אמונת הצדק החברתי: בשנה זו נמלאו שלושים שנה מיום מותו של קרל מרכס, אבי הסוציאליזמוס המדעי והאינטרנציונל הסוציאליסטי. היחס למרכס בין חוגי החברה המרובים שונה הוא וגם יחסם של הסוציאליסטים אליו אינו אחד. חוץ מחסידי מרכס ישנם סוציאליסטים שעוד לא הגיעו אל תורתו, וישנם גם כאלה שעברו דרכה אל סוציאליזמוס רחב ומקיף יותר. אבל כולם כאחד מורים, כי מרכס הנהו אחד עמודי הברזל של הסוציאליזמוס האירופי.

מה נתן מרכס לסוציאליזמוס ברוח? מי שחפץ לעמוד על עקרי־תורתו – הרי ספר “הקפיטל” שלו לפניו, ילך וילמוד. אותנו מענינת ביחוד השאלה: מה הוא אותו הגרעין הפורה שהכניס מרכס אל תורה זו, אותו הגרעין היכול עוד להפריא זמן רב את השדה הזה? ואם נבוא לתפוס את התוכן בשתי מלים – יכולים אנו לאמר: מרכס נתן לעולם את האמונה הסוציאלית, עד כמה שיראה מוזר המושג “אמונה” אצל אדם כמרכס שכולו מדע.

כי הן לא סוציאליסטן ראשון היה; קדמו אותו שורה שלמה של מתקני עולם מכל הסוגים, וגם בעלי פריטנזיות מדעיות. האנושיות שאפה תמיד לאמונה חברתית. מן היום שנפקחו עיני בני האדם לראות את הרע שבחיים, במציאות ובאדם – התחילו שואפים ליצירת עולם שכולו טוב, ונולד אז, או שב לתחיה, החלום של תור־הזהב, בשעה שישבו בני־האדם יחד כאחים ויאכלו את טוב הארץ. אך כל זמן ששררה האמונה באלהים בעל רצון וידיעה – כל אותם הימים לא נצטרך האדם לאמונה סוציאלית מיוחדת: האלהים הרי אלהי הטוב הוא והצדק, וחזקה עליו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הרע אינו איפוא אלא זמני ו“להיטיבך באחריתך” – זוהי עתידות האדם. כל הפורעניות, המלחמות, רציחות ומעשי־אלמות, גזל ועוות־הדין שבאו לעולם – רק לשם עונש על חטאו של האדם באו, או לשם נסיון, כדי שיוכלו הטובים לעמוד בו ויזכו על ידי זה לעולם שכולו טוב. “לא תוהו בראה לשבת יצרה” – כונה היתה לו לאלהים בבריאת־עולמו. וכך הניחו בני־האדם בהעולם את מושג התכליתיות. אפשר שלא הכירו ברעיון ההתפתתחות בנוגע לטבע, אבל בנוגע לאדם הכירו המעולים שבכל זמן בהתפתחותו. ההכרה כי האדם צריך להיות עולה תמיד – שררה אצל כל עמי התרבות פחות או יותר, ולכן התמרמרו הטובים שבכל הדורות על כל סימן ירידה שראו בעמם ובאדם. וכי לא ראה אוגוסטינוס הקדוש בנצרות את רעיון התגשמות ממלכת־האלהים? וכי לא שאפו גדולי ישראל ליום שישראל יהיה כולו זכאי? והאם לא נבאו עוד הנביאים לאחרית־הימים, ליום שיגיע בני האדם לשלטון האמת והצדק? ורעיון ה“תקון” של הקבלה האין שרשו בזאת, כי על האדם נוטל לתקן במה שנפגם בבריאה ובאדם? אלא שלכולם הספיקה הדת, ואם זו תשמר – אז השאר, הכל יבוא מאליו. צריך רק שיעשו את רצון־האלהים, ואז יתגשם הצדק האנושי בעולם, כי רצונו של אלהים הרי הוא הצדק.

אך הגיעו ימים שהאמונה באלהים בעל־רצון וידיעה ותכליתיות אבדה. ויחד עמה אבדה גם האמונה בצדק האלהי. אבדה האמונה, אך הצורך בצדק לא חדל; האדם ראה בעולם רק שלשלת מקרים הבאים על ידי סבות מיכניות והכל נראה לו מקרי, מחוסר כל אידיאה ותכלית, ועם זה ראה את הרע שבמציאות, והמדוכאים והנלחצים לא יכלו להסתפק בהכרה זו לבד, הלב דרש אמונה סוציאלית חדשה, אמונה שתמלא את מקום האמונה בצדק האלהי. כהני־הדת שנתמכרו או נכנעו להמעמדות השוררים לא יכלו יותר להשלות את העולם בהבטחת חיי־שמים תחת חיי־ארץ, השדרות הנמוכות התחילו לדרוש את חלקן גם בעולם הזה. וכי מה יועיל אם יש ביהדות הדתית או בנצרות חוקים ודרישות של צדק ומשפט, אם אין היהודים והנוצרים ואפילו מקימי הדת, מתחשבים עמהם? בדרישות מוסריות לבד אין להשיג כלום, אם אין שדרות אנושיות כאלו שיבואו ויגשימו אותן לתועלתן. ועל דרישה זו של צדק סוציאלי חדש באו תשובות שונות: מצד אחד אלו של הקצוניים בבעלי המהפכה הצרפתית שאמרו להפוך את כל סדרי העולם הישן, ומצד אחר – של אלה אשר השלימו עם המצב הקים ושמרו עליו; ומן הצד האחרון יצאה האמרה של הגל, רבו הפילוסופי והמדיני של מרכס, כי היש הוא הוא המתאים ביותר לחוקי התבונה, וכי היש לא רק מן ההכרח כי גם מן הצורך הוא שיהיה ואין להרהר אחריו כלל. אך יחד עם זה לא יכול היה הגל שחי בימי מהפכות לבלי לראות כי אין העולם עומד על מקום אחד, כי הכל הולך ומתפתח, כי חיי האדם והחברה מלאים סתירות ומקבלים שנויים – וכך נברא היש האידיאלי, הסינתיזה שבאה לאחד את הנגודים של התיזה והאנטיתיזה.

ופה בא מרכס, ומתורת הגל רבו צמחה גם תורתו. את היש ראה והנה אינו מתאים כלל להצָריך, ולחוקי־התבונה ודאי וודאי לא. אם אין היש מתאים לדרישותיו של האדם – הרי ישנה הטנדנציה, הכוון. אם החיים מתפתחים, אם הולכים הם ומשנים צורתם – עלינו לעמוד על אפיָם ולראות: אפשר הולכים הם ומגשמים מטרה ידועה המתאמת לצרכנו? בעל־המדע שבמרכס משלים גם הוא עם המציאות. מה שיש צריך שיהיה. מה שהתפתחות מביאה ומה שהיא דורשת זהו גם הטוב המוסרי. מי שהולך עם ההתפתחות מתנהג בהתאמה לחוקי התבונה, ומי שהולך נגדה לא יצליח והוא רק מעכב בעד הפרוגרס. טוב ורע מוסרי – הנם מושגים מחוץ להתפתחות. בזו אין מקום למחלט, כי רק ליחסי. אך מרכס רואה את הקפיטליזמוס והנה מזרים הוא ים של דם ודמעות לעולם. ופה בא לעזרתו המושג התכליתי הפועל גם בנפש איש־המדע בלא־יודעים, ופותר לו את הסתירה כך: כל הצדדים השליליים שבקפיטליזמוס הם רק תולדות התפתחותו הבלתי־שלמה. צריך לתת לו להתפתח עד הסוף, עד שימלא את תפקידו – ואז תתחולל המהפכה הגדולה שתביא במקום הקפיטליזמוס והעבדות החדשה את הגאולה הסוציאלית. ובה תתגשם הסינתיזה האחרונה: הממלכה תמות והחברה תשלוט בעצמה בכל נכסיה.

וכך נתן מרכס לעולם את האמונה הסוציאלית במקום הצדק האלהי. בהתפתחות הכלכלית מונחת טנדנציה המובילה לשחרור החברה. הטבע אמנם פועל הכל באופן מיכני, אבל יחד עם זה מוצאים אנו בהתפתחות דברים וכוונים המתאימים לצרכינו ולהרגשותינו. מפני מה חפצים אנו בצדק סוציאלי ולמה שואפים אנו אליו? מפני שהתפתחותה הכלכלית של החברה הביאה אי־שויון לעולם, המדכאים מחזיקים בשלטונם ובשעבוד, ורק החלשים המשועבדים הם השואפים לשחרור ולשויון. גם השאיפה לצדק ולשויון אינה שאיפה מוסרית מחלטת, לפי דעתו של מרכס, גם זו רק יחסית הנֶהָ, של אותו חלק החברה אשר אי־השויון מדכאהו ולכן הוא שואף לגאולה חברתית. וכך רואים אנו בהתפתחות טנדנציה המובילה את החיים האיקונומיים למטרה ידועה והיא גם יוצרת בשביל מטרה זו את מכשיריה, את אגוד הפרולטריון, שהוא עתיד להגשים את המהפכה הסוציאלית.

כך נוצרה בידי מרכס האמונה הסוציאלית החדשה, זו המבוססת על המדע הכלכלי. מרכס ראה את התגשמות הסוציאליזמוס לא כפעולה מוסרית של רצון לבד, כי אם של הכרח הצפון בהתפתחות כלכלת העולם.

הרבה תקונים הוכנסו כבר אל תורה זו ורבים עוד עוד יוכנסו לתוכה. אך דבר אחד ברור הוא: כל מי שיבוא לדבר על התגשמות הצדק הסוציאלי בעולמנו לא יוכל לעבור בשתיקה על מרכס, זה שבא ונתן להאנושיות הסובלת והמשועבדת במקום התורה והאמונה של מלכות־השמים את התורה והאמונה של השויון הבא, של ממלכת־החברה.

* * *

על מרכס, לסל וכו': כשאנו סוקרים דרכי־ראשונים יכולים אנו לעמוד על רוחם של אחרונים. “מעשי־אבות סימן לבנים”, והתלמידים אינם רחוקים מרבותיהם. שנאת הנצרות ליהדות וקנאת כנסיותיה ורדיפותיהן את זו אינן חזיונות־ירידה לבד, שרשיהן וגרעיניהן ישנם כבר אפילו במַתְיָה ולא רק בפאולוס. וכך, אם רואים אנו את השנאה, הרעל והקנאה בחוגי הבולשבים ברוסיה ובמערב ובכנופיות היבסקציה, צריך שנחדור לדורות ראשונים ונגלו עקבותם שם. בימי מלחמות נגד הריביזיוניזמוס הסוציאליסטי ירקו מירינג קוטסקי, בָּבֶּל וביחוד רוזה לוכסמבורג רעל במדה כזו, שקשה היה למצוא במקומות אחרים, אם לא בוכוחי פליכנוב ולנין אז. האנשים הרי נלחמו נגד נצול סבל־אדם וחפצו ליצור עולם של צדק, ויש אשר הגיעו לבטויי אהבה ואנושיות בלתי רגילים (מרכס בחוברת על הקומונה הפריזאית, קוטסקי בחלק השני של “השאלה האגררית”, לוכסמבורג במכתביה מבית האסורים).

הנה קוראים אנו רשימה של ה.ב. על “ביאוגרפיה חדשה של קרל מרכס” (“קונטרס” של"ט), שכתב אוטו ריהלה, “אחד הסוציאליסטים המעטים שהתעסקו בשאלות חנוכיות ופסיכולוגיות”; “ריהלה התאבק עם התפקיד להבין את האופי הקשה והמוזר של מרכס ולא מצא באורים, עד שלבסוף נטה להסביר את האופי הזה על ידי מחלה גופנית”. כי משונים היו יחסי מרכס “אל בני דורו, אל ידידיו ואל שונאיו”. שונאיו? יותר נכון לומר: שנואיו. “כלפי דעות מתנגדות אבד מיד את שווי משקלו, התחיל בהתקפות אישיות וגמר בחשדים היותר שפלים. את בקונין האשים בגניבה פשוטה וכך התיחס אל פרודהון ואל לסל. כשמת לסל כתב מרכס לאנגלס מתוך שמחה. הוקל לו, על האיש הזה אינו יכול עוד לפצות פה ומוכרח “das Maul halten”. “אולם במקום שידע שמכירים בו ומסכימים לדעותיו, היה חבר נאמן. גם יחסי משפחה שלו גם יחסו אל אנגלס מעידים על נאמנות מתמידה; אולם גם ביחסו אל אנגלס נראות חולשותיו של מרכס ביותר, אבל הערצתו של אנגלס אל הידיד המורה התגברה על הכל. אנגלס הקריב את חייו ממש לידידו, עבד יומם בבית מסחר של אביו, ובלילות ישב וכתב את המאמרים בעד העתון הניו־יורקי אשר הזמין אותם אצל מרכס, ופרסם אותם כשהם חתומים בשמו” (כלומר בשם מרכס); “המאמרים אשר פרסם קאוטסקי ב־1896 בשם “ריבולוציה וקונטר־ריבולוציה” בשמו של מרכס, נכתבו, כמו שיצא אח”כ, כולם ע”י אנגלס”. “כל ימיו היה מרכס מטופל בצרות כספיות, לא שהיה חי בעוני דוקא. גם כשהיו לו הכנסות בטוחות, לא יכול לסדר את עניניו הכספיים. כמעט לכל מכתב ממכתביו אל מרכס הוסיף אנגלס כסף. גם לסל שלח כסף, ובכל זאת לא פסקו הצרות בבית מרכס”. אולם מתוך כל הדאגות הקטנטנות האלה נוצר המפעל". מנחם ה. ב. והציטטה של ריהלה בראש הרשימא היא: “הוא היה יכול ליצור רק בבחינת ראשון. הוא יכול להלחם רק בתור מצביא המצביאים. לנצח רק בתפקיד־גבור. נשר בודד על ראש הררי־קרח”, כנהוג.

כל זה יפה מאד. אך גם לסל שלח כסף (ומרכס קבל). ומתוך שמחה מקבל מרכס את דבר מותו. הוקל לו בזה שהאיש הוכרח לסתום פיו. שאינו יכול לפצותו יותר. וחסידים מלמדים זכות כזאת, שבעדה מונים תמיד את האדם הבורגני ומשפילים אותו; על ”יחסי־המשפחה שלו. אכן גבור, בודד. וכמה כל זה זורק אור על התלמידים הקנאים. על המרכסיסטים; וכמה זה מבאר את השפלת כבוד האומה הישראלית במאמר הידוע של מרכס, וכמה זה זורק אור על האיפה־ואיפה המוסרית של המחנה הקומוניסטי; בס.ס.ס.ר. – הכל מותר ולאחרים אסור ואסור. ושם הרי הנסיון הראשון של התגשמות המפעל. (הדיקטטורה הרי תורתו של מרכס היא). לא הוא היה הראשון. כך שפך אהבתו פרנציסקוס מאסיזי על דגים ועל צפרים, והיהודי והכופר ישרף, וברוח זו הטיף פאולוס – ששבר את המטה על ישראל – לאהבה, ואיזו השתפכות עליה בפיו; וכך היא האהבה ששם מתיה בפי הרב עצמו, אהבה לתלמיד, למאמין לבֵן. (המושגים “בנים” ו“כלבים” משתנים לפי המצבים, כידוע) כך הם המחוקקים הקדמונים והמאוחרים, דתיים, לאומיים, מעמדיים וסוציאליים. אין הבדל בין “ואהבת לרעך כמוך” ובין “לא תחיה כל נשמה”, אין סתירה. שניות זו נצחית היא, והאנושיות, כנראה, לא תגאל ממנה לעולם.

הערה: לדברים אלה כדאי להוסיף עוד אילו פרטים. מלבד המאמר הידוע המוקדש כולו ליהודים – מפוזרים בספרי מרכס עוקצים בכל פנת־כושר; ופרשת היחס למשה הס באותו החוג אומרת גם כן דבר־מה. את בקונין לא רק האשים מרכס בגניבה פשוטה, כי גם רמז עליו פעם למקום שצריך רמיזות פוליטיות, אם לדבר בלשון נקיה. “עלילת”־צ’רקסוב, האנרכיסטן הרוסי שגלה את הסוד – התאמתה בזמנים האחרונים על ידי הארכיונים של מרכס ואנגלס, והתלמיד המובהק והקנאי פרנץ מיהרינג, שהכחיש את ה“דבה” בספרו הידוע, מאשר אותה בהקדמתו לאותו ספר בהוצאה שלאחרי המלחמה. הוא מודה בטעותו. הארכיונים גלו לו את האמת והוא מוכרח להודות בה. ובקונין אף שאף גם כן לתקון עולם ועזר לבנות את האינטרנציונל. אין כל חדש תחת השמש. ואלה ההולכים בדרכים אלו בארצות שונות ומתקרבים לרשות לשם דכוי המתנגד – ילדים חוקיים הם לאבות. כשהמפעל דורש אין רחמים ואין איסטניסות. ובדורנו יש גם מכינים את הנוער לדרכים כאלו; רוסיה החדשה והגואלת שמה קץ לכל רומנטיקה שבעולם.

מתוך מֶלֶר וַן־דֶן־ברוּק: ולאחרונה לא יזיק להביא קטע מתוך מלר ון־דן־ברוק: “כל טעותו של הסוציאליזמוס מונח במשפט אחד של קרל מרכס: ‘ומתוך זה מציגה לעצמה האנושיות שאלות שבכחה לפתרן’. לא, האנושיות הציגה לעצמה תמיד רק שאלות שאין ביכלתה לפתרן. זוהי גדלותה. פה הוא הגניוס המוליך אותה. פה הוא הדימון ההדוחפנה”. פרדוכסון יפה. אלא, מרכס הציג לו שאלה שהאנושיות לא תפתור אותה, בנגוד למשפט הבודד שלו. ופה אפוא גדלותו לפי מלר ון־דן ברוק עצמו.

ועוד קטע מתוך דברי אותו האיש: “מרכס התיר את הפרוליטריון מתוך זיקותיו הטבעיות. בתור אדם של השכל עמד מחוץ לכל קשרים לאומיים, ובתור יהודי היה בן־בלי־מולדת. ובכן הבטיח לפרוליטריון כי גם לו אין מולדת. הוא הוציא מלב הפרוליטריון כי ארץ ועם גוף אחד הם. הוא הביא לו את ההכרה כי רכושו הכללי האחד הוא האינטרס הכלכלי, המאחד את פרוליטרי כל הארצות מעבר לגבולות ממלכות ולשונות. הוא התאמץ לגזול מצבורי־הפועלים בכל מקום ומקום את אמונתם בערכים המגיעים להם על פי שיכותם הלאומית, ערכים שלשותפתם בהם ערֵבה בדם וברוח ההיסטוריה של כל עם ועם, ערכים השיכים לכל איש בן אותו העם שיצרם, ערכים שנוצרו גם בשביל האדם הפרוליטרי על ידי אבותיו ואבות אבותיו האכרים והבעלי־בתים, אשר פרוליטריותו לא הדיחתו מתוך לאומו, ערכים שנולדו לפניו ושיאריכו ימים אחריו”.

מלים לא חדשות בשבילנו, וידועות לנו מיום שצצה הרגשת פועל לאומי וציוני אצלנו, של פועלי־ציון והפועל הצעיר יחד. ובכל זאת, לא יזיק להזכירן בשעה שחלקים של בני־נעורינו נתונים באוירה של התכחשות לאומית וציונית, וגם משוררים עברים בועטים בהכרתם הלאומית כבחטאת־נעורים, בשעה שמימין ומשמאל יחד חופרים תהום להפריד בין ההרגשה הלאומית והסוציאלית.