העולם הנאור, הסוציאלי, החפשי חוגג עתה את יובלו של קרפוטקין.

פטר קרפוטקין! כמה רחוקים אנו משם זה. אלה שבאו הנה שברו את כל לוחות האנושיות לשם הלאומיות, שותרו על כל החלומות הסוציאליים לשם התפשרות עם האכר והעסקנות שלנו (כי הלא סוציאליות של דבור לבד, ואפילו הצעקנית ביותר – אינה סוציאליות), אלה שמשקיעים עצמם בעולמנו הקטן ובעבודתנו המצומצמת – מה בכחו של השם קרפוטקין לאמר להם? אך ישנם נימים כאלה בנפש האדם שדי לחוש את זעזועם הכי־קל והנפש כולה מזדעזעת. ונימה אחת כזו קשורה בשם פטר קרפוטקין. נסיך רוסי, שלישו של הקיסר אלכסנדר השני, מלומד גדול ואדם בעל כשרונות בלתי־רגילים – עוזב את נחלאותיו, משפחתו, ידידיו ואת חבריו במדע, מוַתר על תואר הנסיכות ועל משרתו הגבוהה ועל האפשרויות הקשורות בה, עוזב גם את ארצו החביבה והיקרה לו – ויוצא לגלות, למען יוכל להקדיש את עצמו ואת כל חייו למלחמה בלתי פוסקת בעד שחרור האדם והאנושיות. ומני אז אין פטר קרפוטקין יודע מנוח. הוא קיים זמן ידוע את התורה מעוני ונדודים, מארץ אל ארץ גרשוהו – גם אירופה החפשית לא חפצה לשאת את האדם החפשי, והוא לא עיף ולא יגע ומלא את תפקיד חייו. הוא למד, כתב, הסביר, הטיף, נלחם, נרדף, ישב במאסר, טולטל וגלה בלי הרף, שוטרי חרש ארבו לו וישמרו עקביו כעל גנב או רוצח מסוכן, בלי תת לו רגע של קורת־רוח, הוא עומד כעמוד ברזל וממשיך את עבודתו המדעית והמשחררת.

ופטר קרפוטקין היה אחד מיוצרי תורת ההפקרות, האנרכיזמוס. הפקרות – עד היום הזה משמשת מלה זו מפלצת בשביל סופרינו עסקנינו, בשביל אנשי שיטה וסדר, כל שטה וכל סדר; נרעדים לשמוע מלה זו כמו שנרעדים לשמע המלה: אנרכיה. ובשמות אלה אין תוכן מפחיד. כי מהו האידיאל של קרפוטקין? בני־אדם הם שקועים עד צואר ברפש של אמונות תפלות ומשפטים קדומים, מלאים שנאה איש לרעהו, דת לדת, מעמד למעמד עם לעם; בני־אדם מכניסים את צוארם בעול של שוטרים נוגשים, ולמה כל זה? וכי אין האדם יכול לסדר את חייו באופן חפשי? וכי מחויב הוא להיות משועבד לשמים שהתרוקנו בעדו ולארץ המלאה חמס ודם? האין להתקים בלי אלה? וכי לא חדרו בני־אדם לתוך מסתרי הטבע ולא שעבדו את כחותיו לטובתם ולתועלתם, עד כמה שיכלו לשעבדם? האם לא הוריד כבר פרומיתיאוס את האלילים מכסאותם ולא הביא את האש לבני־האדם? היש דואגים לאדם ומבקשים טובתו חוץ ממנו, מהאנושיות? למה כל סרח־העודף של אמונות תפֵלות והזיות, מדוע בני־אדם שונאים איש את רעהו, מה הם הדברים הראויים להפריד בינם? הדת? הצריכה זו להפריד בשעה שהמלחמה בטבע מקרבת ומחברת? הישנם חוקים אחרים לאדם מלבד חוקי השכל המלמד אותנו להשתמש בטבע ובכחותיו לטובתנו? ואם כן מדוע לא יעזרו בני־אדם איש לרעהו? למה לא יתחברו יחד במלחמתם עם הטבע? הנה רואים אניה עוברת ארחות־ימים, מי מנהל אותה, מי מושל בה? מי החליף את הסירה הפרימיטיבית של האדם הקדמון באנית־קיטור מודרנית, אם לא האדם שיצא לחפשי מתחת העול של אמונות שוא? ואף אין זה עוד הכל. לולא מלא אחד מלחי האניה את תפקידו או שהיה משתמש בו לרעה – האם לא היתה אז האניה יורדת תהומה? ומי הוא המושל בכל בני האדם האלה, המטה אותם ואת האניה על פי רוחו? תאמרו: רב־החובל – אבל מה הוא ומה כל האוטוריטט שלו לעומת התקוממותו של האחרון במלחים? מה הוא הכח אשר בידו, כי ישמעו אליו כל עושי מלאכת האניה? הדת? ומה אם המלחים בעלי דתות שונות הם או אם יש ביניהם בני בלי־דת? הלאום? הממלכה? ואם הם אנשים בני לאומים שונים וממלכות שונות? ואם מהפכנים הם, מורדים בכל? לא. כל אלה הנם חסרי־ערך בנידון זה; אבל יש דבר מחבר בשֵרות האניה: אהבת־החיים של הכל. ואהבת־חיים זו גורמת ליצירת הסכם כללי של השתתפות בעבודה ושל עזרה הדדית. וכך רואים אתם באניה חברה אנושית קטנה, שהסתדרה על יסוד הסכם חפשי ועזרת־גומלים. וכן הן, לדעת קרפוטקין, כל החברות שבעולם. לא השוטר והנוגש, לא המקל והשוט, לא האגרוף והחרב וגם לא מלכיות הארץ והשמים ההולכות ונופלות הם המאחדים, כי אם הרגש של הצטרכות האדם לזולתו והעזרה ההדדית הבאה על ידה. לא “האדם זאב לרעהו” ומלחמת הכל נגד הכל יצרו את החברה האנושית, כי אם צורך להתאחד למלחמה נגד המפריעים שבטבע ולעבודת חברים, להשתמשות בכחות הטבע העוזרים. וכך נהיה קרפוטקין לנביא העזרה ההדדית; ובהיותו איש מדע ולא מן האחרונים, הולך הוא ומגלה את עקבותיו של פרינציפ זה גם בעולם החי ולא רק אצל המְדַבֵּר לבד. ובימים האחרונים מגלים את פעולותיו של זה גם בצומח.

וקרפוטקין זה הוא נביא ההפקרות והאנרכיה. לפי דעתו אין האדם שייך לשום איש ולשום דבר זולתו. אין רעיון בעולם שהאדם ישועבד אליו. גם הרעיון של שעבוד היחיד לשם טובת החברה, רעיון הסוציאליזמוס – גם הוא שנוא על קרפוטקין. לא החברה היא הכל, ולא לה לשחרר את היחיד מאחרים ולשעבדו לעצמה, כי אם היחיד הוא הכל. אלא שאין אפשרות ליחיד לחיות בעולם בלי עזרת האחרים. ובכן צריך שהיחיד יהיה בחברה ויעבוד לטובתה. אבל לא מתוך כפיה כי אם מתוך רצון חפשי. כאניה כן החברה, וכחיה כן האדם. מה הן הנמלים ומה הם יתר סוגי החי החיים חיי חברה, אם לא אגודות חפשיות של עזרה עצמית? ואם נפגשים אנו באונס וכפיה בחיים – עלינו לדעת כי אין בהם צורך; האנושיות יכולה להסתדר ולחיות בלעדם. ולא רק זאת, אלא בכל מקום שישנם אונס וכפיה אין מקום לעזרה הדדית נקיה וחפשית; ולכן היחיד במקום להיות אדם חפשי יוצר החברה – רק עבד הוא, יתד אומלל של מכונה שהעלתה חלודה. כדי לבנות מחדש צריך להרוס את החורבות העתיקות הממלאות את המקום. צריך לנקות את שדות האדם מכל תלי האשפה שנצטברו במשך מאה דורות, כדי שיוכל האדם החפשי לבוא ולבנות היכל חדש במקומם, מקדש האדם החפשי לשם עבודת האדם.

האדם צריך להיות לאדם לאלהים, – היינו אנו אומרים. ואך אין קרפוטקין אוהב את האלהים, אינו גם מכיר בהם. אלילים הם כולם, והוא נלחם בהם, מהרס ומנתץ אותם. הוא, שאברהם אבינו לא היה אביו ושרגליו לא עמדו על הר סיני – מנתץ לא רק את האלילים הקטנים, כי גם את הגדול באלילים, שאברהם לא הצליח לנפצו. רוצה הוא לתקן את השגיאה ההיסטורית הגדולה. העולם צריך להיות שייך להאדם החפשי ולא לאלהים משעבדיו ומכניעיו.

קרפוטקין אינו מסתפק בתיאוריה לבד. בחברה הנרקבה של עכשו צריך להלחם. ואילו היתה חברה זו נשענת על השכל, היה אפשר להלחם בה בנשק המדע. עכשו כשהיא נשענת על האגרוף, החרב והדינמיט, מוכרחים גם המתנגדים להשתמש בנשקה זה. אלא שבכאב־לב מביט קרפוטקין על מלחמה זו. למה היא? אילו היו בני האדם מבינים את כוחם, הרי היו בתנופת־יד אחת מהרסים את כל היכל השקר והאכזריות של החברה הנרקבה. ישבתו כל העובדים בכל העולם יום אחד ממלאכתם – ודי. אבל צריך לעורר את האדם, להרגיז וצריך גם לסדרו. להורות לו את תורת העזרה העצמית במעשהו וקרפוטקין עסק הרבה בסידור קומונות־פועלים, בה בשעה שנפשות עדינות וחולמות הקריבו את עצמם ואת האחרים לשם הרגזת החברה וזעזועה; ואם יש להטיל ספק עד כמה פצצות דינמיט מסוגלים לעורר ולהרגיז, ואם אפשר להטיל ספק בתועלת המעשים (על ישרתם אין לשאול; כהנה וכהנה תאכל החרב), אבל הכונה היא בודאי רצויה. השאיפה היא כל כך רוממה, עד שנעשתה לעת עתה רק לנחלתם של יחידים.

והקנין הפרטי? והמשפחה? קרפוטקין בהפקרא ניחא ליה. יפקיר נא האדם גם את אלה. משפחה מה היא, אם לא אגד של בני אדם אחדים, איש ואשתו לראשונה ואחר כן גם ילדיהם. ולמה הם האונס והכפיה? למה מוכרח קשר חפשי ועדין זה להכניס את ראשו בעול של חוקים משעבדים וצירימוניות תפלות? מדוע לא יסתדר גם פה הכל לפי רוחו של היחיד ותועלתו? אם האהבה מקשרת – מדוע יושמו כבלים עליה? מדוע לא תהיה האהבה של היחיד חפשית גם היא כהיחיד עצמו? ומדוע יהיו הילדים עבדים לאבות בעלי אגרוף וגערות? קנין פרטי? אם יסתדרו בני האדם חבורות־חבורות על יסוד של עזרה הדדית, ואם אלו תסתדרנה אחרי־כן לאגוד עולמי – קנין פרטי למה? כל יחיד ימסור את נכסיו אז בחפץ לב לחבורתו, והכל יהיה אז הפקר ממילא כהאור וכהאויר, שבני האדם התחכמו לשעבד גם אותם לחוקי העבדות של הקנין הפרטי.

הפקרות – אבל לא זו של עתה; לא זו של האצילים המשעבדים את האכרים ושל בעלי החרושת המוצצים את דם פועליהם; לא זו של הגבר המתעלל באשה ושל האבות המתעללים בילדיהם; לא זו של הרכוש המשעבד את הנשמה והמסדר את העולם לפי חוקי הרבית והנצול. לא באלה חפץ קרפוטקין, כי אם באחרת: שהאדם יפקיר את עצמו לשם חופש האדם, היחיד, החברה, הצבור והאנושיות.

וחפצים אתם לדעת מה היא הפקרות זו? לקרפוטקין הורשה לשוב לרוסיה, זה שבע שנים, ואינו שב. בשעה – אומר הוא – שאלפי בני־ארצו מתגוללים במאסר, בסיביר, ורבים נודדים מגורשים ומחרמים בנכר, בגלות – בשעה זו אין הוא יכול לשוב. כשתהיה רוסיה חפשית – וקרפוטקין גם הוא מתגעגע לרוסיה, לארצו ולעמו – אז ישוב אליה יחד עם כל הכלואים והמגורשים לסדר בה חברה חדשה וחיים חדשים; ועד אז ישאר בגלותו ויסבול. כך מבין את החיים ואת חובתו של החי נביא ההפקרות והאנרכיה, פטר קרפוטקין.

והגולה הגדול מוסיף לעבוד את עבודתו, לוחם ומאמין בנצחונו.

הערה: שנים אחדות אחרי הכתב הדברים האלה פרצה מלחמת העולם. ובלב קרפוטקין התעורר הרוסי והסלוי, וגם מובן, שקרפוטקין, אשר תקופתו הכי פעילה היתה קשורה עם נוף היוּרָה השויצי־צרפתי ואשר מצא לו מקלט באנגליה – נטה לצד ההסכמה. העיקר הוא שהאנטימיליטריסטן שבו לא עמד בנסיון. ואחרי כן, אחרי כבוש הבולשביסטים את השלטון שב לרוסיה, לעולם החדש. האנרכיסטן השלים עם השתלטות החברה על היחיד בהאמינו, כי אפשר שתבוא בדרך זו תשועת־האדם. נתעה רגע ואך עיניו נפקחו מהר. הוא ההומניסטן לא השלים בנפשו עם הנעשה. ואך את רוסיה לא עזב יותר. זקן האיש וכח לצאת ולהתגורר בנכר לא קם בו עוד. אפשר שאכזבת המלחמה, שהיתה גם בשביל תקוותיו המשיחיות מין מלחמת גוג ומגוג, החלישה את רצונו. הוא מת מר־נפש ומאוכזב ברוסיה, מבלי התקומם יותר ומבלי התפרץ בזעקת מחאה. ואך טהור נשאר. ההוסיף גם להאמין? מי יודע? לא הזדמן לי לקרוא הרבה עליו.

וספרו “העזרה ההדדית” ספר זה שקראתיו עוד בשויץ לפני שלשים שנה ויותר בהוצאתו ההדורה של גוסטב לנדויאר ועם מבוא שלו – ספר זה הופיע גם בתרגום עברי. ואך רוח קרפוטקין לא נקלטה אצלנו. הקבוצה הקודמת, החפשית, התלויה בעצמה היתה קרובה יותר לרוחו משלטון־המעמד, הרעיון השליט של עתה. ספרו נראה עתה בעיני רבים פרימיטיבי, תמים, פרי עבר אידילי, ודורנו רחוק מתום ומאידיליה. ואך אם לא היה קרופוטקין מוצא ספוקו בכלל, ודאי ששורות שלמות של קבוצות וקבוצים בחיי יום־יום שלהם, של עבודה, שתוף וקרבת אדם לאדם – היו בודאי בשבילו חשובות יותר מאשר קולחוזים וסובחוזים שהוטלו על בני אדם בכח הזרוע ושדרשו קרבנות קשים עם מאסרים וגלות בני אדם עובדים מעל אדמתם לעבודת־פרך. בקבוצה היה מוצא לו נחומים מפני אגרוף־השלטון ורצון האגרוף של מתכוננים לשלוט. הרעיון שלו חי באיזו פנות, אך לא מעטות הסכנות הצפויות לו. העולם ­– גם זה של פועל – נוטה לדרכים לא־קרפוטקיניות כלל וכלל.

אמונת הצדק החברתי: בשנה זו נמלאו שלושים שנה מיום מותו של קרל מרכס, אבי הסוציאליזמוס המדעי והאינטרנציונל הסוציאליסטי. היחס למרכס בין חוגי החברה המרובים שונה הוא וגם יחסם של הסוציאליסטים אליו אינו אחד. חוץ מחסידי מרכס ישנם סוציאליסטים שעוד לא הגיעו אל תורתו, וישנם גם כאלה שעברו דרכה אל סוציאליזמוס רחב ומקיף יותר. אבל כולם כאחד מורים, כי מרכס הנהו אחד עמודי הברזל של הסוציאליזמוס האירופי.

מה נתן מרכס לסוציאליזמוס ברוח? מי שחפץ לעמוד על עקרי־תורתו – הרי ספר “הקפיטל” שלו לפניו, ילך וילמוד. אותנו מענינת ביחוד השאלה: מה הוא אותו הגרעין הפורה שהכניס מרכס אל תורה זו, אותו הגרעין היכול עוד להפריא זמן רב את השדה הזה? ואם נבוא לתפוס את התוכן בשתי מלים – יכולים אנו לאמר: מרכס נתן לעולם את האמונה הסוציאלית, עד כמה שיראה מוזר המושג “אמונה” אצל אדם כמרכס שכולו מדע.

כי הן לא סוציאליסטן ראשון היה; קדמו אותו שורה שלמה של מתקני עולם מכל הסוגים, וגם בעלי פריטנזיות מדעיות. האנושיות שאפה תמיד לאמונה חברתית. מן היום שנפקחו עיני בני האדם לראות את הרע שבחיים, במציאות ובאדם – התחילו שואפים ליצירת עולם שכולו טוב, ונולד אז, או שב לתחיה, החלום של תור־הזהב, בשעה שישבו בני־האדם יחד כאחים ויאכלו את טוב הארץ. אך כל זמן ששררה האמונה באלהים בעל רצון וידיעה – כל אותם הימים לא נצטרך האדם לאמונה סוציאלית מיוחדת: האלהים הרי אלהי הטוב הוא והצדק, וחזקה עליו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הרע אינו איפוא אלא זמני ו“להיטיבך באחריתך” – זוהי עתידות האדם. כל הפורעניות, המלחמות, רציחות ומעשי־אלמות, גזל ועוות־הדין שבאו לעולם – רק לשם עונש על חטאו של האדם באו, או לשם נסיון, כדי שיוכלו הטובים לעמוד בו ויזכו על ידי זה לעולם שכולו טוב. “לא תוהו בראה לשבת יצרה” – כונה היתה לו לאלהים בבריאת־עולמו. וכך הניחו בני־האדם בהעולם את מושג התכליתיות. אפשר שלא הכירו ברעיון ההתפתתחות בנוגע לטבע, אבל בנוגע לאדם הכירו המעולים שבכל זמן בהתפתחותו. ההכרה כי האדם צריך להיות עולה תמיד – שררה אצל כל עמי התרבות פחות או יותר, ולכן התמרמרו הטובים שבכל הדורות על כל סימן ירידה שראו בעמם ובאדם. וכי לא ראה אוגוסטינוס הקדוש בנצרות את רעיון התגשמות ממלכת־האלהים? וכי לא שאפו גדולי ישראל ליום שישראל יהיה כולו זכאי? והאם לא נבאו עוד הנביאים לאחרית־הימים, ליום שיגיע בני האדם לשלטון האמת והצדק? ורעיון ה“תקון” של הקבלה האין שרשו בזאת, כי על האדם נוטל לתקן במה שנפגם בבריאה ובאדם? אלא שלכולם הספיקה הדת, ואם זו תשמר – אז השאר, הכל יבוא מאליו. צריך רק שיעשו את רצון־האלהים, ואז יתגשם הצדק האנושי בעולם, כי רצונו של אלהים הרי הוא הצדק.

אך הגיעו ימים שהאמונה באלהים בעל־רצון וידיעה ותכליתיות אבדה. ויחד עמה אבדה גם האמונה בצדק האלהי. אבדה האמונה, אך הצורך בצדק לא חדל; האדם ראה בעולם רק שלשלת מקרים הבאים על ידי סבות מיכניות והכל נראה לו מקרי, מחוסר כל אידיאה ותכלית, ועם זה ראה את הרע שבמציאות, והמדוכאים והנלחצים לא יכלו להסתפק בהכרה זו לבד, הלב דרש אמונה סוציאלית חדשה, אמונה שתמלא את מקום האמונה בצדק האלהי. כהני־הדת שנתמכרו או נכנעו להמעמדות השוררים לא יכלו יותר להשלות את העולם בהבטחת חיי־שמים תחת חיי־ארץ, השדרות הנמוכות התחילו לדרוש את חלקן גם בעולם הזה. וכי מה יועיל אם יש ביהדות הדתית או בנצרות חוקים ודרישות של צדק ומשפט, אם אין היהודים והנוצרים ואפילו מקימי הדת, מתחשבים עמהם? בדרישות מוסריות לבד אין להשיג כלום, אם אין שדרות אנושיות כאלו שיבואו ויגשימו אותן לתועלתן. ועל דרישה זו של צדק סוציאלי חדש באו תשובות שונות: מצד אחד אלו של הקצוניים בבעלי המהפכה הצרפתית שאמרו להפוך את כל סדרי העולם הישן, ומצד אחר – של אלה אשר השלימו עם המצב הקים ושמרו עליו; ומן הצד האחרון יצאה האמרה של הגל, רבו הפילוסופי והמדיני של מרכס, כי היש הוא הוא המתאים ביותר לחוקי התבונה, וכי היש לא רק מן ההכרח כי גם מן הצורך הוא שיהיה ואין להרהר אחריו כלל. אך יחד עם זה לא יכול היה הגל שחי בימי מהפכות לבלי לראות כי אין העולם עומד על מקום אחד, כי הכל הולך ומתפתח, כי חיי האדם והחברה מלאים סתירות ומקבלים שנויים – וכך נברא היש האידיאלי, הסינתיזה שבאה לאחד את הנגודים של התיזה והאנטיתיזה.

ופה בא מרכס, ומתורת הגל רבו צמחה גם תורתו. את היש ראה והנה אינו מתאים כלל להצָריך, ולחוקי־התבונה ודאי וודאי לא. אם אין היש מתאים לדרישותיו של האדם – הרי ישנה הטנדנציה, הכוון. אם החיים מתפתחים, אם הולכים הם ומשנים צורתם – עלינו לעמוד על אפיָם ולראות: אפשר הולכים הם ומגשמים מטרה ידועה המתאמת לצרכנו? בעל־המדע שבמרכס משלים גם הוא עם המציאות. מה שיש צריך שיהיה. מה שהתפתחות מביאה ומה שהיא דורשת זהו גם הטוב המוסרי. מי שהולך עם ההתפתחות מתנהג בהתאמה לחוקי התבונה, ומי שהולך נגדה לא יצליח והוא רק מעכב בעד הפרוגרס. טוב ורע מוסרי – הנם מושגים מחוץ להתפתחות. בזו אין מקום למחלט, כי רק ליחסי. אך מרכס רואה את הקפיטליזמוס והנה מזרים הוא ים של דם ודמעות לעולם. ופה בא לעזרתו המושג התכליתי הפועל גם בנפש איש־המדע בלא־יודעים, ופותר לו את הסתירה כך: כל הצדדים השליליים שבקפיטליזמוס הם רק תולדות התפתחותו הבלתי־שלמה. צריך לתת לו להתפתח עד הסוף, עד שימלא את תפקידו – ואז תתחולל המהפכה הגדולה שתביא במקום הקפיטליזמוס והעבדות החדשה את הגאולה הסוציאלית. ובה תתגשם הסינתיזה האחרונה: הממלכה תמות והחברה תשלוט בעצמה בכל נכסיה.

וכך נתן מרכס לעולם את האמונה הסוציאלית במקום הצדק האלהי. בהתפתחות הכלכלית מונחת טנדנציה המובילה לשחרור החברה. הטבע אמנם פועל הכל באופן מיכני, אבל יחד עם זה מוצאים אנו בהתפתחות דברים וכוונים המתאימים לצרכינו ולהרגשותינו. מפני מה חפצים אנו בצדק סוציאלי ולמה שואפים אנו אליו? מפני שהתפתחותה הכלכלית של החברה הביאה אי־שויון לעולם, המדכאים מחזיקים בשלטונם ובשעבוד, ורק החלשים המשועבדים הם השואפים לשחרור ולשויון. גם השאיפה לצדק ולשויון אינה שאיפה מוסרית מחלטת, לפי דעתו של מרכס, גם זו רק יחסית הנֶהָ, של אותו חלק החברה אשר אי־השויון מדכאהו ולכן הוא שואף לגאולה חברתית. וכך רואים אנו בהתפתחות טנדנציה המובילה את החיים האיקונומיים למטרה ידועה והיא גם יוצרת בשביל מטרה זו את מכשיריה, את אגוד הפרולטריון, שהוא עתיד להגשים את המהפכה הסוציאלית.

כך נוצרה בידי מרכס האמונה הסוציאלית החדשה, זו המבוססת על המדע הכלכלי. מרכס ראה את התגשמות הסוציאליזמוס לא כפעולה מוסרית של רצון לבד, כי אם של הכרח הצפון בהתפתחות כלכלת העולם.

הרבה תקונים הוכנסו כבר אל תורה זו ורבים עוד עוד יוכנסו לתוכה. אך דבר אחד ברור הוא: כל מי שיבוא לדבר על התגשמות הצדק הסוציאלי בעולמנו לא יוכל לעבור בשתיקה על מרכס, זה שבא ונתן להאנושיות הסובלת והמשועבדת במקום התורה והאמונה של מלכות־השמים את התורה והאמונה של השויון הבא, של ממלכת־החברה.

* * *

על מרכס, לסל וכו': כשאנו סוקרים דרכי־ראשונים יכולים אנו לעמוד על רוחם של אחרונים. “מעשי־אבות סימן לבנים”, והתלמידים אינם רחוקים מרבותיהם. שנאת הנצרות ליהדות וקנאת כנסיותיה ורדיפותיהן את זו אינן חזיונות־ירידה לבד, שרשיהן וגרעיניהן ישנם כבר אפילו במַתְיָה ולא רק בפאולוס. וכך, אם רואים אנו את השנאה, הרעל והקנאה בחוגי הבולשבים ברוסיה ובמערב ובכנופיות היבסקציה, צריך שנחדור לדורות ראשונים ונגלו עקבותם שם. בימי מלחמות נגד הריביזיוניזמוס הסוציאליסטי ירקו מירינג קוטסקי, בָּבֶּל וביחוד רוזה לוכסמבורג רעל במדה כזו, שקשה היה למצוא במקומות אחרים, אם לא בוכוחי פליכנוב ולנין אז. האנשים הרי נלחמו נגד נצול סבל־אדם וחפצו ליצור עולם של צדק, ויש אשר הגיעו לבטויי אהבה ואנושיות בלתי רגילים (מרכס בחוברת על הקומונה הפריזאית, קוטסקי בחלק השני של “השאלה האגררית”, לוכסמבורג במכתביה מבית האסורים).

הנה קוראים אנו רשימה של ה.ב. על “ביאוגרפיה חדשה של קרל מרכס” (“קונטרס” של"ט), שכתב אוטו ריהלה, “אחד הסוציאליסטים המעטים שהתעסקו בשאלות חנוכיות ופסיכולוגיות”; “ריהלה התאבק עם התפקיד להבין את האופי הקשה והמוזר של מרכס ולא מצא באורים, עד שלבסוף נטה להסביר את האופי הזה על ידי מחלה גופנית”. כי משונים היו יחסי מרכס “אל בני דורו, אל ידידיו ואל שונאיו”. שונאיו? יותר נכון לומר: שנואיו. “כלפי דעות מתנגדות אבד מיד את שווי משקלו, התחיל בהתקפות אישיות וגמר בחשדים היותר שפלים. את בקונין האשים בגניבה פשוטה וכך התיחס אל פרודהון ואל לסל. כשמת לסל כתב מרכס לאנגלס מתוך שמחה. הוקל לו, על האיש הזה אינו יכול עוד לפצות פה ומוכרח “das Maul halten”. “אולם במקום שידע שמכירים בו ומסכימים לדעותיו, היה חבר נאמן. גם יחסי משפחה שלו גם יחסו אל אנגלס מעידים על נאמנות מתמידה; אולם גם ביחסו אל אנגלס נראות חולשותיו של מרכס ביותר, אבל הערצתו של אנגלס אל הידיד המורה התגברה על הכל. אנגלס הקריב את חייו ממש לידידו, עבד יומם בבית מסחר של אביו, ובלילות ישב וכתב את המאמרים בעד העתון הניו־יורקי אשר הזמין אותם אצל מרכס, ופרסם אותם כשהם חתומים בשמו” (כלומר בשם מרכס); “המאמרים אשר פרסם קאוטסקי ב־1896 בשם “ריבולוציה וקונטר־ריבולוציה” בשמו של מרכס, נכתבו, כמו שיצא אח”כ, כולם ע”י אנגלס”. “כל ימיו היה מרכס מטופל בצרות כספיות, לא שהיה חי בעוני דוקא. גם כשהיו לו הכנסות בטוחות, לא יכול לסדר את עניניו הכספיים. כמעט לכל מכתב ממכתביו אל מרכס הוסיף אנגלס כסף. גם לסל שלח כסף, ובכל זאת לא פסקו הצרות בבית מרכס”. אולם מתוך כל הדאגות הקטנטנות האלה נוצר המפעל". מנחם ה. ב. והציטטה של ריהלה בראש הרשימא היא: “הוא היה יכול ליצור רק בבחינת ראשון. הוא יכול להלחם רק בתור מצביא המצביאים. לנצח רק בתפקיד־גבור. נשר בודד על ראש הררי־קרח”, כנהוג.

כל זה יפה מאד. אך גם לסל שלח כסף (ומרכס קבל). ומתוך שמחה מקבל מרכס את דבר מותו. הוקל לו בזה שהאיש הוכרח לסתום פיו. שאינו יכול לפצותו יותר. וחסידים מלמדים זכות כזאת, שבעדה מונים תמיד את האדם הבורגני ומשפילים אותו; על ”יחסי־המשפחה שלו. אכן גבור, בודד. וכמה כל זה זורק אור על התלמידים הקנאים. על המרכסיסטים; וכמה זה מבאר את השפלת כבוד האומה הישראלית במאמר הידוע של מרכס, וכמה זה זורק אור על האיפה־ואיפה המוסרית של המחנה הקומוניסטי; בס.ס.ס.ר. – הכל מותר ולאחרים אסור ואסור. ושם הרי הנסיון הראשון של התגשמות המפעל. (הדיקטטורה הרי תורתו של מרכס היא). לא הוא היה הראשון. כך שפך אהבתו פרנציסקוס מאסיזי על דגים ועל צפרים, והיהודי והכופר ישרף, וברוח זו הטיף פאולוס – ששבר את המטה על ישראל – לאהבה, ואיזו השתפכות עליה בפיו; וכך היא האהבה ששם מתיה בפי הרב עצמו, אהבה לתלמיד, למאמין לבֵן. (המושגים “בנים” ו“כלבים” משתנים לפי המצבים, כידוע) כך הם המחוקקים הקדמונים והמאוחרים, דתיים, לאומיים, מעמדיים וסוציאליים. אין הבדל בין “ואהבת לרעך כמוך” ובין “לא תחיה כל נשמה”, אין סתירה. שניות זו נצחית היא, והאנושיות, כנראה, לא תגאל ממנה לעולם.

הערה: לדברים אלה כדאי להוסיף עוד אילו פרטים. מלבד המאמר הידוע המוקדש כולו ליהודים – מפוזרים בספרי מרכס עוקצים בכל פנת־כושר; ופרשת היחס למשה הס באותו החוג אומרת גם כן דבר־מה. את בקונין לא רק האשים מרכס בגניבה פשוטה, כי גם רמז עליו פעם למקום שצריך רמיזות פוליטיות, אם לדבר בלשון נקיה. “עלילת”־צ’רקסוב, האנרכיסטן הרוסי שגלה את הסוד – התאמתה בזמנים האחרונים על ידי הארכיונים של מרכס ואנגלס, והתלמיד המובהק והקנאי פרנץ מיהרינג, שהכחיש את ה“דבה” בספרו הידוע, מאשר אותה בהקדמתו לאותו ספר בהוצאה שלאחרי המלחמה. הוא מודה בטעותו. הארכיונים גלו לו את האמת והוא מוכרח להודות בה. ובקונין אף שאף גם כן לתקון עולם ועזר לבנות את האינטרנציונל. אין כל חדש תחת השמש. ואלה ההולכים בדרכים אלו בארצות שונות ומתקרבים לרשות לשם דכוי המתנגד – ילדים חוקיים הם לאבות. כשהמפעל דורש אין רחמים ואין איסטניסות. ובדורנו יש גם מכינים את הנוער לדרכים כאלו; רוסיה החדשה והגואלת שמה קץ לכל רומנטיקה שבעולם.

מתוך מֶלֶר וַן־דֶן־ברוּק: ולאחרונה לא יזיק להביא קטע מתוך מלר ון־דן־ברוק: “כל טעותו של הסוציאליזמוס מונח במשפט אחד של קרל מרכס: ‘ומתוך זה מציגה לעצמה האנושיות שאלות שבכחה לפתרן’. לא, האנושיות הציגה לעצמה תמיד רק שאלות שאין ביכלתה לפתרן. זוהי גדלותה. פה הוא הגניוס המוליך אותה. פה הוא הדימון ההדוחפנה”. פרדוכסון יפה. אלא, מרכס הציג לו שאלה שהאנושיות לא תפתור אותה, בנגוד למשפט הבודד שלו. ופה אפוא גדלותו לפי מלר ון־דן ברוק עצמו.

ועוד קטע מתוך דברי אותו האיש: “מרכס התיר את הפרוליטריון מתוך זיקותיו הטבעיות. בתור אדם של השכל עמד מחוץ לכל קשרים לאומיים, ובתור יהודי היה בן־בלי־מולדת. ובכן הבטיח לפרוליטריון כי גם לו אין מולדת. הוא הוציא מלב הפרוליטריון כי ארץ ועם גוף אחד הם. הוא הביא לו את ההכרה כי רכושו הכללי האחד הוא האינטרס הכלכלי, המאחד את פרוליטרי כל הארצות מעבר לגבולות ממלכות ולשונות. הוא התאמץ לגזול מצבורי־הפועלים בכל מקום ומקום את אמונתם בערכים המגיעים להם על פי שיכותם הלאומית, ערכים שלשותפתם בהם ערֵבה בדם וברוח ההיסטוריה של כל עם ועם, ערכים השיכים לכל איש בן אותו העם שיצרם, ערכים שנוצרו גם בשביל האדם הפרוליטרי על ידי אבותיו ואבות אבותיו האכרים והבעלי־בתים, אשר פרוליטריותו לא הדיחתו מתוך לאומו, ערכים שנולדו לפניו ושיאריכו ימים אחריו”.

מלים לא חדשות בשבילנו, וידועות לנו מיום שצצה הרגשת פועל לאומי וציוני אצלנו, של פועלי־ציון והפועל הצעיר יחד. ובכל זאת, לא יזיק להזכירן בשעה שחלקים של בני־נעורינו נתונים באוירה של התכחשות לאומית וציונית, וגם משוררים עברים בועטים בהכרתם הלאומית כבחטאת־נעורים, בשעה שמימין ומשמאל יחד חופרים תהום להפריד בין ההרגשה הלאומית והסוציאלית.

• חווה ראוך-סטקלוב
• ציפי טל
• מיה קיסרי