פתח דבר    🔗

בכל ענפי המדעים, אשר נושאי חקירתם הם תעלומות מני קדם, עלילות ומעשים שהיו ושקרו טרם יֻלדה ההיסטוריה, כן גם החקירה על דבר תולדות ימי הדת מעולפת בצעיף תעלומה על פניה, וביחוד תקופת ימי ילדותה, אשר חלה להיות בתקופת ימי הילדות של המין האנושי. התקופה הקדמוניה ההיא, ‏עת טרם למד האדם להביע את רוחו בכתב, לא הנחילה אחריה אל הדורות הבאים כל אות ורמז, אשר יוכלו להיות לראיה ולמופת על איכותה של ההשקפה הדתית אשר נקבעה בלב בני הדורות ההם. ואם אמנם כי מנקודת מבם ידועה הלא יוכל החוקר לפטור את עצמו מהתחבט בחקרי המושגים הדתיים, אשר מלאו את לב המין האנושי בימי ילדותו, כאשר גם ימי הילדות של אנשי השם גאוני הרוח נשמטים מספרי תולדות אנשי שם; אבל באמת אין הנדון דומה לראיה. אם אנשי השם, גאוני הרוח, הם זוכים לשם וגאון רוחם מתגלה רק אחרי עבור תקופת ימי ילדותם, הנה לא כן הרגש הדתי: הוא איננו קנוי לאדם במשך הזמן, כי אם הוא סגולה עצמית להמין האנושי, אשר נוצרה עם יצירתו ונתפתחה עם התפתחותו; ועל כן לא נראה בקרב כל העמים הפראים היום, אשר בהם נראה דמות דיוקנו של האדם הקדמוני, איזה עם או שבט משולל כל אמונה ודת, עד כבי בצדק נוכל להחליט, כי האדם עוד בעצם ראשיתו נולד הוא ודתו עמו יחד. אם לא רק מליצה ריקה היא הפתגם השגור בפי כל חכמי לב לכנות את האדם בשם “נזר היצירה”, הנה נחזה את קרני הודו ותפארתו מזהירים ומבהיקים יותר במקצוע הזה אשר לפנינו, ורק פה נראה את נזר היצירה יוצא מלוטש ומגוהץ מבית החרשת של היצירה, מזוין בנצוציות אור השכל השופעים מעולם הרוחני ומתרכזים בעולמו הפנימי של האדם; כי רק הרגש הדתי היא נקודת המרכז, אשר בה יתאחדו שני העולמות, העולם הפנימי והחיצוני של האדם: הוא הגשר המוביל מעולם החמרי אל עולם הרוחני, ומבלעדו היה העולם כלו חסר כל צבעי הוד בעיני האדם; העולם היה נדמה בעיניו כעטוף כלו צללי עלטה, וחידות קשות ותמהון פלא היו מנקרות את לבו. גם בלי כל חקירה מדעית, גם מבלעדי מופתים לקוחים משדמת חכמת הטבע, ובלי התבוננות עמוקה בטבע התפתחות היצורים, הננו מרגישים בקרב לבנו מחאה נמרצה נגד דעת דַּרוין, אשר רוח חכמתו נשאתהו, להעמיד את אבות האדם במחיצה אחת עם כל בעלי החיים אשר על פני האדמה, ובלי כל כונה ורצון מצדנו הננו כמו שומעים את הקול היוצא ממעמקי לבנו ולוחש באזנינו להסכים לדברי הח' ווירכוב, הנוטה לאַשֵּׁר ולקַיֵם את הדעה האמורה בספר תורתנו, כי יצירת האדם היתה פרק מיוחד בפני עצמו בספר הבריאה.

אמנם כן, האדם איננו שריג אחד מן השריגים המסתעפים מגזע עץ החיים הכללי, אשר שתל יוצר התבל בעולמו; כי אם הוא נטיעה בפני עצמה, עלילה מצוינת מיוחדת במעשה בראשית. והנטע הנעמן הזה יצא מבית החרשת של הטבע כלול בכל תכונותיו מבית ומחוץ, בקליפתו ובגרעינו, בשכלו, בכח דמיונו וברגשות נפשו, ברגש דת וברגש מוסר, אשר הופיעו אתו יחד ברגע עלותו על במת החיים הנטועה למענו בתוך העולם. ובכן הלא נוכל לאמר, כי האדם היה בעל דת מעצם ראשית יצירתו, ותולדות הדת הן הן רק תולדות התפתחות המין האנושי. מנקודת המבט הזה יתמעט לעינינו מרחק ההפרזה, אשר הפריזו חכמינו הקדמונים באמרם: כי התורה קדמה לבריאת עולם. ואם יתעקש החוקר לאמר, כי לא קדמה, אבל עכ"פ גם לא אחרה; הרגש הדתי נברא יחד עם עולמו הפנימי של האדם.

ואם אמנם כי היה הארם בעל רגש דת מראשית בריאתו, הנה גם פה יצדק המשפט, אשר חרץ אחד מפלוסופי אשכנז, בהעירו על ספור תורתנו המספרת, כי האלהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, כי גם האדם ברא לו את אלהיו כמו כן בצלמו ובדמותו הוא, בצלמו ובדמותו הרוחני והמוסרי, אלהותו של כל דור ודור או כל עם ועם היא דמות דיוקנה של ההשכלה והתרבות המשתררות בקרב קהל עובדיה המחזיקים בה: וכפי תאר פני האלהים, כן היא גם תמונת הדת והעבודה המעשית המוקדשת לשמה ולכבודה. המשובה והאכזריות, אשר מצאו קן למו בלב הצדונים, הן מַקְבִּילות אל דמות פני “מֹלֶך” אלילם ותארו, האל הזועם הצמא לדמי ילדים תמימים נקיים מכל סיגי החיים וכתמי פשע, אשר הובאו לקרבן על מזבחו, – כאשר גם התמונה המוסרית, אשר לאלהי ישראל, האל הרחום והחנון, אבי יתומים ודין אלמנות, מתאמת אל רוך הלב ומדת החסד והחנינה המוטבעת בלב האומה הישראלית¹, ואשר יצדק בנוגע אל הדמות הרוחנית הערוכה אל האלהים הוא יצדק גם ביחוס אל הדת המעשית הטבועה בחתמתו. המצב הפרוע והשובב ושחיתות דרכי המוסר, אשר לעמי בני שם בימי קדם, הטביעו את חותמם על עבודת הבעלים והאשרות, אשר בעקרה היתה עבודה פרועה במעשי זמה ותבל. ולעמת זה הנה רגש המוסר והצדק, הצניעות וטהרת חיי המשפחה, אשר בהם הצטינו העברים מעודם (עדות לזה הוא הספור ממעשה שכם בן חמור ודינה בת יעקב ונקמת בני יעקב) השמיעו את הֵד קולם בכל פנות הדת העברית. ובכן הנה כל עוד תשלוט הדת ברוח בני האדם יצדק המשפט החרוץ, כי כעם כן אלהיו וכן גם תכונת דתו.

ובהיות כי הדת היא יסוד גדול בההרכבה הרוחנית והמוסרית של האדם, על כן הנה היא מְעַנְיֶנֶת אותנו בכל צדי צדדיה. דעת דרכי הדתות השונות, השוררות כעת בין עמים רבים, היא לבדה איננה משביעה אותנו רצון, והננו משתוקקים גם לדעת את העבר שלהן, את הנתיבה הארוכה, אשר עברו בה למן עתותי קדם ועד ימינו אלה. האדם מטבעו כמו מרגיש בנפשו רגש מחתה וזועה למראה הגבול והתכלה, ורוחו תערוג תמיד להשתרע במרחבי אין קץ, כן במקום וכן בזמן; ועל כן הנה ההוה בכל עמקו ורחבו איננו מניח את דעתו תמיד. הוא שואף מעבר מזה להאריך את תקומתו בעתיד, בהנחילו את דעותיו ורעיוני לבו לצאצאיו הבאים אחריו, ובפנותו מקום לעלילותיו בקרב הדורות העתידים; ומעבר השני הוא מכונן את מבטיו במסלת העבר ומתרומם למעלה מרקיע, הלאה הלאה לבלי קץ ותכלית, ומגמתו תמיד לרחף על פני הענינים המעַניְנים את רוחו עד שתי הנקודות הקיצוניות ‏בשני ‏עבריהם, העבר והעתיד. לא יפלא אפוא כי היתה הדת יחד עם העבר שלה לנושא מחקר מדעי בקהל חוקרינו היום. מרביתם ככלם שואפים בכל עוז להגביל את ערכה ולברר את עצמותה בדרך מדעי, ולתאר את הדרך הלכה בו בכל ימי התפתחותה מראשית היותה ועד היום. ברבע האחרון מן המאה התשע עשרה צעדה חקירת קדמות האדם צעדים גדולים לפנים, הודות לעמל חוקרי קדמוניות, אשר חפשו בעמל רב ויחשפו תעלומות מני קדם, עד כי נגלו בעליל כל ארחות חיי האדם הקדמוני, מעברו ומפעלותיו, אשר על פיהם נוכל גם לשפוט על ארח הגיונו ויצרי לבו. ובהיות כי השתלמות הדת היא רק צד אחד מן התקדמותה של התרבות האנושית, הלא מובן מאליו, כי הצליח ביד חוקרינו היום להביא את חקירת תולדות הדת לידי שלמות רצויה יותר מכל אשר היו לפניהם, מהיותם שליטים על קבוצת חמר רב, אשר נאסף בידי חרוצים בכל מקצעות חקירת קדמוניות האדם.

ומה רב החמר הנתון תחת שלטון חוקרינו ממין הזה, ומה עמקו מחשבותיהם להבין כל דבר בלי אמר ודברים, רק ברמיזה קלה, וללמוד כל סתום מן המפורש על פי דרכי הגיון ישר ועיון עמוק! אמנם בעברנו על פני החמר הפשוט, אשר עליהם יבנו סופרי תולדות הדת את יסודותיהם, להקים מערכת שטה שלמה על דבר מוצא הדתות, התפתחותן, צרופי אמונות ומסרות מקֻלעות למקלעות שונות, ודרכי השפעה הדתות זע"ז, הננו נזכרים את תורת תולדות יצירת הארץ (גיאולוגיה), אשר הגיעה היום למדרגת חכמה חיובית ומוכתרת בנזר השלמות, התומכת את יסודותיה רק על גבישי עפר, על עפרות תבל, שכבות אדמה ושדרות אבנים, שרידי בעלי חיים ועצמותיהם, אשר אין כעת דוגמתם בעולם, או אשר ישנם רק בתמונה חדשה, – וכל המון הבריות המתות האלה, הרקבון הקדמוני, מכתת שברי סלעים, גבישי עפר שונים, שרידי צמחי קדם, מצע גבנוני סלעים ושלשלות הררי עוז, הנה כמו בכח קסם נפלא יפוח בהם פתאום רוח חיים, אשר יעודדם לקום על רגליהם ולספר בשפה ברורה אה התקופות השונות אשר עברו על כדור ארצנו, את המהפכות והזועות אשר התחוללו עליה, איך נעתקו ונסוגו גבולות ים ויבשת חליפות, איך כפעם בפעם נבנו עולמות ונחרבו ועל חרבותיהם נבנו חדשים, איך כפעם בפעם יתכסה כדור הארץ במכסה מצולת ים, ותחתיות ארץ הקיאו זרמי פרדות אש לשנות את תמונת כדור ארצנו. וכה יספרו בפרוטרוט את דברי ימי יצירת הארץ, יגבילו בדיוק מדעי את קורות‏ שש התקופות הגיאולוגיות, את ששת ימי מעשה בראשית, עד כי על פיהם יבוא האדם בסוד הבריאה בעבר, ועל פיהם ירהיב עוז לנבא לכדור ארצנו את עתידותיו. אך זה הוא כח יצירה נשגב, אשר חנן האלהים את שכל האדם לבנות לו מחומרים קלים, מעפרות תבל ומכִתת גבישי סלע,‏ מגדלים גבוהים ועצומים, אשר ראשם מגיע השמימה, אשר בהעפילם לעלות על ראשם כביר תמצא יד שכלו לגלות מצפוני שמים וארץ גם יחד. וכן הוא גם בגבול החקירה על דבר תולדות הדת. מצבות אבן מנופצות, שמות הרים וערים, מקומות מקודשים על פי המסרת וההרגל, מנהגים קדומים, אגדות וספורי בדים, קברים עתיקים והחפצים הטמונים בם, הזיות נבערות ואמונות תפלות, איזה מלות כלולות בקרב שפות רבות, הַמְכוָנות אל איזה מושגים אשר אין למו כל מקום בהוה, – כל אלה, אשר אם גם בפני עצמם אין למו כל ערך נכבד, הנה בהכנסם בחוג הסתכלותו של חוקר חושב מצוין ביושר הגיונו ובחקרי לבו, הם נהפכים לאותיות, אשר החוקר בעל המחשבות יודע לצרף מהם מלות ומאמרים שלמים, לקרוא את התכן הנכלל בם, ולדעת מה היתה הדת בתקופותיה השונות מימי חלדה, ומה הגיעה אליה בכל זמן וזמן. כן נוצר הענף המדעי החדש הנקרא בשם “תולדות הדת” חכמה חדשה וצעירה, אשר מדת ימיה איננה עולה יותר מאיזה עשרות שנים.

בספרות העמים נתחברו במקצע הזה ספרים רבים ממחברים שונים. במדומה לי כי בספרות העברית יהי הספר הזה הצעד הראשון במסלה החדשה הזאת. לא נוכל לדעת מראש, אם התועלת, אשר נביא בספר הזה לקהל הקוראים העברים, תהי רצויה לכל המפלגות השונות שבקרבם; אך בזה לא נפון עד מה, כי ירבו מאד הקוראים בו, למרות הנסיון המר אשר הוכיחנו לדעת, כי מעטים מאד בספרות העברית דורשי ספרי מדע. הן הדת היא סוד קיומו של הלאום העברי, היא בת־לויתו במסלתו ההיסטורית הארוכה כארבעה אלפי שנה, והיא אשר נתנה לו כח ואון להתגבר על כל המעצורים ואבני הנגף אשר פגש בדרכו; ואם כן אפוא מי זה איש עברי לא יתענין בחקירה מדעית על דבר מוצא הדת והתפתחותה? אנחנו עם הספר, עבדים משועבדים אל הדת, וכל אשר ידֻבר על דבר הדת וכל אשר יתיחס אליה אל נא יהי מוזר לנו, ומה גם כי החקירות הכלולות בספר הזה הן פוריות ורעננות, ומעשרות אותנו בהמון ידיעות רחבות ומלבבות את הקורא, אשר ידיעתן מביאה לנו תועלת חיובית בכל אופן שנשקיף עליהן.

זאת שמתי אל לבי ואתרגם, ע"פ הצעת בעלי “תושיה”, את הספר הנוכחי, אשר חֻבר במקורו בשפת אנגלית על ידי הפרופיסור מֵנזיס, ואשר ליקרת ערכו תרגם עד מהרה לכל לשונות אירופה. בתרגומי זה בחרתי לי סגנון מדעי קל ורך, ולפעמים הרשיתי לעצמי לְרַדֵּד את הענין הנחקר, ולהוסיף על הרעיון המקורי תוספת באור, למען יצא הענין מבורר ומלֻבן למדי. גם הוספתי במקומות שונים דברים מלבי וביחוד בענינים הנוגעים אל דת ישראל ואל ספרותו, ולפעמים גם כדי להנעים ולתבל את הסגנון המחקרי, לבל יהי מְכֻוָּץ וצנום מאד. זולת זאת הנה הוספתי במקומות רבים הערות מועילות, המפיצות אור על פני דברים סתומים רבים, והן נדפסות בשולי הגליון במקומן הראוי להן. הנני חושב, כי אמנם מלאתי את חובתי הכפולה, חובת מתרגם ומבאר גם יחד – באמונה ובלב תמים. שלמות עבודתי תרהיבני לקוות, כי זה תרגומי אמציא למרבית הקוראים את התועלת המדעית הַמְקֻוָה.

יעקב פרֶנקֶל

אובגוסט, י"ז אלול, אלף תתכ"ח לגלותנו

 

א. מבוא    🔗

הספר הקטן הזה יכיל בקרבו ענף מדעי כמעט חדש בערכו. רק בתקופה חמשת ועשרים השנים האחרונות שמה אירופה המערבית לב לבוא עד חקר האמונות הנשגבות ילידות ארץ הקדם; וההתבוננות הנמרצה אל שטת הדתות העתיקות האלה הוכיחה לדעת, כי לא אמונה אחת, כי אם רבות מהן שוררות בעולם, וכי האמונות האלה הנה באשר רב מאד הדמיון והשווי ביניהן בצדדים רבים, כן הן גם משתנות זמ"ז בענינים רבים; דמיון ושווי כאחד. עתה נתבטלה כליל הדעה שאחזו בה לפנים, בי נוכל לבוא עד תכונת האמונות השונות רק בהערך ובהשוות אותן אל האמונה הנוצרית; ומצד השני הנה נגלו תחומים חדשים של חקירה והתבוננות לכל הבא להתעסק בחקרי האמונות והדתות השולטות ברוח בני האדם. הודות לדרכי החקירות החדשות הוסיפו חוקרינו. היום דעת מכל אשר לפניהם להתחקות על שרשי תכונת אמונת היונים והרומאים; וכמו כן גם אמונות יתר עמי הקדם, תחת אשר היו כספר החתום לפני חכמינו הקדמונים, הנה כעת הודות לדרכי החקירה החדשה, הן בעצמן מְגַלות לנו את תולדות ימיהן ודרך התפתחותן. הענף המדעי החדש – דעת דרכי החיים של האדם הקדמוני, הכניס קרני אור חדש בגבול רבות מן הדתות הקדמוניות והדעות העתיקות שהשתררו בגבול אמונתו של האדם הקדמוני. עתה ידעו להוקיר את ערך הספורים המגיעים אלינו על ידי התרים ושליחי המיסיון על דבר העמים הפראים, השוכנים בכל קצוי כדור ארצנו, דבר אשר לא שמו אליו לב לפנים. באופן כזה הנה שונה מצבנו שאנו עומדים עליו כעת תכלית שנוי מן המצב שעמדו עליו אבותינו לפנים, אשר הסתכלו אל הדת הכללית השוררת בעולם ויתחקו על שרשיה כעל דבר שלם ומוקף מכל צדדיו. הם דמו, כי רק אמונתם היא האמתית, וכל יתר האמונות זולתה הן שוא וכזב. בכל דברי קַלוין הננו שמעים את מבטא שפתיו על דבר “הבצה הנרחבה של שגיון דעת ותעתועים”, אשר בה שקועים כל יושבי תבל מלבד בעלי הברית החדשה; הוא לא מצא לנחוץ לפניו לצלול במעמקי התעתועים האלה ולחפש את נתיבותיהם, בחשבו כי יש לאל ידו לשאת משא וללמד תורת אמת לבני אמונתו בדרך ישרה, מבלי להסתבך בסבכי חקירה והסתכלות מדעית. נוחה ונעימה מזה ומצוינת ברוח סבלנות דתית היא השקפת אחד ממשוררי ישראל הקדמונים, שלמה אבן גבירול, אשר עם כל רגש הכבוד והרוממות אשר ירחש לבו אל אמונת ישראל, הוא נזהר מאד בלשונו לבלי שַׁקֵּץ ולבלי לבזות את הדתות זולתה ולבלי כנותם בשמות של גנאי ובזיון. המשורר הפלוסוף הזה בהכתירו בכתר מלכות את האמונה באחדות הבורא, את אלהי ישראל, האל היחיד והמיוחד, אשר בעד קדושת שמו שֻפכו כמים דמי אחיו בכל עת ומקום, הנה שירתו ברה וזכה ומתונה מאד: שירתו התמה והתרגשותו הדתית ממוזגה גם היא בדעה צלולה, במבט פלוסופי נאור. הלא כה דבריו בשירו המצוין “כתר מלכות”:

הכונה הטובה הרפודה בקרב השגגה מצדקת בעיני הפלוסוף את בעליה, ועל כן איננו מביע להם ולדתם כל רגש בוז ונאצה; כי אם הוא מביט על העורים במנוד ראש, וכמו נשתתף בצערם, על מחלת העורון אשר הוכו בה מבלי הרגש את מציאותה: “זה טבע בבאר שחת, וזה נפל אל פחת, וכלם חשבו כי לחפצם נגעו, והם לריק יגעו”. המחזה הזה ימרר את לב המשורר ויעציב את רוחו. אמנם המשפט הזה הוא יפה ונאות מאד מנקודת המבט המוסרית, להצדיק אמונת איש ודעותיו מצד כונתו הטובה, השקפה המתנגדת מן הקצה אל הקצה להשקפת התיאולוגים הקנאים מן הנוצרים בימי הבינים. עד ימינו אלה נשארה בתקפה הדעה, ‏ אשר הורו אבות הכנסיה, כי כל הדתות, מלבד תורת ישראל והדת הנוצרית, הנן עבודה בזויה לשדים ושעירי שחת, וכי בהן הוכן כסא מלוכה לשעירי בלהות. אחרת לא יכלו להאמין, מהיות כי אמונה אחרת מלבד דת ישראל והברית החדשה לא נודעה להם. עתה חדלה דעה נבערה כזאת, ועלינו לחרוץ משפט מבלי האחז בדעות קדומות, בהוסדנו על נושאי החקירה הנתונים תחת שלטוננו, למען הפץ אור על הענין.

ואם אמנם, כי חכמת החקירה על דבר האמונה נולדה אך זה לא כבר, אבל גם במשך עת קצרה הספיקה לה עִתה לעבור בחפזה את גבול ימי עלומיה, כאשר יורונו לדעת השמות שנקראו עליה, אשר בעצם ראשיתה ואשר בימים האחרונים. החקירה ללמוד לדעת את דרכי האמונות השונות נקראה בראשונה בשם השואת הדתות. תכלית החכמה הזאת היתה להשוות את שטות הדתות השונות ולהעריכן זאת לעמת זאת. נחוץ היה לאסוף יחד מעשים ועובדות, לערוך במשמר נכון את השטות השונות, באופן שתתאמנה אל המון הידיעות‏ שהשגנו על אדותן, ועל פי זה נשוה אותן אלה מול אלה עד כי תראינה בולטות, כן קויהן ושרטוטיהן הכללים, וכן תכונותיהן הפרטיות, אשר בהן נבדלו זמ"ז. עבודה כזאת נחוצה גם כעת ומעלת נחיצותה רבה מאד. העבודה לאסוף חמר ולהגביל את הדמיון והשנויים, אשר בין הדתות השונות, עוד לא פסקה, ועוד יתעַנְיְנו בה ימים רבים חוקרים רבים וגדולים. וכדרך שנוהג בכל החכמות תחל גם החכמה הזאת בראשונה לערוך בסדר ישר את הענינים הנחקרים על ידה.

אחדות הדתות בכלל. בימים האחרונים נתחברו ספרים רבים על דבר הדתות השוררות בעולם (והן נחקרות כדבר אחד שלם), אשר מחבריהם קראו להם בשם “היסטוריה”. כן נמצא תחת ידינו “תולדות האמונה” להחכם שַׁנְטֶפִי־די־לא־סוסי ו"תולדות אמונות ימי קדם על פי דרך ההשואה" להח' טילֶה. התולדה הדתית תוכל להיות על שני פנים. בהמלה היסטוריה נוכל להשתמש במובן ידוע להתבונן ולבאר איזה צד מצדדי חיי בני האדם ומעבדיהם הרוחניים, ולשמור את הקשר הנכון שבין חלקיהם, מבלי שום לב אל סדר זמני הִגָּלותָם וישותם, ואל הדרגת המוקדם והמאוחר, כאשר כן השתמשו בהמלה הזאת לבאר את מהות הצמחים, בעלי החיים והדוממים וכל פרטי תכונותיהם, בכנותנו את הידיעה הזאת בשם “תולדות הטבע” (Naturgeschichte); או כי המלה הזאת משמשת לסַמֵּן על ידה את ידיעת המקרים והעלילות ההולכים זא"ז בהדרגה זמנית, להקדים את הקודמים ולאחר את המאוחרים, כמו ד"מ אם נבוא לספר את תולדות היונים והרומאים. לפי המובן האחרון הזה הנה מטרת תולדות הדת לבאר את אשר קרה להדת ומה הגיע לה בשטף העת, והכל מסודר בסדר הזמנים, וכבאופן הראשון כן גם באופן השני, הנה ההשתמשות במלת “תולדה” מראה לדעת, כי חקירת הענין נטתה כעת ללכת במסלה חדשה, וכי במטרתה אשר לפניה תכליתה למצוא יתר הרבה מאשר לאסוף חמר רב, ולהראות על צדדי הדמיון והקוים המקבילים הנטויים בין הדתות השונות. תכליתה כעת לערוך את החמר הנאסף במערכה נכונה כזאת, עד כי תגלה בעליל מסכת הארג, אשר בה נקשרו יחד כל פרקי הענין וחלקיו להיות לגויה אחת שלמה. רק בזה נכלל בלי ספק הפתרון של השאלה, אשר על החכמה החדשה (החקירה על דבר תולדות הדתות) לפתור אותה. כעת הנה כל אחד מן החכמים, אשר החקירה הזאת מעַנינת את לבו ואם גם במעט, הוא שואף ללמוד לדעת ולתַכֵּן את הדתות השונות השולטות בעולם, לא בתור שטות דתיות בודדות ונפרדות, אשר למרות הקוים והשרטוטים הדומים אשר בכלן יחד, הנה התפתחותה של כל אחת ואחת לבדה היא אפשרית, מבלי להתלות ביתר רעותיה, – כי אם מגמתו להתבונן ולהסתכל אל השטות הדתיות המאוגדות יחד אגודה אחת, בתור חלקים מן האחד השלם. החכמה החדשה הזאת מתאמצת להציג לפנינו את כל הדתות השולטות בעולם בדמות נצוצות וזיקים המופיעים מן הדת הגדולה המקורית השולטת בתבל מן העולם.

ובהתרומם החקירה על דבר הדתות אל נקודת גובה כזאת, למען הבין באופן כזה את פתרון השאלה הנתונה לפניה, הנה היא רק משתעבדת אל הנטיה הכללית ההיא, אשר גברה בימינו אלה בכל ענפי המדעים. כל אחד מן המדעים שואף להקים חק אחד קצוב השולט באופן אחד שוה בקרב המון מעשים וחזיונות שונים ולהתאים אותו אליהם, לאסוף דברים רבים שונים אל נקודה אחת, או טוב אֹמר, להראות בעליל איך התחוללו הרבוי וההמון ממקור האחדות. הנטיה הזאת, אשר היתה לסגולה בכל ענפי המדעים, נחוצה לפי דעתנו לסול לה מסלה גם בתחום ‏החקירה על דבר הדתות. הדעת והבינה תוכיחינה אותנו לדעת גם פה, כי בקרב האי־סדרים הנגלים לעינינו שורר רק סדר ומשטר נאות. עלינו לדעת, כי האמונות והדתות שההנחלו בקרב החברה האנושית אינן מקור תהו ובהו, או רק תוצאות פרי הבערות המתמדת בין בני האדם, אשר זה כל משפט ישותה והויתה, ר"ל היא קנתה לה משפט אזרח רק בזה, כי ראתה אור בכל העתים ובכל ארצות תבל. לא כן הדבר. עלינו להבין, כי האמונות והדתות האלה הן הן עולם מלא, ועלינו להביט עליהן, אם רק אין חפצנו לעקם את הישרה, כעל צד אחד מן החיים האנושיים, אשר לא נפקד בו תמיד מקום הדעת והבינה, ואשר התפתח בעבר והוא הולך הלוך והשתלם גם עד היום הזה. באמתת ההחלטה הזאת נוכחו לדעת כל הסופרים המצוינים העוסקים במקצוע הזה; הם מכנים את ספריהם בשם “היסטוריה” ומתאמצים להוכיח, כי כל הדתות קשורות ושלובות זב"ז יחד כאברים הכלולים בגויה אחת, והן הן כמו התגליות שונות של הרוח החיה ההיא הכוללת אותן יחד והמתגלה בתמונות ונוסחאות שונות. הספר הקטן הנוכחי מגמתו, לא רק לבאר את דרכי הדתות ולהגביל את קויהן ושרטוטיהן היסודיים, כי אם להראות גם איזה מן תוצאות פרי החקירה וההסתכלות הנכונה, למען הפיץ אור על היחס והקשר אשר בין השטות הדתיות, בין אשה לרעותה.

התפתחות הדת איננה נפסקת. את המשפט הזה אנחנו חורצים רק על יסוד הנחות ידועות. הנחתנו הראשית והכי־נכבדה היא: כי בכל ענפי החיים של החברה האנושית, כן גם הדת החלה להתפתח מעצם ראשית הויתה, והיא הולכת ומתפתחת עד היום הזה, וכי התפתחותה של הדת יצאה לפעלה על פי החקים ההם בעצמם, אשר פעילהם נכרת בהתקדמות האנושית והשתלמותו. כל המתעסק בחקירת הענין הזה, הנה מאיזה צד שיבחר למען התקרב אל מטרתו, עליו להניח את ההנחה הזאת, אם רק אין חפצו להסתלק מהבנת הענין והשגתו בתור דבר אחד שלם. לתכן ולהבין איזה דבר הוא רק לדעת איך התהוה הענין הנחקר לאת אשר הוא כעת; ולמצער הנה כל חזיון תולדיי יובן אל נכון, רק אם תחָקרנה תולדות הויתו וישותו עדי בואנו אל שרש מוצאו. והדבר הזה בעצמו הוא נוהג גם ביחס אל “תולדות הדת”. החקירה וההתבוננות באיזה דבר, אם רק איננה מתחלת מעצם ראשית הדבר הנחקר, בהכרח היא מוטעת ואיננה מביאה לידי תוצאות נכונות. ובכן הננו מקבלים כדבר מוחלט, כל עוד אשר לא יוכח ההפך, כי גם בתחום הזה, כאשר בכל מקצעות החיים של החברה האנושית, היתה ההתפתחות הולכת ונמשכת בלי הפסק. ההנחה הזאת מקובלת כדבר מוחלט גם בכל יתר מקצעות תורת התולדה. תולדת כל חפץ ומוסד בחיי בני האדם הולכת ונמשכת כחוט אחד בלי הפסק ומתחלת מן העת הקדומה ההיא, עת אשר חיי המשפחה ומשפט הרכוש טרם היו בארץ. התחבולות, אשר על ידם השיגו בני האדם בעתותי קדם את האמצעים הנחוצים למען לחיות ולהתקים בארץ, כבר גלויות וידועות לנו למדי; אין כל הפסק ומקום פנוי בנתיב התפתחותה של התרבות האנושית, למן העת אשר השתמשו בני האדם (לחרוש את ארמתם) במקל עקלתון ופתלתל בקצהו, ועד המחרשה הפועלת בכח הקיטור. האם לא נוכל להחליט את הדבר הזה בעצמו גם ביחס אל האמונה והדת? האם לא נוכל להחליט, כל עוד לא יוכיחו לנו ההפך, כי גם התפתחות האמונות והדתות לא נתקה ולא נפסקה אף רגע, מראשית ימי עלומי המשפחה האנושית ועד היום הזה, וכי הדתות המצוינות במשגב שלמותן השוררות בעת בעולם הנן חלק נאצל מן הדת הקדומה של האדם הקדמוני? אמנם החלק הזה בבחינות רבות הרחיק ללכת ויתקדם לעלות למעלה על פני הדת הקדומה אשר ממנה לֻקח, אפס כי בקרבו עוד חי וקים היסוד העקרי והמעמיד שנמצא בתוך הדת הקדמוניה; ואמנם רק אולי תמצית מבחר הדעות של הדת הקדמוניה, אשר בהן התנוססה רוח ביותר, היא היא המעוררת את לבנו לכרוע לפניה ברך? אם נקבל את ההשקפה הזאת, אז יוסרו רבות מאבני הנגף, אשר היו לנו למכשול לפנים על דרך ‏חקירתנו. אם נואיל להסכים אל הנטיה החדשה השולטת על שדמת החקירה והמדעים כעת, לבלי הבט על האמונות והדתות כעל יסוד איתן שאין לו כל שנוי ותמורה, כי אם כעל דבר שהשתנה מכפי היותו בעצם ראשיתו לרגלי ההתפתחות, ועוד מתעתד הוא להאריך את התפתחותו ולהשתנות גם בעתיד, כי עתה חדול נחדול מהביע להן רגשי בוז ואיבה, מקנא להן ומקנא בהן. ‏לוּא השקפנו על הדתות השנות כעל פרקים שונים במסלת ההתפתחות של הדת בכלל, ר"ל רוח הדת הכללית השולטת ברוח בני האדם, כי עתה לא היתה לנו כל נסבה מוצאת להשפיל את ערך אחת מהן ולרומם את האחת על יתר רעותיה. ידיעת הפרקים הראשונים והיותר קדומים במסלת ההתפתחות הדתית היא מעַנינת אותנו במדה ההיא, שאנחנו מתעַניְנים בבתי המעון אשר להאדם הקדמוני (רבים מהם נשארו לפלטה עד היום הזה), ואף כי אנחנו מאן נמאן לשום את משכננו בם. חלילה לנו לחלק את הדתות השונות למחלקותיהן, להכיר את האחת בתור דת אמתית, ואת יתר זולתה להבל וריק; אנחנו לא נשים דופי ‏בכל אחת מן הדתות לתת אותה לאמונה תפלה, ולא את אחת מהן נבזה בשפתנו לאמר כי איננה רצויה לאלהים. מרגישים אנחנו בנפשנו, כי אפסה מאתנו היכלת לדעת את אמונתנו אנחנו ולהבינה לאשורה, מבלי אשר נדמנה ונעריך אותה אל יתר הדתות; על כן הננו נכונים להוקיר את ערך אלה האחרונות לפי מקומן ומצבן בתנועת ההתפתחות וסולם ההתקדמות של הרעיון הדתי בכלל. מנקודת המבט הזאת הננו מביטים גם אל אמונתנו אנו, בדעתנו, כי לוּא חסרה להדתות היסטוריה, ולוּא לא צעדו בנתיב תולדי כדרך כל יצורי הרוח הפועלים את פעולתם הפוריה בחיי בני האדם, כי עתה נבצרה מהן להשתלם כראוי. בשוותנו לנגד עינינו את העיקר הגדול הזה – ההתפתחות – הננו נוטים לראות אך טוב וישר גם בהדעות הכי־גסיות; וכמו נחזה בעליל, כי הרעיון התכליתי אשר בכל דת, אם גם היותר קדמוניה והיותר הדיוטית, הוא קרוב יתר הרבה אל הטוב והאמת מאשר אל השקר והרע.

ובכן הננו נגשים אל העבודה בהשענו על ההנחה, כי הדת הִנֶּהָ גם היא מראשית היותה דבר הנכנס תחת גדר ההתפתחות כמו חכמת המשפטים ומלאכת המחשבת; והדרך היותר נכונה, אם רק ימצא הדבר לאפשר, היא לחקור אחרי התפתחות הדת מעצם ראשיתה. לא נרהיב עז בנפשנו להתפאר, כי יצלח בידנו להפיץ אור על כל סתום ונעלם; לא נחליט כי לא נפגוש על דרכנו דעות ורזי־דת הנסוכים במסכת תעלומה, אשר יכבד עלינו להגביל את מקומם בנתיב התולדה הדתית; לא נבטח בנפשנו להאמין, כי מצא נמצא את המסלה הישרה המובלת דרך גן האמונה, גן רחב ידים צומח דעות אמונה ורגשות דת; לכל הפחות הננו מרהיבים עז לקוות, כי מצא נמצא את המסלה אשר בדרכה צעדה ההתפתחות הדתית בכללותה.

הגבלת מושג הדת. אולם טרם עוד נדרוך על מפתן חקירתנו זאת הננו נפגשים בהשאלה: מה הוא הענין ההוא, אשר לפי השערתנו התפתח והשתלם באופן האמור? למען תאר את מהלך התפתחותו של איזה דבר נחוץ בהכרח להגביל את מהות הדבר ההוא, שאנחנו אומרים עליו שהוא התפתח; יען כי הרעיון היסודי של המושג “התפתחות” אוצר בקרבו את ההחלטה הזאת, לאמר: עיקר הדבר ועצמיותו איננו משתנה ‏ לרגלי ההתפתחות, מהיות כי הזרע ותוצאות התפתחותו, היינו הפרי הצומח לרגלי התפתחותו של הזרע, שניהם הם דבר אחד בעיקרם ועצמיותם! ההבדל ביניהם היא רק, כי הראשון הוא במצב הצמיחה, והשני כבר נגמרה צמיחתו. החכם העסוק בחקירת “תולדות הדתות” התרשל מאד בעבודת חקירתו לפתרון השאלה הנתונה לפניו, לוּא הציג לפניו מעבר מזה איש פראי ומעבר השני איש אירופאי חוקר וחושב בעל דת נצרת, ולוּא העריכם זה לעמת זה ויחפוז לחרוץ משפט, כי יסודות הדת של הפראי ושל הנוצרי רחוקים זה מזה תכלית מרחק, מבלי היות ביניהם כל נימא, וגם דקה שבדקה, אשר תקשרם יחד ותביאם לידי נקודת מגע אחת, וכי שונה הפרי בעקרו ועצמיותו מן גרעין הזרע אשר הסב את צמיחתו. על כן עלינו בהכרח להגביל את מהות הדבר אשר הננו מתעתדים לכתוב את תולדותיו, או בשפה יותר ברורה לבאר את המושג המובן לנו בגדר שם “דת”. אין לשכוח כי הגבלה נכונה ושלמה של איזה דבר המשתרע ומשתפך על כל סביבותיו היא אפשרית, רק אחרי אשר הגיע אל מרום קץ התפתחותו. בעת צמיחתו יתודע הצומח על פי איכותו ותכונתו כפי שהוא בהוה, וגם נכרים בו עקבות תכונות יותר נשגבות וגם יותר שפלות המסוגלות לו מאת הטבע. גדר מושגו של הדת עוד לא נתברר במלא שלמותו ועמקו לבני האדם החותרים בכל עז להגיע אל פתרון השאלה: מה היא הדת? על כן הנה כל הגבלה שנציע לפתרון השאלה הנתונה תוכל להיות מקובלת רק בתור ראשית פתרון ומענה לפי שעה עד אשר יתבררו ויתלבנו הדברים. אנחנו הננו מציעים לקבל לפי שעה את הגבלת מושג הדת: הגיון כבוד וכריעת ברך לפני הכחות הכי־נשגבים. אמנם בהשקפה ראשונה נראה את ההגבלה הזאת כבלתי מספקת לגדור את המושג הנתון; אבל אם נברר היטב את המושג הנגדר בהגבלתנו זאת אז נמצא, כי איננה דלה וקצרת מדה. ראשית כל הנה היא אוצרת בקרבה את היסוד העיקרי של הדת. האיש הנותן גֹדל להכח הנשגב וכורע לפניו ברך הלא בהכרח הנהו מאמין במציאות כח כזה. הנה מושכל ראשון, איזה כח מניע בדעת האדם, במחשבתו ושכלו. אמנם גם בהמדרגות הראשונות, אשר בסולם התפתחות הדת, לא חסרו להאדם הקדמוני איזה כח משפט, דעת ופלס בינה. איזה נטף של בינה וחריצות שכל להחליט דבר על פי שקול דעתו היו ליסוד מוסד גם להדתות העתיקות של האדם הקדמוני. ולוּא חסרה אז האמונה במציאות כחות נשגבים לא היתה הדת יכולה להתקים; ולוּא גם נתקימה בתמונתה החיצונית, הנה בלי ספק חדלו בעלי הדת מהאמין באמתותה, ותוצאות המחזה היו כי היתה נהפכה לדת מדומה, דת מלאכותית, דת אשר תחסרנה לה התכונות הראשיות המיוחדות לכל דת בת־קימא. המשפט הזה מתאמת ביחוס אל כל דת ודת. שנית, הנה מטבע האדם להכנע, לקבל עליו אדון ושליט. ולכרוע ברך רק לפני כח נשגב. הדת נותנת גֹדל ומבעת רגשי כבוד ויקר, לא אל עצמים אשר לפי דעת בני האדם הם שוים אליהם במדרגתם, או גם למטה מהם, כי אם אל עצמים כאלה, אשר באיזה יחס ובחינה הם נצבים במדרגה גבוהה למעלה מן האדם, ואשר הסכינו בני האדם להתיצב לפניהם באימה והכנעה וברגש כבוד. לוּא נצטוה האדם על פי דתו להשתחות אל העצמים ההם, אשר לבו יהגה למו רק רגשי בוז, ואשר כעבור רגע ישליכם מעל פניו בגעל נפש, במקרה כזה היה חסר התנאי הראשי לקיום הגת, ועבודה דתית כזאת איננה מתאימה אל מושגי האמונה. אמנם גם עבודה דתית אשר תהפוכות בקרבה כמו זאת יכולה להתמך על יסוד רגש דתי; האדם במצבו הפראי הנה הוא מתעתע ברוחו, ולמחשבותיו אין כל קשר הגיוני, ואיש כזה גם בכרעו ברך לפני עצם אחד, אשר בחר לו לאלהות, הנה רגע יעריצהו ויחשבהו למרום ונשגב ממנו, ועדי ארגיעה יבזהו וישפילהו; אפס כי תוצאות מעשי תעתועים כאלה הן מאפס וערכם הוא למטה מערך הדת. שלישית, הנה הדבר הזה בעצמו, אשר הם כורעים ומשתחוים לפני הכחות הנשגבים, גם הוא כמו ראיה מוכחת; כונתנו לאמר, הדת כוללה בקרבה לא רק אמונה תמימה במציאות כחות נשגבים לבד, כי אם אל האמונה הזאת נלותה גם עבודה מעשית קבועה, יחס מסודר בין העובדים והנעבדים. פה המחשבה והעיון הולכים צמודים עם העבודה והמעשה, וזה הוא סמן מובהק להדת. עם שביתת העבודה המעשית בטלה גם עצם הדת. אמנם אין להכניס את המשפט הזה בחוג צר ולהצר את מובנו; יוכל היות, כי בטול העבודה המעשית הוא רק מדומה, ובאמת הוא רק מעברה אל הכרת הכח הנשגב באופן אחר, היינו להעריצו להקדישו ולעבדו בתמונה דתית יותר יותר נשגבה. אפס כי במקום שבעלי הדת מעמידים את דתם רק על אמונתם בכח נשגב, ואינם שואפים בכל עז לדבקה באלהותם, לבוא בברית הכח הנשגב הנעבד על ידם ולהתרצות אליו, שם אין דת במובנה האמתי.

ברורי דברים על דבר הגבלות אחרות. על פי האמור בזה יש לאל ידנו לחרוץ משפט על דבר הדעות השונות שהוצעו על שדמת המדעים בימים האחרונים למען הגביל את מושג הדת. לא נזכור ראשונות לבאר את דעת הפלוסופים הקדמונים על דבר הדת; ובשימנו חק וגבול לדברינו, והננו ‏מסתפקים בחקירות החכמים אשר התעסקו ביחוד בחקירה הזאת שאנחנו דנים עליה, נראה כי דעת רבים מן החכמים נוטה לחשוב את הדת לפרי עבודת המחשבה והדעת של האדם. החכם מַקס מילֶר יאמר, כי “הדת היא כשרון מיוחד ונטיה מוטבעת במחשבת לב אנוש, אשר מבלעדי השכל וכח השופט וגם בנגוד אליהם, היא ממצאת לאדם את היכלת להכיר את האין־סוף, כנותו אותו בכנוים שונים ובתארו אותו בתמונות שונות. מבלעדי הכשרון הזה אין כל דת יכולה לצמוח ומה גם להתקים”, כנגד ההגבלה הזאת אפשר לנו להגיש את עצומותינו ולערער עליה מכמה טעמים. על פי ההגבלה הנוכחית נשארה לנו ההנחה, כי רק דרך אחת ישנה, אשר בלכת בה בני האדם ישכילו להגיע אל גבול האמונה בהעצם הנשגב; הם מסגלים למו אמונה כזאת, אשר תמציא למו את הידיעה ממציאות איזה עצם המרומם ונשגב מהם, ובעיקרו איננו מושג למו, זאת אומרת, הם מגיעים אל תחום האמונה באמצעות עבודת המחשבה והשכל. אמנם יש לפון בההנחה הזאת, כי רק רגש אי־היקר אשר ירחש לב בני האדם אל כל העצמים בעלי גבול ותכלית, וכי רק התמעטות ערך האחרוֹנים בעיני הראשונים – היא היא המסלה האחת המיוחדת והמשותפת לכל בני האדם, להגיע על ידה אל האמונה באלהים. מלבד זאת, הנה בפסחו במשפטו על הגבלת הדת על הצד המעשי שבה, על העבודה הדתית, הנה בזה הכין ה' מילר בעצמו כלי מפץ לנפץ את משפטו. האמונה והעבודה הדתית הן הנה שני היסודות הגדולים בקרב הדת המצומדים יחד לבלי לזוז איש מרעהו, ובסור אחד מהם, אז אין כל תקומה לדת². הדברים האלה בעצמם יסכלו גם את דברי הח' ספֶּנסֵר, אשר הואיל להגביל את מושג הדת באופן אחר. ספנסר רואה את היסוד אשר עליו הטבעו אדני הדת, בצעיף התעלומה הנסוך על פני כחות העולם, היינו באי־כשרוננו להשיג את מהות הכחות המתגלים לנו בעולם. לפי דעתו הנה אמונה אחת כללית משותפת לכל הדתות, והיא, כי ישנו בתוך הבריאה איזה דבר המרומם והנשגב מבינתנו. לפי החלטתו הנה הרעיון המופשט של האדם מוכשר להכיר מציאות איזה דבר שמציאותו איננה מוגבלת בתנאים ותארים, ולהכיר‏ את ישותו על דרך החיוב. נמצא כזה מציאותו מתגלה לנו רק על פי המחשבה והרעיון, ואם אמנם קצרה יד שכלנו מהשיגו, בכל זאת יכול נוכל להחליט את ישותו. ההגבלה הזאת, כהקודמת לה, מבארת את מוצא הדת מקצר דעתו של האדם ומהשגתו הבלתי שלמה, ומקרבת אותה יותר אל צד השלילה מאשר אל צד החיוב. וגם הפעם אמנם יש להשיב תשובה, כי בהגבלתו הזאת נוטה ספנסר יותר ליחד מקום למטע האמונה בתחום המחשבה והבינה מאשר להעמידה בעולם המעשה, וכמו כן איננו משים לב אל היסוד הדתי הגדול – העבודה המעשית.

רבים מן החכמים מבארים את מוצא הדת כתוצאת פרי תשוקת הדעת המוטבעה ברוח האדם. הדת היא ילידת ההתעוררות ההיא, הממרצת את בני האדם לחקור את סבת כל חזיון, וביחוד לבקש את הסבה הראשונה לכל החזיונות המתגלים בתוך הבריאה. פה הננו מתקרבים אל הקו ההוא, אשר בלי תפונה הוא נחשב תמיד כסמן מובהק להדת: הדת נצבת תמיד כמליץ בינינו ובין הבריאה, יודעת לבאר לנו את התבל ואת תעודתה, לטעת בדעת האדם ושכלו אחדות נמרצה, בפתרה לו את כל החידות הקשות המרגיזות את לבבו, ובהעמידה אותו על נקודת מבט ידוע, עד כי ממצב השקפתו זאת ידע וישכיל לפנות בתוך הבריאה לכל עלילות תבל וחפצי החיים לכל אחד ואחד את מקומו הראוי והנועד לו. אבל עם כל זה איננו מבואר לנו למדי: מה הוא עצם הדת? הן תשוקת הדעת, התשוקה לחקור ולהעמיק בכל דבר אינה תכונה מיוחרת מסוגלת אל הדת בלבדה, בעוד אשר יותר יתכן ליחס אותה אל הפלוסופיה. האדם מעצם ראשית הויתו כרע ברך לפני העצמים, אשר לא נכנסו בגבול הכרתו והשגתו. התשוקה לדעת דחפה אותו לחפש את הסבה הראשונה לכל מעשי הבריאה; עד מהרה נוכח לראות בהדת איזה דבר מה, אשר הבטיחהו לבאר לו את התבל וכל רזי תעלומותיו, לפקוח את עיניו לדעת גם את מהותו, תעודתו ותכליתו הוא. אבל גם אחרי מצאו את הסבה הראשונה, הנה בלי"ס איזה דבר יותר נכבד ועולה בערכו על תשוקת הדעת, הוא אשר אכף עליו להכיר אותה לאלהות, לכרוע לפניה ברך ולהגיש לה מנחה וזבח. ומה היא הסבה הגורמת להעבודה הדתית? בלי ספק התגלוּת מופתי פלא ומעשי נסים נחשבת תמיד לאחת מן הסבות הראשיות; אבל האמנם כי נסבה מעוררת אחרת מלבד מופתי פלא אָין? כל הגבלה והגדרה על דבר מושג הדת לא תתכן להתחשב לנכונה ולממלאת את תעודתה בשלמות, כל עוד לא נכלל בקרבה גם מושגה של העבודה הדתית; יען כי העבודה היא עצם מעצמי הדת ויסודה העקרי. זולת זאת הנה לא את התכונה המדעית והשכלית לבד, כי אם גם את הצד המוסרי נחוץ להביא בחשבון. ומה היא הדת במובנה המוסרי? יכול נוכל להראות על מיני עבודות דתיות כאלה, אשר תבענה את כל מיני התכונות המוסריות, אשר רק אפשר למצוא כמוהן וכדוגמתן. בהן נראה תהפוכות והתנגדות מאין כמוהן: גאון רוח ושפלות נפש, קצף וקנאה, יראה ופחד ואֹמץ לב, רעב ונחם. אולם אם הדת בכלל יסודתה גם בהרגש הפנימי כאשר בגלוי הדעת והפעולה החיצונית, אם כן אפוא לא כל מיני העבודות תוכלנה להתחשב אל הדת; ובכן הנה דרוש עוד דבר מה כעין מלואים ושכלול אל ההגבלה שהגבלנו.

הגבלה יותר מדויקת. נמלא נא את החסרון באמרנו כי הדת היא הכנעה וכריעת ברך לפני כחות נעלמים מסובבת מרגש לב יודע מחסורו וחפץ בהמלאותו. ההגבלה הזאת מעלה על לב הקורא את זכרון דברי הח' שלֵיאֶרמַכֶר: “הדת היא רגש שעבוד והכנעה לאין גבול ותכלית”, על המשפט האחרון הזה רבו מאד המערערים בכל עת, מהיות כי הוא יעד את מקום הדת במחיצת הרגש ורחשי הלב, בעוד אשר בלעדי זה הנה היא אמונה ודת בעלת עלילה ומעשים; אבל דברי האמת והצדק הנאמרים ע"י שליאֶרמַכֶר רב ערכם מאד לחקירת הענין שלפנינו. האמונה בעצם נשגב והעבודה הדתית הצמודה אליה איננה דת כזאת, אשר נוכל לאמר, כי יחסר בה בתור סבה מניעה “רגש לב יודע מחסורו והחפץ במלוא משאלותיו”. משלשת היסודות האלה בהתחברם יחד תולד כל דת, הנצבת אם על המדרגות העליונות או התחתונות של התרבות האנושית.

תנאי הכרחי לקיום איזה דת הוא, שהעצם הנעבד בתור אלהות לא יחסר לו הכשרון למלא את צרכי העובדים אותו. אין לב בני האדם פונה להתפלל ולהגיש מנחה וזבח לעצמים כאלה, אשר יחשבום לחדלי כשרון להושיעם במצוקותיהם, או אשר אין לאל ידם להרע ולהיטיב. יסוד כל דת מעשית היא האמונה, כי העצם הנבחר להעבד בתור אלהות הוא בעל כח נשגב, אשר בידו היכלת להיטיב ולתת לעובדיו את אשר יבצר מהם לעשות לנפשם הם. קֹצר יד בני האדם לעזור לנפשם, להשיג ‏מאוייהם ולמלא את צרכיהם בעצם ידם הם, היא הנסבה אשר תפנה את לבם אל האלהים, אשר בידו הגבורה והכח הנשגב ההוא אשר יחסר להם. לוא היתה היכלת בידם להעזר בכח עצמם, כי עתה אבדו להדת ביחוסה אליהם כל ערכה ונחיצותה; לוא היו בני האדם מאֻשרים מאד בחיים ולא חסר להם כל דבר, או להפך, לוא היו בני האדם אֻמללים ונגועים במדה כזאת, עד כי נואשו מקוות לטוב, כי עתה לא מצא האדם את לבבו לפנות אל הכחות הנשנבים, אבל מהיות כי בחיי האדם הנה אֹשר ואיד עולים בלולים יחד; האדם הוא חדל אונים להגן על אשרו לבל־יבגוד בו, וכמו כן קצרה ידו להזהר ולעמוד בפני כל הסכנות המרחפות על ראשו על כל צעד וצעד במסלת החיים, ומאשר כי בקרבו כבר גמלה האמונה – לא נחקור כעת על דבר הנסבה מחוללתה – במציאות כח נשגב, אשר ברצותו יש לאל ידו להגן עליו ולאשרהו, על כן קמה לו ברצונו הדת המעשית, והנה הוא בא בברית ובחליפת־ענינים³ עם הכחות הנשגבים. הנה כי כן נראה, כי גם בתמונתה היותר קדומה לא הופיעה הדת אלא בתור חזיון מיוחד נודע מרגש אהבה עצמית. ואם אמנם כי בעלי הדת יגישו מנחה וזבח בתקותם, כי תערב מנחתם עד מאד להעצם הנשגב, ואם גם אמנם כי בהתפללם יחלו את פניו להעתיר למו אך טוב וחסד אשר ועדנים; אפס כי בכל זאת לא נבוז לאלה ולא נוכל לחשבם לדברים מכוערים ושפלים, באשר כי ככל החזיון הזה נראה גם בחברת בני האדם, בין שני רעים נאהבים, בין האבות וצאצאיהם. גם האדם הפראי המתבודד במגוריו ומתנכר אל חיי החברה והתבל, אשר מלחמה לו תמיד עם כל העוטרים אותו, ואשר מלבד סוכה לסוכך על ראשו ומזון להשקיט את רעבונו איננו מצטרך למאומה, גם הוא לא ישפוך את שיחו לפני אלהיו לבקש ממנו צרכיו, אם לא ירגיש בנפשו רגשי אהבה וגעגועים אליו, או לולא רגשי אהבתו אל העצם הנשגב ודבקותו בו גוברים בו לרגלי העתר אלהיו אליו. אך פעם אחת נצמד אנוש אל אלהיו והנה דת נכונה מקוימת ועומדת לפנינו; ברגש מלא חיים ותנועה הנה בא האדם במסרת הברית עם כח נשגב, ואף כי בלי תפונה יערך לו דמות כדמותו הוא, בכל זאת הלא יחשוב את ערכו מרום ונשגב ממנו.

ובכן הנה רק הכנעה ובריעת ברך לפני כחות נשגבים הבאה לרגלי הרגש שמרגיש האדם את רפיונו וקצר יכלתו להושיע לנפשו, רק זאת היא התכונה העצמית של הדת, ומנקודת המבט הזה הננו נכונים להתוות נתיב אל ההיסטוריה הדתית, ולתאר למצער את קויה ושרטוטיה הכללים. על מהלך התפתחותה של הדת אפשר לשפוט על פי הגבלת מושג הדת בעצמה האמורה למעלה. במדה ההיא שנשתנו ונתחלפי צרכי האדם ומחסוריו, בה במדה התחוללו חליפות ושנוים בתכונת הדת. התרבות צרכי האדם ההולכים הלוך ורוב, הלוך והסתבך לפי מדרגת התקדמותה של התרבות האנושית, היא היא אשר היתה לכח דוחף ומניע בנתיב התפתחותה של הדת. כהאלים בעצמם, תולדות ימיהם בעבר ותכונתם בהוה, כן הקרבנות אשר יקריבו למו, וכן גם ישעם וחסדם, אשר בגללם העתירו אליהם, כל אלה יחד הולכים הלוך והשתגשג בערך אל מדת גדוּלוֹ והתפתחותו של האדם בעצמו, והנה הם מזדככים ועוברים מן הגס אל הדק, מן התהו אל המשטר הנכון. יוכל היות כי בעמוד הדת במדרגה הראשונה בסולם ההתפתחות היתה רק ענין פרטי בין האדם הפראי ובין אלהיו, ותשתרע רק בגבול צרכי האדם הפרטיים והחמריים. לעמת זה הנה בהתרוממה אל המדרגות היותר גבוהות (אמנם כי לא תמיד), אז תצא הדת מרשות היחיד והיתה לסגולה למשפחה אחת, לשבט שלם או גם להמון שבטי עמים; כל אחת מהרחבות גבול כמו אלה מרחבת גם את תחום השאלות המוצעות לפני הדת בהמעיטן את תעודתה ותכליתה הפרטית הלוך והמעט. אז תפרוץ הדת את חוגה הצר ועמדה במרחב, ברשות הצבור, והמטרה אשר אליה היא שואפת מקבלת תמונה כללית, תמונת עבודה של צבור. צרכי הנודד הנוסע בעדר הם שונים מצרכי האִכר העובד את אדמת ארץ אחוזתו, צרכי בן כפר נבדלים מצרכי יושבי הערים, צרכי יושבי ארץ לַפלַנְדְ הם אחרים מצרכי הכושים, וההבדל הזה מטביע את חתמתו על פני הדמות, אשר יערכו כל אלה איש איש לאלהיו, ועל פני העבודה הדתית אשר יעבדו לכבודו. אם יקרה, כי בקרב אחד מן העמים יגלו נצני מלאכת מחשבת אז נטל גם על אלהיו לחדש את תמונתו כפי המתאים אל טעם העם ההוא. בהיטיב החברה את דרכה ורגשי אהבת אדם ימצאו למו קן בלבבה, אז הנה עד מהרה יאבדו כל מנהגי הדת המגואלים ברצח ודם את ערכם בעיני הקהל, אשר ישקדו כעת להעביר את רעת החקים האכזרים, או כי ישנום לטוב; בעוד אשר חקי זועה כאלה מתקימים לארך ימים ונמלאים בכל תקף אכזריותם בקרב איזה עמים השקועים במצולת הבערות והזיה. והיה בנשוב רוח חדשה בארץ המלמדת להכיר את כבוד כל איש ואיש מן החברה ואת כל יקרת ערכו האנושי, ובני האדם יחלו להרגיש את יקר ערכם ואת האחריות המוטלת עליהם בעד חיתם ותקומתם, אז עד מהרה יקל כבוד הדת העתיקה בעיני הדור החדש, אשר הפך לבו עתה לזלזל בה, והרעיון כבר נתבכר בלבו להמיר אותה באחרת המתאמת אל רוחו וטעמו⁴.

הנה כי כן נאמר כי התפתחות הדת הולכת שלובת יד בדרכה עם התקדמותה של התרבות האנושית, וכדבר המתאים לזה, והוא: כי דת בל עם ועם היא מכוֶנת אל מדרגת תרבותו והשכלתו. לשוא ננסה למצוא דוגמאות בקורות ימי העולם, איך התלכדו אצל איזה עמים נמוסים גסים ומדות פרועות עם רוח דת נשגבה. עינינו רואות תמיד את ההפך. בפעם בפעם נחזה, כי התרבות האנושית מתקדמת ללכת ומעברת בדרכה הלאה את דעות האמונה ופקודי הדת, אשר גם בהיותם לאחור עוד מוסיפים להתקים לארך ימים למרות הבינה והרגש המעודן הנותנים בם דופי. הסבה הגורמת לזה היא, כי האמונה יקרה בעיני האדם מכל סגלות החיים, ולמורת רוחו הוא להמיר או לזנוח את דתו, אשר בה סֻבכו שרשי כל רגשות לבו. אבל הן הדת צריכה להיות כראי נאמן, אשר בו נשקפו מחשבות החברה המחזקת בה וכל אידיאַליה; צרכיה הגשמיים או הרוחניים המורגשים לה הלא היה יהיו לתכן תפלותיה הקבועות אצלה; הקרבנות והזבחים, אשר היא מגשת, הלא דרושים להיות מתאימים אל הרגש המוטבע בלב העם; ולמען גם לא יאבד חנם, כבודם ומשגב ערכם בעיני החברה, הלא נטל גם על האלים להשתנות ולהתלבש בתמונות חדשות במשך הזמן, למען השאר בקשר דתי מלא רוח חיים עם עמם הנצמד אליהם, ואם רק אמת המשפט שנחרץ בסוד חכמים, כי בכלל צעדה תמיד התרבות האנושית רק לפנים, ואם נסכים לדברי הח' טַילור, כי התפתחות האדם החלה מתחתית המדרגה; ומבלי הבט אל תקופות הירידה והנסיגה לאחור, לא חדלה החברה האנושית מעודה מהוסיף התפתח והשתלם, – הלא נוכל ליחס את המשפט הזה גם אל האמונה. גם היא החלה בראשיתה מן התמונות היותר גסות ותלך הלוך והשתלם ממדרגה למדרגה. הדת בעצמיותה איננה אלא הצד הפנימי של התרבות, ובה תביע החברה את הרוח הנוהג את חייה בעתים שונות ובקרב עמים שונים. דת של איזה עם היא תמונה מדויקת מתכונתו, ועוד יותר מזה היא מתארת בדיוק את מצבו, מטרותיו ושיטתו המדינית. דת של איזה תקופת זמן ידוע תאלפנו לדעת את משא נפשה של החברה האנושית, שאיפותיה ותקוותיה בזמן ההוא, תודיענו מתי כמשו נבלו התקוות הנושנות ותחתן החלו לצמוח חדשות. על כן הנה בצדק יאָמר, כי ידיעת תולדות הדתות השוררות בעולם היא שקולה כנגד ידיעה מקפת את נשמת ההיסטוריה של החברה האנושית מראשית ימי עולם; על ידה יודעו לנו כל התקוות והמאויים, אשר הרהיבו את לב בני האדם בכל משך ימי ההיסטוריה הארוכה שלהם, ואשר הקדישון והעריצון תמיד. קשה מאד לציר לנו איזה ענף מדעי, אשר קסם שפוך על פניו למשוך את לבנו יותר מזה. אמנם כי למען בוא עד תכלית חקר הענין הזה דרושות ידיעות רחבות ועמוקות מאד, עד כי לא רבים הם הסופרים אשר יחכמו להתעסק בחקירתו. האיש החפץ לעבוד במקצוע הזה עליו להיות חמוש בידיעת תולדות התרבות האנושית, ידיעה רחבה ועמוקה; עליו לחקור את מקצוע תורת קדמוניות האדם בכל תחומיו הנרחבים, כפי שנגלו לנו בעת החדשה, ולדעת ידיעה מקפת את דרכי החיים בכל העתים ואצל כל העמים מעצם תחלת ההיסטוריה ועד הנה. העת הנוכחית היא פוריה במקצוע הזה עד מאד; שנה שנה ישתפכו זרמי אור חדש במחשכי הענין שלפנינו להאיר את כל פנותיו, ובמצב כזה הנה החקירה במקצוע הזה לא תתכן להיות שלמה מכל צדדיה, והיא נחשבת רק בתור נסיון לחקירת הענין, בהיות כי על כל צעד וצעד יכול נוכל להראות על אוצרות מלאים וגדושים בחמר רב, ועל מקורים יותר חדשים ויותר נאמנים.

 

ב. ראשית הדת    🔗

התרבות בראשית מוצאה. חוקרי קדמוניות מחליטים, כי פראי אדם ישבו לפנים בכל הארצות הנושבות כעת, וכי בכל מקום ומקום על פני כדור הארץ הקדימה תקופת כלי האבן לבוא לפני תקופת ההשתמשות בכלי מתכות. תקופת העת ההולכת לפני התרבות ותקון העולם היתה חשכה ואיומה. בתקופת העת ההיא שבנו בני האדם במערות ומחלות עפר, ואחריה הופיעה תקופת שוכני בניני העמודים⁵. בספרי התולדה אי אפשר להיות מקום פנוי בעד מעללי בני האדם הקדמונים, להזכר דברי ימיהם, מעבדיהם וקורותיהם, לפי סדר הזמנים שעברו עליהם. הם התכלכלו מציד חיה ודגים, השתמשו בכלי נשק חטובים מאבן, וישכנו יחד עם בעלי חיים פראים, אשר אין כעת דוגמתם בעולם. באיזה אופן התעודד האדם, תחת אשר היה בתחלה בודד ונעזב וחדל אונים להושיע לנפשו, להשיג את צרכיו בתחבולות חכמה? באיזה אופן מצאה ידו להשתמש בהאש? איך מצאה ידו להטיב ולשכלל את כלי נשקו ולהמציא לו כלים שונים הדרושים למלאכתו, ואיך השכיל לכבוש איזה מיני בעלי חיים ידועים, אשר לפני זה רדף אחריהם לצודם בחרבו ובקשתו, וילמדם לעזור לו בכל מלאכתו בבית ובשדה? איך הפך לבו לזנוח חיי נוד ותחת המסע בעדרים קבע לו מקום לשבתו ויחל לעבוד את האדמה? איך זה התכוננו חיי המשפחה, וההורים החלו לגדל ולחנך את ילדיהם? כל אלה הם נושאי חקירה אחת נרחבה, אשר אין פה המקום לבארה. רק ברוב עמל ויגיעה רבה צלחה לו, להאדם הקדמוני, לפנות לו דרך מן החיים הפרועים, חיי הבהמה, אל החיים המתוקנים, המכשירים ‏ את התפתחות כשרונותיו הטבעיים.

התרבות השתלמה בהדרגה ידועה ומוצאה מן המצב הפראי. כעת אין מי אשר יחזיק בהדעה הקדומה, כי האדם יצא מבית החרשת של הטבע חמוש ומזוין בכל הנמוסים האנושיים, מחונן בדעת ותבונה, ורק לרגלי נטותו ונפילתו ממצבו המתוקן לו בראשית הבראו, – התהוה לפרא. אמנם כי יתכן להסכים על היות תקופות ידועות במהלכה של התרבות האנושית, אשר בהן נראה נסיגה לאחור; אבל ככלל הנה מקובלת מאד כעת הדעה, בי התרבות היא תוצאות התפתתחות מודרגת, והיא פרי הנצחונות, אשר רכש לו האדם לרגלי מלחמתו הארוכה עם כל העוטרים אותו סביבותיו. אפס כי ההתפתחות הזאת לא היתה שוה בהדרגתה בכל ארצות מושבותיו. באיזה מהן התקדמה ללכת, ומהירות תנועתה היתה נשפעת יותר מאיזה השפעה הבאה מן החוץ, מאשר מכח צמיחה פנימית בלי עזרה צדדית. בכל עת אשר באו שני עמים יחד במגע ובחליפת־ענינים, אז התחולל בקרבם הרעיון לחפש ולמצוא מסלות חדשות על שדה החיים. לעמת זה הנה נשאר האדם באיזה ארצות בקדמות מצבו כשהיה מבלי להתפתח מאומה. גם בימינו אלה עוד נמצאים עמים רבים אשר נשארו בקדמות מצבם הפראי. הבושמֶנים היושבים באוסטרליה, שוכני איי אַנדַמַן ורבים כמוהם, הם משוללי בינה לדעת את המלאכות היותר פשוטות, והם פרועים וגסים במדרגה כזאת, עד כי עלינו להשקיף עליהם כעל עמים, אשר לפנים עמדו במדרגה יותר גבוהה של תרבות, אך כי ע"י איזה מקרה נתטמטם לבם, נסוגו אחור ויפרעו עד מאד. בלעדם הנה יש בכל חלקי התבל המון עמים פראים, אפס כי הם עוד לא ירדו במצב התרבות עד תחתית המדרגה, והם נמצאים עד היום במצב הקדום ההוא, אשר בו נמצאו כל בני האדם לפני לדת הקולטורה. ישנם עמים כאלה אשר בגבולם עוד לא נכנסה התרבות גם במדרגה שפלה כפי שאנו רואים אותה בארץ חינא ופערו. העמים האלה נצבים לנו למופת, ומהם נדע מה היו אבות כל העמים הנאורים. הענין הזה הנהו כעין סעד וחזוק אל הדעה שהוחלטה בסוד חכמים, לבאר את המחזה המוזר המתגלה לעינינו תמיד, כי בקרב כל עם ועם מן העמים הנאורים נשקף לנו טור ארוך של חזיונות, מנהגים, דעות אמונה ומסרות, המוצאות מקום בקרבו יחר עם הדעות האמתיות והדת הנאורה שהתאזרחו אצלו, מנהגים ודעות כאלה, אשר אינם יכולים להיות מבוארים ומוצדקים על פי מצב העם והשכלתו, ואשר אי אפשר לחשבם לתוצאות פרי התרבות וההשכלה אשר מצאו להן קן בקרבו בהוה, והם נחשבים בהכרח רק כשרידים מן החיים של העת הקדמוניה, אשר עוד לא הספיקה יד התרבות וההשכלה להשמידם, – באשר כי כל המנהגים, הדעות והמסרות האלה הם שוים ומתדמים בדיוק אל הדעות והמנהגים שאנחנו מוצאים בקרב העמים הפראים. דבר המסתעף מזה, כי התרבות החלה להתרקם מן המצב הפראי; וכי אמנם נאמנים דברי הח' טילור באמרו: “המצב הפראי היא תכונה עצמית מסוגלת להאדם הקדמוני, ומן המצב הקדום הזה התפתחה לאִטה, הודות להסבות ההן בעצמן הפועלות גם כעת, תרבות יותר גבוהה”. ובכן הנה ברצותנו לתאר את נתיבת ההיסטוריה של התרבות האנושית, עלינו להעזר בהמון הידיעות אשר רכשנו, ידיעות המתארות לנו את דרכי החיים אשר להאדם הקדמוני, ועלינו להביא בחשבון, כמה גרעינים מזרע החכמות, החֻקים, מלאכות־מחשבת ומוסדי החיים אנחנו מוצאים קלוטים ומתחילים לצמוח אצל העמים הפראים. הספרים אשר כתבו במקצע זה החכמים: מֶן, לאֶבוֹק וטילור יאלפונו לדעת מה פוריה היא הנתיבה המחקרית הזאת, וכמה זרמי אור נפוצים על ידה בגבול תורת השתלמות התרבות האנושית.

אולם הדבר אשר נחשב לאמת בנוגע אל התרבות בכלל, הוא יאָמן גם ביחס אל הדת, מהיותה אחד מן היסודות העקרים של התרבות האנושית. אי אפשר לדת חדשה לצמוח על קרקע בתולה אשר לא עֻבדה, ואשר לא הקדימו שם להכנע ולכרוע ברך לפני איזה אלהים, יהיה מה ואיך שיהיה (ולוא נניח את ההפך, כי עתה בהכרח היינו סותרים את דברינו האמורים למעלה, כי מעולם לא נמצאו על פני ארצנו עמים משוללים כל אמונה ודת). ראשית כל הנה צריכה היתה הדת החדשה למטרת קיומה להסתגל אל הדת הקודמת לפניה, ולקבל ממנה, כפי מדת היכלת, את אלה בחלקיה אשר עוד לא נבלו ולא נשחתו בתמורת העתים. ובכן הנה עלינו לדעת מראש, כי לרגלי ההתבוננות נמצא גם בקרב הדתות הנאורות איזה תוים ורשמים, אשר אינם לפי טעמם ורוחם, כי אם שאולים הם אם ברצון ואם שלא ברצון מן הדתות הגסות ההולכות לפניהן. עקבות החזיון הזה אנחנו מכירים בכל הדתות הנאורות, כאשר נבאר במרוצת דברינו; כלן הן מלאות שרידי חרבות ששרדו מן המצב הקדמוני. הדעות וההשקפות אשר להדת הקדומה כמו התערו בארץ מושבותן ותעמקנה בה שרשיהן, מאפס עוד יכלת לשרש מעפר גזען, למרות כל החליפות והתמורות שקמו בקרב האלים בהעולמות העליונים. עינינו הרואות איך אמונות תפלות, נחלת קדומים, משתמרות בקרב עמים רבים לארך ימים, וגם הרוחות החדשות הנושבות בכל תקפן, וכל כלי יוצר של ההשכלה לא יוכלו לסער אותן ממקומן. במשך תקופות ועדנים רבים יספר דור לדור ספורים מהבילים על דבר האלילים, ואף כי אינם מתאימים אל תכונת האלים לפי תכניתם ודמותם, אשר תערוך למו התורה החדשה בעת ההוה, וזה ירמוז לנו על תקופה קדמוניה, אשר יחסו אל האלים מעשים ועלילות כמו אלה. בספר אשר חֻבר מאת הח' לַנגע: “אגדות תפֵלות, הדת ופקודיה” ימצא הקורא אֹסף חמר למדי המוכיח לנו לדעת איך יסודות הדת העתיקה אחרי היותם לסגלה לכל העם הם מוסיפים לחיות ולהתקים גם בקרב הדת החדשה, אף כי פה לא יכירם מקומם, ואין לך אחת מן הדתות הגדולות והנאורות, אשר אין המשפט הזה מתיחס לה.

ובהיות, כי כל אחת מן הדתות הגדולות מיוסדת על אשיות איזה דת קדומה שהשתררה בזמן ידוע באיזה מן הארצות, הנה ברור הדבר, כי למען בוא עד תכלית חקר הדתות הגדולות, ‏עלינו לחקור ולהתבונן אל מושגי הדתות הקדמוניות, אשר חלפו עברו מן העולם ותעזובנה את מקומן אל הדתות החדשות הטובות והנבחרות מהן. אמנם כבד מאד הדבר לחקור את כל אחת ואחת מן האמונות שהשתררו בין העמים הפראים הקדמונים בזמן קרוב לפני לדת האמונות הגדולות (מספרן עולה עד עשר או שתים עשרה). אפס כי גם מבלעדי זה השג נשיג את מטרתנו כאשר נראה להלאה. בין כל הדתות אשר להעמים הפראים יש איזה השתוות ודמיון, כבני משפחה אחת הדומים זל"ז בקלסתר פניהם, ועל כן אין לנו להתחבט בחקירת הדתות הקדמוניות אחת אחרי אחת לבדנה, כי אם לשום לנושא דברינו את הדת הכללית של העמים הקדמונים. בפרק הבא ננסה לתאר את הדת ההיא ולהתוות את גבולותיה; אפס כי הננו מקדימים להגיד לקוראינו גם פה, כי איזה קוים ושרטוטים ידועים נראים כבולטים לעינינו על פני הדת הכללית של העמים הקדמונים בכל מקצעותיה, שרשיה וענפיה; ולחפץ תועלת מעשית הננו כוללים לע"ע את הקוים והשרטוטים האלה למושג אחד, אשר יחשב בעינינו כעצם הדת הקדמוניה, הדת אשר בכל עת ומקום סללה מסלה לפני הדתות הגדולות הבאות בעקבותיה. הנה לפנינו – אם נבחר לנו שפת ממשלי משלים – יער גדול רחב ידים המשתרע על פני כל העולם הקדמון, ובקרב היער הזה השתגשגו ותגאינה דתות רמות המעלה כעצי־אל ענקים רמי קומה, אשר ממנו ינקו וגם יונקות שפע לח ולשד חיים ומעל פניו לא תזוזנה. הדתות הגדולות השוררות בארץ תשתוינה זל"ז ביסודות תורתן ועקרי האמונה, עד כי נשתומם מאד על וההשתוות הואת. ארץ הסינים וארץ מצרים משתוות יחד בנוגע להלקח אשר בתורת דתיהן, ואשר דוגמתו נמצא גם בתורת האינקים; וכמוהן היו גם הדתות אשר לעמי האריים ולעמי בני שם, ובהיות, כי מצוא נמצא את הלקח הזה בעצמו גם בתורת הדת אשר בקרב העמים הפראים, הנה אז בהכרח תולד לנו השאלה: האם לא ינקו כל הדתות הגדולות גם הן את תורת לקחן מן המקור הקדמוני ההוא, או כי אולי תמצא ידנו ליחס אל החזיון הזה איזה באור אחר? כל עין תחזה, כי לא נעשה חיל על דרך חקירתנו כל עוד לא נסגל לנו מושג מקיף וכולל מן הדת הקדמוניה של העמים הפראים.

להבנת הענין הננו מאֻלצים להקדים דברים אחדים על דבר התכונה הרוחנית של העמים הקדמונים ועל דרכי ההגיון והמחשבה אצלם. אך שוא נתפאר להבין אל מחשבות עמי הקדם, כל עוד לא נדע את הדרך הלכו בו עדי הגיעם לידי השגת רעיונות ומחשבות כמו אלה, ואת דרכי ההגיון כפי שהסכינו להגות ולחשוב. את האדם הפראי נוכל אמנם לדמות לילר קטן, אשר טרם עוד למד לחשוב כן, ועוד קצרה בינתו להכיר כל דבר הכרה נכונה. הוא עורך בתחום הכרתו והשגתו נסיונות רבים כפי מדה האפשרות, הוא נאחז בסבכי כל מיני שגגות וספקות העלולים לקרות את האיש הבלתי מנוסה בדרכי הרעיון וההכרה. והנה אם דיה לילד מדת זמן של איזה שנים למען סגל לו את דרכי ההכרה הנכונה, לעמת זה הנה למען השיג את המטרה הזאת בעצמה דרושה להאדם הפראי תקופת אלפי שנים. הוא איננו יודע להבדיל בין עצם אחד למשנהו, ממנו נכחד ההבדל אשר בינו ובין בעלי החיים הנמוכים, או ההברל אשר בין בעלי החיים ובין עמודי המים הנשאים עם העבים⁶. הוא איננו יודע להכיר את מדת המרחק, אשר בינו ובין הגופים המובטים; בנוגע אל העצמים הנעים איננו יודע את הםבה הגורמת את תנועתם והמאלצת אותם לפעול את פעולתם; הוא הבין לא יוכל, איך יקיפו השמש והירח במסלתם, ואיך יסער הרוח; הוא איננו יודע להגיד מאומה על דבר שנוי מראה הגופים החיצוני, ד"מ: מדוע יאדמו פני הרקיע בעלות השחר, ומדוע זה איזה אבנים מחוטבים בתבנית איש. הן אמנם, כי הוא שואף לדעת כל דבר, והוא מציע לנפשו תמיד שאלות על אדות סבת כל החזיונות המתמיהים; אבל כל תשובה תהי איזה שתהיה מנחת את דעתו, והוא מקבל ברצון את הבאור הראשון אשר ימָצא לו; ובעוד אשר הילד מכיר עד מהרה, כי הבאור המוצע לפניו להבנת איזה מחזה בשוא יסודתו, לעמת זה נבער האדם הפראי מדעת במדרגה כזאת, ער כי קצרה דעתו מהכיר את השוא והשקר של איזה באור גם היותר אוילי, והנה הוא מקבל אותו בתם לב ומחזיק בו בתור אמת מוחלטת. ברוחו אין כל מושג שלם ומקיף, והחסרון הנמרץ הזה המסכסך את הגיונו ועוכר את מקור מחשבותיו איננו מורגש לו מכל וכל. דעתו קצרה מהכליל את המוחשים והרעיונות ולערכם למחלקותיהם ולסוגיהם, כי אם הוא מתבונן לכל עצם וענין בפי שהוא לעצמו, מבלי להביאו בקשר ויחס עם ענינים אחרים הדומים לו והמתיחסים אליו על פי תכנם. ולא זאת בלבד, כי אם גם חסר לו המושג ממהות האפשר והבלתי אפשר; להמלות האלה אין כל ערך בעיניו, בהיות כי עוד לא סגל לו כל מושג מן החֻקים הנוהגים בכחם כל מחזות החיים ומעללי תבל. אין כל דבר אשר יעצור בעד מעוף דמיונו ואשר ישקול את משפטו בפלס נכון; בהסחבו בזרם מחשבותיו הוא נפגש עם הגיון דעות מוזרות, בעוד אשר יחסר לו כשרון בקרת למען בחון את אמתותן, וכה הוא שונה את שגגותיו ושוגה בתעתועיו ומאמין בם בתם לבו. ד"מ, ספורי הילדים, אשר בהם אין לך כל דבר נמנע האפשרות; אשר על פיהם לא יבצר מאת האדם לשחר את פני השמש וסערות תבל בחדרי משכנותיהם, ומחיות השדה – לדבר בשפת בני האדם; אשר על פיהם נתנה בינה יתרה בקוסמים וקוסמוֹת לדעת את כל אשר יעשה על פני ארץ רבה, וגם יש למו היכלת להתהפך לכמה תמונות וגונים כרצונם; אשר על פיהם הרוחות משוטטות בעולם, ואת כל הדברים הנמצאים בעולם אמנם יתכן להפכם לעצם אחר כרצון איש ואיש – דברים כאלה אינם נכנסים בעיני הפראי תחת סוג ספורי הבל והזיה חסרת דעת, כי אם הם מתקבלים אצלו בתור אמת מוחלטת, בתור מעשים שהיו ושֶׁהֹוִים. הבקיאים בתכונת חיי הפראים אומרים: כי הפראים חיים בתקופת יצירת האגדות הדתיות התפֵלות (mytdos), ובתקופת זמן כזה הנה כל הבדים וההזיות אשר יכללו בקרבם ספורים מהבילים על דבר הקוסמים הם נחשבים בדעת הקהל כמקרים ומעשים שנתאמתו בנסיון. נחוץ רק כי תהיינה האגדות עטויות במעטה יפה, ואז הן מושכות אחריהן את לב העם לתת אמון בהן בתור מעשים שקרו בפועל.

הננו מוצאים לנחוץ להעיר לדעת את לב הקורא על אדות תכונה אחת מיוחדת המשובשת ברוח דמיונו של הפראי. הפראי יחשוב את כל העצמים הנמצאים בתבל לבעלי רוח חיים המחוננים בכח חיים כמוהו. מושגו על אדות כח החיים הנטוע בקרבו גם הוא איננו בהיר ונקי מתעתועי הבל, והנה הוא חסר בינה להשיג אל נכון: מה רב הוא ההבדל אשר בין עולמו הרוחני ובין הטבע העוטר אותו סביב; בדמיונו הנה כל העצמים זולתו דומים ושוים אליו לכל דבר, ולא רק חית השדה, כי אם גם הצמחים; וכהעצמים המחוננים בכח חיים ותנועה כן גם הדוממים, הצורים והסלעים, הכל שוים בעיניו ומתדמים אליו. הוא יודע ומרגיש כי הנהו חי, ובכן הוא מאמין, כי כל הדברים העוטרים אותו סביב גם הם חיים כמוהו. בדמיונו יחשוב לו, כי כל אשר סביביו דומים אליו, מרגישים ומתאוים תאוה כמהו, וכמהו יש להם הכשרון לשקול כל דבר בפלס בינתם. ועל כן הוא מאמין לדברי האומרים, כי הגופים הדוממים אשר בטבע משתעים ומשתוחחים איש את רעהו, והוא רואה בזה רק סדרו של עולם ומשטרו הנכון. באופן הזה יחיה הפראי בעולם מלא מושגים מסובכים לאין קץ, עולם ‏פשוט אשר אין כל חֻקים שוררים בקרבו, אין מחלקות, סוגים וגדרים, לסדר את הנמצאים למחלקותיהם, אין כל תחבולה לדעת על פיה את אשר יקרה בעתיד, ואין בקרת ופלס משפט לבחון כל דבר. בעולם כזה נחשבים כל יצורי הדמיון לנמצאים אמתים ורבים מאמינים בם. על כן ימשילו המושלים את עולמו הרוחני של הפראי אל ההזיה ותעתועי הדמיון של עולם המלא כלו הוֹזים ומוכי ירח (Somnabulen). אולם אנחנו משקיפים על העולם הזה בלי כל רגש אימה ופחד, בדעתנו כי איננו משולל גם הוא דעת ובינה; אפס כי בו הדעת חותרת בכל מאמצי עוזה להגיע אל מקומה הנכון. המצב הזה הנהו מצב המעבר למצב טוב ומתוקן ממנו; בו נראים הנסיונות ההם, אשר בו יתנסה הילד בהתרגלו לאטו לסגל לו הכרה נכונה מן העולם ומלואו.

ולמרות כל אלה הנה בהמצב המסובך ובהתהו הגדול הזה הנראה בקרב התבל הננו מוצאים איזה שאיפה למטרה ידועה. הן אמנם כי בהשקפה ראשונה אפשר להחליט, כי דרכי הרעיון והמחשבה של האדם הקדמוני, בהיותם נוטים בנטיות שונות ומשתנים זמ"ז בארצות שונות, הלא יביאו בהכרח לידי תהפוכות ונגודים והמון דעות והשקפות נבערות על טבע הנמצאים ועל תעודת האדם עלי תבל, ובכל זאת עוד לא קרה כדבר הזה. ההפך מזה אנו רואים, כי איזה אחדות שוררת בכל המון ספורי הבדים והאגדות המתפשטות בקרב כל העמים הפראים, וכמו דעה אחת והשקפה אחת להם על התבל והאדם. הח' לַנג יביע את דעתו לאמר: "האחדות הגמורה אשר נראה במצבם הרוחני של העמים הפראים, ההשקפה האחת והכחות הרוחנים האחרים השומים בפי כלהם לבאר על ידם את מחזות החיים והעולם, רק היא לבדה דיה לבאר לנו בלי כל התחכמות, ומבלי להעזר בשיטת החכמים המחליטים, כי האגדות הקדמוניות נמסרות ועוברות מדור לדור ומעם לעם, או להסתיע בשיטת האַחדות העצמית של בני האדם, – את סבת התפשטות האגדות הדתיות של הקדמונים על פני כל הארץ. יצורי הדמיון והאגדות של העמים הפראים ההולכים הלוך והשנות בדיוק נכון, ומתפשטים על פני כל הארץ, הם לאות ולמופת על ישרת התכונה המוטבעת ברוח דמיונם של בני האדם ושאיפתם למטרה אחת. הח' רֶוִיל בספרו “דתי העמים הפראים” מעיר לדעת, כי תכונה אחת לכל הדתות אשר להעמים הפראים, המשתנות אשה מרעותה רק בתמונת הדת החיצונית.

הדת היא סגולה מחויבת להעמים הפראים. הכל מודים בזה, כי האמונה באלהים, הכנעה וכריעת ברך לפניו, היא סגולה מיוחדת לכל בני האדם בהיותם במצב פראי. עדות הנוסעים המספרים על אדות איזה עמים פראים חדלי אמונה ודת, איננה דיה לסתור את ההנחה הכללית שהתאזרחה בקרב החכמים, כי האמונה נחשבת לסגולת המצב הפראי של האדם, ומה גם כי יותר קרוב ליחס את עדותם זאת אל שגגת דעתם והתבוננות בלתי מספקת.

איך זה חדרה הדת אל תוך העמים הפראים? איך זה קם ונהיה החזיון הזה, כי הרעיון הזה התפשט בקרב עמים, אשר עמידתם קרובה מאד אל תחתית המדרגה של ההשכלה והתרבות האנושית, ואשר חסרו הם כל הסגולות הנשגבות אשר סגלו למו בני האדם בימים הבאים?

בתור סבה להחזיון הנוכחי הננו מיחסים ‏ את האמור למעלה, כי האדם היה בעל דת עוד מעצם קדמותו, וכמו נולדה היא אתו יחד, וכי בגבול שכלו ומחשבתו כבר מצא האדם מוכן ומזומן לפניו את הרעיון, אשר הורהו את אשר עליו לעשות למען התאים אל מטרתו, ואיך לעשותו. אמנם אין לכחד, כי גם במפעלו זה שם לו האדם לקו ולמשקלת את ההתעוררות הפנימית אשר התחוללה ברוחו; אפס כי ההתעוררות הזאת איננה תולדות איזה כח מיוחד, אשר מקומו מחוץ לתחום של התכונות הראשיות אשר להטבע האנושי, כי אם מקורה בעצם נפש האדם ובמזג רוחו. אין אנו יכולים להסתבך בחקרי השאלה הפלוסופית: מה הסבות הגורמות להצמיח בלב האדם שרש פורה אמונה ודת? נראה הדבר, כי היא הולדה מחויבת מעצם תכונת נפשו של האדם. בכל מדרגה ומדרגה במצב חייו הסכין האדם לראות ולהכיר, כי מלחמה לעולמו הפנימי, לרגשותיו ומאוייו, עם העולם אשר מחוצה לו. אפס כי עם זה יחד תפעמהו הכרה פנימית, כי באופן ידוע יש ויש היכלת להשלים בין שני העולמות, וכי ישנו במציאות כח נעלם השולט בכל אחת ואחת משתי הרשויות הנלחמות זב"ז, אשר בהתדבקו אל מדותיו ובהדמותו אליו, ימלט האדם את נפשו גם הוא מרעת המשטמה אשר בין שני האיתנים האלה. אם כן הדבר, הלא אין כל ספק, כי יחד עם הדעת שהתעוררה בלב האדם להכיר את עצמו ואת העולם הסובב אותו, הרגיש האדם גם את הנחיצות לבקש למצוא איזה כח נשגב, אשר בו תלויה מנוחתו ושלום נפשו. גם הפראי הרגיש תמיד בנפשו את התהפוכה והנגוד, אשר בין הסגולה ההיא, אשר סגל לו מידי החיים, בין עולמו הפנימי המלא מזמות ומגמות רבות, ובין הטבע אשר מחוצה לו, אשר ימנע ממנו את משאלותיו, וגם סכל יסכל את עצתו ומזמת לבו, – הטבע האביר אשר מפניו הוא חת ומרגיש את רפיונו וקצר יכלתו. מצב הדבר מכריח אותנו להודות, כי אם אך חפץ האדם לראות חיי שקט ומנוחה, כי אז בלי כל סבה צדדית תתעורר בקרבו האמונה באיזה עצם, אשר השפעתו רבה כן על העולם החיצוני וכן על עולמו הפנימי, אמונה בעצם נשגב המשתתף אתו בכל רגשותיו ומשאלות לבו, ואשר ידיו רב לו להוציאן לפעולות ידים.

מראש מקדמי ארץ החזיקו כל שוכני ארץ באמונה כזאת. במחשבה ורעיון כזה ישתוו יחד כל בני האדם בעת עמדם על המדרגה הקדומה ההיא, אשר עליה עברו לפנים כל אחד ואחד מעמי הארץ; כל בני האדם בעת עמדם על המדרגה ההיא הרגישו את הקול הקורא אליהם ממעמקי לבם להאמין באלהים. אמנם אין אנחנו נמנעים מקרוא את הפנה החשוכה הזאת בחיי האדם הפראי בשם “דת”, אף כי רק צרכים חמריים גסים התוו לפניו את הדרך העולה אל האמונה באלהים, ואף כי אלהותו, אשר בחר לו, היתה ממין הזה אשר יעורר בקרבנו רגשות ידועים, ההפך מן רגש הגיון כבוד, ואף כי ארחות הפראי והליכותיו עם אלהיו נחשבים בעינינו לנבזים ושפלים, ואף כי התאמץ הפראי להתרצות אל המון הרוחות המעופפות סביבותיו בכל עבר ופנה (לפי דעתו הגסה), ודעתו עוד טרם נתבכרה לבוא בברית עם עצם אחד ולבחור אותו לאלהים. בכל מקום אשר הכרת האדם את רפיונו ורוע מצבו מאלצת אותו לתת יד אל איזה כח נשגב, שם לפי דעתנו צומחת ועולה ראשית שרשי הדת. אם החזיון הזה נחשב כתכונה מיוחדת וכללית לכל בני האדם במצבם הפראי, בהכרח כי היתה הדת לסגולה לאבותיהם הקדמונים של כל העמים; ומעולם לא היתה כל נחיצות לכהני הדת בחפצם לעשות את הדת לכלי חפץ למטרתם השפלה – לבדות אותה מלבם. הדת כבר הקדימה להגלות ולהתקים טרם עוד הופיעה מפלגת כהנים על אופקה; היא היא נחלת קדומים, ירושה להמין האנושי מן העתים הקרמוניות ההן, עת אשר נסה האדם בפעם הראשונה ליַגע את מוחו, למען הכיר לדעת את העולם אשר הוא חי בו.

 

ג. האֵלים הראשונים    🔗

עתה הבה ננסה נא לצַיֵן את התוים הראשיים אשר ברשמי הפנים של הדת אשר להעמים הפראים. הנסיון הזה אמנם כבד הוא מאד, בהיות כי הדת של הפראים הוא יער רחב ידים מלא עצים מעצים שונים המעוררים רגשי פלא בלב הרואה. ספרים רבים וגדולים נכתבו לבאר את דרכי הדת ההיא, אולם אם נאמר לכלול את יסודותיה במאמר קצר, הנה יוכל הטוען לטעון נגדנו, כי החסרנו איזה דברים יסודיים ועקריים. בקרב כל העמים הפראים לא נמצא דבר מה, הראוי להקרא בשם שיטה מסודרת, וכל אחד מן העמים הפראים שונה מרעהו תכלית שנוי. בחפצנו לכון אל המטרה הנתונה לפנינו, הננו אנוסים לכלול בשם “פראים” שבטי עמים העומדים על שלבי המדרגות השונות בסולם השתלמות האנושית, גם שבטי עמים החיים בתנאים שונים, כפי האפשר על פי מצבם הגיאוגרפי, באקלימים חמים ובאקלימים קרים, מהם נבערים וגסים ער מאד ומהם מוארים באור השכלה יותר; התולרדה המחויבת מזה היא, כי כל העמים השונים האלה, הנה כפי שהם משתנים זמ"ז במושגיהם וצרכיהם, כן תהיינה גם דתיהם שונות. על פי הקריאה בספרי החכמים פּרֶזֶר וגֶרלַנד, המדברים על אדות דרכי החיים של האדם הקדמוני, הננו נוכחים לדעת, כי אפסה כל תקוה לכלול את תכונת הדת הקדומה בשרטוטים מעטים וקצרים.

החמר הרב שאסף הח' טילור בספרו, אשר בו יתאר את תכונת הדת הקדמוניה עם כל רשמי פניה השונים, היה יהיה לעזר לא מעט לכל הבא להתלמד במקצע הזה, ואין די מלין בפי כל אוהבי חכמה להודות לו בעד מפעלו. אנחנו מצדנו, הנה אין דברינו מכונים אל דת הפראים לכל פרטיה, כי אם אל הנקודות הבולטות ההן ממנה, אשר התפתחו ותשתמרנה בעצם תומן בקרב הדתות המאוחרות. אם נזכור את האמור למעלה על דבר אחדות הרעיון והמחשבה של הפראים, למרות השנוים אשר בתמונתם החיצונית, ובשימנו לב אל הצד ההוא של הרעיון המתגלה בכל עזוז רוח החיים הצפון בו, מבלי הבט אל הענינים המוזרים שבו המעוררים רק את לב הצמאים לחדשות – הננו מרהיבים עוז בנפשנו לקוות, כי תצלח בידנו לפתור את השאלה הנתונה לפנינו. מגמתנו בפרק הזה לעסוק בפתרון השאלה: איזה עצמים בחרו למו הפראים הקדמונים לאלהים? הננו להראות, כי אלילי הפראים נחלקים למחלקות. שונות; ובזה הננו חושבים למועיל לברר את השאלה שנפלגו עליה החוקרים בדעותיהם, מי הוא האליל הראשון אשר הוחל להעָבד בתור אלהות? העצמים אשר נבחרו מאת בני האדם בעת עמדם במדרגה שפלה של תרבות להיות למו לאלהות, הם נחלקים לארבעה מינים, והם:

1). עבודה דתית אל כחות הטבע. נקל להבין מדוע פנה לב האדם הקדמוני אל איתני הטבע; הוא ראה איתנים אדירים לפנים המרגיזים ארץ בגבורתם ויחשוב בתומתו, כי יש לאל ידם להושיע לו, ועל כן מצא לטוב לפניו לבוא אתם במסרת ברית דת ולעבדם באמונה. במדה שהאדם שקוע ויורד ועמידתו שפלה במדרגות התרבות וההשכלה, כן בערך הזה הוא נעזב לנפשו בלי מגן ומחסה מפגעי הטבע, ובמדה ההיא בעצמה הנה שלומו וטוב מצבו תלויים בפעולת השמש, הרוחות ומטר השמים. והנה אם נדמה לנו, כי לפי דרכי ההגיון והמחשבה של האדם הקדמוני, יחשוב הפראי את העצמים המנויים פה לבעלי רוח חיים הדומים אליו בכל פרטיהם, מחוננים בדעת, ברגש ובמאויים, כפי מאוייו הוא, הנה בודאי תתעורר בלבו התשוקה לתת להם יד ולבוא עמם בברית. לעסקי דברים ממין הזה דיה אך הידיעה הפשוטה, כי העצמים הם בעלי רוח וחיים מחוננים ברגשות לב כפי רגשות לבו הוא. מעקת מחסורו הרב, מכבד רעב וקור, הנה לב האדם, גם מבלעדי רצונו, על אדות העצמים ההם, אשר לפי דעתו יש לאל ידם למלא את מחסורו, ויחשוב מחשבות על אדות השמש, אשר על אורו ותומו התענג תמיד, על אדות המטר, אשר כפי אשר נוכח לדעת, יניב כל תנובה ויתן לחם לאוכל. העבים נחשבו בעיניו לכח גדול, אשר ישקו אה השדה וישימו קץ אל הֹחרב והיבֹשת; גם הרוחות נשגבו בעיניו מהיות כחם גדול לשבר ולהסיע עצי ענק מעפר גזעם, להוביש את פני האדמה הרטובה ממטר ולהביא עננה הרת רביבים וגשם. ממעל לכל אלה ישתרעו שפרירי שחקים, ומתחתם הארמה היוצרת ומחוללת כל, וממנה נובע מקור חיים לכל השוכנים עליה. כהשמש כן גם הירח הוא כח אדיר, חונן ומטיב, וישנן גם ארצות, אשר שם יריק הירח עתרת ברכה יותר מן השמש. האש היא גם כן בלי ספק בעלת רוח חיים, פועלת פעולות נשגבות והרבה תלוי בה; כהדברים האלה נוכל להגיד גם על אדות יאורי המים הגדולים, על אדות ים האוקינוס וכדומה לזה. את כל אלה יקרא הח' רויל הכנעה וכריעת ברך לפני הכחות הנשגבים איתני הטבע, למען הבדילם מן עבודת הכחות הזעירים שבטבע, אשר עוד מעט נשא את דברינו גם עליהם.

אין את נפשנו להכנס בגבול המיתולוגיה, זאת אומרת, אנחנו לא נגע בפרטית בכנויי השמות, אשר כנו העמים הקדמונים את איתני הטבע, בעת אשר הוחל לעבוד אותם בתור אלהות, וכן גם בהתארים והתכונות המיוחסות אליהם, והספורים המסופרים על אדותם. יצירת האגדות המיתולוגיות החלה עוד מקדם קדמתה, ומקום מולדתן על פני כל כדור הארץ. בראשונה הקדישו והעריצו בתור אלהות את עצם הגרמים הטבעיים, אשר חשבום בבערותם לבעלי רוח חיים, אך לא את הרוחות השוכנות בקרבם כפי שהאמינו אז. על אמתות המשפט הזה יוכיחו ענינים רבים, אשר גבללו בהדתות הצעירות. האליל יופיטר הוא השמים. האליל היוני הֶליוס מכֻוָן אל השמש, והאלילה סֶלֶנָה הוא הירח. בארץ הסינים יעריצו ויכבדו את השמים בתור אלהות עד היום הזה. האלילים הנזכרים בספרי הוֶדוֹס היו בעצם ראשיתם איתני הטבע וחזיונות טבעיים. הרבה דוגמאות נוכל למצוא בחיי העמים הפראים, המאַשרות ומחזקות את משפטנו על דבר האלילים הקדמונים, אף כי לרגלי המיתולוגיה הסתבכו כל הדברים בכל מקום. המִינְקָפים משתחוים אל השמש אלהי הטוב והחסד, וכמו כן אל הירח, אשר במררגת טובו וחסדו הוא למטה ממנו. השמש יקר ונכבד מאד בעיני הנֶצַסים בתור האל הנשגב אביר האלים. רקיע השמים יחד עם הרוח הנושב ממנו, והוא הנקרא בפי לונְגְפֶלו בשם “הרוח הגדולה” או “הנשיבה” נחשב אצל מרבית הפראים השוכנים בצפון אמריקא לראש האלים. האינקים שתפוּ בתפלותיהם אל אדון כל היצורים גם את השמים והרעם. הרעם נחשב לאחר מראשי האלים אשר להגרמנים. הַסַּמּוֹיֶד כורע ומשתחוה אל השמש מדי יום ביומו בבקר ובערב, וקורא לאמר “בעת צאתך על פני ארץ הנני מתעורר משנתי גם אני ובבואך אלכה גם אני לנוח”. האְּבּיַיִם הפראים כבדו את האש בכבוד אל, ועל כן בערה על מזבחם אש תמיד וינצרוה לבל יחֻלל כבודה. גם הארץ נחשבה בימי קדם בכל ארצות תבל לאל כביר ואדיר, אשר העריצוהו ויעבדוהו בעבודה דתית ידועה. בשירת פרומיטֵיאוס יאמר, כי גבור החזיון פונה אל גרמי הטבע, אשר חשבם לאלילי הדור הישן, ובתקותו כי גם הם יעזרו אחריו להלחם בהאליל צֵיאוס, יאמר:

למטה מהם במדרגתם וכבוד אלהותם הם: הנחלים והמעינות, העצים והיערות, הקמה ופרי הארץ, האבנים והסלעים וכמו כן חית השדה. גם פה אל נא ימוש מננד עינינו הדבר אשר הגדנו למעלה, כי הסכן הסכין האדם הפראי לחשוב את כל גרמי הטבע לבעלי רוח חיים דומים אליו בכל תכונותיהם. האיש אשר דעתו על דבר טבע הנמצאים יוצאת מנקודת מבט כזה, לא מצא לנחוץ לפניו להחליט, כי המעין הוא מקום הרחצה לאלילת המים, וכי אליל היער (Driada) שם משכנו בתוך העץ, רק האמן האמין כי המעין והעץ שולטים ומשפיעים עליו, ויתאמץ לכפר את פניהם בקרבן ונסך, למען אשר ישפיעו עליו את מדת טובם וחסדם. הנילוס והגנגס נקדשו בעיני מעריציהם, לא מאשר כי האמינו כי רוחות קדושות שוכנות בקרבם, כי אם הם נקדשו מפאת קדושתם העצמית. בכל האדצות ישנם לרוב מקומות כאלה, אשר שמם מוכיח עליהם, כי נקדשי בעיני העם בימי קדם. הרים, יערות, כיפים, סלעים, עמקים וגבעות פוריות, – כל אלה היו בימי קדם לאלהים לפראי אדם אשר השתחוו למו ויעבדום. מרחבי ארץ בריטניה מלאים בארות קדושים, אשר התפללו להם בימי קדם ויעבדום בקרבן וזבח. אין לך אחד ממיני בעלי החיים, אשר לא השתחוו לו בימי קדם ויעבדוהו כאלהים. כתכונה בולטת בחיי האדם הקדמוני היא ההכנעה וכריעת הברכים לפני הטבע, אך לא לפני חלקים בודדים ממנו, כי אם לפני ידו הגדולה, לפני משגב עלילותיו ופעולותיו בכלל, אשר כמו רוח חיים נוססה בהן למראה עין. רבים ממנהגי הדת, ירושת ימי קדם, שרדו אל עמים שונים יושבי ארצות אירופה, אשר בהם נכיר עבודה דתית, אשר על ידה דמה האדם הקדמוני לבוא במסרת הברית עם הטבע האדיר בכל חליפות מצביו, בימי גבורתו ועוזו, בימי השקט ומרגוע, ובימי שובו לתחיה חדשה. בלבו הגה האדם רגשי השתתפות אל הטבע ויחקה גם את מעשיו, ובזה דמה בלבו למצוא חן בעיניו, לחונן אותו ולהריק עליו את שפע הטוב הנובע ממקורו, באשר כי הסכין תמיד לראות זרם כחות אדירים זורמים בכל עלילותיו הנשגבים, ויאמין כי לו היכלת להיטיב לו ולעטרהו ישע, והנהו גם בעל רצון ובחירה חפשית.

2). האמונה בנפש האבות שמתו. עתה יעברו לפנינו המון אלים מסוג אחר. אם צלחה בידי האדם לגלות בקרב העולם החיצוני המון עצמים המוכשרים בעיניו להיות לו לאלהים, הנה לעמת זה פגש על דרכו בחוג חייו בביתו עצמים בעלי סוג אחר, אשר בכל החזיונות והמעשים ההוים בעולמו החיצוני אין די להוכיח את מציאותם. האמונה באלהותם של האבות אחרי מותם התפשטה בימי קדם על פני כל הארץ, ועוד גם היום הננו נפגשים עמה אצל מרבית עמי הפראים. פעולת המות ומהותו אינן נתונות להיות מושגות מושג שלם אל האדם בעת המצאו במדרגה שפלה של התפתחות. הוא מצַיֵּר לו בדמיונו את המות בדמות שֵׁנה ממושכה, בהאמינו כי גם בעת השנה תפרד הנפש מעם הגויה לשוטט במרחקים, וככלותה את מסעה היא שבה אל גויתה. גם החלומות נחשבים בעיני הפראים לחזיון הנכנס תחת הסוג הזה. אם קרה מקרהו לראות בחלום לילה את רעהו היושב רחוק ממנו, הוא מאמין כי רוחו ונפשו של רעהו זה באו לבקרו בחלומו⁷. כן יולד בדמיונו המושג של רוח האדם, אשר לה הכשרון להפרד מעם הגויה ולהתקים מחוצה לה; הרוח הזאת נקראת בשמות רבים: צל, תמונה, לב, נשמה ונפש. בעזוב הרוח את הגויה, אם עזיבה עולמית ואם על מנת לחזור, אז יבוא המות. אפס כי הרוח בעצמה איננה נכנסת תחת גדר התמותה, היא תעוף לה ותעתיק את מושבה אל מקום אחר. בתמונתה ותארה דומה הרוח אל הגויה, רק כי יצירתה מחמר זך ודק, עד כי לא יבצר ממנה להכנס ולעבור דרך סדק או חור קטן שבקטנים. קולה מוזר ובלתי נעים, והיא מתודעת אל החיים בדרכים שונים. בעתותי קדם חשב הפראי את רוחות המתים לאויבָיו, ויחבל תחבולות שונות למנוע את הרוח משוב אל מגוריה ומהרגיז את היושבים בם. הפראים הרבו עצה ותחבולה למען כפר את פני הרוחות, להיטיב מצבן ולהגדיל את שלומן שם במקום נודן; אם אמנם כי נכחד מאתנו אם עשו את מעשיהם אלה מיראתם את הרוחות או מהשתתפותם בצערן. הפראים מאמינים, כי הרוח לא תחדל מהצטרך גם אחרי המות לכל הדברים אשר הם צרכי האדם בחייו, ועל כן הם מעניקים להמתים בעת קבורתם או שרפתם די מחסורם, בשומם בקברם מכלת וכלי נשק; גם ימיתו את עבדיהם, למען אשר תשרתנה רוחותיהם את אדונם גם אחרי המות. כמו כן הומתה גם אשת המת אם ברצון ואם באונס, למען הלווֹת אל אישה בדרכו אל מעון הרוחות. צאצאי המת מביאים כפעם בפעם כל מיני מזון וצדה ומניחים אותם על קברו, ולא יחדלו מהתפלל אליו תמיד.

אמונה כללית השתררה בעולם הקדמוני, כי האדם חי וקים גם אחרי מות גויתו; ובכח האמונה הזאת התכלכלה הדת הקדמוניה שהתפשטה אז בארץ, יתר הרבה מאשר התכלכלה בהעבודה הדתית וההשתחויה לאלים ואלילים. אמנם כי במקרים רבים חשבו את רוח המת לצר ואויב, ובאופן הזה הנה היתה ההשתחויה וההתרצות לה ענין בפני עצמו, אשר אין לו כל יחס וקשר עם הדת, אשר תעודתה לקשר את האדם במסרת ברית עם הכחות הנשגבים, אך לא להתרחק מהם. ומהיות כי הפראי איננו מיחל לקבל מידי הרוח איזה טוב וחסד, על כן איננו שואף להתודע אליה ולהצמד בה. אולם יחד עם האמונה בחיי הרוח אחרי מות הגויה, הנה במרבית המקרים יכריעו גם רגשות אחרים את הכף. בלב בני המשפחה מורגשת נטיה טבעית אל קרובם המת. אבי המשפחה אחרי מותו נחשב לה לראש ולאלוף, והיא מוצאת את עצמה מחויבת להכנע מפניו, ובמדה ידועה גם להקריב את עצמה לקרבן לו. רוח המת היא הנוצרת את המסֹרה שהתנחלה בקרב המשפחה מלפנים לבל תכחד, מסרת אבות אשר גם החיים חיבים להקדישה ולהעריצה. גם במקרים ההם, אשר אף כי לפי ראות העין נשקפים לנו רק הפחד והיראה בתור הסבה הגורמת, בכל זאת הנה פועלים שם הרגשות שהזכרנו את פעולתם גם הם במדה ידועה.

3). עבודת אלילים. עוד מיני אלים שונים מזה היו לבני האדם בימי קדם. לכל המקרים שנקרו פה יש תכונה אחת משותפת והיא, כי העצם הנעבד בתור אלהות הוא עולה במדרגתו במובן ידוע על העובדים אותו; האדם מקדיש בתור אלהות את השמש, רוחות המתים או חית השדה, בגלל תכונה רוממה אשר מצא בהם, ואשר ביחס הענין הזה יתרון להם עליו, והם עולים עליו במדרגת חשיבותם בבחינה ידועה. לעמת זאת הנה יחסר הקו המגביל הזה בקרב הדת המקובלת אצל איזה עמים פראים, וביחוד בנגב אפריקה, ששם יכבדו בכבוד אל את איזה עצמים, לא בעד תכונות נעלות שנמצאו בם בעצמם בלי אמצעות כל דבר, אשר בגללן ייחסו להם כח אלוה, כי אם בגלל הרוח השוכנת, לפי השקפתם הגסה, בקרבם. לב הפראי הוגה כבוד לעצמים פשוטים: אבנים, ענפי עץ, עצי שדה, פרורי המחשוף אשר עליהם, גם שרשי הגזע אשר מתחתם, גרעיני זרע, צפרני עוף, שִׁנַּים, עורות, נוצות, כלי בית מעשה ידי אדם וכדומה לזה, אם רק נתעה בשוא להאמין, כי איזה רוח שוכנת בקרבם. כל הדברים המפעמים את דמיונו של הפראי להשתומם עליהם כעל דברים היוצאים מגדר הרגילות, יחשבו גם הם על סוג העצמים המחוננים, לפי שגגת דעתו, בכח נעלם ואדיר. הננו כופלים דברינו, כי הכח המשוער הזה איננו קשור בתכונותיו הטבעיות של העצם ואיננו מסתעף מהן, כי אם הוא שורר פה הודות להרוח העצורה בתוך העצם, אשר ברצותו יעזוב מקומו, ואז יסור כחו מעל העצם המדֻבר. אלילים כאלה הם נתונים ברשותו של האיש, אשר בחר בם בתור אלהות לעשות בם כרצונו. ברצותו יתפלל לאלילו זה, יפאר וירומם את גבורותיו ועלילותיו; והיה אם לא ימלא את משאלות לבו, אז ישליך את אלילו מעל פניו בבוז כדבר אין מועיל בו וחדל מהתפלל אליו. ולא זאת בלבד, כי אם גם יחרפהו וינאצהו במו פיו, וגם מהלומות לא ימנע ממנו, למען אשר יתעשת לעבוד את בעליו באמונה. זאת היא אלהות בעלת דו־פרצופים, אלהות מצד אחד ועבדות מצד השני; האֵל נתון ברשות האדם ומשועבד לו למלאות את כל חפץ לבו, או טוב אֱמָר: האדם כבש לו אֵלים לשרתו ולהמציא לו את מאוייו.

השטה הדתית הזאת נודעה בספרות העמים בשם “פֶטִישִׁיזם”, מלה אשר מוצאה מן השפה הפורטוגזית, והיא נגזרת‏ משם “Feitico”, אשר הוראתה “עשוי, מלאכותי”. במלה הזאת, אשר בעצם וראשונה הונחה על הקמיעות אשר היו נהוגות לפנים אצל הקתולים, השתמשו חובלי הים הפורטוגיזים במאה הי"ח לקרוא לעבודת האלילים ‏השולטת ‏בקרב הכושים יושבי חופי אפריקה הצפונית. הח' הצרפתי ד’־בירַס בשנות המאה העברה השאיל את המלה הזאת, לכנות על ידה את הדתות השולטות בקרב העמים הפראים בכלל. מאת הכנוי הזה היתה נסבה לבלבול הדעות והמושגים בקרב החכמים, בהיות כי הפלוסוף קָנט ומרעיו החלו להשתמש בשם הזה להוראת הדת האלילית, המיוסדת על עבודת השמש וחזיונות הטבע האדירים. אולם הנכון מכל הוא להגביל את הוראת השם כפי האמור למעלה, ולכנות בו עבודת אלילים כאלה, אשר יעבדום לא בגלל כחם ועוזם או איזה יתרון שנמצא בם, כי אם בגלל האמונה כי איזה רוחות קלוטות בהם.

התתכן אמונה תפלה כזאת להקרא בשם דת? לא ולא, בשום אופן. עלינו לזכור, כי לא את עצם זה או משנהו יכיר הפראי לאלהות, כי אם את הרוח הנצמד אליו. על פי כל הדברים האלה אין אנחנו נמנעים מהחליט, כי בעלי אלילי־הרוח “Fetisch’en” האלה יותר נכון לכנות בשם “מבקשים למצוא דרך אמונה” מאשר לאמר, כי הם בעלי דת באמת.

4). העצם הנשגב. האמנם נחוץ עוד להעיר, כי על שלשת מיני האלים הנזכרים יש להוסיף עוד מין אחד, וכי מלבד הטבע והרוחות הכיר האדם הקדמוני לאלהים גם את העצם הנשגב? אצל מרבית הדתות הקדמוניות ישנו אל אחד ראשי, אשר מפניו נכנעים כל יתר האלים המשנים. אולם אם נאסוף בדמיוננו את כל הדתות ההן יחד ונתבונן אל האלים הראשיים אשר לכל אחת מהן, איש אחרי רעהו, אז נפון מאד, אם יש תכונה אחת משותפת לכלם, עד כי נוכל לכוללם יחד לסוג אחד בפני עצמו. רבים מהם הם אלים טבעיים, אשר השתגשגו ויעלו למעלה מכל יתר אלי הטבע, ועל כן התעלו למדרגה מיוחדת. ההודים הפראים יושבי צפון אמריקה עובדים את “הרוח הגדולה”, השמים ונשמת אפם, ולה נתנו אלים משנים לשרתה: השמש, הירח וכל איתני הטבע. אצל עמים רבים נחשבים השמים לאביר האלים, ורבים מכירים את השמש לעצם נשגב. האל הראשי אצל הפֿינים אוּקאָ – הוא אלהי השמים והמטר. האל הזועם אשר להליטאים – פֶרקוּן, הוא אלהי הרעם והמטר, ומצד השני ישנם עמים אשר אלהי משגבם, האל הראשי, הוא נפרד ונבדל מהאלים הטבעיים. הַסַּמָּיֶדִים מכירים עליהם לאלהות את השמש והירח, ועובדים גם את הרוחות אשר ביתר מקצעות הטבע; ועם זה יחד הם מאמינים בהרוח הטוב, האֵל הגדול העולה על כלם יחד. יושבי האי זֶלנדיה החדשה יכנו את העצם הנשגב בשם “טַנְגַרָאַ”, והם מתארים אותו בסגנון פלוסופי בתור מצוא ראשון ובורא כל הנבראים. אפס כי פה יש מקום לחשוד, כי יד השפעת הדת הנוצרית היתה בזה. על שפת הזולוסים שגור שֵם האֵל המכונה “זקן הזקנים”, אשר כפי הנראה הוראתו “ראשית כל”. אולם אם נתבונן היטב נחזה, כי הוא מוסב על האדם הקדמוני אבי כל המשפחה האנושית. כפי הנראה צר כח השקפתם מלכת להלאה מזה. לא חזון יקר הוא לפגוש בארצות אמריקה הצפונית שבטי עמים פראים המכירים לאֵל גבוה מעל גבוה את אחד ממיני בעלי החיים, השועל, העכבר היערי והקוף. לעמת זה הנה בעברנו על פני הדתות הקדמוניות, הננו נפגשים כפעם בפעם עם אֵלים כאלה אשר פעולתם איננה מוגבלת, ואשר מצבם – בערך יתר האלים – הוא מחוץ לגבול מערכת תבל. הם לוקחים חבל בשטף מעשי עולם רק במדה מצערה, והעם ממעיט מאד בכבודם ועבודתם. חשכת תהו נסוכה על פני מושגו של הפראי מהעצם הנשגב, כאשר נוכח לדעת מן המשלים המעטים האלה, עד כי אי אפשר להוכיח את אמונתו בהעצם הנשגב המוחלט כפי שאנחנו מבינים אותו, בהשענו רק על היקשי השכל ההם, אשר על ידם צמחה האמונה ביתר האלים. עוד נראה במרוצת דברינו, כי במקום שיש המון אלים, הנה בדרך טבעי יתרומם ויתגדל רק אחד מהם, והנשארים יאבדו ערכם וכבודם. האלים הראשיים אשר להעמים הפראים, כאשר נחזה, אינם נובעים ממקור אחד, כי אם העפילו עלות אל מרום מצבם מתחומים שונים, תחומים הסרים למשמעתה של התכונה המוטבעת בשכל האנושי, אשר על פיה הנה עם כל אמונתו באלים רבים, יבחר לו האדם רק באחד מהם לבכרהו על פני רעיו ולנשאהו למעלה.

האלים הקודימים בזמן. בהיות כי האדם הקדמוני בחר לו לאלהים את איתני הטבע, את רוחות אבותיו אחרי מותם או גם את גבוריו לוחמי מלחמתו, ובהיות כי העמים הפראים החיים אתנו כיום הזה, אשר פגרו מלכת בדרך התרבות יותר מכל בני החברה האנושית והם נצבים היום על מדרגת ההשתלמות שעמדו עליה בני האדם הקדמונים, יוצאים גם הם בעקבות האדם הקדמוני, בחשבם לאלים את הרוחות השוכנות בגרמים טבעיים פשוטים – ובכן הנה השאלה מוצעת: איזו מן האמונות האלה היא היסודית, ואיזו הופיעה לראשונה? בבחינת השאלה הזאת נפלגו מאד הדעות, ולכל אחת ואחת ממיני האמונות האלה נמצאו גואלים, אשר הקדימו את זמן הולדה לפני רעותיה.

I בראשונה הופיעה האמונה באלילי־הרוח. הדעה כי האמונה ‏ באלילי־הרוח (פֿעטישען) נולדה לראשונה התקימה בכל תקפה עד העת האחרונה. בראשונה החל האדם לקבל עליו לאלהות את כל העצמים שהזדמנו לפניו במקרה – כפי שנתברר למעלה. – אחרי כן בחר לו את העצמים היותר חשובים במעלתם, עצי השדה, הררי עז, נחלים ויאורות, ואחריהם את השמש וכוכבי השמים, ולאחרונה שם את השמים לראש אליליו. ובהגיע האדם בדרך התפתחותו למדרגה יותר גבוהה מזה, ויכר בשכלו את מציאות הרוחות, אז שם לו את אליליו רוחות, ובהתקדמו ללכת בדרך השתלמותו בהדרגה ידועה, הגיעה לאחרונה לידיעת האחדות המוחלטת.

ההשקפה הזאת נראית לנו כאמתית, יען כי על פיה מתחלת הדת את התפתחותה מן המדרגה התחתונה, ובאופן הזה היא מאַשרת ומקימת את חק ההשתלמות המודרגת של הדת. והנה עם כל ישרת משפטה היא מעוררת את לבנו להטיל ספק בדבריה, וגם ספק נמרץ: כי מה המריץ את הפראי להכיר עליו לאלהות את המוט ואת האבן וליחס לו כח אדיר הפורץ את גדרי הטבע? מי העיר אזניו ‏ על דבר הכחות האדירים הצפונים בקרב המוט והאבן עד כי יוכל לשום בהם תקותו כי יחוללו למענו נפלאות? ובאמת הנה בתכונת המוט ועצמותו לא נראה דבר מה אשר בכחו לעורר בלבו תקוות ומחשבות כאלה. ובכן אין להאמין כי האמונה בכחות נשגבים עושי פלא תשתכלל על יסודות רעועים כאלה. הלא יותר רצויה מזה היא ההנחה, כי המושג מעצם האלהות נקלט באופן יותר טבעי בלב האדם, אשר בבואו לצרף את אמונת לבו אל מפעליו הסכיל לעשות מאד ויתעתע בדרכו כפי אשר הורהו שכלו הגס. התרבות והדת הולכות תמיד שלובות יד יחד, ואם אפשר הדבר כי תסוג התרבות האנושית אחורנית, הלא יתכן כי תרד הדת גם כן מדרגות רבות מטה (החכמים המצוינים בחקירת קדמות האדם מחליטים, כי באיזה מעמי אוּסטרליה ומערב אַפֿריקה נכרים עקבות תרבות גבוהה, אשר נאבדה בשטף הזמן). העם, אשר מצב השכלתו בשפל המדרגה, הוא יוכל לסגל לו מושגים דתיים ממקור זר, מעם נאור ומשכיל ממנו, ולהבין את הוראתם הבנה נפתלה ונלוזה המתאמת אל מצב התפתחותו הוא, זאת אומרת, להשפיל את ערכם. בכלל הנה אפשר הדבר, כי תצעד הדת לפנים ותשתלם, למרות תקופות הירידה והנסיגה לאחור אשר נראו בקרב עמים ידועים. על יסוד הדבר הזה ועוד יסודות רבים התבצרה בעת האחרונה הדעה, כי לא יתכן היות עבודת אלילי־הרוח ראשונה לכל הדתות, וכי אי־אפשר כי מתמונה דתית שפלת ערך כמו זאת, תצאינה דתות גדולות רמות המדרגה. האמונה באלילי־רוח אות היא תמיד על הירידה הדתית של העם המחזיק בה, ירידה דתית המסובבת מסבה כזאת, כי האל או האֵלים האדירים אבדו חנם ונבאשו בעיני העם, או כי נגלה רפיונם, ויודחו משאתם, ומקום מצבם נמלא אז באלים צעירים ורוחות. מסלכת הרת נקרעת מן העצמים הנשגבים, מן האַלים אשר נולדו על ברכי העם מקדמת עתותיו (אף כי האמונה בם עוד משתמרת בתמונה בלתי מוגבלת), ועוברת אל המון אֵלים קטנים ודלי ערך מהם; היא נעתקת מן האֵלים הטובים אל הרעים.

II בראשונה הוחל לעבוד את רוחות בני האדם אחרי מותם. האמנם כי היתה העבודה הדתית לשם רוחות המתים התמונה הראשונה של הדת? החכמים ספֶנסֶר וטילור מתאמצים בספריהם לקַיֵּם את הדעה הזאת בכל תקף ועז. לפי דעת ספֶנסֶר הנה “התמונה הראשונה של הדת בעת אך החל זרעה לצמח, היתה ההתרצות אל רוחות האבות שמתו, למען הפיק רצונם ושפעת חסדם”. בני האדם, אך בהתעורר בקרבם כשרון דעת לחשוב מחשבות, חרצו משפט מעוקל, כי כח החיים, אשר הרגישו את מציאותו בקרב בעלי החיים, צמחי השדה, השמש, הירח וביתר מקצעות הטבע, הוא נובע ממקורות זרים, ומוצאו הוא, לפי דעתם, כי בקרב כל העצמים האלה התגלגלו רוחות בני אדם אחרי מותם. עם כל רגשי הכבוד אשר ירחש לבנו אל ספנסר ואל שיטתו המחוכמת לבאר את האמונה הקדמוניה בגלגולי הנפשות, הנה אין אנו יכולים להסכים אל השקפתו על אלילי היונים וההודים הקדמונים כעל גלגולי רוח האבות שנתקדשו בתור אלהות אחרי מותם. הננו מרגישים בנפשנו בלי כל רצון מצדנו רגשי אי־אמון אל תורת ספנסר המלמדת אותנו, כי בגלל זה נקדשו השמש, הירח והכוכבים, האלילים אינדרא ויופיטר וכל הרי הקדש, יען כי האמינו, כי בכל אחד מן האלילים האלה שוכנת רוח אדם. נחקרה נא ונראה, האם לא תמצא ידנו לבאר את קדושת האלילים האלה על פי טעמים יותר פשוטים ונכונים.

הח' טילור נסה גם הוא להטעים את צמיחת הדתות וסבת מוצאן על יסוד האמונה ברוחות, רק כי דרכו בזה היא דרך אחרת. בהשענו על האמונה ברוחות, אשר הגיע אליה האדם הקדמוני על פי הדרך המבֹאר למעלה, יתאמץ טילור להוכיח, כי אם רק פעם אחת נולד המושג הזה בלב האדם, כי אז איננו מצטמצם רק בבני אדם, כי אם גם בכל גרמי הטבע זולתו, מבלי דעת את ההבדל אשר בינו ובין העצמים האחרים זולתו. הלא אך נקל הוא להאדם לחרוץ משפט, כי גם העצמים ההם הם בעלי רוח ונפש כמוהו, ובאופן הזה נולדה ההנחה, כי כל גרמי הטבע הם בעלי רוח חיה, ורק על פי מציאות הנפשות האלה מבֹארת היטב סבת כל המעשים הנעשים בעולם. כן צמחה, לפי דברי הח' טילור, הדעה, כי המון רוחות ונפשות ממלאות את כל מרחבי הטבע, דעה הכלולה בסגנון קצר לאמר: כשם שגוית האדם נחשבת לבעלת רוח חיים רק בגלל הרוח או הנפש השוכנת בקרבה, כן חשבו גם את כל מחזות הטבע, כי פעולתם מסובבת מכח הרוח אשר בקרבם. מנקודת המבט הזה נחשבה הנפש בתור עצם רוחני עצור בתוך הגויה, היא חיה ומעוללת עלילה כל עוד אשר היא צמודה אל גויתה. מן הנקודה הזאת הלא אך נקל הוא לצעוד עוד צעד אחד להלאה ולהגיע אל האמונה ברוחות חפשיות, אשר אין כל קשר לחברן יחד עם איזו גויה. הרוחות חפשיות לנפשן לנוע ולשוטט בעולם כרצונן, ככל מלאכי השלום, המזיקין והעצמים הרוחניים השונים, אשר המציא לו רוח דמיונו של האדם בימי קדם, למלא על ידם את מרחבי חלל העולם.

עד הנה בארנו שלשה מיני רוחות: נפש האבות, רוחות הקשורות בענפים שונים מחיי הטבע, ורוחות אשר מציאותן בלתי תלויה באיזה דבר. אולם האם נוכל לבאר ממצב ההשקפה הזאת גם את האלים הטבעיים הגבוהים במדרגתם, כאשר בארנו את הרוחות שפלות הערך, שכל פנות הטבע מלאות מהן? טילור משיב על השאלה בחיוב, בהחליטו, “כי גם האלים הנשגבים נכנסים במערכת שיטת אלילי־הרוח”. לפי דבריו, הנה בכל דת ודת מן הדתות הקדמוניות, מלבד אחדות היוצאות מן הכלל, ישנם אלים ראשיים ואלים משנים, גבוהים וקטנים יחד, והם שוים יחד כן בתכונתם ועצמיותם, וכן גם ביחס אל מקור מוצאם; ההבדל בשניהם הוא יותר במצבם, מאשר בעצם תכונתם. תעודת האלים האבירים בתוך קהל המון האלים הקטנים והרוחות היא כתעודת מלכים ושרים בקרב בני האדם. השמש, השמים והכוכבים – הם מחוננים ברוח חיים, בהיות כי נפש חיה שוכנת בקרבם הדומה בתכונתה אל נפש האדם, וכמו כן הוא גם המעין או הנחל, באשר כי גם בקרבם יש נפש חיה. כן נחזה בתורת הרוחות את גרעין הזרע, אשר ממנו צמחו כל הדתות הקדמוניות. ובכל זאת מודה טילור בעצמו, כי אי־אפשר לתאר את דרך גלגולי המסבות, אשר על פיה השתגשגה תורת הרוחות ותהי לאמונה אדרת עם אלים גדולים ועצומים.

נקודת הרפיון של ההשקפה הזאת היא, כי היא מכחשת את אפשרות הדבר, כי הכירו בני האדם את איתני הטבע לאלהים טרם עוד התפתח שכלם להכיר ולדעת, כי הכחות האדירים האלה הם בעלי רוח ונפש. אולם איך הביט האדם הקדמוני על הכחות האלה, עוד טרם נשלמה ההתפתחות השכלית הזאת? האם לא מצא אותם ראויים להכבד ולהעבד בתור אלהים רק לרגלי הרשמים שהתרשמו על ידם בלבו וברגשותיו השונים? האם היה דרוש לו להקדים ולהאמין, כי הם בעלי רוח ונפש, רק למען הרגיש בלבו רגשי השתוממות עליהם וחפץ לבוא בברית אתם ולהתרצות אליהם?

האֵלים והרוחות. מודעת היא, כי רבות מן הדתות הגדולות מוצאן מתורת הרוחות, ומין המדרגה הזאת עברו אל האמונה באלים. האלים יבדלו מן הרוחות בזה, כי האלהות יש לה תכונה פרטית מוגבלת, בעוד אשר הרוחות הן המון גדול, אשר אין תכונה אחת מגבלת את כל אישיו. כמו כן נבדלו בזה, כי לאל יש עובדים ידועים וקצובים המכירים את אלהותו וממלאים את רצונו, בעוד אשר עובדי הרוחות הם רק אלה הדורשים עזרתן. לאלהים יש דת מסודרת וקבועה, בעוד אשר הרוחות תעבדנה רק במקרים ידועים. עוד הם נבדלים גם בזה, כי עובדי האל הם נצמדים אליו ברגשות אהבה והגיון כבוד, אך לא מרגשות מורא ופחד, כאשר כן יעבדו את הרוחות. יש מן הסופרים האומרים, כי ראשית הדת היא בעת אשר יופיעו האלים על אופקה, אך לא קודם לזה; עד העת ההיא תגלה נקודת המגע בין האדם והעצמים הנעלמים בתמונת השבעות ונחשים, ורק בהגלות האלים תופיע הדת המעשית, באשר כי רק אז ישאפו בני האדם בהכרה ברורה לבוא במסרת הברית עם העצמים ההם, אשר יחשבום לקרובים אליהם, ואשר יחוסם למו הוא קצוב ומוגבל. אם נולדה אמונת האדם הקדמוני בהמון הרוחות העוטרות אותו לפי דעתו, רק לרגלי אמונתו במציאות הנפש הנאצלת אשר להאדם, ואם אין – אך בכל אופן אין כל ספק, כי האמין האדם, כי המון רוחות עוטרות אותו סביב, והן ממלאות את כל חלל העולם. במובן הזה אין כל ספק, כי האמונה במציאות הנפשות בכל מקצעות הטבע, היא כעין ראשית אל איזו מן האמונות הגדולות.

III בראשונה נולדה האמונה במציאות כח אלהי בחזויונות הטבע קלי הערך. הח' רֶוִיל יניח, כי בראשונה הופיעו בתור אלים עצי השדה, הנהרות וכדומה לזה, ורק בתור הרחבת גבול של היסוד הדתי הזה, נגלתה באחרונה האמונה בהכוחות האדירים השולטים בחיק הטבע. בעקבות ההשקפה הזאת יצא גם הח' מקס מילֶר, באמרו, כי בראשונה הכיר האדם את אלהותם של העצמים הפשוטים, אשר יוכל לשלוח ידו ולמשש בהם, ואשר נתנו לו רק חצי־אלים, ומן האמונה הזאת התרומם למדרגה גבוהה מזה, אל האמונה בעצמים שאין היד משמשת בהם, וימצא לו אלים נשגבים במלא מובן המלה. לעמת זה יחזיקו חכמי אשכנז בדעה, כי בראשונה הוחל לתת כבוד אֵל להמחזות האדירים אשר בתוך הטבע, ואולם העצמים הגסים, כמו העץ והנהר נקדשו רק לאחרונה, בעת אשר החלו בני האדם להשקיף גם עליהם כעל עצמים בעלי רוח חיים, רק כי הם דלים במדרגתם; אך ביחם אל כח האלהות הצפון בם, בזה אמנם אינם נופלים מן העצמים הגבוהים מהם במדרגתם. חכמי צרפת ידמו, כי האמונה באלהות של העצמים הפשוטים אשר בחיק הטבע נולדה מעצמה, יען כי האדם בהיותו שקוע במצולת הבערות ומצבו היה קרוב יותר אל המצב הבהמי מאשר אל האנושי, ראה את בעלי החיים כראות את בני גילו, וירא את העצים כדואגים לטובתו ונותני כלכלתו וכיוצא בזה; אל העצמים האלה נספחו הרוחות להתאחד אתם, רק בעת אשר נגלתה בקרב בני האדם התנועה הגדולה, תנועה הרעיון והמחשבה, ליחס לכל גרמי הטבע רוח חיים ונשמה.

IV בראשונה הוחל ליַחֵס כח אלהי לחזיונות הטבע האדירים. לאחרונה הנה הגענו אל מפלגת האלים

אשר הזכרנו לראשונה, – אל כחות הטבע. רבים מן החכמים מחליטים, כי ההכנעה לפני כחות הטבע ועבודתם היתה הצעד הראשון במסלת הדת. הננו להציע פה את השיטות הראשיות אשר נערכו במקצוע הזה, את שיטת מילֶר והַרְטְמַן.

מַקס מילֶר מתנגד בכל תקף ועוז אל ההשקפה, כי התמונה הראשונה של הדת היתה תורת אלילי־הרוח, והוא מניח, כי האלהות של עצמים המזדמנים במקרה אי אפשר להיות ליסוד דת מקובלת ומתפשטת בקרב כל העם, בהיות כי התפתחותה איננה מחויבת מצד תולדתה ותכונתה, אלא היא מתגלה לנו בתור חזיון המתגדל והמתקים על חשבון אחרים. אפס כי הוא איננו מחוה את דעתו על דבר מהות הדת הראשונה של בני האדם. בספרו, אשר שם הוא נוגע בשאלה הזאת, פנוי מקום רחב ידים בראש אל החקירה על דבר מוצא הדת ההודית, אשר המדרגות הראשונות בדרך התפתחותה הן מכֻוָנוֹת בדיוק, לפי דעתו, אל הצעדים הראשונים של צמיחת הדת בכלל. אך מכלל דבריו ‏אין אנו שומעים, איזוהו הדת, אשר היתה היסוד להתפתחות של דת האריים, אשר השתמרה בעצם תומה בארץ הודו, ומה היא תכונת הדת, אשר קדמה לפני התחבר שירי הקדש של הוֶדוֹס. אפס כי דעתו בזה מבצבצת ועולה לפנינו מפָּרָשַת דברי חקירתו המענינת את לב קוראיה, אשר בה יתאר את התפתחות נפש האדם ושכלו, התפתחות אשר עקבותיה נכרים בבחירת העצמים אשר השתחוה למו, ובנתיבת המעבר ממין אחד של עצמים אל משנהו. בתחלה הופיעו העצמים, אשר יד האדם תופסת אותם, כמו האבנים, העצמים ושבלולי החומטים; אפס כי ח' מילֶר מכחיש גם את האפשרות, כי כה השתולל האדם באיזה זמן מן הזמנים, להכיר עצמים כמו אלה בתור אלהות שלמה ומוחלטת. אחרי כן הופיעו עצמים אשר יד האדם תופסת במו רק למחצה, כמו ההרים, עצי השדה, הנהרות, הארץ והימים; והעצמים האלה המציאו את החמר הדרוש ליצירת יצורי רוח כאלה, אשר נוכל לקרוא אותם בשם “חצאי־אלים”. בשלישית הופיעו על פני אופק הדת העצמים, אשר אינם נתפסים ברשותו של אדם, כמו השמים, השמש, השחר, הירח והכוכבים, ובהם נחזה שרש פורה אלים. האדם בעת עמדו על כל אחת מן המדרגות האלה הוא חותר להגיע אל דבר אשר אין לו גבול ותכלית; מעצם ראשיתו הוא מקדים להרגיש את מציאות איזה דבר נשגב ומרום ממנו. ובהשתחוותו לאליליו הוא בוחר לו תמיד עצמים חדשים להקדישם ולהעריצם, לא מאשר כי העצמים הם בעצמם לוקחים את לבו, כי אם מאשר הם כמו לוחשים באזניו דבר מה על דבר העצם הבלתי בעל גבול ותכלית, אף כי איננו שוכן בקרבם. והרגש הזה ממציאות האין־סוף גם בהיותו מוגשם באמונות תפלות, אשר אינן מתאימות אל משגב מטרתו, הוא הוא גרעין הזרע המצמיח אמונה ודת בלב האדם. והיה אחרי כלותו את מסעו הארוך, ואחרי שוטטו בדרכים עקומים ונלוזים, בהשקיפו על כחות הטבע האדירים, אז הוא מוצא בם גֹדֶל ומשגב מאין ערוך אליהם, והוא קורא למו שמות נשגבים, כמו dewa"" (מזהיר), “asur” (חיים), “amarta” (בן בלי תמותה). בתחלה היו השמות האלה רק כנוי ותֹאַר להמחזות האדירים המתגלים בתוך הטבע, המסודרים בדמיון האדם למחלקותיהם. על ידם הביע האדם רגשי ששון והשתוממות, אשר הרגיש בנפשו למראה החזיונות האדירים שבתוך הטבע. אולם לרגלי קריאתו אותם בשמות כאלה, החל האדם, גם בלי כל רצון מצדו, לגַשם אותם, ביחסו למו את כל התכונות האנושיות, עד כי היו בעיניו ליצורים פרטים בעלי רוח חיים מוגבלים ונשגבים; והם הם הניחו יותר מכל האלילים הקודמים את רוח האדם בדרך שאיפתו אל האין־סוף. כן התפתחו האריים הקדמונים בעברם “מן הנראה אל הצפון והנעלם, מן העצמים המזהירים המוחשים ע”י חמשת חושינו (כמו קול הרעם, השמש ומשברי ים), – אל ה"דֶּוִים", אשר אין העין יכולה לראות, ואין האזן יכולה לשמוע, ולא היד – לגעת במו. ידי הטבע התוו את הדרך הזה".

תורת השיטה הזאת, למרות התהלה אשר יפזרו לה, הנה אם נתבונן בה היטב, נמצא אותה כלה מסובכת ומסוכסכת מאד. מלבד אשר איננה מבארת לנו את נסבת ראשית צמיחת הדת, הנה עוד נמצא בה שתי נטיות הסותרות אשה את רעותה. אם ‏מצד האחד הולך ומונה ח' מילֶר את העצמים, אשר יד אדם תופסת בם, ומניח כי מהם עבר האדם אל עצמים יותר גבוהים במעלתם לבחור בם לו לאלהות, הנה מצד השני הוא מכחיש אה אפשרות הדבר, כי התמונה הראשונה שבה נגלתה הדת היתה עבודת אלילי־הרוח. הנה הוא מחליט כי עוד לפני ה"דֶּוִים" היו אלים אחרים, מבלי להגיד דבר מה על אדותם, מלבד כי אלהותם היתה גרועה ופחותת ערך. השקפתו על ראשית צמיחת הדת מתוארת באופן כזה. הדת החלה לצמוח בתחלה, הודות להרשמים שהתרשמו בלב האדם למראה המחזות האדירים המתגלים בתוך הטבע, והרשמים האלה הבאים מן החוץ יחד עם הרגש הפנימי ממציאות האין־סוף, הם הם אשר השפיעו עליו יחד בנטיה אחת. יסתעף מזה, כי צמיחת הדת בראשיתה היתה פעולת הרשמים השופעים מן החוץ, המתאמת אל צרכיו הרוחניים שהרגש הפנימי והדעת דורשים ממנו. הצרכים האלה האוכפים על האדם להכיר בתור אלהים את הכחות הנשגבים השולטים בשמים ובארץ, אינם צרכים גשמיים, ‏כי אם הם נחשבים להצד הרוחני שבו. בני אדם, היוצרים למו דת כזאת, ודאי כבר התרוממו למעלה על פני הצרכים המעיקים המסוגלים אל המצב הפראי; הם לא היו עוד שקועים בדאגת פרנסתם במדה מרובה, וגם היו מחוננים בכשרון להפשיט את הרעיון, להכליל את הפעולות המתרשמות בקרבם למחלקות וסוגים, ולקרוא להם שמות שונים מסודרים זה למעלה מזה, דבר המעיד על עמק הרעיון והמחשבה. מצב כזה אי אפשר לקרוא בשם ראשית צמיחת הדת. באמת הנה דת כזאת מכֻוֶנֶת אל מדרגת תרבות גבוהה בערכה, אשר בטח קדמו לה מדרגות רבות של תרבות יותר נמוכה.

החכם אֶדוארד הַרטמַן הנהו אביר המחזיקים בהדעה, אשר כמילֶר יחשבו גם ‏הם את עבודת השמש והכוכבים המדרגה הראשונה בהדת. החכמים המכחישים את השיטה הפלוסופית של הרטמן, הם מערערים גם על השקפתו על הדת, יען כי הוא מביט על הדת, וכן גם על ההכרה והדעת, לא כעל יסוד מוטבע בטבע רוח האדם, כי אם כעל דבר הנקנה לרגלי ההתפתחות; הוא חושב כי הסבה הראשונה אל צמיחת הדת יסודתה באהבת האדם את עצמו ובחפצו למצוא את אשרו, אשר בהמצב הקדמוני ההוא היתה היא, ורק היא, לקו ולמשקלת בכל דרכיו. ננסה נא לבאר את התוצאות המסתעפות משיטתו הפלוסופית של הרטמן.

הדת הראשונה שהופיעה על פני הארץ היתה מיוסדת על עבודת גרמי השמים. שגגת הדעת של האדם הקדמוני השתרעה ביחוד על גרמי השמים; האדם מתעתע בדמיונו ליחס אל גרמי הטבע רוח חיים וכח עצמי לעולל עלילות ברצון. השקפה כזאת נולדה בדמיון האדם, לא מיושר הגיון ולא מחפצו להשתמש בה לתועלתו, כי אם מהתעוררות דמיון אשר רוח פיוטי נסוך עליו; אפס כי הדת תגלה בראשונה רק בעת אשר יפנה האדם את לבו להשתחוות אל העצמים הנזכרים ולכבדם בכבוד אל, בתקותו להקל מעליו את נטל צרכיו הגשמיים, ואז יחל רגש הדת לפעמו, תחת אשר עד כה היה ריק מרגש דת ומוסר. המהפכה הרוחנית הזאת באה ונהיתה רק מדאגת האדם אל מחיתו וכלכלתו, יען כי ראֹה ראה האדם הקדמוני הדואג רק לבטנו איך כי כחות הטבע יעצרו כח להמציא לו מחיתו, או למנוע זאת ממנו, השמש תצמיח לו יבול ופרי כל עץ לאכלה, או כי תכלם בחומה, ומטר השמים ישיבם לתחיה, ובאופן כזה נוכח לדעת, כי מן הכחות האלה תלוי אשרו וטובו, עד כי התאמץ למצוא לו בעלי ברית ביניהם, למען יעזרו לו להשיג את חפצו ומשאלותיו. הנה כי כן יתפלל למו, ישפוך לפניהם שיחו, יביע למו את חפצו, ושואף להתרצות אליהם במנחה וזבח, ובאופן הזה החלה צמיחת הדת. ואם גם הכחות האדירים האלה היו גלוים וידועים לבני האדם עוד לפני זה, אפס כי העבודה הדתית מאשרת ומקימת אותם על משמרתם, מאצלת למו תעודה ידועה מוגבלת, אשר חסרו למו עד כה. הרטמן נוטה מאד ליחס את מוצא כל הדתות שהתפשטו בארצות שונות המיוסדות על עבודת כחות הטבע – אל מרכז אחד ראשי, ועם זה יחד הוא מחליט, כי אם אמנם התמונות השונות של הדת הזאת אינן עולות אל מוצא אחד, אבל כי ראשית התפתחותן היתה בהכרח לפי הסדר המבואר בכל הארצות אשר היושבים בהן השתוו יחד בטבעם ובתכונתם. בעמים כאלה הנה התכונה הנפשית המשותפת לכלם יחד מביאה לידי תולדה מחויבת, כי ישתוו יחד גם בדרך התפתחותם, והיא היא המבארת לנו את החזיון, כי לפעמים התגלתה דת אחת בארצות שונות ובקרב עמים שונים.

אל השקפת הרטמן יסכים גם הח' אוטא פֿלידר ויתר חכמי אשכנז. לפי דעת החכמים האלה צמחה הדת לא מגזע האמונה ברוחות, כי אם מפעולת הרשמים שהתרשמו מחזות הטבע וכחותיה בלב האדם, אפס כי איננה מסתעפת, כפי דברי הרטמן, רק מרגש אהבתו אל נפשו. החכמים האלה חושבים, כי לא יתכן לחשוב את הדתות הקדמוניות בתור נסיון ומסה לשחד את הכחות הנשגבים. ההתעוררות שנולדה בלב האדם, אשר המריצה אותו ליחס אל הכחות השולטים בשמים כח אלהי, הנה בודאי מוצאה מאיזה צרכים אחרים, ולא רק מחסר כלכלה. הצמאון הרוחני, תשוקת האדם לדעת את טבע עולמו אשר הוא חי בקרבו, וחפץ לבו להתלות ביסוד גבוה ונשגב; החפץ לבוא בדברים עם העצמים הממלאים את דמיונו והמלבבים אותו, הצרך המוסרי אשר הרגיש האדם לבלי היות בודד ועזוב לנפשו, לסור למשמעת איזה דבר גדל דעה, ולהרגיש איזה חובה המוטלת עליו, – כל אלה היו ליסוד מוסד בדת האדם בבואו לעבוד את הכחות האדירים שבטבע, אם כי המושגים אלה היו מעוננים ומטושטשים וקרובים יותר אל רחשי הלב מאשר אל הכרה ברורה. היתרון אשר להשקפת פֿלידר על שיטת הרטמן הוא בזה, כי הראשון יתאר את התפתחות הדת מעצם ראשיתה בלי כל הפסק ומקום פנוי באיזה צד, בעוד אשר הרטמן יציגנה לפנינו בעת עשותה את צעדיה הראשונים – מגאלת ושקועה ביון אהבת עצמם של בעליה, באמרו, כי הדבקות והאהבה אל המרום והנשגב נכנסו בגבול הדת רק בעת התרוממה אל המדרגות היותר גבוהות. אם באמת נוטה האדם מטבעו אל הרגש הדתי, הנה יחויב להיות, כי כל היסודות הכלולים בהרכבת הדת יהיו מוטבעים בתכונת האדם מראש, אם גם בתמונה גסה ומבלי היותם ידועים ומורגשים לבעליהם.

תוצאת החקירה. אנחנו העברנו פה את כל מיני האלים אשר השתחוה למו האדם הקדמוני ויעבדם: הרוחות, אלילי־הרוח ואיתני הטבע. הננו רואים איך חוקרינו כלם מסכימים פה אחד, כי עבודת אלילי־הרוח איננה התמונה הראשונה של הדת, כי אם תוצאת הירידה והנסיגה לאחור של איזה דת רבת המדרגה, אשר במקרה שֻׁנה מצבה לרוע ותשקע מטה. בנוגע אל שני מיני האלים האחרים, אין להכחיש כי בעצם וראשונה נוצרו רק בשני הדרכים האלה. עבודת הרוחות אשר התפשטה בין בני האדם הקדמונים איננה מסתעפת מן האמונה באלהותה של הטבע, כי אם נולדה מן האמונות התפלות הקדמוניות, הודות להמסות אשר נערכו בחוג חיי המשפחה כאמור. ומצד השני, הנה לא יתכן להוכיח בראיות נכונות כי הכרת האדם הקדמוני את כחות הטבע בתור אֵלים הסתעפה מן האמונה ברוחות. יכולים אנחנו להשיג ולהאמין כי התהוותה מן הרשמים שהתרשמו מחזות הטבע וכחותיה האדירים בלב האדם הקדמוני. כמו כן מובנה לנו האמונה באלהותם של מחזות המטבע קלי הערך, גם מבלעדי שיטת טילור המיוסדת על האמונה ברוחות. האם לא דבר קרוב הוא מאד אל טבע הפראי להקדיש ולהעריץ בתור אֵל את מפל המים או את עץ האלה רמת הקומה ורבת הענפים? או אם זר הוא בעיניו להאמין, כי המון עצמים כמוסים ונעלמים עוטרים אותו סביב? באופן הזה הננו באים לידי מסקנא, כי, גם מבלעדי התורה על דבר גלגולי הנפשות אחרי המות, עלינו להביט על העבודה הדתית אל הטבע כעל האמונה היסודית של הדת.

ובהיותנו עסוקים הפעם לחקור את מושגיו של הפראי, עלינו להזהר לבלי יחס אליו את התכונות המסוגלות לאיש נאור בעניני אמונות ודעות, כמו אֹמץ רוח להתחזק בדעותיו לבלי החליפן, ולאחוז במשטר הגיוני נכון. גם אצל בעלי הדתות, אשר התפתחו עד המדרגה היותר גבוהה, הננו מרגישים את הכשרון לאחוז בדעות מהופכות ומתנגדות זל"ז, ומה גם אצל בני הדורות הקדומים טרם עוד השתלמה בינת האדם לחשוב מחשבות בהגיון נכון. בעיני הפראי אין כל זרות ותהפוכות; על כן לא נתמה על החזיון, כי היו להפראי המון אלים שונים, והם נדמו בעיניו כבני משפחה אחת המתרועעים יחד באהבה ואחוה. הפראי בוחר לו אליל חדש ועם זה יחד איננו זונח גם את אחד מאליליו הנושנים; הוא בקש ויחפש למצוא לו אל אחד ומיוחד, אך רוחו קצרה מצמצם את אמונתו ואלהותו בעצם אל אחד, בעוד אשר לפניו המון אלים שואפים להסתפח על המשרה הכבודה הזאת. לא מאין ואפס ייצר הוא את אליו, כי אם מהמון נסיונות ורשמים שונים, והם האצילו את פעולתם זה על זה וגם היו מושפעים איש מפעולת רעהו בדרכים שונים ורבים לאין מספר. אחד האלים התרומם על במת החזיון במקרה האחד ומשנהו – בשני; עצם אחד נקדש בתור אל באחד המקרים לרגלי נסבה אחת, ובמקרה השני – לרגלי השניה; אלים חדשים נתישנו בשטף העת ונשכחו מלב, בעוד אשר האלים הנושנים ילידי עתותי קדם אחרי אשר כבר נשכחו מלב שבו לתחיה בלב הדור הצעיר, אשר העלם מתהום הנשיה להשיבם אל כבוד אלהותם כבראשונה. חליפות ותמורות לאין קץ ומספר, צעוד לפנים ונסוג אחורנית, התקדמות וירידה, – כל אלה נשנו וחזרו ונשנו וימלאו תקופות ארוכות ומרחבי עתותי קדם, אשר חלפו על משפחת בני האדם בטרם יֻלדה ההיסטוריה האנושית, מרחבי עתים המשתרעים במדתם לאין גבול כמימי ים האוקינוס הסובבים את פני כל הארץ.

 

ד. ראשית התפתחות הדת: האמונות    🔗

כבר ראה ראינו את החמר אשר ממנו יצר האדם הקדמוני את אליו ואליליו. כאשר שונים היו האלים על פי מולדתם ‏ותולדתם, כן גם השתנו זמ"ז בדרך התפתחותם מראשית היותם ועד היום. האלים הטבעים האדירים הולידו דת ממין ידוע, האלים הטבעים הצעירים – דת ממין שני, האמונה ברוח האבות אחרי מותם – עוד מין שלישי. אפס כי להדתות השונות האלה אי אפשר היה להתפתח יחד מבלי להשפיע את פעולתן אשה על רעותה. מראשית היותן התערבו הדתות השונות יחד, עד כי הופיעו דתות מורכבות ובלולות מעֵרֶב עבודות דתיות שונות. הבה נתבוננה נא אל הדתות היסודיות אשה אשה לבדנה.

1. הצמיחה והגדול של האלים רמי המעלה. בהתבוננו אל העבודות הדתיות השונות לפי הסדר ההוא שחקרנו אותן בפרק העבר, הננו שמים לב בראשונה אל עבודת מחזות הטבע האדירים ואל האלים אשר יכֻבדו על ידה. והם: השמים, השמש וכל גרמי השמים, השחר, דמדומי חמה בין הערבים, ואחריהם מחזות רוח היום, הגשם, הסערה, הרעם והברק. נחוץ לברר את מושג העבודה הזאת, כי בראשונה הכירו בתור אֵל את העצם הנעבד בעצמו, אשר נחשב אצל האדם הקדמוני לבעל רוח חיים. האדם התפלל ויגש מנחה אל השמים בעצמם; הוא כרע וישתחוה אל השמש, הכוכבים ואל רוח הסערה, אל גופם ועצמם.

אבל כל אלה לא הניחו את דעתו של האדם, בהיות כי מחשבתו ורוח דמיונו התנגדו לזה. אמת כי אצל איזה עמים התעוררו הדעת והמחשבה להגות ולחשוב יותר מאשר אצל יתר מרעיהם. אפס כי אין לך עם אשר קפאה מחשבתו בקרבו בלי כל תנועה והתעוררות. ועל כן נגלה החזיון הזה, כי החל האדם להתרומם פה ושם, אם במדה מרובה ואם במדה מצערה, למעלה על פני העבודה הפשוטה והבזויה אל כחות הטבע בעצמם. צעד גדול קדימה – בערך אל הגסות הקודמת – נעשה בעצם היום ההוא, עת החל האדם לקרוא שמות לכל מחזות הטבע. השם בלבד הנהו גם הוא איזה כח ידוע, הנה הוא כעולה בערכו על הכנוי והתאר; השמות אשר הונחו על ידי הקדמונים הם אוצרים בקרבם איזה מושגים חדשים במובנו של העצם נוסף על הידועים מכבר, ובכן התחיל האדם ליחס אל העצמים המסֻמנים על ידו בקריאת שם – תכונה חדשה וכחות חדשים. בני האדם מתחילים להעמיק בחקרי משפט על אדות השמות החדשים, ולרגל ההתבוננות הם באים לחרוץ משפט על דבר טבעו וטיבו של העצם הנקדש והנעבד, עד כי תשתנינה דעתם והשקפתם על האלים שבחרו למו. גם חלוקת העצמים למחלקות וסוגים וכמו כן שמות התאר שהניחו למו, כמו השמות “מזהירים” “בעלי רוח חיים” אצל האריים הקדמונים, אות הם על מצב הגיון חפשי מבלי להתלות בהדעות הקודמות, והם מעוררים את הדמיון והמחשבה לצעוד לפנים ולהגביל את תכונת האלים על פי הכרה פנימית. האדם הקדמוני בשאפו להמציא שמות מגבילים ומצינים את העצמים, אשר הוא כורע ומשתחוה למו, ואשר כל מחשבות לבו מלאו מהם תמיד, הנה הוא קורא למו שמות כשמות העצמים בעלי רוח חיים הקרובים אליו, והוא מדמה בלבו, כי באופן הזה הם מתקרבים אליו יותר, ועם זה יחד הוא מאמין, כי רחבו גבולות ידיעתו בנוגע אליהם. ד"מ הירח בעת שהוא חסר הוא נראה בדמות קרנים, ובכן הירח הוא – פרה. השמים הם רמים ומתנשאים ממעל על פני על צבאות תבל, ובכן השמים – אב. ומאשר כי האדם יודע ומכיר היטב את כל הדברים הנוגעים אל האב והפרה, על כן יתחשבו האלים האלה בעיניו בתור היותר אמתים ונכונים, והוא מעריץ ומוקיר אותם ואת מצבם הנשא. אולם מצד השני הנה מוצא האדם בקרב האלים איזה דברים נכבדים ונעלים יותר מכפי הכלול בקרב העצמים אשר שמם נקרא עליהם. הנה הוא כורע ומשתחוה לא אל עצם השמים לבדו, לא אל עצם הירח בלבד, כי אם הוא משתחוה למו ואל ההוספות המשולבות במו, אשר נוספו עליהם על פי הגות לב האדם ודמיונו.

וההוספות האלה מתרבות במשך העת הלוך ורוב. ובהיות להאדם הקדמוני אלים בעלי רוח חיים, יודע הוא לקלוע את תולדות ימיהם ועלילותיהם למקלעות שונות. אם באמת הירח פרה הנהו, הלא יהיה השמש פר המקיף במרוצתו את השמים מסביב. הדבר הזה הוא לנו כעין דוגמא ומשל אל היסוד הקבוע, אשר הושם לחק במרבית הדתות הקדמוניות, ואשר נכבד הוא לנו מאד לבלי הסר אותו מלבנו, והוא, כי בראשונה התמשלו כחות הטבע אל כל בעלי החיים אשר על פני האדמה. המדרגה הקדומה ההיא בהשתלמות הדת, אשר אז נערכה אל כל כחות הטבע דמות בהמה וחיה, קדמה לבוא לפני המדרגה שבה תארו את כחות הטבע בדמות אדם ובצלמו, ועוד השתמרה עד היום הזה אצל רבים מעמי הפראים.

התמורה אשר התחוללה בדמיון האדם לערוך אל אֵליו דמות אדם, נחשבת גם היא לצעד גדול קדימה על דרך התפתחות האלים. לרגלי התקבל המושג לחשוב את השמים בתור אב, הלא נקל מאד להוסיף לכת הלאה. כדבר המתאים אל המושג הזה תהי הארץ לאֵם (הדמיון הזה התאַזרח בכל העולם), ובני האדם יתחשבו לצאצאי הזוג הזה. אם יכונה השמש בשם ממין זכר (אף כי השמש תכונה גם בשם נקבה) אז הנה עליו להראות את גבורתו ומשגב עלילותיו למען הרַאות בתור בעל התכונה המצינת אותו. אם הרעם הוא אל הנקרא בשם ממין זכר, בודאי הנהו איש ציד או בעל מלחמה. באופן כזה יסגלו למו האלים איש איש תכונה פרטית מיוחדת לו לבדו, והם מתפתחים איש איש במחיצתו ובכחו המוטבע בו; הדברים המסופרים על אדותיו הם קשורים ומשולבים בעצם ההוא אשר הושם ליסוד לו בעת יצירתו, או – ליסוד החזיון המתאחד אתו. אפס כי האלים הולכים הלוך והפרד מעל העצמים הטבעים, עדי קנותם למו את הזכות על היסטוריה מיוחדת להם לבדם. האגדות אשר נושאי ספוריהן הם האלים, הן משתנות זמ"ז לפי המדות והמושגים של העמים השונים. באיזה מקרים נשארו האלים זכים וטהורים, והם מזהירים בתור עצמים נעלים, בעוד אשר ברובם – הם מעולפים בספורי בדים פרועים ותפלים. האגדות התפלות האלה הדבקנה בעצם האלים והתאחדו להיות אתם לבשר אחד, וכה תשארנה קשורות בם ימים רבים, גם אחרי אשר יקבלו האלים תכונה יותר נשגבה ופנים של תרבות נכונה, הודות לההתפתחות המוסרית של העם העובד אותם. אנחנו נוכל להוכיח על ידי משלים רבים, כי האלים ממין המופלא (אשר יסודם כחות הטבע) נתגשמו ויתהפכו לבני אדם וגם לבהמת הארץ, ויתעטרו בספורי בדים ואגדות תפלות סביב. זה הוא הסדר הקבוע להתפתחותם של האלים הטבעים, זה הוא המעשה אשר יעָשה בם, אם רק התיצבו על דרך ההתפתחות המיוחדת למו.

המון אלים. נחוץ גם להראות על תכונה כללית אחרת אשר להדתות המיוסדות על עבודת איתני הטבע האדירים. לכל אחד מן האלים ישנה היסטוריה מיוחדת, כל אחד מהם התפתח לבדו על פי דרכו, בעת אשר עלה על לב בני האדם להתענין בו ולשום אליו לב. אולם מאשר כי האלים מתפתחים איש אחרי רעהו בזמנים שונים, או מאשר כי האלים המתפתחים בארצות שונות הם מתאחדים לאחרונה יחד, על כן יקרה כי יתרבו מאד האלים, ואין גם אחד מהם אשר נוכל לחשבהו לאל ראשי ואביר האלים. גם במעט עיון הננו באים לידי הכרה, כי בכל מעשה ומעשה מן העבודה הדתית יַפְנֶה האדם את רעיונו ומחשבתו רק לנכח עצם אחד. זאת היא התכונה המצינת את עצמיותה של הדת. כאשר לא יתרפק הילד על איזה אנשים פעם אחת כהתרפק ילד על אביו; כאשר לא יוכל העבד להתמכר ולהיות נאמן אל אדונים רבים בעת אחת, כן גם ישאף רוח האדם על פי טבעו לדבקה רק באל אחד. הוא פונה אל האל ההוא הנחשב בעיניו לראש וראשון לכלם, ואשר יעצור כח – לפי דעתו – להמציא לו עזר וישע יותר מכלם, בהיות כי באמת לא יתכן להמָצא שני עצמים נשגבים כי אם אחד. אולם כי מצבו של האדם הקדמוני לא הרשהו להיות נאמן אל הרגש הדתי הזה. בהיות כי רואה האדם את עולמו החיצוני מתיצב לפניו היום בצורה אחת ומחר הוא פושטה ולובש צורה אחרת, על כן הנה בהאמינו באלהותו של איזה כח מכחות הטבע, נבצרה ממנו לראות בתוך הטבע אל אחד נצב על משמרתו תמיד בלי חליפות. אבל האמנם כי אי אפשר לו להשתחוות לאל אחר, אחרי אשר הראשון חלף ויעלם ממנו? ואם גם כי אתמול עוד כרע וישתחוה להשמים, הזה יהי לו למעצור לבלי לכת אחרי אלהי השמש, הים והרעם? ואם גם הדורות החולפים נשאו את אחד האלים לכל לראש, הנה מדוע זה יבצר מאת הדור החדש להכיר לו איזה עצם אחר בתור העצם הנשגב? אמנם כי גם הכח הקודם נשאר בתקפו ואלהותו לא חדלה ממנו, רק כי האל הזה התרחק עתה מעל פני אופק ההשקפה הרוחנית של האדם. הוא לא חלף ולא עבר מן העולם, עוד כח אלהותו אתו, ובעוד מועד ותקופת זמן מה ישוב האדם להפנות אליו לבו ושמהו עליון על כל האלים. ובכן הנה כח משפט הגיוני דוחף את האדם להודות, כי בקחתו לו אלים מקרב ממלכת הטבע, אז הנה יהיו אליו רבים מאר במספרם. גם בעת יָצרו בדמיונו אֵל חדש, אין את נפשו להכחיש את מציאות הישנים, יען כי עוד לא התפתח שכלו למדרגה גבוהה כזאת, עד להבין כי יתכן להיות במציאות רק אל אחד ולא יותר. האדם בעת השתחוותו לאל אחד ידוע, אז הנה כמו ירגיש בנפשו, כי אלהיו זה הוא האחד בתבל ואפס זולתו; והרגש הזה בעצמו יתעורר בלבו בזמנים שונים וביחס אל אלים רבים ושונים, מאפס און ועצמה רוחנית לחלץ את נפשו מן הסתירות והתהפוכות המפעמות אותו כפעם בפעם. כן קשה מאד על הפראי להתנכר אל האלים אשר נקדשו בעיני אחרים זולתו, בחשבו אותם לאלהים, אם לא לו הלא לאחרים, ומה גם כי הם עצמים הנכללים בסוג אחד עם אלהיו הוא. כן היה האדם הקדמוני למאמין באלים רבים ושונים. האמונה באלים רבים הוא חזיון מורכב ומסובך מאד; הנה הוא ערבוב של דתות שונות, אשר כל אחת ואחת התפתחה לבדה על פי דרכה, ונוספו אשה על רעותה להגדיל את בלבול המושגים.

ישנם מצבים שונים גם בחוג האמונה באלים רבים. יש אשר ירגישו בני האדם, כי כל האלים, אשר הם מאמינים במציאותם, כמו דורשים מהם הכנעה ועבודה דתית, ואלה הראשונים בתם לבבם הם ממלאים את רצונם ועובדים את כלם יחד. במקרה כזה הנה כפי המתאים אל רגשותיהם ומושגיהם הנושנים הם פונים אל אלים שונים חליפות, פעם אל האחד ופעם אל משנהו, או כי יתחכמו להגביל את הזמן והמקרה, מתי הוא נאות לעבודת אל זה, ומתי – אל משנהו, או למלא ע"י איזה אמצעים נאותים את דרישותיהם השונות וחפץ כלם. ומעבר השני הנה יתכן הדבר, כי בני האדם עם כל אמונתם החזקה באלים רבים הם מצמצמים את הכנעתם ועבודתם הדתית רק לאל אחד. יודע הוא האדם כי ישנם אלים רבים בעולם, ועם כל זה הוא בא בדברים וכורת ברית רק עם אחד מהם. המצב הדתי הזה היה נוהג כפעם בפעם בהעת העתיקה, ואז נגלה המחזה הזה בכל הקפו; בני האדם האמינו במציאות המון אלים, אפס כי רק לאחד מהם נפנה מקום בראש ויכֻבד בתור אל ראשי, אביר כל האלים. הננו להביא פה מספרי בעלי הדת האלילית דוגמאות ממצבי הדת השונים:

האמונה באלים רבים אצל היונים וסגנון לשונה:

שירי הקדש בספרי הוֶדוֹס הקדמונים ישאו מדברותיהם על דבר אֵל השולט לזמן קצוב, אשר בתקופת זמן ידוע יכרעו וישתחוו לו ויתנוהו עליון על כל האלים, וגם יתארוהו בתמונות נשגבות ונעלות, מבלי להכחיש עם זה את הכח האלהי השוכן ביתר האלים.

הננו חושבים לנחוץ להראות על עוד אחד ממצבי הדת, היינו על האמונה בשתי רשויות (Dualismus). אמונה כזאת מבצרת לה את שלטונה בקרב הארצות ההן, אשר שם תגלה בעליל מלחמה עזה תמידית בין שני כחות הטבע, בין כח הוגן ומיטיב ומשפיע עתרת ברכה, ובין כח זועם מקיר צרה ואסון. האדם הקדמוני, אשר בקצר ראותו יציר לו את ההשפעה הנעימה וטובת המזג השופעת מן הטבע – בתור חסד וברכה, אשר יריק האל הרחום והחנון, הנה בהכרח יבאר לו גם את החזיונות הנזעמים אשר לרגלם יבואו לעולם כליון ונזק – בתור כח משחית השופע מאת אל זועם החפץ בהשחתת עולם. במקרה כזה תסתעף העבודה הדתית לשני סעיפים. פעם יביע האדם רגשי תודה לאלהי חסדו, ופעם הוא מתאמץ להתרצות אל האל הזועם ולהשיב את ידו מבלע; והיה אם ישתוו שני האלים בערכם ובכח פעולתם, אז הם שניהם שקולים, אין אחד מכריע את השני, וחלק כחלק ינחלו כבוד ויקר מאת עובדיהם. בכלל נוכל לאמר, כי ההכנעה והעבודה לאיתני הטבע מרוממות את רוח בעליהן, בהיות כי הן מקרבות את האדם אל הכחות הנשגבים וממריצות אותו, גם במובן הטבעי, להרים מבטי עיניו רק למעלה ולא למטה. ‏במקומות אשר כחות הטבע מלאים שם זעם, בארץ אשר תפיץ בה השמש קרניה כפלדות אש, ומשברי ים סוערים בה בחמת כח, שם הנה האמונה באלהותם של האיתנים האלה, בתתה את לקחה לשאה ולסבול הכל מרצון האלהים ברוח שקטה ולהקריב את חייו בעד אלהיו, תועיל הרבה מאד לעודד את האדם ולאַמץ את רוחו. אולם אלי הטבע, מלבד אחדים היוצאים מן הכלל, הם אלהי חסד וחנינה, מלא אור ונגה.

2. ההכנעה והעבודה לחזיונות הטבע קלי הערך. האמונה באיתני הטבע האדירים יש לה תכונת דת כללית. היא יכולה להתפשט בכל הארצות; היא נעתקת ועוברת עם שבטי העמים הנודדים ממקום למקום, באשר כי בכל מקום לא תחסר היכלת לכרוע ולהשתחוות אל השמים, השמש והרוח. נופלת ממנה בבחינה הזאת היא העבודה לחזיונות הטבע הקטנים; העבודה אל אחד מבעלי החיים היא אפשרית רק במדינה שהוא (בעל החי הנעבד) מצוי שם, וכמו כן העבודה לעץ ולאבן או למבוע המים – יוצאת לפעלה רק במקומות קצובים ומוגבלים. לעבודה דתית כזאת, שהיא תלויה במקום וקשורה בנקודה אחת ידועה, נקרא אנחנו בשם דת מקומית. בימים הקדמונים מלאו הדתות המקומיות האלה את פני כל הארץ, ושרידים רבים מהן עוד נפגוש בארצות שונות, אם גם שם נכחדה הדת האלילית המקומית, היא והאגדות התפלות התלויות בה יחד, עוד מימי קדם. בכל מהפכה דתית, אשר תוצאותיה היא תמורת הדתות, שם שרידי הדת המקומית מוצאים קן למו בקרב הדת החדשה, למרות התאמצותה לגרש כל דעה נושנה מפניה.

ובהדת הזאת, היינו העבודה למחזות הטבע קלי הערך, אשר נתיבותיה השתרגו עברו וימלאו פני ‏תבל, בה נשקפת כבראי תכונת החברה האנושית בימי קדם. כל שבט ושבט, כל כפר וכפר, בנה לו מזבח בפני עצמו, ויבחר אלהים מיוחד לו לבדו, וכלי הקדש אשר ישרתו בם לחפץ עבודת האלהים – לו לבדו. הדת היא השלשלת, אשר בה תרֻתקנה יחד כל החוליות הרבות, כל האגודות הקטנות אשר בקרב הכנסיה, אבל היא מפרדת בין הכנסיות השונות. הננו להביא פה משלים אחדים המורים את דרך התפתחותה של הדת הזאת:

א) ההכנעה והעבודה אל בעלי החיים. הסכן הסכין האדם הקדמוני להגן על עצמו מפני חית השדה, אם בכחו ועצם ידו ואם בחכמתו וערמת לבו, ועל כן למד לדעת בדיוק את תכונתם וארחות חייהם. לבו הגה למו רגשי יקר בעד התכונות הטובות, אשר בהן יתרון למו עליו,‏ את הארנבת – בגלל קלות המרוץ, את הביבר – בעד כשרונו לחרשת מחשבת, ואת השועל – בעד ערמתו. אולם בעת בחרו לו לאלהים את אחד ממיני בעלי החיים, היתה עבודתו מכֻונת לא אל אישים ידועים מקרב המין, כי אם אל המין כלו בתור דבר אחד שלם, רק כי בחר לו לעבודתו – יוכל היות – שועל גדל קומה או ארנבת גדולה, אשר היו בעיניהם לסמל המין וכעין בא בכחו, מאשר כי למטרה הזאת נבחרו מקרב המין אישים כאלה המחוננים בהתכונות המיוחדות להמין – במדרגה גבוהה מאד. כפי הנראה הנה חשבו בני האדם את עצמם בימי קדם, בעת עמדם בתחתית המדרגה בסולם התפתחות האנושית, לצאצאי חיות השדה למיניהן, שבט זה התיחש על פי תולדתו למין אחד, והשני – למין אחר. מן האמונה המוטעת הזאה יצאו גם שמות שבטי העמים השונים, ועל פיה שרטו כל בני השבט בבשרם כתבת קעקע, אשר בה תארו את דמות בעל החי אבי השבט. ד"מ הבֵחוּאינים הפראים נחלקים לשבטים רבים על פי מוצאם בתור צאצאי הקרוקודיל, הקוף, השור היערי, הפיל, האריה ומיני דגים רבים וכדומה לזה. את החיה השעירה בעלת הקרנים או בעלת קשקשת הנחשבת לאבי השבט (Totem) יקדישו ויעריצו כל בני השבט, ואיש לא יעיז לגעת בה לרעה ומה גם לאכול את בשרה. האנשים המתיחשים על פי מולדתם לצאצאי “טָטֶם” אחד יתחשבו לשארי בשר בני משפחה אחת. יש אשר יתחשב בתור “טטם” גם אחד מצמחי שדה, ובמקרה הזה הנה חלילה לבני השבט ההוא לעקור מעפר גזעו או לאכלו.

האמונה התפלה הזאת נתקימה עד היום הזה באיזה מקומות על פני הארץ; כעת מצאה לה קן בקרב הפראים יושבי אמריקה הצפונית. באמת הנה היא מדרגה ידועה בהתפתחות הדת והחברה, אשר בימי קדם עברו עליה כל עמי הארץ. מזה תסתעפנה שתי תוצאות רבות־הערך, אשר נפגוש אותן תמיד מדי לכתנו בדרך חקירתנו זאת. ראשית, הנה האמונה בבעלי החיים היא חזיון נפרץ מאד, אשר ערכו ותעודתו עוד לא נתבררו לנו בשלמות. הח' לֶנן מוכיח לדעת, כי העבודה הדתית לכבוד בעלי החיים, אשר התפשטה מאד בקרב העמים, מוצאה מימי המדרגה השפלה של התרבות האנושית, עת האמינו במוצא האדם מחית השדה. שנית, הנה על ידי האמונה הנבערה הזאת אנחנו מכירים לדעת את השקפת הדורות הקדמונים על הטבע ועל כנסית הדת. בעת החדשה הסכינו בני האדם האמונים על ברכי דת אחת לאהבה איש את אחיו ולהביט זה על זה בעל אחים מלדה, יען כי הדת, זאת אומרת, חרצובות רוחניים או שכליים מקשרים את לבותם יחד. לא כן היתה האחדות בימי קדם. אז חשבו בני האדם את רעיהם לעצמם ובשרם, ויאהבום אהבת אחים, רק אם באמת יצאו ממקור אחד ויהיו צאצאי אב אחד. הננו רואים כי העברים התאחדו יחד בתור בני אברהם, האדומים – בתור בני עשו. מולדת המשפחה נחשבה בימים הקדמונים כתנאי הכרחי לְאַחוַת בני האדם ואחדותם; רק אלה אשר ממקור אחד יצאו ודם אב אחד נוזל בעורקיהם, הם יכלו להתאחד יחד במסרת דת אחת. האנשים אשר דם אב אחר נוזל בעורקיהם, הם יוכלו להתאחד רק תחת דגל דת אחרת, ולחסות רק תחת כנפי אל אחר. אולם אם נסוג עוד מדרגה אחת לאחור בדרך ההשקפה הזאת, אז הנה תהי הדייקנות עוד גדולה מזה; אז יתאחדו בני האדם תחת דגל דת אחת, רק מאשר כי מוצאם מבעל חי אחד, מטָטֶם אחד, אשר אליו הם גם כורעים ומשתחוים כלם.

ב) המעינות, עצי השדה והאבנים. העבודה הדתית התלויה בכל אחד משלשת העצמים האלה, הנה היא בפני עצמה שדמה נרחבה לעיון ומחקר, רק אנחנו נסתפק בזה במועט, בתתנו לפני הקורא את ההשקפות הראשיות שנערכו במקצוע הזה. הח' מוֹנגַרד ופְרֶזֶר מצאו שרידי עבודה דתית לשם אלהותם של עצי השדה בקרב איזה מנהגים הנהונים אצל האכרים באיזה מקומות באירופה. אין כל תפונה, כי האדם הקדמוני כרע וישתחוה אל עצי השדה רק מפאת חשבו אותם לעצמים מופלאים בעלי רוח חיים. עד מהרה נוצר בדמיונו המושג על דבר רוח העץ השוכן בקרב העץ בעצמו, כאשר תשכון הנפש בתוך הגויה, והרוח הזה הוא שולט (כאשר האמין) בדברים רבים, כמו ד"מ להמטיר מטר ולהפרות את הצמחים וגם את בעלי החיים. רוח העץ אמנם התהפך במשך העת ויהי לאלהי העצים, ובמצבו הרם הזה עזב את העץ הנקדש ויהי לראש ולשליט על כל עצי השדה. המנהג הנקדש בעיני האכרים להתחרות זב"ז להעפיל עלות על ראש תורן תקוע בתוך הגן ולקבל בעד זה פרס ידוע – יזכירנו גם הוא את הדת העתיקה הזאת.

יוכל היות בי בעצם וראשונה השתחוו למעיני המים מפאת אלהותם העצמית, ורק אחרי כן נספחו עליהם אלילות המים (Nymphen), אשר לפי אמונת הקדמונים הן רוחצות במים וחופפות על פניהם תמיד. וכך היה סדר העבודה: העוֹבדים הביאו אתם חפצים יקרי הערך וישליכום אל תוך מי המעין, או כי תלו את מנחתם על העצים בסביבות המים, ועם זה יחד העתירו אל האליל כי ימשוך למו חסד. כן התקדשו בקדושת אל גם היאורים והנהרות. וכהמעינות כן גם נקדשו אבני השדה, לא אבנים מחוטבות מעשה ידי חרש חושב, כי אם אבנים פשוטות, אשר נקדשו בתמונתן המקורית כפי שיצאו מתחת ידי הטבע. והדת הזאת התפשטה גם היא עד מאד בקרב העמים הקדמונים, אפס כי מעטות הן ודלות הידיעות שהגיעו אלינו על אדותיה ודרכי עבודתה. אבן הקעבה אשר בעיר מֶכַּה⁸ ונזרת האבן אשר בהיכל דְּיַנַא בעיר עְֶפָהאס הן הן השרידים היחידים אשר שרדו אלינו מכל קדשי הדת הזאת. לפי השערת איזה חכמים נקדשו בכבוד אל עמודי האבן מעשי ידי הטבע, הנמצאים במערות האדמה בכל ארצות אירופה וגם בנגב ומערב אזיה⁹. בכל ארץ יהודה לא נראו ולא נמצאו אבנים כאלה עד היום, אף כי בארצות שכנותיה נמצאו לרוב. הח' קַנְדֶּר נותן טעם לדבר, כי מלכי בית דוד החרדים לתורת ישראל שקדו להעביר את דתי האליל מן הארץ וישמידו את כל אלילי השוא מבלי השאיר למו שריד ושארית.

אי אפשר לנו לבלי שום לב אל רשמי הפנים המשותפים לכל הדתות ממין הזה, והיא על תכונתם המקומית, המטבעת איזה חתמת בעלת רשמים ידועים על פני הדת של האדם הקדמוני. יתכן לעבוד ד"מ את האֵלָה הקדושה יחד עם האל הצמוד אליה רק בקרבת העץ; ואלה הפונים בבקשתם אל המעין למען ימלא את חפצם, הנה נטל עליהם לבוא בקרבת המקום אשר הוא שם. האלים של הדתות ממין הזה הם כמו תקועים במסמרות אל נקודה אחת מבלי יכלת לזוז ממקומם ולהתנועע. עם מקום מושב כל אֵל ואֵל ממין הזה משולבת שלשלת ארוכה של מעשים ומקרים, תולדה ארוכה ושלמה; בהיכלו ערוכה עבודה דתית מסודרת על פי חקים שנתקדשו מטעם הדת, וכה יעברו עליהם עתותי נצח. פה נראה אֵל אסור אל מקום שבתו, והוא נקדש ונערץ רק על ידי העם אשר סביבות מקום מושבו. אֵל כזה שכן בתוך עם סגֻלתו, ומלבד עמו אשר יכבדהו ויעבדהו אין איש פונה אליו ואין דורש לשכנו. כן תחלק הארץ לממלכות קטנות בין אגודת האלים האלה, אשר כל אחד ואחד מהם ישפוך ממשלתו בתור מלך בקרב ממלכתו, ויכונן לו ארמון מלוכה בקרב בני עמו הסרים למשמעתו. האיש הנודד מארץ מולרתו אל ארץ אחרת, הנה הוא עוזב את גבול ממלכת אֵל אחד, והוא מעתיק את מושבו בגבול ממלכת־משנהו; ומאשר כי עבודת כל אל מצטמצמת רק בהיכל מקדשו הבנוי לשמו, על כן הנה בעזוב איש את מולדתו, הוא זונח גם את דתו, ואז הוא אנוס אם ללכת לעבוד אלהים אחרים, או להסתלק בהחלט מכל חובה דתית. על כן הנה בקרב רבים מן העמים הקדמונים היתה האמונה על דבר מוצאם ותולדתם מבעלי החיים (Totem) מַקְבֶּלת אל עבודת הדת המקומית המצומצמת כלה רק בארמונו של האליל המקומי, ושניהן השלימו זא"ז. יושבי המקום אשר סביבות ארמון האליל כלם הם בני משפחה אחת, והאליל המקומי הוא אבי המשפחה וראשה. הנה כי כן תהי הדת בעלת תכונה כפולה, מעבר מזה הנה היא דת המשפחה, ומעבר השני הנה תכונתה תכונה מקומית. לב האדם מתרגש ומתלהב לרגלי עבודת הדת, רק ביחוס אל אחיו בני שבטו, אשר כמהו נוזל בלבם דם אב ואל אחד; ובזה הוא ממלא את חובתו אל שבט מולדתו, ושואף לשפות לו שלום רב. לעמת זה הנה דבר אין לו עם בני שבט אחר, ואין כל קשר דתי ביניהם, באשר כי ‏האנשים ההם הם בני משפחה אחרת, בעלי דת אחרת. דתו מטלת עליו חובה לאהוב את רעו ושכנו בן שבטו ולשטום את אויבו, היינו את האיש המתיחש על פי מולדתו לשבט אחר. ומצד השני הנה האדם ממלא את חובתו אל הדת רק בקרבתו אל מקום ידוע ובמלאו אחרי מנהגים ידועים, והיה כבצעו את מעשה מנהגיו הדתיים ובעזבו את ארמון אלילו, אז הנה כמו יפרד האדם מעל דתו. ואם אמנם הבט יביטו בעלי הדת על מקדש אלילם ברגש כבוד גדול מאד, וגם בלב רועד מיראה ופחד, אפס כי במרחק ידוע ממנו מתחוללת בלבם תמורה נמרצה, כי כפי רחקם מארמון אלילם כן ירחק לבם מדתם, וכן יעזבוה ויטשוה. דת כזאת הנה בכחה לאמץ את בעליה ולעורר את לבם – היא עולה על האמונה באלהותם של איתני הטבע, באשר כי היא מקולעת ושזורה יותר עם פתילי חיי החברה. אפס כי עם כל זה היא מנחת מעצורים גדולים מאד על דרך בני האדם מלכת קדימה, בצמצמה את אהבתו ודבקותו של האדם רק בגבול שבטו וארצו, ומכנסת בקרבו חבה עמוקה לכל נושן ודעה קדומה.

3 המצב אחרי המות. האמונה, כי נפש האדם איננה נכחדת במות הגויה, והיא מארכת לחיות ולהתקים גם מבלעדה, הולידה המון שיטות והשקפות שונות. מושגיו של האדם הקדמוני על דבר הרוחות ותקומת הנפש אחרי המות, הוא החלק היותר נכבד בקרב הדת הקדמוניה ההיא, אשר את יסודי השקפותיה הורישה אחריה אל הדתות הגדולות יורשי נחלתה הדתית. המנהג המוזר אשר הסכין בו האדם, לשום בתוך קברי הוריו וקרוביו חפצים שונים, התשורות השונות אשר יגישו אל המת בעת הקברו או השרפו, וגם בעת החגיגה אשר יחוגו לשמו ולזכרו, – הם מוכיחים לדעת, איך האמין האדם הקדמוני, כי נפש האדם אחרי המות לא תשנה את הליכותיה וארחות חייה מדרכי החיים עלי ארץ, אף כי תקומתה רעועה והיא רפת אונים, עד כי קרא לה הומירוס בשם “חדלי אונים”. הנפשות אוכלות ושותות כבעודן בחיים, והאמונה גברה אז, כי הנפשות מפיקות מן המזון המוגש לפניהן, איזו תמצית דקה מן הדקה, וביחוד הן מתענגות לאכול דם; וכפי אכלן ושתותן, כן גם נעמו להן כל תענוגי החיים. האמונה הזאת, כאשר עוד נחזה, היא מצוינת ונבדלת מכל התורות אשר הורו על דבר מציאות הנפש אחרי המות. גם הפראי בכל בערותו וגסות דעתו לא יאבה להאמין בשיבת הגויה לתחיה חדשה. הוא יודע כי הגויה לא תשוב עוד מקברה; אפס כי גם זה ברור בעיניו, כי יש תקומה לנפש גם מחוץ לגויה, וכי היא מתנועעת ועושה כל המעשים אשר עשתה בחייה ככל בני האדם החיים על פני האדמה. אמנם כי לא נוכל לאמר כי האמין הפראי בהתקומה הנצחית של הנפש. בגדר השם הזה אנחנו מבינים “חיים רוחניים נאצלים”, תקומה חפשית בלתי תלויה וקשורה בשום דבר. לא כן הפראי, מושגו מתקומת הנפש אחרי המות היא עכורה וחשוכה ומתנודדת בלי מעמד נכון. הנפש – לפי מושגו – היא קשורה ומשולבת בנקודה ידועה על פני הארץ, במקומותיה הנודעים לה מכבר; וכאשר צר כחה להשגיא פעלה וחוג פעולתה מוגבל מאד, כן היא סובלת גם עוני ומחסור. כמו כן אי אפשר לאמר, כי האמין האדם הקדמוני בגמול הנפשות על כל מעשיהן בחיים. ואם אמנם, כי פה ושם נשקפים לנו בדת הקדמוניה והאגדות התלויות בה איזה קטעים ופרורים של האמונה הזאת, אבל באמת הסכין הפראי לחשוב, כי אין שלטון לאלים בעולם הרוחני לפלס את מעגל חיי הנפשות; המות יחלץ את האדם מתחת ידי האלים, כפי אשר יעשוק אותו מבין זרועות בני משפחתו. נפש האדם אחרי המות היא חפשית ונתונה ברשות עצמה מאפס כל שלטון עליה.

כן הוא מושגו של האדם הקדמוני מתקומת הנפש מחוץ לגויה. אפס כי עוד מימים קדומים החל רוח דמיונו של האדם לפעול את פעולתו גם הוא בגבול האמונה הזאת, ובכן הנה נראים לנו תוים ושרטוטים רבים במקומות שונים על פניה צבועים בגונים שונים ובצבעים חיים ומבהיקים. מעון הנשמות, מעשיהן ותענוגיהן, מתוארים על ידי אגדות תמימות ופשוטות באופנים שונים. הארץ, אשר הן מתגוררות שם, מתוארת לפנינו בדמות הארץ אשר יצאו ממנה בעת מותן, רק כי נוספו עליה איזו תכונות אשר יסודן רק בדמיון. הן מבלות את עתותיהן בכל המעשים אשר הסכינו לעשות בהיותן חיות על הארץ, הולכות לצוד ציד, תטיבינה את לבן במשתה יין, תנגנה בכלי שיר, או כי תשתעינה יחד. באיזה מקרים יסֻפר (גם זה צעד לפנים) על דבר בית משפט אשר שם תעמודנה הנפשות למשפט, ובאופן הזה יחָלק עולם הרוחות לשתים, למעון הנפשות הזכות והתמימות, ולמקום תפתה בעד הרוחות החוטאות. המסרות העתיקות, אשר בהן יסֻפר בפרוטרוט על דבר מעון הצדיקים ומקום מושב הרשעים בעולם הרוחני, דבר אשר באמת איננו פרי המצאת הדתות המאוחרות כאשר כן ידמו רבים – הופיעו על אופק הדת הקדמוניה, רק אחרי התפתחה למדרגה גבוהה. טילור יחליט, כי בראשונה לא ידעו הפראים מאומה על אדות הגיהנם ומוסר שדי הצפון לנפש בעולם הרוחות. לעמת זה התפתחה תורת גלגולי הנפש עוד בראשית עתותי קדם.

על יסוד האמונות האלה התפתחו הדתות הגדולות. המושגים השונים על דבר האלים המבוררים פה התפתחו עוד מקדם קדמתה, וזה הוא כל ידיעתנו במקצוע הזה. היסודות השונים אשר בררנו פה בקצרה, הם מזדוגים בתחומם של הדתות הקדמוניות להרכבות וצרופים שונים לאין מספר, ואין גם אחד מהם הנצב בודד לבדו מבלי הקשר ברעהו. אין לך אחת מדתות אלילי־הרוח, אשר לא נכרו בה עקבות אמונה באלים נשגבים; ואין לך אמונה באלים נשגבים, אמונה זכה, מבלי אשר תלוה אליה אמונה תפלה ברוחות ממין השפל, אם מקוריות ואם מגולגלות. בבואנו לחקור איזו דת קדומה נחוץ מאד למצא חשבון: מה הם היסודות הכלולים בקרבה, ובאיזה אופן השתלבו אמונוה ודעות קדמוניות הנובעות ממקורות זרים ותצטרפנה יחד בקרבה לצרופים שונים.

ואת השאלה הזאת בעצמה עלינו לפתור גם בבואנו לחקור את אחת מן הדתות הגדולות. האמונות והדעות שנתבררו פה על ידינו הן הן החמרים אשר מהם קֹרצו גם האמונות הגדולות. לא הן – ר"ל האמונות הגדולות – היו הראשונות להורות את האמונה באלים נשגבים המניעים את גלגלי הטבע, וכמו כן לא הן הולידו את האמונה ברוחות שפלות הערך המתפרצות להכנס אל תוך חוג מפעלות בני האדם ומעבדיהם. לא הן המציאו את האמונה בתקומת הנפש אחרי המות, לא הן הגבילו עתים מזומנים בתקופת השנה לקדשם בקדושת הדת, ולא הן אשרו וקימו את קדושת המקומות הנועדים לעבודת האלים. כל אלה מוצאם מימי קדם עוד לפני ההיסטוריה; הם לא יצאו מלב האמונות הגדולות, כי אם נתאשרו ונתקימו על ידן ונכתרו בעטרת קדושה ותקף דתי. הדתות הגדולות שמו לחוק ומצוה דתית את האמונות וסדרי העבודה, אשר התפתחו עוד לפניהם בלי כל אונס ועקיפין, כי אם מכחו של ההרגל והמנהג מבלי כל הכרה רצונית. לא אחד ממחוקקי הדתות הגדולות אשר המציא מלבו דת עם יסודות ועקרים מחודשים בהחלט, כי אם הליט את הנושנים בתמונות חדשות, ויוסף עליהן פקודות ומצות חדשות.

אולם אם באמת אלה הם היסודות אשר מהם הורכבה הדת הקדמוניה ומהם כלולה תכניתה כפי שהיא לפנינו, כי עתה יש לנו הרשות להחליט, כי הדת החלה לצמוח בראשיתה משרש שגגת הדעת ותעתועי הדמיון. אך שוגה היה האדם הקדמוני בהחליטו, כי כחות הטבע הם כמהו עצמים בעלי רוח ונפש, והם מוכשרים להיות לו לבעלי ברית ולהמצא לו בעת דרשו אותם; אך תעתועי הרמיון היו לחשוב כי בקרב האבן או העץ כלולה רוח ונפש, או להאמין כי נפש האדם אחרי המות או גם בחלום הליל בחייו תוכל ללכת לנפשה ולשוטט על פני הארץ. אפס כי על ידי השגיונות האלה הביע האדם את הצד החיצוני של הרוח הדתי אשר השתרר אז בעולם, ויציר אותו ציור בלתי שלם. הדת היא מתוארת תמיד ומובעת על ידי מבטאים קצובים המתאימים אל מצב הדעת (ידיעות העולם ודעת טבע הבריאה) השורר בעולם בזמן ידוע. בעת אשר החברה האנושית דלה ומושפלת במדרגת הדעית, הנה אז יטביע דלדול הדעת את חתמתו גם על פני האמונה והדת. ומצד השני, הנה הדת היא גדולה ועולה בערכה על הדעת; הדת היא גם אמונת הלב ודבקותו אל עצם נשגב, ושני הצדדים האלה יכולים להיות אמתים וחודרים במעמקי הנפש, אם גם הדעת אשר על פיה היתה נסבה להוית האמונות האלה, היא שוגגת ומוטעת בבחינות רבות. והיה בהגלות הדבר, כי תמונות הדעת אשר התלבשה בהן הדת הן מוטעות, אז יש לאל יד הדת להשליכן מעל פניה ולקחת תמורתן חדשות, כאשר יתחדש העץ בעלים חדשים תמורת עליו הנובלים.

אולם כמשגה היה נחשב גם לנו, לוּא נואלנו לדמות, כי הדת הקדמוניה היתה כשגגת הדמיון גם בנוגע אל תכונתה ואיכותה של הדעת. הרוח הפיוטי, הוא הכשרון למצוא בתוכנו בפועל ממש את הדבר אשר אנחנו מרגישים בנפשנו, ולהחליט את מציאותו וישותו, הוא נחה את האדם, לא לנכח השוא והתעתועים, כי אם בדרך הנכונה. הוא כרע וישתחוה לא אל העצם הפשוט כפי שהוא מורגש אל העין או אל האזן, כי אם הקדיש והעריץ אותו בתור בעל התכנות ההן כפי אשר תאר אותו בדמיונו, וכפי אשר השיג אותו. האדם השיג בדעתו, כי מחוצה לו ישנו איזה דבר, אשר על ישותו נאמנה לו עדות הכרתו הפנימית, היינו איזה רוח נאצלה (אידיאַל), עצם הבלתי מורגש על ידי הרגשתו החיצונית, הנכון לבוא אתו (עם האדם) במסרת הברית, ואשר עולה הוא עליו בכח ואון. רק זה, אך לא המבטאים החיצונים הנפתלים ומשחתי הכונה אשר בם התלבש רגש האדם, הוא אשר היה ליסוד מלא חיים וכח התפתחות בתוך הדת של האדם הקדמוני.