ספרות אינה נוצרת בחלל הריק, היא קשורה בטבורה לעולם הזה, לכאן ולעכשיו. הסופר חי בקרב אנשים. הוא נמנה על לאום, על חברה. בצורה זו או אחרת השתייכותו משתקפת בספריו. יש המבחינים בין ספרות ריאליסטית, המתארת במדוייק, פחות או יותר, את המתרחש במציאות; לבין ספרות שאינה ריאליסטית, המרוחקת מן ההווי היומיומי. למעשה, הריאליזם, הנטורליזם, הסוריאליזם, האימפרסיוניזם, ועוד איזמים כהנה וכהנה, – כל אלה הם סגנונות שונים, צורות ביטוי שונות. אבל כולם נובעים מהסתכלותו של הסופר, האמן, המשורר, במה שמתרש סביבו, – אם בצורה גלויה ואם בצורה מוסווית, אם במתכוון ואם שלא במתכוון. מכאן שספרות הנוצרת בארץ, שלא היה בה אף רגע של שלום אמיתי, למן תחילתו של היישוב החדש ועד לייסוד המדינה ועד ימינו אלה – מן ההכרח שתהיה בה התיחסות אל המלחמה. ברור, שאין אנו נמצאים תדיר במתח מלחמתי מוגבר. יחד עם זאת, אנו רחוקים ליהנות משלום אמיתי. וכל מי שאכן חי לו בארץ זו בנחת ובשלווה, בהאמינו כי כמה עשרות הקילומטרים המבדילים בינו לבין החזית, הם הם המשמשים לו ערובה של ביטחון – אינו אלא חסר דעה. ספרותנו נכתבה, אם כן, אם לא כולה במלחמה, הרי בתנאי מלחמה חלקית. אין אלה תנאים, הנתונים לבחירתנו החפשית. אנו נתונים במאבק בלתי פוסק, בין אם נרצה בכך ובין אם לאוו. תקופות הארגעה הן יחסיות. בחיי היום־יום המסודרים שלנו אנו פשוט מסרבים בכל כוחנו להודות כי אנו חיים, וכפי הנראה עוד נמשיך לחיות הרבה שנים, בלב לבה של המלחמה.

נושא המלחמה, המתח והמאבק בהשתקפויותיו הספרותיות הוא כה רחב, עד שכמעט מן הנמנע הוא להקיף את כולו. הייתי מבקשת להעיר כאן כי בניסוח “השתקפות ספרותית” אין אני מתכוונת לתגובה מיידית של הסופר או של קהל הסופרים על המתרחש. הספרות אינה יוצרת את ההיסטוריה; ואף אין לדרוש ממנה כיסוי עיתונאי למאורעות אקטואליים, התחייבויות והצהרות. לזעוק, מעל דפי עיתון יומי – “והיכן היה קולם של הסופרים במלחמת ששת הימים?” – הוא עניין נטול כל משמעות. להגיב על הנעשה מייד הוא מתפקידיו של העיתונאי ולא של הסופר. מובן מאליו, שיש סופרים שהם גם עיתונאים; וכן גם מובן מאליו, שלסופר, כמו לכל אדם אחר במדינה זו, יש הזכות להחזיק בדעה פוליטית משלו ואף להביעה ברבים. לדרוש תגובה והנחייה של סופר באשר הוא סופר – זהו עניין מופרך מעיקרו. מכל מקום, מלחמות לא נחתכות על פי ספרים – אפילו לא על פי ספרי אסטרטגיה. אמנם, בתקופה ליברלית יותר היתה אמונתם של האנשים בכוחם של אנשי רוח גדולה יותר. כך מספרת אריקה מאן, שכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, אמר אביה, תומס מאן: “אילו עוד חי היה הזקן, אילו עוד נמצא היה שם, ביאסניה פוליאנה, סתם היה נוכח שם, מבלי לעשות שום דבר מיוחד, ־ זה לא היה קורה – זה לא היה מעז לקרות…”¹. טולסטוי, יש לזכור, נפטר בשנת 1910. עלי להודות, כי קראתי זכרון זה של אריקה מאן ברגשות מעורבים ביותר. אנו רחוקים כיום מרחק רב מאותם ימים, בהם אפשר היה להאמין, כי סופר בעל שיעור קומה כטולסטוי יכול היה, בעצם נוכחותו, לבטל איום של מלחמה! אנו יכולים לבטל את הדברים במנוד ראש, לראות אומרם כנאיבי. גם תומס מאן עצמו, שעוד חי לראות את מלחמת העולם השניה, הנוראה פי כמה, לאחר שכבר חזה במלחמת העולם הראשונה, – נרפא, בכורח הזמן, מאמונתו בכוחם הבלתי מוגבל של אנשי הרוח. עם כל ההסתייגויות הללו, אני כשלעצמי מקנאה, פשוט מקנאה, בבני תקופה שעדיין היתה פתוחה לאמונה מעין זו. כיום איש לא היה מעלה בדבריו רעיון כגון זה. ואשר לטולסטוי, אם היה חי בתקופתנו, ייתכן והיה נופח נשמתו במחנה כפייה. אך, אל לנו להיות נחפזים ולהתפש לקיצוניות שניה. אם גם מלחמות אינן נחתכות על פי סופרים, הרי שיש לספרות השפעה על העולם הרוחני שלנו, ומכאן – גם השלכות מסויימות על העולם הגשמי. וכאן אני מעלה בדעתי אפיזודה נוגעת ללב, ועניינה בסופר רוסי אחר, שתמונת העולם שלו היתה קרובה במהותה לזו של טולסטוי, הלוא הוא בוריס פסטרנק. בשנת 1946 הופיע פסטרנק במוסקבה בהופעה פומבית וקרא משירתו, לאחר שנים של שתיקה ושל התנזרות מהופעות, אם מאונס ואם מרצון. הוא קרא שירים, שבחלקם לא הופיעו כלל בדפוס, ורק עברו במשך השנים מאיש לאיש על דפים כתובים בכתב יד, וכן שירים אשר נדפסו אך ברוב המקרים אזלו מן החנויות או שלא ניתנו להשגה. תוך כדי קריאה, נשר אחד הדפים מידו של המשורר. בעוד הוא מתכופף ומחפש אחר הדף, נשמע קול באולם, המדקלם מן הזכרון את השיר שפסטרנק החל בקריאתתו. קולות אחרים הצטרפו, עד שכמעט כל האספה כולה דקלמה במקהלה את שירו של המשורר. פסטרנק מלמל בעינים דומעות – תודה לכם, יקירי. זהו, ניתן לומר, כוחה של ספרות נרדפת.

מה עניין טולסטוי, מאן ופסטרנק לספרות המלחמתית או האנטי־מלחמתית שלנו? לא הזכרתי את האפיזודות הללו אלא על מנת להדגיש, כי הספרות אינה מנותקת מן המציאות. ספרי המלחמה מתארים השקף מסויים של המציאות שלנו. הם משקפים דיעות מקובלות על רבים או על מעטים, מחשבות רווחות בחוגים שונים, ומאידך גיסא אף משפיעים על התהוותן של השקפות שונות, על היווצרותם של הלכי רוח שונים. הנושא אינו ספרותי גרידה. הוא משולב במציאות הפוליטית והחברתית שלנו.

מתוך ספרים רבים מאוד אני בוחרת אחדים, הנראים לי כאופייניים, או כבעלי ערך מיוחד. ספר שיש בו כנות רבה הוא ספרו של חנוך ברטוב, פצעי בגרות². רומן זה, בעל קווים אוטוביוגראפיים מובהקים, אינו שייך, לכאורה, למאבקנו בארץ זו על זכות הקיום שלנו, כנגד שכנינו הערביים. ברטוב מספר על הבריגאדה, ה“רג’ימנט הארצישראלי”, “החטיבה היהודית הלוחמת”, בימי מלחמת העולם השניה, באירופה. ברטוב עצמו התגייס לבריגאדה, וברור שהוא מתאר את הדברים מכלי ראשון. וכך גם הארועים משתקפים דרך עיניו של חייל מן השורה; לכאורה (שוב אני משתמשת באותו מינוח) מעשים קטנים, ענייני יומיום – עד שהכל מצטרף לסך הכל של השקפת עולם. אמרנו קודם שכביכול אין כאן קשר ישיר למאבק המתנהל כיום, נגד הערבים; אך רק כביכול. עצם הקמת הבריגדה היה אקט פוליטי מובהק, שיוזמיו ביקשו לראות בו צעד ראשון לקראת מדינה עברית עצמאית; אמנם לא נתגלגלו הדברים בדיוק כמתוכנן מראש. זאת ועוד: דומני שיכולים אנו לומר, בכינות גמורה, שלא אנו בחרנו לחיות במלחמה מתמדת, אלא שזהו גורל שנכפה עלינו מבחוץ. סבורתני שהדור שלי, שסיים את ביה"ס התיכון והתגייס למלחמת העצמאות, וודאי לא האמין, באותם ימים, כי התינוקות שנולדו עם תום המלחמה עתידים יהיו אף הם להילחם, במלחמה חדשה, ברגע בו יעזבו את ספסל הלימודים. ואם נתבונן אחורה, יש להניח, כי החלוצים הראשונים, שנאבקו נגד פגעי הטבע והאדם, לא תארו לעצמם, שבניהם, נכדיהם, ניניהם, ובני ניניהם, יעמדו בכל דור ודור בפני מאבק מחודש. ממילא מובן, כי גם מי שלא החל בקרב, אלא נסחף לתוכו – חפץ לנצח; והוא גם חש בשמחת הניצחון; אגב שמחה המוצאת לה ביטוי בעיקר בשירה, ולא בפרוזה.

למרות שהיישוב העברי לא יצא לחפש את המלחמה, אלא מצא אותו בדרכו, לוותה אצלנו כל מלחמה בהתלבטויות קשות, בספקות ולעיתים אף בייסורי מצפון. והנה, לא היתה מלחמה בה היינו כה בטוחים בצדקתנו, כמו מלחמת העולם השניה. כאן, לכאורה, לא היה מקום ללבטים כלשהם. כאן לא היה אותו אוייב המתגלם לעיתים קרובות באיזה פלח מסכן ועלוב, המעורר רחמים יותר מאשר שנאה. כאן לא היו פליטים מנושלים מבתיהם. לא כפריים ורועים מסכנים, המשמשים כלי שחמט בידי כוחות גדולים מהם ובלתי מובנים להם. ולאחר כל הקביעות הללו – מפתיע לראות כמה סימני שאלה מעמיד ברטוב בספרו “פצעי בגרות”. עצם הנקודה, בה פותח הספר, היא פרובלמטית. באיזה פרשה פותח רומאן מלחמה זה? האם בזמן שהגיבור מתגייס לצבא, וכולו מלא התלהבות עלומים? האם בשעה שמגיעות ליישוב הידיעות הראשונות על זוועות הנאצים? האם בשעה בה נודע לראשונה על הכוונה להקים צבא לוחם עברי, צבא שתהיה לו משמעות פוליטית אחרי תום המלחמה? לא ולא. הספר מתחיל במילים אלה: “על הכניעה שמענו בשטח המת שמעבר לכתף הגבעה”. סיפור המלחמה מתחיל, כביכול, מן הסוף. מן הרגע של כניעת האוייב. הודעה גורלית זו מתקבלת ע"י החיילים הארצישראלים ללא כל שמחה מיוחדת. הם שותקים ושתיקתם מתגבשת לבסוף להרגשה עצובה מאוד: “לא לנו השמחה, לא לנו השלום, לא לנו”. וצירוף מקרים מוזר ובלתי צפוי מתגלה לחיילים עוד באותו בוקר: אחד מהם, פרידברג שמו, אבד עצמו לדעת. הוא ירה בעצמו עוד בשעות הלילה, וחבריו מוצאים את גוויתו בצהרים. מובן שכשפרידברג ירה בעצמו בלילה עוד לא היה יכול לדעת כי ברדיו יכריזו על הכניעה בשעה עשר בבוקר שלמחרת. בכל אופן, צירוף המאורעות הללו אינו עשוי להגביר את אווירת השמחה. לאט לאט מתגבשת לפני הקורא אווירת הספר. העלילה מועטה. אין זה ספר של ארועים, אלא של התפתחות רוחנית. ההרגשה השולטת היא בעיקרה הרגשה של חוסר אונים. חוסר אונים זה נובע מתוך סיבות חיצוניות ופנימיות כאחת. אלה שנתגייסו מתוך הכרה מבקשים לנקום בגרמנים. אולם הפיקוד אינו נתון בידי יהודים (הבריגאדה העברית היתה עוד אחת מן ההבטחות הבריטיות, שהתגשמותן לא עלתה בקנה אחד עם המתוכנן). גם השלטון בארץ־ישראל אינו נתון בידי יהודים. וברור שהמפקדים הללו אינם שמים בראש דאגתם את ההתחשבות ברגשות הלאומיים של הפיקודים הארצישראלים. למעשה, ההיפך הוא הנכון – ביקשו למנוע את העימות של החיילים הארצישראלים עם הגרמנים המובסים. מרבית ימיהם של אנשי הגדוד, החונה באיטליה עם פתיחת הספר, חולפים ללא מעשה. אולם חשוב מהעיכוב החיצוני הוא העיכוב הפנימי. זוהי נקודה שגם סופרים אחרים, מחוץ לברטוב, דנו בה: האם קיימת בכלל בעולם אפשרות של נקמה. המעשים המעטים, שמצליחים אחדים מן “החברה” לעשות, למרות עינם הפקוחה והזועמת של הבריטים – האם הם עומדים באיזשהו יחס לפשעי הגרמנים? ונסיון לאנוס שתי נשים, ואפילו הן נאציות – האם יש טעם במעשה כזה? האם בדרך כזו יקימו מתים לתחיה, או ישקמו את כבוד עם ישראל? והנה אפיזודה אופיינית מן הספר: סוף סוף ניתנה הפקודה לזוז. אחר זמן ארוך של שממון באיטליה באה הפקודה המיוחלת. זזים לעבר גרמניה. הגדוד ישמש חיל כיבוש. נערך מסדר רב־רושם, לגמרי מחוץ לגדר השגרה. והנה, כשנוסעים צפונה, בנוף הנפלא של הרי האלפים, נתקלים בשיירה ממונעת של הצבא הגרמני, הנוסעת בכיוון הפוך, אל השבי. בנחת, בסדר צבאי, לא כמובסים ומוכים. החיילים הארצישראלים תחילה מוכים תדהמה. אחר כך הם מתחילים לידות חפצים קשים, מכל הבא ליד, בחיילים הגרמניים השבויים, הנעים בכיוון הפוך. אמנם אחד מבין הארצישראלים, בשם תמרי, שהתגייס בפקודת המוסדות ושתפקידו העיקרי מתברר לאחר מכן, מתנגד לנעשה. הוא מדבר על אמנת ג’נבה ביחס לשבויי מלחמה, וחושש מן האנגלים ומן התוצאות שתהיינה למעשה זה. ואכן יש תוצאות להתנגשות. לא חולף זמן רב והשיירה נעצרת, והמפקדים האנגליים פוקחים עין על הנעשה. ההתפרצות שוככת באופן פתאומי, כפי שהתחילה. הגדוד, לפי פקודה מגבוה, אינו מגיע לגרמניה, כמתוכן. הוא חונה בעיירת גבול אוסטרית, למשך תקופה ממושכת. ההכנה הגדולה לקראת הנסיעה לגרמניה, התעוררות הנפש והכוננות – כל זה נגוז, נעלם, היה כלא היה.

והנה דווקא באותה עיירה שליווה, בהווי של חוסר מעש ואזלת יד, מתקיימת הפגישה שהיא היא שיאו של הספר, שהיא היא המבהירה לאנשים שיש להם, אחר ככלות הכל, שליחות חשובה פי כמה מן הנקמה בגרמנים, אותה נקמה שהיא בלתי אפשרית מיסודה; שליחות שהיתה ידועה לפני כן לתמרי בלבד, אשר מתוך מחשבה עליה התנגד לכל התפרצות בלתי מחושבת. במשימה האמיתית שלו עומד הצבא העברי בכבוד. ומשימה זו, כאמור, אינה הנקמה, הקשורה בעבר. המשימה הגדולה היא – אירגון שרידי היהודים שנשארו בחיים, והעלתם ארצה, בדרכים “לגליות” ובדרכים שאינן “לגליות”. שיאו של הספר הוא המפגש הראשון של כמה מאנשי הפלוגה עם ניצול אחד המתגלה אליהם בפתאום מתוך הלילה. ובסיום השיחה הוא פונה אליהם ואומר: “אחי שלי, ברוכים תהיו. גם אם אחרו פעמי מרכבותיכם”.

אחר פגישה זו מתחילה העליה להתארגן. גיבור הספר אינו יודע בדיוק כיצד מתחילים העניינים להתגלגל. הוא רואה רק את התוצאות. תמרי ושכמותו הם המארגנים הראשיים, דרך ידיהם עוברים החוטים. ועתה, הפלא ופלא, מגיעה פקודה חדשה מגבוה: הגדוד זז ממקומו. אם לפני כן חששו הבריטים מנקמת הארצישראלים בגרמנים, הרי עתה הם חוששים מעזרתם של הארצישראלים לשרידי הניצולים, מארגונים של הניצולים והכוונתם ארצה. אלא שהפעם אחרו הבריטים את המועד. החטיבה הארצישראלית יכולה לנוע למקום אחר – העליה תמשיך לזרום בזרם איתן באפיק שהותווה לה.

הבריגדה נוסעת לגרמניה, אך אינה מתעכבת שם. המתח אינו מגיע לכלל פורקן. כשהגיבור נקלע למצב בו הוא יכול להתעלל בכמה נשים גרמניות, הוא מגלה שאינו מסוגל למעשה כגון זה. הצעיר הארצישראלי אינו משתמש במילים רמות ביחס לאי יכולתו להתפרץ במעשי אלימות כנגד אוכלוסיה בלתי מזויינת. ברור, שאוכלוסיה זו אשמה. אך כרגע היא מובסת וחלשה. והגיבור מסיים במילים אלה:

“אני רוצה לשכוח את המסע הזה, ואני זוכר נחשפתי עד קובעת חולשתי. לעולם לא אחזיר פני לשם, לוחש אני על הזיכרון השותת, אבל מחשבותי נהפכות לנציבי מלח. ועוד אני לוחש עליו, כמו על דם כחול: אשרי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה”.

הרגשתם של גיבוריו של ברטוב – “לא לנו השמחה, לא לנו השלום, לא לנו” – לא הטעתה אותם. הבריגדה הארצישראלית חזרה מן המלחמה – והחיילים המשתחררים מצאו עצמם מייד בקלחת הפוליטית של היחסים המסוכסכים בארץ. המאבק נגד הבריטים הלך והחריף. יש להדגיש, שהיישוב באותם ימים ראה, או ביקש לראות, את היריב העיקרי בבריטים; בבריטים ולא בערבים. רבים רבים היו בטוחים, כי שנאת הערבים מקורה אך ורק בהסתה האנגלית, אותה הסתה לפי הקוו הידוע של הפרד ומשול. יש מן התמוה באמונה זו, כאשר אנו נזכרים כי בטרם היות האנגלים בארץ־ישראל, בימי הממשל התורכי, גם כן לא ערכו שכנינו הערבים הפגנות אהבה מיוחדות לכבודנו. האם אז נבעה שנאתם אך ורק מן ההסתה של השלטון התורכי? מכל מקום, רובן של הכתובות, שהיו מופיעות באותם ימים באופן מיסתורי על הגדרות ועל חזיתות הבתים, רובן של מימרות הכנף, של הסיסמאות ושל הסלוגנים – בתחילה הפנו את עיקר עוקצם כלפי הבריטים. כמעט ולא דובר בהם, לפחות לא במישרין, על הערבים. היינו צורחים במלוא הגרון – “עליה חפשית! מדינה עברית!” והרי ברור לכל, שהמאבק למען העליה התנהל כנגד האנגלים. יש כמובן להוסיף כאן, כי מדינה עברית אינה מדינה ערבית, אלא מדינה עם שיווי זכרויות מלא למיעוט ערבי. מן הראוי עוד להזכיר, שהמומנט הרגשי, המפגש שובר הלב עם שרידי הניצולים (עמדנו על סצינה כזאת ביחס לספרו של ברטוב), – אינו צריך להסיח את דעתנו מן העובדה, שהמנהיגות הארצישראלית פעלה בעניין זה מתוך שיקול פוליטי, שהוכיח את עצמו ברבות הימים. ללא העליה ההמונית, שהחלה אחר מלחמת העולם השניה והגיעה לשיאה בשנים הראשונות לקיום המדינה, לא היינו מגיעים למקום שהגענו. ארץ זו אינה עומדת, ולא היתה יכולה לעמוד, אך ורק על צאצאי הביל"ויים. הדרישה לעלייה חופשית, הגם שנבעה, בין השאר, מכורח פנימי עמוק, היתה, בראש ובראשונה, עיקרון פוליטי בעל חשיבות מירבית. וכאמור, המאבק על עיקרון זה נטוש היה כנגד האנגלים, שלא היו טפשים כל כך, כפי שנראה לנו לעיתים. מה שנוגע להמשך הסיסמה, “מדינה עברית”, הרי רבים עצמו את עיניהם לעובדה, שיש בקריאה זו כדי לנשל, במידה מסויימת, את תושבי הארץ הערביים. השקפה השלטת היתה שהערבים עתידים להשתכנע, אם אך יוסבר להם המצב לאשורו.

מלבד הקריאה “עלייה חופשית מדינה עברית” זכורות, אמנם, גם ססמאות אחרות, של הקיצוניים של אז, שעד היום כבר הספיקו להשתלב בתמונה הכללית ואינם, בהכרח, קיצוניים יותר ממתנגדיהם משכבר הימים; ־ “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!” ומוזר, רבים מעשי האש והדם הראשונים התבטאו דווקא במעשים של מרי כנגד השלטון הבריטי, ולא בעדיפות ראשונה בפגיעות בערבים. רק לאט לאט התברר לכל היישוב כולו, כי אנו צועדים לקראת התמודדות שאין מנוס ממנה. אין, אולי, לייחס ערך רב מדי לתכנם של לחנים פופולאריים, אבל בכל זאת נראה לי הדבר כאופייני, שהלהיטים של אז לא דיברו (כנוסח השכנים שלנו) על מלחמת מצווה, על כיבוש, שוד ורצח, כי אם קבעו נוגות – “אל הקיר האחרון הגענו, ושלופה מולינו החנית”.

ועד שהיישוב חגג את הכרזת המדינה, כבר נתון היה כולו במלחמה לחיים ולמוות. על מלחמת העצמאות, מטעמים מובנים, נכתבו ספרים לאין ספור. אמנם, זמן מועט אחר המלחמה היו מבקרים אשר קבעו בצער, כי דל ורש הוא דור הסופרים בארץ, על כי עדיין לא הוציא מתחת ידיו ספרים על מלחמת העצמאות, על החווייה הלאומית הגדולה. מאז זרמו מים רבים אל הים, והספרים על מלחמת העצמאות, מי חכם ויספרם. בינתיים גם היו מן המבקרים ששינו את טעמם וייעצו לסופרים להמנע מלכתוב על מאורעות הסמוכים כל כך מבחינת הזמן ולחכות עד אשר תיווצר פרספקטיבה היסטורית. בעלי עצות טובות מעולם לא היו חסרים לה לספרות העברית.

אין בכוונתי לנסות ולמנות, ולו גם חלק, מן הספרים הרבים והשונים שנכתבו על מלחמת העצמאות, למן “ימי צקלג”³ ועד ל“יומו האחרון של דני”⁴. ברצוני להתעכב רק על מעטים מהם. אופייני להלך הרוח שהתחלנו להתחקות עליו הוא ספרו של משה שמיר “במו ידיו”⁵. אליק, אחיו של הסופר, היה אחד משבעת הנוטרים שנפלו ליד יאזור (כיום משמר השבעה). “במו ידיו” (או “פרקי אליק”), רומן בעל קווים ביוגראפיים על רקע המלחמה, אינו חדור רוח מלחמתית, כי אם רוח עצבות רבה. אליק מצטרף לפלמ“ח, לא משום שהוא “חברה’מן”, לא משום שהוא שוחר הרפתקאות, לא משום שהוא מבקש להפגין מעשי גבורה, אלא, פשוט, משום שהוא מרגיש כי זוהי חובתו; כאן הוא עומד; הוא אינו יכול אחרת. וכל זמן שהותו בפלמ”ח קיימת הרגשה של הזמן החולף ללא שוב; הזדמנויות שהוחמצו; מעמד בחיים האזרחיים שלא הושג; השכלה שלא נרכשה; קיימת ההרגשה המרה, המציקה, שבתנאים אחרים, בתקופה אחרת, יכלו חייו של אליק להתנהל אחרת, הם יכלו להיות טובים יותר ושלמים יותר. פעם מבקש אליק להשתחרר מן הפלמ“ח ולעשות לעצמו ולביתו. הוא מתחיל לעבוד במקצוע אזרחי. הזמן הוא – השנים שבין מלחמת העולם לבין מלחמת העצמאות. התקופה “האזרחית” של אליק אינה נמשכת הרבה. למחרת השמחה ההמונית על ההחלטה שנפלה באו”מ לטובת החלוקה מתחיל המאבק. אליק יוצא ללוות שיירות לירושלים. יום יום נופלים קרבנות. כשאנו רואים כיום, בדרכנו לירושלים, את שרידי ה“משוריינים” העלובים בצידי הדרך, התמיהה היא לא על מספר הקרבנות הגדול אלא על העובדה, שכלי רכב מסכנים אלה בחלקם הגיעו לייעודם – ושצעירים התנדבו לנסוע בהם ולהגן עליהם. ואליק נסע בטנדר פתוח. הרגשת הגורל הבלתי נמנע חונקת את אליק ואת הקוראים גם יחד. ויום אחד גם אליק הוא בין היוצאים ואינם חוזרים. “פרקי אליק” הוא אחד מספריו הכנים והפיוטיים של שמיר. מתוארת תחושתם של אותם נבחרים, שהתנדבו לתפקידים שכמעט אי אפשר היה לחזור מהם בשלום. הרגשת הייעוד לקראת המוות היא ההרגשה השלטת. ואין כאן מילים רמות. התלהבות לקראת מעשי גבורה וכדומה. העצב על הקרבנות גדול מכל התלהבות קרבית. אגב, מעניין לציין, שבדפים האחרונים של הספר, המתארים את מותו של אליק, מופיע המשפט ־ לא נשכח לבריטים את שעוללו לנו. שוב לפנינו ראיית הבריטים כאלמנט המסוכן ביותר. הבריטים, כידוע, הם שפרקו את מעט הנשק מן הבחורים שלנו, ושלחו אותם בטנדרים פתוחים לקראת מחסומי המוות. אולם הנלחמים בפועל היו, אחר ככלות הכל, הערבים.

מן הראוי להזכיר כאן, כי ב“הוא הלך בשדות”⁶ קיים הלך רוח שונה במידה ניכרת מזה שב“פרקי אליק”. אורי, שיש בו לא מעט מן השחצנות והיהירות, הוא כמעט הנגטיב לפוזיטיב של אליק, אם להשתמש במינוח נטול מאמנות הצילום. אולי כדאי גם להזכיר פרט נוסף, והוא, שכיום נמנה משה שמיר על חסידי “ארצישראל השלמה”; הוא גם מופיע בציבור בנאומים והצהרות ברוח זו. כלומר, הוא נמנה על “הנצים” ולא על “היונים”. מבקשת הייתי להעיר כאן, כי טעות השתרשה ביחס ליונה מאז יצאה בשליחותו של נוח מן התיבה. היונה היא עוף בעל תכונות בלתי נעימות ביותר. היונים הן אכזריות, נלחמות זו בזו בחימה שפוכה ובתאוות נקם. קולות הגרגור שלהן אינם עדות חותכת לטבע רך ולמזג נוח. יונת השלום היא אשליה גמורה, מבחינה זואולוגית.

עד כה הזכרנו מספריהם של סופרים, אשר היו קרובים זה לזה, בקווים כלליים, פחות או יותר, מבחינת השקפותיהם הפוליטיות. ואכן בולט הדבר, שההשקפות הלאומיות הקיצוניות יותר באו לידי ביטוי בעיקר בשירה, כשם שההשקפות המתונות באו לידי ביטוי בעיקר בפרוזה. הכללות מסוג זה יש בהן כמובן מחוסר הדיוק. כדי למנוע טעות אני רוצה לציין, כי לא היתה הכוונה לומר שהשירה העברית באותם ימים היתה בעיקרה לאומנית, אלא שנטיות לאומניות, במידה שבוטאו במדיום ספרותי, בוטאו בשירה בצורה מובהקת יותר מאשר בפרוזה. שירים של משוררים כגון אורי צבי גרינברג, יונתן רטוש, יצחק שלו, אהרון אמיר, בטאו השקפות שונות מאלה שעמדנו עליהן עד כה. אך ברצוני להתעכב, ביתר פירוט, על ספר פרוזה של משורר, הלוא הוא “פרשת גבריאל תירוש” ליצחק שלו⁷. הרומן “פרשת גבריאל תירוש” מתאר תקופה הקודמת מבחינה כרונולוגית לרקע הזמן בספרים אותם הזכרנו עד כה. עיקר העלילה מתרחש בשנת 1936. הסיפור מסופר בגוף ראשון ע"י נער מן המחלקה השביעית של הגמנסיה, נער שהסופר מזדהה עמו מבחינה רגשית. גם שנת הלידה של המספר זהה עם זו של הסופר. יצחק שלו למד באותה גמנסיה, גמנסיה “רחביה”, שבה לומדים הצעירים עליהם מסופר בספר, ושבה מלמד המורה המוזר, המעצב את השקפת עולמם. ולא זו בלבד, אלא שהנער המספר כותב שירים. מלבד האני המספר מופיעות בספר עוד חמש דמויות מרכזיות: שלשה נערים ונערה אחת, בני כיתתו של המספר, וכן המורה המופלא שלהם, הלוא הוא גבריאל תירוש. גבריאל תירוש הוא הצעיר בחבר המורים; הוא בן עשרים ושמונה, ונראה עוד פחות מזה; אך בהתנהגותו, למן הרגע הראשון בו נכנס לכתה, אין לא כלום מחוסר הביטחון והלבטים אשר מורה צעיר מגלה על פי רוב. וזאת, משום שגבריאל תירוש הוא מנהיג, מנהיג מבטן ומלידה. הופעתו הקצרה על שמי השביעית של הגמנסיה אפופה מיסתורין. הכתה כולה אחוזה התרגשות לפני בואו. ורק למעטים הקרובים אליו מתגלים במשך הזמן כמה פרטים בודדים ודלים על עברו. העלמותו הפתאומית אף היא לוטה סוד.

מבחינה מסויימת, גבריאל תירוש הוא מעין “אדם עליון”. הכתה כולה מעריצה אותו. אפילו הורים, הפלא ופלא, מתרשמים מנו בצורה חיובית ביותר. וחמשת הצעירים שנבחרו על ידו לשם מטרה המתגלה רק בהמשך העלילה, והזוכים לראותו ולהכירו מקרוב – הערצתם הולכת וגדלה ככל שהם מרבים לשהות במחיצתו. לגבריאל אין חולשות. כל דבר אותו הוא מקבל על עצמו לעשות, הוא מבצע בשלמות. הוא מצטיין הן בתור מורה בכתה והן כמדריך באימונים צבאיים ליליים, אשר איש, מלבד “החוג המצומצם” של חמשת הנבחרים אינו יודע עליהם דבר. הוא מתמצא בכל נושא עליו הוא נשאל. הוא אינו מאבד לעולם את קור רוחו, אף לא במצבים מסוכנים ביותר. כאשר הוא נפצע, הוא אינו מגלה אף לרגע חולשה מאכזבת. כאשר הוא מבצע, עם החמישה, מבצעים נועזים בלילה, הוא מופיע למחרת בבית הספר, לבוש בקפידה, ללא שמץ של רשלנות, הזנחה, או עייפות קלה שבקלות. הוא גם אינו מוכן לקבל התרשלות כלשהי בלימודים מצד חמשת הנבחרים (מובן מאליו, שיתר תלמידי הכתה אינם יודעים ולא כלום על האימונים הליליים, ומאוחר יותר, על המבצעים הליליים). תמיד הוא מצליח להפתיע את כולם מחדש, ללא כל התאמצות מכוונת מצידו. התלמידים, המעריכים אותו כמורה מעניין וכמחנך בעל סמכות, נדהמים לגלות בשעת הצטרפותם החגיגית ל“הגנה”, כי מפקדם הראשי אינו אלא – גבריאל תירוש. אפילו חמשת הנבחרים לא ידעו על כך (אחר כך פונה גבריאל עורף להגנה, בשל מדיניות ההבלגה שלה באותם ימים). בבית הספר הוא המורה ששעוריו הם המרתקים ביותר; בטיול כיתתי (שנערך ביוזמתו) הוא הצועד בראש, ללא מאמץ גופני ניכר (אכן, רק מורה היה יכול לכתוב רומן מעין זה על מורה). גבריאל תירוש הוא יליד גרמניה, הנמצא רק שנים מעטות בארץ. אך הוא שולט בשפה העברית במידה כזאת, שכל תלמידיו סבורים שהוא צבר. הוא מקפיד לבטא גם את האותיות הגרוניות (סגולה נדירה). מלבד זאת, הוא מנומס ביותר, תמיד יודע כיצד לנהוג, ועל אף נוקשותו מלא התחשבות דווקא בהזדמנויות בלתי צפויות – והראייה, יחסו לשכניו הקשישים בבית בו הוא גר. ולא די בכל אלה, הרי הוא גם יפה תואר, בעל הופעה נאה, ומיטיב לרקוד, בחן ובתנועות קצובות.

כמה מן המוטיבים של “גבריאל תירוש”, הן מוטיבים ראשיים והן מוטיבים משניים, מופיעים אף בשירתו של יצחק שלו. יחד עם זאת, מן הראוי לציין, שברומן מופיעים לבטים והיסוסים, שאינם קיימים בשירתו של שלו. אני מציינת זאת ביחס להערתי הקודמת, שקיים הבדל מסויים בגישת הפרוזה והשירה לנושא; הבדל זה קיים אפילו בכתביו של אותו סופר. וכאן אנו נכנסים לעבי הקורה. האני המספר, המתגלה מתוך דבריו כנער רגיש, חולמני, בעל נטייה לשירה ואסטטיקה, אינטרוברט וחסר ביטחון עצמי – מטיל לעיתים ספקות ביחס לנכונות דרכו של גבריאל תירוש, גבריאל הבטוח בדרכו, מהיר ההחלטה, ונחוש האופי. אמנם המספר מעריץ את המורה הערצה גדולה, הערצה שבאהבה; שנים רבות אחר העלמו של גבריאל תירוש עדיין מצפה ומקווה המספר ששוב יופיע לפניו אליל נעוריו; תקווה שהיא בעיקרה איראציונאלית, שהרי ברור למדי כי תירוש נהרג בידי פורעים ערבים. אך הערצה גדולה זו אינה משתיקה בו את כל היסוסיו. אמנם המספר אינו מטיל דופי בהשקפתו של תירוש, שהחלש תמיד יספוג מכות, שההגנה הטובה ביותר היא ההגנה העצמית, ושמוטב לזנק להתקפה מאשר להמתין לרוצח. אלא שהוא מציין מידי פעם, בעצב, את הפער העצום בין דיבוריו החובקים עולמות של גבריאל, לבין המעשים הקטנים אשר ביכולתם של גבריאל וחמשת תלמידיו לבצע, כלומר: כאשר הששה יהפכו לאלפים ולרבבות, ובכוחם יהא לעשות מעשים גדולים הרבה יותר – ייתכן שייתבטלו ספקותיו של המספר. כדי להבהיר את דברי, אצטט כאן קטע מן הספר:

“כן”! באה התשובה הנמרצת. (של גבריאל תירוש.) “מאמין אני כי עוד יהיה לנו דין ודברים עם פלישתים ובני הקדם, עם אדום ומואב ועמון המודרניים, וכי נפגוש את כל אלה בכוחות מאוחדים, כדבר הנביא. אבל יש דבר ששומה עלינו לעשותו לפני הפגישה המכריעה הזאת. עלינו להרגיל את עצמנו למחשבה חדשה בתולדות העם היהודי במאות האחרונות, והיא: מחשבת ההתקפה. אם נסתפק בהגנה גרידא – נישמד מתחת לשמים! המרד הערבי מניח לנו עתה הזדמנות מצויינת להרגיל את הנוער שלנו לרעיון ההתקפה. כל אימונינו בחורף לא נועדו אלא לזו בלבד: להרגילכם להתהלך בארץ באין מורא ולצאת להתקפה על האויב”.

כל אותה שעה חשתי בסתירה המזעזעת בין החזון הגדול שריחף לנגד עיניו לבין האמצעים הדלים שאחז בהם כדי להגשימו. מיד נתחוור לי שסתירה זו העסיקה אף את מוחה של איה. “האם יוכלו חמישה בני נוער מן השביעית לקדם את בואו של החזון שלך? הרי אין אנו אלא קבוצה קטנה”.

“זוהי רק ההתחלה”, ענה לה בביטחה שנראתה לי תמוהה. “– – – הנני מאמין כי בקוו הזה ילכו לאחר מכן אלפים ורבבות”.

לא זו בלבד שיש לו למספר ספקות; הוא חש באופן עמום כי גבריאל תירוש עתיד להביא עליהן אסון. ואכן, צדק בהרגשתו זו: איה, היפה והאהובה, מוצאת את מותה בפשיטה הלילית האחרונה של הקבוצה. ויש להניח, שגבריאל תירוש נהרג בפעולת תגמול, שהוא מבצע לבדו, על דעת עצמו, כדי לנקום את מותה של איה, שהיתה ככל הנראה יקרה לו יותר משגילה אף לעצמו. באשר לפרשת איה, לא מגיע המספר לעמק השווה עם עצמו. איה, כמסתבר, הצטרפה לקבוצה לא מתוך השקפה פוליטית כלשהי, או נטייה להרפתקנות, אלא משום אהבתה הנסתרת לגבריאל תירוש. ואין המספר פותר את השאלה, האם היה קרבן חייה מוצדק.

נותר עוד להעיר, כי ב“פרשת גבריאל תירוש” מתוארים הערבים כאויב אכזרי, פרימיטיבי, זדוני. אין הם דומים כלל ל“שבוי” של יזהר, ואינם נושא לרחמנות. עם זאת, דיבוריו של גבריאל על ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שני העמים נובעת מן הכרה, שהערבים מתכוננים למלחמה, וה“הבלגה” של היישוב לא תשכנע אותם להניח את נשקם, כי אם להפך, תעודד את תוקפנותם.

גם ברומן של אהרון אמיר, “ולא תהי למוות ממשלה”⁸, הבריטים הם אויבים לא פחות מן הערבים; או, על כל פנים, הם נושאים באחריות כבדה.

הארוע המרכזי בספר הוא מעשה שהיה בירושלים, בחורף שלאחר ההחלטה באו"ם ולפני יציאת האנגלים מארצישראל. הבריטים תפסו כמה בחורים ששמרו בעמדה, פרקו מעליהם את נשקם, והטילו ממכונית צבא בריטית לתוך המון ערבי ליד חומות העיר העתיקה. ההמון המשתולל התעלל באנשים הבלתי מזויינים ורצח אותם באכזריות. העובדה שהבריטים לא בצעו את הרצח במו ידיהם, בוודאי שאינה פוטרת אותם מן האחריות ומן האשמה. מעניין שבעצם ימי המלחמה, כאשר אחת הדמויות הראשיות הוזה בעתיד וורוד יותר, משאלת ליבה היא כי בעלה יהיה בשירות הדפלומטי של המדינה שתקום, וימלא תפקיד שגריר בבגדד או בדמשק. ועוד היא מוסיפה, שאת הנציג האנגלי לא תזמין לנשף הדיפלומטי, אותו תערוך.

הקמת המדינה והמלחמה הקשורה באקט מדיני זה הן חוויות יסוד בחיי הישראלי ובמרקם ספרותו. אין כאן כל אפשרות למנות אחד לאחד את הספרים על מלחמת העצמאות. נכתבו רומנים, שירים, מחזות. משוררים וסופרים, וותיקים וחדשים, כתבו על הנושא. דומני שכמעט כל הסופרים שלנו כתבו על הנושא. למותר לומר, שיש ספרים טובים וספרים גרועים על מלחמת העצמאות; אף כאן אין טעם לפרט. יש שהמלחמה היא עיקר היצירה, ויש שהיא מופיעה ברקע, בשולי הדברים; אך יקשה הדבר בתקופתנו למצוא סופר ישראלי המתעלם ממנה לחלוטין.

יש פרשיות במלחמת העצמאות אשר, בצדק או שלא בצדק, נחרטו בלב יותר מאשר פרשיות אחרות. אנו מיטיבים לזכור את נגבה ואת יד מרדכי. מעל הכל, אנו זוכרים את ירושלים. ירושלים היתה עיר נצורה עוד בימי האנגלים. שנים שלט בה העוצר שהוכרז ע“י חיילי הוד מלכותו. ומי עוד היטיב לתאר את העוצר כמו עגנון; ב”שירה"⁹ מקבל העוצר מימד מאגי ומכוון, בכמה הזדמנויות, את מעשיו של הרבסט הנסחף עם הארועים. חיי המסחר וחיי החברה שותקו. היו אנשים שהתקשו לשאת את החיים בעיר וירדו לשפלה, וזה היה עוד לפני המלחמה. במלחמת השחרור נטלה ירושלים חלק נכבד מאוד מן הנטל הכללי. כאשר אמר הנביא, כי ירושלים לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, בטא בזאת אמת ההולמת לא לתקופתו בלבד.

אחד הספרים המספרים על שנת ארבעים ושמונה בירושלים הוא “חימו מלך ירושלים” ליורם קניוק¹⁰. חימו היה נקרא מלך ירושלים בימי זהרו, בשל יופיו המופלא ואהבת הנשים שסבבה אותו כהילה. כשאנו פוגשים בחימו, בספר, הוא מוטל לו, שבר אדם, בבית חולים צבאי ארעי במנזר שבירושלים הנצורה. חימו הוא פצוע קרבות, קטוע אברים, קרביו מרוטשים, מאור עיניו ניטל ממנו. הוא אינו מסוגל (ואולי אף אינו רוצה) לדבר. האווירה הכללית קודרת למדי. אווירת בית חולים אינה מן העליזות אף בימים כתיקונם. וכאן מדובר בבית חולים ארעי בעיר נצורה, בית חולים הסובל ממחסור במים, בחומרי ריפוי, במזון, בעובדים – ואילו חולים יש בו בשפע, הרבה מעבר לממוצע הרגיל בימי שלום. החולים ברובם אינם הסוג הרגיל של חולים. הם פצועי מלחמה. סבלם לא בא להם מן הטבע אלא מן האדם. גילם הממוצע נמוך בהרבה מן הגיל הממוצע של חולי מחלקה רגילה בימי שלום בבית חולים. אולם ההרגשה היסודית של חולה הרתוק למיטתו והזקוק לעזרת הזולת לביצוע פעולות החיים היומיומיות המובנות מעליהן אצל אדם בריא, הרגשה זו קיימת כאן, כמו בכל בית חולים אחר. ואין הבדל עקרוני, בנקודה זו, אם המדובר במחלה “טבעית” או פציעה מן הקרב. הסופר מדגיש חוסר ישע זה. כל הפצועים המופיעים בסיפור נהגו בגבורה בקרב, הגנו על חבריהם, נלחמו “עד הכדור האחרון” ועוד לפני כן, וניצלו אחר פציעתם רק הודות לקור רוחם. אך עתה, בבית החולים, נשרו מהם קליפות הגאווה, והם נשארו במערומיהם. האחות חמוטל, המטפלת בהם, יודעת היטב, כי הם מרטיבים במיטותיהם כאשר חזית הפגזים מתקרבת למנזר. פציעתם הגופנית פגעה ברוחם, נטלה מהם את האומץ ואת הביטחון. בכל זאת, כולם, אף הפצועים קשה, שפר עליהם חלקם יותר מאשר על חימו, הלוא הוא חימו שהיה קרוי פעם “מלך ירושלים”. פצעיו של חימו אנושים יותר מפצעי כולם, סבלו גדול יותר, תלותו באחרים היא מלאה. יחס שאר הפצועים אליו נע בכל השלבים בין ההתעללות ועד הקנאה ועד הרחמים. התעללות – בשל היצר הבזוי שבכל חזק להפגין את עליונותו כלפי החלש, וחימו, במקרה זה, הוא החלש ביותר; קנאה – על טיפולה המסור מעבר לכל קנה מידה מקובל של האחות חמוטל בחימו דווקא; רחמים – על מצבו הנואש. ההרגשה השלטת היא הרגשת האי־נוחות. חימו זה, “הגולם”, כפי שהם קוראים לו, מה לו עוד בארצות החיים? את רגשותיהם ומחשבותיהם של הפצועים מבטא אסא, שהוא “האינטליגנט” שבחבורה. אולם עיקרו של הסיפור הוא סיפורה של חמוטל, אחת האחיות המגויסות לעבודה בבית־החולים הארעי. הרבה מן המתרחש אנו רואים דרך עיניה; וכל המתרחש קשור בה.

זריקת המוות, שמזריקה חמוטל לבסוף לחימו, כדי לגאול אותו מייסוריו הממושכים, באה לגזול מאתנו כמה אשליות, שכן המניעים למעשה זה הם מטושטשים. האם רק הצער לחזות בייסוריו של חימו הוא המביא את חמוטל לידי ההחלטה, או שמא ההרגשה העצובה שחימו אינו מסוגל, אחר הכל, לחוש ברגשותיה? ואולי שאיפתה שלה לחופש מכבילה זו לגורלו של נכה חסר תקווה אף היא אחד המניעים? עובדה היא, שדווקא באותם רגעים חימו אינו מתחנן למוות, כפי שהתחנן, בהברות מגומגמות, כל הימים מאז פציעתו. חימו מפסיק את מלמולו הנצחי. בחושיו המעורפלים עדיין מפחד הוא מן המוות ומבקש לעצמו עוד שהות נוספת, עוד סבל נוסף…

סיפורם של חמוטל ושל חימו מתחיל ומסתיים בתיאור של ירושלים. כאשר מגיעה חמוטל לירושלים, בזמן מלחמת השחרור, הימים הם ימי מלחמה. המלחמה שולטת ברחובות ובהתנהגותם של האנשים. ואילו סיומו של הספר – ביקור שעורכת חמוטל בירושלים, שתים עשרה שנה לאחר מכן, בימי שלום. ההבדל הוא מודגש. לשם הדגמה אביא כאן קטע מראשו של הספר וכן פסוקים מן הדף המסיים.

בדרכה היו חושיה ערים לפחד. גדרות הבתים, ששיחים לא גזומים ודשאים לא מטופלים הציצו בעדן, חיזקו את הרושם המדכא. בכל ראתה את הפחד – בחודי הגדרות, ובפניהם של כמה עוברים ושבים בהולים לדרכם. רחובות ירושלים היו כמעט ריקים. בניני האבן הכבדים שמזה ומזה לרחוב נראו אטומים, והכפילו את שאון הפחד. פגזים רעמו מכל עבר ונשמע ירי מקלעים. היא עברה על פני תור של נשים ליד עגלת מים, עומדות מכונסות אשה אל אחותה, רעודות ומצפות. הן נזדעזעו כל אימת שנשמע משק הפגז ורעם התפוצצותו אי שם בין הבתים. דומה היה שהן מזדעזעות כאשה אחת.

והרי כמה פסוקים מסיומו של הספר:

תחלופנה שתים עשרה שנה. היא תעלה סוף־סוף לירושלים, תיכנס לבית קפה, תזמין קפה ועוגה, תבחש את הסוכר ותביט בעד החלון אל העולם ההומה בחוץ. ואז תצא ותסור אל תחנת המוניות שבקרן־הרחוב, תבקש להסיעה אל מנזר הירונימוס הקדוש, מרחק קצר. – – – היא הביטה בעד חלון המונית. ילדים עמדו ליד הקיוסק. היום, אמרה חמוטל בליבה, אוכלים גלידה בירושלים.

אין צורך להדגיש את ההקבלה שבניגוד בשני הקטעים. בעת המלחמה רחובותיה של ירושלים שוממים, והנשים המעטות הנמצאות ברחוב בשל צרכים חיוניים מחפשות מחסה מדומה האחת אצל רעותה ומכונסות יחד כעדת תרנגולות נפחדת. חמוטל המגיעה לעיר עם שיירה מזויינת ממהרת ליטול את חפציה הדלים ויוצאת למלא את תפקידה כאחות. ואילו שתים עשרה שנה לאחר מכן כאילו נמחק הכל – אם לא מליבות האנשים, הרי לפחות ממראה העיר. חמוטל המגיעה לירושלים סרה לה בנחת לבית־קפה, לפני נסיעה נוחה במונית למקום הזכרונות. הרחובות, שהיו שוממים פעם, הומים עתה מאדם. במקום הנשים העומדות בתור לעגלת המים, רואה חמוטל עתה ילדים צובאים על קיוסק ומלקקים גלידה. ובמקום בחימו המת פוגשת היא באחיו מרקו החי; השנים מבכרים להתעלם מן הזיכרון הכאוב מן העבר שהיה עלול לקשור אותם זו לזה.

המלחמה מופיעה בספר. תוצאות המלחמה – ההרוגים, הפצועים, הסבל והפחד ואולי גם השלום – מופיעות בספר. האוייב אינו מופיע. שומעים את הפגזים מתפוצצים. אין רואים את האנשים היורים אותם. בספר זה, אין הסופר מתעניין בהם כלל. אין כאן גם כל כוונה לליבון רעיונות מדיניים וכדומה. כדאי לציין כי באשר להתעלמות מן הצד השני במלחמה זו, שונה המצב בספרו הראשון של יורם קניוק, “היורד למעלה”, שקדם ל“חימו מלך ירושלים”. שם אנו מוצאים זיכרון של דן, גיבור הספר, על מלחמת העצמאות, אפיזודה המעוצבת על פי ההשראה היזהרית. דן מבקש למנוע מחברו לשעבר לרצוח נשים וילד. ואילו החבר מדבר על יוחאי שנפל באותו יום, על הנשים שתלדנה ילדים ועל ילדים שיגדלו לאויבים חדשים. אין ספק, שהסופר מזדהה עם השקפתו של דן, אשר רק חולשתו מונעת אותו מלסכל את הרצח. ואילו “חימו מלך ירושלים” מתאר פנים אחרות לגמרי של המלחמה.

שונה היחס בספרותנו למלחמת העצמאות ולמלחמת סיני. מלחמת סיני, יש להודות, זכתה ליחס בלתי אוהד בספרות שלנו. אמנם, כפי שניסיתי להבהיר עד כה, ספרותנו בדרך כלל אינה ספרות מלחמה נלהבת ושלוחת־רסן. הפקפוקים והחיטוטים רבים. ובדרך כלל, גם אצל סופרים שאינם פאציפיסטים בגישתם, הצער על הקרבנות גדול מן השמחה על הניצחון. אופייני הדבר, שעל תיאורי השמחה ברחובות במועד ההחלטה על הקמת המדינה, מעיבה כבר ידיעת ההתמודדות הקרובה לבוא ("פרקי אליק, למשל). בספרו של יהושע קנז “אחרי החגים”¹¹, שומעת בת־שבע הבודדה קהל מריע ברחובות. היא בטוחה שפירושם של קולות אלה הוא רק אחד: לועגים לה ומבקשים לפגוע בה. רק הקורא הנדהם תופש, שבת־שבע מפרשת כקולות גנאי והתעללות את קול השמחה על הקמת המדינה. אמנם, בת־שבע היא מזוכיסטית, אגוצנטרית, רעת לב וצרת עין, ובכלל אין לומר שהיא שפויה בדעתה לגמרי – כך שהיא אינה יכולה לשמש קנה־מידה להרגשת הכל. יחד עם זאת, הרי גם המורה ברוכוב, למשל, אין שמחתו שלמה בקהל החוגגים; והמורה ברוכוב הוא טיפוס נורמלי, פחות או יותר, אם גם לא מושך – ובעלומיו היה חדור אידיאלים והתלהבות ציונית.

אך נחזור נא למלחמת סיני. בדרך כלל, כאמור, הגישה למלחמת סיני בספרותנו לא היתה אוהדת. כמובן, אין הכללה מסוג זה תופשת לגבי כל היצירות הספרותיות, בהן מופיעה מלחמת סיני, אם כנושא ראשי ואם כנושא משני.

את מסע סיני אנו מוצאים ביצירות ספרותיות שונות. כך היא מופיעה, במרכז או בשוליים, בין השאר, ב“מקרה הכסיל” לאהרון מגד¹², “עור בעד עור” ליצחק אורפז¹³, “מיכאל שלי” לעמוס עוז¹⁴, בכמה סיפורים מאת גדעון תלפז. בכל היצירות הללו מלחמת סיני משתקפת בצורה שלילית. ה“כסיל” של מגד עובר חוויה טראומטית, חלומית, באישון ליל בעזה הכבושה (“העיר הלבנה”). הגיבור החורג מן המסגרת החברתית המקובלת ב“עור בעד עור” ליצחק אורפז, מוצא את מותו מכדורי המצרים. באמת היה זה מעשה של איבוד לדעת: מומו חצרץ בחצוצרה, כדי שהמצרים יבחינו בו ויירו בו. מעשה זה הוא מסקנה הגיונית מכל מה שנתרחש בספר עד כה. ואם גם לא מלחמת סיני היא שגרמה למומו לחיות בשולי החברה, הרי מותו המכוון של מומו, לאחר מעשה גבורה בקרב, וודאי שאינו יוצר אווירת התלהבות מלחמתית.

ב“מיכאל שלי” מופיעה מערכת סיני כעניין שולי בלבד. אופייני הוא, עד כמה אין המלחמה חודרת להכרתה של הגיבורה, חנה גונן. חנה חולה כאשר מתגברת התכונה לקראת המלחמה. בעצם זוהי מחלה אשר חנה הביאה על עצמה במו ידיה. ביום קור נורא התהלכה יחפה בדירה, ובזאת עוד לא אמרה די, אלא התרחצה במים קרים והתרוצצה רטובה וקפואה בדירה. חנה גונן ברחה למחלתה הפרטית, ולא היה לה זמן להתעניין במלחמה העומדת לפרוץ בעולם החיצון. במחנה שנלר בקרבת מקום מתקבצים הטנקים, וחנה גונן חוזה בהקיץ על נסיכת דנציג. הסכנה רק מתחילה לחדור לתוך הכרתה כאשר בעלה מיכאל מקבל צוו גיוס. צה"ל מתקדם בסיני, וחנה הוזה בהרפתקאותיו של מיכאל סטרוגוף, ובתאומים הערביים עמם שיחקה כל שנות ילדותה. והדוקטור אורבך, הבא לראות מה שלומה, אומר בלשונו העברית המסורסת: “דפקט מנטאלי קשה מתגלה אצל כמה יהודים, אנחנו לא מסוגלים לשנוא את שונאינו. איזה אי סדר נפשית”. שמחה העוזרת מנקה את הבית והולכת למכולת. “בשובה ידעה שמחה לספר לי מפי השכנות כי אניית־מלחמה ערבית נשרפת חיים בים של חיפה. האם צריכה היא להתחיל עכשיו בגיהוץ?” וחנה ממשיכה בהרהוריה: “מתוקים היום כל אברי הגוף. אני חולה. אינני מחוייבת להתרכז. נשרפת חיים בלב ים, כל זה כבר היה בעבר הרחוב ואין זו הפעם הראשונה”. כלומר: הידיעה על האנייה המצרית שנלכדה אינה מעירה בה בחנה אף לא שמץ של שמחת ניצחון אכזרית, אלא מעין רגש של הזדהות. לרגע היא עצמה נשרפת בלב ים. אלא שהיא אדישה ומרוחקת ועייפה מדי בכדי לחוש תחושה חריפה באמת. גם המחשבה על השריפה אינה אלא מחשבה עמומה. עולם מחשבותיה הפרטי בהחלט של חנה אינו משתנה כהוא זה בעת המלחמה. המלחמה אינה חודרת להרהוריה כמהות ממשית ומאיימת, כי אם כמימד חלומי נוסף, המתרכב בצורה אורגנית בהזיות הקודמות. אמנם, בצאתה לרחוב בפעם הראשונה אחר המחלה מרגישה חנה כי משהו השתנה: “היה זה שינוי. כאילו נפסק לפתע איזה צליל רם ונוקב. כאילו כיבו לפנות ערב מנוע אשר צוח כל היום בחצר. כל היום לא הוחש הצליל. רק כאשר נפסק אפשר היה להבחין בו: דומיה פתאומית. היה וחדל. חדל, ומכאן שהיה”. מיכאל חוזר מן המלחמה עם מחלת קיבה. הוא לא היה בחזית. מיכאל מבריא, המשקפים שלו שנשברו בעת שהיה מגויס שוב מתוקנים, גם הירקן מן הרחוב משתחרר מן הצבא, והגשם, שאחר שאשמת המלחמה, שוב יורד בירושלים.

זוהי מערכת סיני בעיני חנה גונן. ברור שאין עמוס עוז מבקש להעמיד את חנה גונן כפרוטוטיפ של האשה הישראלית. היא אינטרוברטית בצורה קיצונית, ומאורעות מן החוץ מגיעים אליה כאילו דרך זכוכית אטומה. גם בינה לבין אנשים אחרים, כולל בעלה מיכאל, מפרידה מחיצה (אולי רק לאביה היתה קרובה באמת). ובכן, אין השקפותיה יכולות להיקרא השקפות הכלל, ואין התנהגותה יכולה לשמש דוגמה לאחרים. למרות הסתייגות זו, קיימת מידת מה של הזדהות הסופר עם גיבורתו.

מלחמת סיני משמשת רקע לסיפורו של א.ב. יהושע, “המפקד האחרון”¹⁵ (בסיפור זה דנתי במאמרי “פנים שונים לאנטי־ריאליזם” שהופיע ב“קשת” כה). “המפקד האחרון” אינו סיפור ריאליסטי. זהו סיפור דמיוני, שניתן למצוא בו את קווי המציאות שהולידה אותו. הסיפור מתחיל גם גיוסם של “וותיקי הקרבות” לתקופה קצרה של אימונים. הנסיעה למקום האימונים עוברת בנוף, המוכר לאנשים מאז “מסע מהיר בן שבעה ימים” שבו נכבשו כל המרחבים הללו. “בצפון נלחמנו על כל בית, על כל רגב; אבל במדבר הזה הסתובבו רק יחידות קטנות ומעטות, ללא כיוון וללא מטרה”. מאחר והסיפור נכתב, והתפרסם, לפני מלחמת ששת הימים, הרי ברור שהעלילה כולה מתרחשת באתר גיאוגראפי בלתי אפשרי. עובדה זו מוסיפה עוד מימד אי־ריאלי לסיפור המעשה. על נשמת החיילים נאבקים שני מפקדים. האחד, יגנון, מפעיל את השפעתו בדרך פאסיבית בלבד. השני, אשר אין לו שם, והוא “המפקד” בהא הידיעה, מלא תכניות כרימון, וטורח להפעיל את החיילים, ומעביר אותם אימונים מפרכים. שעה שהמפקד שופע מרץ ויעילות, ישן לו סגנו יגנון בנקיקים שבלב הסלעים. המפקד, יש לציין כאן, יורד אל הגדוד ישר מן השמים – הליקופטר מנחית אותו. ואילו יגנון מוצא לו מחסה במעבה האדמה. מוזר הדבר, אך יגנון הוא המנצח במאבק (אם אכן היה זה מאבק). האנשים מכורים לו בלב ובנפש, “כלתה נפשנו אל פניו המכוערות”. בכיעורו של יגנון כאילו טמון כוח מאגי, המושך אליו את האנשים. שכן, בסיומו של דבר, מהי אותה צלקת עמוקה ומכוערת בפניו של יגנון, אם לא תעודת זהות אשר נשארה חרוטה בפניו מאז המלחמה? והאנשים, “וותיקי הקרבות”, רואים ביגנון הרדום, בעל העינים המתות, אדם הקרוב להם יותר מאשר המפקד, שתורתו היא תורה “על שיטות מלחמה שלא נלחם בה”. המפקד האמיתי, כביכול, היעיל ומלא המרץ – אינו אלא משחק בצעצועים. יגנון היה זה שלחם באמת, והוא מספר על הימים ההם בצורה מוזרה במקצת: “בדרך רצחו את כולנו”. לאחר המלחמה נותרה מן האנשים רק קליפה חיצונית, רק שלד חסר חיות. וכאשר הם חוזרים למקום בו נלחמו פעם, נשארים הם רתוקים למקום, תחת ממשלתו של יגנון, הם שוקעים בתרדמה כבדה, קשה, ויימצאו את גאולתם רק בתרדמת הנצח.

גדעון תלפז, בסיפורו “ארבעה גמלים מן המדבר”¹⁶, מסתייג אף הוא ממערכת סיני, או לפחות מכמה מן האספקטים שבה. גיבור הסיפור הוא רופא, הנשלח במסגרת גיוסו הצבאי לעבוד בבית־חולים צבאי באל־עריש. התפקיד מסתיים עם ביצוע הנסיגה ובואם של חיילי האו“ם למקום. כאשר הרופא מגיע לבית החולים, המקום ריק מחולים. אחר זמן מה מתגלית צעירה אחת, חולת לויקמיה. אין פלא בכך, שאין חולים במקום. הסמל, שהגיע למקום לפני הרופא, הספיק “לחסל” את כולם, רק הנערה, מונה, הצליחה למצוא לה מחבוא בטוח. עיקרו של הסיפור – היחסים השבריריים המתרקמים בין הרופא לבין מונה. מפיה נודע לרופא לראשונה מה נתרחש במקום לפני בואו. הוא מנסה להגיש תלונה על הסמל, לדרוש חקירה – ומעלה חרס בידו. ולא עוד, אלא ששעה קלה לפני כניסת האו”ם מזריק הסמל זריקת מוות למונה; קרוב לוודאי, שהוא עשה זאת בפקודת רב־הסרן שבמקום, שאינו מעוניין, כי יישארו עדים חיים למה שארע בבית־החולים.

עד כאן – מלחמת העולם, מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, כפי שהן משתקפות באחדים מספרי הפרוזה שלנו. בשנים האחרונות נצטרפו לאלה ספרים העומדים בסימן ההלם של מלחמת ששת הימים. המתח, החרדה והאימה שקדמו למלחמת ששת הימים מהווים השראה לא פחות מן המלחמה עצמה. המחזה של א.ב. יהושע, “לילה במאי”, מתאר את הלילה בו הכריז נאצר על סגירת מיצרי טיראן. ספרו של איתמר יעוז קסט, “צל הציפור”¹⁷, מתאר את הימים שקדמו למלחמה; הספר מסתיים לפני פרוץ המלחמה, ואינו מתייחס אליה במישרין. אולם המתח מומחש היטב. המשבר הגופני והנפשי העובר על הגיבור משתלב במשבר המדיני והלאומי.

על ספרותנו אחר מלחמת ששת הימים כתבתי ב“מאזנים”¹⁸, והתעכבתי שם גם על השתקפותה של מלחמה אחרונה זו בכמה יצירות פרוזה, כמו “מסע דניאל” ליצחק אורפז¹⁹, “וירח בעמק אילון” לעמליה כהנא־כרמון²⁰, “מותו של אורי פלד” מאת שמאי גולן ²², ועוד.

ומה המסקנה? לשאוף לעולם טוב יותר שלא תהיינה בו מלחמות – תקווה שכל דור ודור הוגה אותה מחדש, עד כה, ללא הצלחה מירבית. אין ספק בדבר, שבין אם נזכה לשלום, ובין אם נצטרך להמשיך ולהלחם – שפר עלינו חלקנו יותר מאשר על אבותינו ואבות אבותינו אשר נרדפו ונטבחו בכל ארצות תבל.

קיץ 1973