לעתים רחוקות תסור אלינו הדודה ג’ויה די פינסוֹ, אבל מדי בואה אלינו תקום רוח טובה בבית. כי תדרוך כף רגלה על מפתן ביתנו ותעמוד תחתיה רגע, – כך נוהגת היא תדיר, איני יודע מדוע – תדמה בהוד קומתה ובלובן האיזאר"¹ שלה, כמו ירדה אלינו אחת נסיכה מארמון מלכות.

כל בני הבית יצהלו לקראתה, שיח־גיל בפי כל, צחוק ואור בפני כל. אמא, שטובים דבריה עם כל אדם, ואמריה יקרים תדיר לאוזן איש־שיחה, כמו יגבר טוּבה ותפעם רוחה. סמוך לה תשב ועיניה תלויות בה כבאחות נאהבה. לשונה לא תחדל מהמתיק אמריה לה, אמרי חכמה וחן, מכתם ומשל, ככל אשר שמור באוצרה הטוב. ואבא יגיש לפניה ויחזור ויגיש ממיטב המגדנים והמעדנים השמורים בארונו.

ואנו הקטנים, אחים ואחיות, סביב לה נשב ונביט, נשמע ונתמה. וכמו מאור עיניה נואר גם אנו ומטוּב פניה טוב לנו.

יפה היא הדודה ג’ויה. גבוהה, דקת גו וחמודת פנים. עיני תכלת לה וקול חנוּן לה. אף דברה חצוב־חן, וטוּב־טעם בלשונה. אשה בת ארבעים ומעלה – והיא נאה ועדינה כאחת העלמות. על כן כולם יאהבוה, כולם יאירו לה פנים. גם אנכי אוהבנה. הרבה אוהבנה. אבל היא, דומה, לא תדע חיבה לי; כמעט שאינה משגיחה בי. אבל אין בלבי עליה ולא כלום. לוּ דודה אחרת, או שכנה או מקורבה, נהגה בי כך – כי אז שטתי ממנה והלאה. אבל היא שאני. אחרות, גם כי תנשקנה לי אמהר ואמחה הנשיקה מעל פני (יש וארחץ את לחיי במים) – איני אוהב נשיקות דודות. אולם היא לו נשקתני ואני לוּ – – אבל היא – עצבונה ויגונה תמיד עמה (כל ביקור שלה בביתנו מלוּוה באמצעו או בסופו בבכי עיניה). ואני מבין לנפשה. יודע אני הכל. מדי תשיח אמריה ועיניה בוכיות יעלו על לבי פסוקים רבים מ“העשרים וארבעה”, כגון: “המר שדי לי מאד”, “אשה קשת רוח אנכי”, “על אלה אני בוכיה. עיני עיני יורדה מים”.

אכן שדי המר לה מאד. אשה יפת תואר כמוה, רכה וענוגה, והיא אלמנה ובנים אין לה. מי היה בעלה? – לא הכרתיו. ודאי ילד קטן הייתי במותו. ימים רבים לא ידעתי דבר נכון מהקורות עמה. לא שאלתי את הגדולים על כך. ידעתי: לא יענו לי. הם יתמהו עלי כי אשאל וינזפו בי כי אתערב בענינים של גדולים. אבל באה שעה, שאמא סחה לאחת הנשים על הדודה. אז יצאתי כמו לתומי מן החדר. שיחקתי לי סמוך לפתח. אני בחוץ – ואזני בפנים. אני שומע: בעלה היה “חכם” גדול, ח“ר אברהם פינסו, איש נעלה היה, אהבת נפש אהבה. על כפים נשאה. צפור במעופה – כי שאלה – והביא לה. “לא” – לא היה קיים למענה. חצר־פינסו שברחוב “תלמוד תורה” היתה שלו (אני מכיר את החצר היפה, הגדולה, בת שלוש קומות). אבל – בעוונות – הכל אבד. עניני מחלוקת בין “החכמים”. ישמרנו ה' מ”מחלוקת חכמים“, כאש לוהטת תאכל סביבה. כששב פעם ח”ר אברהם מ“שליחות” באיטליה. נתלקחה אש המחלוקת. הם, החכמים, העליבוהו משום מה. הוא קפץ ידו וסירב לתת להם חשבון מהשליחות. היתה אז מחלוקת. עד “הגובירנו” (השלטון) הגיעו הדברים. אבל הוא היה “איחמאיי” (נתין) צרפתי ולא יכלו לו. “ירדו עליו בחרם”. קפץ הוא ובני חבורתו והחרימו את החכמים. בסופו של דבר – בעוונות – לא השלים שנתו. גם שנים מהצד שכנגד נסתלקו אותה שנה. בקיצור – אמרה אמא בדחילו – נמתחה אז מידת דין קשה. ועם מותו אבד הכל. יצאו בעלי חוב רבים רבים. החצר נמכרה, הרכוש פוּזר – הכל אזל. גם דמי כתובה לא נשארו לה. בגפה יצאה. והיא אז ב“סך הכל” כבת שלושים (תשע שנים היו כל ימי נישואיה עמו). והוא היה במותו כבן חמשים. (בעל שני היה הוא לה). גם מהראשון, בחור יקר מחברון נתאלמנה.

מאז קלטה אזני גופי דברים מ“אלה תולדות הדודה ג’ויה” – המו מעי לה. נוספו רחמי על אהבתי אותה. מה רחם ארחמנה. לו יכולתי להעביר במחי יד קשי־גורלה מעליה – את נפשי נתתי בנדבה.

ובמרבית הימים נודעו לי עוד דברים רבים. היא מחברון, עיר מולדת אמי. חברות היו בנעוריהן. היא מבית לוי. משפחה מהוללה. מי היה אחיה? – יוסף לוי! כפיר אריות. ואני ידעתיו. בעת היותי בחברון – ואני אז בן תשע – הכרתיו. יפה היה כאחותו. פנים מאירים. עינים זכות, כחולות, גדולות. שפם עבה מסולסל לו. קולו קול חזק, קול נגיד. ועוז־גבר עם רוב־חן נראו בבת־צחוקו. כל עסקיו היו עם שבטי הערביים, בתבואות ובמקנה צאן. כי פתח פיו לפני הבידואים בלשון ערב צחה ונעימה – עשו אזניהם כאפרכסת. עד מה הוקירוהו! כנמלים היו בעיניהם לפניו. “אדונינו” – קראו לו. בראשו נשבעו. אף הוא נודע בפעלו בימי מחלוקת רבני חברון (בין מצדדי הרב הבבלי ובין מצדדי הרב הספרדי), והוא אחד מראשי המדברים והתומכים ברב הספרדי. ויהי היום, בעת גאו שלהבות המחלוקת מעלה מעלה, ירד הוא, יוסף לוי, מביתו ורובה טעון בידו ויאמר להכות נפש את הרב הבבלי בראש חוצות. ותחרד חברון מאד.

אבל לא לעולם חוסן. גם לו הפך “הזמן” עורף. מדוים קשים תקפו את רגלו הימנית. כשדוד נפל על ערש דוי. ימים על ימים, שנים על שנים התענה במשכבו, וכך נתבזבז כל אשר היה לו. והוא, אשר זינק תדיר ברוב אייל ועוז על סוסתו האצילה וגימא מרחקים בדהרות דהרות אבירים, היה דבק במיטתו כל הימים ביסורים ועינויים גדולים. אחר שנים הובא מחברון לבית־חולים בירושלים. ואז כבר נמקה רגלו ועד ירכו הגיע הנגע. אז הודיעו הרופאים גזר־דינם: סכנה צפויה לחייו. יש לכרות את הרגל עד קצה ירכו.

ואבא, שתמיד דיבר עליו בסילודין, אמר אז דברים הממצים את הדין: אדם להבל דמה. גבר גברים כמוהו! הן כנר שמאיר ונשרף – כן חי זה את חייו.

אותו יום, יום הניתוח, באה הדודה ג’ויה אלינו. כחיה פצועה התלבטה בבכיה מחדר לחדר. הן הוא האחד אשר נשאר לה. הוא נחמת־חייה השדודים. על מה יכביד אלוה כך את ידו עליה? מה אָון פעלה? השאול חטאה?

אבל היו שמיה אשר על ראשה נחושת. ננעלו שערי רחמים. ביום השלישי לאחר הניתוח נפטר לעולמו. ושבר הדודה גדול כים. גם בביתנו היה האבל כבד מאד.

עברו כשנתיים ימים והנה – כמו מאליו ומכבר נעשה הדבר –: הדודה ג’ויה נשואה לח"ר מירקאדו סארגוסטי. היה הענין תמוה מאד בעיני. אכן, כי היתה לאיש בפעם השלישית, ניתן להבין. ההכרח לא יגונה. על פת לחם ושמלה תיאָלץ אשה להיות לאיש. והיא – הן חסרת כל, בודדה וגלמודה, על כרחה, ודאי, ניאותה לו.

אבל אחת נבצרה ממני להבין: אשר תסיח, מדי בואה אלינו, עליו, על בעלה ח"ר מירקאדו, בלשון מהתלות, ובצחוק שנון תספר על שיחו, על פעלו ועל הליכותיו – זאת לא ישרה בעיני. אמת: כגבוה שמים מעל הארץ, כן נעלה היא ביפיה, בפקחותה ובחן אמריה ממנו. הוא – אין לכחד – אינו יפה. לגמרי אינו יפה. נמוך קומה הוא, שיבה רבה זרקה בשער ראשו וזקנו, ונוסף על כל אלה כבד פה וכבד לשון הוא (הוא חוזר לרוב על סופי מלים). אבל “חכם” הוא. תלמודי מובהק.

יודע אני את אשר יאמרו עליו “החכמים”: “בחצי פה שלו, מתקיף הוא את הטובים שבלמדנים בחריפות קושיותיו – ואין פותר”.

אמנם, מבין אני, מה יתנו ומה יוסיפו לאשה פלפולי תורה שלו? מה לה מכל אלה? אבל הן את לחמו תאכל ואת ידו נתן לאספה אליו. וכמה חרד הוא לדברה וכמה נתון הוא לה. חדר מיוחד לקח לה. לא בביתו תגור (בנים ובנות גדולים לו). תנאי מפורש התנתה: לעולם לא תדרוך כף רגלה בביתו – והסכים לה. ושוב: מפעם לפעם – במר לבה – תכעס עליו גם כעס: אין לו לשהות בחדרה בימות השבוע, דיו כי יכביד עליה משבת לשבת: ויש ותכלימהו ותצערהו.

זכורני: יום חמישי לפנות ערב. נלויתי לאבי לקנות צרכי שבת. נפגשנו עם ח"ר מירקאדו. ניגש אל אבי ואמר בגמגום לשונו: מחילה, ח' יהושע, אני מחפש אתכם. דברו נא על לב ג’ויה. היום קניתי־תי צרכי שבת לה, מעט בשר־שר, ירקות, קמח־מח, והחזירה לי הככל־כל. מה יהיה? הלא תחלה. דברו נא על לבה־בה. לבי נשבר מדאגה עליה־ליה.

שמעתי לשיחו וגם לבי נשבר מראותי אותו בעלבונו.

ובאחד הימים דרשה ממנו כי יקח לה חדר קטן מחוץ לעיר. צר, צר

ללבה בין כתלי העיר העתיקה. מיד שכר לה חדר קטן בבתי מונטיפיורי. רבות הייתי רואה אותו כנטות היום הולך מחוץ לעיר, נושא סל כבד בידו ושב העירה עם שקיעת השמש…

ובחדרה הקטן במונטיפיורי גרה בודדה, כחיה שכולה במאורתה. תדיר היתה הדלת סגורה. היא רחקה מאדם וממודע. לא סרה אל איש ואיש לא סר אליה. כנזירה בכוך מנזר היתה בחדרה הקטן.

וכמו לפתע נשמעה בשורה רעה בביתנו: הדודה ג’ויה חולה מחלת לב. משבוע לשבוע כבדה מחלתה. ח"ר מירקאדו לא חדל משלוח רופאים ותרופות. ואשה מיוחדה לקח לה, שתהיה על ידה כל הימים.

גם בימים ההם ערך ח“ר מירקאדו “לימוד” גדול בכותל המערבי לרפואתה. לפנות ערב, עם בואי מן ה”חדר", אמרה לי אמי כי אלך גם אני לכותל המערבי להתפלל על הדודה. נחפזתי והלכתי. שני מנינים, תלמידי חכמים ועניים התפללו. הללו תהילים והללו תיקונים. אז נראתה לעיני רחבת־הכותל והיא כולה מלאתי רחמים. ואני מעודי לא התפללתי תפילה זכה, נאמנה כתפילתי על הדודה ג’ויה.

ולמחרתו בבוקר בא המגיד ואמר: חסל. נשבר לבה. קמנו ללכת ללויה.

לא אדע בטא במלים אשר נתאכזבתי באותה שעה מאלהים, מתפילה ומאמונה.