א. זקנים בירושלים    🔗

בכל חצר מחצרות ירושלים העתיקה היית נתקל בהם, בזקנים ובזקנות הללו, עולים מארצות־תבל שונות בערבית חייהם, השוכנים, ביחידות או בצותא, בחדרים־כוכים, בקיטונים אפלולים, כנזירים־כוהנים בבית־מנזר גדול. ואולם הכרת פניהם שונה לגמרי ממראה פני נזירים שוממים. אדרבא: שלוה ונחת עמם. בפני רבים מהם ישכון אור־טהרה, בטחון וחדות ודאוּת גדולה שורה בכל הליכותיהם, בחדוה שלאחר חיסוּל כל החשבונות והיגיעות, הטלטולים והטרדות אשר בדרך הגדולה, דרך חיי אדם.

ובשרכם דרכם, מתונים מתונים כפוּפים על משענתם, בין מצרי סמטאות, תוך אפלת קמרונים ותלי רחובות מפותלים – כמו יצהל מבטם מאור כפול, אור בוקע מבית ומחוץ, מתוכם ומסביבם. כי הנה ירושלים החרותה מאז בלבבות, הנכספה מדורות, החמודה מכל החמודות, היא כיום מנת־חלקם, היא ששון ישעם. והיא תרעיף עליהם יום יום אור קדושה ותפארה. אם עוד ישרכו דרכם כה וכה, אם עוד תנוח עינם בזה או בזה – לבם נתון שמה – מעבר לאופק, לשם יכינו צעדם, לשם יתקינו עצמם. ואיש איש מהם יראה עצמו כנודד־עולם, אשר עבר ימים על ימים ארחות אין מספר, ובאחריתו – הנה עומדות רגליו לפני מחוז חפצו.

וכמספר תפוצות ישראל כן תיראינה בירושלים דמויות מדמויות שונות בין אלה הזקנים והזקנות, השומרים בפיהם לשון ארצות־מוצאם, הדבקים במנהגיהם, מלבושיהם ואורח חייהם. ליד ספרדים יוצאי אנטוליה, המהלכים תדיר דרך אצילוּת, זהירים בהידוּר מדיהם כבהידור מצוה, יראו עולי בבל ותימן, בוכארה ופרס, יוצאי רוסיה ופולין, אשכנז והונגריה ויתר ארצות תבל – קיבוץ קיבוץ חותם מולדתו בשפתו ובהליכותיו, ועם זה: כולם כאחד כמו יפגינו בלא אומר ודברים את עוז האהבה וקשר הנצח שבלב נפוצי ישראל לצור מחצבתם – ירושלים.

ואולם ביותר תימשך העין אחר מראה הזקנות, היחידות, הבודדות, אלו העוזבות מאחוריהם עולם מלא: חום משפחה, משען־חיים, אהבת בנים ונכדים, והן מתגוררות לבדן כאן בחדרים הקטנים ובמצוק – כי אהבת ירושלים עזה בנפשן מאהבת כל יקרות־חיים.

ואף הן תיראינה כמו תפרוקנה כאן מעליהן סבלות־חיים שבעבר על שאונם והמונם, ששונם ויגונם.

 

ב. שתי אחיות    🔗

הן לא היו זקנות ביותר בעת בואן מרודוס האי לירושלים. הבכירה, בוסה רבקה, כבת חמשים וחמש והשניה, מלכה, צעירה ממנה בשבע־שמונה שנים. ימים רבים לא ידע איש בירושלים כי אחיות הן. רחוקה אשה מרעותה גרו לבדן, זו בקצה אחד של רובע היהודים וזו בקצהו השני. ולכשנודע במאוחר, מקץ שנים מספר לבואן, כי אחיות הן עורר הדבר חשד סתום בין הבריות. להתנכרות מה זו עושה? מהו הסוד הצפון בין שתי אלו? ודאי דברים בגו. אולם איש לא ידע מה הם הדברים שבגו.

משנתגלה כי אחיות הן, הביטו הבריות לפתע לאחור ומצאו, שאכן נפלים ומשונים מהלכיהן של אלו מכל הזקנות. עצם היותן אחיות היה כמוטל בספק. אחיות – והן אינן דומות זו לזו במאומה, לא במראה פנים ולא במידות נפש. הבכירה, בוסה רבקה, נמוכה, פניה חכלילים, גוה מלא, ומבטה, מהיותה חובשת משקפים, שלוח תדיר אל על, כאילו צועדת היא תדיר במעלה הר וראשה נטוי כלפי מעלה… והצעירה, מלכה, גבוהה, צנומה, וחיורת־פּנים. הבכירה מעורבת עם הבריות, סקרנית ודברנית במדה יתרה. בכל עת מצוא תשמיע לאוזן איש־שיחה – אם ישמע ואם לא ישמע – רוב דברים, ויותר מכל תסיח על דבר עשרה ותפארת עברה שם, ברודוס. אכן כל שומעיה ידעו אשר, לשבחה, לא בדאבה תסיח על העבר, ואף שמץ תלונה אין בפיה. אדרבא, תמיד משמיעה היא טובות, בטחון ושביעות־רצון, ואין היא מחכה כלל לאיש הנקרה לה כי יפתח בדברים. היא תמיד הפותחת, בחינת: “טרם יקראו ואני אענה”. ואכן כמו עונה היא לשואלה אף כי לא ישאלה:

– ברוך הוא יום יום. אני – כמלכה במעוני, האחסר דבר? וכי מה אני חסרה? תמהה אני אם יאמר שוכן בירושלים כי יחסר דבר. בירושלים זכית – מה חסרת? לא, אחא, כי הגעתי לכאן – לא אכסוף לדבר.

ועל משכנה, זה חדרה הצר – תשמיע אמריה:

– טוב לי, טוב בחדרי הצר מכל ההוד והרוחה אשר במעוני־אחוזתי מאז, שם ברודוס. כן אגיע בטובה ליום אחרון, שאמת לאמיתה בפי. היש ארמון אשר ישוה לזוהר אשר בירושלים? כי ישכּין אדם מבטו על “בית אל” (בית כנסת למקובלים) או על “הקהל הגדול” (בית כנסת על שם ר' יוחנן בן זכאי) ואף כי על כותל המערבי – וימלא לבו שמחת אור, ומה דמיון וערך לארמונות מלכים לעומת קדושת ירושלים? לוּ אך ייטיב “האב הגדול” עמי לאספני בשמחה באחריתי! אני לא אלאה מהודות ל“שמו הברוך”.

כזאת וכזאת תזיל מפיה תדיר אמרים טובים, מרגיעים, גם דברי שיח טפלים בכל עת מצוא.

ובצאתה כל הימים בבתי שכנים קרובים ורחוקים – פיה מלא דברי הודיה וידיה נתונות למלאכת מה בסריגה או טויה. ובאשר תיכנס תשלח ידה לעזור במלאכת הבית בזה או בזה, ותמורת זאת לא תדרוש דבר. אך אם תיקרא לסעוד לחם בבוקר, בצהרים ובכל עת שהיא – לא תסרב.

ואילו האחות השניה יושבת בית היא. שתקנית יתר על המידה וסגוּרה בתוך עצמה. מבוקר עד ערב דבוקה היא למכונת התפירה (מכונת יד); שלובת ברכים תניע ידה במכונה בלי חשך, בלי הפסק – בתפרה מלבושים פשוטים לכפריים ערביים בשכר פעוט ודל.

לעתים רחוקות תצא לרחובה של עיר. ובצעדה, צנועה ותמה, תישיר צעדה בלא הפנות מבטה ימינה או שמאלה – כמו חוששת היא פן יעצרנה מקרה פגע בדרכה. כל הליכותיה כמו תאמרנה: אין זאת כי נתונה האשה הזו לחפץ־מה בכל לבה ונפשי.

כך ארכו הימים כימי שנים מספר, עד אשר נודע לבריות כי אחיות הן.

ואיכה נודע הדבר ומי ידעוֹ?

תלמידי חכמים, בעלי התורה – להם נודע הדבר בראשונה.

תלמידי חכמים בירושלים – מדרכם שהיו אורבים לזקנות בודדות כציידים משחרים לציד. זקנות אמידות, בעלות יכולות, קונות לעצמן “פאדרינו” (מעין “אבא”), היינו תלמיד חכם הגון, שמקבל עליו לעמוד לימין הזקנה כל הימים אשר נחתכו לה עוד על פני האדמה, כגון: קורא לפניה בכל ערב ראש חודש ה“מודעה” (י"ג עיקרים) בלשון איספּניולית והזקנה ממללת אחריו מלה במלה, וכן בכל עת מצוא הוא פוקד מעונה ושומר דברה. ואחר פטירתה הריהו כבן לאמו – לקדיש, ללימוד משניות לנשמתה ולכל צרכי הנפטרת בעולם האמת. ותמורת זאת – ביומה האחרון יורש ה“פאדרינו” כל אשר לזקנה. וכמה חכמים בעלי מזל זוכים ב“מַדרונה” כזו, שכדאי להם לחכות לה אף אם תתמהמה…

ואולם זקנות שאין ידן מגעת לקנות להן “פאדרינו”, “מסתדרות” עם ה“כולל”: הן מוסרות לו בחייהן כל אשר להן בכסף ובשוה כסף ומקבלות קצבה קטנה חדשית עד יומן האחרון. ואולם מכאן ואילך אין לכולל כל חובה עליהן.

זקנות כאלו, שנבצר מהן לזכות ב“יורש”, עגומות מאד כל ימיהן בעולם הזה.

ו“החכמים” שבדקו אחר צרורן של שתי הנשים הללו, של כל אחת בשעתה, להם נודע, אם כי לא מפיהן ממש, כי אחיות הן. ומשדפקו על דלתותן נוכחו שאין בצרורן של אלו מאומה. הן “נסתדרו” עם הכולל. אך קצבתן זעומה מאד מהספּיק להן די מחיתן. משום כך ודאי עמלות הן, כל אחת לפי דרכה, בלא הפוגות להשלים את החסר להן כדי קיוּם דל.

אולם בכל אלה – טעם הסוד שבאחיות אלו לא פג כלל: אם כה דלות ונצרכות הן, מאַין להן זו השלוה, זה הבטחון באחרית ימיהן? ואיכה תוכלנה זקנות למצוא את סיפּוּקן ב“סידור” שבעולם הזה באין “עולם הבא” מסודר כל עיקר?

הרי תוספת סוד בדמותן של אלו האחיות.

 

ג. הזוג העליז    🔗

שנים רדפו שנים. שנה על שנה הלכו הימים במסלולם. זקנים וזקנות רבים עלו להסתופף בצל ציון וכמה וכמה נסתלקו לעולמם בתקופת עשרים שנה שעברו – ובאורח חייהן של שתי האחיות לא חל כל שינוי, אם כי תמורה רבה חלה בהן עצמן: חותם הזקנה טבוע למדי במראיתן. ואף הסקרנים שבין הבריות, שאין דרכם להסיח דעתם מענינם של אחרים כל זמן שלא הוברר להם ברור על אפניו – התיאשו מהבין לדרכן. קבע חייהם של אלו, כל אחת בשלה, גבר על מידת הסקרנות של הבריות. בהשקט, בדומיה ובשקידת נמלים עשו דרכן, זו מכאן וזו מכאן עד שבאה השעה לדעת פשר סודן, עם עליתו של זוג חדש מרודוס, זקן וזקנה בני שבעים ומעלה.

הזוג התגורר בחדר אחר בחצרו של ח' יעקב משולם, גבאי בבית כנסת גדול שבעיר. ועד מהרה נודע טיבם של אלו – ביחוד של הזקן – וקראו להם: הזוג העליז.

ה“חיים הטובים” (שלום בית) שלהם היו שופעים חן יקרות, שלות־אמת וטוב־לבב עד שנראה הזוג הזה בעיני המסתכל כדוגמא חיה למידת התעלותו של האדם.

מצוין הזקן בדברי בדחנות שלו, שאינם פוסקים מפיו כל הימים. אולם בדחנותו אינה נוגעת ואינה מכוונת כלל כלפי אחרים. כל שפע דברנותו יזיל מסביב לנושא אחד – סביב “אשת נעוריו”. כדרך זקנים, מצויים הם תמיד יחד ולא יפרדו אף לשעה קלה. על כך אומר הזקן, שהיא הבאפו (נשמת אפּיו) שלו, ומובן שאינו יכול לחיות רגע בלעדיה. אלא שמאחורי גבה – כביכול – הוא מוסיף ומשמיע באזני שומעיו דברי לחש מתוך אנחה: האמת היא שאין לבטוח בה… אין הוא יכול עד היום לבטוח בה – “יודע צדיק”. בגיל כזה – היה אומר – חייב אדם לנהוג זהירוּת… דוקא גיל זה מסוכן… שאם, חלילה, תשא את עיניה עכשיו אל מי שהוא, או מי שהוא יחשק בה – “אנה אני בא?” לפנים לא היה חושש על כך… אם היתה הולכת אחרי שרירות לבה – אדרבא: תלך לה. מה הדאגה? גם הוא כוחו עוד במתניו… והיה יכול “למשוך” טובות ממנה… אלא שעכשיו – היא נוחה להסתגל לכל מי שיהיה… כוח הסתגלות שלה – עצום!… יודע צדיק… והוא, בגיל זה, אינו כרוּך אלא אחריה – לא מאהבה רבה, אלא מחמת הרגל. “סוף סוף – הוא אומר – חמשים שנה שאנו יחד” (בני עשרים התחתנו) והרי עשרים השנה הראשונות – חשבן לנסיון והיה מותר לה על הכל – אף הקדחת תבשיל וקריצת עין לאחרים. כן… כן… בעשרים השנה השניות נוכח למדי שאינה ראוּיה לו, אלא נשאר עמה… מרחמנות, מרחמנות יותר על עצמו מאשר עליה… ובעשרים השנה שהולכות ונמשכות – מצא שאין טובה לו הימנה… הרבה עושה ההרגל… אבל היא – כח הסתגלות שלה מפחיד… לפיכך הוא חושש. אין הוא ישן במטתו בבטחה… בכל יום הוא רואה אותה כחדשה בביתו…

בכל מלאכת־בית – בבישול, בכביסה, ואף בשטיפת הרצפה הוא לוקח חלק בראש. בשרוולים מופשלים. מעוטף בסינר לבן, עוסק הוא מתוך שמחה במלאכתו בעוד שהיא יושבת ליד החלון ועוסקת לאטה במלאכת ידה.

וכשנכנסים אנשים לעתים אליהם “לבלות השעה” – לרוב מטפח הוא באורחים: מבשל קהוה ומגיש כיבוּד. ובין שמעירים האורחים על כך ובין שאינם מעירים, עומד הוא, תוך כדי התעסקותו באשר יהיה, ומסביר לאורחים “עולם הפוך” שבביתו: לא מאהבה יתירה אליה ישא בעול ככה, אלא משום חשבון… כלומר משום חשבונות שלה… רבים החשבונות אשר בפיה… למראית עין, אינה אלא יונה תמימה, “צימוק מתוק”, אבל אין איש יודע את האֵש העצוּרה בקרבה…

ובשעה שהוא מגלגל דברים כאלו על חשבונה, יושבת היא בין האורחים, בת צחוק שכולה טוּב וחיבה על שפתיה והיא כמו ספוגה כולה מעדנים וקובלת אף היא בנקיטת סגנונו ובדיחותו:

– וכי מה חשבונות בפי? מה אמרתי לו? מתי אמרתי דבר? הן לא יניח לי להשמיע קולי –

– עוד זה אני חסר, שתרים גם את קולה… ודאי שאיני מניח לה לדבר… משום… משום שיודע אני את הרהורי לבה… בטרם תפתח את פיה יודע אני את הרהורי לבה – חמשים שנות חיים!… אפשר לדעת… יודע אני, שודאי כך בדיוק תהרהר בלבה: בימי זקנה חייב הבעל לעשות הכל, כל מלאכת הבית, והיא, האשה, – מקומה בפינת הבית. שהרי בימי הבחרוּת האשה יגעה פי כמה מן הגבר: תשעה ירחי הריון, חבלי לידה, חינוך הבנים, נדודי שינה וכהנה וכהנה… ותכפילו על אלה – אומרת היא בלבה – חמש פעמים (שכן זיכנו האֵל בשלשה בנים ובשתי בנות, שיהיו לנו לאורך ימים), הרי לפניכם חלק מה מן היגיעות שיגעה היא בעוד שהבעל בילה ימיו ולילותיו בכל טוב. ואימתי יסלק הבעל את החשבון הגדול? הוי אומר – לעת זקנה… כך הם חשבונותיה. ואני מה אענה אחריה? צדקה ממני. ומטבעי אוהב צדק אנכי. וחוץ מזה, מלא חששות אני – בגיל כזה… אין לבטוח בה… אינכם יודעים למה מסוגלת יפת־תואר זו… ולמען “חיים טובים” לעת זקנה – מוכן אני לשאת בעול… תעמיס עלי ככל אשר תעמיס – הרי למוד צואר זה מידה של זו… חמשים שנות חיים!

וכשיקרה לעתים שיכנס אל ביתו ולא ימצאנה (כי סרה אל אחת השכנות או אל החנות הקרובה), הרי הוא חוזר אחריה משכן אל שכן ושואל בדאגה: לא ראיתם את זו שלי? שמא שמעתם דבר? עם מי הלכה? שמא בעל ממון הוא? מה הבטחה הבטיח לה? הלב חרד… כל ימי אני ירא, שמא ילך לבה אחר טוב ממני…

וחוזר הוא משכן אל שכן ומגלגל דברי בדיחותיו, וכל דרי השכונה נענים להם בחיוּך של רצון, כמחזיקים טובה לו על רוח קלה ומשעשעת זו שהוא מפזר על סביביו.

 

ד. שני ספרי־תורה    🔗

ח' יעקב משולם, גבאי בית הכנסת, היה חשוב ויקר מאד בעיני כל, על מידת גדולתו בתורה וביראה.

בימים ההם, לאחר חג הפסח, ביקשה זקנה אחת לקחת דברים עם הרב והוכנסה ל“ישיבה” שבביתו. האשה, דקת־גו וחיורת־פּנים, היטיבה את פיה ודיברה אל הרב בלשון ענוה:

– סיניור חכם, רצוני לנדב ספר תורה בבית הכנסת שלו. הנה עמי שלושים נאפוליונס זהב. הוגד לי, שיספּיקו לקניית התורה ולתיק משובץ כסף ולהוצאות ביום שמחת המצוה, בחג השבועות כשיוּצא מכאן לבית הכנסת.

ותוסף לדבּר: אין היא מבקשת מכבוד הרב אלא שני דברים: האחד, שיכּתב על תיק הספר הקדוש שניתן מאת מלכה בת ג’ינטיל לכפר על נפשה ממשוגותיה עלי אדמות. ושנית, שכבוד הרב יאמר “קדיש” אחריה, בכל השנים ביום פטירתה, שאין לה לא קרוב ולא גואל. בודדה היא לנפשה. קבורה ותכריכין כבר קנתה לה; וכל “הוצאות” יומה האחרון – ערוכות עם הכולל, לא יהא טרחת הרב אלא “קדיש” ו“השכבה” בכל שנה ליום פטירתה. מתביישת היא מאד שאין בידה להעניק דבר על טרחתו. אין אתה עוד מאומה, אף הממון הזה הוא בזיעת־אַפּים ובעמל לא־יתואר חסכתו. פרוטה לפרוטה צירפה יום יום בתקופת חמש עשרה שנה – מעת בואה ירושלימה.

השיב לה הרב דברי עידוּד ונחמה כלשונו הטובה עליו, שיבח את פעלה, שאין גדול כמוהו והבטיח לה לקיים רצונה ולהוסיף “כבוד” לה, אחר ימים ארוכים, כראוי לאשה כשרה וצדיקה כמוה.

כעבור ימים אחדים סרה זקנה אחרת לבית הרב ונכנסה למקום מושבו בישיבה. היא השמיעה את חפצה באזני הרב מתוך בקשת סליחה ומחילה ברוב דברים. ועצם דברה היה כדבר הזקנה שקדמה לה לפני ימים מספר, ואף תנאיה ומשאלותיה היו כמעט ממש אלו של אותה זקנה. מששמע הרב, ששמה רבקה בת ג’ינטיל ושגם מוצאה מרודוס שאל בזהירות:

– האין לה, אמא שלי, אחות כאן, בירושלים?

– אחות? – אמרה משתוממת – כן, אבל מה לאחות ולענין משאלותיה לאחר יומה האחרון?

– ודאי, אין זה ענין לכאן, אלא סתם כך רצה לדעת, שהרי הכיר אשה שזנה שגם היא מרודוס וגם שם אמה ג’ינטיל.

– איך נודע הדבר לכבוד הרב?

סח לה הרב כל המעשה – שגם היא הביאה אותו סכום כסף וגם שאלתה דומה לזו שהיא שואלת ממנו.

– כך? – לחשה הזקנה בתמיהה – אשריה… אף היא חסכה פרוטה לפרוטה… והיא ביותר עמל ממני. אני עשרים שנה טרחתי לאותה מצוה, והיא – חמש עשרה שנה… צדקה אחותי ממני…

– ובכן, אמא טובה, האין טוב שיצאו שני הספרים יחד מביתי לבית הכנסת בחג השבועות? הרי גם המצוה כפולה וגם השמחה כפולה. מתנת שתי אחיות – הרי השמחה כפולה ומכופלת…

שלחה עיניה האשה למולה מתוך תהיה ופקפוק ואחרי הרהרה רגע ארוך אמרה חרש: אני מסכימה, אבל יש לדעת אם היא רוצה בכך…

הרב הבטיח לחקור את אחותה, ולאחר שבא עמה בדברים קיבל גם את הסכמתה.

דבר האחיות היה סתום איפוא גם בעיני הרב. אף הוא היה סקרן לדעת יותר על עברן.

ניסה לשאול את פּי שכניו, הזוג העליז, שהיו מיוצאי רודוס.

מששמעו שניהם מפי הרב פרטי הענין ואת דבר הסכמתן לחוג יחד את שמחת המצוה – הביטו זה אל זו מבטי־חידות והיו כמסתירים דבר. והזקן נזדרז ואמר: כן, סיניור רב, אנו מכירים אותן שילידות רודוס הן. אבל אין אנו יודעים דבר וחצי־דבר על אודותן.

וביום השבועות המה ביתו של הגבאי מהמון רב. שני ספרי התורה עמדו על דוכן גבוה, זקופים ונוצצים מברק קישוטי הכסף, ועליהם עדיי פאר – סודרי משי רקומים פז – והיו כאראלים שירדו משחקים לאצול קדושה עילאה על הנאספים, שעינם דבקה בהם ולא שבעה אותם.

ועל יד הדוכן ישתו שתי הזקנות לבושות פסים, כמנהג נשי רודוס, ומאור קדושת שני האחים – ספרי התורה – היא אור קדושה זרוע על פניהן הזוהרות של שתי האחיות ולגיל נפשן ואשרן אין קץ.

תלמידי חכמים ואני מעשה יצאו לפני ספרי התורה בריקוּדים וזימרו פּיוטי קודש.

בתוך ההמולה הרבה נכנסו השכנים, הזוג העליז, הזקן ח' ג’ליבון ואשתו שרהג’י אל מושב האחיות – קנו אלו נפעמות ונרגשות ונפלו אשה אשה על צוארי בוסה שרהג’י והיה כמו דבקו אחת בזרועות רעותה כשעיניהן דומעות בלי הפוגות. ברם, ממראה פניהן שנהרו מגיל ניכּר שבכין בכי שמחה הוא. והוא, ח' ג’ליבון, עמד כמשתחוה, מלא רחשי הוקרה לאחות הבכירה בוסה רבקה וסח עמה מתוך עמידת כבוד – עד שהגיעה העת להביא את ספרי התורה לבית הכנסת ויצאו הכל בשירה ובמחולות.

 

ה. פּשר הסוד    🔗

כמה ימים לאחר שבועות היו יושבים בין הערבים על המצעים הרכים שבפינת החצר בביתו של הרב כמה שכנים ושכנות. גם “הזוג העליז” ישב עמם. אותה שעה נכנס גם ח' יעקב לחצר וישב בפינת מושבו.

בעלת הבית, אשת הרב, היתה כמתלוננת באזני המסובים על ח' ג’ליבון ושרהג’י, שכמה פעמים ביקשו מהם כי יספרו להם מקורות האחיות – והם משתמטים, וכלום כך נאה?

גם הרב עצמו נצטרף לבקשת הרבנית ואמר כי ראוי להם למלא רצון הבריות, “כדי להעמיד, פשוט, את הדברים על אמיתוּתם”.

– אם כ' הרב מבקש – אין מסרבין, אמרה שרהג’י, – ספר להם אתה, ג’ליבון, הרי לך הדברים נהירים ביותר.

– לא, בתי, לך נאה ויאה לספּר.

– אגיד נאמנה: בחפץ רב הייתי מספרת אלא שאיני יודעת איך לפתוח ואיך לסיים. דומה אני, שאם אספּר הכל כהויתו – ימים רבים לא יספּיקו לי. כמה ימי רוגז, דאבה ושברון לב, וכמה דמעות נשפכו באותם הימים – לא יעמוד לי כוחי לספּר את הדברים כמו שהיו.

– תספר שרהג’י את העיקר בלי אריכות דברים, קיצורו ועיקרו של דבר – יעץ הרב עצה טובה.

– טוב, למען כבודו לא אסרב…

– הנה… את שתיהן זוכרת אני מימי הנעורים. אביהן, ח' נסים, היה יהודי הגון, סוחר פשוט בחנות קטנה. ואף כי איחרו הבנות להנשא לאיש – הצליח בכל זאת להשיאן, כל אחת בשעתה, טרם ילך לעולמו – עליו השלום.

בתחילה לא עבר דבר ביניהן; כל פגע וכל נגע, אם כי מעודן, כנראה, לא “לקחה אחת מידותיה של רעותה” ולא היו מחבבות זו את זו. בראשיתן, כאשר אמרתי, היה גורל אחד לשתיהן: לא הרו ולא ילדו. מלכה ילדה במאוחר פעמיים בן ובת, אלא – רחוק מעמנו – קברה אותם בחייה.

אבל בעלה של בוליסה רבקה, יוסף רוסו, שהיה בבחרותו נאה, זריז ופיקח – גבר ועשה חיל. לא עברו חמש־שש שנים מעת הינשאו – והיה לאיש. ההצלחה היתה צועדת לפניו. באשר שם ידו – היה לזהב. עד מהרה כבר נקרא בפי כל: סיניור יוסף רוסו, בפה מלא. ואחר עשר שנים כבר היה גביר. שתי חנויות גדולות, בית בן שתי קומות, משרת ומשרתת, טיולים ותענוגים – בקיצור: עושר. מאום לא חסר. חסר היה רק ילד. נפשה ונפשו יצאו לילד. אבל – הוא יודע דרכיו – ילד לא היה.

ומזלו של רפאל קאפילוטו, בעלה של מלכה, להיפך – מזל שחור. באשר שם ידו – יבש הכל. גם הוא היה סוחר וניסה את מזלו בכמה וכמה ענינים ומעשים – אבל תמיד הלך לאחור ולא לפנים. זכורני: שתי פעמים פשט את הרגל. וכל ימיו נשאר עלוב ונצרך. גיסו, סיניור יוסף, העמידו פעם ופעמיים על רגליו, סייע לו גם בכסף וגם בעצה, אבל לשוא. המשל אומר: “אם חסר־מזל אדם נוצר – לא יושיעהו גם אוצר”. ובין כה וכה ילדה מלכה במאוחר קצת, כאשר אמרתי, את הבן הראשון. ואין פלא אם הגביר סיניור יוסף שם לבו לטובה על הילד והיה מעניק להם כל אשר יחסר לקטן. ומטוב לבו (ומעגמת לבו בסדר) היה מחבב את הילד והיה סר כל הימים לראותו ולהשתעשע בו, אבל מחששו פן ידאב לבה של בוליסה רבקה היה בא לפקוד את הילד בחשאי והבריות היו מרננות – כמנהגן – ואומרות את אֵם הילד. וכן היה שולח כל מה שדרוש לילד מעט בגלוי והרבה בסתר. אבל חדה עין אשה מעין הנשר. אז החלו עולים קוצים וברקנים בין שתי המשפחות. הוא ישמרנו מקנאה אוכלת לב. כאש אוכלת היתה קנאתה של בוליסה רבקה באחותה. יום יום רוגז וצער, מריבה ונאצה, רכילות ומלשינות. והגיעה שנאתה של בוליסה רבקה לאחותה עד כדי כך, שפעם, לפנות ערב, באה לפתע לבית אחותה – כי ידעה שבעלה שם – זעם בעיניה ובלבה מרירות – ואמרה לשפוך גפרית ואש על ראש בעלה ואחותה. אבל משראתה אותו, את בעלה, נושא בזרועותיו את הילד בצחוק וגיל – נאלמה לשונה, זעקה זעקה גדולה ומרה, נפלה והתעלפה שעה ארוכה.

מאז מנע הגביר רגלו מבית גיסתו. בוליסה רבקה עמדה כלביאה ולא הניחה לבעלה להעניק להם דבר. אז גדלה הרעה בין שתי האחיות והשנאה היתה ללהבה – לא עלינו – שמלחכת כל אשר סביב לה. הקנאה נהפכה בלבה של הגבירה – רחוק מאתנו – למרה שחורה. שגעון דבר בה ולא הסירה עיניה מבעלה אף לרגע. גם בלכתו לעסקיו ולדרכיו נודעה מכל אשר יעשה. וכששלח מתן יד בסתר לגיסו או לגיסתו – מיד נגלה לה על ידי “מלאכים שחורים” – וערכה לבעלה “גיהינום” בביתו.

מאליו יובן, שגם אחותה, מלכה, לא הדביקה לשונה לחיכה. שנאת עולם שנאה את אחותה. והיא, העניה והנצרכה, במה יכלה להקניט את הגבירה ולהכאיב לה? מה כוחו של נצרך כנגד עשיר? רק זאת יכלה: בכל עת ובכל הזדמנות שבאה לידה לא קראה לאחותה בשמה, אלא “לה חארובה סיקה” (החרוב היבש). ותמיד נמצאים מלאכים רעים שמוכנים להוסיף בחינם שמן על המדורה. וכן הגיעו לאזני הגבירה כדברי יום ביומו דברי לשון־הרע ורכילות, שנשאה מלכה בפיה על “החרוב היבש”. ונמשכו הדיבורים והקנטורים כל הימים כאודים עשנים.

ובאחד הימים נשמע הקול: בוליסה רבקה הרה. סוף סוף ראה אלהים את עניה. והיא אז כבת שלושים וחמש. רבים שמחו שמחה נאמנה. שבח לאל יתברך – אמר כל השומע את הבשורה – עתה תתנחם ותשקוט הגבירה. הקולות יחדלו ותמו הקנאות – והקץ לימים הרעים!

הבשורה נשמעה בימות הקיץ, בעת שהגבירים התגוררו במעון קיץ שלהם בהרים, כמנהג העשירים. ואין מן הצורך לאמר כמה שמרו על הגבירה. הרופאים ציוו, שעל הגבירה לשכב ולבלי התהלך בחוץ עד לאחר החודש הששי. הם מצאו כי טוב לגבירה יותר אויר הרים – ועליה להישאר שם עד אחרי הלידה. כן היה. כתום החודש הששי היתה יורדת לעתים לטיול שעה קלה בכפר.

ועכשיו היו המלאכים הרעים באים לזרות מלח על פצעי לבה של מלכה. הם באו וסיפרו פעם בפעם על הגדולה והתפארה של הגבירה בחודשי הריונה. עת תרד לטיוליה ברחוב הכפר או בגנים משרת ומשרתת ילווה, מכל פגע קל ישמרוה, וכמו ימנו מספר פסיעותיה ויצפו לפקודותיה.

ומלכה שומעת אלה הדברים – ובאו אל לבה כנשיכות עקרבים. עיניה מקור דמעה ולבה – קרעים קרעים. על מה עשה אלהים ככה? למה השפילה עד עפר? אין זאת – אמרה וחטאה בשפתיה – שגם הוא, הבורא, על צד העשירים…

ואולם – נספּר בקיצור – במלאות ימיה ללדת, הגיעה הבשורה הגדולה: בן זכר ילדה. ילד בריא וטוב. ילא כל פה לספּר עד מה היתה השמחה גדולה: משתאות, סעודות וצדקות לעניים וקול רינה ושירה – ולשמחת יום־הברית אין קץ! ויקרא שמו נתן – כי אמרו – נתוּן הוא מהבורא לה.

אכן מי שנתן עין בוחנת בפני הגביר הבחין, כמו דבר־סתר יעיב אור עיניו; משהו, חוצץ ולא חוצץ, עמד בינו ובין כל אותה השמחה. יש ולפתע כמו קפא מבטו רגע קל – ושב ומיד והתעורר מהרהוריו. אולם כל אשר ערך וכל הממון אשר פיזר וכל אשר דיבר – בשמחה ובטוּב לב עשה.

וכעבור ימי השמחה והחיים שבו למסלולם – היה העולם נוהג כמנהגו. הגבירה יצאה עם התינוק בין הבריות בלוית המינקת והנערה העוזרת. הלכה פעמים העירה לבית קרובים לביקורים וקיבלה בביתה אורחים – ועולם כמנהגו נוהג.

וכל אשר ראה את הגבירה בצאתה החוצה וילדה עמה – ראה מה רב הטוב אשר ינחיל העושר לבעליו. פני הגבירה היו תדיר זוהרים ועליזים כפני בחורה בריאה. ולמה לא? שמא עיפה מנדודי לילות, או משאת את הילד בזרועותיה? הרי כל אלה מונו למינקת־האומנת ולא לגבירה.

ואמנם גם לאומנת לא חסר דבר. באמת אמרו: מטוּב המלך טוֹב גם לעבדיו.

ויהי כי נגמל הילד ושבו העירה, לקחו עמם את האומנת ותגר עמם בביתם בקומה הראשונה – היא ומשפחתה.

והילד גדל – ויהי ילד בין הילדים. ואם כי יפה־תאר לא היה, אך נחמד למראה היה במלבושיו ובהליכותיו כבן עשירים.

ואולם, נשוב ונראה, מה היה למלכה, האחות השניה, בתקופת חמש או שש השנים הללו. כל שינויים וחדשות לא התחוללו בביתה. מה לעני ולתמורות? יום אתמול כיום מחר. עוני ומחסור אתמול וצער ומצוק מחר. אך תמורה אחת היתה בה עצמה: מרה שחורה פקדה אותה ולא הרפתה ממנה. בודדת ורוגזת ישבה כל הימים משמימה בביתה. וכי נזדמן לה לעת מצוא לשיח עם איש ופתחה, כדרכה, דברי תלונה ומרי על בוראה כי המר לה מאד… כי שימח את אויביה וכי השפּילה עד עפר.

ויקר המקרה באחד הימים, שראתה בביתם של מקורבים את הילד נתן. משנתנה את עיניו בו – היתה כנועצת מסמרות בילד, ואולם החרישה ולא דיברה אליו מטוב ועד רע.

אותה שעה החרישה ולא דיברה מטוב ועד רע, אך לאחר ימים – כימי חודש או חדשיים – לא היה מחסום לפיה. וכזרם מים בעת שטפון, אשר יעבור ויחדור כל אשר יפגוש כן הציפו דבריה כל בית וכל מושב־אנשים בין גדולים ובין קטנים – בכל רחבי העיר רודוס. אכן רבים היו השומעים שעינם דמעה לשמע הדברים. כה נגעו הדברים גם אל לב אנשים רבים. אבל היא, מלכה, היתה – הוא ישמרנו – כשיכורה מניצחון כשקרעה את המסוה וגילתה את הסוד הסמוי והרסה את הבנוי. היא גילתה לעין כל, שהגבירה לא הרתה ולא חלה, לא ילדה ולא זכתה בפרי בטן. היא אותו “חרוב יבש” כאשר היתה.

– כיצד? – שאלו בבת אחת השומעים את סיפוריה של בוסה שרהג’י, וח' יעקב שהקשיב רב קשב לדבריה תמה ושאל: הן סיפרה לנו שהגבירה הרתה בכפר וגם ילדה בן שם?

– כן, כן – שאפה רוח בוסה שרהג’י ואמרה: – היא, מלכה, גילתה את הסוד שהבן – בן האומנת היה, שגרה באותו כפר סמוך למעון הגבירים. היא גילתה, שהגבירה בהיותה בכפר ובדעתה, שהאומנת היתה הרה בחדשים הראשונים – שפכה את לבה לפני האומנת בדמע ובתחנונים על יגונה ועל עינויי נפשה מפני רעת אחותה. והאומנת ובעלה נכמרו רחמיהם מאד, כי אנשים טובים וגם אנשים עניים היו, ולהם שלשה ילדים, ויאותו לחפץ הגבירה ולכל אשר ערכה בסוד, בהסתר דבר ובשכל טוב. והוסכם ונכתב ונחתם בנייר, כי יאָמר אשר בזמן הריונה של האומנת גם הגבירה הרה. הגבירה תעביר הקול בעיר, שהרתה בשעה טובה. גם תצא פעם ופעמיים בכרס מלאה כלפי הבריות (וכך היה: “המסכנה שהיא” – חגרה פעם ופעמיים כר קטן לבטנה ויצאה לרחוב) ובשעת הלידה של האומנת, בשעה טובה, יאמר, שגם היא, הגבירה, ילדה (את הכל ערכה ברוב תבונה) ומיד יעלו את הנולד אליה. והוא יגדל כבן־מלך בבית הגביר. ועל אודות הילוד של האומנת יאָמר כלפי הבריות (לא יבוא ולא יהיה), שנפטר בעת היולדו. וכן היה. האומנת היתה מינקת כלפי הבריות ואם כלפי בנה. וגרו כל הימים יחד. והיה התנאי ביניהם: במלאות לילד שמונה עשרה שנה – יסעו כולם, שתי המשפחות, לירושלים. ושם הרשות בידי הורי הילד לעשות עם בנם ככל אשר ירצו, או להשאירו כל הימים בבית הגביר ויהיה גם היורש כבן ממש.

ומלכה בקנאת לבה גילתה את הכל. איך עשתה את דברה ואיך ידעה לגלות כל הצפונות? – לא נודע. נלאה כל איש למצוא איך הגיע ה“נייר” של התנאים לידה. ועד היום חידה היא.

אבל רבים, גם זרים ונכרים, שפכו על ראש האחות קללתם – כי היה לבה לב אבן ורחמי אחות ורחמי אדם לא ידעה.

וגם מן השמים שילמו למלכה כרעתה. בנה האחד לא הוציא את שנתו. זוכרים אנו אותו יום שבת שנפל הילד מן הגג ומת בו במקום. ואחר שנה או שנתיים חלתה הילדה ומתה ונשארו שכולים מכל.

ומרוב התלאות והיגונות חלתה הגבירה ימים רבים – ואמרו עליה כי לקתה במוחה, וכשהבריאה (לא לגמרי, כפי שנראתה אחר כך כל הימים) – חלה אז הגביר. שנים אחדות התהלך שבור וחולה לב. וממון רב נמוג בשנות הרעה האלו (ודאי ארכו כעשר שנים) עד כי דללו מעיניו. כאשר יאמר המשל: “להוציא ולא להכניס – תראה התחתית”. וכשנפטר – נודע כי עצמו חובותיו מאד. ולא נשאר לגבירה אלא פירורים.

לא עברו ימים מועטים ונתנה את דעתה על עליה לארץ ישראל. אספה את המעט אשר לה ונסעה לירושלים. וכשנפטר אחר כך גם בעלה של מלכה – קמה ועלתה גם היא לעיר הקודש.

הנה אלה הקורות, שיצאו מפי מקוצרים, כפי שנשארו בזכרוני. אבל אשרינו ומה טוב חלקנו שזיכנו הבורא לראות אותן בחיים כאן – בפרוש ירושלים את שלומה עליהן. זכות ירושלים עשתה זאת ובזכות התורה ודאי ודאי נסלח להן כל מה שחטאה אשה לאחותה.

והרב ח' יעקב שהיה משתומם ומשתאה לגלגולי האדם מידי הבורא שיבח את בוסה שרהג’י, שיפה יפה סיפרה, כאילו היתה “עד ראיה” לכל הענינים ושאל: שמא קרבת משפחה יש ביניהן?

– לא, קרבת משפחה אין כאן. אבל… אולי יותר מזה…

– יותר מזה? כיצד?

הרכינה הזקנה את ראשה ואמרה בענוה: אותה אומנת – אני הייתי.