¹

לוויכוח האם לנגן או לא לנגן את יצירותיו של וגנר בארץ־ישראל, יש היסטוריה ארוכה. הוא לא התעורר לאחר מלחמת העולם השנייה, וכמובן שלא בשנים האחרונות. לראשונה התעורר לפני שבעים שנה, בתרע"ב (1912), והוא קשור בעיצוב־דמותם של החיים התרבותיים בארץ בראשית המאה העשרים.

שלושה הם שהשתתפו בוויכוח זה:

אליהו לוין־אפשטיין, מראשוני “בני משה”, התנועה הסודית שהקים אחד העם, שהיה בין מארגני חברת “מנוחה ונחלה” שהקימה את רחובות, ובין מייסדיה של חברת היינות “כרמל” ומנהליה. באותן שנים עשה בארצות הברית, בעסקי חברת “כרמל”, ומשם עקב בערנות אחר כל הנעשה בארץ, והיה פעיל במתרחש בה; חמדה בן־יהודה, אשתו של אליעזר בן־יהודה, סופרת, ואישה רבת־פעלים בזכות עצמה, שהשתתפה בעיתונות של בעלה, והגיבה במדוריה השונים על ענייני דיומא; המספרת־האיכרה נחמה פוחצ’בסקי מהמושבה ראשון־לציון, מאנשי העלייה־הראשונה, שבאותה תקופה הוציאה לאור את ספרה הראשון ביהודה החדשה.

בעוד שני הראשונים מתווכחים מעל דפי העיתון האור, עיתונו של אליעזר בן־יהודה, הביעה נחמה פחצ’בסקי את דעתה במכתב פרטי אל לוין־אפשטיין. אולם עיקר ההבדל בינה לביניהם הוא בכך, שהיא הפכה את השאלה לשאלה עקרונית, וטענה, שעצם “ההתמכרות” לנגינה של בנות־האיכרים, במושבות מעידה על כך שאנחנו “עם חולה הננו!”. יש בדבריה גם חיזוק לטענתם של מתנגדי העלייה־הראשונה, אנשי העלייה־השנייה, לאורח החיים “הבורגני” של האיכרים, שאיננו הולם את חיי העבודה הפשוטים בארץ־ישראל, ושני סימני־ההיכר המובהקים לחיים “קלוקלים” אלה הם: הצרפתית והפסנתר. באותם הימים הגיעו האיכרים לחיי רווחה, בנים ובנות רבים נסעו לפריז ללמוד שם, ובבתים רבים היו פסנתרים והבנות פרטו על הפסנתרים וחלמו על חיי־עיר ומנעמיה.

## מנגינה מצוינת?

אליהו לוין־אפשטיין קרא בעיתון האור מאמר על פסנתרנית וזמרת מחוננת בשם פלורנס מנקמאיר שתופיע בירושלים. המאמר משבח את הזמרת ושמח בעיקר, כי תשמיע שירים של וגנר:

ךךךך

בפרט תענוג יהיה לשמוע שני השירים המהוללים של וגנר, ובהיות שעוד רחוקים אנחנו מבית זמרה גדול שבוֹ יציגו חזיונותיו הנעלים של וגנר, זו הזדמנות יוצאת מן הכלל לתושבי עירנו לשמוע השירים האלה.

םםםם

אליהו לוין־אפשטיין קרא דברים אלו וכתב מניו־יורק בכ“ה בסיוון אתתמ”ג לחורבן (היא שנת תרע"ב, 1912) מכתב מחאה חריף לעורך האור:

ךךךך

בעתונו הנכבד בגליון קנ"ג ראיתי מאמר מאת המערכת בשם מנגינה מצויינת, ובו מודיעים בהתלהבות גדולה אודות המנגנת היהודיה פלורנס מנקמאיר ואודות תוכן נגינותיה. אתפלא מאד, כי “האור”, העיתון הלאומי הנלהב, ועורכו הלאומי הקיצוני, לא ניכוו בזכרם את המנגינות של וגניר, ועוד גם הזכירוהו לשבח, אחרי גמרם להדפיס את התכנית בפרטיות. בצרפת לא חפצו להציג שנים רבות את מנגינות וגניר מפני שאשכנזי הוא. הוא לא היה נגד צרפת, רק עמו ניצח את הצרפתים, ובכעסם על אשכנז לא הציגו את חזיונותיו ולא השמיעו את מנגינותיו.

בנוגע לנו היהודים היה וגניר אנטיסמיט מפורסם בגלוי, וכמובן בכתיבותיו נגדנו, ובכל־זאת השמיעו את שבחו בירושלים עיר היהודים. אמנם כן, יודע אני, כי אין אנטישמיות במדעים ובאמנות והנני גם מסכים לזה, אולם וגניר לא בוש להראות בגלוי אנטישמיות באמנות. ולוא הייתם מקיימים “שב ואל תעשה” ולא הייתם מזכירים את שם וגניר כלל, כי אז החרשתי, אולם להזכירו ביחוד לשבח, חרפה היא לנו היהודים! ומדקדקים עם צדיקים שכמותכם על חוט

השׂערה.

והנני ברגשות כבוד וברכות ציון,

אליהו ז. הלוי לוין־אפשטיין

םםםם

חמדה בן־יהודה, שכתבה את המאמר שדיבר בשבחו של וגנר, ענתה לטענותיו של לוין־אפשטיין, מעל דפי האור. תשובתה נושאת את השם: “וגניר – שונא ישראל! – תשובה להאדון לוין־אפשטיין” (שנה ל, גיליון רג), ג' בתמוז אתתמ"ג לחורבן (תרע"ב).

חמדה אינה מסכימה לדעתו של לוין־אפשטיין. אמנם הצרפתים התנגדו ליצירותיו משום שהוא גרמני, והם שונאים גרמנים, אבל עכשיו, כתבה חמדה, נהפך וגנר להיות חביב הקהל הצרפתי. נכון, וגנר הוא שונא ישראל והוא אדם רע, אבל גאונותו מכפרת על הכול. “אני זוכרת”, כתבה חמדה, “שכשווגנר נעשה פופולרי, אמר לי אבי, שמנגינותיו אינן בשבילנו משום שהוא שונא ישראל. עשיתי כמעשי אבי – ולא שמעתי את נגינותיו. אולם פעם, במקרה, שמעתי יצירה שלו – ולא נשארתי אדישה, למרות שרציתי. הנגינה הייתה כמו זרם חשמל והביאה פתרון לשאלות שהטרידו אותי. הבינותי מטרת החיים והתמסרתי לעמי ולארצי. האפשר לבקש ניצחון יותר גדול על וגנר שונא ישראל? נגינת וגנר הפכה למעודדת, למזון רוחני, בלעדיו הייתי חושבת עצמי לאומללה. וכשם שמחלו לו הצרפתים – צריכים גם אנו למחול לו. ביצירותיו נלחמים הכיעור הקיצוני עם היופי – וראוי שנהיה שותפים למלחמה זו”.

“ואיך רוצה אני” – המשיכה ושאלה חמדה בן־יהודה – “כי בהזדמנות שכזו, שראיתי היכולת להשמיע באוזני הקיבוץ האהוב והיקר לי כל־כך, את נגינתו של וגנר, איך רצה שאתחשב ברגע זה עם שׂנאתו לישראל?”

בסיום תשובתה הוסיפה חמדה בן־יהודה, “שאוזני הירושלמים לא נטמאו, משום שהמשוררת לא שרה, והושמעה רק המנגינה, כך שנגינת וגנר נשארה בשביל הירושלמים מושג מופשט” וסיימה: “לתושבי ירושלים וגנר עודנו רק שונא ישראל ולא יותר!”

## “איזה עם חולה הננו”

ויכוח זה מעל דפי האור, גרר ויכוחים גם במושבות, והד מהם נשמע במכתב פרטי של הסופרת נחמה פוחצ’בסקי מראשון־לציון ללוין־אפשטיין בניו־יורק. היא מספרת לו באירוניה על ההדים שעוררו דבריו ומשמיעה את דעתה באוזניו. מכתבה הוא מיום י' בתמוז תרע"ב (ארכיון לוין־אפשטיין, בבית־הספרים הלאומי בירושלים. סימנו: 703/78).

ךךךך

מכתבו ב“האור” ותשובתה של הגברת בן־יהודה היו לשיחה אצלנו במשך אי־אלו ימים. התעוררה השאלה – מי הוא וגנר? כן, ישנם אצלנו טיפוסים אי־מפותחים ששמות האמנים הגדולים טרם ידועים להם ועל כתיב זה שברו את שיניהם וקראוהו בוריַציות שונות. וככה היה מכתבו ותשובתה של הגברת חמדה לפתיחה בשיעור של מוסיקה. ומקצוע זה של אמנות תופס מקום גדול וחשוב מאד בזמן האחרון בחיינו. בית־הספר של מוסיקה ביפו הריהו דולה פנינים ממש מתוך אפלת החיים. שם עולים ומבצבצים כוכבים עד אין מספר. גם מושבתנו, עם כל גדוליה ועשיריה, שוחה עם הזרם. לימוד כינור או פסנתר נשמע בכל בית, מספר המוכשרות הולך ומתרבה מיום ליום, באיזה בית אינו נמצא כלי־נגן זה? ויושבות בריות קטנות, פעוטות, כל הימים ופורטות. חִוורות הן ורזות וצנומות, אבל עיניהן בוערות ותקוה נשקפה מהן להיות כבת פלוני ופלוני, שכוכבה כבר מהבהב שם בשמי מרום… מרא דאברהם, – איזה עם חולה הננו!

םםםם

אין נחמה פוחצ’בסקי מתנגדת לאמנות המוזיקה בכלל, והיא אף רואה בה יופי רב, ומכירה בהשפעתה הרבה על נפש האדם, אולם היא מתנגדת לבולמוס הנגינה שתקף את משפחות האיכרים, ולרצון להתפרסם ולהיות “כוכב” שהוא הגורם לנשות־האיכרים לדרבן את בנותיהן לנגן.

בסיפורה “רוּמה”, אחד מסיפוריה מהווי התימנים בספרה ביהודה החדשה תיארה את השפעת הנגינה בפסנתר על האישה התימנייה הצעירה, ששמעה אותה בפעם הראשונה במושבה:

ךךךך

זוכרת היא כמה תמוה היה בעיניה, כשראתה בפעם הראשונה כיצד ילדה יפה אחת ישבה וקישקשה באצבעותיה הדקות על פני תֵבה גדולה, והלה הוציאה זמר יפה וקל ומחיה נפשות! היא כל הלילה דיברה אודות זה עם סעדיה.

םםםם

## חיים מעבר להישג היד

דעותיה אלה כנגד הנגינה בפסנתר שאינה מתאימה לאיכרים, עולות בקנה אחד עם דעותיו של הברון רוטשילד, שמשפחת פוחצ’בסקי, הייתה נתונה לחסותו והעריצה אותו, בד בבד עם מלחמתה הנמרצת בפקידות. רוטשילד תבע מהאיכרים ללמד את ילדיהם עבודת האדמה, כדי שיהיו גם הם איכרים, לחנכם על הצניעות וההסתפקות במועט. אולם במקרה זה פקידיו־שליחיו של הברון הֵם בעצם אלה שעודדו את האיכרים לחיים שמעבר להישג ידם, ללימוד צרפתית, נגינה בפסנתר ולשליחת הבנות ללמוד בפריז, העיר הגדולה.

במחזה מרד הבילויים שנכתב במשותף בידי יערי־פולסקין ובן־זאב ליבר, שׂמים המחברים דברים אלה בפי הברון:

ךךךך

גם בני האיכרים שלנו צריכים להיות כרועי־צאן אלה, גם הם צריכים לרעות את עדריהם אל עין־הקורא (היא ראשון־לציון), כדוד נעים זמירות ישראל בשעתו, שרעה את צאן אביו בבית־לחם. ובנות האיכרים במקום לפרוט על פסנתר צריכות לרעות את עדרי העזים כשולמית בהרי הגלעד. (מועדים. ספר החנוכה, בעריכת חיים הררי, הוצאת אמנות, תרצ"ח, עמ' 311)

םםםם

הוויכוח על וגנר, שהיה נחלתם של מעטים מאוד, נהפך לוויכוח על האופי שיהיה לחיים החדשים במושבות, שהיה נחלתם של הרבים, הדיו נשמעים עד היום.

אב תשמ"ב (אוגוסט 1982)