הגשר על הירדן בּמשמר הירדן

ספרי זה הוא פרי נסיעתי ביהודה וגליל התחתון בשנת תרע"ד, זמן־מה לפני מלחמת־העולם, שגרמה ועתידה עוד לגרום בודאי לידי שנוּים רבים במצב הארץ ומושבותיה. הרבה נשתנה מני־אז בארץ ויותר מזה הרבה עומד להשתּנות בעתיד הקרוב; בכל־זאת או, יותר נכון, מפני־זאת אני מאסף את רשמי מסעי אל מקום אחד, למען השאר זכרון בספר למראות הארץ ומצב הישוב היהודי שבה בערב השנוּים והחליפות הכבירות.

ברשמי אלה איני מספר על כל מראה עיני ומשמע אזני בארץ. בררתי מתוכם רק את אלה שרשמם בלבי היה רב וגדול, ואת אלה אני מוסר כאן לקורא, בתקוה, שיעשו איזה רושם גם בלבו.

המחבר

י“ז אלול, תרע”ח.

 

לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל    🔗

א. הבּוֹספוֹרוּס    🔗

בּיוֹם שבּת אחד קר ומונן, י“ז אדר תרע”ד, עזבתי את אודיסה. הרחובות היו מלאות רפש מן השלג הנמס ורוח עז נשב מעבר הים, האנשים הלכו ברחוֹבוֹת כשהם מחותלים בבגדים חמים והחורף עוד משל את ממשלתו. האויר היה כהה ורסיסי שלג התערבו עם טפות גשם והעיבו את פני השמים. ובדרך, כאשר באה האניה בלב הים, וביחוד כאשר הלכה הלוך וקרב אל הבוספורוס, נעשה האויר צח ושקוף, השמש להטה וקרניה התנגשו בגלי הים השקטים, רוח קל ונעים נשב והוא צנן מעט את האויר מחום היום. וכעבוֹר שלשים שעה מאז הפליגה האניה מן החוף, נכנסה אל לשון ים־הבוספורוס, שעל חופיו, האירופאי והאסיאטי, עומדת העיר קונסטנטינופול.

רק מהלך של שלשים שעה באנית־משא ומה רב ההבדל! הנה עולם אחר לפניך, שם ישוֹר החורף, ופה האביב בכל יפעתו ישלוט שלטת.

הבוספורוס הנפלא אין ערוך ליפיו: משני עבריו הולכים ונמשכים באי־סדר נפלא היכלי מלכים, ארמנות תפארה, מעוֹנוֹת־קיץ של גדולי הטורקים והיונים, טרקליני קסם עם הרמוני נשים, האילדיז־קיוסק, דולמה־בבטשה, המדז’יליש (בית־הנבחרים הטורקי), רומילי־גיסאר, אנאדאלי־גיסאר וכו' וכו', וביניהם מפוזרים גבעות, קיוסקים וחורבות עתיקות, וכל הבנינים הנפלאים האלה צבועים בצבעים בהירים, וביחוד בצבע לבן מבהיק, והם מתנשאים זה על גבי זה, זה למעלה מזה, כפנורמה מרהבת־עין, ומאחוריהם בניני־עץ צרים וגבוהים, אטומי־חלונות, העושים רושם של תערוכת רהיטים ובנינים. וכל זה טבוע בים אילנות מלבלבים, גני־חמד ופרדסי־תפארה, ובשעה שהשמש עולה או יורדת, היא מקשטת את פני התערוכה הנפלאה הזאת בצבע ארגמן ובשלל רסיסי אש פלדות, המשכרים את החושים, הראש מתחיל מסתובב מרוֹב הרשמים והעינים נסגרות מן הזוהר והיופי הרב, השפוכים על פני גן־עדן זה. מצד ימין תצית השמש את “קרן־הזהב” שעל הבוספורוס, את תרני האניות המתרוצצות שם בהמולה רבה וברב גונים ואת ראשי המינריטות של בתי־המסגד, הפולחים את האויר הבהיר, ומצד שמאל החוף האסיאטי, המלא רב קסם. נתון אתה בין שני חלקי תבל על פני לשון־ים צר ושקט, שגליו הקטנים והקלילים מנתזים ניצוצות אש לנוגה השמש תחת שמי תכלת נפלאים; הנך נמצא בין שני מגניטי־קסם, המושכים אותך ברוב כשופיהם, ואתה עומד על מכסה האניה מבולבל מרוֹב הרשמים ושכור משפעת האור והזוהר. מן העיר מגיעים לאזניך קולות אנשים והמולת מרכבוֹת־החשמל, צעקות העובדים על החוף ומנהלי הסירות השטות ושאון העיר המזרחית העתיקה, ובתוך ים הקולות והקריאות המגיעים עדיך אתה מאזין מעין נגינה ממושכה, מונוטונית וחד־גונית, נגינה מזרחית נעימה הנקלטת ככה אל לבך.

האניה השליכה עוגן, ופה היה עליה לחכות שני ימים. אנחנו, אני ורעי, השתמשנו בזה לבקר את העיר ולראות את חמודותיה. בבוקר ירדנו העירה, ובערב – היינו שבים אל האניה, ללון שם.

בירת טורקיה היתה אז שקטה למדי. הטורקים ישבו להם במנוחה בבתי־הקאפה שלהם, עשנו את הנרגילה או שחקו בדומינה, והמשרתים סבבו ומחבות־אש בידיהם להבעיר את עלי הטבק. בתי־המסגד היו מלאים מתפללים, והשמשים היו עולים פעמים אחדות ביום על מעקות המינריטות וקוראים את המאמינים להתפלל לאַלה. הכל היה כה שקט ובטוח, מבלי דעת, כי בעוד שנה תתחולל בשל העיר הזאת אחת המלחמות היותר איומות שבתבל…

את הערבים הייתי מבלה על פני האניה. שעות שלמות הייתי עומד על המכסה וחולם בהקיץ. סוד המזרח היה שפוך על הכל. האילנות על החוף מלבלבים, הפרחים מפיצים ריחות חריפים. רוח קל מנשב ומקרר מעט את האויר. גלי הים מנשקים את החופים בקול משק קל. גל רודף גל, גל נבלע בגל, וכולם משתפכים אחרי כן על פני חלקת המים בקול המולה נעימה. הנה צללים מעטפים את לשון הבוספורוס באיזו סריוזיות קלה ומרפרפת. החוף נוצץ מרבבות אורות אלקטרון. שמי הסמיט כהים וזרועים כוכבים נוצצים. כפעם בפעם סירת־משוט באה אל האניה ומביאה נוסעים המאחרים לשוב. ואז נעים הגלים ומתלחשים בסוד שיח, מלחכים את צדי האניה ומשתתקים מעט מעט, עד שהם גועים בנשיקה. לפרקים תחצה את חלקת המים אניה טורקית, השולחת דרך דפלקטור ענקי קלוחי אורות כחולים או ירוקים, לראות אם לא באה אל לשון־הים אנית מלחמה של ממשלה אחרת, ועטף אז הים אור מקסים והגלים נוע יתנועעו וישתברו ברעש בגב האניה. וכרגע והנה שוב תשוֹר הדממה. הנה ארמון לבן לפני. מה נעשה שם עכשו בתוך כתלי חדריו? ובמוחי עוֹברת תמונה: אולם־תפארה מקושט פרחי המזרח, המפיצים ריחות בשמים, ומואר באור כחול, קלוש ופנטסתי, על הרצפה מרבדי־פרס יקרים, על יד הקירות רהיטי דמשק משובצים צפד, בפנות הבית ספות משי רכות ואדומות, על אחד המרבדים יושבת אשה שזופת הפנים, פזורת השער, ובידים ערומות היא פורטת על הנבל שירים ערבים ומונוטונים. דרך החלונות הפתוחים אל עבר הים מגיע קול משק הגלים, המלחכים את אבני החצץ שעל החוף, ומתערב בקול נגינות הנבל. בפנה אחת של הבית יושבוֹת נשים מספר, רגליהן מקופלות תחתיהן ומשוחחות ביניהן, משוחחות ומספרות ספורי בדים על אדות בגדד הרחוקה. בפנה אחרת יושבת אשה ומפזרת קלפים על ברכיה. על הספה שוכב לו בעל הארמון, טורקי שחור־העינים ומסולסל־השפם, מקטר את הנרגילה שלו ומקשיב אל נגינות הנבל…

והתמונה הזאת הלא אינה פנטסיה כלל, היא חלק מן המציאות בעיר הפלאות הלזו…

ב. קונסטנטינופול    🔗

רושם מיוחד עושה העיר הזאת, העומדת על גדות הבוספורוס. עיר זו הנמצאת בין שני חלקי תבל ומשמשת שער למזרח הקרוב – אירופה ואסיה מעורבות בה ומתמזגות להרמוניה אחת. יש בה חלק מן דמשק ופאריז. המודרניות והעתיקות, הציביליזציה החדשה עם חלום המזרח העתיק מתערבים בה ויחדו יהיו למזיגה נפלאה.

אין בה מן הסדר המדויק והקבוע, המשטר הערוך והמוצק של ערי אירופה הגדולות ואין בה גם מן העזובה הרבה והפגרון של ערי הקדם. יש בה מן החדש והטוב, מן התקונים המודרניים ושכלולי־הקולטורה החדשים ביחד עם שפע הצבעים של המזרח והרכות המיוחדה השפוכה על כל.

היפי הטבעי של העיר מפליא את העין וצד את הלב עד לשכּרון. העיר משתּרעת על חופי הבוספורוס, אשר מצדו האחד נמצא החלק האירופי ומצדו השני – החלק האסיאטי: סקוטארי. ועל שני החופים גם יחד זרועים ופזורים כל מיני שכיות חמדה, ארמנות, היכלות, הרמוני נשים, בתי חשק, גנים ופרדסים, וכל זה שטוף בימים של אור לוהט, המיוחד לשמש המזרח, תחת שמים כחולים־עמוקים ומופז שלל צבעי זהב של ראשי המגדלים ובתי־המסגד הרבים. ואיזו רכות מיוחדת, אותה הרכות והאביביות שבאויר ארץ הקדם, מורגשת פה ביחד עם איזו נגינה מזרחית, הנשפכת באויר, כאלו קרני השמש מוציאות מתוכן גם איזו רנה ערבה, רנת המזרח הרוה תאוה וכסופים, ואיזו השתובבות של ילדות, התוקפת את הלב…

וכל כך הולמת עיר זו הדת האישלמית, אותה הדת שנולדה בערבות ערב ושמתאימה ככה אל טבע המזרח, עד שקשה לנו להאמין, כי העיר הזאת היתה בעיקר וראשונה נוצרית ונוסדה על ידי קונסטנטינוס הגדול, קיסר ביונץ ומפיץ הנצרות. כמעט שלא תצויר לנו קונסטנטינוֹפוֹל נוצרית, כמו שלא תצויר לנו פאריז מושלמנית.

קונסטנטינוֹפוֹל מחוברת משלשה חלקים ראשיים: פירה, גאלאטה וסטמבול, מלבד יתר הרובעים הרבים המפוזרים על פני שני חלקי הבוספורוס. פירה היא החלק האירופי של העיר, בה רחוֹבוֹת רחבוֹת ומפולשות, בתים בעלי דיוטות אחדות בנוים בסגנון מודרני, בתי־מסחר מפוארים. בה גם מושב הקונסולים ובאי־כח ממשלות אירופה. סטמבול היא החלק הטורקי. רחובותיה, כמו הרחובות של רוב הערים העתיקות, צרוֹת, עקומוֹת ובלי כל סדר, וגאלאטה – הישן והחדש משמשים בה בערבוביה. בסביבת גאלאטה – גשר גדול בנוי לתלפיות, הנטוי על פני “קרן הזהב”. ומי שחפץ לעמוד על אופיה של עיר זו, יעבוֹר רק פעם על פני הגשר הזה בצהרים. יפי טבעי בזה ותנועה רועשה כזו אין דוגמתם. רבבות איש ממלאים אותו תמיד, בני מדינוֹת ועמים שוֹנים מכל קצוי תבל, עשרות לשוֹנוֹת נשמעוֹת פה עד לחרישת אזנים. אירופיים לבושי הדר על־פי המודה האחרוֹנה, נשים כבודות, מטרוניתות מחצרי אירופה מקושטות בכל מיני קשוט, פרופות ורעולות, מרכבות דוֹהרות, כרכרות עפות, אוטו־מובילים, ווליסופדים ומוֹטוציקלים ביחד את בני המזרח, טורקים וערביים בעלי פנים פטריארכליים וזקנים, נשים מכוסות־הפנים ובני אלג’יר, טוניס ומצרים. וכל אלה ברובם פיסקות אדומות חבושות לראשיהם, והראשים האדומים מתנועעים וקופצים באויר ודומים לים אדום רועש. ולמרבה השאון נוספה גם ההמולה הגדולה הבאה מעבר קרן־הזהב, המלאה תרני ספינות מתנודדות ושאון הדוקים, בתי־החרושת לתקוני אניות, וכל זה נבלע בימי אור לוהט אשר לקרני השמש המשתברות בראשי התרנים, בחלקת המים המבריקה ובראשי המגדלים והמינריטות, השופעים ניצוצות אש, עד כי האדם העוֹבר נעשה שכּוֹר למראה עיניו וחש את עצמו כאלו היה שט בים זורם או נשא על כנפי סער…

בחוצות העיר שוררת ערבוביה גמורה, שאיש הבא מאירופה אינו יכול להתרגל אליה. הנה בית רם ומהודר בנוי על־פי הארכיטקטורה החדשה וסמוך לו בית קטן ישן נושן בלי תואר והדר ועל־ידו גדר־עץ ארוכה; הנה ארמון חדש ויפה ואצלו בית מרוסק למחצה העוֹמד לנפול; הנה היכל של איזה פחה ועל ידו שורה שלמה של בתי־עץ אטומי־חלוֹנוֹת, אלה הם הרמוני־הנשים, הסגורים לבל תשורן עין אדם, ופתאם – בית־קברות לנגד עיניך, בית־קברות ממש, מוקף גדר ונטוע עצים, ושאון מטיילים וצהלת ילדים משחקים עולה משם אל הרחוֹב. אנשים באים שמה להחסות בצל האילנות הענפים בצהרי הקיץ, ילדים באים לשחק ולהשתובב ומרכבות מביאות אנשים ונשים באים בימים, שבית הקברות משמש להם גן־טיול.

וערבוביה זו של ישן וחדש שוררת בכל. הנה טראם אלקטרי חדש העוֹבר את העיר לארכה ולרחבה, וכאשר אך אתה נכנס אליו, מיד נושב אל פניך רוח המזרח והשפעה האישלמית: בכל קרון יש תא מיוחד למושב הנשים, סגור ומסוגר, ואסור לו לגבר להביט אל עזרת־נשים זו. הנה רכבת אלקטרית העוֹברת בתוך מנהרה, שכלולי הכרכים המודרניים ביחד עם דרוישים מחוללים ומנהגים ישנים נושנים. ביחוד עושה רושם מוזר עטיפת הנשים. כמעט כולן לבושות שמלות שחורות רחבות בלי חן ותואר ומן שורש החוטם עד למטה מן הסנטר – צעיף שחור מכסה את הפנים ויורד למטה כזקן ארוך ושחור, ורק העינים השחורות נראות מתוך הפנים והן שוֹלחוֹת אליך מבטים־שפידים מלאי תאוה סוערה. את התמונות השחוֹרוֹת והמתנועעות האלה פוגשים בכל החוצות והרחובות והן עושות רושם כצללים חיים תועים בעולם. בשנים האחרוֹנוֹת, ביחוד מזמן הקונסטיטוציה הטורקית, נכּר איזה שנוי לטובה בתלבושת הנשים. הנה יש כבר ביניהן כאלה המרהיבות עוז בנפשן לצאת פשוט בגלוי פנים. אבל מספרן קטן מאד, כי הטורקים מביטים עוד בעין רעה על האשה שההינה לנתּק את חוט המסורת, ורוב הנשים עוד מנהג אמותיהן בידיהן. הצעירות והיפות מצאו תחבולה והן נושאות צעיפים לבנים מעשה סרג, אשר בעד החורים הרחבים רואים את כל הפנים. תחת זה הזקנוֹת והמכוערות מדקדקות מאד במצוה זו…

אחד הדברים היותר מענינים של קונסטנטינופול הוא השוק (ה“באזאר”) הנפלא, שכמעט אין דומה לו בכל ערי הקדם הגדולות לגודל וליופי. זה שריד ענקי של האמנות העתיקה וחיי המזרח בכלל. הוא מכיל בתוכו הרבה עשרות רחובות, לבירינט שלם, שאיש זר לא ימצא בו את ידיו ואת רגליו. פה משתקפים חיי המזרח בכל שפעתם ויפעתם. רחוֹבוֹת השוק צרות ועליהן פרושה תקרת־זכוכית מקומרה, משובצה מיני אבנים שונות באופן שהאור הנופל מסתנן דרכה ונעשה קלוש וחור ורב־גוָנים, ולכן שורר בו תמיד חצי־אופל. אנשים ונשים, מוכרים וקונים, סוחרים וסתם סקרנים ממלאים את הבאזאר עד אפס מקום. הרעש והשאון מחרישים אזנים. ובעצם ההמולה והרעש עובר חמור ורוכבוֹ, מרכבה דוהרת, וגדול הלחץ וגדולה ההמולה. ונוסף לזה יושבים להם בעלי המלאכה ממש בחוץ ועוֹשים את מלאכתם והחנונים יושבים להם על יד סחורותיהם ומעשנים את הנרגילה במנוחה גמורה, כאלו ישבו בתוך ביתם.

הטורקים בכלל אינם בהולים ואינם נרגזי עצבים. הם מטבעם נוחים, נעימים ואיזו אינטליגנטיות נשקפת מעיניהם השחורות ומפניהם המארכים בעלי חטמי־הנשר. לא נראתה בהם הערמה והפקחיות היתרה, הנשקפת מפני היונים והארמינים שכניהם.

תנאי החיים במטרפולין הטורקית נוחים למדי. אין מרגישים בממשלה התקיפה. החיים בה חפשים הרבה יותר מבאחת ערי אירופה הגדולות. אין בדיקות יתרות ואין עין צופיה על הזר היושב בה. אין שם גם חוקים מעיקים לבעלי דתות ואמונות זרות. סבלנות כזו קשה למצוא דוגמתה בארץ אחרת. מספר הטורקים בקונסטנטינופול הוא רק כמחצית מיתר התושבים, שברובם הם יוָנים וארמינים המחזיקים בכל חלקה טובה בכל ערי ארץ־הקדם והם הם הרוח החיה באופני המסחר, היסוד התוסס של בירה זו, שלפעמים גם פניות אחרות לנגד עיניהם… ובכל זאת כמעט שאין שמים כל מכשול לפניהם.

* * *

המקום היותר היסטורי, שממנו עולה אלינו קול הדורות, הד אלפי שנים, הוא המגרש הגדול והעתיק, הנקרא היפודרום (מקום מרוץ הסוסים) ובטורקית: אט־מיידאן. פה אנחנו מקשיבים לדפיקות העורק של העיר העתיקה והחדשה גם יחד, חשים אנו ברוח המיוחד והאויר המיוחד שלה; פה מתגלה כל עושר קורותיה ושפעת צבעיה של מטרפולין זו.

ההיפודרום גדול ורחב למדי ועדים היסטוריים לו לשלש רוחותיו. מצדו האחד עומד בית־המסגד הידוע אי־סופיה, שנבנה בתור בית־כנסיה נוצרי על־ידי קונסטנטינוס קיסר ביונץ, מעבר השני – בית־המסגד אחמדיה, המצטין בשפעת עשרו ובקברי הסולטנים אשר בו. בין שני אלה – בתי מרחצאות רומיים נחרבים למחצה, ובאמצע המגרש מתנשאים שני שרידים עתיקים של מצרים ויון, ששנות אלף כבר עברו עליהם, אחד מהם הוא האוביליסק היפה והמהודר העשוי שיש לבן של הליופוליס (עיר החרס), אשר במצרים, שנעשה עוד בשנת אלף ושש מאות לפני ספירת הנוצרים. האוביליסק עושה רושם אדיר בגדלו ובחטובו, והוא מלא ציורי כתב החרטומים. לא רחוק ממנו עומד שקוע מעט באדמה עמוד־הנחשים, שהוּבא הנה מעיר דלפיה אשר ביון ושנעשה קרוב לחמש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים לזכר נצחון גדול של היונים על הפרסים. העמוד הזה נמוך מן האוביליסק וגם ראשו חסר עליו. הוא עשוי כולו בּרונזה. ולא רחוק משני העֵדים ההיסטוריים האלה, העתיקים לימים, עומד גם עֵד אחר כהד להיסטוריה חדשה. הנה זה בארו של ווילהלם קיסר, כיור גדול וענקי לרחצה ולשתיה, שהעמד פה לכבוד ווילהלם השני לזכר בקורו בקונסטנטינופול.

אנו נכנסים אל חצר אי־סופיה, חצר גדולה ומרוחה, אשר כיור גדול עומד באמצע ומושלמנים עומדים מסביב לו ורוחצים את כפות רגליהם לפני הכנסם לבית־המסגד פנימה. על יד הפתח יושב שמש טורקי ואצלו מספר גדול של סנדלי עור לנעילת האורחים המבקרים שאינם חפצים לחלוץ את נעליהם, ובמחיר בקשיש קטן יוֹצאים גם בזה, כמו שאנחנו נוהגים לנו היתר באותם הימים המצריכים חלוץ הנעל. אנחנו באים פנימה ויראת הרוממות נופלת עלינו משפעת הצבעים והעושר אשר לנגדנו. אנו עומדים תחתינו כנטועים במסמרים מבלי יכולת להניד אבר. איזו טהרה ויראה עילאה יורדת אל נשמתנו ודבקוּת עצומה תוקפת אותנו. הרושם גדול ביחוד על־ידי־זה שאין אנו רואים כל פסל וכל תמונה וכל קול לא נשמע. דממה עמוקה שפוכה על כל. עשרות אחדות של מתפללים עומדים בשורות ישרות כשפניהם מפנים כלפי מיקה והם כורעים ומשתחוים, נופלים על פניהם עד שהמצח נוגע ברצפת הבית וקמים ממקומם וישרים וזקופים עומדים שוב בלי נוע ביראת הכבוד בשעה ששפתיהם לוחשות איזו תפלה. הפיסקות חבושות לראשם ורגליהם יחפות. הם גומרים את התפלה, נועלים את הנעלים ויוצאים בלחש ובדממה ואחרים באים על מקומם. אנחנו, בתור אירופאים, היינו מוכרחים להסיר את הכובעים. בחברתנו היו גם נשים אחדות מקושטות ומגולות הפנים ואנחנו התהלכנו באולמי הבית בשעה שהמושלמים עמדו בתפלה ואיש לא כהה בנו.

כמשתוממים היינו למראה עינינו וכמו מתוך חלום עלו לאזנינו חברי המנהל שלנו שהעיר אותנו על כל סגולות הבית הזה, ולא ידענו את נפשנו. האולמים גדולים ורחבים. החלונות נמצאים למעלה וזכוכיותיהם מגונות, והאור הנופל אל הבית מסתנן בעדן ונעשה כהה ומוזהב ועוטה את הבית סוד שיח עליוֹן ורוח עצב מרפרף. הקירות והעמודים עשוּיִם שיִש טהור. על פני אחד הכתלים נמצא מעקה גבוה מצופּה זהב – מקום מושב הסולטן ובני לויתו בבואם הנה להתפלל בכל יום ששי. מתחת לרגלים פרושים מרבדים רכים ומחצלות, שהרגלים היחפות לא תצטננה על רצפת האבן הקרה, ולכן לא נשמע קול הצועדים. במקומות אחדים על יד הכתלים עוֹמדים עמודים נמוכים וכר לישיבה סמוך להם, כאותם העמודים שבבתי המדרש שלנו. אלה הם מקומות התפלה לכתות השונות שבאיסלם. מראים לנו את יריעת מחמד, שעל־פי האגדה פרש אותה תחתיו בעמדו בתפלה. על אחד הקירות רואים עוד עקבוֹת צלבים של ימי היות הבית הזה בית־כנסיה נוצרי. במקום ידוע נמצאת האבן־המאירה, זהו גוש שיש אדמדם, אשר בשעה שהשמש שולח אליו את קרניו הוא מזהיר ונוצץ ואור מיוחד לו. בקיר שיש אחד יש חור וכאשר שמים בו את האצבע חשים איזו קרירות ומעין רטיבות. ויש חלוקי דעות בזה. הנוצרים אומרים, כי אלה הן דמעוֹת הקדושה סופיה, ששללו ממנה את בית־תפלה זה, והמחמדים אומרים: כי אלו הן דמעותיו של איזה קדוש מושלמני.

בית־המסגד אחמדיה העוֹמד מעבר השני של ההיפודרום הוד העתיקות אינו חופף עליו כמו על אי־סופיה, אבל מצטיין הוא בחיצוניותו היפה ובשפעת עשרו. שש מינריטות נפלאות מקיפות אותו. באחד מאולמיו נמצאים ארבעים עמודים עשוּיִם גרניט. הכתלים מוזהבים במקומות שונים, משובצים אבני חן ועליהם חרותים שמות קדושי האיסלם. באולם מיוחד נמצאים המון קברים של הסולטנים ובני משפחתם והם מכוסים וילונות ירוקים. חדר־המות הזה, שרק דרך שבכת ברזל אפשר לראותו, עושה רושם אדיר. הנה הוד מנוחת המות על גדולי המנצחים, שחייהם היו כל כך סוערים ומלאי חליפות ושהחרידו בשעתם את כל מושלי אירופה.

בסביבת ההיפודרום נמצאים בתי־הקאפה היותר גדולים והם מלאים תמיד מבקרים, המשחקים בדומינה, שותים קפה ומעשנים נַרגילות. כמו כן רואים שם סתם יושבי קרנות, המשתעשעים בשרשרות עץ או בורשטינה, מין שעשוע האהוב מאד לבני המזרח. וגם בחצר אי־סופיה נמצא בית־קאפה, שהטורקים מתכנסים אליו להשתעשע ולנגן בכנורות.

בימות הקיץ מלא כל המגרש הזה שפעת חיים וצהלה וביחד עם זה הנה צללי דורות עתיקים מעטפים את הככר מסביב…

ג. בשוֹרת המולדת    🔗

כעבור שני ימים הפלינה אניתנו מלשוֹן הבוספורוס ובאה אל ים השיש.

האניה החליקה על פני הים הזה כעל פני ראי מלוּטש. הגלים היו נוחים, קלים ומרפרפים ומשתפכים בהמולה נעימה. לא לחנם קראו לים זה ים־השיש: כבד הוא ואפור כמראה בדולח או שיש שחור. ובשעה שהשמש לוהטת והגלים משתברים אל גב האניה, הם מעלים קצף כחול, המתראה כגזרי שיש מנופצים.

הלילה בא והנוסעים ירדו מעל מכסה האניה אל תוך התאים השניים והשלישיים לישון את שנתם.

בבוקר העירנו קול תנודה. מהרנו לעלוֹת על המכסה ונרא, כי האניה משליכה עוגן. היתה תנועה ותנודה ורעש דברים הרגילים בשעת העמדת האניה. טעינת סחורה וּפריקתה. נוסעים יורדים מן האניה אל החוף, ואחרים באים משם ועוֹלים עליה. מחזה רגיל וידוע.

אך פתאם עמדנו כנטועים על מקומנו לקראת מחזה־טבע נהדר שנגלה לעינינו:

לשון־ים צרה, אבל במקומות אחדים רחבה מעט מן הבוספורוס, ומשני עבריה חופים נהדרים כלילי יופי, גבעות מכוסות דשא ירוק, המזדקרות אל תוך מפרץ הים. על החוף – כפר קטן, אשר משם מתקרבות אל האניה סירות שטות על פני הים, ובעלי הסירות, יונים לבושים מכנסים רחבים ונפוחים, עובדים במשוטים וצועקים בקולות גרוניים. אחדים מהם עולים על האניה ומוכרים תאנים, תפוחי זהב וגלויות מצוירות. אך מה הם כלי התותח, המונחים על אחת הגבעות, והלוע הרחב שלהם פעור? – והנה אנחנו נזכרים פתאם, כי בתוך מיצר הדרדנלים אניתנו עומדת.

הדרדנלים! כמה אניות־מלחמה נפצו אל סלעיהם! כמה דמי אדם נשפכו במקום זה! כמה קרבנות נקרבו על מזבח זה מקדמת הדורות עד ימינו אלה! עוד יותר מאלף שנה לפני המספר הנהוג נפלה פה ממשלת טרויה האגדית וכשבע מאות שנה אחרי כן היתה היללספונט (הדרדנלים של היום) גיא חזיון של מלחמות היונים. וגם במאות השנים האחרוֹנוֹת נסו ארצות גדולות, ארצות אירופה, לשלוֹח ציים אדירים ולכבוש את הרי המבצר ולא יכלו להם. איזה כח מושך למיצר־ים זה; כח מושך ודוחה זה אלפי שנים.

וכמה משאלות פוליטיות וסכסוכים דיפלומטיים קמו לרגליהם! אינו עובר יום מבלי שידובר עליהם. עמים ומדינות עומדים תמיד מזוינים ונכונים להתנפל איש על רעהו בשבילם. זוהי צומת הגידין של הדיפּלומטיה האירופאית, מרכז־העצבים של ממלכות גדולות וקטנוֹת, העוגן של שווי־המשקל האירופאי, היסוד, שעליו הושתת שלום העמים, המפתח של השלטוֹן למדינותיו בשלשת חלקי תבל.

המרכז החשוב הזה לנגד עיני עתה, והוא – יפה־נוף על חופי ים זרועים אור שמש. הנה עתה הכל פה כל כך שוקט ובוטח. אין פרץ ואין צוחה. אידיליה נהדרה. על דעת איש לא עלה אז, כי בעוד זמן־מה ומיצר־הים זה יהיה שוב למקום מערכת־קרב נוראה ורבת־דמים…

שעות מספר עמדנו פה, ואחר־כך הפליגה האניה הלאה אל ים האֶגאי הסוער, אל אותו הים, אשר לפי דברי האגדה, צוה מלך פרסי אחד ליסר אותו בשוטים על חפצו להטביע את ספינתו. ואמנם הים התחיל רועש, הגלים המו ונהימתם היתה נהימת חיות טורפות, עד כי נשקף הקצף הלבן מבין שניהן… עתה ידענו, כי סער מתחולל לבוא.

יפה

תל־אָביב: רחוב הירצל

והנה מיד רבתה התנועה על פני האניה. הקפיטן נתן אותות והמלחים רצו אנה ואנה ואותות חרדה על פניהם. כל הנוסעים מהרו אל תאיהם לעלוֹת על מטותיהם ולשכב שם עד עבור זעם. האניה התרוממה על וירדה מטה, עד אשר חשבנו, כי עוד מעט ותרד תהומה. רוב הנוסעים חלו מחלת הים. הלילה בא, ליל אופל מבשר רע. הנה נשמעו אנחות החולים מכל תאי האניה, עד אשר לבסוף נרדמו כולם על מטותיהם.

בבוקר שקט מעט הים. השמש עלה והפיץ את קרני זהרו. חלק הנוסעים עלה על המכסה לשאף אויר צח ולהתענג על הדר הטבע, ואז התקרבה האניה אל חוף איזמיר.

כאשר השליכה האניה עוגן, מהרנו וירדנו העירה. העיר היא כיתר ערי הקדם שלוה ושוקטה. רק חלק העיר הטורקי המה מרוב אדם. ה“בּאזאר” העתיק בסגנון ארץ־הקדם זמזם מרוב קונים ומוכרים, ואת החלק האירופי מלאו בתי־מסחר גדולים וחלונות־ראיה נוצצים שנמצאו על־פי רוב בידי יונים. תעינו גם ברחוֹבוֹת הצרות והעקומות, מקומות מושב ליהודים, הלא זאת היא איזמיר הידועה, שבּה נולד המשיח השקר שבתי צבי אשר הרתיח את כל העולם היהודי בשעתו, עד אשר גם בקצה ארץ פולין תעו אנשים כמוכי־ירח ברחובות וראו בחזון את הכוכב העולה על שמי המזרח.

אניתנו הגיעה אל בין איי־הארכיפילאג הנפלאים ביפים.

במשך שני ימים עברנו את מטילינה, חיוס, רודוס ועוד, האיים המקסימים ברעננותם והצודדים את עיני הנוסעים ביפים. על־פּני עברו פה נאות־דשא, הרים נשאים, מצבות עתיקות, עיי־מפּלה מתקופות היונים והרומאים ביחד עם בנינים נפלאים של הארדיכליות החדשה. ערב־רב של נוסעים עלה פה על האניה: יונים, בולגרים, טורקים, אלבנים וגם איטלקים. כל אחד בשפתו המיוחדת ובאופן הליכתו המוזרה. ואני עמדתי על המכסה, מביט אל האיים העוברים לנגד עיני וחולם את חלום ההיסטוריה הגדול של ים זה בין האיים האלה. איזו מלחמות רבות־הדמים היו פה במשך אלפי שנים! הלא על פני הים הזה ועל פני ים־התיכון הקרוב קרו מקרי ההיסטוריה היותר חשובים בתבל. פה עברו אניות־התורן של הצורים הקדמונים; פה נלחמו היונים, הפרסים, המוקדונים, הרומאים, הוויניציאנים וכו', פה נמצאה הריפובליקה השפרטנית המיוחדה במינה, פה נוצרה המיתולוגיה ופרחה האמנות והפילוסופיה היונית. ועד היום הנם האיים האלה סלע המחלקות בין עמים גדולים וקטנים…

מעט מעט קרבה האניה אל הים הגדול, הים התיכון. ונעבור את מרסינה, עיר ערבית עתיקה, ונבוֹא עד אלכסנדריטה.

בעלותנו על החוף חשבנו, כי הילולא וחינגא אצל הערביים. כל הככר הגדולה על־יד החוף והרחוֹבוֹת הסמוכות לו המוּ מרוֹב ערביים, גבהי הקוֹמה וישרי הגו, הערומים למחצה. וכל ההמון המנומר הזה היה ממלא את בתי־הקאפה המגואלים, את אכסדראות הבתים המסואבות ואת כל הרחוֹבוֹת, והם הומים ורועשים, מוחאים כף, שרים וצועקים בקולות יוצאים מן הגרון. ובראותם אותנו, וביחוד את הנשים הצעירות שהיו בין אנשי חבורתנו, התחילו רצים אלינו מכל קצות העיר, סבבו אותנו, נדחקו אלינו והמו באזנינו כדבורים בכורת. כל אחד מהם השתדל לנגוע לפחות באצבעו הקטנה בשמלת אשה, והעינים השחורות נוצצו אז מגיל פראי. הדחק והמשובה הפראית נעשו כל כך גדולים, עד אשר למרות רצוננו לבקר את העיר, שהיה לה ערך חשוב בימי קדם ועתיד מזהיר נשקף לה גם להבא – נאלצנו לעזוב אותה ולשוב אל האניה, וגם בשבתנו כבר בסירות לא פסקו הקריאות והצעקות ללוות אותנו.

רק מחוץ לעיר מצאנו, כמו נאות־דשא בתוך מדבר שממה, פנה קטנה ויפה מלאה קסם הקולטורה. זו היתה הטריטוריה של מסלת־הברזל ההדז’ית, חלק המסלה הבגדדית, ההולכת ונבנית בידי גרמנים. פנה חמה ונקיה זו טבועה בפרחים ובעצי־תומר, אדמתה מרוצפה היטב, לה בית־נתיבות קטן ומהודר, מזנון ערוך, ספות־פּליוּש רכות, כתבות טורקיות וגרמניות על הקירות.

האניה באה בלב ים התיכון. באויר השקוף החלו להראות הרי הלבנון, המכוסים שלג עולמים. רוח־ים צח נשב לעבר פנינו והביא בכנפיו את בשורת המולדת הקרובה…

ד. על פני ימים    🔗

זה עשרה ימים שאני נמצא על פני ימים ואניתי חוצה את חלקת המים ברעם ורעש, בקצף גדול ובקלוחי־מים הנהפכים לשפע רסיסי־זהב לברק קרני השמש ביום ולזרם טפות כחולות ואפורות לנגה הלבנה בלילה; זה עשרה ימים, בהפסקות קטנות, שאני נמצא בין השמים ובין המים, ואניתי, הנדה ונעה כשכור, נשאה על פני הים כגרגיר חול על כנפי רוח, אשר בכל רגע היא יכולה להטבע ולהעלם בחיק הנצח.

זה עשרה ימים שאני נמצא בחיק הטבע הפראי והקפריזי. אין עוד בעולם אנשים וארצות, גבולים ותחומים; אין מלחמות בין עם לעם, אין מקים מהומה בשל טרף שמן – טבע פראי בכל כביום הראשון לאחר בריאת העולם, כאלו נקפא הבל פי אלהים באמרו: “יהי העולם!” ונקבע בשלש הויות: שמים, מים ואויר.

ובתוך הטבע העכור אשר מסביב נעה ונדה אניתנו עם האנשים אשר עליה כאלו אין לה מקום בממלכת הנצח אשר מסביב והיא נחפזה להגיע אל איזה חוף; כאלו היא מרגישה, כי היא מפריעה פה את דומית הקדושה וממהרת להגיע אל מטרתה…

ולנו נראה כאלו זה הרבה, הרבה שנים נעתקנו מן האדמה, אין דבר אשר עוד יקשר אותנו אליה, נטולים אנו מן העולם, נשאים בחיק האין־סוף, וככה נתעה עד אין קץ.

והים שר לנו את שירו האיום והחד־גוני; ומתנודדים הגלים ומפילים עלינו שנה עם חלום, חלום ארוך וממושך כים בעצמו.

יש שאניה מלאה נוסעים עוברת לפנינו, ויהיה זה מוזר ונפלא כל כך, ונדמה, כאלו תועה האניה על פני ימים, מבלי דעת מאין, לאן ולשם איזו תכלית. איזה חלום שט מעולם רחוק ונפלא…

יש שהאניה באה אל תוך לשון־ים ואנו רואים לפעמים את החוף, מתראות אניות וסירות, מזדקר לפעמים באויר ראש מוזהב ונוצץ של מגדל או של בית־מסגד, ואז אנו מרגישים, כי איננו עוד נטולים לגמרי מן העולם, מן האדמה. אך כאשר יבוא הערב, הפורש את כנפיו האפלות על פני כל, מתחיל הים סואן וצוחק את צחוק השטן. הוא פותח אז לפנינו את לוע התופת שלו, הגלים יהמיון כהמון זאבים משחרי לטרף, והאניה משלכה בזרועות המות השחור ותהום האבדון – ויכבה קו הזהר האחרון, הבא מן האדמה, ונעתק החוף, המקשר אותנו אל העולם. חושך מסביב. ערפל עב ולח עוטה את הכל. שמים, ים ואניה נעשים גוש אפל אחד, עכור וקר, ונדמה, כי החשך הזה ישוֹר מעולם ועד עולם, כן היה תמיד ותמיד כן יהיה, בלי קו אור, בלי זיק נוצץ. אז הולך ונארג בלבבות איזה חלום רע ומבהיל. הים הומה ושר את שירת התפתּה, ולקול השירה יוצאת האניה במחול־המות על פני התהום הנוראה…

אך כאשר יבוא הבוקר, ישוב השחוק הקל לנוח על פני הים. השמש עולה מתוך נהר די נור ונושקת את הגלים, השקופים עתה ומלאים זהרורים. המים נשפכים עתה כשפך מרגליות ואבני־חן לוהטות בשלל צבעים ואש פלדות. ועיף מעבודת הלילה, מתקמט הים לכל ארכו ורחבו, נרגע לאט לאט ונותן לאניה לשוט על גבו בנחת והשקט, בשלוה ובמנוחה. גלי הים משתרעים עתה ונמשכים, מתמתחים ומתפשטים במשובה ילדותית ובהשתובבות קלה.

* * *

וגם על־גבי הטריטוֹריה הקטנה של הטבע הנע, נשאים בחיק הנצח האין־סופי, האנשים מתגלים במנהגיהם והרגליהם, מדותיהם והבדל דעותיהם. הם נפרדים לכתות ומפלגות עם לשונותיהן השונות, אליליהן, מנהגיהן והשקפות העולם שלהן. הם לקחו את הגדול, הרם והנשא ופוצצו אותו לרסיסים, את לשון־הנצח של הטבע – ללשונות זרות ומשונות. וגדולה המהומה ורבה המבוכה ואין נחת. הם הביאו אתם הנה את עפר האדמה ואינם מתנערים ממנו גם בעמדם אל מול פני התהום העמוקה.

הנה במחלקה מיוחדת ונבדלת נוסעים עולי־רגל רוסים, והם עומדים שמה כשפניהם כלפי הים ושרים שירי קודש. מרוחקים מהם, בקצה האניה השני, עומדים יהוּדים לבושי טלית ותפלין, כשפניהם פונים כלפי המזרח, והם מתפללים בצבור. הנה ערביים וטורקים עומדים בקומה זקופה, בלי נוע, פניהם כלפי מיקה והם כורעים ומשתחוים עד שמצחם נוגע ברצפת האניה. הנה איטלקים, יונים, רומנים, בּולגרים וסרבּים. ערב רב של לשונות. שליחיהם של שנים עשר עמים גדולים וקטנים נקבצו הנה על מכסה האניה, וכל אחד במהלכו המיוחד, כל אחד במנהגיו והרגליו; וכל אחד באופן עבודתו לאלהים היחיד והמיוחד. וכל התפלות והזמירות הללו מתערבות יחד לתהו־ובהו אחד, הנבלע ברעש האניה, הנשאת הלאה, הלאה.

שלשה ימים כבר עברנו: את השחור, השיש והאֶגאי, ועכשו אנו שטים על פני הרביעי: הים התיכון. שני חלקי תבל כבר עזבנו מאחורינו, ועוד מעט ונגש אל החלק השלישי. עמים וארצות עברו לפנינו כמו בחלום. הנה אנחנו עולים על מטותינו לישון בקרבת חוף של ארץ אחת ובבוקר אנחנו מתעוררים ולנגד עינינו מתראים חופי־ים של ארץ אחרת. תפלת הערב לנוצרי של איזה שכן מישנת אותנו ותפלת הבוקר לאַלה מעוררת אותנו משנתנו. ובצהרים אזנינו מקשיבות לנגון עצב ושוקט של יהודי זקן, היושב בפנה וקורא מזמורי התהלים…

ופעם לפנות ערב, כאשר השמש, כדור דם לוהט, התחיל לרדת אל תוך הים ולשלוח אלינו משם את קרניו הלוהטות כשהן עטופות דמדומים; כאשר הכל מסביב נעשה כה רך ועדין ועל הלב נחה שלות־עצב ערבה – נשמע פתאם קול אדיר של יהודים צעירים, שנסעו לארץ הקדושה ושירי ציון על שפתותיהם. לא יכול זה נשוא איזה רומיני, מיוצאי ירך הרומאים מחריבי ציון, והתחיל שר שיר רומני לאומי. וכאשר כלה את שירו, קם ערבי ממקומו והתחיל מסלסל איזו נגינה מזרחית וחד־גונית, ממושכה ומונוטונית כמדבר ערב, ואחריו – יוני צעיר בקול גרוני אדיר. ושעה ארוכה נמשכה מלחמה זו, המיוחדת במינה, מלחמת הקולות, אשר רחפו על פני הים ותעו בלי דרך באפלת הלילה…

* * *

וכמו בחלום עוברים לפנינו חופים וערים, מדינות ועמים. יש שנדמה עתה, כי הים הוא העולם האמתי, ורק מעת לעת נראה חוף שחור, מתנשאים הרים ופולחים את האויר ראשי מגדלים ומינריטות של בתי־המסגד, המפריעים בעד ההרמוניה של העולם אשר מסביב ומביאים דיסוננס במנגינת הים האדירה.

ועוברים לפנינו איים וחצי־איים, ועליהם עמים ואנשים עם מושגיהם, הרגשותיהם ותקוותיהם. כל עם והשקפת עולמו המיוחדה וכל איש מהם ועולמו הפנימי, המיוחד, וכל העולמות האלה עוברים לפנינו במהירות הקלידיסקופ, כאלו על צד האמת אין להם כל ערך לגבי התוך האמתי של החיים, לעומת היצירה הגדולה והנשגבה – הים.

והולך ונארג חלום ארוך וגדול של אנשים ועמים, ונראה כאלו אנחנו עומדים ממעל לכל אלה. אנחנו מביטים עליהם, עם כל מעשיהם והשקפותיהם, ממרום הפסגה. אנחנו נשאים בחיק הים ומביטים עליהם בבטול. הנה נראה כפעם בפעם כברת ארץ צרה הנמשכת מן החוף לתוך הים, ועליה מספר בתים ורחובות, שביניהם זוחלות ומתרוצצות בריות קטנות, הנראות למרחוק כנקודות שחורות מתנועעות. איזה ערך לכל אלה, אם מתבוננים אליהם מגובה ידוע!

והנה עוברים לפנינו חופי־ים, אשר עליהם נתרחשו מאורעות־התבל הגדולים ואשר עליהם ישבו העמים הגדולים של העולם העתיק. על פני הימים הללו שלחו הצורים הקדמונים את אניותיהם. לא רחוק מכאן טילו הפילוסופים היונים שקועים במחשבותיהם העמוקות מני תהום, והרומאים, כובשי העולם האדירים, נלחמו פה את מלחמותיהם. לא רחוק מפה חי העם היהודי הקטן בארץ הקטנה שלו, העם, אשר נתן לעמי תבל את האלהים. ולצד דרום אנחנו קרבים אל ארץ מצרים בעלת קולטורה מיוחדת במינה. ופה, על הימים האלה, זרמו לא אחת זרמי־דם גדולים ואדומים. עמים שלמים נסחפו פה בזרם המלחמות, מיליוני חיים נקטפו באבם והובאו קרבן לאלהי המלחמה הנוראים, מדינות שלמות, פרי עבודת דורות רבים, נשמדו מתחת שמי ה'. בחרב וחנית חפץ כל עם לחבק זרועות עולם ולהכניע את כל העולם, עד אשר חרב הגבורים חתּה וכל העמים, הגדולים והקטנים, הגבורים והחלשים, המנצחים והמנוצחים, ירדו מעל בימת החיים ונעלמו בתהום הנשיה…

והים עושה את מעשיו בלי לאוּת. הוא סואן והומה כאלו דבר לא קרה, כאלו מלחמות־הענקים והתגוששות העמים שנתרחשו פה אינם בעיניו אלא שחוק ילדים שלא כדאי לשים לב אליו. הוא קר ואלם ליסורי בני אדם, קלוחי הדם שנשפכו לתוכו ומיליוני החיים שנבלעו לתוך גליו אינם מזיזים אותו ממקומו. הוא נשאר קר וקופא כמו שהיה.

הנה שוקעת השמש. אדומה ולוהטת היא יורדת לתוך הים. ונגע ים אש בים־מים, עד שהכדור הלוהט מתחיל מצטנן לאט לאט וכנפי הערב מתחילות פורשות את ממשלתן. הים נעשה כבד ואפור, והגלים הומים ורועשים ביתר עז. עב שחורה וכבדה עולה מפאת הרקיע, הזרוע עוד בשוליו קרנים קלושות וגוססות, ואין יודע אם עולה היא מהים או יורדת מן הרקיע. הים, השמים והאויר מתערבים יחד והיו לגוש אחד אפל. ובתוך האפלה אשר מסביב, על פני התהום הפעורה, בין גלים זועפים והומים מורגש הד הנצח, חשים את הטבע החשוף והערום, מרגישים, כי כשאנו לעצמנו איננו אלא גרגרי ההויה. הנה בעוד רגע אפשר, כי הים יעשה לו שחוק ויבלע את אניתנו וכל אשר עליה, יבלע – ויוסיף לנהום ולהכות את גליו לאורך ולרוחב כאלו לא קרה מאום. וגם בנו מתדבק משהו של האכזריות הטבעית, של הקפּריזיות שבטבע. אין מורך בלבנו ואין פחד לנגד עינינו. גם אנחנו נעשים קרים, מאובנים, מקופלים לתוך עצמנו, מביטים ישר אל לוע התהום, אל עיני המות האורב לנו – ורוגעים ושוקטים.

ה. בשערי הארץ    🔗

(בּירוּת).

בצאתי את האניה ובהציגי את כף רגלי על אדמת בּירוּת, הרגשתי תיכף, כי בשערי המולדת רגלי עומדות; פה החלותי ראשונה להרגיש את הריח המיוחד והטעם המיוחד של ארץ ישראל. פה הנה רואים לעינים את הרי הלבנון, המתרוממים לשחקים בשי גבהם וּבצחר שלגם, אשר צורי גבנונים הולכים ונמשכים על פני ארץ הלבנון עד הגיעם לגבול ארץ־ישראל.

בית־המלון אשר אליו סרנו ללון הלילה, בעת שאניתנו עמדה על עוגנה, היה מפואר ומרווח ואולם גדול לו הנשען על עמודים וספון מקומר בטעם בני המזרח. בבואנו שמה מצאנו חבורה של צעירים וצעירות, תלמידי הקולדז' הצרפתי, יושבים ומשחקים בקלפים. השלחן היה ערוך בטוב טעם, בפירות הארץ ויינותיה המשובחים, אבל חבורת העלומים לא היתה משובחה כל עיקר. השפה שהתהלכה ביניהם היתה הצרפתית, ובבואנו נסבה תיכף השיחה על דבר הציונות וההתבוללות, והצעירים, וביחוד הצעירות, תבעו את עלבונה של זו האחרונה. הפגישה הזאת, בשערי הארץ, לא היתה בודאי נעימה לי כלל. הנה חשבתי כי כבר נפטרתי מפגע זה, פגע ההתבוללות, המשחיתה כל חלקה טובה בעמנו בארץ אשר ממנה יצאתי. והנה נפגשתי עמה שוב ובפנים עוד יותר מכוערים. כי הנה שם, בארץ פולין, מטיפים להתבוללות בעם הארץ, בפולנים, ופה, בשערי ארץ־ישראל, על אדמת סוריה, בין שפעת עמים רבים ושונים: דרוזים, סורים, ערביים, טוּרקים ונוצרים מכל המינים, מטיפים להתבוללות – בצרפתים! אכן שמים לרום וארץ לעמק ולב ישראל אין חקר…

אבל את סרח העודף הזה של הגלות השכיחנו בעל בית־המלון, יהודי בא־בשנים, שנטפל אלינו והואיל להתנצל לפנינו מה ראה על ככה לשבת פה, בשערי הארץ, ולעסוק באכסניות. לפי דבריו כבר הקריב קרבנות מחים על מזבח המולדת ודירתו פה היא רק דירת עראי, כדי לאסוף כסף ולשוב שמה. הוא היה אחד המתנחלים הראשונים במושבה חדרה, היא המושבה הידועה בבית־הקברות שלה, בחלליה הרבים שהפילה במשך שנות מספר מחמת הקדחת הצהובה ששררה בה. הוא ראה את חבריו, שאתם בא אל הארץ, מתים לעיניו ואת נחלתו לא עזב; הוא כרה קבר לאשתו ולבתו ולא מש ממקומו. הוא הרוה את האדמה לא רק בזעת אַפּיו, אלא גם בגויות אהובי נפשו. פרשה ארוכה של אסונות ופגעים, מכשולים ומפריעים, מגלת יגון נוראה רויה דם ודמע, עד אשר לבסוף כרע נפל גם הוא, חלה ואבד גם את מעט כספו, עד שהיה מוכרח לבוא הנה ולפתוח לו בית־מלון בתקוה לצבור מעט הון. אז ישוב לחדרה, שהוקדשה לו עתה קדושה כפולה: קדושת הארץ וקדושת אהובי נפשו, שמצאו בה את מנוחתם הנצחית…

ואני יושב ומקשיב אל הספורים האלה ואל מסירת־הנפש הגדולה של היהודי הצנום וקטן־הקומה הלזה, שפה אחרת ודברים אחרים מן הספורים שהייתי שומע בגולה, וחש בכל נימי נפשי, כי אכן בשערי ארץ הפלאות רגלי עומדות.

מעט מעט התחילו להתאסף צעירים וצעירות חדשים, רובם תלמידי הקולדזש האמריקני, המתקיים בבירות, וחברי האגודה הציונית דמתא, ועם בואם נכנסה הנה גם רוח אחרת משיבת נפש. השפה הצרפתית גורשה תיכף ומקומה לקחה השפה העברית החיה בהברה הספרדית המצלצלת ורוח ששון לבשה גם את האורחים: התּירים והתירות שהיו שם, ובנות ישראל היפות יצאו במחול לקול צלילי הפסנתר שיצאו מתחת ידי אחת התלמידות. ובגשתי אז אל בעל־הבית, מי שהיה אכר בחדרה, שישב בפנה בראש מורד, ראיתיו יושב בעינים רטובות מדמעות גיל.

לאחר חצות הלילה פרש לו כל אחד מן האורחים לחדרים הצדדיים לישון את שנתו. ובשכבי על מטתי והנה קול רעש נורא של מפל מים איתן עולה באזני וקול המולה כבירה של שטף זרמים. ובקרבי אל החלון – והנה הים לפני, ים התיכון, שגליו משתפכים אל עמודי בית־מלוני, העומדים בתוך הים. ולהגדיל הפלא אני רואה לפני, בלב הים ממש, בית־קאַפה ערבי, העומד גם הוא נשען על עמודים, ובו ערביים יושבים ושותים קפה ומעשנים נַרגילה. ואני לא יכולתי לגרוע עין ממראה הים אשר לפני. הנה הוא שוטף לו שם הרחק, הרחק, מלחך את עפר ארצות אירופה, אַסיה ואַפריקה, ופה הוא משתפך אל חיק היבשה בשצף קצף וברעש נורא, עד שמדמים כי עוד רגע והוא יבלע את הבית והאנשים אשר בו ולא יִוָדע כי באו אל קרבו, אבל ברגע השני – והנה גליו כבר שבים במשק קל, נרגעים ומפויסים כאלו לא קרה דבר.

ואני עומד לי על־יד החלון ועיני לא תשבענה לראות את המראה הנהדר אשר לפני. הנה שם מתוך גוש האופל קורצים אלי ונוצצים זיקים רועדים. האם הם כוכבי השמים או אורות האניות הנוסעות והעומדות על עוגנן? ואולי הם זיקי האש אשר בעיני שדי השחת ויצורי השאול אשר התקבצו הנה בבטן הים ואורבים לעוברי ימים להורידם תהומה?….

כל הלילה לא נתתי שנה לעיני וכל הלילה לא חדל הים לשיר לי את שירת הנצח שלו. הן גם לפני אלפי שנים, בעת שישבו על גדותיו הצורים, הצדונים, היונים והרומאים וכל אותו העולם העתיק והמיוחד עמד על חופיו – גם אז רעש ככה; והלא קול דכיו זה לא נפסק אף רגע מני אז עד היום ושירת החיים שפסקה כבר עלי אדמות הן לא חדלה גם היא במצולות ים, והרי הוא נושא בקרבו את הדי כל העמים שחיו עליו מן אפסי הדורות עד היום הזה…

רק לפנות בוקר, בעלות השמש מקצה האופק מתוך ענני אש וזרמי להבות אדומים, שחקו גם פני הים ונרגעו אט אט והגלים נשקו את סלעי החוף בלחש ובמשק קל. ואני נזכרתי, כי הים הזה מלחך עתה גם את עפר ארץ־ישראל וכי אני שוכב עתה למראשותי הים הגדול ולרגלי הרי הלבנון: גבולות ארץ־ישראל על פי התורה. ואז נרגע גם לבבי וכתינוק מוטל בחיק אמו נרדמתי על מטתי..

טבריה

בּית לחם

 

ב. מִן הַמּוֹלֶדֶת    🔗

א. סגֻלוֹת הארץ    🔗

בהיותי עוד בגולה, לפני אשר עשיתי דרכי לארץ־ישראל, נקטתי כלל זה בידי: כל מה שמספרים וכותבים על־דבר ארץ־ישראל, על הגדולות שנעשו שם בשנים האחרוֹנוֹת, הרבה מן ההפרזה והגוזמא יש בזה והרבה מן הפנטסיה והלך־הנפש המצוים אצל אנשי המזרח ובכלל זה גם אצלנו, שמדה זו, מדת ההתפעלות הרגעית, עוד לא פסקה מאתנו, ולכן אמרתי בלבי: תפשתי מעט – תפשתי. קויתי למצוא על כל פנים את המצע, את היסוד, אשר יתן ברבות הימים מקום לחזיונות הנהדרים ומראות־הפלאים, אשר על אדותם שמעה אזני. אבל, מודה ומתודה אני, באה המציאות וטפחה על פני. באתי, ראיתי ונוכחתי כי לחנם חשדתי חשד. באתי ללמוד ונמצאתי למוד, ולא רק את הקרקע המוכשר לגדל פרי הלולים מצאתי, אלא גם את הנצנים הראשונים של פרי הארץ, ולא רק קלפה ופרחים, אלא גם גרעינים, שמהם יצמחו חיים חדשים ורעננים, חיים טבעיים ובריאים לאחר העזובה והשממון של קרוב לאלפים שנה, וכי לאחרי בלותה כבר היתה לארץ זו עדנה.

כאשר אך הצגתי את רגלי על אדמת הארץ, הרגשתי בכל חושי את שנוי־הערכין המתהוה בארץ זו, את השיבה של בנים לגבולם ורוח העם למקורו. אלה הם הדברים המורגשים פה על כל צעד ושעל. הנה זהו אוירא דארץ־ישראל המביא בכנפיו את הבשורה הנשגבה, העוברת את הארץ לארכה ורחבה:

– תחיה, תחיה, תחיה…

הנה אתה מרגי ש את זה גם ביקיצת הטבע, ברנת האביב השפוך־קסם, בבקרים הטלולים, בצבעי השמים הנפלאים ובדממת הערבים הנסוכים שכּרון נעים וצפיה לאיזה דבר גדול שיעשה בארץ, לאיזה פלא נשגב שיצמח מאדמת פלאים זו, שכמוהו לא היה עוד בעולם.

ואת הנצנים הראשונים אתה רואה בקבוץ הגליות המתהוה לעינינו ולפנינו: הנה באים יהודים מארבע כנפות הארץ, מבּוּכריה וגרוזיה, משפות הוואָלגה והדון, מתימן ומים, מפרס וממארוקו, מארצות אירופה, אמריקה וגם מאוסטרליה. באים יהודים מדולדלים, הנושאים על שכמם את כל נטל הגלות, אשר כל גב שלהם כפוף וכל ראש שחוח, ובאים גם יהודים בני חורין; באים גם יהודים שנשבו לבין הגוים: פלשים ובידואים, יהודים שיוֹשבים בין שבטים שונים ומשונים ונעשו גם הם בעין שבטים שונים ומשונים של עם ישראל. הנה עושר של צבעים ומראות, סוחרים, עובדי אדמה וגם רועי צאן ובקר, חסידים, מקובלים ואנשי־מעשה; והנה השפה העברית הקמה לתחיה בפי נדחי־ישראל אלה, השפה העתיקה־החדשה, המושמה בפי עוללים ויונקים, שפת התנ"ך הנשמעה מעל הר וגבעה, מעל הכרמל והתבור; הנה הקומה הזקופה של המתאחזים, שרירי הגוף החזקים; הנה המרכז הרוחני הקטן המתהוה פה, שאת השפעתו כבר מרגישים בהרבה ממקצועות חיי הרוח שלנו גם בגולה; והנה האהבה העצומה ומסירות־הנפש הגדולה של הפועלים והשומרים, אלה חלוצינו, המרטיבים את אדמת המולדת בחלבם ולשדם והנכונים להקריב על מזבחה גם את חייהם – האין אלה צלילים חדשים במגלת האיכה שלנו?….

כן. חשים בכל נימי הנפש, כי הארץ הקטנה הזאת, שנתנה לעמי העולם את האלהים האחד והמיוחד, את ספר הספרים ואת חידת עם ישראל, זו החידה הגדולה שאין על עפר משלה – עוד לא הביעה את מלתה האחרונה, כי בבטן אדמתה היא מכינה לנו איזו הפתעה חדשה שכל עמי העולם יעמדו משתאים למראה.

מי אשר עינים לו לראות ולב להרגיש, הוא יחוש את פעמי התחיה הזאת, ההולכות וקרבות, את צעדי השנוי הגדול, ההולכים ובאים לקראתנו. לא במקרה שגשגו פה שלש הדתות היותר מתהלכות בעולם ולא על־פי מקרה פרחו פה המסתורין של הקבלה עם הצמאון שאינו־פוסק והעריגה העצומה לשכינה הקדושה, כי אמנם איזה כח אדיר טמון פה ובאחד הימים יתפרץ הכח הזה ויבשר לכל באי־עולם:

– עם ישראל דורך שוב על במתי העולם!…

אכן סגולות־רוח ענקיות גלומות עוד באדמת ארץ זו, והן מחכות לגואלי האדמה, לאלה שנתקו ממנה בחזקת היד, כי עוד ישובו ויבעלוה ויחשיפו את ברק אורה לעיני כל העמים.

כן. נפלאות עוד תעשינה בארץ!…

ב. עברית    🔗

הנה יושבת לפני (ביום הראשון לבואי לארץ־ישראל) העלמה הרעננה והיפה בעיניה הצוחקות ובגומות־החן שבלחייה, והיא עושה את כל אותם מיני החן והעויות הצחוק, כל אותם הלהטים באופן דבורה ובתנועות־אבריה, המיוחדים לבנות חוה בשעה שהן חפצות ל“השפיע” על איזה איש או למצוא חן בעיניו. היא ממלאה את הסביבה בחן־קוקטיות ובנעימות גרציוזית ומפטפטת פטפוט נעים ויפה על ענינים שונים, באופן שהעיקר חסר תמיד מן הדבור, ועוברת בקלות מיוחדה מענין לענין ומנושא לנושא. ואני, הגבר העני, נמצא כולי תחת השפעת דבּוּרה ושוכח עוֹלם ומלואו. אבל בשעה שהפסיקה הפסקה קטנה, התאוששתי רגע – והנה, אל אלהים גדולים! מה אזני שומעות? הלא כל הפטפוט הזה הוא בעברית חיה ושוטפת, ואותה הקוקטיות ואותו החן הנקבי המיוחד ואותו מבול־המלים השוטף כגשם־אביבי ביום חם בהיר – הכל בעברית, אותה השפה אשר בגלות כותבים בה דברים שונים או מגמגמים בה או צועקים בה, והצד השוה שבכל אלה, שבכולם אין טבעיות ואין רעננות ואין לחלוחית של דבור טבעי חי, היוצא מן הלב, או גם שמכסה על רגשות הלב.

ביום המחרת קרה לי המקרה להיות במושבה בגליל התחתון, ובשבתי באכסניה נכנס שמה כושי שחור בעל פנים מבהיקים בשחרוריותם, שפתים עבות וגסות וחוטם שטוח ורחב, כושי כהלכתו, בכל פרטיו ודקדוקיו. עיני ננעצו, בלי משים, בכושי זה, בברק פניו השחורים ובהבהקת שניו הלבנות – והנה, אל אלהים! מתוך לובן השנים האלה יוצאות מלים עבריות חזקות וגרמיות, כבדות וקשות כדרבונות, אבל מלים עבריות ממש ובמבטא הספרדי המצלצל. וכאשר הבעתי את התפלאותי לאכסנאי, ספר לי, כי הערבי־הכושי הזה משמש בתור משרת אצל רופא המושבה ומפי בני הבית סגל לו את הדבור העברי. והאכסנאי הוסיף, שלא אחד הוא בין הערביים המדברים עברית.

בינתים היתה לי ההזדמנות לשמוע פטפוטי ילדות נעימים, פטפוטים מגומגמים עם כל החן הילדותי ושבושי הלשון של הילדות, משחקי ילדים וזמירות נאות, דבור עברי סריוזי של אגרונומים, פועלים עובדי־אדמה ומורי בתי־הספר, שקראו בעברית חיה ומדויקת שמות לכל הצמחים, הפרחים והירקות שבגני המושבות ולמושגים מופשטים של פסיחולוגיה ופדגוגיה, וגם – קללות גסות של תימנית על חשבון בעלה, שחשב לקחת לו אשה על אשתו.

ואז נתבררה לי הלכה גדולה, כי אמנם קמה השפה העברית לתחיה. וזהו אחד החזיונות הנהדרים שבתבל, אחד מפלאי העולם שאין לו סמוכין בהיסטוריה ויסוד בחזיונות הטבע, כי עם שזנח את שפתו זה כאלפּים שנה ושגם בשבתו עוד על אדמתו לא הוקיר אותה בדבור ובקלות מפליאה המיר אותה בשפה בלולה של עברית־ארמית־יונית, האבן הזאת שלא היתה בימים ההם אבן השתיה לרוח העם – היתה עתה לראש פנה בעבודת התחיה שלנו, כי ביחד את יקיצת האדמה לחיים חדשים קמו לתחיה גם כל גידולי הקרקע, ובכלל זה גם השפה. אין כלל מן ההפרזה והגוזמא בדברים על־דבר החוט המשולש של התחיה: הארץ, העם והשפה. אמנם כן הוא. בשלשת אלה אנו רואים תחיה והתחדשות וכל אחד קשור בשני עד לבלי הפרד ביניהם.

אמנם אין לכחד, כי גם במקצוע תחיית הלשון לא הגענו עוד לידי שלמות, כמו שמחייב טבע הענין. עוד שומעים בחוצות ירושלים וגם כמעט בכל המושבות את השפה היהודית וגם את הרוסית, הצרפתית והערבית. אבל דיה גם סקירה קלה למען הוָכח, כי כל אלה הנן רק שפות של תקופת־המעבר, אבל מי שחפץ לחיות ולהשתקע בארץ, הוא מוכרח לדעת את השפה העברית, כי מבלעדיה לא ימצא את ידיו ואת רגליו, והיא לו שאלת הקיום במובן הרחב של מלה זו. והלא היסוד כבר הונח. הדור החדש שלנו, הדור הזה, שאינו יודע כבר את השניות והחצאיות של יהודי הגולה, את הפסיחולוגיה של יהודי באהל ואדם בחוץ, שאת השפה העברית ספג לקרבו מקדמת נעוריו או גם ביחד את חלב־האֵם – הדור הזה, אלה היהודים החדשים שהשפעתם גם על חיי הגולה תהיה בעתיד כל־כך גדולה, עד שאי־אפשר לנו גם לצייר איזו תכונה תקבל השפעה זו, הם יחייבו גם את המהגרים החדשים (שאנחנו מקוים, כי בוא יבואו במספר רב) לסגל להם שפה זו. והעיקר, האהבה הגדולה ומסירת־הנפש העצומה של אלה וגם של יוצאי הגולה, הפועלים והמורים. ידרשו להם רבים את הדבר הזה לגנאי, אבל אני בטוח, כי קשיות־עורף זו וה“עקשנות היהודית”, שרק על ידה אנו מתקיימים בתור עם עד היום הזה, תראה נפלאות גם במקצוע זה.

ועוד ערובה אחת יש לקיום הדבור העברי, והיא: הקבוץ של יהודי ארצות שונות בארץ זו. היהודים הבאים הנה מארבע כנפות העולם, שמדברים בשפות שונות, הלא מן ההכרח שימצאו את אותה האֶספּרנטה שתחבר אותם ושתעשה לאפשר, כי יבואו בדברים איש את רעהו. ואין כל ספק, כי אֶספּרנטה זו מוכרחת להיות העברית, כי כמעט שאין לה מתחרה באחת מן הלשונות המתהלכות בארץ, ובכלל זה גם הלשון הערבית, אף שהשפעתה של זו האחרונה גדולה על הדור הצעיר.

וטוב עשו חלוצי־התחיה הראשונים, שקבעו לדורות את המבטא הספרדי. כי כל כך מתאים הוא לכל מה שהעין רואה מסביב, עד שאי־אפשר לצייר לנו עברית אחרת. צלצול לו ונעימות מיוחדת למבטא זה, ועוז לו וברק, ויפעה מזרחית לו והוא מתאים ככה אל טבע ארץ הקדם.

ג. התבּוֹללוּת    🔗

אל נא תבהלו בראותכם את השם “התבוללות” בראש הפרק הזה מחיי המולדת. המפלצת הזאת לא מצאה בארץ־ישראל את קרקע־גידולה, אף שאין להכחיש כי שמץ מאבק־גולה זה נדבק גם בה, ביחוד, בין המתישבים הראשונים שהושפעו מן האפטרופסות הידועה. ואולם כונתי בזה על־דבר התבוללות ממין אחר לגמרי, התבוללות יהודים ביהודים.

וגם זה מפלאי הארץ!

זוהי עובדה גלויה, כי יהודי ארצות שונות לא רק שמתרחקים זה מזה, אלא גם יש נגודים ביניהם. ידועים הם היחסים של יהודי פולין ליהודי ליטא, ושל שניהם – ליהודי גליציה, ומה־גם של יהודי ארצות מערב־אירופּה בנוגע ליהודי פולין ורוסיה. ולולא הצרות הכלליות, המקשרות את ה“אחים לצרה” בכל ארצות פזוריהם, מי יודע אם לא היו מתבדלים כליל, ביחוד בשעה שיש צורך להבליט את הפטריוטיות. ולא רק בנוגע למקום־מגורם והשפה המוּשמה בפיהם הפרידה הגלות בין אחים, אלא השפיעה לרעה גם על תכונת־נפשם ומהות־נשמתם, ובמדה ידועה גם על קלסתר־פניהם וחזותם החיצונית. יש כבר מקומות באירופה אשר קשה להכיר בחוץ אם האיש הוא בן העם העברי. הרבה האקלים עושה, הרבה ההשפעה ההדדית, החיצונית כמו הפנימית, עושה. כי הנה, אם אמנם במשך תקופות רבות באו על־ידי השמדות והמרה מדעת או מאונס זרמי דם ישראל אל תוך עורקי עמים אחרים, שעד היום עודם תוססים בגויותיהם ומראים את פעולתם במקצועות רבים בחיים ובספרות, הנה מאידך גיסא, אמנם במדה קטנה יותר, הורקו גם מהם אלינו הרבה טפות דם, וסימני הגזע מתחילים מתטשטשים בהרבה ארצות אירופה. ואולם בארץ־ישראל הולך ומתהוה, הולך ונוצר שוב גזע עברי טהור, עם עברי אחד. הנה אנו רואים בארץ־ישראל פּרוצס של התבוללות יהודים ביהודים.

וטבעי הוא הדבר וחיי הארץ דורשים התבוללות זו, וזאת לנו לערובה, כי החזיון המשמח הזה יתפתח ויתרחב ככל מה שיתרבה מספר העולים והמתנחלים בארץ. ארץ־ישראל היא כבר היום מקום קבוץ־גליות בזעיר־אַנפּין, כי הנה באים יהודים מתימן, מערב ומסוריה, שאצלם נשמרו עוד במדה מרובה מאד תכונות עמנו העתיק, חלק רב מהמדות של הטפוס העברי הטהור, וגם השפה העברית החיה. הנה יהודי בוכריה, גרוזיה וארמניה בעלי גופים מוצקים וחסונים, הנה יהודים ספרדים, בעלי הדרת־פנים ותכונת־נפש אריסטוקרטית, הנה יהודי רוסיה ופולין, יהודים מדולדלים, אבל מלאי רוח וריח תורה, והנה יהודי ארצות מערב־אירופּה, שספגו אל קרבם את הקולטורה האירופית, וכל מיני הטפוסים האלה משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה מדעת ושלא מדעת. מקודם מתחילה התבוללות חיצונית, חלופי הקנינים הרוחניים, המנהגים, הלשון, האפנה, ההלוך וכו', ואחרי־כך באה גם התבוללות פנימית, התבוללות של דם ומוח. מתחתּנים ספרדים באשכנזים, תימנים ביוצאי רוסיה־פולין וכיוצא באלה. וכל אחד מן הטפוסים האלה יש לו איזה דבר משלו, מדגרמיה, להביא אותו אל תוך הגוף הכללי, ומן המזיגה הזאת של מין במינו יצא לנו ברבות הימים דור חדש ורענן, דור חסון ובריא, דור שלם בחומר וברוח, בגוף ובנפש, דור היונק ממקורות עברים עתיקים וממקורות הקולטורה החדשים, דור עברי אמתי, שיהיה בו מיפיפותו של יפת ומגזע שם.

ועוד זאת. בארץ־ישראל נמצא עוד, לאשרנו, שריד עתיק מהעברים הקדמונים, הם בני הכפר פקיעין שבגליל העליון, שכל החוקרים מסכימים פה אחד, כי הם יוצאי ירך אבותינו, שעל־פי מקרה לא עזבו את הארץ עד היום הזה, והם ממשיכים באופן כזה את חוט ההיסטוריה, את שלשלת הזהב של דורות הנביאים, המכבים, הקנאים והתנאים. כאלו הועידה אותם ההשגחה שיעמדו עד עת קץ, עת קבוץ נדחי ישראל, לחיות למשמרת ולפליטה גדולה, ובכדי להכיר על־ידם את תכונות אבותינו הקדמונים. יהודי פקיעין אלה מצטיינים לטוב במבנה־גום החטוב והיפה, בקומתם הזקופה, בברק העינים הלוהטות והשחורות, אֶקסמפּלרים נפלאים וחיים של העם היותר עתיק שבעולם החי כיום, שלא נטשטשה צורתם ולא השפעו מהשפעות זרות, מלבד אולי מהשפעה חיצונה של הערבים.

ובהיותי בארץ־ישראל סחו לי אחדים מפועלינו, אלה הגבורים חלוצי התחיה שלנו, כי הם רוצים להתחתן בבנות פקיעין, בנות העברים הקדמונים. באופן זה יכניסו אל האברים המדולדלים של יהודי הגולה את דם העברים החפשים הקדמונים ובאופן זה ימשיכו את החוט ההיסטורי. אמנם הרעיון הזה מוצא לו מכשולים על דרכו בגלל השנוי בתכונת־הנפש ובאי־האמון מצד בני פקיעין הפרימיטיביים ליהודי אירופּה, אבל סוף סוף יגיעו אל מטרתם. ואז גדול יהיה הנס הזה מנס קיום שבט בנימין בתקופת פלגש בגבעה על־ידי מחולות בכרמים, שאז נתקיים על־ידי זה רק שבט מישראל וכיום ישתמר הגזע העברי בעצמו והענפים החדשים יינקו משרשם ומליח מקורם העתיק…

ד. אל הירדן    🔗

כאשר אך דרכה כף רגלי על אדמת הארץ תקפו אותי געגועים עזים לראות עד מהרה את הירדן.

ואף שידעתי היטב, כי הוא אך נהר צר, צר הרבה מן נהר הוַיכסל, למשל, לא רפתה בכל זאת תשוקתי העצומה למשוֹך אותי אליו למען אֶראה אותו בעיני. לזכר שמו לבד כבר רעד איזה מיתר בלבי, כאשר ירעדו מיתרי הלב לזכר אִשה אהובה, אשר עוד מעט ונזכה לראותה. מבלי חשוב הרבה שמתי מיד את פעמי אליו.

עליתי אל מרכבת מסלת־הברזל, ההולכת מחיפה לצמח, ומשם עשיתי את דרכי רגלי עד בואי אל החוה דגניה אשר בעבר הירדן מזרחה, במקום אשר הירדן יוצא מן הכנרת, וכמו לפתע פתאם נצנץ לפני עיני ראי מי־הירדן, השטוף אור חמה מבהיקה, ואני נשארתי על מקומי כמוקסם. הירדן! הירדן! מלמלו שפתי מבלי משים, ואיזה זרם חם עבר בכל יצורי גוי, רטט קדושה אחזני וכל קרבי מלאו איזו שמחת־ילדות; ואלמלא הייתי מתבּיש לפני חברי־לתיור, הייתי מרקד מרוב שמחה וצוהל מלב מלא על גדותיו. בלבבי עברה אז המחשבה: אם כן – הלא יש פּתרון לחלומות־פלא והם לא רק שוא ידברון…

היה בוקר אביב. השמש בערה והרתיחה את הדם בעורקים. האויר היה רוה־בשמים ומצונן מעט מגלי הכנרת. הכל היה טבוע בים אורה ומופז מנוגה השמש. מרחוק היוּ נראים הבתים הקטנים והנאים של דגניה, המכוסים גגות־רעפים אדומים, וגני הירקות המשתרעים סביבה.

יד אבשלום

מערת המכפלה

וכאשר קרבתי אל הירדן, נשארתי עומד על עמדי כנטוע במסמרים, מבלי יכולת לזוז ממקומי. עמדתי והבטתי אל רצועת־המים היוצאת מן הכנרת והולכת ומשתלשלת הלאה, הלאה עד לדרוֹם; השקפתי על פני חלקת מימיו המזהירה, שהבריקה לנוגה השמש, ולא האמנתי למראה עיני: האמנם את הירדן עיני רוֹאוֹת? האין זה חלוֹם נאה אשר עוד מעט ואני אקוץ משנתי ואראה את עצמי שוכב בפאת מטה? אבל לא. הלא עיני הרואות! הנה זאת אמת לאמתה. ובמוחי פורצים הרעיוֹנוֹת איש אחרי אחיו ואני רואה לנגד עיני רוחי את החדר בעירתי הקטנה כאשר אנחנו, התלמידים, לומדים ביום הששי בצהרי הקיץ בספר יהושע את המסופר שם, כי בעבור בני ישראל את הירדן לכבוש את יריחו הקימו מתוך הירדן שתים עשרה אבנים גדולות, שהנן שם עד היום הזה… ויתר הספורים והאגדות הקשורים בנהר זה אשר שמו נחרת ככה בלב העם. וכל כך נפלא הדבר וכמעט לא־יאומן, שהילד אשר למד אז בחדר וחשב, כי הירדן נמצא שם הרחק, הרחק, מעבר להרי־חושך, מן הסמבטיון והלאה, ואפשר כי אינו עוד במציאות כלל והוא מתקיים רק בחומש – כי הילד הזה עומד עתה ומביט בעיני בשר אל הנהר הזה… ושוב נדמה לי, כי הירדן הוא מיוּדעי משכבר הימים; הלא הוא חי בי ובכל מהותי מן היום אשר החלותי לקרא אב ואם; הוא קשור אל נפשי ומשוזר בכל נימי נשמתי כאמי יולדתי ובלעדיו לא הייתי מה שהנני… והרי אני שב עכשו אל מכירי הישן הלזה, שב אל מקורי ואל צור מחצבתי…

ובעמדי כה שקוע ברעיוֹנות, בא שט לקראתי מעבר הנהר השני ערבי צעיר, ומציע לפני לנסוע בסירתו לעבר הירדן המערבי. הוא מעורר אותי ממחשבותי ואני מתבוֹנן מסביב כמקיץ מתוך חלום. אני מסכים, כמובן, להצעתו רק למען היות נשא על פני גלי הירדן. ומבלי חשוב הרבה קפצתי לתוך הסירה.

בהמצאי בתוך הסירה ובהרגישי את עצמי מטולטל על פני הגלים הוצאתי, מבלי משים, את שעוני הקטן מתוך צלחת בגדי והבטתי אל מספר השעה כדי לדעת בדיוק באיזו שעה עברתי את הירדן. ומבלי משים אני לוקח את מקלי ותוקע אותו עמוק עמוק לתוך מצולות הנהר ועל ראשי עוֹלה זכר הפסוק: “כי במקלי עברתי את הירדן הזה”. בלבי. אף פרחה אז מחשבה כזו, כי אלמלי היתה הסירה נהפכת על פיה ואני הייתי טובע במים לא הייתי מצטער כלל: הלא אין זה נהר פשוט, הלא זהו הירדן!…

חופי הנהר לארכו זרועים עשבים, קנים ועלים, המגיעים בגבהם עד לטבור הגוף. כל הסביבה עודנה פראית למחצה. מורגש, כי זה הרבה מאות בשנים לא היה פה ישוב של בני אדם. הכל מסביב עודנו כה פרימיטיבי ומלא שממון. – אני נפרדתי מחברי ותעיתי יחידי בין העשבים וצמחי השדה הרטובים מטל ומליח המים. בכל אשר העין מביטה נראים רק שדות בלתי־נחרשים, מכוסים קוצים ואבנים. כל נפש חיה לא נראית. הדומיה כה עמוקה עד אשר שומעים את קול זמזום הזבובים והלמות הלב. וכה מסוגל הוא המקום לחשבון־הנפש, להתפשטות הגשמיות וההתעמקות בעוֹלמות העליוֹנים. ואני מרגיש אז עד כמה היה המקום הזה מתאים לכל אותם החולמים וההוזים, האסיים, טובלי־שחרית, האביוֹנים ושאר מיני הכתות הדתיות, שקמו בסוף ימי הבית השני, להתבוֹדד פה ולהקשיב לקול ה' המתהלך פה על הארץ, להתפשט מהבלי העולם הזה ולהתיחד עם האין־סוף. והלא גם זה ימים לא רבים, אך לפני מאה וחמשים שנה, התעמקו עוד פה במחשבוֹתיהם, המחבקות זרועות עוֹלם, המלאות הזיה ודמיוֹן – המקובלים האחרוֹנים והחסידים הראשונים.

בלכתי כה שקוע במחשבותי אני רואה, כי שטים לקראתי על פני סירות קטנות אנשים בעלי פנים מארכים ועינים שחוֹרוֹת בוֹערוֹת. ונדמה לי כאלו אני רואה עתה לפנַי את היהודים שחיו פה לפני אלפים שנה ומלאו את הארץ הזאת. אבל בקרבם אלי ובראותי את פאותיהם המסולסלות, נוכחתי לדעת, כי הם יהודים תימנים פועלי החוה דגניה, אשר לאחר עבוֹדתם הם שבים לעבר הירדן מערבה, מקום שם בתיהם עם בני ביתם, ואינם חפצים בשום אופן לשבת בחוה, הנמצאת בעבר הירדן מזרחה, שלפי דבריהם לא נתקדש בקדושת הארץ.

לא רחוק מכאן נמצאים שרידי גשר־אבנים עתיק, שהיה נטוי על פני הנהר, ועוֹד שרידי חרבות עתיקות. וכה קרובה ללבך היא הקפיצה הגדולה של מאות דורות ואלפי שנים בשעה שאתה רואה את כל זה בעיניך. מרחק הזמן אובד את ערכו פה, על שפת הירדן…

ה. יְהוּדִים מְשֻׁנִּים    🔗

בארץ ישראל, במקום שמתהוה קבוץ גליות – התוַדענו בשנים האחרוֹנוֹת לטפוסים יהודים משונים, שעד עתה היתה ידיעתנו על אדותם די מעורפלת.

מלבד יהודי המזרח בכלל, שחייהם ידועים לנו פחות או יותר, התודענו פה לטפוסים של יהודים שהיו ידועים לנו רק מעט או לא ידועים לנו כלל, והם: התימנים, בני פקיעין, הפלשים, יהודים בידואים, וגם יהודים למחצה – השומרונים והגרים מבני רוסיה.

על־דבר התימנים כתבו הרבה בימים האחרונים. בהם נשתמרו הרבה מהמדות, המנהגים ואופן החיים של אבוֹתינו יושבי ארץ־ישראל. גרמה לזה הסביבה של הערביים, שהיהודים לא יכלוּ להתבולל בהם, יען הרגישו כי עולים הם עליהם בתרבותם, וגם מפני שהם דרים בתוך עם שחייו היום דומים באיזו מדה לחיי אבוֹתינו בשבתם על אדמתם. התימנים לא השפעו מאחרים ונשארו כמעט בטהרתם ובצביונם הישראלי, אם לא נחשב את חלאת הגלות שדבקה בהם במדה מרובה בגלל ענויי־הגוף והנפש שסבלו משכניהם הפראים. עלית התימנים לארץ־ישראל – הוא פרק שלם ומענין בפני עצמו, שגרם לזה אחד מבני הישוב החדש, הפועל וורשבסקי, שעלה לתימן בתור משולח ירושלמי, סכן את נפשו ממש וכתת את רגליו במשך חדשים שלמים מעיר לעיר ומכפר לכפר ודרש בבתי־המדרש על־דבר ימות המשיח הממשמשים ובאים ועל הגאולה הקרוֹבה, ואז החלה ההגרה של התימנים שלא פוסקת עד היום, כי בהשתוות לחייהם הבזוים והשפלים בארץ מולדתם בין הערביים החשוכים – החיים בארץ־ישראל הם בעיניהם חיי גן־עדן. ואין כלל אמת־מדה למוד בה את התועלת הגדולה שהם יביאו לישוב כאשר יגדל מספרם בארץ. זהו היסוד היותר מתאים להישוב בתור פועלים ועוֹבדי אדמה.

היהודים הפלשים לא נגלו אמנם בארץ־ישראל, אלא בביתם ובארצם, ארץ אפריקה, על־ידי התייר הנודע ד“ר פייטלוביץ, אבל אין כל ספק, כי ארץ־ישראל השפיעה עליהם הרבה, להחזירם תחת כנפי היהדות ולעשותם לאברים בריאים בגוף האומה הישראלית. שני החניכים שנשלחו לירושלים להתחנך במוסדות החנוּך אשר שם מטעם חברה מיוחדת שנוסדה לתכלית זו באיטליה בהשתדלות הד”ר מרגליות מפלורנציה – ישפיעו הרבה לטובה בשובם לארצם ובפתחם שם בתי־ספר בעד אחיהם, שיתחנכו ברוח עברי כפי התורה שקבלו בארץ־ישראל.

על־דבר יהודי פקיעין (תקוע) כבר דבּרתּי באחד הפרקים הקודמים. אלה הם אכסמפלרים נפלאים של העם העברי הקדמון והם מחכים עוד לגואלים, לחוקרים, שיחקרו את חייהם מכל צד. גם חיי הגרים יוֹצאי רוסיה הפנימית, המפוזרים בהרבה ממושבוֹת הגליל ויהודה – עוד לא נחקרו היטב. מפליאים אותנו בקיומם הם גם השומרונים יושבי שכם, אלה האברים המדולדלים שבגוף האומה העברית, שאף שהורחקו בזרוע מהסתפח בנחלת ה' בארץ, בכל זאת לא עזבו אותה עד היום הזה; אלה הם המוהיקנים האחרוֹנים בני גזע מעורב מזמן האשורים, שבלבלו את העוֹלם העתיק; אלה הן הנפשות הטרגיות, המתנשאות עוד לאמר, כי הם הם זרע אברהם, יצחק ויעקב וכי הם העם העברי האמתי.

תחת זה על דבר השבט היהודי המוזר, הנודד בערבות ארם־נהרים כבידואים שכניהם – כמעט שלא נכתב עוד כלום ולשמם כמעט שאין זכר בקרבנו. ועל אדותם אני חפץ לספר בזה מקרה אחד שקרה לי בנסיעתי בארץ־ישראל. המקרה הזה יתן לנו מושג קטן מחיי אחינו אלה.

באחת ממושבות הגליל התוַדעתי אל אחד היהודים האלה. זה היה עלם גבה־קומה, חסון כאלון, בעל עינים שחורות, חודרות ונוצצות, ובמהלכו, מנהגיו ואופן חייו ומלבושיו היה כולו דומה להבידואים הערביים, מבלי להבדיל ביניהם, ורק בשפתו העברית היה נבדל מהם.

לפי דבריו נמצאים עוד עד היום הזה על גדות נהר פרת בארם־נהרים העתיקה, ערש המין האנושי וגן־עֵדן התחתון, שבטים בודדים של יהודים בידואים, הנודדים ממקום למקום עם עדרי מקניהם הרבים ושוכנים באהלים כאבוֹתיהם העברים מלפני ארבעת אלפים שנה וכבידואים הערביים היום. בשפה עברית צחה ספר לי, כי שבטו הוא כבעל שש מאות משפחוֹת, הנודדות על פני גדות הפרת והלוקחות אִתּן בנדודיהן הרבים גם – “חכמים” ללמד את ילדיהן דעת תורה, וגם בתי־מדרש מטולטלים לתפלה יש אתן. שפת בני השבטים האלה היא ערבית, אבל רובם יודעים גם עברית. הם נושאים להם נשים אחדות וחיים בשלום עם שכניהם הערביים. המספר בעצמו הוא ממשפחת בידואים עשירה, שיש לה הרבה צאן ובקר, ורק במקרה היה מוכרח לעזוב את אהל אבותיו העשירים, לבוא ארצה־ישראל ולהיות לשומר באחת המושבות.

והמעשה שהיה כך היה:

אביו הלוה כסף לאחד השיכים, אבל זה האחרון לא אבה לשלם את החוב. פעם פגשהו ונשה בו את חוב אביו, אבל תחת לפרוע או להתנצל לפניו, כונן למולו את קנה־רובהו שהיה תלוי על שכמו. וזה עורר בו את חמתו במדה כזו, אשר לא יכול לעצור ברוחו והרג אותו תחתיו. אולם מיראתו את גואלי הדם ברח על נפשו המשקה. אמנם שם נפל בידי הבולשת, אבל באורח־פלא נמלט מידה ובא ארצה־ישראל.

ונפלא היה לראות באיזה שויון־נפש דבר על־אודות הרצח, כאלו היה מספר איזה ספור המעשה שאינו נוגע בו כלל; באיזו פשטות ובטחון גמר את ספורו:

– קמתי עליו והרגתיו!

“הרגתיו” – ולא כלום. כאלו אחר היה הרוצח ולא הוא, וכאלו הנרצח לא היה בעל נפש חיה.

הרבה ספר לי מחיי בני שבטו הבידואים בלכתנו פעם בערב לשוח בין הרי הגליל. ואני לא יכולתי להפרד ממנו, מן העלם החסון הזה, שנשאר עוד בו במדה מרובה כל כך הליח של גזע רענן והשקפת־העולם הבלתי־אמצעית של העברי הקדמון, ואָזני לא נמלאו משמוע את שפתו העברית הצחה והשוטפת, שנבעה מפיו כמו ממעין בדולח זך ושנשמעה בדמי הערב כבת־קול רחוקה מאיזה עולם־פלא מעולף סודות…

ו. עַל הַכַּרְמֶל    🔗

רגלינו עומדות על הכרמל…

דממה עמוקה מסביב. האויר קריר וספוג קולות ענוגים, המשמיעים את הדם מעל פסגת ההר.

האם עולים הקולות האלה ובאים שמה מגלי הים המתדפקים בסלעים שעל־יד החוף, או קולות פנימיים הם, שהיו גנוזים עד עתה בתוך חדרי־הלב ופרצו לצאת בשעה שראיתי לפני את הדר הכרמל?

ברדתנו, אני ואחוזת מרעי, מן האניה אל חוף חיפה, עלינו תיכף עליו.

– האח! הכרמל! – התפרצה קריאה מפינו. הנה ההר אשר שמו צלצל תמיד באזנינו רק בתור מליצה ושמו נלוה תמיד אל השרון – האם באמת אותו ההר, הממלא דפים רבים בהיסטוריה שלנו, עינינו רואות? ומבלי חשוב הרבה ורגלינו צועדות עליו.

שכרנו לנו מרכבה, אשר הובילה אותנו דרך כביש מתוקן עשוי לדבר, המתפתל ועולה מסביב להר ומגיע עד לראשו.

שעוֹת רבוֹת בלינו עליו. בקרנו את מנזריו, את בתי־התפלה לבני דתות שוֹנוֹת, אשר עליו, באחדים מהם ראינו הרבה עתיקות ההר. ראינו גם את הבתים והגנים הממלאים אותו. טפסנו על אבנים וסלעים, חדרנו לתוך עבי יעריו הגדולים, אשר על רוכסיו, סבבנוהו לכל עבריו, עד אשר באנו אל ראשו.

ופה נראה לפנינו אחד המראות היותר יפים אשר בארץ. מצד אחד הים הגדול, ים התיכון, אשר חלקת מימיו נוצצת לעומת קרני השמש וגליו משתפכים ומלחכים את רגלי ההר, ומצד שני – יפה־נוף של מרבדים צבעוֹנים, ומאחוריהם גבנוני הרים עטופי ערפל דק, ומביניהם מבריקה הכנרת ומתפתל הקישון הצר כנחש עקלתון ועמק יזרעאל משתרע בכל יפיוֹ והדרו. למטה במורד נראה בנין הטכניקום, האחוזה הקטנה והיחידה שנפלה לנו לנחלה מכל אדמת ההר, ומלמעלה שולחת השמש את קרניה החודרות אל האויר הבהיר, אויך ארץ־ישראל השקוף, וכל הסביבה טובלת בים־זוהר.

על ראש ההר ממש נמצא בנין יפה, המשמש פנסיון ובית־מרפא לחולי הריאה. יצא אלינו גרמני זקן, המפקח על הבנין הזה, וספר לנו את טיב הבית והקורות אותו. לפי דבריו, בא הנה לפני שנים רבוֹת מליפסיאה כחולה מסוכן, ואויר ההר החלים אותו ממחלת־הריאה שלו. הוא נהל אותנו והראנו את כל השכלולים המודרניים של הפנסיון, את הצמחים השונים, שאדמת ההר עשירה בהם, את הבורות ואת צנורות־המים, ספר לנו תולדות כל המנזרים, הנמצאים על ההר, על־דבר מערת־אליהו, הנמצאה לא־הרחק מפה וגם על־דבר ימות המשיח הממשמשים ובאים, אשר אז ישוב כל ההר הזה לעם ישראל. ועוד רבוֹת ספר לנו הזקן הזה, עד אשר השמש נטתה, טבלה בים של דם ואש שם הרחק הרחק, ואז נפרדנו מן הזקן ותעינו הלאה…

מרחוק לוָה אותנו זמר ערבי מסולסל וגרוני שיצא מפי גראמופון.

גראמפון על ראש הכרמל! על ראש אותו ההר שידע לפנים רק את הד קול חלילי הרועים על־יד מרעה הצאן וששמע עוֹד את קוֹלוֹת נביאי־הבעל בהתגודדם ברמחים עד שפך־דם…

צללי ערב עטפו אותנו כאשר נגשנו אל איזה בית העומד בתוך גן מלא פרחים נותני ריחות חריפים. שורות שורות של אנשים שפניהם היו פני בני־שם, וביניהם הרבה נשים וילדים, נהרו שמה מכל שבילי ההר. נסחפנו גם אנחנו בזרם האנשים ובאנו אל תוך הבית.

שם מצאנו אנשים רבים, אשר מקצתם ישבו על הארץ, על מרבדי פרס יקרים, ורגליהם אחורנית ומקצתם על דרגשים נמוכים. כל אלה שתו קפה עבה ושחור מתוך ספלים קטנים. הם קבלו את פנינו בכבוֹד, הציעו לפנינו מרבד לישיבה, כבדו אותנו בקפה והואילו לענוֹת לנו על כל שאלותינו.

וכמובן – יד ישראל באמצע. כאשר נודע להם, כי יהודים אנחנו, יצא אלינו מבין הנאספים איש יפה בעל טפוס יהודי מזרחי עם זקן שחור וארוך ועינים שחורות ונוצצות והוא ספר לנו בעברית צחה ושוטפת את דבר מטרת אספתם זו:

אלה הם באביסטים, בני כתה דתית חדשה, שנוסדה במאה העברה בפרס על־ידי איש אחד ששמו באבי. לכת הזאת מחזיקים רבים בין המחמדים. יסוד הדת הזאת הוא בקוראן, אבל היא אינה נועלת דלת גם בפני כל הטוב והיפה שבשאר הדתות. בין הנביאים שלהם נמצאים, מלבד מחמד, גם משה רבנו, בודהא, קונפוציוס, ישו הנוצרי ועוד. אין להם “דוֹגמוֹת” מיוחדות, הם סבלנים בדת, בעלי מדות נעלוֹת ומדקדקים מאד במצוַת הכנסת־אורחים. בכל שנה הם מתאספים על הכרמל ליום מותו של איזה קדוש משלהם, שמצא פה את קברו.

המספר שלנו היה מפרס וידע היטב את תורת היהדות. במראה מקומות ובציטטות מן התלמוד הראה לנו, כי דתו היא היותר משובחת. לפי דבריו נמצאים הרבה באביסטים בין היהודים בפרס, החיים ביניהם חיים משותפים. אנחנו, בתור יהודים, נעשינו מיד למרכז השיחות והוכּוחים. כשעה שלמה בלינו אִתּם ובהפרדנו מהם נתנו לנו הנשים שבחבורה פרחים חיים לזכרון.

בא הלילה כאשר יצאנו משם. חושך היה מסביב ובחושך תעינו בין שבילי ההר וחשבנו על־דבר הדת החדשה אשר מצאה פה מקום. ונראה היה כל זה כחלום קדומים מלפני אלפים שנה, בעת אשר ארץ־ישראל היתה מלאה המוני מבקשי אלהים, עושי נפלאות, חוזי חזיוֹנות, וכתות דתות שוֹנוֹת צמחו ועלו לכל אורך הארץ ורחבה.

וכמו חלום־קדומים היה גם הערבי הערום בעל עינים פראיות, אשר יצא לקראתנו מתוך איזו מערה ופשט יד לבקשיש.

אפלה כסתה את ההר. כולו נעשה גוש שחור אחד. פה ושם תעו אישים קטנים מן המנזרים, אשר נוצצו בחשכה כנקודות רועדות. קולות רכים ועורגים היו נשמעים באויר ואנחנו לא ידענו אם הקולות האלה באים מחוצה לנו או שהם הדים רחוקים ונעלמים מן הדורות הרבים שחיו פה. ובחשכה זו תעינו אנו, הענפים הרכים מגזע העברי העתיק, והחולמים את חלום הנביא אליהו אשר יכריז פה, כמאז, כמאן, את שם אלהי ישראל ויבשר לנו את בשורת הגאולה והפדות…

ז. מֵחַיְפָה לְעַכּוֹ    🔗

שתי ערי חוף, שרק מהלך של שעוֹת מספר במסלת־הברזל מפסיק ביניהן, והאיש הנוסע על פני הים רואה אותן כה סמוכות זו לזו, כעומדות בחצי עגול זו לעומת זו על מפרץ־ים אחד – בכל זאת עולם שלם מפריד ביניהן; כברת ארץ זו מוציאה את היהודי מן הארץ לחוץ־לארץ, והכל מקבל צורה אחרת, פנה הודה ופנה זיוה, חוץ־לארץ!…

ישוב היהודים בעכו כמעט שלא פסק זה אלפי שנים. רבים וגדולים מבני עמנו ישבו בה וגם נקברו בתוכה. גם אחדים מחכמי התלמוד נקראו על שמה, ואך מפני שלא נכנסה לתחום ארץ־ישראל פסח עליה רוח התחיה. מספר יהודיה הולך ופוחת, ועוד מעט וגם זכר לא יהיה להם בתוכה.

הנסיעה במסלת־הברזל, שנבנתה זה אך לפני שנים מעטות ונמשכת, כאמור, רק שעוֹת מספר, גוללת בכל זאת לפני עיני הנוסע מראות־טבע נפלאים ומחזות היסטוריה, שמשאירים רשמים עמוקים בלב. המסלה עוֹברת בעמק עכו לא רחוק מעמק יזרעאל. במשך זמן רב נראים עוד רוכסי הר כרמל, ההולכים ונמשכים ואובדים אחר־כך במרחק. הנה עוברת הרכבת על פני גשר קטן, הנטוי על נהר צר, ההולך ומתפתל כנחש עקלתון אל תוך הים. זהו הקישון, שמימיו גרפו את חיל סיסרא. ומבלי משים עוֹלה על הלב שירת־הקדומים של דבורה הנביאה. והנה בצות מים, שקרום ירוק מתוח עליהן, והן מפיצות אֵדים מרעילים של מחלת הקדחת הצהובה. ופתאם בתוך השממון והבצות נראים תמרים בודדים, ואחריהם יער גדול של תמרים, שכפותיהם מוּרדוֹת כידים פרושות לתפלה. התומר – זהו סמל חלום־המזרח. אי־אפשר גם לתאר בדמיוֹן את המזרח בכלל ואת ארץ־ישראל בפרט בלעדיו. הרואה אותו בפעם הראשונה ירגיש כרגע את טעם המזרח וריחו המיוחד. לא לחנם הוא עוֹבר כחוט השני בכל התנ“ך שלנו, עד שהתורה צותה לפאר בו את חג האסיף, ולא לחנם הוא ממלא את שירת כל עמי המזרח. יערות תמרים כאלה אין כמעט בכל הארץ הזאת, העניה בכלל ביערים. פה ושם נראה גם איזה תומר בוֹדד ואצלו עוֹמד ערבי מעוטף בטלית בעלת פסים לבנים ושחורים, כזו שלנו, קפיה חבושה לראשו ומתפלל. הוא עומד ישר בלי נוע, כורע וקם, משתחוה בכל גופו עד שהמצח נוגע באדמה ומזדקף שוב, ורק שפתותיו נעות וקולו לא ישמע. בפאת מערב שוקעת השמש בים דם ושולחת את קרניה המעטפות את התומר והערבי בקרני־הוד אדומות, ונראה כאלו שניהם דבוקים ואחוזים יחד ועומדים בתפלה… ונראה כאלו נתגלגל הנה עברי קדמון מלפני אלפי שנה. בראותי זאת, עלה בלי משים על לבי זכר הפסוק: “ויצא יצחק לשוח בשדה”, כפי שנתרשם בו בהיותי צעיר, בעת למדי בחדר… זוהי תמונה נהדרה שאין כמוה להוד וליופי. הלאה מעט, והנה מחנה גדול של אהלים נטוים על פני השדה ועל־ידם בידואים עם עדרי מקניהם הרבים. ואני עוֹמד ברכבת ומשקיף, ונדמה לי כאלו אני חולם את חלום הארץ מלפני שלשת אלפים שנה כפי שמתואר בתנ”ך. המראה כמעט שלא נשתנה מני אז עד היום…

ככל מה שאנחנו מתקרבים אל עכו, כן הולכים ורבים יערות התמרים, ופתאם עמדה הרכבת.

והנה עכו לפנינו.

העיר עתיקת־יומין מאד. עוד בטרם נאחזו בני ישראל בארץ כנען, כבר היתה עיר כנענית זו רוכלת עמים ומלאה תשואה והוד. היא היתה עיר הומיה, שאתננה וסחרה נפוצו על פני העוֹלם הקדמוני. תמיד היו מצויות בה אורחות ושיירות, שהיו עוברות ממצרים לאשור ובבל ובחזרה. הצורים, שנאחזו בה, הביאו את מרכולתה לארצות רחוקות דרך הים. הרבה כתבות, שנמצאו בתל־על־עמרנה ובמקומות אחרים, מעידוֹת על קדמת העיר. אבל גורל כל ערי הקדם עלה גם בחלקה. היא נחרבה וחזרה ונבנתה מאות מונים. ובהיותה עיר היושבת על הים, היתה מטרה לחצי העמים המתנפלים, עד שלא השאירו בה אבן על אבן. ונוסף לזה היתה בימי הבינים לסלע המחלוקת בין עמים ושבטים שוֹנים. בתקופת הצלבנים היתה לעיר מבוצרה ואחר־כך חרבה שוב. ולכן לא נשאר אף זכר מגודל עשרה ותפארתה לפנים, ורק שמה הצורי העתיק נשאר לה מכל חמודותיה.

כיום היא עושה רושם של עיר מזרחית טפוסית, ורק שרידי המבצר ומצודותיה מבדילים אותה מיתר ערי הקדם. היא ירדה מגדולתה המסחרית על־ידי אחותה הצעירה חיפה, המתחרה אתּה בהצלחה. גרמו לזה הרבה גם המושבות העבריות שבסביבת חיפה. מלבד זה נשקף לזו האחרוֹנה עתיד מזהיר על־ידי המסלה חיפה–ירוּשלים דרך שכם, בעוֹד שהאימפורט של עכו יורד מדי שנה בשנה.

מספר היהודים בעכו קטן מאד, רק משפחוֹת מספר יוֹשבוֹת בה. ילדי היהודים מוכרחים לבקר את בתי־הספר למיסיוֹנרים באין בה בית־ספר עברי. בלכתנו, אני ומספר סיירים אחרים, בחוצות העיר, שחזון תיירים יהודים יקר בתוכה, הרגיש בנו יהודי אחד אשכנזי והפציר בנו לסור אליו. סרנו אל מחסן המכולת שיש לו בשותפות עם ערבי. הוא קבל את פנינו בסבר פנים יפות, כּבּד אותנו בקפה שחור כמנהג ארץ הקדם ותאר לפנינו את מצב היהודים בעיר. מצבם החומרי לא רע הוא וגם הבדידות אינה מעיקה עליהם ביותר, כי חיים הם בשלוֹם עם שכניהם ולא נכּר יהודי לפני ערבי, ורק החנוּך הבלתי־יהודי הוא בעוכריהם, ועל־ידי־זה רבים הם העוזבים את העיר. הוא הראה לנו כתב־בקשה אל הד"ר רופין ביפו בחתימת אנשי העדה הקטנה, לפתוח בה בית־ספר עברי, אשר רק הוא יכול להחזיק את הישוב הקטן שעוֹד נשאר בה. אם נתמלאה בקשתם – מי יוֹדע?

רק מהלך של שעוֹת מספר בין חיפה לעכו. ומה גדול ההבדל. הנה ממש עולם אחר לפניך!

ארץ וחוץ־לארץ! קודש וחול!…

ח. גִּבּוֹרִים חֲדָשִׁים    🔗

על יד הירדן והכנרת, על הדרך המובילה מן המושבה דגניה, במקום אשר הטבע יפה כל־כך, האויר כל־כך בהיר, השמים כל־כך עמוקים ועל האופק מתנשאים, כמרבדים רכים עטופי־אדים ושפוכים זהרי־חמה – הרי הגליל הנפלאים; בעמק הירדן, לא רחוֹק מעמק יזרעאל, אשר כל גרגר־חול רטוב מדם יהודים שנשפך כמים בזמן חורבן בית־שני ומלא זכרונות היסטוריים קדושים – נמצא הקבר של הגבור החדש:

העלם בארסקי…

שומר

תימני נושא מים

קבר צנוע, מוקף גדר קטנה של עשבים ומכוסה פרחים רעננים, אשר חבריו, הפועלים והשומרים, מניחים עליו בעברם על ידו; קבר בודד בתוך הטבע הנהדר אשר מסביב.

ולא יחידי הוא זה. לא רחוק מפה נמצאים קברי חבריו, אשר גם הם נפלו כמעט בעונה אחת – זאלצמאן בכנרת, פלדמאן במרחביה ועוד ועוֹד, ודמם נבלע בתוך רגבי־העפר אשר בלעו גם את דם אבותיהם לפני אלפים שנה.

עלם צעיר מאד היה, בעל פני ילד ועיני־ילד חולמות, אבל בעל לב חם ומרגיש, לב ששנא תכלית שנאה את העבדות ואשר חש את החיים החדשים ההולכים ומתהוים בארץ העתיקה־החדשה – וקם ועזב את עיר מולדתו סקווירה אשר ברוסיה ואת בית אבותיו. על דרכו הרחוקה נשא אתו את ברכות אביו ואבי אביו ודמעת־אם חמה, ועלה לארץ־ישראל.

יוֹמם הרטיב את האדמה בזעת אַפּיו. בידו האחת האקדח, ובשניה – המחרשה. מעת לעת קדח, נפל למשכב, חלה במחלת החַררה, וכאשר אך רפתה ממנו מחלתו – שב תיכף אל האקדח ואל המחרשה וחלם את חלום עמו הגדול ועתידו הנפלא על אדמה זו.

ופעם בערב אחד, כאשר נטתה השמש לצד מערב, ובאויר נשמעו מעין צלילים רכים מלאי סוד – שב אל המושבה לבדוֹ סוס בארסקי, אשר לפני שעוֹת מספר רכב עליו זה בסביבת המושבה.

דוּמם שב הסוס, בראש מוּרד ואזנים זקופות־רועדות, כאלו הרגיש בגודל האסון שקרה לרוכבו, חפץ לספר, חפץ – ולא יכול…

וכאשר יצאו חבריו הפועלים אל השדה, מצאו את חברם שוכב על הארץ מתבוסס בדמו, דם לבו, אשר כדור פלח אותו.

ודמעה לא נשרה מן העין ואנחה לא התפרצה מלב. דממה שררה מסביב ובדומיה נשאו את מכאובם. הם הרגישו בעומק לבם, כי אולי גם הם צפוּיִם לגורל כזה… צללים השתרעו מסביב. השמש הסתתרה בין ההרים.

זמן רב הסתירו החברים את הסוד בלבם ולא הודיעו דבר לאבות הנרצח. אך, לבסוף, כאשר כבר היו מוכרחים להודיעם את גודל אסונם ביחד עם הבעת השתתפותם בצערם, בא, בתור תשובה – אחיו הצעיר של הנרצח למלא את מקום אחיו המת…

וביחד את התשובה האוריגינאלית הזאת בא גם מכתב מאת אביו־זקנוֹ של הנרצח, שבו הוא מודיע: כי שמח הוא על שנכדו נפל מת על אדמת הקודש בעד הרעיון הנעלה של תחית הארץ.

רק אדמת המולדת יכולה לחולל נפלאות כאלה!

ולא בודדים במערכה הם הגבורים־הקדושים האלה. הם השאירו אחריהם מחנה לא־קטן, הצפוי לגורל זה והנכון בכל רגע למות מחמת התנפלות הערביים התכופה ולבם, בכל זאת, אינו נופל עליהם כלל. המחנה הזה – הם הפועלים והשומרים המפוזרים על פני כל המושבות ביהודה, וביחוד בגליל. כמו בבנין בית־המקדש השני ידם האחת אוחזת בשלח, להגן על עצמם מפני המתנפלים עליהם, וידם השניה אוחזת במחרשה או במגל, להחיות את האדמה הצחיחה בזעת אפיהם ולשד גום.

באחד הימים אִנה לי המקרה לראות בעיני אהלים נטוים על־פני השדה בקרבת המושבה אשר בגליל התחתון. בטוח הייתי, כי פה שוכנים ערביים בידואים, רועי צאן ובקר. אבל מה השתוממתי בקרבי אל אחד האהלים ובראותי שמה יהודים ספרדים יושבים על מרבדים הפרושים על האדמה והוגים בספרים עם בני משפחתם, (יום השבת היה היום). ואז נודע לי, כי פה חיים הפועלים השובתים של סג’ירה.

כי בימים ההם רעשה כל הארץ לרגלי השביתה שקראו הפועלים והשומרים, על אשר נתקבלוּ פּועלים ערביים במושבה זו, שדם עובדיה היהודים נשפך בה יותר מבשאר המושבות שבארץ. כל העתונות הארצישראלית היתה מלאה הד שביתה זו, כל פה ממלל, אלה מהללים ואלה מחללים, אלה מצדיקים ואלה מחיבים. ופה שכנו להם ה“מתקוממים” האלה ב“אהלי קדר”, והצעירים האשכנזים שבין הפועלים היו צריכים עוד לשלם מכיסם לחבריהם הספרדים בעלי המשפחה, להחיות נפשם, כי לא הרגישו בטיב השביתה ותכליתה.

לא עניים אנחנו בגבורים קדושים במשך כל ימי גלותנו הארוכה, גבורים, שפשטו את צוארם לשחיטה, שנענעו בראשם לכל גל שעבר עליהם ושקבלו באהבה כל מיני יסורים. אלפי נשמות קדושות כאלו ממלאות את דפי ההיסטוריה שלנו, נשמות קדושות וטהורות, שאנחנו כורעים ברך לפניהן ושמים אותן באוצר המרטירולוגיה שלנו, בנאד הדמעוֹת של אומתנו המעונה ושהן מוסיפות לנו כח ועצמה לעמוד נגד כל הקמים עלינו לכלותנו. אבל גבורים אַקטיביים, גבורי תחיה, היוצאים למלחמה גלויה נגד המתנפלים עליהם, גבורים, “שיש טעם למותם כמו שיש טעם לחייהם”, המראים את זרוע עוזם ומשלמים גמול בעד כל עלבוֹן, היודעים להגן על כבוד האומה וגם לקלוע אל המטרה ולבלי החטיא – גבורים כאלה רק המולדת נתנה לנו.

ראיתי את הגבורים האלה במותם וראיתים גם עמלים בבנין. פעם סרתי לראות את המושבה המתהוה שרונה, שבגליל התחתון. מצאתי עוד בה את הצריפים המזוהמים של הערביים, שבהם ישבו פועלים עברים ביחד את סוסיהם ובהמותיהם, אשר היו נצרכים להם לעבוֹדה. הדבר היה בבוקר השכם. הפועלים כבר היו טרודים בעבוֹדה בשדה. בהצריף הגדול היה חושך ואפלה, כי הערביים אינם עושים חלוֹנוֹת לבניניהם, ורק דרך הסדקים התפרץ אור הבוקר. ומה השתוממתי לראות בגשתי אל המטות הבלתי־מוצעות ומצאתי עליהן קני־רובה ממולאים כדורים וגם – הספר העברי האחרוֹן שיצא בארץ והגליוֹן האחרון של “הפועל הצעיר”.

סייפא וספרא!

הבוקר צהל בעדנת פריחתו. אביב היה בארץ. רנת הטבע וצהלת הבריאה שפוכה על כל. ופה עמלים בבנין צעירינו הגבורים, סובלים ומתענים בצריפי חמר חשכים.

כבוד ותהלה לחלוצינו אלה, המתוים דרך לעבוֹר גוֹלים והמסקלים את השבילים לעם שיבוא אחריהם!…

ט. על־יד הכּנרת    🔗

על־יד הכנרת, באותם החופים הפוריים הנמצאים לא הרחק מעמק יזרעאל ובקרבת הרי־נפתלי, תקענו לנו יתד בשנים האחרוֹנוֹת על־ידי מושבות וחוות שנוסדו בכסף הקרן־הקיימת ובכספי חברות ואנשים פרטיים. פה נמצאות המושבות: דגניה, ביתניה, פוריה, מלחמיה, סג’ירה, מגדל, כנרת ועוֹד ובמרכזן עוֹמדת המושבה יבניאל (ימה) והעיר טבריה.

הסביבה נהדרה מאין כמוה. שכרון נעים תוקף את האיש המתהלך פה. גם לב האבן יתפעל להוד הטבע ולקסם הבריאה השפוך על כל הר וגבע. במקומות האלה פרחו לפנים ערים מלאות תשואות והמוני כפרים וישובים זבי חלב ודבש; על כל שפוע־הר וסדק סלע התנוססו כפרי היהודים מלאים ברכת ה'.

המושבה הראשוֹנה, שבקרתי בבואי אל הארץ, היתה החוה דגניה, הנמצאת במקום מוצא הירדן מן הכנרת ובעבר הירדן מזרחה. החוה עודנה צעירה מאד לימים. היא נוסדה בכספי הק"ק ועוֹשה רושם נעים בחיצוֹניוּתה. בה אולם לבית־ספר, אף שאין עוד ילדים ללמוד בו, בית פועלים וגם ספריה. לכל פועל חדר מיוחד. והחדרים מרווחים ונקיים. הפועלים כולם רוקים אינטליגנטים, וביניהם גם בעלי השכלה גבוהה. רק ילד אחד נמצא בכל המושבה, ונעים לראות איך כל הפועלים והפועלות מאמצים את היונק הרך אל לבם, אשר הוא הראשון שזכה לראות אור תבל בחוה זו. בתים אחדים של הפועלים נמצאים בעבר הירדן מערבה, הם בתי הפועלים התימנים.

לאחר שבקרנו את יתר המושבות הנמצאות על־יד דגניה באנו לפנות ערב אל החוה כנרת, העומדת על גבעה בשפת ים הכנרת ממש. בקרנו את בית־הספר לנערות למשק כפרי, המתקיים בכסף הק“ק והמתנהל על־ידי מרת מייזל־שוחט, המסורה לעבוֹדתה בלב ונפש. התלמידות הואילו בטובן להראותנו את כל משק בית־הספר ואת סדריו. הסדרים מצוינים, וכמעט שדיסציפלינה צבאית שוררת בו, מה שגורם שרבות מן החניכות אינן שבעות רצון. באחת הרפתים ראינו מספר עגלות, המחונכות בידי התלמידות מיום גיחן מבטן אמן, ולכל עגלה שם מיוחד ותא מיוחד ברפת המשותפת. ושמות העגלות: אהובה, תמה, עליזה, חביבה, עדינה, אמיצה וכו', הכל עפ”י טבע העגלה ותכונתה. ונעים היה לראות באיזו אהבה חבקו התלמידות הצעירות את צוארי העגלות ולחצו אותן אל לבן. אהבה טבעית ובלתי־אמצעית אל בעלי־החיים בתוך הטבע הפורח אשר מסביב.

את סעודת הערב אכלנו את פועלי החוה יחדו ואתם בלינו שעות מספר בשיחות רעים, ברקודים ובשירים עממיים אמתים, ההולכים ומושרים בפי הפועלים בכל מושבות הגליל ויהודה מבלי לדעת את שמות מחבריהם ויוצרי מנגינותיהם. בין הפועלים מצאנו פועל אחד כבן ששים שנה, שעזב את משפחתו, עלה לארץ־ישראל ונשבע להשאר כל ימיו פועל. האיש האוריגינאלי הזה, גרדון שמו, אוחז לפעמים גם קסת סופרים בידו ומשתתף בעתונות הארצישראלית.

בשעה מאוחרת בלילה ישבנו לנוח על מרפסת בית־המלוֹן הקטן והמהודר של בעל האחוזה טריידיל, הפונה ישר אל ים כנרת. השעה הזאת היתה לי אחת השעוֹת היותר יפות וקדושות בארץ. מזג האויר היה נעים וקריר ומלא עצב שקט וערב. בחלל העולם היו נשאים מעין הדים רחוקים ונעלמים כסודות־לילה טמירים ואיזו צפּיה דוממה היתה שפוכה על כל. השמים עמוקים־עמוקים וזרועים רבבות כוכבים מרמזים וקורצים. לרגלי המרפסת שוכנת אחוזת־חלום – הכנרת היפה והשקטה, שגליה הקלים משקשקים בנעימה על אבני החצץ שעל החוף, ורוחות קלילים מגיעים משם ביחד את קלוחי־אויר טריים וחריפים מעט. כסות־לילה שקופה מעטפת את כל היקום אשר מסביב. פה ושם מנצנצות באויר אשים קטנוֹת ורועדות, אלה הם זיקי האור של מושבות היהודים המפוזרות בעמק. ואיזו קורבה משפחתית באה מהם אל הלב, פריסת־שלום של אחים, העמלים בתחית הארץ ובבנין הנהרסות. כמה תקוות נפלאות ומאויי־לב חזקים שקועים בעבוֹדות אלה, וכמה חלוֹמוֹת נשפכים לחיק הלילה הזה. העינים נסגרות ובמוח הולך ונארג חלוֹם נפלא של שיבת העם לארצו, ומדומה כאלו עומדים אנו עוד לפני אלפי שנים, בעת שכל הגבעות והעמקים האלה ושפת הים הזה היו מלאים המוני ערים וכפרים וחיים יהודיים דפקו בהם בעוז. וכאשר אתה מאזין אל הדי הלילה, המלאים תעלומות וכשופים קדושים, יובן לך הדבר מדוע רבו פה, בגליל, ההוזים, החולמים ומבקשי־אלהים… ומבלי משים והנה מעין חניקה בגרון, העינים מתמלאות לחלוחית דמעות ואנחת־אושר מתפרצת מן הלב, המלא רחשי קודש… הוד הלילה היה פרוש על ראשנו וכל אחד חש את קדושת השעה. דומם ישב לו כל אחד שקוע בחלומו ומסור להרהוריו…

– – – – – – – – – –

למחרת, כאשר שאלתי את פי אחד מחברי, סטודנט מהיידלברג, שבא לסייר את הארץ:

– מה נתנה לך ארץ־ישראל?

– את הבכיה מתוך שמחה ואת האנחה מתוך לב מלא אושר על גדותיו – היתה תשובתו…

י. מכנרת לטבריה    🔗

בבוקר יצאנו מהחוה כנרת בדרך העולה לטבריה. האויר היה רוה־עדנים ושמש. מן הכנרת נשבה רוח קלילה וקרירה. אך יצאנו מן המושבה, פגשנו בידואים, שזופי־פנים ומזוינים בקני־רובה על השכם. הם ברכו אותנו ב“סלוּם עליכוּם” וב“ברוך הבא” ומעיניהם המזרות אימה נשקף רצח ופראות. הם הביטו אלינו ואל בגדינו האירופּיים, ואנחנו, לא בלי פחד, הלכנו הלאה לדרכנו. אולם אחר־כך בפגשנו גם פועלים ואכרים עברים שנסעו העירה, מן המושבות הקרובות, לקנות להם את צרכיהם, סר הפחד מאתנו. המקום בכלל איננו בחזקת סכנה הודות לישובים העברים שנוסדו על שפת הכנרת.

כעבור שעה באנו לשלשלת רוכסי־הרים לא־גבוהים שעל אחד מהם נמצא קברו של ר' מאיר בעל נס.

ר' מאיר בעל נס! כמה זכרונות מעורר השם הזה! זכרונות ילדות קדושים! הנה אני רואה בעיני רוחי את אמי כשהיא נגשת למזוזת הדלת ונותנת לקופת־הצדקה מטבע לפני ברכה על הנרות עם בוא השבת כשעיניה רטובות מדמעות ובפיה היא ממלמלת איזו תפלה חרישית; הנה אני רואה את אבי כשהוא משליך פרוטות אחדות לתוך הקופה הזאת לאחר הסעודה המפסקת בערב יום הכפורים, לאחר ששם את שתי ידיו על ראשי וברך אותי; הקופה הזאת, התלויה תמיד על־יד ארון־הספרים בבית כל יהודי ואשר לכל מקרי מחלה ופגע או שמחה נותנים לתוכה איזו מטבעות; וספורי המעשיות הרבים על אדות בעל־הנס הזה, הנמצאים בספרים הקטנים, הדקים והמעוכים, דפוס לוּבּלין ופּיוטרקוב, שאמי הרבתה כל־כך לקרוא בהם, ואשר בכלל היה ריח ארץ־ישראל נודף מהם. ירושלמי בא מזמן לזמן להוציא את הכסף ושלח לפעמים אלינו ציור “שויתי” או מפה שזורה לחלות עם תמונות כותל־המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה ועוד; בעל הנס הזה, אשר חשבתיו תמיד רק ליליד הדמיון והאגדה, הנה קברו לפני.

על־יד הקבר נמצאים בנינים אחדים עתיקים לימים, אשר אזוב עלה בכתליהם וחצרם מכוסה דשא. באחד מהם נמצא בית־מדרש, אשר בטלנים אחדים, בני טבריה, לומדים בו. בבואי שמה היה בית־המדרש הזה וכל החדרים מסביב ריקים מאדם. וכאשר שאלתי לסבת הדבר, אמרו לי, כי מפני ההכנות לפסח (זה היה כשבוע לפני החג) אין פנאי ללומדים לבוא הנה… אבן הקבר הנמצאה בתוך חדר אחד והתלויה כמעט באויר היתה מכוסה כולה פתקאות־בקשה מאלה הבאים שמה להשתטח ולהתפלל לרפואה, לגדול בנים ולפרנסה. כל הבנינים עושים רושם של חורבות והעזובה רבה בהם מאד.

לא רחוק מפה נמצאים “חמי־טבריה” הידועים, הנזכרים בתלמוד. המעינות הרותחים האלה נובעים במקומות שונים מן ההר ונשפכים לצדדים שונים. במקום אחד, נראה לעין, פורצים המים בעוז והם רותחים ומבעבעים עד שהם משחירים את האבנים שאליהן הם מנופצים. המעינות האלה היו יכולים להתחרות, לפי דברי מומחים לדבר, עם הרבה מ“מעינות הישועה” שבאירופה, שהם כמכרות זהב לבעליהם ומקור שפע ועושר למדינה. על־יד מעין אחד נמצאת באר לרחיצה, המלאה זוהמא, והערביים, וגם רבים מן התיירים היהודים, המבליגים על גועל־נפשם, טובלים בה את בשרם. פה מצאנו אשה יהודית, שבאה מרומניה להתרפאות ממחלת הריאומטיזמוס שלה, ולפי דבריה כמעט ששבה לבריאותה. ומי יודע כמה אוצרות טבעיים עודם ספוגים באדמת ההרים האלה?

המקום הזה הוא בכלל מקום וואוּלקני. ויש חוקרים רבים, הסוברים, כי כל עיקרו של ים כנרת בא מסבת רעידת האדמה תחתיה, שעל־ידי זה התפרץ הים ממעבה האדמה. ולכן רבו מקרי רעידות האדמה בטבריה, שהסבו הרבה פעמים בחורבן העיר ובמות אלפי איש בתוכה. הרעש האחרון, אשר תוצאותיו היו רעות מאד לעיר, היה בשנת 1837.

לא רחוק מן ה“חַמים”, בקרבת העיר ראינו מרחוק אנשים הולכים וקרבים אלינו. על־פי אופן ההליכה ומראה מלבושיהם הכרנו, שאלה אינם ערביים, אלא יהודים צעירים, לבושים “שלאַפרוקים” של משי ארוכים ומתניהם חגורים אבנטים. ונדמה היה לי כאלו רואה אני עתה לפני את ה“מקובלים” של טבריה, ההולכים מחוץ לארץ על שפת הים, בתוך הטבע הנהדר אשר מסביב, לקבל את פני שבת מלכתא (יום הששי היה אז). מבלי משים עלה על זכרוני זכר המקובלים והחסידים הראשונים שגרו פה ואשר את דבריהם, בספרים שהשאירו אחריהם, שתיתי בצמא בימי ילדותי, ביחוד את הספר “פרי הארץ” של ר' מנדלי מוויטבּסק, המלא כסופים קדושים ורשפי אש לשמים והארץ הקדושה הזאת. ואז הבינותי כי לא לחנם בחרו להם בעלי הנשמות הקדושות האלה את הגליל, העליוֹן והתחתון, לשבת בו. חן המקום על יוֹשביו…

אולם כאשר נגשנו אל האנשים ההולכים לקראתנו גז כל הקסם ולפנינו – יהודים צעירים חוֹבשי בית־המדרש, ההולכים סתם לשם טיול. באנו אתם בדברים. הם דברו בשפה היהודית־האשכנזית המדוברת, במבטא הפולני, אבל ידעו לדבר גם עברית. הם התאוננו לפנינו על המצב החומרי הרע של יהודי העיר, שהעניות מעבירה אותם על דעתם ועל דעת קונם. אין במה להתפרנס. אין בתי־חרושת ואין בתי־מסחר הגונים, ולכן חיים הם ברובם רק על ה“חלוקה” ועל החנוָנוּת הפעוטה, שאינה מחַיה את בעליה. ולכן גם מרבים ההורים לשלוח את ילדיהם אל בתי־הספר של המיסיונרים, ששם הם מקבלים, מלבד למוד, גם ארוחות חנם והלבשה, ולכן מרבים צעיריה לעזוב את העיר ונדים לאמריקה ולאוסטרליה, ורבים מן הזקנים חיים רק בכסף שהם מקבלים מבניהם אשר מעבר לאוקינוס. כולם דברים אמתים וידועים ככה! וחבל, שהאורגנים שלנו, העובדים בארץ, לא שמו לב עד עתה אל היכחדות העירוניים האלה, להושיבם על הקרקע, להרבות ביניהם מלאכות ומשלחי־יד שונים וליסד בשבילם בתי־ספר שהילדים יקבלו בהם גם אוכל וגם הלבשה. אפשר, כי בעת הראשונה היו כל הדברים הטובים האלה מוצאים מכשולים על דרכם מצד הקנאים והאדוקים־החשובים שטבריה עשירה בהם, אבל לבסוף היו מתרגלים ואחר־כך גם מלאים תודה והכרה. הנה עד היום לא נעשה בזה עוד כל דבר, מלבד יסוד הסניף של הבּאנק הקולוניאלי. ולא לחנם מביטים בני טבריה בקנאה אל המושבה הקטנה, אשר שמה גם־כן טבריה. הנה מושבה זו, העומדת בקרבת העיר, אכריה חיים במנוחה על אדמתם והם משתּכּרים לא־מעט גם מן הצד.

באנו אל תוך העיר. נכנסנו לתוך סמטא אחת צרה ומרופשה, אשר הריח הרע שבה היה לבלתי נשוא, ועברנו אותה במהירות, בתקוה להגיע אל איזה רחוב או שוק. אבל הנה עוד סמטא כזו ושוב חור צר וארוך עם בתים־צריפים מלאים רפש ומשני עבריהם חניות־מכולת פעוטות, שמחיר סחורותיהן עולה לפרוטות. ויושבי הסמטות מה מזוהמים הם ובגדיהם – טלאים על גבי טלאים. עניות ודחקות כזו קשה למצוא דוגמתן בעולם. רק בית־מלון אחד הראוי לשמו נמצא בעיר והוא שייך, כמובן, לנוצרי, והאכסניוֹת היהודיות מתאימות ליושביה. בראותי זאת קראתי מנהמת לב: הזאת טבריה שהיתה לפנים קרית תפארה ואחר־כך מקום תורה ונשיאות במשך מאות בשנים? בלבות עגומים “טִיַלנו” בין כתלי הבתים הנקראים רחובות, עד שפתאם נצנץ לפנינו מרחוק איזה ראי מלוטש וכחול – זוהי הכנרת, שבמקום זה היא מבליטה יותר את יפעתה. שלום לך ים גינוסר מכירנו! – קראנו בעליצות־נפש ומהרנו לבוא אל שפתו ותחי נפשנו.

בלב נדכא מהרנו לעזוב את העיר. לא בקרנו כראוי גם את הקברים ההיסטוריים של התנאים, האמוראים וגם של הרמבּ"ם, הנמצאים בקרבת העיר. שכרנו לנו מרכבה מאת אחד האכרים של המושבה ומהרנו לבוא ליום השבת למרכז המושבות שבגליל התחתון – ליבניאל (ימה).

יא. על־יד התּבוֹר    🔗

לא רחוק מימה נמצאת המושבה מסחה (כפר־תבור). שתי שורות בתים עומדות זו כנגד זו לאורך הרחוב הראשית של המושבה. החלונות והדלתות פתוחים לרוָחה. תרנגולים ותרנגולות מטילים להם בנחת על־פני אדמת הרחוֹב ומנקרים בה כדי למצוא פתותי לחם וגרעינים. ילדים חשופי־שת משתעשעים בחול וזקנים וזקנות יושבים להם על ספי הבתים ומסתכלים בעולמו של אלהים, מביטים אל שמי ארץ־ישראל העמוקים והכחולים, נושמים אל קרבם את ריח הארץ ואוירה הצח ומשתקעים, לפעמים, בשינה קלה. צעירות וצעירות – לא יראו ולא ימצאו. כל הרענן והבריא שבין הגברים והנשים נמצא בשדה ועסוק בעבודה. רק הצעיר ביותר והזקן ביותר נשארו בבית, אלה להתכונן לחיים על אדמה זו ואלה למות ולהקבר בתוך אדמת הארץ הזאת. מנוחה שלמה שפוכה על כל. שקט ושלוה גמורה בשעה שהמוח אינו חושב כלל והלב אינו מרגיש דבר והם מסורים כליל ברשות הטבע הנהדר, הנותן חיות ולשד בכל עורקי הגוף. האויר רוה ריח שדות־תבואה וככרי־עשב, המשתרעים מסביב למושבה מוצפים קרני אורה ורויים טללי ההרים וליחם. ישובי בני־אדם הנם פה כה מעטים עד אשר הכל נראה כאלו הוא חי בגן־עדן הקדמון בחיק הטבע החפשי, המלא ברכת ה'.

אך עוזבים את המושבה – נראה לעינים הר יפה ומתולל שאין כמוהו ליפי בכל הארץ. הוא אינו מפיל אימה בסלעיו הקשים וצוריו האיומים וממנו אינם משתרגים ועולים גבנוני־הרים כמו מן הכרמל, למשל. רם ונשא, מורם וזקוף, בתבנית עגולה כשַד עלמה מחוטבה־הדר, כמו שקוראים לו הערביים, עומד הוא נבדל ומופרש משאר הרי הגליל, על ככר רחבה, בתוך שדות ואחו, המכוסים בימות האביב מרבדי פרחים אדומים כדם. גא וזקוף הוא מתנשא ממעל המישור אשר מסביב בהוד מלכות. שפּוּעיו וצלעיו מלאים חורשות עבותות ואיזה קסם מיוחד שפוך על פניו. בכל מקום נסענו – הוא רוקד לפנינו. אנחנו מתרחקים ממנו במרחק של שעה ויותר, ופתאם – והנה הוא יוצא במחול לנגדנו ומתראה לפנינו בכל הוד יפיו ויפי קומתו הנשאה.

ואני יושב לי בדיליז’אנס, המוליך אותי על פני הגליל, וכל מהותי שקועה בהר זה, הנראה לעיני. בלבי הולכת ונארגת איזו רנת־ילדות, המתאימה ככה אל קסם הטבע אשר מסביב, ועל הלב עולה זכרון הכתובים אשר בספר שופטים: “ותשלח (דבורה) ותקרא לברק בן־אבינועם ותאמר אליו לך ומשכתּ בהר תבור וכו'. וירד ברק מהר תּבוֹר ועשרת אלפים איש אחריו”… הלא על־אדות ההר הזה, הנראה עתה לפני, נאמרו הדברים האלה. ועל הלב עולה גם זכרון ימי־הילדות בחדר ביום קיץ לאחר הצהרים בעירה הפולנית, בשעה שהרבי אך זה הקיץ מתנומתו הקלה על השלחן לאחר סעודת־צהרים, בשעה שפניו לוהטים מחום, והוא לבוש “חאלאט” רחב, וכתנתו פתוחה לצד חזהו באופן שנראה החזה המלא שער. הוא יושב בהרחבת־דעת מיוחדה ומלמד אותנו, תלמידיו, את הספורים על־דבר יעֵל אֵשת חבר הקיני, אשר תקעה את היתד ברקת סיסרא.. ואיזו שמחה מעורבה ברגשי רחמים לסיסרא תופסת את לבנו… ופה מסביב הכל כה קרוב ומובן, וכל ספורי התנ"ך נעשו פה מלאי־חיים. הנה הפתרון לחלום־ילדות יפה…

ופה על אדמה זו, לרגלי הר זה ועל שפועיו, נרקמו הרבה מן האידיליות אשר בספרי התנ"ך. פה היו לפנים, בעת שבת ישראל על אדמתו, ישובים גדולים וצפופים של יהודים, ערים וכפרים מלאים אנשים בעלי קומה זקופה, שזופי־הפנים ועינים נוצצות בברק שחור ולוהט; ופה יצאו במחול בנות־ישראל היפות לבושות שמלות לבנות שאולות ושרו: בחור, שא עיניך!…

הנה ערב קיץ ובאחת הפנות החבויות של ההר ישב בצל־עץ רועה צעיר ושפך את ליבוֹ המלא אהבה בחליל הרועים הקטן, וכה ערבה ומלאה געגועים היתה שירתו, עד אשר נשמעה בכל רחבי ההר, ושמעה את השירה הזאת שולמית, היפה בבנות, אשר בית אביה עומד לרגלי ההר, והתחמקה מהר מביתה ורצה אל הרועה החולם, נפלה לתוך זרועותיו הפתוחות ויחדו תעו בעבי החורשה, אשר בצלע ההר, וטל־ערב על ראשם, עד אשר נשמע קול צלצולי הפעמונים בצוארי הצאן ואז נפרדו. הוא מהר אל הכבשים המפזזים, והיא – אל בית אביה.

אכר בן 85 שנה ונינו

נערים תימנים פועלים בּ“בּצלאל”

ובהיותי נתון בתוך הרהורים כאלה נראה לפני עדר כבשים יורד מן ההר ועל־ידו רועה ערבי צעיר, שנדמה להיות שקוע ברעיוֹנוֹתיו. ברור היה לי ברגע זה, כי הוא חושב על־אדות שולמית היפה אשר שערוֹתיה כשערות העזים שגלשו מן ההר, שניה כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה, שני שדיה כשני עפרים, כאשכלות הגפן וריח אפה כתפוחים.

הטבע והחזון נעשים פה כה קרוֹבים זה לזה, עד אשר לא נדע איה גומר הראשון ומתחיל השני… קסם ההר כה גדול עד אשר, מבלי משים, אתה נמצא בעוֹלם אחר, בעוֹלם זה של אגדות, אשר לפנים היה גם הוא עוֹלם הממשוּת…

יב. חולמים    🔗

ארץ העבר והעתיד, זו שיש בה מן העתּיק והחדש, נעשתה בעשר השנים האחרוֹנוֹת גם לארץ בעלי־חלומות ולמקום־מקלט לאנשים בעלי שאר רוח. מרי נפש ונואשים, אשר החיים בגדו בהם ואלילם נשבר לפניהם; שואפים וחולמים, אשר אינם יכולים להשלים את חיי יום־יום הרגילים והם מבקשים תוכן לחייהם ומטרה לישותם; יהודים בעלי קומה זקופה, שאינם יכוֹלים להתפשר את חיי השפלות והבוז בגלות, וסתם אנשים חולמים, כמהים ועורגים – כל אלה עוֹלים ובאים לארץ־ישראל.

הנה במדה ידועה רוב המתישבים בארץ־ישראל במאות השנים האחרוֹנוֹת, החל מהמקובלים והחסידים הראשוֹנים וכלה במתישבים החדשים: הביל"ויִם, הפועלים והשומרים, הם אידיאליסטים, כי הן לא למען בקש עושר עזבו את ארצות מולדתם ובאו לארץ שוממה להיות מטרה למחלת הקדחת הצהובה ויתר פגעי הארץ ולעבוֹד בזעת אַפּים על פת לחם. עֵדים הם קברי הפועלים והשומרים שבקרבת המושבוֹת, אלה הגבורים שנפלו חללים בהגינם על הישוב הרך ועל כבוֹד העם, ועֵד הוא בית־הקברות הגדול שעל־יד חדרה, המכיל כמעט כל בוני המושבה, שמתו במחלת הקדחת. ואולם בשנים האחרונות אנחנו מוצאים בארץ אנשים חדשים מעוררי ענין, טפוסים אוריגינאליים, שבּאוּ לארץ מבלי מטרה ברורה, רק איזה כח דוחף פנימי הביא אותם לכאן.

פה אנחנו מוצאים צעירים, שהיו בביתם מנהלי מפלגות חברתיות ידועות ופה נהפכו לפועלים טובים מסורים לעבוֹדתם בלב ונפש. ביניהם גם מספר ידוע של אנרכיסטים, שפּה נעשו לאברי החברה המסודרת; אנשים באים בשנים, שעזבו את ביתם, את משפחתם ואת מצבם הטוב בחברה ובאו הנה ונעשו לפועלים פשוטים, שבזעת אפים ובעבוֹדה מתשת כח הם מוצאים את לחמם הדל, וביניהם גם הרבה בעלי השכלה גבוהה: רופאים, אינזינרים, ארדיכלים ועוֹרכי־דין. אכרים ופועלים בעלי השכלה גבוהה יש למצוא ביחוד במושבות הגליל: יבנאל, כנרת, דגניה, מרחביה, וגם בשפיה אשר בשומרון. באחת המושבות פגשתי פועל קטוע־יד, מי שהיה אופיצר במבצר פורט־ארטור. השומר של תל־אביב הוא יהודי בא בשנים, היילפרין שמו, אשר לפני שנות מספר, כאשר קראו לו לעלות לתורה פעם בשבת בעיר מגורו ביאליסטוק, נדר נדר לעזוב את ביתו ואת נחלתו ולנסוע לארץ־ישראל. הוא קים את נדרו, בא לארץ ויסד בית־חרושת, שהשקיע בו את כספו הרב, ונהל אותו באופן, שבעצמו הסית את פועליו לקרוא שביתה, וכמובן, אבד עד מהרה את הונו ונעשה לשוטר. הרבּה טפוסים אוריגינאליים כאלה יש פה.

לא מעטים הם גם הסופרים, האמנים והצעירים בעלי נשמה יתרה, הבאים ליהנות מזיו הארץ, הדר הריה ויפעת עמקיה, קסם השמים לטוהר והעתיקות של אלפי השנים, משתטחים על ההרים, ורואים בצאת השמש ובבואה, קולטים אל קרבם את ריח האדמה, משקיעים את עצמם בשמי התכלת העמוקים, שאין קץ ליפים ורכותם. הם אינם יושבים על מקום אחד, אלא תועים ונודדים בהרים, לנים בכפרי הערביים ובאהלים, עוברים ברגל את כל הארץ לארכה ולרחבה, ועד לעבר הירדן הם מגיעים. המזרח מפיל עליהם איזה חלום ערב וכמוכי־ירח הם עוֹברים ממקום למקום. לפעמים, כאשר עיפה נפשם מנדודיהם הרבים, הם נעשים לזמן קצר פועלים עוֹבדי־אדמה או בעלי־מלאכה וחיים חיים מסודרים. אבל פתאם, בבוֹקר לא עבות אחד, הם עוזבים את נוָם, את המעדר והמחרשה, נוטלים את מכחול הצבעים ואת קסת הסופרים ומתחילים שוב לנדוד ואיש אינו יודע את צאתם, כמו שלא ידע את מטרת בואם… גדול הוא פה מספר הסופרים המתחילים והאמנים הצעירים, שבעתיד בודאי יביאו לנו פרי ברכה וישיבו לנו את המקור שממנו חוצבנו.

יש אשר חולמים כאלה נעשים ללוחמים בעד העבוֹדה העברית, תחית הארץ, העם ושפתו. ויש, להפך, שהנלחמים והעוֹבדים נעשים פתאם לחולמים. ולא חזון יקר הוא לראות פה סופרים־אכרים ואכרים־סופרים…

ויש אשר על אדמת־יהודה הצעירה חפצים לגשם שאיפות סוציאליות ידועות ולהתקין חיי חברה חדשה. פה מקום להרבה מיני אקספרימנטים כאלה. ומה הוא יסוד החוה מרחביה, אם לא אקספרימנט כזה?

ארץ התנ"ך עוד כחה רב אִתּה להבקיע שחר חדש על שמי האנושיות, ומציוֹן עוד תצא תורה חדשה לכל עמי העֹולם!

יג. מגליל ליהוּדה    🔗

גליל ויהודה! שני קצות הארץ הללו, אף שהם כה קרובים זה לזה, כי רק מהלך של מעת־לעת בעגלה מפסיק ביניהם (מסלת־ברזל חיפה־ירושלים עוד לא נגמרה אז והגיעה רק עד ג’נין שאצל שכם) – בכל זאת תכונות האנשים היושבים בהם שונות תכלית שנוי, כאלו היו בני שתי ארצות מיוחדות. גם בחזות פניהם, בתכונת נפשם, במשלח ידם, במבטאם ובאופן חייהם הם מרוחקים ונבדלים. וההבדל הזה, העוֹבר כחוט השני בכל תקופות ההיסטוריה שלנו, נשאר עד היום. האיש הבא מן הגליל ליהודה או להפך יכיר כרגע את ההבדל שברוח יושביהם, הבדל השקפותיהם, משלח ידם ועסקי פרנסתם. הגליליים הם פשוטים יותר במנהגיהם ובאופן חייהם, גסים ומגושמים במקצת, אבל תחת זה הם קשורים יותר אל הקרקע ומחוברים למקומם. הם ממעטים בלמוד ומרבים בעבוֹדה. ולהפך, בני יהודה הנם סוחרים יותר מאשר הם אכרים. הם עוסקים ברובם בנטיעות גפנים, פרדסים ושקדים, דברים שבמסחר ושבאקספורט, דברים המביאים ברכה לבעליהם הרבה יותר מעבוֹדת אדמה פשוטה. בני יהודה מתהדרים יותר במלבושיהם, שולחים את בניהם לאוניברסיתאות שבחוץ־לארץ, מלמדים את בנותיהם לפטפט צרפתית ולפרוט על הפסנטר. ולכן מצב הפועל העברי יותר איתן בגליל מאשר ביהודה, שיש אשר מבכרת עוד את הפועל הערבי על העברי, יען כי אפשר למשול בו וגם, וזה העיקר, מפני שעוֹלה בזול יותר, מבלי שים לב להפסד היוצא מזה לישוב כולו. ולכן רק בגליל נבראה הסתדרות “השומר”, שהיא לנו לתפארת ושעתידה להביא מהפכה בתכונתנו הגלותית.

בבוקר השכם יצאנו מחיפה בעגלה לבוא לדרום הארץ – ליפו. הבוֹקר היה מטולל ומעודן. מעל שפת הים נשב רוח קריר וצח משיב נפש. כל האדמה, בכל מקום שהעין צופיה, היתה מכוסה פרחי שדה אדומים ונראתה כמרבד אחד אדום ופורח, הפרוש על פני כל הארץ. הפרחים האלה מצוים ביחוד בימי האביב והם מוסיפים לוית חן לטבע הנפלא בהקיצו משנתו. ככלל אחזנו את דרכנו במשך כל ימי הנסיעה על שפת הים. בכל רגע ורגע היו לפנינו מראות חדשים וחזיונות נהדרים מעתיקות הארץ ומתחיתה, אשר הנעימו לנו את הנסיעה, הנעימה גם בלאו הכי.

לאחר שנסענו שעוֹת מספר בכביש מתוקן ויפה באנו לאחר הצהרים לפני שער אחד גבוה ויפה, אשר ממעל לו היה רשום: תחנה לנסיונות חקלאים: “עתלית”. ואז נזכרנו, כי עומדים אנחנו לפני תחנת־הנסיונות שתחת הנהלת האגרונום אהרנסון והמתכלכלת בכסף יהודי אמריקה, שרב טוב צפון בה לתורת הישוב והמשק הכפרי. משני העברים הולכים ונמשכים שדות רחבים וזרועים באלפי מיני צמחים, ירקות ותבואה, וכל מין ומין נמצא בשורה מיוחדת ומסומן בשמו ובמספרו. סדר מדויק וקצוב. ראינו פה פרי עבוֹדה מרובה ויגיעה יתרה. פה נעשים נסיוֹנות לגדוּלים שוֹנים, מאלה שהובאו הנה ממקומות אחרים וגם מחוץ־לארץ, לראות עד כמה הם מוכשרים להקלט באדמה זו. בין השדות האלה נמצא בית בודד, שבוֹ מצאנו את אחי אהרנסון הנזכר, גם כן אגרונום, המפקח על העבוֹדה, וגם רב אמריקני, העוֹבר את העולם לארכו ולרחבו, ואשר בא הנה להכיר את התחנה, המתקיימת, כאמור, בכסף אמריקה. אהרנסון הואיל בטובו לנהל אותנו אל כל מוצאי התחנה ומבואיה, לבאר לנו את עיקרי הנסיונות ואת התוצאות שכבר הושגו. שם ראינו מיני צמחים רבים, שעלו יפה ופרחו והשתגשגו, ולהפך, מיני צמחים דלים ורזים – לאות, כי אין הקרקע מתאים לטבעם. הוא הראה לנו את הנסיונות שהוא עושה לשם גידול תולעי המשי ואת עלי עץ התות, שהתולעים מתכלכלים בהם, ואת כל המכשירים הדרושים לזה, כי לפי דעתו אפשר ואפשר לגדל את התולעים האלה, אף כי הנסיון שנעשה בראש־פנה על־ידי הפקידות הבארונית לא עלה יפה. יש מקום גם למטע צמר־גפן, שהוא לברכה ולעוֹשר לארץ־מצרים, וגם למטע הטאבאק.

התחנה נמצאת על חוף הים על־יד הכפר הערבי עתּלית, שעל שמו נקראה התחנה, ושרידי עתיקות היסטוריים מקיפים אותה מכל צד. בסביבתה נמצאות הרבה חורבות ושרידי מפולות מתקופת הבית השני וגם מתקופת מסעי הצלב. לא רחוק מפה, על שפת הים, נמצאה לפנים העיר ההומיה והאלילית, שהיתה צרה תמיד לירושלים, ומקום מושבם של נציבי רומא – קיסריה. לא רחוק מכאן נמצא הכפר טנטורה, המלא גם הוא חורבות של בנינים היסטוריים. בתחנה מצאנו רק פועלים ערביים, וכאשר שאלנו לסבת העדר פועלים עברים, נגענו, כפי הנראה, במקום הפצע, ומר אהרנסון התחיל לשפוך את כל חמתו על הפועלים העברים, שהנם חצופים ובעלי־הכרה יותר מדי, וכאלה וכאלה טענוֹת ומענות שנשמעו אז מפי רבים לרגלי השביתה בסג’ירה. בלב מלא הרהורים טובים ורעים עזבנו את המקום הזה ונסע הלאה בדרך העולה לזכרון יעקב.

את התלונות והערעורים על הפועלים העברים המשיך גם אכר אחד מזכרון, שנסע עמנו בעגלה; הוא בא הנה מרומיניה לפני שלשים שנה והיום נתעשר מנטיעת גפנים וממכירת יין, והוא הביע את כל אותן התלונות, שכבר שמענו אותן לא אחת. אבל אנחנו לא שמנו לב לדבריו, כי מראות הטבע אשר לפנינו צדו את לבנו. השמש התחיל לרדת שם הרחק הרחק בקצה האופק, שהתלהט באש פלדות. מרחוק נראו הרי־אפרים המתערפלים, כשהם הולכים וקרבים. פתאם חסמו לפנינו את הדרך שני הרים גבוהים ואנחנו באנו אל בינותם וערפל הקיפנו. האויר נעשה קריר, מזוקק ומעודן וריח בושם זך נשא בו, ריח צלול וחריף, שהשכיר את חושינו. ריח מבריא, טרי ורענן, ריח הגפנים, תפוחי הזהב והלימונים שבגני המושבה הקרובה, אויר־הרים וצנת־ים – כל אלה התערבו יחד והיו לריח עדנים. על זכרוני עלו אז דברי המשורר: “חיי נשמות אויר ארצך”… כשכורים, ולא מיין, באנו אל תוך פרדסי המושבה, הנטועים למעלה על ההרים ולמטה בעמק, ששם מבועי־מים מקלחים והומים. מרחוק נראים מספר בתים טבועים בירק ציצים ופרחים – אלה הן שתי המושבות הקטנות: שפיה ובת־שלמה. כל הסביבה כולה כגן פורח מלא ברכת ה', טבולה באד הרים ובטל ערב.

המושבה זכרון־יעקב שבשומרון היא אחת המושבות הראשונות של הישוב החדש ועומדת במעלתה אחר פתח־תקוה וראשון־לציוֹן שביהודה. המושבה נקראת על שם אבי הנדיב הידוע. רוב יוֹשביה הנם בני רומיניה. בקרנו את בית־המדרש לעת תפלת המנחה והוא היה מלא מתפללים. אל השלחנות ישבו יהודים זקנים ולמדו גמרא או עינו במדרש. השפה המתהלכת בין רובם היא היהודית המדוברת. על הכתלים תלויות טבלאות, המכילות ברכות שונות לבני משפחת הנדיב. הרגשתי שם את עצמי כבבית־מדרש של איזו עירה פולנית או ליטאית. תחת זה מצטינת המושבה בבית־העם שלה. זהו בנין גדול ויפה עם אולם גדול ומרווח לאספות, הקראות וקונצרטים. יש שם גם ספריה עשירה. בקרנו את היקבים, שהון אדיר, כסף הבארון, נשקע בהם, והם משוכללים על־פי האופנים המודרניים ביותר. הם ארוכים וצרים ואפלה נצחית שוררת בהם כבקטקומבות שבעומק האדמה, עד שלאנשים המבקרים אותם נתנים נרות להאיר להם את הדרך.

את הערב בלינו בבית־מלון גראף, בית־מלון יפה ומרווח, בחברת תירים אנגלים, שביניהם היו ארכיולוגים אחדים. תעודה מענינת מצאנו בבית־המלון, זהו ספר־זכרון של מבקרי המושבה, שרשמו בעצמם את שמותיהם. מצאנו שם גלריה שלמה של עסקני הישוב, חכמים, סופרים, חולמים, תירים וגם נוצרים רבים אנשי שם. לספר הזכרון הזה יהיה ברבות הימים ערך היסטורי ידוע. לא הספקנו לראות את הכל במושבה, כי אצים היינו לדרכנו. למחרת עזבנו אותה לנסוע למחוז חפצנו – ליפו.

בדרך נחנו בכפרים ערביים אחדים והסתכלנו בחיי יושביהם המענינים. מי שחפץ לדעת את תנאי החיים בימי האבוֹת שלנו, יבוֹא היום לכפר ערבי. כמעט דבר לא נשתנה מאז, כפי שמסופר בתנ"ך. בראותנו זאת, מדמים אנו, כי עומדים אנחנו לפני שלשת, ארבעת אלפים שנה. בתי הערביים הנם צריפי־חמר מזוהמים, בלי דלתות ובלי חלונות. יש בהם רק חור אחד אפל, שדרך בו נכנסים ויוצאים, ובבתים כאלה הם שוכנים עם בהמותיהם ועוֹפוֹתיהם על הרצפה המרופשה. מחוץ לכפר נמצאת באר מים, המשמשת מקום־מרכז לחיי הכפר. לפנות ערב מתקבצים על־ידה הזקנים והצעירים. הצעירים מתנים שם אהבים את הצעירות, והזקנים, בעלי זקנים ארוכים ושבים כפטריארכים קדומים, יושבים להם ומספרים ספורי מעשיות שונים מחיי קדושי האישלם וגם מחיי השיכים בעליהם, וספוריהם מתובלים במשלים לקוחים מהקוראן. כל השאר יוֹשבים ועוֹשים את אזניהם כאפרכסת להקשיב אל הספורים האלה, שכבר שמעה אזנם לא אחת. הערב בא ועוטה את הכפר עם התמרים הבוֹדדים הצומחים בו במעטה כהה וסודי. תרועת הצעירים פוסקת אז, ספורי הזקנים כלים וכולם שבים לצריפיהם, לישון את שנתם המתוקה.

ביום מלאה ככר הבאר רק צעירות, בנות הכפר, הבאות לשאב מים. פעם בפעם באה איזו עלמה גבוהת־הקומה וזקופת־הגו וכדה על שכמה. באה היא אל הבאר, יושבת להנפש מעט ומשוחחת בין כך עם חברותיה כשעה קלה ואחר־כך היא ממלאה את כדה מים, שמה אותו על ראשה או על שכמה, וזקופה וישרה, בראש מורם, בחזה בולט ובידים מורדות היא שבה הביתה. יש שתּראינה נפלאות במקצוע זה: הן מעמידות את הכד לא על השולים, אלא על הצד והכד עומד באופן אלכסוני והמים, בכל זאת, אינם נשפכים. בכפר אין העלמות מכסות את פניהן. רבות מהן נושאות נזמים בחטמיהן, צמידי־כסף על רגליהן וכתובות־קעקע ממולאות בצבע כחול על המצח או הסנטר. על יד הבאר מונחת אבן כבדה וגדולה, שבה מכסים את פיה בלילה, – זהו הגולל. לא רחוק מכאן רובצים גמלים על־יד תומר מצל. תמונה מזרחית טפוסית. הילדים, כמעט ערומים, משחקים בחול הלוהט. בשדה ראינו אכרים חורשים את האדמה בדרבן. עץ פשוט רתום לחמור והדרבן מפורר מעט את העפר למעלה. חיים פרימיטיביים כמו לפני כמה וכמה דורות.

בדרך עברנו על פני המושבה ואדי־על־חנין והחוה מקוה־ישראל, שהיתה לפנים בית־חרושת להתבוללות צרפתית, והתחלנו להתקרב ליפו. הנה נראו בתי־אבן בנוּיִם על־פי סגנון בתי האכרים שבמושבות היהודים. פה ושם רואים כרמים ופרדסים נטועים לתפארה. התנועה מתחילה להיות הומיה ורועשת, כי הנה נשמע שאון כרכרות, עגלות־משא, גמלים, חמורים ופרדות. האויר נעשה כבד ומלא אבק. מרגישים בקרבת העיר עם שאוֹנה והמונה. הנה טחנת־קיטוֹר גדוֹלה. התמונה הפרימיטיבית חולפת, והנה גם – יפו לפנינו.

יד. תּל־אביב    🔗

זוהי בריאה חדשה, פרי הישוב החדש, הנותנת מעין תעודת בגרות לעבוֹדתנו הישובית במשך עשרות שנים האחרוֹנוֹת. הנה נגשו יהודים במחשבה תחלה לעשות נסיון כזה, ליצור עיר חדשה על־פי תכנית ידועה עם כל השכלולים הקולטוריים של עיר מודרנית, עם הנהגה יהודית, משמעת יהודית וסדרי־חיים יהודיים. וצריך להודות, כי הנסיוֹן עלה יפה. וגם זה מפרי הארץ להראות, כי במקום שיש איזה יסוד תחת הרגלים ואידיאל לעתיד בלב – מסוגלים גם אנו לעבוֹדה ציביליזאַטורית בלי אפטרופסות, בלי עין צופיה ויד מנהלת מן החוץ.

תל־אביב היא פנה קולטורית על אדמת הארץ הנעזבה והשוממה והעיר היהודית הראשונה בכל העוֹלם כולו.

האיש העוֹבר בארץ־ישראל מצפון לדרום והעושה את דרכו בעגלה מחיפה ליפו, למשל, דרך העירות הערביות המגואלות והמרופשות עם רחובותיהן הצרות והעקומות עם סדרי החיים הפרימיטיביים והעניים כבימים שלפני דור המבול ורואה את הכפרים שכולם אשפה אחת מעלה סרחון עם רציפיהם־בתיהם, בלי חלונות, בלי דלתות וארובות, הדומים לרפתים של חזירים, את החלאה והזוהמא שעל פני יוֹשביהם העורים וחולי מחלת הטרכומה והנשים מכוסות־הפנים בצעיפים שחורים, היורדים על לבוֹתיהן כזקנים ארוכים – הוא יעמוד משתומם למראה עיניו בהגיעו אל העיר תל־אביב אשר בקרבת יפו. תפוש־קסם יעמוד על עמדו וכשכור ממראה עיניו ישלח את מבטיו אל כל עבר: האמנם יש כזאת בארץ זו? האמנם נמצאת מרגלית מבהיקה כזו בקרבת כפרי הערביים? הרושם אדיר ולא ימחה לימים רבים. הנה עיר משוכללה ומתוקנה בכל מיני שכלול ותקון. הנה רחובות רחבוֹת, ישרות ונקיות, הנה מרצפות יפות לצדי הרחוֹבוֹת, ובתים יפים, כמעט ארמנות קטנים, עם אכסדראות ארוכות. הנה מטילים ומטילות לבושים בגדי אירופה, הנה צנורות מים, אור בהיר בחוצות, טהרה ונקיוֹן, סדר ומשטר. וכל זה מוסיף כבוֹד ויקר לשם היהודי בעיני הסירים, בראותם את הנטע הקולטורי, ששתלו היהודים בתוך העזובה הערבית אשר מסביב.

ולהפך, היהודי העושה את דרכו מאירופה ליפו דרך הים, אשר כל ימי חייו היה רגיל לראות ערים בנויות על תלן, משוכללות ומסודרות בכל מיני שכלול וקשוט, שבהן רק גרים אוכלסים יהודים רבים או מעטים, אבל אין קיומם מורגש כלל והשפעתם על מראה הערים וסדרי חייהן הוא לא רב – יראה פתאם לנגד עיניו עיר יהודית מודרנית, עיר שנבנתה כולה על־ידי יהודים ובידי יהודים, שאינה נופלת בשום פנים מערי אירופה, עם הנהגה יהודית, עם שמות־רחובות עברים, כמו: רחוב אחד־העם, רחוב הרצל, רחוב נחלת־בנימין וכו', ועם שלטים עברים על כל צעד ושעל, שלט של בית־תספורת, של תופרת בגדי נשים, של רופא־שנים ושל מילדת. והנה צלצול הדבור העברי, החי בפי רוב התושבים, והנה צעירים וצעירות חסונים ובריאים נלהבי העברית וקנאי החופש הלאומי, הדור החדש אשר בוֹ נתגאה – הוא יעמוד נרעש למראה עיניו, ובלי משים תתפרצנה מפיו המלים: אכן לא אבד עוד ניר לבית ישראל ויש עוד תקוה לאחריתנו!…

תל־אביב נבנתה על אדמת החול שעל שפת־הים. צריך היה להלחם עם הטבע בכדי לברוא ישוב על יסוד זה. החול – הוא מכת־מדינה לארץ זו. הוא נצטבּר במשך מאות בשנים והולך וגוזל כברות־אדמה פוריות ומהפך אותן לשממה לכל אורך ים התיכון, ואפשר לקוות כי החול הזה יהיה עוד ברבוֹת הימים לראש־פנה בעבוֹדתנו הישובית. כי בימי היותנו בארץ סבבה השמועה, כי הממשלה הטורקית חפצה למסור גם את חולות ראשון־לציוֹן לועד המושבה, בתנאי, שיבנו עליהם עיר דוגמת תל־אביב, והועד חשב אז מחשבוֹת לבנוֹת שם מעוֹנוֹת־קיץ ובתי־מרפא, שחסרונם מורגש מאד בארץ. ואמנם התאַמתה השמועה הזאת, ובכן יש לנו תקוה, כי בקרוֹב תתוסף לנו עוד פנה קולטורית־יהודית אחת על חוף הים ונציל עוד כברת אדמה משני החול המחבּל והמשחית.

נסיון כזה, לבנות עיר חדשה על אדמת חול, נעשה גם במצרים הקרובה, כי בעשר שנים האחרוֹנוֹת נבנתה העיר החדשה הליופוליס על חורבות העיר העתיקה, עיר־החרס או בית־שמש. ופה אנו רואים את יד הגורל, כי דבר שאין לו אחיזה בקרקע המולדת, אין לו שם וזכר גם ברוח העם. עיר זו, עיר־החרס, היתה בשעתה יהודית ברובה והיא נחשבת בין חמש הערים שישבו בהן יהודים בזמן הבית הראשון (ישעיהו י“ח וי”ט). שמה ברח, לפי אגדה ידועה, ירמיהו לאחר חורבן הבית ובה כתב או גמר את מגלת איכה שלו. וגולת הכותרת: בה נבנה אחר־כך בית־מדרש, מקדש חוניו הידוע, שהתקיים יותר ממאתים שנה. בכל זאת, מפני שנבנתה על אדמת נכר, אין רשומה נכּר במהלך ההיסטוריה שלנו וזכרונה נמח מן הלב היהודי. ובשנים האחרוֹנוֹת, כאשר נולד הרעיון לקומם את הריסותיה ולבנותה מחדש, לא ידי יהודים עמלו בבנינה, רק ידי חברה אקציוֹנית אנגלית־בלגית, והיא נועדה למקום־מרפא לגופות חלשים של אדירי התבל, שהרבו לטעום מטעם החיים ולמוץ את עסיסם, ולמבלי־עוֹלם, העשירים המפונקים, הצריכים גרויים חדשים לעצביהם הרופפים, עיר של לוקסוס־פזרני והנאות חיים סוערים, מעין תועבות מצרים שלפני אלפי שנה. ופה – על אדמת המולדת, נהפך חול זה למרכז הספר העברי והקולטורה העברית. עליו נוסדה הגימנסיה העברית הראשוֹנה בתבל, בתי־הספר העברים וצנורות־התחיה שלנו, בו נתרכז המרכז הרוחני הקטן, המאציל מהודו על חיי הרוח שלנו גם בגולה, מרכז לרוח העברי בארץ העברים בפעם הראשונה לאחר חורבּן הכרם ביבנה ובתי־המדרש באושא וצפורי…

אדיר הוא מראה תל־אביב לאיש הנוסע על הים באניה ההולכת וקרבה אל חוף יפו. הבנינים הקטנים והלבנים נראים כעוֹמדים צפופים, זה על גבי זה וזה למעלה מזה, והם מתנשאים באויר השקוף כפאנורמה יפה ונפלאה, ומביניהם צף ועוֹלה בנין הגימנסיה הנהדר, הרומז אלינו מרחוֹק כנס התחיה. וכאשר השמש עוֹלה או שוקעת היא שוטפת בקרני זהבה את פני הבנינים האלה ומבהיק אז לובן הבתים, ושמשות חלונותיהם יתלהטו באודם ארגמן, וכל המראה אשר מסביב לוהט כולו באש השמש אשר בשמים ובבואתה אשר בים.

תל אביב עוד לא נגמר בנינה. שטחה עודנו הולך וגדל מיום ליום, עד הגיעו לשפת הים ממש. ויש לנו תקוה, כי ברבוֹת הימים תהיה לעיר שוקקה והומיה, מלאה תשואה וחיים ולאחת המרגליות היקרות במשבצת הישוב החדש.

טו. ירושלימה    🔗

מיפו לירושלים אנו עושים את דרכנו ברכבת מסלת־הברזל. אנו עוֹברים את התחנה לוד, העיר הידועה בדברי־ימינו במרכז התורה שהיה בה ואשר בלבי אני נרשמה ביותר לרגלי הסוגיא “תגרי לוד”, שלמדתי בחדר. עוֹברים את העיר רמלה ואת ביתר, זו ביתר הידועה במרידת בר כוכבא, אשר נשטפה אז כולה בדם יהודים, “שהלך ושטף עד לים הגדול”, ואשר ספורי חורבנה שבגמרא העירו ככה את מיתרי לבבי בעצב השקט השפוך עליהם – ואנו הולכים וקרבים אל הרי־יהודה.

מקום המקדש

כותל מערבי

הרכבת באה בין ההרים וערפל יסבנו. כנחש עקלתון היא זוחלת ומתפתלת בין ההרים, המרקיעים לשחקים, כאלו היא מחפשת לה מקום להבקיע בין סלעי המגור וצורי־אימה, החוסמים עליה את הדרך משני העברים. ואדיר הוא המראה ומלא־פחדים הוא החזיון אשר לפנינו. גלגלי הרכבת רועשים ומשמיעים הד קול נוֹרא, הבא מאבני ההרים. כרמש דק זוחלת הרכבת, מהודקת ונלחצת על־ידי כחות איתנים, המפחידים בשיא גבהם. וההרים עוֹמדים זקופים וגאים, רמים ונשאים, ונראה כאלו הם חפצים להדוק בכח עוזם את החיה המפוחמה והמבהילה, שההינה לבוֹא בגבולם. הנה שם מלמעלה תלוי הר רם וזקוף, ונדמה לנו, כי עוד מעט ויפול בכובד משאו על פני הרכבת וכל אשר בה וימחוץ אותה לאבק דק. כענקי בלהות הם מאַימים בגבהם ואיזה שממון אכזרי מנשב מהם, ואנחנו מדמים לשמוע בכל רגע את משק כנפי הנשר וצריחותיו הנוראות, הבוקעות שמים.

אך פתאם נגעה בי יד ההכרה: הלא לירושלים אני נוסע… ואני שוכח עולם ומלואו, איני רואה עוד לפני את הכיפים הזקופים ואת ענקי הסלעים, ובעומק נפשי אני חש איזו רנה וצהלת־נפש חרישית, ותנודות הרכּבת כאִלוּ מלוות את מחשבותי ועוֹלוֹת בד בבד לדפיקות לבי: ירושלימה… ירושלימה…

וכאלו איזה תבלול ירד מעל עיני פתאם, ומעל לבי כאלו נגולה פתאם אבן כבדה. איזה מרחב ללב! איזה דרור לנפש! הנה הולך וקרב הרגע, אשר בו יבוֹא פתרוֹן חלומי אשר חלמתי מיום החלותי לקרוֹא אבא ואמא; הנה עוד מעט ועיני תראינה את העיר, אשר לא חדלה מעמוד לנגד עיני בחלום ובהקיץ; העיר אשר מלאה את כל בתי־נפשי ואשר נתנה תוכן לחיי וישות למשאת נפשי, העיר אשר כל העולם כלא נחשב בלעדיה, אשר אין כל טעם לחיי היהודי זולתה, אשר היא ממלאה את נפשו מיום הולדתו עד יום מותו, אשר אם נחרבה למטה – “ירושלים של מטה” – נשארה בכל־זאת למעלה – “ירושלים של מעלה”, – העיר אשר כח כביר בצלצולה, היורד לתחתיות הנפש ומעלה משם את הטמון במעמקים… רגע, איני יודע איך נעשה הדבר, ולנגד עיני נצבה תמונת בית־הכנסת בעת תפלת נעילה עם אפלולית בין־השמשות ביום הכפורים, אודם של להבות הנרות הגוססות וצללי אימה המרחפים באויר, המלא גניחות ואנחות והרוח רוח דונג מהותך, חלב רותח ודמעוֹת רותחות, הבאות מעורבות עם צעקות איומות יוצאות מפיות מאות יהודים, העומדים מעוטפים בטליתות, פורשים כפיהם למעלה וקוראים מתוך לבוֹת חלולים: “בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה”… ועוד מעט וקול מעודד ומלא־תקוה בוקע את האויר הכבד כתרועת ששון: “לשנה הבאה בירושלים!”… וברגע שני נזכר לי אותו ה“משולח” הירושלמי, שבא פעם לעירתי ואני שתיתי בצמא את כל דבריו, שהיו לי קדושים וטהורים, וסופג הייתי אל קרבי את הבל פיו, עד כי אחרי עזבו את עירנו התגעגעתי עליו ורבו געגועי־עצב בלבבי וגזלו את שנתי בלילות… ופתאם, בחשבי ככה את מחשבותי, והרכבת עמדה.

– ירושלים!…

כחולם לקחתי את מלתחת חפצי וכחולם יצאתי מן הקרוֹן אשר לרכבת. הערב התחיל בא ופרש את כנפיו על פני הר וגבע. קרירות נעימה מלאה את האויר ואני רעדתי לרגעים. ופתאם נשמע קול עצב ובכיני, מוזר ונעים ככה, של שמש בית־מסגד אחד שעלה למעקת המינריטה וקרא את המאמינים לתפלה. חושך היה מסביב. נשאתי את עיני והנה שם מתנוסס ראש איזה מגדל ושם מתרוממת גבעה המלבינה בחלל האפל. האם לא את הר־הבית עם בית־המקדש, העומד על תלו, עיני רואות?… בא אני לרחובות והנה הן מלאות תשואות והמוני אדם רב, תַּּיָרים ויהודים מארבע כנפות הארץ. האם לא את רבבות עולי הרגל שבאו הנה לחוג את חג הפסח – עיני רואות? והאין אני, יהודי מחבל הגליל, בא ירושלימה בפעם הראשונה לראות בגדלה ותפארתה?…

בשעה מאוחרת בלילה עליתי על מטתי, אבל לא יכולתי להרדם. החלון היה פתוח ובעדו פרצו החדרה קלוחי אויר קרירים ורוים ריח המזרח. הלבנה טילה בתוך השמים היפים והעמוקים ושלחה את קרניה הקלושות והרועדות אל החדר. ובמוחי נארגו רעיוֹנות שוֹנים: הלא אל פני הלבנה הזאת הביטו גם עיני אלפי הדורות של מאות העמים והשבטים שחלפו פה כבני מרון מיום הקרא עוֹד בשם עיר־שלם… והכוכבים המנצנצים עכשו בשמים נצנצו גם אז בעת המקרים הגדולים והמאורעות החשובים שקרו פה, אשר השפעתם על חיי בני האדם בכל העוֹלם כולו טרם חדלה עד היום… וכל אלה העמים והשבטים שחשבו מחשבוֹת לחבק זרועות־עוֹלם כלוּ ונעלמו אחד אחד מתחת שמי ה', נשארו רק השמים האלה ואני – היהודי, המביט אליהם…

טז. ירושלים    🔗

בוקר מעודן ורוה ריחות אביב. האויר צח ורך, השמים – אין כמוהם ליופי, שמי ירושלים, המצוינים בתכלתם והמסמאים ממש את העינים בשפעת הזוהר והברק. קרני השמש לוהטות, ממלאות בזהרן כל חור וסדק, מתנגשות בכדורי בתי־התפלה הרבים ובכפות בתי־המסגד והמינריטות, המתרוממים באויר השקוף מעל לבתּי העיר. התנועה ברחוֹבוֹת גדולה, האילנות אשר בגנים ובחצרות פורחים ועליהם מנצנצים לנגד נגה השמש. באויר מורגשות איזו רכות ועדנה, המשתפכות באברים כשמן המור והממלאות את נימי הנפש איזה גרוי נעים. וחפץ אתה להוציא מן הלב תרועת־שמחה גדולה, לרוץ ברחוֹבוֹת, להיות נשא באויר ולעוף במרומי השחקים, במרחביה אשר מסביב…

האביב היה בירושלים.

דרך כל שערי החומה, המקיפה את העיר, פורצים ובאים המוני אנשים, נשים וטף, טפוסים שוֹנים ומשונים, לבושים בגדי צבעוֹנים מבריקים, המתנוצצים לנוגה השמש הלוהטת, טפוסי ערביים שחורי־הפנים כזפת מגזע הכושים, וערביים בעלי פנים לבנים ושזופים מאור שמש, וכולם זקופים וישרים, לבושים “חאלאטים” ארוכים, וביניהם גם בידואים לבושי טליתות, נשים מגולות הפנים ומכוסות הפנים בצעיפים שחורים, היורדים עד מתחת לסנטריהן; תירים ותירות מכל ארצות אירופה ואמריקה (זה היה לפני חג הפסח); יהודים ירושלמים, בעלי קומה כפופה ולבושים “שלאפרוקים” של משי בעלי צבעים שוֹנים. המולה ושאון ברחוֹבוֹת, צהלת פרדות, נערת חמורים, צלצולי פעמוֹני הגמלים ודהרת סוסים אַבּירים רתומים למרכבוֹת מהודרות, ששחור גלגליהן מנצנץ באויר. השערים, שדרכם נוסעים לבית־לחם, לחברוֹן, ליריחו ולשכם, מלאים תּירים נוֹסעים במרכבוֹת או רוכבים על חמורים ונערים ערביים מחמרים אחריהם. עֵרב רב של שפוֹת שונות ומשונות עוֹלה באזנים. והנה גם עולי רגל רוסים: אכרים ואכרות מפנים רוסיה הולכים בחוצות העיר חבורות חבורות. ופני כולם למקומות הקדוֹשים שבעיר: היהוּדים – פניהם מוּעדות לכתל המערבי, הנוצרים – לקברי קדושיהם, והערביים – למסגד־עומר אשר בהר הבית.

עיר אלהים, המשולשת בשלש קדושות, רועשת והומיה.

ואני מתהלך לי ברחוֹבוֹתיה, עובר ושב דרך שעריה, מטַיֵל במגרשיה, מאזין אל תשואת הרחוֹבוֹת, השוקקות מרוֹב אדם, ומקשיב להמולת העמים, שנקבצו הנה מארבע פנות העוֹלם, ואיני יודע את נפשי. כחולם אני מתהלך בין העֵרים ונפשי מלאה על גדותיה. האמנם בירושלים אני? בירושלים זו, שכמעט כל מאורעות התבל החשובים של העוֹלם הקדמוני השתקפו בה, שכל ההיסטוריה של המין האנושי מערפלי קדמת הדורות התנגשה על אדמה זו והתנועוֹת הדתיות היותר גדולות התהוו בה; העיר שראתה בשעריה את הכנענים, המצרים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוָנים, הסורים, הרומאים וכו' וכו' עד העמים החדשים; העיר העוֹמדת כצור בכל מסבות התולדה ואשר כל כלי היוצר של ההיסטוריה נוּפצו אל חיקה, אשר נבנתה וחזרה ונבנתה מאות מונים ואשר שכבות עפרה מכסות על עשרות קולטורות של מאות עמים שבעלוה ושפכו עליה את רוחה; העיר אשר נהרי נחלי דם בניה נשפכו בה כמים וכגלי הים שטפו וקלחו ונספגו אל תוך אדמתה ואשר במשך מאות דורות היא נאד הדמעות של אומה שלמה גולה ונדחה, העומדת על נפשה בכל ארצות פזוריה כשה בין שבעים זאבים, שקמים עליה לכלותה ולהשמידה מתחת שמי ה' והיא מעוּנה ביסורים ומתמוגגת בדם ודמעוֹת – האמנם את אויר עיר זו אני נוֹשם אל קרבי ועל אדמתה אני דורך?…

והלא יודע אני, כי על אדמה זו, שעליה צועדות רגלי, צעדו גם רגלי הנביאים, השופטים, המלכים, התנאים וכל אותם גדולי הרוח והכח שבתולדתנו; והלא יודע אני, כי על אדמה זו עברו עמי כל העולם העתיק; והלא יודע אני, כי אדמה זו ספגה אל קרבה זרמי דמי אבוֹתי, דם אחי ואחיותי, בנוֹת ירושלים היפות, ודמי הקנאים והגבוֹרים, שהערוּ למות נפשם על קדוּשת תורתם וכבוד עמם. ומה צר, כי שרידי עתיקותיה כה מעטים, וכמעט שנמחק כל זכר מגדלה ותפארתה לפנים.

שעות שלמות התהלכתי ברחובותיה. אוכל לא בא אל פי, ומוכה שרב ואכול צמא התהלכתי בין החומות ומחוץ לחומה. ופתאם ראיתי את עצמי בתוך ה“באזאר” הירושלמי העתיק ובין סמטות צרות ועקלקלות, אשר מדרגות־אבן מוליכות את העוֹברים למורד, מטה מטה, ולפתע פתאם, כאלו היה עוֹלה מחיק האדמה, נצב לפני כותל רם וזועף – הכותל המערבי.

המגרש הקטן אשר לפני הכותל היה כמעט ריק. רק יהודים בוֹדדים עמדו בתפלה, פורשים כפיהם אל האבנים הקשות, ראשם בתוך חורי הכותל, שאזוב עולה ומבצבץ בהם, ומתיפחים מרה. קרני השמש פזזו בעליצות על פני האבנים הקודרות והזועפות כאלו זקנה ובחרות נשקו, יאוש ותקוה נפגשו… האין זה סמל עם עוֹלם, שגלה מעל שלחן אביו והלך לפני צר והוא נתון למרמס ולמשסה, גוו – למורטים ולמכים, ולבּוֹ, בכל זאת, ער ומתגעגע, מקוה ושואף, וחולם על שיבת בנים לגבולם?… אך הנה נראה על פני הכותל כתם בהיר ואדום מהשמש היורדת לפאת מערב, כאלו שלהבת נר הועלתה פתאם… ומבלי משים נצבה לנגד עיני־רוחי תמונת אבי כאשר ראיתיו פעם בימי ילדותי בליל חורף יושב על ספסל נמוך, לאור נר גוסס, וקורא “תקון־חצוֹת” ובוֹכה כילד על חורבן הבית, בשעה שעל הקיר מנגד נראה כתם אור אדום, מן שלהבת הנר, העומד על נפשו ונלחם עם הצללים…

אך הנה הלכו להם גם היהודים הבודדים ודממה היתה מסביב. ופתאם כאלו נפתח בלבי מעין נעול – וזרם דמעוֹת התפרץ מעיני ועל־פי איזה כח פנימי נלחצתי אל אבני הכותל ודמעותי קודחות ורותחות. ונדמה לי כאלו נעשיתי לחלק הכותל ושנינו היינו לעצם אחד: האבנים התחילו מדובבות ולבי נעשה לאבן…

מעט מעט התקבצו יהודים לתפלת המנחה ואני הלכתי לתור את סביבת הר הבית.

והנה בנחל קדרון רגלי עוֹמדוֹת. המקום היותר עתיק והיותר מענין את האיש המבקר את ירושלים, מצד אחד – הר הבית, אשר גדר־אבנים גבוהה חוסמת את מקום־המקדש והשטח הרחב והשפוע אשר במדרון ההר נטוע כולו עצי זית ואילנות אחרים, נגדו – הר הזיתים, ובתּוך – נחל־קדרון הצר והעמוק. ומלמעלה, על שפּוּעי הר הזיתים ולרגליו, שרידי זכרונות עתיקים, שעל־פי נס נשארו לפליטה עד היום הזה: יד־אבשלום, בית־החפשית וקבר־זכריה, החצובים כולם אבן אחת. ובעמדך פה הנך חש את דפיקות לבה של ההיסטוריה בת אלפי השנים, שהד קולה מתהלך פה בין החורבות הללו. ופתאם ועל לבי עולה זכר הפסוק בשמואל ב‘: "ודוד עוֹלה במעלה הזיתים, עולה ובוכה, וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכו’"… הלא במקום הזה, שעליו רגלי צועדות, עבר דוד המלך! ותמונות מני קדם עולות ובאות לנגד עיני רוחי והן מביאות אותי לערפלי דורות ימי הבית הראשוֹן… השמש מתחילה לשקוע ולשלוֹח את קרניה האחרוֹנוֹת, המעטפות את הסביבה הקדושה הזאת במעטה אור אדום, ההולך הלוֹך וקלוש, הלוֹך וחזר, עד שצללים ישטפוני. ומבין הצללים אני רואה על שפועי הר־הבית יהודי לבוש ארוכים, בעל זקן לבן יורד על מדותיו, רוכב על חמור ורגליו נגררות על הארץ. ונדמה היה כאלו רואה אני עתה לפני את “העני הרוכב על החמור”, אשר עוד מעט וקול שופר ישמע, קול אדיר וחזק אשר ילך מסוף העוֹלם ועד סופו, והמתים יקיצו לתחיה, חיל רב, חיל כבד מאד… אך הנה נעלמו פתאם עקבוֹת החמור עם רוכבו. נדמו צלילי עיר הקודש. פסה כל תנועה, וחושך אפפני…

לילה היה על פני ירושלים ואני עוֹמד והוזה…

יז. “נֶבִיא מֻסּה”    🔗

בין הר־הבית והר־הזיתים, במקום אשר לפנים, בימות החג, היו הרחוֹבוֹת מלאות עולי רגל ובאויר היו נשמעים קוֹלוֹת המוני העם, הממלאים את העיר הקדושה דברי שבח ותהלה לאלהי העוֹלם – במקום הזה וברחוֹבוֹת האלו נדחקים עכשו המוני ערביים, בידואים ופלחים, הבאים מארבע כנפות הארץ לחוג את חג ה“נביא משה”, החל תמיד בימי הפסח.

עוד מתחלת הבוקר היתה מורגשת בחוצות ירושלים תנועה גדולה. אלפי האנשים היו נמשכים מכל קצות העיר ומן הערים והכפרים הסמוכים, נכנסו העירה דרך שערי חומת העיר ופני כולם מועדים אל בית־מסגד עומר, הבנוי על הר המוריה במקום המקדש. אנשי צבא טורקים, רוכבים על סוסים והולכי רגלי, מתהלכים אנה ואנה לשמור על הסדרים. בעיר מורגש רוח חג.

והנה הגיעה השעה האחת־עשרה לפני הצהרים והרחוֹבוֹת הסמוכות לשער־הפרחים אשר בחומת העיר מלאות אלפי אנשים, הממלאים אותן על כל גדותיהן, הם יוֹשבים על גדרי האבנים, על צמחי הצבּר, הגדלים שם לרוֹב, על גגי הבתים השטוחים, על ראשי חומת העיר ועל שפועי הר־הזיתים. כדבוֹרים אל הכּורת הם נדחקים אל מקוֹמוֹתיהם וכזמזום דבוֹרים גדול הרעש מסביב. האויר רותח, קרני השמש לוהטות, ומסביב נראית פאנורמה מרחבת־עין של המוני אנשים, וביחוד נשים לבושות שמלות ומטפחות בעלות צבעים מבהיקים. אֶפנדים עשירים ואירופאים מגוהצים יוֹשבים עם בני משפחתם על ספסלים נמוכים שעל הגגות השטוחים של הבתים, המשמשים בתי־קאפה, ומכוננים את מכונות־ההצלמה שלהם. אנגלים גבהי־קומה וישרי־הגו עם נשיהם הצהבהבות, אשכנזים עם נשיהם ועלמותיהם הגבוהות, איטלקים וצרפתים בעלי השערות השחוֹרוֹת, ערביים וטורקים חבושי פיסקות אדומות, בעלי עינים זורקות זיקי אש – כל אלה ממלאים את המקוֹמוֹת הטובים לישיבה ושוֹתים לעת־עתה קפה עב ושחוֹר בכוֹסוֹת קטנוֹת. ובתוֹך חוצות ירושלים הצרות העקומות נדחקים המוני ערביים מגולי־חזה, תרבושים או קפיות חבושים לראשם, חאַלאַטים ארוכים וטליתות עם פסים שחורים על כתנותיהם וסנדלים קרועים ברגליהם. וביניהם ערביים, ערומים למחצה ויחפים, הנושאים על שכמם כדי־נחושת גדולים עם מי־לימונדה ומכריזים על סחוֹרתם בקולי־קולות בלוית צלצול שני טסי נחושת, ואחרים, הנושאים על ראשם טסים רחבים מלאים מגדנות וממתקים. ובין אלה נדחק חמור עם רוכבו, אשר רגליו נשרכות על האדמה, אורחת־גמלים עם פניהם הטפשים, מרכּבה אירופית כבוּדה והמון כמרים ו“אחיות קדושות” בצלבים גדולים על חזיהם. אלה הם כהני קדושי הכתות הדתיות השוֹנוֹת, אשר ירושלים עשירה בהן.

הנה נשמע מרחוק קול תרועה, קול העם ברעה ובידיו תוף ומצלתים. הקול הולך הלוך וקרוב, הלוך וגדול. הדחק מתחזק. השמש בוערת. סוככי־שמש נפתחים מעל לראשי התירים האירופאים, מטפחות־אף מנפנפות באויר למול הפנים להצטנן מעט מחום היום. ודרך שער־הפרחים מתחילות עוֹברוֹת הפרוצסיות הרבוֹת והשונות בדגלים, מצלתים ותופים, עם פנים נלהבים ועינים נוצצות באש דת־קודש, הפרוצסיות שבאו הנה מכל ערי ארץ־ישראל וכפריה, לקחת חבל בחג הקדוש שעל שם ה“נביא משה”.

התהלוכה הראשוֹנה באה בתרועות וצלצולים, ופתאם והתלהבות דתית אוחזת את אנשיה, עד שהם שוכחים עוֹלם ומלואו, חובקים איש את אחיו, עושים עגול מסביב ורוקדים במעגל מחול דתי פראי, מוחאים כף, מזמרים בקולות גרוניים נגינות ממושכות ומונוטוניות, קוראים קריאות שוֹנוֹת, מפשילים את ראשם אחורנית כמתעלפים, עושים העויות משונות בגופם, מתנועעים באויר בפוזות שונות, זורקים מקלות וכידונים, מתגלגלים וזוחלים כנחשים ומשתחוים וכורעים אפים ארצה. מעת לעת עולה אחד מבני החבורה על שכם חברו, מניע באויר רומח־עשת, הנוצץ לנוגה השמש, והוא נעשה למנהל החבורה, למפקד ומנהיג הרקודים והמחולות. כולם סובבים אותו ועוֹמדים מסביב לו במעגל, פושטים יד לקראתו, שרים ורוקדים, מגלים את חזיהם, מורטים את השערוֹת ומשתקעים בשגעוֹן דתי. אחד יוצא במחוֹל כששפיד ברזל תחוב בלחיו סמוך לשפתים, השני מבקיע לו דרך בין ההמון הנדחק, משתטח על הארץ ומכה בידיו וברגליו כחולה נופל. והפנים השחומים והארוכים של שבטי הערביים השונים השחורים והנוצצים כזפת של הכושים המושלמנים מכוסים זעה רותחת והעינים נוצצות באש פראית.

ככה הולכות ונמשכות התהלוכות הרבוֹת זו אחר זו. כל תהלוכה בדגליה, שיריה, אופן מהלכה ותלבשתה. ככה עוֹברוֹת התהלוכות מערי חברוֹן, יריחו, שכם, וכו', טפוסים ערביים שוֹנים מארצות הודו, אלג’יר, מארוקו וטוניס. ערב־רב של שבטים שמיים.

ובין ההמון הסוער הזה נפגש מבט חודר של תּיר אנגלי עם מבט לוהט של ערביה שחורת־העינים, היושבת למולו על החומה שכנגד, עלמה אירופאית צהבהבת נפגשת במבטה עם מבט אֶפנדי ערבי, ומתערבים מבטי־התאוה העזים עם מבטי העינים של אחוזי אֶקסטזה דתית, וכל זה בוער תחת שמש־ירושלים, הלוהטת, שפוך זרמי־אורות וטבוע בשלל־צבעים מבריקים של המון בן עשרוֹת אלפי איש, הממלא את כל המקומות בכל אשר תשא את עיניך ונבלע בתוך ים־הקולות, השירים והקריאות אשר מסביב, הבוקעים את האויר בשאון המיתם.

ובתוך הדחק, בין ההמון הנסער, מטילים להם בנחת כמרים מכתות דתיות שוֹנוֹת: כרמליטים, יזואיטים, דומיניקנים וכו', אחיות קדושות, נזירות מכל האורדנים, אבל לא קרה עוד אף פעם כי אחד מהם יהיה נפגע בכבוֹדוֹ…

התהלוכות האלו הולכות ונמשכות שעוֹת אחדות. אך הנה נשמעוֹת זמירות המוסיקה הצבאית, מתראים פקידי הפוליציה, המפקחים על הסדרים ומפנים דרך בין ההמון הנדחק לכבוֹד ה“מופטי” (ראש הכהונה המושלמנית), ההולך ובא אחרי גמרו את תפלתו במסגד עומר. אחר־כך הולכים ונראים פקידי הממשלה הגבוהים וביניהם המופטי, כשהוא רוכב על סוס לבן, וכל ההמון הגדול הזה נמשך בשורה ארוכה, ברקודים, כשקולות תרועה ושירי קודש בפיהם, עד בואם אל קבר ה“נביא משה”, הנמצא, לפי המסורת המושלמנית, בקרבת יריחו. ושם הם שוחטים קרבנוֹת, עורכים סעודות ומבלים בתפלות שבעה ימים רצופים.

* * *

בין הר־הבית והר־הזיתים נראה החזיון הזה שנה בשנה בימי חג הפסח, בימים אשר לפנים היו המוני יהודים עוֹלי־רגל באים ירושלימה מארבע כנפות ארץ יהודה לחוג את חג הפסח. ובהתבוננו אל אחינו בגזע, הערביים, אל עבוֹדת־אלהים שלהם ומראה פניהם הטפוסיים, יש שאנחנו שוכחים לרגע את הזמן שאנו עוֹמדים בו ומדמים לראות את כל המקומות האלה בשירי קודש ותשבחוֹת לאל הגדול השוכן בבית־המקדש, אשר התנוסס על ראש הר המוריה הקרוֹב…

יח. בדרך אפרתה    🔗

בבוֹקר בהיר אחד מלא אור חמה מבהיקה שכרנו לנו כרכרה לנסוע לבית לחם.

השמש כבר להטה בשמים, אף שהשעה היתה עוד מוקדמת. עזבנו את ירושלים ונעבוֹר דרך שער חברוֹן על הכביש היפה והמתוקן העוֹלה לבית־לחם, אשר שם על אֵם־הדרך, “בעוד כברת ארץ לבוֹא אפרתה”, נמצא קבר רחל אמנו.

בעזבנו את העיר עוד נראו לנו זמן־מה הרי ירושלים והבנינים שמחוץ לחומה. ראשי בתי־הכנסיות וכפות בתי־המסגד פלחו את האויר הבהיר. אך מעט מעט נעלמו עקבוֹת העיר ולפנינו שדות נעבדים היטב ולפעמים גם בּתּים גבוֹהים בנוּיִם לתפאָרה, העומדים על יד הכביש. נכר, כי ידים חרוצות עוֹשוֹת פה במלאכה, גם גובה־קולטורי נראה פה, שאינו מצוי ביתר גלילות הארץ. פתאם נזכרנו מה שאמרו לנו בירושלים, כי בכדי לראות את קבר רחל צריך להזמין קודם את המפתח, הנמצא בידי שמש של איזה בית־כנסת. לאשרנו פגשנו עגלה מלאים תירים יהודים, שבאה לקראתנו. אלה היו יהודים שחזרו מן הקבר וביניהם היה גם השמש אשר בידו המפתח. ואחר שקבענו לו את שכרו, הואיל לשוב ולנסוע אתנו יחד.

בדרך פגשנו ארחוֹת גמלים וחמורים ועליהם תּירים, רובם אנגלים, גם “ליידוֹת” גבוהות יושבות על דבשות הגמלים ומתנועעות ומתנודדות על־פי פעמי רגלי הגמלים המדודות. נראים גם יהודים ויהודיות בוֹדדים, השבים רגלי ירושלימה מן התפלה ליד הקבר. אך הנה נראה ראש כפה של איזה בנין העשוי בטעם בית־מסגד לישמעאלים, והשמש מודיע אותנו, כי זוהי כפת האהל אשר לקבר. ובעוֹד רגעים מספר והאהל לפנינו.

קבר רחל! כמה רוך ותום־ילדות ספוגות שתי המלים האלה. רחל אמנו, אם ישראל, אם העם הסובל ונענה ביסורים נוראים זה אלפים שנה. ועל לבי עולה זכר הפסוק: “ואני בבואי מפדן ארם”… בעת למדי אותו בחדר ביום חורף מעונן באותו הנגון הערב והעצב ככה את האגדות היפות, הנלוות עליו. קרני השמש האחרוֹנוֹת חודרות לרגע החדרה דרך שמשות החלונות, המכוסות כפור, והחדר מתלהב לרגע לפני בואו כולו בצל, והרבי יושב בפנים מאירים ונוֹחים ובשחוק עצב על השפתים הוא מספר לנו את ספורי־המדרש, הקשורים בפסוק זה; ועל לבי עולה זכר ספורי אמי בשבת עם חשכה, בשעה שצללי־ערב ינטוּ בבית. אבי יוֹשב אז אל הסעודה השלישית ומזמר “בני היכלא” בנגון של ר' מנדלי מווארקא, המלא איזו תוגה חרישית, ואמי מפסקת אז את קריאתה ב“צאינה וראֶינה” ומספרת לי את ספוריה על־דבר הכותל המערבי וקבר־רחל ואני יוֹשב אז נשען על ידי ואורג חלום גדול ויפה וכה טוב לי וכה עצב לבי. מרוב מחשבותי לא התבוננתי, כי בתוך האהל רגלי עומדות ועל הקבר עיני מביטות.

האהל בנוי אבנים ומלמעלה לוֹ כפּה. על הכתלים פנימה תלויות פּרכות רבוֹת, הנתונות במתנה מאת נשים צדקניות, וביניהן אחת גדולה, אשר עליה רשום: “פה קבר רחל אמנו” ופסוקים אחדים מן התורה המספּדים על־דבר מות רחל. מעל התקרה תלויות מנורות וכל מבקר לוקח מעט שמן מפך עשוי לדבר, שופך אל פי אחת המנוֹרוֹת ומדליקה. רבים מן המבקרים עומדים וקוראים בספר תהלים. באמצע האהל מונחת אבן גדולה וכבדה, מסוידה לבן, והיא מכוסה פתקאות־ניר מלאות בקשות.

ממקום קבר־רחל נסענו הלאה בדרך העוֹלה לבית־לחם. כאגדה מפליאה צלצלה באזני המלה בית־לחם ולא ידעתי נפשי. האמנם עוד מעט ואראה בעיני עיר זו, המזכירה חופש ומרחב, שדות רחבים זרועים אור ומלאים ברכת ה', כרי דשא עם עדרי צאן ובקר ורועים צעירים יפי־עינים שופכים את לבם המלא במנגינות חלילים; עיר זו שכּכה נקשרה בה נפשי מיום למדי בפעם הראשוֹנה במגלת רות: “וילך איש מבית יהודה לגור בשדה מואב”… זו האידיליה הנפלאה, שריח קיץ עולה ממנה ושקט כה עמוק שפוך עליה. האמנם אראה בעיני עיר המולדת של דוד בן ישי, הנער האדמוני, שהוקם על להיות למלך גבור ולנעים זמירות ישראל, האמנם אראה עיר זו ולא רחוק?

ואולם כאשר אך באתי לרחוב הראשונה, הבנויה בסגנון מזרחי והמלאה ערבים נוצרים וערביות מגולות־הפנים ובעלות עינים חודרות ומלאות ערמה – ראיתי, כי העיר עיר נוצרית, העושה רושם מוזר במזרח. היא מלאה נוצרים קתולים ואורטודוקסים, ביניהם גם הרבה ארמינים, קופטים וסורים, מספר קטן של מחמדים, ויהודים אין בה כלל. תושביה מתפרנסים ברוָחה מתעשית תשמישי קדושה מצדף, חרצני תמרים ועצי־זית, הנמכרים לתּירים בכסף מלא. באמצע השוק הרחב עומד בית־כנסיה עתיק ונזירות¹ וּנזירות נוֹהרים שמה ומביטים בעינים מזרות אֵימה וחשד אל האירופּאים הנכנסים. באמצע בית־הכנסיה מערה מוקפת גדר, המוּארה באורות קלושים ופנטסטיים של פנסים בעלי צבעים שונים, ואומרים, כי שם מקום מולדתו של ישו הנוצרי. בעמדי שם, הובא אל הבית ילד מת והכמרים לבושי גלימות ארוכות התפרצו שמה באיזו בהלה אדוקית והשליכו עלי מבט זועם, בהכירם כי שאיני משלהם… בכל העיר לא נמצא אף תּיר יהודי אחד, והעגלוֹן היהודי, אשר הוביל אותנו הנה וחכה לנו עד שובנו אליו, עמד באיזו סמטא צרה כזר ותועה בעיר נכריה. וכאשר ראה אותנו מרחוֹק לא יכול להתאפק מהביע לנו את שמחתו על אשר הוא נמצא שוב קרוב ליהודים…

המושבה זכרוֹן יעקב

המושבה רחובות

והעיר הזאת הלא קדושה ויקרה לנו והיא קרוֹבה מאד לירושלים – רק מהלך של שמונה קילומטרים מפסיק ביניהן. בלב מלא הרהורים עזבנו אותה ונמהר לשוב ירושלימה.

יט. במוֹשבה ביהודה    🔗

אני ועוד תּירים מספר, שסירו כמעט את הארץ לארכּה, מגליל עד ליהודה – החלטנו לנוח בשני הימים האחרוֹנים של הפסח בחיק הטבע, כדי להחליף כח לאחר נדודינו הרבים ולעשות את דרכנו תיכף באסרו־חג ליתר גלילות הארץ, שעוֹד לא בקרנו אותם. לתכלית זו בחרנו לנו מושבה גדולה אחת ביהודה, אשר בה התישבנו.

בבית־המלון אשר אליו שמנו פעמינו כבר מצאנו חבורה גדולה של אורחים מכל המינים והמעמדות: אנשים ונשים, זקנים וצעירים, תושבי הארץ ואורחים מארבעת חלקי העוֹלם – קבוץ גליות ממש בזעיר אנפין. בין האורחים היו כאלה שבאו הנה רק לתור את הארץ, וגם כאלה אשר באו לקנוֹת אדמה או לעשוֹת מסחר וקנין למען השתקע בארץ, גם יהודים אדוקים אשר באו הנה למות ולהקבר באדמה הקדושה וחבורת צעירים רעננים בעלי שאר רוח ואמיצי לב, שבאו הנה להיות פועלים, עובדים את האדמה ושומרים את המושבוֹת. והנה לפניך טפוסים שוֹנים ומשונים, ערב רב של שפות ודיאלקטים, אפני הלוך שונים, תלבשות שונות וגם מנהגים שוֹנים. הנה דור־הפלגה אמתי, אשר אחד לא הבין את שפת רעהו, ורק השפה העברית, זו האֶספּרנטה היהודית, שרוב האורחים היו נזקקים אליה, פחות או יותר, אִחדה מעט את כל אלה. ונראה היה כאלו אותם היהודים שיצאו את הארץ הזאת מלפני אלפים שנה וחיו בין עמים ומדינות שוֹנוֹת, שבו עכשו אל שלחן אמם הזקנה, כדי להושיט יד חמה אחד אל השני, למסור פריסת־שלום מן האחים שנשארו עוד בגולה ולשפוך את שיחם אחד בחיק חברו ולתנות את כל הקורות אותם בנכר. אבל הנדודים הרבים בין העמים שללו מהם את קלסתר הפנים האמתים, את הצורה היהודית, נתנו להם מנהגי־חיים חדשים ושמו בפיהם שפות חדשות, עד אשר האחים, ענפי גזע אחד, אינם מבינים כמעט איש שפת אחיו. על יד השלחן הגדול באולם הנהדר, אשר אליו היו האורחים הרבים מסובים בשעת סעודה – אוהב הייתי לשבת, מן הצד קצת, למען אוכל להתבוֹנן אל מראה פני האנשים והנשים, הלוקחים חלק בסעודה, ולהקשיב אל ספוריהם ושיחותיהם. וכל כך מענין היה הדבר כקריאה באיזה ספר פלאי. הנה בקצה־שלחן אחד יושב יהודי מהמבורג עם בתו, שמראה כמראה גרמנית אמתית: גבוהת־קומה, צהובת־שער ועינים בהירות־כחולות, ועל ידה – עלמה ספרדית, מורה בבית־ספר אשר במושבה, בעלת שערוֹת־סמט שחוֹרוֹת, חוטם־נשר מארך ועינים שחורות ולוהטות; בקצה השלחן השני יוֹשב לו יהודי אמריקני, בעל פנים חלקים, שמנים ומגולחים למשעי, על ידו יהודי פרסי, סוחר במשי, בעל זקן ארוך ושחוֹר, שבא ארצה־ישראל לישא לו אשה שניה על הראשונה, שהשאיר בביתו, ושהוא חפץ שתהיה דוקא מירושלים; הנה יהודי סיבּירי, אַקציונר של מכרות־זהב, המשוחח עם אשה צעירה מגליציה, הנזקקת רק לשפה הפולנית, היא בעלת עיני־שקד שחורות ושער כתום, ואצלם – יהודי ליטאי זקן, הנוסע לחברוֹן, למות שם. על יד השלחן הזה קרו מקרים מענינים מאד. בני משפחה אחת, שלא ידעו איש את אחיו, התודעו זה אל זה. הנה פעם אחת באמצע הסעודה קם פתאם מעל השלחן צעיר מקישינוב, שישב זמן־מה והקשיב לשיחות האורחים, ונגש אל איש בא בימים, שספר על־דבר אופן החיים בּאמריקה, וקרא בקול: מה שלומך, דודי? – ותיכף הוברר הדבר, כי לא טעות היתה בידו, כי מתוך ספורי האיש הבין, כּי המספר הוא דודו, שעזב את עיר מולדתו זה שנים רבוֹת ואשר כל בני משפחתו לא ידעו את מקום מושבוֹ ואם חי עודנו. כעבוֹר שעה קם ממקומו איש צעיר אחר מאיזו עירה פולנית והכיר באחד האורחים מיוהנסבורג (דרום אפריקה), שהוא חברו מנוער אשר עזב את ארץ פולין זה ימים רבים ונסע עם אבוֹתיו לאפריקה. וזמן־מה אחרי זה, בתוֹך כדי שיחה של איש כבן שלשים מבּוקוֹבינה עם אשה צעירה, הכיר בה, כי היתה לפני שנים מספר – כלתו. ועוד מיני פגישות כאלה ראיתי במשך ימי החג.

לאחר סעודת־הערב הראשונה, כאשר האורחים נפרדו איש מעל אחיו, מי לחדרו לישון את שנתו ומי להתהלך ברחוֹבוֹת המושבה, התלקטה חבורת צעירים וצעירות אל תוך הסוכה שעמדה בתוך גן־הפרחים, המקיף את בית־המלון. דרך סבכי הסוכה, הקלועה ענפים ובדים, הציצו שושנים אדומות, חבצלות לבנות ושאר מיני פרחים. האויר היה רוה ריחות בושם מעצי הלימונים ותפוחי־הזהב, הצומחים לא רחוק מהגן. השמים היו זרועים רבבות כוכבים נוצצים. מרחוֹק נשמעה כפעם בפעם נעירת חמור. בני החבורה התישבו על הספסלים ועל האדמה, שרו שירים וספרו ספורי־מעשיות שוֹנים. ופתאם קם אחד הצעירים והציע לפני בני החבורה, שכל אחד מהנאספים יספר איך, באיזה אופן ועל פי איזו סבה גמר בדעתו לנסוע ארצה־ישראל.

– טוב, הסכימו תיכף כולם, ונגשו אל הענין להפיל גורל מי יהיה המתחיל בספור.

הגורל נפל על איש צעיר כבן שלשים. ומבלי לחכות הרבה התנשא זה ממקומו, למען יהיה נראה על־ידי כולם, אחר ישב על מושבו על האדמה ברגלים מקופלות תחתיו, את ראשו שם בין הפרחים והציצים, שהציצו פנימה בעד חרכי הסוכה, והתחיל מספר ספורו:

– לא ארבה במלים, התחיל בקול עיף קצת, אבל מלא רגש פנימי ויוצא מן הלב, ואת הכל אמסור לכם בקצור היותר נמרץ. נולדתי בפולין, באיזו עירה קטנה, על ברכי הורים אמידים, אבל אדוקים מאד בתורה וחסידות. עוד מבטן אמי הבאתי אתי, כנראה, את התשוקה העזה לנסיעות. כאשר הייתי רואה בעירתי, כי עגלה מלאה סוחרים נוסעת לאיזו עיר אחרת ליום שוק, הייתי תמיד נתלה מאחוריה ונוסע ככה עד מחוץ לעיר. כאשר הייתי רואה מרחוֹק במרחבי השדות את רכבת מסלת־הברזל אצה לדרכה ברעש גלגליה ובעד חלונותיה הקטנים נשקפים פני אנשים, הייתי כמבולבל ממראה עיני והייתי רץ אחריה בכל כחי מבלי כל מטרה, עד אשר נעלמה מן העין. כאשר נתקבל בביתנו מכתב מעבר לים, מאמריקה או לונדון, למשל, הייתי רגיל לקחת את המעטפה בידי, מתבוֹנן בה מכל צדדיה, שוקל אותה וממשש באצבעוֹתי, ובעת מעשה הייתי מתקנא בניר שזכה להיות במרחקים. בקצרה: במלאת לי שש עשרה שנה גמרתי בלבי לעזוב את עירי ואת בית אבותי ולנדוד לארצות רחוקות. ומני אז מתחילים נדודי הרבים עד היום. מתחלה עשיתי את דרכי לאנטווירפן לחברי שעסק שם במלאכת הלטוש של אבנים טובות. את המלאכה הזאת למדתי במשך זמן קצר בערך והרוחתי סכום־כסף לא קטן. משם נסעתי לבריסל ונעשיתי לעוזר בבית־מסחר בגדים. אך עזבתי אותה עד מהרה ונסעתי לאמסטרדם ושבתי שוב אל מלאכת הלטוש של אבני חן. ברכשי לי מעט הון באתי למונטה־קרלה ונסיתי את מזלי במשחק הרוליטקה. בראשונה שחקה לי השעה וזכיתי בכסף רב, אבל לבסוף, כנהוג, אבד כל כספי, עד שנשארתי בלי פרוטה בכיס. מרוב דאבוֹן־לב על אבדן כספי החלטתי לשים קץ לחיי. במעט הכסף שהחזירו לי קניתי לי אקדח ויריתי בו אל רקתי. לאשרי עף לו הכדור מעבר פני והלאה, כי ידי רעדה מעט בעת מעשה, ואני נפצעתי רק פצע קל. בהרפאי מפצעי גמרתי בדעתי לשוב לעיר מולדתי. אבל בבואי הביתה כבר לא מצאתי את שאהבה נפשי. אבי ואמי – מתו, ומי יודע אם לא אני גרמתי במיתתם, בני משפחתי נפזרו לכל עבר. מרוב דכדוך הנפש הייתי לחבר של אחת האורגניזציות הריבולוציוניות שעבדה אז, “בימי הרעש”, בפולין. על־ידי מלשינוּת של אחד הפּרוֹבוֹקטורים תפשו אותי, שמוני בכלא ולבסוף שלחו אותי לארץ גזרה, לסיביריה. אחרי שישבתי שם כשתי שנים באיזה כפר נדח בין היאקוטים, גמרתי בנפשי לברוֹח. ומבלי חשוב הרבה ברחתי דרך יפוניה לסן־פרנציסקה אשר באמריקה. ושם נעשיתי לחיט. אבל גם שם לא ארכה ישיבתי ואני עשיתי את דרכי לנויורק ונעשיתי לאנרכיסטן. מצבי החומרי היה אז כל־כך רע, עד אשר רעבתּי, פּשוּט, ללחם יבש. ומבלי מצוא כל מקור למחיתי הייתי לאח של אחת החברות המסיונריות, אשר קבלתני בזרועות פתוחות, האכילה והשקתה אותי וכל מחסורי היו עליה. לבסוף, כעבוֹר ירחים מספר, החלו לפתות אותי, כי אמיר את דתי, ובשכר זה הבטיחו לי “הרים וגבעוֹת” בעוֹלם הזה וגן־עדן בעוֹלם הבא. אני דחיתי, כמובן, הצעה זו בשתי ידים וברחתי משם על נפשי. מרוב נדוּדים ותלאה, מבוכות־הלב ופזור־הנפש נחליתי במחלה קשה עד אשר הרופאים של בית־החולים שבו שכבתי אמרו נואש לחיי. זמן־מה הייתי מוטל על ערש דוי ביסורים כל כך גדולים עד אשר אבדה בינתי. אולם פעם, כאשר הרפו מעט יסורי ממני ובינתי שבה אלי, התבוננתי בכל אשר מסביב לי וראיתי את עצמי מוטל בבית־חולים בין אנשים זרים ומשונים. הדבר היה בחצות הלילה, בשעה שרק אור עששית קטנה האיר את חשכת החדר. ואז נעשה לי כל כך מר ואיזו עצבות קודרת לחצה את לבי עד לבלי נשוא. הנה נודד אני על פני כל העולם, בלי רחמי אב ואם, בלי קרוב ומודע, בלי ארץ מולדת חביבה ובלי כל אותם הדברים, המקשרים את האדם למקום אחד. הנה שכני בבית־החולים, השוכבים אתי בחדר אחד, בני לאומים ועמים שוֹנים, יש לכל אחד מהם באיזה מקום שהוא על כדור העוֹלם איזו פנה חמה, עיר מולדת, ידידים ורעים; כל אחד מתגעגע על איזה דבר, מקוה למה־שהוא, מאמין במה־שהוא, מתפּלל לאלהים בשפת עמו, ורק לי אין אף נפש חיה אחת, שתדאג לי, איני מתגעגע על שום איש ושום איש אינו מתגעגע עלי, אין לי למי להתפלל ואין שפה בפי אשר בה אתפלל, כי במשך ימי נדודי הרבים הייתי נזקק להרבה שפות ואף אחת לא היתה שלי. הנה על ידי כורעים אנשים על ברכיהם לפני התמונה הקדושה, התלויה על הקיר, ומתפללים תפלת הערב, יהודים אומרים על פה מזמורי־תהלים וקוראים קריאת־שמע, ורק אני לבדי זר לכולם וגם לי לעצמי. וצער כל כך גדול תקף אותי ומרירות כה קשה אחזתני עד אשר פרצתי בבכי והדמעוֹת נגרו מעיני כזרם חזק, בלי הפוגות. לפנות בוֹקר נרדמתי.

בין כה התגברה החשכה מסביב. אנחנו נתקרבנו איש אל אחיו. רעד עבר בלב. מתוך החשכה נשמעה איזו אנחה ולא ידוע היה מלב מי התפרצה. המספר נשתתק רגע, השתעל אחת ושתים ואחר שב לספורו:

– כאשר נרדמתי, חלמתי חלום, כי נמצא אני באניה, ההולכת לארץ־ישראל, וביחד אתי נוסעים עוד הרבה יהודים. איזו חדוה היתה שפוכה על כל פנים, שמחת־אושר היתה בעיני כולם. השמש זרחה והביאה מרפא לעצמות וגם אני נשמתי בחזי נשימות עמוקות וחזקות. ומתוך שנה הרגשתי כי הוטב לי הרבה, כי הולך אני ושב לבריאותי.

כאשר הקיצותי משנתי הייתי כולי רטוב מזעה. השעה היתה או שעת הצהרים. השמש שלחה את קרני זהרה דרך החלוֹנוֹת הגבוֹהים של בית־החולים והציפה את מטתי באבקת־זוהר. אני הרגשתי מיד, כי במשך הלילה הזה נהייתי לאחר וכי ביחד את הזעה ששטפה מגופי נשטפה גם מחלתי. החלטתי אז בלבי, כי כאשר אך אקום ממטתי אסע ארצה־ישראל. וכי אשוב לבריאותי – בזה הייתי בטוח. חשתי, כי נרפאתי כליל ממחלות הגוף והנפש. אני מצאתי את עצמי ואת נקודת הויתי בעוֹלם… דרכי היה נכון לפני מעתה: לנסוע לארץ־ישראל, לעבוֹד שם את האדמה כפוֹעל. מצאתי את עמי ואלהי… הרגשתי את עצמי כל כך טוב וקרוֹב ברוח להרבה, הרבה אחים ואחיוֹת; כל כך קל נעשה לי כאלו אבן כבדה נגולה פתאם מעל לבי… ועיניכם הרואות, כי אמנם באתי הלום, ואני מרגיש את עצמי פה כקטן שנולד…

– – – – – – – – – –

כאשר גמר המספר את סיפורו שררה דומיה מסביב ועל לב איש לא עלה עוד להפיל גורל על המספר השני. כל אחד הרגיש, כי זה הראשוֹן כבר דבר מלב כולם וכי על דבריו אין מה להוסיף…

כאשר יצאו בני החבורה מן סוכת־הגן היתה השעה הראשונה אחר חצות הלילה. השמים היו עוד יותר עמוקים וכחולים־שחרחרים מאשר קודם. פרחי הגן הפיצו את ריחות בשמם. צנה קלה עברה בעצמות. הדממה היתה עמוקה מאד. מרחוק נשמעה רק יללת התּנים אשר בגנים…

כ. טפּוּס חדש    🔗

בארץ־ישראל הולך ונוצר טפּוס חדש, הרחוק מאפני חיינו פה מרחק רב וזרה לו הפסיכיקה הגלותית שלנו עם אותו נטל העול, הרובץ על נשמתנו מדעת ושלא מדעת, אותו סבל הירושה של כּפיפת־הקומה ונשיקת שבט הנוגש, כובד־המשא של אויר־הגיטו המחניק, של בטול הגוף ומנעמי החיים, טפוס אשר כמוהו לא ראינו בימי גלותנו מתקופת ישוב היהודים בערב ו“תור־הזהב” אשר בספרד.

הטפוס הזה, כמובן, עוד לא נתפתח ועוֹד לא נעשה לבריה שאינה בטלה ועוֹמדת ברשות עצמה, שאפשר יהיה להראות באצבע ולאמר: כזה ראֵה וקדש. הזרע הזה עוד לא הכה את שרשיו עמוק בתוך הקרקע ועוֹד לא שלח את פארותיו סביבו, כי הלא גם הקרקע אשר מחיקו עולה הנטע החדש הזה עוד לא נעבד די צרכו ועוד לא נעשה מוכשר לגדוּלים משוכללים כאלה, כי הלא היסוד עודנו רופף ותוסס, אבל את נצני המטע הרך הזה אנחנו רואים באלה שנולדו על הקרקע הזה. אנחנו רואים כבר לעינינו את הפריחה והלבלוב של הפרי החדש, פרי הארץ.

האיש הבא מן הגולה יעמוד משתומם למראה עיניו בראותו את צעירי המושבות החסונים והבריאים, בעלי הלחיים האדומות, הפנים השזופים והרעננים, כל אותו ההלוך ואופן הדבור של בן־חורין ומבט־העינים החפשי וכל אותו הקולטוס של חלוץ־עצמות, שתקף את בני הדור הצעיר בשעת כל החגיגות, השמחות והטיולים, כל אותה ההתענינות המרובה ברכיבה יפה, ביריה למטרה, בשירה וזמרה, בטיולים, שיחה בנהר, ברקודים ו“פנטסיות” ערביות וכל אותה שימת־לב הגדולה אל הגוף הגס והחומר העכור. לא מקרה הוא הדבר, שבכל בתי־הספר, החל מן היותר נמוכים וכלה בגימנסיה היפואית והירושלמית, מקדישים חלק גדול משעות הלמודים לגימנסתּיקה וטיולים; לא מקרה הוא הדבר, כי בבתי הפועלים, אף במושבות היותר קטנות, יש מכשירי ההתעמלות ובשעות החופש מן העבודה מבלים הפועלים והפועלות את זמנם בהתגוששות ובתרגילי חלוץ־עצמות, ולא מקרה הוא דבר החבה הגדולה להתחרות במרוץ־הסוסים, המצויה גם בין הפועלים וגם בין הפועלות.

רבים רואים בזה חקוי לארחות חיי הערביים ומביעים את פחדם פן יבולע על־ידי זה לצביון היהודי. הם יראים מפני התבוללות חדשה, התבוללות בין הערביים. אבל לעת־עתה זהו פחד שוא. החקוי הזה הנהו רק חיצוני ובא כמחאה נגד הגלותיות והעבדות הרוחנית והגופנית שלה, כריאקציה נגד השעבּוּד ותנאי־החיים הבזוים והנכנעים של חומת הגיטו. ובשום־אופן אין זאת התבוללות בקולטורה הערבית, שאינה קימת כמעט כלל.

וטבעי הוא הדבר, מה שהשומרים וגם רבים מן הפועלים במושבות מתהדרים בכלי זינם, שהם חוגרים תמיד או נושאים על שכמם, ומעוררים בזה קנאה ושנאה מצד הערביים שכניהם וגם אי־רצון מצדם של רבים מן היהודים. הנה זה בא כמחאה נגד זה שהיינו תמיד מטרה לחצי הלעג והזעם של אחרים והיינו צפוּיִם, במקרה היותר טוֹב, לחַסדי אחרים…

ראיתי פעם את החגיגה הטרדיציונית ברחובות. היו בה מגרעות אחדות, וגם חכוכים פנימיים בין המסדרים אותה; אבל מה גדולה ההשפעה החנוכית שלה גם על התּירים בני הגולה הבאים לראותה. והרושם היותר אדיר הוא שנוי הערכין שהיא באה להבליט: הערצת־הגוף בתור ריאקציה נגד הערצת־הרוח, שנפשנו היתה נתונה לה במשך אלפים שנה. ראיתי פה לפני יהודים חדשים, שאין לראותם כלל בגלות, ששם הנם, באופן היותר טוב, רק חזיון בודד פחות בערך, שיש לבקשו ברחוב הקצבים והעגלונים. הנה בעלי הגוף ההם הנם גסים באמת ומגושמים, וּפה חזוק הגוף נעשה לחלק מן הפרוֹגרמה הלאומית ואנשים, השמים לב לקולטוס זה, הם אנשים בעלי הכרה ובעלי אידיאל בלב. הסביבה וכל תנאי־החיים מכשירים את האדם לכך להיות אדם שכחו אתו ועוז בימינו.

הנה הפרוגרמה של החגיגה: קליעה למטרה, התחרות במרוץ־הסוסים, תהלוכה בסך, חלוץ־עצמות, התגוששות, התעמלות, ריצה, קפיצה, תזמורת, תערוכה חקלאית וכו', וכל זה ערוך ומסודר בידי יהודים תחת שמי הארץ. ואין ערוך להשפעה העצומה שיש לחגיגה זו על בני הישוב הישן וגם – על הפסיכולוגיה של היהודים בכל ארצות הגולה.

אין כל ספק, כי חלק גדול יש לארץ־ישראל בסדור “המכבי” ויתר האגודות להתעמלות ובכלל בתנועה הגדולה לחלוץ־עצמות, שאחזה את בני־הנעורים שלנו, מקודם בקולוניות הסטודנטיות שבערי האוניברסיטאות אשר בחוץ־לארץ ובימים האחרונים גם במדינותינו.

את רשמי הטפוס החדש הזה הננו רואים גם בספרות הארץ־ישראלית ובעתונות שלה. אין בספרות זו שבארץ־ישראל הצעירה לא כשרון מרובה ולא גלוי אופקים חדשים ואפני יצירה חדשים, כי בכלל עודנה צעירה מאד לימים ורבים מפרותיה עוד בוסר הם, אבל יש בה כבר מעט מן הרעננות והגמישות, מן ריח האדמה ואויר המולדת, מטעם “השדה אשר ברכו ה'”, טעם הכרם והפרדס, מטל הנוער ושחרות העלומים, יש בה מאֵד האדמה החרושה. יש בה מן העלומים והכח, מהחפץ אל החופש והדרור. וכמו שהעלומים בכל מקום ובכל זמן אינם נזהרים ביותר בשמירת התחומים והסיגים, שקבעו להם בני־אדם, והם פורצים את הגדרים וקורעים את החבלים השמים מחנק להם, כן יש שסופרי ארץ־ישראל הצעירים אינם מדקדקים ביותר באופן ההרצאה שלהם ויש שעטם פולט גם שגיאות נגד חוקי הדקדוק והסגנון, אבל תחת זה שפתם גמישה ורכה, מלאה תנועה ודרור, והם מספרים לנו על־דבר “באר חפרנו”, על־דבר ה“בּאַכאַר”, ה“אינז’ל”, הכורם והנוטר, והעתונות דנה בכובד־ראש בשאלות הזבל, יִבּוּש־הבּצות, מחלות הבהמות והעצים, נחילות דבורים ותולעי המשי וכדומה.

ובני חורין הם גם ילדי ארץ־ישראל מסבל הירושה של ילדינו בגולה. אינם יודעים מיסורי האֶקסטרן היבש שלנו, מספקותיו של האפיקורס וה“להכעיס” של המשכיל הישן. לא היו להם חבלי לידה של ההשכלה ולא עברו גם דרך החסידות, זרה להם מלחמת המפלגות שלנו ומריבות הכתות והזרמים. זר להם החדוד של יהודי הגלות, עד כי אינם מבינים היטב את דברי מנדלי מוכר ספרים וזרים להם גם הרבה מאפני־הדבּוּר של גבורי שלום־עליכם. הם כבר נקשרו במדה ידועה אל המזרח, אף שבהשקפה הראשונה הננו רואים כי הם מַרבים לעזוב את הארץ ונוסעים לפּאריז ולאמריקה. אירופּה שלהם הנן קאירה ואלכּסנדריה של מצרים וגם בּיירוּט ודמשק אשר בסוריה. בשנוי התנאים הקולטוריים והאקונומיים שבטורקיה יש לקוות, כי הסגולות האלה תמצאנה להן קרקע מוכשר יותר וּתנאים יותר מתאימים להתפתחותן החפשית.

הטפּוּס החדש, המתהוה בארץ־ישראל, בן־חוֹרין הוא, או על־כל־פּנים יש לו הנטיה להיות בן־חורין מהרבה מחזיונות הגלות וזוהמתה וגם מן החצאות והשניות שלה, משניות השפות, הקולטורה, המנהגים וכו' והוא הולך ומתקרב אל הטפוס של האדם היהודי השלם…

כא. עתּיקות    🔗

ארץ־ישראל מלאה עתיקות על כל צעד ושעל. ביהוּדה, בשוֹמרוֹן, בגליל העליון והתּחתּוֹן וכן גם בעבר־הירדן מזרחה נפוֹצים ומפוזרים שרידי עתּיקות ישראל מכל התקופות והזמנים בעומק האדמה, באבני־גיר מנופּצות, בלוחות־אבן, בלבנים ובשרידי־חורבות אחרים או בבנינים הרוסים למחצה. ויש מקומות אשר העתּיקות הם רבים כל־כך, עד שהם מונחים שדרות שדרות זו על־גבי זו בתוך האדמה – למשל, בירושלים וסביבוֹתיה. בקצרה, יש כּר נרחב לחקירת חיי אבוֹתינו הקדמונים בכל משך עת שבתּם על אדמתם, ובכל־זאת אין דורש ואין מבקש לזה מקרבּנו ואין שם אל לב, וכל השרידים היקרים האלה הולכים לאבּוּד ומשמשים כלי־בית ויסוד לבניני הערביים מדעתם או שלא מדעתם.

תּירים וחוקרים רבים מצאו שרידי עתּיקות בתבנית אבנים מהוקצעות עם כתבות עבריות ועם ציורים וקשוטים עבריים נשקעים בבניני הערביים, בבתּי־התפלה למחמדים ולנוֹצרים או גם מושלכים על־פני השדות, להיות למטרה לחצי השמש ושבטי המטר, העוֹשים בהם שפטים ומכלים ומהרסים אותם, עד בלי השאיר להם כל זכר. ומי יודע, כמה סגולות נפלאות, זכרונות קדושים, שרידים יקרים, שהיה בכחם לשפוך אור בהיר על־פני הרבּה דברים קשי־ההבנה שבכתבי־הקודש ועל חיי היהודים בעבר ובהוה – דברים שהיו צריכים להיוֹת מוּשמים באוצר האומה למשמרת, כבר אבדו מאתּנו לעוֹלם.

אין מן הצורך להרבות בראיות על התיחסותנו זו. כמה זכרוֹנוֹת־אומה חשובים עברו רק בעשרות שנים האחרוֹנוֹת לידי אחרים, מבּלי היות להם גואלים בקרב עמנו; מקומות רבּים, שערכּם ההיסטורי הוא חשוב מאד, נפלו לנחלה לאחרים עד־עוֹלם, ואין לנו כל תקוה לגאל אותם מידיהם בזמן מן הזמנים. הרי הכּרמל והתּבוֹר מלאים מנזרים ובתי־כנסיה, וכן גם הר הזיתים והמוריה. אדמות ערים היסטוריות שיכות כולן לזרים ואין בהן אף זכר ליהודי, כמו יריחו ובית־לחם ביהודה והמון עירות וכפרים בגליל העליוֹן והתחתון.

בזה אני חפץ לספּר שתי עוּבדות, שבאות ללמד על הרבה כיוֹצא בהן:

אחד ממכּירי הירושלמיים, ששבילי ירושלים וסביבותיה נהירין לו היטב, נהל אותי להראותני את שרידי עתיקות העיר. באנו מחוץ לחומת העיר אל שער סגור, המוביל אל אוצר עתיק ויקר מאד, אל שרידים עתּיקים וקברים מלפני שנות אלפים. אבל לא נקל עלתה לנו הכניסה שמה. אנחנו הוכרחנו לדפוק הרבה פעמים על דלת השער, עד שסוף־סוף יצאה אלינו איזו אשה ולאחר שהושטנו לידה את ה“בקשיש” הנהוג נתנתנו לבוֹא אל תוך החצר פנימה.

בני ירוּשלים קוֹראים למקום הזה “מערת כלבא שבוע”, מי שהיה חותנו של התנא ר' עקיבא; אבל לפי דעת כל חוקרי־ההיסטוריה, נמצא במקום הזה קבר־משפחה של הילני המלכה, שעזבה את ארצה חדייב, או אַדיבינה, הנמצאת על גבול קורדיסטן של היוֹם, ובאה עם בניה ירושלימה בשנת 25 בערך לפני חורבן בית שני, שם התגירה ביחד עם בניה וכלכלה את העם בלחם בשנת־בצוֹרת מתבואות אוצרותיה המלאים. לנגד עינינו – מגרש מרוּצף אבנים ובתוך קרקעו משקעה רחבה, כעין מקום לקלחת גדולה, ומסביב לחצר ספסלי־אבן למושב אנשים. כל זה מראה, כי במקום הזה בשלוּ אוכל להמוני הרעבים ופה אכלו את ארוחותיהם. קרוֹב לכאן נמצאת מערה רחבה מלאה מים, מעין מקוה, שדרך צנורות־אבן, החצובים באבני־הכותל, נוזלים מי־גשמים אל תוכה. בחצר הסמוכה נמצאת מערה עמוקה וחשכה, שבקושי אפשר להגיע לתוכה, ולאור פנס־אלקטרי רואים המון כוכים חצובים בסלע המערה לפי גודל מדת גוף איש, המראים כי היו משמשים לפנים לקברות בני־אדם. מן הסרקפגים והארוֹנוֹת לא נשאר היום, כמובן, אף זכר. בשנת 1863 מצא עוד איזה צרפתי (סאולי) סרקפג ועליו נרשמות שלש אוֹתיוֹת עבריות: ס. ד. נ. וגם אפר גופות שרופים. ליד המערה הזאת מתגוללות על האדמה אבנים גדולות וכבדות, שהן בודאי ה“גוללים”, שהיו מכסים בהם את פי הקברים. בחצר ראינו גם־כן גזרי עמודי־אבן־ושיִש ובהם חצובים ציורי פירות ופרחים וביחוד ציורי אשכלות־ענבים (רמז לארץ־ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש), כתרי־עמודי־אבן מקושטים בכתבות עבריות־צוריות (הכתב העברי העתּיק). המון אוצרות היסטוריים התגוללו פה לעינינו והם ספרו לנו ספורים מני־קדם.

קברי מלכים

קבר זכריהו

שעוֹת שלמות בלינו במקום הזה ולא יכוֹלנו להפרד מן השרידים היקרים האלה. ובצאתנו משם, אמר אלי מכירי:

– היוֹדע אתה, הרי כל המגרש הזה היה שיך לפנים לאשה יהודית חשוכת בנים, שעל־פי מקרה היתה נתינת צרפת, ובמחיר מצער אפשר היה לקנותו מידה, – לוּ רק הבינו אבוֹתינו את גדל ערך העתּיקות הללו; אבל, לדאבוֹננו, לא הבינו את הדבר החשוב הזה – והמגרש נפל לנחלה לממשלת צרפת וכיום עוֹלה ליהודי בקושי לבוֹא שמה…

לבסוף יצאנו מן עוֹמק האדמה לאויר העוֹלם. השמש בערה מעל לראשינו והציפה את העוֹלם בקרני־זהרה. חום לוהט עבר בבשרנו, אבל נעים היה שרב היום לאחר שהוֹתנוּ זמן מרובה בחשכת הקברים. רחוֹבוֹת ירושלים המוּ אז מהמוני בני־אדם: יהודים, ערביים, נוֹצרים ואלפי תיירים מכל ארצות תבל (ימי הפסח היו אז בארץ). באויר הבהיר והשקוף להטו באש נוֹצצת כפות בתי־התפלה לנוֹצרים וראשי המינרטים של בתי־המסגד לישמעאלים. הכל היה שפוך אור נוגה וזוהר אין־קץ. הנה קרבנו אל הר ציוֹן, אל אותו המקום שלפנים היו שם קברי מלכי בית־דוד, וכיום נעשו בו חפירות בכסף הבארוֹן רוטשילד הפריזאי, ה“נדיב הידוע”.

התגעגענו לראות את שרידי הזכרונות הקדושים, שנשארו עוֹד מלפני אלפי שנים, אשר היו מכוסים במשאון, בעוֹמק האדמה, והיינו מלאים רגשות קודש ולבוֹתינו דפקו בחזקה מצפיה, כי עוד מעט ונראה בעיני־בשר את בניני אבוֹתינו וכלי־ביתם, שכפי הנשמע כבר נחשפו אז; אבל בהגיענו שמה, הרים עלינו השומר הערבי שוט להניס אותנו ממקום זה ולא נתננו לעמוד תחתינו אף רגע. והאינג’ינר היהודי, שנשלח מפּריז לפקח על העבודה, עוד זרז את הערבי, לגרש אותנו. רק מרחוֹק יכולנו לראות את הבנינים העתיקים עם מדרגות־עליה חצובות אבן, שהיו שקועים באדמה, וגם כלי־בית שונים עשוּים חמר ואבן, שהיו מתגוללים שם; רק מרחוק יכולנו לקבל פריסת־שלום רחוקה מאָבות לבנים, רק מרחוק וסחור סחור…

אמנם בשנים האחרונות נעשו איזה נסיוֹנוֹת לחשוף מטמונים כאלה ולאסוף אותם לאוצר האומה. נסיוֹן קטן כזה נעשה על־ידי “בּצלאל” בירושלים, וגם נוסדה ביפו איזו חברה יהודית, ששמה לה למטרה לעסוק בחפירות ולקבץ זכרוֹנוֹת היסטוֹריה. אבל מה דלים ומה קטנים הם הנסיוֹנוֹת הפעוטים האלה לעומת מה שצריך להעשות במקצוע זה. עמים אחרים משקיעים בזה כסף־תועפות, מנצלים את אדמתנו זה עשרות בשנים ומוציאים ממנה כל חלקה טובה וכל שריד יקר, ורק אנחנו עוֹמדים מרחוֹק ומלאכתנו נעשית על־ידי אחרים.

נחלותינו נהפכות לזרים – קללה זו רובצת עלינו עד היום הזה.

 

מעל גדות הנילוס    🔗

א. מצרימה    🔗

רק מהלך של עשר שעות על הים בין חוף יפו שבפלשתינה ובין חוף פּוֹרט־סעיד שבּמצרים, ובכל־זאת עולם אחר נגלה לפנינו בבואנו שמה. מיד בהציגנו את רגלינו על אדמה זו הננו מרגישים, כי על אדמה זרה אנו דורכים, כי זהו עולם מיוחד ונבדל מן העולם שממנו יצאנו.

יהודה – ומצרים! מה רב ההבדל שבין שתי הארצות האלה! ארץ קטנה של כורמים, יוגבים ועובדי אדמה, ארץ שיושביה היו אנשי רוח, מבקשי אלהים ומתעמקים במהות העולם והחיים, ארץ שנתנה להאנושיות את ספר־הספרים, את התנ"ך, ושהקימה מתוכה את הנביאים, אלה אנשי האמת שנדדו במדבריות ורק כפעם בפעם הופיעו להגיד להעם ולמלכיו את חטאותיהם, הארץ הקטנה והעניה בערך, אשר הירדן הצר והפשוט היה בעיני יושביה לנהר שוטף בעזוז מרוצתו, והכנרת השקטה – לים, ומצרים האדירה, עם יאור נילוּס העוֹבר בקרבה, עם שאון קריותיה ההומיות והעליזות ועם אליליה וּמקדשי הטומאה, ארץ שהכניעה תחתיה עמים ומדינות ושחפצה לחבק זרועות עולם, ארץ אשר תורתה למדה לקדש את החומר ולחנוט את המתים, קולטוס הגוף העכור שבאדם. שני עולמות נבדלים זה מזה במוצאם, שפתם והשקפות־העולם שלהם. שתי קולטורות מיוחדות בתכלית ההבדל. ובכל זאת היה תמיד איזה כח מושך לארץ זו, שמשך את היהודים יושבי ארץ כנען לבוא שמה, מתקופת הערפל של ימי האבות עד ימינו אלה. למרות מצות התורה, לבלי שוב מצרימה עד עולם, למרות תוכחות הנביאים בכל משך ימי הבית הראשון, שהיו מתנגדים לכריתת ברית עם מצרים, ולמרות אזהרות הנביא ירמיהו, כי החרב שמפניה הם בורחים למצרים תשיגם גם שם – לא עברה עוד אף תקופה אחת מאז עד היום, שהישוב העברי במצרים לא יהא נכר ובולט, עד שבתקופה ידועה גם חשבו היהודים את הארץ הזאת לארץ־מולדת שניה וגם הקימו על אדמתה בית־מקדש מיוחד, מקדש חוניו הידוע, עם פולחן של כהנים וקרבנות. הנה כמעט בכל מקרה של מהומה ומבוכה בארץ מולדתם עזבו אותה מיד ושמו את פניהם למולדת השניה, הקרובה־רחוקה, הנכריה והמושכת ככה – למצרים.

בערוב היום הפליגה אניתנו מחוף יפו. וכאשר האיר השחר וחוף פורט־סעיד לנגד עינינו.

בעיר החוף הזאת לא הרגשנו עוד הרבה בהרוח המיוחד של מצרים העתיקה. העיר חדשה ויפה ועושה רושם של חלק פּאַריז או לונדון. רחובותיה רחבות וארוכות, בתיה גבוהים וחדשים וכולה טבועה בירק אילנות, הצומחים משני עברי הרחובות. בתי הממשלה מפליאים ביפים ובסגנון האדריכליות שלהם. האנשים המתהלכים בה לבושים בגדי אירופּה, רובם יונים ומעוטם ערביים. מלבד זה אין גם האקלים עוד האקלים של מצרים. למרות החום הנורא, השורר תמיד בחדשי הקיץ במצרים, היה האויר הפעם מצונן ורוח קריר נשב. ופתאם – וגם גשם התחיל יורד. גשם במצרים! באותה מצרים, אשר רגיל הייתי לשמוע מימי ילדותי, כי אין בה גשם וכי הנהר נילוס עולה ומשקה את שדותיה. בקרבי אל תעלת סוּעץ, אל פלא־החכמה של הטכניקה החדשה, עם אניוֹת־המלחמה, העוֹברוֹת בתוכה, היתה הרגשתי כי אני נמצא בעיר־חוֹף מוֹדרנית.

ואולם בדרכי אל מסלת־הברזל, ההולכת לקאירה, החל הרוח המיוחד של מצרים העתיקה לפעמני. הדרך מלאה אבקת־חול, המסמאה את העינים, והיא נשאה באויר על־ידי הרוח. החול מכסה את עין השמש והוא שוכב לו כשבכה עבה על הבתים, הגדרות, הבנינים העומדים בדרך וגם על בית־הנתיבות היפה. פה ושם נפגשים ערביים יחפים, לבושים חלטים ארוכים, הצועקים בקולי קולות ומניעים בידיהם בעת דברם.

ובתוך הרכבת רב הדחק. כל המרכבות מלאות ערביים, טפוסים שמיים אמתים, ותרבושים חבושים לראשם ו“חודושים” (קדושים אשר בקרו פעם את קבר הנביא במיקה), שפסים לבנים או ירוּקים על פני תרבושיהם. ביניהם צעירים גבהי־קומה, ישרי־הגו ומגולחי־זקן, וזקנים, בעלי זקנים לבנים, הדומים ליהודים פּטריארכליים. הם יושבים בדממה ודומים להיות שקועים באיזו מחשבות עמוקות. כל המרכבה מלאה שאון והמולה גדולה, והישישים האלה יושבים להם במנוחה מוחלטת. הערביים רובם מזוהמים, חולים במחלת הטרכוֹמה, ביניהם הרבה עורים בעין אחת או בשתים. חלונות המרכבה סגורים, לבל יחדור בעדם החול הכבד. גם הוילונות מורדים, כי אור השמש לוהט. אני מרים מעט וילון חלון אחד ולפני עיני עוברים שדות מצרים פוריים, הנטועים נטעי צמר־גפן, וחריצי־מים ותעלות צרות הולכים ונמשכים ומבקיעים להם דרך ביניהם. הנה כל אלה הולכים ונמשכים מן הנילוס, שבאמת הוא עולה ומשקה את אדמת מצרים. מרחוק רואים את הסוּאֶץ, שמימיו נוצצים לנוגה השמש, וסמוך לו, לא הרחק מן הים, שכבות מלח וחול, הנוצצות בלבנוניתן. אני נזכר פתאם, כי על פני שדות מצרים אני עובר – ואינני מאמין למראה עיני. הלא זוהי אותה מצרים המלוה את ההיסטוריה הישראלית מערש ילדותה עד היום, מצרים, הלוקחת את המקום היותר גדול, מלבד ארץ־ישראל, כמובן, בזכרונותינו, מצרים זו, אשר אגדות כל כך רבות ונפלאות קשורות בה וביאורה נילוס, זו שעל־ידה נתן לנו החג הגדול, חג הפסח הנפלא, שנסך טל־ילדות ואביבי על ראשנו. והנה עוברים לפנַי שדות מצרים הפוריים. והלא אפשר כי על אדמה זו דרכו רגלי מחוקקנו הגדול משה והשדות האלה נעבדו לפנים גם על־ידי בני ישראל… ואני זוכר פתאום את התמונות הפרימיטיביות אשר בספר “צאינה וראינה” לאמי, שהייתי אוהב בילדותי לדפדף בו, המתארות: עבודת פרך במצרים, עשר המכות, משה מוציא את בני־ישראל ממצרים, בניני פיתום ורעמסס, אנשי־צבא מצריים, האוחזים רמחים בידיהם, וכדומה. הנה כל־זה פלא אגדה מפליאה ורחוקה נתון עליו, והנה – הארץ הזאת לנגד עיני.

הרכבת עומדת כפעם בפעם בהגיעה אל איזו תחנה עם בית־נתיבות יפה אשר ריקלמות צעקניות על־דבר שכר אנגלי ממלאות אותו. אני עוצם את עיני לבלי ראות אותן. הלא הן מנגינות זרות בתוך הרמונית מצרים אשר מסביב. הנה ערביים עומדים וחופרים באדמה, ולי נדמה, כי רואה אני לפני את בני ישראל העובדים את עבודת הפרך. רוחי מנשאה אותי אל תקופת העלטה מלפני אַרבעת אלפים שנה ואני חולם בהקיץ…

כנטות הערב באנו לקאירה.

העיר מלאה תשואת המון חוגג ואדם רב. הערב בא. אורות החשמל הודלקו והציפו את פני העיר באור מבריק ומקסים. מרכבות דוהרות, טראַם אלקטרי עובר, כרכרות כבודות, אוטומובּילים, אָפנים, אבטובּוּסים ומוטוציקלים ביחד את ארחות־גמלים, חמור ורוכבו, שרגליו משרכות על הארץ. אירופּאים מגוהצים וערביים מזוהמים, נשים כבודות לבושות על־פי האפנה האחרונה ומצריות מכוסות־פנים וגלילי נחושת על חטמיהן. ערב־רב של אנשים. תּירים מכל ארצות אירופּה ואמריקה ביחד את ערביים, קוֹפּטים, כּוּשים, הודים ובני סידן. כל עמי חמשת חלקי תבל נקבצו ובאו הנה על חרבות מוף–ממפּוּס, בירת מצרים העתיקה. ואני תועה בחוצותיה, מתערב בתוך שפעת המוני אדם רב ועמי תבל. ופתאם ואזני מקשיבות לצלצול מלים עבריות, הנשמע מפי יהודים שבאו הנה מארץ־ישראל. ונדמה לי כאלו עומד אני לפני אלפי שנה, ואני יהודי מארץ יהודה הקרובה בא הנה לרגלי עניני ואני מתהלך עכשו ברחובות מצרים ומתבונן אל החיים אשר מסביב… ואני מביט מגבוה על כל אלה הממלאים עתה את בירת מצרים הלזו. הלא הם כולם זרים ונכרים, שבאו הנה לראות חורבות עם זר. ואני, הלא תושב אני פה. אני יהודי, נין ונכד לאלה שראו בפריחת הקולטורה העתיקה של ארץ זו, שלקחו חלק בחייה ושהיו עדים גם למפלתה. אורחים הם כולם, אורחים נוטים ללון, ואני בן־בית בארץ זו, וחי אני ושפתי אתי, שפת אלה שהיו פה עבדים והשמיעו שפה זו מתוך אנחות שבט הנוגש, ועתה היא מצלצלת על קברות הנוגשים הללו…

וכל אלה האנשים שהתקבצו ובאו הנה מארבע כנפות העולם עומדים משתאים לפלאי החכמה של עם מת ומתפלאים על האמנות העתיקה, מצבות הזכרון, הפירמידות וספינקסים של עם היה, ואינם מתבוננים כלל אל הפלא הגדול והחי אשר לנגד עיניהם, אל החידה הגדולה, ספינקס ההיסטוריה, שאין דוגמתה בתולדות כל עמי תבל מיום ברוא אלהים אדם על־פני האדמה, חידת – היהודי הנצחי…

ב. קאירה    🔗

איזה מזל מיוחד לבירת אפריקה הלזו, גורל מיוחד לה בין יתר הערים הגדולות והעתיקות אשר בשני חלקי התבל העתיקים, אסיה ואפריקה.

צוען־מצרים הקדמוניה מתקופת פרעה והקולטורה המיוחדת שלה, אלקהיר של התקופה הערבית וקאירה המודרנית של היום עם שני אגפיה יפי־הנוף וכלילי־היופי: הללואן והליופּוליס – נפגשו במקום אחד, על כברת־אדמה זו, והיו לעיר רבּת־תּשוּאות, שאין דוגמתה בכל העולם.

דורות ותקופות של ההיסטוריה העולמית עוברים לפנינו בטילנו בחוצות העיר הזאת. האויר רוה ריח דורות של ימות עולם, אשר השקיעו פה את מיטב כשרונותיהם וחייהם ועברו למנוחת עוֹלמים עד בוא תמורתם – עמים ודורות חדשים. כל המדרגות של הקולטורה האנושית רואים פה בבירת אפריקה ההומיה.

כאלו חפץ הטבע, שהאדם יכיר את מקומו בעוֹלם, שידע כי לא נפל לפתע פתאם משמים עלי אדמות, שהוא רק חוליה אחת בשלשלת הארוכה של רבבות דורות אשר עבדו ועמלו וסללו דרך לדורות הבאים, ולכן יצר את העיר הזאת, המראה באופן בולט כל כך את סולם המדרגות הרבוֹת והשוֹנוֹת של התפתחות הקולטורה מקדמת הדורות עד ימינו אלה.

שריד חורבת נוף הקדמוניה, מצבוֹת־אבן ופירמידות מתקופת פרעה, פיתום ורעמסס, בעל־צפון, תקופת מלכי ההיקסים ושעבוד מצרים של בני ישראל, שריד זכרונות של תקופת התלמיים והסילקידים עם הקולטורה היוָנית שלה, אלקהיר הישנה (פּוּסטאט) של התקופה הערבית, המזכּירה בערים־אחיותיה: דמשק ובּגדד; התקופה של מלכי הממילוקים, עקבות נצחונות הטורקים ומדה הגונה של פאריז או לונדון עם הציביליזציה החדשה – מהתמזגות החמרים הללו יצאה קאירה של היום. ובלכתך בחוצותיה מוכרח אתה להרגיש כי אין אתה אדם שלם ונבדל, אלא חלק קטן מן הישות, אבק־חול בגלגל התבל, שאין ספורות למספר שנות קיומה. מרגיש הנך, כי כשאתה לעצמך, אינך ולא כלום, כי מיליוֹני דוֹרוֹת היו לפניך אשר סללו מסלה בעדך ומיליוֹני דורות יבוֹאו אחריך אשר ימשיכו הלאה את חוט הקיום. ואתה, עם העולם אשר סביבך, הנך רק תנועה קטנה אחת, נשימת־רוח אחת בגלגל העוֹלם המנסר, אשר רק נדמה לך, כי יש לך איזה רצון, אבל על־צד־האמת הנך כולך עם רצונך משוּעבד לאיזה רצון עליון בלתי־ידוע, אשר ברא אותך למטרתו הוּא…

ירושלמי זקן

פועל בּ“בּצלאֵל”

ועיר זו יושבת על שפת הנילוס, היאור המשקה את ארץ מצרים, היאור, אשר בו קשורים ספורי־מעשיוֹת ונסים מאלה אשר למדנו ושמענו בימי ילדותנו, אשר עטפו אותו במעטה קסם וכשוף מיוחד, אשר במוח הילדים קבל צורה של איזה נהר, הנמצא בקצה העוֹלם, אשר עין איש לא ראתה אותו עוד ורגל אנוש לא דרכה על שפתו מאז עד היום. הלא זה הנילוס מיודענו, אשר היה, לפי אגדות הגמרא, לאליל המצרים, היאור אשר צוה פרעה להשליך בו את כל הבן הילוד לעברים ואשר על גליו שטה התבה עם הנער הבוכה, שהיה אחרי כן למשה רבנו, ופתאם – והוא נראה לפניך, היאור הנפלא הזה, עם חלקת המים שלו, הנוצצת לעומת קרני השמש הלוהטת, ועם סירות־המוטור הנהדרות, החוצות את גליו הקלילים, והגשר החדש בעל הקשתות העוֹבר עליו וההומה תמיד משפעת אוטומובילים, קרונות הטראַם האֶלקטרי וכרכרות כבוּדוֹת מלאות נוסעים ותירים מארבע כנפות העולם. הנה הוא לפניך והיכלי קסם, ארמנות־תפארה והרמוני־נשים ממלאים את שפתו משני עבריו והם טבועים בירק אילנות־מזרח נפלאים ובפרחים נותנים ריחוֹת משכרים.

רושם מיוחד עושה העיר על המבקר אותה בפעם הראשוֹנה, בשניות שלה, ברוב־גוניה, כזה שישן וחדש משמשים פה בערבוביה, בעתיקות והמודרניות הדרות בכפיפה אחת, כי לא התמזגו להרמוניה אחת, אלא חיות הן כל אחת את חייה המיוחדים והקבועים. הנה הצלצול של קרונות הטראם האלקטרי וצלצול הפעמונים אשר בצוארי הגמלים והחמורים, הנה מלבושי האירופיים ונשיהם המגוהצות והערביים הפראים למחצה, בעלי הרגלים היחפות את הערביות מכוסות־הפנים והמקושטות בנזמי־אף, צמידי־רגלים, וכתבות־קעקע על המצח והסנטר כבימי תקופת התנ“ך. הנה רבעי העיר הרחבים והמפוארים, המלאים תשואה והוד, והנה הרחובות הצרות והנרפּשות של קאירה הישנה. הנה גן עזבעקיה וגן־הלבנה (לונא פארק), המצוינים בכליל תפארתם ובקסם השפוך עליהם, וביחד עם זה קברות־פרעה, חנוטי־מצרים וקטקומבּות מלאות שלדי מתים. חוטי טלפון, טלגרף ומאור אלקטרי על יד פיתום ורעמסס ובעל־צפון. תיאטרון־אוֹפּירי ובית־מוּזיאון נפלא וה”מדרשה" העתּיקה, אשר אלפי צעירים מושלמנים יושבים בה על הרצפה ברגלים מקופלות תחתיהם ובראשים מכוסים ומתנועעים על גבי ספרי הקוראן, הנלמד בנגון מזרחי מונוטוני ועצב המזכיר את נגינות חובשי בתי־המדרש אשר בערי פולין הקטנות. מעבר האחד גן־העֵדן התחתון, היליופּוליס, עם בתי־המלון המפוארים שלו, הפנסיונים ואכסניות־ההוד בעלי הארדיכליות הנפלאה והמודרנית ביותר, ומעבר השני מדבר סאהרה, “המדבר הגדול והנוֹרא”. והשמש הלוהטת, השולחת את קרניה הבוֹערות על ארחות־המדבר המתענות בשרב נורא ובחרבוני ישימון, שולחת את קרניה גם על בתי־החמדה והחשק, הממלאים את העיר מקצה האחד עד השני.

לרגלי הישימון שוכנת לה העיר העתיקה־החדשה, פאריז האפריקאנית עם שאונה והמונה, קאירה החוטאת, ברוב כשפיה ובהבלי זנוניה, בקסם השפוך על פניה ובנאפופים הרבים אשר בתוכה. תועבת מצרים – כמלפני אלפי שנים. כאלו נמסרה העיר הזאת מקדמת הדורות לרשות הטומאה. כאלו המדבר השוכן למראשותיה עם פחד־המות אשר בוֹ ומצבוֹת־הקברים הממלאות אותה מראים לאדם את האפס הגמור שבחיים, כי הם הבל בלי מטרה ותכלית, והם נותנים מקום לרעיוֹן: “חטוף ואכול, חטוף ושתה, כי מחר תמות”… והאדם חפץ לשכוח את ריח המות הקר של שלדי הפגרים והוא משתקע בשאון־החיים עד לשכרה, עד להתעלפות החושים. הוא חס על השעה והרגע, ההולכים לאבוד בלי חטא, כי הזמן נצחי, והאדם אָבק פּוֹרח, וחייו – כחלוֹם יעוּף. ובכן הבה, בן אדם, טעום מכוס החיים המלאה עד תומה!…

יומם יש עוד לעיר מראה רגיל של עיר גדולה, אמנם חצופה, אבל בגבול ידוע. ואולם בבוא הערב, כאשר תצוף כולה באור אלקטרון מבריק, היא נהפכת, כמו במקל־קסמים, לקן תאוה ותועבה. מכל עבר ופנה, מכל בית וזוית, דרך כל חלון ומראש כל מעקה אורב לך החטא. כל בתי־הקאַפה מלאים אנשים, השותים קפה, מעשנים נַרגילה ומתעלסים באהבים עם בנוֹת־החטא. באויר משתפכים קוֹלוֹת מוסיקה פראית, והם מתפרצים דרך כל החלונות הפתוחים, אשר נשים ערומות למחצה נשקפות בעדם, קורצות לך ואורבות לצעדי רגליך. בכל חנות של לימונדה או טאבאק מוכרים לך גם את החטא במדה ובמשקל. בהרבעים האירופּיים של העיר נושא עליו החטא חותם של גהוץ חיצוני, אבל ברבעים העניים מתגוללת הטומאה בראש כל חוצות. בחלונות־ראוה עשוּים לדבר יושבות להן בנות־חוה, זקנות וצעירות, וקוראות לעוברים ושבים. הנה באחת החנויות רוקדת נערה, לבושה שמלות בעלות צבעים מבריקים ומקושטה בתכשיטים נוצצים, על הבטן, והפעמונים אשר עליה מצלצלים על־פי הטאקט של רקודיה. הנה מוסיקה של כלי־זמר מזרחיים שונים ואשה אחת עומדת ביניהם ומניעה את שדיה על־פי קולות המוסיקה. וערביים חובקים איש את אחיו ויוצאים במחול פראי עד לאבוד החושים, והכל מסביב חוצה בים־זנות עד הצואר…

רק בהנץ השחר יחלוף מעט שכרון החיים, הנסוך על פני העיר, ויושביה מחליפים כח למחרת הערב…

ג. בקוּר בבית פּרעה    🔗

קור ומות… מות וקור…

אל כל אשר תשא עיניך הנה קור מנשב לעומתך ורעד בא ועוֹבר בבשרך, כאלו הכניסו אותך אל בית־קברות ענקי, אשר עמים ולאומים נחים בו. ורק מתפלא הנך על אשר צעדי רגליך משמיעים פה הד על רצפת האבנים הקשה, שגם ממנה מנשב ריח טחב של המות.

תערוכה של שוכני־עפר הציגו פה לפניך. עקרו משן הרמשים והתולעים את מר המות ושבצו אותו במשבצת מפוארה של זכוכית, אבן ושיש והציבו את כל זה לנגד עיניך במוּזיאון המצרי אשר בקאַירה.

נגלה הסוד הגדול, העוֹטה את כל אשר מכסה האדמה; נחשף צעיף־התעלומה אשר על פני החידה הגדולה הנקראת: מות. הנה נלחם נלחמו בני־אדם את הטבע, הדן את כל המת, שיאסף זכרו עד האטום האחרוֹן, וסדרו הכל לפניך:

ראה והביטה!

כאִלו נמלא חפצם של המצרים הקדמונים: להשאיר את הגוף החנוט עד לעוֹלמים. אולם לא בקברות הפירמידות החשכות וכוכי־הקטקומבות האפלות, אלא לעיני השמש, קבל עם ולנגד עיני האנשים הבאים הנה מארבע כנפות העולם.

תערוכת עמים ודורות, שהיו צריכים כבר לנוח בשלוֹם על משכבם עד סוף כל הדורות – גלו בבירת־מצרים ההומיה ושכורת־התאוה. הנה מביאה תערוכה זו דיסוננס בהרמונית־המציאות אשר מסביב, מכניסה נימה מתה באקורד החוק של החיים.

כשכבות־עפר של תקופות גיאולוגיות שונות סדרו פה את התקופות הרבות והשונות אשר עברו על מצרים מקדמת הדורות עד היום. ולכל תקופה ותקופה אולם מיוחד. לקחו עמים שלמים, אשר בחייהם היה להם ערך כל כך רב ואשר נטלו חלק כל כך גדול במאורעות העולם ההוא, שבצו אותם במסגרת צרה של חדר אחד או שנים, והרי לפניך הענקים הקדמונים ומושלי העולם העתיק!

הנה התקופה העתיקה של הדינסטיה פרעה, המושלים הגדולים על גדות הנילוס, שהיו נחשבים בעיני דורם לאלילים. הנה החנוטים של דינסטיות אחרות עם משפחותיהן, אחים ואחיות, בנים ובני־בנים. הנה תקופת התנ"ך, התקופה של המושלים בשם רעמסס, מלכי שבטי ההיקסים ושעבוד־מצרים של בני ישראל. הנה התקופה של זמן בית ראשון ושני. הנה תקופת ממלכת הפרסים, תקופת ממשלת התלמיים ומלכי בית סיליקוס. הנה עקבות הקולטורה היונית והאלכסנדרונית, התקופה הערבית עם ממשלת הכליפים שלה. כל תקופה במראה ובחזות־פניה. כל תקופה עם כלי השמוש והמכשירים שלה, עם מאכליה, בגדיה, כליה ותכשיטיה. חיי דורות שלמים עם כל צרכיהם הגדולים והקטנים. הנה המושלים בעצמם: חנוטים, מאובנים, מכוצים, קרים, קשים וקפואים בפרצוף פניהם של אז, עם השערות אשר על ראשם והצפרנים אשר בראשי אצבעותיהם. הנה לחם, ביצים, דגים, בשר ופירות שוֹנים. הנה נזמים, טבעוֹת, צמידים וכוסות. הנה קשת וחץ, חרבות, כידונים, סכינים ומגינים ויתר כלי־הזיין שבהם השתמשו אז במלחמותיהם לכבוש עמים ומדינות ולהכניע מיליוֹני אנשים לעבדי עולם. הנה אניה קדמונית, אנשי צבא ותמונות־חרשים גיגנטיות מחוטבות בשיש ואבן. בעמדך פה, הנך מקשיב אל דפק החיים של אז, הפועם עוד בתוך האולמים הללו; הנך חש את נשימת החיים שלפני אלפי שנים, המתהלכת עוד פה בין כתלי הבית.

הנה הגוף של רעמסס השני, מלך מצרים שבתקופת משה רבנו, המלך ששעבּד את אבותינו לעבדים. הנך מסתכל בגוף החנוט הזה, בעל השערות הצהובות, רואה את צפרני אצבעותיו ואת השנים הבולטות מתוך פיו, הפעור מעט. הנה המושל הגדול, אשר עמים ומדינות חתו מפני מבטו הזועם, המושל אשר קרא: “מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתיו, ואת ישראל לא אשלח!” ועתה הנך רואה אותו בעיניך ויכול אתה למששו באצבעוֹתיך, הנה הידים שבהן אחז את שרביט המלוכה והוא פוקד ומצוה, הנה השנים שבהן לעס את מאכלי־המלכים בסעודות מרעים לכבוֹד אליל הבקר אפיס (עגל הזהב). ופה אני, אחד מבני ישראל של אז, עומד ומסתכל בעינים חיות בגוף המאובן והערום, ובלי־משים עולים על הלב כל הספורים והמעשיות הרבות והיפות של פרעה ויציאת מצרים וזכרונות־הילדות הערבים של החדר בעת למדנו “ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף”, וחג הפסח היפה הקשור בגוף המאובן והמאוס הזה. מן המות הקר הזה ברא לו עם חג־אביב נפלא. ובלי משים אני מרים את ראשי בגאון: עברי אנכי, יהודי אני!…

ונפלא הדבר, כי השמש שולחת את קרני זהרה על פני המות המושל פה, הקרנים חודרות מבעד ארונות־הזכוכית ונוגעות בבשר החנוטים הקשה, נוצצים הם כלי־הכסף והזהב, אבני החן והתכשיטים היקרים הנמצאים באולם, מבריק הוא צבע הסרקפגים (ארונות־מתים) השחור, שוחקים הם בשלל צבעיהם המגינים והקשתות של אז. קרני השמש הלוהטות מנתרות על חנוטי דוֹרוֹת נשכחים. הנה התגנבה ובאה קרן־שמש דרך ארון־מת אחד והבהיקה שן בלה אחת אשר בפה איזו בת־מלכה, עלמת־החצר של אז, קרן שניה מזהיבה את השערות הצהובות של איזה יורש־עצר. רשת של צבעים מקסימים, המנתרים על שלדי מתים, כאלו מתודעת היא השמש עם מכיריה מלפני אלפי השנים…

והקרנים הללו משחקוֹת גם על מחלפות־קטיפה שחוֹרוֹת של נערה יהודית, שבאה הנה זה לא כבר מארץ־ישראל והעומדת עכשיו על־ידי. הן משתּקפות מתּוֹך עיני־השקד שלה הגדולות והשחורות ומתנועעות על חזה הצעיר והמתרומם; מבטיה הלוהטים, מלאי סער־החיים, נופלים על המות הקר והשומם, האצבּעוֹת הרכּוֹת והעדינות נוגעות במות הבלה ופיה הקטן מתעוה בהעויה קטנה… איזו אירוניה של ההיסטוריה! בת־עבדים משליכה מבטי בטול על מושליה מלפנים ורואה אותם ערומים ונבזים…

הערב התחיל בא בעזבי את בית־המוזיאון. בירת מצרים החלה להתמלא אור אלקטרון מבריק והכינה את עצמה לחיי הלילה ההוללים…

ד. על־יד הפּירַמידוֹת    🔗

זקופות וגאות עומדות הפּירמידות, בניני־ענק אלה, בחול המדבּר הגדול, אשר על־יד קאירה; רמות ונשאות מביטות הן על האנשים־הרמשים, הזוחלים להם שם מתחת זה אלפי שנים. אלה הולכים ואלה באים. רם ושפל, גדול וקטן, מושל ועבד, חוקרים זועפים וצעירים מתעלסים באהבים באים הנה מארבע כנפות העוֹלם לראות את מצבות הזכרון של עם היה. בהמר גוים וממלכות, בחלוף עמים ומדינות, בבוא עת חליפות של דורות חדשים, בזמן בלבול העולם ובשעת ערעור יסודות ישנים והקמת חדשים, – עומדות להן אז מצבות־החסן האלו וצוחקות את צחוקן הארסי והמפיסטופולי: הכל היה, ואין כל חדש!

תחת שמש המדבּר הלוהט, בחול הישימון הבוער ובשרב הערבה, עומדות מצבות־פרעה ואינן כלות במשך אלפי השנים. הן נעשו לסמל של הזמן הנצחי, המכלה כל ובעצמו אינו כלה. הן עדים חיים להשתלשלות תולדות האדם מקדמת הדורות עד היום.

ועל יד הפירמידות עומד הספינקס היותר גדול בתבל, זה אליל־המדבר, בעל־צפון, שמבטו לוה עוד את בני ישראל בצאתם ממצרים; זו תמונת־הענק שאין דוגמתה, בעלת העינים הנוראות, השולחות מבט איום וחודר, כאלו היה בוקע את אלפי הדורות שעברו ואת רבבות הדורות העתידים עוד לבוֹא, מבט בוֹחן, היודע את כל מסתוריהם ושאין דבר נעלם ממנו.

אם נורא הוא המדבר בשממונו הגדול ובלהט השרב שבוֹ ואם איום הוא המות המקפיא את דם האברים, נורא שבעתים הוא אלילם, הספינקס, אליל המדבר וקברי המתים.

ובאים בני־אדם, בני־חלוֹף, גרגרי־חוֹל נשאים ברוח, מוץ נדף על כנפי־סערה, וחפצים לצרף את שמותיהם אל עדי ההיסטוריה הללו. כרמשים הם זוחלים על גבי קירות אבני הפּירמידות ובסכין ובמקדח הם חורתים וחוצבים בסלע הקשה את שמותיהם, שמות שונים ומשונים של אנשים שונים ומשונים, בכל הלשונות המתהלכות בעולם, בני כל העמים הממלאים את כדור הארץ. חפצים הם להגרר אחר גלגל ההיסטוריה, מבלי להתבוֹנן אל המבט האיוֹם והנוֹרא, הקודר והמבטל של הספינקס, הלועג להם ולמעשיהם גם יחד…

ומה נפלא הדבר, כי אל מצבות הקברים האלה מוליך טראם אלקטרי העובר את גשר הנילוס, וצלמוניה נמצאת שם, שתַּיָרים מהודרים ונשים עדינות מצטלמים ביחד את קברות החנוטים. לוקחים בני אדם את חלק הנצח ומצרפים אותו אל רגע העוֹבר, את סמל הזמן האין־סופי ומקשרים אותו אל היום החולף.

וכאלו מאת ההשגחה נבחרה בירת מצרים למקום הפירמידות. רק ארץ זו, שכל מאורעות התבל נשקפו בה, רק זו שמתקופות הערפל עד היום לא פסקה להיות לסלע המחלוקת שבין עמים – רק ארץ זו נבראה למקום הפירמידות, להזכיר לבני אדם, כי יש עין צופיה, עין ההיסטוריה, שאין נסתר ממנה ואין רחמים לפניה ושהיא מודדת את מעשי האנשים במדה שלה, להזכירם את האפס שבמפעליהם, כי גם עליהם תּעבוֹר הכוס וכל מעשיהם ישא רוח, כי הכל היה ואין כל חדש תחת השמש…

לא תואר ולא הדר להפירמידות. היסוד חצוב כולו משן סלע אחד ועל גבו מונחות שכבות אבנים שטוחות ורחבוֹת בלי בדק ובלי מלט, זו על גבי זו, ההולכות הלוך וקטן, הלוך וצר עד ראשן. אבל אדירות הן ונפלאות בכח האנושי שנשקע בבנינן, בחיי דורות שלמים שנספגו בתוך האבנים. רק מלכי מצרים הקדמוֹנים, ששעבדו להם עבדים רבים, יכלו להוציא לפועל בנינים גרנדיוזיים כאלה, הדורשים אלפי רבבות ידים, עד שעוֹד בימי קדם, על פי עדות מגילות הפפירוסים, נחשבו הפירמידות אשר בגיזה, הן הן הפירמידות אשר בקרבת קאירה, של פרעה חפרע ופרעה חיאופס, לפלאי התבל היותר גדולים. ומאז ועד היום הן עומדות מבלי חסר אף אבן אחת.

גם הספינקס אינו מצטין ביפי בנינו ובהדוּר של אמנוּת מסולסלת. אבל כּבּיר הוא בגדלותו הענקית, העשויה כולה אבן אחת, בחטוב אבריו הגרנדיוזיים, בראשו האדיר, במראה פניו הנוראים ובמבט עיניו השומם והקודר, החודר עד אפסי המדבר.

אבל אם בפירמידות לא היתה יד הזמן לכלותן ברב או במעט, אם לא נחשוב את הוצאת החנוטים מתוכן, הנה הספינקס חסר מעט ממבנה גוו הקדמוני. הרבה נגרע מצלעותיו וגם חטמו הותז כולו על־ידי הבּליסטראות של חילות נַפּוֹליון, שאִוה לוֹ למושב המחנה את מקום מצבוֹת הקברים של מלכי פרעה הקדמונים.

בעומק יסוד הסלע של הפירמידות נמצא המבוא, שדרך בו היו מכניסים את ארונות החנוטים של מלכי מצרים. ערבי אחד הציע לפנינו, במחיר בקשיש כמובן, להראותנו את פנים המבוא, הוא התקפל והתכוץ ונכנס דרך החור הארוך והאפל, ושם הדליק חוט מגנסיה, שהאיר לנו את חדר המבוא, שבוֹ חצובים כוכי הקברים, הריקים כיום. איזה פחד מיסתורי ביחד את הרגשה של געל־נפש אל מר המות הפיל עלינו האופל הנורא של הקברים, הלב פג מהריח המחניק של המות, הנודף משם.

לא עצרנו עוד כח להשאר בין המתים ונשם פנינו אל העיר, המצודדת ככה את הלב בצבעי חייה המלאים…