לראש מחברת, גבר חכם בעוז והמדע לו אדרת, מנעים זמירות בלשונו ככסף צרוף מזהרת, רעיוניו מה רמו, ושרעפיו אש בוערת, שוקד לשאוב מבאר תורה בעין חוקרת – בריתי אתו החיים והשלום למשמרת, ה“ה ידידי וחביבי, המליץ הנעים ומתק השפה, החכם השלם כבוד מו”ה שמעון באַכער נ"י.

אף כי ששתי על אמרתך הצרופה, יקירי, כמוצא שלל רב, ולבי שמח ועצמותי תגלנה בגילת ורנן, בראותי כי אחד מבני רחומי, אשר כילדי שעשועים כמו תרגלתים על זרועותי טפחתים ואהבת נפש וחסד משכתים, שש כגבור החכמה לרוץ אורח קְרָב, להקריב את אִשֵׁי מחקרו והגיונו לפני עם ד' אלה, בכל זאת הקשית לשאול ממני כהיום, ידיד נפשי, בפרשך את מחברתך היקרה, מְלֵאַת פרי תנובת הגיוני מליצתך ונופת אמרי נועם, הנוזלים כנחלי דבש וחמאה, ואשר הוקרתני בה לקראה על שמי ולכבודי בראתָהּ, אך ילדתָהּ, לשום עין בקרת ולהגיד משפטי עליה לעיני השמש! הידעת, אחי, כי שמת הפעם בסד המבוכה רגלי עטי ומועקת נבקת הרוח במתני קסתי, קסת הסופר, ואת משפטי למפגע לכל עין קורא אשר תרוץ בו? – כי הנני עומד פה על אם דרך המבקרים בפתח עינים, בלי מצוא דרך לנטות ימין או שמאל – ומה אעשה לילדי חן אלה אשר חנן ד' אותך במו כהיום? האחפשה אחרי דרכיך ואחקורה בחפש מחופש לחתור ולמצוא בם דופי ולתת מגרעת במלאכתך, מעשה ידי אמן, על לא חמס בכפך וטבולת עטך בים המליצה זכה ובהירה; הלא ארשיע בזאת צדיק ופועל נאמן כמוך, בנטותי לעקלקלות מאורח האמת – וחטאתי לאלהים! ואם אפאר את פועַל ימינך ואשימה כתר המהלל ונזר המליצה עלי ראשו, כאשר רק יאתה כזאת לו, כפי גודל ערכו ורוב הדר יפיו, הנראה לכל חיך טועם מעדני משל ומליצה; הלא יקומו ויסובו עלי רַבֵּי בעלי הקסת ומקנאי קנאת סופרים בחצי לעגי מעוג ובאבני קלעי עקשות הפה לאמר: “הלא עלי שחדו מכחו בעדו, ללוט את פניו באדרת כבודו ולשאת את שמו על שפת נהר מליצותיו, על כן היתה כזאת לו גם לכסות עינים, לחוס עליו ולכסות במעטה האהבה על כל פשעיו!” – ובכל מקום אשר אפנה אנה ואנה אהי בעיני כמתעתע! –

אולם, יקירי, אל נא תשית את רוחך ואל יפול לבך על האמרים האלה, כי אך דבר שפתים הנמו באמת! כי כבר, זה ימים וזה שנים, מאז החילות לצאת בעקבות הרועים בשושני המליצה ולבוא שערי בפרחי חמודותיה אשר קטפת, הלא נודע שמך לכבוד בין כל דורשי ומבקשי שלום שפתינו הקדושה והנאדרת, ובהמנות מספר לכוכבים, גם אתה לכלם בשם תהלה נקראת; כי את אונך ואת יגיע כפך במפעלות חן ונועם אשר יצרת אף כוננת, זה עשר שנים, ראתה עינם – ואת כל ונוכחת. וגם אנכי בהרהיבי בנפשי עוז, ידעתי כזאת נאמנה: כי לא למשקר בברית האמת ולא למכזב באמונתה בקרב מחנה בת עמי נודעתי! ואף אם נמצאו אולי אחדים, החורקים שן בלעגי מעוג על מפעלות ימיני הכהה, אשר יצרתים אף עשיתים בלי תת שינה לעיני ולעפעפי תנומה לתועלת אחי עד הנה, זה שלשים שנה, בכל זאת סמוך לבי לא יירא, כי גם אלה יתנו עדיהם פה אחד ויצדיקוני: כי אחזתי בעזרת האל מעודי בסנסני האמת בלי החטיא אף כשערה למולה, כי לא שנותי ברק חרב משפטי מעולים להתגלע בתושיה, וכי לא טבלתי בחנפי כחש את עטי, לשום פוך היופי וההדר במפעל דופי ומשחת; כי אם את אשר שמה האמת, המסולאה מפז ולא ישקל כסף מחירה אצלי, בפי, רק אותה שמרתי לדבר נגד מלכים ולא אבוש – יזכרה לי אלוה זאת לטובה, כי לא אחד ולא שתים, כי לאין ספורות למו, עדי היותי בזאת לזרה בעיני כל המון סוגדי לאליל זהב ומתרפסים ברצי כסף, השלכתי מחיר רב מנגד עדי צֵא אמרתי לו, בשחקי לעוני ולמחסור, רק לבלתי פגוע בכבוד האמת אף כמלוא שערה! –

על כן בהִוָּדַע כזאת איפה זה כביר לכל יודעי ומכירי עד למדי, מה לי ולך, יקירי, לאמרת מלשני בסתר האלה? ומה תתן ומה תוסיף לשון רמיה כזאת לשנינו, בחרצי היום את משפטי על מחברתך היקרה להודיע את טוב טעמה ואת יקרת ערכה בשער בת רבים? או האמנע טוב המהלל מבעליו עבור הופכי לרוש משפט האמת ופרי צדקת הדעת ללענת כחש האלה? – לא כן הדבר, כי נוצר התאנה יאכל גם את פריה! ובשבטי ישראל אודיע פה נאמנה, אחרי קראי את מחברתך לעדנת רוחי מראשיתה עדי תומה, מצאתי, כי כלה גפן פוריה נטועת שורק, כי כלה יפה כלבנה וכירח יקר הולך למשרים בחרוזי מליצותיה וברה כחמה בלהבות גחלי עשתנותיה ורעיוניה הנשגבים, כלה זרע אמת, מתאים עם זרע שפת קודש מצבתה, זרע בֵּרֵךְ, המצמיח ברכת פאר ותהלה למחברה, כלה יפה כמטע להתפאר, עדי מום אין בה!

גם היטבת מאוד לראות, בהעמידך במפעל היקר הלזה לך ציון תפארה בתלמי שפת קודש, לבלתי לכת במוסדת ספרך אחרי שירי העוגבים וזמירות עליסי אהבים, כלכת הבחורים; כי אם לירחי שנות קדם הרימה לה בת זמרתך את אברות תעופתה, ולגבנוני הררי קודש ואדמת תהלה פנתה לה בתהלוכתה; את נביא אל וקדושו, ומלכים יושבי לכסאות ישורון עוררה בחרוזי מנגינותיה מתרדמת קבורתם, להלביש את העצמות היבשות האלה מחלצות, ולפחת נשמת רוח חיים במו, עדי – כילדי העברים – חָיוֹת הנה! –

ותקטן עוד זאת בעיניך, בדַבֵּרך בבית תהלה אשר בנית לשמך למרחוק, לעתות קדם אשר כבר חלפו הלכו למו, ותצר גם את ברואת הגיונך, אשר העמדת אותה כתמונת אמן מֶחזה מול מֶחזה, בחרט אשר יְצָרה כבוד הרב החכם הכולל, המליץ הנשגב הנאדר לתהלה ונודע לתפארת, אשר ידיו רב לו במעש חיל ובמפעלות תושיה לבית ישראל כבוד מו“ה יהודה המכונה דר. לודוויג פֿהיליפפזאָן נ”י, ובענות חן דרכת, כמו נטעה רכה, המשתרגת ועולה מסביב לאֵלָה עבותה, גבהת הקומה ורבת העפאים, בפעמי חרוזיו, מלאי הוד יופי בשפת אשכנזית, ותלבישם רקמת בגדי חמודות שפת קודש – ואת כל זאת עשית וכלית בחכמת לבב, בהשכל ודעת, במעש חושב, ובעט סופר מהיר, עדי נאדרו טורי שיריך בחרוזים, ולא יצא עתק – אות מלאכת העתקה – מפיהם, ואף כי עתקו כעתיקי משדי שפה אחרת, בכל זאת גברו חיל לעמוד באדרת היופי לחמדת עינים, כילידי בית ואזרחי אדמת שפת קודש לפאר ולתהלה. על כן אמרתי: הכי קרא שמך: בַּחֵר, כי בחיר המליצה הנך, להיות כאחד מנושאי נס דגלה במחנה העברים!

ומעתה יהי מקורך ברוך ויפוצו מעינותיך עוד הלאה חוצה! לך ויהי אלהים עמך, וקצור ברכה, כנושא משך זרע התושיה, את אלומות תהלתך בשער בת רבים! כאות נפש החפץ ביקרך, מתכבד במהלל שמך ומתפאר בכבודך עד קץ הימים.

פה וויען עש“ק כ' תמוז לפ' מטות תרי”ט לפ"ק.

מענדל בר"י שטערן.