העולם הנאור, הסוציאלי, החפשי חוגג עתה את יובלו של קרפוטקין.
פטר קרפוטקין! כמה רחוקים אנו משם זה. אלה שבאו הנה שברו את כל לוחות האנושיות לשם הלאומיות, שותרו על כל החלומות הסוציאליים לשם התפשרות עם האכר והעסקנות שלנו (כי הלא סוציאליות של דבור לבד, ואפילו הצעקנית ביותר – אינה סוציאליות), אלה שמשקיעים עצמם בעולמנו הקטן ובעבודתנו המצומצמת – מה בכחו של השם קרפוטקין לאמר להם? אך ישנם נימים כאלה בנפש האדם שדי לחוש את זעזועם הכי־קל והנפש כולה מזדעזעת. ונימה אחת כזו קשורה בשם פטר קרפוטקין. נסיך רוסי, שלישו של הקיסר אלכסנדר השני, מלומד גדול ואדם בעל כשרונות בלתי־רגילים – עוזב את נחלאותיו, משפחתו, ידידיו ואת חבריו במדע, מוַתר על תואר הנסיכות ועל משרתו הגבוהה ועל האפשרויות הקשורות בה, עוזב גם את ארצו החביבה והיקרה לו – ויוצא לגלות, למען יוכל להקדיש את עצמו ואת כל חייו למלחמה בלתי פוסקת בעד שחרור האדם והאנושיות. ומני אז אין פטר קרפוטקין יודע מנוח. הוא קיים זמן ידוע את התורה מעוני ונדודים, מארץ אל ארץ גרשוהו – גם אירופה החפשית לא חפצה לשאת את האדם החפשי, והוא לא עיף ולא יגע ומלא את תפקיד חייו. הוא למד, כתב, הסביר, הטיף, נלחם, נרדף, ישב במאסר, טולטל וגלה בלי הרף, שוטרי חרש ארבו לו וישמרו עקביו כעל גנב או רוצח מסוכן, בלי תת לו רגע של קורת־רוח, הוא עומד כעמוד ברזל וממשיך את עבודתו המדעית והמשחררת.
ופטר קרפוטקין היה אחד מיוצרי תורת ההפקרות, האנרכיזמוס. הפקרות – עד היום הזה משמשת מלה זו מפלצת בשביל סופרינו עסקנינו, בשביל אנשי שיטה וסדר, כל שטה וכל סדר; נרעדים לשמוע מלה זו כמו שנרעדים לשמע המלה: אנרכיה. ובשמות אלה אין תוכן מפחיד. כי מהו האידיאל של קרפוטקין? בני־אדם הם שקועים עד צואר ברפש של אמונות תפלות ומשפטים קדומים, מלאים שנאה איש לרעהו, דת לדת, מעמד למעמד עם לעם; בני־אדם מכניסים את צוארם בעול של שוטרים נוגשים, ולמה כל זה? וכי אין האדם יכול לסדר את חייו באופן חפשי? וכי מחויב הוא להיות משועבד לשמים שהתרוקנו בעדו ולארץ המלאה חמס ודם? האין להתקים בלי אלה? וכי לא חדרו בני־אדם לתוך מסתרי הטבע ולא שעבדו את כחותיו לטובתם ולתועלתם, עד כמה שיכלו לשעבדם? האם לא הוריד כבר פרומיתיאוס את האלילים מכסאותם ולא הביא את האש לבני־האדם? היש דואגים לאדם ומבקשים טובתו חוץ ממנו, מהאנושיות? למה כל סרח־העודף של אמונות תפֵלות והזיות, מדוע בני־אדם שונאים איש את רעהו, מה הם הדברים הראויים להפריד בינם? הדת? הצריכה זו להפריד בשעה שהמלחמה בטבע מקרבת ומחברת? הישנם חוקים אחרים לאדם מלבד חוקי השכל המלמד אותנו להשתמש בטבע ובכחותיו לטובתנו? ואם כן מדוע לא יעזרו בני־אדם איש לרעהו? למה לא יתחברו יחד במלחמתם עם הטבע? הנה רואים אניה עוברת ארחות־ימים, מי מנהל אותה, מי מושל בה? מי החליף את הסירה הפרימיטיבית של האדם הקדמון באנית־קיטור מודרנית, אם לא האדם שיצא לחפשי מתחת העול של אמונות שוא? ואף אין זה עוד הכל. לולא מלא אחד מלחי האניה את תפקידו או שהיה משתמש בו לרעה – האם לא היתה אז האניה יורדת תהומה? ומי הוא המושל בכל בני האדם האלה, המטה אותם ואת האניה על פי רוחו? תאמרו: רב־החובל – אבל מה הוא ומה כל האוטוריטט שלו לעומת התקוממותו של האחרון במלחים? מה הוא הכח אשר בידו, כי ישמעו אליו כל עושי מלאכת האניה? הדת? ומה אם המלחים בעלי דתות שונות הם או אם יש ביניהם בני בלי־דת? הלאום? הממלכה? ואם הם אנשים בני לאומים שונים וממלכות שונות? ואם מהפכנים הם, מורדים בכל? לא. כל אלה הנם חסרי־ערך בנידון זה; אבל יש דבר מחבר בשֵרות האניה: אהבת־החיים של הכל. ואהבת־חיים זו גורמת ליצירת הסכם כללי של השתתפות בעבודה ושל עזרה הדדית. וכך רואים אתם באניה חברה אנושית קטנה, שהסתדרה על יסוד הסכם חפשי ועזרת־גומלים. וכן הן, לדעת קרפוטקין, כל החברות שבעולם. לא השוטר והנוגש, לא המקל והשוט, לא האגרוף והחרב וגם לא מלכיות הארץ והשמים ההולכות ונופלות הם המאחדים, כי אם הרגש של הצטרכות האדם לזולתו והעזרה ההדדית הבאה על ידה. לא “האדם זאב לרעהו” ומלחמת הכל נגד הכל יצרו את החברה האנושית, כי אם צורך להתאחד למלחמה נגד המפריעים שבטבע ולעבודת חברים, להשתמשות בכחות הטבע העוזרים. וכך נהיה קרפוטקין לנביא העזרה ההדדית; ובהיותו איש מדע ולא מן האחרונים, הולך הוא ומגלה את עקבותיו של פרינציפ זה גם בעולם החי ולא רק אצל המְדַבֵּר לבד. ובימים האחרונים מגלים את פעולותיו של זה גם בצומח.
וקרפוטקין זה הוא נביא ההפקרות והאנרכיה. לפי דעתו אין האדם שייך לשום איש ולשום דבר זולתו. אין רעיון בעולם שהאדם ישועבד אליו. גם הרעיון של שעבוד היחיד לשם טובת החברה, רעיון הסוציאליזמוס – גם הוא שנוא על קרפוטקין. לא החברה היא הכל, ולא לה לשחרר את היחיד מאחרים ולשעבדו לעצמה, כי אם היחיד הוא הכל. אלא שאין אפשרות ליחיד לחיות בעולם בלי עזרת האחרים. ובכן צריך שהיחיד יהיה בחברה ויעבוד לטובתה. אבל לא מתוך כפיה כי אם מתוך רצון חפשי. כאניה כן החברה, וכחיה כן האדם. מה הן הנמלים ומה הם יתר סוגי החי החיים חיי חברה, אם לא אגודות חפשיות של עזרה עצמית? ואם נפגשים אנו באונס וכפיה בחיים – עלינו לדעת כי אין בהם צורך; האנושיות יכולה להסתדר ולחיות בלעדם. ולא רק זאת, אלא בכל מקום שישנם אונס וכפיה אין מקום לעזרה הדדית נקיה וחפשית; ולכן היחיד במקום להיות אדם חפשי יוצר החברה – רק עבד הוא, יתד אומלל של מכונה שהעלתה חלודה. כדי לבנות מחדש צריך להרוס את החורבות העתיקות הממלאות את המקום. צריך לנקות את שדות האדם מכל תלי האשפה שנצטברו במשך מאה דורות, כדי שיוכל האדם החפשי לבוא ולבנות היכל חדש במקומם, מקדש האדם החפשי לשם עבודת האדם.
האדם צריך להיות לאדם לאלהים, – היינו אנו אומרים. ואך אין קרפוטקין אוהב את האלהים, אינו גם מכיר בהם. אלילים הם כולם, והוא נלחם בהם, מהרס ומנתץ אותם. הוא, שאברהם אבינו לא היה אביו ושרגליו לא עמדו על הר סיני – מנתץ לא רק את האלילים הקטנים, כי גם את הגדול באלילים, שאברהם לא הצליח לנפצו. רוצה הוא לתקן את השגיאה ההיסטורית הגדולה. העולם צריך להיות שייך להאדם החפשי ולא לאלהים משעבדיו ומכניעיו.
קרפוטקין אינו מסתפק בתיאוריה לבד. בחברה הנרקבה של עכשו צריך להלחם. ואילו היתה חברה זו נשענת על השכל, היה אפשר להלחם בה בנשק המדע. עכשו כשהיא נשענת על האגרוף, החרב והדינמיט, מוכרחים גם המתנגדים להשתמש בנשקה זה. אלא שבכאב־לב מביט קרפוטקין על מלחמה זו. למה היא? אילו היו בני האדם מבינים את כוחם, הרי היו בתנופת־יד אחת מהרסים את כל היכל השקר והאכזריות של החברה הנרקבה. ישבתו כל העובדים בכל העולם יום אחד ממלאכתם – ודי. אבל צריך לעורר את האדם, להרגיז וצריך גם לסדרו. להורות לו את תורת העזרה העצמית במעשהו וקרפוטקין עסק הרבה בסידור קומונות־פועלים, בה בשעה שנפשות עדינות וחולמות הקריבו את עצמם ואת האחרים לשם הרגזת החברה וזעזועה; ואם יש להטיל ספק עד כמה פצצות דינמיט מסוגלים לעורר ולהרגיז, ואם אפשר להטיל ספק בתועלת המעשים (על ישרתם אין לשאול; כהנה וכהנה תאכל החרב), אבל הכונה היא בודאי רצויה. השאיפה היא כל כך רוממה, עד שנעשתה לעת עתה רק לנחלתם של יחידים.
והקנין הפרטי? והמשפחה? קרפוטקין בהפקרא ניחא ליה. יפקיר נא האדם גם את אלה. משפחה מה היא, אם לא אגד של בני אדם אחדים, איש ואשתו לראשונה ואחר כן גם ילדיהם. ולמה הם האונס והכפיה? למה מוכרח קשר חפשי ועדין זה להכניס את ראשו בעול של חוקים משעבדים וצירימוניות תפלות? מדוע לא יסתדר גם פה הכל לפי רוחו של היחיד ותועלתו? אם האהבה מקשרת – מדוע יושמו כבלים עליה? מדוע לא תהיה האהבה של היחיד חפשית גם היא כהיחיד עצמו? ומדוע יהיו הילדים עבדים לאבות בעלי אגרוף וגערות? קנין פרטי? אם יסתדרו בני האדם חבורות־חבורות על יסוד של עזרה הדדית, ואם אלו תסתדרנה אחרי־כן לאגוד עולמי – קנין פרטי למה? כל יחיד ימסור את נכסיו אז בחפץ לב לחבורתו, והכל יהיה אז הפקר ממילא כהאור וכהאויר, שבני האדם התחכמו לשעבד גם אותם לחוקי העבדות של הקנין הפרטי.
הפקרות – אבל לא זו של עתה; לא זו של האצילים המשעבדים את האכרים ושל בעלי החרושת המוצצים את דם פועליהם; לא זו של הגבר המתעלל באשה ושל האבות המתעללים בילדיהם; לא זו של הרכוש המשעבד את הנשמה והמסדר את העולם לפי חוקי הרבית והנצול. לא באלה חפץ קרפוטקין, כי אם באחרת: שהאדם יפקיר את עצמו לשם חופש האדם, היחיד, החברה, הצבור והאנושיות.
וחפצים אתם לדעת מה היא הפקרות זו? לקרפוטקין הורשה לשוב לרוסיה, זה שבע שנים, ואינו שב. בשעה – אומר הוא – שאלפי בני־ארצו מתגוללים במאסר, בסיביר, ורבים נודדים מגורשים ומחרמים בנכר, בגלות – בשעה זו אין הוא יכול לשוב. כשתהיה רוסיה חפשית – וקרפוטקין גם הוא מתגעגע לרוסיה, לארצו ולעמו – אז ישוב אליה יחד עם כל הכלואים והמגורשים לסדר בה חברה חדשה וחיים חדשים; ועד אז ישאר בגלותו ויסבול. כך מבין את החיים ואת חובתו של החי נביא ההפקרות והאנרכיה, פטר קרפוטקין.
והגולה הגדול מוסיף לעבוד את עבודתו, לוחם ומאמין בנצחונו.
הערה: שנים אחדות אחרי הכתב הדברים האלה פרצה מלחמת העולם. ובלב קרפוטקין התעורר הרוסי והסלוי, וגם מובן, שקרפוטקין, אשר תקופתו הכי פעילה היתה קשורה עם נוף היוּרָה השויצי־צרפתי ואשר מצא לו מקלט באנגליה – נטה לצד ההסכמה. העיקר הוא שהאנטימיליטריסטן שבו לא עמד בנסיון. ואחרי כן, אחרי כבוש הבולשביסטים את השלטון שב לרוסיה, לעולם החדש. האנרכיסטן השלים עם השתלטות החברה על היחיד בהאמינו, כי אפשר שתבוא בדרך זו תשועת־האדם. נתעה רגע ואך עיניו נפקחו מהר. הוא ההומניסטן לא השלים בנפשו עם הנעשה. ואך את רוסיה לא עזב יותר. זקן האיש וכח לצאת ולהתגורר בנכר לא קם בו עוד. אפשר שאכזבת המלחמה, שהיתה גם בשביל תקוותיו המשיחיות מין מלחמת גוג ומגוג, החלישה את רצונו. הוא מת מר־נפש ומאוכזב ברוסיה, מבלי התקומם יותר ומבלי התפרץ בזעקת מחאה. ואך טהור נשאר. ההוסיף גם להאמין? מי יודע? לא הזדמן לי לקרוא הרבה עליו.
וספרו “העזרה ההדדית” ספר זה שקראתיו עוד בשויץ לפני שלשים שנה ויותר בהוצאתו ההדורה של גוסטב לנדויאר ועם מבוא שלו – ספר זה הופיע גם בתרגום עברי. ואך רוח קרפוטקין לא נקלטה אצלנו. הקבוצה הקודמת, החפשית, התלויה בעצמה היתה קרובה יותר לרוחו משלטון־המעמד, הרעיון השליט של עתה. ספרו נראה עתה בעיני רבים פרימיטיבי, תמים, פרי עבר אידילי, ודורנו רחוק מתום ומאידיליה. ואך אם לא היה קרופוטקין מוצא ספוקו בכלל, ודאי ששורות שלמות של קבוצות וקבוצים בחיי יום־יום שלהם, של עבודה, שתוף וקרבת אדם לאדם – היו בודאי בשבילו חשובות יותר מאשר קולחוזים וסובחוזים שהוטלו על בני אדם בכח הזרוע ושדרשו קרבנות קשים עם מאסרים וגלות בני אדם עובדים מעל אדמתם לעבודת־פרך. בקבוצה היה מוצא לו נחומים מפני אגרוף־השלטון ורצון האגרוף של מתכוננים לשלוט. הרעיון שלו חי באיזו פנות, אך לא מעטות הסכנות הצפויות לו. העולם – גם זה של פועל – נוטה לדרכים לא־קרפוטקיניות כלל וכלל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.