א

מעשה בבן־עניים, נסים בוּטוֹן שמו, שעלה לארץ־הקודש לפני כחמשים שנה, הוא ואמו, בעודו נער, ואחר שנים, כשהיה בחור בן טו“ב שנים, בא לגור עם אמו בחצרם של העשירים ה”חנוכים" הסמוכה לקמרון גדול, ליד רחוב־הקראים בירושלים עיר־קדשנו.

והבחור לא ידע, שהעשירים כבר לא היו אז עשירים והחצר לא היתה חצרם, כי כבר נמכרה לנושים ולמלוים ואפילו הם בעצמם, החנוכים, אינם גרים בה עוד, זולתי בית־אב אחד נשאר שם, הוא ביתו של סיניור יוסף חנוך, המעמיד עוד פנים ונוהג מנהג גביר.

הבחור, שהיה חדש בירושלים, לא ידע הנסתרות בה ורק הנגלות היו לעיניו. הוא ראה לפניו את קלארה, בת הגביר סיניור יוסף, שהיתה יושבת על־פי רוב בחלון הגדול אשר בדיוטה העליונה ועבודתה בין ידיה והוא ישב בדיוטה התחתונה, ליד מפתן חדרו, חדר צר וארוך, מול המדרגות ומול החלון הגדול.

בני־אדם תולים עיניהם בפלאי הכוכבים במסילותיהם ועיני הבחור היו תלויות בעיני קלארה, שהיו בעיניו תכולות וזוהרות מזוהר תכלת שמים ולובן פניה היה מבהיק לעיניו יותר מאור הלבנה.

והוא לא יכול, מובן מאליו, לשבת כל היום בביתו ולהביט בפני קלארה כחפצו, כי שכיר־יום היה בבית־חרושת־עץ, אבל כל שהיה בביתו (ותמיד אץ־רץ לבוא לביתו) היה יושב על שרפרף ליד מפתן חדרו ותולה עיניו בחלון שמנגד.

ב

ובת הגביר ספק ראתה, ספק לא ראתה, שעיני הבחור תלויות בה כל רגע וכל שעה שהוא בבית, אבל ודאי הוא שלא נתנה דעתה עליו כלל, כי מה לה לבת־גבירים כבוּדה ויפה לבחור, עני מבני ההמון, שאף תואר־פנים אין לו ולא הדר בלבושו?

אבל הבחור לא חשב חשבונות הרבה. הוא אהב את בת הגביר ביום ובלילה, בחלום ובהקיץ, בשבתו בבית ובלכתו בדרך. ולא עוד אלא כל כמה שנתמלא לבו אהבה, נתרוקן ממחשבה.

והרבה נכספה וגם כלתה נפשו של הבחור, שתואיל בת הגביר לדבר באזניו דבר מן הדברים, ולא זכה לכך. שבעה חדשים כבר גר בחצר ועדיין לא שמע את קולה של קלארה מדבר אליו. ושהוא ידבר אליה, גם לא עלתה על דעתו. בחור תם היה, “קצר־פנים” (בּיישן) ושפל־רוח ולא ידע דבּר כמשפט הבחורים. וזולת זאת גם קצר־לשון ממש היה, כי לא ידע לבטא “ריש” ויאמר “יש”.

שבעה חדשים כבר גר בחצר ויהיו בעיניו כשבע שנים.

ג

ואמו של הבחור, בוּסה לוּנה, אשה תמימה, טובה ונדכאה (כי עינה השמאלית סמויה מעודה), ראתה אשר ראתה מהליכות בנה ותתעצב אל לבה.

ויהי היום ותּשב ותקח דברים עמו: לא טוב בני – אמרה לו – אשר תשא עיניך אל חלונות גבוהים. כבר אמרו המושלים: אל תעמוד במקום גדולים. ראוי לאדם שידע מקומו וגבולו, כפי שקבע לו הקדוש־ברוך־הוא. הן אמת, הלבנה בשמים ברה ותמה היא. העל כן יוָאל אדם לשלוח ידו להורידה אליו? שוב, בני, מדרך־לא־דרך זו ואלהים ישלח לך ברכה כחפצו.

ענה בנה ואמר לה: אמת אשר תדביי (תדברי), אמי, ידעתי כסלי, ידעתי. אבל לא אוכל לסוו (לסור) מדיכּי (מדרכי). ידוע לא אדע מה היה לי, אבל ידעתי נכונה אשר יהיה לי. וזה אשר יהיה לי: או כי אעלה למעלה אליה והיא תהיה לי או כי ארד חיים שאולה.

ובדברו הוריד ראשו ויבך בכי מר.

ותחרד האם מאד, אבל החרישה ולא דיברה דבר, כי למה תדבר לשוא? הן כאש תבער האהבה בלבו ואין בינה עמו. ואיש מודע וקרוב לא היה לה, כי תדבר אליו. אבל לנפשה דיברה יום יום לאמור: איכה ידמה בנפשו לעלות אליה? הן כגבוה שמים מעל הארץ כן גבהה ממנו. הכנפים יצמיח לו? או בדבר פיו יהפוך עפר לזהב לתת לה עושר וגדולה כיאות לה?

כזאת וכזאת דיברה לנפשה ולא ידעה מרגוע.

ד

הגיעו ימות הקיץ והחום גדל בארץ. בבתים רבו חליי הקיץ ובבּורות מעטו המים. ובחודש אב כבר דללו ואפסו המים מבורות ירושלים. אז יביאו ערביים ממעין השילוח נאדות־מים ומכרום בבתי־היהודים. גם מן הבורות הגדולים אשר בהר־הבית ישאבו ה“עסקר” (חיילים תורכים) מים ויובילום בנאדות לבתי החצרות.

ויהי ביום ששי אחד ונסים לא הלך לעבודתו, כי חש בראשו. ביום ההוא לא הביא ה“שקא” (שואב־מים) הערבי מים לבית־הגביר סיניור יוסף. השעה קרובה לחצות יום ואין מים בבית, לא לשתיה ולא לבישול. רבה המצוקה וגדולה המבוכה. כי הגביר ושני בניו הבחורים רחוקים בעבודתם מן הבית.

ראה נסים ברדת פעם קלארה ופעם הגבירה עצמה ולא ידע מה נפל בבית הגביר.

ויהי כצאת הבחור מחדרו והנה קלארה לקראתו. והיא פנתה אליו ואמרה: אנא, שכן נסים, היטיבה נא עמנו, אולי תצא לרחוב ותפנה כה וכה והבאת לנו “שקא”, יהיה אשר יהיה, והצלתנו מצרה.

שמע הבחור את שמו נישא על שפתי קלארה ותּיפעם רוחו. לבו הלם בקרבו ועיניו גדלו כמו ראו מראות אלהים.

אבל התגבר, אסף חילים ויען לה לאמר:

כן, סיניוייה (סיניורה) קלאייה (קלארה). הלוך אלך. כּצו־מלכה דבייך (דברך) לי.

שמעה שיחו בת הגביר, הסתירה צחוק משפתיה ותודה לו.

כצאת אדם לבקש מזלו, אם בארחות מדבר ואם בלבב ימים, או כבקש עבד נאמן למלא דבר־אדוניו ולו גם בנפשו, כן יצא הבחור ברחובות קריה למלא בקשת קלארה הגבירה.

וברחובות אין שואב־מים אף אחד. חקר ודרש ויאָמר לו: חג היום למוסלמים, על כן נעלמו עקבות השואבים.

אז יעמוד תחתיו לשית עצות בנפשו. הגה וחשב, עד כי רחש לבו דבר טוב. נזדרז ושם פניו ל“מחכּמה” (לבית־המשפט) אשר בשער הקרוב להר־הבית, כי שם מצויים הבורות הגדולים.

אמנם אסור ליהודי להכנס שם, אבל עמד שם וחיכה.

רבים הנכנסים ורבים היוצאים והוא צופה ומצפה להשיג חפצו. ויהי כי ארכה לו העת וירא אחד השמשים המוסלמים מ“בית־המקדש” צועד לקראתו.

ניגש אליו והגיד לו דברו, כי ישיג לו נאד־מים.

– חג היום, בחור, אין שואבי מים היום.

– ידעתי, אישי, ידעתי. מצא אתה נאד מים באשר תמצא, צוה לאשר תצוה, כי ימלאנו מים ויביאנו הנה ואני אשא הנאד על גבי.

והוא נתן לו שכרו מג’ידיה (מטבע בת ארבעה שקלים) – שכר רב מאד.

כעבור שעה נשא הבחור נסים נאד מים גדול, בן ששה־שבעה דליים, על גבו.

בהגיע נסים אל ביתו יצאה אמו מחדרה והנה מראה זר לעיניה. זה נסים עולה במדרגות הגבוהות והוא ככורע תחת משאו. עמדה האם תחתיה ועיניה דומעות, אומללת, בני – דובבו שפתיה – אשר תשא על גבך משא כבד מנשוא למען עלות לבית הגבירים.

אבל הגבירה ובתה נשאו קולן בשמחה ועמדו ושיבחו מעשה חסדו וגבורתו.

הגישו לו שרפרף קטן בחדר הגדול, כי ישב וישיב רוחו וייבשו פלגי זיעתו. אז יספר להן כל אשר עמל ויגע, עדי מצא מוצא למים. ושתיהן, האם והבת, שמעו קוצר לשונו בדברו, כדבּר ילד קטן, הסתירו צחוק משפתותיהן והראו לו פנים טובות.

ובסור האם לחדר־הבישול לעבודתה ניגשה וישבה קלארה למולו והוסיפה לדבר עמו.

ונסים, בראותו את קלארה לפניו וזוהר פניה כזוהר החמה ולובן זרועותיה כלבנת השלג, היה בעיניו כחולם בהקיץ.

– ראה אראה – אמרה קלארה לשון־חלקות – כי טוב לבך, אשר טרחת ויגעת כל הטורח הזה להיטיב עמנו.

למענה, השיב לה נסים בחדוה, נכון היה לבוא באש כאשר בא במים.

ותוסף ותשאלהו על מוצאו, משפחתו ופועל ידיו – ויען לה ככל אשר היה בפיו.

ועוד שאלתהו: מה הסב דבר בואכם ירושלימה?

החריש נסים רגע ואחר ענה לה:

– המזל, סיניוייה קלאייה, גלגולי מזל.

– כן אמרת: הכל תלוי במזל. והאם טוב לכם באשר הנחה אתכם המזל?

– כי באנו לגוּיי (לגור), בעיי (בעיר)־הקודש, טוב לנו, וכי אינה לי המזל לגויי בחצייכם (בחצרכם) טוב לי שבעתיים.

– אכן גדולות תדבר ואני לא ידעתי.

אז השיב לה ואמר, אשר מזוהר עיניה ואור פניה גם אבן מקיר תדבר.

– אכן גם משל ומליצה תדבר – אמרה ותצחק בקול גדול.

היא שבה לעבודתה ונסים יצא מעם פניה כצמא אשר רוה ממעין מים חיים.

ה

בכוח הראיה ההיא, אשר ראה נסים את קלארה, התהלך ימים רבים כהתהלך איש בנאות־שדה נגוּהות־שמש. וכשמור איש מטמון יקר בחובּו כן שמר נסים זכר היום בקרבו ולבו עלץ וכל מעיניו פצחו שיר ותהילה לאל בורא עלילות.

ואולם מלב קלארה חלף הכל כאשר חלף היום ההוא. ולא זכרה עוד לבחור טרחו ויגיעו וטוב לבו – ותשכחהו. וכעלות פעם זכר שיחו על לבה, וחלף מהר עם צחוק קל על שפתיה.

ונסים, עם כל זאת, לא ראה רעה ואון בבת הגביר, או ראה ועשה עצמו כלא רואה. ואולם לאזני אמו הצדיק אותה לאמר: איכה תשוב לדבר עמו והוא אחד דל ואביון? די לו אשר ביומו נתנה לו שכרו, האירה לו פנים ולקחה עמו דברים. ואם קצרה ידו מהושיע לעצמו, מה היא כי ילון עליה?

אכן ככל אשר אזלה ידו להושיע לו, כן שמר את דברו בלבו.

ו

מקץ שנתים ימים האיר פתאום המזל פניו לנסים.

איש לא ידע ואיש לא פתר את הדבר, אם מציאה מצא במחשכים, אם ירושה ירש מקרובים רחוקים, או כי בדרך נס ופלא הגיע ממון לידיו. אך זאת נודעה לכל: חדל הבחור מעבוד כשכיר־יום בית־חרושת־העץ ופתח חנות לממכר מיני טבק וגם לחילוף מטבעות.

וכהיותו מעודו מצניע לכת ותמים־דרך כן הלך בנתיבו החדש. עם בוקר יצא לחנותו ועם ערב שב לביתו. בגדולות לא הלך, שמחות לא רדף ובסוד־מרעים לא ישב. גם את חדרו הצר בדיוטה התחתונה לא החליף באחר טוב ממנו. והבריות, מהם ראו גנאי בו שהוא צר־עין וידו קמוצה. אמרו: אם מידת הקמצנות מגונה היא לכל איש, על אחת כמה וכמה לבחור צעיר לימים. ומהם סיפרו בשבחו ואמרו: בחור תם הוא ושפל־רוח ואין לבו הולך אחר פאר והדר. אשרי אמו, שככה הוא.

אבל משהתחיל שולח ידו בסחורה וקָנָה ומָכַר בסיטונות מידות גדולות מכל מיני מרכולת, התחילו הסוחרים תוהים על טיבו של בחור זה, שנראה בעיניהם משונה מאד. הריהו פיקח ותם כאחד, רך כקנה וגם קשה כאבן, פעמים מבטל דעתו מפני דעת אחרים בקלות ופעמים נוהג עקשנות וקשיות־עורף, אפילו בא על ידי כן לידי הפסד. יש והוא סח עם סוחר בדעה צלולה, מתוך תפיסה קלה וטובה בענינים, ויש דעתו מבולבלת עליו ולא ידע כלכל דבריו כמשפט.

אמו לבדה ידעה, שכל תהפוכות לבו מקור אחד להן. היא, בת הגביר, ציר מהלכיו ותכלית פעליו. והיה בגבור אמונתו בלבו, כי יצלח ויעלה אליה והיא תפול בחיקו – יראה בטוב עולמו והוא שקט ורך, ובכרסם הספק בלבו – יחשך עולמו בעדו ואין שלום ברוחו. בגללה לא יצא ולא יבוא בין הבריות, בגללה לא יחליף את דירתו. והיא, שאף הגה לא תשמיע לאזנו ואף מבט־עין לא תאצל לו, הרי היא אוחזת בצוארו כצייד האוחז בצידו.

על כן התעצבה אמו אל לבה ולא ידעה שלוה ולבה ניבא לה רק רע כל היום.

ז

והבחור נסים הולך ומצליח בדרכיו. כעבור שנה מאז החל לעסוק בסחורות מרכולת כבר נודע בין הסוחרים כאיש בעל כסף ובעל “חוש” משונה למסחר והיה מקובל ביניהם כמו שהוא, כלומר, בעיני אלה היה בחור ישר ותם ובעיני אלה – ערום מיתּמם, שמזימות בלבבו.

ואז כבר ידע והכיר נסים, שהגביר סיניור יוסף חנוך אינו גביר, שזה שנים מספר מטה ידו ואילמלא שנים מן הסוחרים, שזכרו לו חסדי ימים עברו והצילוהו פעמים מצרה, לא היה מחזיק מעמד עד היום.

ומחשבות הבחור התחילו סובבות וחוזרות כל הימים מסביב לגביר. בחשאי ובעקיפין חקר מהלכו ודרש למעמדו וידע אל נכון מאמציו ומצוקותיו. וכיושב במארב שעה ארוכה בלא ניע ולא זיע ומצפה עד בוא הרגע הנכון לשלוח חץ אל טרפו, כן ציפה הבחור באורך רוח ליום, שיבוא הגביר לדפוק על דלתותיו.

כתמול שלשום היה מסביר פנים לגביר ונוהג בו רוב כבוד ויקר, קם ממקומו בעברו על־יד מפתן חדרו ודרש בשלומו בענווּת ושם עצמו כלא־יודע כל עיקר מצבו וכרואה בו אותו הגביר המכובד מאז.

והגביר, בעברו בימים ההם ליד מושב הבחור על מפתן חדרו, יש יעמוד רגע וישאל אותו משהו או יאמר לו דבר שאינו מעלה ואינו מוריד. ובדברו עמו והיה כאיש הבוחן כלי סגור להבין ולדעת, כיצד כלי זה נפתח.

ויהי היום, והימים ימי סוף אב, הקדים הגביר לשוב לפנות ערב לביתו ונסים בוּטון יושב על מפתן חדרו.

משנכנס הגביר לחצר האט צעדו ובמטפחתו אשר בידו העביר זיעת אפיו ויאנח ויאמר:

– הו, מה נלאיתי מהחום הגדול הזה, עוד מעט וימעדו רגלי.

– אנא, אדוני – השיב נסים – יואיל בחסדו לישב מעט עד השיבו יוּחו (רוחו), גם ישיב יוחי (רוחי) לכבדני בחבייתו (בחברתו).

ויואל הגביר לשבת על כסא לימין הבחור.

ואחר אשר החליפו כמה דברים אשר לא עם לבם אמר הגביר לבחור: ואתה, כפי ששמעתי, בחור בן־חיל אתה ויד ושם לך בין הסוחרים, עשה והצלח, בני!

– אשמח מאד, כי אמצא חן בעיני אדוני.

– ברוך תהיה לאלהים ותשכיל בכל אשר תלך.

– אודה לה' ואודה לכבודו על טוב לבו.

– ומאשר אראה, כי לא תלך בחברת בחורים כי אם “אתה וביתך אתה וחנותך”, ידעתי, כי עשה תעשה וגם יכול תוכל, אך אחת דע ושמור, בני – נקיון כפים. כי זה העיקר. הישמר לך ושמור נפשך מאד. וכי תאבה לשאול עצה ולהבין דעה במקח וממכר או בשער העולה ויורד, וכיוצא בזה, נכון אני להיות לך לעזר אם ברוב או במעט.

– אודה לאדוני, כי מצאתי חן בעיניו. ואני מכבי (מכבר) אמייתי (אמרתי) לבקש עצה לעתים מכבודו, אך חששתי פן אהיה למשא.

– לא, לא, בני, בחפץ לב, בחפץ לב.

–הנה עתה יוצה (רוצה) הייתי לדעת, האקנה אוייז (אורז) המובא עתה מעבר לים, או כי אחכה עוד זמן־מה?

– איזו כמות בדעתך לקנות?

– חמישים שק. נאפוליון וחצי השק.

– אדמה, גדול הסכום מדי, למה תשקיע הרבה בסחורה אחת?

– לא, אדוני, כבי (כבר) קניתי שלשום סוכיי (סוכר) בחמשים נאפוליוניס וקמח אמייקאי (אמריקאי) בשבעים נאפוליוניס.

– אם כך, טוב הדבר.

– ועוד שאלה לי לאדוני. יש בייצוני (ברצוני) לקנות כמות גדולה שמן־אדמה (נפט), אבל אני לבדי אין בכוחי לקנות הייבה (הרבה). הייתי מבקש שותף. אשמח מאד, אם אזכה לסחוי (לסחור) עם כבודו. חצי הסכום כבודו וחצי הסכום אני, בסך הכל מאתים נאפוליוניס.

– כך? אולי צדקת. רעיון טוב הוא. אחשוב בדבר. אבל… לא, הפעם לא. אין בדעתי הפעם. תקנה לבדך כפי יכלתך.

– תמה אני. נדמה לי, השעה טובה. מובטח ייוח (רווח) גדול.

– יש דברים בגו, בחור. סוחר סוחר ומהלכו. אבל לא ידעתי איפה מחסן סחורותיך?

מחסן קטן לו, ענה הבחור. אין הוא צובר סחורות במחסן. הוא מעביר מיד ליד. מוטב, לדעתו, מעט רווח בזמן קצר מאשר להלין סחורה במחסן זמן רב. תדיר הוא גורס: לא תלין…

– כך… כך… לפנים הייתי גם אני נוהג כך. אבל בדרך כלל נהגתי אני: “טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. אבל זה זמן אשר פרשתי מסחורות מכולת.

– ודאי כבודו יודע דייכו (דרכו).

מכאן ואילך הואיל הגביר וישב לעתים עם הבחור ושוחח עמו בעניני מקח וממכר, בסחורות ישנות וחדשות.

ואחר כך הגיעו “הימים הנוראים” וימי חג הסוכות – ולא נזדמן הגביר עם הבחור בימים ההם.

אבל כחלוף ימי החגים, למחרת אסרו־חג של סוכות, כשנכנס הגביר לחצר לפנות ערב, ביקש את הבחור לשבת עמו בפינת החצר.

– יש עמי – אמר לו בקול נמוך – לשיח עמך בענין כמוס. ואני ידעתי, כי לב נבון עמך לשמור סוד ולהבין דבר.

– כשמוע בן דבר אביו כן אשמע דברו.

– טוב, בני. ידעתי והכרתי טוב לבך. הנה עתה דרוש לי לענין דחוף מאד סכום ממון. וכיום – דוחק גדול בקופתי, יש ויקרה כדבר הזה.

– ודאי, כזה וכזה יקרה לכל סוחר.

– ועתה הייתי מבקש עזרתך… להלוות לי סכום מסוים. הכרתיך, כי איש חסד אתה, ולבי אומר לי, כי תעמוד לימיני…

– כל אשר בידי לעשות אעשה מחפץ לב. – יברך ה'. אבל… עלי לגלות לך הכל… את כל אשר עמי… (וקולו רעד בדברו) אני… מטה ידי… כשלתי… עוד מעט ואפול לבלי קום…

– חלילה, אדוני, לא יבוא ולא יהיה…

עצר הגביר דמעותיו בגרונו ואמר: שלש מאות נאפוליוניס היו מישרים גבי; קרוב למאתים עלי לפרוע חובות והשאר לפתוח חנות־מכולת לסיטונות. בני ישבו בחנות. אפשר ממזלך יאיר גם לנו המזל פנים. ומשכון אתן לך, בית קטן, שרשום על שם “משפחתי” (אשתי); שויו כמאה וחמשים נאפוליון. ועל שאר המאה והחמשים אתחייב בשטרות ואפרע לך בשיעורים קטנים למועדים קבועים. רצונך, תבוא עמי מחר ואראה לך את הבית הקטן.

– לא אלך ולא אבוא, אדוני, ואת הכסף נכון אני ליתן בידו מחפץ לב, בלא משכון ובלא שטר.

– בלא משכון ובלא שטר? מה אתה סח?

– פשוטו כמשמעו. רוצה אני ליתן הממון נתינה עולמית, אבל אם מצאתי חן בעיניו ירשנו לגלות ל“חסדו” סוד שיש בלבי.

– גלה, בני, ואשמעה.

– ולא “יקח” (יאשים) אותי על דברי?

– אין חטא בדיבור־פה.

– אם לא ישית עלי חטאות, הנני להגידו: אני מבקש מ“חסדו” את ידה של קלארה. אהבתיה מיום שראיתיה. כל חלומותי וכל מחשבותי – היא. לא אשאל כסף ולא אדרוש שום תנאי, ולא אבקש שום דבר בשבילי. כבודו יבנה את עצמו ויתן לי לבנות ביתי.

– הבינותי, הצדק עמך – אמר וקולו עלה כאוב מארץ –כך, כך, זה דמות המזל תמיד. שני פנים לו. צד אחד ששון וצד שני יגון. למה הדבר דומה? למי שניצל מתליה ופגע בו חץ. אבל אין אני אוטם אזני. תן לי מועד ואחשוב בדבר. אכן השעה דחוקה עלי מאד. אחשוב יום־יומים ואראה. מה יגזור המקום עלי.

ח

לולא מידות נאות ונימוסים טובים של גבירים, בפרט של מי שהיו גבירים, שאין מרימים קולם בדברם ואין מגלים ברבים קלונם ומקפידים מאד על כבודם, כי אז היו קירות הבית נבקעים מבכי וזעקה בשעה שדיברו שם על גזירה קשה זו, שירדה על ראשם.

רק אחר שנאבק הגביר שני ימים עם מצוקת נפשו לבדו ולא מצא מוצא אחר לו, גמר אומר לגלות הדברים לבני ביתו. בערב ההוא, בשעת סעודת ערבית, ראו בני הבית, שפניו קדרו משחור וקולו חנוק בדברו. ומשגמרו הסעודה נכנס לחדר הגדול וישב שם לבדו שעה ארוכה. ואחר נשמע קולו בקראו: קלארה!

– יצוה אדוני! – ענתה ממקומה, כי כן יענו בני גבירים דרך כבוד לאביהם.

עמדה קלארה לפניו, מחכה למוצא שפתיו.

ראי, בתי יקירה לי – אמר חרש – טרם אשיח עם איש אשיח עמך. יודע אני, שהדבר אשר אגיד לך יבוא כרעם על ראשך. אבל אולי, אולי תוכלי לשאת זאת הגזירה. ואז תהי משכורתך שלמה מעם אלהי ישראל, ולא – לא אראה כל מגרעת בתשובתך, ואני כאשר אבדתי אבדתי.

והיא עמדה כמשתוממת, אף כי בלבה ידעה מאד כי על אודות הבחור ידבר עמה, כי ראה ראתה ממקום שבתה בדבּר אביה פעם בפעם עם זה, אך שמה פניה כמו לא תדע דבר ותאמר: אל נא, אדוני, כל אשר אשמע מפי “חסדו” טוב יהיה בעיני. אם מפי אדוני אבי יצא הדבר, גם לו יהיה רע, יהפך לטוב.

אז אמר לה לשבת על ידו ויספר לה את כל הדברים, כי רצון הבחור להושיע לו בבקשו את ידה וגם דבר הכלימה הגדולה המרחפת על ראשו הודיעה, כי אם בעוד ימים מספר לא יפרע חובותיו, יוקח למאסר ואין מציל.

וקלארה לבשה כשריון שלות־רוח ולא נתנה דמעה לעלות על עיניה, פן יראה אביה ושב מדברו, ותען ותאמר לו: אתפלא על חסדו, האם הרעה אשר תשיג חלילה את אדוני אבי, לא אותנו תשיג? ואני, האחפוץ חיים, אם אראה חלילה את אבי בקלון? לזאת אפוא, כל אשר עלי לעשות בחפץ לב אעשנו.

אז קם אביה ויחבקנה וינשקנה, ואחר שם לחבקה ולנשקה ויקרא לכל בני הבית אליו.

ובספר האב באזניהם את כל הדברים האלה קמה דומיה גדולה בבית, כמו נפחה קלארה נשמתה לעיניהם. האם הורידה ראשה ובכתה חרש בכי מר לנפשה. ושני הבנים נאלמו דומיה באין מלה בפיהם. היקומו וידברו דבר לחלץ את אחותם משברה? הן על ראש אביהם יפסעו. ואם על ראש אביהם יחוסו ונפל הגרזן על ראש אחותם. אותה שעה דומה היתה המשפחה כמו עמדה בשביל צר ככף־רגל, תהומות ים מזה וקיר סלע זקוף מזה, מאחריהם שממה ולפניהם אימה.

ט

יש צוחק בפיו ולבו דמעה, יש ההולך לאור היום וצלמות בעיניו. כן צחקו בני הבית בשמחת ליל־האירושים ולבם סף דמעה, וכן התהלכו כה וכה לאור המנורות הגדולות וצלמות בעיניהם.

ואולם כאשר יגור איש הולך לניתוח פן ימצא מותו בתיקונו, כן יראו בני המשפחה, איש איש לפי מוסר לבו, משלחם את בתם ואחותם לחתונה זו.

וקלארה עצמה ניסתה עוד פעם אחת לבקש מנוס לה.

ימים מספר אחר האירושים מצאה קלארה עצה, כי ילכו בני הבית לשעה ארוכה והיא נשארה לבדה. איש לא ידע דבר מאשר עם לבה. ולנסים הודיעה בלאט, כי יסור אליה עת תהיה לבדה.

בבואה לא גילתה לו פנים טובים או רעים. אך דברים גלויים דיברה עמו:

אל נא תדבר אתה דבר, אמרה. ידעתי, ברוב או במעט, כל אשר תאמר. תן לי ואדבר ואתה תשמע. הן ידוע תדע, נסים, לא בחרת לך עלמה, כי אם רצחת עלמה. בשלוש מאות נאפוליונים רצחתני. ואם גם אינשא לך ואהיה עמך ובנים אלד לך, שנא אשנאך כל ימי. ועתה אבקשך בקשה אחרונה. הנה הואלת להגדיל חסדך עם אבי. כולנו מודים לך באמת על זאת. ואולם התאבה לעשות את חסדך טהור וזך בלי שתגאלנו בחטא ובלי שתרמוס אותי ברגליך? התוכל להעניק לאבי את הכסף בתורת מלוה ובמשכון כמשפט מלוים טובים? אז יהיה חסדך לצדקה ולישע לכל.

אל נא תיחפז לענות, חכה ואכלה דברי. לא אאלץ אותך למלא בקשתי. אכן הגדתי לך את אשר עם לבי, אבל הברירה בידך, אם תיאות ואם תמאן. כפי אשר תגמור אומר, קבל אקבל. אך אחת אבקש ממך: אל תספר דבר לאבי מכל אשר דיברתי עמך כעת. אם תספר – אטרוף נפשי בכפי. היועץ עם לבך, לבדך, ואחכה למענה־פיך שבוע ימים.

י

והבחור נסים, שידע מאד לשית עצות בנפשו לבדו בדרכי מקח וממכר ובשבילי בשער העולה ויורד וראה תדיר נכונה ומצא הצלחה, לא ידע ולא הבין עתה, מה מענה יביא לקלארה אהובתו. אובד עצות, כגלמוד תועה בישימון, התהלך יום ולילה. מו הנמנע כי ידבר דבר עם הגביר. הן בנפש קלארה יתנקש. והאם מפי אמו יבש עצה? גם בלי אשר תדע אמו דבר, לא תחדל דמעה מעינה יומם ולילה. ואיש מודע נאמן או שאר־בשר, כי יבקש עצה מפיו, אין לו.

נדדה שינה מעיני נסים. גם מאכלו לא מאכל ומשקהו לא משקה. גם עסקו זנח וסגר חנותו. אל מחוץ לעיר יצא, בדרך להר־הזיתים הלך, ירד אל עמק קדרון ועד קבר רחל, ליד בית־לחם, הרחיק צעדיו. יום אחר יום יצא בארחות שוממות, לבקש עצות לנפשו, מענה לקלארה ארושתו.

אבל הלוך הלך נסים לבקש פתרונות וימצא חידות. חידות לאין ספור המו בלבו והלמו בראשו. היאות, כי תלך קלארה מעמו? הן חמש שנים נכסף, חלם, עמל וקיוה, התענה יום ולילה בתקותו, כי יראה חיים עמה – ואחר כל אלה תלך מעמו? ואם תלך – למה לו חיים? ואולם היטרוף הוא נפשו בכפו למען קלארה, כי תראה היא חיים וגיל? אכן אהוב יאהבנה כנפשו, גם נכון הוא לתת נפשו תחת נפשה – ואולם הזה חפץ אלהים מעמו? ומדוע יחפוץ אלהים זאת מעמו? ולמה הביאהו גורלו ממונסטיר הרחוקה עד ירושלים הקדושה וקירבהו לזאת החצר ומילא ידיו כסף וזהב? או אולי גזר־דין אלהים הוא, כי בא יומו עתה להיכרת מהחיים? אבל למה גזר אלוה דינו להכריחו מארץ חיים בעת עמדו על סף אשרו? אי אפשר. שומה עליו להיות לאיש לקלארה, כי כן סלל הגורל דרכו מאז צאתו ממולדתו ועד היום הזה? הייטב לו, אם יבחר בדרך זו? והן אמרה: שנוא תשנאנו כל ימי חייה. היבטח בחסד אלהים, כי תצלח דרכו מחר כאשר הצליח בדרכו תמול ושלשום?

איזו הדרך יבור לו?

איה נביא, איש אלהים, כי יגיד לו דבר וידע?

כסוב הכוכבים במסילות לילה לילה, כן סבו שרעפיו אלה ושבו וסבו עליו בלכתו בהר ובגיא, בנחל קדרון או בדרך חברון.

ויהי ביום החמישי לנדודיו והוא עייף ויגע ואין־אונים – יום אחר יום עינה בדרך כוחו ולחם לא אכל גם תמול גם שלשום ורק מים שתה בכל אשר הלך בחום השמש – ורגליו הביאוהו לעת הצהרים על יד הבריכה התחתונה בדרך העולה ירושלימה וישב על אחת האבנים להשיב רוחו.

ויהי כי פקח עיניו ויתפלא וישתומם מאד אשר שוכב הוא במיטתו בחדרו. ובחדר אופל בין־הערבים. אין קול ואין הגה בבית, ואמו יושבת למולו, והיא קמה והעלתה אור במנורה ותשב למקומה ותרא והיה עיניו פקוחות הן ולא דיברה אליו דבר לבלי הכביד עליו.

– – והנה איש נכנס החדרה. ליד אמו עבר ולא אמר לה שלום, וגם היא לא שעתה אליו. ופני האיש ידועים לו (אם כי לא מודע קרוב היה לו), הוא ר' מאיר, איש־בבל, תושב ירושלים, וזקנו ארוך מאד ועד ברכיו יגיע. ניגש אליו האיש ודיבר אליו דבר ברור: אמור לה: בחיים תקוה, אולי ישוב האל וירחמנו. ויפן ויצא את החדר.

ונסים אמר לשאת קולו ולקרוא לו ולא יכול דבר.

והנה שב האיש, כהכּנסו בראשונה נכנס בשניה. ואולם עתה לבוש היה מדים לבנים, כמשפט יום הכפורים, ומצנפת גדולה מאד על ראשו. ויקרב אליו לעיני אמו ויאמר לו: קום, בני, תן ידך ואקחך אליה ויתחזק נסים ויקם על רגליו וידו שלוחה לאחוז ביד ר' מאיר – – והנה קמה אמו מבוהלת ותאמר לו: למה תקום, בני, שכב, הרגע.

אמר לה נסים בקול לחש מאין־אונים: אנה הלך? ומדוע לא דיברת אליו דבר?

– אל מי, בני?

– אל ר' מאיר בבלי, הן ראית אותו… בבואו… ובצאתו… הן שמעת… אשר דיבּר… למה לא פנית אליו?

– לא היה בזה איש ולא פצה את פיו – חלום חלמת, בני – חלומות טובים עלינו.

אז יזדקף נסים וישב במיטתו ויאמר: החלמתי? ההיו עיני עצומות? הגידי לי, אמי!

– לא ישנת, בני, עיניך פקוחות היו כל העת.

– ואיכה לא ראית ולא שמעת דבר?

ותבך אמו חרש ולא השיבה דבר.

הבוקר היה ונסים התחזק ונחפז לצאת ולבקש את ר' מאיר בבלי, ויאָמר לו, כי נסע האיש ב“שליחות” לארץ מצרים בראשית הקיץ.

ויאמן נסים ויבטח, אשר השמים הראו אות לו למלטו מרעתו. אז ישלח מענה לקלארה לאמר: איש פלאי אמר אלי כדברים האלה:

אמור לה: בחיים תקוה, אולי ישוב האל וירחמנו.

יא

מן הנמנע להעלות על גליון כל אשר קרה ועבר בימי חג הכלולות של קלארה ונסים. הן רבו הקרואים, קרובים ורחוקים בשבעת ימי המשתה ולאיש ואיש רחשי־נפשו והגיגי־לבו מאשר ראה והרגיש בזאת החתונה. רב לנו אם נאמר: לא היתה מעולם חתונה אשר יבכו בה רוב בכי, בסתר בסתר, כאשר בכו בני המשפחה, מקורבים ומרוחקים, בחתונה הזאת, ומעולם לא נתכסו היגון והעצבון במסוה של שמחה וששון כאשר התכסו פה. הכל שמו על פניהם מסוה, המדברים והשומעים, המברכים והמזמרים, קרובי משפחה וזרים. גם הרבו השמחה והגדילו הזמרה יום יום ולילה לילה, כאשר ירבּה איש מר־נפש לשתות לשכרה יינו, למען השכיח יגונו. ויודעי דבר אמרו: אף הכלה, אשר לבשה עדיים יקרים למכביר, צמידי־זהב גדולים ונזמי־זהב כבדים וענקי־פנינים לגרגרותיה ואבני פטדה וברקת משובצות לרוב בשערותיה – לא היו כל אלה כי אם מסוה־ברק. כי לא מידי החתן היו לה כל אלה – ממנו לא חפתה לקחת כל עדי זולת טבעת הקידושין – כי אם בשאלה שאלוּם לימי החתונה מבית־ממכר־פנינים להגדיל פאר והדר.

אולם אך כלו ימי החתונה וכבר ידע נסים, מה כבדה יד קלארה עליו. דברה הראשון, אשר דרשה ממנו, נפל על ראשו כמהלומת־אבן וכמעט כרע נפל תחתיו. כי דרוש דרשה ממנו לשלח את אמו מביתו. לעולם לא תגור אמו יחד אתם. בטרם תבוא היא לביתו, עליו לשלח את אמו. אם יאבה לפקוד את אמו באשר תגור כל הימים וכל הלילות, לא תמנע זאת ממנו. ולא עוד אלא שמוח תשמח, כי ירבה לפקוד את אמו וירחק אותה שעה ממנה, קלארה.

מה אומלל נסים בשלחו בידיו את אמו מביתה (בקצה הרחוב שכר חדר לה). הן כפושע הרוצח את הנפש כן ראה את פעלו זה. ואולם אמו, בענוות רוחה, דיברה טובות באזניו ולא התאוננה כל עיקר.

וזולת זאת עוד רבּה התמורה בחצר. הגביר עקר דירתו מכאן, כי הגבירה, אֵם קלארה, אמרה, יכול לא תוכל לראות יום יום ביגון בתה. דיה כי יודעת היא, אשר נקבור נקברה בתה בחייה ואיכה תראה ברעתה כל הימים? ואולם קלארה עצמה מאנה לצאת מן החצר ולא הטתה אזנה לחפץ בעלה לעבור לבית אחר יפה וטוב. כי אמרה: מה כי תחליף קברה בקבר יפה ממנו? ורק מן החדר שמלמטה עברו לחדר גדול ממנו באותה דיוטה.

זאת כל התמורה אשר קמה בחיי נסים החדשים.

ואת אשר דוה לבו במסתרים ואת אשר השביעתהו קלארה תמרורים יום יום ולילה לילה לא ידע איש, כי לא היה לנסים איש קרוב וידיד־נפש לשפוך לפניו מרי רוחו וצפונות לבו. אך כל עין בוחנת ראתה, כי הולך האיש בנתיבו נדכא ושפל־ברך כהלוך איש נושא משא כבד מנשוא.

יב

כעבור כמה חדשים – וקלארה הרתה אז ללדת – שמע נסים לפתע, כי שב ר' מאיר בבלי ממסעו וילך אליו כלכת איש לקבל פני אחד הקדושים.

ור' מאיר בבלי איש תם וירא־אלהים, הוגה בתורת ה' ומצניע לכת. ואולם עם למדנים ידועי שם לא נמנה והוא איש נצרך וקצר־יד.

משסיפר לו נסים את קורותיו אחת לאחת התפלא האיש והשתאה מאד. ידוע לא ידע דבר מכל הדברים האלה, ויאמר לו, ראה אראה, כי צדקתך היא ולא צדקתי. אתה זכית לרמז משמים, לא אני. גם לא אדע, על שום מה בחרו מן השמים בי לגלות רמז זה לך. אפשר רצון־שמים הוא, שאעמוד לימינך ואהיה עמך, כי אין לך – כאשר אמרת – קרוב ומודע בארץ. אם כן הוא, נכון אני להיות לך ידיד נאמן כאח.

ואם גם הועם הזוהר וסר הפלא מעל ראש ר' מאיר בבלי, נעמו דבריו באזני נסים, כי הכיר בהם יושר־לבו וענות־רוחו. ומאשר נכסף באמת לאיש קרוב וידיד לו קירב אליו את ר' מאיר ויענק לו מפעם לפעם מתּת, וכן היה “החכם” לאיש־סודו ולרועה נאמן.

ואולם לא ניתּן לנסים לאָרח את עמיתו בביתו. רק פעם אחד הביאו אל ביתו ולא יסף. מששמעה קלארה דברים, שסח לה נסים, כי זה האיש אשר נראה אליו ב“חזון”, פקדה עליו לבל יראה עוד לפניה. מאז היה ר' מאיר פוקד את נסים בחנותו הקטנה והוא קבע לו שם מקום על שרפרף קטן לצדו. וכאיש נגוע מחלת־עור אשר יתגרד בלי הרף למצוא מרגוע לכאבו, כן הוסיף נסים לשיח ולגלות סתרי לבו לפני ידידו. ור' מאיר, אף כי דאב לבו לשמוע עינוייו של נסים מידי אשה קשה זו, הטה אוזן והקשיב ברצון לענינים הנסתרים של רעהו. משל לאדם שאוכל פלפל חריף; גם כי תיצרב לשונו, ינעם לו לאָכלו.

יג

כחדשיים ימים אחרי קום קלארה מלדתה את בנה הבכור, את שאול, ישב ר' מעיר כדרכו בחנות ליד נסים. משהכיר שפני רעהו קודרים היום מכל הימים, שאלוֹ לסיבת הדבר.

– הן “חמת המלכה” ודאי שככה מעט מעת היות ילד בחיקה.

– אל ישאל ייבי (רבי) מאיי (מאיר)… אש שוייפת (שורפת) לבי.

– בר מינן, בר מינן (לא עלינו), מאי הוה שוב?

– שלחה אש בעצמותי… אש שלחה…

– מה פירוש?

– אתמול לקחתי הילד בזרועי. שמחתי עליו כשמוח אב על בנו, נשקתיו וחיבקתיו באהבה. עמדה היא והביטה אלי וצחקה צחוק יע (רע) בדייך (בדרך) בזיון. וכאשר שאלתיה, מה כי תצחק ככה? השיבה לי בלעג וקצף: עליך אני צוחקת!

– למה?

– כי אוהב אתה כל כך את בני – השיבה.

– פשיטא – השבתי לה – גם בני הוא וגם אני אוהבו, שהוא בנך.

בני הוא – געייה (גערה) – לא בנך! לשוא תשמח. אל תשמח! לא בנך הוא. הנה דע לך – וימס לבך.

ביקשתי לדבר עמה ולהשקיט כעסה. לא תפסתי באותה שעה, למה היא מתכוונת. אבל היא צווחה: דום! בל אשמע קולך. רוצח נפשי אתה, שנוּא אתה לי – די!

אמר ר' מאיר לתומו: על גערות שלה אתה מיצר כל כך, ר' נסים? אמת, צער הוא לבעל, שאין שלום בביתו, אבל כלום הצער והלעג שלה חדשים הם? הן, לדאבת נפש, הסכן הסכנת לכך – מאהבה שבלבך אליה…

לא… לא, ר' מאיר… אלה הם דברים חדשים. דבר זה שאמרה אתמול – סכין דקרה בלבי.

– מה כי אמרה? דברי שטות! “לא בנך”, “רק בני” – כך סחות נשים שדעתן קלה.

– דעתה של זו, יודע אני, לא קלה – חמוּרה, חמורה מאד היא.

– מה תמשוך צער על עצמך? מה איכפת לך שאמרה? תאמר!

– זה פצע ישן בלבי. עתה נפתח ודמי שותתים…

– מהו פצע ישן? כיצד? מאימתי?

קירב נסים פיו לאזנו של ר' מאיר וסח לו, קול לחש בדרך סוד, שבליל החופה, “לא היה כלום” לא נתנה לו כלל לקרוב אליה. בידה החזיקה צנצנת קטנה ואמרה: הרעל מוכן בידה. אם יגע בה הלילה, תשתה לעיניו ויבוא הקץ לחייה. אף אם יספר דבר מן הדברים האלה למי שהוא, לא תתמהמה ותאבד עצמה לדעת. אלא עליו להמתין עד שתתרגל אליו. היא בעצמה תגלה לו רצונה הן יודע הוא: מוצא פיה תשמור. ימתין לה לפחות חודש ימים. רק לא עכשיו.

וכך היה. כחודש ימים לא היה כלום ביניהם. לא ראה אף טפח מגופה. כאשה זרה היתה לו.

– אה… אה… במחילה, ר' נסים – שאלוֹ ה"חכם: – וסימן־בתולים, “ופרשוּ השמלה”, היאך היה כל זה? אם לא ראו למחרת היום כלום – הא כיצד שתק העולם? הא?

– אל ישאל, אל ישאל, ר' מאיר. כלום דעתו היתה צלולה עליו? איזה ליל־כלולות היה לו! “בר מינן” (לא יבוא עלינו). אף לא לכלב חוצות! את ראשו הממה בדברים. שעה ארוכה שפכה עליו בלחש אָלות וקללות… תחת חיבה ואהבה – שׂטנה ואיבה. ולמחרתו – אינו יודע… משהו עשתה… איזו ערמה… איזו תרמית – פרשו השמלה והיה סימן בתולים – והכל נתפסו לאותה תרמית… והוא עצמו היה מבולבל… מטומטם… הנה: זה הפצע שבלבו. עתה נפתח: נדמה לו… חשד יש בלבו… לא בתולה היתה לו… לא בתולה… וזה שאמרה בפיה: לא בנך – זהו ששורף לבו עכשיו.

שמע ר' מאיר וניער חצנו כמי שמנער מעליו עוון חמור. נתבלבלו בו חושיו ולא מצא בפיו לא דברי נחמה ולא דברי פיוס. אף הקדים לצאת מן החנות שלא כדרכו ובלכתו היה כאיש טעון שרעפים למעמסה.

ומאותו יום ואילך הוקיר רגליו מחברתו של נסים בוטון.

יד

מיום החתונה ועד אותו יום שאמרה לו קלארה אותו דיבור – “הבן לא בנך” – היה לבו של נסים בוטון נתון תדיר ביגון ודאבון. מאהבתו לקלארה אהבה גדולה היה רואה עצמו כל הימים אשם בצרתה. משום כך היה מוריד ראשו לפניה. וכל שבערה כאש חמתה ודיברה עמו בבזיון והפכה דברו לצחוק, היה מקבל יסוריו בשתיקה. באמת אמרו: גדולה אהבה, שדוחקת כל צרה. ובאהבתו של נסים נראתה אמת זו עין בעין. כמה פעמים, כשנדמה לנסים שהשעה כשרה לשדל אותה בדברים, היה יושב ומדבר אליה בקול דכא, כקול אוב עולה מארץ, כאילו היה מסיח עם עצמו, והיה אומר לה דברים כגון אלה: הרי יודע אני, שאת קלארה. רצוני לומר, שדמך דם אצילים ואני איני ראוי אפילו להיות הדום לרגליך. כלום סבורה את, שעלי אני מצטער? שהדי במרומים, שעליך אני מצטער. לבי נקרע, שאני גרמתי למחות צחוק משפתיך ולהכהות אור פניך. כלום אין אני רואה, כי פניך עצובים ומרים תמיד? כי אין את יוצאת ואין את באה, כי נשית טובה ואבדה שמחה מלבך? ואיך לא ימס לבי בקרבי? אבל מה אשמתי, כי שגיתי ברואה ודימיתי שמן השמים ריחמו עלי וציוו לי שלום וחיים? ועתה יהמו־נא רחמיך עלי ויהא צערי כפרתי.

כך וכדומה לכך היה סח לפניה. והיא, פעמים לא השיבה אף דיבור אחד כאילו מדבר הוא לקיר, ופעמים היתה אומרת: כבר התחיל הגלגל השבור להתגלגל. די לך להמם ראשי! עתה אין אני חיה אלא בשביל הילד. יגדל מעט ואראה ואדע, מה יהא עליו ועלי.

ברם, משאמרה לו אותו דיבור – “הבן לא בנך” – נזדעזע לבו. משל לאילן, שעומד במקום שרוחות פרוצות פוגעות בו תדיר והוא מיטלטל ומרכין ראשו לכאן ולכאן ובכל זאת שרשיו מחזיקים בו והוא עומד תחתיו איתן. אך משבא פתאום נחשול־שטפון שפוגע בשרשיו. מה כוח לו שיעמוד?

פחד גדול נפל על ראשו של נסים, מאותו דיבור, פחד כפול ומכופל: פחד שמים, פחד קלארה ופחד עצמו. כל שהיה מהלך יחידי בחוצות קריה, היו שפתיו דובבות: אי שמים! אם אמת דיבור זה – הרי חרם היא לו. אסורה לו בנגיעה. אסור לו לדור עמה בכפיפה אחת. חייב הוא לילך ולמסור דינו לבית־דין. הן בקרב ביתו חטאת שוכנת. אי שמים! אי שמים!

ואם עד כך הגיעה זו, מה יבצר ממנה להכותו נפש? עלולה היא להשקותו רעל, או שתמיתו בחנק –

ושוב היה מתנחם וסובר; שמא דברי קנטורים בלבד אמרה לו? הן זו דרכה להמם ראשו בדבורים קשים ומשונים, כדי להכאיב לבו. לו אמת נכון היה זה הדבר, חלילה, כלום לא היתה מגלה לו סודה? היאך יכולה אשה לגלות חרפתה? ודאי דברים בטלים אמרה לו. מי הוא ואיזה הוא האיש, אשר – לא יבוא ולא יהיה – חילל יצועו? והרי אין בריה נכנסת לבית ואין היא יוצאת מן הבית. ברם – הרי בפיה הודתה והוא שמע באזניו – היאטם אזנו ויעלים עינו ויהיה מחפה עוון? התהיה כזאת בישראל?

יום אחר יום היה סובב באלו המחשבות. ומרוב שרעפים, שאפפוהו כדבורים, לא היה מעשהו מעשה ולא דיבורו דיבור ולא נשא ולא נתן עם הבריות אלא מן השפה ולחוץ, ונדמה לו, שעברו עליו ימים רבים, אבל באמת לא עברו עליו אלא שלשה ימים.

ויהי ביום השלישי ונסים נתמלא עוז כגבור וגמר בלבו לדבר עם קלארה דברים קשים ותקיפים, כדי שיעמוד על האמת.

ומשנכנס לבית בערב לא אמר ברכת שלום כדרכו. דומם נכנס, ישב ליד השולחן והיה מחזק לבו ומאמץ לשונו לגעור ולזעום, בדומה לאותו שוחט שמשחיז את החלף קודם שיגש לשחיטה.

ואולם עוד טרם פתח נסים בדיבור, אמרה לו קלארה מעצמה בלשון קלה־קלה, כאילו משיבה להרהורי לבו: דייך, נסים, כבר נתענית שלשה ימים, קום נטול ידיך וסעד. ואני דיי, שניקמתי ממך יפה יפה בדיבור אחד. ואתה, פתי, מאמין לכל דבר. פתי היית ופתי נשארת.

זקף נסים ראשו ונשא עינים מתחננות אליה כמי ששומע בת־קול־פלאים מנסרת על ראשו. והוא פתח ואמר: מה? אמת היא שהיא מדברת אליו? אמת היא מה ששמעו אזניו? ושמא רואה הוא כמראה שראה בשעתו את ר' מאיר?

– לא, פתי גדול שלי, פי המדבר אליך.

ואז קם על רגליו ואמר כתינוק שפייסו אותו בדברי־מתיקה: אמת נכון שאני פתי שלך… שלך?

– כך… כך… זהו מזלי.

והוא צעד והתקרב אליה לאטו ככלב, שמהסס לקרוב אל מי שמשדלו בדברים, וכשקרב אליה חיבקה ונשקה והיא לא דחפה אותו – – –

מכאן ואילך נתרכך מעט לבה של קלארה והיא נהגה עם בעלה לא ברעה, אם גם לא בטובה.

טו

רבות מחשבות בלב איש – ובלב אשה כפל כפליים. באמת אמרו: לב אשה אפל מאפלת שאול, וערמת שועל כאין היא לעומת ערמת אשה, וקשה נשמתה מנקמת גואל הדם.

מזמן שנתפייסה קלארה לבעלה שינתה טעמה והחליפה עורה. עד כאן היתה תובעת ממנו ממון. שמלות נאות לא לבשה, תכשיטי־זהב לא ביקשה ולא שמנים ותמרוקים, וכל שכן שלא שאלה רהיטי־ברושים עם חפצי־בית יקרים. כל עצמה היתה כאחת שנזדמנה עם אחד בעראי. אבל לאחר שנתרצתה לבעלה, תבעה ותבעה. החלה בקטנות ועלתה בגדולות. גם שמלות־משי עשתה לה וגם עדי־עדיים תלתה על עצמה. כשכור שאינו יודע שבעה כן לא ידעה שבעה בתכשיטים, שמלות ותמרוקים. וכל־אימת שעמדה לפני בעלה, לבושה מכלול ועדויה הדר, היתה עמידתה כעמידת לסטים שאומר הב הב…

ונסים אף על פי שנמלא לבו גילה וששון, שקלארה מסבירה לו פנים, היה מפחד מתפיסה מרובה של זו והיה מסביר לה, שאין הוא חס על ממונו, שהרי ממונו כממון שלה הוא, אלא שהיא עוברת על המידה, שכן אין הוא עשיר גדול. כל ה“קבדאל” (קרן) שלו אינו אלא אלף נאפוליוניס ומזמן שהיא מהלכת בגדולות כבר נעשה בו חור גדול.

וגם ידוע ידעה קלארה, שבימים ההם שוב עשה נסים חסד עם אביה ומשפחתה. שכן לא עמד הגביר על רגליו אחר הנתינה הראשונה של נסים; הבנים לא השכילו ולא הצליחו במעשיהם והמשפחה היתה ברע, עד שראו הכרח לעצמם לשנות מקומם, וכששמו פניהם ללכת ולהשתקע בברזיל שבאמריקה, הלוה נסים לאביה (אף שידע שהלואה שאינה חוזרת היא) חמשים נאפוליונים, והם היו למשפחה להוצאות הדרך ולמחיה.

ידעה קלארה כל זה והיתה כמחרישה.

ומעת שהרתה קלארה שנית, שמח נסים שמחה גדולה וביתר שאת שלח ידו במיני פרקמטיה להגדיל קרנו ולהרבות כספו, כדי לספק תאוות אשתו. גם בעסקי בורסה שלח ידו, והרבה פעמים היתה ידו על התחתונה – ולא ראה ולא הרגיש בחקרי לב אשתו.

ולמקץ שלש שנים לחתונתם ילדה קלארה בת ותקרא שמה ויקטוריה לאמר: נצחון. ולשמע אוזן ידאב כל לב, כי אכן היה עד כה נצחונה שלם. ונסים לא ראה ולא הרגיש.

טז

ובהיגמל הילדה ירדה על ראש נסים שואה גדולה ולא ידע שחרה – והיא היתה לו התחלת סופו.

מכבר נתן נסים ידו בשותפות, בעניני ממון וסחורות, גם עם סוחרים גויים. ביניהם היה מעשהו עם ג’ורג' הארמני, בעל התחנה הגדולה הסמוכה למנזר הארמנים. אמת, שג’ורג' זה היה איש טוב וישר, נאמן בדיבורו ובחתימתו, והיה אוהב את נסים בוטון אהבה רבה, שהכיר טוב לבו ויושר מהלכו. אבל משנפטר גוי זה במיתה חטופה ירשו בניו ממונו ועסקיו – והם לא היו דומים לאביהם והיו חיים ברווחה ומבזבזים ממון הרבה.

ויהי היום – והימים ימי “בין המצרים” ונסים שב מחנותו מבעוד יום, שלא כדרכו. ראתה קלארה את פניו והנה נפולים הם וצהובים כעלה כמוש. תמהה ושאלתהו לפשר הדבר. סח לה, שסכסוך רע בא עליו והוא שממרר יומו ומחשיך עליו עולמו. היום הזכיר לבני ג’ורג' על דבר שטר על סך שבעים נאפוליונים, שהלוה לאביהם וזמן פרעונו אחר כמה ימים. ענו לו: לא היו דברים מעולם. אדרבא: שטר יש מאביהם על נסים בוטון בסך עצום של ארבע מאות וחמשים נאפוליוניס וזמן פרעונו אחר חודש. בתחילה חשב שמשטים הם בו ואך לצון חמדו להם והוא הוכיחם על פניהם, שאין נוהגים במסחר קלות־ראש. אבל הם טענו: לא, כי אמת וממש בפיהם. אין זאת אלא שבנים כחשים אלה “מקימים עליו” שטר מזויף. הענין יבוא לערכאות.

שמעה קלארה ולא השיבה ולא כלום. גם איש נכרי, לו היה שומע דבר־בליעל זה, היה מצטער ודואג. אבל אשת־חיקו של נסים לא אמרה לו דבר וחצי־דבר. היאמן כי יסופר? על כגון זה נתכוון שלמה המלך: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי.

כחדשיים ימים ארכו ימי הקטרוג והדיון בערכאות. כל שהיה נסים טוען ומוכיח צדקתו, היו הרשעים מוסיפים לסכסך כנגדו. גם עדי־שקר העמידו, גם שבועת־שקר נשבעו ושוחד הרבה נתנו על ימין ועל שמאל. ובעוד נסים מקוה לאור משפט – חשך עולמו בעדו. פסק־דינו יצא לחובה. שטר־חוב שעליו עומד בתקפו וחייב הוא לפרעו, ושטר קטן שלו על ג’ורג' נמצא מזויף, כביכול. ובסופו של דבר גזרו עליו מאסר שנה תמימה כדין מזייף שטר.

יז

לא יאמן כי יסופר. איש לא שמח לאידו של נסים בוטון כקלארה אשתו. אוזן שומעת הלא תחרד לשמע אלו הדברים. אבל כאין וכאפס הם לעומת כל אשר יזמה ופעלה זאת האשה בסתרי סתרים.

אם נבוא להעלות על ספר פרט לפרט אותם רגשי השנאה והנקמה, שהראתה קלארה לבעלה בימי מאסרו, לא יספיק גליון גדול. דיינו בטיפות מועטות מאותה כוס גדולה, שכן דיין טיפות מועטות כדי להכיר טיבו של הרעל. ואלו הם מעט ממעשיה הזרים: בכל ימי מאסרו יצאה למראית־עין לבקרו בבית־הכלא, אבל לא באה אליו אף פעם. גנאי הוא לה – שלחה להגיד לו – לבוא למקום כזה. גם את לחם יומו לא היא הכינה לו ולא היא שלחה לו. בידי אמו נתנה מעות, ואמו הביאה לו תבשילו ערב ובוקר. וכל מי שלא ראה שברון־לבה של אם נסים בלכתה תשושה ומדוכאה יום יום לבית־הכלא, לא ראה שברון־לב מימיו. אף את הילדים לא שלחה כי אם פעם או פעמיים בחודש, וצו נמרץ ציותה את האיש המוליכם: רק רגעים מעטים ישהו שם.

יח

כלתה שנת המאסר ולא כלו כל קללותיה. נסים מצא, כשיצא ממאסרו, כדברי הפתגם: “הבית שרוף והבנים פחמים”. מעט מזומנים, שנשארו לו, ביזבזה קלארה כדי לפרנס את עצמה, את הילדים ואת בעלה – והוא יצא נקי מנכסיו.

אמת, שגופם של הילדים לא לקה. בריאים היו וטובים, אלא נפשם נפגמה (כפי שנגלה לאחר זמן). והיא עצמה, קלארה, יפה היתה משהיתה. גופה השמין, בשרה הִוְריד ועורה החליק. אם כי גילוי פניה היה כמו תמיד חמוץ ורגוז. הכל ידעוה כאשה קשה, משונה ומוזרה, שאינה נוהגת כנימוסי הבריות, אינה שואלת כהלכה ואינה משיבה כהלכה. כל דרכה עיקש ופתלתול. אף מבטי עיניה היו נוקבים באשר הביטה. בני אדם, ביחוד נשים, העדיפו שלא לבוא בקרבתה. חוששים היו לפגיעה קשה שתפגע בהם. וכל שכן שילדיה פחדו פחד גדול מפניה. בגערת פיה היתה מבעיתה אותם ולא היו עוברים על מצותה.

ונסים עצמו – לא עליכם, כמה ירד גופו ונדלדל בשרו. בלאו הכי היה כל ימיו כחוש ושחרחר, ועכשיו צפד עור פניו מקמטים שלא כגילו, מהלך היה בראש מורד וקומתו, שהיתה בינונית, כאילו נכפפה. דעתו היתה סתומה עליו ורוחו נבוכה.

ובעודו הולך כמבולבל ותוהה לכאן ולכאן לדעת, מה תהא עליו – ירדה עליו שואה חדשה, שעלתה על כולן והטרידתהו מן העולם.

ביום שבת – ראשית שבט היה, כשבועיים לאחר צאתו ממאסר – והחמה זרחה כביום אביב, יצא נסים עם רפות היום לשוח מעט מחוץ לעיר. מתאוה היה תאוה גדולה, אחר שיצא מבית הכלא, להתהלך הרבה ולשוטט מחוץ לחומות. מכיון שקלארה לא רצתה לצאת עמו (גם לשעבר יצאה עמו רק לעתים רחוקות), לקח עמו את ילדו שאול, בן החמש. הם הלכו לאט והילד שאל לכל מראה עיניו והאב השיב לו והיו שניהם שמחים. מענין לענין התחיל הילד שואל את אביו על טיבו של בית־הסוהר. השתמט האב מהשיב תשובות ברורות ומהרבות דיבורים בענין זה והילד חזר ושאל ולא הרפה ממנו. ובתוך השאר שאל את האב: מדוע לא היו מניחים לו לאבא לבוא הביתה אף פעם ביום, כשם שהיו מניחים לו לפעמים לבוא בלילה?

– אף בלילה אין מניחים.

– והיאך היה בא כמה פעמים?

– לא היה בא.

– היה בא.

– וכי מי אמר לו, שהיה בא בלילה?

– הוא עצמו יודע. כלום אין אבא זוכר, איך היה סח עמו כשהיה שוכב במיטת אמא?

– ודאי חלום חלם.

–לא. כשהיה מתעורר בלילה משינה ולא יכול להרדם, היה בא למיטת אמא ושוכב במיטה יחד עמם – איך אינו זוכר?

– אפשר הוא טועה, דוד אחר ודאי היה שם.

– אפשר. חושך היה. תמיד היה חושך. אבל אמא אמרה תמיד, שאבא בא ואיש לא ידע. אסור בהחלט לספר, שנותנים לאבא לבוא בלילה. אם יספר – שוב לא יתנו לו אף פעם לבוא. גם אמרה, אם יספר מלה – הרוג תהרגנו.

– והיא לא אמייה (אמרה) לך, שאסוי (שאסור) לספיי (לספר) גם לי?

– למה? הן אבא בעצמו יודע, שהיה בא.

שתק נסים, לבו הלם בו ונשימתו קצרה כמעט מעדו רגליו.

החל גשם נוטף. הוא נשא את הילד על זרועו ועיניו זלגו דמעות. לא ידע ולא ראה, היאך עשה דרכו עד שבא הביתה. לא עצר כח ללכת להתפלל ערבית בבית־הכנסת.

כשנכנס לביתו מצא את קלארה יושבת וסחה עם שכנתה בשקט ובשלוה.

ישב דומם והמתין שעה ארוכה, עד שהשכיבה את הילדים לישון. שאלתהו, למה לא יברך ברכת ה“הבדלה” ולא השיב לה, כי לא שמע דבריה.

לבסוף קם וסגר את הדלת, התחזק ואמר לה בעוז: השיבי לי מיד מה שאשאל אותך. מי הוא זה שהיה בא אליך ועלה במיטתך בלילות?

רגע כהרף־עין נזדעזעה בכל גופה. אחר נעצה בו עינים מתיזות רשפים.

– למה תביטי ותחיישי (ותחרישי). אני שואלך, מי הוא זה?

והיא השיבה לו במנוחה גמורה: אחד אהוב שלי.

– ושכב עמך במיטתך?

– כן.

– ושקיית (שיקרת) לשאוּל, שהוא אבא?

– לא שיקרתי. הוא אבא שלו. וגם אבא של ויקטוריה.

– מה? הזנית כל השנים? זנית? זנית?

– נקמתי.

– אייוייה (ארורה) את לאלהים, זונה! זונה!

– אם יש אלהים בשמים – אני עושה נגדו, ואם אין – דיי שאני עושה נגדך.

– מיד אלך לבית־דין – מיד אלך אל הרב!

– לך.

– מחר יסחבוך ככלב בחוצות ירושלים.

אז נזדקפה מלוא קומתה, הביטה אליו בזעם גדול ואמרה לו:

– שמע, נקלה שכמותך! מחר יסחבו גופך, לא גופי. ועכשו צא מיד מן הבית, אסור לך להיות יחד עם אשה כמוני.

והיא עמדה ודחפה אותו לפתח.

יצא נסים מביתו ואופל לילה כיסהו.

יט

נעלמו עקבות נסים בוטון. עבר יום אחד ויום שני ולא נודע איו. איש לא ראה ולא שמע שמץ דבר ממנו.

ביום השלישי עלה סרחון מן הבור אשר במרתף ב“חצר החנוכים”. ירד צולל לבור. סבלים סחבו והעלו גופת אדם – גופתו של נסים בוטון.

למחרתהיום הובל לקבורה מחוץ לגדר בית־עלמין.

הכל אמרו: אוי לו למסכן, משנתרושש מכספו ונחרב מעמדו איבד עצמו לדעת.

כ. סוף המעשה

ירא הקורא וימצא המתבונן בזה המעשה הנורא דברי ר' עקיבא, דברי אלהים חיים, שהוא היה אומר: הכל נתון בערבון ומצודה פרושׂה על כל החיים: החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמכו והדין דין אמת וכו',

שלושה חדשים בלבד עברו מיום שמת נסים בוטון – וכל סודות חייה של אשתו, שהיו כמוסים וסתומים עמה, נגלו לעין כל.

ומי גילה אותם?

היא עצמה.

לאחר שלשה חדשים התחילו השכנים מבחינים בקלארה והכירו בה יותר ויותר, שאין דעתה שפויה עליה. כל הימים היתה יושבת במרתף סמוך לבור.

בתחילה חשבו הכל, אך מעגמת־נפש על בעלה, שמצא מותו בבור הזה, נתקעה באותו מקום, והיה לבם דוה עליה הרבה.

ברם, כל שמשכו אותה בדברים ושאלוה, על מה ולמה יושבת היא כאן תדיר ולמי היא ממתינה כאן, היתה משיבה, שסוד כמוס עמה, ובה בשעה היתה אומרת, שהיא ממתינה לשמעון.

– איזה שמעון?

– כלום אין אתם מכירים – היתה משיבה להם – את שמעון סיקרון? בחור כארז, גבה־קומה ויפה־עינים ושערות לו תלתלים ועינין כשני כוכבים מאירים? מכאן, מזה הפשפש, היה בא אלי, בסתר בסתר היה בא אלי. אבל עכשיו כבר נישאתי לו. כלום לא הייתם בחתונה? לא הזמנתי אתכם ולא רקדנו הרבה הרבה?

היו השכנות מושכות אותה בלשונה והיא מספרת להם דברים שונים ומשונים שכל שומעם תצילינה שתי אזניו, ואף על פי שהיו דבריה מתבלבלים בפיה, ניכּר היה, שחותם האמת טבוע בהם.

וכל הוא קיצור הדברים, כפי שנתגלה לכל:

שמעון סיקרון, בחור יפה־תואר מבני ההמון, בית־קהוה היה לו בקצה הרחוב, שבו “חצר החנוֹכים”. וקיר של חדר־הבישול בבית־הקהוה משותף עם קיר המרתף ליד הבור שב“חצר החנוכים”. פשפש קטן, סמוי מן העין בחשכת המרתף, היה שם, ודרך בו היה הבחור נכנס למרתף, מן המרתף לחדר־הבישול של קלארה וממנו לפתח חדרה, הסמוך לו ממש.

מעת שנישאה לנסים בוטון בחרה אותו, את שמעון סיקרון, לאהוּב לה. מכאן היה נכנס אליה בסתר בסתר ואין איש רואה זולת עין פקוחה שבמרום.

עכשיו נתברר, על מה ולמה מיאנה לעזוב את זו החצר, וכן נגלו כל צפונות לבה של זו, שכן היתה בדעתה, כשתוציא את נסים בוטון מן העולם – תנשא לשמעון כדת משה וישראל, כביכול. והלה ניאות לה, לכאורה. וכל אותו ממון שהיתה המושכת מבעלה נתנה לו, לאהוּב שלה,

ברם לאחר שש שנים, שהיה עמה, כבר היה לבו גס בה. יום אחד אסף את ממונו וכל אשר לו וברח לחוץ לארץ.

משנודע הדבר לקלארה נטרפה דעתה עליה.

מאז ראוה מהלכת בשמלות בלות וקרועות בפינות ירושלים וממלמלת: שמעון… שמעון… שמעון…

קרוביה החנוכים, אף על פי שהיו רחוקים ממנה – שכן התרחקה מכולם – אספוה מזמן לזמן אל אחד הבתים ונתנו עליה משמר (בימים ההם טרם יהיה בית־מקלט לחולי־רוח). וכמה פעמים שיצאה בחשאי והתהלכה בקצוי העיר בין החומות, היו מושכים אותה גויים ומתעללים בה עד אור הבוקר.

ובסופה – בין החומות נמצאה ואין רוח חיים בה.

תהא מיתתה כפרה על כל אשר עוללה לעצמה, לבניה ולבעלה.

לאברהם־יוסף שטיבל בהוקרה רבה

א

בימי אביבה, בבית אבא, רב העיר בחברון, מסביב לאחים הגדולים, המכובדים והחשובים בקרב בתי המשפחה הענפה, היתה היא, נזרה, בת־הזקונים אשר לבית הגדול — הפיקחה, הנבונה, התופסת בכל דבר את תוכו ואת צדי־צדדיו בלגלוג קל, הנובע מתוך בטחון ונסיון אשר לבית הנכבד, היודע ורואה הרבה מכל אשר בעיר — חותכת את דינה על הבריות ועסקיהן בכל אשר יקרהם ויאתה בחיי החצר¹. ועל טעמה, משפטה וסברתה באה לרוב הסכמת האחים היודעים, המשכילים. “על נזרה אפשר לבטוח”, “תפיסה נכונה לה” — כך היו מודים בגלוי. עוד מעת למדה בנערותה מפי האחים את השפה הערבית ושנתה הרבה בשירתה ומליצתה, נוכחו לדעת, כי לנזרה “טעם ורגש”.

ונועם פניה השחרחרים ושטופי החן, להט העינים העליזות, החודרות באשר תנחנה, מתיקות הפה הקט בהיגלות בו בת־צחוקה החמודה, ועל הכל — זוך קולה הצלול והענוג, — שפע סגולות החמדה הללו היו כערובה בטוחה בעיני כל, כי עתידות טובים נכונו לאשר כמוה בחייה עלי אדמות.

ברם, באחד מימי העלומים הבהירים, בהיותה כבת שמונה־עשרה, נגלה פתאום לעיני כל בני המשפחה כי מעדו רגליה של נזרה הנבונה ועם כל סגולותיה הטובות הכזיבה את תקוותיהם. היא ידעה אהבה וגם נתנה ידה “לאפרים זה”, בן המשפחה הירודה והפשוטה שבין תושבי העיר. וכשניטשה המערכה בבית בתוקף ובמרי — קמה היא איתנה, מוצקה ועמדה כנגד כל המשפחה ותיאבק בגבורה לקחת לה את בחיר לבבה ויהיה מה.

ב

אפרים, “האברך” הטוב, חביב העיר, “בעל לב הזהב” — נתקבל ב“כולל”, ל“כותב”, כשנה לפני היגלות הקשר בינו ובין נזרה. למשרתו זו לא פסלה אותו ה“סביבה” הפשוטה שלו — זה שגיסו האחד היה סנדלר והשני חמר, ושרוב קרוביו היו מ“מדרגות” כאלו — כאשר חששו מאז גם הוא וגם אמו; כי הרי לפנים היתה גם משפחתו, משפחת לאבו, מן החשובות בעיר; היא רק “ירדה” זה שתי עשרות שנים, ביחוד מיום מות אבי אפרים, האחרון לבני המשפחה. “ברצון האל תעלה מחדש המשפחה על ידו, משתיל פורה ישגשג אילן רם וחסון” — כן שפכה האם את שיחה כשעמדו להעלותו ל“סופר הכולל”, וסגולותיו ויתרונותיו יקרים היו בעיירה. בחור כמוהו, יודע פרק בגמרא, עובר לפני התיבה בקול חמודות, בעל כתב “נאה להפליא” ויודע ידיעה הגונה בשפה הערבית — בחור כזה לא נשאר כבר בעיירה: כולם, כל חברי אפרים, נפוצו לבתי־הספר אשר בכרכים — בירושלים ובבירות. רק הוא (אשר עליו נפל משא בית משפחה גדול) נשאר כאן יחידי — והוא כבן עשרים ושלש.

בעברו בימים ההם ברחוב, בשעה שקיבל את משרתו החדשה, המטירו העוברים ושבים, גברים ונשים, את איחוליהם הטובים עליו: מברך, מברך (מבורך)! בהצלחה, אפרים! והוא כמו כיוץ את קומתו הגבוהה והדקה, הודה בענוה, בהרמת יד על המצח תכופות, בצירוף בת צחוקו הטובה — והיה מאז הנושא את סבלם וטרחם, דאגתם וריגונם של כל הדופקים על פתחי ה“כולל”.

ובשבת אפרים על יד שולחן הסופרים הנמוך, באיצטבת שני החלונות אשר בעליה (מקום עבודתו), והוא כפוף־גב וארכובתו זקופה סמוך לעיניו בכתבו וברשמו בעניני הכולל — היה בעיני הבאים וההולכים כמו מצאה הפינה הלזו את תיקונה אחרי העדר הסופר הקודם: הנה נמלא חללה עתה וגואל נאמן קם לה…

ולאפרים גם נועם פנים, ורוך וחן, וקול דברו משקיט ומרגיע. עיניו, קטנות ופוזלות במקצת, תבענה ענות־רוח וטוהר לבב. וכך ימשוך במידת חסד צנועה את הבריות אליו לאהבה אותו.

ונזרה — מאז בא אפרים למקום עבודתו — היתה כטווה ומושכת, בלאט וברוך, מאותה פינה אשר בחלונות־העליה שטופי הזוהר, חוטי חסד ואהבה ענוגים ויקרים; חרש חרש היתה כגוללת בין ידיה, יום יום, קמעה קמעה, קורי משי טהור שזורים עדנה ושכרון־געגועים — עדי גדלה ועצמה פקעת המשי בין ידיה…

וכך התחילה נזרה את רקמת מפעלה: למשרתת, הנערה אשר בבית, הקצתה את נקיון חדרי הבית והחצר, אך את “הישיבה”, החדר הפנימי (מקום מושב אבא הרב), והעליה, החדר החיצוני (מקום מושב אפרים), לקחה נזרה לעצמה. והיו בוקר בוקר הכסתות והכרים מוצעים ומתוקנים כלנוי ולראוה, ומכשירי הכתיבה, מן הקולמוסים, הקסתות, עד הסרגל והמחוגה, היו נקיים ומבריקים, כאילו הוכן הכל לדבר חג המזומן לבוא באחד הימים… ובהגיש נזרה פעם בפעם ספל קפה קט לאבא — ויהיה לה לחוק להגיש גם לאפרים בלי הסח פעם דעתה ממנו. ותוך כדי עמידה עם מגש הקפה לפניו — היתה כנוסכת בלהטי עיניה לחשי “סגולה” לעורר נרדמים… ואפרים היה ימים רבים כתוהה, לבו חרד ולא האמין למראה עיניו. האומנם? האומנם?…

בעודו מנחש כה וכה — והוא טרוד בערבי חג יום יום מאז הבוקר עם הצובאים על ידו לצרכיהם, עד כי אינו נפנה לסעוד פת שחרית או ארוחת הצהרים — קרה פעם ושתים, כי קראה לו נזרה לעיני כל באמתלת מה, ב“ענין דחוף” בדבר האב — וכשיצא החוצה אמרה לו בתוכחת אהבה: “הנה הצלתיך לרגעים מספר… לך וסעד לבך, אחי, הלא תחלה מעבודה ומצום”… ופעמים גם שלחה לו ביד ילד עתי, בערמה, ארוחה קלה וטעימה — כאילו שלוחה היא לו מאמו — ותאלץ ככה את העומדים על ידו לסור ממנו לשעת ארוחתו; ואחרי זאת מצא לו אפרים שעת כושר ומסר לה בהודיה את דברו: “השלום והטוב לידים האלה, הדואגות לי בנדיבות… מה תנעם לחך ארוחה השלוחה מיד כה יקרה”… כזאת אמר לה בהמית לבבו וקולו רועד…

ואז היה אפרים מרגיש ורואה תכופות את העין הטובה הצופיה אליו באהבה; וכשצירף וחיבר את קטעי הדברים ופרטי המעשים נקודה לנקודה וקו לקו — ראה לתמהונו, כי עלה החשבון לערך רב לזכותה, והוא — איכה יעמוד עמוס חובות לפניה וידיו ריקות מכל? לבו, אמנם, גם הוא מלא על גדותיו — אבל במה יבוא הוא לפניה? או אולי יתגבר ויחדל להעלות הדבר על לבו? ירמז לה, כי טעות היא בידה, כי לא שביל אחד “לבת אריות ולגור כלבים”? אך מאין יקח לו עוז כזה וקשי לב אכזרי להכותה נפש, אותה וגם את עצמו? אי זה האדם אשר יקרה האושר לפניו, כאשר לא יקרה אחת לרבבות, ויבעט בו ברגל רומסת? ואולם איך יתחצף ויזכה בו? האם הוא, הפעוט והדל, אשר פתחו לפניו דלתות הבית הרם, הוא העני אשר הסמיכוהו נדיבות על שולחן הנכבדים, ישלח יד ויתן אל כיסו גביע־הזהב אשר למשפחה? היתכן? והאחים — איכה ישא עיניו אליהם? אנא יברח ממבטם? והם גם היו מוריו (בלימודי השפה הערבית) שנים רבות — הכזאת יגמול להם? והעיר כולה — מה תבוז לו “לפרי נפסד” כמוהו; אף אמו, אם יודע לה, תגיד אל נכון: עד מהרה נפלת, בני, כי נשאת את עיניך אל אשר לא לך… עכרתנו, אפרים…

ובעודנו מהסס ימים על ימים, והנה באחד הערבים, בשעה שהורק החדר מאדם ואיש לא היה בבית, באה היא לפתע וישבה על יד שולחן הכתבה הקטן והחלה להטיף לו מטר בדיחות ודברי חן ככל אשר עלה על לשונה:

— ואתה, הבחור, חושב הנך לכתוב את כל המכתבים של הכולל לכל העולם בבת אחת? הלא תנוח ותחוס על עיניך? מה אתה אץ ולמה אתה משקיע את ראשך בין אלה הניירות עד כי יכהו עיניך מראות מעט גם עולם זה… אי, אפרים, כלום תחשוב כי המכתבים של “הכולל” הם “תכלית העולם והחיים”? ה“האל יסעדך” בדבריך…

אז השמיע על שפתיו את כל אשר הגה באותם הימים:

— לא, הגבירה, אין רע… אין דבר… עלי לעבוד… הן סוף סוף עראי אני בעבודתי זאת… אחשוך מעט כסף ואחר… ולא ידע אפרים, איך יכלה דברו ונאלם בדברו.

— ואחר? מה, למשל?

— אחר — נראה…

— מה בדעתך? כלום סוד כמוס הדבר? גלה לי — אני שומרת סוד — האמן…

— לא, אין זה סוד פשוט… אחר כך — אסע ללמוד הוראה או רפואה… צריך אני ללמוד… הן אני היחידי שנותרתי פה מכל חברי — את יודעת…

— כך? עיניך איפוא למרחקים. — אמרה היא כמלגלגת בהסתירה את מבוכתה.

— האל יודע, אם אשיג מה… אך חייב אדם לנסות…

אז קמה היא לאטה, כמרושלה, ותאמר ברחקה ממושבה בבת צחוק מהתלות:

— השלום ל“מוסיו” לעתיד! מי ידמה לך ומי ישוה? ברם, אל נא תשכח את חברון המסכנה בהרחיקך לעולם הגדול… — ויצאה את החדר.

מאז לא נראתה ימים מספר בעליה.

ובשבת אפרים כדרכו בפינתו כפוף־גב ומבטו תקוע בכתב שעל ארכובתו — פעמים היו עולים עם דממת צהרים או עם בוא הערב הדי קול שירתם הרם והצלול במוָלים (סונטות) ערביים, והשתברו הקולות לצלילי צלילים בין כתלי החדרים והתגלגלו וירדו על ראש אפרים ויהי כקורס וכורע תחת מטר “חצי השירה” אשר חיממו את כל הויתו. ופעמים היה מניח את עטו מידו והטה אזנו, מאזין ושומע מתוך כוסף והמית לב לתוכחת דבריה הבוטים כמדקרות; לרוב השמיעה ב“מקמים” (נעימות) שונים, פעם חג’אזי, פעם בג’דדי או אספהני (פרסי) — את המול של “בת השיך”:

אִמְרוּ, אִמְרוּ, אִישִׁים לַנֶּאֱהָב:

הַמֶּרְחַקִּים יַרְאוּ רַק מִקְסַם שָׁוְא.

לָמָּה יִשָּׂא עַיִן לַמֶּרְחָב—

וְאָשְׁרוֹ הֵן פֹּה הוּא לְפָנָיו.

שְׁקֹט, לִבִּי, לֵב כָּמֵהַּ,

חַכֵּה חַכֵּה וְאִם גַּם יִתְמַהְמֵהַּ…

אז ידע אפרים עינויי נפש לא ידעם מעודו, ויהי בז לעצמו ברטנו: כך נאה לחדל־אישים ובן־יורדים כמוך, אשר לבו לב שפן… הלא תבוש בפני הנערה….

ומה מאד רצה גם הוא לשאת קולו בשירה, לענות על דבריה ככל אשר יהמו רגשותיו בקרבו, לגלות פעם את מצפוניו ומכאוביו, אשר ישאם בדומיה. אז גמר בלבו והמציא לידיה “תשובת בן העני” — שיר חרוזים בערבית כאשר עלה בידו:

עַנוּ לְ"בַת־הַשֵׁיךְ, עֲנוּ נָא לָהּ:

לֹא לַמֶּרְחַקִּים נַפְשׁוֹ חוֹלָה —

כִּי לַשַׁחַק מְעוֹן זבוּלָהּ.

אַךְ שְׁבוּר־כָּנָף דּוֹדָהּ הוּא בַּבָּנִים —

וְאֵיךְ יַגִּיעַ עַד שִׂיא עֲנָנִים?

סִלְחִי, רַחֲמִי נָא, בַּת נְדִיבִים,

עַל אִיש דַּל מְעֻנֵּה־נְדוּדִים.

לָךְ נַפְשׁוֹ וְגַם לִבּוֹ קְשׁוּרִים —

אֶרֶץ וְשָׁמַיִם הֵם עֵדִים.

הָבִי אַתְּ עֵצָה לְאוֹבֵד נָתִיב —

כְּעֶבֶד נֶאֱמָן לָךְ יַקְשִׁיב.

ואחר באו ימי הפגישות בסתר, ימי מארב וציפיה לרגעים קטועים, ספורים, אלה היקרים מכל הון, עת מבטי עינים חולפים כמו יאצרו בחובם מכמני אושר רבים, עד כי נקשרו לבבות הנאהבים קשר אמיץ לבלי הפרד עוד —

ולא ארכו הימים — ודבר אפרים “הצדיק” ונזרה “המכשילה” היו לשיחת “החצר”. וזוך ימי האהבה — ברכת ביכורי החיים ביפי עדנת טהרם ובתום רגש קדושתם — נפגע ונכתם מלשון תושבי “החצר”. הולכי רכיל ודוברי כזב העלו את חמת משפחת הרב עד להשחית. הבית נהפך לגיהינום, והשערוריות גדלו יום יום בחדרי חדריו של בית הרב. ואפרים שמע, ברור שמע, מפינות עליתו לא פעם אנקת קולה של חמדת נפשו בהתגלע דברי ריב בינה ובין אחיה, גם בשלוח האחים את ידם על גוה ברגזם כי רב.

עלוב וכואב, כנושא נטל כלימה כבד, ישב אפרים באותן השעות על ניירותיו. מה מאושר היה לו יכול לתת את גווֹ למכים תחתיה! אך הוא היה כאסיר, אשר יתעללו זרים בבחירתו וידיו נתונות בנחושתים

האחים ובני הבית לא פנו אל אפרים במאום, לא בדיבור ולא ברמז — כאילו לא יכלו נשוא את החרפה להיגלות לפניו בקלון אשר הומט עליהם וכאילו לא נחשב בעיניהם.

ואז אמר המעולה שבין האחים להשפיע בדברי בינה על האחות. (האב, הרב, היה מטבעו רחב־לב ורחוק מתפיסה שמרנית אבל הפעם נמנע מהכריע את הכף נגד הבנים הנפגעים בכבודם). האח אליעזר, החוקר “דין” בממשלה, הוא המהולל בפי כל בהשכלתו ובבינתו; הוא השולט במכמני השפה הערבית ובספרותה, שמפיו נושרים לעת מצוא מכתמים וחרוזי שירים ממשוררי ערב לתקופותיהם, כנשור פרי אילן רב־ענפים בגעת יד מי באחד מענפיו. הוא קרה לנזרה אליו, בהיפנות פעם הבית מאדם, כאילו חשש גם הוא לצאת למערכה גלויה עם האחות התקיפה.

— הנה אין איש בבית, — פתח מתונות, — איני חושב להציק לך ולהשפילך בדברים; רצוני להבין לרוחך ולשמוע דברים מפיך. הן אמרו:

לִפְנֵי הַתְּרוּפָה — דַּע מְקוֹר הַמַּחֲלָה

הַגּוֹרֵם וְהַסִּבָּה — הֵם הַתַּקָּלָה.

מה איפוא, מצאת כי נאחזת “בו” עד ככה? החשבת את אשר עשית, אחות? הטוב בעיניך כי נהיה לחרפה ולשנינה בפי כל? איכה נסב במסיבה אחת אנו “והם”, בני משפחתו? לאלהים הגדוּלה! אך הוא גם חילקה לבני אדם… ואין זאת כי לא העמקת לחשוב ולא ידעת בחפזך את אשר עשית, — והאדם בן טעות הוא, אך ההודיה על האמת אינה מגרעת; ואולי יצר לך כי הבטחת והועדת ואולי גם נשבעת — אך הן יודעת אתּ:

רֵאשִׁית הַנְּדִיבוֹת — מַלֵּא דְבָרְךָ בְּלִי > חֶסְרוֹן:

אַךְ אִם נִכְשַׁלְתָּ בְּטָעוּת — לָאֱמֶת > הַיִּתְרוֹן.

ומה מצאת בו? מה השני והעדיים אשר ילבישך? — איכה נכשלת, אחות? אמרי נא לי את כל אשר בלבך — ואדעה.

— מה אענה, ובפי ובלבי אין חרטה, באשר לא טעיתי. אתם כואבים על “הבושה” ואני לא ארגיש, חי אלהים, עד מה מצערכם… וכלום לי להזכיר לך, אלעזר, אשר אמרו:

אֶתְפַּלֵּא לָאוֹמְרִים: “אָנוּ”, “אָנוּ” —

וְהֵן “אָנוּ” לֹא יוֹדְעִים מָחָר מַה יָבִיא > לָנוּ…

אתה אומר: אם חשבתי ודנתי, אם לא טעיתי ונכשלתי — ואני לא אדע כל אלה:

מַה תְּבַקֵּשׁ, הֶחָכָם, חֶשְׁבּוֹנוֹת > בָּאַהֲבָה?

וְהִיא גְבוֹהָה מִכָּל חֵקֶר וּמַחֲשָׁבָה.

— איפה מצאת זאת, “מורתי”? אני, במחילת תורתי, איני זוכר שיר כזה —

— כזאת אמרתי אני לעצמי באלה הימים המרים…

— אכן, — אמר הוא במנוד ראש ולשון לעג — הפאר לאפרים “אהובך” כי נתן אותך לסוררת וגם… למשוררת…

אולם בטרם כילה האח דבר מהתליו — הורידה ראשה לפניו ושפכה תחינתה בבכי לאזניו: יהיה הוא לעזר לה… אל ילעג לה… יחוס עליה… בו אמרה היא לשים מבטחה… היא חשבה כי הוא יבין לרוחה… ואם עוד יעמדו נגדה — תשים מחנק לנפשה. הנה כשל כוחה… עייפה היא עד מות —

ובשטוף דמעות האחות לפניו נשבר גם לבו: האם היא באה עד כדי שפיכת תחנונים — אות הוא כי אין לחזור עוד. אך לא גילה את לבו, כי אם אמר: נראה איך יפול דבר —

ואפרים — בודד היה במערכה הכבדה: לעזרתו לא יכלו לבוא מקורביו. בין אלה הפשוטים וחסרי יתרון־מה היה הוא תמיד הנבון, “הפאר שבמשפחה” — ומי יהיה לו לפה ולמליץ “לפניהם”, לפני המשפחה הנעלה? עלוב היה בדלות משפחתו, בהרגישו כי עומד הוא בידים ריקות ובאין תומך בו. רבים היו המחבבים את אפרים, אך להשקיע עצמם בענין רב־תוצאות כזה לא נמצאו ידידים — לזאת דרושה דאגת אב ואהבת אחים…

ובצר לו הבהיק מאפלתו שביב אור: בירושלים יש לו קרובים נכבדים, אף כי קרובים־רחוקים; בין אלה נודעה לו חיבה משאר בשרו, רע בן גילו, מאיר כהן, אשר היה מכהן במשרת מורה עברי בגימנסיה בכיתות המתחילות. אליו נסע אפרים נסיעה חטופה וגולל לפניו את פרשת עינוייו. יומים אחרי שוב אפרים מירושלים בא מאיר כהן להיות לו לפה לפני “המשפחה”. הלה — בחור גבה קומה הוא, לבוש יקרות, פנים חיורים לו במקצת ובינתו וחשיבותו תיראינה גלוי ברשמי פניו.

ו“בחצר” — נודע לכל כי הלה בא לתווך ו“לגמור” את הענין. ויהיו תושבי ה“חצר” מביטים בהדרת כבוד בפני הבחור הלז, כאשר יביטו בסקרנות פלא בערי המזרח אחרי “קונסול” צעיר, רך־שנים, בצאתו ובבואו לפני שרים גדולים ובאים בימים. ואמנם לפני השכלתו וחשיבותו של מאיר כהן נכנעו גם האחים. ועלה עלה בידו לישר ההדורים בהשפעתו וביתרונות רוחו.

למראה הבחור החשוב, הקרוב לאפרים, חדלו בני המשפחה לדבר על פיסול משפחתו של אפרים. — אך הם טענו: אמנם אפרים בחור הגון הוא, אבל קצרה ידו מבנות לו בית. על זאת ענה מאיר כהן בחשיבות, כי דרך אפרים עודנה לפניו וגם הוא ילמד וישתלם ויבנה את ביתו כמו־רמים.

— מאין לו אמצעים?

— אז הודיע הקרוב מתונות כי הוא נכון להלוות לאפרים סכום כסף מאשר חשך בשנות עבודתו (וכשיגמור אפרים את למודיו — יחזירהו לו קמעה קמעה). משהו אסף אפרים אסף בעצמו וגם הם הן לא ישלחו את בתם ריקם — והיה להם למחיתם בשנים הראשונות, ואחר — אין דבר, אם גם יתענו מעט, ככל השואפים תורה ודעת.

לפני נדיבות ממשית אשר כזו לא יכלו עמוד בני המשפחה — והתנאים סודרו במשך ימים מספר כחפץ שני הצדדים.

ג

כתום שתי שנות ההתאבקות — באו ימי הכלולות.

ו“צד” אפרים, אנשי משפחתו לבתיהם, כיונו לערוך את החתונה ברוב תכונה — כאילו ביקשו להשתוות אל ה“צד” השני בנהגם בכל מנהג־רחבוּת וותרנות רבה; ידעו: נדיבות הלב ויחוס המשפחה הנם להם במעשה ובפעולה… בבית הגדול המפואר מכל בתי העיר, הדומה לארמון שרים, שכר אפרים חדרים אחדים לירח החתונה; מירושלים הכרך הוזמנו מנגנים בעלי שם מהוללים; ועגלות עגלות נשאו את הקרובים החשובים ואת חברי אפרים דורשי ההשכלה אשר בירושלים — לימי החתונה.

ברחובות קרית־ארבע עברה תהלוכת החוגגים ביום החופה בהמן רב; בכל מקום עבור התהלוכה יצאו מקורבי החתן ב“שורביט” (משקה מתוק) אדום, ריחני וקריר וכיבדו את ההולכים. ובעבור ההמון החוגג על יד בתי־קפה של ערבים יצאו מיד הבעלים ושפכו לרגלי החתן והכלה קיתוני קהוה שחור מעלה הבל — לאות הוקרה רבה וסמל לאושר ונדיבות.

ומדי לילה בלילה, בשבוע החתונה, נערכו השולחנות הגדולים במסדרון־האולם הרחב הארוך לעשרות עשרות המסובים. בפנים המסדרון־האולם הלזה, על יד השולחנות הנוהרים מזיו אורות מבהיקים נתונים המסובים הרבים בשכרון השירה והזמר אשר יערפו המנגנים ברוב חדוה וגיל — כאלו זרקו מאחרי גבם עולם ומלואו, ושם בירכתי האולם הנתון באפלולית קלה יראו משרתים נחפזים, נשים ועוזרי הבית, רצוא ושוב, עמלים וטורחים, להגביר ולהאדיר את חום העליצות והצהלה בקרב הנאספים… והיה אז לאולם הלזה מראה אגדי כאשר יסופר על נשפי משתה בחצרות מושלים וכאילו יחוגו כאן החוגגים — חג נצחון…

מפה ושם יקומו מקורבים ורעים וירימו את כוסם בברכות מאליפות לבעלי השמחה — עד בוא תור המנגן המובהק, החורז שירו במליצה רמה וישמיע קולו:

שְׁאָלוּנִי: מִשְׁכַּן הַשָּׁלוֹם אַיּוֹ וְהַטּוֹב וְהָרַחֲמִים?

עָנִיתִי: בֵּין הָרוֹעִים תִּמְצָאֵם כָּל הַיָּמִים.

אָמְרוּ: וְאָנוּ הֵן רְאִינוּם וְהִכַּרְנוּם בִּידֵי רַבֵּנוּ?

וָאַעַן: אָכֵן צְדַקְתֶּם: הוּא רַבֵּנוּ הוּא רוֹעֵנוּ!

והמסובים הריעו לקראתו בקול צהלה והסכמה.

ואחרי רגע יחבר שנית אמריו:

וְזֹאת לַאֲחֵי הַכַּלָּה לִתְהִלָּה!

בָּנִים — כַּכּוֹכָבִים יָהֵלּוּ בַּשְּׁחָקִים.

כָּל עַיִן תַּעֲרֹג לָהֶם וְיִשָּׂא הַלֵּב תְּפִלָּה:

בַּל יָעִיב אוֹר זֶה לָעַד אֵד מַחֲשֲׁכִּים!

וקול צלול באון עליצות ישמע עוד:

אֵרֶא מַרְאוֹת הוֹד, כְּבִמְרוֹמֵי שָׁמַים,

עֵת צִבְעֵי הָהָר וּנְגֹהוֹת יִתְלַכָּדוּ.

כִּי הַיּוֹם הַטּוֹב וְהַיֹּפִי כְּאַחַת נִצְמָדוּ.—

הֲלֹא הֵם: נַזְרָה הַכַּלָּה וְהֶחָתָן אֶפְרִים!

וקול “הידד” ותרועת כפים ינשאו בצהלה בין המסובים.

ככה עברו הנשפים בשבוע החתונה מרובי חדוה ושטופי גיל בחברת הקרובים והידידים.

ואחרי החתונה עבר הזוג החדש מן “החצר” ויהי חדר מגוריו הרחק קצת מחוץ לעיר, באחד הבתים הגבוהים, בני שלש קומות רמות. מן החלונות הפונים לרחוב נשקפו צפופים למכביר חצרות, גגות רחבים וכיפות בתים עד קרבת ההר אשר בדרומה של העיר — ויראו כל אלה מן החדר העליון אשר לזוג החדש כבתי מושב נמוכים, רגילים, אשר להמון בני אדם פשוטים, מול מעון אנשים מורמים מעם; אורות זריחה ראשונים, מבהיקים וצוהלים פקדו בגל זהרם יום יום דרך חלונות המזרח את החדר הרפוד טוהר ונועם. ובצעוד אפרים לעתים אנא ואנה בחדרו — יש ודמה הוא עצמו בעיניו לצפור זה שטס ועלה עם זוגתו, בת־נשרים צעירה וגאה, וישם קנו בשיא פסגות הרים.

ונזרה, בהשקיפה לעתים מגובה החלונות אל הרחוב למטה, בעבור אפרים פעם בכה ופעם בכה, בלוית אנשים ונשים דורשיו ומבקשי דבריו ועזרתו — ותדע בנפשה צהלה חרישית, בראותה עתה את בחירה רצוי וחביב לבריות כאשר היה תמול ושלשום ותהי מתברכת בנפשה לאמר: אין עינם רעה בו ובחלקו… שלמים הם אתו, הנה יכירו בו גם עתה את אפרים שלהם, הוא לא רחק מהם בקחתו אותי לו — אכן לבו ונפשו שופעים טוב וחסד אשר לא נגרע גם ממנה וגם מהם דבר…

ובשעות בטלה, בהיותה לבדה בחדרה, ישבה כמנהגה לעתים על יד “כיס המכתבים” הגדול אשר החליפו ביניהם בשנות “ההתאהבות” — ושבה לקרוא לאטה ברעדת גיל אותם המכתבים שהיו בשעתם מזון ישע לנפשם. מבין דפי הכתבים הקמוטים היתה נושמת ריח ימים רוויי געגועים חוויות עמוקות וכאילו היה למכתבים אלו כוח קסם להשיב בלחש אמרותיהם גלגל הזמן אחורנית ויהיו כקוראים ומחיים אותם הימים אשר דימתה היא אז לשמוע בהם, בכל שעה ושעה את “דופק החיים” עצמו בכל הודו ועצמתו…

ברם היא ידעה גם מכאובי נפש נסתרים בימי חדוה אלה, בירחי הזיו הראשונים לחייהם, כששבה וקראה אותן השורות, פה ושם, אשר ציין הוא לא אחת ושתים — כי אחרי השיגם את משא נפשם, כתום השנה הראשונה אחרי החתונה, יסעו יחד למען “ישתלם”; “כל זמן שלא אָדמה להם לא אמצא מרגוע בחיי”… “רק בראותם כי רכשתי לי “עתיד” — נעלה שנינו בעיניהם, רק אז נהיה שנינו לבני המשפחה”…

כך כתב רבות במכתביו. והיא בסערת נפשה ובחום אהבתה — נשבוע נשבעה לו והבטיחה נאמנה, כי כדברו יקום ויהי.

אך עתה, מה יחרד לבה בדברו על הנסיעה העתידה כעל חפץ קיים ועומד, מה תגמגם לשונה בפיה בהזכירו את אשר יארזו מרהיטי הבית ואת אשר ימכרו בעת הנסיעה. איך תעזוב חדרה זה, פינה שלוה וחמודה זו, ותנוד ל“עולם הגדול”? רגש לה, כאילו הוטל עליה גזר דין אוילי: אשר תעקור שיניה הבריאות מפיה למען הרכיב לה שיני זהב מבריקות…

וככל אשר עברו הימים — רבתה גם מבוכתה, כי לא נמצא איש על ידה אשר יהיה לסעד לה להניאו ממחשבתו. תקותה היתה בידיד הקרוב, במאיר כהן, שהיה יכול להבין לרוחה ולהשפיע על אפרים כי יחדל מחשוב על נסיעה. אך הוא נסע בעצמו לערי אשכנז להשתלם.

וכשחש אפרים, כי היא כובשת בלבה דבר סתר עת ידברו על הנסיעה — היה מרגיע אותה ומנחמה בתום אהבתו: קיומם הלא בטוח; הוא סידר את עניניו כשורה ומחסור לא ידעו — ולמה אפוא תדאג? אור עיניה ינחמהו בצר לו בנכר ואם לבה מלא דאגה ככה, אותך הוא, כי דל ורש הוא בעיניה מהעניק לה בטחון ומרגוע…

אז תען גם היא אמריה הטובים אליו, כי רק אימת הנכר והעדר נסיונה בדרכי החיים יבעתוה; הן מעודה לא יצאה מעיר מולדתה, על כן תהלך הנסיעה עליה אימים; אך הנה זוכרת היא את דברי המשורר לאחותו בעת הינשאה.

לוּ כַגָּמָל לְאִטּוֹ יִצְעַד אַחֲרֵי בְּעָלָיו,

לוֹ יִמָּסֵר דּוּמָם וְדַרְכּוֹ לְלֹא פַחַד,

תֵּלְכִי אַתְּ אַחֲרֵי אִישֵׁךְ וִיהָבֵךְ עָלָיו —

כִּי אָז גַּם הָאשֶׁר יִצְעַד אִתְּכֶם יָחַד.

ובהיוכחה לדעת כי נבצר ממנה למענו מחפצו והבינה כי אין רשות לה לעקור מלבו את שאיפתו ללימודים — קיבלה עליה את הדין מאהבה.

ד

בבירות, הכרך השואן, היה מגורם של הזוג החדש חדר קטן מרופד וערוך ברוב נקיון. חלונות החדר יפנו לרחוב הראשי ומעבר המזרחי־צפוני נשקף מעל הגזוזטרה הקטנה הר־הלבנון הנישא, עטור השלג במרחבי פסגותיו. ובחיים ה“חדשים” אשר יצרו להם הזוג החדש פה תלַום עתה נשמה חדשה — היא מרים הבת, אשר ילדה נזרה בחברון. הם חכיו עד מלאת לילדה שנה תמימה — ובאו הנה. הוא נתקבל לכיתת המכינה במכללת הישועים לרכוש את ידיעת השפה הצרפתית, כדי שיוכל לעבור אחרי שנה אל מחלקת הרפואה.

מרבית שעות היום נמצא אפרים במכללה או בחוץ — ונזרה נתונה ברוב זמנה לעבודת יומה ולטפולה בילדתה הקטנה.

עתה, מקץ חדשי מספר לשבתם בכרך, שקטה נפשה בקרבה. עד אשר הסכינה לחיי הנכר וליסורי הבדידות והזרות אשר לפניה, היתה ימים רבים כאובדת ישע. אכן קשתה עליה למאד מלחמת נפשה בנשאה בחובה דאגה כפולה: לנצח במלחמה את — עצמה, גם לאסור מלמה זו בסתר, בקרב עצמה, לבל יחוש הוא דבר ולבל תרפה את ידיו. בימים הראשונים נדמה לה, כי ינודו לה כל רואיה או ישתאו לבוא המשפחה בת שלש הנפשות להחל “מאלף־בית” את ספר החיים בבירות העיר…

וכחריצי השלג הללו אשר בצלעי הלבנון, ההולכים הלוך והתפתל, הלוך והעקם, כן הלכו הלוך והסתבך הרהורי נזרה ושרעפיה בקרבה, עת ישבה דומם על הגזוזטרה הפונה אל מול הלבנון ועסקה במלאכת ידה. למול הלבנון הכביר והיהיר, השולח את מבטיו אטומים וקרים ממרומיו העצומים, קטנה נזרה בעיניה והיתה כיצור דל וקט בבואו במיצר, באין מוצא, והוא חרד ונבוך… אי לרוח אשר נשאתה וטלטלתה הנה! מה כמוסים דרכי זאת האהבה המעלה את בעליה בדמיון עד לשחקים ותורידם בלי משים עד למעמקים… איכה תעצור כוח לשאת את חייה אלה בנכר, היא והקטנה אשר על זרועותיה, חמש שנים תמימות? איכה תשא את בדידותה זו בחדרה הקט, הדומה בעיניה לאי שומם, באין איש קרוב ומודע לה? ומה יעיקו עליה דאגותיה וחשבונותיה אלה החוזרים תדיר סביב פרוטות המחיה, על הלחם הצר ועל התבשיל הדל אשר לה פה בכרך הזר?

בעתות כאלו יש ויעלה לאזניה קול הלמות פעמוני הטרם, בנסעו הלוך ושוב ברחוב הראשי — כקול מוזר, מדכא, בשפה אשר לא ידעה מתמול שלשום, ונשמעו הקולות הללו בנפשה כקולות יבבה וקובלנה נדחים, נישאים ואובדים בסערת “זה הזמן”, באין שומע ומקשיב להם ולניבם. ואז יש ופרץ, בימים הראשונים לבואה לכרך, בלא רצונה, קול שירתה, חדור צלילי יגון ונהי, כדברי המוַל הבגדדי:

מִסְכֵּן הגֵּר בַּנֵּכָר

אֵין גַּם אֶחָד, גַּם דָּבָר —

הוֹ, אֱלֹהִים!

תִּזְרַח הַשֶׁמֶש — וְאוֹרוֹ לֹא אוֹר

וְלֵיל הַקַּיִץ עָטָה כְּסוּת קֹר —

הוֹ, אֱלֹהִים!

יַעֲבֹר אֱנוֹשׁ, וְהוּא — לֹא מוֹדָע, זָר…

שְׁאוֹן־גִּיל לָרְחוֹב, וְהַלֵּב — צָר —

הוֹ, אֱלֹהִים!…

ככה הגתה נזרה נכאים בסתר חייה — בימים הראשונים, ואפרים לא ראה ולא חש את אשר נשאה בקרבה כי נזהור נזהרה בדאגתה לו לבל תהיה לו במאום למכשול בדרכו.

אך בעבור ימי־הנסיון הקשים, ובראותה את אפרים בבואו ערב ערב, בשבתו על יד השולחן לאור המנורה שחוח על עבודתו, שיהתלו בבחינת פולחן, בשננו את כללי הדקדוק ואת ניבי הלשונות הזרות, ופניו היו כפני נער שוקד על למודיו, שוקטים ורשומי גיל — היתה מתמלאת בושה. לפניו, לפני רצונו של זה התלמיד, הגבר־הבעל־האב, אשר נלחם בחרף נפש על שאיפתו ועל משא נפשו, היתה היא רואה את עצמה כשותף זה היושב לו בפינת ביתו באפס מעשה בשעה שחברו עמל ויגע יומם וליל. איכה זה תירגן היא בלבבה על קשי הדרך אשר להם עת הוא יאבק וילחם בתום ובאמונה בעד גורל חייו וחייה.

מאז היו פניה בערב בערב טובים וצוהלים ודברה שָלב וספוג אהבה וגם לבשה רצון להעניק לו מגנזי שירתה (בישנה את ילדתה לילה לילה, או בהיות רוחה טובה עליה) — צלילים רבי קסם כאלה אשר ברגע האחד יהלמו ויפצעו את לב המאזין, ובשני — ירפאו וירגיעו וישימו לאַל את משא הימים אשר על כתפי האדם.

באותה שעה היה אפרים חש ברגשותיה אשר יהמו בקרבה… ידוע ידע מאז כי את אשר תחוש ותשא בקרבה תעלה בצלילי קולה, כי היא כמו תחצוב מלבה את שירה… ויהי מתרפק באהבה עליה בהודותו לה על טובה וחסדה עמו

ה

ולפתע — באו ימי המלחמה העולמית.

במשובת זדון והפקר, כאבנים המתגלגלות ונופלות במורד, כן התגלגלו וירדו ימי הרעה על ראש נזרה בתקופת אֵימים זו: כמו מאליהם נשכחו ימי האושר. הגלים נשאו אותה מדחי אל דחי, משבר אל שבר. בפרוץ המלחמה נסגרה המכללה, והם עברו לשבת בירושלים. באו ימי עוני, ימי מחלות, שאכלו את מעט הכסף. אז ישמש אפרים מורה לשעורים פרטיים בערבית והתקיימו ברוב דוחק. תקופה עגומה זו נראתה אחר כך כמאושרת בהגיע לזוג ימים רעים יותר, בהלקח אפרים לצבא. אז התגלגלה נזרה לטבריה. כאן גברו השממון והיאוש: בדידות, מחלות הילדה, מחסור, רעב. ופתאום בשורת הקץ: אפרים מצא את מותו בנכר ממחלת הטיפוּס, שבועות אחדים לפני שביתת הנשק. היתה זו ידיעה סתומה ומחרידה: לא נודע יום מותו, כאשר לא נודע גם מקום קברו.

*

נזרה התגוררה אחרי המלחמה בירושלים, מקום שעברו שמה לגור גם אחיה. הללו בעלי “עמדה” הם עתה. נזרה ישבה עם ילדתה בבית האח האחד, ממנו עברה לשבת בבית האח השני — ועד מהרה רחקה כמעט מכולם. עטויה בגדי אלמנותה השחורים עברה בצדי דרכים במשכה את ילדתה בידה, הלוך וסחוב; כצל נחפז ומתחמק נדמתה בעיני עצמה. ידוע ידעה כי אין מחבא, והיה בטלטוליה מיגיעת הסבל המעביר את משאו מכתף אחת לחברתה — לעמן החליף כוח רגע…

מקץ שנה, אחרי תום המלחמה, שב מגלותו גם מאיר כהן. הוא שב עם אשתו ובנו ויהי למורה בגימנסיה כמקודם. חרד ונדהם לשמע הקורות את נזרה ביקש לפגשה ולראותה. אך — לא בנקל עלה לו למצוא אותה. אחד האחים, הנוח ביותר, אמר לו קטועות, כמתנצל — כי לא רע לה ביותר… אין היא מדוכאה כאשר יצייר לעצמו. לא כלום… להיפך… בכלל — אי אפשר להבין אותה…

מקץ ימים מספר גילה מאיר כהן לבסוף את מקום מושבה: היא “אחות” בבית חולים למחלות עינים.

לפנות ערב דפק על דלת חדרה. כשנכנס — קיבלתהו, נפתעה, בשמחה גלויה ובאותו הסבר של חן ובדיחות קלה המיוחד לה. מחריש ומשתאה ישב בפינת הספה אשר פינתה לו; מתוך עינים מתאפקות מדמע הסתכל וראה את ראשה עטור התלתלים הצפופים, השחורים; הביט והשתאה לגזרת גופה הנאה, העדינה; ובפניה היפים־רעננים כמו חרות עתה משהו חסון, גא, חדש — זאת רכשה, כנראה, בכוח הסבל… היא העתירה עליו שאלות על הקורות אותו בימי־המצוקה, והוא ישב נבוך ומבולבל. אחרי רגע ביקשה סליחתו: עליה לצאת לרגעים מעטים בעסקי עבודתה, ומיד תשוב.

הוא התאושש בינתים מעט, ובשובה הצהילה שוב את קולה. עתה היא פנויה לגמרי. רצונו — יצאו לטייל בחוץ, בשדות… היא מטיילת תכופות לבדה. טוב שבא… תודה לו באמת… היא שמחה לקראתו… לרע קרוב כמוהו — התפללה כל הזמן. טוב שהוא בא… עתה, אפשר, יוטב לה במקצת… הבדידות קשה לה… בין צעירים אינה רוצה לבוא — אמרה בצחוקה העליז כמאז — אינה מוצאת לה מקום… בין זקנים — אין ענין… בבתי האחים סבלה מרעש החברה — בשקט ייטב לה מעט…

היא נכנסה לחדר השני ויצאה לבושה מדיה וצעיפה השחורים.

אחרי שעה קלה טיילו בין גבעות הצפון אשר בעיר. הם הלכו לאטם ודיברו על הילדה, על מרים, שנתקבלה זה לא כבר בבית היתומות. היא נחה מדאגתה אשר אכלה ימים רבים את לבה… הילדה היתה כמכשול לה… אכן רק בשבילה לא איבדה היא את חייה בידיה… היא הפריעה… “בשעות השחורות” — לא נתנה היא לה למות… אחרי כן… אחרי כן — השיב לא נתנה לחשוב… כל זמן שהיתה הקטנה על ידה לא יכלה לחשוב.. באמת… הצורך היחידי שיש לה עתה הוא — לחשוב… מהומה בראשה… כך. מהומה. כאילו הולכת היא, כמו שאומרים בספרדית, “במרחץ בלי מים” (היא דברה חליפות עברית וספרדית) — אבל הנה היא מרבה לדבר… רק היא מדברת… אך אל יתפלא עליה. היא חושבת שהוא יבין לה. את אשר אתה “באמת”, את אשר עמוק בנפשה — קצרה לשונה מלברר… קשה גם לה לעצמה לברר — טוב איפה שיספר הוא… הן הוא כה מיטיב לספר… דבר, יא מעלמי (רבי), אמרה בתנועת יד של "הבל הבלים " ונשתתקה פתע.

— לא אחות, אני שומע ומקשיב לדבריך… לו יכולתי להקל משהו מעליך… שותק אני — לבל אפריעך… הן זאת הפעם הראשונה שראיתיך מאז… הכל בשבילי כאילו קרה היום… אַת גם כן תביני לאשר אתי בשעות אלו… — אמר נוגות ולא יסף לדבר.

— כן… אני מבינה… אבל אני אומרת בפירוש: חדלתי מכבר להעלות על לב את העבר… אני איני בוכה על אשר קרה… בכיתי בימים הראשונים “מהפתאומיות” אתה מבין? אחרי כן לא בכיתי. על העבר לא אבכה… על היום, על ההווה יש שאני בוכה, אבל גם זו שטות — אין כדאי לבכות… מה יתן הבכי? על מי תשפוך הדמעות? ומי יקבלן? הוי, דיניה חאַראַבּ! (הוי לעולם הרוס זה…).

— כן, נזרה, יש בוכה בדמעות ויש בוכה במלים…

— אה! גם את אלה ואת אלה ישא הרוח… — אמרה ושבה לדבריה:

אסונה הוא, שאיזה דבר מציק לה, אינו נותן לה מרגוע. משהו נשבר בה. היא אינה זוכרת מתי ואיך קרה הדבר, אבל עמוק בנפשה כְעֵין אימה — ואינה יודעת מה. לשם כך באה הנה לעבוד, אבל גם זה לא יועיל… היא אינה מסוגלה לכך… — נשים אירופיות — אולי יכולות… הן יכולות למצוא מרגוע בעבודה זו, למצוא מה שאומרים: סיפוק … אבל היא — מה לה ולחולים אלה? היא אינה יכולה לרמות את עצמה… והיא אינה יודעת, באלהים, למי שך העולם ביותר — לחולי עינים אלה או לה… ואיך “לב שבור” יביא מרפא לאחרים?… היא עשתה נסיון… אך היא חוטאת לחולים… היא מרגישה… עוד מעט בודאי יפטרו אותה… היא — אינה בן אדם… אולי ייעץ הוא לה עצה? מה היה מיעץ?… ושמא הוא מדמה, שהיא חושבת את עצמה ל“אומללה הגדולה” שבעולם? היא אינה מיתממת… היא יודעת: “יאַ מה קטע סיף אל חרב!” (מה רב אשר אכלה חרב המלחמה) כמוה — בודאי נשארו רבבות… או אולי חושב הוא, שנפצע ככה לבה מ“האבדה” לא! בפירוש היא אומרת: כלל לא. בלבבה אין מקום לאהבה עוד. משהו הכה עליו לאין מרפא. היא שכחה את הכל. גם את אפרים שכחה; אינה חושבת רגע עליו… ניתק הכל. לא היה דבר. היא אומללה רק משום שאינה יודעת מה לעשות כעת באלה החיים? הוא מבין? כל ימיה ידעה מה שהיא רצתה, גם עשתה מה שהיא רצתה — אבל עתה אין לה כלום ואינה רוצה כלום… האדם עייף ממשא, מכובד המשא, אך גם זה ממלא את החלל הריק. הוא יודע, מה שמעיק עליו. אך היא עייפה באין משא… עתה היא יודעת, כי האפס הזה שהיא רואה בעיניה — כבד הוא מנשוא… האפס — הוא הדבר הכבד בעולם….

היא שתקה רגע ארוך והוסיפה מעצמה כקובלת: מה תגיד לו? גם לשיר אינה יכולה… היא ידעה תמיד נחמה בשירה — אבל דומה, כי השירה אבדה לה עם אבדן טעם החיים… על זה ידוה לבה…

הוא הלך על ידה והעיר לרגעים מה שהעיר לאות השתתפות.

היה ברור, שאין מה להשיב, ובכל זאת אמר:

— צריך להוקיר מה שנשאר. לשמור עליו. גם זה ממלא את הריק. הנה מרים הקטנה שלה — יש במה להאחז. היא זקוקה לטיפול. צריך לחננה. היא יכולה להיות למקור נחמה…

היא נענתה בראשה וענתה: אויה לתנחומות אלה… מה נלעגה נחמה זו.. לחנך את הילדה. אך לְמה תחנך אותה? לאן תוביל אותה ודרכה שלה נסתרה? איך יאחז עיור ביד עיור להוליכו? לאן הלכה היא — היא, הגיבורה, אשר הלכה בבטחון אוילי כזה ואמרה לכבוש לה “אושר” בחיים? כלום ל“אושר” שכזה תכוון גם את בתה הקטנה? מאין תקח כוח למלאכת־רמיה זו? מה טוב היה לולא ידעה הילדה המסכנה, כי אֵם לה — כמה טוב היה זה לשתיהן?

— זה גורל הדם עלי אדמות… ניסה שוב להרגיעה — כעיורים אנו מגששים. גורל חיינו הוא, כנראה, להפוך בעמל ובעינויים את המר — למתוק, את היגון לנחמה, ובדם לבנו נשלם בעד ה“עונג” הזה…

— אה! — ענתה כדוחה מתוך קוצר רוח את דבריו— מגורל האדם ומ“פילוסופיה” אין היא יודעת. אך זאת תדע נכונה: היא לא תירגע… אינה יכולה… אינה יכולה להשלים… זה לה שנה ויותר מעת האסון — אך עוד היא פצועה כביום הראשון… היא נעלבה עתה כמו אז… יותר מאז… ועלבון זה חתם את החיים בעדה — חתם לנצח…

הם נשתתקו שניהם. השמש שקעה מאחורי ההרים. ואופק המזרח האפיל וקדר. ירדה תוגת ערב. והם היו מהלכים זה על יד זה כשהם נתקלים באבני הנגף אשר בדרך הבודדה… היא הלכה שקועה בתוך עצמה, כמו הוסח מדעתה בן־לויתה… נראה, עייפה היא ממאמצי יגונה. וגם צר לה, כנראה, שהריקה את מכמני יגונה החוצה…

הם התקרבו לרחוב בית־החולים. הוא הבטיח לפקוד אותה לעתים ולהקל מעליה באשר יוכל — ונפרד הימנה מתוך המית לב מכרסמת. אבל הוא ראה ברור שאין תקנה. והחיים האלה, שהוטלו לנגד עיניו בעצם לבלובם, תבעו את עלבונם.

ו

נזרה ביקשה בעצמה את פיטוריה מבית החולים. היא התגוררה אחר כך בבדידותה בחדר שתי מכרותיה הגננות, ודאגה לצרכיהן כגמול ללחם יומה הדל אשר אכלה על שולחנן. לעתים ביקר אותה מאיר כהן והיו יוצאים שניהם לטייל. איש לא היה רואה אותם כמעט. פעמים היתה סרה אל בית הדוד, שופט ידוע בעיר, אבי הבנות, שהיו מפורסמות ביפין ובטיבן. הן מחבבות את נזרה בגלל הזרוּת שבה. ובבית הדוד רבים המבקרים הנכבדים נזרה נמצאה פעם בבית הדוד עת באו פקידים גבוהים במוסד לאומי ואתם מנהל המוסד ד"ר ויזל — והתודעה אליהם.

עוד מן הפגישות הראשונות רב היה הקסם אשר הטילה הג' לאבו (נזרה), ה“טיפוס המזרחי המקורי”, בקרב החברה. מאז היו נפגשים אתה לעתים בבית הדוד וידעו את עברה והכירו את מצבה. ביחוד היה נוהה אחרי הג' לאבו ד"ר ויזל.

בערבים — יש שתפרוט בת הבית הצעירה על הפסנתר במסיבת האורחים, או יבלו את השעה בשיחות רעים.

באחד הערבים, במימי חול־המועד של סוכות, נועדו ידידי בית אחדים וד"ר ויזל ובני חברתו “לבלות” במושב רעי בבית הדוד. גם נזרה נתבקשה כי תסור בערב אליהם.

היא היתה לבושה שחורים — צבע שמלתה התמידי — ובפשטות מלאת חן ישבה מימין לפסנתר בסלון המואר אור רב וחגיגי. והיתה כמובדלת קצת מן המסובים. ברם, אי־אפשר היה שלא להרגיש בה. יפיה קרן מתוך הפינה. את תלתליה השחורים ענד קרנפול מלא, ואודם חכלילי לו, רענן וחי, והיא — כמעלה על לב רוֹאה נס קט, המתנוסס בפסגת מצודה, רחוקה מאדם, האוצרת בחובה סגולות יקר ורזי מכמנים…

ד"ר ויזל, אדם גבה־קומה, רחב־כתפים, בעל פנים לבנים ומלאים, יערוך דברו אליה בבקשו ממנה שתיטיב לפנות לו מקום על ידה. הוא ידליק באדיבות רבה את הסיגריה שבידה וילחש לה בהתרגשות קלה: הוא מודה לה באופן מיוחד (כי על כן כל המסיבה תשמח לראותה ביניהם), אך הוא באופן מיוחד יודה לה כי ניאותה הפעם לעטר את המסיבה בנוכחותה. מעתה אל נכון, לא תהיה “סרבנית” עוד. ועוד לו לאמור לה, כי יכול היה להביע הרבה מרחשי לבבו, אלא שיקשה לו הדיבור בעברית. הנה שיחותיו אשר היו לו אתה באמצעות מר ז. (מזכירו) ומר מ. (רעו) לא יספקו את אשר היה רוצה הוא להביע לה.

— אין דבר, אדוני, גם אני איני דברנית גדולה בעברית ואני מבינה די ברור את דבריו…

— זאת אומרת: היא מבינה ל“שפת הלב”… זאת, אמנם, אשר הוא רוצה…

— לשפת הלב"? לא, אדוני — העירה בצחוקה הגלוי… — זאת לא אמרה… אין אדם אשר יבין לשפת לבב.

— יש… ודאי יש… הנה האוהבים — הם יבינו גם ידברו בשפה זו…

— נכון מאד — חה… חה… חה… אבל היא, לדאבונה, אינה יודעת אהבה לאיש — ואיכה תבין?…

— אבל גם אם הצד האחד אוהב — מספיק זאת למען תובן שפת הלב… אם גם יש דלת הדוקה וסגורה על מסגר — הנה למפתח קטן תיענה היא ברצון ותיפתח…

— כן… כן… יפה מאד. חה… חה… אבל, נחוץ למפתח כי ימצא את דלתו אשר לו… לא כל מפתח יתאים לכל דלת…

— לא, גברת… מפתח האהבה — היא כמו השירה, הנגינה אשר לפסנתר הזה כל לב יבינה…

— אכן… הנה בנגינת הפסנתר הזו היא אינה מבינה כלום… הנגינה האירופית בלתי מובנה כלל… היא דוקא תינהה מעודה אחרי שירה וזמרה… ובנגינת הפסנתר הלזו תשמע רק שאון צלילים בעלמא…

— איכה? היא אינה מרגישה שירת מוצרת או מה שניגנו עתה מבטהובן?

— בפירוש — לא. לא שמעה את שמם ולא תדעם — גם לא תמצא כל טעם בצלילים האלה…

— אבל זהו דבר שבהרגל… אם יש אוזן מבחינה במוסיקה, אפשר לסגל לה בקרב הזמן גם נגינה אשר תישמע בתחילה כזרה ולאוזן… בזה הוא בטוח… אבל עתה רוצה הוא לשאלה דבר יותר חשוב: במה עוסקת הג' כעת? היש לה עבודה?…— לא. היא בטלה. “כך”…

— זה לא טוב… בלי עבודה כל שהיא — יקשה ענין החיים — האפשר לו להציע לה משרה?

— אם תהא הולמת אותה — מדוע לא? היא רוצה לעסוק בדבר־מה… והיתה מודה לו…

— יש לו צורך בצעירה ל“מכונת הכתיבה” באחד המשרדים. אם אינה יודעת עוד את העבודה, אין דבר; אפשר ללמוד תורה זו במשך ימים מעטים, ואחר כך תמצא לה מנוחה בעבודה קלה ובשכר לא רע…

— זה לא בשבילה… קשה עליה מלאכה מעין זו. במשרד — לא, זה לא מקצוע שלה…

— למה? כלום זו עבודה מעליבה?

— לא. אבל היא לא תסכון לעבודה משרדית. ואינה יכולה להסתגל לאורח־חיים לא לה. כן, למשל, לא תחליף תלבשתה, ולא תחבוש כובע אירופי לראשה — מה הוא אומר לזאת? ודאי, שטות. חה… חה… חה…. אבל היא לא תוכל לעשות זאת לעולם…

— כלום כל־כך לא נאה ללבוש אירופית?

— לא, חלילה! אלא היא איננה אירופית… ולא תיאות להתלבש כאירופית.

— אה… אה!… האומנם קנאית היא כל כך למזרח?

— איננה קנאית כלל. היא רק נשמעת לטעמה. תלבושת אירופית לא תהלום אותה. את היתרונות אשר לאשה האירופית בכל מקצועות החיים היא יודעת להעריך — למאד יודעת. ברם… תלבושת היא ענין חיצוני.

— כך… כך… ובכן — חשב הד"ר ויזל ואמר: — נחוץ למצוא איזו משרה לגברת בביתה… צריך לחשוב…

וכאשר החלו צלילי הפסנתר לרעוף על ראשי המסובים והזוגות התכוננו לריקודים, הודיע הד"ר ויזל למסובים, שהוא לא יוכל לרקוד הערב — הוא עייף מאד; וג' לאבּו גחן ולחש במתק שמתים: מכיון שהיא אינה רוקדת, שאינה רגילה בריקוד אירופי — לא ירקוד גם הוא, לא יוכל לרקוד עם אחרת… אילו ידע ריקוד מזרחי, היה רוקד ברצון אתה…

היא השמיעה קול צחוקה העליז: אבל, אדוני, המזרחים אינם רוקדים כלל.. ומה גם גברים עם גבירות…

— טוב, ובכן הוא יחכה עד אשר פעם תרצה היא לרקוד לבדה ריקוד מזרחי…

— או, אדון דוקטור, יהיה עליו לחכות הרבה…

מאותו ערב לא ידע הד“ר ויזל מנוחה. הוא יצא מגדר השלוה המשרדית אשר לו ויהי כהלום געגועים. האדם “המסודר” הזה נעשה פזור־נפש גם בשעות עבודתו רבת האחריות. ימים רבים היו הפנים האלה, בעלי הצבע השחרחר, והעינים הזורקות חיצי מבט משכרים, בלוית בת־צחוק זו החוטפת לב בנעימותה המופלאה־מופלאה, כל דמותה זו של הג' לאבו — היתה מרחפת בחלל משרדו השטוף נגוהות, ויש שגם נכנסה ובאה בין שורות המכתבים והחשבונות, עד שהיה רואה אותה מעוטרת בתלתליה השחורים עם גזרת גופה המחוטב בכל אשר פנה. הענין היה מכאיב ומושך, מכאיב ומושך. בתהום זו של אשה בלתי מובנה היה מן המתק המסוכן שבכוחו להכריע עצומים. הד”ר ויזל הכיר בסכנה זו, ונמשך אחריה…

ז

לאחר הנשף היתה הג' לאבו כמתחמקת ונמנעת מהפגש עם הד"ר ויזל. אך הוא היה עוקב ממרחק ידוע אחריה בפקחנות צייד האורב לאטו ומתחקה אחרי צידו. הוא קיוה והאמין, כי לא תשתמט מידו הזהירה.

הוא היה טוב אליה כמקודם. היה מוכן לתת לה משרה או עבודה מתאימה — ובלבד שתהיה קרובה אליו, ובעודנו עושה כה וכה, שמע לפתע כי הג' לאבו נסעה מצרימה!

כשבא ד"ר ויזל באחד הערבים אל בית דודה השופט — שם ידעו את מחשבתו הטובה אשר חשב על הג' לאבו — ושאל על דבר נסיעתה הפתאומית, האריכו הבנות לספר ולבאר כיד הלשון האנגלית השגורה בפיהן. אין זה אלא התפרצות חדשה של אותה הרוח הנכאה אשר תפקדנה לעתים. היא התהלכה תקופת־יסורים “כאדם הסובל מכאב שיניים”, מבית־קרוב זה אל בית אחר, ממקום למקום, ובאשר באה האירה פניה והתאמצה להתבדח. האיש שאינו מכיר אותה, היה בודאי בטוח, שהיא צוחקת מטוב לב. אבל הן, הבנות, יודעות שזוהי התקפת יאוש חדשה. גם אצלם באה לפני ימים אחדים והודיעה, שהתגעגעה עליהם והתנצלה על שלא באה כל השבוע שעבר… ברם, היה חשוד הדבר. היה היתה “יותר מדי שמחה”…. ישבה כשעה ולקחה לפתע את הצעיף וביקשה ללכת בחפזון — “עליה ללכת אל אלעזר”, זה אחיה. ולא היה סיפק בידם לעכב בעדה. מיהרה לעזוב את הבית. היא הלכה אל אלעזר — ושם הורע לה… היא פרצה בבכיה… היא ביקשה בכל תוקף שיתנו לה לנסוע לאיזה מקום, והחליטו כי טוב שתסע אל אחיה במצרים (אח רוקח לה שם) — למען תתבדר מעט; אלעזר נתן לה להוצאות הדרך…

ד"ר ויזל שמע ורוחו נפלה עליו. כשיצא מהבית בחשכת הערב, היה מהלך יחידי ולבו סוער. הכל נדמה לו כשרוי בערפל. מי ומה היא אשה מזורה זו, שעמדה כצל בדרך־חייו הבהירה?

הוא לא יכול לשלוט בעצמו והיה שאל תכופות: “מה כותבת הג' לאבו?”—

— היא אינה כותבת דבר… אין לה ממנהגה לכתוב… אך מאחיה מתקבלים מכתבים. טוב לה… לעת עתה טוב לה — היא מרוצה מנסיעתה.

— היא … היא מרבה לבקר את מקומות הזמרה. הן היא אוהבת מאד ויודעת שירה… אגב: היא מבקשת עבודה שם. הבטלה נמאסה עליה…

ופעם סיפור לו הבנות, שהן כתבו לה, שהילדים בבית־היתומים מתגעגעים מאד עליה — הילדה היתה ביום השב אצלם והיתה עגומה כל־כך…

ושוב סיפרו לו מתוך מכתב האח: היא מבקשת שיפייסו את הילדה וירגיעו אותה… היא, הילדה, צריכה להתרגל למצב זה.

ואחרי שבועות מספר נודע לד"ר ויזל שהג' לאבו חזרה כבר. אז החליט לאמץ את כל כוחותיו ולבלי אחר שנית את ההזדמנות… חבר מרעיו שראו בצערו ובפיזור נפשו, עמדו מוכנים לעזרתו.

החלו ימי טיולים באוטו מחוץ לעיר, בכפרי הסביבה, סדרות של “פיקניקים” וחגיגות. הד"ר ויזל לא נרתע מפני כל טורח, ובלבד שיהיה בחברת הג' לאבו לעתים תכופות.

הג' לאבו היתה משתתפת לרצונה בכל הנשפים האלה. ואיש לא ידע מה היא הרוח הטובה שעברה בימים ההם עליה. אך היא מצאה ענין בחברה זו, משום שנמשכה אחרי עורך־הדין הצעיר מאוסטריה בלומנטל שהיה גם הוא אחד מבני החבורה; כולם זרים היו לרוחה ולטעמה; אך בלומנטל זה היה רצוי לה… זה היה בחור גבה קומה, ערמוני, יפה תואר ועינים מתוקות לו בזיוָן; אתו אהבה לשוחח ולהתבדח… הם נעשו ידידים. הוא היה ה“נחמד’יקו” שלה… פעמים טיילו בערבים שעה ארוכה וקרבתם המסותרה גדלה מיום ליום…

ברם, גם כאן נבעה הפרץ מהר.

היה ליל שלהי חורף בהיר ונעים. רוחות קלים נשבו כמבשרי אביב מוקדם… בלומנטל בא אל הגברת לאבו בשעה מאוחרה קצת ויצאו לטייל… היא היתה בימים האחרונים עגומה; ובאותו ערב התהלכה בכבדות ומתוך נפש פזורה — והיה כמו העיק מה שהוא על לשונה. הוא הרגיש במצב רוחה הקשה ושאל וביקש מענה מפיה —

— מה תסתירי ממני? מה קרה? אני נבוך… שמא פגעתי…

— לא, לא — הפסיקתהו — אין לך מה לחשוש, חביבי.

— אלא מה? אף פעם לא היה מנהגך עמי ככה…

— הנה… קשה לדבר על זאת… קשה מאד… אך אני חייבת… אני מוכרחה לדבר אתך בגילוי־לב. איני יודעת דבר “דברים יפים”… אך רואה אני, כי אביא עליך רעה, ואני איני יכולה, איני רוצה בכך… ועל כן אני אומרת לך גלוי: אני איני חושבת על שום “עתיד”… אתה רמזת כמה פעמים, ולא ידעתי לענות תיכף… אם אתה יכול להיות לידידי, “כמו שאנחנו עתה” — מוטב, ולא — אני אחדל… אני אתרחק…

הוא הספיק להכיר את טיבה ואת מהלכיה בתקופת החדשים האחדים אשר התרועע אתה — ונמנע מלכת בעקיפין… נסיה להיות גם הוא גלוי ופשוט:

— מדוע? מדוע? מי זה המר לך? למה לבך כבד ככה? — היה הוא כמתחנן בדברו — מודה הוא, בלבו האמין, כי האיר לו הגורל את פניו… ומה ימנענה? מה?

— לא כלום… אין בו כל דופי… הן הוא מרגיש בכל אופן שהיא אוהבת אותו… ברם, היא אינה יכולה — אינה מסוגלת לחיות… היא אבודה… אבודה… היא היתה צריכה מכבר לשים קץ לחייה… אלא שעם כל זה — את החיים היא אוהבת… החיים רעים, רעים מאד, והמות גם הוא רע… והיא עומדת באמצע; אין כוח להכריע. החיים, יש בהם אורות ירח, יש פרחים (והוא יודע, כמה היא מחבבת אותם). ויש… הנה יש!.. (אמרה בהחליפה דיבורה הנוגה בקול רק צחקני) יש עינים… מאירות ומתוקות שלו — ובמות הרי אין זה… ודאי אין זה… לא. את המות היא יראה בכל זאת.

— אבל מדוע? (הוא לחף אותה אל לבו בלהט חיבה) מה זה הביא אותך, שנוצרת לחיים, למחשבות כאלה?

— כך… יודעת היא: היא כלי שבור. אין בכוחה לשאת את החיים… היא יראה עוד יותר את החיים… היא יראה את עצמה… הוא מכיר אותה שעות מספר ביום, אבל ביום יש עשרים וארבע שעות, ומהן יש שהיא אוכלת את עצמה כחיה טורפת… אוכלת את עצמה… והיא אינה רוצה לטרוף את נפש אחרים… את חיי עצמה היא נושאת ככל אשר תוכל, אבל לא את חיי האחרים… הוא מבין? היא אינה יכולה לבאר עוד… אבל יאמין לה… לכן החליטה לדבר אתו, למהר עד כמה שאפשר — קודם שיהיה, אולי, מאוחר… והיא תסבול, מאד תסבול מכאובים, אם היא תגרום לו צער ויסורים בדבריה — אך מה לה לעשות? הוא יבין לדבריה — וירגיש…

הוא הלך כפוף־ראש ועצר בדברו לבלתי הפריעה. הוא ראה עתה, כי לא הכירה כלל… גם כעת אינו בטוח בזה. אך מן הקול העגום שיבּב לאזניו ומדברים החותכים הבין ברור מאד כי אין לו כל תקוה ואין לו על מה להשען. אותה שעה היה הוא בעיניו כשולה פנינים זה, שדלה מן הים מרגלית יקרה, ובעודנו מסתכל בה ברעדת גיל — החליקה מידו וצללה שוב בתהומות אין חקר להם…

הם שבו הביתה. ובעת הפרדם נתנה בו מבט אחרון, מבט משכר, שהיה כגחלת אש בלבו. הנה היא האהבה ללא־ברכה, ללא תקוה! מי זה יפתור חידת אשה זו, חידה חיים אומללים אלה?

וד"ר ויזל נוכח לדעת, כי למרות מאמציו וטכסיסיו — הצלחתו ומשא נפשו עודם ממנו והלאה. בימי ההתרועעות עם נזרה הכיר וידע, כי כאן לא יהיה כיבושו קל ומהיר כיתר כיבושיו פה, בארץ המזרח… דרכו זו הסלולה והחלקה, השפעתו ההולכת בטוחות ונכונות במשרתו וזו ההשתררות במוסדות שהוא מנהל, שהיא תמיד כמובנה מאליה בזכות בינתו, יכלתו ובעיקר בזכות האירופיות שלו — כל הודאות הזאת היתה בעיניו כמוטלת בספק מפני “המזרחית” הלזו, מפני כח רצונה כי עז… ברם, במידה שהיתה נזרה מתחמקת מחוג השפעתו — נמשך אליה ביתר שאת. הוא לא נואש. עליו לאזור חיליו ולצעוד מתונות, ללבוש סבלנות ושלוה. צפור דרור כזו אינה ניתנת להתפס מתוך התקפה מבוהלת.

הוא חיפש ומצא, סוף סוף, ענין מה להעסיק את נזרה בדבר ההולם אותה: הוא השיג מאחד מידידיו המלומדים כתבים ערביים עתיקים, יקרים (משלי חכמה ופתגמים ממשוררים קדומים) להעתיקם לכתב נקי. על התשלומים הוסיף הוא משלו שלא בידיעת נזרה.

באחד הערבים פרש לפניה את הצעתו זו כשהיו מטיילים לבדם בגן, בבית הדוד. הוא דיבר על לבה והיה מחבב עליה את הענין: בחדרה תעבוד, אין לה צורך אפוא לבוא בין הבריות. בלי התאמצות תעסוק בזה. גם לא כל־כך לשם התשלומים, רק למען תמצא ענין להתעסק בו. כתבי היד אינם גדולים ביותר. תגמור את ההעתקה במשך חדשים. אין העבודה דוחקת.

הצעה זו היתה לה ענין להתבדח: תהא סופרת חדשה בישראל — בסימן טוב! — ברם, — הוסיפה בשלחה דבריה אל החשכה שמסביב: — על כבוד הד"ר לחשוב, שאם דואג הוא לה ומבקש טובתה — ידע נא מעתה כי אין ביכלתה לשלם לו פעם כגמולו… אם כך… לשם שמים כונתו, הרי תסכים לקבל, ולא — אל ישלה את נפשו בשוא… חה… חה… חה…

לגלוג זה צבט אותו. הוא חש, כי עלתה אדמומית בפניו, כאיש מתחפש במסכה והנה — קראו לו בשמו…

אך הוא התאושש ובדברו יצא מפיו נרגש, מעורב צרפתית ועברית, כנחצב ממקור אמת.

הוא דורש שלותה ומנוחת נפשה — הוא אוהב אותה במידה זו, שהעיקר לו שלומה וטובתה… הוא היה חושב את עצמו למאושר, לו יכול לשנות את מצבה ולתת ענין ותוכן לחייה… ולו גם רק מתוך ידידות נאמנה…

סוף סוף הסכימה הג' לאבו לקבל את העבודה.

ובאשר היתה חסרה פינה שוקטה למלאכתה, הוצע לה למחרתו, מפי בני החברה, חדר בדירה נאה ברחוב שגרים בו ד"ר ו. ומרעיו.

היא עברה אל החדר החדש. החדר לא גדול — מרוהט בטעם. מהחלונות — מראה מרהיב לב: הרי מזרחה של העיר יתנשאו במרחק לא גדול רמים ואיתנים. גם כלכלתה סודרה על ידי בעלי הבית.

שבוע ימים או עשור היתה נזרה כמהלכת בנכר: החדר החדש, הסביבה הזרה לה וענין העבודה היו מעסיקים את מחשבתה באלה הימים… היא היתה כמנסה לפסוע פסיעות בדרך חיים לא ידועה לה… אבל לאחר זאת החלו תוקפים אותה יגונה ומרי נפשה והיו מחלחלים בה במכאובות גו קשים. בשבתה בימים אלה על ניירותיה, בקראה ובכתבה את הדברים המשעממים לרוב (דברי ענין בשבילה היו מעטים בכתבים), היתה מרגישה פתאום כמין סחרחורת והרהור לעג מכאיב היה צורם אותה: מה זאת היתה אתה?! איך באה היא כיום ל“מלאכה” זו? ומה הצפוי לה הפעם ממלאכתה זו אשר בידיה? מה העתידות, כביכול, אשר נכונו לה?

ובדממת החדר המואר נגוהות קפואות היה קולמוסה סורט על הגליון שבין ידיה כמדובב באזניה נכאים ונוגות… ובכלותה את מלאכתה — היה מבטה קופא ומשמים שעה ארוכה כשידה שלוחה לרוחב השולחן והיא שקועה בשרעפיה האפלים.

כשבא לפנות ערב באחד הימים מאיר כהן לבקרה, כדרכו לעתים — מצאה עגומה ומדוכאה ובעיניה עקבות אודם מלהט דמעות.

אזנו לקחה משהו מיחסו של הד"ר ויזל אליה, וחשב: אפשר הגיעה לה באמת שעת מנוחה.

— למה זה פניה אינם כתמול ושלשום? — שאלה בזהירות.

— כך… מר לה… די… אינה יכולה לשאת עוד את עבודתה — היא רוצה להשיב את הכתבים.

— מה קרה?

— לא קרה כלום — אלא חייה כבדו עליה, הוא רוגזת על עצמה, היא רואה את עצמה נמאסה בעיניה… היא רואה עתה מה היא היום: אומללה הזקוקה לרחמי נדיבים… כך עלתה לה…

היא שתקה — ושבה שנית לדבר בקול נכא: אני עייפה. כנראה, חביבי, כשל הכוח… אני נושאת את רגלי והולכת באשר יוליכוני — אין אני הולכת עוד לרצוני, הדרך נמשכת — באשר נמשכת…

— מדוע תשקע ככה בעצבות? זה רק כשבועים שהחלה בענין חדש — מודע לא תתאמץ להמשיך? הן היא עובדת. ועבודה, כל עבודה, יכולה לרפא…

— היא לא תרמה את עצמה… העבודה הזאת אינה נחוצה לא לה ולא לד"ר ו., אמצעי היא בידיו… והיא — ימר לה כי נתנה עצמה לנסיונות בידי אנשים טובים… כי נעשתה חומר לחזיון מבדח זה.

הם שתקו רגעים ארוכים…

מעבר לדלת נשמעו צעדי אנשים —

נכנסו ד“ר ו. ושנים מבני חברתו. הם רגילים לבוא לעתים לראות את שלומה, הם נכנסו והציפו את החדר קול צהלה. ד”ר ו. ניגש אל השולחן והחל שוקל בידיו את הדפים המועתקים: — ברבו! 35 עמודים כבר! שליש העבודה… הרי היא חרוצה, לכשתרצה… וכמה נאה כתב ידה!

היא ישבה שותקת על הספה הקטנה, כמו לפני מראה נלעג ומדאיב כאחד… הנה הם מפארים את מעשי ידיה מתוך רחמים… למה? למה? למי נחוץ משחק מעליב זה?

היא היתה נכונה להפליט מפיה דבר מה, — אך לא יכלה לענות קשות למיטיבה, לאיש הגומל לה חסד. והכרה זו היתה מכאיבה עוד יותר. אחרי רגעי מספר הלכו כולם, גם הג' לאבו אתם, לשתות תה בבית ד"ר ו.

למחרתו שלחה נזרה את המכתבים לד“ר ו. ואמרה לעזוב תיכף את החדר, אך לרוב הפצרותיהם ודבריהם של ד”ר ו. ורעיו שהכבירו עליה כשבאו בערב אל חדרה, — הסכימה להשאר עד סוף החודש מאחר ששילמו כבר את שכר החדר…

מתוך רוגזה ועוצב חלתה אז נזרה במחלה קלה בחדרה.

אחרי ימים מספר, כשהוטב לנזרה, בא בלומנטל עם ערב לבקרה (הוא היה כמוקיר רגליו קצת מחדר נזרה מעת עברה לגור בחדרה החדש — מרצונו להיות צופה מן הצד “איך יפול דבר” — אך היא התרעמה כל הימים לזאת ויחזק עליו דברה לסור אליה כמאז). היא היתה שרה אותה שעה בדבקות, כדרכה לעתים, כשדלת חדרה סגורה והיא יחידה. כשנכנס היה החדר שרוי בדמדומי ערב קלים. היא ביקשתהו לשבת והמשיכה את שירתה.

הוא ישב על שרפרף נמוך בקרן זוית, מרוחק הימנה, כמכוון להצטמצם ככל האפשר לבל יראה בחדר — ושמע את שירה, בהשתפך נפשה עליה.

שירתה היתה קולחת ארוכות בדמדומי הערב.

כשקמה להדליק את המנורה, הסתכל דומם בפניה. עיניה מלאו עייפות ועוצב רך וחולם, כאדם שביקש־ביקש ונוכח שהכל ריק ואין דרך.

הם ישבו על הספה הקטנה.

הוא שאלה אם מרגישה היא את עצמה בריאה לגמרי.

— היא לא היתה חולה כלל… הרגישה אך כאב ראש חזק שלשה— ארבעה ימים. אך שום חולשה לא חשה — הנה התרופות שנתן לה ד"ר ניסן (סגנו וידידות הקרוב של ד"ר ו. — פסיכיאטור לפי מקצועו — אך נזרה ידעתהו בחברה כרופא סתם) לא לקחה כלל… מה יועיל? הנפש, חביבי, הנפש חולה… — הוסיפה כדרכה בקול קובלנה — מה לעשות בנפש הזו, בלומנטל? אח!

— לנפש החולה דרושה נפש בריאה שתטפל בה, שתקל לה את סבלה… זה הכל…

— כן… נפש בריאה כד"ר ויזל — ישמרהו האל ויחיהו — אמרה מהתלות.

— הוא, בלומנטל, חשב אמנם כי היה אפשרי הדבר… הוא קיוה כי יוטב לה. ביכלתו של ד"ר ו. באמת להיטיב לה…

היא הפסיקתהו בדבריו בתרעומת: — אל יריגז אותה בדברי הבל… או כולי כונתו ללעוג לה? הבאמת חשב הוא כזאת? הוא — המכיר אותה….

— מתוך חפצו העמוק לראותה שלוה ומאושרת האמין בזה…

— אה… אתם הגברים! אמרה בלגלוג ובמנוד ראש — אין אחד מכן מבין דבר מחוץ לאשר דרוש לכם… אך להבין את האחר — לא תוכלו… אתם חכמים — להשיג את חפצכם… בזאת חכמתכם וגבורתכם ואולי הצדק אתכם — אמרה בלשון ענוה ותהיה: — אתם יודעים לחיות… מוכשרים לחיות… אתם יודעים להשיג בכל מחיר מה שנחוץ לכם — ודי.

— הוא מבין ואינו מבין לדבריה… האם החיים לא ניתנו לשם כך, לחיות? האם אינם מכריחים אותנו לחיות? ואם כך — עלינו לדעת לחיות, ללמוד לחיות…

— כן… האבל היא, לאסונה, אינה יכולה להכיר בהכרח החיים… אינה רוצה לחיות כרצון החיים… לעולם לא! באמת, כל מחלתה הפעם (מעולם לא חשה ולא ידעה שום חולשה ומיחוש) באה לה משום שהחלה כופפת את ראשה לפני החיים, משום שנמצאה לפתע מובלה בדרך… לא, כך אינה רוצה.

הוא קרב אליה ונלחץ מתוך חיבה אל ידה: — תאמר נא — פנה אליה בקול רך ומלבב — הוא היה מאושר לאין גבול לו ידע איך יוכל להנחיל לה אושר ושלוה…

הוא נשק את תלתליה מתוך רוך — ושתק.

היא ענתה אחרי רגע קט רכות: — איך אגיד לך מה שאיני יודעת בעצמי, חביבי? אני יודעת מה שאיני רוצה… אך בעצמי לא אדע מה שאני רוצה… מה דרכי ומה חיי? — אמרה נכאים — … היה טוב לי — אני חושבת לפעמים — היה טוב, לו יכולתי לחיות “כך”… בלי משא, בלי עול — לא בית ולא “סלון”, אפילו — בשמחה, בחדוה, מעומק הלב… בשחוק… לשחק עם החיים… לרדוף אחרי החיים כאשר ארצה, ולא שירדפו הם אחרי… אה, חביבי, למה לא יהיו החיים כך שהאדם יעשה את דרכו בחיים ולא שהם יעשו את דרכם על גבו… למה נפחד? מה טוב לו היו בני אדם משחקים בחייהם כאשר ישחק איש בחפץ יקר לו… אבל… אני יראה… אני מרגישה שאין לשחק… אסור לשחק… ומי יודע מה לעשות ומה לא?…

היא נשתתקה.

הוא העיף עין עליה. תלתליה הגדולים הצפופים ירדו מפוזרים בין כתפיה — וכמו היה בסיבוכם דבר חי, הוגה, מתלבט… בעיניה הוצת מה והוא שתה את ברק עיניה החמודות. הוא חפץ, שרגע זה ימשך… לאין סוף.

הוא ישב על ידה והרגיש את מגע קרבתה כמגע מי מנוחות במקום הרחק מאדם. שקט גם הדם, והלב לא חפץ מאומה.

כשקיבל ד“ר ויזל את המכתבים מנזרה ושמע את החלטה לעזוב את החדר — ידע כי התמוטט בנינו והוא נוטל ליפול כליל. ברם, הוא לא ניתק את חבלי תקותו כל עוד לא ניסה את “נסיונו האחרון” לרכוש את לבה. אל נכון דבר־מה ילין בקרבה, יש יסוד מה נסתר בנפשה… כך גם הביעו את דעתם חבר מרעיו… בימי מחלתה הקלה של הג' לאבו הוחלט, כי הד”ר ניסן יטפל בה, ישוחח כבדרך אגב ויחקור בדבר מתוך נקודת מבט של רופא פסיכיאטור — אפשר שהבחנה מדעית תפיל אור על הענין…

וד“ר ניסן האריך הפעם בחביבות רבה את ביקורו עד כדי שעה מלאה, שוחח אתה באופן “טקטי” ושאלה על עברה ועל פרשת חייה… בשיחתו שילב והציג את דברו ויחסו של ד”ר ו. אליה. הוא שילב בתוך דבריו, כי אדם זה יכול לשבת באשר יבחר — אין הוא תלוי בשום תנאים חיצוניים, בשום משרה. הודות לעשרו הוא עומד ברשות עצמו לחלוטין. הוא יכול לתת לה את האושר אשר לו תקוה, באשר בה מצא את האידיאל של האשה אשר עליה חלם תמיד.

לא יכלה שלא להתיחס בבדיחותה הרגילה לתיווך זה של הרופא הפסיכיאטור, וזה ראה תיכף, כי גם הרפואה קצרת־יד להועיל כאן.

הוא מסר את תוצאות “מחקרו” לד"ר ו. באריכות וציין, כי היא אמנם בעלת מחשבה תקיפה וישרה, אך לפי כל דבריה ותשובותיה רואה הוא כי היא שייכת לסוג בעלי ה־ Agraphobie (מצבי־פחד) — היא מפחדת מחיי נישואין… זה הכל…

אז גמלה הכרתו של ד"ר ויזל שעליו להתיאש כליל.

ח

הגיעו לנזרה ימים קשים. מעט־מעט נפסקו כל קשריה עם בתי המשפחה המקורבים ועם בתי האחים. היא לא מצאה נתיבות אליהם והם לא דרשו בשלומה: זרים ומשונים הם מהלכיה בעיני האחים בעלי החשיבות, העושים את חייהם ואת עשרים כבני אדם מהוגנים; יכול לא יכלו עוד לשאת את טרחה ולהביט לנתיבה ההולך עקלקלות. “מה דרכה זה אשר לה?” “מה תהיה אחריתה?” והחליטו: “תלך — באשר תלך”…

זאת הסבלנות של האחים נגדשה בשמעם על ה“הילולות” והטיולים שהיא עורכת עם פקידים בחורים, אשר הכירתם בחברת ד"ר ויזל (עת שמעו האחים את מהלכיה עם ד"ר ויזל עצמו — היו דוקא מרוצים ומחרישים…). הבריות התחילו מרננים אחריה, על זאת חרה להם מאד.

והיא אמנם לקחה חלק, אם גם לעתים רחוקות בטיולים אלו. ונכונים היו גם דברי הבריות: באחד הטיולים שנערך ברכיבה על חמורים לאחד הכפרים הרחוקים מן העיר — היתה נזרה “נשמת” הטיול. היא לא חדלה מתת בשיר קולה. כמו נפתח אז סגור לבה… ביום ההוא אמרה את שירה לנפשה. על פני הגאיות והעמקים נישאו צלילי קולה. היא שרה להם ולעצמה… ומעיני הערבים, בעלי הבהמות, המלוים את הרוכבים — הזילה דמעות… הם הלכו אחרי הרוכבים לאטם — ושתו את שירתה בצמא.

— האל ינצור את ה“סית” (הגברת) הזו! מאין לכם זאת? מי היא? חברונית? “בנת ערב”? (בת הארץ) — אכן נודע הדבר — “בנת ערב” היא… אילו רצתה — היתה יכולה להיות למשוררת מעולה ב“תיאטרוֹ”… ישמרנה האל… יום מאושר לנו היום… השלום לפה הזה!

ובני החבורה — שמעו והרגישו… יש שגם נפגעו מהיגון הלזה הנישא במרחבים והכובש לב… "אין זאת — העיר “בעל אוזן מוסיקלית” מבין החברים — כי השירה הזאת היא ילידת הנוף הזה, כעין התלכדות ומזיגה רבתי בין אלה הקולות ובין אלה הגאיות וההרים…

וענו צלעות ההרים — בנות־קול כקריאות חרדות ונפעמות ועל כנפי רוח נישאו הדים שבורים, מרוסקים, כשברי לב מרננים. היא רכבה בריחוק מקום קצת, מאחרי החבריא, והתנהלה לאטה — וקולה עולה וגובר, בשאתה אותם ה“מוָלים” החיג’אזים:

עֲמוּס פִּגְעֵי הַזְּמָן אֶרְדֹּף אַחֲרָיו — וְאֵינֶנּוּ!

מָחַץ הַשֶּׁכֶם זֶה הַנֵּטֶל, עַּד אָן אֶשָּׂאֶנּוּ?

לוּ אַהֲבָתִי בְּלִבִּי הוֹתִיר — לֹא בִקַּשְׁתִּיהוּ,

אַךְ חָמַק — וְאַהֲבָתִי אִתּוֹ, עַל כֵּן קִלַּלְתִּיהוּ.

וחזרה באין הפוגות על השיר האהוב לה:

מַה כִּי נָתַתָּ לְכַוָּן² לֵב רַגָּשׁ וָעֵר —

וּמְלוֹא עוֹלָמְךָ — גָּדַרְתָּ בַּעֲדוֹ?

יַעֲרֹג, יִכְמַהּ, יֹאהַב מִלֵּב בּוֹעֵר,

וְיֶחֱרַד לִשְׁלֹחַ בְּעֵץ הַחַיִּים יָדוֹ?

אך לאחר ימי טיולים ספורים, שנעתרה להשתתף בהם, מנעה עצמה גם מזה “לא מפני הבריות, או מפני האחים…” — אילו יכלה היתה הולכת על אפם ועל חמתם… — אך היא אינה רוצה, אינה יכולה…

שעות מרגעה ונחמה מעטות היו לה אז בטיוליה בערבים לעתים עם בלומנטל או עם מאיר כהן — אך הלה הוזמן למנהל בתי הספר באחת מערי בולגריה ועם ראשית הקיץ נסע הוא ומשפחתו.

ועל בדידותה וקשי יומה נוסף אז לנזרה מחסור ודוחק. במאמצים השיגה את לחם יומה הדל. על זאת לא תגלה דבר לאיש ואל אחיה לא תפנה היא בשום פנים. כאובדת עצות התהלכה שבועות מספר עד שנודע לה יום אחד, כי אלמנה כבודה, ממשחה יהודית אנגלית, אשר שמה משכנה באחת ממושבות שומרון, מבקשת לה אומנת לילדיה הקטנים. הדבר נודע לה על ידי בלומנטל, והוא, שהכיר את המשפחה, הנעים את המשרה על לבה: האנשים טובים ועדינים למאד, וכל אשר עליה לעשות הוא לטייל עם הילדים ולהיות אתם. עבודה שלא תכבד עליה בכל אופן.

היא הסכימה ונסעה.

בסביבה החדשה, באחוזה אשר בקרב החוה הבנויה פאר על פסגת ההר, בחיים השלוים בדמי הכפר, היתה נזרה כאילו עברה בחסד אלוה אל מקלט־מחסה לה. מחלונות החדרים ישתקפו פה ושם מראות נועם קוסמי לב; הרים ובני הרים, גבעות ותללים יקיפו מצפון וממזרח את המרחבים עד האפקים העטויים לרוב עדת עננים קלים והם — כמו יצפּו, כמקשיבים בדמי, לאשר נרקם ונארג, בשעות רחמים ובעתות חסד, בפמליות מרומים, על חיי תבל זו ועל דבר הקורות את אלה הדרים עליה… בין אלה רומי ההרים, בני הקביעות והבינה אשר לבריאה, הנתונים מאז, בשלות אלים, להרהוריהם — מה ישקוט הלב ויהמה גם יחד מתוך החגוים הצרים, הנמשכים כבנפתולי חן אנא ואנה — כמו עלו וירומו לעת ערבים רוחות טובים מבשרי גיל וישע ללב הכמה… ומראה עדנה ורוך לאלה הגבעות הנוסכות בדמי־ברכה גם בטחו, גם אמונה, גם ניחומים…

ושם, במערב, יחוג תדיר תדיר זה הים הגדול במרחבי ממשלתו את חג משחק האורות בגוני העצמה והעזוז אשר לו. כשליט כביר, שוקט בגבולותיו — יתפנק יומם לאור השמש ולילה ישתעשע למול קרני ירח שוחקות ובין גלי־לובן רנים; וזה השרון, טהור המרחב, ככוהן עטוף מדיו הקדושים יראה שרוי תמיד בכוונת רוממות, הכן כל הימים על משמרתו — על יד משכן הים, — אכן קרבה ומגע יחוש כאן הלב אל אדירי הבריאה הללו ואל יוצרם…

לב נזרה שקט. דממה ירדה עליה. היא עסקה בעבודתה בחברת הילדים; שעות רבות בילתה אתם בחורשת הארנים והאקליפטוסים או טיילה אתם ליד רוכסי ההרים אשר על יד החוה; בין אלה השיחים המפוזרים פה ושם במדרוני ההרים, כעדת יצורים אשר פרשו להם בשלוה, התהלכה לחפצה גם היא, באלם נפשה, להיותה כאחד מהם…

יש כי הלכה ונהגה בידה את עגלת המשחק אשר לילד הקטן בין שדרת העצים ההדורים, העומדים במבוא האחוזה, ואחריה רצות ומשתובבות שתי הילדות וחניכיה, והיא קולטת ללבה את חמדת האושר של ימי ילדות.

אכן יש כי בעתות ערבים, בהלכה בדרך החלקה בשדרת העצים טרודה ונתונה למשאלות הילדים — עלה לפתע על לבה זכר ילדתה מרים, והיה — כמו נצבט לבה בקרבה: היכן היא ילדתה? מה לה, לנזרה, כי נדונה לגורל מקולל אשר תתן את כוחה ואהבתה לילדי זרים ואת ילדתה תזניח במאפלת בית־יתומות קודר ועגום? איכה יתכן לה לבּה דמי ומרגוע עת ילדתה קרועה מבין ידיה? והיו בעיניה אלה העצמם כשורת יצורים זועמים, רומזי עדות אילמת, כשעומדים על גבה ורואים את האם פה, בין חמדת ירד ושלות חיים, ויקוננו דומיה על גורל הבת הרחוקה, העזובה, הנשכחה — אך היא עמדה והשתיקה את רגשותיה: הן קבעה את חיי הילדה לבל תדע עד מה מאמה, ומדרכה זאת לא תסור, לא תוכל לסור…

ועת הסתובבה, לרגל עבודת יומה, בחצר החוה המרווחת, בחדרים המפוארים ביקר רהיטים או בסלון המקושט בין קשתות העמודים העדינים העשויים אבל חלקה לבנבנה, — בפינת שקט זו יש שעמדה כתוהה ושאלה את נפשה: מה לה פה?… מה היא כאן? היא, נזרה בת הרב מחברון העיר, אשר טלטולי גורל ונדודי חיים, בשחקם לאַוָתם את משחקם הנלוז — הביאוה לעת כזו להיות משמשת אנשים לא ידועים לה מתמול שלשום, ילידי אנגליה הרחוקה?

האם זה חסד מיד אלהים או לצון יחמוד לו עמה? אך פה תחוש, כי הוקל מה מלבבה; אין לה להתחרט על בואה הנה, אם גם כי זרה היא פה וגלמודה כשהיתה. לחיות חיים שאננים כאלה ברשותה שלה — ליד ד"ר ויזל, למשל?… כי אז היתה היא כיום גברת לביתה במעון רמים כזה?… לא! לבה רחוק מזה. יעשו אחרים את דבר החיים והיא תעמוד מן הצד כשעמדה רק כשומרת פקדון אחרים היא פה, ועת אשר תרפה ידה תשיב את הפקדון ותלך לה באשר תלך… בבדידותה היא בת־חורין, שלטת בחייה, ומוכנה תמיד לעזבם ברגע כי יכבידו עליה מאד.

ככה חיתה נזרה את תקופת החיים השוקטה הזאת.

לעת מצוא טיילו גם הילדים בעגלה אשר לבית בסביבה, במושבות הקטנות, המפוזרות פה ושם. אז יש גם שבעה תענוגות אמת בשוטטה בסביבה, בין כרמי ענבים וזית, בין שדות תבואה ובר לאיכרי ישראל. ובלבה הנטרד תמיד בסרעפי עצמה וגורלה — היה כמתפנה בעתות אלו מקום לרוחה בחשבה ובהרגישה בכל הטוב אשר בנחלת עובדי האדמה בארץ האבות; אז יש גם האמינה, כי הנה הולך לבה הלוך ורפוא וכמו שב לאיתנו… בעתות כאלו זכרה את מאיר כהן אשר ביקש להקל מכאובה בהטותו לבה לחיים החדשים, שהלכו ונוצרו מסביבה יום יום.

ובאחד הערבים, עת שבה מטיולה עם הילד, בישרו לה הבנות, בדלגן בשמחה לקראתה, כי הנה יתכוננו לנסיעה בקרוב… וגברת הבית סיפרה לה את דבר המכתב שנתקבל זה עתה, כי הוטל עליהם לעבור לאנגליה, לשנה בערך, בשביל עניני המשפחה וסידור הנכסים אשר להם שם. הנסיעה תהיה בעוד חודש ימים; והיא רוצה שהג' לאבו תהיה אתם עד היום האחרון לפני הנסיעה… הילדים רגילים כל־כך אתה…

אך אחרי ימים מספר ביקשה נזרה לנסוע, ככה טוב יותר, לדעתה, בשביל הילדים. הם יתרגלו להיות בלעדיה ולא תקשה עליהם הפרידה.

כתום חמשה חדשים להיותה במושבה שבה אל הכרך אשר באה משם… בעזרתם של ידידים השיגה נזרה אחרי זמן מה משרת “משגיחה” על משק הבית והמטבח אשר לבית־יתומים גדול. היא ביקשה אז להתאושש ולהבליג על מצבה אחרי שובה מדוכאה מן המושבה, אך עבודתה, שהעסיקתה במשך כל היום הרחיקתה מבלי רצונה מחברת רעים. בערב הולכת היא אל חדרה, עייפה מעבודת יומה. היא לא הרגישה, איך חייה הולכים ומצטמצמים מיום ליום. היא חיתה רק עם נפשה.

ובינתים היו חליפות ותמורות חלות לאט לאט בסביבתה, והיא כמו לא שמה לבה להן; שתי בנות הדוד נסעו להתחתן בנכר. רבים ממכריה הפקידים, גם בלומנטל ביניהם, החליפו את מקום דירתם בערי הארץ האחרות, גם ידידיה המעטים עברו אל שכונות חדשות מרוחקות מן העיר…

ובאחד הימים נודע לה, כי גם ד"ר ויזל עזב את הארץ.

ט

עברו כחמש שנים.

בסוף הקיץ הגיע לארץ מאיר כהן. הוא בא רק לשבועות מספר, ושאל מיד לנזרה ולשלומה, אך לא יכול להציל דבר ברור. החליט להיודע מפי האחים על מקום מגוריה ולבוא בערב אל ביתה. אך הללו לא ידעו אל נכון, היכן ביתה ומה מעשיה. והם תלונתם עוד בפיהם — כי בשגעון תנהג. מה שידוע להם הוא — כי היא עובדת בבית היתומים…

וכמו אז, לפי שבע שנים, חיפש וחזר אחרי משכנה עד מצאו את הבית: באחת השכונות בקרבת מגורי הנוצרים, בבית גדול ונאה ונקי למאד, הראו לו את דלת חדרה.

הדלת סגורה, והשעה מוקדמת עוד כל־כך. בפרוזדור הגדול — נראו דלתות אחדות, פה ושם נפתחה אחת הדלתות. הציצה דמות אשה — ונסגרה הדלת. הוא עזב את הבית והלך.

למחרתו הקדים לבוא בשעה — ושוב הדלת סגורה.

כזאת קרה גם ביום השלישי. הוא פנה לשוב בהתיאשו למצאה בבית. במסדרון נראתה גברת, אנגלית לפי פרצופה, ואמר לו: דבר נחוץ לו, כנראה, אל הג' לאבו. היא בחדרה. היא מקדימה לשכב. הוא יכול לדפוק שנית. ניגש ודפק וכשענה על שאלתה מי הוא הדופק, נשמע קולה:

— אללה, אללה! רגע… רגע… סליחה. היא תתלבש.

נפתחה הדלת, היא קיבלתהו בשמחה בחיבה.

החדר קטן. נקי, ריק מכל. מיטה, שולחן וכסא. — ישב הוא על הכסא והיא תשב במיטה. אור המנורה רפה… — אמרה בהעלותה שני נרות שעוה… הן “זיני” (תאורה) עליה להדליק לכבוד אורח כמוהו…

למול האור שהאיר את הפינה שלח את מבטיו הבוחנים — ונדהם. בתלתליה הפזורים נראו שערות לבנות… רבות… מתחת לעינים קיפולים קטנים ומראה מעוך להם… במבטה העובר — יברוק חליפות ניצוץ עז, זר… הפנים רזים — וכל גו כמו צמק במעט…

זה היום השלישי שהוא בא? חבל! למה לא דפק שנית? שלשום לא שמעה את הדפיקות — עייפה היתה וישנה. אך תמול שמעה — ולא רצתה לענות… לא יכלה…

— מדוע תקדים כל־כך לישון? מה לה?…

מה תעשה? מה תוכל עשות לבדה? והיא עייפה… ופה, חביבי — אמרה בצחוק צוהל ורם מדי — פה רווקיה… הבית הזה נקרא — הרווקיה… רק גבירות גרות פה… משכירים רק לגבירות — חה…חה… חה….

— פקידות נוצריות, יהודיות, “אחיות”, גבירות מ“הדסה”, כולן — אד עשר כוכבים במספר — חה… חה…

— פה, אפוא, בית “חרים” (בית נשים)?

— כן, יא מעלמי (אדוני) — ענתה בצחוק — פה מנזר הפורשות מן החיים… זקנות וצעירות — ונזרה ביניהן… ואני, מה תחשוב — הוסיפה לפתע — זקנה או צעירה? אה? את האמת אמור…

— נשתנית…

— זאת אומרת — זקנתי — זקנתי… אני יודעת… הי! ילך הכל באשר ילך… והוא — כמה הבריא והשמין! ככה טוב לו שם? שלשה ילדים יש לו כבר? הנה כן טוב מאד… יפה מאד… יספר… יספר — מה עוד אצלו שם?

— תספר היא. איך היא חיה עתה?

— היא חיה, כביכול, “ברעה ובזפת” — לא נשאר כלום… הנה פה פינתה, פה קבר הלילה, ושם, בבית היתומים, קבר היום…

הוא רצה להטותה לשיחה נוחה — אך היא הפסיקתו: אבל אין דבר… תהבהב לה הפתילה עד שתדעך… הן הצואר הזה למוד מהלומות ועלבון… והוסיפה שנית בצחוק צוהל: אבל הוא לא אמר לה, אם נשתנתה מאד לרעה? היא זקנה הרבה? אה? כן… כן… עוד היא מבינה… שכלה הבהיר עודנו אתה… “הם”, האחים הנכבדים, אומרים שהיא כבר נשתגעה — אבל, לדאבונה עדיין לא השתגעה…

הוא ביקש לענות מה ומשפתיו נפלטה שאלה: למה לא תבוא קצת בחברה? איה חברתה מאז?

— כולם הלכו איש לעברו… אני — דחיתי תמיד והם, כמובן — שכחוני… ובקולה נשמע כעין התפארות.

— וד"ר ויזל עדיין פה?

— הוא נסע כבר — לפני שנה וחצי או שנתיים… בראשונה היתה עוד מבקרת אצלו לעתים… אחר חדלה. היא הרגישה כי לא היה מקבלה בפנים מסבירים כמאז… היא מיד מרגישה… היא ראתה, כי התחיל אצלו קור נושב — חה… חה… הוא נסע ולא נודע לה כלל הדבר… עתה אינה באה כלל בחברה… כך היא — בודדה…

— לדעתו, לא טוב כלל, שהיא רחוקה מחברה… הוא חושב —

היא הפסיקתו בדבריו: היא יודעת, שעתה איננה רצויה כל־כך לחברה — מה לה ולאנשים? מה?… היא קוראת לפעמים…קראה עברית הרבה… אבל כל הספרים הם — “כך”… אין כלום בהם בשבילה… הם יודעי רק להציג שאלות — אבל אין אחד עונה… יאמר הוא לה בחייו, יש באילו ספרים מענה? אה?

— לשאלות הגדולות — הוא התכונן להאריך תשובתו — לחידות ההויה — אין מענה… מאז —

— ומה עשו באמת ה“חכמים” — הפסיקתהו שוב — אם לא מצאו מענה על שאלה אחת קטנה: למה ברא ה' את האדם עם אלה היסורים והחרפה, החרפה הזו! למה נחוץ כל זה?… אלפי חכמים ופילוסופים באו, חיו ומתו ולא ידעו כלום… הוא מצטחק? הוא לועג לה?…

— לא, כלל לא. הוא שומע את דבריה —

— גם היא לועגת לפעמים לעצמה, היא אומרת לעצמה: מי שם אותך ל“קטיגור” על בורא העולם נזרה? מי נתן המשרה הזאת על שכמך? חה… חה… חה…

ומבלתי יכולת לעצור בעצמה המשיכה לדבר על עבודתה ועל ילדתה — בעוד איש שיחה חושב במגינת לב: שטף זה של הדיבור לנפש סגורה זו אות מחריד הוא.

הוספה לדבר על קרוביה ועל אחיה — הנה אלעזר בנה עתה בנינים רמים וחנויות העולים לעשרות אלפי לירות, — אך בשביל ילדתה מרים אין לו יכולת להעניק מאום… היא כבר נערה — ילדתה, נערה בוגרת כבת שלש־עשרה… עוד מעט תצא מבית היתומות… עליה — לבה דוי… מה יהיה עליה? מה בפיה לדבר אל בתה? מה תגיד לה? איך תנחה אותה בדרך החיים, והיא בעצמה נבוכה כל־כך…

ניסה להרגיע אותה, הפליט דיבורים ולא לבו — ונשתתק.

השעה היתה מאוחרת. הוא ביקש את סליחתה כי השעה דחוקה לו — ועליו ללכת. הוא יסע בעוד שבוע — ויסור שנית אליה…

היא מבקשת מאד להיטיב ולבוא.

בצאתו — היה כמי שניעור מחלום בלהות: דבריה עוד המו בראשו. הקולות הדחופים רדפו אחריו, רדפו והדביקוהו, כמו ניתכו מאחורי גבו. היה כאיש קורא להצלה, קורא לחזור. והוא ידע, שאין במה להציל.

הלילה היה אפל. והוא הלך ונכשל. לפניו עברו חיי נזרה כתומם. ובעין דומעה חשב: למה באו? ומה עוד צרור בהם? לבו נשבר בו בראותו אותה בתחנת־חיים זו. הנה כבר מחשבתה אתה צלולה כאשר היתה. “רוב דברים” שבפיה, והתבודדותה הנפרזה, רומזים על ערפל המגיח ויורד בעולמה… הנה היא מתאבקת עוד, נלחמת על נפשה. נלחמת להוכיח את האפס, והוא ברור כל־כך. וכמה ירחק עוד היום, בו תדבר ארוכות ובסגנון אחר — באותו סגנון של בטחה שלמה ובאותו גאון של נצחון גמור….

לח. נ. ביאליק באהבה והערצה ליובל הששים

א. דרך גבר

אמור יאמרו שיש בין אומות העולם בני אצילים וצאצאי רוזנים אשר בחזור פניהם ובכל דמותם יוכר, כי דם־אצילים, מזוקק וטהור, יזל בעורקיהם. יתכן כי אמת ונכון הדבר. ואפשר שאין אלו אלא דברים בעלמא. שהרי הדם דבר הסמוי מן העין הוא, ומי יכול לבחנו ולבדקו ולדעת טיבו, אם דם אצילים הוא או סתם דם, כדם כל בני־האדם. על כל פנים ענין כזה מוטל בספק. ברם, לעילא מכל ספק הוא כי יש יהודים ויהודיות צאצאים מגזע אנשי תורה ויראה, אשר בעורקיהם יזל דם צדיקים וענוים, ולב טהור להם כעצם השמים לטוהר, ונפשם — קן־תמיד לאמת וענוה, לשלום ולצדקה. ודע שמידותיהם אלו גלויות הן ונראות לעין כל להלכה ולמעשה, בפועל ובמחשבה, בדיבור ובשתיקה — בכל נתיב חייהם עלי אדמות.

וכן היתה חרותה עדות ברורה ונאמנה על דמותה של בוסה ריינה אבואב ועל דמותו של בעלה ח' גדליה אבואב, כי שניהם, גם הוא וגם היא, צאצאים המה מגזע רבנים גדולים, מופלאים בתורה ומצוינים בענוה — וקורותיהם ודברי פעליהם של שניהם יעידון יגידון, כי דם חסד וענוה, טהרה וקדושה נוזל בעורקיהם.

אמת ששניהם, בינם לבין עצמם, היו שונים תכלית שינוי אחד מרעהו. וספק הוא אם נמצא זוג שהבעל ואשתו יהיו “שני הפכים” ממש כשם שהיו ח' גדליה ואשתו. ואף על פי כן היו שניהם נודעים לכל בהליכותיהם ובקורות חייהם כאנשי חסד ורחמים, מופלאים ומובהקים בעבודת ה' ובאהבת תורתו יתברך, ולא נפרדו דרכיהם ולא נתעותו, חלילה, ארחותיהם בימי רעה כבימי טובה, בימי שלוה ובימי חרדה, לרבות ימי אותה הגזירה הקשה שנגזרה על הצדקת, בתקופת חייה האחרונה — כאשר יסופר להלן.

ומה היו הניגודים וההבדלים שביניהם?

רבים היו: הוא, ח' גדליה, היה אדם שדעתו בדוחה עליו, אוהב שחוק ורודף שמחות וחושק תשואות, בקיצור: איש רעים להתרועע. והיא, בוסה ריינה, אהבה שלוה ושקט ולא היה דבר שגרם לה קורת רוח כמסיבת שיחה בנחת ובמתינות. הוא היה מהיר לכעוס כעס גדול עד כדי התעלפות. שכן ח' גדליה מטבעו היה נוח להתעלפות. למשל, אם פגע בו מי שהוא, בעל חוב, או סתם אדם קפדן, או מי שהוא שהיה תקיף ממנו ולא יכול ח' גדליה “להשיב מלחמה שערה” — מיד היה נחפז לביתו, מתישב בקיפול ברכים בזוית, מחריש ודומם כמי ששפתיו נדבקו זו לזו, ראשו מורד בין ברכיו מחמת גודל צערו, וכך היה “נופל” בהתעלפות ממושכה ועמוקה. ועתים תכופות היה נשמע לפתע, בין שכני חצרו של ח' גדליה, קול־פחדים מבשר אסון: “ח' גדליה התעלף!”

וכנגדו, בוסה ריינה, היתה קשה לכעוס. פעמים מעטות בחייה כעסה כעס־אמת. פיה ינוב תמיד דברי חכמה בגנות הכעס, והיתה מבליגה תמיד ומתגברת על מידה זו ומרגילה עצמה להתרחק ממנה תכלית ריחוק.

וכן היה ח' גדליה פזיז־מהיר במעשיו, מתפעל ומתחמם למראות עיניו ואינו רואה את הנולד, בעוד שהיא היתה מתונה מתונה בפעלה, מיושבת בדעת ושוקלת דבריה בפלס, ובפיה שגור תדיר הפתגם הערבי:

מִלָּתִי שִׁפְחָתִי עֵת בְּפִי חֲבוּיָה.

מִשֶּׁחָרְגָה — הִיא גְבִרְתִּי וַאֲנִי הַשְּׁבוּיָה.

וכן היו נבדלים שניהם בכמה דברים שבטעם ובמזג.

ברם, ההבדל שהיה טבוע על כל חייהם ונתן טעמו בכל הליכותיהם היה בענין ידיעת התורה. שכן בניגוד אל הרגילות היתה היא הבקיאה והידענית והוא — סתם יהודי, שאין חלקו בין “החכמים”. איש פשוט היה. יהודי של מעט מקרא, מעט משנה ומעט זוהר. אפשר עלתה לו כזאת משום שאביו הרב נפטר עליו בילדותו ונשאר יתום ללא עין אב משגחת, ועד מהרה הוציאוֹ אחיו הגדול למלאכה (שגם היא לא עלתה בידו) ולא הספיקה לו שעתו לעסוק בתורה. ואפשר שמטבע בריתו לא חונן בינה ופיקחות והתורה לא נקלטה במוחו. איך שהוא, לדאבן לבו וליגון נפשו, לא זכה בכתר תורה. אבל דוקא משום כך היה ח' גדליה כרוך ודבק כל ימיו אחרי תופשי תורה והיה להוט ורודף אחר מושב “חכמים”, והיה דומה בזה לאדם הרץ בחשכת לילה בדרך שוממה, בקור וברוח, לקראת קרן־אורה, ונפשו כמהה ושוקקה למרגוע, לחמימות ולמחסה…

מהיותו בן רבנים, מגזע היחס והמעלה, נראה ח' גדליה כאיש פנים וצורה, אף כי היתה קומתו נמוכה. מעודו, מעת שנשא את אשתו ריינה לבית נג’ארה, חבש לראשו מצנפת שחורה, דקה, כמנהג “בני טובים” בימים ההם. ופרצופו — נאה היה מאד: פניו צחים ומאירים; שערות זקנו צהובות־אדומות ככתם פז; עיניו תכולות ויפות, וכולו מחמדים וחן. ובנידון זה היתה מספרת בוסה ריינה, לעת מצוא, באזני בני ביתה לאמור: אף על פי שהיה “הוא” יפה והיא לא היתה דוקא מן היפהפיות — לא אהבה אותו. האמת: שנה תמימה לא ידעה אליו אהבה. משום מה? משום שהיא חפצה בבעל “חכם”, איש תורה. לבה היה כבד עליה, מאד היה כבד, כאשר הציעוהו לפניה. אז היתה כבר יתומה מאביה הרב ובלבה חשבה שרק מחמת יתמותה הציעו לה חתן שאין חלקו בתורה. מן הנמנע היה דבר כזה אילו היה אביה בחיים. אבל אחרי כן, לאט לאט, הפך לבה לאהבה אותו. כי התנחמה בלבה לאמור: תחת זה אתפלל לה' ואולי אעמיד בנים חכמים. אם לא זכיתי לבעל למדן, אזכה בבנים גדולים בתורה (ועל ידי כך היתה מכוונת להשמיע דברה לבנה יחידה, הנער שמעון, ולהסביר לו שהוא תקותה היחידה ושענין למדנותו דבר מן ההכרח הוא וכמותנה מראש, בחינת: “בטרם אצרך בבטן”…).

והרגל הרגילה בוסה ריינה את עצמה לאהבה את בעלה אהבה נאמנה ושלמה והיתה נוהגת בו כבוד וחשיבות כחוק וכדין, ומה גם שהכר הכירה שגדולות ורבות מעלותיו מחסרונותיו.

בעיקר, גדול היה כוחו של ח' גדליה, מאז ומכבר, בהתאבקות ובמלחמת גבורות כלפי… היצר הרע. עין בעין נראה, כי כל ימיו לא היו אלא מלחמה אחת, נטושה מערכות מערכות, מהן גדולות ומהן קטנות, מהן קשות ומהן קלות, ובכולן שרה ח' גדליה עמו, עם היצר הרע, המסית והמקטרג — ויוכל לו.

כי מי שראה את ח' גדליה בימי חרפו, טרם גברה מידת הדין (מגזירת האסון של אשתו) בהיותו עוד במלוא כוחותיו, מי שהכיר את מידותיו ואת צפונותיו בעשותו דרכו בגבורות ובשמחת לבב וגם בענוות ובשפל רוח — ודאי היה מודה ואומר: בנין וסתירה בידיו, אור וחושך בדרכו; בקרבו ירגשו ויתאבקו כוחות והשפעות, מאויים ודכדוכים, ונפשו שדה־קרב בין היצר הטוב ובין היצר הרע. מסתבר שח' גדליה היה נמשך מטבע עצמו לזכות גם ביראת שמים ובמעשים טובים וגם בהבלי העולם הזה, לכן היה נותן כל נפשו פעם למצוה ולתורה ולחסידות, ופעם — היה נותן חירות לנפשו להרבות שמחה וגיל וזמרה ומושב רעים. משום כך ודאי היה נוהג אז לאמור, כלשון תורה, בכל עת מצוא: “חציו לכם וחציו לה'!”

הכל ראו ברור עד מה היתה נשמתו פתוחה וגלויה, ולבו נתון ומסור לשמחה ועליזות, לשירה ולזמרה, לחיבה ואהבה. אהבתו של ח' גדליה אהבה גדולה היתה: לארץ ולשמים, לאדם ולהקדוש־ברוך־הוא, יתברך, למראות הבריאה וליצורי תבל. אף לגבר ולאשה. פשוטו כמשמעו. אלא שאהבתו טהורה היתה, בלא גיעול־חטא ובלא תרמית־כזב. ודאי שנתנסה כמה פעמים ברתיחה וחמימות דמים ולבו המה והלם מזעזועי כיסופין כלפי “סיטרא אחרא” — אך זה שבחו וזו גבורתו של ח' גדליה, שהיה דורך על במותיו עוז ולא הביא את עצמו מעולם עד נפילה ושקיעה. וכקברניט זה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, ומעביר ספינתו בין צוקי סלע ומשברי תהום בשלום — כן היה ח' גדליה מציל נפשו תמיד ונתפס מיד לחרטה אחר איזו עבירה קלה, ואף אחרי איזה הרהור עבירה, והיה שופך שיחו בצום ובתפילה ולא היה מוצא מרגוע לנפשו עד אם הפריש צדקה וטבל בשרו במים.

בדרך כלל היו רוב מדותיו של ח' גדליה באות לידי גילוי ניכר ובולט — לפני ימות השבוע. ימים קבועים בשבוע היה נראה בצורה זו וימים אחדים — בצורה אחרת.

למשל: ביום ראשון היה ח' גדליה לרוב חצי היום הראשון כנטול רצון, שותק ועגום, או פשוט, יגע ורצוץ־אברים, ולא רק בגופו (שכן כל יהודי עייף, פחות או יותר, ביום ראשון מחמת ריבוי מאכלי שבת והשפעתם על שנוי וסת, כידוע), אלא עייף היה גם ברוחו. נשמתו היתה טרודה עליו וכעין משא־חרטה היה חש על נפשו ממנה שקרה ועבר ביום השבת — ולא נהיר לו טעמו של דכדוך־נפש זה.

ובחצי השני של יום ראשון — היה יושב לרוב מכונס בכסת הנמוכה, הקבועה לו בזוית הבית וקורא בלחש ובהתמדה “לימוד” אחר “לימוד” ח“י פרקי משנה, כמה עמודים בזוהר, מזמורי תהלים וכיוצא באלה. אותה שעה היה פרוש ומובדל מעניני הבית, ועם ערב, אחר מנחה וערבית, היה שוב דבק בספר ואוכל פת צנומה ותבשיל־מה (ולרוב היה מכוון שתהא סעודה זו “מפסקת” לצום יום שני, כמנהגו לעתים קרובות). באותן השעות של יום ראשון אחר חצות ועד לכתו לישון בשעה מוקדמת — היתה מתוחה תמיד בביתו של ח' גדליה (שהיה נקרא בפי הבריות “מעונה של השמחה”) מידה של עצבות ניכרת המכהה את חלל הבית, כמו בהתכסות השמים לעת ערבים, עם ראשית החורף, בעננים אפורים, וכהות־צל תפוֹל על צלעות ההרים הדוממים אשר סביב ירושלים. ואיש זר שנכנס לבית באותן השעות היה מרגיש אחד מששים של אבלות. אבל בני הבית היו רגילים בכך, וההרגל, כידוע, נעשה טבע ולא היו מרגישים בדבר. היו יושבים לרוב בחצר או בחדר השני, כי בטוחים היו ש”הוא" ביום ראשון אינו זקוק לשום דבר ולא ידרוש מאומה. ואף נתנו דעתם להשכין שקט בבית משום שבליל שני היה משכים לתיקון חצות במוקדם מאשר כל יום.

ואותו ח' גדליה היה נראה, משהגיע יום השבת, כבן־אדם אחר ממש.

כיצד?

כזה היה דרכו של ח' גדליה ביום שבת מימים ימימה:

יצא מבית־הכנסת אחר תפילת שחרית — מיד נראים פניו כשטופי אור וסימני חדוה אחוזים־חרותים בהם, כמו היו נגוהות בוקר־שבת, הזוהרות והבהירות, חודרות כולן אל קרבו ומתלהלהות וקורנות מתוכו. מהלך הוא מבית לבית עם חבר הפייטנים, המזמרים והחזנים (שכן גבאי הוא לבית־הכנסת מורשת אבותיו) למלא ולקיים חובות ידועות: קריאה במנין מעט אדרא זוטא, כעשה, חמשה־עשר רגע בביתו של בעל “פטירה” — עם מתן שכר ביצים מן ה“פטירות”. יש שבתות רבות־פטירות, וממילא — רבות־ביצים, ויש — מועטות. אחר כך נכנסים לבית שמחה ל“שבת אירוסין” או “שבת חתונה” או “שבת מילה”. שם משמיעים הפייטנים פזמון אחד רגלים קלים. ושכר פזמון טעימה זעירה במרקחת בקצה מזלג וקבלת מי־בשמים הנזלפים על הידים.

נגמרו ה“לימודים” וה“ביקורים” — פונה ח' גדליה בלוית בנו, הנער הקטן שמעון, אל עבר ביתו ותוך כדי הליכה הוא שם את פעמיו אל החצרות הקרובות לביתו ומזמין שכנים ושכנות לבוא לטעום מ“החמין”, שיעלה על שולחנו בסעודת הבוקר. כי מוניטין יצאו בין כל השכנים והמקורבים לבית אבואב, ל“חמין” שלו. הטועמים ממנו מעידים בפה מלא שאין דוגמתו אף בבתי גבירים ושועים. שכן ח' גדליה ממציא ומחדש מיני “חמין” שלא יעלו על דעת יהודים, כגון: טחולים ממולאים אורז עם צנובר והרבה תבלין, או אטריות דקות המצניעות בקרבן תרנגולת שמנה או ברוז הגון כתולעת משי זו המעוטפת בחוטי פקעתה, או חזה של טלה ממולא “תוך” מפולפל בכל מיני תבלין נותנים ריח וטובלים בשומן — ועוד מיני חידושים כאלה, שהוא, ח' גדליה, היה ממציא “הרעיון” ואשתו בוסה ריינה, המומחה לבשול, היתה מצרפת לו את “יתרון המעשה” שלה. ושניהם, הרעיון והמעשה, היו מותאמים והיו נותנים טעם ערב לחמין. וכך היו נמשכים שכנים ושכנות לביתם לבוא לטעום מדי שבת בשבתו ממטעמי החמין מדושני השומן והתבלין.

הגיע ח' גדליה לפתח ביתו, מיד היה נותן קולו, קול רינה וצהלה, ב“עשר קדושות הן — ארץ־ישראל מקודשת מכל הארצות” והולך וגומר בכל הפיוטים וקטעי הזוהר — עד “קידוש”.

ובעצם הסעודה, עוד קערות החמין הגדולות מהבילות ומנדיפות ריחן עד לעבר החדר והחצר, ובני הבית עוד אוכלים ושותים — היו כבר שכנים ושכנות באים ונכנסים “לטעום”. מיד קול שמחה ובדיחה, קול צהלה וצחוק ממלאים את הבית. הללו מקלסים ומפארים טעמם של “מעדני מלכים” אלו והללו משתוממים והולכים על ה“המצאות” וה“חידושים” שנתברכו בהם ח' גדליה ואשתו.

אותה שעה נראה ברור חש' גדליה נכנס והולך לתוך אוירא של שבת שלו. וכאן ראוי לזכור ולדעת, שבאותה שעה הספיק כבר ח' גדליה לטעם, כחוק וכמנהג, מידה הגונה של משקה: ראשית — רובה של כוס “הקידוש”, שנית כוס קטנה יי“ש לאחר אכילת דגים, שלישית — כוס יי”ש מהולה במים עם אכילת מכיתת־הביצים של החמין וה“פטירות” (שבמידה שהביצים קלויות הן משובחות ומעוררות לשתיה), רביעית — עם אכילת מעדני החמין ונתחי הבשר הטובלים בשומן — כאן כוס יין עם כל המסובין לשולחן הרי מתבקשת מאליה.

היה אז ח' גדליה מגיע לנקודה עליונה ומשפיע טובה רבה בדברי בדיחה וליצנות, בחרוזי פיוטים וזמירות לאזני המסובים, ותוך כדי כך היה מכבד את השכנים ואת השכנות בעוד טעימה ובעוד חתיכה מחמודות השולחן. ופעמים היה מוציא, מתוך תחיבת שלוש אצבעותיו בפינות הקערה (מעשה אמן היודע סוד תבשילו), ומעלה מחביונה ממכמני החמין והיה מחונן טעימה מופלאה זו את החביבה בשכנות ונותן לה, דרך חיבה, ישר מאצבעותיו אל תוך פיה. ולאחר שהיה ח' גדליה מדושן ומעונג מאכילת החמין ומדברי תשבחותיהם של השכנים — הגיע סופה של הסעודה עם כוס “הברכה האחרונה” שאף היא, לפי הדין נשתית ברובה בפי המברך.

קמו מן השולחן — כל הנמצאים יוצאים למרפסת או עולים על הגג ומשוחחים לרוח היום.

אותה שעה — במה עוסק ח' גדליה?

אותה שעה מחזר ח' גדליה אחר אורחיו ואורחותיו, מעלה מצלחותיו ומנרתיק נייר שבידו פירות משובחים להפליא — ומגיש להם תפוחים גדולים, אדומים ומבריקים, אגסים רעננים ועסיסיים וכל מיני פרי עץ, משופרא דשופרא, יקרי־מחיר, שאינם מצויים כלל ברחוב היהודים (ושח' גדליה מחפש אחריהם ברחובות הגויים המרוחקים, מקום שיהודים מונעים בדרך כלל רגלם משם) והכל לכבוד שבת וכדי ליהנות מדברי קילוסים של באי ביתו.

וכך היה מגיש להם:

לבוש קונבס־בית קל (מתוך ויתור למחצה על חגורה ואיזור), כשכנפותיו מתבדרות לרוח היום, היה מהלך כה וכה ומגיש את הפרי המהודר בתנועה של אביר רוחש אהבה, של נדיב־לב מעניק חיבה, בעיקר לשכנות הנאות, לבחורות ולנשים צעירות. מסובב אחרי זו ומעניק לה אפרסק חמוד צבע, מגודל כתפוח־זהב, ואחר רגע נמצא מהלך על יד אחרת ומכבדה במין פרי נדיר, יקר־מציאות, שהיה מושך עין כל אליו. וכיון שהיה ח' גדליה משמח את האחרים — היה משמח ממילא את עצמו, מלהיב את הרבים ומתלהב בעצמו, וכן היה הולך ומוסיף גילה ושמחה עד שהיו, כנראה, גוני מלבושיהן של הבחורות והנשים החמודות מתערבים בצבעי הפירות, התפוחים, האגסים, הלימונים המתוקים וה“יוסף־אפנדים” לתערובת ממוזגה גדולה, למערכת־צבעים אחת; ואורות פניהן וזהרי עיניהן של היפהפיות היו משתזרים ומשתלבים עם קרני האורות של שמש־שבת והיו נהפכים בעיניו לאלומות־נהרה גדולות הממלאות חדרי לבו ונפשו של ח' גדליה. ומסתבר, שתנועות החן והנועם הנאצלות מחמוקי ירכיהן של הנשים ומעיגולי שדיהן הרוטטים — היו מטלטלות את דעתו של ח' גדליה טלטלה חזקה. ומחמת טשטוש הדברים והענינים, מתוך שפע שמחת שבת, היה מתלהב יותר ח' גדליה ומבדח את דעתם של בני החבורה, שכן היה נטפל, למשל, לאחת הבחורות, היפה והענוגה שבכולן, והיה מדדה על ידה, מגרד רגלו, מרשל זרועו, כדרך תרנגול שמוריד ומרחיב כנפו סמוך לתרנגולת, והיה מקרקר אחר הבחורה קרקורי המיה וחיבּה. או היה עומד פנים אל פנים לפני אחת יפה, מעלה מגרונו קול צהלה ממש כקול סוס צוהל ומקרצף ברגלו, דרך קוצר סבלנות מעריגה וכמיהה, ורק פסע קל, דק מן הדק, היה מבדיל בינו ובין הבחורה — אלא שבאורח פלא היה תמיד מפסיק משחקו ושב לענין אחר.

בעתות כאלה היתה אשתו, בוסה ריינה החסידה והנבונה, מביטה ל“חכמותיו” לפעמים מן הצד, מתוך קרירות ומתינות, או לא היתה נותנת דעתה כלל על כך, באשר הסכינה, ברבות הימים, להכיר ולדעת שענינים אלו מידת טבע הם בו, מידתו של “בעל מזג”, ואין לשרשה הימנו ואין להבהל מפניו — על כן הביטה על מנהגיו אלה בלי חרדה ובלי הרהורים קשים. מנהגיו אלה — מצות שמחת־שבת הם לו, דרך יהודי טוב ופשוט שאינו בעל תורה…

כזאת וכזאת היתה דרכו של ח' גדליה בשעות הבוקר של שבת עד לכתו לישון שעה ארוכה כדי לקיים: שינה בשבת תענוג.

ואם נבוא לכתוב על ספר את פרשת מנהגיו ודרכיו של ח' גדליה בשבת אחר הצהרים ועד מוצאי שבת, ומכל שכן אם ימשך לבנו לספר את מהלכיו בכל ימות השבוע — תקצר היריעה מהכיל.

אלא שראוי עוד לראות את ח' גדליה במסיבה של פייטנים ומזמרים ביום שבת.

כל פעם שנזדמנה “שבת חתונה” או ברית מילה בין מכריו ומיודעיו — היה ח' גדליה מכין עצמו מערב שבת כהלך המצטייד לרוב לפני צאתו לדרך, או כמצביא הצופה עתידות ומכין כל הדרוש לו מבעוד יום.

ראשית — היה שולח ח' גדליה לבית השמחה את הבוג’ה (מנחה לסעודת צהרים בשבת: צנצנת גדולה של יין בתוספת מגדנות ופירות מבוחרים) כראוי וכנאה. פירותיו של ח' גדליה היו מפורסמים לשבח, והיין — משופרא דשופרא, עד שתמיד היו מוצאים תלמידי חכמים שבין המסובים, שחובה לברך עליו — “הטוב והמיטיב”.

ומשרוו המסובים יין רב כידם הרחבה של בעלי ה“בוג’אם” — היה ח' גדליה מתישב בקרב הפייטנים מהזמרים והיה נעשה להם פטרון ואפוטרופוס ושופע עליהם רוב טובה מכיסיו האוצרים מיני תרגימא וטעימה מצויינים והיה מגרה בהם את המזמרים, כמי שמוסיף שמן על המדורה, להרבות זמרה ולהגדיל שמחה.

ויותר היה ח' גדליה מתלהב ומתמלא התפעלות כשנמצא בחור או נער מחונן קול נעים ויפה. מיד היה ח' גדליה נטפל אליו, ובכל פעם שהיה מעלה הפייטן סלסול שיר בגרונו, — היה ח' גדליה יוצא מגדר ישיבה, קופץ ומרקד ונותן קולו, קול גדול ממעמקי לב, מחמת ההתלהבות וההתפעלות מכוח השירה, והיה מגיע לידי כך שהיה מטלטל ומגפף, מחבק ומנשק את הבחור המזמר, לעין כל; כי כאש האוכלת ולוחכת חציר יבש כן היתה השירה מבעירה בעירה בלבו של ח' גדליה, ויש שמרוב גילה ודיצה יצא ח' גדליה במחול יחיד שהיה מומחה לו ומפליא לעשות; או יש וקפץ וטיפס על הקיר ממש וישב בחלל השקוע על יד התקרה (חלל כזה מצוי בבתי העיר העתיקה). ומשם, מגובה הקיר, שלח קולו ושפע מתנותיו לכּל. ואם עלה בידו לאחוז בבחור המזמר, למשכו ולהעלותו אליו למעלה, אז היה רואה עצמו ח' גדליה כמלך יושב על כסאו ועל ידו במשנהו. כללו של דבר — כל עצמותו של ח' גדליה, בשעת זמרה, נראית כמו צר לה המקום בארץ, ואויר אין די לנשום מלוא חזהו והיה משתוקק לפרוש כנפים ולפרוח, כעוף השמים, או, לפחות, לזנק ולפסוח על ראשי האנשים ולאחוז דרכו במרוצה כבעל־חי הנכסף למרחבי מדבר ולערבות הפתוחות הרחוקות…

ההיפך ממנו היתה, כאמור, אשתו בוסה ריינה המתונה והמכובדה בהליכותיה, ולא רק שהיתה אשת־חיל הצופיה הליכות ביתה, אלא שהיתה נותנת ומעניקה ממקור בינתה עצה ותושיה לנשים אחרות, שכנות ומקורבות, שהיו מיחלות לדברה ושוחרות ביתה בכל עת צרה ומצוקה.

ב. חוטר מגזע רבנים

שכנותיה ומכרותיה של בוסה ריינה אבואב, מלבד מקורבות וידידות מכובדות מעטות, היו ברובן נשים פשוטות, יהודיות כשרות וטובות — וכולן ידוע כי מעלותיה ומידותיה הגדולות של בוסה ריינה מורשה הן לה מגזע רבנים. כמה פעמים היו מביאות לפניה שכנות קרובות, ואפילו רחוקות, “שאלה” בעסקי כשרות או בספיקות של איסור והתר — והיא פסקה תמיד הלכה באותו ענין, אבל לרוב גמרה בזה הלשון: “כך ברור לי הדין, לפי מה שנשאר בזכרוני מפי אבא מרי, אבל חלילה לאשה לקחת על עצמה אחריות של ‘דין תורה’ — יש לשאול לחכם אחד”.

והשכנות גם הן ענו שבחי אמריהן באזניה לאמור: “הן תמיד ‘יוצאת התורה’ ממש כדברי פיה ודעתה — כדעת החכם”. ידעו שכל הדינים שמורים בזכרונה כמטבעות־זהב של גביר בארגז־ברזל, כמו ששמורים עמה כל הסיפורים הקדושים של התורה, וכן האגדות הרבות של “אלף לילה ולילה” והרומנסים החמודים בלשון איספניול. שהרי גבירות אחרות — כך היו מספרות בשבחה — כשבאות אף הן לספר, כביכול, איזה “מעשה” ארוך — הכל נהפך אצלן ל“דייסה” אחת: ענין מתערב בשאינו ענין וסיפור אחד נכנס לחברו, ואילו אצל בוסה ריינה — הכל מסודר ומקופל נאה ויאה בזכרונה, ככביסה הנקיה בארון הלבנים.

ומדי שמען את דברי בינתה ונעימות אמריה, בכה או בכה, היו מתנות את צדקותיה הגדולות שלא בפניה, ואומרות: הן ודאי, כך יצמח חוטר מגזע אדיר! וכי כל אשה עשויה לזכות באשר לה? בת היא למאור גדול, לר' שלמה נג’ארה איש חברון, הוא כיהן שבע שנים רב ומורה צדק גם באלכסנדריה של מצרים ויעש לו שם גדול כאחד הקדמונים.

רבות שבעה לה נפשן של הידידות והשכנות לשמוע את הסיפורים הרבים מפי בוסה ריינה על הקורות הגדולות והמופלאות של משפחות הרבנים, אבותיה ואבות אבותיה. וראוי לספר כאן לפחות אחד מהם, להודיע את טיב הגזע אשר ממנו יצא חוטר כזה, כבוסה ריינה (כי בנים לא היו לרב שלמה נג’ארה, כי אם שתי בנות, ובוסה ריינה הצעירה בהן).

וזה המעשה כפי שסופר ונתפרסם ברבים:

אבי הנער שלמה, ר' ברוך נג’ארה, יצא מחברון “בשליחות הכולל” לארצות רחוקות בהיות בנו שלמה ילד קטן בן חמש — ונעלמו עקבותיו. שמונה שנים רצופות נסתם דבר ממנו, ולא נודע אם בין החיים יחשב או בין המתים. אמו, מרת סרח, היתה לעגמת נפשה עגונה מדוכאה כל הימים — ורק נחמה אחת היתה לה: בנה, הנער שלמה, אשר עלה בקודש ויהי לנר מאיר בחייה: בן עשר היה למדן מובהק, בן שתים־עשרה למד בישיבה עם רבנים גדולים אשר ידעו וכן תמהו על חריפות בינתו ועל עומק השגתו בתורה, אף כן תמהו והשתוממו על תומתו ומיעוט דעתו בעניני דעלמא. כי תמים גדול היה הנער ומרוחק לרוב מן הבריות. וילך הנער הלוך וגדול עד הגיעו ל“בר־מצוה”; ואם גם מובן, מה גדול היה חג הנער לרבים וכמה פאר והדר נהגו בו, אבל גם גדול היה הדאבון בלב כל, מחסרון שמחת־אב וברכת־אב ליום חג כזה.

ובאחד הימים (בתחילת סיון היה המעשה) שהה הנער בבית־הכנסת, עד שיצאו אחרוני המתפללים, כי כן היה דרכו, דרך גדולים, להתמהמה בבית הכנסת. באותו יום השקיע עצמו בנבכי התורה שעה ארוכה, ויהי בהרימו ראשו מספרו — והנה אור־זוהר, מבהיק מאד, מותך להפליא בחלל בית־הכנסת, וידמה כי קרני השמש יחדרו בבית מחלונות הכיפה הגבוהות. אז יקום ממקומו אשר בירכתי בית־הכנסת ולבו טוב עליו מן הזוהר הגדול אשר בבית הקדוש ומאור התורה אשר יאיר בקרבו, ויהי מהלך לאטו, מקפל טליתו ומנעים בקול לחש מזמור תהלים: “לדוד, ה' אורי וישעי”. בקרבו אל ארון הקודש הבחין מבטו בשלושה אישים הדורי שיבה, חמודי תואר ונשואי פנים. ויאמר הנער בלבו: אין זאת כי אם אורחים־רבנים עולי רגל המה, מן הבאים לחברון בחג השבועות מימים ימימה, — ואני לא ידעתי. ויגש אליהם ויברכם לשלום ויענו לו שלום. ויאמר היושב ראשונה ביניהם: “האין אתה ר' שלמה בן ר' ברוך נג’ארה?” ויען הנער בענוה: “כן, רבותי, אני, עבדכם!”

“אם כן, בני,” אמר השב, “בשורה טובה בפינו אליך: נודע לנו דבר לאמיתו כי מר אביך — ישמרהו צורו ויחיהו — שם לדרך פעמיו לשוב לביתו ובקרוב יגיע בריא ושלם”.

דעת לנבון נקל, כי הבשורה הגדולה מילאה את חדרי לבו של הנער חדוה רבה עד כי היה אובד עשתונות ולא מצא מלה בלשונו לשאול שורש דבר לאשורו. ויקדימו האנשים ויאמרו לו: “אלהים יחנך, בננו. אל תרב לך דאגה ומחשבה ואל יפלא הדבר בעיניך. ואך מן הראוי, לדעתנו, כי תחיש לבשר לאמך את הדבר — כי עליה לדעתו”.

וימהר הנער וינח טליתו ותפיליו בשק ויחש צעדו, משתחווה לפני “ההיכל” ופורש שלום בקידה לשלשת הזקנים.

מיד עלה לביתו, כי קרוב הבית מאד לבית־הכנסת ויספר לאמו את הדברים כתומם.

ויהי בשמעה ותיפעם רוחה ותמהר ותרד עם בנה לבית־הכנסת, אולם בבואם לא ראו איש במקום. ויחפז הנער ויצא לרחוב וישאל את האנשים העומדים פתח בית־הכנסת לאמור: איה שלושת הזקנים אשר ישבו זה עתה בבית־הכנסת? ויאמרו: “לא היו בזה זקנים ואף לא נראו רגלי זקנים ברחוב”. וישב הנער אל אמו והוא גם נבוך ונכלם ומשמים — ויתבונן וירא והנה שונה אור היום בבית־הכנסת. ויאמר לאמו “נבוכותי מאד, אמא, ולא אדע נפשי, כי הנה נעלמו הזקנים ואתם גם אפס האור אשר נפל קודם בבית־הכנסת ויכה מראהו”.

אך אמו הצדקת נשקה באהבה רבה לבנה ועיניה זלגו דמעות כפלגי מים ותאמר לו: “אל תירא, בני, ואל תיבּוך. נס גדול התרחש כאן. האבות הקדושים הם בודאי אשר נגלו אליך”. ותירא האם מפני “עין רעה” ותצוהו להחריש ולשמור בלבו את הדבר.

ולא עברו שבועים ימים — וברחוב היהודים נראו סבלים ערביים נושאים חבילות גדולות על גבם ושואלים: “איה בית סרח נג’ארה?” ואחריהם נראה צועד הולך ר' ברוך, בריא ושלם — אף כי שונה מאד מראהו — ותיהום כל העיר לקראתו.

אחר אותו יום ואותו לילה, כתום כל אנשי העיר לפקוד את ר' ברוך, שאל הבעל את אשתו בסתר על אודות בנו לאמר: ובננו שלמה — מה טיבו? הקנה תורה כראוי לבני? ומי ומי הם רבותיו? ומה דרגת תלמודו?

ותען לו אשתו כדבר איש לתומו: “כלום יודעת אשה עד מה בדברי תורה? אמור אומרים עליו, שכלי מחזיק ברכה הוא — בחנהו ותראה מה טיבו”.

למחרת היום, אחר פת שחרית, אמר האב לבנו להביא לפניו מסכתא שהוא עומד בא. וילך הנער ויוציא אחת הגמרות אשר עלתה בידו ויתן לאביו לבחור כרצונו סוגיה אחת — ויבחר. קרא לפני אביו וביאר, שאלו האב קושיה אחת ויתרץ לו תוך כדי דיבור. וישאלהו שנית — ושב לו תשובה כהלכה. אז הקשה הנער קושיה גדולה על תשובתו עצמו, ויהי כי מצא אביו תירוץ וישג עליו קושיה אחרת ותוך כדי שעה קלה — היו שניהם צוללים בתהומות של תורה. אז יקום האב וישק לבנו ויאמר: “די, בני, נוכחתי כי למדן אתה”.

ובאזני אמו אמר, אחר הדברים האלה, בלחש: “סרח, הודי לאל על חסדו עמנו. מאור גדול לנו בבית. דעי לך: הוא גדול ממני בתורה…”

כאלה וכאלה היו סיפורי בוסה ריינה על שלשלת היוחסין שלה ועל הגזעים האדירים אשר לבית נג’ארה, ובספרה את סיפורה, לא היה לב אשר לא הלך שבי אחריה.

על כן רחשו שומעותיה חיבה, יקר ותהילה לה על מידת ענותה הגדולה, אשר ישבה עם שכנותיה שבת אחיות, בלילות חורף ולעתות ערבים בקיץ — וחוטי סיוריה הענוגים נשזרים ונארגים כהארג יריעת פסים בידי אמן, רקומה ורצופה שלל גונים וציורי חן…

ובבוא אשה קשת־רוח ומוכת־גורל אל בוסה ריינה לשפוך שיח יגונה לאזניה — ותאמן כי לפני אחות תגלה את לבה, באשר תדיר היתה בוסה ריינה מצרפת דמעותיה היא, מרחמים נאמנים, אל האשה המתנה את יסוריה ומכאוביה. ואולם מיד היתה בוסה ריינה כמו עורפת אגלי מזור על הלב הפצוע במתק ניחומיה — מדברי תורה וממשלי מוסר, ממעשה שהיה ומפתגמי בינה. ויהיו דבריה כמגע חיבה וליטופי־חן על כתפי השומעת השבעה תמרורים. וכן היו סחות הנשים בינן לבין עצמן ואומרות: פעמים אשה באה לפני בוסה ריינה כ“כלי שבור” שאין לו תקנה, ויוצאת מלפניה כלי מתוקן ומלא שיקוי המחיה את הנפש.

תאמרו: אם כה טוב ורחב לבה של בוסה ריינה וכה נעמו הליכותיה עם הבריות — אין זאת כי אם מנת חלקה שפרה עליה ומצעדי רגליה קלו בדרך חייה.

ברם, זאת לא זאת. ח' גדליה בעלה, אם כי לא היה “נצרך” כאחד העניים, אך יהודי מחוסר פרנסה היה כל ימיו, מחסור פרנסה — פשוטו כמשמעו. ואף כי שום מלאכה ושום נכנסים לא היו לו, בכל זאת היה נוהג כל ימיו מנהג יהודים אמידים וביתו היה פתוח לרוחה — ביחוד לתלמידי חכמים.

הא כיצד? — שלש מידות היו בפרנסתו של ח' גדליה: המידה האחת היתה ענין רוחני, בחינת: דבר שפתים, שח' גדליה היה מתמלא תמיד בטחון בשם יתברך ואומר: “השלך על ה' יהבך” וה' ירחם. ונוהג היה לאמור: בשעה שיהודי אומר “ה' ירחם” — הריהו כמרפא מחצית מכאוביו ודומה כפורק אבן מעמסה גדולה מלבו. וכן היה רוב ימיו תלוי בחסדי הבורא מבלי דעת היום מאין יבוא עזרו מחר.

המידה השניה — מקצת מן הגשמיות היתה בה: זו “מציאות חן וחסד” שהיה לח' גדליה בעיני הבריות. משום שהיה לווה מאחד ומשלם לשני, לווה משלישי ומשלם לרביעי וכן הלאה. על כן היה אומר ח' גדליה בדרך משל, שהוא מתקיים בעולם הזה על ידי שמחליף “תרבושים”, מוציא תרבוש מראשו של זה ונותנו בראשו של זה, מוציאו מראשו של פלוני ונותנו בראש אלמוני — וחוזר חלילה.

והמידה השלישית — והיא הממשית ביותר — זו היתה גבאות על קברות צדיקים. שכן היו בידו מפתחות מכמה קברי צדיקים, וגם גבאות בבית־כנסת היתה לו ובעלות על “הטבילה”. כל המפתחות הללו פתחו לפניו פתח קטן לשערי הפרנסה. ברם כשהיו הפרוטות מצויות בידו היה מיד מתמלא בטחון ומוציאן בלי חשבון והיה אומר ומקיים מקרא מלא: “ברוך ה' יום יום”. ואז היו עולים מבין כתלי ביתו, בימי שבת ומוצאי שבת, קול שירה וזמרה, שמחה וצהלה. וכשנסתמו צינורות ההשפעה — וכן קרה ימים רבים בשנה — היה אז מהלך עגום ועצוב בצדי דרכים והיה כמצטמצם ומתכווץ בחדריו, כנאד ריק ויבש שאזלו מימיו והוא מקופל ונשכח בקרן זוית. ואז היה העולם חשך בעדו והיה קובל בפירוש על עצמו, על בבוזו וקלות דעתו — עד שריחמו מן השמים ונזדמנו שוב ימי שפע והיה חוזר וניעור וסוחב שוב סלים מלאים ביום חמישי וששי “לכבוד שבת”.

ואשתו תחת לקום ולהזכיר לו את ה“עתות בצרה” ולרמוז לו על צערו ויגונו בימי מצוקה, היתה מקבלת פניו בבת־צחוק טובה והיתה אומרת: יתן לו האל כפי נדיבות לבו וכפי רוחב ידו.

וכל זה למה? משום שרבות בחנתהו והכירה לדעת שאין לשנות טבעו של אדם ואין להפוך מידותיו. נדיבות־לבו “טבע” היא לו כהלמות לבו. וגם משום שידעה, שדרכו זו, להיות קל לעצבון וקל לשמחה, קיימת בו מחמת העדר אותו יסוד בו, אותו יסוד איתן: התורה… שרק היא מחזקת את האדם במלחמתו עם יצרו ועם נטיות לבו.

אלא שצער מעט זה שבלב היה מופג ונחלש לרוב, כאמור, מפני דבקות של ח' גדליה בבעלי תורה, בחכמים הלמדנים. כל ימיו קיים בפועל ובלב ובנפש מה שאיתמר: “יהיה ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם”, “למענם” היו ערוכים תמיד בארגז שבחדרו מן הפירות המשובחים, תקופה תקופה ופירותיה, וכל מיני קליות מבוחרים היפים לאחר משקה. כל זה — כדי שיהיו “הם” נהנים ושבעים נחת מישיבתם בביתו. וישיבתם בביתו היתה לעתים מזומנות וקרובות: שבתות ומוצאי שבתות, ימי ר"ח וחגים, וביותר ימי “פטירה” רבים של ח' גדליה היה מחזיק בהם: פטירת אביו ופטירת אמו וזקנו וזקנתו וכן מצד אשתו, בתוספת פטירת אחים ודודים משני הצדדים, עד שכל חודש כמעט היה בו יום פטירה. ולמה היה כרוך אחר ימי פטירה כל כך? — משום שעליהם נאמר: “חציו לכם וחציו לה'” גם לימוד תורה, תלמוד ופוֹסקים, וגם טעימה גדולה אחריהם.

ובשעה שהיו תלמידי חכמים עסוקים בתורה בביתו, וקולות ה“שקלא וטריא” ודברי “ריתחא דשמעתתא” היו הולכים וגוברים, עולים וסואנים — היה ח' גדליה יושב בענוה ובהכנעה מן הצד וקורא משנה או זוהר; ובלא אומר ודברים היה נראה ממש כמתאבק בעפר רגליהם של אלו האריות. וכמו הירח השולח אור שלו, מבהיק וזוהר, מלהט החמה שממולו, כן היו פני ח' גדליה טבועים באותה שעה אורה טהורה ושלות השקט מזיו התורה של חכמים הסמוכים לו. ואם כי ראשו היה נתון ושקוע בספר שקרא, אך כל עצמותיו אמרו: בעלי תורה, הריני כפרתכם! כי דומה היה ח' גדליה בקרבת החכמים כבן־מלך שנשללה ממנו, משום מה, כל זכות למלוכה. והוא מסתפק ומתנחם, שבני בית המלכות מראים לו חיבה ומכבדים אותו כבוד גדול בפקדם אותו במעונו. על כן היה יושב ח' גדליה ישיבת הכנעה כמודה גלוי ומפורש, שהוא, מצד עצמו, אינו ולא כלום ורק בטוב לבם “שלהם”, הריהו מסתופף בין בני הפמליא העליונה, וטוב לו וחם לו ואור ונחת בנפשו.

כה שכן האור לעתים קרובות בביתו של ח' גדליה, ואף אשתו שהיתה מכירה בחפצו הטוב והיתה מוכנה תמיד לשמוע קולה של תורה בביתה, היתה יושבת מרצון בלילות חורף, קרים וגשומים, וכן בלילות קיץ כבדי שרב, בבית התבשיל והיתה מכינה מטעמים וטיגונים ומיני פרפראות ל“חכמים”, ולא התרעמה מעולם על עמלה הרב.

בעתות כאלה, מהיותה טרודה בבית התבשיל, בשעה שלמדו “החכמים” בחדר, היו צפים ועולים ימי ילדותה בביתם הטוב והמרווח באלכסנדריה, כשישבה על יד אביה הרב בעתות ערבים ולמדה תורה, מדרש והרבה דעת מפיו הקדוש. ורבים מבאי הבית היו משתאים לידיות “בת הרב” בתורה ולשיחתה בלשון הקודש כאחד הגברים.

וגם עתה, בפקוד אותה זכרונות הימים ההם — אין לה חלילה שמץ תרעומת על דרכי הבורא. אם כך היה חפצו וזה מנת חלקה אשר גזרו לה מן השמים — מה היא כי תלין? אלא שבשעה שנפשה המתאוה להקשיב ולהטות אוזן לדברי תורה ולשיחות תלמידי חכמים, מוטל עליה לשבת פה טרודה בבישול… בשעות אלו היתה מעתירה תחינתה ביתר שאת כי יזכו אותה מן השמים בבן תלמיד חכם וגדול בתורה.

ואולם מי פילל ומי מילל — ומי ידע ויבן סוד אלוה — שכך יעלה לצדקת זו? אהה, כי לקו מאורות ראיתה של בוסה ריינה בשנת הארבעים וחמש לחייה אחרי חלותה חדשים מספר בעיניה, והגיעו לה ולביתה ימים שאין חפץ בהם, ימים עכורים ימוסים יסורים ודברי קנאות וקנטורים אשר השביעוה באחרית ימיה תמרורים.

איכה היתה כזאת? מה מאד עמקו דרכי אלוה!

על כן ראוי להעלות על ספר דברי הקורות האלה, והיה גורל חיים זה למזכרת לדור אחרון.

## ג. הגזירה

אותו יום ששבה בוסה ריינה מבית־החולים אל ביתה עם השקיעה אחרי אבוד לה אור עיניה — והיא מובלה לאטה בידי שתי בנותיה הגדולות, ועל עיניה סודר לבן — אותו יום מר ונמהר במספר ימים אל יבוא.

בדרוך רגלה במבוא החצר הגדולה, משכנה בעיר העתיקה, עברה מיד הבשורה הרעה בכל השכונה, ונתרוקנו בתי החצר כלם מיושביהם: אשה הפסיקה עבודתה, נער ונערה עזבו שעשועיהם וילד וזקן נחפזו גם הם — וכולם עמדו עמידת אבלים, איש איש על מפתן ביתו והיו כואבים על זה השבר ונדים ראשם בדאבה ובגשש הסומאת את הקרקע תחת רגליה, ועיניהם מזילות דמעה בחשאי. אותה שעה ירד יגון כבד בלבות ודממה גדולה עמדה בחצר, אשר כמוה לא היתה. דומה: עמוד עמדו בני־האדם בפני עיוות־דין שנעשה, כביכול, במרומים לאור היום, ונאלם הדבר בפיהם ולשונם דבקה אל חיכם. היגון והשבר בהלוית מת לקבורות — כמוהם כאין לעומת הלוית סומא לביתו. הן המת לא יחוש דבר ולא ידע, אשר לא כן החי המובל למחשכים בעולם הזה. לב האנשים נקרע לגזרים והיו מתגברים וכובשים את רוחם לבלי חטוא בשפתם.

אך כשהגיעו הביתה והושיבו את עקרת הבית בפינת החדר בכסת הנמוכה, וכל החדר, עם שפעת הנשים העומדות ויושבות, היה כמו ריק מאדם, מחמת כיבוש הצער והכלימה — אז תכנס אשה אחת, היא סול די נחמייאס, שכנה לפנים בחצר אשר בוסה ריינה השכינה שלום גם פעם וגם פעמיים בינה ובין בעלה עד כי היה לשלום קיימא; אליה, הגרה רחוק, מחוץ לעיר, הגיעה היום לפתע הבשורה הרעה, מיד לכניסתה נשמע קול בכיה, בכי־לחש מתיפח ומתאפק. ובקרבה אל מושב בוסה ריינה כרעה קרסה בין רגליה והיתה מנשקת את ידיה באהבה גדולה וקובלת והומה חרש חרש, ואחר — נתנה את קולה, קול דכּא, אל המסובים, בתמהון גדול, באמת ובאמונה, כמו נבוכה נפשה בקרבה:

"הנכון הדבר, אתם אישים, אמרו נא, האין כל זה חלום, חלום רע? האמת אפס האור מאלו העינים שהיו מאירות ללב הבריות בטובה וברחמים? אותן העינים! אותם המאורות הקדושים! היתכן כי הוא, יתברך שמו, ישחית את העינים הטובות ביותר אשר ברא? הזה הגמול אשר ישיבו השמים לצדקת כשרה כמוה? אמרו אתם, אישים, הראינו כלולנו אשה טהורה בין הנשים כמוה? וכיה עינינו רואות ושלמות ועיניה — אויה לי — כבויות? איכה לא נראנה עוד יוצאת ובאה ברחוב ובבית, ואיכה לא נשמע עוד את מתק לשונה? ומי מאתנו יוכל ליהנות מאור העולם כשהיא כלואה ככה בזוית הבית? האין במראה הזה כדי להוציא את האדם מדעתו? ולמה, למה היתה כזאת? מי רצה בזה? לשם מה ולמי היה נחוץ הקרבן הזה — עיני אשה יקרה ותמה? אתם, אישים— — "

היא התיפחה בבכיה ונסתם קולה ואתה בכו כל המסובים והיו מחשים ושותקים ואיש לא מצא דבר בפיו לענות ואשה לא ידעה לפתוח פה — אין גם אחד.

ובוסה ריינה היתה יושבת דוממת ונכנעה, גבה כפוף וראשה מורד והיתה מחזיקה בידיה את ידי סול הדוברת ולוחצתן בחיבה ובדומיה.

וכאשר נשתתק קולה, אמרה בוסה ריינה — וקולה שקט וטוב וחנון כאשר היה כל הימים:

“הנה, אחותי סול, דבר דיברת את דבריך ככל אשר רגשה נפשך, ולא הפסקתיך עד כלותך. ואולם, אחות, אל לנו לחטוא בשפתינו בבוא עלינו מוסר שדי. אכן, הוא, יתברך, לא ישית עלינו חטא בדברנו עתק — כי מצער ומכאב נדבר. ואמרו רבותינו: “אין אדם נתפס על צערו”, אבל חלילה לנו מהרהר אחרי מעשיו, יתברך, כי מה אנו ומה ידיעתנו ומחשבותינו והשגותינו — כי נבין מה מדרכי אל ופעליו. מגזר דיניו וממידת צדקותיו? הן כסומאים נהלך בהיות עינינו פקוחות ואפשר כי נהיה כפיקחים בהסתם עינינו? האין אפשר זאת, אחותי הקטנה? הן רק בעינינו נראה הכל, אך הנבין בנפשו את אשר נראה ונביט? וכמה יש אשר ראה נראה ולא נבין, נביט — ולא נדע, ואיכה חלילה וחלילה, נדבר סרה כבוא מוסר שדי על ראשנו? האם לא ראוי, כי נודה לאל אשר בחר בנו לחרוץ את משפטו עלינו בעודנו פה, בעולם הזה?”

כן היתה בוסה ריינה מבליגה על צערה ומדברת תנחומות ללב רואיה. והיתה מפליגה והולכת בשבח פעלי האל עד שהיה קולה הולך ושוקט. אבל הוסיפה עוד כמדברת אל נפשה:

“וכבר אמר דוד המלך עליו השלום: “נשגבה דעת ממני פליאה לא אוכל לה” (והיא ביארה לשומעיה, באר היטב, בלשון איספניולית, את דברי הפסוק), גם אני אומרת כך: פליאה, לא אוכל לה. למה נגזרה עלי דוקא גזירה זו? מה מידת־דין זו, שיש בה… כך… משום השפלה… עלבון… היות ככלב מודח… בטל מן העולם בכלימות ורוק… את מי הכלמתי אני? בכבוד מי נגעתי אני?”

ובעלות מחנק בכי בגרונה — שוב התגברה ואמרה כמנצחת את עצמה:

“אבל גם זאת נשים אל לבנו: היש גם אחד באדם אשר יוכל העד על עצמו כי לא חטא במראית עינים? ואני, רימה ותולעה, האוכל להגיד כי לא ראו עיני בתענוגות ובהבלי העולם הזה מאז היותי ועד הנה? ובמה זכאית אני מאותו צדיק “נחום איש גם־זו” שהביא עליו במו פיו את גזר דינו ב”מידה כנגד מידה“? על כן גם אני אומרת: “ברוכים הבאים, יסורים”, אבל בלבי לא יסור אף לרגע בטחוני הגמור והשלם ברוב עצמתו ויכלתו, יתברך. “היד ה' תקצר” לפקוח עינים אפלות? בכל יום ויום מודים אנו ומברכים — “פוקח עורים”. הן בידו, יתברך, להפליא לעשות, ו”תשועת ה' כהרף עין“, ודאי ראה יראה בעני אמתו, לא בזכותי, לא מה אני? כי בזכות אבותי הקדושים, המה יעמדו לפני כסא הכבוד… הם יבקשו רחמים לקרוע את רוע הגזירה. בטחוני אדיר ושלם. ואף אם יתמהמה, אחכה לו. הן יתכן שברצונו, יתברך, לנסות את אמתו. האומנם יתכן שאותי, שחק־עפר לעומת הצדיקים, מצאני ראויה לנסיון, כצדיקים הגדולים גזעי עולם, אברהם, איוב, דניאל וחבריו? ואולי כן עלה ברצונו, ואם כך עלתה לי ולכך זכיתי, לא אעמוד בנסיון?”

כן היו נוטפים אט אט אמריה מפיה, כנפול טללי לילה חרש חרש על האדמה.

ובשמוע הנשים והאנשים המסובים לדבריה הטובים והישרים, דברי אמונה וקידוש ה' — היו כמתנחמים חצי נחמה, והיו מרוממים ומפארים בלבם את צדקתה ואת טעמה. וכאשר יצאו עם ערב, אשה אשה לביתה, היו מקלסות את שמה ואומרות: הן כאחד הצדיקים הקדמונים תדבר דבריה. אשריה! ראויה זכותה שתגן עלינו.

באותה שעה, בהיות החדר מלא אנשים, וגם אחרי התרוקנו מבאיו, היה בעל הבית, ח' גדליה, יושב בקצה החדר בפינה אחרת — כנכלם ועלוב, דומם ומחריש. ראשו כפוף בין ברכיו ועיניו תקועות־נעוצות בקרקע. את דברי נוַת־ביתו שמע ולא שמע מהיותו נתון במבוכה שבנפש, ובני הבית היו חוששים וחרדים, שמא, חלילה, יהא סופה של שתיקה זו — התעלפות.

ברם ח' גדליה, עם היותו נדכא ושחוח מיד אלוה אשר היתה בו להממו, בכל זאת לא הגיע לגדר התעלפות, משום שהיה בבחינת: “אני ישנה ולבי ער”. למראה חורבן ביתו היתה דעתו טרודה עליו עתה יותר מכל ימי מחלת אשתו. והיה עמל ויגע וכופה עצמו לגלות לנפשו, מה הסיבּה ואיזהו היסוד לגזירה זו שנגזרה על ביתו. וכיון שהיה כדופק על שערי שמים — לא התעטפה נפשו בו ולא התעלף, והיה חוזר ושואל וחוקר: על מה ולמה יצא הקצף הזה? מה רמז לאצבע אלהים זו? והתמוה מכל תמוה: מדוע נפל זעם אלוה עליה? מדוע עליה? הנכון והישר היה אשר עליו ישפוך האל את חרון זעמו; עיניו הוא — היו ראויות לחשכה ולעיורון. הן עיניו משוטטות, תמיד היו משוטטות במראות העולם הזה. ודאי שהוא עבר על “ולא תתורו”. הרבה פעמים עבר. לב יודע מרת נפשו. וכיצד איפוא, היא, הצדיקה והחסודה נדונה לחרפות ולכלימות והוא — זכאי.

אז היה מרגיש עצמו ח' גדליה חייב וחוטא לפני נוַת־ביתו. והיה רואה את עצמו כאדם היושב במלבושים מגואלים סמוך לאיש הלבוש כולו מדים לבנים וטהורים.

וכאדם שעצמו לפתע חובותיו ונסתבכו עסקיו, המבקש, ראשית לכל, לסדר ולכונן את חשבונותיו — כן היה הולך ותוקף את ח' גדליה כל אותה שעה הכרח גדול לגלות ולחשוף את חשבונותיו, את צפוני לבו, לערוך דין־וחשבון ווידוי — לפחות בינו לבין עצמו — על כל אשר חטא למראית עין ובהנאת ראיה מן האסור.

כה צפו ועלו בלבו הרהורי חרטה על כל מיני פגימות ועבירות שבעבר. וככל אשר היה מפשפש במעשיו בימים עברו, כן עלו על לבו זכרונות מזכרונות שונים, רבים ורעים.

— — זכרונו נתעכב יותר על אותו ענין, מלפני שלש או ארבע שנים… מקרה, שהיה בו ודאי משום חמידה ותשוקה — —: גמר ביום ששי בבוקר להביא כל צרכי שבת ורוחו היתה קלה עליו. הלך אל “הטבילה” (מקוה) וטבל לכבוד שבת. כשגמר והתלבש ראה מן המבוא החשוך והנה עומד בפתח, מואר בזיו שמש רב, בן השוחט, הנער המיטיב והמפליא לזמר — נחמן רוסו, — כמחכה למי שהוא. והיו פני הנער חכלילים— זוהרי ועיניו עליזות־קורנות והיו צופות, משום מה, למעלה — כבן־יונים, תם ונאה, החושק ואומר לפרוש כנף ולטוס אל על. כך ראהו הוא מן המבוא החשוך, רואה ואינו נראה. וכשיצא את המבוא וקרב לפתח, סמוך לנער, האיר הלה פניו אליו, כשמח לקראתו, לקראת ח' גדליה. והוא כמו נדחף בכוח יד, ממש מיד נסתרה (יד סיטא אחרא ודאי), ואחז בראש הנער ונשק לו כמה נשיקות בזריזות ובחפזון והה אומר לאזניו: “אלהים יחנך, בני, אלהים יחנך… יחנך…”

והנער עמד והביט אליו בעינים גדולות — —

ובזה היה, ודאי, משום “ולא תתורו” — —

והנה צף ועולה ענין אחר… ענין הנפילה בגלל אותה שכנה זינבול — —

ראש חודש אלול היה, אחר חצות, עמד וטיפל כל היום בדוד הרותח בבישול היי“ש (לפני שנתים היה המעשה). ריח חריף וטוב, מחיה גוף ונפש, היה נודף מפתח המרתף ומתפשט על כל החצר. היי”ש היה קרוב לגמר בישולו והוא היה טועם ובוחן כמה פעמים את טיבו — והיה עליז ושמח שהצליח בידו מעשה היי"ש המרנין לב ממש. ובאותה שעה, לעת הרבים, חל מבטו באשנב אשר בקומה השניה, בחצר הסמוכה, על יד מדרגות בית הכנסת. שם למעלה עמדה האלמנה זינבול והיתה משפשפת את שמשות האשנב, והיא לא נתנה דעתה עליו כי טרודה היתה בעבודתה. והוא זקף ראש — וראה… את מחשוף שוקיה המבהיקות… ומתוך חשק וקלות־דעת ביקש עוד להוסיף לתת עינו… כפף עצמו לצד המדרגות, ובשכרון חושיו מעדה רגלו ונפל מכל המדרגות — נפילת גוף אחר נפילה שבנפש — — ואם כי בצום של יום שני באותו שבוע, בשכבו על ערש דוי, כיון להתודות ולכפר על מעשה מכוער זה — בכל זאת כח החמידה נראה לו עד עתה גדול מכח החרטה — —

ושוב ענין אחר… עוד ענין אחר… זכרונות מדאיבים היו מתעוררים, מתיצבים נכחו כפי שקרו, והיו עוברים וחולפים לעיני ח' גדליה בשבתו דומם ומחריש, עלוב ונכלם, ומבטיו נעוצים־תקועים בקרקע…

## ד. נסיונות

וכרדוף יום אחר יום וחודש אחר חודש — ותשועת ה' לא נגלתה עד מה, וצרת עקרת הבית גדלה וקשתה על כל בני הבית יותר מגזירת דין־מות, כי העיורת אשר היתה מתה־חיה, מונחת בזוית הבית בשבר רוחה, מחצה־קרעה את לבות כל בני הבית — ומאנו הנחם.

אחרי כל אלה היה מתברר והולך לח' גדליה בדומיה ובסתר נפשו, כי בשלו כל הרעה הזו. מסתבר לו, שאותו עצמו לא מצאו ראוי משמים גם לדונו בעונש־יסורים. הוא, ודאי, כלפי הבורא כחרס הנשבר אשר אין גם לטלטלו בידים מחמת מיעוט ערכו… ולכן היסורים ניתנו לה, למען יראם הוא בעיניו ותבוא זעקתם באזניו ויהא מרגישם בדמיו. ואותה, את הצדקת, מצאו, כשליח שכוחו יפה, להנחית יד אלוה עליה. ברם, ברי לו שבגללו הגיעו לה יסוריה; הוא, אשר רדף שמחות ועלז לגילות, הטה לבו לתשוקות ולכיסופין, לשירה ולזמרה, ליין ולמושב רעים — הוא יראה ויקח לקח, יביט ויבין מוסר. כן. ועל זאת — חובה עליו להדיר עצמו מהנאה ולנהוג בנזירות מכל טוב ונועם. כל מילי דעלמא דין — אסורים לו מעתה. לא קיימים ולא שרירים לו. מידה כנגד מידה: בשאון וברעש ובחשקת לבב חטא כל ימיו, בשממון ובעגמימות ובעקירת כל חמודות עולם מן הלב יהא נדון מעתה.

וכן קיבל עליו ח' גדליה — וקיים. מאז חלה הגזירה בביתו, עמד והפר בריתו עם עניני העולם הזה. והיה עוצם עיניו מראות ואטום אזניו משמוע והיה מרחיק עצמו ממושב רעים וידידים, בדרכי נימוסי הבריות לא הלך וגמולים וטובות לא ביקש מידם. במצור ובמצוק נשא גורלו וגם התענה מאד מחסרון פרנסה — ויתן לעפר נפשו.

הלוך הלך ח' גדליה כל הימים כערירי וכמוכה יד אלוה. בודד בודד הלך בדרכו, משמים וקודר כלפי הבריות, תוהה ונבוך כלפי עצמו. יום יום היה מאריך בתפילה ובשהיה בבית־הכנסת. כי מאז הושבר לבו, הכפיל ושילש עתותיו ללמוּד והיה יום יום מבטא בשפתיו ואומר: “הריני קורא ג' פעמים ח”י פרקי משנה, חמישה ספרי תהלים — לרפואה שלמה של אשתי ריינה בת אסתר".

ובסתר נפשו נכלם היה ח' גדליה ומתבייש אף להיראות בין הבריות. נראה שלו, שמראים עליו באצבע: הנה האיש אשר האל כבש רחמיו ממנו…

ונכלם היה גם בפני רעיתו עצמה. דומה לו שהיא, ודאי, מכירה ויודעת שבשלו הגיעה אליה כל הרעה הזאת. ודאי כזאת וכזאת היה שומרת בלבה. והצדק והאמת אתה. לבו יודע מרת נפשה. על כן מאז סר אור עיניה ממנה אבד לח' גדליה נתיב־לשון אל רעיתו, ניטל הדבור מפיו, מה יאמר ויטיח לאזניה דברי תפל, אם לא יעז לחשוף לבו לפניה? ואם לא יגלה כל מסתרי נפשו לפניה — הן דמה תדמה שטפש לבו מהבין ונפשו לא תבחן דבר. הגם יקל בעיניה לשיח את אשר לא בלבו, ויהיה בעיניה כאיש בער, לא לב לו ולא בינה ברוחו ולא רגש בנפשו? לא מצא טוב לפניו מן השתיקה, היה מונע עצמו משיח עמה ולא דיבר אלא קלות ופשוטות, שיח יום יום, ויהי לבו קבר לכל רחמיו הרבים עליה. וכן היה אשר הורחק ח' גדליה, בלא יודעים, בקרב רעיתו כאילו אבד ממנה נתיב ללבה… ולא מצא ניב לנפשה — והלך שבעתים ערירי בתוך ביתו השומם —

והבריות, שראו אל ח' גדליה בשברו ובחורבן ביתו, בבדידותו ופרישותו מקרב רעים — אמרו: אכן היתה יד אלוה באיש להממו. איך נשתנה האיש וחלף טעמו! איך חשך אור יומו בלא עת ושכח חיים ונשה טובה!

ואולם ח' גדליה עצמו — מאד עגמה נפשו עליו ולא בנקל עלתה לו הפרישות מחמודות עולם זה. כעקירת הציפורן מבשר כן כאבה לו עקירת לבו מחיים ושמחה. פעמים הרבה ישב, בבית־הכנסת או בזוית חדרו, משמים ודומם — כי נכמרו רחמיו על עצמו. מה המה לבו ביגון בדידותו, בפרט, כאשר עלה קול רינה ושמחה מבתי אחרים לאזניו! בסתר ובאין רואה היו עיניו זולגות דמעה: מדוע נגזר עליו כך? ואיך ישא את כל זאת? על מה ולמה? והן הוא, יתברך, צורו ובוראו — עשהו כך, כפי שהוא: לב הומה לחיים וצמא לזמרה ולשמחה, לחיבה ולאהבת הבריות, — הן יציר כפיו הוא. מעיקרא היה הוא ח' גדליה סובר שעין הבורא היתה עליו לטובה ולחסד. על כן היה עובד תמיד את ה' משמחה, רודף מצוה ושומר חוק וגם מפאר ומכבד את אלוהיו מהונו ומאונו — כפי אשר חננו האל מידו. שמור שמר בלב שלם ובנפש חפצה א אשר לשמים ואת אשר לארץ, “חציו לכם וחציו לה'” והנה חשך עולמו בעדו. נכרתה רעיתו מחיים. עיור חשוב כמת. והוא, בעל המעונה — חשוב גם הוא כמת.

בכבדות נהרו הימים — יום ושממונו, לילה ואבלו. אלמלא שעות מועטות של קורת רוח שנשארו לו לסעד נפשו מברכת הזמרה — כי אז מי יודע אם יכול ח' גדליה להחזיק מעמד ולהאריך ימים. מלבד שעת קריאת התורה בכל יום שבת מפי החזן המיטיב לנגן ולסלסל ב“טעמים” שהיתה לו למשיב נפש, עוד נשארה לו שעה גדולה אחת, היא השעה שלפני עלות השחר, עת המואזין המוסלמי, להבדיל, עולה למגדל, הקרוב לבית־הכנסת של ח' גדליה, ומפליג בשבח הבורא בקול־גבורות. וכמעט לילה לילה, בקיץ וגם בחורף, היה משכים ח' גדליה, נוטל ידיו, קורא תיקון חצות ונחפז וממהר אל גג בית־הכנסת באשמורה אחרונה להקשיב לשמוע את פסוקי הזמרה המופלאים, באותה שעה, באפלולית־רז לפני שחר, במרומי גגות שקטים־דוממים, בין רוחות־שפי, צוננות־רעננות — היה מדמה ח' גדליה כמו יועתק ויועבר, בשחר בשחר, לשעה אחת, לעולם אחר, טמיר־מופלא, בו יאזין האדם אחת ממאה “ברון יחד כוכבי בוקר”. והתמוגג ח' גדליה לבדו לשמע אזניו ולבו רחב ופעם מהמיה רבה — ותחי נפשו ותשב ותתעורר.

ומשהרגישו הבריות בו כמה פעמים שהוא עולה ומתבודד לפני עלות השחר על גגות בתי־הכנסת — אמרו: האל ינצור בינתו של אדם! מה רוח־אדם ומה ערכו!

ואף בני ביתו ומקורביו היו רואים חרדים בעצבון נפשו וביגון ימיו, כי הלוך ילך ברוח נשברה ובלשון נאלמה, ולא היה לאל ידם לקרב אליו ולא מלים בפיהם לנחמו, כי גם הם היו אסירי ענות ויגון — ו“אין חבוש מתיר עצמו” וכל שכן את אחרים.

## ה. מחשכים

והאשה הצדקת קיבלה עליה, בבטחון־מעוז ובכוח “קידוש השם”, את גזר דינה. וימים רבים היתה מפליאה את הבריות באורך־רוחה, בקבלת יסוריה באהבה. אשרי אדם זכה למדרגה! לאו כל אדם עשוי למסור את חייו לשמים כמוה. בשבתה בקרן זוית שלוה היתה דומה כאחת קדושה, כלואה בשביה, עטורה כתר־יסורים, וכל הבא בקרבתה היה חש בעליל רוח טהרה ואויר של קדושה חופפים עליה.

ואנשי הבית אשר היו אתה יום יום, וקרובי משפחתה ומיודעיה אשר פקדו אותה לעתים ראו תמיד וידעו: גדולה האשה כגודל שברה. לא מעט עלבונות גרם לה חסרון עיניה: פעמים נשפך התבשיל מן הכף אשר בידה על שמלתה, פעמים נתקלה רגלה בכלי חפץ ונפל ונשבר, ופעמים עשתה מה שעשתה וקילקלה תחת לתקן — כל פעם היתה שואלת, בקול דכא ובלשון ענוה, מחילה וסליחה מאנשי הבית ואומרת בלחש: “יגער ה' בך, השטן, הרף ממני ואעבדה את אלהי בלב נכון ונפש חפצה, לישועתך קויתי ה‘, ה’ קויתי לישועתך, יהיו עלבונותי וכלימותי עולים, רבון העולמים, לפני כסא כבודך ויעידו ויגידו לפניך אשר שומרת אני את פקדונך, אלו היסורים אשר הואלת להעניקם לי, באמונה ובתמים”. ובבלעה את דמעותיה היתה מחזקת את עצמה בדברי נחמה השגורים בפיה: “מוסר ה' אל תנאץ”, ו“תשועת ה' כהרף עין”.

כך היתה משמיעה לעצמה תמיד הרבה פסוקי תורה ודברי קדושה בהודיה ובהכנעה והיתה תומכת עצמה בהם כהישען העיור על משענתו באפלת דרכו, בצעדו בודד, חרד ודומם. דברי תורה אלה אשר נשאה תדיר בפיה היו לה כנתיב זרוע אור בחשכה הגדולה. והיה כל הנכנס אליה וראה בלבנת פניה, ושמע לקול שיחה, קול עולה ממעמקים, השקוי כולו חכמת לב ואמונה — היה אומר לעצמו: אין זאת כי אם תחת אור־עינים שאבד לה האיר בנפשה אור גנוז וטמיר שבעתים…

אכן ידאב כל לב ותדמע כל עין לאשר הגיעה הצדקת אחר מספר שנים, כאשר חלשה דעתה וקצרה רוחה, והפכו חולין הקדשים, והגדולות היו קטנות וסרה האורה ובאה מאפליה גדולה.

איכה היתה כזאת? מה ידע האדם וישפוט? מי יודע את הרוח העולה למעלה והיורדת למטה? ברם, אם כראות עיני בשר ודם נראה, יתכן לומר, ששורש פורה זועה בענין זה, — אפשר שלא במתכוון ושלא מדעת, על כל פנים דין גרמא בעין זה היתה — אותה אשה בוסה גאלאנה, אשר היתה מבאות ביתה של בוסה ריינה.

בוסה גאלאנה, ילידת רודוס מאיי הים, עלתה לארץ הקדושה לאחר שאבד לה בדמי ימיה בעל נעוריה, בלי השאיר לה שם וזכר, כי לא ילדה לו בן או בת. והיא מאהבתה הרבה לאישה — הדירה עצמה מהיות לאיש אחריו, ותעל לארץ הקדושה על מנת לשבת כאן באלמנותה עד סוף ימיה. והאשה יהודיה כשרה, יראת ה' ותמימת־דרך. ברם, זאת להודיע, שסתם אשה היתה, בת־ישראל פשוטה, ללא־בינת נשים יתרה — אחת העם. אבל היה היו לה מקצת מעלות־גוף: חזה מורם וירך מלאה ולובן־פנים ועינים טובות.

את נפשה החיתה האשה מעבודות יד: תפרה לבנים וסרגה פוזמקאות וגם עשתה מלאכות קלות בבתים מהוגנים. וימים רבים, לפנים, בהיותה שכנה לבוסה ריינה, נתנה את עזרתה לה, לבוסה ריינה, וסעדה האשה על שולחנה עם בני הבית וגם הרותה נפשה, כמו רבות, ממעין בינתה ומאמרי נועמה של בוסה ריינה. וגם אחרי צאתה לשבת בחצר אחרת היתה מבאות בית אבואב.

ויהיה בבוא השבר על בית אבואב ותבוא להחיש עזרתה, בלי אשר תידרש לזאת, כי אם מרצונה הטוב, ולתמוך בעקרת הבית בכל אשר תוכל. בבוקר היא באה ובערב היא שבה לחדרה הקטן באחת החצרות ברחוב היהודים. ואף כי איש נצרך היה ח' גדליה משאת במזונות עוד נפש אחת, אף על פי כן היו רואים בני הבית ברצון את האשה אשר ידה היתה בכל עבודות הבית. כי הבנות לא הסכינו להטות שכמן לשאת בסבל הבית, וגם נבצרה מהן לדאוג לנער שמעון שהיה זקוק לטיפול ולרחמי אם, וכן לספק את משאלות האב ורצונו.

ימים רבים חלפו הדברים בבית כאשר חלפו: ימים כסדרם ושלא כסדרם, ואיש בבית לא ראה און בפועל ידה של האשה ואף לא נתנו דעתם בצאתה ובבואה, כי טובה ופשוטה היתה בעיניהם וכל מעשיה טובים ונכוחים.

אך ברבות הימים החלה עקרת הבית, השקועה בקרן זוית, “רואה” את אשר לא ראה איש ושמעה את אשר לא שמעו אחרים.

מסתבר שבתחילה, כאשר פגע מוסר ה' בצדקת, לא היתה שהות בידה ולא כוח בנפשה לשים לבה אל הנעשה בביתה, כי היו יסוריה גדולים, יסורי גוף ועוד יותר יסורי נפש, ומי יתן את לבו לעת כזאת לדברים סתומים, שרק המתבונן ירגיש בהם ויבין את פתרונם?

ברם, טבע הוא באדם להתרגל לצרותיו וליגוניו. גדול כוח ה“זמן” להקהות מעט־מעט חודי־חצים ולהרפות כבלים כבדים. ואף הצדקת בוסה ריינה, כפפה ראשה כנכנעת והיתה מבקשת להעלות מעט תנחומות לנפשה ומנוחות לבני ביתה. והנה הגיח ועלה הנחש, הוא היצר הרע, והטיל זוהמתו בבית אבואב והקדיר על הצדקת את עולמה וימלא את כל הבית אפלה ובלהה.

כי מעת שהחלה להסיח דעתה מגודל יד אלוה והטתה אוזן קשבת אל אשר ידובר ויסופר בבית, כמו נפקחו לפתע אזניה לשמוע את אשר לא שמעו אחרים ולהקשיב את אשר לא הקשיב איש.

ובשמעה יום יום את דברי האשה בוסה גאלאנה, בדברה ובספרה, בנצחה על מלאכת הבית ובפקדה על הקטנים והגדולים הכפופים לה, ידעה כי על פיה ישק עתה כל ביתה, כי היא הפוסקת והיא המכרעת בכל. אותה שעה חלשה דעתה של עקרת הבית ורחמיה נכמרו על עצמה, כי אמרה אל לבה: “הנה נשכחתי כמת מלב”. אין איש נותן דעתו עליה, כאילו לא היתה קיימת בפינתה; ותהי בעיני עצמה כאשה אסופה אשר יכלכלוה רק מרחמים. ופעמים נדמה לה, כי רחקו בניה ממנה כומו לא היתה להם אם, ובאשה זו הם מוצאים את סיפוקם והיא תמלא להם מקום־אם ולב־אם. ותכאב ותחריש ותבלע דמעתה בסתר ימים על ימים, ובני הבית לא ידעו ולא ראו, כי לא יראו האנשים ללב.

והצדקת שמה מחסום לפיה ונאלמה ולא העלתה דבר וחצי דבר על לשונה. לדמה דימתה, כי יעלה בידה לכבוש את רוחה “ואתה אנחתה תמות”, וכן קיבלה עליה את הדין ימים רבים.

ויעברו עליה ימים רבים בדממה גדולה. ותהי נחמתה מעטה, עת באה קורבה או מודעה לפקוד אותה, ובצאתם ותשקע בתהום נפשה. ורבות קרה אשר מי שהוא בבית פנה אליה בדיבור או בשאלה — ולא נענה. וראה המדבר אליה ודומה, כי אך גופה שרוי במושב הנמוך, אך רוחה נעקר מקרבה וירחף כאשר ירחף בנתיבות נעלמות.

ומרה שחורה זו גברה מיום ליום, והתרופה האחת אשר אותה ביקשה מבני הבית — כי יסיח מי שהוא עמה ויקל מעליה רגע צער הבדידות. והיו כל אנשים הבית עושים את רצונה ויושבים על ידה וקוראים לפניה בספר או מספרים באזניה דברי־אגדה וסיפורי־מעשיות. והיא, אשר מעודה העניקה לאחרים מאוצרות סיפוריה הרבים והטובים, נכספה וגם כלתה נפשה לשמוע, יהי אשר יהי, מפי מי־שהוא, — ובלבד כי שתסיח דעתה מיגונה המכרסם באין רואה את נפשה. ובהישארה לבדה שעה ארוכה, באין איש על ידה, התעוררה לפתע מסרעפיה והיו נפלטים מפיה דברי נכאים, קול דכא חנוק מדמע:

“אל רחמן, הגן על נפשי ועל שכלי כאשר הגינות על נפש איוב מידי השטן המקטרג…”

או יש ושאלה לפתע בחלל החדר: ה“האין אתי איש? הדיברתי דבר ולא אדע?.. את תעזבוני לבדי… יראה אני… אהה, אנשים טובים, אל נא תעזבוני!”

ואיש לא ידע ואיש לא שיער כי הרוח אשר מלאה את נפשה, עשתונותיה וחזיונותיה, ימיה ולילותיה — היתה אחרת ויחידה, זו רוח קנאות ממארת אשר אפפה אותה מדי שמעה את קולה של בוסה גאלאנה ומדי עשותה מלאכתה בביתה, ויהי זכר שמה בפי בני הבית גורם לדכדך נפשה עד היסוד בה. ובתת האשה קולה, לעתים, בשיר־זמר, בעשותה במלאכה אשר על הבית, — ותהי זמרתה באזני בעלת הבית כקול לעג וכמאכלת חדה אשר שפכה את דמיה ארצה.

וככל אשר עברו הימים, כן הוסיפה עקרת הבית לשתות מקובעת הלענה. כי הגע הגיעו לאזניה דברי האשה. בדברה לעתים לפני ח' גדליה — ויהיו באזניה כשפת־חלקות ודבר־חונף, ויעלו צלילי קולה וישיגוה בערש הדוי אשר שכבה בה, כצפעונים קרים הגחים מכל פינה ואין מפלט מפניהם…

## ו. נפתולים

וירבו הימים ויעברו זה אחר זה וארוכה לא עלתה לנפש האשה העלובה. ויקר מקרה אשר שב הנער שמעון באחד הימים לפנות ערב מבית המדרש, מבעוד יום, שלא כמנהגו — ואיש לה היה בבית. ויספר לאשה בוסה גאלאנה שעבדה במטבח, — בלחש, לבל תחרד האם הדוויה לשמע הדבר — כי לא בקו הבריאות הוא וכי חש בראשו בשבתו בבית המדרש וכי תקפה אותו חולשה גדולה.

ותחרד האשה לדבריו ותוכיח אותו בנעימת פיה באמרה: "אדמה, בני, כי זאת היתה לך יען כי לא נזהרת בצהרים ותקח לך פת טריה וחמה לבית המדרש וגם קישואים אכלת ואחר, ודאי, שתית מים קרים — ואני הזהרתיך תמיד על כך. וכלום על הלחם הטרי או על הפירות חסה אני? למי כל טוב הבית אם לא לך, מאור עינים? גם התורה ציותה, שישמור אדם על הבריאות — — "

ותנחה אשה את ידה על מצח הנער ותרא כי חום ולו ותאמר: “כל פגע ומחלה על ראש ‘הרוצה לך רעה’, הריני כפרתך, לא יאונה לך כל רע בעזר שמו יתברך. הנה אכין לך לשתות קהוה מתוק וטוב — ורפא לך.” ותקחהו לחדר הקטן ותציע לו לשכב על הספה, ובהשכיבה אותו ותלחש באזניו דברי חיבה ואהבה.

ועקרת הבית שמעה ממקומה אך קול שיח דברים ותדמה בנפשה כי הקדים הנער לבוא היום. ותקם ממקומה ותטה את אזנה ותקשב… ותשמע את דברי האשה הטובים, סתומים־קטועים (כי את דבר חלות הנער לא שמעה) — ובשרה נעשה חידודין חידודין. לבה נמוג בה מדאבה, כי הנה תדבר האשה הזאת באזני הילד כאילו היתה אמו יולדתו. ואותה — את האם — לא יראה הבן ולא ירצה. עינה מלאה דמע בנודה לעצמה: גם הוא, גם בני מחמדי, ישליכני מאחרי גוו. עד כך תעכור האשה הזו את חיי בביתי; המעט לה כי תמלוך בבית הזה ותוציא ותביא ככל העולה על רוחה, והמעט לה אשר תשלח חונף דבריה אל אזנו, — אזני בעלה, — הנה תשא את נפשה לקשר אליה בסתר את בנה, פלח לבה — הידעה אשה מכאובות כאלה?

ובצאת בוסה גאלאנה מן החדר הקטן, ראתה את עקרת הבית עומדת, דוממת כפסל, באמצע החדר. ותבלג האם על סערת לבה ותשאל לאטה:

“עם מי תדבר בוסה גאלאנה?”

“סתם כך… אנו מדברים… עם שמעון אני מדברת.”

“כלום אסור לי לשמוע את הדברים?”

“מה? חלילה… אלא …”

“גם אני רוצה לדבר עמו קצת…”

כשהחלה מגששת בדרך לחדר הקטן באה האשה ותובלינה בידה, ותרמוז לנער להעלים ממנה את דבר חליו —

“אַיֶך, בני,” שאלה בהיכנסה.

“הנני פה על הספה, הקדמתי קצת לצאת מבית־המדרש.”

קרבה אליו ותשב. ביקשה לקחת את ידו ויגש לה את זרועו בלבושו לבל תרגיש בחום בשרו. ובוסה גאלאנה יצאה אל המטבח להכין את הקהוה.

“מדוע לא נכנסת אלי, בני? האין כדאי לך להסיח את דעתי קצת מיסורי, אם נזדמנה לך שעה פנויה — ואני כמה אשתוקק לשמוע את קולך, בני!”

“אכן לא שמתי לבי לזאת… הסתכלתי.” ענה הבן רכות. “נטרדתי ‘ככה’ ונכנסתי הנה…”

“ומה המטריד לבך עליך, בני? הן בשבילה, בשביל בוסה גאלאנה, אינך טרוד כלל… ראה, ראה, בני, אותי תשכח מלב, ועמה תשב… כאילו לא היתה לך אם… אכן, להותי ולשברי אין לך אם — מה תתן ומה תוסיף לך אם כמוני, במה תוכל הראות לך כי נפשה קשורה בנפשך — אבל הן לרחמים אני זוקקה… למעט רחמים… כי עלובה אני מכל אם… מוכה מידי הבורא… כרותה מחיים… מושפלה מאדם… נשכחה ממשפחה… מבעל… מבן… למה לי חיים אלה, אבי, ריבוני?”

“לא אמא…” ענה הילד חרדות, “למה תחשבי כזאת?…”

“אינני מדמה…” ענתה כואבה ונכנעה, “הן רואה אני… בעיני העיורות אני רואה — את אשר לא תראו ולא תבינו… אכן אור עיני אבד לי, אך עוד נותרו לי דעה והרגשה. ואם בני, פלח־לבי, אין נפשו לאמו האמללה, ואת שיחתו ושעתו יחלק לאשה זרה — מה עוד נשאר לי?”

“אמה… אל תדמי דבר… הן רק מדאגה ומאהבה אליך — דיברתי דברי עמה… יען חולה אני — ואמרתי להסתיר את הדבר ממך… כי הורע לי היום היום בבית־המדרש וחולשה גדולה תקפתני… והנה — מששי נא את ידי — ונוכחת.”

שמעה האם לדבריו, נגעה בידו החמה — ורעד עברה, אחר נשתתקה, כמו קפאה במקומה ולא יכלה להוציא מפיה דבר.

"למה תחרישי, אמא? הן זהו שורש דבר… וחלילה לי משכוח אותך אף רגע — "

אז גנחה האם תשק לבנה ומקור דמעתה נפתח בלי הפוגות והיא ממללת ואומרת: “אויה לי… כי אלך בשברי מדחי אל דחי… וכבר אני חושדת בכשרים, ובאה לידי כעס על לא דבר… סלח נא, בני! לא עלתה על דעתי, כי חולה אתה… אל תתן דעתך על מה שדיברתי מתוך סכלות… הריני כפרתך, מי יתן מותי תחתיך.”

ובבוא האשה עם הקהוה בידה ותאמר האם: "תמחול לי בוסה גאלאנה… חשבתי סרה בה… לא ידעתי, כי חולה שמעון. דימיתי כי תדברו את דבריכם — ואותי שכחתם… אבקש מחילה — "

והאשה בתומתה לא הבינה דבר, ותדמה כי חרדה האם לנער החולה — ותען ותאמר:

“”אין חס ושלום סכנה… ועל מה היא מבקשת מחילה? מי לא ידע אשר ממצוקות לבה תדבר? האל יאמר די לצרותיה!"

ותחרש האומללה כל אותו הערב. לבה המה במסתרים ושוב פישפשה במעשיה ובהרהוריה ושוב ביקשה אחיזה ומנוחה בהויה האיומה אשר נגזרה עליה.

ברם, עודנה תוהה עקרת הבית בין יסורי ספק ובין הרהורים מרגיעים, והחשד והחרטה כתומם אוכלים את לבה, והנה רקד שוב השטן ביום מר אחד, יום ראש־חודש אלול, ונהפך היום ההוא לעקרת הבית מיום שחייבים בו שמחה ליום עצב ותוגה.

מנהגו של ח' גדליה היה, כמימים ימימה, להעלות תבשיל בשר או צלי אש בסעודת הצהרים ביום ראש חודש והיה דרכו להזמין איש מודע או “נצרך” לסעודה לברכת “זימון” וגם באשר הדבר גרם לו תמיד קורת־רוח.

באותו יום ראש חודש נטרד ח' גדליה בבוקר בהליכה למקום רחוק ולא שב גם עד שעה מאוחרה הביתה. ועקרת הבית אמרה בדאגה לאשה כי הנה לא הביא ח' גדליה היום בשר לסעודת הצהרים — וכן לא קרה שיחסר בשר ביום ראש־חודש מעודם. ותען האשה: “אין זאת כי יביא אתו בצהרים בשר־טלה לצלותו על האש והיה מוכן לסעודה.”

ובין כה וכה חלפו עברו השעות. ובבוא ח' גדליה לעת הצהרים, הביע את צערו לבני הבית שלא השיג בשר לצלי, כי איחר לבוא ובאיטליז אפס הבשר שרבו עליו הקופצים ביום ראש־חודש. נמלך ח' גדליה עם בני הבית, שמא ראוי להביא נתח נקניק מחנות של המהדרין בכשרות —

אז תשמע בוסה גאלאנה קול בשורה ושמחה, צחוק וחדוה:

“אין צורך בנקניקים. למה נקניקים? יש לנו צלי־אש מן המוכן — בשר־טלה רך וטוב, מתובל בפלפלים ולימון, כאשר אהב ח' גדליה — תאוה לעינים וחמדה לחך. יטלו את הידים ויסבו לשלחן. הכל מוכן לסעודה.”

והיא הלכה והביאה מן המטבח קערה גדולה מלאה צלי־אש, מעלה הבל ומפיצה ריח משיב נפש — והעמידה אותה על השלחן.

“מעשי נסים ממש! מי הביא בשר?” שאלו הכל וכן תמהו.

“שפוט בתכלית הפשטות,” ענתה האשה בפנים מאירות, “יש, ברוך ה', מי שדואג לצרכי הבית. יהי סמוך לבכם שבוסה גאלאנה אינה מסיחה דעתה ממה שנחוץ…”

ותספר האשה כי בקרוב עת הצהרים, חששה אמנם שלא ימצא בשר בראש־חודש, על כן “קפצה” אל הרחוב והשיגה שתי אונקיות — ותוך כדי דיבור עמדה וצלתה אותן על האש, בחצר החיצונית.

והבנות אמרו" “אכן בזריזות ובחכמה עשתה. איש לא הרגיש בדבר.”

ועקרת הבית אמרה מתונות בהבליגה על מרירותה: “הן הזכרתיה על הבשר אשר לא הובא היום — ותען לי כי הבא יביא ‘הוא’ אתו בצהרים — ושקטתי.”

ובוסה גאלאנה אמרה: “הנה זה דבר — שאני לא יכולתי לשקוט עד אם הבאתי את הבשר.”

“תזכה למצוות, בוסה גאלאנה,” אמר ח' גדליה בשמחה. “יפה ונאה עשתה.”

ובעת הסעודה אמר ח' גדליה לתומו ולקוצר דעתו: “ראויה בוסה גאלאנה היום למנה אחת אפים בבשר וביין, כי מידה לנו היום זאת הסעודה.” אמר ועשה, והגיש לה כוס שניה ומנה נוספת צלי.

ואנשי הבית לא ראו און ורעה בדברי האשה, כי כן דרכה מאז להרבות להג, וכן דרכם מאז לשמוע את דבריה בלא תרעומת מה.

לא כן עקרת הבית — היא ציפתה בקוצר רוחה וביגון לבה לקץ הסעודה ותבקש לקחתה מן השלחן כי תחוש מכאובי־ראש קשים.

ואיש בבית לא הבין למכאוב לבה, ועולם כמנהגו נוהג…

## ז. זועות

מאז גברו ה“עצבים” של בוסה ריינה — נחלש גם גופה מאד. נדודי שינה פקדוה בלילה בלילה והתישו כוחותיה. גם ביעותי חלומות שתו מגור סביב מיטתה והיתה מקיצה לפתע בילל בכיה מטיל אימים.

מסתבר, כי חזות קשה חזתה עקרת הבית ואמרה לנפשה: האשה הזרה הזאת נשוא תשא את נפשה לרשת את מקומה בביתה. יחל תוחיל בקוצר רוחה ליום בו תובל היא, הדווה, לקבורות, והיא תחוג חג אהבתה עם בעל נעוריה. הן זה פשר דבקה בבית הזה לבלי הרפות ממנו, הן זה פשר נכליה לגזול את לב בעלה במתק דברים ובחלקת מעשים.

ומאז דימתה כזאת — כבדה עליה רוחה מאד וגם אל בעלה לא היתה עוד כתמול וכשלשום, ותהי פונה אליו עורף ולא פנים ולא יכלה דברו תום ואמונים, כאדם המסתיר סוד מפני חברו וירא מאד מהאריך דברים עמו.

ועמה, עם האשה אשר על הבית, היה מאז דברה חמוץ ומר והקשתה לשונה בדברה עמה לעתים, עד כי היה הדבר לפלא בעיני בני הבית אשר היא, השומרת מעודה כבוד וענוה לכל אדם, תפגע באשה אשר היתה טובה להם כל הימים.

ועוד בני הבית תוהים נבוכים נפל באחד מימי החורף הראשונים שוב “מעשה שטן”, והכניס מהומה בביתו של ח' גדליה ומאז נקרע קרע בפרוכת ארון הקודש; אף כי שורש הדבר ענין פעוט וקטן היה:

ח' גדליה קנה סאתים זיתים מן המין המשובח, — “בשרנים”, שגרעיניו קטנים, לכבשם בדרך כשרות לימי הפסח, כי כן דרכו מימים ימימה לקנות בראשית החורף זיתים נאים לכבשם ולשמרם לימי חג הפסח.

בוסה גאלאנה ישבה במטבח והיתה עוסקת בתיקון הזיתים. הגעילה את העלי ושרפה את האבן וליבנתה באש. וגם מלח כשר הכינה וכדי זכוכית גדולות. כן ישבה וכתשה את הזיתים כתישות קלות עד כלותה את המלאכה.

ועקרת הבית שמעה בסוף את קול העלי בכתשו ובהקישו לעתים על האבן — ושאלה את האשה לפשר דבר. ענתה לה בוסה גאלאנה כי כתש תכתש את הזיתים כתישה קלה, עד לסדק זעיר.

שמעה עקרת הבית וירע הדבר מאד בעיניה, כי כן אין לעשות את הזיתים הכשרים לפסח. הללו — מין זה — יש לכבשם במים ובמלח שלמים כתומם למען יתקיימו כל ימות החורף. ואילו בכתישה — חשש יש, שמא יעלו רקבון — ונמצאו שתים רעות: גם זיתים לא יהיו לחג הפסח וגם הפסד ממון בדבר — כי יקרים הסאתים האלו כחמש סאות מזית רגיל. ותתרעם על בוסה גאלאנה: מדוע לא שאלה את פיה כיצד להכין את הזיתים הללו לפסח? ועד מתי תנהג בבית הזה בלא לב ובלא עצה, ולא תהא חוששת להפסד ממון?

הבינה האשה שטעתה וגרמה להפסד: ברם, תחת להודות בטעותה תלתה עצמה בדברי בעלת הבית אשר פגעו בה ואמרה בדברי מרי:

“האומנם רק רעה והפסד גורמת אני לבית? הזה גמולי תחת עמלי? וכלום שכר אני לוקחת בעד עבודתי? הן על פת לחם ותבשיל — אתן כל כוחי, ומה חטאי הפעם שכתשתי את הזיתים? מה גדול החטא!”

“לא על החטא לבד תלונתי, כי אם על אשר לא תשאל את פי, הן לא עמל ולא טורח יש בשאלה; בבית אני יושבת, לא הלכתי לטייל ולא נעדרתי. ומדוע תעשה את הכל כעושה בביתה ובשלה?”

ובנות הבית באו ועמדו בעת דברה ולא ידעו נפשן. מעודן לא שמעו כדברים האלה מפיה. ולא ידעו מה תאמרנה ואיך תפייסנה את הנעלבה.

והאשה — בהתעורר גם חמתה — ענתה גם היא זרות: “לא ידעתי כי עלי לשאול איך להכין זיתים. מלאכה גדולה וחשובה! העלי לשאול כל אשר אני עושה יום יום?”

“על זאת אני תמהה ושואלת: האין רשות לי בביתי לבקש שישאלו לפחות את דעתי?”

“את אשר עושה אני, אעשה כאשר הורגלתי לעשות. זיתים שלמים לא אדע להתקין.”

“ובכן לא היתה צריכה להתקינם, מי מכריחה לקחת הכל עליה?”

“לא מרוב שכר אקח עלי הכל,” ענתה האשה ברעדה, “ותחת רחמי לבי הנה אמצא רוגז ומרירות.”

“רחמי לבי,” אמרה עקרת הבית כמהתלת, “אכן מה רבו רחמיה…”

ובנות הבית שומעות והן מהוממות, ממללות לאזני האשה, כי תחדל ותחסוך דברה — והיא לא תשמע. ותוסיף לאמר:

“ודאי מרחמים — האם לא כן?”

“לא. לא כן.” ענתה בעלת הבית תקיפות.

“ואלא מאי? מרוב שכר ועושר?”

“לא. מרוב תקוה.”

"מה? לא אבין דברה — "

“האם לא תבין?”

"לא. איכה אבין?

“טוב. אני אומר לה. בגלוי אומר. אך אם תשבע כי הגד תגיד את האמת שבלבה, כל האמת.”

ובנות הבית — לבן נמוג בקרבן, איכה תדבר? אויה, כאחת הנשים — והיא — הן תמיד הזהירה על השבועה, אף על שבועת אמת; והטו אזנן בציפיה רבה ומתוחה —

והאשה ענתה: "נשבעתי בחיי ובנפשי — "

“טוב, כעת אגיד לה.” ופני עקרת הבית חורו ועיניה האפלות תהו בחלל כרוחות ערפל — נדם קולה ואחר אמרה בקול צרוד, שבור וכבד: “האם לא נושאת היא את לבה ליום… אשר תהיה לאשה בבית הזה… כאשר אני אסתלק… בקרוב?”

“אויה לי… אויה לי…” התנודדה האשה ונרתעה ממקומה, “מה היא חושדת בי? מה חטאתי לה?”

“אבל הגד תגיד את האמת: תענה: הן או לאו, הן נשבעה.”

אז חורו פני האשה הבריאה לפתע… ראשה הורכן לצדה, וצנחה על משענת הכסא בהתעלף רוחה בה.

נחפזו הבנות להשיב רוחה והאחת רצה להביא מים.

ועקרת הבית אשר לא ראתה ולא הבינה את אשר קרה — היתה כולה ציפיה ושאלה: "מה היא אומרת? מה? — — "

“היא התעלפה. רע לה.” ענו הבנות חרדות.

“התעלפה?” ענתה היא כנבוכה. “אבל הכחש לא הכחישה”, הוסיפה כמדברת לעצמה, "אכן לא הכחישה — — " שבה ואמרה בקול מנצחת מנוצחת — —

וכמה שכנות נטרדו ובאו להשיב את רוח האשה המתעלפת.

ובשוב רוחה אליה — קמה האשה והלכה לביתה ללא שלום וברכה.

נפלה דממה כבדה בבית. דממת כלימה כלאחר מעשה־חטא. בנות הבית והנער דאבו לשמע אזנם. יגון יגונותים בלבבם; עד מה עצמו עינויי הנפש של האם הנאהבה, אם היא הגיעה עד כך? ונפשם תהתה על האשה, היש עוול בכפה? האם כצדקתה שוּלם לה? ונדמה להם: הנה גלה כבוד מהבית, נפלו חולין בקדשים, עד כה היו יסוריה ויסוריהם עוטים זיו של קדושה, טוהר וגבורה, והיד הנטויה בבית — יד אל, נסתר וטמיר, היתה, על כן נשאו הכל בדומיה. עתה — יד השטן גברה, נתחלל אויר הבית. וחשכה נפלה עליהם.

ובבוא ח' גדליה — והשמיעו בני הבית באזני האב, בסתר, כנכלמים ומבוישים, — את מה שקרה, חורו פניו וחשכו עיניו. איכה היתה כזאת? הידע אדם את אשר בלב אדם? והוא — מה רב עמלו וצערו לאשת נעוריו, ואיך מלאה לבה למשוך עליו חשד מכוער זה. מה רבו בעולם יה התעתועים, הניגודים והמבוכה! עתה ידע, כי יד ה' היתה בו.

נדם ח' גדליה ולא ידע לפצות פה. באשר ישב — שם שהה דומם שעה ארוכה.

וכל אותו היום היתה הדממה כמחיצה מפרדת בין אנשי הבית — ולא קרב לב ללב וכאילו נסתלק הדיבור. לא מצא איש בבית מלה בפיו לסיח לחברו, לנחמו, לעודדו.

אך בחצות לילה פרץ לפתע קול בכי האם, יונה הומיה, שבורת כנף, סתומת עין ופצועת לב:

“בנים, בנים, מה תעוללו לאמכם? מה קשרתם עלי קשר? הגדול עווני מנשוא? השאול חטאתי כי דיברתי עליה? הגדולה אני מאמותינו, משרה אמנו ומרחל אמנו? העיניתי אני אותה כאשר עינתה שרה את הגר עד כי ברחה מפניה? הגדולים אתם מאתו יתברך, אשר אמר לאברהם “גרש את האמה הזאת”, ואני — בשר ודם הנני, לא מלאך, לא מלאך, מאה מיתות ולא קנאה אחת, — כן, רואה אני ויודעת אני.”

ואנשי הבית התאמצו להרגיע את רוחה.

לא, חלילה להם, למה תדבר כזאת וכזאת? מה להם ולאשה הזרה? ולמה תענה נפשה לשוא, היא, עטרת הראש וחמדת הלב — וכה תהיה להם לעולם. את אשר תאבה היא, עקרת הבית, כן יעשו וכן יאותו לה כולם, אך במר נפשה תדמה לה את אשר לא היה ולא יהיה.

וח' גדליה אשר דבקה לשונו לחיכו בעמדו על יד מיטתה — חזר ואמר: ודאי, אשר לא היה ולא יהיה, לעולם לא יהיה. האינם נאמנים עליה בניה ובעלה? הכאנשי כחש תחשבם? הן האמן תאמין לצדקת לבם, חזיון שוא תחזה.

אז נרגעה האם, נדמה והחשתה. כחבורת פצע אשר הריקו הימנה מוגלתה. אחר ישבה במיטתה וביקשה סליחתם, צר לה כי תעכור את חייהם, תנדד שינה מעיניהם, אך לא תשוב עוד לכסלה. טעות עמה. אכן חזיון שוא חזתה, וחטא חטאה גם לאשה העלובה. תשוב מחר לבית כאשר היתה, כמו לא היה דבר, והוא, הבורא, לא ישית עליה חטאת, הן מעצמת יסוריה ומכאוביה יזעק לבה בקרבה. אללי, כי שבור לבה בקרבה. איכה ירדה פלאים. איכה נעתם עולמה. אהה! כי משפטי אלהים — תהום רבה!

ולמחרתו עמדה בתקפה על רצונה לקרוא לאשה, וכן הושבה — ותהי בבית כאשר היתה מאז. ואולם לב אנשי הבית, למגדול ועד קטן — לא נרפא עוד. נפגם התום ונסתלקה הרוח הטובה, אשר מלאה עד כה את הבית ומתחה חוט של חסד גם על היגון הכבד.

## ח. תפילה ורז

אם כי חרדו מאז בני הבית לשמוע בקול האם החולה והמעונה, קיננה חרש חרש דאגה נסתרה בלבה, כי הקל יקלו כולם בכבודה מעת נתגלתה לפניהם ולפני רבים כאחת הריקות. ותשפל מאז נפשה עד עפר, וכמו שמה מחנק לגרונה ותתאפק מפתוח פיה ולא דיברה כי אם את אשר אולצה לדבר. בזוית מיטתה רבצה, מתכווצת ומצטמצמת כמבטלת עצמה כולה. הה, מי יתן וחדלה מציאותה בבית הזה! ותיעף ותיגע המעונה בהרגישה תדיר כמו נקלתה בעיני באי הבית, ותקצר נפשה בקרבה ויהי מפלטה האחד בדמע עינה. ימים על ימים בכתה את בכיה, בכי אסיר, כבול כבלי נצח ונתון בצער עולמים.

והבעל ח' גדליה אשר ראה במוֹקד העינויים אשר נכונו לאשת חיקו והבין את דבר החשד אשר בלבה — שחה גם הוא לעפר ורבה המבוכה בנפשו. קצרה בינתו מהבין מדוע ימטירו משמים על ביתו מרורות רבות כגחלי אש? מה פשר למידת־דין זו אשר בה ימודו את חייו ואת חיי זו הצדקת?

ויהמה לבו המיה גדלה וישאל את נפשו למות.

ימים על ימים היה מהלך ח' גדליה בודד בין מגרשי השדות והחורשות הזיתים אשר בקברות הצדיקים, בין חורשות כלבא שבוע ושמעון הצדיק וקבר רחל אמנו. וכה עגמה נפשו בו — עד אשר זנח ונשה גם מעט הטובה אשר אהב לשמוע רינת־השחר ממגדל־המסגד מעל ראש גגות. בלילה בלילה ישב בעת תיקון חצות בפינת בית־הכנסת סגור בצער עולמו. ובימים היה מהלך, שעות רבות, ומחשב, על פי עניות דעתו ועל פי מרורות נפשו, קיצין וסופין, סוד ראשית ואחרית, ודרכי החיבור והפירוד, ודרך אדם באל, דרך אל באדם. — וכן ארכו לו הימים עד כי עלתה מחשבה גדולה בדעתו של ח' גדליה: לשפוך שיח לבו ולהביא משפט־דברו לפני יושב מרומים. כאדם, שדרש דין ומשפט מלפני המלכות, ונלאה שנים על שנים למצוא מענה ומשפט על ידי שרים וגדולי מלכות, ויבקש להבקיע לו דרך בעצמו עד לפני כסא המלכות.

אכן הרבה חרדה נפשו של ח' גדליה עליו ופעמים הבה עבר רעד גדול בבשרו: מי הוא ומה הוא כי יתחצף כולי האי ויבקש נצורות וגדולות? מה זכות ומה חשיבות לאדם אשר תורתו כמר מדלי וזכותו כאפס ואין?

ברם, קשתה עליו מדת הדין. ואדם אין, ו“קדוש” לא ימצא אשר יוכל לגלות לפניו מרורי לבו וספיקות נפשו. בעיקר — אלו הספיקות. עצם יגון־הנפש ויסוד שברון־הלב הם הספיקות. ואיך יוכל לערוך דברו לפני בשר־ודם? בשר־ודם לא יבן זאת, לא יבן. צר לב אדם וקל מחוש בצער זולתו. איש לעברו פונה, ואין אדם בארץ אשר יפעם לבו לפצעי חברו כלפצעי עצמו.

וכן ארכו לו הימים עדי גמלה המחשבה הגדולה בלבו ויגמור אומר לערוך על דעת עצמו “תענית חלום”, על ידי “הפסקה”, היינו: לצום שלשה ימים ושלשה לילות רצופים לכפר על עוונותיו וגם לבקש פתרון לגורל חייו.

אכן יודע מאד ח' גדליה שענין כזה ראוי לערוך רק ב“מנין”, אחרי פרישות, טבילה וצום; אך מאידך גיסא — סוד הוא הצפון בנפשו ודין לו ודברים עם יושב במרומים. על כן לא תשמע אוזן זר ועין אדם לא תביט באשר יסיח וידבר בינו ובין בוראו.

וכן מנה ושקל וגמר ח' גדליה וגם תכן והכין כל הענינים והצרכים בכלל ובפרט, במחשבה ובדיבור, בכונת־נפש ובפועל־יד. ישב וכתב בבדידות ובסתר, לאטו לאטו, שתי היריעות: באחת — כל דבר חטא ועוון, אשר העלה בזכרונו, ברור ומפורש, באר היטב, ללא הסתר וללא החבא דבר, ובשניה — את פרשת התפילה והתחינה אשר יערוך, בלי גמגום ופסול־חציצה, אחר ה“הפסקה” והטבילות והתיקונים.

לבני ביתו אמר, כי נקרא על ידי קרוב פלוני אלמוני לחברון על עסקי פרנסה, כאשר יקרה לעתים, אם כי לעתים רחוקות, ושוב ישוב ביום הרביעי או החמישי ביום ראש־חודש תמוז, בהיותו חושש, שמא יקשה עליו צום שלשת הימים ולא יוכל לשוב מיד לאחר הצום.

ביום הראשון לשבוע אכל בין הערבים סעודתו, לקח המפתח הגדול של שמעון הצדיק מן הארגז ולקח כיס הטלית והתפילין ומזון סעודה אחת (להפסיק התענית), וכן לקח קהוה וסוכר וכלי בישול — נשק המזוזה, פרש שלומו על בני הבית, והלך.

ח' גדליה בחר ב“שמעון הצדיק” משום הרבה טעמים: ראשית בדידות המקום בצפונה של העיר ואיש לא יעבור ולא ייקרה שם — לא כן קבר רחל אמנו שנמצא על אם הדרך; שנית, “רחל אמנו”, ודאי זכותה גדולה ואין קץ לה, אך — אם היא. אשה. ומידת רחמים בה. והוא, רצונו דוקא במידת־דין, דין ומשפט, יקוב הדין; שלישית, בכלל לפני אשה לא ניחא לדבר כל אשר עליו לדבר ולהתודות. ולבסוף: בקבר שמעון הצדיק ישנו מקוה מים צוננים לטבילה לפני החילו ב“הפסקה”.

משהלך בדרך המעלה לשער שכם — היה צעדו מהיר וחלק, אף כי לבו היה פועם ומכרסם חרש חרש בקרבו והוא ירא מעוצם המעשה הרב אשר קיבל על עצמו. אלא שהיה מתגבר כארי לבל תפול בו רוחו מלכתחילה והיה אומר לעצמו: מה הפסד יש כאן? שלשה ימים יהיה רחוק ופרוש מכל עניני העולם הזה. לא שנאה ולא קנאה, לא ביטול תורה ולא לשון הרע, וגם, משידיר עצמו מאכילה ושתיה — יהא מרגיש בעצמו הרגשה עילאה (כאשר הרגיש פעם אחת בחייו כשעה “הפסקה קטנה” — שני ימים ושני לילות).

פלגי אורות אדמדמים, גדולים, היו שטוחים על השדות ועל הגבעות בצדי הדרך והיו משמחים ומריבים לבו של אדם, ורוח קלה ומשיבת נפש נשבה ממערב.

ובעודו נמלך בדעתו וקובע סדר הענינים שיעשה בשלשת הימים, ראה והנה הגיע לפונדק של הערבים, מקום יחנו גמלים וחמורים משכם ומצפונה של הארץ. ואחרי הפונדק, הרי — הכיכר הגדולה של שמעון הצדיק. נדמה לח' גדליה שנעשתה לו “קפיצת הדרך”, שהרי פעמים אין מספר הלך גם יחידי וגם עם אנשים הבאים לבקר את הקבר. והיה לו הדבר הזה לסימן טוב, רמז לסייעתא דשמיא.

כשבא לשער המערב שבקבר, פתח את הדלת לרוחה וגם את החלון הקטן מדלת ברזל פתח — שיתחלף האויר ויזדכך.

וכאשר החשיך היום נכנס, סגר את דלת־הברזל הכבדה ואת החלון ונעלם — תיקן והכין לו את מצעו על הספסל הנמוך והרחב. הוציא את הספרים על השולחן הקטן, התפשט ועלה וטבל במים. ואחר — ישב וקרא את סדר הקריאות משנה וזוהר, ותיקוני “תיקון כרת” — עד שעה מאוחרה — ונרדם.

למחרתו פתח את החלון הקטן וישב קרוב לו, כל היום — מילא את סדר הקריאות ואחר הצהרים קרא לאטו כל חמשת ספרי תהלים אות באות, מלה במלה — ונרדם כל הלילה.

ביום השני קשתה עליו הקריאה וקרא בעל־פה מתוך ישיבה, תחת עץ זית שעל יד הקבר. וכך ישן למנוחות בלילה השלישי כלילה הראשון והשני.

ביום השלישי בבוקר דמה גופו עליו כמשא כבד, רגליו היו כושלות ורועדות. אך ענין האכילה לא הטריד אותו כמעט כלום. ביום השלישי לא יצא החוצה אלא ישב על מפתן החלון וקרא תהלים בעל־פה, כל היום כולו לא היה זקוק לקום ממקומו. בטלו לידידיה עניני חיים וצרכי אדם. עשר שעות ישב במקומו ללא תנועה.

עם השקיעה סגר החלון, קם והדליק המנורה, עלה לאטו לאטו וטבל בשרו לפני הוידוי ואחר עמד ונשען על איצטבת הקבר וקרא את הוידוי הגדול שלו מעל הגליון האחד והיה בוכה דמעות שליש עד שגמרו, ואחר לקח את הגליון השני וקרא מלה במלה, קצתן בלשון הקודש וקצתן בלשון ג’ודיזמו (יהודית ספרדית) ככתוב ברור היטב:

"רבון כל העולמים ואדון כל היצורים, עבדך הקטן והנקלה, תולעת ולא אדם, חרס הנשבר, גדליה בן לאה, שם נפשו בכפו לבוא עדיך לדפוק בשערי רחמיך כי רבו, כמו שנאמר: כרחם אב על בנים — כן ה' ליריאיו, ולבקש מלפני כסא כבודך דין תורה על שלש שאלות — השופט כל הארץ לא יעשה משפט? והריני מבקש מחילה וסליחה וכפרה על עזות־הפנים שלי ועל מצח־נחושה שלי אשר אמרתי לבוא אל מלך אשר לא כדת. כי מה אני ומה חיי ומה זכותי ומה מעשי כי אבוא לבקש על נפשי ועל נפש זולתי.

ידעתי, כי רימה ותולעה אני. ואין בי לא תורה ולא יראה, לא מעשים ולא מצוות. אלא בטחתי בשמך הגדול והרחום, אשר מלך בשר ודם — אם חסיד וישר ותמים דרך הוא, הן יתן דעתו ויטה אזנו לשוועת אחד מבני העם אפילו יהיה נקלה שבנקלים ונמוך שבנמוכים. ועל אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים הקב"ה!

ואמת ונכון ומודה אני הודעת בעל דין שחטאתי ועויתי ופשעתי כמו שכתוב: וילכו איש בשרירות לבם הרע. וכמו שהתודיתי לפניך באר היטב, אשר נפלתי ונוצחתי בידי יצר הרע. לב פותה ונבזה. חלש ונרפה. מלא כסלות ובערות. מוכן תמיד לפורענות. אבל גלוי וידוע לפניך שלא אמרתי, חלילה, אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אלא נתמלאתי תמיד חרטה ממש. ומנעתי עצמי מאכילה ושתיה כדי לענות ולהכניע את היצר הרע, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אבל מה אעשה ואני מבשר ודם והיצר הרע מאש אוכלה. ואף כי אני בער ולא אדע אשאלה מלפניך — שאלתי הראשונה:

יום הכיפורים מוחל או אינו מוחל? שאם נמחלים עוונות עמך בית ישראל וגם עוונותי עמם, ביום הכיפורים, הרי ראוי שתתמלא רחמים ותוציא משפט לאור, כאשר סלחת, ותעביר מעל בני עמך את רוע הגזירות כאשר אמרת, כי איך יתכן אשר ייסלחו העוונות — וישארו הענשים, שיימחלו הפשעים — ויתמידו היסורים? ואם יום הכפורים אינו מוחל, איכה זאת? לא אתה כתבת בתורתך: כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'? והן אתה אמת ותורתך אמת. ענני, אבי, ענני. וזאת שאלתי השניה, ומי יתן נפשי בשאלתי:

שאלתי על אשתי, ריינה בת אסתר, ונפשי על זוגתי. אמת כי אתה בוחן כליות ולב. ונאמר: הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, אבל גלוי וידוע לפניך שהיא ודאי צדקה ממני. היא חסידה ותמימה. כשרה וטהורה ויום וליל תורתך ומצותך לא שכחה, ואני החוטא, בער ופותה, קל לעבירה וקל לכפרה. היום מקונן ומילל ומחר צוחק ומתהולל. הבינני דרכיך, איכה אני זכאי והיא חייבת? אני נקי בעווני והיא אסירת עוני. וידעתי ולא אפונה, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ובודאי מובטח חלקה בעולה הבא בין שאר צדיקים, אשרי עין ראתה.

אבל ענני, אבי, ענני השאלה השלישית:

הגם לצדיקים, יראי שמך צפוי ענשה ודינה של גיהנום? הגם שומרי תורתך ואוהביך יירשו שאול? כי שמת חייה בעולם הזה לגיהינום ושנותיה עלי אדמות כבתחתית שאול, במחשכים הושבתה, מכאובות ועינויים חלקה ובקנאות רעות תיסרנה — התורה אחת לצדיק ולרשע, לחוטא ולחסיד, לירא ה' ולעוכר ה‘? ה’ ה' אל רחום וחנון האירה עיני בחלום לילה זה, השב רוחי וחיה נפשי, חזקני ואמצני הפעם שמור שכלי מכסלה ולשוני מתפלה. כי אחזוני סרעפים, מרעין בישין, וביעתוּני עשתונות וספקות. רעדה תאחזני ופלצות תתקפני. אנה אני בא? אל מי אפנה וירצני ואל מי אדבר ויבינני? אך אליך, אבי, אבי, אל כל הרוחות וכל בשר, מזבוב אשר בקיר עד מלך היושב על כסאו. הורני בחלומי רמז מרצונך. טיפה אחת מים בינתך. כי אתה מגדיל לעשות ומרבה להיטיב ומפליא לרפא. ענני, אבי, ענני, כי בצרה גדולה אנכי!"

ואחר שגמר תחינתו בשברון לב ובדמע עין אמר שלש פעמים “שיר למעלות אשא עיני אל ההרים” וכו'.

וכשכילה הכל חיכה עד שהחשיך, נטל ידיו והפסיק תעניתו במי־שקדים מתוקים שלקח מן הבית. ואחר שעה טעם פת שרויה בקהוה ומרוחה במרקחת.

ואחר שכב עייף ויגע על המטה וקרא “קריאת שמע” ומיד אחזוהו תנומות.

כשפקח עיניו באפלולית המקום מאור המעט שבמנורות השמן, היה משמים ומשתומם רגע ארוך. עד שזכר היכן הוא נמצא. קירב את שעונו לאור העששית וראה שישן אך שתי שעות. ועוד הלילה בראשיתו. אבל — הן הוא חלם. כן, היש רמז? חזר לזכור את החלום: אחיו הגדול (שנפטר לפני כעשר שנים, שהיה ממונה על קופת “תמחוי” ומתן צדקה לעניים מטעם “הכולל”) היה אומר לו: “גדליה, הגד לעני הזה העומד בפתח, שילך לביתו, שם הנחתי את הדרוש לו. אמור לו.” כזאת היו דברי אחיו. דברים אחרים – זכר למקוטעים. והרי זה — ספק־רמז, לא ברור. לא ברור דיו. הילך הוא לביתו? מה פשר? עליו איפוא לישון עוד, הן זה עתה החל הלילה. שכב וישן שנית.

— — — ובהמש החושך במערה (כי כבתה פתילת השמן) — וייקץ לפתע ח' גדליה נבעת וקורא קול ברור: “הנני… הנני… הולך…”

הדליק גפרור ותיקן הפתילה וזכר ברור היטב את חלומו: ישב בבית־הכנסת אחר ערבית, כי התמהמה. ניגש אליו ח“ר גבריאל הדיין שכנו (גם הוא נפטר לפני שנה) ואמר לו מתונות: “די, ח' גדליה, קומה, קומה ולכה אל ביתך. נתקבלה תפילתך ברצון. קומה, אל תתמהמה.” ויצא ח”ר גבריאל מבית־הכנסת.

הסתכל בשעון וראה: ארבע וחצי (עשר וחצי אירופית). ישן איפוא עוד כשלש שעות. שבח לאל בורא עולם — אמר. הרי ברור הוגד לו: “נתקבלה תפילתך ברצון”. ברם מדוע “אל תתמהמה”? מה הזירוז? ובאמת היה דברו של הדיין מזורז מאד. וגם נשנה החלום, גם הראשון אמר: ילך לביתו העני. אכן ישתבח שמו, ניתן לו מענה — אבל מה בעצם המענה? שמא בביתו קרה ואתא מעשה נס? האומנם? ואיכה ילך בשעה כזו בדרך בודדה, בין משכנות גויים? פליאה, איכה יעשה? שמא יחכה וילך מחר? אבל ברור אמרו: “קומה, קומה ולכה לביתך”, לשון זירוז ממש. ומה פחד וחשש כאן? הרי אין השעה כל כך מאוחרה. ולמה יפחד? “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך; יפול מצדך אלף ורבבה מימינך”, והרי הולך הוא על פי השמועה, אמת שאין בכוחו בשום פנים ללכת דרך ארוכה כזו, אין שום אפשרות. אבל אולי יסור אל הפונדק הקרוב וישכור “נושא אדם”, חמור מתון, ירכב ויסע. כן יעשה.

מיד התלבש, אסף כליו המעטים, לקח את משענתו — ופתח את הדלת. נפחה רוח חמה ויבשה על פניו. במערה הצוננה לא הרגיש כי נשבה רוח “חמסין” קשה, סגר את הדלת והחל פוסע לאטו מחמת חולשה גדולה — והיה אומר “יושב בסתר” כל הדרך.

בפונדק ישבו ושוחחו שני חמרים על יד השער הגדול. בראשונה תמהו לקראתו, אך משהכירוהו ואמר להם שרצונו לשכור חמור להובילו עד העיר פנימה — עמדו ונשאו ונתנו עד שהסכימו לקבל סכום לא קטן.

וכך היה נוסע ח' גדליה על חמור בחשכת הליל, דרך כל הרחובות הארוכים והאפלים, והערבי מחמר אחריו לאטו; והיה מוצא גם בזה מעין רמז לישועה וגאולה, על דרך: “עני ורוכב על החמור”.

ואם כי קלה היתה הנסיעה על החמור אך קשתה עליו מחמת חולשתו ומחמת החום הגדול, כי עוד הכבידה הרוח החמה והחרבה על הנשימה. וכל אותה שעה היה ח' גדליה חושב ומהרהר: מה נס צפוי לו בביתו? האם עוד הלילה ייגלה לו? או מחר, או בזה השבוע? על כל פנים במשך השבוע ודאי ידע מה פשר המענה והחלום, כי הן לא יתכן חלילה, שילך כל עמלו וטרחו לשוא.

משבא קרוב לרחוב היהודים ירד מעל החמור, שלח את הערבי ופנה אל רחוב ביתו. אז חשב: איכה ידפוק בחצות לילה בביתו? וענה לעצמו: דרך שער הזכוכית במטבח יתחב ידו ויפתח את הדלת.

כשעלה על מדרגות ביתו היה לבו פועם ודופק מציפיה רבה ומקוצר רוח. פתח את דלת המטבח ונכנס בלאט. כשבא לפתח החדר הגדול, כמו נפלט הבל חם מתנור — מחמת רוח החמסין. הרים לאטו את פתילת המנורה התלויה על הקיר וראה והנה — החדר הגדול ריק, אין איש בו. נפעם לפתע ח' גדליה, אבל מיד נתמלא אומץ ובטחון: הן שב הוא אל ביתו על פי השמועה, ותפילתו נתקבלה ברצון. אבל איה עקרת הבית והבנות? הלך מאחורי הפרגוד — מקום שם ישנים הנער שמעון ובתו הקטנה. אכן הם ישנו במיטתם מגולים, בלי שמיכה, מחמת החום ואפשר משום עקיצות היתושים. פלא הוא ויהי לפלא. איה אשתו והבנות? שמא ישנות הן בחדר הקטן — ושם מיטתו בלבד וצר מאד החדר. ואנא אפוא נעלמו? הדליק נר שעוה גדול ונכנס לחדרו הקטן, ניגש על ראשי אצבעותיו והסתכל במיטתו — — ומה הלם לבו לפתע! הוא הרתיע עצמו בלאט לאחור, הסב ראשו הצדה מפחד המראה וניצב כאבן דוממת תחתיו: זו שוכבת היא… בוסה גאלאנה… חזה חשוף… ושוקיה הגלויות מלבינות — “ה שומר ישראל,” לחשו שפתיו, “מן המיצר קראתי יה… מן המיצר… מן המיצר…”

שמא מתוך חולשת התענית הגדולה — חולם הוא. כי כן יֵראו בחלומות הנוראות והנשגבות בגדר האפשרי… שמא עודנו ישן?

וכל אותה הליכה מהתם להכא על החמור — גם היא חלום? אבל הן עמוד יעמוד פה ונר שעוה בידו וחרדה בלבו ומבוכה בנפשו.

ושמא מחולשה ומרפיון־לב נדמה לו כי ראה דמות, ואין כאן דמות, ואין כאן אשה —

הרחיק עצמו מן המיטה צעדים רבים והאיר מרחוק לצד המיטה בנר שבידו: על עיניו הכה מחשוף בשרה, לובן שדיה… כל חמודות האשה אשר שיער… אוכן היא השוכבת במיטתו… פלא… הנשלח לכאן לראותה במיטתו?… אבל הרי עליו לצאת מיד מכאן… הרי זה “יחוד”. “יגער ה' בך, השטן”, מילמל חרש. אהה, אלהי הרחמים! העל כן עשה הפסקה שלשה ימים, לילה ויום? על כן התודה והתפלל — ונשנה קול החלום: קום לך לביתך, אל תתמהמה?

לכאן — שלחוהו? כלום לעוג ילעגו לו? לעג — — — או שמא נסיון… נסיון גדול… כאן? מה יסוב ראשו כגלגל? מחנק עולה בגרונו… הוא אזר חילו פנה וצעד אל עבר הפתח — נשימתו קצרה. עליו לברוח, לצאת מפה… קר“ע שט”ן — “קבל רנת עמך, שגבנו, טהרנו, נורא!”

בעינים חשכות יצא את החדר, אה! כלו הכחות… הנה… הנה כלו — —

ח' גדליה כרע רבץ על מפתן הפתח בחדר הגדול — ונחבט מלוא קומתו ארצה. פקח עיניו וראה שבתו הצעירה ובנו תומכים בידו להשכיבו במיטתו והאשה על ידם. אך רגעים קלים התעלף ושב לאיתנו. שכב במיטתו המוצעה לבנים נקיים, והאשה בוסה גאלאנה הגישה לו כוס קהוה. ישתה… ייטיב לבו… ח' גדליה שואל את הבנים: היכן אמא והבנות? נבהלתי שלא ראיתים — מזה נבהלתי — —

“פשוט מאד”, ענתה בוסה גאלאנה, “ליל אירוסין הלילה בבית הדודה אסתר לבתה מרים (הגרים בבתי מונטיפיורי)”. הפצירו באם ובבנות לנסוע אליהם, לשם טיול, ולשם היסח הדעת לבוסה ריינה. ומכיון שהוא, ח' גדליה, אינו בעיר — נסעו מעט, מחר יבואו, אחר הצהרים. והיא, בוסה גאלאנה, נשארה עם שמעון ו שרה — לבל יהיו לבדם.

“שפיר, לכו לישון, אין צורך לספר להם דבר. אני עייפתי מן הדרך. עתה טוב לי.”

דממה בבית. תפלוּת ושממון בנפש. האומנם לבטלה כל ענין ההפסקה? היתכן! ושמא יש רמז?.. איזהו?.. מהו?.. איכה יפרש הסתום ויבאר החתום?

נדדה שנתו של ח' גדליה שעות רבות רבות באותו הלילה — ודאבה נפשו לעייפה.

וכל אותם הימים ש“בין המצרים”, ימי תמוז ואב, היה ח' גדליה שרוי ביסורים ונתון במבוכה רבה. הלך צעד — ולא ידע בטחה. מה פשר כאן? היש פשר? מה תמוהים כל הענינים! ביקש חזון — ומצא תמהון. שאל גדולות — ומצא נקלות. נשא עיניו למרומי שחקים — והראו לו מערומי בשרים… בימים הראשונים חשב: נסיון יש כאן. ודאי נסיון, הרי נהגו בו משמים בבחינת צדיק ממש. כאשר נוּסו רבים וגדולים ינסו גם אותו. והרי עבר, שבח לאל, בשלום. הן עמד בנסיון. הודו לה' כי טוב. ועכשיו? מה עכשיו? עמד וציפה שבוע, עוד שבוע — לשוא. וחזרה תמיהא לדוכתא: מה פשר כאן, ומה אות כאן?

חלפו הימים והגיעו ימי אלול. נפלה עגמומית רבה על ח' גדליה. קודר קודר הלך בדרכו. פג טעם הימים מלבו. מרורות בפיו ובחיכו לענה. אף ימי רחמים ותשובה לא ימלאו לבו כמימים ימימה. מה כוחן של סתם סליחות ותפילות — אחר אותן התפילות והתחנונים ב“הפסקה” ובטבילה ובטהרה? דומה: אדם עשיר שעסק ימים רבים בזהובים ובדינרים ובמסחר מופלג — ואחר ירד מנכסיו, נשארו לו פרוטות ואסימונים בין ידיו. אם שלשת הימים ההם חלפו ו נעלמו כזורק אבן בתהום — איך יוחיל ומה יוחיל עוד? כבדו עליו מאד הימים, וגם הלילות. בלילות — שממון בלבו וגם פחד טמיר. חלומות ב“דברים בטלים” יפקדוהו… פירורי חלומות… לא נצורות בהם ולא עמוקות, סתם עניני הבאי… ואדרבא: יש וגם תעגם נפשו עליו… הרי חלם גם פעם ופעמים ענין ישיבה ב“יחוד” אתה, עם בוסה גאלאנה. ישיבה דוממה ישבה לפניו… סתם כך — ולא נהירא לו. מבוכה בנפשו, ריקות ותפלוּת במהלכיו. פסה מנוחה ממנו. יש — כחולם בהקיץ ילך. ילך — ולא ידע איו. דומה: אדם הולך בשיבוש שבילים, נסתמה ממנו דרכו.

ובוסה גאלאנה — נושאת בעול הבית ונותנת לבה בענוה ובהכנעה לצרכי הבית ולצרכי בעל הבית. ויותר נותנת דעתה עליו. כן תקדמהו בבוקר עם ספל קהוה ותיטיב להכין מליח ומיני תרגימא כאשר תאוה נפשו. בדומיה תעשה, ובלא קול תבין אמריו ודבריו. מה פשר כאן? היודעת היא כי ראה אותה באותו לילה? האפשר? לא, לא יתכן. ובעצם — מה איכפת לו אם תדע או לא תדע, העיקר — הפשר, מה הפשר? האין פשר? ההיה הכל לריק ולבטלה? כה נקלה וחדל אישים הוא בעיני שמים? הננעלו שערי רחמים ואין נתיב בין אדם לאלהיו? מה גדול שברו. מה כבד משאו. ושבעתים יכבד זה המשא אשר ישאנו האדם בדומיה לבדו לבדו. היעצור כוח לשתוק ולדום? עד מתי?

ובין כה וכה עברו ימי החגים — לא זוהרים ולא משמחים, ימים סתם, לא תואר להם ולא הדר.

## ט. סוף דבר

ימי־חורף קשים ועגומים הגיעו לבית, והם נעכרו יותר מפני קשי מחלתה של עקרת הבית. על המצוקה, חסרון־כיס ועגמימות־הלב — נוספה חרדה חדשה: סכנה לחייה של החולה. הרופא היה עונה כל הימים בשפה רפה: תשועת ה' כהרף עין. אבל תשועת ה' לא באה בימי המחלה — בשלושת החדשים.

בשלהי שבט, בליל סערת־רוח ודלף־גשמים — כבדו אנחותיה של החולה. תכופות ומדודות פרצו האנחות, כמו נאבקה החולה לפרוק מעל חזה תלי־תלים של משאות כבדים, שרבצו על לוח לבה. ולא נשמעו מפי החולה בימי המחלה האחרונים לא קול־דברים ולא הגה־תרעומות. ובלילה היו נפלטים מקרבה אנחות כתמיהות וגניחות כקובלנות.

בחצות ליל רפה החום וירד. שככו האנחות. חדלו הגניחות. היא השמיעה דברי־שיח קלים. קולה חלש, ניחר, מקוטע — אך ברור, מובן.

גם ביקשה להתישב, נשענה במראשותיה ושתתה משקה־מה. שאלה לשם בני הבית והמקורבים אחד לאחד.

אחר רגעים קלים ביקשה בקול רפה מחילה מהנמצאים לצאת את החדר. ישארו רק בני הבית, דבר לה אליהם.

קראה לח' גדליה והחזיקה בידו. חרש דיברה, שלוות וקטועות: “אני הולכת, הגיעה השעה. היו שלום. אל דמע, לא כדאי. לא כדאי. כן הוא. הבל הבלים. איני הוזה. לא, הכרתי עמי. ההולך הולך, והנשאר נשאר.”

קולה נפסק, ביקשה לטעום, לשתות. התאמצה והשמיעה קולה. השומעים הקשיבו והבינו.

הוא, בעל־נעורים — אל — יהא — לבו — כבד — עליה, ימחל לה.

העכירה — חמש — שנות — חיים — בבית. בלא — אשמתה. לבה — לבה — עליהם.

נחה שנית. נפסקה הנשימה. ארכו הרגעים כימים שוקעים בנבכי דומיה.

עוד — לה — לאמור. אם רצונו — ורצון הבנים — יקח — אותה — את — בוסה — גאלאנה. זאת — הסכמתה — בלא — לב — ולב. — רצונה — לתקן — בלכתה — את — המעוות. תשאיר — אחריה — טובה.

“שלום, ג—מ—רתי. ה—ש— א—רו ב—שעה טוב—בה.”

ושמעו בלחשה: “שמע ישראל וכו'.”

לחש הבעל בדמע: “ריינה, ריינה, טעות עמך. סלחי. אַת נשמת אפנו. הנה לפניך, לפני הבנים, נשבעתי, בקודש, לא אכיר אחריך אחרת. כל ימי חיי. דעי זאת.”

היא הנידה ידה כמו בתנודת ביטול.

הציפו דמעות את עיני העומדים. נתעורר ח' גדליה ולחש באזנה: “התחזקי, נאהבה, אמרי וידוי.”

שמעה והבינה, הנידה בראשה ולחשה חרש — רק שפתיה נעות ומבטאות: “לא. לא. לפני—הבורא—לא חטאתי. לא.”

הגסיסה נמשכה. שעות עברו, נכנסו הנמצאים הרבים לחדר. ולא ידעו בני הבית מה לשיח לבריות.

ארכה עוד הגסיסה. האיר השחר, והגסיסה נמשכת.

אמרו אחדים: יצא כל איש זר מן החדר. שמא דברים בגו… יש שאדם אינו נפרד מעולם זה לעין זרים…

יצאו כולם. נשארו בני הבית.

ועינויי הגסיסה נמשכו עד עת הבוקר.

המבוכה רבה ומחרידה מאד, הן נפרדה מביתה בצלילות דעת, כמו נכונה לנסוע מכאן, ומדוע יצר לה, לנשמה, להינתק? ובוידוי — לא רצתה. בפירוש.

זה שש שעות נמשכה הגסיסה.

בשעת בוקר מוקדמת באה ונכנסה אשה בעלת בינה ונסיון. שמעה את דבר “העיכוב” הנורא, ושאלה וחקרה ברורות וקצרות"

“הביקשה ‘מחילה’ מבני הבית?”

“כן, ביקשה בצלילות דעת.”

“מהבעל, מהבנות, מאחותה, מן הקרובות?”

“כן… כן..”

“מבוסה גאלאנה?”

“מבוסה גאלאנה… לא… ממנה לא שאלה…”

“ובכן”, אמרה הזקנה הנבונה, “צדיקה כמוה לא תלך מפה בלי שתבקש מחילה מכל מי שדרוש לבקש. היא שכחה ודאי. הניחו לבוסה גאלאנה להיכנס אליה.”

הבהילו את בוסה גאלאנה אל תוך חדר הגוססת. נכנסה מתיפחת בבכי.

ניגשה ונגעה בידה, ולחשה בקול דכא: “צדיקה יקרה, אין לי נגדה כלום. כלום. תמחל היא לי, אני ודאי מוחלת.”

הרגישה בוסה גאלאנה כעין לחיצה בידה.

אחרי רגעים מספר הנידה הגוססת את פיה, נפחה נשמתה.

וח' גדליה נשאר ניצב במקומו סמוך למיטה, בין המתה ובין בוסה גאלאנה, כאבן דוממת. ביקש לפתוח ב“ברוך דיין האמת!” ושפתיו לחשו: “ה' משפטיך תהום רבה”.

• דפנה פילובסקי
• גיורא הידש
• צחה וקנין-כרמל
• ענת פלד
• שלי אוקמן