– כן, עלמה…
– אמנם ראויה היא לכך. היא כה טובה, כה רכה, כה אמולה11… לא ראיתי כמוה!…
קרובה היתה לי, ברגעים הללו, העלמה הזאת שלא ידעתיה מתמול שלשום.
– גם היא אוהבת את אדוני! אנכי יודעת… מדוע לא נסע עמדה, מדוע עזבה לבדה?… וכי כך עושים לאשה אהובה, אדוני?…
ברגע הזה עמד האומניבוס. היא קפצה אל הרחוב ותשלח לי נשיקה־אוירית…
– בשביל הגברת אלתין!…
צרפתית טובה, מה אהבתיה ברגעים הללו!… מדוע אין לבי כה שלו, פתוח?… אולי אוהבת אותי הגברת אלתין באמת? אולי היתה נטיתה אז לבן הפקיד הצעיר רק רגש זמני? ואולי נמשכה אחריו מפני שלא הגדתי לה את לבי אנכי? אולי עוד יכולתי להשיבה אלי פה, בפריז? לקחתה וללכת מזה? לברוח אל קצוי ארץ… מדוע לא גליתי לפניה את לבי פה? במה היא קשורה ‘אליו’, במה היא ‘שלו’? ילדים אין להם ואולי אף אהבה אין בלבבה אליו?…
– אדון, אדון!… הנה התחנה!… עליו לרדת!… האומניבוס היה ריק מאדם… קמתי בחפזון ואצא החוצה…
… שבתי אל עירתי. כה קטנה היתה, זעירה אחרי פריז… שבתי אל חדרי, אשר כה אהבתיו ואשר כה נקשרתי אליו… ונדמה לי פתאום שנתרוקן כלו… ואף הגן כאלו נהפך לשממה וכל הנחלה – זרה, זרה…
– מה לך? האם חלית? מדוע פניך כה רעים?… – שאלוני חברי, מכירי. – “אולי חולה אנכי באמת? ראשי כה כבד עלי, לבי כה ריק”… למחרתו עוד הורע לי. הלכתי אל רופא ממכירי. הוא בחנני זמן רב, בדק אותי ויניע בראשו…
– אתה זקוק למנוחה… בריאותך התרופפה מאד… טוב לך לשאול עצה מפי פרופיסור מומחה… עצתי לך…
אל פרופיסור מומחה לא פניתי. בעוד יומים הביאוני אל בית־החולים של ה’צלב האדום'. הביאוני עם דלקת המוח, או דלקת קרום המוח… השד יודע מה… ארבעה עשר יום נשארתי מוטל בתוך איזה תהום של נשיה קשה ורק ביום החמשה־עשר פתחתי את עיני ואראה לפני את עיניה הטובות של האחות הרחמניה, אשר שמרה עלי… כשבקשתי להגיד לה איזה דבר רמזה לי באצבע: ‘אסור לדבר!’… גם שפתי נעו, אבל קול לא השמיעו… ‘מה היה לי?’… ועל פניה רחף צחוק קל של אושר ובאצבע הכתה על הכפתור אשר ממעל למטתי… בעוד רגעים אחדים בא הרופא העומד על המשמר, ברך אותי בתנועת שפתיו ואף הוא הזהירני על השתיקה ויבדקני… ושוב הניע בראשו לאות רצון ויאמר בקול שקט, שקט: מאושר אתה, אדוני, נצלת מסכנה… לאחר היום ההוא נשארתי עוד שלשה שבועות בבית־החולים: שבועים במטה, ושבוע ימים טילתי בחדרי, במסדרון ובגן… והימים האחרונים היו ימים טובים לי. גלים שקטים וחזקים התרוממו בי פתאום, באו כמו ממרחקים, ממרחקים… איזה רגש עמוק, עמוק של גיל, של שמחה היה מתפרץ מלבי ומטביעני בתוכו… רוב הימים הייתי שוכב והוגה… הוגה בה… פניה עמדו ישר לנגדי מעבר למטתי ויביטו אלי… וכה טובים, טובים היו פניה… רכים, מלאים נעימות ומסירות אין קץ… מה מאושר הייתי, לו עמדה לפני בהקיץ ולא רק בחזיון… למה נסעה?… מדוע לא עמדה אצלי לכלכל את מחלתי?… אנשים זרים טפלו בי והיא, הנפש האחת הקרובה לי, היתה כה רחוקה, רחוקה… ואולם דמותה הטהורה חפפה על ראשי… ונהיה לבדנו כל היום בחדר הגדול, המרוח, המלא אורה… ואת כל לבי, את כל נפשי שפכתי לפניה… יחד השתעשענו בזכרונות יפים וטובים, יחד חלמנו, הגינו בעתיד הרחוק, היפה… ואז… נשקתיה בפעם הראשונה בחיי… פעם לפנות ערב הייה הדבר, בין השמשות. עצמתי את עיני… והנה פניה כה קרובים, קרובים אלי… משכתיה אלי, חבקתיה ואנשקה על עיניה… איזה בטוי של כאב נחרת בפניה, כמו אז בחלון הרכבת… זו היתה הפעם הראשונה אשר הרשיתי לעצמי לנשקה בחזיוני… עד אז הייתי רק מתפלל לפניה בעמדי מרחוק, מרחוק…
– היא כה טובה אלי… פניה היו כה מוארים… אולי היא אוהבת אותי?… אכתוב לה, היא תבוא אלי ולא נפרד עוד לעולם!…
– שוטה, שוטה!… אתה ובעלה… מי ישלוט יותר בלב של אשה?…
– מדוע לא הזכירה אף פעם את שמו?… למה היא עצובת רוח, מלאה יאוש?
– אסטניסית היא ולא דברה בו בפני… כלום לא ידעת שאתה אוהב אותה? הנשים מרגישות בזה עד מהרה…
– לא, היא אינה יודעת!… היא כה תמימה… וגם הפרופיסור חשד בה…
– לך בקש את אהבתה מתוך עדותו של הפרופיסור!… ואולי הרה היא… והריונה גרם לעצבותה… יש נשים שדרכן בכך…
השלכתי מעלי את שמיכתי. חם נעשה לי עד למחנק. איזה דבר מוצץ את לבי, דמי נשפך! למה אין ה’אחות' מחישה לי עזרה?… וכל אותו ערב הייתי נסער ונרגז… ‘ואחותי’ המסכנה מה סבלה!… פעם בקשתיה לפתֹח את החלון ופעם לסגור… הכר נעשה קשה תחתי… ריח החלב עלה רע באפי… היא כמעט בכתה מצער… למחרת שאלתני.
– האדון סבל אתמול לפנות ערב… לא כן?…
– כן, אחותי…
– אולי ירצה לכתוב מכתב ל… ביתו, אנכי אכתב לו… בודאי דואגים לו…
– אין דבר אחותי, אנכי כותב לאבותי רק פעם בחדש. כשאקום ממטתי אכתוב להם…
– ואשה אין לאדון?…
– אשה?… לא, אחותי…
– מי זו שפרה… אהובתו?…
– שפרה?! מנין יודעת אחותי את השם ‘שפרה’?…
– מתוך חוֹם היה האדון צועק לפעמים את השם ש־פ־ר־ה… הבנתי שזה שם של אשה…
– אַ! זו אחותי…
– אחותו?!… ואנכי חשבתי ששזו אשתו… כך אוהבים אחות?
לבי דפק בי, דפק… אחותי הרחמניה, גם את מצאת את חידתי. ובאותו היום נעשתה לי אחותי יותר קרובה וחביבה. חפצתי שתספר לי מה שמעה עוד מפי בימי מחלתי… יותר לא שמעה, יותר לא ספרה לי כלום…
“מדוע היו פניה כה כואבים בחלון הרכבת?”… “בת היא לך… היא לא זכרה את אביה… אב מצאה בך”… “אבל אנכי אוהב אותה לא רק כבת!”… אמת להוָתך, לאסונך!"… “אבל מדוע אנכי רואה את פניה כל היום והם טובים אלי?”… “דמיון, דמיון שוא”… “אתמול נשקתי לה והיא לא דחתה אותי… מאושר אני בדמיוני”… “מסכן… דמיונך יעבור כטל בוקר… יגדל יאושך עוד יותר”… “מה לי יום מחר, היום טוב לי. מאושר אני!”… ואמנם מאושר הייתי אז… כל קרבי כאלו חגגו איזה חג של נצחון… “אהבתיה, אהבתיה, אהבתיה”… לחשו שפתי כל היום. ואהבתי היתה כה יפה, כה קלה, בהירה כטל בקר, קדושה כקדושת השמים… לבי היה טוב עלי… ואז חפצתי כי כל היקום ימלא אושר אין קץ… נשמתי נמשכה אל רחבי היופי שבטבע, כאלו נתגלו זה עתה ראשונה לפני… כלי הייתי מלא שירה… שירה עמוקה, שקטה, יפה, אשר הכתה גלים, גלים קטנים, זכים ומלאו את נפשי… כשהותר לי לרדת מעל מטתי, לשבת אל השולחן, לקרוא ואף לכתוב… התעורר בי פתאום חפץ עז, לכתוב, לכתוב, לכתוב… להוציא מעט החוצה ממה שמתרחש בלבי!… דבר של שירה חפצתי לכתֹב… לא הנחות והשערות בשאלות החנוך!… שעה קלה כתבתי… וארגיש כי אֵל חדש מדבר בי, אל של שירה, אל־שפרה… כתבתי ציור קטן… כתבתי, קראתי ושבעתי רצון… הרגשתי שיש בי איזו רעננות… וגל של אושר חדש, אושר גדול מלא את לבי… שפרה!…את, את נתת לי את אשרי החדש!… בלב כואב עזבתי את בית החולים, צר היה לי לעזבו! כמה ימים טובים נמנו לי בו! בו נשקתי בפעם הראשונה את שפרה, בו כתבתי את ציורי הראשון… ועד היום הזה עולה אלי מתוך ציורי זה ריח של נשיקה ראשונה…
שבתי אל בית־הספר. בעוד חדש ימים חָלות בחינות. השקעתי את עצמי, ראשי ורובי בעבודה. וכשהקיצותי מעבודתי, עיף ורצוץ ותעודת בית־הספר בידי הרגשתי בי שוב ריקניות… ועכשו?… נפשי התכוצה בי. הקיצותי מתוך איזה חלום נעים וארגיש את כל מרירותה של המציאות הריקה… אבל עוד חבר טוב יש לי בעולם!… שם הרופא מצילי ומושיעי הראשון התחיל להשכח מלבי. זה ימים ושנים אשר לא כתבתי אליו, אשר לא שמעתי עליו דבר. ופתאום – מכתב ממנו, מכתב מפריז… ובמכתב כתוב לאמר, כי רק אתמול בא מארץ־ישראל כי היה לפני נסיעתו בפסגה… כי ישאר בפריז שנה אחת להתמחה במקצע של מחלות העינים, רוצה הוא לשוב לאומנותו: העבודה הצבורית נמאסה עליו… והעיקר – הנדיב מסר את הנהגת המושבות בידי יק"א… רוב הפקידים נתחלפו… בין המעטים שנשארו נשאר גם פקיד פסגה… והפקידות הראשית החדשה מציעה לי לקבל עלי את משרת מנהל בית־הספר בפסגה ורשות נתונה לי להנהיג בו תקונים כרצוני… ובסוף המכתב: “האדון וגברת אלתין מברכים אותך בשלום… הם שמחים מאד בתקותם, כי תקבל עליך את ההתמנות החדשה. שפרה הוגה כל הימים כמקודם ב’מורה' שלה ומחכה לבואך בכליון עינים”12.
למחרתו הייתי בפריז. נשקתי לחברי היקר והטוב. הלכתי אתו אל הפקיד הראשי החדש. הוא קבלני עם בטוי מחוקה על פניו… ובעוד שבוע ימים הייתי באניה ההולכת לחיפה… ופתאום תקפוני געגועים חזקים… מרחב הים נראה צר לי…
חלק שני
א
טובה היתה עלי הדרך מחיפה לפסגה: ראיתי את עצמי כנולד מחדש. כל עצמותי עלזו כמו לקראת חג. נראה לי, כי הכל שמח לי, כל היקום קבלני בזרועות פתוחות. השמש, שמש שבראשית החרף, שמשנו החמה, הטובה פרשה עלי את כנפיה, הכניסתני תחת חפתה ותקרא לי בפנים צוהלות: התחמם אצלי, התחמם, הרפא, מסכני… וכה חם היה תחת חסותה וכה טוב היה תחת חסותה… ואף, הים הגדול, המגלגל לימיני במנוחה את גליו הגדולים, העמוקים והכחולים, מגלגלם אל החוף… אף הוא מברכני בהמיתו השקטה… אף זה הסוער, השואן רוצה לתת מנוחה לנפשי… וההרים, הרי אפרים, כגבעות קטנות נראו לי היום וכה ענוים הם וכה רכים ומכוסים צעיף קל של תכלת. ומעל הרי אפרים צופה הכרמל ושולח אלי את ברכתו: ברוך יהיה בואך!… והככר הגדולה לרגלי ההרים מלאה אנשים, כנמלים כסוה: חורשים, משדדים, זורעים… והנה בתים לבנים על ראש אחד ההרים וגגות אדומים לאותם הבתים… פסגה!… פסגתי!…
אנכי חפצתי להפתיע את בעלת הבית הטובה שלי ולא הודעתיה מבואי… אבל היא הקדימה להפתיעני… כשנכנסה עגלתנו אל ראש הרחוב, ראיתיה מרחוק עומדת בשער החצר, מביטה אל עבר בוא העגלות מחיפה ופניה מלאים התעוררות של צפיה… בעלת־הבית הטובה שלי, מי גלה לה את סודי?… והנה צחוק קל של שמחה משתפך על כל פניה… ראתני!… ומי זה הילד הקטן על זרועותיה? האם היתה לאיש?… וגם ילדה בן?… ועוד טרם ירדתי מן העגלה קדמתני בברכה ובקול קריאה של חדוה: הנה האדון המורה בא!… ותרם את הילד למעלה כאלו התכונה להראות לו את מורהו בעתיד.
– מאין לך, גברתי, הפעוט הזה?
– נכדי, אדוני המורה… נער!… יפה… הלא כן?…
ו’הנער' היפה הביט אלי בעינים מלאות פחד ובפה פתוח למחצה כמתכון לבכות…
– נכדה?… באה בתה מאמריקה?
– לא… זה של הצעירה!…
– כבר?… אשת־חיל!
וברגע זה הופיעה ‘אשת החיל’ בעצמה כשפניה אדומים ממבוכה ובמטה מורד לקרקע, כדרכה לפנים, בבית הספר.
– שלום לאדוני המורה…
– שלום לגברת תלמידתי!…
נתאדמה עוד יותר. בעלת־הבית מביטה אליה במהבט של אושר וצוחקת לברכתי. חטפה ‘האם’ את בנה, ברחה הביתה…
– את המיחם, את המיחם!… קוראת אחריה ‘האם הזקנה’.
– מי הוא בעלה?…
– מפועלי היקב. איש טוב. מתגאה באשתו, כי תלמידת אדוני היא… אוהבה כנפשו!… מה ישמח לקראת אדוני!…
הבית מנֻקה ומיופה כבערב החג. ובשעת שתית התה מגלה לי בעלת הבית עוד דבר אחד בלחישה:
– שפרה… הגברת אשת הפקיד – מתקנת היא את דבריה – הגידה לי, שאדוני יבוא היום, היא כה שמחה לבואו:
“עתה ישוב יפרח בית־הספר שלנו”… היא ‘מאושרה’ בקרוב תלד בן…
– כן?… הא, הא, הא!… מנין לך, גברתי שדוקא בן?…
הביטה אלי בתמהון… נעלבה בעד ידידתה החביבה על שחשדתי בה, כי לא תלד בן…
– בודאי בן!… היא כה טובה…
ואנכי רוצה שוב לצחוק… לצחוק בלי סוף… איזה שד של צחוק מתגרה בי… למה? ושם בבית־החולים הבהילה אותי רק ההשערה על הריונה… לאלהים פתרוני תעלומותיה של הנפש!…
– עוד היום אלך אל הגברת אשת הפקיד!…
– כן, כן, היא כה מחכה לו… אבל אל תקרא לה ככה! היא כועסת!… היא טובה, טובה כמו שהיתה… לא נשתנתה… היא מבקשת אותי ואת בתי לבוא אל ביתה… לא הלכנו אף פעם… הוא מטיל אימה עלינו, על כל המושבה…
– ואנכי לא אירא מפניו!…
מהיכן לי הקול, שחציו עזות וחציו צחוק ולצון?… למי אני מתלוצץ?
– בודאי!…
בקולה של בעלת הבית הורגש עלבון. היא נעלבה מן המחשבה, שהאדון המורה ‘שלה’ יוכל לפחוד אף הוא…
בעוד שעה קלה עליתי במדרגות אל הבית הגדול של הפקידות… באולם הגדול מצאתי את הפקד ואשתו… שתו תֵּה.
– אדוני!…
הקול קול שפרה, שפרה התלמידה הקטנה שלי. בקולה עבר שטף של גיל מתפרץ מאיליו ואף קצת פחד… קפצה ממקומה, רצה לקראתי… הפנים נשתנו במשך הימים המעטים מאז ראיתים בפריז: איזו מנוחה שפוכה עליהם. ואף מתוך העינים משתקפת מנוחה… האם זו היא ההבעה של מי שעתידה להיות אם?… והוא פניו ועיניו צועקים בקול: רואה אתה את אשרי? עוד מעט אהיה אב ל’בן'!… הוא נשתנה הרבה במשך הזמן, אין זה עוד הצעיר המהיר, הרענן, הגמיש, המלא חיים במעין מפכים… הוא נעשה עב־בשר, פניו שמנו, אבדה לו מהירותו וכלו אומר חשיבות: פקידה של פסגה אני!… איז רגש של עלבון תקפני – עלבון בעד שפרה… הזהו בחירה של שפרה?… הוא מביט אלי ברצון… ובעוד רגע ישבתי בין הזוג ליד השלחן, היא מביטה אלי במבט של רגש שקט, הוא בשמחה. ואנכי מסתכל אל עיניה, ריסי עיניה הארוכים רעדו כל שהוא. ועיניה גדולות, כחולות ועמוקות כמו שהיו, אלא איזו הבעה חדשה מצאתי בהן. מה הזכירתני הבעה זו? זכרתי. זה היה לפני הרבה שנים. אז באתי לטבריה ואראה בפעם הראשונה את הכנרת. היא קסמתני. ימים אחדים ישבתי בטבריה ובכל בקר הייתי יוצא את פני העיר, עולה על ההר ומסתכל אל הכנרת. ימי החרף היו. ואראה את הכנרת בזעפה ואראה בנוחה מזעפה, בהיותה בהירה ושוקטת כמות ובהיותה שובבה ומתהוללה כילד. אהבתיה בזעפה ורחמתיה בנוחה מזעפה. אהבתיה כשהיא מפרפרת מתוך מצוקת הסער, מכה בעוזה אל הסלעים העורגים עליה, מכה ונופלת שבורה רסיסים, רסיסים, ריחמתיה כשהיתה שוכבת כפותה לרגלי הסלעים, שקטה ושלוה ונכנעה… ואדע, כי מתחת לשכבה העליונה של שקט מתחולל סער, סער אסור בנחשתים. ושם מתחת לשכבה של מנוחה, של מות קבורים כחות כבירים, כחות מתגעשים… ואביט אל עיניה ואמצא דבר משותף בין הבעתן וובין הבעת הכנרת… האם קבור סער גם בתהום נפשה היא?… היפרוץ גם סערה חוצה, הישבור את מנוחת המות הפרושה עליה?…
והפקיד מצהיל את קולו אלי:
– איך הקדים לבוא?… אניחנו חשבנו, כי יבוא עם חשכה… והיא, ‘התלמידה שלו’, אינה נותנת לי מנוחה כל היום… חשבה ומצאה על־פי הטלגרמה של הרופא, כי האניה תבוא היום… הכריחתני לשוב הביתה בשעה מוקדמת… חשבנו לפגשו בדרך… האם אינו רואה, איך היא מצטערת על שהקדים לבוא?…
צחק בקול גדול, היא מביטה אלי כמתחטאת… לבי נעשה טוב עלי… לא הרגשתי איך חלפו, עברו שעות אחדות. קמתי.
– אדוני הולך כבר?! – קולה מלא תמהון ותרעומת.
– עיף אנכי, גבר… גברתי!…
– אל יעיז! גם הוא?… שפרה אנכי!…
– כן, כן!… אשתי נשארה בשבילו גם להבא ‘שפרה’… הא, הא, הא!…
– יזכור נא אדוני!…
– מתי אוכל לדבר עם האדון הפקיד על עניני בית־הספר?
פני הפקיד נעשו רצינים ופניה היא חרדו מעט.
– מחר בשעה התשיעית בבקר, בחדר הפקידות… ואל ביתנו יבוא בכל יום ויום… אשתי כה שמחה לו… גלמודה היא במושבה… את פקידי אינה אוהבת, עקשנית… ובני המושבה… הלא כלם אנשים כה גסים!…
על פניה עבר צל קל. ופני הפקיד נעשו שוב חביבים.
– כן!… אנכי אבוא בכל יום. הלא גבר… שפרה גם חברתי היא ולא רק מי שהיתה תלמידתי…
מבטה היה מלא רצון ותודה. בלב טוב וברוח שקטה יצאתי אותו ערב מבית הפקיד. “היא אוהבת אותי כחברה, כאחות ולכן כה גלוי יחסה אלי וכה עמוקה אמונתה בי… ואותו היא אוהבת כאשה… הוא עתיד להיות ‘אב’ לבנה…”
ב
שנה טובה באה לי, שנה של מנוחה, של עבודה פוריה ושל איזה ספוק שלם בי בעצמי ובכל אשר מסביב לי. השנה היותר טובה בחיי. הפקיד התיחס אלי כחבר לדעה, כאיש המשתתף בעבודתי, אף כי עניני החנוך לא נגעו הרבה אל נפשו… ‘בנו’ עוד לא נולד ואלה, בני ה’גסים' – האם הרבה הם חסרים?… אבל הוא עשה בשביל ‘החבר’ של אשתו… חפש גמור נתן לי בעבודתי ואם בנידן ה’בודג’יט' היה מתעקש לפנים ואף, מתרגש על רבוי ההוצאות – הוא היה מפורסם בין הפקידים ל’ממעיט בהוצאות' – אבל סוף־סוף היה מאשר את כל הצעותי וממלא את דרישותי. עוזרי הרגישו ביחס הפקיד אלי ויכנעו לרצוני ולא חתרו יתירות תחתי, ואף עוזרים חדשים כנפשי מצאתי לי ואשלח אחדים מן הראשונים. צעד אחרי צעד הוצאתי לפועל את התקונים, אשר חלמתי עליהם… את העוזרים היותר טובים מצאתי בתלמידי… הלבבות הקטנים, הלבבות הצעירים כמה ערים הם לכל דבר, שנשמת חיים ומחשבה רעננה עולה ממנו! עוד בחדשי החרף היתה לי כברת שדה על יד בית־הספר, אשר עבדתי יחד עם תלמידי, עסקנו בזרע ירקות, משתלות של עצים ובגדול עופות ודבורים… בלוית האגרונום החדש של הפקידות, איש משכיל ומומחה, היינו מבקרים לעתים תכופות בכרמים ובשדות… עבודה זו קנתה את לב תלמידי ויתמכרו לה בכל נפשם… ושוב התחילו לי השיחות בבית־הספר ובהקריאות בבית־הספרים ובבית… שוב השקעתי את עצמי ראשי ורובי בעבודתי, ועוד ‘עוזר’ טוב מצאתי לי, היא לקחה חלק בכל עבודותינו, וכמה חֹם ומסירות והבנה השקיעה בעבודתנו! לעתים קרובות ערכנו עם התלמידים ‘נשפים’: פעמים רק לעצמנו ופעמים בשביל כל בני המושבה: בקשנו לפזר מעט את השעמום שבחיי הסביבה. רוח החיים בנשפים הללו היתה היא. מלאה מין התפעלות, חביבה, עליזה היתה עוסקת בהכנות אל הנשפים וכמה טוב־טעם ויופי הכניסה בהם!… ואף שאר עניני בית־הספר היו קרובים אליה. בכל השאלות הקשות והמסובכות הייתי מתיעץ עמה ומוצא בה יועץ נאמן, מבין ומרגיש. כמה היתה שמחה לכל תקון אשר עלה בידי וכמה היתה מתעצבת על תקנה, שעמלתי בה ושלא עלתה לי. ולי היה ‘חבר’ טוב, טוב! במשך כל חיי לא היה לי איש, אשר אתו דברתי בהתגלות־לב כזו כמו שדברתי עמה. גלוי ופתוח הייתי תמיד לפניה. בפניה לא יכלתי להתהדר ולא יכולתי לעשות שקר בנפשי. יותר משהייתי גלוי לפני עצמי הייתי גלוי לפניה. האש אשר אחזה בי בפריז כאלו שקעה. הגיתי בה במנוחה, בלי התרגזות העצבים, בלי רעידת המֹח. היא היתה לי ל’חבר' נאמן. את מחשבתי הראשונה הייתי מגלה לה ואת כל שיחי והגיגי הייתי שופך לפניה. למי היה חבר כחברי זה? באיזו שמחה היתה מקשיבה ליצירותי הראשונות, אשר קראתי באזניה. עיניה היו נוצצות מאושר, היא חפצה להוכיחני כי בעל כשרון הנני, היתה מזרזת אותי שלא להתרשל ולכתוב, היא הפצירה בי, כי אפרסם את דברי: בטוחה היתה, כי כל מערכת תקבל את דברי ברצון. את רצונה זה לא עשיתי. אף פעם לא שלחתי את דברי למערכת. אבל כתֹב כתבתי הרבה… היא היתה הקורא שלי והמבקר שלי… אחר־כך הרגשתי אמנם, כי כשרון לי, כי אלהים מדבר מלבי… אבל לגלות את דברי ברבים לא חפצתי… שמרתי עליהם בקנאה יתרה, שמרתים רק בשבילה… סוף־סוף היה לי דבר שיכלתי להקדיש רק לה… סוף־סוף היה דבר, שהיא יכלה לזכות בו רק אצלי… ואמצא בזה ספוק נפשי. וכה התרגלתי לשמע את דעתה, את הערותיה עד שבכתבי היתה רק מחשבה אחת לנגדי: מה תאמר שפרה? הימצא זה חן בעיני שפרה?… והיא אמנם הביאה ברכה רבת לעבודתי… ואם ידעתי לסוף, כי כתבתי דברים יפים, ידעתי עוד גם זאת: מידי שפרה לי כל אלה!… ובאיזה עונג ובעליצות נפש היינו קוראים יחד את פרי רוחם של הכשרונות החדשים והרעננים, אשר קמו אד בספרותנו הצעירה… ימים טובים היו אז לספרותנו, ימים של אביב, של פריחה… אנחנו חשבנו את אלה לנצנים הראשונים, דמינו לשמוע את פעמיה החרדים של התחיה. שני אנשים היינו ונפש אחת לנו ומחשבה אחת, ושאיפה אחת מתמיד כאלו מלאנו זה את זה… שנה טובה היתה לנו אז… שנה של רֵעות חמה וטובה… מדוע לא יכולנו להשאר במצב כזה לנצח, נצח?… והלא היו ימים, אשר האמנתי בעומק נפשי, כי ככה אוכל להיות לה לעולם… אמנם יש אשר גם ספק היה מתעורר בלבי, ספק של תקוה אלמת, נסתרה: “אולי תאהבני?” ובעוד רגע: “משוגע!… חברה היא לך ורק חברה… אל תבקש יותר…” “כלום אפשרית ידידות כזו, קרבה כזו בין גבר ואשה?…” “בינך ובינה אפשר… הלא תלמידתך היא ולא אשה…” אבל פקפוקים אלה היו בני רגע. הייתי מבריחם בלי רחמים, אף כי משק כנפיהם לא חדל והיה מגיע אלי כמו ממרחקים… ובאמצע אותה השנה נולדה לה בת… נולדה ‘ילדתה’… נבואתם של בעלת־הבית שלי ושל בעלה לא נתקיימה: בת ולא בן!… ימים מעטים היו פני הפקיד זועפים, כאלו רמהו מי שהוא… אחר התרצה ויאהב את הילדה13… והיא… על פניה היה שרוי זוהר של אושר… ואף אנכי הייתי מאושר. מדוע ולמה?… לא ידעתי בעצמי… לא עלה אז אף שמץ רעיון על לבי, כי הבריה הזו היא שגוזלת ממני את תקות אשרי לנצח והיא תעשה לאי־אפשר מה שהיה אפשר, אפשר מאד לפני היותה… לאחר זמן חשבתי ומצאתי, כי אז, בפריז עוד לא היתה בתקופה ההריון… ולא זה גרם לה את התרגזות העצבים… מי יודע, מה היתה סבת התרגזותה אז?… אז, אז בפריז עוד היה הכל אפשר… מי יודע בשביל מה ובשביל מי נשארה אז בפריז… אחרי כן ידעתי, כי את בעלה לא אהבה מאז היתה אשתו… רק לפני החתונה אהבה אותו זמן מה…
… ואז, כשנולדה ילדתה שמחתי, שמחתי באשרה. כלום היה בשבילי דבר יותר גדול, יותר קדוש מאשרה היא? לחיות בשבילה, להיות עֵד לאשרה – מה נשאר לי עוד בחיים מלבד אלה?…
ג
עברה, חלפה השנה הראשונה.. הימים הטובים חולפים, עוברים כה מהר! התחילה השנה השניה… בתחלת החרף היה נשף במושבתנו, נשף ‘לגדולים’: נאומים, שירים רקודים, פוסטה מעופפת וכו‘… השאור שבעיסת הנשפים היתה תמיד הפוסטה המעופפת, במכתבים בני־בלי־שם הסתמנו כל החיים ‘הנסתרים’ של המושבה. אלי היתה הפוסטה מביאה בכל פעם דברים הנוגעים אל עניני בית־הספר: דברים מעולם ה’חכוכים’ של המורים ומעולם התלמידים. מכתבים ש’בינו' ל’בינה', הנוסח היסודי של מכתבי הפוסטה המעופפת, לא באו אלי. רוב הכותבים היו ממי שהיו תלמידי והם לא הרשו לעצמם קלות־ראש כזו ביחוסם אלי. ואת האמת עלי להגיד: יש שהייתי צמא דוקא למכתבים כאלה… וכשהייתי רואה מִישֶׁהוּ מקבל מכתב, פותחהו באצבעות רועדות ובשעת קריאתו מוארים פניו בצחוק קל של אושר, או להפך, דועך איזה ברק עליהם כרגע – הייתי מקנא בו… חי נפשי!… באותו ערב היתה הפוסטה שובבה מאד ומלאה ‘ענין’. הרבה פנים היו מלאים התעוררות, ואחדים – אף כעס תמרורים. ביחוד הצטינה איזו כותבת נעלמה שהסתירה עצמה תחת שם בדוי: בת־חוה. אֵם שפרה אשר באה אליה מחיפה עם בעלה ועם נער חמד בן שנתים קבלה אף היא מכתב מלא בטויים המוניים ורמזים גסים. פניה היא מלאים התעוררות כשהראתה לי את מכתבה… על החתום אותה בת־חוה…
– איזו גסות!… אמרה לי בכעס גלוי.
– אין לשום לב לדברים כאלה…
עוד הדברים בפי והנה האדון אלתין נגש אלי – זו הפעם הראשונה אשר בא אל נשף ‘המוני’ – ופיו מלא צחוק…
– יקרא נא אדוני, את המכתב אשר קבלתי!… איזו בת־חוה מגלה לי את סודות אשתי… חא, חא, חא!…
ביד רועדת אחזתי את המכתב הכתוב צרפתית: “יסלח לי אדוני, אהבתיו מאד ולא חפצתי לצערו, אבל איני יכולה לא להגיד לו מה אמולה אשתו: לאהוב כשהיא אשה לבעל…”
אף אמה צחקה בקול גדול… ועל לבי הכה איזה דבר: “מי היא זו הכותבת?…” והנה הגיע מכתב אף אלי כתוב עברית ועל החתום שוב בת־חוה: "ראיתי כי אֵלַתין הראה לו את המכתב אשר כתבתי… יסלח לי… ויסלח אף לגברת אלתין… אדוני כה הרבה לעשות בשבילה מראשית ימי ילדותה ויהי לה כֹכב חייה היחידי… מה פלא אם, אהבתה תקיפה מרצונה?… ואם אהבתה באה לאחר חתונתה, אומללה היא, אבל לא אשמה…
– יראה נא, יראה נא את מכתבו גם לנו!…
אמרו אמה ואלתין בקול אחד, בקול צחוק…
– הבלים!…
התאמצתי להרגיע את קולי הרועד, קמתי להתהלך מעט…
– דברים גסים בודאי… – שמעתי את קול לחשה של אמה.
הייתי נסער מאד. אחדים מן הדברים הזכירו לי את מבטאיה במכתביה אלי… האמנם שפרה?… הפתיע אותי רעיון שטות וכל נפשי התחלחלה בי… מבטי בקש אותה. ראיתיה: היא היתה עסוקה בעבודת המזנון… פניה חורים ועיפים, “לא!… לא היא!…” איך יכלה מחשבת־שטות כזו לעלות על דעתי?… רוחי שקטה מעט ואשוב אל אמה ואל אלתין אשר עסקו, כנראה, בשיחה רצינית ולא השגיחו בי מתחילה… אמרתי לשוב אחורנית, אבל קול בעלה, קול צוהל וצחוק למחצה, קראני:
– יבוא מר אלינו, אדון לוריא!… הכבר נח רוחו, חא, חא, חא!… גם את המורה אין נושאים פנים בדין… הא, האף הא!…
“למה הוא צוחק?… צחוקו מרגיזני…” ישבתי. ברגע זה נגשה גם שפרה אלינו.
– ראי, בוגדה, את המכתב אשר קבלתי!…
בעלה הושיט לה את מכתבו בקול צחוק. צחקה אף אמה. נעצתי בה את עיני: מבטה חלף על פסת הניר, מבט שקט…
– ‘בת־חוה’ מהפכת הערב עולמות… זה מענין!…
פניה היו חורים, עיפים ושקטים כבתחלה. ובתנועה של שויון־נפש החזירה את המכתב ליד בעלה. עיניה היו עיפות. “אמת הדבר, היא אינה אוהבת אותו…”14 מחצה שוב מחשבה־חץ את מוחי.
– ואדוננו לוריא קבל מכתב מרעיש… עד עכשיו לא שב למנוחתו ואת המכתב לא הראה לנו!…
חא, חא, חא!…
על פניה עבר צל של אי־רצון, צחוק בעלה מרגיז גם אותה. מבטה פנה אלי:
– האמנם אדוני?…
– דברי ריק!…
בעלה הביט פתאום אל שעונו ויתרומם מעל מקומו בהחלטה:
– נלך, שפרה… ‘מענין’ אבל השעה מאוחרת…
שוב עבר צל של אי־רצון על פניה… בלי רצון פנתה ללכת אחרי בעלה… “אינה אוהבת אותו!…” הכתה שוב מחשבה־פטיש על מוחי… וכל הערב ההוא הייתי נסער מאד וכל הלילה נדדה שנתי: הספקות אכלו את לבי… למחרתו ידעתי אל נכון, מי היתה כותבת המכתבים. בעלת־הבית הטובה גלתה לי את ה’סוד': דבר לא היה נעלם ממנה… זו היתה העלמה, שאשת הפקיד הזקן שדכה לי לפנים ואשר את שיחתה עם אשת הפקיד על שפרה שמעתי אז… היא היתה לאיש בחיפה והיתה באה לעתים קרובות אל המושבה… “מרננים במושבה על הרֵעות שלי עם אשת הפקיד…” עברה מחשבה דרך מוחי ותקרר את לבי… ואף פניה של בעלת־הבית שלי, הפנים הכואבים והמלאים דאגה, ספרו לי על זה בלי אומר ודברים…
ושוב קמה סערה… קמה עלי ותשברני ותנפצני?.. והפעם לא יכולתי עוד לשוב אל מנוחתי… עוד הפעם ידעתי, כי אומלל אנכי וכי עולמי חשך בעדי, הפעם האלף ואחת ידעתי כי אוהב אנכי את שפרה וכי לא אנצל מאהבתי זו. עוד הפעם ידעתי, כי איני יכול להיות רק ידידה של שפרה, כי אין בי כח להתגבר על הרגש החזק המושכני אליה, וכי עד יומי האחרון ימשול בי רגש זה… ידעתי, כי די רק ניצוץ אחד, ואף ניצוץ מדומה כי יצא ממנה ונפל אל לבי והצית בי תבערה, תבערת נצח אשר לא תכבה עד היותי גל של אפר…
ד
התחיל לי החרף השני בפסגה. אותו חורף היה חרף ככל השנים. מאה ושמונים יום בו, אבל לי ארכו הימים ההם כנצח. כל יום ויום נמשך לי כנצח. כל יום ויום נמשך לי בלי קץ, יום יום ומכאוביו ויסוריו… מלחמה נוראה קמה בלבי, כלהבה אחזה כי, ותאכל אותי… ולא היה עוד דרך להמלט… כצל הלכתי… וכצל הייתי בעיני עצמי… אך נלחם נלחמתי בי. ואיך לא אלחם בי בעצמי ואיך לא אשרוף את עצמי על גחלי? אנכי, איש בן שלשים וחמש, כמעט זקן, אשר חובות לו ותעודה קדושה ואחריות גדולה עליו בחייו… אנכי אוהב כנער, כנער מֻכה שגעון, אשה אשר לה בעל, אשר לה ילדה סמל־החן… ואיני יכול לשחרר את עצמי אף רגע אחד מרגשי זה, אשר תקפני וישעבדני אליו שעבוד מכלים, כאלו אין לי בחיים שום דברים שבקדושה… אשר… כן!… אשר יעשה את מעשי־פשע לו דרשה ממנו כזאת אהבתו… ואיני מרחם את עצמי, ואיני מרחם את האשה המסכנה ואיני מרחם את ילדתה אשר אהבתיה!… איני מרחם, איני יכול לרחם!… ואותי מי רחם?… האם לב אבן לבי?… איני יכול לסבול יותר!… וכלום לא התאמצתי לכבוש את יצרי?… כל ימי עמלתי בכבושו!… וכלום לא בקשתי לחנק את רגש אהבתי אליה בעודו באבו?… כל ימי השתדלתי לעקור אותו אל הילדה בת החמש, כי בת אריסטוקרטים היא, השתדלתי להמיתו אל ילדה בת עשר, כי תלמידתי היא… לאשה קשת־הרוח בפריז כי אשת־איש היא… ולאשה־האם, כי אם היא!… השתדלתי… עד כי מרב השתדלות שברתי את כל ישותי… חרס עלה בידי!… זיק אחד הושלך שוב אל לבי ויצת בי אש, שאין בכחי לכבותה, להשקיעה…
העמסתי עלי הרבה עבודה, בכדי לשכח עצמי, הרביתי לעבוד בבית־הספר ובגן, הרביתי לכתב… שעה אחת של בטלה לא השארתי לי… ועבודתי הרבה לא הצילתני… בלילות על משכבי עמדה היא לנגד עיני. עיניה הכחולות, העמוקות הביטו אלי מבט של צער ותקרענה את נשמתי לגזרים… וביום?… מבין לעצים, מבין לספרים, מבין לשורות תלמידי צפו אלי רק אותן שתי העינים ותמשכנה אותי בחבלי קסם… לאן משכוני?… מה יכולתי לעשות ולא עשיתי?… כלום לא יסרתי את עצמי יומם ולילה, כלום לא עשיתי את עצמי בעיני לחוטא ולפושע, כבד עון, וכלום לא השתדלתי להבזות את עצמי בעיני עצמי… הכל, הכל עשיתי ולא יכולתי לנצח את לבי השובב, את הלב השבור למחצה… וחצי־שבור, וחצי־הרוס לא חפץ הלב למות…
התחלתי להוקר את רגלי מביתה. רק לפעמים רחוקות הרשיתי לעצמי לבוא אליה, לשבת אצלה ולטיל עמה… זה כבר פגשני מבטה הכואב, המלא תוכחה גלויה, ובלי אומר ובלי מלים מיסרני מבטה וכאילו מדבר אלי: מי לי פה מלבדך?… ואף בעלה העירני אחת ושתים:
– למה מוקיר אדון לוריא את רגליו מביתנו? האם היינו עליו למשא?…
כחוטא הייתי יושב לפניה. ידעתי, שחוטא אני לה: היא ראתה בי את ידידה, חברה ואנכי הייתי תאב לאשה אשר בה, רעב כמוכה שגעון־הרעב… אנכי בקשתי את הניצוץ ממראה האפר בעיניה, אנכי חלמתי על נגיעה של ידה… והיא לא חשדה בי! היא לא ידעה מה הן המחשבות המתרוצצות במוחי בשבתי אצלה, בלכתי לימינה… אלי! מדוע לא אבדתי אז את עצמי לדעת? ידעתי, כי מחשבותי מטמאות את הקדושה שבה ולא יכולתי לנצח את עצמי, לא היה בי כח!… ‘מטמאות’… אלי! כלום היו לי מחשבות יותר קדושות מאותן המטמאות?… ואם היתה לי ‘קדושה’ בחיים־המחשבות הטמאות ההן הן קדושתי!…
חיי נעשו עלי למשא. לבי היה מר וקשה עלי כל היום. לא יכלתי לדבר עם איש לשלום. נרגז הייתי כל הימים. ואדע, כי הולך ואובד לי אף כשרון סבלנותי ביחוסי לתלמידי. התלמידים אשר כה אהבוני! ויש אשר ראיתי את הקטנים ועיניהם מביטות אלי מתוך כאב ותרעומה. ויש אשר קללתי את יומי ואבקש לעזוב את משרתי: “אינך רשאי להיות מורה!” אמרתי לנפשי. גם בעלת־הבית סבלה מהתרגזותי. אף לבה הטוב, המלא אהבה אלי, רך ומסירות־נפש לא יכל לרכך את התרגזותי. ויש אשר ראיתי דמע של צער בעיניה, בשעה שהייתי מתרגז ומתקצף על לא־דבר. ולבי היה מכני: “גם את האשה הטובה הזאת אתה מצער!” מדוע לא שמתי באותו החרף קץ לחיי? מה עצרני? כלום הייתי אז קשור לאיזה דבר? מאומה לא היה לי בלעדי העינים הכחולות… אבל הן אותן לא יכולתי לעזוב…
ובחרף ההוא שבה פעם עמי מחיפה לפסגה. זוכר אני את היום ההוא. זה היה באמצע החרף. אני עברתי בעגלתי המלאה חבילות, חבילות של ספרים ותמונות אשר נתקבלו בשביל בית־הספר, דרך הרחוב הגרמני לשוב לפסגה. ידעתי, כי היא נמצאת בחיפה, ובלכתי בבקר מן המושבה אל העיר חלמתי כל הדרך על אודותיה. חשבתי: “אולי תאבה לשוב עמי אל המושבה?”… המחשבה הנעימה הזאת המתיקה לי קצת את מרירותה של מחשבה אחרת, אשר העסיקה את מחי: אנכי הוצאתי הרבה כסף לקנית ספרים ומכשירי למוד חדשים שונים, כסף התקציב שלי כבר כלה. צריך הייתי לבקש ‘קרדיט’ מיוחד מאת הפקיד בעלה וכבר ראיתי את מבטו הקשה־למחצה, המרחם־למחצה ואת קולו הרגזני: “עד מתי תשטה את עצמך ותפזר הון לריק? למה כל זה לבני־העניים הבלתי־מהוגנים?”…
כן, כל הדרך חשבתי בה ולפני בואי אל העיר החלטתי פתאום: שלא לבוא אל בית מלונה ולא לראותה. אחת מאותן הגזרות האכזריות, שהייתי גוזר עלי, לפעמים, כאלו בכונה להרגיז את פצעי לבבי. ובתוך אותו הגירוד של הפצעים, אשר גרם לי כאב פיזי ממש, הרגשתי גם איזו מתיקות דקה הדוקרת כמחט בבשר החי…
ופתאום ראיתיה עומדת ליד מלונו של הגרמני עם פניה העצובים והמלאים חן. לבושה, שמלת המשי השחורה, אשר דין ודברים בינה ובין בעלה עליה כל הימים: הוא אוהב שמלות צחורות ומרובות צבעים. עיניה תועות ברחוב ומבקשות איזה דבר… הן עמדו עלי, עיניה הגדולות, הכחולות, העמוקות אשר את כל עולמי ראיתי בהן ואשר את כל עולמי הייתי נותן ברצון בעדן. רגע קל נתמלאו העינים זיק של שמחה וברגע השני זיק של תרעומת: “היית בחיפה ולא ראיתני”… וברגע השלישי כבר היו שקטות, תמימות וסגורות כמו תמיד ואינן מגידות כלום כמו תמיד…
– אדוני הולך לפסגה?
– כן.
– האוכל לנסוע עמו?… לא באה מרכבתי…
– עמי?… בעגלה שלי?…
– אין דבר… מאתמול לא ראיתי את הילדה… יקחני!
– ברצון.
היא רצה כילדה, עלתה במדרגות המלון ואנכי תקנתי את החבילות ואפנה מקום בשבילה על ידי. בעוד רגעים אחדים ישבה אצלי ונסענו. העגלה עברה במהירות דרך הכביש הגרוע ותתנודד לרגעים. קפיציה היו ישנים. על פניה רחף צחוק קל, אבל צחוק מעושה היה, צחוק מתוך כאב. בשנים האחרונות נחלשה מאד, לא סבלה כל קושי גופני. אן סר כחה מימי ילדותה מימי נעוריה? מה אהבתי לזכרה כשעודה נערה קטנה, עליזה, צוהלת וצוחקת כל היום. תמיד היתה מלאת אביב של חיים ואביבה היה כה מלא, כה יפה ורענן, וכה מהר, פתאום נבל!…
נסענו. באחד החריצים של הכביש נעה העגלה על צדה. היא צעקה מפחד ואני חבקתיה בימיני להחזיק בה. העגלה יצאה בשלום ותעש את דרכה הלאה. מבטה – מבט של תודה היה שכרי ולבי דפק דפיקה חמה. ידי נשארה מונחת עליה והיא לא נחלצה ממני. העגלה נעה שוב על צדה, והיא נלחצה אלי יותר, הרגשתי בה. הרגשתי את כל גופה כאלו חבקתיה. ידי אחזה בידה. חמה היתה, רעידה קלה רעדה בתוך ידי, עד מיתרי לבי נגעה הרעידה הקלה. אבל כל זה נמשך רק רגע קל אחד: ידה נשארה מונחת בתוך ידי, אבל קרה היתה וכאלו לא נשארה בה אף טפה אחת של דם, כמתה היתה, בלי תנועה, בלי רעידה קלה. העגלה ירדה מן הכביש. לפנינו השתרעה דרך חול רכה, ההולכת לחוף הים.
– האם כתב, אדוני, איזה דבר בימים האחרונים?
– כתבתי, אולי את הדבר היפה מכל מה שכתבתי עד כה…
–?…
הבנתי את שאלת עיניה בלי אומר ומלים.
– את הדבר הזה לא יקרא שום איש…
– מדוע?…
כמה כאב היה בשאלתה הקצרה הזו!… וטוב היה לי ברגע ההוא. האמנם מכאבה הוקל לי וירוח למצוקת לבי אני?…
– נושא הדבר קרוב יותר מדי אלי ואל האנשים הקרובים אלי… רק לאחר מותי יִקָרא…
רגעים אחדים שתקנו.
– ציור?…
– לא… תולדות אהבה אחת…
– אהבה?!
– כן.
– איך יקרא?
– “אהבתיך!…”
עיני הביטו ישר אל פניה, שתי עיניה הגדולות והכחולות הביטו אלי מתוך תמהון קל ושאלה. רגע אחד נדמה לי, כי בתוך עומק אישוניה הבריק ניצוץ של חרדה… אבל זה היה רק רגע, ואולי לא היה כלל, אולי רק חזון שוא חזיתי…
– שם מוזר…
ואד שקרתי לה. לא כתבתי אז מאומה, איזה שד דחני לבדות את הדבר מבלי תֵת דין וחשבון לעצמי. והתחרטתי קשה: היא ישבה כה מדוכאה… בשעה מאוחרת שבנו אל המושבה, וכשעמדו הסוסים עיפים מתחת להר הורדתיה בזהירות יתרה מן העגלה… כאלו היתה כלי יקר ונוח להשבר מכל תנועה לא־זהירה… והיא צחקה לי…
– אדוני, איני כלי של זכוכית!…
ועגום היה קול צחוקה… והד קולה כאלו בא אלי מן ההרים, העטופים אפלת הליל, ויחרד לבי… ואקחה בידה ואובילה עמי דרך משעולי הכרמים הצרים… והיא היתה כה קרובה אלי ואתפלל, כי תארך דרכי זו עד עולם… והיא נדחקה לרגעים מפחד החשך אשר כסנו… אלי!… מה מתוקה היתה לי ומה מתוקה היתה עלי דרכי ומדוע לא נמשכה עד עולם?… מדוע הפסיקוה פתאום אורות המושבה?…
האורות הארורים הללו!…
ה
ביום אחד לפנות ערב פגשני האדון אַלַתִּין ברחוב.
– אדוני, הנני מתחיל להתרעם עליו!…
– מדוע אדוני?…
– מדוע אינך מבקר את ביתנו כבתחילה? האמנם יתן ערך למכתבי ההבל של אותו הערב?…
– חלילה אדוני!… אנכי כה עסוק בעבודה…
– עד מתי יאמין, אדוני, כי אלה ‘השנוררים’ צריכים להשכלתו?… כסף תן להם ולא השכלה… חא, חא. חא!…
– אל ידבר, אדוני, ככה…
– יסלח לי!… אדוני ‘אידיאליסט’ כמו ה’רוסים'… אבל יבקר נא את ביתנו בכל יום… אנכי באמת איני צריך לחברה… עסוק גם אני… אלה ‘הרפורטים’ ואלה ‘השנוררים’ ובקשותיהם והרשות־העלוקה גוזלת את כל זמני… אבל שפרה כה בודדה… כשושנה בין החוחים… מי לה פה?… וזה מזיק לבריאותה… פניה הולכים ורעים מיום אל יום… רק אדוני יוכל להעסיקה ולענינה… היא קרובה לו בנפש… עודנה ‘רוסית’ אף היא, אם כי גדלה פה… יבקר נא אותה, אדוני, ילך עמה לטיל בכל יום, צריך לחזק מעט את בריאותה… צר לי להפרד מן הילדה. היא עוד כה קטנה, לולא זאת הייתי שולחה לזמן מה שנית לאירופא…
– לאירופא?! למה אדוני?… – קראתי בפחד… אבל הוא לא הרגיש בי…
– הילדה שלי נפלאה היא! לא כן?… פעוטה!… שפרה כבר מפטפטת עמה עברית… חא, חא, חא!… רק עברית!… תמימה… כל הרוסיות תמימות הן… לא כך?… ראה, בוא!… הוא מהר לדרכו.
אנכי הלבתי באותו ערב אליה. אלי, אלי!… מדוע פגשתי אז את בעלה, מדוע שלחני אליה, מדוע, מדוע?…
היה אחד הימים האחרונים בחדש. חשך כבד כסה את פני הארץ. עננים על גבי עננים רבצו על פני השמים. היא היתה לבדה בביתה, ישבה עטופה מטפחת בעלית הבית הרחבה, הפונה אל הרחוב, ופתוחה כלפי הים, ישבה דוממה ועטופת צללים.
– מדוע מעלים אדוני את פניו ממני?…
בקולה נשמע הד של תרעומת קלה, לבי חרד בי.
– סלח לי, גב… שפרה, אנכי כה עמוס עבודה…
מתוך החשך ראיתי את שתי עיניה, המביטות אלי בתמהון, בשאלה…
– אדוני כועס עלי?
– אנכי?!… כלום אוכל לכעוס עליך, שפרה?… מי לי בלעדיך?…
– ובכל זאת כועס אדוני… אל יכעס!… ילדתי תהי עבריה… תדבר רק עברית… השומע אדוני?…
– שפרה?!…
אנכי הבנתי את חרדת נפשה… תמימה!… היא חשבה כי מלמד אני חובה עליה על שילדתה תגדל באוירה של הלשון צרפתית… מה לי ולעברית!.. לי אני דואג… ולא לה… הושטתי לה את ידי. היא לחיצתה לחיצה חמה.
– אדוני מאמין לתלמידתו?
– שפרה, האם בך לא אאמין?… במי אאמין?!
– אדוני ישאר לי תמיד, תמיד ‘אדוני המורה’ האוהב אותי, המאמין לי?…
– תמיד, שפרה…
– קשה היה בשבילי לאבד את אמונתו, את רעותו של אדוני…
אנכי הבטתי אליה באהבה. לו יכלתי לפתח לפניה את סגור לבי! היא ראתה את מבטי ולא חרדה לסופו. כן, זה ברור: האשה שבה היתה בנוגע אלי מתה לגמרי. יותר מדי הייתי בשבילה כל הימים רק מורה, רק מורה…
– אדוני ילך לטיל מעט?…
– נלך, שפרה!…
יצאנו אל השדרה היורדת מביתם אל עבר הכרמים. זה כמה פעמים הלכנו לטיל בלילות, אבל אף פעם לא הלכנו שלובי־זרוע. תמיד היתה הולכת ורֶוח ידוע בינה וביני. ההיתה בזה כונה ידועה?… או אולי לא היתה כלל כונה והיה רק הרגל של תלמידה, שאינה מעיזה לעמוד קרובה ביותר אל המורה… ואז באותו הערב שאלתי את עצמי: למה היא מתרחקת מעלי, כאלו היא פוחדת? מפני או מפני עצמה?… למי אינה מאמינה – לי או לה?… ואיזה גל של רגשות חדשים, מעין רגשות גיל, מעין רגשות נצחון מוזר עברני פתאום… מדוע דוקא עכשיו?… החשך היה כבד. בעץ הראשון נכשלה.
– תני לי את ידך שפרה… החשך כה גדל… – קולי רעד מעט.
– לא, אדוני!… קול פחדים… וכאלו נרתעה מעט הצדה…
למה הפחד? אזני תפשה בקול קריאתה איזו חרדה נעלמה. לבי התחיל פועם… עוד פעם נכשלה… אחזתיה…
– בואי עמי!… איזה הבלים?!…
אחזתיה, משכתיה אלי. לא התנגדה עוד לי. ידה נשארה מונחת תחת זרועי. ורק ברגע הראשון רעדה רעד קל ולבי חרד. שלוב זרוע עם שפרה?… איזה עדן מיוחד מלא את כל נפשי… ופתאום הכני לבי ורגש קשה דכאני.
– למה נתעצב פתאום אדוני?… במה נזכר?… היא הבחינה במצב נפשי אף בחשך. כמה הכירתני לדעת!
– לא כלום, שפרה, לא כלום…
– יש דברים אשר אדוני מכסה ממני?…
– אנכי?… רק דבר אחד אני מכסה ממך שפרה…
– למה?… יגיד לי את כל לבו והוקל לו… כלום יש לו חבר טוב ממני?
– אין לי, שפרה, אין לי, את אחת לי… יבוא יום, והגדתי לך הכל, הכל אגיד לך…
– למה לא עכשיו?… – עיניה הכחולות והפקוחות לרוחה הביטו אלי מתוך תמהון קל וחרדה קלה…
– איני יכול עוד… אינת צריכה עוד לשמוע לי…
כלה חרדה ונעה. הרגשתי בזה ואתחרט קשה.
– מה לך שפרה?
– לי?!… לא כלום!…
שתקתי. רק את ידה מתחת לזרועי אמצתי אלי יותר. הוספנו ללכת. ידה צמודה אל לבי. פתאום הסבה את פניה אלי:
– אדוני אוהב?…
השאלה כאלו נעקרה מתוך לבה. הרגשתי בכמה עמל עלה לה להציע שאלה כזו למורה. כמה פעמים כבר דברנו מאז אשר היתה ‘לגדולה’ כגדולים, אבל אף פעם לא נגעו דברינו בענינים היותר אינטמיים…
– כן, שפרה… קולי היה נמוך, נמוך ונדמה לי שאין זה הקול שלי…
– אנכי ידעתי!… מאז שב אדוני מאירופא ידעתי… פעם הנהו כה עליז ופעם כה מדוכא… מדוע מדוכא אדוני?… האוהבים אינם מדוכאים…
קולה נעשה כה עליז, כה מצלצל, כה מלא התעוררות… התעוררות… אף פעם לא שמעתיו ככה… אנכי שתקתי.
– אדוני אינו מאושר באהבתו?…
– לא… לא מאושר…
שתקתי. שמעתי את נשימתה הכבדה, הכבדה.
– היא באירופא?…
– כן…
– מה חפצתי לראותה פעם!…
שוב נדמה לי, כי הקריאה כאלו נעקרה מתוך לבה.
– מדוע אין אדוני מאושר באהבתו?…
– איני יודע אם היא אוהבת אותי…
– אדוני לא שאל אותה?…
– היא אשת־איש…
– אַ… אַ!…
זו לא היתה קריאה… זו היתה אנקת צפור פצועה… התחלחלתי. פחדתי להביט בפניה. אף היא הסתירה את פניה. שעה ארוכה הלכנו מבלי דַבר דבר. פתאום התעוררה ותבט ישר אל פני.
– אדוני… באהבה כזו יש גם טובה… האהבה אינה נצחית… רגעית היא וכשתעבור תשאיר רק מכאוב, רק מקום ריק, רק חוב קשה… אהבה נצחית איננה… או רק אהבה זו שאיננה – נצחית היא…
“היא איננה אוהבת את בעלה!…” איזה רגש חם, חם השתפך בי וימלא את כל לבי… פתאום התעוררה:
– אדוני, השעה מאוחרת כבר… כן?… נשוב… אולי הקיצה הילדה… יבוא… נלך, נשוב…
נחפזה ללכת. נדמה לי שנפשה חרדה לדברים, אשר התפרצו מפיה. שבנו אל המושבה. כל הדרך שתקה. לפני הפרדה מעלי, לחצה בחמימות את ידי ועיניה הביטו אלי במבט של צער.
– מהיום לא ימעיט עוד אדוני לבקרני?…
– לא…
עוד זמן רב עמדתי ואשמע את צעדיה המהירים במדרגות ואת סגירת הדלת, את קולה וקול בעלה…
שבתי אל השדה לטיל. וכששבתי שוב אל המושבה האיר הבקר.
מני אז היינו מטילים לעתים קרובות. ובלילות החשך היינו מטילים שלובי־זרוע. מתחלה התנגדה לי ואחר הסכימה. לאחרי נגוד קל, קל היתה ידה נשארת מונחה תחת זרועי הרבה, הרבה רגעים ואף שעות.
וכמה הייתי עורג ומצפה אל אותם הלילות של חשק! הייתי מקלל בלבי את הלבנה ואת הלילות הבהירים… מה הם נותנים לבני אדם?… שבועות קשים היו עוברים עלי, שבועות של עבודה, של יסורים עד בוא הערב האחד של טיול עם שפרה, טיול ביחידות, בדממת שדה, תשלומים בעד כל… רק אז, באותם הערבים היתה נחה נפשי, רק אז הייתי משליך מעלי את נטל יסורי וקל היה לי ונוח היה לי… ואד דברתי עמה על כל הענינים הקרובים לנפשי. עונג מיוחד היה לי לדבר עמה ולספר לה מכל אשר אתי… ורק על דבר אחד לא שבנו לדבר עוד – על ענין שיחתנו בערב־הטיול הראשון…
טיולים, טיולים נחמדים! למה עברתם כה מהר, כה מהר?…
בי האשמה!… לא יכלתי יותר לשקר לעצמי ולא יכולתי יותר לרמות אותה… פקעה סבלנותי, נשברה מנוחת־השקר אשר כסתה על הדוּד הרותח בלבי… בין רגע וכל העמל אשר עמלתי בי כל הימים היה כלא היה… סלחי לי, סלחי לי כי לא יכלתי להשאר לך יותר רק חבר… לא סלע אנכי… ימים רבים שמרתי על תשוקתי, חומת ברזל בניתי עליה, אך כשהתפרצה לשעה, תקפה ממני, ושוב לא יכלתי לחזור בי… פור התפוררה ‘ידידותנו’ כבנין של קלפים ותקופתי היותר קשה והיותר טובה באה לי…
ו
עבר החרף ונכנס הקיץ. שבור ורצוץ יצאתי ממלחמת החרף… כלום יכלתי להמשיך את עבודתי אף בקיץ?… בראשית הקיץ, בחג של ל"ג בעומר, עלינו אני ותלמידי הגדולים ירושלמה. בשנה שעברה חגגנו את חג ‘הדליקה’ על ‘הקבר’ של רבי שמעון בר יוחאי במירון. הדליקה עשתה על תלמידי רושם נמרץ ועוד אז הבטחתים לעלות לשנה הבאה ירושלמה. כלם לא ראו אוד את בירתנו ואת ‘הכותל’ וכלם חפצו לראות את אבי הדבור העברי, לראות את הסופרים העברים – לראות את שארית מחמדי העבר וראשית גאון העתיד… עוד מימי הפסח התחילו התלמידים מכינים את עצמם אל ‘העליה’. בלב חרד ובעינים מלאות רגש של תודה התכוננו. עשינו את פרשת נסיעתנו: ליפו בעגלות, מיפו לירושלם – ברכבת במסלת־הברזל, ובחזרה דרך שכם רוכבים על סוסים: מהר מוריה דרך הר גריזים להרי אפרים… גם היא עזרה הרבה לנסיעתנו. ומי יודע אם היה מסכים הפקיד להוצאות המרובות לולא היא שהשפיעה עליו… עיניה היו מלאות ניצוצין של התעוררות כשהיינו מדברים על הנסיעה… וביום האחרון לפני הנסיעה, כשבאתי אל בית הפקידות לקחת את הכסף להוצאות הדרך, אמר לי פתאום האדון אַלַתין:
– אדוני לוריא, אשתי והילדה עם האומנת לא תהיינה עליך למשא, אם תסענה עמכם עד ירושלם?… הלא עודנה ‘ילדה’ כאחת מתלמידות בית־הספר… יומם ולילה היא חולמת על ‘עליה’ לירושלם… ולך אינה מעיזה להגיד פן תהיה למשא…
– אשתו?… ברצון, אדוני… אבל בחזרה, הלא נשוב רוכבים דרך שכם…
– בחזרה תלך ליפו לבדה ושם אפגשנה: עלי להיות בשרון בשבוע הבא…
ברצון הסכמתי ובלב דופק הלכתי אליה לבשרה את הבשורה… מה רבה היתה שמחתה! במעט רקדה מתוך רצון… כילדה קטנה היתה, אשר אבותיה הפתיעוה במתנה יפה.
בלב מלא שמחה עלינו ירושלמה. ביפו נלוו אלינו חבורה של צעירים ממושבות יהודה… לקחנו לנו מרכבה מיוחדה, בשביל ילדתה והאומנת עשינו מחיצה קטנה: לא חפצה להפרד מאתנו ולשבת במחלקה הראשונה… לוּ ידע הפקיד!… מרכבתנו נתמלאה דבור עליז, צחוק ושירה… שירה עברית… ותפרוץ שירתנו מן החלונות ותפול בין הרי יהודה ועמקיה… ומלאה היתה מרכבתנו רוח תקוה, תקות נגה, רעננה ורטובת טל…
– פַנְטַזִיַּת אִיל יַהוּד!… החליטו הערבים אשר נסעו במרכבות השכנות וישאלונו מי כאן בינינו ה’חתן' וה’כלה'.
היא היתה טובה, שמחה, ועליזה. זה ימים רבים לא ראיתיה במצב נפשי עֵר כזה… קפצה, שרה, שמחה כילדה… ואותי משכה בשרוֻלי להתאחד אל עגול הרקוד, שרקדו הצעירים באמצע המרכבה:
וכל הדרך לא פסקה מלדבר עם הצעירים בני יהודה ולשאול אותם על מושבותיהם ולספר להם מפסגתנו וסביבתה היפה… ולהתוכח עמהם על יופי הגליל ויהודה. בני יהודה הביטו בתמהון אל אשת הפקיד אַלַתין… ואף אנכי לא גרעתי ממנה עין: “מה היה לשפרה שלי?…”
וכשעיפנו לשיר ולרקוד דברנו על הספרות ועל האמנות, העתידה להברא בארץ ומרכזה יהיה בירושלם… ועיני תלמידי הנוצצות מהתפעלות ואף עיני ‘האם’ של הילדה… ספרות, אמנות… כמה קסם, כמה הוד היה בשבילנו בצלצול המלים האלו!… ועל האיש אשר הרים לראשונה את דגל תחיּתה של שפתנו דברנו, האיש אשר עליו חלמו תלמידי ויהי להם למופת… שמעו צעירי יהודה את דברינו ויצחקו לנו ויגַנו את שם האיש הגדול בעינינו… אבל מעולם לא האמנתי לאנשי יהודה: “יותר מדי הם עסוקים בפוליטיקה”… אנכי זכרתי את האיש אשר הפתיע את דמיוני בעודני ‘מתחיל’, אנכי זכרתי את האיש אשר מפיו שמעתי ראשונה את הדבור העברי… יותר לא ידעתי ויותר לא חפצתי לדעת… ואת רגשות־הערצה אלו נטעתי גם בלב תלמידי… ולא יכלו אנשי יהודה לחלל את הרגשות החגיגיים שלנו…
מבית־הנתיבות הלכתי ישר עם תלמידי אל ה’כתל', והיא עם ילדתה נסעו לבית־המלון. בשובנו מן הכתל הלכו תלמידי עם צעירי יהודה לטַיֵּל ברחובות העיר ואנחנו שנינו הלכנו אל “הבית העברי”. תלמידי ילכו לראותו מחר…
וריקים יצאנו מן ‘הבית העברי’… קשה היה לי להביט בפני ‘הגברת אשת הפקיד’… כמה שקרתי לה!… ונלך על פני העיר. והליל היה אחד מאותם לילות־הקסם, שרק ארצנו נתברכה בהם. מעל חומות העיר נשקפה הלבנה וכה תמימים היו פניה, כה ענוגים ועגומים, ומה נפלא היה הרוך באורה, היה בה אור כהה, אבל עמוק, עמוק עד התהום… ובתוך הרחובות הצרים נלחמו הצללים עם האורות מלחמה שקטה ומלאה איזה סוד נצחי, וצללינו אנו, שהי צללים גלמודים, היו ארוכים וגדולים ויפלו לכל רוחב הרחוב ועל כתלי הבתים עלו… ונבוא עד מגדל דוד… ונעמוד. כמה פעמים ראיתי את המגדל ובכל פעם אראנו מחדש… כי אעבור עליו ואחזני כח נעלם ויעמידני על מקומי: מכאן אל תמוש!… כמה הוד של זקנה בו וכמה קסם של גבורה… הייתי נשבע שבחציו התחתון לא נגעה יד איש מימי דוד… רואה אתה בעיניך על אותן אבני הענק, אשר מראיהן הפך שחור מרוב ימים, את עקבותיו של המלך־המשורר, המשורר־הגבור, הגבור־האוהב, האוהב־החוטא… את פיוט גאונו הלאומי אתה רואה, את שירת גבורתו אתה שומע, את רוח הקדומים אשר בו אתה מרגיש ומריח…
שנינו עמדנו מֻכי הוד נצחי. שנינו היינו שקועים במחשבותינו העמוקות. שנינו היינו בזרועות רגשותינו הכואבים. או אולי חלמנו שנינו בלי מחשבה ובלי רגש חלום אחד… עמדנו לפני המגדל אחוזי איזו יד תקיפה, יד נסתרה ולא סרנו ממקומנו במשך הרבה שעות. מבלי תֵת דין וחשבון לעצמי אחזתי בידה ולא הרפֵתי עוד ממנה. ידה נשארה מונחה אצלי במשך כל השעות הרבות אשר עמדנו לרגלי המגדל ולא התעוררה מצדה אף תנועה כל שהיא להוציאנה. וכמה מסירות וכמה אמונה בי היתה בידה זו שמסרה את עצמה לי בבטחון־תום, בבטחון־ילד!… ואחרי שעה ארוכה של שתיקה התחלתי לספר לה. בלחש חרישי ספרתי. הרבה ספרתי לה אז. ספרתי באותה התממימות ובאותה ההתלהבות הנפשית שהייתי מספר לה את ההסטוריה הישראלית בעודה ילדה, תלמידת בית־הספר, ואנכי מורה, ומשיחה לשיחה עברתי אל ענין האהבה… עוד לא דברתי עמה אף פעם בשאלה זו בהתגלות לב מלאה… היא שמעה לי כמו תמיד, בהקשבה רבה ומתוך התענינות נפשית עמוקה.
שתקתי. שתקה גם היא. ומתוך השתיקה נשמעה דפיקת לבי.
– אנכי, אדוני, איני מאמינה באהבה פתאומית… האהבה האמתית אינה רגש יורד ונִחת כחץ בלב… לא, אי־אפשר… ובכלל: איני מאמינה באהבה המצויה כל כך. אחרת היא האהבה, הצומחת ימים רבים בחשאי, הגדֵלה על קרקע של התקרבות אטית, נפשית, סמויה מן האור הגלוי, ועולה אחר כך בכל יפיה… באהבה כזו מאמינה גם אני…
קולה היה רפה, רפה ונימין של כאב נסתר רעדו בו… באהבה של מי דברה אז?… אני לא יכולתי אז לחשוד בה. אושר כזה היה גדול יותר מדי…
… ולאחר שעמדנו שעות ארוכות ליד המגדל שבנו אל המלון… ישבנו על יד המעקה, היוצא אל הרחוב. היא היתה עיפה מאד. לא עיפות גופנית כי אם איזו עיפות של נפש. עיניה היו עצומות למחצה ומלאות חלום. אני ישבתי קרוב אליה. ואקח את ידה. לא משכה אותה מידי, וקרה היתה לי טפה של דם. בקשתי לחממה ולא יכלתי. ואגיש את קצות אצבעותיה אל שפתי החמות, הבוערות… נשקתין, נשקתין בלי סוף… רק את ראשי האצבעות נשקתי… וידה היתה קרה כבתחלה ועיניה עצומות למחצה וערפל מכסה עליהן… כאלו לא ידעה מה נעשה עמה… רק פעם אחת פקחה פתאום את עיניה לרוחה, הביטה בי כאלו בתמהון ושוב נסגרו למחצה ושוב פשט עליהן ערפל דק…
מני אז הייתי נושק לפעמים קרובות את ראשי אצבעותיה כשהלכנו לטיל בלילות החשך שלובי־זרוע… ומני אז נעשה לבי שוב טוב עלי. ועבודתי נעשתה נעימה לי. המרירות, שהתחילה קודם לחלחל בקרבי, פגה, סרה מעלי. איזה שקט תקפני, מה שמחה בעלת־הבית הטובה שלי כי הייתי שוב בא מעבודתי שמח וטוב לב, יושב מול שלחנה ומשיח עמה שיחה קלה, מבדחת, הזורמת לה בהשקט ובבטחה. אף היא היתה שמחה ועליזה, סר העצב החשאי מעל פניה. אף ילדתה הלכה ותגדל ותהי נחמדה ומרהבת עין. עיניה השחורות הגדולות והעגולות, היו עיניו של אביה, אבל את ההבעה נתנה להן אמה… עולם של חן ויופי היה בהן… היא התחילה מפטפטת… פטפותיה הראשונים היו עבריים… ולכל צלצול עברי שיצא מפיה היתה היא מוחאת כף… ולה קראה הילדה שם הקטָנה בדורה עברית: “אִיפָה”… כך קראה לה… כלנו קבלנו את המצאתה בהתפעלות רבה… שמות ההקטנה של בעלה ברוח הלשון הצרפתית לא נתקבלו…אנכי בקשתי בלבי שם הקטנה של חבה בצורת עברית ולא מצאתי… זו הקטנה מצאה!… ומני אז היה קורא לה בעלה: איפה… ואף אנכי בלבי… רק בלבי… בגלוי לא העזתי. בעלה הביט אלי ברצון מרובה ולא אחת ושתים הודה לי על בקורי התכופים…
– שוב חיה היא ורעננה… חברתו התמידית משפיעה עליה הרבה טובה… תלמידתו היא עד היום… ואנכי לבי רחש רגש טוב לאיש הזה, האוהב כה את אשתו… ואחשוב בלבי, כי אוהב אני אותו…
ופתאום ביום אחד הפתיעה אותי הרגשה חדשה אליו, הרגשה אשר העבירתני כמעט על דעתי….
ז
פעם אחת לפנות ערב, מקץ שנה אחרי עליתנו לירושלם, ישבתי בבית בעלת־הבית שלי, בחדרה, וָאֵשְׁתְּ תֵּה. בעלת־הבית צחקה עם נכדה הקטן ובתה ישבה לקראתי כלה אדומה כדמומיה… בושה היא, כנראה, שהיא ‘תלמידתי’, יש לה בן ואנכי ‘המורה’ עודני ‘נער’… לבי היה טוב עלי ואדבר ברצון עם בעלת־הבית על עניני המושבה…
– הפקיד נסע היום לחיפה עם המוכתר, אין אדוני יודע לשֵם מה?…
– איני יודע, גברתי…
– אומרים, כי בעניני הבדואים, אשר תפסום בכרמים וישימום במאסר… מי יתן ולא ינקמו בנו חבריהם… חבריהם… עזי־נפש הם…
– הבלים!… אין מה לפחוד…
– שומרי המושבה מדברים…
באותו רגע הגיעה לאזנינו המולה של קולות… פני הנשים חורו ואף אנכי פחדתי… מהרנו כלנו החוצה והאם הצעירה אמצה אל לבה את פרי בטנה, כאלו פחדה, שבאו לקחתו ממנה… בחוץ נודע להו הדבר: זה עתה שב הפקיד מחיפה, מבין הסלעים אשר במורד ההרים ירו אל מרכבתו אחת ושתים, במרכבתו נעשו שני חורים… מהרנו כלנו אל חצרו של הפקיד, לבי היה מלא דאגה וחרדה… מן המושבה יצאו כעשרים רוכבים מזוינים מבחורי המושבה אל מקום המעשה לבקש את עקבות המתנפלים… החצר היתה מלאה אנשים, אשר שתו אל מרכבת הפקיד מכל עבר… ובאמת: בשני מקומות בתוך המרכבה היו סימנים של כדורים קטנים, אשר עשו רשת של חורים ועקבות שרפה מסביב לחורים… והעגלון מספר בקול גדול וחרד על המקרה אשר קרה להם לפני חצי שעה…
– אף פני איש לא ראינו, אף עקבות רגל… כאלו הסלעים בעצמם ירו בנו… תודות לאל, כל רע לא קרה לנו!…
ובאותה שעה פלחה פתאום מחשבה־חץ את מוחי: “לו קלעו הכדורים אל המטרה!…”
– מה? – צעקתי בקול פחדים ואביט מסביב כהלום־רעם, כאיש המבקש מנוס לו… הרבה עינים פנו אלי בשאלה של תמהון…
לו היה כלי־זין בידי ברגע זה הייתי מפוצץ את ראשי. ממעך את מֹחי. להרוג את המחשבה המבהילה…
“שפרה היתה יכולה להיות לך”… מחשבתי האיומה לא מתה… נעקרתי ממקומי, רצתי אל הבית מאחורי שמעתי קול מתלחשים… למה קשה עליָתי במדרגות?… כמה זמן אני עולה?… שעות ארוכות וקשות נמשכות לי, הנני מטפס על הרים, קופץ על בקעות, עובר דרך ימים ומדבריות וטפות זעה כבדות נופלות מעל מצחי, מעל שערותי… וכל זה רגע אחד…
– הכל עבר בשלום, אדוני… היה רגע נורא…
קולו של הפקיד שקט ומלא גיל, פניו מוארים משמחה ועיניו מביטות בחבה אלי… היא יושבת על הספה, פניה חורים, עיניה מלאות דמעות… ואצלו עומדת הילדה, פורשת אליו את כפיה הקטנות וקוראת בקול חבה:
– אבא!…
ישבתי בלי אונים על הכסא הראשון, הרגשתי, כי כחותי עזבוני פתאום.
– מדוע פניו כה חורים?… פחד?… הוי, רך הלבב!…
היא הביטה אלי במבט מלא תמיה למחצה והשתתפות למחצה…
למחרת באו חילי הרשות, הביאו כמה בדואים אסורים בחבלים, הביאום אל הפקיד, כי יכירם… על־פי ‘עצתם’ של השומרים ‘הכירו’ הפקיד והרכב שנים מראשי הבדואים וישלחום לחיפה… אנכי עמדתי בשעת מעשה ולבי נתחמץ בקרבי…
– אל יפחד, אדוני, אינם נקיים, לא כתם אחד של דם על ראשיהם… – בקש הפקיד להרגיעני… למחרתים נסע הפקיד שוב לחיפה ללכת בירותה אל הוַאלי עצמו. היא פחדה לשלומו ותפציר בו לקחת גם אותה עד חיפה…
– אל תפחדי, היום לא יקרנו כל אסון. חילים שומרים בדרך ו’ראשיהם' של הבדואים חבושים בחיפה…
אבל היא הפצירה בו והוא הסכים.
– איך תשובי מחיפה לבדך?…
– אין דבר… לא אתמהמה שם…
– נבקש את האדון לוריה, ילונו גם הוא?…
אנכי לא התנגדתי הרבה ואף כי מבטה הסכים לבקשת בעלה. בשמחה הלכתי עם הפקיד להשתתף עמו בסכנה…
ח
היה ערב קיץ נאה כששבנו שנינו מחיפה. המרכבה היתה סגורה ורק שני חלונותיה פתוחים לשני עבריה. אויר הים הטרי חדר אל מרכבתנו להשיב את נפשותינו אחרי חום היום. לבי היה טוב עלי, לידי במרכבה ישבה איפה כה קרובה אלי וכה יקרה לי… והלא אנכי מגינה עכשיו מפחד הבדואים… דברנו… ולרגעים הסתכלתי אל עיניה הפקוחות אלי לרוחה… כלום היה בחיי עונג גדול מזה?… שעות ארוכות הייתי יכול לשבת ולהביט אל תוך עומקן של עיניה ולמצא בהן בכל פעם יופי חדש, עולמות חדשים… ורגשי היה כה טהור, כה יפה – אף אבק של טומאה לא היה בו… ישבנו שנינו קרובים זה לזה ונדבר בחצי־לחש… היא היתה שקטה ומלאה בטחון… תמיד היתה אומרת, כי בחברתי היא מרגישה את עצמה בטוחה מאד, כמו תחת חסות אב…
– טַ־רַ־רְךְ!…
איזה דבר קשה התפוצץ פתאום באופני מרכבתנו…
– אוי!…
אלי!… מה היה לה?… מתוך תהום השקט שבעיניה, מתוך תהום התכלת קפצה, שטה למעלה הבעה פתאומית של תמהון, תמהון של פחד והעינים התרחבו, התרחבו, האישונים גדלו, גדלו וכאלו בקשו לקפוץ החוצה, קריאה של בהלה פרצה מפיה ותחרד כלה ותרעד כצפור פצועה ותדבק כלה בי…
– הרגעי איפַה, הרגעי… אין כל רע… שלום לנו…
הסוסים נבהלו וירוצו במהירות גדולה, המרכבה עפה כעל כנפים וקול קריאתו של הרכב, קול פחדים, העוצר בסוסים נשמע לנו… שוב נפקחו העינים לרוחה ותבטנה אלי מלאות תחנונים…
“כפשע היה בינה ובין המות!…” חרדתי למחשבתי…
– מה לו, אדוני?… השלום לו?…
קולה היה מלא חבה דאגה… ואלחץ כֻלי אליה, כאלו בקשתי בה מחסה ממחשבתי הרעה… ואת ידה הקטנה אחזתי בידי ואלחצנה אלי בכל כחי… והיד היתה חמה, חמה וחיה כמו שלא היתה אף פעם בידי… ולא הנחתי מידי את היד הקטנה והחמה… לא הנחתיה עוד… אמצתיה אל שפתי וכסיתיה בנשיקות, נשיקות חמות ובוערות… והיד הקטנה היתה חמה, חמה ובוערת אף היא… משכה אותה… לא הרפתיה! “לי היא!…” בכל כחותי אחזתי בה… כסתיה יותר ויותר בנשיקות, נשיקות לאין סוף… נשקתי את האצבעות הדקות, את העור השקוף, את העורקים הכחלחלים, הדקים העוברים לאורך ולרוחב היד…
– אדוני, מה לו?…
והקול מלא רעידת הנשמה…
המרכבה עמדה. הרכב נגש אלינו ופניו חורים וצוחקים מעט…
– נבלים!… לו ידע האדון הפקיד!…
שוב רצה המרכבה, היינו קרובים אל המושבה, אנכי ישבתי כשראשי כבוש בקרקע ולבי מלא כאב, ואיזה דבר חם, רותח, צרב את פני…
– אדוני!… מה לו?… הוא בוכה?…
כן… דמעות חמות, חמות ירדו מעיני על פני… היד הקטנה, הקטנה והחמה נגעה בידי,… ושוב אחזתי בה ושוב כסיתיה נשיקות…
ואולם הנה המושבה… בית הפקיד… הנה ילדת הפקיד…
– ילדתי!…
– אמא!…
שתיהן, האם והילדה, דבקו זו בזו, היו לגוף אחד…
בעלה נשאר בבירות שבועים ימים. אני הייתי הולך אליה בכל ערב וערב לאחר עבודתי. ושעות ארוכות לאחר חצות הליל ישבנו על המעקה הרחב, רק אנחנו שנינו ישבנו. היא היתה יושבת במצב של חצי־שכיבה במטולטלה שלה ואנכי יושב לידה… ושעות ארוכות דברנו… על מה לא דברנו אז?… לא היה ענין שלא נגענו בו… ולפעמים היתה שוכבת כשחציה נרדמת ואינה יודעת מה עמה… הלילות של אמצע החדש היו, הלילות הלבנים, והלילות הללו היו משפיעים עליה תמיד איזה קסם, היו מעבירים אותה לעולם אחר, עולם של רגשות נרדמים ועֵרים, מתים וחיים כאחד… היא שכבה וחלמה בהקיץ על איזו עולמות רחוקים, רחוקים מזה ורחוקים גם ממנו… ואז יש אשר ישבנו מחרישים במשך שעות רצופות… ואז הייתי לוקח את ידה בידי… וקרה היתה ידה תמיד, בלי טפה של דם… וכמתה היתה מוטלת בתוך ידי, מוטלת בלי כל תנועה של חיים… וגם כי שמתי את ראשי האצבעות הקרות על שפתי החמות ונשקתין נשיקות צורבות, לא התחממה היד, קרה היתה, בלי חיים, בלי תנועה… וכמה יקרה לי היד הקטנה והקרה, האצבעות הקרות והחצי־מתות… את כל עולמי הייתי נותן בעד האצבעות היקרות האלה… היכן הם אותם הנשפים, נשפי הדומיה הרבה והחלומות בלא שם ובלא דמות?… היכן הם? למה נגוזו, עפו כה מהר?…
בערב אחד אחרתי לבוא אליה. אספה היתה לי בבית־הספר ולא יכולתי לעזבה. בבואי אל ביתה כבר היה לאחר חצות הליל. הדלת במסדרון היתה פתוחה ואף הדלת אל המעקה… היא חכתה לי. מצאתיה על המעקה שוכבת על הכסא המטולטל שלה… שוכבת נרדמת… שמלתה הורמה מעט ורגלה האחת נשארה חשופה: הפוזמק הדק היה דבוק אל הרגל הקטנה, הדקה והזקופה…
ישבתי בזהירות יתרה על כסאי. מה היה לי פתאום?… איזה גל גדול הרימני מעלה, מעלה וישליכני מטה ויכסני על ראשי, ויטביעני… מה היה לי?… ידי נדבקה כמו מעצמה אל רגלה, לפפה אותה, לטפה ושוב דבקה בה…
הקיצה, ישבה, הביטה אלי כבתמהון קל.
– אדוני?… מה לו?…
מי זה שואלני? קול של מי זה כה רך, כה מנחם, כה מעודד, כה מלא השתתפות? של איפה? זה קולה?…
– אדוני שוב בוכה?…
מי בוכה? אני? האמנם בכיתי?… לא!… עיני יבשות, יבשות ובוערות… הליטותי את פני בכפי ורעד נורא עברני כֻלי…
– אדוני, יֵרגע…
קול נעים, קול מלא חרדת נפש, פרפור נשמה… עוד לא שמעתי קול כזה, מעולם לא שמעתי!…
להרגע?… לא, לא ארגע עוד… רק בה הייתי יכול למצא מרגוע, אבל היא אינה יכולה לתת לי את המרגוע… איפה!… מי יתנני להשאר כה אצלך לנצח, לנצח, לשמוע רק את קולך, לדעת כי קרובה את לי, כי יודעת אתְּ את האש האוכלת אותי, ואם גם אין לכבותה…
אך לא, לא. מי יתנך לי, לי… את כֻלך, את כלך, רק לי!…
ט 15
זה היה למחרתו. קבלתי מיפו מכתב משמח מאד. לפני זמן מה היה אצלי בפסגה חבר ישן אחד, אכר היה בגבעה ואף סופר. חברי זה קרא את כתבי ידי ויהללם ויקח אתו אחדים מציורי להראותם לסופר עברי מפורסם, אשר עשה אז בארצנו, סופר שנחשב למאור ספרותנו. ובאותו יום כתב לי בהתפעלות מרובה, שאותו הסופר קרא את אחד מציורי, וכמעט נתפעל ממנו; הבטיח גם לסייע בדבר כניסתי להיכל הספרות העברית… חברי השביעני למסור את ציורי לדפוס… היש אושר גדול מזה לסופר מתחיל, שאינו מאמין עוד בכשרונו? וכלום פלא הדבר, כי לבי דפק בי משמחה ואושר, וכלום פלא שמהרתי בערב אליה לבשרה את בשורתי? עם מי אחלק ששוני אם לא אתה?… מצאתיה יחידה על המעקה, מוטלת בכסא־המטולטל שלה… היא קפצה לקראתי…
– מה מוארים כה פניו, אדוני? משמחה?
– בואי אראה לך…
נכנסנו מן המעקה אל האולם הגדול הריק. בידים רועדות אחזה את המכתב… עינים מלאות אושר הביטו אלי; לחיצה חמה, חמה של ידה הקטנה היתה הטפה המתוקה האחרונה, שמלאה את כוס אשרי… אבל אותו הערב הביא לי הרבה יותר. שבנו אל המעקה העטוף כבר למחצה חשכת תחלתו של הליל. ישבנו שנינו על ספת־התבן, התחלנו משיחים… בתמימות, בהתעוררות דברנו… על הלשון העברית, על הספרות העברית ועל תחית העברית… איני זוכר עוד, מה דברנו אז… ואולי באותה שעה עצמה לא ידעתי, במה אנו מדברים… רק אחת ידעתי, כי קרוב, קרוב אלי, יושבת שפרה, כי עיני תכלתה מביטות אלי, בחבה, בשמחה וברצון רב… ולא הסרתי את מבטי מעל אותן העינים… מבטי שנינו נדבקו זה לזה וכל הזמן היו כאלו חבוקות, דבוקות… וידה הקטנה, הקטנה והחמה היתה מונחת כבר בתוך ידי… אימתי באה אלי?… ואנכי לוחצנה, לוחצנה, בכל הרוך והאהבה אשר בי, בכל החמימות אשר בנפשי, אשר בנשמתי… ואנחנו מוסיפים לדבר, לדבר… כמעין מים זורמים, זורמים דברינו בלי הפוגה… בלחש חרש הם זורמים, כמעין מים חיים היוצא מן הסלע… מה אנו מדברים, מה אנו מספרים זה לזה? ועיני דבוקות אל עיניה… ופתאום… ניצוץ אש, ניצוץ ממראה האפר נזרק אל תוך אישוני עיניה… זה כבר לפני שנים ראיתי את אותו הניצוץ ושוב לא ראיתיו… ואש יצאה מן הניצוץ והציתה להבה בלבי…
– איפה… איפה שלי…
ראשי נוטה לאט, לאט אליה… ראשה נמצא בשתי ידי… ופניה קרובים, קרובים מאד אל פני… ועיניה קרובות, קרובות על עיני… והניצוץ ממראה האפר עודנו בוער בהן… ושפתי צורבות את שפתיה, מתדבקות אליהן החמות, המתוקות – השפתים אשר אליהן ערגתי, צמאתי ימים רבים כל כך…
– אדוני!…
הנני שומע לחש קל, הנני מרגיש התנגדות קלה… אבל את הראש היקר לי איני מניח מידי… שפתי נדבקו אל שפתיה החמות, החמות הנעות תנועה קלה כלשהי מתחת לשפתי, נדבקו ואינן יכולות שוב להפרד…
– אהבתיך… אהבתיך… אהבתיך… – לוחשות שפתי לחש חרש, חרש וכאלו מכושף אני, מוכה קסם עז…
התעוררה, קמה, בכל קומתה התיצבה. הורם כמו מסך פתאום, ואיזה מבט זר נפל מעיניה, חלף, עבר עלי… נעלם נתחמק ולא תפשתיו…
– אדוני ילך לטיל מעט?…
קולה היה חרד, חרד… ירדנו מעל מדרגות ביתה ונלך. הלכנו, ירדנו למטה אל עבר פני הים. עוד חשכת הליל נחה בוטחה על העולם, עוד טרם הופיעה הלבנה. ברחוב אין איש. ממעטים ללכת ברחוב זה. הלכנו, יד ביד הלכנו. ימיני מחבקה את מתנה ושמאלי מלטפת את ימינה. והיא קרובה, קרובה כמעט צמודה אלי… אנו הולכים… ורואה אנכי את פניה כה קרובים אל פני… והפנים התכסו איזה דבר זר וגם חִורוֹנם היה זר… והניצוץ האפור בתוך אישון העינים איננו עוד… כבה… מת… והיד הקטנה נעשתה קרה, וקרות הן אף השפתים…
ורק בלבי בוערת אש ורק נשמתי – להבה… וכשאנו עומדים, מתדבקות שפתי אל שפתותיה הקרות, הקרות…
– אדוני… הרף נא ממני…
– איפה… איפה!…
כמה תחנונים היו בקולי!… כלום יכולתי להרפות ממנה?… כלום לא יחלתי לאותו הרגע הרבה, הרבה שנים ממושכות?!… עלינו על הגבעה שלנו, אשר עליה ישבנו כמה וכמה פעמים בעודני מורה והיא תלמידה קטנה, בעודי אוהב אותה ומפחד להודות לי לעצמי על אהבתי אליה… עלינו על ראש הגבעה. משם נפתחו לפנינו פתאום שערי השמים רחבים, רחבים… ומתוך אותם השערים הביט אלינו הים, האפיל עמק אפרים… ולרגלינו לרגלי ההרים, בעמק השתרגו פרדסים נחמדים מרהיבי עין… יד האלהים עם יד האדם נתאחדו פה יחד לשפר את ‘המקום’… וכל אלה טבולים בתוך צללי הליל… פתאום הרגשנו מאחורינו איזה דבר… הבטנו שנינו פעם אחת… מתחת להרים, מתוך העומק התנשא הכדור האדום המלא להבה של הלבנה… ודליקה נפלה בהרים… ומן הדליקה שבהרים נאחז גם הים… ושורה רחבה של להבי אש טובלת את עצמה בים…
– אלי!… – צעקה משמחה, מהתפעלות. ובתוך עיניה, המביטות אלי, ניצוצין, ניצוצין של גיל, של אושר… עיני שנינו נדבקו אל הפַנַרמה המרהיבה, אל הצבעים בני אלפי הגונים, אשר השליכה היד האלהית הענקית על כל היקום, ועמוקים היו הצבעים ההם ומלאים מחשבה, מלאים סוד ורמז… ואנכי הבטתי אל פנורמה מכופלת… אל הטבע ואל נפשה היא שנתגלתה לעיני ברגעים הללו בכל הוד יפיה… ולבדנו, שנינו היינו בעולם־פלאים זה…
פתאום עבר רעד דרך כל בשרי, רצון עז תקפני לחבקה ולאמצה אל לבי לנצח, לנצח… לחבק את הגוף הדק של האשה־העלמה אשר עמדי אצלי… היא קראה את מחשבתי, פתאום הפנתה אלי מלוא פניה הכואבים:
– אדוני, למה?…
מה זה? קול דמעות? היא בוכה?… כן… בכיה קלה, קלה ויתומה פרצה מפיה… והדמעות ירדו טפות, טפות על פניה…
– איפה… איפה… איפה שלי… מה לך?…
היא בכתה, בכתה בלי הפוגות… דחתני מעליה… לאחרונה שבה מנוחתה… הרימה אלי את פניה הרטובים… מבין העננים המכסים את הפנים זרחה אלי לרגע קטן שמש מאירה, שמש מבטה והוא מתחנן וכאלו מבקש סליחה… ישבה על אבן רחבה… ישבתי אצלה… הבטתי אל עיניה… לאן סר ניצוצן שלפני רגע?… עצובות ומלאות דכדוך־הנפש. אנכי לקחתי בידי את ראשה, כשאני מישיר את עיניה מול עיני, כי תבטנה ישר אלי… הן נכנעות לי, הן מביטות אלי, אבל אלמות הן, אינן מדברות, אינן אומרות כלום. וידה קרה, מצחה הלבן, הגבוה קר… החלקתי בידי את מצחה, החלקתי את שערותיה, תחבתי את אצבעותי לתוך קווצותיה וגליתי את כל מצחה הלבן, למען אוכל להביט ישר, ישר אל תוך תהום עיניה… חפצתי להעירה, להעיר את החיים בה… והיא אלמת, שותקת, אף עיניה אלמות… הנחתי את ראשה על לבי… נשאר מונח דבוק אלי בכל כך אמונה, בכל כך מסירות… ראש יקר, יקר לי! לו יכלתי להחזיקו כה על לבי כל חיי! כמה הייתי שומר, שומר עליו, כמה הייתי מגין עליו מכל צער, מכל עמל, מכל תלאה!… וכמה היו חיי מלאים לו היה הראש הזה נשאר על לבי תמיד, תמיד… הנני ממשש בשערותיהן, הנני מחליקם, מחליקן… כמה רוך בקשתי להכניס אל תוך אצבעותי: את כל נפשי הייתי רוצה להשקיע באותן התנועות של אצבעותי… וראשה מונח על לבי בכל כך אמונה, בכל כך מסירות… והעינים סגורות… הבבות16 התדבקו!…
– איפה, איפה שלי!…
הנני מושכה אלי… הנני מחבקה… יד מאושרה, את איפה חבקה!… בפעם הראשונה בחיי חבקתיה!… כמה פעמים, הה, אלי!… כמה פעמים, במשך הרבה שנים רצופות, נמשכה היד המסכנה אל החזה הדק, הרזה והעדין הזה… נמשכה ונפלה אחורנית ביאוש מר, בקצף אין אונים… ועתה מחבקת ידי את החזה הדק, הילדותי… החזה של האשה, של האם היה כחזה של נערה אשר זה אתמול התפתחה… וחזה נע, התרומם לרגעים מתחת לחולצתה הדקה, הדקה… סער התחולל בעומק נפשה הכסוי שכבה של מות… פניה חורים, חורים… שפתי מבקשות את שפתיה והן קרות; קרים הפנים, קר המצח הלבן וקר גם סנטרה הקטן, גם בבות עיניה הדקות… מאות נשיקותי אינן מספיקות לחממם… הקיצה, קמה… שוב נדמה לי כי נפל עלי מבט זר מתוך עיניה… נדמה לי, כי היא מתכוננת להגיד לי דבר מה, אבל לא הגידה לי מאומה ורק את לחשה שמעתי:
– נלך, נשוב, אדוני…
י
שעות אחדות שכבתי בביתי על מטתי ועיני בוערות ולבי הומה… מה היה לי?… איזה פטיש נעלם נתלה עלי, מכה על ראשי, על לבי, על נפשי, על נשמתי… הוא מכה “רשע, פושע מה עשית?…” ועוד הוא מכה: “חבר היה לך, אשר כמוהו לא היה לאיש ואתה בידיך הרגתיו…” ושוב הוא מכה: "רשע!… זו האשה־הילדה מתעבת עתה אותך בלבה, מתעבת את עזותך… את זו התמה, הצנועה, את האשה לבעלה, את האם לבתה חללת בידיך הטנמאות… איך תשא אליה את עיניך?… איך תעיז להביט בפניה?… אתה המורה שלה, אתה החבר שלה, שלחת את ידיך אל האשה שבה… הכלם!…
– אהבתי…
"אהבת?…17 למה לא שאלת, אם יכולה היא לאהוב אותך?!… ושוב הוא מכה בלי רחמים: “מסכן!… קדושה היתה לך – ותחללנה!…” ושוב הוא מתחיל: “כלום מותר לך לאהבה?… מה סובלת עכשיו האשה־תלמידתך אשר נפצת את אלילה, אשר שברת את מזבחה? ומי יודע?… אולי שברת את כל חייה בתנועת־יד אחת?… איך תשא את עיניה לבעלה? איך תשא את עיניה אל ילדתה? למה לא זכרת את הילדה בעלת העינים השחורות, את הכרוב הקטן, כששלחת את ידך אל אמה? המלה היפה הראשונה שהתחילה צוחקת על שפתיה היתה ‘אמא’… ואתה, עבד ליצרך, שלחת את ידך לשבר את חיי האם ואת חיי בתה… את ידיה הקטנות תפשוטנה לבקש את אמה – ואינננה: הלכה אחרי מעגבה! ואתה, האיש הדואג לצרכי הכלל, לצרכי הדור הבא, אתה רודף בצל אחרי אשה… את כל חובותיך שכחת ולרגליה אתה זוחל בשביל נשיקה אחת… רשע!… ושפרה לא תהי לך לעולם… רק את צלה תקח ואותה לא תקח!… רגע של התעלפות־המחשבה היתה לה, רגע של התעלפות הרצון – ואתה, הגס, השתמשת בהתעלפותה הרגעית לחלל את נפשה… מן היום והלאה לא תוסיף לראות את פניך, לא תתנך לעבור על מפתן ביתה… רשע מסכן, רשע מסכן!…”
כנשוך עקרב קפצתי מעל מטתי וארוץ החוצה… רצתי אל השדה, אל הכרמים… לאן אני רץ?… ברחתי ממחשבותי, מיסורי, מן הפטיש המכה על ראשי… והוא מוסף להכותני: “ברח, ברח מחרפתך, ברח בעוד זמן, עוד לא עברה השעה…” ברחתי. כבר האיר המזרח, כבר אדמו שולי השמים הרובצים על ההרים… ברחתי. כבר יצאה השמש, שפכה את חומה הלוהט על פני כל היקום, העשבים בשדה נחרכו והלבינו… ברחתי. כֻלי רטוב זיעה… שמש צהרים מכה על ראשי… לאן אני רץ?… כתנתי רטובה, דבוקה על בשרי… לעיני הופיעו בתים בשפוע של הר גבוה… עצי תמרים… תכלת הים… חול… לאן באתי? לחיפה?!… דרך משעולי ההרים… והוא עודנו מכה: ברח לך, ברח… עוד לא עבר המועד… אל תשוב לראות פניה, אל תשוב לראות את פני הילדה… איך תשא עיניך אליה, איך תשמע את שיח שפתותיה הדובבות אליך: “אַתיני… את לשון אמה למדה…” נכנסתי אל בית המרזח הגרמני:
– שכר!…
כן, שכר… הרבה שכר… אשתה, אשכח הכל… החדר מרוח ונקי, ופרחים בו וקרירות משיבת נפש וריח אילנות מן הגנה הקטנה… מסב אנכי על כסאי אל שלחני… כמה טובה הגבינה והלחם השחור!… מה טוב השכר…מה מתוק לחכי… הבקבוק הראשון ריק, פתוח השני… הלב נעשה קל… חדל האכזר מהכות על ראשי… ומן הקיר מבין לתמונת הקיסר הגרמני ותמונתו הזועמת של ביסמרק מביטות אלי ברצון ובחבה שתי עינים כחולות של גרמנית יפה, צעירה, רעננה… מי היא זו?… היכן ראיתיה?… תמונת מי?… פנים גדולים צחורים… שערות זהב… אלי!… שערות שחורות כעורב… עינים תכלת… איפה!… מנין היא פה?… תמונתה?… היא, עצמה!… באה לרכך את כאבי… מה טובים פניה… מה מלאים הם השתתפות עמוקה… שקר הוא!… היא אינה כועסת עלי, אינה בזה לי, לא תגרשני!… מה עצובה היא!… עלי היא מצטערת, את כאבי היא כואבת… איפה, איפה שלי, בואי אלי, בואי, איני יכול לחיות בלעדך!…
– אָ־הֻ־אָ!… חַוַּגַּ’ה הַמְמַלִים פה… מנין בא, אימתי?!…
הקיצותי, הרימותי בתמהון את ראשי… היכן אני? שלחן מלא בקבוקי־שכר ריקים, שיָרֵי לחם, גבינה… חדר גדול עם תמונות בַנַליות… על פתח הדלת עומד מחמד, אחד מרכבי הפקידות עם שוט בידו ולעומתי עומד הגרמני עם פנים מתועבים ומצטחקים… זכרתי את מקומי ואת אשר אתי… איזו תולעת מוצצת בעומק לבי ואיזה רגש של כלימה משבר את רוחי…
– אולי ישו’ב חַוַגַּ’ה אל המושבה?…. מרכבת הפקיד פה…
– אשוב, בודאי אשוב… תודה לך, מחמד…
– שלמתי לגרמני, יצמאתי מן הבית. ישבתי במרכבת הפקיד ואשוב לפסגה… לאן אשוב?…
– לא יירו בנו עוד הנבלים… היום שלחו לעכו שלשים איש אסורים בכבלים…
באתי אל ביתי, בעלת־הבית ישבה על פתח ביתה ועיניה מלאות חרדה… היא קפצה לקראתי…
– היכן היה אדוני?… בבית־הספר לא ידע איהו, ואף אני לא ידעתי… כה דאגנו!…
– הייתי נצרך להיות בחיפה…
נכנסתי אל חדרי, נפלתי על מטתי, לא אכלתי, לא שתיתי.
– חש אני בראשי… אין לי תיאבון… עניתי מחדרי על בקשת בעלת־הבית. עברו שעות ארוכות, שעות קשות… “מי זה בוכה?… כה חרש, כה מר…”
זה היה בכיי… בכיה יתומה בתוך החדר הריק והמת שלי…
למחרתו בצהרים כששבתי מבית־הספר אמרה לי בעלת־הבית שלי:
– הגברת אלתין שלחה לשאול לשלומו…
“איפה?… היא דרשה לי? היא אינה בזה לי? לא תגרשני?…”
לבי הכני, הכני… בעמל רב בלעתי את מאכלי, לא יכולתי לאכול…
– אדוני חולה?… – פני בעלת־הבית שלי היו עצובים ומלאים צער…
– לא!… בריא אני… אין דבר!… – הצהלתי את קולי להרגיע את לבה.
בערב הלכתי אליה, מצאתיה מוטלת על הכסא המטולטל שלה ועיניה חצי סגורות… הרגישה בי, קפצה ממקומה…
– אדוני?! מה לו?… היכן היה? מדוע לא בא אתמול?…מה קרה לו?… איזה אסון?…
ידיה הקטנות לוחצות את ימיני ובעיניה מבריק מבט של פחד, של דאגה. שעות ארוכות ישבנו על המעקה. דברנו בקול רפה, קול נמוך כאבלים. את ידה לא לקחתי. כאסורות היו ידי על ברכי. היא לא גרשתני!… ואנכי אהבתיה… מה אהבתיה… לו יכולתי לנפול לרגליה, לחבקן ולהתפלל להן ולשפוך את מרי שיחי… מה טוב היה לי אז!…
יא
בערב השני ידעתי, הה ידעתי… מה אני לה… באתי אליה בשעה מאוחרת. לפנות ערב באה טלגרמה מבעלה, כי למחרתו ישוב. ולבי דחני להגיד לה איזה דבר… איזה דבר חם, אשר אולי לא תהיה עוד השעה כשרה להגידו לה. מצאתיה כמו אתמול נשענת על הכסא המטולטל שלה חצי ערה, חצי נרדמת. היה חשך, הירח כבר מאחר לצאת. ישבתי קרוב אליה, את ידה אשר הושיטה לי לא הנחתי מידי, בידי האחת אחזתיה ובידי השניה עברתי על חלקת עורה הדק. קרה היתה היד, בלי טפה של דם. פתאום משכה את ידה ממני. משכתה בעוז, לבי הכני. ישבה ממולי ואת ראשה הרימה ותבט ישר אלי, ועיניה… לא הכרתין הפעם… מה הביעו? כעס? תרעומה?… אלי!…
– אדוני לועג לי?… – וקול בכי דק, חנוק פרץ בין פתחי שפתיה… ודברים קשים מתוך הבכי…
איזמל קר עבר את לבבי, וסם צפעוני התפשט בכל אברי… קרח… הלב כמו חדל מדפוק… הנשימה עמדה, הדם הלך ונגלד…
– שפרה?!…
מה לי?… עיני חשכו… הנה שפרה נעשתה נקודה אחת, נקודה קטנה… נעלמה אף הנקודה… איננה… ואין מעקה ואין בית… חשך… ראשי סחרחר, סחרחר… קול רעש עלה באזני… שאון גלים… היכן אני?…
ופתאום… נגיעה קלה, קלה על שערותי… יד מי געה בי? ורוך ועדן שפכו מאותה הנגיעה הקלה וימלאו את כל בתי נפשי… וגליד הקרח המעיק על הלב נמס… הלב שוב דופק… עיני נפקחו… פנים קטנים, פנים טובים ומלאים רחמים קרובים, קרובים אלי… מבט מלא חרטה, מלא יסורים וצער מביט אלי… הפני איפה אלה? המבט שלה?… וקול לחשה אני שומע:
– אדוני הרגע… הרגע נא…
ומן הקול המלא חבה, חמימות, ערבות הנפש הוקל לי וירוח ללבבי… קל וטוב… ואפול לברכיה ואליט את פני בשמלתה… ואבך בכי מר, בכי עצור… האיש בן שלשים ושבע בוכה כנער על ברכי תלמידתו… לבכות!… לבכות!… זה יותר מעשר שנים יבשות עיני, יבשות ובוערות… תהיינה פעם אחת רכות… אשפוך פעם אחת את מרי שיחי לפני זו, שבגללה נשברו על חיי לרסיסים, אולי יוקל לי, אולי תכבנה הדמעות את האש האוכלת אותי… את האש אשר שרפתני, לא השאירה בי מתוֹם ותשימני גל של אפר… כמה פעמים בקשתי, התפללתי, התחננתי למלאך הממונה על הדמעות, כי יתן דמעות לי, ים של דמעות, דמעות רותחות וצורבות… ותפלתי מתה באויר ואזני המלאך היו אטומות… כמה פעמים צעקתי לשמים וצעקתי מתה בתוך חללו של המרחב הריק והשמים היו קשים כאבן… לבכות חפצתי! אבכה וירוח לי! האם אבוש לבכות? יבושו הם, אשר החריבו את עולמי בחוקיהם האכזריים אשר חקקו, במנהגים הקשים אשר הנהיגו ויחנכוני בהם וישעבדוני אליהם, ויעכירו את יפי נעורי… ויעשוני קלוע כל הימים בין הספקות… אבכה הפעם לרגלי האשה, אשר בה צֻמצמה כל קדושת חיי… ואבך…
וכשהוקל לי וכשהרימותי את פני אליה ואראה את פניה הדואבים, ואספר לה את כל לבי… דברים קטועים… שברי רגש… שברי־מחשבה… היא הבינה לי, וככל מה שהוספתי לספר רחבו עיניה יותר ותפקחנה יותר… תהום של צער של ענוי הנפש הנפתח ונשפך אל תוכן… מה יפו, מה עמקו באותה שעה!… זה היה יופי חדש, אשר נולד עם ספורי ויגדל עמו… סימן גדול של שאלה ושל תמהון הביט אלי מתוך העינים… וכאלו שאל: רבונו של עולם, למה תתאכזר ככה עם בני האדם הקטנים והמסכנים הללו, הגדולים רק בצערם?… גמרתי לספר. החרשתי. החרישה גם היא. ומבט עיניה לא סר ממני. ופתאום: בתוך עומק עיניה רחף, שט הניצוץ של ברק ממראה האפר… האשה הקבורה במעמקים השפונים פרצה החוצה בעוז ותצת אש באישוניה… וקול לחש, לחש צורב כאש שמעתי…
– לו ידעתי לפני שנים אחדות!…
– מה היה יכול להיות?… – צעקתי ואקפוץ כנשוך עקרב… וצעקתי היתומה מתה בחלל האויר… האמנם… היא אוהבת אותי?… ואנכי אחזתיה בכל כחי ואמשכנה אלי לבין זרועותי, חבקתיה, דבקתיה כחותם על לבי… לרקוד עמה חפצתי, לשיר, לצעוק… חפצתי לעוף עמה על קצוי הארץ, למקום בודד אשר עין איש לא תשורנו שם, רק לבדנו נהיה בו, לבדנו, שנינו… ואיש לא יפריענו ואיש לא יהיה בתוכנו, רק אנו ואהבתנו… אבל ידה הקטנה, הקטנה והרפה דחפתני פתאום בהחלטה… והניצוץ כבה בעינים והאשה נעלמה ואיננה…
– ירפני, אדוני ירפני… עבר הזמן, עבר…
ושוב היא מוטלת בכסא חורת, אלמת, חצי מתה…
– איפה, מה אמרת לי, איפה?…
שתקה. מבטה היה רחוק, רחוק… לאן נעלם? אנה פנה?… אל העבר?… מת אף לבי. ושוב אנו יושבים נדכאים ונענים, – שוב ידה הקרה בתוך ידי, שוב כסיתיה נשיקות חמות, והיא מתה. ושוב בא גל חזק וכביר וירימני… קפצתי ממקומי, משכתיה אלי, על כרחה משכתיה ואדבקנה על לבי… שפתי בקשו את שפתיה המתחמקות ממני… מצאתין… שפתי דבקו בהן!… אלי!… שפתיה נעשו חמות, מתוקות והן רועדות מתחת לשפתי ותדבקנה אל שפתי… נשיקה?…
– איפה!…
שוב צמחו לי כנפים, שוב חפצתי עוף אל קצוי הארץ…
– ירפני… ילך לו, אדוני… ילך…
נפלה חצי מתה על כסאה…
– איפה, חניני, איפה, רחמיני…
– ירפה אדוני… עבר המועד…
עבר?… מתי?!… היה הרגע ואבדתיו?…
ובין רגע חולפים עוברים דרך מוחי כל חיי למן היום אשר הכרתיה. עשרים שנה היו לי כרגע אחד… מתי היה זה? מתי היה הרגע?… האם אז, כשראיתי את דמעת־הצער על חוף הים?… או בשעה שראיתי את דמעת־הגיל על הככר לפני בית־הפקידות או אז, בפריז, בבית־החולים… אולי באה לבקשני?… ואז בירושלם ליד המגדל דברה על אהבתה היא?…
“למה לך לדעת כל זאת?…”
למה?… מחשבה איומה אחת מנקרת את מוחי… מי יודע?… אולי אהבתני בשעה שהיינו חפשים גם שנינו, בשעה שלא היה עוד קיר ברזל מבדיל בינינו, קיר זה הקימונו שנינו לאסון חיינו… שערות ראשי סומרות, מוחי מתבלבל לאפשרותו של רעיון מבהיל זה… אולי רק מקרה שאין דוגמא לאכזריותו הכה את שנינו בבת אחת…
מה חשקתיה באותו הרגע… אלי!… חשקתיה כמשגע… סלחי לי, יחידה שלי!… חפצתי אותה את כלה, את כלה חפצתי… באיזו שמחה הייתי נותן אז את כל חיי בעד רגע אחד של אושר־מלא… ואף חשקי זה – יצחקו לי השאננים או לא יצחקו! – קדוש היה, טהור היה כשלג אשר על ראש החרמון, כזהר טל בקר על ראש הכרמל!…
יב
למחרתו אחר הצהרים, בעוד היום גדול באתי אליה.
– התלכי לטיל אתי מעט?
– אלך.
הלכנו. באנו אל חורשת האקליפטוס, אל העצים העבים אשר מאחורי המושבה.
– את הולכת לפעמים אל החורשה?
– ביום שנסע מזה אדוני, בפעם האחרונה, ישבתי שם כל היום… מני אז לא הלכתי.
– בואי עמי…
באנו אל תוך החורשה.
– איזה עץ היותר יפה מכל העצים הללו, שפרה?
– היותר יפה… למה אדוני שואל?… זה!…
– בואי… ראי מה רשום עליו?…
– רשום?…
בתוך קליפת העת בעומק בשרו היה רשום באותיות גדולות: שפרה… ובאו עמוק עמוק בבשר העץ… השחירו מרוב ימים… פניה הוארו, הבריקו.
– מתי, אדוני?
– ראי!… – הראתיה על העץ מעברו השני.
– בשנת תר… באמת, עוד אז?… לפני עשר שנים… אנכי לא העזתי לחשוב…
– אפה, אפה שלי!… – חבקתיה משכתיה אלי…
– ירפה אדוני… – נחלצה מתוך זרועותי…
– נלך אל הגנה אשר עשו תלמידי?…
– נלך…
היא אהבה את גנתנו. היא אהבה את חיי הנטיעים הרכים והרעננים, המתחילים להתערה. ואף אנכי אהבתים. בתוך העצים ידעתי עץ אחד היותר יפה בין העצים וזה כבר אשר קראתיו בשמה וזה כבר השגחתי עליו ביותר.
– איפה! יפה העץ הזה?
– יפה!…
הביטה אלי ברצון.
– את העץ הזה קראתי בשמך…
– איך?… – שתי עיניה הכחולות הביטו אלי בתמהון.
– ‘שפרה’… כך רשמתי בספרי…
– אל יעשה ככה, אדוני… – פניה התכסו צל.
– למה איפה…
– חבל… עץ נחמד כזה… יבול… ימות!… איזה קול איום של נבואה קשה עלה מתוך דבריה…
– לא, איפה, חלילה!… אשמרהו כאישון עיני… אשקהו, אנטרנו… הוא יפרח, יגדל, ישגשג… עץ אהבתי הוא!…
הצל על פניה נעשה עב, שחור… ופתאום… דמעה גדולה נצנצה ונשארה תלויה בבת העין…
– איפה, למה?…
– אל יקרא את העץ על שמי, אדוני… אין לי מזל… כל הנוגע בי יבול, יבול כמוני…
– איפה!…
פתאום עמדה, התישרה מלא קומתה, הביטה אלי מבט עמוק, עמוק ותקח את ידי בשתי ידיה הקטנות…
– אדוני יבטיחני!…
– מה, איפה?…
– כי ישכח את הכל, את הכל מה שהיה בינינו בימים האחרונים, כי ישכח את כל מה שספר לי אתמול… ישכח ויהיה לי שוב רק אדוני היקר, אדוני החביב, החבר היותר טוב שלי…
– איפה, איני יכול… לי את, לי תהיי…
– אנכי לא אהיה לאדוני לעולם! אנכי אֵם לילדתי ולנצח לא אבגוד בה… יבטיחני אדוני!…
– איני יכול, איפה… אין בי כח…
– יהיה אדוני חזק כמו שהיה תמיד… יחזק, יאמץ, ישכחני, יזכור רק את תלמידתו, את חברתו…
– לא אוכל…
היא משכה את ידיה מעלי ותלך… הלכתי אחריה… אובד הלכתי אחריה ובלבי תופת… שבנו לביתה. השמש התחילה נוטה לערוב. עוד מעט תבאנה העגלות מחיפה, ישוב האדון אלתין"… פתאום התעורר בי איזה רצון עז, חזק כעשת…
– איפה, עמדי!… – עמדה.
– איפה, תלכי אחרי?… תהי לי?
– לא!… לעולם לא!…
עזבתני. רצה במדרגות למעלה…
יג
למחרתו כשקמתי היה רגשי קשה עלי ועל מחי העיקה מחשבת־אבן: “הלילה היתה איפה שוכבת בזרועותיו של הפקיד”… חרדתי כֻלי. רגש קנאה קשה כשאול תקפני והנני מודה על האמת: ברגע ההוא שנאתי את שניהם ובזתי לשניהם לפקיד ולה גם יחד… ולו היו שניהם לנגדי ברגע ההוא הייתי מוכשר לשפוך דם… אבל רוח ‘גבורתי’ נשתה מהר… מחשבה חדשה קמה עלי: “היכן היתה גבורתך בעוד זמן?”… ומחשבתי החדשה הכלימתני, דכאתני ותעשני קל ונבזה בעיני.
– הפקיד אלתין לא שב גם אתמול אל ביתו… בשרתני בעלת־הבית, כשיצאתי אל התה.
– איך?… למה?…
– איני יודעת… רץ בא אמש בערב מחיפה ויביא מכתב לשפרה… הפקיד נתעכב…
חרטה אכלתני: למה חשדתי את שפרה במה שלא היה בה? אולי שכבה כמוני כל הלילה עם עינים פקוחות מלאות צער וכליון־הנפש… ובבית־הספר ישבתי כעל גחלים: למה התעכב הפקיד?… ובצהרים סרתי אליה. פניה צהלו אלי.
– אדוני?!… מדוע לא בא אתמול בלילה!… הייתי מבשרתו18 בשורה טובה… יראה, איש רע, מה הפסיד!…
ומדי דברה נתנה לי את מכתב בעלה, הוא הודיעה, כי שלח לפני זמן הצעה לפריז לקנות כברות ארץ רחבות במחוז טבריה וליסד עליהן מושבות חדשות. עכשיו נתאשרה הצעתו והוא מצֻוֶה ללכת ולתור את הנחלות… מחיפה הלך לדרכו, אשר יעשה בה כשבועים ימים ויבקש אותה לבוא בסוף השבוע לנצרת ומשם ישובו יחדיו… אגב תראה את עמק־יזרעאל, שהיא נכספת זה כבר לראותו…
אנכי קראתי את המכתב מהוא עמדה מעלי בעינים פקוחות לרוחה לראות את הרושם, אשר יעשה עלי המכתב. כן, המכתב הפתיעני, אבל לא במובן אשר חשבה היא… אנכי ידעתי, כי את ההצעה עשה פקיד החונה בקרבת נצרת… ואם קבל בעלה צו מפריז, אין זה אלא לבקר את מעשיו של הפקיד ההוא, שהיה חשוד בעיני הפקידות ב’אידיאליות' יתרה… למה שקר לה בעלה? מדה זו לא הכרתי בו. הדבר היה לסימן רע בעיני: הוא רוצה להתהדר בעיניה; אין זאת כי הרגיש בהתרחקותה ממנו… הוא רוצה לקנות שוב את לבה באמצעים חדשים…
– אדוני!… שורה חדשה של מושבות… על גבול עמק־יזרעאל, בקרבת התבור והירדן!…
פניה ועיניה היו מלאים עליצות. נדמה לי שהיא רוצה להתהדר בכונה לפני ב’מעשה' שעשה בעלה… שוב לקברני?…
– אדוני אינו שמח!… פי!… מה היה לו?… לא נאה לו ככה!…
– שפרה, קשה לי לשמוח…
– רק לא להתאונן!… שומע הוא?… יהיה מעכשיו ‘אדם הגון’… לא כך? הנה כמה דברים יפים עתידים להעשות בעולמנו… אסור להתעצב!…
ועם שירה קטועה בפיה סבבה על רגלה האחת כבימים הטובים הראשונים ותצא מן החדר… מה היה לה? האמנם שמחה היא וטובת לב או רוצה היא לסמא את עיני?… בעוד רגעים באה שוב אל האולם הגדול.
– אדוני, מתי יסגור את בית־הספר לחופש הסתיו?…
– מחר.
– מה טוב!… הלא ילד עמי מחרתים לנצרת? לא כן?… נגמר הדבר, מה?
“ללכת עמה אל הפקיד?…” התקשיתי במחשבתי.
– אדוני מפקפק?… אינו רוצה ללכת עמי אל עמק יזרעאל?… – עיניה נתמלאו עצב חרישי…
– אלך, שפרה, אלך… כלום יכלת לחשוב שלא אלך עמך?…
– “נער טוב”!… ידעתי שהוא שוחרי ככלות הכל, טוב לב… יקבל את שכרו: ינשק19 את ידי וילך אל בעלת־הבית שלו לאכול צהרים… הלא היא מחכה לו, המסכנה…
ידה הרכה הקטנה הוגשה אל שפתי… ותעלם…
“מה היה לה?… מנין העליזות הזו והקול הזר הזה לשפרה הצנועה?…”
… אנכי לויתיה עד נצרת. בנצרת לא חפצתי להשאר אף רגע. הרגשתי כי אין אני יכול לראות ‘אותו’ ברגע הזה. בצאתנו שנינו ממרכבת הפקיד הושטתי לה את ידי להפרד…
– שפרה… נפרד… אנכי הולך ברגע הזה אל הגליל העליון…
– למה אדוני?…
סנטרה רעד שפתיה עֻוו מעט ובתוך קולה חרדה דמעה.
– איני יכול, שפרה… איני יכול לראותך נוסעת ‘עמו’ זה… אלך ולא אראה…
החרישה רגע קל.
– אבל אדוני ישוב… לא יעזבני?… לא יקח ממני את חברי האחד?… יזכור: לו הכל: בית־ספר, שירה… לי רק הוא!
מבטה הביע בקשת רחמים.
– אשוב, שפרה…
– ילך!… יעבור בארץ לארכה ולרחבה… ירפא… וישוב אלי בריא, עליז ומלא מרץ… לא כך?… הארץ תרפאנו. הלא אדוני כה אוהב את ארצנו!…
יד
בגליל לא נרפאתי כברכתה. שני חדשים נדדתי מהר להר ומעמק לעמק ממושבה למושבה וממכיר למכיר ואת רפואתי לא מצאתי. לא הטבע ולא האנשים לא נתנוה לי. נשמתי הוסיפה להשרף על האש המתמיד, ואשוב לפסגה: הרי מורה אני ותלמידַי מחכים לי!… אבל לא להוראתי ולא לתלמידי שבתי ולא אליהם משכני לבי. למה אכחש? כל ערכם אבד בעיני, בימים ההם!… באתי לחיפה רצוץ נשמה ושבור גוף. פנתה אמה לקראתי ברחוב. שמחתי לה כבימים הטובים הראשונים, ואף היא שמחה לי…
– שפרה כאן בחיפה…
– פה?… היכן היא?… מה היא עושה בזה?…
– קודחת, מימיה לא קדחה, אל אלהים יודע, מה היה לה!… היא בבית־המלון, בראש הכרמל… הלא תלך אליה, אדוני?…
– אלך… בודאי!…
ואלך, ואחרי שעה קלה כבר עמדתי בראש הכרמל ליד בית המלון הגרמני.
– היכן כאן מעונה של הגברת אלתין?… – שאלתי את השוער.
– אדוני המולה, אדוני המולה!… הגיעה לאזני קריאה של חדוה ובהפנותי את פני לעומת הקול ראיתי את ילדתה הפעוטה רצה אלי ברגליה הקטנות, תלתליה הזהובים מתנועעים באויר ועיניה השחורות מבריקות ברק של אושר… מה יפה היתה!… גם אומנתה הלכה אחריה. רצתי אל הילדה. תפשתיה, הרכבתיה על שכמי והיא צחקה בקולה המצלצל ותחזק בצוארי…
– ילדתי, היכן אמא?…
– אמא… לֹאשה… אוי לֹאשה!…
פני הילדה נעשו רציניים כפני גדולה ותאחז בידיה את ראשה הקטן…
– הגברת קודחת, אדוני, ראשה כואב עליה היום… – אמרה האומנת – היא על המעקה העליון, הפונה אל הגן…
– האם אוכל ללכת אליה?
– בודאי, אדוני… היא אמרה היום, שאדוני צריך לשוב באלה הימים…
– גם את תלכי עמי, ילדתי?
– לא, אדוני, היא הולכת לטיל…
נשקתי לילדה ואלך אליה. המעקה היה מכוסה מכל עבריו ירק חי כאפריון. היא ישבה נשענה על ספה רחבה ופניה אל הגן…
– שפרה…
ראשה נפנה אלי בפחד. נבהלה.
– אדוני!…
אלי! מה חורו פניה…
קמה במהירות מספתה ותצעד לקראתי. פניה החורים התאדמו מעט ועל שפתיה רחף צחוק קל של שמחה.
– שפרתי, מה לך?
– אין דבר, אדוני… מעט קדחת… ופני אדוני מה רעים… אלי!… איך לא יבוש?…
עמדנו איש למול חברתו, ידינו שזורות זו בזה ואך מבטינו דבוקים, חבוקים. ישבנו. ידה נשארה בידי. כה קטנה, כה רכה, כה עלובה…
– שפרתי… איפה שלי!…
דמעה גדולה נפלה מעיניה, התגלגלה, ירדה על הלחי20 ותפול מטה ואחריה עוד אחת ועוד אחת…
– שפרתי!…
משכתיה אלי הושבתיה על ברכי, בקשתי את שפתיה…
– אדוני, אל נא יגע בי…
שפתיה נשמטו ממני, אבל היא נשארה יושבת על ברכי כילדה קטנה.
– שפרה, למה את דוחה אותי?… למה תתאכזרי אלי?…
– אנכי קויתי… חשבתי, כי אדוני ירפא בגליל.. לשוא כל העמל…
– לא ארפא עוד, שפרה, אבדתי, אבדתי… כל עמל לא יועיל לנו!
נטיתי בזהירות יתרה את ראשה אלי קרוב, קרוב. שערותיה נגעו בשערותי ואנשקה על מצחה, על עיניה, על פניה, על שפתיה. בפניה פרח אודם… והנשיקות נעשו מתוקות, מתוקות… והרגעים נמשכו לאין סוף… רגעי נצח… ישבנו בלי תנועה, בלי מלה, בלי קול ורק שפתותינו דבוקות, דבוקות… פתאום נפל מבטי על חזה… החולצה הדקה נפתחה ומבינה נשקף אלי אחד משדיה… קטון, עגול ולבן כלבנת הספיר ורענן כסמדר שטרם פתח… ואיזה דבר סוער, סואן, משבר, מפרק, שלא ידעתי כמותו כל חיי קם בקרבי וראשי נעשה עלי כגלגל ולבי הולם, פועם ומבקש לקפוץ החוצה…
– איפה!…
קולי רעד מחשק ועלה גס וזר ופראי ומבלי שנתתי חשבון לעצמי אחזה ידי את שדה ותדבק בו בחזקה…
פניה התאדמו כתולע, נתמלאו חמה, נרתעה לאחוריה… אבל ידי אחזו בה בחזקה… לא הרפיתיה… ובעוד רגע קל פסקה התנגדותה… וברגע השני הרגשתי את כל גופה החם כשהוא מפרפר בין זרועותי אחוז חשק כמוני… וחזה חשוף… ואדע, כי עוד רגע תהי שלי… אבל פתאום התעוררה בכח משונה, דחיתני בשתי ידיה, נחלצה מזרועותי, צנחה מעל ברכי ותשב על הספה בלי אונים כחצי מתעלפת… ושוב פרץ מעין של דמעות מעיניה..
… מן החצר הגיע אלינו קול צחוקה של ילדתה…
“ברח לך מזה בעוד מועד!” צעק אלי קול אדיר, קול חזק מלבי…
– ילך אדוני… ילך מפה…
קולה היה קול דק וחנוק, כעולה ממעקים רחוקים… ותרם את פניה אלי… מלאים היו התעוררות21 עצומה ועיניה הבריקו אש…
– איפה, שמעיני רק פעם… עוד רגע… תשמעיני…
– יגיד… מה בפיו!?…
– שפרה… איני יכול להשאר יותר בפסגה במצב כזה… אנכי משתגע… אין בי כח עוד… האמיני לי!… שפרה אחת משתי אלה: לכי עמדי באשר אלך, או נפרד לעולם…
עברה התעוררותה, שוב חורו פניה כשׂיד. רק רגע קל התלקחה מלחמה נוראה בלבה.
– ילך, אדוני. נפרד…
הלכתי.
טו
הלכתי להפרד מבית־הספר, מתלמידי, מבעלת־הבית שלי. וידעתי, כי ללבבות אלה אגרום יסורים קשים. אבל הפעם עמד לי ‘מזלי’. בעלת־הבית הלכה עם בתה לשרון, בעלה של זו מצא שם עבודה ביקב. תלמידי הגדולים היו כלם בשדה. היורה הקדים לבוא וימלא את כל הידים עבודה.
עמדתי לפני הפקיד. הוא קבלני בפנים נזעמים. מה היה לו?… הגדתי לו את רצוני להתפטר מבית־הספר.
– כן?… – קולו היה קול התול למחצה וקול שמחה של נצחון למחצה – זהו סוף כל ה’אידיאות'… ובית־הספר מה יהיה עליו?
מנין הקול הזה?… האמנם חושד הוא בי?… או אולי הגידה לו שפרה איזה דבר…
ועוד דבר הפליאני: הוא ידע, כי באתי מחיפה ולא שאלני לשלומה…
– אבי חולה… בסכנה… קראוני לבוא…
– אם כן, עוד ישוב אלינו?…
נדמה לי שהפעם הורגשה בקולו הפתעה לא נעימה.
– לא אדע אדוני, לא אשוב עוד… ואם לעצתי ישמע, יפקיד את בית־הספר בידי המורה נ… מצאתיו ראוי לכך…
– הפקידות תדע לכלכל את מעשיה…
בקרירות יתרה נפרדנו. הלכתי אל חדרי. התחלתי לסדר את חפצי. והנה מחשבה חדשה הפתיעתני:
“מה אעשה לכתבי־ידי?…”
“תתנם לשפרה – קרא לי קול אחד.”
–שרפם"… אמר לי קול שני.
ערכתי מדורה. שרפתי את כלם. במבט מאובן ובלב ריק עמדתי והבטתי איך לחחו לשונות האש את מה שהיו פעם מחשבות, רעיונות, הרגשות… מה שחי פעם ויתן חיים אל לבי…
… ולמחרתו שוב עמדתי לקראתה בחדרה על ראש הכרמל. עמדתי וידעתי, כי פני מאובנים ושחורים ואכולי אש. מבט עיניה היא היה כבוי.
– מתי אומר אדוני לנסע?…
קול חלש, חרד.
– היום.
שוב רעד סנטרה הקטן כאז, לפני לכתי בפעם האחרונה גלילה.
– אדוני… מי ישאר לי?… על מי תעזבני?…
נעצתי בה את שתי עיני עמוק, עמוק.
“אֵבל קשה כסה את פניה. נתאבנו כפני אני.”
רגעים קשים אחדים שתקנו.
– אדוני… היכן כתבי־ידו?…
– שרפתים… אתמול בלילה…
שוב רעדו הפנים. רעדה כלה.
– ולי לא השאיר אף אחד…
– אַת רוצה בכתב־יד שלי, שפרה?…
– כן, אדוני!…
מחשבה־חץ עברה דרך מֹחי.
– אַת זוכרת?… אז כשנסענו מחיפה…
– תולדות אהבה אחת?…
– כן, אז שקרתי לך. לא כתבתי עוד. אכתוב ואשלח לך מן הדרך…
– האם ישלח?…
– אשלח, שפרה!
שוב החרשנו.
– שפרה… נפרד… היי שלום!…
– שלום, אדוני…
ידינו השתרגו הפעם האחרונה. נשקנו זה לזו נשיקת הפרידה. כלה רעדה כעלה נדף. הלכתי.
מעבר לחצר עוד הבטתי ממרכבתי אל עבר־המעקה אשר ליד חדרה.
חדרה… פנים קטנים, עגומים, עגומים הביטו אלי… כֻלי צער ויגון… מרכבתי נסעה לאט, לאט והפנים נעשו קטנים יותר, יותר… נקודה אחת… נעלמו.
האם לנצח?…
-
כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“ירושלם” ו“ירושלים” במקור, לאורך כל הסיפור – הערת פב"י. ↩
-
“נפשו” במקור, צ“ל נפשי ^– הערת פב”י.^ ↩
-
“לו”במקור, צ“ל לי – הערת פב”י. ↩
-
"תאונית“ במקור, צ”ל תאותנית – הערת פב"י. ↩
-
במקור חסרה סגירת מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
“היא” במקור. צ“ל: הוא – הערת פב”י. ↩
-
חסר סגירת מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
“הגדול” במקור, צ“ל: הגדולה – הערת פב”י. ↩
-
כך במקור – הערת פב"י. ↩
-
“אמול” במקור כך מופיע במקורות התנ“כיים והספרותיים במובן: אומלל, חלש, מיוסר – הערת פב”י. ↩
-
במקור חסר סגירת מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
“הילד” במקור, צ“ל: הילדה – הערת פב”י. ↩
-
במקור חסרות מרכאות סוגרות – הערת פב"י. ↩
-
במקור יא, צ"ל ט – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
כך במקור – הערת פב"י. ↩
-
חסר במקור מרכאות סוגרות – הערת פב"י. ↩
-
“מבשרו” במקור, צ“ל מבשרתו – הערת פב”י. ↩
-
“ינשך” במקור, צ“ל ינשק – הערת פב”י. ↩
-
“הלח” במקור, צ“ל הלחי – הערת פב”י. ↩
-
“ התעורעות” במקור, צ“ל התעוררות – הערת פב”י. ↩
הידעתם את יענקל האקאֵר מצפת?
אם לא ידעתם אותו, – לא ידעתם ולא ראיתם מימיכם אדם, ששני פרצופים לו: פרצוף אחד לכל ימות השבוע, ופרצוף שני לשבת ולחג, ופרצופו האחד שונה מחברו תכלית שינוי.
האקאֵר משמעו: מקצב בבתי המטבחיים בשר ועצמות בקופיץ. ומסתמא ידוע לכם, שיהודי צפת אינם טועמים טעם בשר אלא משבת לשבת. הדברים אמורים כמובן ברוב מנינם ורוב בנינם של יהודי צפת, שעניים מרודים הם, ואילו האמידים המעטים שבהם מוסיפים עוד יום אחד בשבוע לאכילת בשר, והוא יום ג‘. ביום ב’ וה' לא נאה ליהודי צפתי להרבות באכילה, גם לזה שאינו נוהג להתענות כמנהג המהדרין, וביום א' וביום ו' הרי אין כדאי לאכול סתם בשר, מפני שקרובים הם מזה ומזה ליום, שבו מצוה לאכול בשר, הוא יום השבת.
גם המוסלמים שבצפת אינם מרבים באכילת בשר. להם – לחם, חלב, ירקות, דבש ופירות משלהם, והבשר בא להם רק כתוספת. לפיכך מספיק בית־המטבחיים שבצפת ליהודים ולמוסלמים גם יחד, משותף הוא לשתי העדות, ויענקל האקאֵר אף הוא משותף להם, ואף על פי כן אינו מוצא פרנסתו אלא בצמצום.
נמצא, שלא כל ימות השבוע עסוק יענקל האקאֵר בעבודתו, אבל פרצופו – פרצוף של מקצב בשר ועצמות – בעינו עומד כל ימות השבוע. וכן סדרו בימות החול:
לפיאות אין זכר, הן מסותרות מתחת ל“כפיה”. והכפיה כרוכה היטב היטב מסביב לראשו, ומסתירה את שערותיו ואזניו ויורדת לפנים עד למטה ממצחו. שני קצותיה של הכפיה פונים לאחוריו, סובבים את ערפו וחוזרים שוב לפנים ומכסים את סנטרו וזקנו ומסתירים אותם מעין רואים. רק הפה, החוטם והעינים גלויים.
רגליו של יענקל ערומות הן מברכיו ולמטה ויחפות. הרגלים הגרמיות מכוסות שיער צפוף ושחור, וכפותיהן נוקשות כעור הגמל, מהלכות הן על גבי קוצים ולא איכפת להן. גם שתי ידיו השעירות ערומות עד לבית־השחי, ושריריהן מתוחים ובולטים כחבלים. כל שאר גופו, מצוארו ועד ברכיו, עטוף בשק עבה, ה“תפור” מלכתחילה לשם כך, וחגורת העור שעל מתניו מהדקת היטב את השק אל בשרו. וכי יקרה המקרה ונקרע השק באחד המקומות – ייראוּ עור בשרו השחור והציציות של הטלית־קטן בלבד.
זה פרצופו של יענקל האקאֵר כל ימות השבוע.
בימות החול מדבר יענקל את דבריו המעטים ערבית; מטבעו אינו מרבה לדבר. וגם את הקללות הוא מקלל ערבית. רגיל הוא לקלל, בשעת עבודתו ובשעת האבקו עם שור נגח המובל לשחיטה, סתם לשם הנאה ומטוב לב. ודווקא כשלבו רע עליו, ישתוק שתיקת אֵלם, לא ידבר ולא יקלל. במלקחים לא תוציאו מלה מפיו. את הקללות למד יענקל בשוק הבהמות, בעודנו נער, כשהיה רץ לשם אחרי אביו הקצב.
ופרצופו של יענקל האקאֵר בימו שבת וחג מהו?
לא תאמינו למראה עיניכם. “שטריימל” לראשו, פיאות עבות יורדות לו משני עברי פניו, זקנו השחור מסורק, “ז’ופיצה” מכסה את כל גופו, וכשיבדר הרוח את כנפיה, ייראו מכנסים וכתונת של בד לבן, על רגליו גרביים לבנות ונעולות הן סנדלים שחורים של עור. יהודי כדת וכדין. וכל פניו קורנות אז וכאילו אומרות: יהודי אנכי, כמוכם כולכם, אתם “אברכי המשי!” במשך כל יום השבת – המלים היוצאות מפיו רוּבן “אידיש” ומיעוטן מלים של “לשון קודש”, שנשתמרו בזכרונו מגירסת הינקות.
ביום הכיפורים יעלה יענקל לתורה – “הגבהה”, באחד המניינים שבסימטה צדדית, ובשמחת תורה יעלה לתורה “עם כל הנערים”, והוא המברך את הברכות בקול רם וחגיגי כיהודי בר־אוריין. פעמיים בשנה ילבש “בגדי שבת” גם ביום חול, אלה הם ימי ה“יאָהר־צייט” שלו על מות אביו ואמו, ואת ה“קדיש” יקרא בקול רם כצורבא דרבנן. אל בית המטבחיים לא ילך בימים אלה ויהי מה. יענקל האקאֵר שובת אז.
רק בדבר אחד יוּכר יענקל בשני “פרצופיו”: בעיניו. עינים יש לו גדולות ושחורות וטובות, ונצנוץ של ילדות מנצנץ בהן. יהודי צפת אינם טרודים ביותר בעסקיהם. מרובות הן שיחות הבטלה שלהם. אפילו העוסקים בתורה – עושים זאת רק לסירוגין. לא כל שכן העוסקים בעניני חומר. “החומר” אינו מרובה בצפת. והצפתיים אינם אצים בכלל, אינם נחפזים ואינם בהולים. “העולם” לא יברח מהם. ומשכניהם למדו לדעת, ש“המהירות” – מעשה שטן“. הימים ארוכים מאד בצפת. וגם ימיו של יענקל האקאֵר ארוכים הם. ומה יעשה בשעות הבטלה? “אברכי המשי” מתהלכים מעדנות ברחובות המעוקלים של העיר, במעלות ובמורדות. עקב בצד אגודל יצעדו על גבי האבנים החלקות של המדרכות וישוחחו ב”חדשות“. החנוונים והסוחרים מתכנסים באחת החנויות שבשוק הריק ומתווכחים ורבים ביניהם ודנים על… כיצד היו נוהגים, אילו היה צפת – תל־אביב? לומדי התורה מקדימים לבוא למנחה ומאחרים לצאת אחרי מעריב, ומדברים רכילות ולשון־הרע ומגנים את “הקולוניות” המחללות את קדשי הדת. ויש צפתיים היושבים ספונים בבתיהם ומספרים עם בני ביתם. ליענקל האקאֵר אין חלק בכל אלה. ה”חדשות“, “הרכילות” ו”הדיונים" אינם מושכים את לבו. וגם ביתו אינו מושך אותו. חדר קטן ואפל יש לו ב“חצר” מזוהמת וספוגה ריחות רעים. ה“פלג־גוף” שלו מלאה תמיד טענות; אשה חולנית היא ודוויה, והפעוטות רעבים על פי רוב ועיניהם חולות. ערומים הם למחצה ולא יתבוששו, ובטנם נפוחה. אין ביתו של יענקל חביב עליו, פרט לשבתות וימים טובים. אז יהיו פנים חדשות לבית. כל השכנות מנקות בצוותא את ה“חצר”, שוטפות יפה יפה כל מבוא וכל מוצא, מסיידות בסיד לבן את מפתני־החצרות ואת הדלתות החיצוניות. הריחות הרעים מסתלקים אז מעצמם… “והיא” – פניה קורנים לאחר הדלקת נרות־החלב לכבוד השבת. הילדים מרוחצים ומלובשים, אודם פורח בלחייהם, עיניהם נוצצות, ונחיריהם מריחים את הריחות הנעימים העולים מן המטבח. אז יאהב יענקל את ביתו ואינו יוצא כל השבת מפתחו. אבל בימות החול, כשמציקה לו הבטלה, הוא יוצא מן העיר ושם פניו אל ההרים. רגליו הגדולות גמישות מאד, ועל נקלה יטפס ויעלה פעם על הר כנען, פעם על “הר הכלה” ופעם עד לצלעי הר העצמון יגיע, מעבר לקברו של הצדיק ר' שמעון בר יוחאי. יענקל אוהב את ההרים. וזוכר הוא, שבילדותו היה אביו מספר לו, שסבא שלו ישב פעם בכפר של פלחים יהודים ברמת העצמון, והיה עובד־אדמה, ועדרי צאן ובקר היו לו. ועד מה משתוקק גם יענקל לשבת כל ימי חייו בצלע ההר ולהיות איש עובד־אדמה!
וכאן, בצלעי ההרים, הכיר יענקל לדעת את מחמד רועה הצאן מבֹּיריה, ומאז יפגש עמו בהרים לפרקים קרובים. העזים והכבשים גולשים מן ההר, מתפזרים לכל עבר לבקש מזונות בין הסלעים. ויענקל ומחמד יושבים, זה בצד זה, ומסתכלים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
מחמד הוא אדם גוץ ורזה, עור ועצמות, אבל מהיר־רגלים הוא כאיילה. רגליו יחפות כל ימי חייו, נעל לא ידעו, וכפות רגליו נוקשות יותר מכפות רגליו של יענקל – אף מסמר לא יינעץ בהן. וכל עתותי השנה, בחורף ובקיץ, הוא לובש עבּיה, בה בלבד הוא מכסה את מערומי גופו, ואותה יקשור, יהדוק אל בשרו בחבל דק. כתונת בד לא ידע גופו מימיו, מכנסים – לא כל שכן. חוץ מעבּיה אין למחמד כל “רכוש”, פרט למקל־חובלים ארוך וכבד, הקל בידיו כ“נוצה”, אותו יטלטל עמו ויקלע בו גם ממרחק אל המטרה ולא יחטיא. וגם חליל לו, שבעצם ידיו עשאו מקני הסוף שליד המעיין בוואדי לימון. חביב עליו חלילו ובו יחלל לצאנו ולנפשו. ופעמים יחלל בו גם לחברו, ליענקל, אם יפצר בו. שניהם – נפשם נכספת לשירה. הכלב – רק למחצה הוא של מחמד, כי “מזונותיו” על בעליו, בעלי הצאן, הפלחים מבּיריה. בעודנו כלבלב קטן, מצאהו מחמד מוטל מוכה ופצוע בצדי הדרך בואך עין־זיתים, ויאספהו ויגדלהו ויאמנהו עמו להלך אחר העדר. הכלבלב גדל ויהי לכלב שעיר ועז נפש, אף כי עצל במקצת, ונאמן היה למחמד ומכיר טובה לו כל ימיו. אמנם חיי כלב אינם ארוכים, וגם חייו של רועה צאן בבּיריה אינם ארוכים. הקור אוכל אותו בחורף, החום מכלה את כחו בקיץ, והרעב – כל ימות השנה. מחמד גופו אף הוא אסופי היה. פעם מצאוהו נשי הכפר, ברדתן לשאוב מים מן המעין – תינוק מושלך לרגלי ה“מזבלה” שבקצה הכפר. אין זאת שנולד בחטא. ותרחמנה הנשים על התינוק ותאספנה אותו אל… אהלו של רועה העדר, איש בידואי מן החוּלה. ומטעם הכפר הקציבו לרועה “קצבה” לגדל את הילד העזוב. ושם קראו לו: מחמד. כשגדל הנער, היה עוזר לרועה בעבודתו, ובמות הלזה מינו אנשי הכפר את מחמד לרועה להם.
“הקיצבה” של מחמד מן הכפר היתה, שק חטים אחד ושק דוּרה אחד לשנה, ובאיסור חמוּר נאסר עליו לטעום מן החלב של הצאן, כי כל החלב לתעשית גבינה. ויהי מחמד מערבב מידה של חיטים ומידה של דורה, טוחנן בעצם ידיו בריחיים ואופה לו פיתות לחם. משרשי השדה המתוקים היה מלקט ו“מרמס” בהם את לחמו. והפלחיות הרחמניות היו נותנות לו לפעמים בצל או צנון.
העביה ניתנה למחמד מטעם הכפר, ביום שנתמנה לרועה.
יענקל האקאֵר ומחמד נפגשו והכירו זה את זה במקרה. פעם, בימי הקיץ, כשישב יענקל על שיא הר כנען, על אחת מאבני השדה, והסתכל בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, נשא עיניו אל ההרים הרחוקים, השקיף אל הכנרת ואל שפך הירדן, וראה עדר צאן גולש בין הסלעים. בראש העדר צעד הרועה, מקלו נטוי על כתפו ועבייתו תלויה על גבי המקל, להיות לו לצל בשרב הקשה. על מתניו לא נשאר אלא החבל בלבד. הוא הלך לאטו וחילל בחלילו. העזים והכבשים התנהלו בעצלתיים אחריו, מהן מפגרות וכובשות ראשן בין רגליהן, למגן מן השמש הלוהטת. הכלב השעיר הלך כמאסף, לשונו משורבבת לו מפיו והוא מנשם בכבדות.
נסתכל מחמד ביענקל, יענקל נסתכל במחמד, – ובבת אחת ברכו איש את רעהו לשלום.
ושוב על יענקל האקאֵר.
עד לשנתו השמינית למד ב“חדר” ככל טובי ילדי ישראל. אביו הקצב שילם שכר לימוד בחשק ובלב טוב. קוה קיוה שהתורה תוציא את בנו מן הפרנסה השנואה עליו. ורק לפעמים רחוקות מאד שלח האב את בנו הנער בשליחות בעניני מקצועו וגרם לו ביטול תורה. אבל לפעמים קרובות יותר היה הנער נגרר מעצמו אחרי אביו בלכתו אל שוק הבהמות. כמתגנב היה הולך בעקבותיו, כי נפשו חשקה לראות את הבקר ואת הכבשים בככר השוק.
בסוף השנה השמינית לחיי הנער נהרג אביו בהרים, בסביבת גוש־חלב, כשחזר מן השוק שבבּנט איל ג’בל ועמו הבהמות שקנה. את גופו של אביו ההרוג מצאו והביאוהו לקבר ישראל, אבל הבהמות שבקניתן השקיע אביו את כל הונו וגם כספי “גמילות־חסדים”, נעלמו. ועקבות הגזלנים לא נמצאו, ההרים “בלעום”. אמו של יענקל, אשה חלשה וחולנית – מביתו של דיין נתגלגלה לביתו של קצב – מתה אף היא אותה שנה, והנער נשאר יתום מאביו ומאמו. “אנשים טובים” הוציאוהו מן ה“חדר” וסיפחוהו כשליח־עוזר אל אחד הקצבים. מעט מעט התרגל הנער לעבוד את עבודתו; בריא היה וחונך להיות “האקאֵר” ואף עשה חיל במקצועו. ברבות השנים היה בעל מקצוע ראשון בצפת, חביב על הקצבים היהודים והמוסלמים. ידו היתה יד פתוחה ומזגו נוח וכל הליכותיו בנחת.
“נשים צדקניות” השיאו ליענקל אשה מדלת העם, נערה חולנית. וגם נדוניא קבצו על יד לזוג החדש: לה – שמלת־חופה של משי וכתונת אחת, ולו – “שטריימל”, “ז’ופיצה”, כתונת אחת, זוג מכנסים תחתונים וטלית. הוא שמרם כל ימי חייו כאוצר יקר. לחתונתו באו כל הנכבדים של שתי העדות, היהודית והמוסלמית. יענקל האקאֵר היה, כאמור, איש טוב ורך המזג. מעולם לא כעס, לא רגז, לא חרק שן ולא קפץ אגרוף, ולא קילל איש. קללותיו בשעת עבודתו היו לשם הנאה בלבד, ולא היו מכוונות לשום אדם. ורק פעם אחת בימי חייו העלה חימה, וחבריו זוכרים את הדבר ונזהרים מאז, לבלתי הקניטו, אף כי יודעים הם את טוב לבו. ומעשה שהיה כך היה. מלבד משכורתו הקבועה, שהיתה מגעת עד 10 “מג’ידות” לחודש, היה יענקל רשאי לקחת בסלו לביתו, כל ערב־שבת, מעט משיירי הבשר, כרעיים ועצמות, מן הטובות והרכות, שהיה בוחר לעצמו כפי בקיאותו. פעם אחת ביום חמישי עם שקיעת החמה, משסיימו יענקל והקצבים את מלאכתם בבית המטבחיים, וגם הכינו הכל לבוקר יום המחרת עמדו ללכת לבתיהם, כשסליהם מלאים לכבוד שבת. והנה בא שליח מיוחד מביתו של אחד גביר בעיר בבקשה לתת לו הרבה עצמות טובות ורכות, מלבד מנתו הרגילה, כי סעודת מצוה בביתו בשבת, ו“הצ’ולינט” מן ההכרח שיהיה “כיד המלך”. “בקשתו” של הגביר פקודה היא לקצבים, שכולם לווים ממנו כסף ברבית. עמדו וחיפשו פה ושם, וכשלא מצאו די עצמות רכות, כי כבר נחלקו למקורבים ולקרובי הקצבים ובני משפחתם וסתם מיוחסים, הושיט אחד הקצבים את ידו אל סלו של יענקל. פניו של זה אדמו כדם, חרק שיניו בקול, כדרך החיה בשעת כעסה, וידיו תפסו במטיל הברזל המיועד לסגירת הדלת. אימה נפלה על כל הקצבים ונרתעו לאחוריהם. השליח של הגביר ברח על נפשו וכל עצמותיו רועדות.
ולא על עלבונו שלו נתכּעס יענקל האקאר אלא על עלבון אשתו וילדיו, שהרי רק אחת בשבוע הם אוכלים לשובע. הוא יענקל עצמו, לא טעם טעם בשר מאז נתייתם והתחיל עובד מעשה קבע עם הקצבים. בשר לא אכל, ועצמות־בשר לא לקק. כל ימיו עשה באוירו של בשר, ריח של בשר נשם, וריח של בשר נדף ממנו ומן השק אשר לבש, ואילו מאכל בשר תעבה נפשו.
יענקל האקאֵר אהב מאכלי חלב. אמנם, פרט לסעודת־חלב של שבועות, מרק חלב ואטריות, לא טעם טעם חלב כל ימות השנה. מאכלו הרגיל היה לחם ובצל ושום בחורף, ולחם ו“סאלאטה” מעגבניות ופלפלים חריפים בקיץ, ותוספת זיתים כבושים כל השנה. ובליל התקדש השבת היה מברך “המוציא” על חלה, בוצע ומחלק לאשתו ולילדיו ואוכל “דגים ממולאים”. ולמחרת יאכל “צ’ולינט” של “בורבל”, שעועית ואורז ו“קוגל” של אטריות ו“צימאֵס” של צימוקים – “מאכלי מלכים”.
ברם בדמיונו היה יענקל מתאר לו כל מיני מאכלים של חלב, ולא חלב בלבד, אלא גם גבינה וחמאה. וידע “בעל־פה” תריסר שמות של מאכלי חלב.
ואילו מחמד רועה הצאן – מאכלי בשר היו חלום חייו. אמנם הוא טעם טעם בשר רק פעם אחת בחייו. יום אחד עבר עם הצאן מהר כנען להר עצמון, וכשחצה את הדרך, ראה חבורה של פלחים יושבת ושוחטת גמל, שמעדו רגליו ונפל ולא יכול לקום עוד. הפלחים חלקו את הבשר ביניהם, וכשהשגיחו ברועה וכלבו שעמדו שניהם וקלטו בנחיריהם את ריח הבשר, נתנו מנה אחת של בשר לרועה וחופן עצמות לכלבו. לאשרם של שני אלה לא היה גבול. הכלב חטף בשיניו את העצמות, ברח והסתתר מאחורי אחת האבנים הגדולות – מחשש עין רעה. ומחמד צלה בו במקום את מנת הבשר שלו באש שהבעיר, בקוצים וגללים שאסף, – ובלע את הצלי בעודנו בכפו.
ותאוותו למאכל־בשר גדלה מאז מאד. פעם בשנה, בחג ה“קרבן”, שאז מצוּוה כל מוסלמי לאכול בשר, היה מחמד יוצא ידי חובתו בלקיטת עצמות משולחן בעליו הפלחים. ברם העצמות ברובן היו לקוקות למשעי.
גם את ריח הבשר היה מחמד שואף אל קרבו בחשק. ובמקצת יקר היה עליו יענקל בגלל ריח הבשר הנודף משק לבושו. ודווקא את החלב לא אהב מחמד ביותר. וחברתו של מחמד יקרה בחלקה ליענקל על שום ריח החלב הנודף מן הצאן אשר לרגליו.
פעם ישבו יענקל ומחמד בצלע ההר ושפכו שיחם זה לזה.
תחילה דיברו על עולם שכולו טוב.
אמר יענקל: כל ימות השבוע – שבת.
ומחמד אמר: כל השנה – “רביע”.
חזר יענקל ואמר: כל הלילות – “זמירות.”
ומחמד לעומתו: כל הלילות – לילות ריח.
אחר־כך שוחחו על עסקי אכילה.
פתח מחמד: אֵין טוב ממאכלי בשר, צלי בשר.
ויענקל משיב לו: חצי המלכות בעד מאכלי חלב. מרק חלב ואטריות.
ומחמד סיפר לחברו מה שקרה לו בימים האחרונים. הפלחים אנשי ביריה עשו חסד עם רועה הצאן שלהם. הם הרשו לו לחלוב בשבתות את צאן היהודים האמידים שבצפת ולא תבעו לעצמם חלק משכר טרחתו. עם שחר, בטרם יתאסף העדר ליד הבאר, שם מחכה לו כלבו הנאמן, ירוץ מחמד כחץ מקשת לצפת, יחלוב את הצאן של היהודים, וישוב במרוצה אל עדרו. אחדים מבעלי הצאן שבצפת, מן המהדרים, אינם אוכלים את חלב צאנם הנחלב בשבת, וגם לעניי היהודים אין נותנים אותו משום “לפני עיור לא תתן מכשול”, אלא מוכרים אותו למחרתו למוסלמים בחצי חינם. שבת אחת נמלכו בעלי הבתים האלה והחליטו לתת את החלב “מתנה” למחמד תמורת שכר טרחתו. והם השתאו והשתוממו מאד כשראו, שאין מחמד מרוצה כל כך מנדבת לבם. אין לבו לחלב. מעט מן החלב שתה וטבל בו את פתו, ואת המותר נתן לכלבו. הכלב נהנה הנאה מרובה מן החלב וכּשכש מתוך הנאה בזנבו, לקק את ידי בעליו והסתכל בו בחיבה.
עיניו של יענקל אורו לשמע הדבר, ולקק את שפתיו בתאוה. כוח דיבורו כאילו ניטל ממנו. מלחמה התלקחה בלבו: היאמר לחברו את אשר בלבו או יחדל? לסוף התאזר עוז ופנה אל מחמד ושאלהו בשפה רפה: התרצה ליתן לי את חלק החלב של כלבך? ולכלב אביא עצמות תמורת החלב.
הפעם אורו עיני מחמד והוא בלע את רירו מרוב התרגשות. ושאל בלחש את חברו: התרצה לתת לי עצמות, שלא לקק אותן איש לפני, תמורת כל החלב? לכלב אתן פיתת לחם משלי.
יענקל האקאֵר קפץ בשמחה ממקומו והושיט ידו לידיד, למחמד הרועה. הם “תקעו כף” איש לרעהו לגמר עסק זה של חילופין.
מכאן ואילך היה מחמד מחביא כל שבת את החלב, שהביא עמו מן החליבה, ומביא אותו עם חשכה לביתו של יענקל. הבית מלא אורה. בעל־הבית עם כל משפחתו מחכים לאורח בקוצר רוח. ולא בידים ריקות הם מחכים לו. בערב שבת היה יענקל מביא לביתו מנה מיוחדה של עצמות בשביל מחמד, וגם מן הכרעים היה מביא לו מעט. כבודו של יענקל גדל בינתיים בעיני הקצבים, ולא היו מקפידים עמו במנתו. ואשתו של יענקל היתה מכינה למחמד “צ’ולינט” בסיר מיוחד לו. “יהנה גם הגוי”. לבה של אשת יענקל טוב עליה בערב שבת ובשבת. הוא “שלה” מביא הביתה “מכל טוב” לכבוד שבת: “סל” מלא מבית־המטבחיים, ומן השוק אוקיה של דגי טבריה, ושתי אוקיות קמח סולת. על האוקיה של דג תוסיף בצלים ולחם ביד רחבה והיו ל“דגים ממולאים”. יאכלו הילדים והוא לשובע. ומן הקמח תאפה “חלה” בשבילו: ל“המוציא”. ומאז נתברך הבית בחלב פקד יענקל על אשתו להכין דייסה מיוחדת של בוּרבל לכבוד “מלוה מלכה”.
ובבוא מחמד בצל קורת חברו ימצא ערוכים שני שולחנות: אחד “שולחן בשר” בשבילו, ואחד “שולחן חלב” בשביל בני־הבית. על שולחנו של מחמד עומדת קערה מלאה עצמות־בשר, שלשון אדם לא לקקה בהן. והוא, מחמד, מלקק מעליהן את ליחן ואת שומנן ולועס את שיירי הבשר שדבקו בהן ובולע בהנאה מרובה, וגם את העצמות הרכות “יטחן” בשיניו החדות.
ועל שולחנו של יענקל עומדת קערה גדולה מלאה דייסה של בוּרבל, ואל תוכה יוצקת אשתו את החלב, שהביא מחמד, לאחר שהרתיחוהו על האש. יענקל ואשתו וילדיו שולחים את כפותיהם ריקות אל הקערה ומחזירים אותן לפיותיהם הפתוחים כשהן מלאות דייסה מעלה אד. פני יענקל קורנים מרוב הנאה. “מלוה מלכה” כיד המלך! וכטוב לבו של יענקל בחלב יפתח בזמירות הזכורות לו מבית אביו. אותה שעה מוציא מחמד את חלילו ומחלל את מנגינותיו.
ומנהג זה של “מלוה מלכה” משותפת לשני החברים יענקל האקאֵר ומחמד רועה הצאן עמד בעינו שנים רבות.
א
ארבעים יום לפני הלידה עומדים ומכריזים במרומים: בן־פלוני לפלונית! אבל יש וגם במעשיהם של דרי־מעלה חלה טעות לפעמים.
במושבה קטנה שביהודה ישבו מראשית הווסדה שני זוגות, שני בתי־אב, וקשרי ידידות ושכנות טובה ביניהם. הזוג האחד – שמו של הגבר חיים, ושם האשה צפּוֹרה. הזוג השני שמותם זנויל ודבורה. חיים וזנויל שניהם עגלונים היו. אלא שחיים בעל־עגלה היה, פשוטו כמשמעו, סוס ועגלה לו משלו והוא מסיע יום יום “נוסעים” ומשאות ממושבתו ליפו ומיפו למושבה. עם צאת השחר היה יוצא לדרכו והנוסעים ממתינים לו במוצאי המושבה, ועם צאת הכוכבים היה חוזר מדרכו. אין הדרך רחוקה כל כך, אלא שהיא עשויה חול, וגלגלי העגלה שוקעים בו ורק בדי־עמל תיחלץ. “הנוסעים” נקראים כן רק כדי לשבר את האוזן; על צד האמת ראוי להם שייקראו “הולכים”, כי שלושת רבעי הזמן הריהם מהלכים בצדי העגלה ומאחוריה. הנסיעה ליפו נמשכת ארבע שעות, שכן כוחותיו של הסוס עדיין רעננים הם ומשא לעיפה אין בעגלה; ומיפו – שש שעות ומעלה, הכל לפי המשא והעגלה.
זנויל לא היה כי אם עגלון, לאמור נהג בשני סוסיו של אחד האכרים האמידים במושבה. ליפו היה נוסע רק לעתים רחוקות עם בעליו ובני ביתו; את הדרך ליפו היה עושה במשך שעתיים, והוא הדבר גם בחזרה, שכן סוסי בעליו זריזים היו ומהירים. בימות החורף היה זנויל ועוזרו הערבי חורשים בשדה, ובימות הקיץ היה מוביל זבל, חמרה ואבנים.
עם כל ההבדל במעמד שבין בעל־עגלה ועגלון, היו שניהם, חיים וזנויל, ידידים נאמנים וגם שכנים טובים. מגרש היה לחיים במושבה, ועליו בנה בית קטן משלו, בית־אבנים ממש, חדר רחב־ידים, הוא חדר־השינה וחדר־האוכל, וכשתרצו גם חדר־אורחים. ובצד הבית דבק מטבח קטן עשוי קרשים. ומצדו השני של הבית הקים לו זנויל, ברשות ידידו, צריף־עץ מחולק לשנים: המדור הגדול לו ולאשתו, והמדור הקטן לרפת. שכן פרה מפורסמת לו לזנויל, או נכון יותר – לדבורה אשתו. היא המטפּלת בפרה, והחמאה מעשה ידיה ידועה לשבח במושבה בשם “חמאת דבורה”. יחד עם הפרה גרה ברפת, במדור זעיר מיוחד, בתה העגלה, וכן הסתופפו שם מנין תרנגולות המטילות ביצים, ועמהן “גבר” אחד, שהכריז על עצמו עם כל אשמורה בלילות, ובימים – עת אחת התרנגולות שלו מטילה ביצה בצנעה.
שני הרעים כרוכים היו זה אחר זה מאז נפגשו לראשונה עם הווסד המושבה, אם כי שונים היו במבנה־גופם ובאוֹפיים. חיים היה בעל קומה בינונית ורחב־כתפיים; זנויל היה גבה־קומה ודל בשר. חיים בא מן הגולה והוא יליד כפר, בעל מרץ ועובד חרוץ, לבו טוב עליו תמיד ודיבורו בהלצה, אם כי ממעט היה בדיבורים, – וכל כולו חביב על הבריות. ואילו זנויל יליד צפת היה, אף הוא טוב לב, אך מהיר־חימה לפרקים. שתקן היה ואדיש, נוטה לעצלות ותנועותיו מרושלות.
שניהם חשוכי־בנים היו, אם כי נכנסו לחופה לפני שמונה שנים כמעט, בעת ובעונה אחת; חיים בכפרו, לפני עלותו ארצה; וזנויל בצפת, בטרם יצא אל “המושבות”.
ב
כגברים הידידים כן גם נשותיהם שונות היו באופיין, ואף על פי כן ידידות נאמנות. כידוע שכנוּת טובה של נשים טעונה סגולות מיוחדות יותר מזו של גברים. שכּן גברים עושים רוב זמנם מחוץ לבית ונגיעתם מועטת, ואילו נשים שכנות יושבות כתף אל כתף רוב שעות היום. אך דבורה וצפורה עמדו בנסיון.
דבורה אשה יפת־תואר היתה כבת עשרים וחמש, אם כי גופה רחב, רחב מכדי גילה הצעיר. שתי עינים שחורות לה ונר־תמיד של שכל ועוז־רוח דולק בהן ומוסיף לוית־חן לפניה. אף היא כבעלה ילידת צפת היתה, אשת חיל שקודה על הנקיון, ובת־אוּריין במקצת; אמה אחותה של רב היתה ולימדה את דבורה בילדותה קרוא וכתוב, ואת המצוות אשר אשה מצווה עליהן למדה בנערותה מפי דודתה. את ברכת הנרות ואת השבת שבבית אהבה מאד.
צפורה, אשת חיים, בת גילה של דבורה היתה, קטנה וצנומה ונכת־רוח, ומעולם לא צחקה בקול. היא עלתה מן הגולה עם בעלה, והיו שסיפרו כי אביה ואמה נהרגו בפרעות באוקראינה, ואת האם עינו הפורעים לעיני הילדה, בת עשר, בטרם ירצחוה. קירבת משפחה היתה בינה ובין חיים, ונשים צדקניות שגידלוּה נתנוה לו לאשה בטרם עלה ארצה. חיים נאות לכך מתוך רחמנות. צפורה היתה אדישה לכל: לבעלה, לביתה ולמשקה. רק את דבורה אהבה, ולפניה היתה שופכת מרי־שיחה. ורגילה היתה להוסיף תמיד: “אולי משום שחשׂוּכת בנים הנני…”
ודבורה היתה צוחקת ואומרת:
“הרי גם אני חשוכת־בנים אני. אם כך גזרו מן השמים – יהי כך.”
“את – שאני,” היתה צפורה משיבה ביגון. אין צפורה מפרשת דבריה, אבל דבורה יודעת את “הסוד”. נשים שבמושבה התלחשו ואמרו כי זנויל הוא העקר ולא בדבורה האשם. ואילו צפורה – היא העקרה. לחשי הנשים הגיעו לאזני החברות. דבורה צחקה: מניין להן? ואילו צפורה נעצבה אל לבה עוד יותר.
ועוד דבר־סוד מהלך היה בין הנשים במושבה; רומזות היו זו לזו כי חיים, בעלה של צפורה, ודבורה אשת זנויל אינם “שונאים” זה לזה, ונטייה נפשית שוררת ביניהם. מניין להן?
והאמת ניתנה ליאמר, חיים לא “שנא” את דבורה, ודבורה לא “מאסה” בחיים. שניהם אנשים בריאים ומלאים חיוּת – ותוּ לא.
שש שנים חיו בשכנות, בצל קורת גג אחד, ומעולם לא באו לכלל תקלה.
אמנם, בלילות־שבת רגילים שני הזוגות לטייל מאחורי המושבה. זנויל מהלך בראש, שכן רגליו ארוכות ופסיעתו גסה, ויתר השלושה מפגרים מאחוריו. אז חומד לו חיים לצון ומחבק את שתי הנשים בזרועותיהן ומהלך ביניהן, ופעמים שהוא לוחץ אל חזהו את זרועה של דבורה יותר משהוא לוחץ את זו של אשתו. ודבורה אינה משתמטת מפניו, וכי מה? הרי שכנים טובים הם וידידים נאמנים. כוונה רעה לא היתה להם מעולם; הנטייה הנפשית נולדה מאליה.
ג
דבורה היתה מטפּלת בצפּוֹרה כטפל בילדה קטנה. את מיטב חמאתה היתה מפרישה לה, ואת כוס החלב היא מביאה לה הביתה עם השכמה, שכן צפורה אוהבת לישכב במטתה. פעמיים בשבוע אופה דבורה לחם, בערב שבת וביום שלישי בשבת, באותו תנור אשר התקין חיים בפינת החצר, והריהי עומדת ומוסיפה על הקמח שלה את מידת הקמח של צפורה, לשה בצק ואופה לחם לשתיהן, – וכי מה איכפת לה? הרי בין כך וכך היא לשה, מסיקה את התנור ואופה! החצר שייכת לחיים, ולכאורה מצווה צפורה לטפל בה, אף על פי כן מכבדת דבורה יום יום את החצר במטאטא־קוצים שהותקן לשם כך על ידי חיים. וערוגות פרחים יש כאן, שחיים מזבלן ועודרן ושותלן פעמיים בשנה, ודבורה היא שמטפחת אותם, משקה ומנכּשת, וכל ערב שבת היא מקשטת בפרחים את שולחנה שלה ואת שולחנה של צפורה. חיים מחליף את בגדיו ומזמן עצמו ללכת לבית הכנסת יחד עם זנויל שכנו, והריהו נושא עיניו אל דבורה המקושטת לכבוד שבת ומודה לה במבט־חן על הפרחים, שכן אוהב פרחים הוא מאוד. זנויל וצפורה נוהגים שויון נפש בפרחים.
דבורה אוהבת את המלאכה, וכל עבודה גורמת לה הנאה. במו ידיה התקינה “מקלחת”: ארבעה כלונסאות תקעה באדמה, ליד אורוותו של חיים, הקיפה אותם שקים, ועל העמוד שבאמצע התקינה פח משל נפט, פתוח למעלה ונקוב נקבים בתחתיתו, וכל הרוצה “להתקלח” יוצק מים לתוך הפח, מתפשט ומתיצב תחתיו ומתרחץ. ראה חיים את מלאכתה של דבורה ויהללנה, ודבר “המקלחת” עשה לו כנפים, ורבים מן הציבור באו לחזות בו ויעשו כמתכּוּנתו. וגם ב“חאן” ביפו סיפר חיים על מעשה ידיה של דבורה, וחבריו בעלי־עגלות היו מלגלגים עליו ואומרים: חיים מתקלח במקלחת של שכנתּוֹ! וחיים היה צוחק מטוב לב ונהנה.
תמורת חסדיה של דבורה גמל חיים עליה: אחת לחודש היה נוטל סל ומעדר, מתעטף שק ויוצא לאחר סעודת ערבּית ומנקה את אורוותו שלו ואת רפתה של דבורה. זנויל היה מחבב את סוסיו ודיקדק בנקיון־האורווה, ואילו את הפרה לא אהב ולא שלח ידו אל הזבל שלה שברפת. ודבורה היתה עומדת ומאירה בפנס שבידה עד אשר ניקה חיים את הרפת כהלכה. חיים ודבורה חובבי נקיון היו שניהם, ונשים שבמושבה היו מתלוצצות ואומרות, כי אורוותו של חיים ורפתה של דבורה נקיות יותר מביתה של צפורה.
צפורה אהבה את דבורה והיתה מתרפקת על צוארה ומנשקת לה; ודבורה ממלאה שחוק פיה ומלטפת את צפורה כלטף את הבּת. צפורה ידעה בלבה כי אין דבורה אוהבת את זנויל בעלה ושמחה על כך; כמו כן ידעה כי דבורה קושרת חיבה לחיים – ונצטערה על כך, אלא שלא קינאה אותה אל בעלה.
ובתוך כך עברו על שני זוגות השכנים שש שנים של חיי שלוה וידידות, עד שנתן בהם השטן עינו לרעה ויצא לרקד ביניהם.
ד
כלל נקוּט היה בידם של חיים וזנויל שאין להזדקק אל החנוונים שבמקום, באשר הללו נושאים עיניהם לרווחים מופרזים. מה עשו? אחת לשלושה חדשים היו יורדים אל הסיטוֹנוֹת שביפו וקונים מכולת די צרכם לרבע שנה: קמח, סוכר, קטניות, גריסין, תפוחי אדמה, מלח ושמן, בצל ושום, נפט וכל כיוצא בזה, ודבורה קונה גם סובין לפרתה. הקונים היו חיים ודבורה, חיים לצרכי ביתו, ודבורה לצרכי ביתה, שכן זנויל וצפורה לא היו בקיאים בהלכות פרקמטיה. בעליו של זנויל הרשה לו להסיע בעגלתו את משא המכולת שלו מיפו למושבה, וחיים אף הוא לא היה מעלה אותו יום כל משאות מלבד משאוֹ שלו וכן כמה נוסעים על צרורותיהם הקטנים.
יום אחד היו זנויל ואשתו שוהים ביפו יחד עם בעל הסוסים והנה רץ בא מן המושבה והבהיל את בעליו של זנויל כי ישוב מיד למושבה, לפי שפקידי הרשוּת באו לשוּם את המעשר, ואילו הוא אחד מראשי הועד במקום ומומחה במשא ומתן עם הרשות. נזדרז האיש וציוה על זנויל לרתום מיד את העגלה ולהסיעו למושבה בלא שהייות. שמעה דבורה ונדהמה: היא טרם סיימה את קניותיה, וסחורתה טרם הובאה ל“חאן”, שכּן נוהגת היתה לבדוק כל קנין שבע פעמים ולעמוד על המיקח, שהרי בכסף מזומן היא קונה ולא בהקפה חלילה! ספקה דבורה כפיה:
“אנה אני באה? ומה יהא על המכולת? ומי ידאג לפרה בשובה מן העדר?”
עמד זנויל לעומתה ודיבר על לבה ויעץ לה כי תבקש מאת חיים כי יוותר הפעם על “נוסעים”, ויסיע אותה ואת משאה בעגלתו. ואם יאחר חיים לשוב למושבה יבקש הוא, זנויל, מאת הרועה כי יחלוב את הפרה, והוא, זנויל, יצא ויחלק את החלב בין הלקוחות. בלית ברירה קיבלה עליה דבורה את הדין. עגלתו של זנויל יצאה לדרך והנה חיים בא ואחריו סבּל עומס את משא סחורתו. סיפרה לו דבורה את כל המעשה, וחיים נאות ברצון להסיע אותה ואת משאה – וכי יסרב שכן לשכנתּוֹּּ? אלא מאי – הנוסעים? לא יקחם אופל; האחד, אף הוא חבר הועד, כבר חזר עם זנויל, והאחרים ילינו ביפו או יבקשו להם עגלה אחרת, שהרי כולם כורמים המה ומעוניינים כי המשא ומתן עם הרשות יסתיים בכי טוב, ולפיכך יקבלו עליהם את הגזירה.
יצא חיים עם דבורה לסובב בין החנויות ויהי לה לעזר רב. אמרה דבורה בלבה: מעולם לא עזרני אדם עד כדי כך; ולבה היה טוב עליה. אבל בשובם אל ה“חאן” והסבלים אחריהם, והתחילו עומסים על עגלתו של חיים את המשאות, נתמלא לבה חרדה. לפתע העלתה בדעתה כי שש שעות רצופות תימשך הדרך, והמסע יהא מסע בחשיכה, וכל אותו זמן תימצא ביחידות עם חיים. במשך שש השנים הללו לא הועמדה בנסיון כזה, ולבה ניתר בקרבה, והיתה מקללת בחשאי את שׁמאֵי־המעשר וכעסה על בעלה הבטלן, וכל עליצותה נמוגה כלא היתה.
ה
היום נטה לערוב בצאת עגלתו של חיים לדרך והיא עמוסה עומס רב. גם צרור מחצלאות נמצא בעגלה, שקנה חיים למען אחד הכורמים, שהרי ימי הבציר מתקרבים. על לוח הדוכן ישבו חיים ודבורה ומבוכה בלבם. הם הישירו מבטיהם נכחם ולא נסתכלו זה בזה. קצר היה לוח המושב מהכיל את שני הגופים הרחבים, ויהיו נוגעים זה בזה, ושניהם ביקשו להבליג על הרגשה זו של קריבות ועמלו לשוא לזוז אל קצות המושב.
שניהם נשמו בכבידות. אמנם, לא פעם ישבו בצפוף אל שולחן הסעודה בבית, ולא אחת טיילו שלובי זרוע, אך מעולם לא חשו מועקה מעין זו. כל עוד היתה העגלה מהלכת בדרך המלך ישבו בשתיקה, אך כשנטתה למסילת החול המוליכה אל המושבה אמר חיים:
“דרך קשה לפנינו.”
ותוך כדי דיבור קפץ מן העגלה בלי לעצור בסוס. נזדרזה גם דבורה וקפצה לאדמה. לשניהם היתה הרווחה, והיו מהלכים משני עברי העגלה ומסיחים בקניות ובמחירים, בזנויל ובעליו שנחפזו לשוב והשאירו אותם “מיותמים”, את חיים ואת דבורה; למלה “מיותמים” פרצו שניהם בצחוק.
השמש שקעה והחושך היה מסביב. הסוס התחיל מתקשה בדרכו והיה מתעכב מפעם לפעם, ודבורה וחיים היו דוחפים את העגלה מאחור ובשעת מעשה היו חוזרים ונוגעים זה בזה, אלא ששוב לא היתה בהם מבוכה. ידיהם נאחזו זו בזו, ועם זאת לא נפסקה השיחה שביניהם. האם יד הלילה היתה בהם לקרבם, או שמא ביקשו ליתן ביטוי לדבר פלאי וסתום שנתרחש בהם בשעת לילה זו ואין מפלט הימנו?
פתאום נעצרה העגלה כי שקעה בחול עמוק. טרחו השנים ודחפו בה בכל כוחם והעלו חרס בידם. הסוס נתכסה זיעה וכבש ראשו באפס אונים. סיבב חיים את העגלה מכל עבריה, מישש בגלגלים, בדק את סוסו ואמר בקול חרדה:
“חוששני, דבורה, כי עלינו להתעכב כאן שעה ארוכה.”
דבורה לא השיבה דבר. היא נתרעדה כולה; אם מעמל היום, ואם מאימת הלילה, ואם בשל המחשבה שנצנצה בה: שמא סכנה יש כאן בדרך?
ומה היא אותה סכנה?
חיים התיר את הסוס ופרק מעליו את רתמתו והניחו להתפלש בחול כאוות נפשו. לאחר מכן כבל את רגלו הקדומנית אל ציר העגלה, ותלה בראשו שק של מספּוֹא.
כשגמר לטפל בסוסו הוריד חיים מעל העגלה את צרור המחצלאות, פרשן מן הצד על גבי החול ואמר:
“שבי, דבורה, שכבי לנוח מעט. עוד רבה הדרך לפנינו.”
דבורה היתה מהססת תחילה, אחר נמלכה בדעתה: “וכי מה, אשב ואנוח רגע.” אך ישבה על המחצלאות והעיפות תקפה עליה; צנחה ושכבה ועצמה עיניה.
הוציא חיים מעדר מתחת לדוכן העגלה והתחיל גורף בזריזות את החול מסביב לגלגלים, וגם יישר קמעה את החול שלפני העגלה. ראתה אותו דבורה במלאכתו נזדקפה ואמרה לבוא לעזרתו, אבל חיים גער בה:
“אל תעיזי לקום, נוּחי ואל תזוזי!”
צייתה דבורה וחזרה ושכבה. “אילו יכולתי להרדם מעט,” אמרה בלבה.
חיים כילה את מלאכתו, הוציא מן העגלה כד מים, נטל את ידיו וגמא גמיאות אחדות, ופנה אל דבורה: “התשתי מים?”
דבורה לא ענתה דבר.
“שמא נרדמה מרוב עיפות?” אמר חיים בלבו. חלץ את נעליו ואת גרביו, שפשף יפה יפה את רגליו בחול, נגש אל המחצלת וישב בקצה. דבורה שכבה אפרקדן בקצה השני, נשמה בכבידות וזרועותיה שלוחות לה לצדדין. חיים הבחין בה שאינה ישינה, אם כי עיניה עצומות. גחן ונגע בידה. דבורה נזדעזעה אבל לא משכה ידה הימנו. “אנשק לה פעם אחת”, אמר חיים בלבו. “ודאי שזוהי שעת כושר ראשונה וגם אחרונה.” זז וקרב אליה חרש, ופתאום תקפתו סחרחורת רבה.
ו
על פי כוכבי השמים נמצא חיים למד כי חצות לילה כבר עברה, ואזנו הבחינה כי הסוס חדל ללעוס; משמע – עת לנסוע. אלא שחס היה על דבורה להעירה; היא היתה שכוּבה ושנתה עריבה, ופניה שקטים כפני ים לאחר סערה.
חלץ חיים את השקיק מראש הסוס: מן המספוא לא נותר שריד; הריק את שארית המים מן הכד אל הדלי, שהיה קשור מתחת לעגלה, והגיש לסוס; הסוס שתה הכל בגמיאה אחת. גחן חיים והתיר את רגלו הכבולה של הסוס, ואסרוֹ בעגלה. חזר ואמר להעיר את דבורה אלא שזו הקיצה בעצמה. קיפלה את צרור המחצלאות והיתה יושבת עליהן בלי נוע ודמעות בעיניה.
“דבורה, עלינו לנסוע.”
עיניה הדומעות הישירו נכחן, ולא ענתה דבר.
“דבורה!”
עיניה דומה כי שואלות היו שאלה בלא מלים.
“דבורה, בקשי גט מאת זנויל, ואני אתן גט לצפורה. את הבית ואת המגרש אתן לה. נלך שנינו, אני ואת, למקום אחר ונתחיל הכל מחדש.”
“הוא ימאן,” גמגמה דבורה.
“הגידי לו כל מה שקרה, ואני אגיד לצפורה”.
“הוא יהרגני. אני יראה.” אמרה דבורה, ובלבה חשבה: “היאך אגזול מצפּורה את בעלה? הרי תמות מרוב צער ובושת וחוסר־אונים!”
היא קמה ממושבה, הרימה יחד עם חיים את צרור המחצלאות והעמיסו אותן על העגלה.
העגלה זזה ממקומה, וחיים ודבורה הלכו אחריה דוממים וכבושי ראש.
ז
גם על זנויל ועל צפורה עבר ליל נדודים.
לאחר שובו מיפוֹ בּלל זנויל לסוסיו, ופתאום אחזתו אדישות של ליאות ותחת אשר ילך לביתו שכב במתבן ונתנמנם. כשהקיץ כבר ירדו קרני החמה האחרונות הימה. הוא שמע את געיית הפרות בשובן מן העדר, נזכר ב“פרתה של דבורה” וקפץ ממשכבו, ניער את התבן מעל בגדיו ומיהר הביתה. פרתה של דבורה כבר היתה גועה לפני השער הסגור. אספה זנויל לרפת וקשרה אל האבוס, הרחיק את העגלה לבל תפרוץ אל הכחל בטרם מוֹעד, בלל תבן בסובין והרטיב במי מלח כשלהו, כדרך שעושה דבורה, והלך לקרוא לרועה. זנויל לא היה בקי במלאכת החליבה, על אחת כמה וכמה בפרתה של דבורה, שיש לנהוג בה זהירות שבעתיים, שכן בוקר וערב היתה נותנת דלי חלב. לא בכדי טיפלה בה דבורה במסירות כזו; אחד עשר חדשים בשנה היתה הפרה חולבת, ורק בחודש שלפני ההמלטה היתה מפסקת.
הרועה חלב את הפרה, וזנויל סינן לתוך שני סירים את מנת החלב המופרשת לתוצרת החמאה המפורסמת; כוס אחת מזג להיות לו ולדבורה לתּה של ערבּית. את מוֹתר החלב מיהר וחילק בין הלקוחות, ואת כוס החלב האחרונה הכניס לשכנתו. דלת ביתה היתה פתוחה; הביט זנויל כה וכה וראה והנה היא שוכבת מקופלת במטתה. ודאי נרדמה, אמר זנויל בלבו, שצפורה ידועה היתה כאוהבת תנומות. נגש והוציא כוס מן הארון, יצק לתוכה את החלב וחזר ויצא על בהונות רגליו כלעומת שבא.
זנויל חזר אל אורוות בעליו, השקה את הסוסים ובלל להם את מנת הלילה והגיף את השער. בשובו אל צריפו כבר היה חושך על הארץ. הציץ לתוך חצרו של חיים, והנה אין קול ואין קשב; חיים לא חזר עדנה מן הדרך. אמנם ידע זנויל מראש כי הדרך קשה והעגלה תאחר לבוא מחמת המשא הכבד, אלא שהתפלא בראותו כי צפורה לא העלתה אור בביתה, והרי ידוע היה כי יראה היא לשבת בחשכה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? זנויל העלה אור בעששית, נטל כד מים בידו ויצא להתקלח ב“מקלחת של דבורה”; כשחזר ונתלבש ישב וסעד לבו בארוחה שהכינה לו דבורה לפני נסיעתה, קינח סעודתו באשכול ענבים ובירך ברכת המזון, ויצא לראות מה אירע לה לצפורה. דלתה היתה פתוחה כבתחילה, וכוס החלב עמדה על השולחן. כלום לא זזה צפּורה ממקומה כל אותה שעה? הרהר זנויל בתמיהה, ומיד חלפה מחשבה בלבו: ושמא מקנאה היא את חיים? מתוך כך נתעורר רגש קנאה גם בלבו, רגש אשר לא ידעוֹ מעולם: שמא שמחו השנים על שעת כושר שבאה לידם ונשארו ללון ביפוֹ? חרק שיניו וחמק בחשאי מן הבית, עבר את הרחוב ויצא לשדה. עיפות מוזרה ירדה עליו, ישב על הארץ ולאחר שעה קלה צנח ונתנמנם.
כּשנעוֹר משנתו כבר עלה עמוד השחר. קול שקשוק גלגלים על אדמת הטרשים שברחוב עלה באזניו. הנה הנֵהָ העגלה; אבן כבדה נגולה מעל לבו, וחמת הקנאה שככה. אמר אל נפשו: כל הלילה כמעט שרכה העגלה דרכה בחול… הוא חזר אל המושבה, אך לא אל צריפו פנה כי אם אל אורוות בעליו.
ח
הברה נפלה בין נשי המושבה, כי בבית “השכנים” חלו שינויים. הר גבה בין שני הגברים, והידידות שנמשכה שנים חלפה עברה כענן־בוקר. אין הם מציצים זה בפני זה, וכל דיבור היוצא מפיהם כאילו כּפאוֹ שד. חדלו מסיבות התה המשותפות, חדלו הטיולים בצוותא בלילי שבתות, חדֵלו.
ואילו בין הנשים גברה הידידות משהיתה. כל שעה פנויה הן מבלות ביחד. צפורה אינה שקודה על עבודתה, אין היא מדקדקת לא בענייני בישול ולא בענייני נקיון, ולפיכך היא מתלוית עם דבורה גם כשזו טורחת ברפת או חובצת חמאה, גם כשהיא אופה לחם לשתיהן, כרגיל, או כשהיא מטפלת בערוגת הפרחים.
בערבים, בעוד חיים טורח על עגלתו בחולות הדרכים, וזנויל עדיין הוא טרוד באורוות בעליו, יושבות שתי הנשים ושותות תה, פעם בדירתה של צפורה ופעם בדירתה של דבורה. ואז הן נזכרות ימים שהיו מסבים ארבעתם אל השולחן, והריהן מציצות זו בזו בשאלה אילמת: מהו שהוֹיה להם לגברים שלנו? ולפתע פתאום הן פורצות שתיהן בצחוק. צפורה היא הפותחת בצחוק, צוחקת כאשר לא צחקה מימיה, ודבורה מחרה מחזיקה אחריה. אך לפעמים היתה נעימת בכי בוקעת בקולה של דבורה, והציצה בה צפורה בתמיהה. כל אחת מן החברות ידעה כי סוד כמוס בלב חברתה, אך מעולם לא שאלו במפורש.
גם בלילי שבתות היו שתי הידידות יוצאות לטייל בקצה המושבה, והן דבוקות וחבוקות זו בזו, מסיחות וצוחקות ברמה. ונשי המושבה הלחשניות היו משתאות לדבר: מה היא חיבה יתירה זו שבין “השכנות”, ולמה אין בעליהן מתלוים עמהן כמנהגם?
היו מהן שניחשו ואמרו: חיים דורש במפגיע מאת זנויל כי יעתיק את צריפו הצמוד אל ביתו, שכן יש בדעתו להוסיף עליו חדר חדש. כך דרכם של בעלי עגלות, שהפרוטה מצויה בכיסם יותר מאשר בכיסם של הכורמים!
ניחשו הנשים ניחושים ולא ידעו דבר לאשורו.
ט
הגברים היו “עסוקים” מאד. זנויל נעשה פתאום “למדן”, ובלילי שבתות היה יושב ומעיין ב“עין יעקב”, – אותו ספר ישן וממורט אשר בא לו בירושה מאביו וזנויל שמר עליו כעל דבר שבקדושה. דבורה ידעה ידוע כי בעלה מתקשה בפירוש המלות, שכן הכירה אותו מילדותו, והוא לא למד ב“חדר” מימיו; בעודנו נער קטון מת עליו אביו, ויהי רץ כל הימים אחרי פרדיו של אביה שלה, שהיה חַמר נודע צפת. אביו של זנויל לא הוריש לבנו מאומה, מלבד “עין יעקב ו”סידור" וספר “תהלים”, והנער היה מצווה להרויח את לחמו במו ידיו. אמו היתה טרודה במריטת נוצות בבתי “גבירים” שבצפת, ולא מצאה ידה לכלכל גם את נפש בנה עמה; לבסוף נישאה שנית, לעוזר השמש בבית הכנסת, יהודי שנתאלמן, ולקחה עמה את ה“סידור” ואת ספר “תהלים”, ואת בגדי השבת של בעלה הראשון; ובנה הנער נשאר עזוב לנפשו ו“עין יעקב” בידו.
דבורה ידעה כל אלה, ואף על פי כן לא שאלה את בעלה מה לו מעיין בספר; מעודה לא הקשתה עליו שאלות, שכן שאלה גדולה אחת קיננה בלבה: מה הביאך אלי? וכיון ששאלה זו לא מצאה מענה – מה לה ולשאלות אחרות? למרות יופיה לא נמצא לה שידוך בשעתה, באין לה נדוניה; גזר עליה אביה כי תנשא לזנויל, והיא קיבלה עליה את גזירתו. כשמת אביה ירש זנויל את שלושת פרדיו, ואך שלושתם מתו במשך שנתיים שכן זקנים היו ותשושי כוח. קמו זנויל ודבורה ויצאו אל מושבות יהודה, כי שמוֹע שמעו שיש בהן שבר.
וחיים התחיל חש פתאום ב“עייפות”, ובלילי שבתות היה מקדים לעלות על משכבו. במוצאי שבתות היה מבקש לו אמתלה ויוצא לחזר על לקוחותיו, לגבות כביכול את החובות, אם כי נפשו יוצאת אל דבורה והוא משתוקק להמצא בקירבתה בשעת טיול שבצוותא.
שתי החברות ידעו בשלמה משתמט בעלה של חברתה ובועט בהרגלים של קבע, אך אשה מהן לא ידעה בשלמה משתמט בעלה שלה.
תמורה גדולה חלה בחייה של דבורה. חודש ימים לאחר אותו לילה נתעורר בה חשד, וכעבור חודש שני נהפך לה הדבר לודאי. היא הרה, וידוע ידעה למי הרה. על מטתה בלילות היתה שופכת דמעות, דמעות ששון וחרדה כאחת, ויש אשר בּשבתה לחלוב פרתה היו עיניה זולגות, והיא מסבה פניה לבל תשורנה הדמעות אל הדלי.
ביקשה דבורה לבשר את הבשורה לחיים בטרם יוודע הדבר לאחרים, – ולא יכלה. ומאד נתחרטה על אשר לא נשמעה אז לעצתו, מתוך פחד מפני זנויל וביחוד מתוך רחמים על צפורה, אך את הנעשה אין להשיב.
קודם כל גילתה דבורה את סודה לצפורה. ערב אחד הליטה ראשה בחיקה וסיפרה לה בדמע ובלחישה כי ד' פתח את רחמה.
“שטיה, ולמה את בוכיה? לשמוח את צריכה!” השיבה צפורה ברגשת־נפש ובקול של אפיטרוֹפסות מסויימת, כדרך שהיתה חברתה נוהגת לדבר אליה.
מכאן ואילך חלה תמורה בצפורה. היא נתעודדה ולבשה זריזות, ומפעם לפעם היה זמר בוקע משפתיה. הזמר – ניגונו נוגה והמלים האוקראיניות סתומות ואינן מובנות לה לדבורה; אבל ניגונים אהבה כל ימיה. זאת ועוד אחרת: צפורה התחילה מסייעת את שכנתה בערוגות הפרחים, ושתילים חדשים נוספו שם, ונתרבו הפרחים על השולחנות בשני הבתים למרבה תמהונם של הבעלים השנים.
י
נשי המושבה שמעו כן תמהו. פלא אשר כזה, נס משמים, שמונה שנים לאחר החתונה! כיצד היה הדבר? מי הרופא שדבורה שאלה בעצתו? או שמא צדיק נסתר הוא בצפת או בירושלים? ואולי אחד דרויש הבקי בעשבים, אשר מצא את סוד הדוּדאים? ותוך כדי תמיהה שמחו כל הנשים שמחה גדולה, שכּן דבורה היתה אהובה עליהן, על שום לבה הטהור. על שום חינה וחריצותה. אשת חיל למופת היתה בעיניהן.
אחת אחת באו הנשים אל דבורה לברכה ב“שעה טובה”, ואשה מהן לא חקרה ולא דרשה מפיה. ורק שתי עקרות במושבה, נשים הקרובות לזקנה, באו אליה בחשאי לשאול מי היה הרופא שלה. לשמע השאלה הסמיקו פניה של דבורה; בפעם הראשונה בחייה הסמיקה, כי לרוב היתה צוחקת ולא מתביישת. אבל מיד נתאוששה וענתה בחשאי:
“מאת ה' היה הדבר.”
הלכו וחקרו מפי צפורה, כי בידוע שאין דבר מדברי חייה של דבורה נסתר מעיני חברתה. אך צפורה, הביישנית והשתקנִית בהליכותיה עם זרים, מילאה הפעם פיה צחוק וטענה באריכות לשון:
“לא דוּבּים ולא יער, לא פנתה חברתי לא לרופא ולא לצדיק ולא לקוסם, להבדיל. לד' הישועה!”
חליפות היו ברוחה של דבורה. פעמים היה לבה פועם מגיל ואושר, ומחצית עולמה היתה נותנת אילו הרהיבה עוז ליפול על צוארי חיים. ויש אשר היתה מקללת את יומה ומתאווה להטיח ראשה בכותל, ולזעוק זעקה גדולה ומרה עד לב השמים. מאז שובם לילה מיפו נזהרו חיים ודבורה מלהשאר ביחידות אפילו רגע אחד. וכשהיה חיים בא לנקות את הרפת היתה דבורה מזדרזת ופותחת את השער לרווחה. אף לחש־דברים לא עבר ביניהם, רק לעתים היו נושאים עיניהם באלם שפה זה אל זה, וראה כל אחד מהם כי נפש חברו יוצאת אליו.
גם דעתה של צפורה לא נתיישבה כהלכה. פעמים היתה מתמוגגת מנחת ומחבּקת לדבורה ולוחשת באזניה דברי ברכה ונעימות. ופעמים היתה בּוכה במסתרים וצעקה אילמת מהלכת בחדרי לבבה. אף היא נזהרה מלהפגש עם זנויל, כי פחוד פחדה מפניו ולבה ניבא לה רעות.
יא
התמורה הגדולה בחייה של דבורה השפיעה באופן שונה על שני הגברים השכנים. חיים “יצא מכליו” בהוודע לו הדבר; צפורה היא שסיפרה לו באחת השבתות, ותוך כדי דיבור נתנה בו עינים בוחנות. חיים הבליג ונשך את שפתו: לבשורה זו ציפה ארבעה חדשים רצופים; ולאחר שנודע לו “הדבר” כאילו נכפל כוח עובדתו, ויהי מרים שק קמח או שעורים כאילו שק נוצות בידיו. בדרך מסעיו היה משמח את לב נוסעיו בניגוני חזנים; זוכר היה נעימות ימים נוראים, ואילו בפסוקי התפילות היה חובל קשה. אך הנוסעים לא הקפידו על כך; מחבבים היו את קולו הנעים ואת ניגוניו, ואת שיבושי המלים שבפיו היו מפרסמים במושבה בעליצות רבה.
וזנויל – עולמו נהפך עליו. רגש קנאה עוררה בו צפורה בלילה “ההוא”, אלא שחזר ונרגע אז בראותו את חיים ודבורה ששבו בעגלה עם שחר. לבו היה סמוך ובטוח כי עוול עשה לאשתו, וברבות הימים נשתכח כל הענין מלבו. אך משנתגלה לו דבר־הריונה של דבורה חזרה הקנאה ונעורה בו ביתר שאת. הוא שקע ב“חשבונות”, והיה הוגה ברוחו הגיון קשה מאד. ובעודו נוהג בסוסי אדוניו היה שוקע בהרהורים כבדים, עד שהעיר לו אדוניו פעמים מספר:
“זנויל, מה הויה לך? הזהר לך מפני תקלה בדרך. ואם בילד שלך העתיד להוולד אתה מהרהר – אל תדאג, אנוכי אוסיף לך על משכורתך. ודבורה אשת חיל היא, והיא תקנה פרה נוספת והיתה לכם פרנסה בשפע.”
אבל זנויל היה ממשיך ב“חשבונותיו” המסובכים והיה חושב ומחשב, ומעט־מעט נתחוור לו כי “הדבר” התחיל בלילה ההוא. הוא זכר היטב כי אותו שבוע היה לאשתו “אורח נשים”, ובלילה לפני נסיעתם הלכה ליטהר במקוה. הוא, זנויל יצא אותו לילה לשמירה, כי הגיע תורו, ובשובו עם שחר כבר טיפלה דבורה ברפת. ולאחר אותו לילה חדל זנויל לישון בצריפו, והיה לן במתבן שבאורוות בעליו, ואשתו לא מיחתה על כך. ברור, איפוא, ברור הדבר כי הרה לחיים ולא לו…
יב
רוח הקנאה אכלה את זנויל ותכלה את כוחו, בשרו כחש ודעתו נתבלבלה, ומחשבה אחת ויחידה נתקעה בלבו.
יום אחד לפנות ערב, בחודש השישי להריונה של דבורה, הכריז זנויל באזניה בלי להביט בפניה:
“מחר עם בוקר אנו נוסעים ליפו.”
“למה?” שאלה דבורה בתמיהה ופחד. “הלא בחודש שעבר הכינונו מכולת לששה חדשים, לבל אצטרך להטלטל ליפו במצבי זה.”
פני זנויל החוירו והסמיקו חליפות.
“אין לי כל ענין במצב המיוחד שלך. מחר תסעי עמי ליפו.”
“למה?”
“עלינו ללכת יחדיו אל הרב.”
“הרב?”
“כן, אל הרב!” קרא זנויל בקול נקם ונצחון. “שם יוגד לך על מה ולמה, שם תדעי הכל.” סיים זנויל את דבריו בחרי אף ויצא מן הבית, ונשא רגליו לעבר הארווה של אדוניו שהפכה להיות לו לבית.
אותו לילה נדדה שנתה של דבורה. רגשי מורא ורווחה עלו בה בערבוביה. היא ערכה את כל חפציה בבית, כמזמנת עצמה לנטשו לנצח. לפרתה בללה מבעוד חושך, דאגה לה ולעגלתה שהמליטה רק לפני חודש, ואת דלי החלב העמידה על השולחן בחדר למען ישגיח בו זנויל ויראנו בהכנסו.
עם השכמת הבוקר רתם זנויל ברשות אדוניו את העגלה, קרב אל ביתו וקרא לדבורה מבחוץ, כאילו חשש ליכנס פנימה. דבורה מיהרה והוציאה את הפרה למען תלך אל העדר, ונעלה את הבית ואת הרפת ונגשה אל העגלה. ביקשה לומר לזנויל כי דלי החלב עומד על השולחן, אך חזרה בה ולא אמרה דבר, טיפסה ועלתה בזהירות וישבה על שק המספוא שבעגלה.
על גבי החול שבמבוא־החצר נראו חריצי עגלתו של חיים שיצא עם שחר לדרכו, ובפתח הבית נצבה צפורה והסתכלה בתמהון בנעשה, והירקון שבפני דבורה הטיל עליה פחד. “למה הם נוסעים ליפו, והרי דבורה הכינה מכולת לחדשים אחדים? ולמה הוריקו פניה כל כך?” השתאתה צפורה בלבה. ביקשה לגשת ולשאול לפשר הדבר, אלא שהעגלה זזה ויצאה בחפזון מן החצר.
יג
הדבר שאירע בבית הרב ביפו העמיד את דבורה בנסיון קשה מכל מה שדמתה בלבה. שניהם, זנויל ודבורה, הלכו לבית הרב שנמצא באחת הסמטאות של נוה־שלום, השקועות בחולות הים. זנויל הלך בראש בצעדיו הגסים, ודבורה נגררה אחריו ברגלים כושלות. כשנכנסו לפרוזדור־הבית פנה זנויל אל השמש כי יודיע לרב שזוג בא מן המושבה והמה מבקשים כי יקבלם מיד, אגב אורחא תקע לכפו של השמש חצי מג’ידי. הרב הודיע כי ייפּנה אליהם לאחר שיסיים את פרקו במשניות.
זנויל ודבורה ישבו וחיכו, חיכו מתוך קוצר רוח ומתוך חרדת נפש. לבסוף רמז להם השמש, והשנים נכנסו לחדר הרב והשמש אחריהם.
הרב, יהודי גוץ שזקנו מחודד ושיבה זרקה בו, ופניו עדינות וטובות, הסב בכסאו אל השולחן והספר פתוח לפניו. עיניו הקטנות הציצו הצצה של רצון בבאים. לפי קלסתר פניהם הכיר מיד כי אנשי “עמך” הם החביבים עליו ביותר; את “המשכילים” שבמושבות לא אהב. הרב הושיט את ידו לזנויל, והלה נגע בה בראשי אצבעותיו המגושמות; ולדבורה נענע הרב בראשו, וביקש מאת אורחיו לשבת, אך הללו נשארו עומדים ומציצים בשתיקה בפניו.
“ידבר מר את דבריו, כי שומע אנוכי,” אמר הרב בקול חלוש.
זנויל החשה.
“דבר־נא, בּני, פתח פיך ונשמע,” פנה הרב שוב אל זנויל שכן ניחש ומצא כי הוא הוא התובע.
זנויל הוסיף לשתוק, ועל פי התחנונים שבעיניו הבין הרב ורמז בידו לשמש, והלה יצא והגיף את הדלת אחריו.
פניו של זנויל החוירו, והיה רועד כאחוז־קדחת, ופניה של דבורה האדימו כדם. הרב נתן בהם עינים רחמניות והיה תוהה בלבו מה תקלה אירעה לאנשים אלה שמראה פניהם טוב ותמים כל כך.
“רבי, רבי, אשתי הרה לזנונים,” הדברים פרצו מפיו של זנויל בקול בכי וזעקה, בושה וצער. נבהל הרב ונזדעזע, התרומם קמעה על מושבו וחזר ונפל תחתיו. מחשבה עלתה במוחו: מסתמא ענין של נידה. שמועה רעה הגיעה אליו כי הנשים שבמושבות אינן נזהרות במצות מקוה. האומנם פשה הנגע גם בין אנשי “עמך”? אמר בלחישה:
”מעשה נידה? חטא קשה הוא, אף על פי כן יש תקנה לדבר. תענית וצדקה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה."
זנויל ואשתו עמדו מרטיטים כעלים נידפים, אם משום שהבינו לדברי הרב ועמדו על טעותו, ואם משום שלא הבינו דבר מדבריו, ורק ניחשו כי רעה גדולה נגד פניהם.
זנויל לא יכול עוד להתאפק וישפוך את כל מר לבו, ויספר באזני הרב את כל פרשת המעשה: את ימי הנידה ואת מעשה הטהרה במקוה, את דבר צאתו לשמירה אותו לילה, ואת התיחדותה של דבורה עם “בעל העגלה”, ואת דבר נזירותו מאשתו מני אז…
דבריו היו מקוטעים ומבולבלים, אבל הרב הבין לרעו, והפעם היה הוא יושב מרעיד כעלה נידף. דבורה עמדה לעומתו כנידונה למות, ופניה חיורות כסיד. שקע הרב במחשבות והחשה שעה יתירה. הסתכל בגניבה בחוטאת הלזו ולתמהונו לא מצא בה סימני יוהרא או רשעות. רחמיו נכמרו עליה: כה אומללה היתה ותמה! ואולי טעות היא בידי בעלה, והוא מקנא לה קנאת־שוא? חזר ופנה אל זנויל בלחישה:
“חשדות קשים לך. אבל הרי בת ישראל היא, שמא טעית?”
“רבי, רבי, שאל־נא אותה, הנה היא עומדת לפניך!”
“אשה, מה הפיך? הגידי,” שאל הרב בלי לשאת עיניו אל דבורה.
דבורה החרישה, וכאילו הצליף מישהו על פני הרב סלד ונתחלחל. “אשה, השיבי דבר. הרי מכחישה את, הלא?”
ודבורה שותקת. “אשה, שתיקה כהודאה דומה!”
דבורה החרישה ועיניה זלגו דמעות.
דממת קבר עמדה בחדר.
נתעורר הרב ופנה אל זנויל.
“מה אתה מבקש ממני? מה אתה תובע?”
“גט, רבי, גט־פטורין. איני רוצה ליקרא אב לילד זנונים.”
דפק הרב על השולחן, קרא לשמש וציוהו להזעיק אליו את שני הדיינים.
יד
המאורעות המרעישים באו בזה אחר זה, והמושבה היתה כמרקחה. נסיעתם של זנויל ודבורה ליפו היתה לחידה בעיני כל הנשים שברחוב. מה ראו על כך? וכי נקל לאשה להטלטל בעגלה בחודש הששי?
והחידה גדלה ביותר משנודע בערב כי העגלה טרם חזרה, בעוד שזנויל היה נוהג להקדים ולבוא. ומי יגיד ויסביר את פשר הדבר, והרי חיים נוהג לשוב דווקא עם חשיכה. וכמו להכעיס לא יצא איש מן הכורמים באותו יום.
בעליו של זנויל התחיל דואג לסוסיו; מעולם לא סיכנם בדרך בלילה, והרי זוג סוסים כאלה תמיד יימצא להם “בעלנים”. ירד האיש מביתו שבמעלה־המושבה אל חצרם של זנויל וחיים, ושאל מפי צפורה שמא תדע שורש דבר. צפורה נבהלה למראה פניו החשוכים, ואמרה בלבה כי בודאי נודע לו שמץ דבר והוא שמסתירו תחת לשונו. נסיעתם של זנויל ודבורה עוררה חששות בלבה, והנשים שנכנסו אצלה כל היום להוציא מלים מפיה הוסיפו נופך על דאגתה. ועתה הנה בא גם בעל הסוסים הלזה וכולו חרד, האומנם רק לסוסיו ידאג?
עמדו השנים זה מול זה חיורים ומצירים, והקול יצא ברחוב: בעליו של זנויל ואשתו של חיים עומדים מתלחשים, משמע יש דברם בגו!
אותה שעה הגיעה לאזני צפורה קול געייתה של הפרה, פרתה של דבורה, שחזרה מן העדר. כשהגיעה הפרה אל דלת הרפת המוגפת הטיחה בה קרניה בחימה שפוכה: נפשה יצאה אל עגלתה שנענתה לה בגעייה מפנים הרפת.
כל ימיה היתה צפורה מפחדת מפני הפרה, שכן בעודה ילדה־יתומה כמעט שדרסה אותה אחת הפרות, ומעולם לא העיזה לגשת אל פרתה של דבורה. אך הפעם נכמרו רחמיה על הפרה “האם” ועל העגלה “הבת”, מיהרה אל המקום בו נתון המפתח של הרפת, מחבוא קטן שמתחת לאבנים הבולטות מיסודה של הרפת, ופתחה את הדלת. אבל בטרם הספיקה לסור הצדה קצרה רוחה של הפרה ותפרוץ בחמתה לפתח הפתוח, ובקרניה החדות נגחה את צפורה וטילטלה אותה טלטלה רבה על פני האבנים הבולטות. צפורה השמיעה צעקה גדולה ומרה ולא יספה. בעליו של זנויל, שעמד נבוך ומבולבל ממראה עיניו, אץ־רץ אל צפורה וראה כי כולה מגואלת בדם. קרא לעזרה ומיד נתכנסו סביבו רועה העדר ואנשים אחרים, הרימו את צפורה המתעלפת והכניסוה לביתה. נשים רחמניות שפכו מים על פניה, מרחו ידיה בכוֹהל, ורק עם בוא החובש שב רוחה אליה, ואילו הכרתה לא שבה. החובש יעץ לשלוח רץ אל המושבה הגדולה ולהביא את הרופא, שכן חושש היה להרעלת הדם.
טו
עוד הכל מטפלים בצפורה והנה נשמע ברחוב שקשוק גלגלים. “זנויל ודבורה חזרו!” קראו האנשים ומיהרו החוצה.
אמנם זו היתה העגלה שזנויל נוהג בה, אלא שזנויל ודבורה לא חזרו בה הפעם; את העגלה הביא עגלון יפואי, והדברים אשר בפיו הדהימו את כל שומעיו. וכה סיפר: בבית הרב ביפו נתן זנויל גט־פטורין לאשתו דבורה, וזו הסכימה לקבל את הגט. מהו הדבר שגרם לכך בעוד האשה כריסה בין שיניה – אין איש יודע. הרב והדיינים שמו מחסום לפיהם, ואף השמש, הנוהג לספר דברים שמאחורי הפרגוד, שם הפעם יד לפיהו; אפשר והרב התרה בו, אפשר וגם הוא אינו יודע מאומה. מכל מקום ברור כי סיבה חמורה גרמה לכל הענין.
וזנויל הלך מבית הרב אל ה“חאן”, ביקש מאת בעל ה“חאן” כי ישכור עגלון שיחזיר את העגלה לבעליה, נטל מן העגלה צרור קטן ובו טלית ותפילין וירד במישרים אל נמל יפו; אותה שעה עגנה בנמל אניה שעמדה להפליג מצרימה. התעודה וכרטיס המסע כבר היו מוכנים בידו של זנויל; אין זאת כי תכניתו היתה תכנית מתוכנת בכל.
לאחר שנסתלק זנויל באה דבורה אל ה“חאן”, ישבה באחת הפינות וחיכתה. נראה שחיכתה לחיים. וכשהופיע חיים בשער וסבּל נושא משא אחריו, נזדרזה לקראתו, הטתה אותו הצדה ולחשה באזניו. מיהר חיים ופירק את משאו במחסן ה“חאן” ולא בעגלתו, ואילו בעגלה הושיב את דבורה ויצא עמה בדרך לא ידועה.
העגלון שנשׂכּר להחזיר את עגלתו של זנויל למושבה נתמהמה בכוונה תחילה כדי לעמוד על טעם חפזונו של חיים, אלא שהיום רפה וחיים טרם חזר, ובעל ה“חאן” האיץ בעגלון כי יצא לדרך.
נחשול חדש של רמיזות ולחישות עבר בין הנשים, וזאת הפעם התחילו מבקשות פתרון לכל “החידות” במחיצתו של חיים. בינתיים בא הרופא במרכבתו מן המושבה הגדולה.
טז
חיים הביא את דבורה למושבה שמעברה השני של יפו, בה גרה קרובה שלה. דבורה מיאנה לחזור לביתה, ורק דבר אחד ביקשה מאת חיים כי ידאג לפרתה.
כשחזר חיים אל ה“חאן” כבר שקעה החמה. נמלך בדעתו וגמר כי מוטב לו שיחכה עד עלות השחר, שהרי נוסעיו נואשו ממנו ונתפזרו זה בכה וזה בכה, והסוס עיף. פרש חיים מחצלת על גבי הצרורות שבעגלה, קשר את סוסו אל האבוס ושכב לישון. מאז נפגש עם דבורה לא בא אוכל אל פיו, וגם שנתו נדדה ממנו בשל אותה המיה רבה אשר בלבבו. שוכב היה על משכבו תּיר־ולא־תּיר, ועם שחר קם ורתם את העגלה ויצא מן ה“חאן”. בחצי הדרך בין העיר והמושבה שמע שאון עגלה באה לקראתו, עגלה זוגית המתנהלת לאטה. “מי הוא שיצא בעוד לילה מן המושבה? אין זאת כי אירע משהו!” הגה חיים נכאים. נשא עיניו והכיר מרחוק כי עגלתו של זנויל היא הבאה לקראתו, והרי ב“חאן” הוגד לו כי עגלון שׂכוּר השיב את העגלה למושבה – מה קרה, איפוא?
לא בכדי חרד חיים את כל החרדה הזאת. הרופא שהובהל אל צפורה הסכים לדעתו של החובש, כי אכן הרעלת דם צפויה לה לצפורה. וכיון שטרם חזרה אל הכרתה, דופקה רופף וחוּמה עולה, האיץ בסובבים אותה כי יסיעוה לבית החולים שביפו. כן יעץ כי החובש ילונה בדרך. בעליו של זנויל הציע את עגלתו, אם כי סכנה צפויה במסע לעת לילה, ושנים מצעירי המושבה התנדבו ללוות את העגלה וכלי זינם עליהם.
לפי הוראות הרופא ריפדו משכב בעגלה והשכיבו עליו את צפורה בזהירות רבה; שני הצעירים ישבו בראש העגלה והחובש בירכּתיה וסמי־מרפא שונים עמו. אך זזה העגלה ויצאה מתחום המושבה פקחה צפורה עיניה באנחה, ובקול חלוש שאל האם חזרה דבורה מדרכה והיכן פרתה?
החובש טיפטף אל פיה נטפי סמים וביקש כי תחדל לדבר ותשוב ותירדם.
כשנפגשו שתי העגלות בדרך נתעכבו, ואחד הצעירים קפץ ונגש אל חיים, וסיפר לו בלחש את כל אשר אירע לאשתו. רועד ומדוכדך ירד חיים מעגלתו ונגש אל צפורה והציץ בפניה. היא נרדמה, אך נשימתה היתה כבדה, והחובש נענע עליה בראשו.
ביקש חיים מאת הצעיר כי ישב בעגלתו שלו ויסיענה למושבה וימסור את משא הסחורה לבעליה, ואילו הוא, חיים, יסיע את אשתו לבית החולים שביפו. אגב כך נזכר ושאל מה היה לפרה. נסתכל בו הבחור בתמיהה ואמר בחשאי, כמתבייש, כי הקצב הוא שידאג לה; כך ציוה ועד המושבה.
יז
שבועיים ימים שמר חיים על צפורה ולא זז ממטתה יומם ולילה; רופא בית־החולים, איש טוב ורך לבב, ביחוד כלפי חולים אנושים הבאים מן המושבות, התיר לחיים כי ילון בבית החולים. מצבה של צפורה מסוכן היה, וכולה היתה קודחת באשה בלי הרף. הרופא טרח עליה הרבה, אף הזמין להתיעצות את המומחה שבבית החולים של המיסיון, אבל במצבה של החולה לא חל שינוי, והרופאים תלו את כל תקוותם בכוח החיוּת שבּה, אלא שידעו ידוֹע כי לבה של צפורה חלש הוא. חיים לא חס על כוחו ועל כספו, ורק תשוקה אחת מילאה את נפשו: להציל את צפורה ממות. ביקש מאת מכריו במושבה כי ימכרו את סוסו ועגלתו, למען יהא כסף מזומן בידו, ואיש יהודי, עולה חדש, שבא להשתקע במושבה והוא בעל־עגלה לפי משלח ידו בגולה, קנה את עגלתו של חיים וירש את מקומו במושבה. חמשה עשר נאפוליונים קיבל חיים מאת הקונה, ועשרה חסך לפני כן, וכל הכסף הזה נבלע במשך שבועיים ימים. ואור ליום החמשה עשר למחלתה של צפורה, כשחל המשבר בחולי והרופאים מחכים לו בתקוה ובחרדה, דעך בחשאי נר נשמתה של צפורה וכבה.
בפלוש שבבית הכנסת הקטן בנוה־שלום ישב חיים “שבעה”, שם קבע את מושבו למען ידע להגיד “קדיש” שלוש פעמים ביום, וביום השמיני הלך ברגל מיפו למושבה, שכּן לבו לא נתנו לישב בעגלה שלו בבחינת “נוסע”. כצל בין צללים נכנס חיים למושבה. חצרו וביתו היו כחוּרבה בעיניו. עזובה שררה בכל, והרפת של זנויל עמדה פרוצה כבאותו ליל האסון. נזדעזע חיים ונזכר בדבורה. כל אותם הימים שעברו עליו בבית החולים לא העלה זכרה אפילו פעם אחת.
“לא אלך לראותה עד לאחר שלושים,” אמר בקול רם אל נפשו.
השכנות שבבתים הסמוכים ספקו כפיהן למראה פניו של חיים ורזון בשרו, והאשה אשר נעלה את הבית, לאחר שהוציאו את צפורה מתוכו, באה במרוצה ונתנה לחיים את המפתח. כל אותו ערב, עד חצות לילה, היה הבית מלא גברים ונשים שבאו לנחם את חיים. כולם סיפרו בשבחה של צפורה, ואילו חיים ישב כל הזמן בקרן זוית ולא פצה פיהו. היו נשים שנתאוו לשאול אותו על אודות דבורה, – ולא הרהיבו עוז בנפשן.
בין אחרוני המנחמים היה בעליו של זנויל. ובטרם יצא מעל פניו שאלוֹ אם יתרצה לעבוד אצלו, שכן הבציר בעצם תוקפו ועדיין לא מצא איש כלבבו שיעבוד בסוסיו. חיים נענה ברצון להצעה, אלא שהודיע כי לפי שעה הוא מקבל עליו לעבוד עשרים ושלושה ימים בלבד, ולאחר מכּן יראה איך יפול דבר. הענין נראה תמוה בעיני איש שיחתו, אף על פי כן לא הקשה עליו.
יח
עשרים ושלושת הימים עברו חיש מהר, כי עבודת הבציר מרובה היתה ומיגעת, וחיים שכח את מהלך הזמן. בחצות לילה היה יוצא אל הכרם הגדול של בעליו, עומס על עגלתו שלושים סל ענבים בעזרת הפועל העוזר, ויחד עמו היה מסיע את הענבים אל היקב הגדול שבמושבה הסמוכה. כן עשה גם בצהריים, ולא היה נח אלא שעה קלה לפני הצהריים, בשובו מן היקב, ושעות מספר לפני חצות לילה. ואף בשעות מנוחה אלו היה רוחץ ומנקה את הסוסים.
בעל הסוסים היה מסתכל בעבודתו של חיים מתוך התפעלות רבה. “אם עגלון כזה לך – תוכל לישון במנוחה,” אמר בלבו. ואילו חיים לא ישן במנוחה גם בשעות הפנאי המעטות. אמנם גמר בלבו להסיח דעתו מדבורה עד לאחר שלושים, אף על פי כן היה הוגה בה בשבתו בעגלה ובעמסו את סלי הענבים וגם בעלותו על יצועו. שנתו נדדה מעיניו ופניו נפלו מאד, ובעל הסוסים ואשתו היו מטיפים לו מוסר וטוענים וחוזרים וטוענים כי עולם כמנהגו נוהג, והמתים נשכחים מלב, – וחיים שומע ומחשה.
ליד היקב היה חיים פוגש עגלונים שהביאו ענבים מאותה מושבה שדבורה שוהה שם. ביקש לשאול על דבורה – ולא מצא עוז בלבו.
עשרים ושלושת הימים עברו, ועמהם נסתיימה גם עונת הבציר. אותו יום לעת ערב נפגש חיים עם בעל־הסוסים ואמר לו חרש:
“הלילה אני הולך מזה ליומיים, ובשובי אראה איך יפול דבר, כלומר – אם אוכל להמשיך ולעבוד עמך… וטוב כי הסוסים ינוחו יומיים, עייפים הם.”
“ואתה אינך עיף?” אמר בעל־הסוסים ונד בראשו למראה פניו הרעם של חיים. “מוטב לך כי תנוח גם אתה יומיים, ולא תצא להטלטל בדרכים. האם אכלת כדבעי כל הימים האלה? וכי מי מתקין לך סעודתך?”
חיים הסמיק. אין איש יודע כי גם בחיי צפורה היה מתקין לו סעודתו במו ידיו, בשעות הלילה, בשובו ממסעיו. הוא החשה ולא ענה דבר. בינתיים הסיח בעליו דעתו ממנו וחזר להגות בסוסיו.
“לוּ בקולי שמעת כי אז לא עזבת את עבודתך אצלי, וכל דאגתך עלי. שכן אני – אם תעזבני אמכור את הסוסים, וחסל. אני לא אוכל לשאת בטורחם לבדי.”
חיים היה כנדהם: סוסים כאלה יוציא אדם למכירה?
לאחר מנוחה קלה התקלח ב“מקלחת של דבורה”, החליף את לבושו ובלע פת לחם עם עגבניה, ולאחר חצות לילה סגר את ביתו ויצא ברגל במשעולי שדות אל המושבה אשר דבורה שוהה בה.
יט
עם בוקר קרב חיים אל הבית הקטן של קרובתה של דבורה שבקצה המושבה. בלכתו במשעול מרחוק ראה את דמותה של דבורה, שישבה על כסא במרפסת הקטנה ועיניה לרחוב. “לי היא מצפה!” חלפה מחשבת־פתע במוחו ולבּו חם בקרבו. בקרבו סמוך לבית הפכה פניה לקראתו, והנה כחשו הפנים הרעננים והפכו ירקון. למראהו של חיים נצנץ ניצוץ זר בעיניה; קמה ממושבה כמתכוונת לקבל את פני הבא, וחזרה צנחה תחתיה, וכריסה בולטת מאד. נכנס חיים לאטו כמהסס ונתיצב לעומתה. הניצוץ הזר נעלם מעיניה ודמעות נתקשרו בהן.
“מה שלומך?” שאל חיים ברעדה.
“למה באת?” שאלה דבורה בקול כּאוֹב, והדמעות מתגלגלות על לחייה.
“לפקוד שלומכם באתי,” השיב חיים והטעים את לשון ה“רבים”.
פני דבורה נעוו כמעט והניצוץ הזר חזר וניצת בעיניה. היא החרישה.
“באתי להזכירך את שהצעתי לך אז, בלילה,” אמר חיים בלחישה.
“חיים…. הרבה חשבתי על כך. הרעותי לעשות שלא שמעתי אז לעצתך… עצה נבונה היתה זו. אפשר והיינו מונעים את האסון. אך אז לא קם בי הכוח, טעיתי.”
“נתקן עכשיו את הטעות.”.
“עכשיו? אחרנו. אני לא אדרוך על גופה שלה.”
לאחר שתיקה ממושכת אזר חיים כוח ולחש:
“הילד.. הילד שלנו… האם יוולד בן־בלי־שם?”
דבורה נשאה את ראשה והציצה לתוך עיני חיים ואמרה:
“חיים, שמעני־נא: זה יהא האות… אם יתן לנו אלהים ילד חי וקראתי לך… בגללו אקרא לך. ואם לא אקרא לך וידעת: מן השמים לא ריחמונו.”
ושוב החשו שעה קלה, ודבורה אמרה: “ועכשיו לך לך, וחיכית לאות.”
רגלי חיים מעדו. בקול רפה בירך את דבורה לשלום ופנה לילך. ננערה דבורה וקראה לו לחזור:
“חיים, מה היה לפרה? ולעגלה הרכה?”
כבש חיים את עיניו בקרקע וסח לה בקצרה.
“כבהמה כאדם – אכזרים הם כולם, ורחמים אין.” היא נבהלה לשמע הדברים שיצאו מפיה וקפצה ממושבה.
“לך לשלום,” קראה אל חיים ונכנסה הביתה.
חיים חיכה לאות, והאות לא בא.
- גליה גזית
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.