בועידה השלישית של ההסתדרוּת, יוּלי 1927

התישבותנו נעשתה בתנאים אוֹבּייקטיביים קשים מאוד, ושנים רבות היה עלינו לתרץ את אי־המשקיוּת שלנו. כיום נוכל לומר קבל עם, שמצאנו את הפתרון לצורת המשק דוקא באזורי החקלאות הכבדה, המושתתת על הפלחה, אזורים שמ. סמילנסקי¹, למשל, הכריז כי בעלי־האמצעים לא ילכוּ לשם.

השנה עומדים אנו לאחר ביסוּסם הגמוּר של שמונה משקים. לא המספר מעניין, כי אם העוּבדה, שאנו כבר מסוּגלים לדוּן על התיישבותנו ולהסיק מסקנות על יסוד הרמה שהשגנו בענפי־חקלאות שונים. אם עלינו במקומות שונים מיבול של 60 ק“ג גרעינים לדונם ל־250 ק”ג תירס, 250 ק“ג שעורים ו־160–180 ק”ג חיטים; אם הגענו במקומות שונים להכנסה שנתית ברוטו של 250–300 לא"י ליחידה חקלאית; ואם ההכנסות ברוטו של 19 המשקים הקבוצתיים עלו במשך שלוש השנים האחרונות מ־45 אלף עד קרוב ל־100 אלף לירות – הרי שהגענוּ כמעט לשיא בהכנסות של ההתישבוּת העובדת.

עתה בידנו לגשת ללא היסוסים גם לחתימת החוזים, ולקבל על עצמנוּ את חובת התשלוּמים. כבר ציינתי בוועידתנו החקלאית את השלב כשלב בגרוּת של החקלאוּת העובדת. נסתיים ביסוּסם של שמונה משקים. אוּלם יש עוד משקים שכבר מתקיימים על הכנסותיהם, גם אם חבריהם יושבים עדיין בצריפים ובאהלים, והם חסרים אמצעים להקמת בניני הקבע. טעוּת היא להניח, שכל כספי ההתישבות חייבים להינתן למתישבים במשך שנה־שנתיים. בתנאי התישבוּתנו, ובהרכב האנושי הצעיר שלנו, שהוא לרוב חסר משפחות וילדים, אפשר לדחות את הקמת הבנינים, העולים כמחצית תקציב ההתישבות, ל־3־4־5 שנים.

אם נבחון את המצב בכל איזור לחוּד (לדוגמה – עמק הירדן), ונשווה את מצבם של משקי־העובדים למצב ההתישבוּת הפרטית, נראה בבירוּר, כי משקי העובדים נמצאים בעליה מתמדת, מכניסים ענפים חדשים ומתגברים על קשיי הטבע. לעומתם יורד והולך משק המושבה מטה־מטה, הן מבחינה משקית והן מבחינת מצב־הרוּח השורר בו. הוא הדין, אם נשווה את קבוצות כנרת והדגניות עם המושבות כנרת ומנחמיה, אף־על־פי שתנאיהן טובים מתנאי קבוצתנוּ. בתנאי האקלים הקשים של עמק הירדן יש כמה וכמה יתרונות למשק הקבוצתי על המשק הפרטי. מחמת התנאים הקשים עובר המשק הפרטי לעבודה ערבית, ואינו מוצא בקרבו כוח לפרוץ דרך לענפי־חקלאוּת חדשים. לדעתי, מגזימים אנו גם בהדגשת העדר המסורת בעבודה. וכי דורות דרושים לנו עד שנרכשנה? ההתישבוּת העובדת היא בת 15 שנה בסך־הכל (מהן צריך, אולי, להחסיר את שנות המלחמה), ואף־על־פי־כן רכשנו נסיון התישבותי אשר לרכישתו נדרשו דורות. כל המבקר בהתישבות החדשה יווכח, כי המתישבים האלה צועדים בטוּחות את צעדיהם הראשונים ונמנעים משגיאות ששגו ה’ראשונים'.

לגדולות הגענו, לדעתי, גם בהשקעת האמצעים. אם לאחר שהיה מקוּבל, כי להתישבותה של יחידה חקלאית דרושים 1000 לי“מ – הגענו לכך, שהתישבוּת של יחידה עולה רק 600–700 לי”מ (ועוד ידנו נטויה לצמצוּם הסכוּם הזה בכוח החסכון והוזלת הבנייה), – הרי זו התקדמות מרוּבה. כמה מקצועות שהיו בבחינת ‘אבן מאסו הבונים’, כגון ענף גידול־העופות אשר לא פעם כבר הספידוּהוּ, ערכם עולה במשקינו.

ודאי: לא כך המצב בכל 40 נקודותינו החקלאיות. כפר מל"ל, למשל, אין לו קרקע לפלחה, ואין לו מים לנטיעות־שלחים, והוא כיום משק בעל־מום. אם כי נשקף לו אולי עתיד מזהיר. והוא הדין תל־עדשים. אולם התקום במי ממתנגדינו הרוח, להשוות את מצב המושב הזה עם התישבות של לא פועלים שנעשתה באותם התנאים, ואשר אין עליה מצוות עבודה עצמית? אדמת המושב זבורית שבזבורית, אמצעי התישבות בלתי־מספיקים, מים מועטים – היכן הגאון שיעשה התישבות בתנאים אלה ויצליח? ואף־על־פי־כן גם למתישבי תל־עדשים יש כבר השנה הכנסה ברוטו המכסה חלק גדול מהוצאות קיומם.

ובהתישבותנו מצוּיים גם ליקויים. בכמה מגורמיהם אנו מאשימים את עצמנו, כגון בריבוי המופרז של כוחות־העבודה בכמה ממשקינו. כוונתי למשקי גוּש נוּריס². כל הלך־הרוח של משק חקלאי ‘פּתוּח’, קולט עליה, הוא משגה משקי כבד; כי את הפרה צריך לחלוב אדם אחד ולא שניים, ואין האינטנסיפיקאציה נעשית בקפיצת־דרך, אלא לאט לאט. ייתכן כי לאחר שירכשו משקינו מסורת רבה, יכירו בדיוק את הגידולים המצליחים וכו', יוכלו לגדול ולהתרחב; אולם אם רוצים לעשות כל אלה מיד, הרי הפרה המפורסמת שלנו בועטת… מספר המתישבים גדל שם בקצב כזה, שאין בכוחם של אמצעי ההתישבוּת להדביק את הצרכים.

ומכאן לענין נכבד מאד. אנו לוחמים בתוך ההסתדרוּת הציונית לאוטונומיה בפעולת הסתדרותנו. אולם אוטונומיה מטילה אחריות. היכן הוא המוסד בתוכנו אשר יגיד, כי הוא אחראי לנעשה בהתישבותנו? מי יכול להיות אחראי כיום לעין־חרוד ותל־יוסף? חרות רבה מדי נהגנו במושג ההגדרה העצמית של המתישבים. לא ייתכן, שכל קבוצת חברים תוּכל לעשות בהתישבות כרצונה. אני מתכון, כמובן, לקווי היסוד של הפעוּלה ההתישבוּתית, כגון אמצעים, מספר המתיישבים, מים, קרקע וכו'. בכל שאר העניינים הפנימיים יש להניח חופש גמור למתישבים. עוד מלים אחדות לשאלת הקיבוץ הארצי. אני מכיר רק בשתי צורות של התישבוּת: מושב וקבוצה. אף־על־פי שמבחינה עקרונית אין אני מגביל את היקף המשק הגדול, יש לו גבוּל מעשי. אם ב. כצנלסון חושב שאנו מארגנים גרוּעים (אני כשלעצמי סבוּר שכוחנו באירגוּן גדול מכפי השערתנו, אלא שאנו משתמשים בו לרעה), מדוע לא נביא עובדה זאת בחשבון בשדה ההתישבות? הקשיים העצומים שבהנהלת המשק הגדול יחד עם עניני הקיבוץ הארצי, הם שהולידו במשקינו הגדולים התרוצצוּת שההתישבות הקבוצתית לא ידעה כמותה מעודה. הייתכן לדבר על הגדרה עצמית של קבוצה, כשנעשים בה מעשים בניגוּד לרצונם של 50 אחוז מחבריה?³ מיום היוָסדו של הקיבוץ הארצי היתה פגיעתו רעה במשק. אפשר לראות בקיבוץ הארצי יצירה אירגונית חשובה, אולם הכרתי העמוקה היא, כי קשריו עם המשק החקלאי – בתקופת בנינו – הזיקוּ למשק. כל התיקונים והטלאים, שבהם ניסה המרכז החקלאי להתגבר על תקלות הקיבוץ הארצי, לא הועילו. עד היום איני יכול לומר בוודאוּת, שנוּתקוּ כל הקשרים הכספיים בין המשק והקיבוץ. הקיבוץ הארצי לחץ על המשק במכבש כפוּל ומכופל, והכריחו לקבל חברים שעה שלא ניתן לו לקבלם מבחינה משקית. כי הסכנה הגדולה ביותר למשק היא סכנת הידיים העודפות, וקיבוץ ארצי הוא מקור תמידי לידיים עודפות, ובדרך זו הוא מוריד את רמת היצוּר של העובדים. דוקא בלחץ של חוסר־אנשים מכניסים במשק שיפורים ומעלים את רמת הייצוּר. ההרגשה, שאם לא נספיק לגמור את העבודה יבואו אחרים ויעזרו לנו, היא המורידה את הפרודוקטיביות.

בפעוּלת־ההתישבוּת החדשה במשך שנתיים־שלוש השנים הקרובות, עלינו להתרכז בעיקר סביב מושבות המטעים ביהודה, ולכוונה ליישובם של פועלי המושבות.

אולם לפני מפעל זה מתיצבת, ראשית כל, שאלת חוסר קרקע. בדרך־כלל אין לנו כמעט אף שעל קרקע פנוי להתישבות לא ביהודה ולא בגליל. חוששני, כי במקרה הטוב ביותר תעבור שנה עד שיהיו בידינו השטחים הדרושים. אז נצטרך, לדעתי, לקבוע שני טיפוּסים של התישבות־פועלים: התישבות כמעט שלמה, על עשרה דונם בהשקייה, והתישבות חלקית, על־ידי פיתוּחם והשלמתם של משקי־עזר, כדי 5 דונם למשפּחה.

אשר לאמצעים להתישבות – עוול גדול נעשה לחקלאות בחלוקת תקציבי קרן־היסוד. הנחה זו מקובלת, דומני, על כל פועלי א“י, ועדות לכך החלטות ‘אחדות העבודה’ ו’הפועל הצעיר'. עלינו להציג דרישה תקיפה, לשריין לחקלאות 50% מתקציב קרן־היסוד לשם גמר ביסוּס המשקים החדשים ומשקי ההתישבות החדשה. אשר להתישבות ליד המושבות, מן הראוי ששנת תרפ”ח תהיה שנת הכנות ורכישת קרקעות על־ידי הקק“ל; בינתיים יהיה עלינו לאמץ את כוחותינו ולגייס אמצעים להתישבוּת זו ממקורות שהם מחוּץ לקרן היסוד כגון ג’וֹינט, פיק”א וכו'.

גם המצב המשקי וגם הפסקת הויכוּח הפנימי על צורות ההתישבות, מעידים על בגרותנו ההתישבותית. בכוחנו זה מוכנים אנו לכיבוּשים חדשים בשדה החקלאוּת, אשר עיני כוּלנוּ נשוּאות אליה בשעה קשה זו.

אשר לשכונות־העובדים, הרי נמניתי מאז ומתמיד עם אלה שנלחמו להקמתן. אולם כיום אין קרקע ליד תל־אביב המרוחקת פחות מ־10 ק"מ ממנה, והתישבות במרחק כזה מן העיר – בעיה חדשה היא. דעתי היא, כי ישוב שחבריו יתקיימו בעיקר על עבודה שכירה בעיר, אסור לו להימצא במרחק של למעלה מקילומטר מהעיר. הואיל ואין שטחים מתאימים בקרבת תל־אביב, אמרתי, כי יש לכלול את שכונות־העובדים בתוך 2000 המשפחות שעלינו ליישבן בשנתיים הקרובות, ביחידות חקלאיות של 10 דונם.