זכרונותי על פאולה ארנולד הם רבים כל כך, עד שהם צפים ועולים בזכרוני בערבוביה, משתלבים זה בזה, מוקדם ומאוחר, עד ללא הבחן. בכל זאת, זכרון אחד מבין הזכרונות הרבים הוא ללא ספק המוקדם ביותר, מן הימים בהם הייתי ילדה קטנה כבת שלוש או ארבע. אני זוכרת, בבהירות גמורה, פרפר צעצוע מרחף בחדר, בעזרת כנפי צלולואיד ענקיות (כך, לפחות, נראה לי גדלן אז); הייתי מפונקת ומשופעת בצעצועים באותם הימים, אך הפרפר זכור לי עד היום הזה, כדבר מיוחד במינו. רחפני, אלגנטי, לא נכנע לחוקי הכובד המגושמים של אדמה זו. כאשר הייתי משחקת בו, לא היו הורי שוכחים להזכיר לי, מידי פעם: “פרפר זה קבלת מן הגברת פאולה ארנולד!” ובשנים מאוחרות יותר הייתי מהרהרת בכך, שהעובדה שזכרוני הראשון על פאולה ארנולד קשור באותו פרפר נפלא, אינה מקרית בלבד.
אחר כך באה הפסקה של כמה שנים. ואז עומד לפני עיני הבית הגדול בבנימינה, כמו שהוא נתגלה לי בפעם הראשונה בה ביקרתי שם, בשנת ארבעים, סבורתני. לגבי הנהוג באותם ימים, היה זה בית מלכותי ממש. בית גדול ומרווח, המתרומם מדרגות מספר מעל פני הקרקע. וסביב לו דשא ופרחים, עצי נוי גבוהים ופרדס. הא, אותו פרדס! היו בו, באותם ימים, גם אתרוגים, וטעם ריבת האתרוג עוד עומד בפי. קצת דומה לריבת אשכוליות, אבל זה לא זה. אני, שכבר שייכת אני לדור הקונה את מרבית המצרכים מן המוכן, תמהה לפעמים אלו טעמים יזכרו ילדי שלי בבגרותם – וודאי אף לא אחד. אכן, הפרדס. ועצי הנוי התמירים, שפאולה ארנולד כה היטיבה לדעת את שמותיהם, כמו את שמותיהן של הציפורים המקננות בהם. תמיד היה גן מלא ציפורים; ראיתי שם ציפורים צבעוניות, יפות, שלא ראיתי דוגמתן בשום מקום אחר – ועד היום לא ברור לי, אם נמשכו הציפורים לגינה של פאולה ארנולד ולא הסכימו להתישב בשום מקום אחר, או שמא רק שם נפתחו עיני לראותן, בשל בעלת הגן שפקחה את עיני. ראייתה את הצמחים ובעלי החיים היתה, כראייתה את כל הדברים, ספוגה התלהבות נעורים, רגשת לב, ויידע מדוייק. ליד כניסת הבית צמח שיח אגבה. כידוע, האגבה היא שיח מיוחד במינו. היא פורחת רק פעם אחת בחייה, למשך יממה אחת, ואחר כך עליה למות. פאולה ארנולד חכתה לפריחת האגבה בדריכות מרובה. כמה פעמים נתבשרנו על המועד הקרוב לפריחת האגבה, לבל נחמיץ את המראה. אולם האגבה הכזיבה. במקום לפרוח רק לילה ויום, פרחה לפחות שבוע שלם; במקום לשאת פרחים נהדרים, העלתה רק מין פריחה מסכנה ועלובה; מלבד זאת, לא מהרה למות אחר הפריחה. איזו אכזבה לפאולה ארנולד! אמנם מצאה נחמה בזאת, שהשיח לא נבל; אך על הפריחה הנהדרה, שלא זכתה לראות, היה לה צר, צר עד למאוד.
פאולה ארנולד היתה כבדת שמיעה. כאשר עלו היא ובעלה, הד"ר מכס ארנולד, מווינה לארץ, והשתקעו בבנימינה, כבר היה המום ניכר, והוא התגבר במשך השנים. לגבי אשה כפאולה ארנולד, שעיסוקה אינטלקטואלי וחילופי דיעות והשקפות עם אנשים הם כסם חיים לה, היתה זו מכה קשה. אנו היינו מרימים את קולותינו ופונים אליה בדיבור רם. פעם אחת שמעתיה אומרת לאמי, בצער: “מכל קולות הטבע, רק רחש גלי הים מגיע אלי.” בשל החרשות ההולכת וגוברת, החליטה לעסוק במקצוע, שאינו דורש שמיעה – משך שנים עסקה בכדרות. על הכלים המוגמרים היתה חותמת “הצב”, שכן חיה זו היתה חביבה עליה במיוחד. עוד בווינה החזיקה צב במרפסת ביתה. אך גם חיות אחרות גדלה: זוג אוגרים, ועטלפים קטנטנים, ועוד יצורים תמוהים שכרגיל אינם מקובלים כאן בארץ כחיות בית. בשנים האחרונות שכנו בכלוב בחדרה זוג תוכים גמדיים; הנקבה היתה רעת לב ומנקרת בבן זוגה המסכן, לרוגזה הבלתי פוסק של פאולה. אחר מלחמת העולם נפתחו הגבולות, ומכשירי שמע התחילו להגיע ארצה. בעזרת המכשיר שוב חזרה פאולה לשמוע. רק צער גדול אחד העיב על שמחתה – בעלה נפטר, בעקבות מחלת לב ממושכת, בטרם זכה לשוב ולדבר אתה מבלי הצורך להרים את קולו. ולא פעם, כאשר נהנתה משמיעתה אשר הוחזרה לה אחר שנים של דממה, היתה מפליטה – “לו אך בעלי היה זוכה לזאת”.
פאולה ארנולד שמרה על רעננות הנעורים שבה עד לימיה האחרונים. תמיד היתה מרבה בטיולים ארוכים ברגל. עוד מימי ילדותי אני זוכרת טיולים מבנימינה לקיסריה, כאשר פאולה ארנולד ואמי ואבי צועדים קדימה במרץ, ואני נשרכת אחריהם ולשוני בחוץ. אך באומרי “רעננות נעורים” כוונתי בעיקר לעירנות האינטלקטואלית, לענין הבלתי נדלה בכל תופעות העולם הזה. פאולה ארנולד היתה משתלהבת על נקלה. כאשר עלה הלייבור לשלטון באנגליה בשנת 1945, ובארץ תלו תקוות רבות בממשל חדש זה, יצאה פאולה לדרכה למושבה חדורת שמחה והתלהבות. כבר מרחוק נפנפה לאדם הראשון שנקרה לה בדרכה, איכר הרוכב בנחת על אתונו, וקראה אליו בקול רם “מזל טוב! מזל טוב!” האיכר כחכח משהו לתוך גרונו, שווה נפש במידה עילאית, וחסר כל רצון להשתתף בפרץ השמחה. מן הראוי להוסיף כאן, כי בשנת 1951, כאשר נודע דבר מותו של ארנסט בווין, אשר כה הכזיב את התקוות שתלו בו, שוב הכריזה פאולה “מזל טוב!” וגם הפעם לא זכתה בגילויי השתתפות־בשמחה… כן, אני זוכרת את פאולה ארנולד בוויכוחים הרבה, כשהיא מתרגשת, ומגינה על השקפתה, בכל חום ליבה. הייתי אומרת כך: היא לא היתה מעולם צינית, לגלגנית מגבוה – תכונה המקובלת כל כך כיום. משום כך גם היתה צנועה בכל הליכותיה, ובוודאי שלא זכתה למלוא ההוקרה שהיתה ראויה לה. אך היא שמחה גם לשבחים קטנים. כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, אמר אחד ממורי בשעת ההרצאה, כי רשימותיה של פאולה ארנולד בג’רוסלם פוסט כתובות בשפה אנגלית מופתית. סיפרתי על כך לפאולה, והיא לא נתעצלה, אלא נטלה מייד ניר ועט וכתבה מכתב חביב מאוד לאותו מורה. מי, מלבדה, מוכן היה לעשות מעשה מעין זה, מבלי לחשוש שהנה הוא פוגם בכבודו העצמי?
היא היתה מרבה בכתיבת מכתבים. כתבה מכתבים במסורת הטובה, הקלאסית, שכיום נדחקה מפני הטלפון, היעיל יותר, מהיר יותר, ודורש פחות מאמץ והשכלה. והיתה רוגזת רוגז רב אם לא נענתה בזמן. עלינו יצא הקצף לעיתים קרובות. “שלושת האנלפבתים” היתה קוראת להוריי ולי, אם שוב אחר מכתב לבוא. הידידות שבין פאולה ארנולד לבין1 הורי היתה ידידות אמיצה, שנמשכה למעלה מארבעים שנה, עד למותם של הורי ושל פאולה. אחר שנות ידידות רבות, עדיין המשיכו פאולה והורי לפנות זה אל זה בלשון כבוד של גוף שלישי. אמנם, שמתי לב שבמשך השנים חל שינוי מסויים בפניה. “גברת ארנולד” הפכה ל“גברת פאולה”. וכן החלה פאולה ארנולד לקרוא לאמי “גברת חיה” במקום “ד”ר אשכנזי"; ולאבי, במקום “אדון פרופסור” – “אשכנזי” סתם. אבל לשון “אתה” – חלילה וחס.
רק אלי, שאותי הכירה מן העריסה, פנתה פאולה ארנולד בלשון “את”. למותר לומר, כי מעולם לא הייתי מעלה על דעתי, להרשות לעצמי חופש כזה ביחס אליה. לפעמים אני זוכרת בגעגועים סגנון זה של ריחוק שבכבוד, של נימוס שאינו גורע מחמימות הידידות, – כאן, בארץ הזאת, שנשימתה שרב לוהט, ובה חיים כולם האחד בחדרי חדריו של עמיתו; בה אנשים דוחפים עצמם לרשות לא־להם, ומכבידים זה על זה ב“חברתיות” מוגזמת הנובעת מאי־בטחון פנימי. ואולי מפני שאנו חייבים תמיד להגן על עצמנו מפני אויבים שמבחוץ, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להתגונן זה מפני זה.
השפה העברית לא נכבשה לה לפאולה ארנולד, ששלטה בשפות הרבה במידה מושלמת. אין לי ספק, שכבדות השמע שלה, שלקתה בה כבר בשעת עלייתה ארצה, ושנמשכה שנים הרבה, – היתה הסיבה לכך. אם לא מום זה, אין לי ספק שהיתה לומדת את השפה על בוריה, והיתה מפרסמת את מרבית פרסומיה בשפה זו, ולא בשפות ניכר. אולם את רוח הארץ הכירה, ותמיד היתה ערה לנעשה. תמיד נקטה עמדה ברורה, ותמיד התעניינה בבעיות הכלל יותר מאשר בבעיות הפרט הקטנוניות.
בשנים האחרונות התגנבה למכתביה נימה חדשה, שלא היתה מוכרת לי אצלה לפני כן. היא האיצה באבי (אמי כבר נפטרה אז) לבוא ולבקרה לעיתים יותר תכופות, כי הנה זקנה עד מאוד, וזמנה קצר. ושמורה אתי התמונה, בה צלמנו אותה ואת אבי, בפעם האחרונה שזכינו להיות יחד, בבריאות שלמה. שניהם נראו עצובים מאוד, כאילו ניחשו מה צפוי להם בקרוב. כאשר נפטר אבי לפתע, והוא עדיין תוסס ומלא חיים, כתבה לי פאולה מכתב, השמור אתי בצרור מכתבי הנחמה הרבים. – מעולם לא חשבתי, שהוא ילך לפני, כתבה, הרי הוא היה צעיר ממני בשנים רבות. אהבתיו כבן; הוא היה האחרון מאותו חוג אנשים, שהיה קרוב לי כל כך. מה נורא הוא, שכל כך מוקדם נגזר עליך לאבד את הוריך. – ואני הייתי שקועה בצערי הקשה מנשוא ולא נסעתי אליה. כשבאתי, כבר היה מאוחר. מצאתי אותה על ערש דווי. באותה שעה כבר פגשתי את המוות על פני אנשים יקרים לי; וידעתי מה פשר מראה פניה.
עתה, כשאני מתבוננת בעצב אין קץ בקברים הנפתחים סביב לי, אני מתחילה לחוש בנטל הזכרונות המצטברים, נטל שיילך ויכחד, כך אני יודעת, משנה לשנה.
1972
-
במקור נכתב בטעות “בן”, הערת פרוייקט בן־יהודה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.