נושא מסויים מעיק על הסופרת האמריקאית קארסון מק־קאלרס ואינו מרפה ממנה: חוסר התקוה במציאת לשון משותפת בין בני־האדם. אנשיה חיים זה בצד זה, מדברים זה בצד זה; איש מהם אינו יורד באמת לדעתו של השני. כבר בספרה הראשון, “צייד בודד הוא הלב”¹, נושא זה הוא ציר העלילה. לשיא של בטוי פיוטי של מחשבה זו מגיעה הסופרת ב“בלדת בית הקפה העצוב”². ואילו הדים לבדידות האדם וחוסר אפשרות של קומוניקציה אנו מוצאים בכל מה שכתבה.

קארסון סמית מק־קאלרס נולדה בשנת 1917 במדינת ג’ורג’יה שבדרום ארצות הברית. למרות שלאחר שנתבגרה עברה לניו־יורק, הרי הרקע לרומנים שלה הוא הדרום, נוף ילדותה. רק בסיפוריה הקצרים מתארת היא גם הווי אחר. בשנת 1937 נשאה, וב־1940 פרסמה את ספרה הראשון, “צייד בודד הוא הלב”. ספר זה תורגם עתה לעברית, והוא הספר היחיד של סופרת מענינת זו שנתרגם עד עתה ללשוננו. ספרה השני של המחברת, “השתקפויות בעין זהב”³, והוא המוזר שבין ספריה, יצא לאור שנה לאחר מכן. להצלחה הגדולה ביותר זכה הרומן השלישי שלה, “המשתתפת בחתונה”⁴, שזכה בפרס, הומחז והוסרט. ב־1951 הופיע “בלדת בית הקפה העצוב”, קובץ סיפורים, ב־1958 – “השורש הרבועי של נפלא”⁵.

ב“בלדת בית הקפה העצוב” אומרת קארסון מק־קאלרס:

“האהבה היא חוויה משותפת בין שני אנשים – אך העובדה שהנה משותפת אין פרושה שהיא שוה לגבי שני המעורבים. ישנם האוהב והנאהב, ושני אלה הם בני גזע שונה. תכופות הנאהב אינו אלא מניע לכל אוצרות האהבה שנצטברו בלב האוהב מימים ימימה. ואיכשהו כל אוהב יודע זאת. הוא חש במעמקי נפשו שאהבתו בודדה היא. הוא לומד להכיר בדידות חדשה ומוזרה ולימוד זה גורם לו ייסורים… נוסיף כאן שהאוהב עליו אנו מדברים אינו חייב להיות גבר צעיר החוסך למען טבעת נישואין – האוהב יכול להיות גבר, אשה, ילד, או כל יצור אנושי עלי אדמות. ועתה, גם הנאהב יכול להיות שונה ומשונה… הנאהב עלול להיות בוגדני, בעל ראש שמנוני, נתון להרגלים רעים… אדם בינוני ביותר יכול להיות נושאה של אהבה פראית, חסרת מעצורים, ויפה כשושנת הרעל של הביצה… הערך והאיכות של כל אהבה נקבעים אך ורק על ידי האוהב”.

בלדת בית הקפה העצוב אף ממחישה לו לקורא תיאוריה זו, זהו סיפור אהבה מוזרה, כמעט צורמת, אם אפשר לומר כך, בין אשה גדולה, קשה וגברית, וגמד בעל גבנת. יותר נכון: האשה, מיס עמליה (איש אינו מעיז לקרוא לה בשמה הפרטי בלבד) אוהבת אהבה עזה, שאינה תלויה בדבר, את לימון וויליס המגומד, שהוא מצדו אדיש לגמרי אליה. למיס עמליה לא היה כל צורך בקרבת אדם; את ממווין מסי, שלרוע מזלו הצליח להתחתן אתה, גרשה בחרפה ובמכות לאחר שניסה להתקרב אליה בליל הנישואין; עד שנתעוררו כיסופיה דווקא לגמד קטן וחלוש, שלא הגיע אף למחצית קומתה. כאילו אין די בתאור חיצוניותם של השנים, עוד מעירה הסופרת באוזנינו כי לאור עובדות חיצוניות אלה אין להניח אפשרות התקרבות גופנית בין השנים. כאמור, “בן הדוד” לימון הגמד – הוא מתימר להיות קרוב משפחה רחוק למיס עמליה, וחי על חשבונה – אדיש לגמרי כלפיה ומחפש טובת הנאה בלבד. והרי לפנינו מצב מוזר: מיס עמליה דחתה וגרשה מעל פניה את מרווין מסי, שאהב אותה; היא עצמה אוהבת יצור עלוב שאינו מתאים אליה כלל ועיקר; ולא זו בלבד; זמן מה לאחר הופעת לימון חוזר מרווין, שואף נקם, הגמד נמשך אחריו כמכושף – ומרווין, שאינו יכול לשאת אותו, משתמש בו לנקמה במיס עמליה. בשעתו היה מרווין האוהב, לכן היה חלש ומיס עמליה גברה עליו. עתה היא ניתנת לפגיעה ומרווין מסי זוכה במאבק.

הרדיפה אחר התקרבות אנושית נסתיימה בלא כלום. עצם העובדה שמי שהוא נאהב, גורמת לו לפנות כנגד אוהבו.

גיבורת “המשתתפת בחתונה” היא נערה בגיל ההתבגרות, פרנקי אדמס. פרנקי מחפשת אחיזה בחברה ובחיים. היא מרגישה שאינה שייכת לשום מקום, לשום אדם, לשום קבוצה. כפי שהיא עצמה מנסחת את מחשבותיה היא מחפשת את ה“אנחנו”, של ה“אני”. היא מחפשת אחר משהו בדומה למכנה משותף בין האנשים. לזמן מה דומה עליה שמצאה את הפתרון: אחיה הגדול עומד להנשא, והזוג הצעיר מגלם בעיניה את החום והאהדה שביחסים אנושיים. כמובן שהאכזבה אינה מאחרת לבוא: לאחר החתונה נפרדים האח והגיסה ויוצאים לדרכם שלהם, ופרנקי נשארת בודדה כשהיתה, עם הכרת הבגרות הראשונה בלבה.

“המשתתפת בחתונה” אינה יצירה כה פסימית כ“בלדת בית הקפה העצוב” או “צייד בודד הוא הלב”, למרות תאור הבדידות והחלל הריק שבה. מאמציה הנואשים של פרנקי למצוא קשר אנושי בינה ובין העולם מסתיימים אמנם בכשלון, אך בכשלון זמני בלבד. תקופת ההתבגרות היא תקופה חולפת; אם אין לאחות הקטנה כל חלק בנישואי האח, הרי בעתיד מצפים לה נישואיה שלה עצמה.

“צייד בודד הוא הלב”, ספרה הראשון של קארסון מק־קאלרס, קשור קשר הדוק בתמטיקה שלו עם “בלדת בית הקפה העצוב”, שנכתבה שנים מספר אחריו. “צייד בודד הוא הלב” (אגב, השם הוצע ע"י ההוצאה, כדי להקל על הקוראים לתפוש את הרעיון היסודי) בנוי כולו על הפרינציפ של יחסים אנושיים שמקורם בטעות. אין כאן, אמנם, אותה חריפות כמו בבלדה. בזו האחרונה אהבה בהכרח יוצרת שנאה אצל האוביקט הנאהב; בספר הראשון, אהבה יסודה בטעות ותוצאתה – אי הבנה. ב“צייד בודד הוא הלב” הנפשות הפועלות יוצאות דופן פחות מאשר בספר המאוחר יותר. אך בשני הספרים גם יחד אין האדם מצליח לחרוג מגבולות עצמו. יש דברנים, המנסים להסביר עצמם לאחרים; אך השפה אינה אמצעי מקרב; נהפוך הוא; ככל שהאנשים מדברים יותר, הם מובנים פחות לעמיתיהם. ד“ר קופלנד, הרופא הכושי, מטיף כל ימיו, בכל חום לבו, ־ ואיש אינו יורד לסוף דעתו באמת. אפילו על ילדיו שלו, עצמו ובשרו, לא ניתן לו להשפיע. כאשר נולדו, ראה אותם בעיני רוחו מבוגרים, רופאים, מורים ועורכי דין, נלחמים כמוהו למען הגזע הכושי – אך כולם שקעו באותו הווי עלוב שאביהם נתרומם הימנו. הם בחרו להיות משרתים חסרי מעמד. יש טרגיות רבה בשיחות שבין ד”ר קופלנד ובתו – האב המדבר בלשון המתוקנת של בוגר אוניברסיטה, ולעומתו הבת שאינה יודעת אלא לשון פרימיטיבית, מסורסת ועמוסת שגיאות דקדוק. אגב, כאן מתבלטות כל חולשות התרגום: במהדורה העברית האב והבת מדברים באותה לשון. עגת הדיבור של הבת אינה משתקפת כלל בתרגום. הוא הדין לגבי כל השיחות כולן שבספר, אך בנקודה זו, בה ההבדל הצורמני שבסגנון הדברים עקר, מורגשת במיוחד הדלות וחוסר הדמיון שבתרגום. אף ג’ק בלאונט, המטיף לרפורמה סוציאלית, אינו מוצא לו שומעים. ומעניין: כאשר הוא וד“ר קופלנד נפגשים, אין ביניהם אלא איבה בלבד. לעומת זאת מוצאים שניהם “מאזין” קשוב בדמותו של סינגר, החרש־אלם. סינגר מנותק מן העולם בשל מומו, ותכונת הריחוק שבו היא הגורמת לאנשים להאמין כי יש בו רוב בינה וחכמה. לו היה יכול לפתוח את פיו, היו עומדים עד מהרה על טעותם. קומי־טרגי הוא המצב, כאשר מיק, הנערה המתבגרת הדומה קצת לפרנקי שב”המשתתפת בחתונה", שופכת את לבה לפני סינגר, ומספרת לו על אהבתה למוסיקה ושאיפתה העזה להיות פסנתרנית (אגב, קארסון מק־קאלרס עצמה חלמה בצעירותה על קריירה של פסנתרנית). מהו שגורם לנערה להאמין, כי דווקא חרש־אלם יבין לרוחה, יחוש יחד עמה את ההתרגשות המיוחדת במינה ששמיעת מוסיקה נוטעת בה? אין זאת אלא אי ההבנה היסודית השוררת בין בני האדם. ואילו ליבו של סינגר עצמו נתון בשלמותו לידי חרש־אילם אף הוא, שאינו שפוי בדעתו. לידיד זה מספר סינגר, בלשון הידים המיוחדת לאילמים, את כל אשר בליבו – מבלי שאנטונפולוס המפגר בשכלו יתפוש בכלל במה הענין. אין, אגב, כל ספק בדבר כי תשוקתו של סינגר אל אנטונפולוס היא גם מינית.

“צייד בודד הוא הלב”. צייד המחטיא לעולם את המטרה.

אוגוסט, 1961

הרומן “שעון ללא מחוגים”⁶ קרוב בתפיסת עולמו לרומנים האחרים של קארסון מק־קאלרס אשר דנתי בהם עד כה, אך נראה לי שברמתו האומנותית נופל הוא מספרים כגון “המשתתפת בחתונה” או “בלדת בית הקפה העצוב”.

הרקע הוא אותו הרקע כבספרים הקודמים, עיירה דרומית קטנה ומאובקת, המחניקה את יושביה. חלק מן הנושאים היסודיים אף הוא חזרה והמשך לקווים שכבר הותוו פעם, במקום זה או אחר ביצירות הסופרת. הבדידות, חוסר האפשרות של הבנת אמת בין אדם לאדם, חוסר האפשרות של מציאת לשון משותפת – אלה מעיקים על הסופרת ואינם נותנים לה מנוח. שוב ושוב היא חוזרת ומתארת, ומתוך נקודות ראייה שונות, את חוסר התקווה שביצירת יחסי אנוש.

על כן לא מקרה הוא, שבכמה מספריה עומדות במרכז דמויות של נערות על סף הבגרות, והן מן הדמויות העמוקות ביותר והמשכנעות ביותר שיצרה הסופרת. נערות אלה מתאימות במיוחד להבליט את מוטיב הבדידות וחוסר מציאת הבנה אמיתית עם הסביבה. כי תהליך ההתברות מנתק אותן מחברת הילדים, ולעולם המבוגרים עדיין לא נתקבלו.

גם בספרה האחרון, “שעון ללא מחוגים”, חוזרת קארסון מק־קאלרס לנושא האהוב עליה – יחסים אנושיים חד־צדדיים, שמקורם בטעות ובאי־הבנה. שתים מארבע הדמויות הראשיות הן שוב בגיל ההתבגרות – אך הפעם אלה הם נערים; ג’ון ג’סטר קליין, נכדו של השופט קליין, ושרמן פיו, הנער הכושי שאינו מכיר את הוריו, והוא נקרא פיו משום שנמצא כתינוק על ספסל מספסלי הכנסיה. ג’סטר, שהוא הדמות המורכבת והמסובכת יותר, אינו מצוייד באותה תנופה פיוטית כמו הנערות פראנקי ומיק. כאן מורגשות מגבלותיה של סופרת, אשר תיאור נערה עולה בידה יותר מאשר תיאורו של נער. היחסים שבין ג’סטר ושרמן מקבילים בהתפתחותם להרבה יחסי אהבה־שנאה (או אהבה־אדישות) בשאר ספרי קארסון מק־קאלרס. ג’סטר אוהב את שרמן. אין זה המקרה היחיד של אהבת גבר ביצירות הסופרת. סינגר ברומאן “צייד בודד הוא הלב” תלוי בכל נימי נשמתו באנטונפולוס, חרש־אילם המפגר בשכלו. אנטונפולוס אינו מסוגל כלל לתפוש את המתרחש בנפשו של סינגר – אך אין עובדה זו משפיעה על סינגר כמלוא הנימה. כי האהבה ביסודה היא חד־צדדית.

ייחוס האבות הרם שלו אינו עוזר לג’סטר להתחבב על שרמן. שרמן בז לג’סטר וסולד ממנו; ועל ג’סטר הוא שופך את כל המרירות שנצטברה בליבו, על מוצאו הבלתי ידוע, על סבלותיו כילד, על מעמדו החברתי הנחות של הגזע השחור. ג’סטר אינו אשם בסבלותיו של שרמן; אך אהבתו לשרמן עושה אותו לפגיע, ושרמן מנצל מצב זה.

שמו של הספר, “שעון ללא מחוגים”, יכול להתפרש בכמה וכמה אופנים. לגבי אנשים מספר הזמן עמד מלכת. הנה. ג'.ט. מאלון, בעל בית המרקחת. הרופא אמר לו, כי הוא חולה בלאוקומיה, ואין כל תקווה להצלתו. ביודעו שקיצו קרוב, חי מאלון במין חלל ריק, מרחף בארץ לא ארץ ומנותק מן המתרחש סביבו. הזמן עומד גם לגבי סבו של ג’סטר, השופט הזקן. השופט היה בשעתו חבר הקונגרס, איש נכבד ונשוא פנים. עתה זקן מאוד, והוא חי על עברו. נדמה לו שהוא עומד להגשים תכנית מדינית בעלת עצמה ומעוף; למעשה הוא שקוע בחלומות על עברו של הדרום, ומבקש להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורה. מה שבהזיותיו נראה לו כחזיון מזהיר לעתיד, אינו אלא עירבוב תחומים וזמנים של אדם זקן מאוד, שכבר איבד את זיקתו למציאות. מבחינה מסויימת עומד הזמן גם לגבי ג’סטר ושרמן. מפאת גילם הם נמצאים בתחום מפורז – הם אינם שייכים לא למחוז הילדות ולא למחוז הבגרות. מבלי לדעת זאת, הם חוזרים בצורת יחסיהם על אהבות ושנאות של הוריהם מן התקופה בטרם נולדו שניהם. הם נלכדו במעגל זמן זר. ועוד מבחינה אחרת עומד הזמן בכל העיירה הדרומית הקטנה, המסרבת לחוש בפעמי הזמן ובקצב ההתקדמות המודרנית.

שרמן הוא כושי. ליתר דיוק, הוא כושי למחצה, שכן אמו היתה לבנה. עובדה זו אינה אלא מגבירה את מרירותו ואת קנאתו לגזע הכושים. שרמן אינו לוחם ומשחרר. למעשה הוא מחליף את תסביכיו האישיים באידיאלים של שחרור הגזע הכושי. הוא שקרן ורברבן. סבלותיו כנער, המוזכרים בדרך אגב, אינם מצליחים להצדיק את התנהגותו. שרמן אינו טיפוס אהוד, וזו חולשה בספר. שכן כאשר הוא מתגרה בלבנים, ואלה עושים בו משפט לינץ' – אין הדבר הופך לטרגדיה של עם. נושא ההתנגשות בין לבנים וכושים נדחק למיטת סדום של כמה טיפוסים מוזרים וחורגים.

עוד פחות מכן יכולים אנו להסכים עם סיומו של הספר. מעין רוח של סלחנות משתלטת על הכל. ג’סטר, הרוצה לנקום את נקמתו של שרמן מן הרוצח, מבין לפתע כי חיי האדם הם קדושים, וכי אסור לו לפגוע בכל יצור אנושי שהוא. האם באמת האמונה בקדושת חיי האדם מגינה על חיי הרוצח?

מרץ, 1964