א    🔗

בימים הרחוקים־הרחוקים ההם, בטרם כיסו עצים את פני האדמה, אשר אללה נתנה לבני־האדם לאכול לחמה, ולעדרים ללחך עשביה, בימים ההם רק מספר בתי־חומר היו בעיר עזה שעל פני ימים תשכון. ומחסני חומר בנויים בה ומטמורות חפורות בבטן האדמה, ובהם אוגרים תגרני עזה את השׂעורים, אשר יקנו מאת שבטי הבידואים שבדרומה ובמזרחה של עזה ישכנו באהליהם אהלי שיער.

מספר שנים לא יחרשו ולא יזרעו הבידואים את אדמתם, כי בשנים האלו לא ימטירו השמים גשמים ולא ירטיבו את שדותיהם. כי למה יזרעו באדמה היבשה אם הזריעה לא תנבט ויד אדם לא תזכה לקוצרה? ושנה אחת יזרעו הבידואים את שדותיהם ברינה ויקצרום בדיצה. ומכל שק שעורים, אשר ישליכו אל מעבה האדמה עם רדת היורה, יאספו עשרים וחמשה שקים. כי היורה ירטיב את האדמה בזמנו והגשמים ישקוה וירווה, והמלקוש, הסוגר על עונת החורף, ימלא את השבּלים גרעינים מלאים, לבנים ונוצצים ככסף לטוהר, שתים שתים וארבע ארבע שורות בכל שבולת.

ובשנה השביעית הזאת, לאחר קציר־השעורים, ינהרו בכל הדרכים ובכל השבילים המוליכים מן הדרום ומן המזרח לעזה, אורחות אורחות גמלים, ועל דבשתם שקים רחבים גדושים שעורים. השקים ארוגים מצמר כבשים, בנות ערב ארגום ימים ולילות, במשך חדשים; צבע השקים אפור, ושני פסים שחורים או אדומים עוברים לרחבּם לשם נוי. ותגרני עזה הזריזים והערומים יסובבו את הבידואים מכל צד ויקנו את לבם בצעצועים צבעוניים שונים, אשר ימכרו להם “חינם אין כסף.” ובדבריהם המתוקים ובכחשם יטו את לבם למכור להם את השעורים במחירים נמוכים. ומן השעורים ישלחו התגרנים את מרביתם בספינות, העוגנות בחוף עזה, למדינת האינגליז, ואת שאריתם יאגרו במחסניהם למכרם אחר כך במשקל הזהב לאותם הבידואים גופם, בשנות הרעב.

ובבוא שנות הרעב יאספו הבידואים את אהליהם ויטענום על גמליהם והלכו הם ובני־ביתם ועדריהם לבקש מרעה ולחם בצפון, מקום שם השמים ממטירים גשמים שנה שנה.

 

ב    🔗

ומנין ידעו הבידואים אשר בנגב, מתי תבואנה השנים השחונות אשר בהן לא יצאו לזרוע את שדותיהם, ומתי תבוא השנה הגשומה?

מן השמים יורו להם את הדבר למען ידעו.

היה היה בעזה בימים מקדם איש קדוש אחד, ושמו מן. עבד נאמן היה האיש לאללה, ואללה אהבו, כי בדרך ישרים ילך, וממעשי רשעים ירחק. את הבידואים בנגב אהב ואת הפלחים בצפון, העובדים את אדמתם בזיעת־אפם. ואת התגרנים ואת המלוים ברבית, את אנשי הרשות ואת גובי־המסים, אשר כולם יחד ימצצו כעלוקות את דם העניים והעובדים, – אותם תתעב נפשו. ושנה שנה יעלה האיש למכּה העיר הקדושה, להשתטח על קברו של הנביא, לשפוך לפניו את שיחו ולבקש ממנו על נפש עובדי־האדמה והחלכאים. עם ראשית האביב לאחר קציר־השעורים יצא לדרכו, ועם סוף הקיץ בפרוֹס רוחות החורף, ישוב.

וכשישוב מדרכו הרחוקה, והלך האיש הקדוש אל הג’מיה להתפלל את תפילתו, וכל העם היושב בעיר נוהר בעקבותיו. ובהגיע הקול את מחנות הבידואים, כי חזר הקדוש מדרכו הרחוקה, ויבואו כולם בזקניהם ובנעריהם לחזות בזיו קדושתו. השייכים רוכבים על סוסותיהם, זקני־העם – על גמלים ועל חמורים, וכל העם הולכים ברגל, לפעמים מהלך שלושה ימים. וכשהקדוש כורע ומתפלל ומחזיר פניו כלפי דרום, כלפי קבר הנביא, אשר זה עתה חזוהו עיניו, וכרעו כל העם והתפללו עמו מי בקול ומי בלחש.

ועם כלות התפילה יסתכלו כל המתפללים והביטו בפני הקדוש: והיה אם ראו אור זרוע בעיניו, וידעו שמן השמים רחמו את בני האדם וכי בשנה ההיא ימטירו השמים מטר. וישובו כל העם בשמחה ובצהלה, בשירים וריקודים, ותוף מתופף לפניהם, איש לשבטו ואיש לאהלו. וזבחו זבחים ויאכלו ויהללו את שם אללה ואת נביאו־שליחו, ואת האיש הקדוש מעזה. ועוד בטרם יגיע תור היורה ימהרו ויצאו הבידואים לחרוש ולזרוע את שדותיהם בעוד הפלחים שבצפון עומדים ומחכים ונושאים את עיניהם למרום לראות אם אין סימנים ליורה הבא.

ואם, חלילה, יגמור האיש הקדוש את תפילתו וענן של עצב ישכון על מצחו וידעו המתפללים עמו, לדאבון לבם, כי הקשיחו השמים השנה את לבם כלפי האדם – בשל חטאיהם ופשעיהם של התגרנים, אשר יעשו את מסחרם איפה ואיפה, בשל המלוים ברבית הפושטים את עור־העם, ובשל גובי המסים החומסים את דלת־העם, יצא הקצף על כל העם, וישובו הבידואים עצובים ונכי־רוח, איש לשבטו ואיש לאהלו, והתחילו צוֹררים בעוד מועד את חפציהם, מורידים ומקפלים את אהליהם, אוספים את הגמלים ואת המקנה ויתכוננו לנדוד צפונה.

 

ג    🔗

בסוף חייו עלה הקדוש למכּה, כדרכו שנה שנה, והוא זקן ושבע ימים ועייף ויגע מחטאותיהם של בני־אדם. ויהי כי כרע להתפלל על קבר הנביא ותצא נשמתו בטהרה. וכשמלאכי השרת הביאו את הקדוש למרומים, לפני כסאו של שליט העולם, ונביאו מוחמד עומד לפניו לשרתו, נתן הנביא את עינו בפניו של הקדוש וירא כי עצובים הם ונבוכים. שאלו: למה זה, בני, ועל מה זה רעו פניך, הרי במקום קדושים וטהורים, שכל חייך היית שש לקראתם, רגליך עומדות? ענה הקדוש ויאמר: מתגעגע אני לעיר מולדתי, ואם טוב אני בעיני המרום הנישא מכל, ואם ישרו מעללי לפניו, יצוה להביאני למנוחות בעזה עירי.

ויצא הדבר מאת אללה, וכנפים צמחו לו לקדוש ככנפי הנשר, ויעוף, כאשר תעוף הציפור בשמים, עדי הגיעו לפסגת הר אחד, אשר במבואה הדרומי־מזרחי של עזה, ואשר לרגליו נקברו בשכבר הימים שמשון ודלילה, ויקבר שם. ולמן היום ההוא נקרא ההר מן־טר, על שם הקדוש, שבא למקום קבורתו במעוף.

ואנשי העיר עזה וכל אנשי הסביבה הקרובה והרחוקה, בידואים, עירונים ופלחים, הביאו תרומותיהם ויבנו ויקימו צריח על פני הקבר הקדוש. ושנה שנה, ביום הקבוע, הוא יום סוף הקיץ, יבוא כל העם מארבע כנפות הארץ לכרוע ולהתפלל על קברו של הקדוש. אנשי העיר והפלחים, אשר מצפונה של העיר, יתפללו תפילתם בעוד יום וישובו איש איש לביתו בעיר או בכפר. והבידואים, שמרחוק באו, ישכבו על פני האדמה מסביב לקבר, ללון לילה במקום הקדוש, ועם זריחת החמה יקומו וישובו לאהליהם.

ובטרם שכבם לישון יציגו גיזת צמר ליד הקבר הקדוש. והיה אם יראו בהשכמת הבוקר, כי טל כבד היה על ההר, על בגדיהם ועל הגיזה, ואם יזרו את הגיזה וימצאו מלוא הספל מי טללים, וידעו כי מן השמים רחמום והיתה השנה הבאה עליהם גשומה. ואם חורב יהיה על הגבעה ובגדים יבשים, ועל הגיזה היה חורב, וידעו כי הסתיר אללה פניו מהם והשנה תהי שחונה.

 

ד    🔗

כה היה בשכבר הימים, עת קדושים היו מתהלכים בין בני־אדם. אבל מאז פסו קדושים מן הארץ ובני־האדם הרבו חטא על חטא וכחש על כחש, באלהים ישימו תהלה, מסורת אבות לא שמרו ואת האנשים החלכאים ידכאו עד עפר, חדל הקדוש לתת סימניו לבני־אדם מעל קברו שבהר מן־טר. והבידואים שבנגב אובדי־עצות המה. יש אשר יזרעו רק חלק משדותיהם, כי חסו על הזרע, והשמים ימטירו גשמים בזמנם, והחמיצו שעת כושר הבאה רק אחת לכמה וכמה שנים.

ואימתי פסקו הסימנים על קברו של הקדוש במן־טר? מאז שם אותו איש, פלוני, את משכנו בין ההר ובין העיר בלב השדה.

מיהו האיש?

לא מאנשי עזה היה, כי ממרחקים בא, ואיש לא ידע מאין בא ומה מוצאו. והאיש חציו כושי וחציו כאיש לבן. מראה פניו שחור, אבל שפתיו אינן עבות וגסות והלובן שבעיניו לא מראה כתום לו, וחן מיוחד לו ועדנה, כאילו בן מיוחסים היה. לא רק דם כושים בעורקיו… האם בחטא נולד?

והאיש לא יגור בעיר גופה, כי אם בבית־חומר מרווח אשר בנה והקים לו באמצע השדה, בין העיר ובין ההר, על פני חלקת אדמה אשר קנה בכספו. ויהי הדבר תמוה בעיניהם של אנשי עזה, כי הרחיק באיש את ביתו מקהל ועדה. אבל הם לא שאלו פשר הדבר, בידעם כי מאללה יצא הדבר; היעשה אדם דבר ולא על פי אללה? הרי כל בני־האדם כחומר ביד היוצר הם.

והאיש היה מוזר בכל מעשיו ובכל מעלליו. הכל ידעו כי איש עשיר הוא ומטמוניו רבים, והוא עניו ושתקן וטוב לב, וכאח וכריע יתהלך עם עבדיו, וטובה יגמול עם כל איש אשר יפנה אליו לבקש עזרתו. ואללה ברכהו בכל טוב: גמלים לו ובקר ועדרי צאן וחבלי אדמה, בדרומה ובמזרחה של העיר בין הבידואים, ובצפונה בין הפלחים. וזרע שעורים בדרום, וחיטים ופול וכרשינה ודוּרה ושומשומין בצפון. ועבדים לו ושפחות, כולם כושים ממרחקים באו עמו, והם חורשים בפקודתו וזורעים וקוצרים ואוספים את התבואה אל הגרנות ודשים. ואת תבואתו לא ימכור בשנת שובע, כדרך הבידואים, כי אם במחסניו שמרה ובמטמורות לשנות הרעב, להיות לאכלה לו ולאנשיו, ורק תבואה ישנה יוציא למכירה מפני החדשה. ואת תבואתו ימכור לעניים במחיר השוה ולא יפשוט את עורם. ובכל עזה ובכל הכפרים שבסביבה לא היה בית מלא כל טוב כביתו של האיש הזה שממרחקים בא. ואיש לא ידע את שמו אל נכון, איש לא שאלו והוא לא הגיד לאיש. במשרדי הרשות היה רשום שמו, אבל אנשי עזה אינם רגילים להתוודע לרשות, ולא דרשו ולא חקרו. והוא לא גילה את שמו, כאילו התנזר מקהל ועדה. והכל קראוהו, בפניו ושלא בפניו, בכינוי שנתקבל על הכל: “פלוני”.

 

ה    🔗

האם על שום כך, על שום שהתכחש האיש ולא הגיד שמו ברבים, התאנף הקדוש בקברו וימנע את חסדו מאת עבדי אללה?

לא. לא על שום כך.

האיש הזר חפר באר בחצרו, לבל יזדקק לרשות הרבים; ויטע בוסתן של עצים מסביב לביתו וחצרו, עצי פרי למיניהם: העצים הראשונים שניטעו בידי בן־אדם בעיר עזה, על גבול הנגב, בשעריו. ועל זה התרעמו עליו מאוד זקני העיר: האחד בא לגור וישפוט שפוט, ויעשה שלא כמנהג המדינה! ויותר משהתרעמו זקני עזה התמרמרו זקני הבידואים הבאים מעת לעת העירה, לרגל עסקיהם, והם עוברים ליד בוסתן העצים. טבותיהם, אבות הבידואים הקדושים, ציוו על בניהם לאמור: בתים אל תבנו וכרמים לא תטעו, כי באהלים תשבו כל ימיכם. והנה לא לבד שאנשי עזה בנו בתים, אלא בא זה ושינה סדרי עולם, ויטע עצים!

והאם על הרעה הזאת יצא הקצף מאת הקדוש? שתים רעות עשה האיש וגדלה הרעה השניה מן הראשונה!

מכל הברכות, שברך אללה את בני האדם, גדולה הברכה של פריה ורביה. וברכה זו גם מצוה בה, וצו מלפני עליון: פרו ורבו! ומי שמקיל בברכת אללה זו חוטא בנפשו. והאם נשמע כדבר הזה מאז היות שמש וארץ כי גבר לא יסובב עלמה ואיש מוסלימי לא יקח אשה? המשובחים שבהם ארבע נשים ישאו, והיתה תפארתם בעם. וזה האיש, שממרחקים בא לעזה, לא לקח אשה מימיו, אף כי האלהים ברכהו בכל. הייעשה כזאת בתוך העדה הקדושה, וקצף לא יצא על כולה? בגללו מנע הקדוש את חסדו מכל עדת הבידואים, ויחדל לתת סימניו לגשם ולבצורת.

לחינם עמלו וטרחו טובי־העיר וחשובי־הסביבה להשיב את האיש מדרכו הרעה. מצאצאי כושים היה האיש, ואין הדבר נחשב לכבוד בעיני יחסני עזה להתחתן באדם שאין תפארת משפחתו הולכת לפניו. בכל זאת שלחו שליחיהם אל האיש לדבר אליו נכבדות בבנותיהם. והוא השיב את פניהם ריקם! נדר נדר לבלתי קחת אשה כל ימיו. השמעתם? וכל הבנות, אשר ראו את פני האיש, בגניבה, מתחת לרעלה שעל פניהן, חמדו את יופיו בלבן, ותשכחנה בושה ותהיינה מפצירות בלחש באמותיהן לתת אותן לאיש, והאמהות מפצירות בבעליהן, והללו אין טומנים ידיהם בצלחת, והכל לשוא…. מארת אלוהים! כשנודע הדבר ברבים, התחילו אנשים משתמטים מעבור על פני הבית, שכל טוב בו והמארה רובצת על פתחו.

מנין מארת אללה על האיש הזה שממרחקים בא לעזה, מארץ לא ידועה?

 

ו    🔗

מעזה, אשר על שפת הים בדרום הארץ, ועד העיר יפו, השוכנת לשפת הים צפונה, משתרע מרחב רב של שדות. ולא כפני הנגב פני המרחב הזה. בנגב אין קץ ואין גבול לשדות אשר נתן אללה לבני האדם; ובצפונה של עזה הוצב להם גבול: הרים מזה, מזרחה, והים מזה, מערבה. שפלה רחבת־ידים מתמשכת לצד מזרח; גבעות קטנות, ובקעות וגיאיות ביניהן, משתרעות לצד מערב.

וכמו בנגב כן בכל המרחב הזה לא תיתקל העין לא בחורשת־עצים ולא בכרם או בוסתן. המראה אשר שיוה אללה לאדמה לא הושחת. רק זעיר־שם זעיר־שם ייראה עץ שקמה, יחידי וערירי, על פני גבעה בודדה; או עץ תאנה במבוא אחד הכפרים. והעצים הבודדים הללו שנשארו לפליטה מספרים לבני אדם, כי כאשר ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ברא גם את העץ למינהו. המוסלמים, בחירי בניו של אללה, מאסו בעצים; בגלל הגפנים, שפירותיהם משמשים ליין האסור בשתיה, מאסו בעץ. והאדמה שבצפון־עזה טוב גורלה מן האדמה שבדרומה, בנגב. פה ריחם אלוהים את האדם, והשמים ימטירו גשמים שנה שנה, פעם ירבו ופעם ימעיטו, אבל לעולם לא יכלאו רחמיהם לגמרי. והאדמה תצמיח חיטים בחורף ודוּרה בקיץ, לתת לחם לבני־אדם ועשב לרוב, “רבּיה”, להיות מרעה לבקר.

ובמקום אהלי־קדר המפוזרים בפינות שונות על פני השטחים הרחבים בנגב, צצים פה, בצפון־עזה, כפרים קטנים, אשר בתי־חומר זעירים מצטופפים בהם, דבוקים זה בזה כתרנגולות בלול, ומראיהם אפור. ועל גבול הכפרים, במבואם ובמוצאם, צומחים צמחי צבר דוקרים.

רק העיר יפו מוקפת פרדסים של תפוחי־זהב, לימונים ומנדרינות הנותנים ריח־ניחוח על פני הסביבה באביב, ובחורף יניבו פירות עסיס מתוקים לחיך כפירות אשר בגן־עדן.

ובמרחק מה מהעיר יפו, דרומה, עובר הגבול, בין מחוז עזה ומחוז יפו, גבול שהטורקים קבעוהו, בּכבשם את הארץ ויהיו לאדונים לה, ויחלקוה אזורים אזורים, ויתנו את יושביהם למס־עובד.

 

ז    🔗

בין הכפרים, אשר על גבול עזה–יפו, נתגלתה כנופיה של שודדי־ליל עזי־נפש, אשר הפילה חתיתה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה. אנשים הכפרים גופם אין מורא השודדים עליהם, כי עניים מרודים הם, ועור בשרם מי יגזול? את אשר היה על בשרם, כבר הקדימו ופשטו מעליהם נושכי הנשך וגובי המסים. אבל על יד הכפרים הללו ובקרבת מקום עוברים דרכי־המלך, מיפו לעזה, לחברון ולירושלים; ומדרכי־המלך הללו מסתעפים דרכים אל הכפרים המרכזיים ואל העיירות, רמלה, לוד, מג’דל, פלוג’ה, בית ג’יברין ועוד, בהם מתכנסים אנשי הסביבה ליום־שוק קבוע אחת לשבוע. וכפעם בפעם עוברים בדרכים הללו תגרנים מן הערים, רוכלים הסובבים בכפרים, סוחרי־תבואה וסוחרי־בקר, קצבים וגובי־מסים. וכל אלה – כספם עמהם, מטבעות זהב וכסף ושטרי ממשלה, והם הם המטרה הנכספת לשודדים בלילות. הדרכים ארוכות ובהמת התגרנים עצלה ומתנהלת לאטה, וחושך הלילות משיג אותם בדרכים. השודדים אורבים להם; עיניהם פקוחות בלילות כאשר בימים. את הימים נתן אללה לבני־אדם סתם, ואת הלילות נתן לשודדים. גם הם בני אללה הם, אף כי בנים סוררים ומוֹרים.

הדרך מיפו לעזה גובלת עם החולות על שפת־הים בּוֹאך נחל־רוּבּין. והחולות, הגוזלים שנה שנה פסי אדמה פוריה מאת עובדי־האדמה, מבצר־עוז הם לשודדים. הדרכים מיפו לחברון ולירושלים עוברות בין גבעות וגיאיוֹת, בין הרי־סלעים ומורדי־תהומות – היש מחבוא ומארב טובים ונוחים מאלה לשודדים? שם יחכו רואים ואינם נראים, ונפלו על קרבנותיהם פתע והציגום ככלי ריק. הכסף, שבילקוטי הסוחרים היורדים לשווקים, ואשר בכיסי גובי־המסים, בשובם ממסעי־הגביה, מושך וקוסם לשודדים. אללה יצר את האדם להיות טוב, והשטן סיכּל את עצתו ונטע בלב האדם את היצר־הרע. והכסף, אשר גם אותו עשה אללה, מסייע למעשה השטן, ומגרה את יצר־הרע.

השמועות על כנופית השודדים הלכו וגברו. והדבר המתמיה ביותר היה סיפור המעשה, כי בראש כנופית השודדים עומדת… אשה! והאשה לבנת פנים ושחורת־עינים, יפת־תואר ומלאה חן וקסם, ושמה – פטמה. אשה שודדת ראש לכנופית שודדים? מאז ברא אללה את העולם לא נשמע כדבר הזה! רק משהסיר הקדוש מן־טר את עיניו מן העם, קרה המקרה!

ושמע האשה, המפקדת על כנופית השודדים, הוסיף פחד על פחד, ואימת הכנופיה היתה על כל העוברים בדרכים. ואפילו אנשים גיבורי חיל ומזוינים במיטב כלי זינם, לבם נמס כדונג, בשמעם פתאום באישון לילה את קול הפחדים:

“פטמה עליכם, השליכו!” והיו משליכים את נשקם, פושטים בעצמם את בגדיהם מעליהם, מטילים את כל חפציהם ובורחים ערומים בעור שיניהם.

ביחוד תשפוך פטמה את חמתה על איפינדים, שייכים, פקידי הרשות, גובי־מסים וסוחרים עשירים. ופקודה נמרצת פקדה על אנשיה לבלתי־נגוע בדלת העם, ואפילו לא ברוכלים עניים, ולבלתי הפיל שערה מראש אשה או ילד. ועוד דבר מתמיה מאוד: בכושים לא תגע ידה לרעה, אם גם סוחרים עשירים הם או פקידי רשות, ואפילו אם הם שוטרים וחיילים. היא, לבנת הפנים, תרחם את הכושים, ותקשיח את לבה כלפי אנשים לבני־פנים כמוה!

ורובם של חבריה, אנשי כנופיתה, כושים הם, והיא מתהלכת עמהם כאחות וכאם, ברוֹך וברחמים רבים. וחבריה אוהבים אותה כנפשם ואף למעלה מזה, ובמאמר פיה יבואו באש ובמים.

חברה היא פטמה לחבריה, אבל אם ימרו את פּיה, והיתה אחריתם מרה; פוקדת עוון היא ואינה סולחת. אם יעבור מישהו מאנשי כנופיתה על חוקותיה של פטמה. ופשט איש מן ההמון, או נגע, חלילה, בכבודה של אשה – עונש חמוּר ייענש, ופעמים לא ימלט גם מפסק־דין של מות.

 

ח    🔗

היכן מקום מגוריהם של אנשי הכנופיה, והיכן מקום מגוריה של פטמה? שתי השאלות הללו הטרידו מאוד את אנשי הרשות, אך צא ושאל: איה מקום הרוח, אי המקום ממנו יגיח? שוטרים שהיו יוצאים לחיפושיהם, חבורות חבורות מזוינות מכף רגל ועד ראש, ביקשו את עקבות הכנופיה בין סלעי הרים ובמערות ובין גבעות החול אשר על שפת הים, ביקשו ומצאו רוח. כלום במחתרת במעבה אדמה ישכנו פטמה ובחוריה, ורק בלילות יצאו תחת מסוה וחושך?

חלכאי הכפרים, רועי העדרים, החרתים ושומרי השדות בלילות, ידעו את מקום מגוריהם של אנשי הכנופיה, והיו מביאים להם מזונות שקנו בעבורם בשווקים. אף את מקום מגוריה של פטמה ידעו, כי לבדד תשכון ולא יחד עם חבריה; אבל איש מכל אלה לא יגלה את סודם. חתוֹך לשונם מפיהם, פשוט עור מעל בשרם, ואת סוד תעלומתם של השודדים לא יגידו. כאילמים הם ולא יהגו בקול. ולא מתוך פחד, שהטילה פטמה על סביבתה, שמרו מחסום לפיהם, כי אם מתוך יראת רוממותה, ומתוך רגש של דרך־ארץ. אשה שודדת! הרי רק על פי דיבור מלמעלה ייעשה כדבר הזה! אשה שודדת! דבר־מה נסתר ונעלם הוצק בגזירה שנגזרה ממעל על אשה, וכל דבר, שהוא למעלה מן השגרה ומן השכל, כל דבר נפלא, יש בו מן הקסם!

לשמע שמה של פטמה היו הלבבות חרדים, ומתמלאים רגש הערצה. והחלכאים בכפרים אהבוה, אף כי רק אחד ממאה ראה אותה במו עיניו; כנוקמת נקמתם היתה להם.

דרך־המלך מיפו לחברון היתה עוברת בקו מקביל לדרך עזה עד מול נחל־רוּבּין, ומשם היא פונה דרומה־מזרחה לעבר ואַדי־סרר, בית־שמש ובית־ג’יבּרין. מדרומה של הדרך משתרעת שורה ישרה כמעט של כפרים קטנטנים, אֵל־קוּבּיבּה, זרנוּקה, שחמה, עקר, מנסוּרה, חוּלדה. כל כפר מונה עשרים או שלושים בתי־חומר מגוּמדים, ארגזים אפורים הדבוקים זה בזה, מטע של צבר מעבר לבתים, ושביל מוליך מכפר לכפר ויוצא לדרך המלך.

דרך המלך חברונה עוברת, בצאתה מואַדי־חנין, אשר מול נחל־רוּבּין, את חרבּת־דוּרן, מקום שחרב מימים קדמונים. במקום זה חוצים את הדרך שני שבילים העוברים מרמלה, אחד ליבנה, הכפר השוכן אחרי שורת הכפרים הנזכרים, ואחד לזרנוקה, ואת שני השבילים האלה גם יחד חוצה באלכסון משעול צר, היוצא בגנבה כביכול מן הגבעות שבצפון דרך־חברון ומתפתל כנחש דרומה. למשעול דק זה קוראים “משעול הגנבים”! בלחישה וברמיזה קוראים לו ככה אנשי המקום. למה ומדוע? אל תגידו בגת! סוד כמוס בדבר.

בימים היו מתרוצצים על פני המשעול הזה רק נחשים ועקרבים, וביחוד בימות הקיץ. ובלילות באים ויוצאים בו אנשי הכנופיה של פטמה. לילות החורף כלילות הקיץ להם, אין הבדל, וחביבים עליהם גשמים ורוחות משתוללים, כי דווקא בלילות אלה יש ומזדמנת שעת כושר נאה. התגרנים, הבהולים על רווחיהם, אינם מוותרים על יום של שוק; ובתמימותם יחשבו, כי החושך הכבד והגשם והרוחות יהיו להם לסתרה. שוכחים הם כי החושך נברא בעולם לכסות על מעשי שודדים.

בדרך יפו–חברון מעבירים עצים וברזל, סוכּר ודגים מלוחים, אטון ומשי, נפט ובשמים – לחברון; צמר גולמי, וחוטי־צמר, ומרבדים וצימוקים ושקדים ודבלים – מחברון. והשודדים לא ימאסו בכל אלה, בכל דבר יש להם חפץ, אם למענם ואם למען אנשי הכפרים, שאין ידם משגת לקנות בעיר. כי לבה של פטמה טוב לאנשי הכפרים.

 

ט    🔗

להיכן מוליך “משעול הגנבים”?

המשעול מתפתל והולך בין הגבעות, פעם יט ימינה ופעם יט שמאלה, פעם ירד אל גיא עמוק, יעבור על קרקעו ויטפס ויצא שוב למעלה, עד הגיעו לשביל המחבר את שורת הכפרים, יחצה את השביל וייעלם בתוך בקעה קטנה ויפה, המתחבאה בין גבעות טרשים קרחות; הבקעה הזאת נקראת בניב שפתם של יושבי המקום: “חוּר”.

השביל המחבר את שורת הכפרים רשות הרבים הוא, ואנשי הכפרים עוברים בו לבטח, לרגל עבודתם ועסקיהם. סוחרים ואנשי רשות ואנשים חשובים מוקירים רגלם משביל כזה, שאינו נוח ואינו בטוח בעיניהם; הם בוחרים לעצמם את דרך־המלך. ולכן לא ידע איש מבלעדי פלחי מקום על קיומו של “משעול הגנבים”.

ו“משעול הגנבים” – רשות היחיד הוא לאנשי הכנופיה של פטמה בלבד; עוברי־דרך אחרים, ואפילו פלחים, לא יבואו בו, מתוך פחד ומתוך רצון לבלתי הסיג את גבולה של פטמה.

הבקעה הקטנה נשארה נעלמה. איש מאנשי הרשות לא העלה על דעתו כי בבקעה הזאת, הקרובה כל כך לרשות הרבים ולדרך המלך, נמצא “המטה הראשי” של הכנופיה, וכי גם פטמה בכבודה ובעצמה שוכנת בה! המקום היה קרוב לאנשי הרשות – ואיש לא מצא את הדבר! ומי יודע? אילו ידעו אנשי הרשות, כי המקום הנורא הזה נמצא סמוך אליהם, כמעט בתוכם, אפשר ואימתו היתה גדולה כפליים. כך דרכם של בני אדם, את הרעה הקרובה אליהם הם מפחדים יותר מן הרעה הרחוקה מהם.

הגבעות, שביניהן מתחבאה הבקע, גבעות טרשים הן, חשופות וקרחות, לא עשב עליהן ולא עץ רענן, כי אם שיחים צחיחים ויבשים כל השנה, בחורף ובקיץ, ולשיחים אלה יקראו בני־האדם: “אל־מות”. לעולם אינם חיים ואינם מתים.

הבקעה הקטנה מתכסה בימות הגשמים עשב ירוק, ופרחי־שדה מרהיבי עין יציצו בין העשבים. מתחילת ימות הגשמים ועד אמצע הקיץ כמעט מוריקה הגבעה, כי גבעות הטרשים סתרה לה מהרוחות המיבשים, והמים נקוים בה בשפע בימות הגשמים.

שלחה פטמה אל זקני הכפרים השכנים וביקשה לצוות על הרועים לבל ישלחו את בעירם אל הבקעה, למען יישמרוּ העשבים הרעננים ופרחי־השדה בה, וזקני הכפרים השכנים עשו את רצונה. הם נשמעים לה לא רק מתוך פחד, כי אם גם מתוך רצון. הם מכבדים אותה בלבם, אף כי מעודם לא ראוה פנים אל פנים.

איש לא ראה את פני פטמה ביום, לעיני השמש. כי בימים היא שוכנת לבדה במערה החצובה באחת הגבעות ולא תצא על פתח מערתה. גם חבריה יראוה רק בלילות, בצאתה עמהם לפעולה, או בטכסה עצה עם חברי “המטה הראשי”. וגם יריביה־קרבנותיה, יראוה לפעמים בלילות, בפגישות רעות פנים אל פנים.

המערה, בה שוכנת פטמה כבוד, נחצבה עוד בימי קדם. רחבת־ידים היא בפנים ומוצא צר לה לחוץ. בה, במערה, חיה פטמה, בה היא שומרת את חפציה המעטים, כי מכל הרכוש הנשדד לא תקח לעצמה דבר; בה היא מבשלת במו ידיה את תבשילה, ובה היא מחזיקה את כלי נשקה כאחד הגברים. המערה – חמימות בה בחורף, וצינה בה בקיץ.

החברים המעטים, מן “המטה הראשי” של פטמה, חנוּ אחד אחד במערות, אשר בשורת הגבעות הקרובה, לעבר הכפר מרר. ואילו אנשי הכנופיה היו מפוזרים באהלי קדר ובכפרים שמסביב בבחינת תושבים, ובהנתן להם אות, על ידי רועי הבקר, שעמדו תמיד לשרותה של פטמה, היו מתרכזים במקום המיועד ויוצאים ל“עבודתם”.

על כן נקראה הבקעה בפי כל – “חוּר פטמה”, מאז ועד היום הזה.

מי היא פטמה זאת היפה־פיה, שהיתה לשודדת לילה בדרכים? מאין באה ומה מוצאה? היש סמיכת־פרשיות בין אותו “פלוני”, שבא לגור בשכנותה של העיר עזה, ובין פטמה זאת השודדת בדרכים?

 

י    🔗

מי לא ידע מי לא שמע בכל רחבי הרי אפרים את שמו של השייך חמד אַבּוּ אַסל? וכשמו כן הוא וכן ביתו: מלא וגדוש דבש על גדותיו, ולבו של השייך כדבש מתוק לכל הבאים בצל קורתו. בית אבנים לו בעיר שכם, מתנה מאת הפחה של ירושלים, אבל לא אדם כמותו ישב בצל קורה, בין חומר וסיד. בידואי הוא, דם בידואים בעורקיו בן בנים של בידואים מדורות קדמונים, ובבית־שיער ישב. באהלים ישבו, הוא ובני ביתו, נשיו ובניו, יחד עם כל אנשי שבטו, החונים בין ההרים, הרחק מדרך־המלך, מחשש “עין הרע”; ואהלים הקים סביב לביתו־אהלו, להכנסת אורחים.

רק ביום חג הקרבן וביום צאת השליחים לדמשק, להצטרף אל השיירה המובילה את השי לקבר הנביא, וביום שהפחה מכריז עליו כעל חג ממשלתי, יבוא השייך חמד אַבּוּ אַסל ממחנהו העירה, רכוּב על סוסתו האבירה, מוקף “בחוריו” אנשי חייל, רוכבים על סוסות, וגמלים נושאים מתנות על דבשתם; אז ישכון מן הבוקר ועד הערב בביתו־ארמונו בעיר, יקבל בו את פני האורחים, זקני העיר ואת פחת שכם, ואת שליחי הפחות מירושלים ומעכו; ועם ערוב ישוב למחנהו, כי מימיו לא לן בצל קורת בית־אבנים, ולו גם תינתן לו חצי המלכות לא יעשה כזאת.

ויותר משהיה השייך מפורסם בביתו המלא כל טוב ובלבו המתוק, בהכנסת אורחים ובכל הליכותיו – מפורסם היה, בכל אפסי הארץ, במזרח ובמערב, בדרום ובצפון, באחד ממנהגיו הטובים המיוחדים.

מנהג ידוע הוא בכל רחבי הארץ: אם חשקה נפשו של בחור בנערה ולב הנערה הלך שבי אחריו, ואין ידו משגת לשלם את המוהר שקבע אבי הנערה, או ממשפחת נקלים הנהו הבחור, ואבי הנערה לא יסכים להתחתן בו, כי אין הדבר לפי יחוסו; אז, באין ברירה ישימו הנאהבים והנעימים, את מבטחם בחשכת הליל, ויברחו על נפשם לכל אשר ישאון רגליהם, למדבר, או לאחד משבטי הבידואים הרחוקים או לאחת מערי החוף ההומות מרוב אדם ואבדו שם עקבותיהם. אבל אם הנערה ענוגה ורכה היא ולבה רך ופחדה לנפשה לברוח למרחקים, אל בין אנשים זרים, אזי יברחו אל ביתו של אחד מתקיפי הסביבה. וביתו של השייך חמד אַבּוּ אַסל היה “בית מקלט” בטוח, בחבל שכם, לכל זוג נאהבים אשר יבקשו בו מחסה. כי מי אב וינסה לריב עם השייך העשיר והתקיף, שאנשי הרשות מאירים לו פנים גם בשכם וגם בירושלים? ומי ינסה לקחת בחזקת־יד את אלה החסים בצל קורתו של השייך? הרי חרפה וכלימה יעטה הוא וביתו, ועל כל עדתו יצא הקצף.

 

יא    🔗

וכה היה מנהגו של השייך חמד אַבּוּ אַסל. כי דפקו באישון לילה על פתח אהלו, וקול תחנונים, קול גבר וקול אשה, ישמע והם מבקשים מחסה ומקלט לנפשם, וידע השייך את אשר לפניו. צוה יצוה לאסוף את הפליטים ברחמים רבים אל תחת כנפיו בלי לראותם, ונתן את הנערה אל בית הנשים, ואת הבחור – אל בין עושי דברו. וציוה לשמור עליהם ולדאוג לכל מחסוריהם ולשמור מחסום לפה. ואף הוא השייך ישתוק ולא יוציא מפיו דבר וחצי דבר, עד בוא היום. והיום בוא יבוא, אם גם יתמהמה.

ואמנם, לא יעברו ימים ואורחה גדולה של אורחים תבוא אל בית השייך הפתוח לכל, מהם ברכיבה יבואו, על סוסות, על גמלים או על חמורים, ומהם ברגל, הכל לפי יחוסו של אבי הנערה ולפי מרחק המקום. והשייך יקבל את פני האורחים בזרועות פתוחות, והושיבם באוהל־האורחים על מרבדים, וכרים ינתנו להם להסמך עליהם, ויכבדום מכל טוב הבית, בקהוה ובממתקים ובפירות. ואם ממרחקים יבואו האורחים, ולנו בצל קורתו של השייך וזבח יזבחו לכבודם, גדי או גדיים או שלושה, הכל לפי מספר האורחים, ואורז מטוגן בשמן־זית יבשלו ופיתות־לחם טריות יאפו וישבו המארח ואורחיו מסובים על הסעודה ועל הקהוה ושוחחו על דברים העומדים ברומו של עולם, על ברכת האדמה, על גשמים בעתם, על שכם, על ירושלים, על דמשק ועל בירת השולטן ועל הבירה הקדושה לנביא, ועל השייכים הגדולים ועל האנשים הקדושים, שהיו מתהלכים בארץ בימי קדם.

בכל וכל יסיחו, רק לא בנושא שלמו באו האורחים, ואין איש רומז רמז על העיקר. ודבר בוא האורחים כבר נפוץ במחנה בין האהלים, והכל יודעים את מטרת בואם, ואיש לאיש ירמוז בעיניו ואשה לחברתה תלחש באזנה, והגיע הדבר אל הנאהבים ואל הנעימים, היושבים כל אחד לחוד סגורים במסתרם, ולבותיהם דופקים מתקוה ופחד.

ורק מעט מעט ובעקיפין יגיעו סוף סוף אל הענין. לפתע פתאום יתרומם האב, שלבו מר עליו, וישא מדבריו, בלי להביט פני השייך, ואמר ברעדה:

“דבר רע נגע בביתי… בתי, בת המרדות, נפתה לבה אחר אחד בחור בן בליעל, ויחמקו ויברחו מביתי. והרי אין דבר בכל רחבי הארץ, אשר ייעלם מעיני השייך הגדול בעמו; באנו, איפוא, אליו להפיל לפניו את תחינתנו כי יעמוד לנו בעת שרה להנחותנו בדרך הנכונה, להחזיר את הכבוד לביתי; כי הלוא לא יימנע דבר מאת שר ונגיד כמוהו לשבט בידואים מפואר”.

אז ילבש השייך פנים עצובים של השתתפות בצער אורחו הנכבד וביקשהו לחזור ולשבת במנוחה על מקומו והבטיח נאמנה כי עדיין לא שמעה אזנו שמץ דבר מכל המקרה הרע הזה. בדברים שקטים ומתוקים ינחם את האב האומלל לבל יפול רוחו וישים באללה מבטחו, כי הכל יבוא בשלום על מקומו; הייבּצר דבר מאת היושב במרומים, והוא שליט על כל ועיניו בכל?

ישמע האב בהכנעה ובדרך ארץ את דברי השייך, ורמז בחשאי לאחד ממלויו. וקם הלזה ועמד על רגליו ונשא את פניו אל השייך ודיבר על הענין:

“שמץ דבר גונב לאזני עבדך, כי הנערה והבחור, אשר העטו חרפה על משפחתנו ואשר את עקבותיהם אנו מחפשים, מצאו מחסה בצל קורתך. ידוע ידענו, וכל הארץ יודעת, כי אם ידפוק מישהו על דלתי ביתך, לבקש לו מפלט ומחסה, לא תינעל דלתך בפניו, ולא תשיב פניו ריקם, כיאות לאיש כמוך הגדול בעמו ודבק במנהגי אבות ובנימוסי עם ערב. ואנחנו לא אנשי ריב אנו, כי אם אנשי שלום היינו כל ימינו, ורק אחת בקשתנו לפני כבוד מעלתך לצוות על עבדיך כי יוציאו אלינו את הבחורה ואת הבחור ונעשה משפטם לעין השמש”.

עוד זה מדבר ושייך חמד אַסל יקפוץ ממקומו כאילו עקצו עקרב, ואמר רתת:

“שמוע לא שמעתי וידוע לא ידעתי דבר, ולשוא אתם מתלוננים עלי. ולו גם היה כדבר הזה, האמנם תעלו את המחשבה החוטאת על לבכם לחשוד בי, כי אוציא אליכם אנשים, שביקשו חסות בצל קורתי, ואתם תעשו בהם שפטים מתוך שרירות לב ונקמה? הייעשה כדבר הזה? האין חוק בבני־ערב, האין בתוכם משפט?”

לאחר דברי כבושים מצד זה ומצד זה, יחזרו וישבו כולם על מקומותיהם והוּחל במשא ומתן.

האב ידבר תחנונים וחברו יסייע בדברים נמרצים; והשייך יגין על הזוג המסתתר באהליו בכל כוח הגיונו והשפעתו, כאילו קרוביו שארי בשרו הם. ומי יעמוד בפני השייך ומי ימרה את פיו בתוך ד' אמותיו, ומי ירצה לריב בו באמת?

אז יציע הצד האחד את תנאיו והצד השני ידחם. והציע הצד השני את תנאיו והצד הראשון ידחם. ומעט מעט יוותר הצד האחד במקצת, וּויתר הצד השני במקצת, ויבואו לידי פּשרה, והיה העקוב למישור. אבל לאחר שיתקע האב את ידו באופן רשמי לידי השייך, לעיני עדים כשרים ונאמנים, וקיבל עליו באלה ובשבועה למחול בכל לבו לבתו ולהסכים כי תינשא לבחיר לבה, וכי לא ישמור עברה לה ולא יפיל שערה משערות ראשה ארצה, ורק לאחר שיחזרו בפירוש על כל פרט מפרטי הפשרה וההסכם, על המוהר שעל הבחור לשלם ועל הבגדים והתכשיטים שעל אבי הנערה לתת לבתו – רק אז יצווה השייך להביא את הזוג לפני האורחים. והובאה הנערה מבית הנשים לחוד, והבחור יובא מבית הגברים לחוד, ושניהם ייפגשו שוב, בפעם הראשונה, לעיני האורחים, לאחר שהפרידם השייך למקומותיהם. הנערה תשפיל עיניה ותבקש מחילה וסליחה מאת אביה ומאת כל בני המשפחה, והאב ימחול ויסלח לה, ונציג המשפחה יסכים אף הוא, ולא ישמעו עוד דברי טינה וחימה. והבחור יסכים למוהר שהוטל עליו לשלם לאבי הנערה, אם במזומנים ואם בתשלומים לשיעורין, ובאותו מעמד יקדש הבחור את הנערה כדת וכדין, לעיני השייך ואבי הנערה וכל האורחים, ולעיני זקני השבט, והעדים יאשרו את הדבר. הפעם יזבחו זבחי חג, זבחי קודש, זבחי שלום ויאכלו וישבעו וישמחו. האב וחבורתו ישובו לדרכם, והזוג הצעיר ילך לביתו במקום שקבעו לעצמם; ובחורי השייך, מזוינים וחמושים, ילוום עד מקומם לבל תהי תקלה בדרכם. ובטרם ילכו הזוג יודו לשייך חמד אבו אסל על כל הטוב שגמל עליהם והשתחוו לו ונשקו את ידיו.

 

יב    🔗

השייך היה איש במיטב שנותיו, בן חמישים, ויש אשר רוח משוּבה תנוח עליו, ובימי תחרות הסוסות, ירכב על סוסתו האבירה וקרא לשבּבּ, בחורי שבטו: “חרג'!” וכמנהגו, מאז היה בעל בעמיו, ישא לו מדי שלוש שנים אשה חדשה. שליחיו ישוטטו בכל אפסי הארץ, משני עברי הירדן, וביקשו בין היפות בבנות את הראויה לשייך. ומוהר ככל אשר ישית אבי הנערה – שלם ישלם השייך בלב טוב. והאמת ניתנה להאמר, כמובן בסודי סודות ובחשאי: חומד נשים היה השייך חמד אבו אסל. כי יראה אשה יפה והיה ראשו סחרחר. מאת אללה־יוצאו היה הדבר.

ורק מ“מדיניות”, בנות העיר, שמר את נפשו; חושש היה מפניהן. לא אחת ולא שתים ביקשו להתחתן בו מן המשפחות העשירות שבשכם ובירושלים ותשלחנה אליו שליחים היודעים לכלכל דבריהם בתבונה ובשכל טוב, אבל השייך דחה תמיד את ההצעות הללו; ואף הוא כלכל דבריו בתבונה ובשכל טוב, כי למה ירגיז את תקיפי הערים ויעורר את חמתם?

ולא רק שמו הטוב של השייך חמד אבו אסל הלך לפניו וכבש את לב ההורים של הבנות העירוניות, כי אם גם שמע עשרו הרב. לחוש התלחשו, כי השייך ירש מאביו, שהיה ממלוי השיירה המובילה מדמשק את השי לקבר הנביא, אוצר גדול, רבבות דינרי זהב, והוא טמנם במחבואים ואין יודע מבואם ומוצאם.

מספר נשיו של השייך, אשר באהלי הנשים שלו, עשר. ארבע מהן נשואות לו כדת וכדין, ובניהן הם יורשי השייך החוקיים. ושש מהן פילגשיו. כי אין מנהגם של שייכי ערב וגדולי המוסלימים, מאז ועד היום הזה, לשאת למעלה מארבע נשים, ולא לכבוד ייחשב להם הדבר לשאת פחות מארבע נשים.

ומספר הילדים של השייך מנשיו ומפילגשיו, ילדים שהשאירם אללה בחיים, ארבעים. ורק את הגדולים שבהם ידע השייך בשמם ובפניהם; את יתרם לא ידע ולא הכיר. וכשהיה עובר לטייל בין אהלי שבטו, שנמנו למאות, היו ילדים רצים אחריו וכל אחד מהם קורא לו “אַבּוּ־אי”. והוא היה מאמין להם שאינם משקרים, ויהי מחלק להם מנות כפולות של ממתקים, שהיו נמצאים תמיד בכיסיו העמוקים, ולכל ילדי השבט היה מחלק ממתקים ביד רחבה, כי לא בכדי כינוהו “אַבּוּ אַסל”.

שלום ושלווה בלבו של השייך, במשכנו ובתוך אהליו; לו העושר ולו הכבוד ושמו הטוב הולך לפניו מקצה הארץ עד קצהו; ולפתע פתאום באה סערה והמיטה עליו אסון.

קבלה בידינו מאבותינו: מצוה גוררת מצוה. אבל מי שמע ומי שיער כי תהא מצוה גוררת עבירה? אכן, אין דבר בעולם קיים ועומד לעד. אפילו האדמה שלעולם היא עומדת, יש ותזדעזע פתאום, נוע תנוע כשיכור ואת פיה תפתח לרווחה, ובלעה בתי עניים וארמנות עשירים, ובני־אדם וחיות ובהמות יהיו לה לטרף.

גזירה שיצאה משמים, – לא תעמוד בפניה האדמה; בני־אדם – לא כל שכן.

גם השייך חמד אבו אסל לא עמד בפני הגזירה שנגזרה עליו משמים. שהרי אדם, וגם גדול שבגדולים, יסודו מעפר וסופו לעפר.

המצוה הגדולה, שעסק בה השייך חמד אבו אסל, לפתחה רבצה החטאת. עקב המצוה, שעשה אותה בכל טוב לבו, באה עליו רעה גדולה, שלשמעה תצילינה כל אזניים.

 

יג    🔗

באחד הבתים של אחד האפינדים בשכם העיר נולדה בת לתפארת. יפה־פיה היתה הילדה פטמה, ועם גדלה גדל גם יופיה. לבנת פניה כלבנת השלג אשר בהר החרמון, ואדמומית קלה להן כאדמומית השלג בזרוח עליו קרני השמש הראשונים. פניה ענוגים ועדינים כאילו בת נסיכים היתה; ואמנם אמה, אשת אביה, בת נסיך ערבי היתה מדמשק, והאפינדי נתן בעדה מוהר רב לאביה. ועיני פטמה היו נוצצות כשני לפידי אש מילדותה, ושחורות היו כשחור הליל בחורף. וחכמה היתה, כאילו חכמת גברים נתן לה אללה במוחה ביום הוולדה. וטובת־לב היתה, כל השפחות אשר בבית אביה ובחצרו אהבוה אהבת נפש, את יופיה אהבו ואת טוב לבה.

ואביה האפינדי אהב את בתו פטמה כפליים מאהבתו לכל אחת מבנותיו, ואף יותר מאהבתו לבניו הזכרים אהבה. ויהי מודה בלבו לאללה על החסד הרב שעשה עמדו ויתן לביתו אוצר יקר כזה אשר יהיה לו לתפארת. ורק על דבר אחד התרעם האפינדי בחשאי, כי נתן אללה את הנשמה היפה והיקרה הזאת בשמלת אשה ולא בבגדי גבר, כי אילולא כן היה זוכה ליורש כאשר התפלל בלבו.

ועל התרעומה הזאת כלפי מעלה נענש האפינדי. דרך כסל להם לבני האדם להתמרד בלבם ובמחשבתם כלפי רצון אללה; כסבורים הם כי אם לא יביעו דברי תלונתם בקול רם, לא יישמע קולם במרום ולא ייענשו על מרדותם. קול המחשבה כקול הפה עולה למרומים, ולחטא יחשב.

בביתו של האפינדי התחנך וגדל גם יתום עזוב, ילד כושי, בו גילה כמעט של הבת היפה־פיה. והילד הכושי היה ילד פלאים. למרות צבע פניו השחור היה יפה־תואר. היאומן כי יסופר? חן מיוחד היה שפוך על פניו, על עיניו ועל כל תנועות גופו, כאילו בן אפינדים היה ולא בן עבדים כושים. שפתיו לא היו עבות, ולבנונית עיניו לא היתה כתומה. ורק צבע פניו שחור משחור, ושיניו לבנות כלבנת השלג.

ולחש חרש, לחש רע, היה עובר מפה לאוזן, בין עבדיו ושפחותיו הזקנים של האפינדי, כי הילד הכושי ילד זנונים הוא, בן האפינדי, שילדה לו בת אחת משפחותיו הכושיות, שהיתה אף היא חננית מאוד בעלומיה, בעודה בתולה בבית אדוניה, והוא נתנה לאשה לעבד זקן, שלא הוציא את שנתו. והכושית הצעירה, שהרתה לאדוניה, הקשתה בלדתה ונפחה את נשמתה, ואילו התינוק נשאר חי. וירחם אותו האפינדי ויצו על אחת השפחות, אשר ילדה אף היא לעת ההיא, להניק את התינוק ולשמור עליו כעל אישון עינה, לבל יאונה לו כל רע, ולא – תהא נפש ילדה שלה תחת נפש התינוק.

והשפחה, כושית אף היא, קשרה אהבה לתינוק הרך ותאהבנו כאשר אהבה את ילדה, ותשמור עליו לא מפחד אדונה, כי אם מאהבתה אותו. וכשגדל הילד, היה מעורב עם כל ילדי החצר המרובים של האפינדי. כי רב היה מספר הילדים בחצר המרווחה של האפינדי: ילדי עבדיו וילדיו הוא, כי גם לו ארבע נשים; והאם של פטמה, הדמשקאית, היתה הצעירה שבהן.

רובם של ילדי האפינדי מכוערים היו ומטומטמי־מוח, כנערים וכנערות; וכשושנה בין החוחים גדלה ביניהם פטמה היפהפיה והפיקחת. וגם הילד הכושי, היתום, עלה ביופיו ובחינו ובשכלו הטוב על כל ילדי החצר. ומילדותם התקרבו הילדה היפהפיה של האפינדי והילד היתום, הכושי החנני. בני גיל אחד כמעט היו ורק בשנה אחת היה הילד הכושי גדול מן הילדה. שניהם נבדלו לעין מכל שאר ילדי החצר. וכל העבדים והשפחות שבחצר, כולם כושים, היו מראים עליהם באצבע, ויאהבום ויפנקום, וישמרו עליהם מזעמם ומקנאתם של הילדים והילדות הגדולים מהם בשנים, אשר שנאום.

עבדי החצר צעירים היו ברובם. כי מנהג היה בידי האפינדי להחליף את עבדיו לעתים קרובות, לבל יתאזרחו אצלו; רק על מתי מספר מעבדיו ושפחותיו הנאמנים שמר ולא מכרם ולא החליפם באחרים.

ורק הזקנים הללו שבחצר ידעו את סוד הילד הכושי היתום. כל העבדים לא ידעו שמץ דבר, והם אהבו את הנער הכושי ויאמינו בתום לבם, כי יתום נעזב הנהו מאביו ומאמו ורק מתוך רחמים אספוהו אל החצר ויגדלוהו עם כל הילדים. וכי מעטים יתומים בעולם? וביחוד ילדי העבדים הכושים, שהוריהם נמכרים ונמסרים מיד ליד, כאשר יימכר השור והחמור.

כך הוא מנהגו של עולם. אבל מנהגי העולם לא תמיד הם הולכים במסלול הרגיל; יש אשר יטו והלכו דרך לא דרך.

ככל אשר גדלו הילדה היפהפיה בת בעל־הבית והנער הכושי היתום, התקשרו יותר ויותר בקשרי חברוּת ואהבה. וכגדלו והגיעו לבגרות, התחילו רגשות חדשים פועמים בלבותיהם. האהבה הילדותית הלכה והפכה להיות אהבת גבר לעלמה. הנער והנערה עדיין רכים היו בשנים ולא הבינו את המתרחש בלבם. אבל עיני העבדים והשפחות, כזקנים וכצעירים, לא טחו מראות וישמחו בלבם. הם שמחו לאושרם של הנער והנערה ולאידו של האפינדי משעבּדם. שמחת הצעירים היתה מלאה, ובכליון עינים חיכו ליום בו תכסה הבושה את ראש אדונם. אבל שמחת הזקנים היתה מהולה בעצב ובהרגשת חטא. הם ידעו כי לפתח האהבה של בת אדונם והעבד הכושי רובצת חטאת, מארת שמים. שכן ידוע ידעו שגם העבד הכושי בנו של אדונם הוא, אם גם בן־זנונים. היכפרו השמים על חטא קשה משאול? והשפחה הכושית, שמחלב שדיה ינק הכושי היתום, והזוכרת את אמו וידעה ברור מי אביו, היתה ממררת בבכי במסתרים ומקללת את יומה. מלחמה עזה ניטשה בלבה: יש אשר אמרה לגלות את הדבר לעיני בעל־הבית, למען ימנע את הרעה בעוד מועד. ויש אשר ביקשה לגלות את הדבר לנער הכושי, לסייע בידו לברוח ולהציל את נפשו מחטא. ומהו שהניא אותה ממחשבתה? אולי הפחד לגורל הנערה ולגורל הנער, פן יקרה אותם אסון בהוודע הדבר לאפינדי, ואולי היתה כאן יד השנאה הכבושה לאדוניה, החבויה בסתר נפשה.

 

יד    🔗

האם חשד עלה בלבם של האב והאם אשר לנערה היפהפיה, או סתם מנהג אבות היה בידם? כשמלאו לבתם פטמה ארבע־עשרה שנה, אסרו עליה בכל חומר הדין להמשיך ולשחק עם ילדי החצר, ויפקדו עליה לשבת סגורה בבית ככל הנשים. ושמלה ארוכה הלבישוה ויכסו את פניה ברעלה, ויועידו לה חדר לבדה, בבית הנשים, לשבת בו. ואשה כושית העמידו לשרת אותה ולהיות לה שומרת ראשה.

את הנער הכושי, בנה של האשה, שהיניקה את היתום גרש האפינדי מביתו בשרירות לבו. ואת היתום שלח אל אחד הבוסתנים הרבים אשר לו מסביב לעיר, לעבוד שם עם כל העובדים. ופקודה נמרצה ניתנה לבוסתנאים אשר לאפינדי, לבלתי תת לעבדיהם לבוא העירה כי אם רק פעמיים בשנה, בחג הקרבן ובחג צאת המלוים את השי לקבר הנביא מדמשק. ואילו חצר אדונם בעיר אסורה היתה עליהם גם ביום חג. כי סייג נמרץ סייג האפינדי בין עבדי החצר ובין עבדי הבוסתנים.

חש האפינדי וניחש לסכנה הצפויה לו מקרבתו של היתום, העלם הכושי, וירחיקהו. מה תמימים הם בני־האדם המתימרים בלבם, כי יש בידם להמנע משבט הגורל אשר נגזר עליהם מלמעלה, וכי חכמתם, עצתם וחריצותם תעמודנה להם. הבל הבלים! גזירה שנגזרה משמים – יד אנוש לא תבטלנה, ולו גם יחכם כשלמה המלך.

הנערה השפונה בחדרי־חדרים בביתה, שמרה בלבה אמונים לעלם הכושי; ומחודש לחודש ומשנה לשנה גדל רגש אהבתה ויכבוש את כל נפשה. לא היה לה דבר בעולמה חוץ ממחשבתה ומגעגועיה לעלם הכושי, שנעלם מעיניה ואיננו. תחילה חשבה כי אסון קרהו, כי גרוש גורש מן החצר, ובהיותו לבדו בשדה קפצה עליו חיה רעה ותשסענו. וכולה מתחלחלת לרעיון, ובלילות, באין שומע לה, היתה מיבבת וחרדה לגורל אהובה. וכשחקרה פעם מפי הכושית שומרת ראשה, ותשביע אותה להגיד לה דבר אמת, וגם הבטיחה לה נאמנה לשמור את סודה, סחה לה זאת, כי את בנה של מינקתו גרשו ואת העלם הכושי שלחו לעבוד באחד הבוסתנים של האפינדי מאחורי העיר, וכי איסור חמור חל על כל עובדי הבוסתנים לבוא העירה אלא פעמיים בשנה, ואילו אל חצר אדונם לא יבואו כלל.

כששמעה פטמה על גורל העלם, הונח לה כי שמחה שבין החיים חלקו, והתקוה שעשעה את לבה כי עוד תפגש עמו פנים אל פנים. יומם ולילה היתה הוגה בבחיר לבה ולא גלתה סודה לאיש וגם לא לשומרת ראשה, אף כי האמינה בה. למה יהגו אחרים בדבר שניתן רק לה להגות בו?

וגם העלם הכושי, שעבד עבודה קשה, לא חדל להגות בחברתו, בתו היפהפיה של בעל־הבית. הוא הגה בה גם בעבדו בזיעת אפּיו, בחפרו בין עצי בוסתן, וגם בשכבו על משכבו הקשה, על שק של תבן. הוא גדל והבין רגש אהבתו מה הוא, וגם ידע כי אפסה ממנו כל תקוה לשאת לאשה את בת אדוניו, אף כי לבו נכון ובטוח שהיא שומרת לו אהבה. ובמר לבו היה ממרר בבכי אף הוא, בצל אחד העצים ביום, או על משכבו בלילה.

בכה בכו העלם והעלמה ולא ידעו אל נכון למה ועל מה הם בוכים.

 

טו    🔗

יום אחד הוגד לשייך חמד אבו אסל, כי זוג מבקש לקחת דברים עמו. והיום היה למחרת שובו משכם, בה הוחג חג משלוח השי לקבר הנביא, ולבו טוב עליו מאוד, ויצו להביא את הזוג לפניו, הוא ידע מראש מה הם הדברים שבפיהם, אבל כטוב לבו עליו, ביקש לחקור אותם פנים אל פנים ולדעת את פרטי סודם למען ידע לכלכל את הענין בטוב טעם ושכל.

כשהופיע הזוג לפניו, והם מבויישים ונכלמים ועיניהם כבושות בקרקע, נדהם השייך למראה עיניו. מאז התחיל במצוה שעסק בה, לא ראה זוג שכזה: הוא עלם כושי והיא נערה לבנה, ומראה פניה העיד בה כי עירונית היא ובת טובים, ושניהם צעירים לימים מאוד. ויותר מזה נדהם השייך מיפי פניה של הנערה, הוא אשר רבות בנות יפות ראה בימי חלדו. אמנם מימיו לא שם עיניו בבנות עיר, כי חושש היה מפניהן, ובידוּע שאין בנות יפות מבנות אהלי־שיער, אבל הפעם נוכח לדעת כי טעות היתה בידו. עין לא ראתה יופי כיופיה של הנערה הזאת, שעמדה לפניו ליד העלם הכושי. נפעם ונרעש היה השייך ובדי עמל הבליג על תמהונו לדבר עם אורחיו בנחת ולשקול היטב את דבריהם. ומיד ידע והבין את המצב לאשורו, וגם הסיק את כל המסקנה המרה, כי למעשה שנתגלה לפניו אין פתרון ואין מוצא. עבד ברח עם בת אדוניו. והאב מחשובי שכם ומיקיריה הוא. היש מוצא מן הסבך הזה? האב לא ימחול על כבודו המחולל ולא יתפייס, כי הרי עבד הוא האיש, שבתו בחרה בו. ואילו גם היה האב עובר על מידותיו, כיצד ישלם עבד עני את המוהר ואת הפיצויים, ופטור בלא כלום אי אפשר. לא ייעשה כדבר הזה!

ועצם הבריחה של העבד ובת אדוניו היה בה משום תוספת מכשול על כל המכשולים. ביום קדוש, ביום משלוח השי לקבר הנביא, כשבעלי־בתים בעיר קוראים דרור לעבדיהם לקחת חלק במצוה, בשמחת הנביא; בו בזמן שאבי־הנערה היה מסב עם נכבדי העיר ועם ראשי הרשות… בו ביום התגנב העבד הכושי, ששוחרר לשעות מספר מעבודתו בבוסתן שמאחורי העיר, ובא אל חצר אדוניו, קרא לבת שהיתה צופה לו, ויחמקו ויברחו שניהם על נפשם.

ישב השייך תפוש בשרעפיו ומזמן לזמן העיף עין על הנערה והעלם, שעמדו אובדי עצות לפניו. וככל אשר הוסיף השייך להביט אל הנערה נבוך אף הוא ונפשו המתה בו. מימיו לא נתבלבלה דעתו, ולא בגדה בו בינתו, ואילו עתה לא עמד בנסיונו בגלל יפי פניה של נערה רכה. ומחשבה מוזרה עלתה במוחו: אילו היה הוא עצמו מבקש את הנערה הזאת מאת אביה ושוקל על ידו מוהר כיד המלך, היה האב נותנה לו ברצון רב, והיתה מפארת את אהלי שבטו. אמנם אין זה מנהג המדינה לקחת אשה חמישית, ואילו לפילגש לא יתן לו האב את הנערה; אבל אשתו הראשונה כבר בלתה ויוכל לגרש אותה, כדת וכדין, והיתה לו הנערה אשתו הרביעית.

התנער השייך מהרהוריו ויצו על עושי דברו להחביא את העלם לחוד ואת הנערה לחוד, כמנהגו, ואף הבטיח לזוג לכלכל את הדבר בדעת ובתבונה ככל אשר יתן אללה בידו.

 

טז    🔗

לא ארכו הימים והאורחה משכם לא אחרה לדפוק על שערי אהליו של השייך חמד אבו אסל. בראש האורחה בא האב השכול, האפינדי מדמשק בכבודו ובעצמו, ויחד עמו באו ללוותו אחדים מקרובי משפחתו, אחדים מנכבדי העיר, מזקניה ומקדושיה, כי חשוב ונכבד היה האפינדי בעירו ובעדתו, ורבים מן הסוחרים והפלחים בסביבה היו תלויים בכספי הלוואותיו, שהיה נותנן ביד רחבה, אבל ברבית גבוהה, “עשרה בחמש־תש”, ובמשכנתאות, על בתים ובוסתנים וקרקעות סתם. ורוב נחלאותיו באו לו מן המשכנתאות שלא נפדו.

השייך קיבל את אורחיו בסבר־פנים כראוי לאורחים רמי־מעלה, והשיחה נסבה על יום החג של אתמול, על ענייני העולם הגדול ועל ענייני הארץ והעיר שכם. ובענין, אשר למענו באה כל האורחה הכבודה, לא נגעו, כמובן. האורחים הרבו לשתות קהוה, והפעם הטרידו לשם כך את הקומקום המוזהב שבידי השייך, מתנה מאת פחת ירושלים, ואת היפים שבספלים, השמורים ליום חג ומועד.

לבסוף לא יכול עוד האב האומלל להתאפק. כל הזמן ישב כעל גחלים לוחשות, ולא לקח חלק בשיחה כל עיקר, ועיניו החשדניות מטייפות לכל עבר. פתאום קפץ ממקומו, הציץ בזעם לעבר השייך – מה פשעו ומה חטאתו? ופתח בענין המציק לו, בלי כל גינוּני הנימוס המקובלים, כי לא נוסה בכמו אלה…

והפעם קרה באהלו של השייך דבר בלתי שכיח. השייך הביט אף הוא בכעס אל האיש המדבר אליו, כאילו יריבו הוא מתמול שלשום, ויען נמרצות, כי לא שמע על עבד ועל בת אדונים, שסרחו וברחו, ולא ראם בעיניו, כי אל אהליו לא באו, על שערו לא דפקו, וחסות לא ביקשו ממנו.

תחילה חשבו מלויו של האב האומלל, שהיו בקיאים בענינים כאלה, כי רק מתוך התכסיסים הרגילים והמקובלים מתכחש השייך. אבל כששמעו את דבריו הקשים והנמרצים, נדהמו למשמע אזניהם ולא הבינו פשר דבר. אחדים מהאורחים האמינו בכנות דבריו של השייך, אולי באמת רק שמועת־שוא שמע האב האומלל, כי הבורחים נמלטו אל אהלי השייך. הם לא ראו פתרון: בת נכבדים כי תברח עם עבד כושי, היש תקנה לדבר? אחת דתם למות מות קלון. ואחדים מהאורחים לא האמינו לדברי השייך; הם חשדו בו כי בערמה ידבר דבריו, וכי רוצה הוא להתעלל באפינדי ולנקום בו את נקמת השבטים הנודדים, העוינים מאז ומתמיד את אנשי העיר ואת נכבדיה. חשוֹד חשדו כי דבר רע הוצק בכל הענין הזה, ולא השיגו מה!

והאב האומלל לא שלט ברוחו ויצעק מרה אל השייך:

“אם לא באהליך, איפה היא בתי?”

“השומר בתך נעות־הלב אני ושומר עבדך הכושי הממרה?” ענהו השייך בהיתול מר. והתשובה היתה כמלח על פצעי האב, וישתולל ויקלל ויחרף את ארחות הבידואים ואת מנהגיהם. לא בלבד שאין השייך מוצא את החוטאים והפושעים, למען ייתלו קבל־עם וקבל־שמים, להיות לראוה ולמורא לאחרים, אלא הוא, שוכן אהלי־השיער, מכסה עליהם ומסתירם ומבריחם מיד השופטים ומתקלס באנשים טובים ממנו. ויאיים על השייך, כי יפנה אל הפחה לבקש עזרתו, ושוב ישוב עם גדוד חיילים למצוא את בת־המרדות ואת העבד הבורח מאדוניו, ולהעלותם לגרדום שניהם יחד, וגם מארחיהם ומסתיריהם לא יינקו. ובחרון אפו קם האפינדי ויצא מן האוהל, ומלויו יצאו אחריו.

השייך חמד אבו אסל שמע את חרפתו ולא ענה למחרפו דבר. ובלבו לעג לו ולאיומיו: בגלל עבד שברח מפני אדוניו ובגלל בת שסרחה, לא יכריז הפחה מלחמה על העז שבין שבטי ערב בהרים.

 

יז    🔗

אותו לילה אירע דבר נורא בתוך אהליו של השייך חמד אבו אסל. השטן, שבילבל את מוחו למראה הנערה היפה, לא הרפה ממנו ויצעידנו אלי תהום. אדם ברח אל אהלו לבקש חסות, ואילו הוא גמר בלבו להוציאו להורג, למען קחת את הנערה מידו.

עם חשכה קרא השייך לשניים מזקני עבדיו הנאמנים, אנשים גיבורי חיל ומלומדי מלחמה, אשר יהרגו איש באפם ולא יניעו בעפעפיהם. ועבד צעיר נלוה אליהם, שנלוה אל משק השייך לפני כשנתיים. ויצו עליהם, לקחת עמהם עוד הלילה את העבד הכושי, שבא עם הנערה מהעיר, וללכת עמו למרחקים, למקום שאין איש מכיר אותם. ואל העלם הכושי יגידו, כי במצות השייך הם עושים את הדבר, למען הציל את נפשו ואת נפש הנערה; וכשיסיים השייך את המשא ומתן הקשה והמסובך עם אבי הנערה, יחזירוהו אליה ויראה עמה חיים בנעימים. ועוד הוסיף לצוות על אנשיו, כי בהגיעם אל המקום הרחוק ישלחו את העלם הכושי בדרך, אשר ממנו לא יחזור עולמית. ועוד אמר להם, כי הוא משחררם מעתה, ואל להם לשוב אליו מן המקום שילכו שמה. ומדי דברו שקל על ידו של כל אחד מהשנים שלוש מאות דינרי זהב, ולשלישי הצעיר נתן מאתיים דינרים, ויאַחל להם לעשות להם ולביתם במקום החדש, וכי יצליחו בכל מעשי ידיהם, ואללה ישלח להם את ברכתו.

וישחו שלושת האנשים וישקו לכף ידו של השייך ויודו לו על כל הטוב שעשה עמהם ויצאו מאת פניו, וכל אחד שקיק זהב בידו.

שלושת השליחים של השייך יצאו בחצות הלילה את אהלי אדונם והעלם הכושי עמהם. ביקש העלם והתחנן לפניהם, כי יתנו לו לראות את הנערה בטרם לכתו, אבל הם מאנו לעשות כבקשתו, כי אמרו: בנפשו ובנפש הנערה הדבר, ויבטיחוהו נאמנה, כי לימים יחזור עמהם לראותה ולא ייפרד עוד ממנה לעולמים.

העלם לא חזר לראות את פני הנערה. אבל גם המחשבה הרעה, שזמם עליו השייך לא התקיימה. הכושי הצעיר, שנשלח עם שני הזקנים, היה חברו של העלם, משד אחד ינקו, ובעליו גרשהו לפני שנתיים. והוא הפך את לב שני חבריו הזקנים, ובדרך נשא העלם חן וחסד בעיניהם ויאהבוהו, ולא שלחו חצם בו. וכשבאו למדבר מצרים, נפרדו ממנו, נתנו לו כל אחד מהם מאה דינרי זהב, וינשקו לו ויברכוהו כי יצליח בדרכו ובכל אשר יעשה, ואף גלו את אזנו על דבר החשד, שחשדו בלבם, כי לא יוסיף לראות את הנערה, מפני שנפש השייך חשקה בה ולא יוציאנה מתחת ידו.

וסוד קשה מזה גלו לו. הם ידעו והכירו את הכושית מינקתו, אמו של חברם הצעיר, ומפיה שמעה אזנם עדות נאמנה, כי בן־זנונים הוא של האפינדי, וכי הנערה היפהפיה אחותו היא, ואללה שמרהו מעוון כבד מנשוא.

 

יח    🔗

בבקעה נסתרה מעין, בין רוכסי הרים שוממים, היה לו לשייך חמד אבו אַסל מחנה סודי. את הבקעה פרצו לפנים מי גשמים אדירים, אבל על פי גזירה משמים שינו המים את מסלולם, והניחו מקום לשייך לקבוע בו את מחנהו. והגיא והבקעה נשכחו מכבר מן הלבבות, ולא ידע איש דבר על מחנהו של השייך בלעדי אנשי סודו. אללה, אשר מעיניו לא נסתר דבר, לא תמיד יגלה את סודותיו לבני אדם פשוטים; ואנשים קדושים כמן, איש עזה, שאללה אינו מסתיר מהם דבר, פסו מן הארץ. אנשי סודו של השייך היו רק אנשים מספר. וזקן־המחנה – לא ידע איש את שמו ואת מוצאו וקראו לו “הזקן”, לפי תפקידו במחנה, אם כי גבר בעלומיו היה. וערום היה האיש כנחש ומהיר וזהיר כנמר ואכזרי וקשה לב. ומי יודע, אם מושלימי נאמן היה עם אללה. מעולם לא ראוהו כורע ומתפלל, ומעודו לא הזכיר את שם הנביא. וכפעם בפעם, בכעס ובנחת, יזכיר את השטן. האם ממוצא שטנים היה? פחדו ומוראו היו על כל הנתונים לפקודתו, ויותר ממה שהיו אנשיו זהירים ומקפידים במצוות, שמפי הנביא ניתנו, היו זהירים ומקפידים במצוות “הזקן”. ואנשי המחנה פעם ירבה מספרם ופעם ימעט, אך מעולם לא עלה על עשרים איש. ובחמישה אהלים נבדלים ישבו, שנים או ארבעה בכל אוהל, בלעדי האוהל המיועד למפקדם “הזקן”. והאהלים לא היו נטויים בשורה אחת, כדרך המחנות של בני־ערב, כי אם נבדלים היו ומרוחקים זה מזה, ונסתרים בין בקיעי ההרים העוטרים לגיא ולבקעה, ואנשי האוהל האחד לא ראו מרחוק את האוהל השני. ועוד אוהל אחד מפואר היה במחנה, ואף הוא מסוּתר מעין רואים, והאוהל הזה מיועד לשייך חמד אבו אסל, בכבודו ובעצמו, בבואו לעתים רחוקות מאוד, ותמיד במפתיע, לבקר במחנהו. ורק “הזקן” היה יודע, כנראה, על בואו, כי אותו יום היה עולה על פסגה רמה וצופה למרחקים. “הזקן” עיני נשר היו לו הרואות למרחקים.

כל אנשי המחנה הנסתר מבריחי מכס היו. עיקר מלאכתם היה להוריד חשיש מצרימה ולהעלות משם דינרי זהב; זו מלאכתם וזו פרנסתם. על פי רוב היו האנשים האלה נפוצים בדרכים, ולכן ימעט פעם מספרם במחנה ופעם ירבה. ומחצית רווחיה יתנו… הוי! אל תוציאו, חלילה, לעז ברבים, כי בנפשכם הדבר, אחת משפטו של המוציא לעז להדקר בחרב פיפיות במסתרים… מחצית רווחיהם יפרישו לשייך חמד אבו אסל, ושליש המחצית השניה יקח “הזקן” ושני שלישים יחלק לאנשים.

נשים וילדים לא היו במחנה. “הזקן” רווק הוא ואין לו אשה, ומפה לאוזן התלחשו אנשיו כי טוב לו משכב זכר ממשכב נקבה. ואף רובם מן האנשים שבמחנה הסודי הזה אין להם קשרי משפחה. והמעטים, אשר נשים וילדים להם – בני משפחותיהם מפוזרים במקומות שונים, בין שבטי בידואים ובכפרי פלחים, ובמחנה השייך לא ישבו. כל כך למה? גם גונבי־מכס זקוקים, ככל בשר ודם, לנשים, ואין השייך רוצה שיבואו במחנהו אל נשתיהם. אין השייך רוצה במגע כל שהוא לעין השמש עם האנשים הללו, ואינו רוצה שיבואו בתחומי מחנהו. מוטב לו שלא ייראו האנשים לאור השמש. אנשי לילה הם ועבודתם באפלה, החשכה מגן להם, ועם אור היום ייעלמו ולא ייראו עוד.

והשייך חמד אבו אסל מגן להם לאנשיו “הנסתרים”. אם ייתפס אחד מהם ו“סחורה” אסורה בידו, והוטל לבית־הכלא – לא יעברו ימים מעטים וישוחרר. השייך חמד אבו אסל, איש טוב ומיטיב לכל, כידוע, – ולמה לא יבקש על נפשו של אסיר אומלל, שנחשד על לא עוון בכפו בגנבת מכס ונכלא בכלא? ובמקום שבקשתו של השייך אינה עומדת – דינרי הזהב שלו עומדים. ואם יקרה המקרה והשייך ייכשל באיזה “טורקי” תם וטיפש, שבא ממרחקים וחושב בתום לבו, כי עליו להגן על “חוק וסדר” בארץ, ולחש השייך באזניו של אחד מ“גבוה”, והאיש התם יסולק ממשרתו וישולח אל המקום שממנו בא, או לבית־הסוהר, כי “מעל” בשליחותו. אין דבר אשר יעמוד בפני השייך חמד אבו אסל.

 

יט    🔗

אל המחנה הנסתר הזה, המורחק מן המחנה הראשי של השייך, מרחק שלוש שעות רכיבה על סוס, הביאו באותו לילה, בו הוסגר העלם הכושי לשלושת מלויו, את פטמה רכוּבה על סוס, ואמור אמרו לה, כי במקום החדש ירשו לה להפגש עם אהוב נפשה עד שיסתיים המשא ומתן עם אביה העיקש. את פטמה שמו באוהל נהדר, שהקימוהו ערב בואה, ליד אהלו של השייך, וישימו בו מרבדים לרוב וכרים וכסתות ושמלות משי ותמרוקי נשים. יחד עם פטמה באה כושית זקנה לשרת אותה, ו“הזקן” נצטוה בשם השייך לשמור על הנערה בשבע עינים. ו“הזקן” שם שומרים נסתרים על אוהלה, לשמור עליו ביום ובלילה. ולמחרת, עם פנות היום, הופיע לפתע השייך חמד אבו אסל רכוב על סוסתו, הוא לבדו באין שומר ראש עמדו. ולאחר שלקח דברים עם “הזקן”, ציוהו להסיר הלילה את המשמר מעל אוהל הנערה וגם להרחיק מעליה את הכושית המשרתת אותה.

בחצות הליל יצא השייך בלאט מאהלו, והתגנב חרש עד אהלה של פטמה, ויפתח בזהירות רבה את יריעות האוהל ויבוא אל תוכו ואת היריעות סגר אחריו. עמד בפתח האוהל פנימה, נטה את אזנו וישמע בחשכה את נשימתה של הנערה על משכבה. ראשו של השייך היה עליו כגלגל, עיניו חשכו וחיל ורעדה אחזוהו. וכאשר יקפוץ הזאב על טרפו, כן קפץ אל הנערה ויכבשנה בעל כרחה.

כשיצא השייך מאוהל פילגשו החדשה, נשם לרווחה. רגע הכה אותו לבו, כי עשה דבר רע, ואלי לא ייטב הדבר בעיני אללה. אבל מיד הסיר דאגה מלבו: הרי רק טובה גמל עם הנערה הזאת, אשר צפויה היתה למות מות נבלים בידי אביה או לחיות חיי עוני ודחקות עם עבד כושי במרחקים. הפעם אולי ירחמה אביה, והוא השייך מוכן לתת לו מוהר, ככל אשר ישית עליו. ואם ירצה האב כי יקח את בתו דווקא לאשה כדת וכדין – יקחנה, והיתה לו אשה חמישית בנישואין, או שיגרש את אשתו הראשונה המזדקנת והיתה פטמה במקומה לפאר את ביתו.

 

כ    🔗

למראית עין נכנעה פטמה לגורלה, ורק פעם, כשסיפרה לה הכושית על גורלו של העלם הכושי, כי נשלח למרחקים בידי שליחי השייך להרגו, מררה כל הלילה בבכי.

פעמיים ביום, בוקר וערב, היתה פטמה יוצאת לטייל לרוח היום והכושית הזקנה מלוה אותה, ועיני שומרים מזוינים המסתתרים בין הסלעים, משני עברי המחנה, צופיות אליה מרחוק.

ופעמיים בשבוע היה בא השייך, חמד אבו אסל, עם חשכה ללון במחנה, ויהי ישן באהלה של פילגשו.

ויחשוב השייך בלבו, כי גם הפעם הצליח אללה את דרכו, כאשר הצליחה עד כה. וישים את מבטחו בנביא שיעמוד לו גם להבא, כי משנה לשנה הגדיל השייך את מנתו, שנתן לשי המובל לקבר הנביא. ולא חש השייך ולא הרגיש, כי מאן דהוא טמיר ונעלם קיטרג עליו הפעם קשה לפני כס המשפט למעלה, וכי נחרץ דינו.

במחנה הקטן ידעו הכל את פטמה ויאהבוה. והכושית הזקנה, המשרתת אותה, התקשרה בה, ותהי נכונה לבוא באש ובמים בעבורה.

והשייך אהב את פטמה כנפשו ויפנקנה ולא מנע ממנה כל טוב דמשק ומצרים. מדי בואו אליה יביא לה מתנות, נזמי זהב ושמלות משי ותמרוקי נשים וממיטב הממתקים, אבל פטמה מאסה בכל אלה ולא שמה לב למתנותיו ולא ענתה דבר על כל אמריו המתוקים מדבש. היא נכנעה לו בבואו להתעלס עמה באהבים, אבל דבר לא דיברה עמו מטוב ועד רע. וידע השייך כי אין לב פטמה אליו, אבל הסתפק במה שניתן לו מאת אללה, וגם שמח בעומק לבו שאין פטמה תובעת ממנו נישואין, כי קשה עליו הדבר במשא ומתן עם אביה, שהפך להיות שונאו בגלוי, ויבקש את רעתו. והכל אמרו שצדק השייך ממנו, והעבד ובתו לא נמלטו אל אהליו, כי אם ברחו אל המדבר או ירדו מצרימה.

ופטמה העמידה פנים שקטים ונכנעים, ושמרה את נקמתה בלבה. לא לחינם נאמר עליה בילדותה, בבית אביה, כי שכל ועוז־רוח של גבר לה.

 

כא    🔗

פטמה ידעה את הימים הקבועים בשבוע, בהם יבוא השייך עם חשכה לפוקדה. ויום אחד התכוננה במיוחד לבואו, ותשנה ממנהגה הפעם. כרגיל היתה יושבת כל אותו היום נוגה ומדוכאה בפינת אהלה, ולא טעמה מן המאכלים שהגישו לה, ואף לא יצאה לטייל לרוח היום כאשר אהבה.

הפעם היתה ערה מאוד מאז הבוקר ורוחה טובה עליה, ולפנות ערב סכה את בשרה בתמרוקי נשים, שמה פיח בעיניה וצבע בלחייה ותיף שבעתיים. ראתה הכושית ותשתומם: מה יום מיומים, אף שמחה בלבה, כי חשבה שפטמה התישבה בדעתה ומכאן ואילך תשמח בגורלה, להיות פילגשו של השייך חמד אבו אסל, ואולי גם ישאנה לו לאשה, כחוק וכדת, כי הכל ידעו, שהשייך לא דבק מימיו באשה לאהבה כאשר דבק בפטמה. ותשמח הכושית בשמחת אהובתה ותהי מאושרה באושרה.

עם רדת היום, חיזקה הכושית את יתדות האוהל ותוריד את היריעות לקראת הליל, ותסתלק מן האוהל, כדרכה בבוא השייך. ותזדרז פטמה ותוציא בחשאי את אחת היתדות הארוכות של האוהל, הקשות כברזל, כי מעצי אלון נעשו, ותחביא את היתד בין חפציה בפינת האוהל. וגם את המקבת, בה תוקעים את היתדות באדמה הקשה, שמה בידה וסתירה יחד עם היתד, ותשב בפתח האוהל.

וכשבא השייך, וירא את פטמה מחכה לו בפתח האוהל, ופיח בעיניה ומחלצותיה עליה, וימס לבו כדונג. עלה באפו ריח התמרוקים ויהי כשיכור ולא מיין, ונפשו המתה בו והתמוגגה מנחת: אין זאת כי שינתה פטמה לבבה ותאהב אותו. ויחבק לפטמה וינשק לה כאשר לא נשק לה מעודו. ובפעם הראשונה השיבה פטמה בחשאי נשיקת חרש על שפתיו; ויחשוב השייך למות מרוב עונג ומתיקות, וילחש לה על אזניה, כי עוד מחר ילך אל אביה לדבר בה נכבדות, יתרפס לו וישלם לו מוהר ככל אשר ישית עליו, ולקח אותה אחרי כבוד וישימה במרומי קרת ועד חצי מלכותו יתן לה.

עד חצות הליל התעלס השייך חמד אבו אַסל באהבים עם “אשתו”, ולסוף נרדם בזרועותיה תרדמה עמוקה. קמה פטמה לאטה, לקחה את יתד האוהל ותשם את המקבת בידה ותבוא בלאט אל האיש הישן על משכבה ותתקע את היתד ברקתו ותכה עליה במקבת אחת ושתים.

כשכילתה את עבודתה, לבשה פטמה את בגדי השייך, בגדי גבר, את הקפיה של משי קשרה לראשה לבל יראו שערותיה ואף את עיניה קשרה ורק חיץ צר השאירה להן, ואת מנעליו האדומים הדמשקאים נעלה ברגליה, ואת חגורתו חגורת צמר עבה ורחבה, שדינרי זהב חבושים בה, כרכה על מתניה; ובלאט יצאה מאהלה, ותבוא אל אוהל השייך, בו היה מטמין תמיד את המאכלת החדה והארוכה שלו, בטרם יבוא אליה, ותקח את המאכלת ותצפינה מתחת לבגדיה. בצעדי חתול התגנבה מאחורי האהלים, ובשבילים נסתרים נעלמה בין הרים ועקבותיה לא נודעו.

 

כב    🔗

האם לקחה אזנו של האיש הכושי ההוא, פלוני, שישב בעזה מחוץ לעיר, בדרך בואך אל מן־טר, על פטמה ועל הכנופיה שלה, השודדים בלילות עלי־דרכים? והאם חשד מי היא? אין יודע דבר. אפשר כי לא שמע ולא ידע, כי עסוק היה תמיד בעבודתו, ובסוד אנשי עיר לא יבוא. אפשר כי שמע אף ידע, ויעשה את עצמו כלא יודע. כי הרי נודע לו הסוד האיום, שפטמה אחותו היא, בת אביו, והוא נדר אז נדר לבלתי דעת אשה כל ימיו. ואיך יתוודע אליה, איך יראה פניה?

האם לקחה אזנה של פטמה, הנסתרת בימים במערתה והשודדת לילה בדרכים, את שמע האיש הכושי היושב מאחורי העיר עזה, והוא בעל נחלות וכרמים, ואשה לא נשא מימיו? האם חשדה מי הוא? אפשר ולא ידעה, שכן בסוד אנשים לא תבוא. אפשר כי שמעה וידעה ותחשוב שיד אללה היתה עם העלם הכושי ותצילנו ממות, אבל כיצד תתוודע אליו, והרי השייך טימא אותה?

עד יום מותם לא נפגשו עוד השנים. כי כה היה דבר אללה, למען יימנע עוון מעל פני האדמה.