היה היה פלח באחד הכפרים בשפלת יהודה, חסנין שמו. והאיש בעל בעמיו, ארבעה פידנים אדמה לו, ומקנהו שמונה צמדי בקר, סוסה לרכיבה גמל להסיע תוצרתו לשווקים, ואתונות שלוש, ופרות חולבות וכבשים וצאן לרוב ותרנגולות לאין ספור. והאיש אלים, גברתן, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. ולו שלושה בנים מבוגרים ונשואים, ואף הם גבוהי־קומה גבורי־חיל כאביהם. ויהי פחד ארבעת הגברים על הכפר כולו. כל אימת שהיו מודדים ומחלקים את אדמת המוּשע, אחת לשנתיים, לזריעת חורף וקיץ, היה חסנין זוכה תמיד בחלקים בקרן בן שמן, ואסמיו מלאו בר. וכלב עז נפש לו השומר בלילות על סף חצרו, וקול נביחתו נשמע בחשכת הלילות מקצהו של הכפר ועד קצהו, ומפיל אימה על הגנבים ופסחו על החצר המלאה כל טוב והלכו אל החצרות של עניי הכפר לגזול את כבשת הרש.
בעניני הציבור של כפרו אין חסנין מתערב, אחרי כבוד לא ירדוף ומימיו לא ביקש להקים לו בתוך הקהל “צד”, שיבחר בו לשיך או למוכתר. ראשו ורובו במשק ובהליכות חצרו. על רמה אחת מחוץ לתחום הכפר עמדה החצר, והיא מוקפת חומה של לבני־חומר, ושער לה מעץ אלון. ובאר לו לחסנין בטבוּר חצרו לדלות ממנה מים לצרכי הבית, כי לא תלכנה כלותיו לשאוב מים מבאר הכפר, ולא תתרוצצנה בדרך ולא תריבינה עם בנות הכפר. וגם את המקנה ישקו בניו מבארם, כי לא יבואו בריב עם שכניהם על המים.
בתוך החצר, בארבע פינותיה, היו ארבעה בתים, האחד לחסנין ושלושה לכל אחד מבניו. ואסמים ואורוות ורפתים ומכלאות ומתבנים וסככות בנויים בצדי החצר, בין בית לבית, לעשות רווח ביניהם.
ושלום ושלוה היו שוררים כל הימים בחצר, הבנים לא המרו מעולם את פי אביהם, ולא עשו דבר מקטון ועד גדול ואת פיו לא שאלו, והכלות – מרוּת בעליהן עליהן. כל אחת משק־בית לה משלה, תנור לבישול, טבוּן לאפיה, ולא תבואנה אחת ברשות חברתה. וגם את קול חמותן לא תמרינה הכלות, והיא אשה זקנה ודלה וחלשה וטובת־לב, ומורא בעלה עליה. ואת חמיהן יראות הכלות ובמעמדו תכבושנה פניהן בקרקע.
והאיש חסנין גבר במיטב כוחותיו וזוגתו זקנה ודלה. ואשה שניה לא לקח על אשתו הראשונה, כי ירא מריב ומדנים. ואדיר חפצו כי שקט ושלוה יהיו שוררים בחצרו.
ויסית השטן את חסנין לחמוד בלבו את יפי כלותיו, אשר מהרי יהודה הביאן לבניו, והן צעירות ובשרן בשר־עלומים. ומנהג קבע לו חסנין, אשר שמרוֹ בסודי־סודות. והמנהג – דבר רע ואיום ונורא הוצק בו. וזה הדבר: יום השוק בעיר חל אחת לשבוע. והעיר רחוקה מן הכפר מקום מגורי חסנין, וההולך העירה מן הכפר – ילון בה ורק למחרתו ישוב לביתו. שבוע שבוע היה חסנין הולך אל השוק, רוכב על סוסתו, ואחד הנערים אשר עם הבקר, יוביל אחריו את הגמל עמוס מכל טוב משקו למכירה. ומאז נפול חסנין ברשת שטמן השטן לרגליו, ישלח פעם בחודש, בשבוע שבסוף החודש, את אחד מבניו אל השוק. לפי התור ישלחם – אחד לחודש, בגדול מבניו יתחיל ובקטן יסיים. פעם לשלושה חודשים ירד אחד מבניו אל השוק. ובאותו יום מטיב חסנין את פניו לבנו וירשהו לקנות בשוק מתנה לאשתו ולילדיו.
והיה לב הבן היורד אל השוק טוב עליו ורחש תודה לאביו. ואותו לילה, כשלן הבן בעיר, וחושך כבד יכסה את פני הארץ, את הכפר ואת החצר, וכל גרי החצר ישינים שנת עובדים עמוקה, יצא חסנין בחשאי בצעדי חתול מביתו, וסגר על מסגר את שער החצר, ורמז לכלבו הנאמן כי ישמור הפעם שמירה מעולה, וילך ויבוא אל אשת בנו הנעדר ושכב עמה. בפעם הראשונה נפחדה ונזדעזעה הכלה, ואלמלא מורא חמיה עליה היתה מרימה קול צעקה, אבל היא התרגלה ונכנעה לביקור הנורא ותהי מחכה לו בלב פוחד ופועם. וממתקים ותמרוקי־נשים היה שומר חסנין בסתרי ביתו, ובלילה בבואו אל אחת מכלותיו יעניק לה מכל טוב ביד רחבה. כל אחת משלוש הכלות חשבה בלבה, כי רק עליה נמתחה הרעה, ורק היא נשאה חן וחסד בעיני חמיה, ותשמור את הסוד הנורא בקנאה רבה.
המוסר את נפשו בידי השטן לא ימלט משבט אלוה. מקרה מוזר קרה בחצרו של חסנין, והמקרה המוזר הבריח את שלות החצר וצל שחור האפיל עליה. ילדה אחת, בתה של הכלה הגדולה, ילדה בת עשר, נכנס בה השד. לילה לילה, בחצות הליל, היא מתחילה צורחת צריחה משונה ומזדעזעת כולה על משכבה, בפינת חדר אמה, ומתכווצת כאילו עקצה עקרב. והצריחה ספק צריחת אדם היא ספק צריחת חיה. וקול הצריחה מפיל אימה על כל שומעיו בחצר. את המתים בתוך קבריהם היו עלולות הצריחות להעיר משנתם העולמית. אפילו על הכלב שומר הסף מפילות הצריחות אימה, והוא מביט בפחד ובהלה סביב: מה הוֹיה? בלילות הראשונים ניסתה האם להשקיט את ילדתה בדברים טובים ופיוסים, ולא הצליחה. ניסה האב להכותה, כי תחדל מצריחתה ולא עלה בידו. ניסה הסבא לאיים עליה במגלב שבידו, אך כשראתה אותו גבר קול צריחתה עוד יותר. וידעו אנשי החצר ויבינו כי לא הילדה היא הצורחת, כי אם השד שנכנס בה. ויפול לבם, על מה ולמה ניתכה חמת אלוה עליהם? לילה לילה, בחצות, מתחילה הילדה לצרוח, ועם בוא הבוקר תחדל והיתה כאחת הילדות שבחצר. אין שליטה לשד כי אם בחשכה.
צריחות הליל מן החצר התחילו מחרידות גם את בני הכפר. תחילה חשבו כי חיה רעה, שלא ידעוה עד כה, נתגלתה פתאום בסביבה, וכשנוכחו לדעת שמחצרו של חסנין באות הצריחות, וכי אחת הילדות היא הצורחת, מפני שהשד נכנס בה – ויהיו כל הלבבות מוּכי תמהון. ואיש את חברו ואשה את חברתה ישאלו בחרדה: מה קרה שם? ברכת אללה שרויה על החצר ההיא כל השנים – כיצד השתלט עליה השד? אשה זקנה אחת היתה בכפר, עזובה וגלמודה, לא קרוב ולא גואל לה. הכל ידעו כי “מכשפה” היא ושיח ושיג לה עם דרי מטה; בימים כתיקונם מתרחקים אנשי הכפר ממנה כמטחוי קשת, ורק בשעת צרה גדולה מבקשים עצה מפיה. ותשאלנה אותה נשים מן הכפר:
“מה הדבר שנפל בחצרו של חסנין?..”
ותצחק המכשפה צחוק מר ולא ענתה דבר.
חסנין לא פנה אל המכשפה לבקש עצה מפיה. לבו לא נתנו לגלות את צרת נפשו לפני אנשים הקרובים לו קרבת מקום. פעמיים־שלוש חבש את סוסתו וילך למקומות מרוחקים, אל קוסמים ואל מכשפות ואל חג’ים ודרוישים ואנשי־קודש, לשאול מהם עצה, ולא חס על טרחתו ועל כספו. לשוא; אין עצה ואין תושיה. אחד קוסם שם לילדה קמיע על צוארה. אחת מכשפה לחשה על הילדה וירקה וגערה בפני השטן. אחד דרויש עשה כויות בבשר הילדה במסמר מלובן וימרח את הפצעים בגללי סוסה טריים. את כל עמלם נשא הרוח. השד שנכנס אל תוכה של הילדה – לא עזבה. וצריחותיה בלילות היו מוסיפות להחריד את הלבבות. והמכשפה שבכפר שלחה את דבריה על ידי שליח לחסנין לאמור:
“גאותך וגאון לבך לא נתנוך לבקש עצה מפי. ואני מזהירה אותך: הטומאה מצאה לך קן בקנך. ואם לא תטהר את עצמך, מרה תהי אחריתך.”
חסנין גרש את שליח המכשפה מעל פניו. והמכשפה לא שקטה ולא נחה. ויהי כשפגשה פעם בדרך את כלתו הגדולה של חסנין, אֵם הילדה הנגועה, ותפן אליה ותאמר בקול רם:
“החטאת רובצת לפתחי ביתך. הזהרי לנפשך החוטאת…”
ותחרד הכלה חרדה גדולה, ותברח ותמלט על נפשה.
מאז בוא הרעה על בת הכלה הגדולה חדל חסנין לבוא אליה. והדבר עורר חשד בלבה, וקנאתה בערה בה. באחד הלילות כשאחיו השני של בעלה ירד, כנהוג, בבוא תורו אל השוק וילן בעיר, הסתתרה הכלה הגדולה עם חשכת הלילה במתבן שליד ביתו של הבן הנעדר, ותהי צופה ומביטה שעה ארוכה באישון לילה, עד כי ראתה את חמיה הולך בצעדי החתול שלו מביתו ונעלם בתוך ביתה של כלתו השניה. חמתה של האשה בערה בה כאש. ולמחרת, כשפגשה את גיסתה ליד הבאר שבחצר, ואיש מן הגברים לא היה עמהן, כי יצאו אל השדה, הביטה ישר אל תוך עיניה ותפרוץ בצחוק שטני. פני הכלה השניה הסמיקו כדם, ותרם פתאום את קולה ותבך בכי מר. לקול בכיה באה גם הכלה השלישית. והסוד האיום ששמרה כל אחת בלבה, נתגלה פתאום לשלשתן. אף אחת מהן לא הודתה על הדבר בקול בפני חברתה, אבל בלי אומר ורק ממראה הפנים ומברק העינים של כל אחת מהן ידעו שלשתן, כי גורל מר ואיום אחד מצא את כולן. מתוך שתיקה כבדה נפרדו אשה אשה לביתה.
ועוד באותו לילה, גילתה הכלה הגדולה את סודה הנורא לבעלה. האם מקנאה או ממוסר כליותיה או מפחד המכשפה עשתה זאת, או שמא השטן הסיתה? בעלה הכה את אשתו מכות נמרצות ועינה אותה עינויים קשים והיא נאנקה דום תחת מכות ידיו ולא הוציאה הגה מפיה. ולמחרת גילה האח הגדול את הסוד לשני אחיו, בהיותם שלשתם לבדם בשדה. וכל אחד משני האחים הכה מכות קשות את אשתו. ואף הן נשאו את כאבן בדומיה ולא השמיעו קול.
שלושת האחים שמו מחסום לפיהם ולא הוסיפו לדבר איש אל רעהו על האסון ועל הקלון המשותף שמצא את כולם, ולא הגידו דבר לאיש ולא אמרו דבר וחצי דבר לאביהם. במשך ימים מספר התהלכו שלשתם קודרים ושותקים ועיניהם כבושות בקרקע. הם עשו וימלאו את פקודות אביהם כתמול שלשום בלי להביט אל פניו, ובלי להוציא מלה מפיהם מטוב ועד רע. חסנין ראה את פני בניו כי לא כתמול שלשום הם ואת פני כלותיו המוכות והנפוחות ראה, וידע כי נגלה עוונו וכי רעה גדולה באה עליו ועל ביתו, אבל הוא חיזק את לבו והעמיד פנים כאילו אינו רואה ואינו יודע דבר.
ויהי באחד מימי השבוע, והאב ושלושת בניו יצאו לשדה, למקום מורחק מן הכפר, לחרוש ולזרוע חלקת אדמה, הנבדלת מכל שאר חלקות השדה, והאב כרע לעת הצהרים על פני האדמה להתפלל את תפילתו כלפי הדרום, ויקומו פתאום שלושת האחים בלי שנדברו תחילה בינם לבין עצמם, ויגשו אל אביהם מאחוריו, ובמלמד הבקר שבידיהם הכוהו שלשתם בבת אחת על קדקדו. ויפול חסנין מתבוסס בדמו והאחים הוסיפו להכותו במלמדי הבקר על ראשו. ויוציא חסנין את נשמתו בטרם יוציא קול צעקה מפיו.
ויחפרו האחים בור עמוק בקרדומיהם במקום שנפל אביהם מת. שעה ארוכה חפרו עד שהעמיקו מאד, ויטמנו את גוית אביהם בבור, ואת שלושת מלמדי הבקר השליכו אל הבור, ויכסוהו עפר ויהדקו את העפר הדק היטב ברגליהם, ויחרשו את תלמיהם מעל לבור ולא ניכר כי נחפר במקום הזה.
עקבותיו של חסנין נעלמו ואבדו מעיני בני הכפר. אמרו, חיה רעה אכלתהו בשדה. אמרו, גזלנים מצאוהו בדרך, גזלו ממנו את כספו, רצחוהו וטמנוהו במקום סתר. ומפי בניו לא יכלו להציל מלה. שתקנים היו כל ימיהם ומאז נעלם אביהם כבדה שתיקתם ופניהם היו שחורים וקודרים.
כלבו הנאמן של חסנין יבב שלושה לילות רצופים על משמרתו, ובימים היה מריח את רגלי הבנים ואת צעדיהם ומביט עליהם בחימה וחשד. ובליל הרביעי נעלם ועקבותיו לא נודעו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.