רוח נכאים נושבת מהרומן הארץ־ישראלי הראשון שכתבה אישה, נחמה פוחצ’בסקי, בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, כמו היישר לתוך המציאות הישראלית הגועשת של ראשית המאה העשרים ואחת. כתב היד של במדרון, על חמשת נוסחיו, שהשאירה אחריה הסופרת, טופל בידם של שניים מניניה, בני משפחת פוחצ’בסקי המסועפת, שמילאו בספר זה את צואתה הספרותית.
נפ"ש היה שם־העט שבחרה לעצמה כשפרסמה את מאמריה הראשונים בהמליץ (1890–1899). השם רמז על שמה מבית אביה, נחמה פיינשטיין, אבל קיפל בתוכו את תמצית הווייתה כאדם: כל חייה גילתה רגישות, אכפתיות, הזדהות ואחריות לפרט הסובל והמקופח, ולחברה שהייתה שותפת לבנייתה, במעשים וביצירה הספרותית.
היא נולדה בליטא (1869) ונפטרה בראשון לציון (1934). בת עשרים נישאה ליחיאל מיכל פוחצ’בסקי, אחד מששת הצעירים שנבחרו על־ידי “חובבי ציון” ברוסיה, לפי הצעת הברון רוטשילד, ללמוד חקלאות ולשמש מדריכים חקלאיים בארץ־ישראל. ב־1889 עלה הזוג הצעיר לארץ והתיישב בראשון־לציון. היא הפכה את ביתם למרכז חברתי ותרבותי והונהג בו הדיבור העברי. גם שלמה צמח, הסופר והמבקר, מתנגד חריף ל“איכרים”, נאלץ, אולי בעל־כורחו, לשבחהּ.
נחמה פחצ’בסקי שילמה את המחיר הכבד של הראשונוּת, בעד השתייכותה המעמדית ובעד היותה אישה, אֵם, רעיה, איכרה וסופרת. מזמנה המצומצם, כשהשתחררה מחובות הבית, המשק וגידול הילדים, “גנבה” רגעי פנאי ליצירה. יוזמותיה לא תמיד נשאו פרי, והביקורת על ספריה הייתה לא פעם ביקרות של “חשבונות”. במחקרי “נפ”ש מראשון לציון הומיה" (בספרי דבש מסלע, 1989) תיארתי את הדרמה של חייה ויצירתה. מתוך פעילותה המגוונת ייזכרו במיוחד חליפת המכתבים שלה עם י"ל גורדון (יל"ג); הוויכוח עם יצחק אפשטיין על “הבעיה הערבית”; סיפוריה מחיי התימנים, שאותם הכירה מקרוב ופרסה עליהם את חסותה; ומאבקה למען זכות בחירה לנשים.
הרומן במדרון3, שהיה גנוז שנים רבות, רואה עתה אור בראשונה ומצטרף לשני קובצי סיפוריה, ביהודה החדשה (1911) ובכפר ובעבודה (1930). גיבוריה, מקופחים וסובלים, שרבות בהם דמויות הנשים, הם קרבן המציאות שבה חיו. ברומן חוזרים ועולים מאורעות חשובים בשנות העשרים, ובהם רצח ברנר (1921), ייסוד האוניברסיטה העברית (1925) ופרעות חברון (1928). במיוחד מורגשות קלקלות המציאות הארץ־ישראלית על מרירותה וקשייה: “על הפירוד הגדול במחנה, על העם שנטוש בלי מפקד, בלי משמעת. פלגות ישראל – איש לעברו פונה, כל אחד טוען שהוא ואפסו אין עוד” (עמ' 71). אין מנוס מן ההרגשה, שכל הדמויות, ובעיקר חיים זלצברגר, מלכה פריש ושלום שץ, הם פנים אחרות של המספרת. ששׂמה בפיהם את הרהוריה ודעותיה, ושילבה בחייהם פרטים מחייה שלה, דרך ההסוואה הכבדה. לכן יש לראות בספר גם, ואולי בעיקר, רומן על עצמה ועל חייה. ייתכן שמכאן נבעו קשיי השלמתו והוצאתו לאור.
בעיצוב הדמויות שילבה המספרת מאפיינים מחייהם של אנשים אחרים, ודווקא מעשה הרחקה זה אִפשר את חשיפתה שלה. כך, נקודת המבט של הספר, המתחלפת בין דמויותיה השונות, היא תמיד משולבת, של הגיבור או הגיבורה, ושל המספרת. למשל, הרהוריו־הרהוריה על הטיפול בילד חולה (עמ' 80); דעותיו־דעותיה על חשיבות “העבודה העברית” (עמ' 89–88); ובמיוחד הרהוריהם הארס־פואטיים של מלכה פריש ושל שלום שץ על מלאכתו של הסופר (עמ' 104).
חיים זלצברג מאוהב במלכה פריש קרובתו, האוהבת את שלום שץ, שאינו אוהב אותה. חיים זלצברג הוא דמות של מפסידן, אדם טוב ורגיש אך חלש. אשתו מושלת בו, והוא לא מצליח להגיע למעמד חשוב בחיים הציבוריים מעמדו העלוב נובע גם מאי הצלחתו הכלכלית במשקו. הסיפור נפתח בחיפושיו אחר מקורות מימון לנסיעתה של אשתו “כשגברה מחלת העצבים” שלה, “לסנטוריום בחוץ לארץ” (עמ' 15), ומסתיים במותו שלו, דווקא כשהצליח להשיג את המימון הדרוש לכך.
זהו רומן של החמצה. החמצת החיים, החמצת הזוגיות, שברון החלומות, “התגלגלות במדרון”, סיפור “הצער הגדול”.
שבט תשס"ד (פברואר 2004)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.